אהבת דוד ב׳

א

דרוש ב' לשבת הגדול

ב

פ"ק דראש השנה. רבי יהושע אומר בניסן נולדו אבות בפסח נולד יצחק בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל מנא לן דאמר קרא ליל שמורים הוא לה' לילה המשומר ובא מששת ימי בראשית שמורים לכל בני ישראל לדורותם לילה המשומר ובא לעתיד לבא:

ג

מלך אדיר מושל בגבורתו. עלה בדעתו לשלוח שליח לשו"ר על פי שליחות"ו. בארץ רחוקה תחת ממשלתו. ויען בדרך הזה איכא לסטים וחיות נתן לשליח מרגלא אטמטון מבית גנזי המלך אבן יקרה מאד ובה סימן מלכותו שקורין ארמ"א ויאמר אל השליח ראה כי בדרך הזה אשר תלך בשגם הכל תחת ממשלתי הנה ימצאון שם בדרך הזה אנשי לצון ללסטם את הבריות וכן לא יבצר מחיות רעות. ואתה אם תשמור את המרגלית הזו שתהיה ברה ונקיה כל הרואה אותה יכיר חותם וסומנטרין שלי ולא יגעו בך גם החיות רעות ייראו מהמרגלית הזו ותנצל אז תלך לבטח דרכך. ואם האבן יקרה הלזו לא תשמרנה כראוי ותחלל את יפעתה לכלוכית שמה אתה מסוכן בכמה מיני סכנות ולא תקיים שליחותי ומלבד שאתה מעותד לכמה צרות נזיקין וחבלות. וגם אני אביאך למשפט ויסרתיך בשוטים ובעקרבים והכל לפי פשיעתך בשמירת האבן יקרה. אלה הם דברי המלך ביום צוותו אל שלוחו:

ד

וכל השומע מאמר המלך הכר יכירנו לאחרים היש חיך מתוק מזה ובודאי שהשליח יעשה כמצות המלך וישמור המרגלית ככל אשר ציוה לו המלך ותמיד תהיה ברה מאירת עינים ומלבד אשר יתענג מזיו כבודה של המרגלית עוד בה שיעשה נחת רוח למלך שאמר ונעשה רצונו. ועל הכל דאגוני מגנא ואצולי מצלא מן הלסטים והחיות. ואם השליח הזה לא ישמור המרגלית ונשחת זיוה ויקר תפארת גדולתה יעשה בנפשו שקר והלסטים והחיות יתעללו בו ואם ינצל אגב דוחקא לפורענות מוכן מטעם המלך וגדוליו. וכל העם רואים דהשליח הזה אם לא ישמור המרגלית פתי וסכל וחובל בעצמו והוא שטו"ת מלגיו ומלבר:

ה

והן בעון חוללנ"ו כי המלך הוא מלך הכבוד אלהי עולם ה' שלח כזאת את האדם אשר יצר בעה"ז וכל ימי חייו הוא בדרך כמש"ה כי הולך האדם אל בית עולמו ויש לו בטלין הרבה כנגדו לסטים וגונדא דחימה סט"א כי חיו"ת הנה וכלם לדמים יארובו. ובחסד עליון נתן לו מרגלית טובה היא הדעת ושכל טוב ואם ישמור שכלו להבין ביושר כל הדברים ויתן דעתו כי לא נברא אלא לעשות רצון קונו והוא מלכנו אלהינו יקיים כל המצוות אשר קדשנו במצותיו ולא ימוש ספר התורה מפיו. ואם ישחית וילכלך דעתו וינהיג עצמו נגד השכל ההרגל נעשה טבע ויטריד שכלו בהנאות העה"ז נמשל כבהמות וחילל אדר היקר מרגלית שכלו וישלטו בו הלסטים הם הסט"א והחיות רעות המקרים ופגעים רעים ומרעה אל רעה יצא ומעותד ליסורי העה"ז ועונשי גהנם ומצרי שאול כמשפט כל שוכחי אלוה בהבל בא ויהי הב"ל רועה. ואולם הצדיקים אשר מצחצחים שכלם עיניהם הרואות הדרך ישרה ומשתמשים במרגלית להאיר שכלם ולעמוד על קו היושר ויזדכך שכלם ודעתם לאור באור החיים לעסוק בתורה ובמצוות כי זה כל האדם. ואמרו בזהר הקדוש שכל טוב דא אילנא דחיי וכתב הרמ"ף ז"ל במאורי אור דהוא רומז לת"ת ע"ש וא"כ מי שנותן אל לבו להתנהג בשכל טוב שמא דמאריה עליה והסט"א בדלין ממנו.

ו

ובזה נבא להבין פ' ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם תהלתו עומדת לעד ואמרו פ"ב דברכות מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו ובאמו או ברבו או במי שגדול ממנו בחכמה ובמנין שנאמר ראשית חכמה וכו' ללומדיהם לא נאמר אלא לעושיהם לעושים לשמה ולא לעושים שלא לשמה וכל העושים שלא לשמה נח להם שלא נבראו. ויש להבין מהיכא מפיק לעושים לשמה. ותו להבין בפסוק דקאמר לכל עושיהם לשון רבים ואח"כ כתיב תהלתו לשון יחיד. ואפשר במשז"ל פ' בחוקותי ועשיתם אותם א"ר חמא בר חנינא אם שמרתם הריני מעלה עליכם כאלו אתם עושים אותם כדכתיב ועשיתם אותם א"ר חנינא בר פפא אם שמרתם את התורה מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים את עצמכם הה"ד ועשיתם אתם. ודברי רבי חמא בר חנינא שאמר אם שמרתם הריני מעלה עליכם כאלו אתם עושים אותם צריכין ביאור דאם שמרו הרי הם מקיימין המצוות בפועל ומהו ז"ש מעלה אני עליכם כאלו אתם עושים הרי כבר עשו ודאי. גם מ"ש רבי חנינא בר פפא כאלו אתם עושים את עצמכם מה כוונתו. ומאי בינייהו:

ז

וזאת לפנים פירשנו קצת בעניותנו ונוסיף נפך בס"ד כי הנה כת הקודמים חקרו דתרי"ג מצוות הם שיעור קומה כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים והאדם אינו יכול לקיים כמה מ"ע שהם תלויים במקרה כגון יבום וחליצה ופדיון בכור וכהנה רבות ומ"ע שבמקדש וכיוצא וכיצד יזכה האדם לקיים המצוות כלם כי בין כלם הוא שעור קומה. וניחא להו לרבנן שאם יקיים כל מ"ע אשר יוכל לקיים וימתין לקיים השאר ורוצה הוא בקיומם. בוחן לבות וכליות ה' והוא ידע טוב לבבו ורצונו ומעלה עליו כאלו קיימם כלם. ויש מי שכתב דכיון דישראל הם גוף אחד כל אחד יש לו חלק במה שיקיים חבירו ובין כלם יתקיימו כל המצוות. א"נ בעסק התורה באותה מצוה נחשב להם כאלו קיימוה וכמ"ש כל העוסק בתורת עולה וכו'. והנה השלמים האלה קשיא להו בכתוב אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם דהאי ועשיתם אותם נראה יתר. ולישב זה תרגמה רבי חמא בר חנינא דדבר גךול לימדנו הכתוב וקרא להכי הוא דאתא לישב חקירת הראשונים מה יצדק אנוש עם אל ומי יוכל לקיים כל רמ"ח מ"ע ותריץ יתיב כמה דתרגמוה רבנן לחד שינויא דבקיימו כל אשר תמצא ידו ולהמתין מתי יבואו לידו שאר מצוות לקיימם ומצדו לא יבצר הנה זאת עולה כאלו קיימו גם אותם וז"ש ואת מצותי תשמרו מלשון ואביו שמר שתמתינו לקיימם אז הריני מעלה כאלו ועשיתם אותם וז"ש ר' חמא בר חנינא אם שמרתם כלומר אם המתנתם ושומרים מתי יבואו לידכם לקיימם הריני מעלה עליכם כאלו אתם עושים אותם הגם שלא עשיתם וא"ש מ"ש הריני מעלה עליכם כי זהו מחסדיו יתברך לעשות אינו ישנו. ובא רעהו רבי חנינא בר פפא וסבר כטעם האחר דע"י התורה שעוסק בדיני המצוות נחשב כאלו קיימם וז"ש אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה כמ"ש בת"כ ואת מצותי תשמרו עסק התורה הוא כאלו את מצותי תשמרו ואייתר ליה ועשיתם אותם ולהכי דריש ועשיתם אתם כאלו עושים את עצמכם דרמ"ח מצות עשה כנגד אבריו של אדם והמצוות שלא קיים הוליד את חסרו"ן באבריו ועל התורה נשלם וזהו מעלה אני עליכם כאלו עשיתם את עצמכם שנשלמתם ברמ"ח אברים וקיימתם כל המצוות:

ח

ולדרכנו אפשר במשז"ל עשה מצוה אחת קנה לו סניגור אחד דע"י מעשה המצוות נבראים מלאכים ונקראים על שם המצוות כמשז"ל וז"ש רבי חמא בר חנינא אם שמרתם הריני מעלה עליכם כאלו אתם עושים אותם למצוות כלומר המלאכים שנבראים על ידי קיום המצוות שהם נקראים בשם המצוות עצמם אני מעלה עליכם כאלו אתם עושים המלאכים הנבראים ע"י מעשה המצוות. ורבי חנינא בר פפא דריש קרא באופן אחר כי הנה ע"י התורה והמצוות הוא מברר ניצוצי הקדושה השייכים לחלקי נר"ן שלו וז"ש כאלו עשיתם את עצמכם דהתורה והמצוות לברר ואלו האורות נדבקים באור נר"ן שלו וברחמיו יתברך מעלה כאלו עשו עצמם כיון דע"י נעשה הגם דכ"י ממנו הכל:

ט

איכו השתא נבא לדרשת רבא דהנה ק"ל לרבא דבשתי תיבות סמוכות שינה הכתוב מרבים ליחיד עושיהם תהלתו ותו דהכתוב אמר ראשית חכמה יראת ה'. ומשמע דתחילת חכמה כך היא המדה יראת ה' אבל בסוף תו לא צריך. והרי שלמה הע"ה אמר סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור ומוכח דהסוף גם כן הוא יראת ה'. להכי היה מרגלא בפומיה דרבא תכלית חכמה תשובה ומ"ט ומגיד מראשית אחרית דהכתוב אמר ראשית וה"ה אחרית וכאשר אמר שלמה הע"ה סוף דבר וכו' והוא מפורש בכתוב עצמו שנאמר ראשית וכו' שכל טוב לכל עושיהם דקאי אמאי דכתיב לעיל נאמנים כל פקודיו. וע"ז קאי ראשית חכמה וכו' שכל טוב כלומר אחר שראינו דהשכל מתנה אלהית. מי שיתעורר לעשות רצונו יתברך הוא שכל טוב לכל העושים למצוות וז"ש לכל עושיהם וקאי למ"ש נאמנים כל פקודיו והיינו למי שעושה המצוות כלומר שהקב"ה מעלה עליו כאלו הוא עשה המצוות שעשה המלאכים הנבראים אין נגרע משכרו כאלו הוא עשה המצוות עצמם וכמ"ש רבי חמא בר חנינא כאלו עשיתם אותם. וא"כ קאי לעושים לשמה דאי לאו אינו בסוג זה דיהיה נחשב כאלו ברא הוא המלאכים. וע"ז סיים תהלתו בלשון יחיד כי לעושיהם קאי למלאכים הנעשים מהמצוות. ואם נפשך לומר דס"ס לעושם הול"ל ומדכתיב עושיהם משמע רבים העושים לרבים. י"ל דנקט תהלתו לאשמועינן דלא בעינן רבים לזה אלא לעושיהם ר"ל לכל אחד מעושיהם ומשו"ה סיים תהלתו עומדת לעד:

י

נמשך לזה הבה נא עלי בא"ר פ' חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך ורז"ל דרשו חשבתי דרכי שהיה אומר דהע"ה למחר אלך לרעות בגנים וכיוצא ולמחר היה הולך לבה"מ. והגם דכל כך השתדלות אני עושה ללמוד מ"מ תכלית חכמה תשובה ומע"ט ולכן חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך:

יא

ולהבין חשתי ולא התמהמהתי פירשתי בקונט' דברים אחדים וארחיב כאן קצת ביאור והוא דנשאל הרדב"ז ח"א סימן י"ג במי שהיה חבוש בבית האסורים ונתן לו השר רשות לצאת יום אחד בשנה ונסתפק הרב איזה יום יבור לו אם כיפור או פורים וכיוצא והשיב הרב דיום אחד שיוכל לצאת והמצוה הראשונה שתבא לידו שלא יוכל לעשותה בבית הסהר יעשה כי אין מעבירין על המצוות ותהי עלה הגאון מהר"ר צבי בתשובותיו סימן ק"ו ממאי דבעי פרק התכלת מוספין דהאידנא ותמידין דלמחר מוספין עדיפי שהם מקודש או תמידין שהן תדיר ואי כסברת הרב מוספין קדמי דאין מעבירין אלא מוכרח דאין מעבירין אינו אלא כששתיהן שוות לא היכא דחד עדיף ויש אריכות דברים בזה. והרב מייתי מפ"ק דמ"ק דרמי אל תפלס וכתיב פלס מעגל רגלך ומשני כאן במצוה שא"א ליעשות ע"י אחרים אל תפלס והמצוה ראשונה שבאה לידו בין גדולה בין קטנה יעשה. ומה שפסק הרב תה"ד דימתין ברכת הלבנה במ"ש התם במצוה ראשונה עצמה לעשות בשלם שבפנים ובעיית הש"ס במוספין ותמידין היינו משום דכלהו מצוה אחת דקרבנות אבל אם מצוות שונות אין מעבירין אבל מצוה אחת שלמחר יעשה מן המובחר ימתין זהת"ד והרב שארית יעקב פ' צו תמה על מהר"ר צבי מההיא דמ"ק ולא שלטו מאור עיניו שמהר"ץ גופיה הביאה וישב על תלה ובמקומות אחרים הארכתי:

יב

ואפשר להסמיך בפסוק הנז' חשבתי דרכי בקיום המצוות שיש כמה ספיקות אין מעבירין ואם האחת עדיפא ושתיהן לפניו ואם הכל מצוה אחת והם חלקי מצוה או לעשות המצוה עצמה לעשותה למחר מן המובחר וכיוצא ואשיבה רגלי אל עדותיך לברר וללבן הספיקות מעמקי הדינים והשמועות. וזהו המסקנא חשתי למהר לעשות המצוה ולא התמהמהתי לקיים מצוה שיש לה יתרון ועדיפות דאין מעבירין כי המצוה ראשונה חשתי וע"ז נאמר אל תפלס אבל היינו דוקא לשמור מצותיך כשהן שני מצוות חלוקות אבל כשאינם מצוות כל חד בפ"ע אבל הם חלקי מצוה אז יש להסתכל הי מינייהו עדיף וכבעיית פרק התכלת. וגם כלל לשמור מצותיך חלוקות אבל כשהוא מצוה אחת לעשותה מהמובחר אז צריך להמתין וכדמסיק הרב מהר"ר צבי ז"ל:

יג

באופן שתכלית חכמה תשובה ומע"ט ועי"ז תאיר המרגלית שכל טוב ע"י התורה והמצוות וצריך האדם שלא יחשיך המרגלית וישחית שכלו ומתנה טובה שנתן לו הקב"ה להתחכם להרע בהנאות העה"ז ולבקש תחבולות להתענג בהבלי העוה"ז וזה פשט הכתוב בהושע סימן ד' נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי כי המרגלית ומתנתו יתברך היא הדעת טפש כחלב לבם ונכרתו מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת והרבת להשחית יפעת הדעת עד כי החשיך הדעת והורגל בעבירות ואמאסך מכהן לי כי המצוות שעשית הולכים לסט"א ואינך עובד אותי. וז"ש רז"ל ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של רשעים כי החשיכו המרגלית והדעת נהפך להם לתקלה לבקש אופנים לעשות עבירות ועושים קדש חול. ולזה ארז"ל כל מי שאין בו דעת נבילה טובה הימנו ושמעתי כי אז"ל גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות. והמזוזה נכתבת על עור נבילה ונכתבת והיה בפנים ושדי מבחוץ ונמצא שהעור של נבילה נתון בין שתי שמות הקדש וטובה הנבילה ממי שאין בו דעת שהוא לא זכה בדעת שהוא נתון בין שתי שמות:

יד

וגם מי שיש לו שכל והוא משחיתו ומשתמש במתנתו יתברך ובמרגלית שחננו להכעיסו ח"ו לעשות תחבולות להבלי העה"ז מטמא את הקדש כי הדעת רוחני ונוהג בו חול בהבלי העה"ז ומטמאו לחשוב בעבירות ודאי גדל עונשו וז"ש נדמו עמי מבלי הדעת. ופירש כי אתה הדעת שהוא רוחני שכל טוב מאסת להוציאו לחולין ולעשותו גשמי איננו טהור:

טו

וארחיב הדיבר במ"ש בסוף ספר צפנת פענח חדש להרב ההסיד מהר"י תלמיד מהר"י בעש"ט במשז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל כי אדם שיש בו דעת כאלו נבנה בית המקדש בימיו כמ"ש בברכות דף ל"ג והיינו שנעשה מקדש למטה ע"י דעת הכולל חכמה ובינה נגד מקדש של מעלה לחברן וליחדן ואם נסתלק הדעת גורם חרבן בה"מ והסיבה לשון הרע הנמשך מגסי הרוח כמ"ש מהרש"א פ"ג דערכין ואמרו אותו לא אוכל אין אני והוא יכולין לדור א"כ מעכבין ביאת המשיח אחר שהוא גורם החרבן על ידי סילוק הדעת והאריך בזה עש"ב וז"ש נדמו עמי מבלי הדעת נכרתו על ידי שנסתלק הדעת גרם החורבן כי אתה הדעת מאסת שהייתם בעלי גאוה וגרמת החרבן ואמאסך מכהן לי כלפי הכהנים כמו שפירשו המפרשים ויחרב הבית. ובזה אפשר דרך הלציי כל מי שאין בו דעת נבילה טובה הימנו במעשה אליהו הנביא זכור לטוב וריב"ל שראו נבילה מוסרחת ואמר ריב"ל זה סר"ח העודף וא"ל אליהו ז"ל לבנים שיניה ואח"ך עבר איש גאה ואליהו ז"ל סתם נחיריו ואמר זה יותר סרחון מהנבילה וז"ש כל מי שאין בו דעת ומזה נולד שהוא גס רוח נבילה טובה הימנה שאינו מספר בגנות נבילה ולגאה מספר בגנותו. והטעם כי הגאה בעל מחלקת ולה"ר ומותר לדבר לשון הרע על בעלי המחלוקת כמ"ש בירושלמי:

טז

ונבא להבין מאז"ל בסדר היום זאת תורת העולה אמ"ר לוי נימוס (היה) וקילוסין היא שכל המתגאה אינו נדון אלא באש שנאמר היא העולה על מוקדה עכ"ל. שהגאוה הוא מיסוד האש ולכן נדון באש כי גורם חרבן בית המקדש ובטל אש המזבח וז"ש היא העולה שיש לו גאוה על מוקדה נשרף באש על המזבח על שגורם ביטול המזבח כל הלילה רמז לגלות כמשז"ל דאין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח כמדובר. וראוי להתעורר מאד ולהשפיל דעתנו ליזהר מלה"ר שגורם החרבן ומה גם עתה דאז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל. וזה כמה מאות שנים ואנחנו לא נושענו ולכן קבעו לדרוש בכל תפוצות ישראל לעורר לב ישראל קדושים על הגאולה. גם אני בעניי אדברה נא בהני תלת מילי המסוגלים לגאולה והם ר"ת 4שכ"ל שלום כונה לימוד. 3כי הנזהר באלה כסדרן והלכתן הוא גורם לביאת הגואל כאשר יתבאר בעניותנו ריש מילין בכל חלוקה מאלו צדקו יחדיו בשבת הגדול ורמוזים בתיבת שכל. וה' יעזרנו על דבר כבוד לקיימם וברחמיו יגאלנו גאולה שלימה כי"ר:

יז

אימ"א שלום. הנה נודע כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום הלא מראש גלות מצרים לדעת הזהר חדש ודעמיה מרז"ל שהיה על חטא מכירת יוסף ונמצא דבעבור ולא יכלו דברו לשלום היה גלות רע ומר בארץ מצרים בחמר ובלבנים וכמעט היו ישראל נטמעים בן' ש"ט לולי ה' שהצילנו. ואמרו רז"ל אתם מכרתם יוסף לעבד חייכם בכל שנה תקראו עבדים היינו לפרעה במצרים (ביאור מאמר זה והנמשך נדפס בריש קונטריס גאולת עולם בס"ד):

יח

והנה בז"ח אמרו דגלות מצרים בעבור חטא מכירת יוסף וכשבאו למרה קטרגה מדה"ד שהיו צריכים לחזור למצרים להשתעבד בגלות שבע על חטאתם ולזה הקב"ה ברחמיו נתן לנו את השבת לכפר דההוא צדיקא בשביעאה אחיד ע"ש באורך וכבר כתבנו בדרושים דמשה רבינו היה בו בחינת יוסף. ובזה ניחא מ"ש ז"ל דאמר הקב"ה למשה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם דלהיותו בחינת יוסף אהניא ליה להוציאם ואלים לאפקועי שעבוד הגלות אשר היה בחטא יוסף:

יט

ועם זה אפשר לתת טעם אשר שבת זו שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול כי הנה אמרו רז"ל דמשה רבינו ע"ה אמר לפרעה שהיה צריך לתת להם מנוחה יום אחד בשבוע כדי שינוחו יום אחד ויהיה להם כח לעבוד ששה ימים ובחר להם יום שבת והיו נחים בכל שבת וכונת משה רבינו ע"ה שיתחילו לשמור שבת דיתכפר להם חטא מכירת יוסף דההוא צדיק בשביעאה אחיד. ויהי היום דנצטוו ליקח הפסח בעשור שהיה שבת ולקושרו בכרעי המטה והמצריים שואלי"ם הלכו בו מדוע לוקחים השה והם משיבים לשוחטו הם מוסרים עצמם על קדוש השם ובזה מתקדש כל גופם וכתב הרב מהר"ם אלשיך ז"ל כי בשאר מצוות מתקדש האבר הפרטי שתלויה בו המצוה ההיא אך במסירת נפשו על קדוש השם מתקדשים כל אבריו וגידיו כלם כאחד ובעבור זה פנחס שמסר נפשו על קדושת השם נתקדשו כל אבריו וזכה לכהונה. ומשו"ה הוצרכו ישראל בשבת שלפני הפסח למסור עצמם על קדושת השם כי היכי דתהוי להו כפרה גמורה על חטא מכירת יוסף ויתקדשו כל גופם. וזה דקדוק הלשון שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול והול"ל לשון יותר ברור שבת קודם הפסח אמנם רמוז מסירת נפשם וז"ש שבת שלפני הפסח כלומר שבת שעשו והיה הפסח הוא השה פנים בפנים קשור בעצי עריסותם ומסרו עצמם על קדושת השם בהיותם כואבים במילה קורין אותו שבת הגדול מכלל דאיכא קטן והוא יום שבת שנחים בו מעבדותם בדבר משה רבינו ע"ה. הננו גדול שבשבת זו מסרו עצמם על ק"ה וההוא צדיקא בשביעאה אחיד והויא להם כפרה וזש"ה בעשור לחדש ויקחו להם איש ש"ה גימט' כפרה:

כ

ועוד אפשר לומר בטעם שהוצרכו למסור עצמם על ק"ה ובטעם קריאת שבת הגדול ונקדים מ"ש בכתובות דף כ"ז דתנן גבי שבויה ואם יש להן עדים אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנים ואין אדם נאמן על ידי עצמו ובגמרא ואפילו שפחה דידה מהימנא ורמינהי לא תתיחד עמו אלא על פי עדים ואפילו על פי עבד על פי שפחה חוץ משפחתה מפני שלבה גס בה אמר רב פפי בשבויה הקילו רב פפא אמר הא בשפחה דידיה הא בשפחה דידה ושפחה דידה לא מהימנא הא קתני אין אדם מעיד על עצמו הא שפחה דידה מהימנא שפחתה נמי כעצמה דמי רב אשי אמר הא והא בשפחה דידה ושפחה מיחזא חזיא ושתקה התם דשתיקתה מתירתה לא מהימנא הכא דשתיקתה אוסרתה מהימנא השתא נמי אתיא ומשקרא תרתי לא עבדא וכו' לימא כתנאי זו עדות איש ואשה תנוק ותנוקת אביה ואמה ואחיה ואחותה אבל לא בנה ובתה לא עבדה ושפחתה ותניא אידך הכל נאמנין להעיד חוץ מהימנה ובעלה דרב פפי ורב אשי תנאי היא דרב פפא מי לימא תנאי היא אמר רב פפא כי תניא ההיא במסיחה לפי תומה כי הא דכי אתא רב דימי אמר רב חנן קרטיגנאה משתעי מעשה בא לפני רבי באדם אחד שהיה מסל"ת ואמר אני ואמי נשבינו לבין הגוים יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקט עצים דעתי על אמי והשיאה ר' לכהונה על פיו ע"כ בגמרא:

כא

ואיכא למידק אמאי רב פפא מוקי לה לבריתא במסל"ת לימא דשפחתה כעצמה. ומהרש"א תירץ דבריתא קתני חוץ מהימנה ובעלה ואיכא למ"ד דלמדין מן הכללות במקום שנאמר חוץ. ואני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ה סימן ז' דף צ"ה ע"ב דקדקתי דלא מצאתי סברא זו ותו דכי אמרת שפחתה כעצמה הרי הוא בכלל מאי דקתני חוץ מהימנה ושפיר קאמר חוץ דהני ותו לא. ועתה נדפס ספר כתובה להגאון החסיד מהר"ר פנחס סג"ל אב"ד דק"ק פד"מ נר"ו וראיתי שכתב וז"ל כתב מהרש"א דלא ניחא ליה לומר דשפחתה בכלל הימנה משום דקתני חוץ והוא דחוק דקי"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ וכ"ש דהכא בכלל עצמה היא וכו' ע"ש שתירץ בש"ס בדרך חדש. וק"ק דהו"ל להקשות כקושיין על מהרש"א ולא לומר שהוא דחוק ומ"ש וכ"ש כיונתי לדעתו דעת עליון כמבואר:

כב

וכבר ראיתי בתוספי הרא"ש לכתובות שעמד בזה וכתב בשם הנגיד רבינו שמואל דשאני הכא כיון דנחית לפרש חוץ ממנה ובעלה אלמא דוקא קתני דתו ליכא דלא מהימנא אבל מתניתין דקתני אין אדם נאמן על ידי עצמו איכא לפרש דכל שהוא כעצמו קאמר עכ"ל. וביאור דבריו דאע"ג דאמרינן בעלמא אין למדין וכו' הכא נראה דהתנא נקט חוץ לדיוקא דהול"ל אבל לא היא ובעלה ומדנקט חוץ ש"מ דדוקא קתני וגם אין לומר דשפחתה כעצמה דהתנא דייק לומר חוץ דלא ממעט אלא הימנה ובעלה וכי חזינן דלדיוקא נקט הכי אין לומר שפחתה כעצמה ובהכי נתישבו הערות הנז' שוב ראיתי מ"ש בחידושי הרמב"ן על זה ע"ש ודוק:

כג

ועוד אפשר דבשלמא במשנתנו קתני אין אדם נאמן על ידי עצמו משום דבעי אתויי מעשה דר' זכריה בן הקצב ולהכי אפשר לומר דשפחתה כעצמה אבל הבריתא הול"ל חוץ משפחתה ובעלה ומשו"ה ניחא ליה לאוקומה במסל"ת:

כד

ואחזה אנכי בספר עצי ארזים שנדפס מחדש לאחד מגדולי הדור באשכנז הי"ו שכתב בביאורו לא"ה סימן ז' ס"ק ה' שהכריע כסברת הגאון רב פלטוי שהביא הרא"ש בתשובותיו כלל ל"ב סימן ה' דגוי מל"ת נאמן להעיד בשבויה והרא"ש חלק עליו והרב הנז' הכריע כסברת הגאון להתיר מסוגיין וז"ל בתשובת הרא"ש וכו' שרב פלטוי גאון והא"ז הכשירו עדות גמל"ת בשבויה והרא"ש חולק עליהם שלא מצינן כן בגמרא והק"ו דאמרי אם נאמן לעדות אשה שמת בעלה שהוא איסור א"א כ"ש שיהיה נאמן לעדות שבויה מק"ו. הק"ו מפריך דהיא עצמה תוכיח שנאמנת לומר מת בעלה ואפ"ה אינה נאמנת לומר טהורה אני ואני אומר דיש להשיב על יוכיח שלו כמו שהשיבו חכמים לר"י בסוטה דף ז' היא הנותנת נדה דאיסור כרת חמירא ליה ומהימן סוטה דאיסור לאו לא חמירא ליה ולא מהימן וה"נ יש לומר דבעדות אשה גופה ליכא למידן ק"ו דאיסור א"א דחמירא לה לא משקרא ומהמנא משא"כ בשבויה שנשבית ונטמאת דאינה אלא באסור לאו אבל לענין גמל"ת יש לדון ק"ו אם נאמינהו לאיסור א"א כ"ש לענין איסור לאו. ונראה להביא ראיה לדעתם מסוגית כתובות הנז' בהא דמתרץ רב פפא כי תניא ההיא במסל"ת ואמאי לא מתרץ כמו שתירץ אמתני' שפחתה כעצמה וכו' אלא י"ל דבלא"ה ע"כ בריתא איירי במסל"ת מדקתני הכל כשרים להעיד חוץ מהימנה ובעלה משמע הא שאר כל פסולי עדות כשרים להעיד ואפילו נכרי או גזלן דאוריתא וע"כ מיירי במסל"ת ולכן מתרץ האמת א"כ מוכרח דדעת הפוסקים דאפילו נכרי ושאר פסולים כשרים במסל"ת עכ"ד הרב עצי ארזים נר"ו:

כה

ומאי דדחי הרב נר"ו לפירכת הרא"ש על ק"ו הגאון כן דחה מהריק"ש בתשובותיו הנדפסות מקרוב סי' ל' בקצרה. ואפשר לישב דברי הרא"ש דכונת הרא"ש הוא דאי תימא שאני עגונה דחמירא לה משא"כ שבויה מכח זה נימא דבא"א להיות דחמירא לה להכי מכשרינן בגמל"ת דהיא דייקא ומנסבא דיריאה היא מדבר חמור כזה ומינה דליכא למיחש דהיא שוכרתו לגוי שיהיה מל"ת. אבל בשבויה דלא חמירא לא דייקא ומנסבה וגם איכא למיחש דתשכור הגוי וללמדו שיהא מסל"ת. ומה שהביא ראיה מסוגיין לדעת הגאון דאמאי לא מתרץ רב פפא דשפחתה כעצמה והאריך בזה הא ל"ק כמו שפירש הרא"ש בתוספותיו משם הנגיד והבאתיו לעיל. ומה שהכריח מזה דטעמא דבלא"ה מוכרח דבריתא במסל"ת. תימה עליו דהרי מפורש בתשובת הרא"ש הנז' שכתב וז"ל ומשני כי תניא ההיא במסל"ת אלמא דוקא שפחה מסל"ת אבל גמל"ת לא מהימן והכל נאמנים דבריתא קאי אבנה ובתה עבדה ושפחתה דקא מפקא בריתא קמיתא אבל גוי לא מצינו בשום מקום שיהא נאמן עכ"ל. וממילא אזדא לה ראיתו דהכל אאידך בריתא קאי ואפילו תימא דהגאון יפרש כן. הרא"ש ימאן בזה וא"כ אין ראיה כלל מסוגיין כמבואר:

כו

והרמב"ם פי"ח דאסורי ביאה כתב דקטן מסל"ת נאמן ותמהו עליו הרב המגיד והר"ן דמסוגיין מוכח דקטן לא בעי מסל"ת דהא קתני זו עדות איש ואשה תנוק ותנוקת ומשמע אפילו מכונים להעיד דהא קתני דאינה נאמנת שפחתה וההיא במכונת דוקא. וראיתי להרב קרבן העדה ולהרב פני משה שהוכיחו כן מהירושלמי דאתמר התם פ"ב דכתובות ר' אמי בשם ריב"ל אפילו קטן ואפילו קרוב ואפילו קטן וקרוב שמעינן מן הכא חנינא אשתבון הוא ואתתיה ובניה אתון לגבי רבי חנינא ולא קבלון לגבי ריב"ל וקבלום הדא אמרה אפילו קטן וקרוב ומדקאמר אתון משמע דמכוני להעיד ע"ש. והם ז"ל לא זכרו תשובת הרא"ש הנז' שכתב וז"ל אם היתה הנערה כבת עשר שנשבית עמה מסל"ת מעצמה בלי כונת עדות שתדיר היתה עמה היתה מותרת לבעלה כהן דאפילו בנה ובתה הקטנים נאמנים להעידה כדאיתא בירושלמי וכו' ע"ש שהביא הירושלמי הזה כלו. והרי מבואר דלא חש הרא"ש על מ"ש אתון וקבלון ומביא ראיה מהירושלמי להתיר בבתה הקטנה מסל"ת ובודאי דאין ראיה ממ"ש אתון וקבלום דאשה ובעלה ובניה בצערם באו לב"ד. וריב"ל ידע מבניה הקטנים דהיו מסל"ת וזה מוכרח דבניה אפילו גדולים צריך שיהיו מסל"ת כמ"ש הפוסקים וכאשר כתבתי בספר הקטן ברכי יוסף אות ג':

כז

עוד ראיתי להרב קרבן העדה שכתב בתוספותיו וז"ל אפילו קטן וקרוב וכו' לא ראיתי לפוסקים שהביאו דין זה דקטן וקרוב כשר ומבבלי נמי יש להוכיח דכשר דקאמר דרב ורב אשי תנאי היא ואי ס"ד דקטן וקרוב דאיכא תרתי לרעותא פסול לישני הא דתני אבל לא בנה ובתה ועבדה ושפחתה איירי בקטנים והא דתני הכל נאמנים להעידה חוץ מהימנה ובעלה איירי בגדולים אלא ודאי מאן דמכשיר בקרוב מכשיר נמי אפילו בקטן וקרוב ויש לחלק וצ"ע עכ"ל. ונעלם ממנו תשובת הרא"ש דמייתי הירושלמי להלכה דאפילו קטן וקרוב. והביא דבריו מרן בב"י ומסתמא מוכח מדברי מרן בב"י דהכי סברי כל הפוסקים. איברא דק"ק על הרי"ף והרמב"ם אמאי לא הביאו הירושלמי כיון דהוא בעיא ופשטוה. והטור אמאי לא הביא הירושלמי ודברי אביו בתשובה:

כח

ומה שהכריח מהבבלי אינו מוכרח דמאי דקתני אבל לא בנה ובתה סתמא קתני ומשמע בין גדולים בין קטנים. ותו דלפחות הול"ל הבריתא זו עדות איש ואשה אביה ואמה ואחיה ואחותה תנוק ותנוקת אבל לא בנה ובתה. ותו דאי אמרת דקרוב וקטן דהוו תרתי לרעותא לבריתא ראשונה לא מהימני הא תנא דאחיה ואחותה מהימני ועלה קאמר אבל לא בנה ובתה ומשמע דאחיה ואחותה אפילו קטנים וקרובים כשרים וש"מ דלא סבר דתרתי לרעותא פסול דבעיית הירושלמי היא בסתם קטן וקרוב. אמנם הדין דין אמת וכמ"ש הרא"ש דלא מצינו חולק על הירושלמי:

כט

ומרן בב"י כתב וז"ל ואם עד מפי עד מעיד עליה שלא נטמאת אפ' שהוא נאמן כמו בעדות אשה שמת בעלה עכ"ל. ומור"ם בדרכי משה כתב דתלוי זה בפלוגתא דהרא"ש והגאון בגמל"ת אמנם הרב משפטי שמואל סימן ק"ז הפליא עצה והביא ראיות דעד מפי עד כשר לעדות שבויה ובכלל הביא ראיה ממתני' דשלהי יבמות הוחזרו להיות משיאין עד מפי עד מפי עבד מפי שפחה ר"א ור"י אומרים אין משיאין ע"פ עד אחד רבי עקיבא אומר לא עפ"י עבד לא עפ"י שפחה ולא על פי אשה ולא על פי קרובים ועל כרחך ע"פ ע"א מכשיר רבי עקיבא ובהא הוא דפליג על ר"א ורבי יהושע ומיירי קודם שהוחזקו ומינה שמעינן דעד מפי עד כשר לעדות אשה אף קודם חזקה מדלא קאמר לא על ידי עד מפי עד והרב עצי ארזים ס"ק ו' דחה ראיתו דיש להוכיח מירושלמי פ"ק דסוטה דעדות עד מפי עד לא מהני כמו עדות מפי קרובים בהא דמקנא על פי שנים ומשקה על פי אחד דפשיט התם דיכול להשקות על פי עדות קרוב ובעד מפי עד סלקא בתיקו וכיון דר"ע קאמר לא עפ"י קרובים כ"ש דפוסל עד מפי עד ולא הוצרך להשמיענו דאתיא בק"ו עכ"ל ויש לישב דהא מעובדא דפונדקית מוכח דאפילו קודם שהוחזקו היה מכשיר רבי עקיבא בגויה מסל"ת כמ"ש בש"ס וגמל"ת גריע מקרובים ופשיטא דלרבי אליעזר אין משקה על פי גמל"ת ואפ"ה נסתפקו בירושלמי אי עד מפי עד משקה על פיו והכא באשה בעיגונה דקודם שהוחזקו היה מכשיר ר"ע בגמל"ת הול"ל ולא עד מפי עד דעדיף טפי מגמל"ת. ואין להביא ראיה מירושלמי דהוא בעיא בעלמא ומאי דמצדד בירושלמי בסוטה שם דהיה מקום לומר דשאני קרובים הואיל שאפשר דכשר לאחר זמן שתתבטל הקורבה משא"כ עד מפי עד הדבר מבואר דלאותה שעה שמעיד הקרוב אין בו יתרון על עד מפי עד ואיך אפשר דנקט קרובים וק"ו לעד מפי עד כמ"ש הרב נר"ו והרי מכשיר רבי עקיבא בגמל"ת שאינו כשר לאחר זמן וגריע מעד מפי עד. גם ראה בעיניך דהרא"ש בשבויה מכשיר בקרובים ופוסל גמל"ת וא"כ לא נפיק מקרובים דנקט ר' עקיבא והול"ל ולא עד מפי עד אלא אפשר דמכשיר בעד מפי עד כמ"ש הרב משפטי שמואל. וכי תימא אמאי לא מייתי ראיה בירושלמי דסוטה דרבי עקיבא פוסל קרובים ומכשיר עד מפי עד. התם לרבי אליעזר הוא דבעי ורבי אליעזר בעדות אשה פוסל עד אחד ולדידיה בעי בירושלמי:

ל

עוד כתב הרב עצי ארזים נר"ו על ראית הרב משפטי שמואל וז"ל ועוד יש להשיב מהא דאמרינן בשבת דף קמ"ה בפלוגתא דרב אמי ורב אסי אי עד מפי עד כשר לעדות בכור או לא ופריך למאן דשרי מהא דתנא דבי מנשה אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד ומתרץ אימא לעדות שהאשה כשרה לה בלבד ואי איתא לפירושו הרי עדות מיתת בעלה לר"ע שאין האשה כשרה לה ואפ"ה עד מפי עד כשר אלא ודאי לר' עקיבא דפוסל עדות אשה פוסל עד מפי עד נמי עכ"ל. ויש לדחות דהאי בריתא דתנא דבי מנשה היא שנויה אחר שהוחזקו בימי ר"ג להשיא עד מפי עד ומפי אשה דתו לא משכחת דיהיה כשר עד מפי עד ולא תהיה אשה כשרה. ועוד נעלם ממנו דברי הרמב"ם פ"ב מהלכות בכורות דין ט"ו שכתב ועד מפי עד כשר בבכור ואפילו אשה כשרה לומר בפני נפל מום זה וישחט. ומשמע דדין האשה הוי חידוש יותר מעד מפי עד וכן הוכיח הרב מהראנ"ח ח"א סימן כ"ב וא"כ בשבויה דהקלו באשה כ"ש להתיר בעד מפי עד וכמ"ש מהראנ"ח דעד מפי עד שרי בשבויה וכדברי הרב משפטי שמואל:

לא

ומכללן של דברים שוב אשוב אליך עמ"ש הרב נר"ו בההיא דשילהי יבמות דבסמוך דהרי נראה דלרבי אליעזר דמשקה על פי אחד אינו משקה על פי אשה וא"כ קרוב עדיף מאשה ונסתפקו בירושלמי אי על עד מפי עד משקה א"כ הוא עדיף מאשה וכמו שנראה מהרמב"ם. ולדידיה דבשילהי יבמות נקט קרובים וק"ו עד מפי עד תקשי אמאי הוצרך למנקט ר' עקיבא לא על פי אשה ולא על פי קרובים לשתוק מאשה ותיתי בק"ו מקרובים. והשתא דנקט אשה הול"ל נמי ולא עד מפי עד:

לב

תו קשה על הרב נר"ו דמייתי ההיא דפרק חבית דמסיק דהכי תנא דבי מנשה אין עד מפי עד כשר אלא לעדות שהאשה כשרה לה ומשמע דהעדות שהאשה כשרה לה גם עד מפי עד כשר והכא בשבויה דהאשה כשרה גם עד מפי עד כשר וכבר הביאו ראיה זו מהראנ"ח שם ומהר"ר צבי בתשובותיו סימן קמ"א וכתב מהר"ץ דאין לדחות דעדות שאשה כשרה דעד מפי עד כשר לא שמענו כמו שדחה מהראנ"ח דהרי אמרו סוף פ"ק דראש השנה זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אינם כשרים לה ובגמרא הא אשה כשרה לה אף הן כשרים לה אמר רב אשי זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה ואמאי לא דחינן שלא באה המשנה אלא להחמיר ולומר שאין שום עדות שהאשה אינה כשרה וגזלן של דבריהם כשר וזה הכלל לאתויי כל מיני עדות שאין כשרה להן דגזלן נמי פסול אבל איפכא לא תדוק מינה שכל עדות שהאשה כשרה גזלן נמי כשר אלא ודאי ס"ל להגמרא דאי לאו דהחלוקות שוות ומתהפכות לא הו"ל לתנא למתלינהו זה בזה ה"נ דכוותא באופן שתלמוד ערוך הוא להכשיר עד מפי עד עכ"ל מהר"ר צבי ז"ל. וכבר כתבתי בבר"י דלא סיימוה קמיה תשובת מהראנ"ח כי מהראנ"ח עצמו הביא סוגית ר"ה להכריע כותיה דכשר עד מפי עד ע"ש באורך. ומזה יקשה על הרב עצי ארזים נר"ו שהוא הביא סוגית פרק חבית והו"ל להביא ראיה משם דעמ"ע כשר לעדות שבויה כמו שהביאו מהראנ"ח ומהר"ר צבי ז"ל משם. ובודאי שטעמו דפשיטא ליה דאין לדקדק מינה דיש לומר הא עדות שהאשה כשרה זמנין עמ"ע כשר וזמנין פסול כדחיית מהראנ"ח וכן כתב הוא נר"ו על דרך זה מעין דוגמא בסוף ס"ק ה' בסוגית הגוזל. אמנם נעלם ממנו סוגית ר"ה דדייק הש"ס הא אשה כשרים אף הן כשרים ומוכח דיש לדקדק הכי מדתלינהו זה בזה וכמ"ש מהר"ץ ז"ל:

לג

איברא דיש לעמוד בזה דכמה זמנין הדיוק אינו לגמרי וכמ"ש פ"ק דקדושין דף ה' נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי נמצא דזמנין דהדיוק הוא שהחלוקה ספק. ואי מהא לא איריא דיש לדחות לזו כמבואר. אבל הענין אמיתי ובזה שמעתי מ"ש פ"ק דסוטה כל המזנה אשתו מזנה אחריו והא קי"ל דצריך שהאיש לא בא ביאה אסורה מימיו ואז יכול להשקות סוטה ואי איהו בקרי וכו' לא משכחת השקאת סוטה. ותירצו דאיברא דאם האיש מזנה וכו' אבל משכחת שהיא תזנה ובעלה נקי וצדיק ומשקה. ונמצא דהחלוקות זמנין דאינן מהופכות. ואמרו במ"ק דף י"ד גבי קטן הנולד במועד מותר לגלחו במועד ופריך מדתני' כל אלו שאמרו מותר לגלח במועד מותר לגלח בימי אבלו הא אסור לגלח במועד אסור לגלח בימי אבלו ואי אמרת דיש חילוק בין נולד במועד לנולד מקודם נמצאת אבלות נוהגת בקטן אמר רב אשי מי קתני הא אסורין דילמא יש מהן אסור ויש מהן מותר. ובזבחים דף ק"ב תנן כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר ודייק הא ראוי חולק והרי טמא ומסיק הא לא קתני פירוש הא לא תדוק וכבר הרב טורי אבן האריך בזה ונעלמו הסוגיות האלו ודכוותיהו משני המאורות הגדולים מהראנ"ח ומהר"ר צבי אשר תלו זייניהו שלטי הגבורים בהך סוגיא דר"ה. והאיכא סוגיי אחריני ערו ערו עד היסוד הזה:

לד

ומכאן נראה עומק דעת מרן ז"ל אשר לא החליט המאמר רק כתב דאפשר דעד מפי עד נאמן כמו בעדות שמת בעלה ועלה אריה הרב מהר"ר צבי וכתב עליו שאמר אפשר בדבר שהוא תלמוד ערוך והקשה על הרב מהרשד"ם והרב מהר"ר שם טוב עטייה שלא רצו לעשות מעשה כיון דמרן ז"ל באפשר אמרה. ומעתה גלה צדקתו של מרן דאין ללמוד מהראיות שהביאו הרבנים ז"ל כמבואר ואמטול הכין מימר שפיר קאמר בלשון אפשר:

לה

ואולם אנן מה נענה ביום שידובר לתרוצי סוגיי אהדדי דכפ"ז מה יוכיח הוכח רב אשי בסוגיית פ"ק דר"ה ממשנתנו דכאן שנה רבי כל עדות שהאשה אינה כשרה אף הן אינן כשרים לה ודייק הא אשה כשרה לה אף הן כשרים לה ואמר רב אשי זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. והלא יש לומר הא אשה כשרה לה יש שהן כשרים ויש שהן פסולים ע"ד שאמרו במ"ק ובזבחים:

לו

ויראה דכשהדיוק אינו הפך בריתא או סברא ישרה אז דייקינן כדדייק רב אשי. אמנם כשהדיוק הוא נגד הסברא אמיתית או הפך הדין אז לא דייקינן ויש לדחות כההיא דמ"ק ואותה דזבחים. ומעתה בהא דפרק חבית ובכורות דהדיוק מסכים הולך למאי דאמור רבנן בשבויה הקלו ומה גם לדברי הגאון וסיעתו כי ברבים היו דגמל"ת כשר לעדות אז דייקינן הא עדות שהאשה כשרה לה עד מפי עד כשר וכהוראת הרב משפטי שמואל והרב אברהם ירושלמי ומהראנ"ח ומהר"ר צבי. ומ"מ אשתמיט ממהראנ"ח וממהר"ר צבי הנהו סוגיי:

לז

ועוד אני אומר דכשהדיוק הוא נגד הדין או הסברא הש"ס דייק לה ופריך עלה ודחי הדיוק כהנהו דמ"ק וזבחים ודכוותיהו אמנם כי לא דייק אז איכא לדיוקי ביושר כההיא דר"ה והוא על דרך מ"ש הרשב"א דכי איכא למפרך והא אר"י הלכה כסתם משנה אע"ג דזמנין טובא פריק אמוראי נינהו. מ"מ אורחיה דגמרא לאקשויי ולשנויי וכבר כתב הרשב"א דדרך התלמוד ללמד דעת בשתיקה ובסתם חכמה מודיענו (עיין פתח עינים בר"ה):

לח

זאת תורת העולה כי השבויה אסורה לכהן ואמה ואחיה מעידין עליה וגוי מסל"ת לדעת הגאון וריא"ז כשר לעדות השבויה וכן פסקו מהר"ם אלשקר סימן צ"ה והרדב"ז בתשובה כ"י ומהריק"ש סימן ל' וכן עד מפי עד כשר וכן פסקו הרב משפטי שמואל והרב אברהם ירושלמי ומהראנ"ח ומהר"ץ ומהרש"ך. והנה ישראל במעמד ה"ס נתקדשו לכלה והמשילו הכתוב וכן רז"ל לישראל לאשה עם כ"י הקב"ה והוא כחתן והקב"ה כהן וישראל הכלה היא שבויה במצרים וכתבו רבני אשכנז דקי"ל כהן שפדה את השבויה ישאנה חזקה לא שדי איניש זוזי בכדי ובודאי ידע שטהורה היא וז"ש רז"ל הבן יקיר לי אפרים ביוקר הם עומדים לי וכו'. אמנם יש לפקפק בטעם זה כי דין זה דכהן פדה את השבויה הוא שבויה דעלמא אמנם אם בת אהוב שלו הנאהב והנעים ביותר וחביב אצלו עד לאחת נשבית ואהובו הכהן פודה אותה נראה דלא שייך בזה חזקה לא שדי איניש זוזי בכדי דאימור דגם שלא נתברר אצלו אם טהורה היא פדאה בשביל אהבת אביה אהובו. ומאחר שכן הוא מפוקפק טעם רבני אשכנז האמור:

לט

אמנם יש להשיב כי קי"ל דאמה מעידה עליה והשכינה היתה עם ישראל כ"י במצרים והיא מעידה עליהם שלא נטמעו. גם האומות מסיחים לפי תומם מעידין עליהם וגוי מסל"ת כשר לעדות שבויה. ועדיין צריכין אנו למודע"י דענין אישות ישראל וזנותם הוא משל עבודת ה' הוא משל לאישות. ולעע"ז הוא הזנות. והכא ודאי ישראל עע"ז. ואפשר לומר דטעם אנוסה שאסורה לכהן הוא שמא בסוף היא ברצונה ואבא שאול חייש אפילו בישראל ופליג רבא עליה דיצרא אלבשה ואנוסה נקראת ולגבי הכהן אסורה דשמא בסוף היה ברצון וא"כ קמיה שמיא גליא דלא הי"ל רצון כלל ומותרת. ואם נפשך לומר יש לומר דהקב"ה ציוה להם למול וא"כ ביום השלישי בהיותם כואבים היו יכולים המצריים להורגם שקשרו הטלה והיו המצריים שואלים למה קשרוהו והשיבו שרוצים לשוחטו והיתה נפשם פורחת עליהם ומסרו עצמם על קדושת השם ונתקדשו כל איבריהם כמ"ש הרב מהר"ם אלשיך ז"ל כי העושה מצוה אחת מתקדש אבר שבו תלויה המצוה ההיא. אך מוסר עצמו על ק"ה נתקדש כל גופו ואבריו וגידיו ונתבררו ונעשה כבריה חדשה ששורה בו ניצוצי השכינה ונדחה כל הסט"א. וא"כ נזדכך גופם היאמר חומ"ר ליוצר"ו זך אני בהיר נהיר וצהיר וא"כ נעשו בריה חדשה ולכך הותרה כ"י לכהן כ"י כי פנים חדשות בא לכאן. ושים לבך ועיניך על כל הקדמות האלה כי לפיהן ישיב קוטב דרושנו כמראה האופנים מראים פנים לכל צד כטעם לצ"ד השמן:

מ

(א) ובזה נבא להבין רמז הפ' דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית. הכונה כי בק"פ הזה יהיה להם תועלת עצום לכפר על השבטים במה שחטאו במכירת יוסף כי על זה היה הגלות לדעת קצת מרז"ל כמש"ל. וגם הוא תועלת נפלא במה שלוקחים אותו בעשור כי בזה מוסרים עצמם על ק"ה בהיותם כואבים והמצריים בש"ר להם ממצוקותיהם כי אלוה שלהם ש"ר לו נאמר מוכן לטבח יובל ובזה מתקדשים כל אבריהם וז"ש בעשור לחדש הזה ויקחו להם שהם לוקחים עצמם מרשות הסט"א איש שה לבית אבות שה גימט' כפרה ונכפר להם לבית האבות הם השבטים מה שחטאו במכירת יוסף. ועוד ש"ה לבית הוא מזבח כפרה גימט' שה לבית אין בית אלא אשה כי בזה תתקדשו שתהיו בבחינת אשה כ"י לשי"ת:

מא

(ב) וזה טעם שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול כי זה היום עיקר גדול להיות עתידים להיות כ"י בחינת אשה אליו יתברך ולכך מצויין ומפורסם שבו נתקדשו ומסרו עצמם על ק"ה בצרוף קדושת שבת והיו נכונים לגדול העולמים כ"י והוא טוב טעם קריאת שבת הגדול שמסרו עצמם לפניו של הפסח בהיותו קשור כמעט שכנה דומה נפשם וזהו שלפני הפסח כלומר לפניו של הפסח הוא השה ולזה קורין אותו שבת הגדול כי גדול הוא להיות ישראל לגדול כ"י:

מב

(ג) ועם אימות הקודם יובן מאז"ל משפחת החנוכי משפחת הפלואי לפי שא"ה מליזים אם בגופן שלטו בנשותיהם לא כ"ש לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם הא מצד זה ויוד מצד זה לומר מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם וז"ש שבטי יה עדות לישראל וכו'. ולפי האמור הדבר מבואר שהיו א"ה מליזין עליהם וכו' והם כדין שבויה שאמה מעיד עליה ומותרת לכהן לפיכך הטיל הקב"ה שמו עליהם לומר אני מעיד עליהם כדין וכהלכה שאמה מעיד עליה ואין א"ה יכולים לומר על דרך מאי דאמרינן בעלמא אין אב מעיד על בנו דבשבויה הקלו והיינו דהטיל שם י"ה כדאמרינן בעלמא איש ואשה שזכו י"ה ביניהם יוד באיש וה"א באשה ולכך הטיל שם י"ה לומר כי הם איש ואשה שזכו. והקדים ה"א ליו"ד החנוכי הפלואי שהלעז היה בנשים לכך קדמה הא:

מג

(ד) והיינו דאמרינן בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור יצאו ממצרים דאמרו במדבר רבה פ"ג שיצאו ממצרים בעבור שלא היה בהם זנות. וא"ה היו אומרים בנשותיהם לא כ"ש והנשים שמרו עצמן ובעבור זה יצאו בשביל שלא היה זנות. ולכך הא ראשונה שהיא כנגד האשה יען כי הנשים שמרו עצמן והיינו דבשכר נשים צדקניות נגאלו שלא היה בהם זנות ודא ודא חדא היא. א"נ הא בראש שהיא כנגד השכינה והיא תעיד עליהם כדין שבויה דאמה מעיד עליה:

מד

(ה) הוא הדבר הרמוז בפ' מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה הללויה בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. ואפשר מושיבי עקרת הבית היא השכינה כ"י שהיתה עמהם במצרים. והיא מעידה עליהם אם הבנים שמחה הללויה תשבחו לשם י"ה דהטיל עליהם החנוכי הפלואי י"ה להעיד עליהם שלא חטאו. וזה טעם בצאת ישראל ממצרים דבני ישראל עאלו בני ישראל נפקו כמ"ש בזהר הקדוש שנגאלו בשביל שלא היה בהם זנות. ולזה בית יעקב אלו הנשים שלא חטאו והם בית יעקב מעם לועז דהיו לועזים עליהם ואמם מעידה עליהם וכי תימא לא שייך הכא כי הזנות הוא לעע"ז ובודאי עבדו בשוגג ומאי אהניא אסהדתא דאמה. לז"א היתה יהודה לקדשו מסרו עצמם על ק"ה ובזה נעשו בריה חדשה. ולפי הפשט דהלעז בנשים לכך אמר היתה יהודה לקדשו היתה בלשון נקבה דהנשים נזהרו וכל שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה וזהו היתה לקדשו. ובזה זכו ישראל ממשלותיו דשבט שמעון אמרו במדרש תדשא שלא העמיד שופט ולא מלך בשביל זנות זמרי וכלפי ליא שבטי י"ה זכו לממשלות שאר שבטים. וזה טעם הים ראה וינוס ואמרו ז"ל ארונו של יוסף ראה ששמר אות ברית קדש. ואלמלא ישראל ששמרו עצמם לא היה הים נקרע דאדרבא ארונו של יוסף ששמר והם לא שמרו יהיה בעוכריהם אבל להיות כי שמרו כלם הנטיעות דומות לשרשים לכך הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה:

מה

(ו) בו תרמו"ז פ' אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה ראוה בנות ויאשרוה ונקדים מאמרם ז"ל בילקוט ריש פ' במדבר לא זכו ישראל ליטול התורה אלא בשביל היוחסין שלהם גן נעול אחותי כלה אחת היא יונתי תמתי שמעו האומות אף הן התחילו מקלסין ראוה בנות ויאשרוה עכ"ל. הכונה אחת היא יונתי כנסת ישראל ליונה אמתילא מה יונה אינה מחלפת בן זוגה לעולם כן ישראל תמתי תמימה אשר אין בה מום. וכי תימא היא שבויה ואסורה לכהן. לז"א אחת היא לאמה. והדין הוא אמה מעידה עליה וזאת אחת היא לאמה. וכי תימא כאן בישראל והקב"ה האישות הוא עבודת ה' והזנות הוא לעע"ז וכאן ודאי עע"ז. לז"א ברה היא ליולדתה דטעמא דאנוסה אסורה שמא בסוף נתרצית וזו ברה היא ליולדתה שהע"ז שעבדו באונס ושוגג מתחילה ועד סוף בבלי דעת ובלי רצון באופן שנקיה וברה מכל פגם. ועוד ראוה בנות א"ה והיו משוררין שהיא טהורה והם מסל"ת שבדרך שירה אמרוה וקי"ל כהגאון דגמל"ת שרי בשבויה:

מו

(ז) ואותיות נקנות במסר"ה נחית בחסדך עם זו גאלת עד יעבור עם זו קנית עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו. אפשר לרמוז עפ"י דרכנו עם זו גאלת שם רמז דכהן שפדה את השבויה מותרת לו ומטעם זה דלא שדי זוזי בכדי יכול הכהן לישאנה ועם זו קנית. וכי תימא הכא האישות עבודת ה' והזנות ע"ז וישראל עע"ז לז"א עם זו יצרתי לי בריה חדשה במה שמסרו עצמם על ק"ה:

מז

וממוצא דבר כמה הרפתקי ודוחקי ואימא שויסקי ושינוי"י דחיקי עברנו בעבור שנאת השבטים ליוסף. וראוי לאיש נלבב יכין רעיוניו בכל עניניו להיות לו שלום מלא עם הכל ולהעביר כל פגם וכל חלודה אשר בקרבו אורבו ויאיר השלום כי אין ערך למעלת השלום והוא דבר שהכל תלוי בו. ובעלי המחלקת נראה בעיניהם שהם יש להם שכל טוב והם פקחים ונהירנא שראיתי להרב יונתן ביערות דבש במשז"ל וקרח שפקח היה דנתנו לו תואר פקח לפי שחלק השלום ושלום גימט' שע"ו וחצי שלום גימט' פק"ח וקרח שחלק השלום עלה בדעתו שהוא פקח עכ"ד ואפשר שבעל מחלקת סובר שהוא פקח אבל הוא קפח לו ולזרעו. וזהו תיבת מחלקת שמחלק השלום פקח קפח. וזהו התרגום פלוגתא דפליג השלום. עוד יש לרמוז כי שלום גימט' עשו וכל זמן שיש שלום מבטל עשו כי בעבור שנאת חנם שלט עשו ואנו בגלות. והתורה נקראת שלום כמשז"ל ואמרו בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו וזה הרמז שלום שהיא התורה גימט' עשו שבתורה יתבטל עשו בב"א. ונבא לחלוקת:

מח

כונה כבר נודע דרוב הפוסקים ס"ל דמצוות צריכות כונה. ויחשוב האדם כי המצוות והתפלות והתורה עומדין ברומו של עולם ויש כמה רזין עילאין בפרט וכלל ולא די לנו כי אין אתנו יודע עד מה ויתאונן אדם חי ויתמרמר על זה מאד ולפחות נכוין בפשטי הדברים לקיים הכון לקראת אלהיך ישראל הכון אותיות כונה. ואמרו בתנחומא דהמצוות הן שלוחיו יתברך וצריך לכבד שלוחי המלך. וישים בלבו אלו היה בא אליו שליח המלך חרדה ילבש ויכבדהו בכל מה שאפשר כן יעשה המצוה ביראה ואהבה ושמחה רבה כדת מה לעשות. (דרך הרב מהר"ם אלשיך ז"ל והיה לכם לציצית. דרך הרב מהרימ"ט כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך). ובזה אפשר מזמור ע"ה הודינו לך אלהים הודינו וקרוב שמך ספרו נפלאותיך ונקדים מ"ש מרן בב"י א"ח סימן קי"ג דמ"ש שלא להרבות בשבחיו היינו בתוארים אבל בספור הנס יכול להרבות וכתב הרב מהר"י חאגי"ז ח"א סימן רס"א בשו"ת הלכות קטנות וכי דוד המלך ע"ה חתם כל השבחים שאמרו רז"ל דמרבה בשבחו של מקום נעקר מן העולם. והשיב דהראשונים יודעים שבחים שהם כוללים וכשמדבר לנכח אין לומר אלא שבחים שהם בכתובים שהם השיגו השבחים כוללים שראוי לשבחו אבל אנו הדיוטות ואין בנו כח לדבר לפני המלך אבל שלא לנכח מותר עכ"ל ואפשר דמה שהוא סיפור הנס אף לנו עניי הדעת שרי אפילו לנכח על דרך שכתבו רבינו יונה והרא"ה ז"ל:

מט

ואפשר שז"ש הודינו לך אלהים הודינו הכונה הודינו לך אלהים וזה מעלה גדולה שנתת לנו רשות להודות לך ועל זה הודינו. ר"ל וע"ז אנו מודים. ואנו משבחים וקרוב שמך כי אתה עונה לאשר יקראוך. וכדי דלא תימא שאין יכולים להרבות שבח ולהודות ובפרט לנכח ובודאי כי אין להרבות בשבחו יתברך לז"א ספרו נפלאותיך אפילו לנכח דסיפור הנס שרי. ובזה פירשו וכל המרבה לספר ביצ"מ הרי זה משובח. ובזה פירשתי אני בעניי גדול ה' וכו' דור לדור וכו' כמ"ש בקונטריס שמחת הרגל דף ז"ך. ונבא לחלוקת:

נ

למוד מי ימלל שבח התורה שהיא מבטלת היצה"ר ובזה אפשר פ' ישעיה כ"ו יצר סמוך תצור שלום שלום כי בך בטוח. והתורה נקראת שלום. והצדקה נקרא שלום ואין עבירה מכבה תורה כמשז"ל פרק היה נוטל ואין העבירה מכבה צדקה כמ"ש גורי האר"י ז"ל. וז"ש יצר סמוך שהוא מצוי תדיר תצור שלום התורה הנקראת שלום שומרת האדם. וגם מעשה הצדקה שלום הוא נבחר לה' מזבח ומכפרת על המזיד כי בך בטוח שאמרת בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכתיב והיה מעשה הצדקה שלום:

נא

וכתב הרב יערות דבש ה"ב דף מ"ה ומ"ו דו' נרות המנורה רמז לחכמות חיצוניות ונר מערבי רמז לתורה הקדושה ונר מערבי תמיד היה דולק דנותן שמן כמדת חברותיה ודולקת תמיד כי היא העיקר והכל וכל החכמות צריכות לה ובה היה מתחיל ובה מסיים כי התורה היא מקור חכמה. וכל שאר החכמות לפי שהם בחקירה יש בהם טעות והאחרונים מתחכמים על הראשונים ומכירים בטעותם. אבל תורתנו הקדושה לא תשתנה כי היא על פי משה רבינו בכל ביתו נאמן כ"י והראשונים שהיה להם רוה"ק היו יודעים לאמיתה משא"כ האחרונים כי רבינא ורב אשי סוף הוראה. והתורה הקדושה צריכה דבקות בו יתברך ובזמן הזה אנשי אמונה אבדו וכתיב אין אשכול לאכול בכורה אוותה נפשי. והרב הנז' האריך מאד עש"ב. והרמב"ם קרא לחכמות לרקחות ולטבחות למטרונא היא התורה. ומי גבר יכול להעיד על זה אם לא הרמב"ם שאחר התלמוד גדל כחו בתורה והיה ראש לחכמי החכמות ולו שומעין כמ"ש בפירוש פ' הבל הבלים אמר קהלת שהוא ידע טעם בכל תענוגי העה"ז וברב עושר הוא מושל ומולך. והוא מעיד כי העה"ז הבל. ואחר שהוא אמר כך ודאי הכל הבל וכיוצא י"ל על הרמב"ם ז"ל.

נב

ובזה אפשר מאמרם ז"ל בהעלותך את הנרות הה"ד ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וצריך ביאור. ועפ"י האמור אפשר דכתיב בהעלותך וכו' אל מול פני המנורה וכו' דרומז לנר מערבי דבה היה מתחיל ובה היה מסיים כנגד התורה הקדושה וז"ש הה"ד ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה להראות במופת כי היא עיקר הכל ודולקת תמיד ואין חכמה נחשבת כי אם חכמת התורה מקור ועיקר הכל ויאדיר יחזיק ללומדיה ויתן להם כח כפי חשקם ונתן הכס"ף וקם שבעתים אל חיקם:

נג

והגאולה תהיה בזכות התורה כמ"ש בז"ח דהגאולה הזו בזכות משה רבינו ע"ה והוא תבע יקרא דאוריתא וזה פשט הפ' זכרו תורת משה עבדי וכו' הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא כמש"ל. וקורין הפטרה זו בשבת הגדול כי בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל כמ"ש במאמרינו ואפשר להבין מ"ש לילה המשומר מששת ימי בראשית כי ביום א' נבראו נשמות הצדיקים וחש"ב מחשבו"ת דבמחשבה אתבריר כולא דבליל ט"ו ניסן גמר בירור ניצוצי אדה"ר שהיו במצרים ולעת"ל יהיו גומרן של בירורין בלילה הזו. וכבר אמרו בזהר הק' כי גאולת מצרים הכנה לגאולה העתידה. ובזה אפשר לפרש מאמר פר"א פרק ל"ד אני הוא שגאלתי אתכם ממצרים אני הוא שעתיד לגאול בסוף מלכות רביעית. כי גאולת מצרים שרש פורה לגאולה העתידה. ובזה ידוע שאני משעבדן תדע שאני גואלן ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן דממה שאני גואלן תדע שאני מפזרן בשביל שלא השלימו ת' שנה כמ"ש הרב תורת חיים ומזה תדע שאני גואלן לעת"ל. ובסגנון אחר עפ"י הקדמת מז"ה בחס"ל דשרי מצרים השרים הראשונים וגאלנו מידיהם וזה אות לגאולה העתידה במהרה בימינו אמן: