——–
בגמרא מסופר על רבי יהודה הנשיא שלאחר מותו היה מגיע לביתו בכל שבת, עד שפעם אחת השכנה דפקה על הדלת והמשרתת גערה בה ואמרה: "שקט! רבי כאן", ומאז לא הגיע יותר כדי שלא להוציא לעז על שאר הצדיקים.
ב'ספר חסידים' (ס' תתשכ"ט) נכתב: "ואם חפצים המתים להתראות אז ניתן רשות להתראות, אף על פי שנקבר בתכריכי מתים יכולים להראות לבניהם במלבוש, באיזה מלבוש שרוצים, פעם במלבוש שנקבר עמו ופעם במלבוש של קודם לכן. ורבינו הקדוש היה נראה בבגדים חמודות שהיה לובש בשבת ולא בתכריכין, להודיע שעדיין היה בתוקפו ופוטר את הרבים ידי חובתן בקידוש היום ולא כשאר המתים שהם חפשי מן המצות כי אם כְחַי בבגדים כמו שהיה לובש בחייו. והצדיקים נקראים חיים אפי' במיתתם ופוטר בקידוש בני הבית".
החיד"א ('שם הגדולים' מערכת גדולים אות א' קצ"ט) כתב שבמשך שנים היה תמה על המנהג שמתפללים אצל קברות הצדיקים למרות שאסור להתפלל ליד מת או בבית קברות, וכן תמה על מעשה שהביא ה'עמק המלך' שאברהם אבינו השלים מניין ביום הכיפורים בעיר חברון, ותמה גם על עוד כמה דברים כיוצא בזה. וכתב שלאחר שראה את מה שכתב ב'ספר חסידים' שרבי יהודה הנשיא היה פוטר בני ביתו מקידוש, כי הצדיקים נקראים חיים ולא כשאר מתים שהם חפשים מן המצות – נחה דעתו בכל החקירות הנ"ל. וכתב לחדש שבדרשת חז"ל (שבת ל.): "כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות" – הכוונה דווקא בסתם אדם, אבל החסיד אינו חופשי וחייב בקיום המצוות.
ולענ"ד חילוק זה קשה לאומרו, כי דרשה זו מופיעה גם בסוף מסכת שבת (קנא:), ושם נאמר: "דוד מלך ישראל מת, אין מחללין עליו (שבת) – כיון שמת אדם, בטל מן המצות. והיינו דאמר רבי יוחנן: במתים חפשי, כיון שמת אדם – נעשה חפשי מן המצות". הרי שדרשה זו נאמרה אפילו על צדיקים גמורים כדוד המלך ע"ה.
ה'שדי חמד' (פאת השדה, כללים מערכת ג' ס' י"ח) הביא שהרב 'נחמד למראה' תמה על מה שכתב בספר חסידים שרבי היה פוטר את בני ביתו בקידוש, כי גם אם הצדיקים במיתתם לא נעשו חופשיים מן המצוות, מכל מקום, אינם בגדר של חיוב במצוות אלא בגדר של רשות כמי שאינו מחויב ועושה, וא"כ אינם יכולים להוציא אחרים ידי חובה, כי מי שאינו מחויב בעצמו בדבר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם. וכתב ליישב עפ"י המקובלים שרבי היה גלגול של יעקב אבינו, ודרשו חז"ל שיעקב אבינו לא מת. אך ה'שדי חמד' דחה זאת כי בספר חסידים דרש זאת על כל הצדיקים ולא רק על רבי.
ובשו"ת 'ציץ אליעזר' (י"ז, ו') כתב ליישב עפ"י ה'חתם סופר' (ח"ו, צ"ח) שכתב לחלק לגבי אליהו הנביא, בין כשמתגלה ומתראה בעולם הזה מלובש בגופו הזך שאז יש לו דין ככל בני ישראל, ובין כשמתגלה בנשמתו כמו ביום המילה שאז אינו מחויב במצוות, וצריך לומר שלפי הספר חסידים החילוק הזה הוא לא רק לגבי אליהו הנביא, אלא גם בנוגע לכל הצדיקים.
ולכאורה מה הסברא לומר שהמתים יתחייבו במצוות כאשר הם יורדים לעולם הזה מלובשים בגוף, והרי וודאי שאותו גוף שהם נראים בו כעת, אינו הגוף אשר היה להם בזמן חיותם (אשר נמצא בקבר עד תחיית המתים), ומאחר שכבר נפטרו מן המצוות בשעת מיתתם, כיצד יתכן שיחזרו למצב של חיוב? ואין זה דומה לעניין אליהו הנביא אשר עלה חי לשמים ומעולם לא מת (ולכן עדיין מחויב במצוות) והוא מתגלה כאן באותו הגוף שהיה לו מקדם.
ולענ"ד אפשר ליישב עפ"י ה'שדי חמד' שכתב לסייע לחיד"א (שחילק בין סתם אדם שמת שפטור מהמצוות לבין צדיק וחסיד), והביא לו ראיה מהגמרא (ברכות סד.): אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון". וכתב: "הנה מבואר בהדיא, דלא מבעיא צדיקים שהלכו לגן עדן בחייהם (עם הגוף), אלא אפילו צדיקים שמתו מקיימים שם מצוות ומחוייבים חיוב ממש כמו בחייהם, דאם לא כן היאך יכול היה רבינו הקדוש להוציא את בני ביתו, הא הוי אין מחויב בדבר". והביא לזה ראיות מבעלי התוס' על התורה (דעת זקנים, וילך) שכתבו: "י"א שירד גבריאל ונטל את התורה מידו של משה והעלה אותה לב"ד הגדול שבשמים להודיע צדקתו של משה בפמליא של מעלה, שנאמר: "צדקת ה' עשה", ולא עוד אלא שצדיקים שבמרום קורין בו בשני ובחמישי ובשבתות ובראשי חדשים וימים טובים". ומהגמרא (ב"מ פה:) מוכח שהאבות מתפללים בכל יום. ותמה על המהרש"א (שבת ל:) שהקשה מדוע הגמ' מביאה ראיה לזה שמי שמת בטל מן התורה ומן המצוות, והוא פשוט דמה עשיית מצות שייך בקבר?!
הרי שלפי ה'שדי חמד' צדיקים שנפטרו עדיין חייבים במצוות אפילו בגן עדן, ולכן רבי שהיה מחויב בדבר, יכול היה להוציא את בני ביתו בקידוש.
אך לכאורה קשה, כי כנגד כל הראיות שהביא ה'שדי חמד' (שאפשר לדחות שאין זה בגדר חיוב ממש, אלא רשות לצדיקים לקיים מצוות) ישנה גמרא מפורשת (שבת ל.): "הא דקאמר דוד: "לא המתים יהללו יה", הכי קאמר: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שמת – בטל מן התורה ומן המצות, ואין להקדוש ברוך הוא שבח בו, והיינו דאמר רבי יוחנן, מאי דכתיב: במתים חפשי – כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות", ועל זה כתב המהרש"א שהוא פשיטא ואין צריך לזה ראיה. ואמנם ה'שדי חמד' כתב ליישב זאת לפי שיטתו, אולם הוא נשאר ב'צריך עיון' מהגמרא בשבת (קנא:), שם מוכח שהדרשה "במתים חפשי" נאמרה אפילו על דוד המלך.
וידוע המעשה עם הגר"א מוילנא שלפני פטירתו מהעולם אחז את ציציותיו ובכה. שאלו אותו בתמיהה לפשר הדבר, שהרי על הצדיקים נאמר "עוז והדר לבושה תשחק ליום אחרון", כלומר שמי שעוסק ב"עוז", שזו התורה, ומהדר במצוות – יצחק ביומו האחרון, כי הוא הולך לעולם שכולו רק טוב. ואם כן, מדוע הרב בוכה?". אמר להם: "בעוד כמה רגעים אני עומד להפטר מן העולם… כאן בעולם הזה אדם יכול אדם במחיר פרוטות לרכוש ציצית, לקיים בה מצוה ולראות בזכותה פני שכינה. אך אחרי שהאדם נפטר הוא בבחינת "ולמתים חופשי" – חופשי מן המצוות, ואיך לא אבכה?!"
ולענ"ד המחלוקת בין ה'שדי חמד' לבין המהרש"א, אם שייך במתים חיוב במצוות, תלויה במחלוקת הראשונים שהבאנו בחלק החבורות (מצוות בטלות לעת"ל, נדה סא:), שהריטב"א סובר שבזמן ימות המשיח, קודם תחיית המתים, עדיין לא יתבטלו המצוות, אבל לאחר תחיית המתים, המצוות יתבטלו. והרשב"א חולק וסובר שאף בזמן תחיית המתים לא יתבטלו המצוות. והקשנו על הרשב"א כיצד אפשר לומר שבזמן תחיית המתים יהיו מחוייבים במצוות, והרי זהו הזמן בו אמורים לקבל את השכר המובטח עבור המצוות שקיימו בעולם הזה, וכמו שדרשו חז"ל: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", ומה שייך חיוב מצוות בזמן קבלת השכר?
וכתבנו ליישב עפ"י הרמב"ם שסובר שעולם תחיית המתים הינו עולם זמני ואינו התכלית, בו מקיימים מצוות ואח"כ עתיד להחרב, ואח"כ יהיה עולם רוחני של נשמות בלא גוף שהוא הנקרא ה"עולם הבא", ובו מקבלים את השכר הנצחי ולא שייך בו קיום מצוות.
ולפי"ז אפשר לומר שה'שדי חמד' ו'ספר חסידים' סוברים גם הם כהרמב"ם, ולפי שיטתם כל זמן שלא הגיע האדם לתכלית השכר שהוא ב"עולם הבא" של עולם הנשמות שלאחר תחיית המתים, אז חייבים כולם, כולל המתים, בקיום המצוות (אולם אין זה ממש דעת הרמב"ם, כי לפי הרמב"ם אין חילוק בין צדיק לסתם אדם וגם נראה מדבריו שהצדיקים בגן עדן פטורים מן המצוות).
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד –
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב יעקב שליט"א
ספר באר יעקב – אגדות הש"ס
דרשות, חידושים וביאורים באגדות חז"ל על הש"ס
לע"נ יצחק בן לולו
הרב יעקב יעקב שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5