אהבת דוד ג׳

א

דרוש ג' לשבת כלה

ב

יש"ק ה' סיון תקנ"ה בס"ד

ג

פרק קנין תורה גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעולם הבא:

ד

מלך בהיכלו הקדיש קרואיו ביום חתונתו וביום שמחת לבו בחצרות גדולתו ויחנו שם שריו וגדוליו נהנ"ו כלם אוכלים ושותים מיין משתיו והוא יתן מעדני מלך התקשר מעדנו"ת וישא משאות מאת פניו לכלם נתן מיני מרגליות אבני שהם ואבני מילואים אבנים יקרות כלם שוי"ם לטובה מאלפי רבבה מי בשחק יערוך יקרם וסגולתם ואבני נזר מתנוססות פנימה ממשבצות ויצו לכל עמו ראו חיבתכם אשר נתתי לכם סגולת מלכים אך ורק הזהרו שיהיו המרגליות נקיות בהרות בהרות מנוקות מכל סיג ודופי וכלולות יופי ושמרתם את מצותי בחקותי תלכו וטוב לכם. ויהי בנסעם ממטרפולין החלו עולין בהר ושם נהר שוטף מלא על כל גדותיו ויהי כעברם את הנהר נפלו המרגליות מהם בנהר וערבה כל שמחה וכשמוע המלך רוע הנהגתם בסדר שמירת המרגליות עד שהיו נושרים מחיקם חרה אפו ויאמר להשמידם לולי גדולי המלכות עמדו חומה מימינם עזרם ומגינם ונתרצה המלך בתנאי שכל אחד יטרח להעלות מן הנהר מרגלית או מרגליות וכל אחד שמוצא מרגלית מלבד שהוא בריא בחיובא לתקן מה שקלקל ועושה נ"ר למלך. יתר על כן המלך האדיר קבע שכר אלו מציאות שלו כל אחד לפי אשר תשיג ידו:

ה

אז יחלק העם לשלש כתות כת ראשונה טרחו בכל כחם החלו עולין ממימי הנהר העצום כמה מרגליות טובות ועשו להם כנימוס לטהרם ולנקותם עד שחזרו בציביונן וקומתן ומראיהן כברקים ירוצצו והמלך שמח לקראתם הביאם המלך חדריו והשביעם מטובו ומנחל עדניו למשול במכמניו ונהר"ו אליו או"ר בעד או"ר:

ו

ואולם כת שניה השתדלו קצת ועלה בידם מיני זכוכית וחשבו כי הם מרגליות ונתרצו בזה כי לא טרחו כאשר חובה עליהם רק מעט נתעסקו והיה די להם במה שהעלו בידם. והמלך ידע ענינם ומחשבותם ועצלותם וגזר עליהם יסורין אך ורק להיות המלך טוב וישר לא קפח שכרם מאשר טרחו קצת ונתן להם מעט ריוח ושליש ישוב כסדר המדרגה:

ז

ואמנם כת שלישית השחיתו התעיבו לא חשבו על המרגליות ולא לתקן אשר עותו וזלזלו בחפצי המלך וכל זמנם בחסריהם ובטירותם לצבות בטן כל הולך על גחון כסא טבא לפומא קופרא טבא לפומא הטיילין בכל יום וכיוצא מהבלי עוה"ז על כן יקומו רשעים במשפט הפושעים והמורדים וגזרות קשות ורעות על גופם ונפשם. וכל השומע הני תלתא סעיפי מלך במשפט עבדיו אם לטוב אם למוטב בפיהם ירצו כי כל דרכיו משפט וצדיק וישר הוא:

ח

והנה אבינו מלכנו ממ"ה הקב"ה מטובו הגדול קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו את תורתו ביום חתונתו וביום שמחת לבו ובמעמד המופלא והנורא נתן לכל אחד חלק בתורה יקרה היא מפנינים והן בעון חוללנו וניצוצי התורה נדדו הלכו ויתערבו מקום תהו בעון העגל והעולם שכבר נתקן בקבלת התורה חזר לקלקול. וחרה אף ה' לולי משה בחירו ובזכותו וזכות אבות השאיר לנו שריד וחובה עלינו לעסוק ולטרוח להוציא לאור חלקי התורה מניצ' אשר נפלו השייכים לנר"ן. ובעוה"ר השלש כתות האמורות יש בינינו יצאת כת ראשונה מקודשת לשמים גדולי ישראל אשר שתלם דור לדור וכל חפצם וישעם להוציא לאור חידושי תורה נכנסו לפרד"ס איש לפי אכלו לקטו וכל ישעם וחפצם בתורה ומצוות לעשות נ"ר ליוצר הכל. הן הן זרועות עולם וישת עליהם תבל ומשתבח קבה"ו בשבחייהו דטפי להו אאגרייהו לאחזוקי בארעייהו ארץ החיים:

ט

וזאת שנית יתנו צדקות ה' אך אינם טורחים בתורה וזמנין דמשכחת בסב"ר אשר הם סוברי"ם השיגה ידם מרגלית לתרוצי סוגיא או עבוד פריש"ה דרשינהו לקראי וכיוצא. אמנם טע"ו במדב"ר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו וכפו על האמת פסכתר כי טעו בדמיונם בל חזו שמש. ועל הכל יביא אלהים במשפט על כל נעלם:

י

וכת שלישית מעיקרא לא אבו לעסוק בתורה טרידי אריפתא ותסגי להו בפרשה סתומה ותפלה צנומה וכל ימיהם שבתם וקימתם במיני סחורתם ואם יפנו יום או יומים ולילי טבת הארוכות עסקם עם המתים ישחקו עצמותיהם וגיעולי הקרטין וכיוצא. ועתידין ליתן את הדין על עזבם התורה הקדושה נכון להם גהנם פתוחה ככל אשר ישית בעל העצה יתברך ויתעלה שמו:

יא

וכתב הרב עיר וקדיש מהר"ם די לונזאנו ז"ל כי כל עניני האדם יראתו ומצוותיו ודבקותו תלויים בתלמוד תורה ולפי הגיונו ועסקו בתורה כן יהיה ביראה ומצוות ודבקות שאם ירבה בת"ת יהיה כלי טהור לעבוד ה' ואם מעט מעט והוא ז"ל האריך הרבה בדברים נכוחים:

יב

ומתוך זה נבא להבין פ' משלי סימן ח' אשרי אדם שומע לי לשקתי על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה' וחטאי חומס נפשו כל משנאי אהבו מות. ונקדים מ"ש המקובלים דאדה"ר חטא ופגם בשני דלתין ד' דשדי ד' דאדני וז"ש הנחש השיאנ"י דנשאר שי משדי אני מאדני וזהו השיאני וצריך לכוין לתקנם בשמע ותפילין. וגם במשנה שדי והלכה אדני וכבר פתח בספר זרע ברך ח"ג לפרש פ' זה ויש שינוי ביני לבינו. אשרי אדם השם בין עיניו פגם אד"ם הראשון שומע לי לשקוד על דלתותי לתקן ב' דלתין במשנה שדי והלכה אדני. יום יום כדעת התוס' דצריך לשלש בכל יום ולא כמ"ש רש"י ב' ימים בשבוע מקרא וכו' וזהו יום יום. לשמור מזוזות פתחי דהמזוזה כנגד מלכות וכן מזוז"ה גימט' אדני ויש בה שם שדי כי מוצאי מי שמחדש חידוש בתורה והוא כמציאה כי בעוה"ר ניצוצי התורה בסט"א מצא חיים כי כאשר הוא הוציא הניצוץ הקדוש שהיה במות והוציאו לאור ויחי כן מצא חיים לו עצמו וחוטאי שמחסר ללמוד חומס נפשו דלא יזכה לחיים השייך לנפשו. כל משנאי שאינם עוסקים בתורה אהבו מות הסט"א שמניחים שם ניצוצי התורה והם חיות הסט"א ונמצא שאוהבים המות. א"נ אפשר לפרש שומע רמז לק"ש כמו שפירש הרב זרע ברך ח"ג ז"ל לדרכו אשרי אדם שיש לו רמ"ח אברים ושס"ה גידים וקורא ק"ש ובזה יאירו גופו ונפשו ברמ"ח אברים ושס"ה גידים ועכ"ז הוא כונתו לשמו יתברך ולא בשבילו וז"ש אשרי אדם שומ"ע קורא ק"ש לי לשקוד על דלתותי שבזה מתקן הדלתין בק"ש ותפילין וצריך למהר בזמן ק"ש וזהו לשקוד למהר יום יום דהיינו בחורף בזמנו ובקיץ בזמנו וז"ש יום יום בין יום קצר בחורף בין יום ארוך:

יג

ובזה נרמוז בפ' משלי סימן ג' אשרי אדם מצא חכמה ואדם יפיק תבונה כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה. חוץ מדרכנו אפשר בהקדים משז"ל דיששכר וזבולון עשו שותפות זה לומד וזה סוחר וצריך זה השותפות כמו יששכר וזבולון קודם הלמוד אבל אחר שלמד אם יתן איש את כל ביתו וכו' כמ"ש פרק היה נוטל. ובזה פירשתי בעניותי פ' באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות הכונה באר חפרוה שרים זאת התורה באר מים חיים חפרוה ומעמיקים בה שרים הם הת"ח שדומים לשרים שאין להם סחורות רק מתפרנסים מריוח מעותיהם המונחות בבאנק"ו כן הת"ח אינם עוסקים בסחורה רק חופרים ומעמיקים בתורה לשמה וזהו חפרוה לשם הבאר ואינו אומר חפרו שרים כי כונתם לשמה. גם כרוה קנאוה נדיבי העם לשון אשר כריתי לי כמ"ש רבי עקיבא דקורין למכירה כירה ולא תסבור שהוא אחר הלמוד רק זהו ומחוקק שהוא החכם נשען במשענותם שהם יספיקוהו לעשות כלכול. וממדבר שמדבר החכם בתורה מתנה נותן העשיר ומסיבת מתנה נחליאל שקורא בנחלת אל החכם אז מנחליאל מהתורה הזו במות תרתי משמע החכם והעשיר כי בצל החכמה בצל הכסף וז"ש אדם מצא חכמה מיירי בחכם ואדם אחר יפיק תבונה נותן מעות להוציא לאור התבונה שמתבונן החכם בסיבתו וכי תימא זהו דבר שלא בא לעולם והקונה על מנת שתעלה מצודתו לא קנה לז"א כי טוב סחרה מסחר כסף בזה דבר שלא בא לעולם דוקא קנה. וכי תימא אמאי דוקא דבר שלא בא לעולם לז"א יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה אחר שכבר היא בעולם אם יתן איש את כל הון ביתו וכו' ודוקא קודם כי בזה יוכל ללמוד וכמ"ש ואדם יפיק תבונה:

יד

ועל פי דרכנו נקדים מאמרם בחגיגה דף ג' מעשה ברבי יוחנן בן ברוקא ור"א בן חסמא שהלכו להקביל את פני רבי יהושע בפקיעין א"ל מה חידוש היה היום בבה"מ א"ל רבי תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים א"ל אעפ"כ א"א לבה"מ בלא חדוש שבת של מי היתה שבת של ראב"ע היתה ובמה היתה הגדה היום א"ל בפרשת הקהל ומה דרש בה הקהל את העם האנשים ונשים והטף אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באים לתת שכר למביאיהם א"ל מרגלית טובה היתה לי בידכם ובקשתם לאבדה ממני. ואני בעניי כתבתי בזה ועתה אני מוסיף נפך. והוא דהתוס' כתבו נשים באות לשמוע דלא כבן עזאי דאמר חייב אדם ללמד את בתו תורה. ופ"ג דסוטה תנן ר"א אומר כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תפלות רבי יהושע אומר רוצה אשה בקב ותפלות וכו' וכתבו המפרשים דרבי אליעזר סבר דדוקא תורה שבע"פ אסירא ורבי יהושע סבר דגם תורה שבכתב אסירא ולפ"ז ראב"ע דדריש נשים באות לשמוע היינו מדכתיב הקהל את העם אנשים ונשים וטף למען ישמעו ולמען ילמדו וקשיא ליה דהול"ל למען ישמעו וילמדו אלא דנשים אסורות גם בתורה שבכתב דהיינו פ' הקהל שהמלך קורא אלמא אפי' בתורה שבכתב אסירי והיינו כרבי יהושע וז"ש מרגלית טובה היתה לי בידכם ובקשתם לאבדה ממני לי דייקא דדרשא זו היא מרגלית לי דנשים אסירי בתורה שבכתב זה תורף מה שכתבתי בעניותי בספר הקטן פתח עינים ובספר הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רמ"ו כתבתי עמ"ש האחרונים על הרמב"ם:

טו

והן עתה אמרתי לכתוב הדברים בסדר מיושב בס"ד וסגנון אחר. הנה הרמב"ם כתב סוף פ"א מת"ת אשה שלמדה תורה יש לה שכר אבל אינו כשכר האיש מפני שלא נצטוית וכו' ואעפ"י שיש לה שכר ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות בד"א בתורה שבע"פ אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחילה ואם למדה אינו כמלמדה תפלות. עיין טוב עין סימן ד' ונחל קדומים פ' וילך ועמ"ש ביוסף אומץ סימן ס"ז. וכתב מרן בכ"מ פלוגתא דבן עזאי ורבי אליעזר ופסק כר' אליעזר. וק"ק דאין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא. ותו דאשכחן בעירובין דף נ"ג דברוריא בטשא בההוא תלמידא ודרשה פסוק. ובפסחים דף ס"ב מפורש דברוריא גמרה תלת מאה שמעתתא ביומא דסיתוא מתלת מאה רבוואתא ואם הלכה כרבי אליעזר איך רבי חנינא בן תרדיון אביה וש' מלמדיה היו מלמדין אותה תורה שבע"פ. וי"ל דחדא מתרצא חבירתה דמעיקרא סברי דאין הלכה כרבי אליעזר וממה שאירע לברוריה פ"ק דע"ז הסכימו דהלכה כרבי אליעזר. אך אכתי מי הגיד להרמב"ם זה ודילמא אין הלכה כרבי אליעזר וממה שאירע פעם אחת בברוריא אין לנו לגזור מדעתנו כל שלא נמצא ברז"ל. ותו הני חילוקי מתורה שבכתב לתורה שבע"פ מהיכא למד הר"מ. ותו בתורה שבכתב אמאי לכתחילה לא. ונראה דסבר הרמב"ם דרבי יהושע דאמר רוצה אשה בקב ותפלות סבר דאפילו תורה שבכתב ואפשר דגם ר"א לא אמר מלמדה תפלות אלא על תורה שבע"פ. ורש"י פירש כאלו מלמדה תפלות שנכנס ערמה בקרבה ועושה דברי זנות בהצנע. והרמב"ם קשה בעיניו פירוש זה דא"כ איך למדו לברוריא תלת מאה רבוואתא ולכן פירש דפירוש דברי תפלות היינו שאינה מכוונת ללמוד אלא מוציאות דברי תורה להבאי. ובברוריא כיון שהכירו בה שהיתה כונתה ללמוד וגדל שכלה לכך למדוה. אמנם אי כפירש"י הוא דבר שאינו ניכר ואעיקרא איך למדוה. ואכתי קשה להר"מ דאי אמרת דר' יהושע דבא להוסיף תורה שבכתב היינו אף בדיעבד אסור. היכי תנן ספ"ק דקידושין לא תלמד אשה סופרים והיינו משום אבוהון דינוקי ואי עבדא איסורא בתורה שבכתב לא מיירי תנא בעבדא איסורא. אלא מוכרח דהיינו לכתחילה ובזה נתישבו כל דברי הרמב"ם בס"ד:

טז

אמור מעתה דראב"ע דקאמר אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע סבר כרבי יהושע דגם שבתורה שבכתב לכתחילה לא ואסמכיה אקרא למען ישמעו ולמען ילמדו דהוי מדרבנן ואסמכוה אהך קרא וכמ"ש בירוש' דלא כבן עזאי ומשום דדברי ר' יהושע אינן מפורשים וגם רבי אליעזר דאמר כאלו מלמדה תפלות היינו תורה שבע"פ ולא פורש מה סובר בתורה שבכתב להכי לא אמרו אלא דלא כבן עזאי דהכא גבי תורה שבכתב ומכ"ש תורה שבע"פ. ואפשר דר"י בן ברוקא ור"א בן חסמא סברו דראב"ע דיליף מקרא מדאוריתא קאמר והוי דלא כר' יהושע. ומשום הכי אמר להם מרגלית טובה יש לי בידכם דראב"ע סבר כוותי דגם בתורה שבכתב לכתחילה לא וזה אסמכתא בעלמא דלא אפשר מדאוריתא דמצינו לא תלמד אשה סופרים אלמא בדיעבד שריא כמש"ל ומדאוריתא ליכא לפלוגי בין לכתחילה לדיעבד ובודאי ראב"ע דרך אסמכתא אמרה. ואתם בקשתם לאבדה ממני שסברתם דמדאורייתא אמרה ראב"ע וחולק עלי ולא היא כי מרגלית היא לדעתי. ומ"ש בש"ס ולימרו ליה בהדיא ומשום מעשה של רבי יוסי בן דורמסקית הכונה שלמה אמרו תלמידיך וכו' ואם נסתפקו שחולק ראב"ע על ר' יהושע לפי דרכנו מאי איכפת להו יאמרו לו תכף מה שדרש ומשני משום מעשה וכו':

יז

ומ"ש תלמידיך אנו וכו'. אפשר במ"ש את ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח והטור כתב יזהר בכבוד רבו ומוראו יותר מכבוד אביו דאמרו ומורא רבך כמורא שמים והקשה הרב פרישה גם בכבודו של אביו אמרו השוה כבודם לכבודו יתברך. ותירץ דכל המוקש אינו מוקש לגמרי משא"כ כבוד הרב דכתיב בחד קרא כ"י עם מורא ה' זהת"ד. והרב ט"ז ושאר אחרונים דחו לדבריו. ואני הדל אומר דדברי הפרישה נראים שזהו אינו הקש רק שנכתב בלשון אחד והדין עמו ואשתמיט מהט"ז ודעמיה שהתוס' בבכורות דף ו' ד"ה פירש כתבו וא"ת לוקמא במורא אב ואם וי"ל דמשמע ליה דומיא מורא של מקום וזה א"א ור"ע מרבה ת"ח דמורא רבך כמורא שמים עכ"ל. ודבריהם כמ"ש הרב פרישה:

יח

ועוד נעלם מהם מ"ש בירושלמי פרק פותחין דתנן רא"א פותחין לו בכבוד או"א וחכמים אוסרין ואמרו בירושלמי הכל מודים בכבוד רבו שאינו מעמיד דתנן מורא רבך כמורא שמים וזה כהרב פרישה ובספרי הקטן ברכי יוסף סימן תע"ב בא"ח הארכתי בעניותי:

יט

והנה כתב הרב תה"ד סימן חל"ק דת"ח מופלג בדורו אף שלא למד ממנו חשיב כרבו מובהק ואפשר דמשו"ה אמור רבנן בכפיל"א תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים כי באומרם תלמידיך אנו לבד היינו יכולים לפרשו דהוא גדול ומופלג בדורו וחשיב כרבם מובהק ולעולם דלא למדו ממנו לזה הוצרכו לומר ומימיך אנו שותים שאנו לומדים ממך. ואם היו אומרים מימיך אנו שותים היינו אומרים שלמדו ממנו והם תלמידים גמורים. אך הוא אינו רב מופלג בדור לז"א תלמידיך אנו שאתה רב מופלג ועוד מימיך אנו שותים:

כ

א"נ דאם התלמיד נתגדל אז נחשב תלמיד חבר וא"צ לנהוג בכל דבר כמו שנוהג התלמיד גמור לז"א תלמידיך אנו. ולא שלמדנו ועתה גדלנו ואין אנו צריכים לך לא היא אלא מימיך אנו שותים כמו תלמיד גמור ממש. ועדיין צריכים אנו למודע"י להבין בדקדוק כל השאלות. ועוד דהיה קרוב כל כך לבית המדרש שבאו אצלו אחר הדרשא כמ"ש מה חידוש היה היום בבית המדרש ואיך לא ידע כי שבת זו היתה מוכנת לראב"ע גם אחר כל השאלות לא אמרו עד שאמר ומה דרש והיל"ל תכף כששאל במה היתה הגדה היום:

כא

אמנם אפשר במ"ש ז"ל דצריך לטרוח הרבה להוציא לאור חידוש הנוגע לנשמתו כי הוא טמון בין הקליפות הקשות ולזה הרב האר"י ז"ל היה עוסק בכח בהלכה ומקשה ומתרץ לתרוצי סוגיא וזה החידוש השייך לנשמתו צריך לצאת על ידו ואין ת"ח אחר יכול להוציאו לאור. אך אם כבר טרח הת"ח עד שהוציאו לאור החידוש ההוא יוכל מעיין חריף להבינו וקולטו מהאויר. ואנכי עפר זאת לפנים פירשתי מאמר ר' אליעזר בן עזריה הריני כבן ע' שנה ולא זכיתי וכו' עד שדרשה בן זומא. דכונתו הריני כבן ע' שנה. בין לפשוטו דטרח בעיון הלימוד כ"כ עד שנראה כזקן. בין למדרשו דאהדרו ליה תמני סרי [דרי] חיוורי כשמינוהו נשיא. בין לסודו שהיה גלגול משמואל הנביא לכל הדברות נשמיעיניה מן הדא דחידוש הנוגע לנפש אדם אין כל בריה יכול להוציא החידוש שנוגע לו לחלק הנשמה או הנפש עד שיוציאנו לאור בעליו וזה לימדנו ראב"ע דהגם שהוא טרח בעיון ומאריה סייעיה להיות נשיא ואהדרו ליה תמניסר דרי חיוורי ובקרבו אור בו נשמת שמואל הנביא הן כל אלה לא אהני לומר דבר שהוא קל ופשוט כל לרבות הלילות עד שדרשה בן זומא. ואפשר דמשו"ה כשאמרו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים א"ל אעפ"כ אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש כלומר כל אחד מוציא הנוגע לנשמתו וגדולי הדור אינם יכולים להוציאו ולכן שאל להם הגם שידע שראב"ע היה הדורש כיוין להזכירם מאמר ראב"ע דבכל גדולתו בשמים ממעל לחש"ב ונשיא הארץ לא ידע לומר חידוש קל מבן עזאי וכמו שלימד ראב"ע עצמו הריני כבן ע' וכו' ולזה שאל שבת של מי היתה להזכירם דאף הגדולים צריכים ללמוד מהקטנים החידוש ההוא שהוא חלקם כמ"ש ראב"ע וכשראה שעדיין לא אמרו בקש לעוררם ובמה היתה הגדה היום וא"ל פ' הקהל. וסברו כי בזה יספיק דמאחר דראב"ע כבר הוציא לאור החידוש ההוא כבר החריף יוכל לקלוט מהאויר. אך ודאי שצריך החריף לידע באיזה פרט היה העיון והחידוש אז בכח חורפתו יוכל לקולטו אבל בלא"ה היכן יתן דעתו לקלוט וחשבו דכונת ר' יהושע באומרו ובמה היתה הגדה היום דבזה מספיק לו דהוא יתן רוחו באותו ענין ויקלוט הדרש ההוא מן האויר ולכן א"ל פ' הקהל ותו לא וחזר ואמר ומה דרש כלומר לא כאשר עלתה על דעתכם כי כעת אין מזגי שוה לזה וכה תאמרו מה דרש בהדיא ואז אמרו לו הקהל וכו'.

כב

ועם אימות הקדום אפשר לרמוז בקרא דאתאן עליה אשרי אדם מצא חכמה שדעתו רחבה לפום חורפא שיכול לקלוט מהאויר והוא מוצא כמו מציאה אשר לא עמל בו. ואדם יפיק תבונה שמוציא לאור מעמקי הקליפות נאמר בהם אשרי. כי טוב סחרה מסחר כסף שמי שקנה סחורה אין אחר יכול לקחתה והיא ביד הסוחר אבל התורה הסוחר שחידש החידוש בחורפא אני לוקח חידושו. וכנגד החלוקה אחרת אמר ומחרוץ תבואתה דהזהב ג"כ צריך טורח להוציאו ממחצבו. וכשחוציאו אינו עושה פרי אא"כ הוציאו או מחליפו אבל התורה היא אצלו ועושה פרי תבואה להבין דבר מתוך דבר:

כג

הוא אשר דברתי בדרושים אחרים שזה אפשר בריתא דיומא אריב"ל בכל יום ויום ב"ק יוצאת מהר חרב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף שאשר אינו עוסק בתורה הוא עלבון גדול שנשארו ניצוצי התורה בין הקליפות ונמצא שהניצוצות ההם נזופים ממקום הקדש למקום תהו וכן הוא נקרא נזוף מדה כנגד מדה. ולכן היום אביע בשבח התורה קצת מן הקצת וזה החלי בס"ד:

כד

תנינן בפרקא דיומא גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעה"ז ובעה"ב שנאמר כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. ואומר רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך. ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. ואומר כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיד. ואומר תתן לראשך לויית חן עטרת תפארת תמגנך. ואומר כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. ואומר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. ואומר כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. ולהבין קצת בריתא הלזו בחלקיה וכל הני קראי דמייתי תמניא אינון תנא כי רוכלא מביא וקורא ואומר ואומר אמורי"ם לגבוה מאי בעי והש"ס בכי האי גונא פריך כמה זמני מאי ואומר כידוע. ואף אנו בעניותנו נימא בהו מלתא כפי קצורנו בס"ד:

כה

וטרם אענה אמרתי אקדמה מאמרם ז"ל בשמות רבה ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה שאל ההוא מינא את רבי יהושע בן קרחה למה מתוך הסנה א"ל אלו מתוך חרוב או מתוך שקמה היית שואלני ואעפ"כ להוציאך חלק אי אפשר להודיע שאין מקום פנוי בלא שכינה אפילו סנה. עיין נחל קדומים פ' שמות. ויש לדקדק אמאי הוצרך לומר לו אלו מתוך חרוב וכו' ופירש הגאון מהר"ם ז"ל הרב המחבר שו"ת צמח צדק דדרך חכמה להשיב למין מתוך דבריו וכמשז"ל כל מקום שפקרו המינין תשובתן בצידן וה"נ אלו השיבו ר' יהושע בפשיטות סתם אין מקום פנוי בלא שכינה ר"ל אף על דבר שפל היה המין טוען מנ"ל שהסנה גרוע מכל האילנות הלא כל עשב יש לו מזל ולצורך נברא ואפשר שתועלת הסנה גדול מאד והוא חשוב מכל אילן. לכך א"ל אלו מתוך חרוב או שקמה ומוכרח שתאמר דאלו מתוך חרוב ושקמה לא היית שואל כי הם חשובים וראוים להשרות שכינה אך שאלתך למה מתוך הסנה שפל וגרוע והתשובה שאין מקום פנוי בלא שכינה עכ"ד:

כו

ולי הצעיר אפשר במ"ש רש"י למה מתוך הסנה ולא אילן אחר משום עמו אנכי בצרה וחשש ר' יהושע בן קרחה דההוא מינא שמע איזה תלמיד דטעמא משום עמו אנכי בצרה וע"ז בא להלעיג ח"ו. לכן א"ל ואלו מתוך חרוב או מתוך שקמה היית שואלני רצה לומר לו דזו אינה שאלה ולשוא צרף לבא בעקיפין כאלו יש שאלה וישיב לו מה ששמע משום עמו אנכי בצרה והוא רצה להלעיג ואעיקרא לא יש שאלה ואין צריך תשובה כדי שתבא להלעיג אמנם להוציאך חלק אי אפשר שלא תאמר שיש שאלה והתשובה עמו אנכי בצרה ותתלוצץ לזה אני אומר לך להודיע שאין מקום פנוי מהשכינה וכלך מדברותיך:

כז

ואני שמעתי מהרב המובהק הישיש ונשוא פנים כמהר"ר ברוך דאני זלה"ה אב"ד בק"ק נא אמון יע"א דכל מקום שאומר ההוא מינא סימנא מילתא דרוצה לשאול דח"ו יש שתי רשויות. וידוע מאז"ל דאמר נעשה אדם ללמד ענוה ועתה כונת המין דממה שנגלה בסנה אנו למדים הענוה ואמאי אצטריך ללמדנו הענוה כבר נודע מנעשה אדם אלא ודאי כן הוא האמת דמכאן אנו למדים הענוה ונעשה אדם ח"ו כפשוטו. והשיבו אלו היה נגלה בחרוב או בשקמה כך אתה שואלני כלומר כמו שאלה זו של מינות היית שואלני דמדנגלה באילן גדול מוכח דאינו חפץ בענוה וא"כ נעשה אדם כפשוטו ח"ו. בין כך ובין כך אתה פוקר. אמנם דע שהוצרך ליגלות בסנה להודיע שאין מקום פנוי משכינה עכ"ד:

כח

ומתוך האמור נפרש בעניותנו מאמר קהלת רבה עיר קטנה זה סיני ואנשים בה מעט אלו ישראל ובא אליה מלך גדול זה ממ"ה הקב"ה וסבב אותה ובנה עליה מצודים אלו רמ"ח מ"ע ושס"ה מצוות ל"ת ומצא בה איש מסכן וחכם זה משה שנאמר לא תגע בו יד ומלט הוא את העיר בחכמתו שנאמר כל הנוגע בהר מות יומת ואדם לא זכר אמר הקב"ה אתון לא אדכרותוניה אנא מדכר ליה זכרו תורת משה עבדי. וצריך ביאור. ואפשר בהקדים מ"ש בתנחומא פ' עקב וז"ל והיה עקב תשמעון מה כתיב למעלה לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם לא ממה שאתם מרובים מכל האומות ולא ממה שאתם עושים מצוות יותר מהם שהאומות עושין מצוות שלא נצטוו יותר מכם והם מגדילים שמי יותר מכם שנאמר כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים וגו' כי אתם המעט אלא בזכות שאתם ממעטים עצמכם לפני לפיכך אני אוהב אתכם עכ"ל. ונמצא דעיקר קיום התורה והמצוות תלוי בענוה ואי ליכא ענוה הרי הם ככל הגוים ח"ו. ובזה מבואר נגלה טעם שבחר הקב"ה בהר סיני להיות שפל ונמוך מההרים וגם בחר במשה רבינו ע"ה על שהיה עניו מכל האדם. והיינו טעמא שישראל היו במחלקת במסעות עד שבאו להר סיני המה ראו כן תמהו שבחר הקב"ה בהר סיני והוא נמוך ושפל וגם הם נדבם לבם ויחן שם ישראל בשלום יהדיו וקנו מדת הענוה ובזה באו לאחדות וז"ש ויחן שם ישראל נגד ההר ומשה עלה כי ראו הר סיני נמוך ומשה עניו ועיניהם הרואות כי חפץ ה' בענוה. ועוד כתבו המקובלים דהר סיני למעלה מכוון כנגד הר סיני של מטה כמ"ש בספר קרבן שבת דף ט' וזהו ויחן שם במדבר סיני נמוך ולזה היו באחדות ועוד נגד ההר רוחני של מעלה המכוון לה"ס של מטה. ואפשר ז"ש אלו קרבנו לפני הר סיני כולל הרוחני והארציי וזכינו לאחדות ולא נתן לנו את התורה דיינו כי רצונו יתברך בענוה וזהו העיקר וגם נשפע לנו ההר מה"ס רוחני של מעלה וזכינו לאחדות. ואפשר ז"ש למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלהים לשבתו ואז"ל למה תרצו דין עם סיני. הלא עיקר התורה לענוים והם גאים בעלי מומין ועוד בהר סיני רוחני מכוון על ה"ס ארציי וז"ש למה תרצדון הרים גבנונים למה תרצו דין עם סיני הרי הטענה שלכם שהוא שפל הוא עיקר שזכה הר סיני ועוד ההר חמד אלהים לשבתו בה"ס הרוחני המכוון לזה:

כט

וזה טעם אשר משה רבינו לא סירב הרבה במתן תורה אלא תכף כשאמר לו ה' עלה מעלנ"א אית ליה ובהליכה לפרעה סירב כל כך אלא כי משה רבינו ע"ה ראה שהקב"ה בחר בה"ס שהוא שפל מכל ההרים ולזה נתרצה שתנתן תורה על ידו כי הוא שפל בעיניו מן הכל ואין לסרב בזה דאדרבא אם יסרב ויכבד לאהרן א"כ מחשיב לאהרן יותר שפל ממנו וכיוצא ולכך נתרצה. ובויקרא רבה אמרו א"ל הקב"ה שיעלה ומ"מ לפי מה שסירב בסנה עתה לא חשיב סירוב. ומצאתי לרבינו שלמה אסתרוק ז"ל במדרשו שכתב ומשה עלה מעצמו וכמ"ש אני הדל בנחל קדומים פ' יתרו. ואחר זמן רב ראיתי בלקוטים קדמונים בספר רבינו אפרים כ"י שכתב משם פרקי ר' אליעזר ומשה נגש בעל כרחו מיכאל וגבריאל אחזוהו בשתי ידיו והגישוהו שלא ברצונו נגש גימט' מיכאל וגבריאל עכ"ל הלקוטים הנז'. גם ידוע משאז"ל כשהיה כותב משה רבינו ע"ה נעשה אדם א"ל להקב"ה שה"ו הוא נותן מקום לטעות שיש שתי רשויות ח"ו וא"ל שהוא ללמד ענוה ומי שרוצה לטעות יטעה:

ל

ועתה נבא עלי בא"ר המאמר הנכבד הזה (יש תוספת לשבח הרבה כאן בס"ד ממ"ש בכסא דוד דף י"ב) עיר קטנה זה סיני שהיה שפל ונמוך והמשילו לנקבה שפרה ורבה כי ממנו למדו ישראל ויחן שם ישראל באחדות כי בבואם בהר סיני נתעורר רוחם הקדוש מה שלא היה עד עתה וז"ש ואנשים בה מעט אלו ישראל ודקדק לומר ואנשים בה מעט ולא אמר ובה מעט אנשים להורות דקודם לא היו באחדות אך ואנשים בה בחנייתם בהר סיני מעט אלו הישראל ע"ד שאמר כי אתם המעט שממעטין עצמכם גם עתה חנה שם ישראל באחדות כאומרו ויחן לשון יחיד. ועתה כי ישראל סבור מינה הענוה א"כ ודאי מש"ה נעשה אדם מצד הענוה כ"י אך הוא יחיד ומיוחד ממ"ה הקב"ה וז"ש מזה תשכיל ובא אליה מלך גדול ממ"ה הקב"ה. וכי תימא מאחר דכתיב נעשה אדם ולא חש הקב"ה שיטעו משום ללמד מדת הענוה. הא תו למה לי שבחר בה"ס להיותו נמוך ללמד הענוה. לז"א ובנה עליה מצודים אלו רמ"ח ושס"ה כלומר אצטריך ה"ס שנתן עליו תרי"ג מצוות ללמד שעיקרם של קיום המצוות הוא בענוה ואם לאו הגוים יותר טובים ח"ו והשתא הוצרך נעשה אדם ללמוד שעיקר בריאת האדם הוא שיהיה עניו ולכן נרמז בבריאת האדם. ונרמז במתן תורה שקיום תורה ומצוות הוא בהיותם ענוים. ומטעם זה נתרצה משה רבינו ע"ה לקבל תורה ולא סירב וז"ש ומצא בה איש מסכן כלומר דרך מציאה נמצא משה רבינו ע"ה שלא סירב והטעם בה שראה דהקב"ה רוצה השפלים ובחר בה"ס. וחכם זה משה שנאמר לא תגע בו יד דהגם שה"ס להיותו נמוך מ"מ אין לזלזל בו מטעם הממ"ה הקב"ה ומלט העיר בחכמתו שנאמר כל הנוגע בהר מות יומת ובכח נשמתו הזהירם וקיימו וע"כ לא נתערבב השמחה ח"ו. ואדם לא זכר את האיש המסכן כי הן בעון כמה לומדים ובעלי מצוות לא זכרו שניתן ע"י משה רבינו ע"ה לפי שהיה עניו ובה"ס להיותו נמוך ואינם ענוים לז"א אתון לא אדכרותוניה אנא מדכר ליה זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב זכרו בזיין גדולה ששבעה ימים סירב במדבר וכאן נתרצה תכף ונקרא על שמו לפי שמיעט עצמו אשר צויתי אותו בחורב בה"ס שהיה נמוך על כל ישראל חקים ומשפטים והיו התורה והמצוות ע"י משה רבינו ע"ה העניו בחורב ה"ס הנמוך וא"כ צריך לקיים התורה והמצוות בענוה ואז הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא כי גאולה זאת בזכות התורה כמ"ש בז"ח והתורה צריכה בענוה וקב"ה לכך נתן התורה והמצוה בה"ס וע"י משה רבינו והגאולה העתידה בזכות משה והוא תבע יקרא דאוריתא וא"כ צריכה להיות בענוה ואז ברחמיו יגאלנו כמש"ה זכרו תורת וכו' הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו':

לא

גם היום מגיד משנה בשארית מאמר חגיגה אשר דברנו בעניותנו לעיל וזה פריו ועוד דרש בה את ה' האמרת היום וכתיב וה' האמירך היום אמר להם הקב"ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. והענין במ"ש הרב עיר וקדיש בספר החרדים בסופו וז"ל שמע ישראל אמרו המקובלים שהוא לשון קבוץ כמו וישמע שאול את העם וכל אחד בעת ק"ש מיחד לבו עם כל ישראל ומדבר אליהם שמע ישראל כלנו באהבה וקשר לב אחד בלי קנאה ושנאה ועתה אנו מקבלים יחוד אלהינו עלינו ואומרים ה' אלהינו ה' אחד עכ"ל. ולדרכנו אפשר לומר כי תכלית התורה והמצוה הוא כשיהיה אחדות דאז יש ענוה ובזה פי' נעשה אדם הוא ללמד ענוה וה' הוא יחיד ומיוחד וזהו שמע ישראל לשון אסיפה כמו וישמע שאול ואחר שיש אחדות מורה ענוה ונעשה אדם ללמד ענוה וא"כ ה' אלהינו ה' אחד אחדות גמור. ואמר הקב"ה ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל אף שהגוים עושים מצוות ומיחדים שמו גדל מעלת ישראל כי הם גוי אחד ואחדות ביניהם והם ענוים:

לב

ואפשר דזה סיום דרשת הקהל את העם לומר דאפיקיה בהאי לישנא דהעיקר הוא שיהיה אחדות ביניהם שיהיו ענוים ואז יאתה להם לשמוע וללמוד התורה ובזה תלויה גאולת בבל וגאולתנו כמש"ל וז"ש הקהל את העם שיהיה שלום ואחדות ביניהם האנשים והנשים וכו' למען ישמעו ולמען ילמדו למען גימט' קץ שבזה תלוי קץ גלות בבל כמ"ש הדור קבלוה ולמען ילמדו למען גימט' קץ הגאולה העתידה ב"ב בזכות התורה והאחדות שהוא הענוה כדאמרן ולכן אמרוה בלי שאלה כי הוא פרפרת בפרשת הקהל:

לג

נמשך לזה נבין מאמרם ז"ל פרק כסוי הדם א"ר יצחק מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון משרים תשפטו בני אדם מה אומנותו של אדם בעה"ז יעשה עצמו אלם יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון יכול יגיס דעתו ת"ל משרים תשפטו בני אדם ופירש"י משרים במישור ארץ חלקה שנוחה לידרס. ונקדים מ"ש רבינו מהרח"ו ז"ל האדם כשמדבר מוציא ההבל מפיו ואותו ההבל הוא חיותו ראיה לזה דאחר שתצא הנשמה מהגוף לא נשאר בו לא הבל ולא דבור נמצא שאותו ההבל שמוציא מפיו בעת הדיבור הוא חלק נשמתו ולכן נצטוינו שלא לדבר דברים בטלים שמפסיד חלק נשמתו וכן שמעתי מהחכם ה"ר שמעון טורנו זלה"ה ע"פ לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה אם טוב ואם רע כי עושה ובורא סניגורין או קטיגורין עכ"ל. והשתא נראה ודאי דחששא זו בלימוד תורה ליתא ואדרבא כתיב והגית בו יומם ולילה ואז"ל ודברת בם ולא בדברים בטלים ועל ידי שמדבר דברי תורה אין נגרע מנשמתו. ואפשר דהטעם כמ"ש מהרימ"ט דאחר שנברא האדם ויש בו נפש חיונית כבעל חי הוסיף הקב"ה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ות"א לרוח ממללא והיתה הכונה האלהית שידבר דברי שבח ותהלה אליו יתברך וללמוד בתורה ולזה נתן לו לאדם נפש חיה לרוח ממללא. ומאחר שכח הדבור נתנו אל ללמוד תורה ולשבח לשמו יתברך מסתברא שהמשתמש בדבור כמצותו ולמה שחננו אל ודאי חיה יחיה ואין נגרע מנשמתו. ובזה נבין מאמרינו דרבי יצחק ק"ל בכתוב דהאמנם אלם צריך פירוש ותו דעייל קרא ביחיד ונפיק בלשון רבים ולזה דרש מה אומנותו של אדם בעה"ז כי כמו שעוסק באומנות וטורח להחיות נפש כן אומנותו לחיות נפש יעשה עצמו כאלם כדי שלא יפסיד בדבור חלקי נפשו כי בכל דבור נאבד חלק מהנפש ולכן אומנותו הוא שיהיה כאלם לא יפתח פיו. יכול אף לדברי תורה דכיון דהדיבור מפסיד חלק מנפשו ככה יעשה ללומדי תורה ת"ל צדק תדברון כי בד"ת לא נאמר זה ואדרבא צדק תדברון והתורה נקנית בחבורה ולהכי אמר צדק תדברון בלשון רבים. יכול יגיס דעתו ת"ל משרים כמישור שיש בו ארץ חלקה לידרס. תשפטו בבריאת בני אדם כמ"ש מהרש"א לדרכו. ולדרכנו הלא תראו כאשר יצר את האדם דכתיב נעשה אדם ללמד הענוה. ואדרבא בעסק התורה צריכה הענוה כמש"ל. א"נ תשפטו בני אדם שיש להם יצירה אחרת נוסף על הבהמה לרוח ממללא ללמוד ולשבח ולהודות לשמו יתברך:

לד

וזה אפשר כונת הבריתא גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה כי באמת זו גדולה על כלם שהדבור שהוא מאבד חלק הנפש כשמדבר דברי תורה נותנת חיים והוא פלא שזה דיבור לבטלה וזה דיבור בתורה וזה גורע חיים וזה מוסיף חיים שנאמר כי חיים הם למוצאיהם למוציאם בפה כמו שאמרו רז"ל:

לה

ולהבין אומרו ולכל בשרו מרפא נקדים מ"ש הרשב"א בתשובה סימן אלף ן' וז"ל ראובן שהשאיל חפץ לשמעון על מנת שאם לא יחזירנו ביום פלוני שיהא החפץ שלו וישלם כך וכך ולוי נעשה ערב בקנין שישלם לראובן הדמים שפסק לו שמעון אם לא יחזיר החפץ לאותו זמן שקצב ועבר זמן ולא החזירו. שמעון פטור ומחזיר החפץ דהא אסמכתא היא ולא קניא אבל הערב חייב שהרי חייב עצמו בקנין ונוטל החפץ ומשלם דמיו ואף עפ"י שאמרו אין נפרעין מן הערב תחילה דאלמא אין ערב משתעבד בדאיכא לוה. לא היא דכל שהערב והלוה מתחייבים אין נפרעין מן הערב תחילה אבל זה הרי חייב עצמו במה שלא היה השואל חייב וכאותה שאמרו תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב עכ"ל. עיין טוב עין סימן ה'. ולכאורה יש לעמוד אמאי אצטריך הרשב"א להביא ראיה מההיא דקידושין דף ז' דאמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב דכבר חילק דמ"ש אין ערב משתעבד בדאיכא לוה היינו היכא שהערב והלוה מתחייבים והכא השואל אינו חייב וכי מטית לומר דאכתי לא ידעינן בכה"ג דערב משתעבד. מה יוכיח הוכח מההיא דקידושין ההיא בדין ערב דעלמא. ותו אמאי הרשב"א לא מייתי מדאמר רבא התם וכן לענין ממונא דאם אמר תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך שקנה מדין ערב ועביד צריכותא דאי מקידושין הו"א אתתא בכל דהוא ניחא לה. ואי משום דהתם אמר רבא הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני תן מנה לפלוני ואקדש אני לו מקודשת מדין שניהם בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו וכו' אתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא וצריכא וכו' ואיכא פלוגתא דהאי וכן לענין ממונא אהיכא קאי. והרי"ף השמיט האי וכן לענין ממונא והר"מ פ"א דהלכות מכירה פסק תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך. ומאחר דיש דינים אחרים ואח"כ אמר וכן לענין ממונא לא רצה הרשב"א להאריך ולהביא ממ"ש וכן לענין ממונא ועוד דאינו מבורר אהיכא קאי. והגם דהרשב"א ז"ל סבר דאכלהו קאי כנראה ממ"ש בחידושיו מ"מ לא רצה להאריך אע"ג דיש לומר שאני קידושין דאתתא בכל דהו ניחא לה דכבר אמר וכן לענין ממונא ולא חש להאריך:

לו

מ"מ הו"ל להרשב"א להביא מ"ש בע"ז דף ס"ג אמר רבא האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנו נכסי לך קנה מדין ערב וסוגיא זו לפום ריהטא נראה דנעלמה ממרן כ"מ והרב שער אפרים סימן קס"ו והרב מרכבת המשנה והגם דכלהו עסקי למה שהרמב"ם ז"ל לא הביא לגבי ממון שאר הדינים. מ"מ הו"ל להזכיר סוגית ע"ז. וכן ק"ק על הסמ"ג עשין פ"ב שכתב וז"ל האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך כיון שנתן נקנה לו הבית מדין ערב וכענין זה אמרינן פ"ק דקידושין עכ"ל. ומה הלשון אומרת וכענין זה הרי בפירוש אמר רבא וכן לענין ממונא ואם נפשך לומר דלא קאי אכלהו הרי אתמר הכי בהדיא בסוגית ע"ז. גם על הה"מ שכתב וכתבו כל המפרשים דוכן לענין ממונא קאי גם אקמיתא יש להרגיש דהו"ל להזכיר סוגית ע"ז. והרשב"ץ ח"ב סימן ר"ג הזכיר סוגית ע"ז וגם הרב כנה"ג סימן ק"ץ בשם מהראנ"ח הזכירה:

לז

אמנם כונת הרשב"א בתשובה זו פשוטה דלא הביא הא דמקודשת מדין ערב לראיה אלא לגלוי מילתא בעלמא כי היכי דלא תימא דערב ליכא אלא כשלוה חייב. אבל בנדון זה שהלוה אינו חייב שיתחייב אחר בעדו מילתא חדתא היא לזה הביא דהרי תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך היא לא מטא לה שום ממון כי אם לאותו פלוני ומקודשת מדין ערב דעלמא וגם בנ"ד זה מתחייב כדי שאחר יקח החפץ בתורת שאלה ומשו"ה לא הוצרך הרשב"א לא למ"ש וכן לענין ממונא ולא למימרת רבא דע"ז וק"ל ופשוט:

לח

ואיכא מאן דקשיא ליה על תשובת הרשב"א זו מתשובת הרשב"א עצמו סימן תתקע"ג שכתב בערב של יתומים והיתומים קטנים שנחלקו הראשונים והנכון כדברי הרז"ה שאין נפרעין שחרי אין נפרעים מן הערב תחילה וכיון שא"א לתבוע ליתומים קטנים א"א לתבוע הערב אבל בערב קבלן נפרעין ממנו לאלתר וכו' אבל כאן אין היתומים פטורים לגמרי אלא שממתינין עד אשר יגדלו הלכך אפילו אתה גובה מן הקבלן והקבלן הולך אצל היתומים הרי אינו נפרע מהם עד שיגדלו עכ"ל בקצור. ואלו בתשובה הלזו אף שהשואל פטור חייב הערב. ואין כאן ריח קושיא דבסימן תתקע"ג כשיצא ערב היה על הלוה ואח"כ איתרע מילתא ומת הלוה וכי היכי דאין נפרעין מיתומים [עד] (כ)אשר יגדלו אין ליפרע מן הערב משא"כ בתשובה דידן דבעת שנכנס הערב ידע דהשואל פטור מטעם אסמכתא והוא נכנס ערב ולכן חייב. וכזה ראיתי בשו"ת שי למורא דף קי"ט בהגה שתירץ קצת בסגנון אחר ומשם רבו הרב מהר"ש גאון חילק דבסי' תתקע"ג אין היתומים פטורים לגמרי עד אשר יגדלו וכתב דתירוצו יותר נכון. ואני אומר דשני התירוצים אמת:

לט

וראיתי להרדב"ז בתשובה דפוס ויניציא סימן תשס"ז שכתב דקבלן פשיטא דגובין ממנו והוא מהיתומים לכי גדלי ואם הוא ערב סתמא איכא פלוגתא והנכון דאין גובין וכו' ע"ש ויש להרגיש דדבריו הם בתשובת הרשב"א סימן תתקע"ג ואיך לא הזכירו. ותו דנראה מדבריו דבקבלן אין חולק ובטור סימן ק"י הביא דהרמב"ן חולק והרא"ש חילק בין ערב לקבלן והרדב"ז לא הזכיר גם כן דהרא"ש תניא דמסייע ליה:

מ

והרב בית חדש בתשובה הובאה בשו"ת גאוני בתראי סימן ד' הקשה על תשובת הרשב"א והרב סמ"ע בתשובה שם השיב עליו וחזר הרב בית חדש שם בתשובה אחרת השיב על דברי הרב סמ"ע ואסיק דברי מור"ם בהגהה שהביא תשובת הרשב"א ולא כתב שקנו מהערב בקשיא. ובתשובות בית חדש הישנות סימן קל"ד הובאה תשובת הסמ"ע יותר באורך והגם דחתים עלה הרב ב"ח וכן בסימן קל"ה חתים הרב בית חדש הדבר ברור שהם תשובות הרב סמ"ע ועליהם חשיב הרב ב"ח סימן קל"ו והזכיר שם למהר"ר פלק שהוא הרב סמ"ע וזה פשוט. ותשובת הרב סמ"ע דסימן קל"ד היא יותר באורך מתשובתו בשו"ת גאוני בתראי הנז' אמנם רוח אחד להם. ובספר ב"ח כתב מסקנת הדברים והקשה על הרשב"א מסוגית יש בכור דמי איכא מידי דלערב מצי תבע וללוה לא מצי תבע ותריץ יתיב דברי הרשב"א כמו שביאר עצמו בתשובתו דהשואל לא נתחייב וא"כ הערב לבדו נתחייב והוא אסמכתא ובעי קנין ואפשר שהיה בב"ד חשוב או מעכשיו. ומור"ם ס"ל דהכא השואל חייב להחזיר החפץ ונתחייב בדמים ולזה חייב אף שהוא אסמכתא וקניי שכתב הרשב"א היינו משום דנעשה ערב אח"ך ולמעשה צריך קנין זהו תורף דבריו בקיצור נמרץ. והכא שפר קדמיה מ"ש הרב סמ"ע דמור"ם סבר דהרשב"א איירי דנעשה ערב אח"ך ובתשו' בשו"ת בית חדש סימן קל"ו דהה דבריו והכא קרבם. והרב ש"ך הסכים לדברי הרב ב"ח. והרב אורים ותומים כתב בתומים ס"ק ז' דמ"ש הרב ב"ח דהרשב"א איירי בקנין בב"ד חשוב אין זה במשמעות התשובה אמנם הרשב"א אזיל לטעמיה כמ"ש המ"מ פי"א דמכירה דסבר הרשב"א דאין אדם מתחייב בדברים שאינו חייב בלי קנין. וא"כ זה דמתחייב לשלם יותר משיווי החפץ בעי קנין. אבל לדעת הרמב"ם דמתחייב בדיבור בעלמא באומרו אתם עדי כמ"ש סי' מ' וכן פסק הש"ע ומור"ם א"צ קנין ולכן השמיט קנין בהגהה זהת"ד:

מא

ולי ההדיוט יש להשיב חדא דכל זה הי"ל למור"ם לכתוב בד"מ ולא לכתוב כ"כ בקצור כמו שהעיר הסמ"ע בתשובותיו הנז'. ותו דנהי דהרמב"ם סבר דבאומר אתם עדי מתחייב בדברים שאינו חייב כמ"ש בסימן מ' אמנם ה"ד כשהוא בפשיטות אמנם באסמכתא ודאי בעי קנין מעכשיו או ב"ד חשוב. ואף אי ליכא ערב באסמכתא היינו כשהחיוב של הלוה פשוט אבל הכא דהחיוב של השואל הוא אסמכתא והוא פטור השואל והערב חייב דידע דהשואל פטור שהוא אסמכתא נראה דלכ"ע בעי קנין וכו' אפילו לדעת הרמב"ם שפסק בסימן מ'. ותו אעיקרא לא פורש שהוא יותר משיווי החפץ. והו"ל להרשב"א ולמור"ם לפרש:

מב

ומצאתי תשובת הרשב"א באורך בספר הבתים ב"י בית ך' סימן ע"ה והיא תשובת אלף ן' הנז' המודפסת והיא פחות משתות מהתשובה אשר בספר הבתים כ"י ושם מבואר בשאלה שהדמים שפסק המשאיל הוא שיווי החפץ והוא הפך מ"ש הרב סמ"ע והרב אורים ותומים. והאריך הרשב"א בתשובה כ"י הנז' לברר דפטור השואל דהוי אסמכתא ובסוף דבריו הביא ההיא דהלוהו על שדהו דאמרינן דאמר מעכשיו וכתב וז"ל אלמא כל היכא דאמר מעכשיו ליכא אסמכתא וכ"כ רבינו האיי גאון בספר המקח שלא כדברי ר"ת שכתב דמעכשיו לא מהני אלא בכעין ההיא דהלוהו על שדהו דהורידו לשדה מעכשיו הא בעלמא דלא מסר בידו דבר הנקנה מעכשיו לא מהני ליה מידי עד דקנו מיניה בבד"ח דאלמא קנין בבד"ח בעינן ואפילו אמר מעכשיו לא מהני מידי דהא הכא כיון דקנו מיניה ע"כ כדאמר מעכשיו הוא דאי לא במעכשיו קנין סודר בלאחר זמן לא מהני ולא מידי משום דכיון דהשתא לא קני לאחר זמן נמי לא קני דהא שעתא כבר הדר סודרא למריה ואין דבריו מחוורין במקום הזה ומ"מ מ"ש הוא ז"ל בדברים הנקנין בלאחר זמן לא מהני בלא מעכשיו נראין דבריו וכן מוכיח בנדרים פרק השותפין ומפני זה אני חושש שמא הערב שחייב לעצמו בק"ס בלשון מעכשיו חייב עצמו. ואם כן עשה נראין הדברים שהוא חייב ואעפ"י שאמר השואל בלשון אסמכתא וזה אמר ואני ערב מ"מ הערב זה חייב עצמו אעפ"י שאמר בלשון ערבות מה בכך הרי חייב עצמו בקנין ומעכשיו שאם לא יחזיר לו השואל החפץ או הדמים הקצובים לזמן פלוני שיחזיר לו החפץ או אותם הדמים. ואל תשיבני דמאחר דקי"ל המלוה את חבירו ע"י הערב לא יתבע את הערב תחילה דאלמא אין חיוב הערב חל לעולם תחילה וכיון שאין הלוה חייב היאך יתחייב הערב ה"ז כתובע הערב תחילה. לא היא דכל שהלוה והערב מתחייבים לא יתבע את הערב תחילה אבל זה הרי שעבד עצמו במה שלא היה השואל חייב. ואעפ"כ הוא חייב מדין ערב וכאותה שאמרו תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך מקודשת מדין ערב עכ"ל. ושוב ראיתי שהרב מהר"ש יונה הביא תשובה זו מספר הבתים כ"י מקובץ תשובות רבני צרפת והרשב"א וצידד דלאו הרשב"א חתים עלה. אמנם השתא דחזיתיה בספר הבתים להרשב"א נתברר שהיא מהרשב"א ומבואר הפך הסמ"ע והרב אורים ותומים והעיקר כדברי הרב ב"ח והרב ש"ך דבעי קנין ומעכשיו. וקשה על מור"ם שלא כתב קנין. ודברי הרשב"א בחידושיו לנדרים על דף ז"ך הם כמ"ש בתשובה זו כ"י ע"ש ומהר"ש יונה הקשה מתשובת הרשב"א שהביא מרן בב"י סימן ר"ז ואכמ"ל. ויש לי הצעיר לדקדק איזה דקדוקים בתשובות הסמ"ע והב"ח הנז' ופנאי לא היה לי לכתוב בספר. והנה הרב מש"ל פרק כ"ה דמלוה דין ג' כתב נראה דלא אמרינן דלא יפרע מן הערב תחילה אלא משום דיכול לטעון הערב אני לא נתחייבתי לפרוע לך אלא כשאינך יכול להתפרע מן הלוה אבל כשאתה יכול להפרע מן הלוה לא נתחייבתי לך ונמצא דחיובו על תנאי ויש ראיה לדין זה מתשובת הרשב"א סימן אלף ן' וכו'. ושם כתב המגיה מהר"ר יעקב כולי ז"ל את זו דרש הרב המחבר מ"ש במדרש חזית בשעה שעמדו ישראל לקבל תורה א"ל הביאו לי ערבים טובים וכו' אמרו הרי בנינו ערבים עלינו וקשה דלמאי מועיל ערבות הבנים דהא לעולם יכול הקב"ה להפרע מהחוטאים עצמם וא"כ לא יוכל לתבוע הבנים שהם ערבים וניחא ליה ע"פ הדיז האמור דה"נ אע"פ דיכול להתפרע מהאבות יכול ליפרע מהבנים משום דכיון דלעולם יכול להתפרע מהאבות ואעפ"כ נתערבו פשיטא דערבותם היה אע"פ שיכול לתבוע מהחוטאים עצמן עכ"ל:

מג

ואולם יש לדקדק על זה דהרי כן הוא לשון מדרש חזית בפ' משכני אחריך נרוצה שמסיים על זה דאמרו בנינו ערבים עלינו אמר הקב"ה הא ודאי ערבים טובים על ידיהם אתננה לכם הה"ד מפי עוללים ויונקים יסדת עז ואין עז אלא תורה שנאמר ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפס לא הערב הוי מה שנאמר ותשכח תורת אלהיך אשכח בניד גם אני עכ"ל. והא דקאמר בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם לפום ריהטא סותר דברי הרב ז"ל. ועוד להבין דברי רז"ל עצמם דאיד הכא שייך לומר דאין לו ללוה לשלם. הרי בידו נפש כל חי כנפש האב וכנפש הבן. ועוד אף לדרך הרב ז"ל אמאי הוצרך ערבות הבנים כל שבידו יתברך להתפרע מהלוה עצמו מגופו וממונו ואין מידו מציל:

מד

ואפשר לומר דרך דרש במ"ש מהרשד"ם ח"מ סימן רי"ח ומהרש"ך ח"א סימן קל"ז דאם הלוה מסר מודעא והערב לא ידע וכשתבע המלוה הוציא הלוה המודעא ונפטר דגם הערב פטור. ולא תקשי תשובת הרשב"א דסימן אלף ו' הנז' דהערב דעתו שהלוה חייב ויתבע מהלוה תחילה ואם ידע שהלוה פטור לא יצא ערב משא"כ בנדון הרשב"א דידע דהשואל פטור מטעם אסמכתא ואפ"ה יצא ערב. והתימה על מהרש"ך ז"ל שהוקשה לו מתשובת הרשב"א וחילק חילוק אחר דהתם בעבורו נתן החפץ ובנ"ד היה כופהו וכו' והול"ל עדיפא מינה וקשה על הכנה"ג סימן קכ"ט הגהב"י אות כ"ז שהסכים לחילוק מהרש"ך הנז' ועמ"ש הכנה"ג סימן מ"ט ומהר"ש יונה בהגה. ולפ"ז אם ידע הערב קודם שהלוה מסר מודעא ואפ"ה יצא ערב חייב הערב והוי כנדון הרשב"א וכ"כ הכנה"ג ומהר"ש יונה. וכתב הרב מהר"ש יפה בספר יפה קול דהא דיצאו הבנים קטנים ערבים היינו שכל הנפשות היו במעמד ה"ס והקטנים אמרו לצאת ערבים ע"ש. וידוע שהקב"ה כפה עליהם ההר כגיגית ואמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לאוריתא ונמצא דישראל הי"ל מודעא ואפשר שאח"ז יצאו ערבים הקטנים ואף שהלוים יש להם מקו פטור מצד המודעא הבנים חייבים דשם היו וראו דכפה עליהם ההר והכירו באונסם ועכ"ז יצאו ערבים וערב אחר שידע מודעא חייב כמו שכתב הר"ש יונה והכנה"ג ונתקיים ערבות הבנים וז"ש במדרש חזית הנז' בשעה שהלוה נתבע ואין לו לשלם מי נתפס לא הערב וגם כאן יש להם מודעא ואין לו לשלם מיקרי ומשו"ה הוצרך ערבות הבנים וז"ש ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני כערב דעלמא דבכה"ג נפרע מהערב כמ"ש מהרש"י וכנה"ג גם אני אעשה זאת כפי הדין דעלמא:

מה

ועל פי זה נבאר מאמרם ז"ל בגיטין דף נ"ח מעשה בריב"ח שהלך לכרך גדול שברומי א"ל תנוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים ענה אותו תנוק ואמר הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו אמר מובטחני שמורה הוראה בישראל. ונקדים מאמר רז"ל הביאו הרב ז"ב ח"ג יעקב אלו בנים קטנים ישראל אלו גדולים ושאלה אשה אשת חבר היכא רמיזו בנים קטנים בתיבת יעקב ולא מצא מענה כי א'ם ש'ארית י'עקב ר"ת בגימט' בני"ם קטני"ם ע"ש דף י"ט. ואני הדל לפי דבריו אפשר יעקב ר"ת ירמוז על בנים קטנים. אמנם נראה פשוט דהוא על שם הכתוב מי יקום יעקב כי קטון הוא. והשאלה היא דאיברא דהבנים קטנים ערבים אבל הם פטורים כיון שהחייבים יש להם מודעא הערב פטור כמ"ש מהרשד"ם ומהרש"ך וז"ש מי נתן יעקב שהם הבנים קטנים למשיסה מכח הערבות והלא הם פטורים. ותו ישראל לבוזזים והלא יש להם מודעא. והתירוץ הוא הלא ה' זו חטאנו לו דאעיקרא להיות מודעא הוא חטא אחר שאמרו נעשה ונשמע. אבל הבנים קטנים כבר ידעו כי לא אבו אבותם בדרכיו הלוך שהיה באונס ולא שמעו בתורתו ואחר שהיה המודעא נכנסו הבנים ערבים והם חייבים כיון שידעו המודעא ולכן הערב לקה וניתן למשיסה. ובע"ח עונש קל לבוזזים על חטא המודעא מעיקרא. ורבי יהושע שמע שהתינוק יפה עינים ורבי יהושע עצמו אמר שהחכמה צריך כלי מכוער וכאן חכים ונהי"ר שהוא יפה הוא פלא. וקי"ל דאסור להורות לפני רבו וחייב מיתה וגדול הדור כרבו אף שלא למד בפניו כמ"ש הרב תה"ד סימן חל"ק וכתב מהר"ם דהכתוב בפסקי הגאונים שרי. וראה רבי יהושע שהתנוק גמר אומר כל הכתוב והיל"ל הלא ה' זו חטאנו לו לבד. אך הוא הבין השאלה ולכן גמר אומר כל הכתוב להורות דעמד בסוד השאלה והתשובה ולא רצה לדבר שום דבור שלא להורות בפני רבו רק לישנא דקרא נקט. וכל זה ידע רבי יהושע מתנועת דבורו ואשר גמר כל הכתוב. ומשו"ה אמר עליו מובטחני שמורה הוראה בישראל פירוש שכבר עתה הוא מורה הוראה ולא אמר שעתיד להורות כי עתה בהני מילי מורה הוראה. ולהיותו יפה וחכם שאינו מצוי אמר העבודה לא אזוז מכאן עד שאפדנו וכו' ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות ר"ל בפירוש שנתחכם והיה תלמיד חבר ונטל רשות והורה הוראות בפועל. ואפשר כפל ולא אבו ולא שמעו דהמודעא אמרו רז"ל בתנחומא שהיה על תורה שבע"פ וז"ש ולא אבו בדרכיו הלוך והי"ל מודעא וכ"ת הרי אמרו נעשה ונשמע לז"א ולא שמעו בתורתו ר"ל ולא הבינו שהיא תורה שבעל פה והמודעא היה על תורה שבעל פה כאמור:

מו

אמנם יש לי ההדיוט לפרש מאמר מדרש חזית לפי פשוטו כי הנה אלה רשעים עושים מצוות וקצת ת"ת והכל הולך לסט"א. ולו חפץ ה' להמיתם יענשו עונשים מרים אבל מי יעלה לנו ניצוצי הקדושה מתורתם ומצותם אשר בסט"א וא"כ אין ללוה לשלם. ונפרע מן הערב הם הבנים שאין להם חטא ונשמתם נקיה וטהורה ובקרבתם לפני ה' וימותו בו בפרק מעלין ניצוצי הקדושה שנטמעו ע"י אביהם:

מז

וזה כונת הכתוב בדרך אפשר מפי עוללים ויונקים יסדת עז כי בפיהם ירצו במעמד ה"ס על ערבי"ם בתוכה וכי תימא למה צריך ערב והלא יכול ליפרע מכל חי אבות על בנים לז"א למען צורריך הם גונדא דחימה כי צוררים הם לכם לטרוף טרף אדם אכל תורתו ומצוותיו ולזה אין ללוה לשלם מקרי ולכן לוקח הבנים נקיים ונעימים ובזה יתבררו ניצוצי הקדושה ויוסר חיות הסט"א וז"ש להשבית אויב הסט"א ומתנקם לגנוב הניצוצות ולכן רצה ערב שיש לו לשלם כי לו במותו יקח כמה ניצוצי הקדושה אשר שם והמה יעלו לקדושה:

מח

ואפשר דרך אסמכתא זה רמז הכתוב כי חיים הם למוצאיהם שע"י התורה מוציאים ניצוצי הקדושה שנטמעו בסט"א וע"י התורה זוכים אל השלמות ורב שלום בניך שהבנים נטעי נעמנים יחיו דגן ולא ימותו בסיבת הערבות וז"ש ולכל בשרו מרפא ורש"י פי' בקהלת ע"פ אל תתן את פיך לחטיא את בשרך בשרך הם הבנים ע"ש וז"ש ע"י עסק התורה ישמור המצוות דתלמוד גדול שמביא לידי מעשה ומעתה ולכל בשרו הם בניו מרפא שיהיו חיים וקיימים ולא תאונה אליהם רעה:

מט

ונבא לבאר מאי דתני תנא ואומר רפאות תהי לשריך ושיקוי לעצמותיך והנמשכים. ואפשר בהקדים מ"ש בכתובות דף קי"א דר"א אמר דע"ה אינם חיים דכתיב כי טל אורות טלך המשתמש באור תורה מחייהו ואסיק דמצא רפואה ואתם הדבקים בה"א חיים כלכם וכו' כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח ומהנה ת"ח מנכסיו מעה"כ כאלו מתדבק בשכינה. והנה אמרו רז"ל ויקרא רבה פ' בהר כתוב בתורה נותן לחם לכל בשר וכו' בא זה וחטף את המצוה אמר הקב"ה עלי לשלם. ויש כמה חילוקים בין זו ובין חוטף את המצוה א' דכתב הרב כנה"ג י"ד סימן כ"ח דבכל המצוות אם יאמר אתה אמרת לי לעשותה פטור וכמ"ש פרק החובל ב'. כתב הרב דרישה דאם יש הפסד וצורך שעה פטור. ועוד כתב הרב מהר"ם אלשיך דקי"ל הכותב נכסיו לאחד מבניו לא עשאו אלא אפטרופא כדי שיכבדוהו דאמדן דעת שלא יניח יתר בניו בחוסר כל. והני תלת מילי איתנהו בעושה צדקה דרז"ל קראוהו חוטף מצוה וא"כ ס"ד דכיון דכתיב נותן לחם לכל בשר המניח את הכלכל"ה לעני נמצא שזה חטף מצותו יתברך ובמקום לתת שכרו יהיה חייב קנס. אמנם תחת שלש אלה פטיר ועטיר. ראשון הוא דהעשיר אינו אלא אפטרופא שיהיה לו כבוד אמנם חלק העני אתו עמו. וזאת שנית דאיכא פסידא דאם לא יעשה צדקה לת"ח אינו קם בתחיית המתים אבל במה שמהנה ת"ח מנכסיו נקרא מתדבק בשכינה ונתן הכסף וקם לו. ואל השלשה דאתה אמרת לעשותה וחובה עלינו לקיים דבורו הטוב. ועפ"ז אפשר לומר דתני תנא גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעה"ב שנאמר כי חיים למוצאיהם כמו שפירשנו. ואומר רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך שהוא כמו החניטה שנותנים שמן אפרסמון בטבור ומשם מתפשט לכל הגוף ומתקיים הרבה כן סגולת התורה ובזה יש לו קיום ויקום בתחיית המתים כדכתיב כי טל אורות טלך והמשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכי תימא במה יזכו המון ישראל שאינם עוסקים בתורה לז"א עץ חיים היא למחזיקים בה והמהנה ת"ח מנכסיו דבק בתורה. וכי תימא יהיה זה כחוטף את המצוה ואדרבא יתחייב קנס כי חטף מצותו יתברך. לז"א ותומכיה מאושר כלומר הלא חלק הת"ח והעני עמך כדין לא עשאו אלא אפטרופא שיכבדוהו ואין בזה חוטף את המצוה כי הוא מנת חלקו ואין בזה אלא אושר וכבוד ת"ש ותומכיה מאושר. ואומר כי לויית חן הם לראשך כמו שפירשו המפרשים דמי שמוליך עמו שומרים מפחד צר ואויב הוא ניצול כי הצרים יפחדו וייראו מהשומרים והתורה היא שומרת מכל צר ואויב והיא לוית חן לראשך וענקים לגרגרותיך כי אתה נשמר מכל צרה ונושא חן וחסד וא"כ איכא פסידא אם אינו מהנה ת"ח ובמקום פסידא החוטף מצוה פטור. ואומר תתן לראשך לויית חן עטרת תפארת תמגנך. וקודם לזה ראשית חכמה קנה חכמה דהיינו כיששכר וזבולון שמחזיק בידו קודם הלימוד דוקא לא כהלל ושבנא סלסלה וכו' תתן לראשך וכו' והוי כמצווה ועושה וכשאומר אתה אמרת לעשותה פטור. ואומר כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. מחיה חיים יחיינו לעבודתו וליראתו כי"ר: