——–
ח. לכתחילה כוונת המילה תהיה בשעת אמירתה ובטויה של המילה. ובדיעבד תוך כדי דיבור לאמירת המילה מועילה הכוונה, ואף אם המשיך הלאה באמירת הפסוק, כל שלא עבר שיעור זמן תוך כדי דיבור מאמירת המילה, מועילה הכוונה. וכל שהתחיל לכוון תוך כדי דיבור, גם אם נמשכה הכוונה אחר כך, כשר הוא.
ואם סיים את אמירת פסוק שמע ישראל, ונזכר שלא כיוון את פשט הפסוק, לא יועיל לכוון שם, ועל כן עליו לחזור ולקוראו עם כוונה, ובחוזרו על פסוק ראשון, יקראו בלחש. [אף על פי שפסוק ראשון המנהג לקוראו בקול רם, כנזכר בשו"ע (סי' סא סעיף ד), כדי שלא יבא לידי איסור אמירת "שמע" פעמים, שנראה כמקבל עליו שתי אלהויות חס ושלום (שו"ע סי' סא סעיף ט).] והרגיל בכך לכוון רק בקריאתו השניה, לא טוב הדבר, לפי שמדבר עם מלכו של עולם, כדבר איש לרעהו, ובגמרא אמרו על כך,שראוי להכותו בקורנס נפחים.
(((כוונת פסוק ראשון חיוב דאורייתא או דרבנן)))
א. כבר נתבאר לעיל (סימן ג סעיף א) שחובה לכוון בפסוק ראשון של קריאת שמע את פירוש המילים, וכדאיתא בברכות (דף יג ע"ב) ת"ר, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, עד כאן צריך כוונת הלב, דברי רבי מאיר. אמר רבא הלכה כרבי מאיר. ע"כ. ולכן פסק הרמב"ם (הלכות ק"ש פ"ב) הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל, לא יצא ידי חובתו. וכלשון זו פסק גם השו"ע (ס"ס ס). ועוד פסק (סי' סג סעיף ד) בזה"ל, עיקר הכוונה הוא בפסוק ראשון, הלכך אם קרא ולא כוון לבו בפסוק ראשון, לא יצא ידי חובה, וחוזר וקורא. ועוד נתבאר שם (לעיל ריש סימן ג) שביארו הראשונים שכוונה זו היא הבנת המילים
והנה הגמ' ברכות הנ"ל למדה את חובת הכוונה מהפסוק והיו הדברים האלה וכו' על לבבך, וכאשר למדו התנאים והאמוראים בברכות (דף יג סוע"א וע"ב) כל אחד לשיטתו שם במה צריך לכוון, ולהלכה קי"ל כר"מ (שם ברכות יג ע"ב) דקאי רק על פסוק ראשון, דהיינו "והיו הדברים האלה" הם הדברים שבפסוק ראשון, הם יהיו "על לבבך", שיכוון פירושם. וא"כ כוונת פסוק ראשון של קריאת שמע היא דין גמור דבר תורה. וכ"כ המעדני יו"ט (ברכות פרק ב סי' ג סוף אות ח), דהכוונה היא דין תורה, ובזה ביאר מדוע על ברכת אבות נפסק בטור וברמ"א (ר"ס קא) דהאידנא אם לא כיוון אין מחזירין אותו, ואילו על פסוק ראשון של שמע, לא נזכר כן בטוש"ע. ויישב, דשאני כוונת ק"ש שהיא דאורייתא. ע"כ. וכ"כ הא"ר (סי' סג אות ז) שהיא דין תורה. וכ"כ בשו"ע הרב (סי' סג סעיף ה) שאם לא כוון לבו בפסוק ראשון, לא יצא מן התורה.
אלא שהפמ"ג (סי' סג משב"ז ס"ק ג, וא"א ס"ק ה) מספקא ליה אי הכוונה בפסוק ראשון לעיכובא מהתורה, ושמדברי המ"א (סי' קא אות א) משמע דמדרבנן. וכוונתו לפי שהמ"א התקשה בקושיא הנ"ל, מאי שנא פסוק ראשון מאבות, ותירץ, דשאני ק"ש שהיא חזרה רק על פסוק אחד. [דהיינו לחזור על אבות לא הטריחוהו, היות ובין כה מסתברא שלא יכוון, אך פסוק אחד הטריחוהו, דשמא יכוון.] ומתוך שנכנס לפירצה דחוקה ויישב בקושי [וכפי שגם כתב על תירוץ זה הא"ר (הנ"ל), שהוא תירוץ דחוק], מוכח דס"ל שגם כוונת פסוק ראשון מדרבנן, ולכן לא יכל לתרץ דשאני פסוק ראשון שכוונתו מד"ת. ועל דברי הא"ר הנ"ל (סי' סג אות ז) כתב הפמ"ג, ולא הבינותיו כעת, וצ"ע. ועוד ציין לעיין בדברי הא"ר (סי' סד אות א) והמ"א (שם אות א). ע"כ. גם הביאור הלכה (סי' סג ס"ד ד"ה וחוזר וקורא) כתב שהפמ"ג מסתפק אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. ע"כ. והמ"ב גופיה לא הביא ראיה לשום צד, א"כ גם איהו מספקא ליה מילתא. ולדרכנו היות והכוונה בפסוק ראשון נלמדת מפסוק מפורש, על כן הוי דאורייתא, בפרט שכן דעת רוב הפוסקים, ומה גם שהפמ"ג ודעימיה מספקא להו, ולא יוציא ספקם, מידי וודאם של הסוברים דהוי ד"ת.
(((כוונה בשאר התפילה לפני המילה בתוכה או אחריה)))
ב. ומעתה נבא לברר היכן הוא המקום לכוון את פירוש המילים של פסוק ראשון, ולמעשה נידון זה הוא גם לגבי כל התפילה, היכן הוא המקום הטוב ביותר לכוון, האם קודם אמירת המילה, בתוכה, או אחריה. ברם בכל התפילה דיון זה הוא רק לכתחילה ולא לעיכובא [היות והכוונה לא מעכבת חוץ מפסוק ראשון של שמע וברכת אבות] לא כן בנידוננו שהכוונה מעכבת.
(((בעת האמירה)))
והנה לגבי הכוונה בתפילה, נמצאו ראשונים שכתבו שיכוון בעת אמירת המילות, או לאחריהן מיד, ובכל אופן לא לפניהם, שהנה כתב רבינו יונה (ברכות לא ע"א) המתפלל צריך שיכוין לבו, פירוש שיכוין לבו לאמירת המלות שידע מהו אומר. ע"כ. וכן הוא בסמ"ק (מצוה יא) וז"ל, ויחשוב בכל תיבה שאומר, פירושה. וכ"כ בחובות הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג,ט) תקן אחי ענין תפלתך בלבך, והשווהו עם דיבורך. וכן מבואר בספר הבתים (הל' ק"ש שער ג ס"א) לגבי כוונת פסוק ראשון של ק"ש שכתב, וכונת הלב צריך בפסוק ראשון, ואי זהו כונת הלב, שיתן לבו להבין מה שהוא קורא . עכ"ל. וכן מבואר במלמד התלמידים (פרשת ואתחנן ד"ה ורבותינו) בדברו על כוונת פסוק ראשון, דכתב וז"ל, ורבותינו ז"ל אמרו בפי', אם כיון לבו יצא וכו', ואחר שהוא כן, צריך שיצייר האדם בלבו מה שמוציא בפיו אות באות תיבה בתיבה וכו'. עכ"ל. ולכל הני פירושם, או כוונה בעת אמירת המילה או אחריה, ובכל אופן לא לפניה.
(((לפני האמירה)))
מאידך בליקוטי מהרי"ח (סדר הנהגת התפלה) כתב, שיקדים הכוונה לאמירה, דהיינו שקודם שיאמר אדון עולם אשר מלך, יהרהר בלבו פירוש המלות, ולא להיפך. וככתוב באיגרת הרמב"ן "והסר כל דברי העולם מלבך בעת התפלה וטהר רעיונך, וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך". וכ"כ בס' הרוקח (בהקדמה) קודם שיצא הדיבור מפיך חשוב ביאורו. וכ"כ השל"ה (ס' תמיד ענייני תפלה נר מצוה ז ד"ה במחשבה). והובאו בספר בפסקי תשובות (סי' צח אות ב). וכן הא"ר (סי' ה ס"ק ב) הביא מרבינו בחיי (ויקרא כד,י, על הפסוק וינצו במחנה) שאת כוונת השם יכוון קודם ההזכרה, והנה ז"ל, כי מכאן [מפרשה זו של נוקב שם ה'] יתבאר לנו עיקר גדול ופינה עצומה בברכות, וכיצד יתחייב האדם לברך השם. שהרי המקלל, בתחילה פירש את ה' באותיותיו, ואחר כך קללו, זהו שאמר, ויקב בן האשה הישראלית את ה' ויקלל, ונתחייב על זה בעונש מיתה. וכן כנגדו לענין הברכה והשכר, צריך המברך כשהוא מברך את ה', שיתבונן תחילה בלבו בפירוש אותיות ה', ובמה שהן מורות, ולכוין בהם במחשבתו, ואח"כ יברך את ה' ויזכירנו בפיו, ועם זה יקבל שכרו משלם, ויחיה חיי עד. זכר לדבר מה שכתוב (תהלים קמה,א) ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד, יאמר, ארוממך תחלה במחשבתי ובכוונת הלב, ואח"כ, ואברכה. כענין שאמרו (ברכות ח ע"א) לעולם יכנס אדם שעור שני פתחים ואח"כ יתפלל. עכ"ל. [אם כי ברבינו בחיי במקום אחר בספרו כד הקמח (ערך תורה) ביאר שאף קריאה בתורה [לא בק"ש] בלא הבנה, היא מצוה גדולה, וכתב, וקריאה זו קראוהו רז"ל מצות קריאה, ואע"פ שאינו מבין כל מה שהוא קורא [דהיינו לא מבין כלל]. ושוב עבר לדין קריאה עם הבנה, וכתב וז"ל, וכאשר הוא מן הענין ומכוין לפירוש הדברים , הרי זה מצוה, ויקראו אותה רז"ל "מצות כונה". ובפרשת קריאת שמע יש לכוין בה שלש כונות, האחת מצות קריאה, והשניה "מצות כונה", והשלישי שיצא ידי חובתו באותה קריאה. עכ"ל. ופשט דבריו "שאינו מבין כל מה שהוא קורא" הוא, שהכוונה הצריכה היא הבנה בעת הקריאה, ולא קודם, ולכאורה א"כ סותר את משנתו. ונראה דלא קשיא, לפי שבכד הקמח דיבר על לכתחילה, וזהו בעת האמירה, ואילו בפירושו על התורה, דיבר בדבר חסידות, וגם דוקא בהזכרת שם ה', כמו שמבואר לו שם.]
עוד השיבני ידידי וחביבי הרה"ג נהוראי אוחנה שליט"א, שאין הכרח מדברי הרמב"ן שכתב, וחשוב הדיבור קודם שתוציאנו מפיך, וכן מדברי הרוקח יש להשיב, שיש בכוונת התפילה שני דברים, ראשית לדעת מהו הנושא שבו הוא עסוק, ושנית הבנת כל מילה. והם דיברו לגבי הרישא, כגון קודם רפאנו יבין שהולך לבקש על רפואה, וכדומה, ועל כך אמרו הרמב"ן והרוקח שיקדים הכוונה. אך בעצם הבנת המילים, י"ל שיודו להני קמאי שהכוונה תבא בעת האמירה. וכמו שהסברא גם מורה שקשה להלום שיכוון קודם כל ביטוי מילה את כוונתה, כי אז תפילתו תהיה למשא ומקוטעת ותישמע כמגמגם. [ברם בשל"ה ובליקוטי מהרי"ח קשה להלום זאת, אך גם שם ניתן לדחוק, ונימא דלכן דייק השל"ה שם וכתב "פירושה", היינו פירוש מילולי, ועוד כתב "ופירוש ביאורו" היינו הענין.]
(((מקום הכוונה בהזכרת השם)))
ג. וכן חזינן כדעה קמייתא בכוונת השם (ראה להלן סעיף י) שאמרו שם שיכוון בעת אמירת המילה, שהנה רבינו יונה בס' היראה כתב, יאריך עד שיחשוב היה הוה וכו'. ע"כ. וכן הוא לשון הטור והשו"ע (סימן ה) כשיזכיר השם יכוין פירוש קריאתו וכו', וכ"כ הארחות חיים (דין מאה ברכות סי' ג) צריך לכוין כשמזכיר שם ה' בברכות, שהוא היה הוה ויהיה. וכן הוא באבודרהם (ברכת המצוות דף יא ע"א) בשם הטור, ובהזכירו אלהים יכוין שהוא תקיף וכו'. וכ"כ להוכיח מכוונת ה' לכוונת קריאת שמע, הגאון רש"ז אויירבך בספר שיח הלכה (סי' ה אות ג). [אולם רבנו בחיי (אמור כד,י) והא"ר (סי' ה ס"ק ב) הנ"ל, לשיטתם אכן כתבו גם לגבי כוונת השם, שיכוון קודם ההזכרה, וכן כתב בהלכה ברורה (סימן ה סעיף ד) על פי רבנו בחיי הנ"ל]. גם המקובלים נזהרים לכוון בעת אמירת המילים, כמו שבכף החיים (סי' צח ס"ק ד) הביא מהאר"י שמשמע בזוהר (ויקהל ריג ע"ב) שכוונת השמות תהיה דוקא בעת אמירת השם, ושכן נוהגים המקובלים. ע"כ. (הובא בפסקי תשובות סי' צח אות ג הע' 28). ועוד ראה הוכחות נוספות לכך בהמשך.
(((הוכחה דלכתחילה בעינן כוונה בעת אמירת המילה)))
ד. מוכח מדברי הגמ' ברכות (דף יג ע"ב) שכוונת המילה לכתחילה היא בשעת אמירתה. דתניא סומכוס אומר, כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו וכו'. ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' חייא בר אבא, חזייה דהוה מאריך טובא, אמר ליה כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת. עכ"ל. חזינן שהכוונה היא בעת אמירת המילה, לא לפני אמירתה ולא אחרי אמירתה, ולכן אמרו להאריך באחד, לפי שבמילה זו יש אריכות בכוונה, להמליך את ה' בשמים ובארץ ובד' רוחות. ואם כוונת המילה לכתחילה נעשית לפני אמירת המילה או אחריה, א"כ א"צ כלל להאריך, אלא יקצר, שהרי הכוונה אינה בעת אמירת המילה. וכך כתב רש"י במקום (ד"ה ובדל"ת, ובד"ה דאמליכתיה למעלה וכו') שהכוונה היא בעת הארכת המילה. וכן הסכמת הפוסקים דמן קמאי וכאשר נקבצו להלן (סעיף יב בביאור כוונת המילה אחד כותרת ראשונים) שכתבו, שיאריך באחד עד שיכוון אחד בשמים ובארץ ובד' רוחות השמים, קחנו משם. והכי נפסק בשו"ע (סי' סא סעיף ו), וגם שם מבואר שהכוונה היא בעת אמירת המילה.
וכך הוכיח הרה"ג צבי אריה ליב לוריא בקובץ כנסת חכמי ישראל (סי' צז אות טז), שהכוונה צריכה להיות ממש בעת אמירת המילה, מדברי הגמ' ברכות הנ"ל. והוסיף תבלין לכך, שהרי אמר שם רב אשי בגמ', ובלבד שלא יאריך באות ח'. והרא"ש (שם ברכות פ"ב סי' ג) ועוד כתבו, שלא יאריך גם באות א' ד"אחד". ומעתה שאע"פ שיכולות להיות תקלות אם יאריך באותיות א' או ח', בכל זאת אמרו חז"ל להאריך במילה "אחד", הרי זה מוכיח, שהכוונה צריכה להיות דוקא בתוך כדי אמירת המילה, ולא אחריה. ע"כ. ברם ראיה זו תוכיח את דין לכתחילה, ואין ממנה הכרח לענין בדיעבד.
(((כוונה אחרי השלמת פסוק ראשון, ובהנ"ל)))
ה. בקובץ כנסת חכמי ישראל (סימן פט) כתב הרה"ג חיים סגל להוכיח מדברי הגמ' בברכות (דף לג סוף ע"ב), ומגילה (דף כה ע"א) [ונביא את דברי הגמ' לפי פירוש רש"י שם] שחילקה בין האומר את כל פסוק שמע ישראל וכופלו, שמשתקים אותו, דמחזי כשתי רשויות. לבין הכופל כל מילה מפסוק זה, שדינו קל יותר, שהוא מגונה, אך לא משתקים אותו, לפי שאינו נראה כמקבל עליו שתי מלכויות, אלא כמתלוצץ. אמר ליה רב פפא לאביי, ודילמא מעיקרא לא כוון דעתיה, ולבסוף כוון דעתיה [וזו סיבת כפילות המילים, ואינו מתלוצץ, ומדוע מגונה הדבר?] אמר ליה, חברותא כלפי שמיא מי איכא [פרש"י, מנהג שנוהג אדם בחברו, ינהג אצל המקום, ולא יזהר בתפילתו?!] אי לא כוון דעתיה מעיקרא, מחינן ליה במרזפתא דנפחא, עד דמכוין דעתיה. [פרש"י, מחינן ליה כלומר, מלמדין אותו שיכוין, ומכין אותו אם ירגיל בכך.] ע"כ. והוכיח מקושית רב פפא, אולי מה שהוא כופל את המילים, הוא משום שלא כיון באמירה ראשונה, ואין כאן מתלוצץ. ואי אחר אמירת המילה רשאי לכוון את תוכנה, לשם מה עליו לחזור על אמירת המילה, שיכוון שם בלא לחזור עליה, וא"כ קושיית רב פפא לא מובנת. אין זאת אלא שאינו רשאי לכוון אח"כ, ולכן שפיר הקשה רב פפא אולי לא כיון, ולכן מוכרח לחזור על אמירת המילה פעם שנית.
אלא שדחה זאת על פי דברי הט"ז (סי' סא ס"ק ג) שהביא את דברי ספר חסידים, שמי שלא כיון באמירת שמע ישראל וגו', שאסור לחזור פעמיים על פסוק זה, יחזור עליו בלחש עם כוונה, ושוב אינו נראה ככופר, שכן לא נשמע לאחרים. ומקשה הט"ז מדברי הגמ' הנ"ל, שאם רשאי לומר בלחש, למה לא תירץ אביי לרב פפא על קושיתו שאולי לא כיון בראשונה ולכן כופל את המילה, שאם כדבריך, היה לו לחזור על הפסוק בלחש, ולא בקול ולכן מגונה הדבר? ודוחה הט"ז את ראייתו, שקושיית רב פפא הייתה שהיות ויש לימוד זכות על מה שכפל את המילים, למה מעשהו נקרא מגונה, ומה שאמר בקול ולא בשקט, אף שלא טוב עשה, מכל מקום בזה לא שייך לקרותו מגונה ולגעור בו, די היה ללמדו, ואה"נ אם לא כיון, שפיר יכול לחזור ולכוון בלחש. ועל כך משיבו אביי, שאין עליו לימוד זכות, כי גם לטענתך מגונה הדבר שקרא שמע ללא כוונה, ואת הרגיל בכך מכים על זאת. אך כלפי דינא, מי שעבר ולא כיון, יודה דשפיר חוזר בלחש ומכוון. עד כאן דברי הט"ז, לפי ביאור הלבושי שרד במקום. ולפי"ז דוחה הרב סגל את ראייתו אף לנידוננו, שקושית רב פפא היא לימוד זכות שמסיר מעליו את הקפידא הגדולה, עד כדי כך שמגונה הדבר, ואה"נ עדיף לו לחזור על כוונת המילה בלא אמירתה. ועל כך משיב אביי, שאז יש עליו קפידא אחרת, מדוע לא כיון בעת אמירת המילה, ומכין אותו על כך, אם הוא רגיל בזה. [אגב, בתחילה עלה בדעתי להוכיח נגד החסידים מדברי רבינו יהונתן מלוניל שבסמוך ע"ש, מתוך שלא יעץ למי שלא כיון שיקרא בשקט, ואז לא יקרא מגונה, וירויח תרווייהו. כי באמת מדוע לא יעץ כן, דניזיל בתר טעמא שמגונה הוא ביחס לעולם, ובלחש הם לא שומעים, ואינו מגונה? ואין זאת אלא דאה"נ מהני, ורק שדיבר בעלמא כפי הדרך שקוראים פסוק ראשון של ק"ש בקול, וכמנהג הנזכר בשו"ע (סי' סא סעיף ד), והוא מנהג קדמון בספרד כמובא בטור (שם), וכן הזכירו האבודרהם (סדר שחרית בביאור ק"ש ד"ה והטעם שאין), וגם הרמ"א (שם סעיף כו) כתב שכן נוהגים, ובדרכ"מ (בסוף הסימן) הביא כן מהכל בו.]
(((ראיה מהסיפא שיכוון בעת אמירת המילה)))
ו. בהגיענו הלום, אמנם דחה את הראיה מקושית רב פפא, ברם הראיה עולה מתירוץ אביי, שמפורש בדבריו שיש לכוון בעת אמירת המילה ולא אחריה, אפילו שלא המשיך מילה אחרת, ואם לא עושה כן מכים את הרגיל בכך בקורנס, וכלשון הגמ', אי לא כוון דעתיה מעיקרא , מחינן ליה במרזפתא דנפחא. שהרי הקפידא כאן אינה על שהוא כפל את המילים, דעסקינן עתה לפי שאלת הגמ', שאם לא כיון וחוזר וכופל את המילה, אין כאן את הבעיה שנראה כמתלוצץ, לפי שאינו עושה ליצנות, אלא מתקן את חוסר כוונתו. ועל כך השיבה הגמ', שבזה ישנה בעיה חדשה, שמי שתדיר לא מכוון בעת אמירת המילה, דינו להכותו, דחברותא כלפי שמיא מי איכא, ולפי זה, גם לא יועיל שיחשוב אחר המילה, אף שלא המשיך למילה אחרת, שהבעיה נשארה בידיוק אותה בעיה, בין אם כופל מילה מילה, ובין אם אומר מילה ללא כוונה ושוב מכוון, דוכי חברותא כלפי שמיא מי איכא. כן עולה מפירוש רש"י (שם), וכן הוא בנימוק"י (התם). וכן פסקו כרש"י [ש"משתקין אותו" קאי על חזרת כל פסוק שמע, ו"מגונה" הוא על החוזר מילה מילה] הראב"ד (הביאו האהל מועד ק"ש דרך א נתיב ז), הראבי"ה (מגילה סו"ס תקפט), המאירי (מגילה כה ע"ב ד"ה זהו ביאור) הסמ"ק (מצוות יא, קד) והמנהיג (הלכות שבת סוף עמ' קעא).
וראיה זו תיכון אף לשיטת הרי"ף (ברכות כג ע"ב מדפיו) והרמב"ם (ק"ש פ"ב הי"א), שלומדים בגמ' ההיפך מרש"י, שבחוזר מילה מילה משתקים אותו, ובחוזר על כל פסוק שמע, מגונה הדבר, ועל כך הקשה רב פפא כאמור, ויישב אביי. ועמהם עומדים הבה"ג (ברכות שם), הר"ח (הובאו בתוס' שם ד"ה אמר פסוקא), הרוקח (ברכות סי' שכ ד"ה בפ' אין עומדין), רבנו יהונתן מלוניל (ברכות שם), הריטב"א (מגילה כה ע"א ד"ה א"ר זירא), הסמ"ג (עשין יח) האהל מועד (ק"ש דרך א נתיב ז) ושכן דעת רב האי גאון, וכן כתב בספר על הכל (סו"ס יט). [ורבים מן הראשונים תפסו את שתי השיטות לחומרא, כגון הטור (כאן סי' סא), האגור (ברכות סי' קי), האבודרהם (בקדושת שחרית של שבת), רבינו ירוחם (דף כו ע"ג), כל בו (סימן י ד"ה הקורא למפרע) ועוד.] ולפי"ז יש ראיה לנידו"ד שצריך לכוון בעת אמירת המילה ממש.
ושמא יש לדחות, שזהו רק לכתחילה, והיות ועסקינן בתפילה, הרגיל בלכוון רק תוך כדי דיבור, אמורים עליו דברי הגמ', חברותא כלפי שמיא מי איכא, שיש בכך בזיון שמדבר עם מלך, וחושב רק אחרי הדיבור על דבריו, ולפי"ז יצא דשפיר בדיעבד מהני תוך כדי דיבור, אולם לכתחילה יכוון תוך אמירת המילה, ומי שרגיל בתוך כדי דיבור מכים אותו.
(((דחיה)))
ז. אלא שיש מקום לפרש אחרת את קושית רב פפא, שהקשה כן רק על החוזר על כל פסוק שמע ישראל, וכלל לא דיבר על חזרת מילה אחת [אמנם ניתן גם לפרש שקושיית רב פפא קאי אתרווייהו, הן על דין משתקין אותו, והן על דין מגונה, וגם אז שפיר נשארת הראיה האמורה.] ולפי"ז בכוונת מילה אחת, אכן שפיר דמי לכוון מיד אחר אמירת המילה, אף שלא כיוון בעת אמירתה, שלא על כך אמרו בגמ' שהיה לו לכוון מעיקרא, ואם לא מחינן ליה, אלא על פסוק שלם שלא כיון בו. וגם סברא יש בדבר ללמוד כן בגמ', כי קשה להלום שהקפידא כה גדולה על מי שמכוון כל מילה רק אחרי אמירתה, ולכאורה הוא צדיק גמור. וגם הקושיא השניה, הרי בכל התורה תוך כדי דיבור כדיבור דמי, ומאי שנא הכא? ומ"מ גם לפי פירוש זה בגמ' יוצא, שבפסוק שלם הכוונה לא יכולה להיות אחר השלמתו, אלא דוקא בתוכו, שעל החוזר על הפסוק כי לא כיון בתחילה אמרה הגמ', חברותא כלפי שמיא מי איכא, ואם רגיל שלא לכוון באמירה הראשונה, כה מקפידים עליו עד שראוי להכותו, ואם עבר ולא כיון, לא מהני לכוון אחר אמירת הפסוק, אלא עליו לחזור ולאומרו ולכוון בעת אמירתו, שהטענה חברותא כלפי שמיא מי איכא, נמצאת בעינא ובמלא עוזה, גם במי שמכוון אחר אמירת הפסוק וכנ"ל.
וחזי הוית לרבנו יהונתן מלוניל (ברכות שם) שמפרש את הגמ' כרמב"ם, שעל הכופל מילה מילה משתקים אותו, ומבואר בדבריו כיצד לומד הוא את מהלך הגמ', ותחילה מבאר למה הכופל מילה משתקים אותו וז"ל, שהרי מפסיק כל הענין. אבל כשאומר כל הפסוק כסדר, וכפלו פעם שנית, מגונה הוא, שיש לחשוד אותו על שלא כיון בו בתחילה חוזר אותה. אבל אין משתקין אותו, דנוח לו שיקרא מגונה, משיעשה רשע שעה אחת לפני המקום, כלומר שלא כיון בו. עכ"ל. ומבואר שלומד שקושית רב פפא היא על דין מגונה [ולשיטתו של רבינו יהונתן, היינו על החוזר על פסוק שלם] והקשה רב פפא למה מגונה הדבר, ושמא לא כיון, ולכן חוזר. ועל כך משיבו אביי, שעל שום כך בידיוק מגונה הדבר, איך לא כיון, וכי מדבר הוא עם חברו, ולכן כשחוזר על פסוק שלם, הוא נחשד שלא כיון ומגונה הדבר. ברם באמת מי שלא כיון, יחזור ויקרא, שמוטב שיהיה מגונה, ולא יבטל מצות קריאת שמע. עכת"ד. ובכל אופן לכוון באותו מקום ללא חזרת הפסוק, לא מהני, דאחרת כן היה לו לייעץ, והכל היה בא על מקומו בשלום, ולמה כתב שמי שלא כיון אין לו ברירה אלא לחזור ולהיות מגונה, משום שעדיף לעשות דבר מגונה, מלהיות רשע, והרי שפיר יכול לא להיות רשע ולא מגונה, שיכוון שם במקומו, ללא חזרה בפיו על הפסוק. ואין זאת אלא שלא מהני כוונה על הפסוק אחר אמירתו, ולכן אין לו ברירה אלא להיות מגונה, כדי שלא להיות רשע בפני המקום. ולענין קרא מילה וכיון, ליכא ראיה מהכא לפי פרושו.
(((סיכום)))
על כן יוצא שבין לפירוש רש"י ודעימיה, ובין לרבינו יונתן מלוניל ודעימיה, פסוק שלם צריך לכוון בעת אמירתו, וא"א לכוון אחר אמירתו. ואם לא כיון בשעת אמירתו, עליו לחזור ולקוראו עם כוונה. והרגיל בכך לכוון רק בשנית, מחינן ליה במרזפתא דנפחא.
(((הוכחות נוספות שלא מועילה כוונה אחר אמירת כל הפסוק)))
ח. עוד כתב הרה"ג סגל בכנסת חכמי ישראל (שם) להוכיח מכמה דוכתי שלא מועילה כוונה אחרי שאמר את פסוק שמע ישראל, ראשונה, מספק הגמ' ברכות (דף י"ב ע"א) פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא, דהיינו מי שטעה והתחיל לברך ברכת הגפן על שכר שבירכתו שהכל, ובאמצע הברכה שם ליבו לכך וסיים הגפן, ומבואר ברש"י ובתוס' שם, שהספק הוא כיון שהכוונה היתה בשעת אמירת ברוך אתה, אדעתא דחמרא. ור"י פסק התם לחומרא, שיחזור ויברך. וקשה, שבמקום שיחזור ויברך, יכוון עתה? אלא ודאי שהכוונה לא יכולה לבא אח"כ. אולם לגבי ראיה זו, בכנסת חכמי ישראל (סימן רל) הרב צבי אריה ליב לוריא, כתב לדחותה, דשאני התם שישנה כוונה נגדית בזה שכיון אדעתא דחמרא, וכמו שהתוס' (שם ד"ה לא) הקשו לשיטתם שמצוות אינן צריכות כוונה, מה השאלה פתח בדחמרא וסיים בדשכרא, ומשני כאמור, דשאני היכא דמכוון להיפך, מגרע אמירתו, דלא להוי אמירה כלל. ומעתה דוקא בזה לא מועילה הכוונה, משא"כ כשאין כוונה נגדית, נימא דשפיר דמי לכוון גם אח"כ.
ראיה נוספת הביא מן פסק השו"ע (סי' סג סעיף ד) שאם לא כיון בפסוק ראשון יחזור ויקרא. וגם האחרונים שם הזהירו שיקרא בלחש, משום שאסור לומר שמע שמע, ולמה לא פתרו זאת שיכוון עתה? אין זאת אלא שהכוונה לעיכובא בשעת האמירה. וכיוצא בזה הוכיח מהבאר היטב (סי' סד ס"ק ג) שמי שלא יודע אם קרא פסוק ראשון של ק"ש, יחזור ויקראו, לפי שגם אם קראו, בוודאי לא כיוון. ותקשי לצד זה יש תקנה, שיכוון עתה? ואין זאת אלא שהכוונה לא מועילה אחר האמירה.
(((((אחרונים)))))
(((הסוברים כוונה בעת אמירת המילה בק"ש)))
ט. החיי אדם (כלל כא סעיף יא) לגבי כוונת מסירת נפש בשעה שאומר "אחד", כתב, שיכוונה אחר גומרו את המילה, שכן הביא מהזוהר בתלת דוכתי (משפטים קיט ע"א, צו לג ע"א, ובהקדמת התיקונים) שכתב, שיכוון במילה אחד למסור נפשו, וממשיך וז"ל, מכל זה משמע, שמסירת נפש יהיה בתיבת אחד דוקא. אך בלתי אפשר שיאריך באות ח' ד"אחד" כל כך, עד שיכוין פירוש המלה של אחד , ולצייר במחשבתו איזה מיתה של מסירת נפש. אך בודאי שכוונת הזוהר "למימסר נפשו באחד", רוצה לומר, אחר שיכוין פירוש המלה דאחד, וכנ"ל, ואחר שישלים תיבת אחד ויגמור מחשבתו הנ"ל , אז יקבל על עצמו מסירות נפש. עכ"ל. הנה לנו דלכתחילה כוונת המילה תהיה בעת אמירתה, ורק לענין הכוונה שהוסיף הזוהר [שאינה פשט הכתוב, אלא על פי הסוד], וא"א כל כך להאריך באחד, יכוונה אחר אמירת המילה. [עוד ראה למ"ב בביאור הלכה (ר"ס קא) דכתב לגבי כוונת ברכת אבות וז"ל, ומשמע מלשון הרשב"א המובא בבית יוסף לעיל בסימן סג דיבור המתחיל כתב, דיש ליזהר באבות שלא יהא לבו פונה באמצע הברכה לדברים אחרים, ואפילו אם בעת שיאמר אחר כך התבות של הברכה, יחזור ויכון , כן משמע לכאורה שם מפשטות לשונו, אף דיש לדחות קצת, ויש לעיין לענין דיעבד. ועל כל פנים לכתחילה יש ליזהר בזה מאד. עכ"ל הביאור הלכה. וזו כוונתו גם בכוונת ק"ש (סי' סג ס"ק יג) דכתב, שהרהור בדברים אחרים מעכב, אע"פ ששב וחוזר לכוין. ע"כ. והיות וכלל ידוע הוא, שאין המחשבה מפסיקה מלפעול, ולעולם האדם חושב, לכן אם לא כיון לפירוש מילות שמע ישראל, רק אחרי אמירתן, בהכרח שבעת אמירתן, חשב מחשבות אחרות, ולפי המ"ב אין לעשות כן. ולפי"ז על האדם לכוון בעת אמירת המילה, כי אם אחריה הרי זה מורה שחשב על דברים אחרים. אולם אחר ההתבוננות נראה שאין הכרח, לפי שיש מחשבה במילות ק"ש, אולם לא גמר מחשבתו עד אחר שסיים את המילים, כי לא היה מרוכז דיו וכדומה, וא"כ אכן חשב על מילות ק"ש, ולפי"ז אין הכרח מהמ"ב דס"ל שהכוונה בהכרח תהיה בעת אמירת המילה. ובין כה ראה מש"כ להשיב על המשנה ברורה מדברי הרשב"א ומדברי האחרונים (לעיל סעיף ז), וממילא א"א ללמוד לדינא מחידוש זה של המ"ב לנידו"ד.]
(((כשהתחיל לכוון בתוך המילה מהני להמשיך הכוונה אחריה)))
י. בארחות רבינו (ח"א עמ' נג אות קע, הובא במ"ב דירשו סי' סא אות 6) אמר הקה"י, שהוא מכוין בעיקר אחרי גומרו את המילה "אחד", שא"א לכוין הכל בעת אמירת "אחד", וגם א"א להאריך, ולכן אם התחיל לכוין בעת אומרו "אחד" מועיל לסיים הכוונה גם אחרי גמר המילה. ע"כ. וכיוצ"ב ראיתי שציינו ליסוד ושורש העבודה (שער ד פ"ה עמ' ריד) ובשם שו"ע הגר"ז (סי' סא סעיף ז) שגם אם מאריך במחשבתו בכוונת אחד, נחשב כמאריך באחד, ויובא בסמוך, וכן מבואר בחיי אדם (כלל כא סעיף יא, הובא לעיל אות ט).
(((המקלים לכוון אחר אמירת המילה)))
יא. הגאון רש"ז אויירבך בהליכות שלמה (תפילה פ"א ה"ד, והוא מספר שיח הלכה סי' ה אות ג) כתב וז"ל, אע"ג שמדברי הראשונים מבואר שהכוונה היא ממש בעת ההזכרה, מ"מ לענ"ד הקלושה היה נראה, כיון שאנשים פשוטים כאשר ירצו לדקדק ולכוין ממש בשעת האמירה, עלולים מאד לשבש בכך את התיבה. לכן בתפילה שהיא תחנונים, טוב לכוין מקודם שמוציא מפיו, כדרך המתחנן שיודע ומכוין קודם שמוציא מפיו. ובקריאת שמע, שזה רק קריאה, יכול לכוין גם אח"כ. ע"כ. [והביאו דבריו הפסקי תשובות (סי' סג אות ד), ובשגיאות מי יבין (סי' י הע' סא), ובמ"ב דירשו (סי' סא אות 6)]. ונראה שדעתו היא שדין זה הוא לכתחילה ולא לעיכובא, ולכן באופן שאם יכוון בעת אמירת המילה יכול להיווצר קילקול, עדיף הרע במיעוטו, שיכוון אחר אמירת המילה. ובארחות הלכה (שם בהליכות שלמה) על סיום דבריו בק"ש, כתבו, שכן מבואר בשו"ע הרב (סי' סא ס"ז). והנה שם כתב, לענין תיבת אחד של ק"ש, שמה שאמרו להאריך בד', אין הכוונה להאריך בביטוייה, אלא להאריך במחשבה, כלומר את האות ד' יאמר מהר, שהיא בסוף המילה ונחטפת, אלא שאחר אמירתו, יאריך שם בכוונה להמליך את ה' בד' רוחות. [כמובן לא ידעו מביטוייה הנכון של האות ד', כתמנים וההודים, וכן לא ידעו זאת פוסקים רבים, ראה כף החיים (סי' סא ס"ק כו) ומ"ב (ס"ק כא) והלכה ברורה (סי' סא שער הציון כז).] וגם מי שאינו מאריך בכוונה זו, עליו להפסיק בין פסוק שמע לברוך שם, שעיקר קבלת מלכות שמים בפסוק שמע, ועל כן יש להפסיק בינו לבין ברוך שם וכו'. [המהדירים ציינו שכ"כ הרוקח (סי' שכ), להפסיק בין פסוק שמע וברוך שם, ושכן הוא בפסיק' פרק מקום שנהגו]. עכ"ד [לפי הבנתנו בו]. חזינן דס"ל דלכתחילה יכוון אחר אמירת המילה. עוד הביאו שכן הוא ביסוד ושורש העבודה (שער המזרח פ"ה) ששם חילק בין הכוונה הפשטית שיחשוב בעת אמירת המילים, לבין קבלת עול מלכותו ויחודו, שיקבלה אחר אמירת המילה אחד. וכן כוונת מסירת נפש, שא"א שגם אותה יכוון בעת אמירת המילה אחד, לכן קודם אומרו ה' אחד, יכוון מסירת נפש באחת מד' מיתות, ואחר אומרו אחד יכוון, למסירת נפש בג' מיתות הנותרות. עכ"ד.
(((המקלים אחר המילה תוך כדי דיבור)))
יב. כ"כ בשו"ת שבט הקהתי (ח"ג סי' נה) שבדיעבד כוונה תוך כדי דיבור מהני, דומיא דאיתא בשו"ת חלקת יואב (ח"ב יו"ד סי' מה) מהתבואות שור, השוחט בהמה סתם, ותוך כדי דיבור כיון לשם ע"ז, השחיטה פסולה, אפילו למ"ד דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו, ומהאי טעמא רוצה לומר החלקת יואב דמהני לקדש השם תוך כדי דיבור מכתיבתו. ושבח"א (מאה"ע סי' ח) הוא הביא כמה ראיות להתבו"ש. ולכן כתב השבט הקהתי, דמהני בנידו"ד תוכ"ד. ואף למקדש מעט (סי' רעו ס"ק ב) דמסתפק בקידוש השם, י"ל דס"ל דאחר גמר המעשה לא מהני לקדש, אבל אחר גמר הדיבור תוכ"ד, נראה דמהני. עכת"ד. וכן הוא בפסקי תשובות (סי' סא אות ו) שפסק להקל, היות ותוך כדי דיבור כדיבור, על פי שיטת הגר"א (ס"ק טו) שכל הכוונה תהיה רק באות ד' של אחד [ואין קפידא אם כל הכוונות שבמילה אחד יאמרו דוקא במקומם, כגון שבח' ימליך בשמים ובארץ וכו'] והגר"א הוכיח כן מדברי רש"י (ברכות יג ע"ב) והזוהר (ח"א דף קנח), וגם המ"ב (ס"ק יח) הביא את הגר"א. והרי הם מקצרים בביטוי האות ד', היות ואינם יכולים לבטאה נכון, ואיך יוכלו ברגע לכוון את כל כוונות המילה אחד, אין זאת אלא דס"ל לכוון אחרי אמירת המילה. ומבאר זאת הפסקי תשובות מדיליה, משום שתוך כדי דיבור כדיבור. ושכ"כ לכוון באות ד', בספר חלקת יהושע (מאמר רביעי אות ח) על פי שולחן ערוך הרב (סעיף ז הנ"ל), עפ"י המ"א (סי' קכח ס"ק עג), ושכן הכריע באשל אברהם בוטשאטש בשם חמיו. עכת"ד. ועוד כ"כ הפסקי תשובות (סי' סג אות ד) שלכתחילה יכוין תוך כדי אמירת התיבות, ואם לא כיון כלל בשעת אמירת הפסוק, אלא מיד לאחריו תוך כדי דיבור, וק"ו באמצעו יצא, שכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"י סוף סי' טז) [אולם לכאורה זה אינו, היות ושם דיבר שיכול לכוון באמצע הפסוק, ופשטות דבריו גם לאחר כדי דיבור, בפרט שכן היא המציאות בדר"כ, היות ומאריכים במילות פסוק ראשון.] וכ"כ בשו"ת שבט הקהתי (ח"ג סי' נה) הנ"ל.
(((כוונה אחר המילה גם אחרי כדי דיבור כל שהוא תוך אמירת הפסוק)))
יג. ויתרה מכך בשו"ת שבט הלוי (ח"י סוף סי' טז) נשאל, מי שנזכר באמצע פסוק שמע ישראל ששכח לכוון הכוונות הצריכות, האם יכול לכוון באמצע, או יתחיל מתחילת הפסוק, והשיב בזה"ל, יכוין באמצע הפסוק. עכ"ל. ומתוך שלא חילק, אלמא דדבריו המה בכל מקום שנזכר באמצע פסוק ראשון, גם אם עבר תוך כדי דיבור, ובפרט שכן היא המציאות, היות ומאריכים באמירת שמע ישראל וכו'.
(((המקלים ביותר דמהני כוונה אחר השלמת הפסוק)))
בילקו"י (מהדו' תשס"ד סימן סא סעיף ב) הביא בשם החזון איש (הובא בסוף ספר אשי ישראל), שאפילו הכוונה המחוייבת אינה מוכרחת בשעת אמירת פסוק ראשון, אלא אף לאחר שאמר הפסוק יכול לכוין. גם בפסקי תשובות (סי' סג אות ד) הביא שבס' לשכנו תדרשוהו (ח"א פ"ב), בכוונות ק"ש, בשם הגר"ח קנייבסקי בשם החזו"א זצ"ל, דכל זמן שלא התחיל באמירת בשכמל"ו, יוכל להרהר הכוונה דפסוק ראשון. ע"כ. ועע"ש, והובא לעיל. ובדומה עמדו הפוסקים, האם מהני כוונה לשם מצוה אחרי שהתחיל, שהגרשז"א בהליכות שלמה (תפלה פ"ז דבר הלכה אות כג מתשובת כת"י) מספקא ליה במי שלא כיון קודם ק"ש לשם מצוה, אם מועילה כוונה זו תוך כדי דיבור אחר שהשלים אמירת פסוק ראשון.
יד. והיות והובאו לעיל ראיות שאחרי שסיים אמירת פסוק ראשון ללא כוונה, ועבר תוך כדי דיבור, שוב לא מהני לכוון את פשט הפסוק, והמקלים לא הוכיחו דבריהם. בפרט שהכוונה בפסוק ראשון לעיכובא דבר תורה וכנזכר לעיל, א"כ כן הלכה. [וליכא למיעבד ס"ס, שמא כחזו"א ודעימיה (הנ"ל בסמוך) דשפיר דמי לכוון אחר אמירת פסוק ראשון, ושמא כרמב"ן ודעימיה (לעיל סימן ג סעיף א אות ה) דאין חובת כוונת המילים בפסוק ראשון. לפי ששני הספיקות אינם שקולים, דלא הוו ס"ס (וכדלהלן סעיף יב אות יג). ובר מין דין א"א להשען על שמועות מחודשות, וכמו שכתבנו לעיל (סימן א סעיף יב בהערה).] לכן ישוב ויקרא פסוק ראשון בלחש [משום האיסור לומר שמע פעמים שנראה כשתי רשויות ח"ו (סי' סא סעיף ט-יא).] ויכוון בעת אמירת המילים. אולם כל שהוא תוך כדי דיבור מתחילת הפסוק, שפיר יכול לכוון את כוונת המילה, אף שכבר אמר מילה או מילים נוספות, וכמו שכתבו הני אשלי רברבי דלעיל, על פי הכלל שבכל התורה, תוך כדי דיבור כדיבור דמי.
(((להרהר פסוק ראשון עם כוונתו)))
טו. בספר שגיאות מי יבין (סימן י הערה נט) הביא מארחות רבינו (ק"ש אות קצד) בשם החזון איש, שאם לא כיון בברכת "אבות", אם עוד לא התחיל אתה גיבור, יהרהר במחשבה כל ברכת אבות, וסיים, אולי ה"ה בנ"ד בפסוק שמע ישראל. ע"כ. וחזי הוית בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סי' כח) שביאר את דברי החזו"א, משום דמהני למ"ד הרהור כדיבור דמי, ועע"ש. [וספר זה אינו תח"י, וממה שהביאו את החזו"א בספרים הקודמים, לכאורה נראה אחרת, כי לפי התשובות והנהגות תנאי מותנה בקולת החזו"א, שיהרהר גם את נוסח הברכה, והם לא הזכירו זאת.] ואי משום הא, קשה עד מאוד, דהלא קי"ל דהרהור לאו כדיבור (כדאיתא בשו"ע סי' סב, וסי' קפה, וראה בהלכה ברורה ח"א אוצרות יוסף סי' יז, ובח"ה סי' צד ס"ק ט). וחזי הוית בדומה לענין כוונת ברכת אבות, שגם היא לעיכובא, שכתב בהלכה ברורה (ר"ס קא) שבדיעבד אם לא כיוון באבות, וסיים את המילים מגן אברהם, יהרהר שם את מילות ברכת אבות, עם כוונתם. ומקורו חצב שם באוצרות יוסף (סימן י), מדברי מרן זצ"ל בילקו"י (ח"א עמ' קנז), דאיכא ס"ס, שמא כסוברים שהכוונה לא מעכבת כלל, ושמא מהני כוונה במודים במקום אבות, ושמא הרהור כדיבור דמי. ע"כ. וכן הוא בפסקי תשובות (סי' קא הע' 18) מפי ספרים. ואי משום הא, ליכא למילף לנידו"ד לענין ק"ש שיהרהר את מילות ק"ש וכוונתם ויהני, כי הספק השני לא שייך כאן, ושני הספיקות הנותרים אינם שקולים, ולכן ליכא למיעבד ס"ס (וכדלהלן סעיף יב אות יג). ועוד שהספק שמא הרהור כדיבור, יש לדון בו, שאף שרבינא אמר כן לגבי ק"ש (בברכות כ סוע"ב) מ"מ במח' שנוי הדבר בדעתו לדינא לענין ק"ש, ראה באנציקלופדיה תלמודית (כרך י עמ' תקצב), ולפי הסוברים שגם הוא מודה למעשה לאסור, ליכא ס"ס זה הכא בק"ש. מה גם דשאני התם באבות שכבר סיים את הברכה, ואינו יכול לחזור על אמירתה, והוי סב"ל לכל צד, הן אם נורה לו לחזור על אבות, הן אם נורה לו להמשיך בתפילה, והוא דיעבד גדול, לכן סמך על ס"ס זה, לא כן בנידו"ד דשפיר יכול לחזור ולומר מילות ק"ש ואין בכך דבר, וגם קל הדבר על מאוד. ואעיקרא דדינא, עצה זו לא הבנתיה בענין ק"ש, שעד שיהרהר את הפסוק כולו עם כוונתו, למה שלא יוציאו בפיו, ושוב א"צ קולות דחוקות, וכפי שכתב כיוצא בזה המ"א (סי' קא ס"ק א). ואי משום כל האומר שמע שמע משתקין אותו, הרי בשקט ליכא איסור, כמש"כ האחרונים (על סי' סג סעיף ד) [דניזיל בתר טעמא, שבשקט אינו נראה כשתי רשויות.]
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5