דבר תורה על פרשת נח - רבי מרדכי פרוינדליך זצ"ל

הדברים נלקחו מתוך הספר החדש: "ללמדך" מאת הגאון רבי מרדכי פרוינדליך זצ"ל.

המתגבר מעל הטבע – זוכה מעל הטבע!

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ (ו', ט')

לאחר שהתורה מכבירה במעלתו של נח, אשר היה "איש צדיק תמים בדורותיו" – היא מוסיפה עוד מספר מילים: "את האלוקים התהלך נח". ולכאורה, מה פשרה של תוספת זו? איזו חידוש נוסף, או תוספת במעלתו ושבחו של נח, היא נועדה ללמדנו?

הנצי"ב מוולאז'ין משיב על שאלה זו, אולם בטרם ניגש אל התירוץ - הבה ונטה אוזן למעשה הבא:

המעשה התרחש באחת החסידויות המפורסמות, בה הותקנה תקנה באחת השנים, עם פרוס ימי החנוכה: בני הישיבה, אשר מאז ומעולם נוהגים היו לעמוד במקומות הסמוכים אל הרבי בשעת ההדלקה – יוכלו להמשיך ולעשות זאת, אך באחד הלילות בלבד. בשאר הלילות – הם יפנו אל המקומות המרוחקים יותר, ויפנו מקום עבור אנשים אחרים, המבקשים אף הם להסתופף במחיצתו של הרבי, סמוך ונראה.

תקנה זו, היתה לצנינים בעיניו של אחד הבחורים המבוגרים, אשר חמתו בערה בו כאשר נוכח לדעת כי דוקא הגבאים, שעמדו מאחורי התקנה הזו – זוכים להשאר במקומם הקבוע, סמוך לרבי, בכל לילות החנוכה... הוא החליט לקום ולעשות מעשה: כשהתקרבה שעת ההדלקה – עזב את מקומו אי-שם בשורות האחרונות, התקרב אל הפינה בה ניצבו הגבאים, והודיע כי זכותו שלו אינה נופלת מזכותם שלהם להיות קרובים אל הקודש!

לא הועילו טענות ומענות, ואף השעה לא היתה כשרה לוויכוחים. בסופו של דבר, ממש ברגע האחרון בטרם כניסתו של הרבי – הגיע הגבאי הראשי, ציוה על הבחור לשוב למקומו, ומשסירב – סטר לו בחזקה והעיף את מגבעתו הרחק משם... לבחור המושפל לא נותרה ברירה כי אם לסוב על עקבותיו ולעזוב את המקום, תוך שבליבו בוערת אש של כעס ועלבון. הוא הבטיח לעצמו, כי לא יסלח ולא ימחל לאותו גבאי עד יומו האחרון.

כבר למחרת היום, הגיע שליח מטעמו של הגבאי, שהבין כי הגדיש את הסאה. אולם הבחור, נאמן להחלטתו, לא היה מוכן אפילו לשמוע מה בפיו. הוא ביקש להשיב ולומר לו, כי אינו מעוניין להכירו, ואין דעתו למחול לו בשום אופן – ויהי מה.

אך הנה, חלפו מספר ימים, ומיודענו הבחור קיבל הודעה כי הרבי בכבודו ובעצמו ממתין לו. הוא יכול היה לשער במה מדובר, אולם לא היתה לו ברירה: על אתר הוא התלווה אל השליח ונכנס אל הקודש פנימה, שם פתח בפניו הרבי את הזוהר הקדוש, והקריא בפניו את המעשה ברבי אבא, שהבחין באדם אשר שכב על שן סלע בכדי לפוש מטורח הדרך, נרדם, וכך לא היה מודע כלל לעובדה שבעת שנם את שנתו הגיע נחש ארסי וביקש להמיתו, אלא שברגע האחרון הגיח שרץ מסויים והרג את הנחש... לאחר מכן, התעורר אותו אדם משנתו, הבחין בנחש המת, ומבלי שיהיה לו מושג אודות נס ההצלה לו זכה – קם והתכונן להמשיך בדרכו. אכן, רגע לאחר מכן - ניתקה שן הסלע ממקומה, והתרסקה אל הואדי הסמוך...

בראותו את שני הניסים שהתחוללו לנגד עיניו והצילו את אותו אדם פעמיים – קרא לו רבי אבא ושאל: "אמור לי יהודי, מה הם מעשיך – שבזכותם עשה לך הקדוש ברוך הוא שני ניסים מופלאים?", ואילו היהודי נענה והשיב:

"מימי לא אירע שאדם עשה לי רעה ואני סירבתי למחול לו! גם אם הרגשתי שאיני יכול לסלוח – לא עליתי על מיטתי בטרם הצלחתי למחול לו ולכל שאר האנשים שציערוני, עד שוידאתי שלא נותרה בליבי כל איבה כלפיהם, ולא זו בלבד – אלא שאף השתדלתי להיטיב  עם אותם אנשים שפגעו בי!".

כאשר שמע רבי אבא את הסיפור, בכה והכריז: "גדולים מעשיו של זה! נאה שיעשה לו הקדוש ברוך הוא נס על גבי נס!"...

כך הקריא הרבי באזניו של אותו בחור, ולאחר מכן – סיים ופטרו מלפניו בלא להוסיף מאומה, מלבד משפט אחד ויחיד: "כך מלמדת אותנו התורה לנהוג! זו הדרך שלנו!"...

ואכן, לא היה צורך להוסיף מאומה: הבחור הבין היטב את המסר, ועוד באותו הערב הוא רכש מעט מיני מגדנות, בקבוק של יי"ש, וכך הגיע אל ביתו של הגבאי והכריז: "באתי להתפייס!"... כמובן, עד מהרה הפשירה האוירה, הגבאי התנצל שוב על מה שאירע, הבחור הכריז כי הינו מוחל וסולח, הלבבות התקרבו, ושיחה נעימה נקשרה בין השנים – שיחה שנמשכה עד לשעת לילה מאוחרת.

כאשר הגיע הבחור אל חדרו, היה זה כבר הרבה לאחר חצות לילה. חברי החדר כבר נמו את שנתם, אולם הוא – הרגיש כי עליו לקרוא משהו בטרם יפנה לישון, בכדי להרגע מעט מתהפוכותיו של הערב האחרון. דא עקא, שמנורת הלילה – נשרפה בדיוק באותו היום, ומאחר ולא רצה להדליק את האור הראשי שעלול היה להפריע לשנתם של חבריו – החליט הבחור להדליק כמה נרות על הכסא הסמוך למיטתו, ולקרוא לאורם...

את אשר התרחש מכאן ואילך, ניתן רק לנחש: הבחור נרדם, הספר נשמט מידו אל עבר הנרות, האש אחזה בו, המשיכה אל המיטה, אל השמיכה, ממנה אל הכרית, ואפילו הספיקה לאחוז בבגדיו של הבחור – בטרם התעורר מי מדרי החדר... רק אז, כאשר בגדיו כבר בערו, התעורר הבחור – ובניסי ניסים הצליח לפעול בתבונה ובקור רוח: הוא היכה על הלהבות בידו, תפס את ספל המים שהוכן לנטילת ידיים של שחרית – ושפך אותו על הלהבות, ורגע לאחר מכן כבר כבתה האש לחלוטין.

רק אז, הוא התפנה לבחון את מימדי הנזק: הכסא – היה שרוף כמעט לחלוטין, השמיכה – חרוכה לגמרי, המזרון – נמס מרוב חום, וגם בבגדיו ניתן היה להבחין בחלקים שהיו למאכולת אש. אפילו הקירות היו שחורים ומפוחמים. ובתוך כל ההרס והחורבן – ניצב הוא עצמו, כשאפילו שערה משערות ראשו לא נפגעה! אפילו כוויה קלה לא נותרה בו מהאירוע! לא היה כל ספק: מדובר בנס, נס גמור, נס אמיתי!

למחרת בבוקר, השכם, התייצב הבחור בפתח חדרו של הרבי. הוא סיפר לו על ההתפייסות המופלאה, ואף על הנס שהתרחש מאוחר יותר. "אין לי ספק שיש קשר בין הדברים, בדיוק כפי שהקריא אתמול הרבי מדברי הזוהר!" אמר הבחור, והרבי נענה והשיב:

"דע לך, כי מי שמוסר את נפשו ומתנהג שלא כפי טבעו – זוכה להשגחה מיוחדת שלא כדרך הטבע! כך היה עם אותו יהודי, שהתאמץ למחול למי שפגע בו ואף להרעיף עליו טובות למרות שזה לא היה קל – וזכה לניסים גלויים, וכך גם אירע איתך!". 

וכעת, נשוב אל ביאורו של הנצי"ב, שמבאר כך:

כאשר התורה מספרת כי נח היה צדיק תמים בדורותיו – אנו עלולים לסבור כי היו לו מידות טובות וטבע נוח, והם אלו שגרמו לכך שהוא התנהג באופן ראוי אפילו עם בני דורו הרעים והחטאים. לפיכך, מדגישה התורה ומלמדת: "את האלוקים התהלך נח"! נח היה צדיק, לא משום שזה היה טבעו, אלא משום שהוא התגבר על טבעו – לכבוד ה' יתברך, ורק לכבודו! משום כך – הוא אמנם זכה להצלה ניסית שלא כדרך הטבע, שכן כאמור: מי שמוסר את נפשו ומתנהג שלא כפי טבעו – זוכה להשגחה מיוחדת שלא כדרך הטבע! 

השחתה גוררת השחתה...

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ  (ו', י"א – י"ג)

ופרש"י ע"פ הגמרא (סנהדרין ק"ח, ע"א): "כי מלאה הארץ חמס - לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל".

מדברי רש"י הקדוש אנו למדים, כי גזר דינם של אנשי דור המבול נחתם בעקבות חטאם בגזל, כלומר: בעבירות של בין אדם לחבירו. מעתה, לכאורה יש להתפלא: מדוע בתחילה נאמר כי הארץ נשחתה לפני האלוקים, ומשמע שחטאם העיקרי של בני הדור היה דוקא בינם ובין קונם?

הבה נטה אוזן למעשה הבא, בו אפשר שנמצא תשובה לשאלתנו:

היה זה ביום בהיר אחד, כאשר עלעל גרשון הסייד בעיתון היומי, ואת עיניו צדה מודעה מעניינת: "דרוש סייד מקצועי בעל נסיון, לפיקוח על צוות פועלים. קורות חיים והמלצות יש לשלום לפקס שמספרו - - -".

באותו הרגע הרגיש גרשון בליבו, כי הגיע הרגע לו ציפה כל ימיו. מאז היה ילד קטן, כאשר עמד לצידו של אביו, סייד גם הוא, ולמד את סודות המקצוע – פיעם בליבו חלום אחד: בחלומו הוא ראה את עצמו שנים מאוחר יותר, מנהל צוות של פועלים, בעודו עומד בראשה של חברה מצליחה וגורף הון תוך שהוא יושב במשך מרבית היום במשרד ממוזג, רגל על רגל...

עד כה, החלום לא התגשם. גרשון המשיך לסייד בתים פה ושם, לפעמים קיבל פרוייקט גדול יותר – כמו סיוד בית הכנסת, אבל לא מעבר לכך... והנה, עתה המודעה הזו! תפורה בדיוק על פי מידותיו! גרשון החליט בליבו, שאת ההזדמנות הזו הוא אינו עומד להחמיץ – ויהי מה!

את השעות הבאות, הקדיש גרשון לסגנון קורות החיים שלו בצורה מקצועית ומרשימה, תוך שהוא מבליט את נסיונו הרב, את אמינותו המפורסמת, ואת מקצועיותו שאינה מוטלת בספק. הוא אף פנה אל רבים ממכריו שנעזרו בשירותיו אי פעם, וביקש המלצות חמות שהחלו זורמות בזו אחר זו. כאשר סיים לרכז את החומר – העבירו אל הפקס שהופיע במודעה, והמתין לתשובה, שלא איחרה לבוא.

יומיים מאוחר יותר, התקבלה שיחת טלפון. מעבר לקו נשמע קולה של מזכירה, שהזמינה אותו לראיון עם בעל החברה בכבודו ובעצמו, במשרדו הממוקם באחד מגורדי השחקים של מנהטן, בעוד שבוע ימים. מבט חטוף אל עבר הלוח, הספיק לגרשון בכדי להבין כי מדובר ביומיים בלבד לפני תשעה באב, בעיצומם של תשעת ימי האבלות על חורבן הבית, אולם הוא לא אמר מאומה: "מדובר בדבר האבד!" הסביר לאשתו לאחר שסיים את השיחה.

נקל לשער את התרגשותו של גרשון לקראת הפגישה. הוא שאל חליפה מהודרת מאחד מחבריו, והכין את עצמו לקראת שאלות שהוא עשוי להשאל במהלך הפגישה. הוא ערך עם עצמו חזרות, בהן שינן תשובות והסברים, והרגיל את לשונו לדבר במונחים מקצועיים שעשויים להותיר רושם חיובי על בן שיחו. רק בעיה אחת נותרה: זיפי הזקן שלו...

כיהודי המקפיד על קלה כחמורה, מעולם לא התגלח גרשון בשלשת השבועות, ובודאי שלא בתשעת הימים. כעת, הוא לא ידע את נפשו: האם יוכל להופיע לפגישה גורלית כל כך, כשזיפי זקן בלתי מגולח מעטרים את פניו ומשווים להם מראה מוזנח? הלא עובדה זו כשלעצמה עלולה להוביל לכשלון המפגש!

בצר לו, החליט מיודענו לפנות אל פוסק הדור באמריקה של אותם הימים, הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל. הוא סיפר לו על ההזדמנות שנקרתה בפניו, תיאר את מצבו הדחוק, ואף לא הסתיר את ההתלבטות: האם בכלל מותר לקיים את הפגישה בתשעת הימים? והאם מותר להתגלח לקראתה?

לאחר ששמע את הפרטים וחכך בדעתו, פסק הגר"מ פיינשטיין במילים מדודות: "בנסיבות שתיארת, אכן מותר לקיים את הפגישה. אולם באשר לתגלחת – עליך לדעת כי כיהודים מאמינים אנו יודעים שכל נזק אינו נגרם בעקבות קיום מצוות התורה, ואדרבה: הקפדה עקבית על שמירת המצוות – היא השומרת עלינו ומחזקת אותנו!".

התשובה היתה ברורה וחד משמעית, ובכל זאת, ביום המיועד, לא הצליח גרשון מיודענו לעמוד בנסיון. הוא לא היה מסוגל לחשוב על האפשרות שיכנס אל חדרו של בעל החברה כשזיפי זקן על פניו. רגע לפני שיצא מהבית, הוא נכנס אל חדר הרחצה, ויצא משם כשפניו מגולחות למשעי. מיד לאחר מכן – חמק מביתו בטרם יבחין בו איש, ומיהר לשים את פניו אל בנין המשרדים המפואר בו נדרש להתייצב לצורך הפגישה.

שעה קלה מאוחר יותר, כבר פסע גרשון מעדנות על גבי השטיחים המפוארים שחיפו את כל הקומה בה שכנו משרדי החברה. המזכירה הפנתה אותו אל חדרו של המנהל, שקידם את פניו בחיוך רחב ובלחיצת יד אמיצה. ברגעים הבאים – הוצגו בפני גרשון שאלות שונות, שהעניקו לו הזדמנות להביא לידי ביטוי את מקצועיותו הרבה ואת נסיונו רב השנים, אולם לאחר מכן פנה אליו בעל החברה ואמר:

"ראה נא, ידידי... בהחלט התרשמתי ממקצועיותך ומנסיונך הרב, ואני מאמין שהיית יכול להתאים בדיוק לתפקיד. אני מחפש בדיוק אדם כמוך, שביכולתו לפקח על צוות גדול של פועלים העובדים בשיפוץ של דירות שאנו מנהלים בכל רחבי העיר. אולם ישנה בעיה קטנה...

"ממראה פניך אני מבין, שהנך יהודי אורתודוקסי... למען האמת, יש לי מספר ידידים אורתודוקסים בדיוק כמוך, ואני יודע שבימים אלו הם נמנעים מלגלח את זקנם, מטעמי דת... אתה לעומת זאת, כפי שניתן להווכח, מתגלח! האם תוכל להסביר לי את פשר הדבר?" שאל הגוי, וגרשון, אשר פניו האדימו והחווירו לסירוגין, התגמגם והסביר כי ביקש להופיע לראיון בצורה מכובדת בכדי להותיר רושם חיובי...

"צר לי ידידי" נענה כעת הגוי והמשיך מיד: "העבודה המדוברת, מחייבת אמון רב... בידו של מי שיזכה בה, תופקדנה דירות פאר על כל רכושן... ובכן, איך אוכל לתת אמון במי שאינו מקפיד על מצוות דתו שלו – ומוכן להפר אותן עבור בצע כסף? מי שאינו נאמן כלפי אלוקיו – לא יהיה נאמן אף כלפי זולתו" ציין בעל החברה, והפגישה הסתיימה.

מיותר לציין, כי תשובה שלילית רשמית הגיעה בדואר מספר ימים מאוחר יותר...

וכעת, נוכל להבין את הפסוק בו פתחנו: אמנם בתחילה – בני דור המבול חטאו כלפי הקדוש ברוך הוא, בעבירות שבין אדם למקום, ותשחת הארץ לפני האלוקים... אולם לאחר שהשחיתו דרכם ואיבדו את נאמנותם בינם ובין קונם – המשיכו בני הדור להתדרדר באופן טבעי, עד שגם כלפי חבריהם חטאו והשחיתו דרכם, ואו אז, אכן נחתם גזר דינם על הגזל!

מידת הרחמים מחייבת!

ומדוע באמת נחתם גזר דינם של בני דור המבול דוקא על הגזל, זאת על אף שהיו רעים וחטאים אף בעבירות שבין אדם למקום? את זאת – נוכל להבין באמצעות מעשה נוסף:

היה זה ביום מן הימים, כאשר אל ישיבתו של הגאון רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל, ישיבת 'אהל תורה' בברנוביץ – הגיע בחור בעל כשרונות ולמדן, אשר למרבה הצער התערער זה מכבר בנפשו והקדיח תבשילו. הלה, כבר עבר מישיבה לישיבה, כאשר בכל מקום הוא מצליח להחזיק מעמד רק ימים ספורים – עד שתהו על קנקנו ועמדו על טיבו. כעת, בדרך כלשהי, התגלגל לברנוביץ.

בישיבתו של רבי אלחנן, למד באותם ימים בחור אשר נמנה בעבר על ידידיו של מיודענו. הלה, אשר מצבו נגע לליבו, החליט לנסות לסייע לו: הוא נכנס אל חדרו של מורו ורבו, רבי אלחנן, ומבלי לחשוף בפניו במי המדובר – סיפר אודות בחור מישיבה פלונית, אשר הדיחו היצר, וכעת הוא הולך ומתדרדר... 

לשמע הדברים, נכמרו רחמיו של רבי אלחנן והוא נענה ואמר: "יש לסייע לבחור כזה, לקרבו ולנהוג עמו במידת הרחמים! אין לנהוג כאלישע שדחה את גיחזי בשתי ידיים, אלא אדרבה: יש לקרבו ולהשתדל שלא יתרחק מן התורה, וסופו שהמאור שבה יחזירנו למוטב!".

כאשר שמע הבחור את דבריו של רבי אלחנן, הוקל לו. הוא היה משוכנע שכעת, כאשר יחשוף בפניו את האמת ויגלה כי הבחור נמצא בישיבה – יעשה רבי אלחנן כל שביכולתו בכדי לסייע לו. אולם להפתעתו, כאשר הציג את תמונת המצב האמיתית בפני מורו ורבו, וסיפר כי הבחור הגיע זה עתה אל הישיבה דכאן – נבעת רבי אלחנן וקרא: "תיכף ומיד אוציאנו מפה! לא אניח לבחור שכזה להשאר במחיצתם של בני הישיבה אפילו שעה קלה!".

בהבחינו בארשת הפליאה על פניו של בן שיחו, הוסיף רבי אלחנן ואמר:

"אתה בודאי תוהה, מה גרם לי לשנות את דעתי כרגע... אולם דע לך, כי לא שיניתי את דעתי כלל! כאשר מדובר על הבחור עצמו – אכן, מוטלת עלינו מצוה גדולה לקרבו ולסייע לו בכדי להצילו מרדת שחת... אולם כאשר השאלה הינה האם ניתן להשאירו בישיבה – כאן כבר מדובר על שאלה שונה לגמרי: האחריות המוטלת עלי ביחס לעתידם הרוחני של כלל תלמידי הישיבה – אינה מאפשרת לי להשאירו כאן אפילו רגע אחד, שהרי הוא עלול להרעיל את האוירה ולהדיח אחרים עמו!

"אותה מידת הרחמים שגרמה לי לרחם עליו מלכתחילה – גורמת לי כעת לרחם על בני הישיבה, כאשר כלפיהם אני מחוייב יותר – בהיותם תלמידי הנמצאים תחת אחריותי!" סיים רבי אלחנן, ומכאן תשובה לשאלתנו...

שכן כל עוד חטאיהם של בני דור המבול נגעו רק לעניינים שבין אדם למקום – הרי שניתן היה לנהוג כלפיהם במידת הרחמים, להבליג על פשעיהם, ולהאריך להם את השעה – אולי ישובו. אולם כאשר חטאו בעבירות שבין אדם לחבירו – כאן כבר נגעו הדברים גם לאחרים! מעתה, אותה מידת הרחמים – חייבה למנוע את הנזק מאלו שכלפיהם חטאו, וכבר לא ניתן היה להבליג...

ולסיום, בשולי הדברים, נוסיף עוד תירוץ אחד...

שכן הנה, ידוע בשם רבינו הגרי"ס זצ"ל, כי הקדוש ברוך הוא אינו מעניש את האדם מבלי להביא בחשבון את הצער שיגרם לכך לסובבים אותו, שהרי "ק-ל אמונה ואין עול"... אכן, במה דברים אמורים? במי שיש בינו ובין הסובבים אותו יחסי אכפתיות ודאגה הדדית, אשר אז אמנם יש לחשוש שהעונש שיקבל – יצער את חבריו!

לעומת זאת, כאשר מדובר על אנשים שחטאו זה כלפי זה בעבירות שבין אדם לחבירו, גזלו וחמסו, מבלי שיתנו כלל את דעתם לצערם של זולתם – בזה כבר לא היתה כל מניעה להענישם, שהרי ברור היה שחבריהם לא יצטערו בצערם כלל וכלל...

הדברים נלקחו מתוך הספר החדש: "ללמדך" מאת הגאון רבי מרדכי פרוינדליך זצ"ל.ניתן להשיגו ברשת חנויות יפה נוף וחנויות הספרים המובחרות, וכן אצל 

משפ' פרוינדליך פתח תקוה, טלפון: 050-4188003

משפ' פרוינדליך מודיעין עילית, טלפון: 053-3125969

משפ' פרוינדליך ירושלים, טלפון: 054-8406988

משפ' טרכטינגוט ירושלים, טלפון: 050-4188009