——–
תנו רבנן: "ואספת דגנך" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" – הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל; רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'". ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך"; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך וגו'". אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן.
מכאן משמע שלדעת רשב"י חייב אדם לעסוק בתורה יומם ולילה ואסור לו לעסוק בשום דבר אחר (ולומד זאת מהפסוק "לא ימוש"), ולדעת רבי ישמעאל הפסוק "לא ימוש" אינו כפשוטו, אלא מותר לעסוק גם בעניין הפרנסה וכד'. אולם במסכת מנחות (דף צט:) מצינו לכאורה להיפך: "אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי: אפי' לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית – קיים לא ימוש, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ". ורבא אמר: מצוה לאומרו בפני עמי הארץ. שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: "כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה", צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית". ופליגא דר' שמואל בר נחמני, דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן: "פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה". מכאן משמע שרשב"י הוא זה שאומר שהפסוק "לא ימוש" אינו כפשוטו, אלא יוצא ידי חובתו בקריאת שמע שחרית וערבית, ואילו לר' ישמעאל המקרא כפשוטו שחייב ללמוד תורה יומם ולילה.
החיד"א (בברכי יוסף רמ"ו) הביא מקדוש אחד שהקשה כן, וכתב שמה שר' ישמעאל אמר לבן אחותו, לא משום שסובר כרשב"י, אלא כדי לזרזו ללימוד התורה, אך עדיין קשה הסתירה שבדברי רשב"י. החיד"א עצמו כתב שלא יתכן לומר כן בדברי ר' ישמעאל, ותירץ שכל מה שהתיר ר' ישמעאל (בברכות) הוא "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", דהיינו לימוד התורה לצד עיסוק בעניין הפרנסה, אבל כל שאינו בדרך ארץ צורכי פרנסתו ההכרחית, מחוייב הוא ב"לא ימוש", ואסור בלימוד חכמה חיצונית וכד'. ובאשר לסתירה בדברי רשב"י כתב שני תירוצים:
א. לפי הש"ך (יו"ד רמ"ו), רשב"י שבמסכת מנחות, שאמר שבק"ש שחרית וערבית יוצא ידי חובת "לא ימוש", הוא אינו רבי שמעון בר יוחאי, אלא רבי שמעון בן יהוצדק, רבו של רבי יוחנן, והוכיח כן מהתוס' (סוכה יא: ד"ה דברי רשב"י), וב'שיורי ברכה' ו'בפתח עינים' בברכות כתב שהשאילתות (פר' ואתחנן), גורס להדיא "רבי שמעון בר יהוצדק", אבל בספר הזוהר הקדוש (שכידוע מיוחס לרשב"י), ובמכילתא (שנכתב לפני ר"ש בן יהוצדק, כתוב בשם רשב"י) כתוב שאם קרא ק"ש שחרית וערבית קיים "לא ימוש".
ב. גם אם נאמר שבשני המקומות מדובר ברבי שמעון בר יוחאי, אפשר לומר שמצד "לא ימוש" מספיק באמירת קריאת שמע שחרית וערבית, אבל גם ישנו חיוב נוסף והוא ידיעת כל התורה כלליה, פרטיה ודקדוקיה, משפטיה ודיניה וכל נתיבותיה, שמעתא, אגדתא והלכתא, מתניתין ומתניתא, עמיקתא ומסתרתא, של תנ"ך וכל תורה שבע"פ בפרד"ס, מים שאין להם סוף דמי, ואם יחרוש בשעת חרישה ויקצור בשעת קצירה, מתי יספיק ללמוד את כל התורה כולה?!
ומו"ר הגר"ש יפרח בספרו 'מנחת שלום' הביא ליישב בשם השד"ח (ח"ב מערכת ו' כלל ט"ו) עפ"י הגמ' בשבת (דף לג:), שכאשר רשב"י ובנו יצאו מהמערה הם ראו אנשים חורשים וזורעים. אמרו: "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה?!", כל מקום שנתנו עיניהם מיד היה נשרף. יצאה בת קול ואמרה להם: "להחריב עולמי יצאתם?! חזרו למערתכם!". וכתב השד"ח שמה שרשב"י אמר בברכות, שאסור לעסוק בעניין הפרנסה, אלא רק ללמוד תורה – היה זה קודם הבת קול, ומה שאמר במנחות היה לאחר ששמע את הבת קול, אז נתקררה דעתו וחזר בו ממה שאמר בברכות. אולם הגרש"י דחה זאת משמעתין שהיו שעשו כרשב"י, ואם הוא חזר בו מדוע היו שעשו כמותו?
ובספר 'אור תורה' (על 'מעלות התורה' הערה קכ"ד) כתב שפרשה ראשונה (ודיברת בם" – בלשון יחיד) מדברת במי שתורתו אומנותו, ליחידי סגולה, להם החיוב לעסוק בתורה יומם ולילה בלי הפסק כלל. ופרשה שניה (ולימדתם אותם וכו'… לדבר בם" – בלשון רבים) נאמרה לכל ישראל, שאי אפשר שלכולם תהיה תורתם אומנותם בלי לעסוק בדרך ארץ". ולפי"ז אפשר ליישב שרשב"י ב'ברכות' דיבר לאותם יחידי סגולה שתורתם אומנותם, להם החיוב לעסוק בתורה יומם ולילה בלי הפסק, ואילו ב'מנחות' דיבר לאנשים הפשוטים שאין תורתם אומנותם, להם מספיק ק"ש שחרית וערבית (ולפי"ז מדוייק שהרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, אולם מועטים, אותם יחידי סגולה אכן עלתה בידן).
ובשו"ת 'עטרת משה' (או"ח, מ"ד) כתב שגם רשב"י מודה דמן הדין אינו חייב האדם להתענות ולילך בבלאי בגדים ולישב כל היום ללמוד תורה ובבטחון שגוזלות צלויות יפרחו לתוך פיו, ואי אפשר לומר שכוונת רשב"י באומרו: "אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשה ע"י אחרים", שאם עושים רצונו של מקום אסור להם לעשות שום מסחר.
אלא ודאי שגם רשב"י סובר כרבי ישמעאל, שעפ"י התורה מותר לעסוק בענייני העוה"ז במשא ומתן מה שצריך האדם כדי חיות נפשו. וכל מחלוקתם של ר"י ורשב"י היא, שר' ישמעאל סובר שהתורה ציוותה שאסור לאדם להשליך בטחונו לגמרי על ה' ולומר "אני אעסוק כל היום וכל הלילה בתורה והוא יכלכלני", אלא צריך לעסוק קצת בענייני מו"מ והיינו "תלמוד לומר ואספת, הנהג מנהג דרך ארץ" שציוותה התורה שינהג מנהג דרך ארץ.
ורשב"י סובר שמותר לאדם להשליך יהבו על ה' והוא יכלכלו, כי בזמן שישראל עושים רצונו של מקום אז הקדוש ברוך הוא דן ומפרנסם כמו שכתוב: "ועמדו זרים ורעו צאנכם", אולם כל זה הוא דווקא בזמן שעושים רצונו כי אז יכולים להיות בטוחים שיכלכלם, אבל בזמן שאין עושים רצונו כל כך, אין הם רשאים לסמוך לגמרי על עניינים שהם נגד הטבע ועל כאלו נאמר: "ואספת דגנך".
ולפי"ז דברי רשב"י אינם סותרים זה את זה, דלעולם סובר כמו ב'מנחות', שאם קרא ק"ש יצא ידי חובת "לא ימוש" וחובת "והגית", ומה שאמר כאן בברכות, הוא רק שמן הדין בעת שעושים רצונו לגמרי אינם מחויבים לעסוק במסחר, ורשאים ללמוד כל היום.
מכל מקום נפסק להלכה כר' ישמעאל, אך כתב ה'נפש החיים' (שער א' פ"ח): "כי ודאי שאין דעת ר' ישמעאל שיהא הרשות נתונה לאדם לפרוש ח"ו אף זמן מועט מעסק התורה. ולעסוק בפרנסה ויהיה בטל אותו העת מעסק התורה לגמרי ח"ו. אמנם רמזו ר"י בלשונו הקדוש: "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", רצונו לומר "עמהן" – עם דברי התורה, היינו שגם באותה העת והשעה המועטת שאתה עוסק בפרנסה כדי הצורך וההכרח לחיות נפש, על כל פנים ברעיוני מחשבתך תהא מהרהר רק בדברי תורה".
? לכאורה קשה, כיצד רשב"י דורש את הפסוק "ואספת דגנך" על זמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, והרי פסוק זה נמצא בתוך הפרשה השניה של קריאת שמע שנאמר: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" – משמע שמדובר בצדיקים עושי רצון ה' ית', ועל זה נאמר: "וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ". וא"כ כיצד ניתן לדרוש הפוך?
המהרש"א תירץ (עפ"י התוס') שכאן מדובר שעושים רצונו של מקום, אבל אין עושים רצונו כל כך. כלומר לרשב"י יש שלוש דרגות בזה: א. צדיקים העושים רצונו באופן מוחלט, שלומדים תורה יומם ולילה ולא מפסיקים לצורכי פרנסה, עליהם נאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם". ב. עושים רצונו, שלומדים תורה ומקיימים מצוות, אך אינם עושים רצונו כל כך לפי שמפסיקים מהלימוד לצורך הפרנסה, להם רשב"י קורא "אינם עושים רצונו", עליהם נאמר "ואספת דגנך", ובזה נחלקו רשב"י ור' ישמעאל (שלדבריו הם צדיקים גמורים). ג. רשעים – עליהם נאמר: "ועבדת את אויבך", שמלאכת אחרים נעשית על ידן.
אולם בשו"ת בית יעקב (סי' קלב) הקשה מהגמרא (ברכות יד:) "אמר עולא: כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין, כאילו מעיד עדות שקר בעצמו". ופירש רש"י ז"ל: "כאלו מעיד עדות שקר בעצמו – לישנא מעליא". כלומר שהמילה "בעצמו" מוסבת על הקב"ה כביכול, לפי שנאמר: "והיה אם שמוע וכו'… ונתתי מטר ארצכם וכו'…" ואנו רואין שהקב"ה נותן מטר אע"פ שאותו אחד אינו מקיים המצות. והרי שם הוא בכל זאת עושה רצונו קצת, שהרי קורא ק"ש אע"פ שאינו מניח תפילין, ואפילו הכי נחשב כמעיד עדות שקר, משום שהפסוק: "ונתתי מטר" הוא דווקא "אם תשמעו" בצדיקים גמורים (ולא בעושים רצונו קצת).
וראיתי שמביאים בשם הגאון רבי יעקב שור זצ"ל שמה שכתוב בגמרא כאן בדברי רשב"י "מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר "ואספת דגנך"…" אין זה אלא הוספת תלמיד טועה היא, שלא הבין כוונת דברי רבי שמעון, והוכיח כן מהספרי (פ' עקב), שזה המקור לברייתא זו, שלא כתובות שם תיבות אלו. וכוונת דברי ר' שמעון שהוא חולק על ר' ישמעאל בפירוש המקרא "ואספת דגנך", שר' ישמעאל מפרשהו כפשוטו, אבל ר' שמעון מפרש ש"ואספת דגנך" אינו על ידי עצמו, אלא שנעשה במצותו על ידי אחרים, כמו שנאמר: "ואת המשכן עשה משה", אף שנעשה על ידי אחרים. ולפי"ז לר' שמעון בזמן שעושין רצונו של מקום נאמר: "ואספת דגנך", אך אינם צריכים להתבטל מדברי תורה, כי אחרים יאספו תבואתם, וכן ייעשו גם כל מלאכתם, כמפורש בנביאים "ועמדו זרים ורעו צאנכם", אבל בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום, אז לא לבד שמלאכתן נעשה על ידי עצמן, כי גם בזה לא יספיק להם פרנסתם כדי צורכם, ויצטרכו לעשות גם מלאכת אחרים שנאמר: "ועבדת את אויביך", והוא כענין המשנה: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ" והדברים אמתיים.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד –
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב יעקב יעקב שליט"א
ספר באר יעקב – אגדות הש"ס
דרשות, חידושים וביאורים באגדות חז"ל על הש"ס
לע"נ יצחק בן לולו
הרב יעקב יעקב שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5