——–
בדרך הפוכה ונפלאה עד מאוד דרך הרמח"ל, שכל מושגי הגשם בהשם המופעים בתנ"ך ובחז"ל, המה אמיתיים ולא מושאלים, וכגון הפירוש האמיתי למילה "עין השם" הוא פעולת השם הרוחנית המשגיחה על העולמות התחתונים. וכן הפירוש האמיתי למילה "אוזן" הוא הפעולה הרוחנית של השם ש"שומע" את הנעשה, וכן על זה הדרך בכל השמות הנזכרים בפסוקים ובמדרשים על השם, הם השמות האמיתיים של מילים אלו, והם פעולותיו. ומה שבגוף האדם משתמשים בשמות אלו, הוא ההיפך הגמור, השפה שאלה את המושג האמיתי של המילה "עין" [שהיא כאמור פעולת השם הרוחנית] אל גוף האדם, כיון שבגוף האדם העין פועלת פעולה בעלת דמיון לפעולת העין העליונה [לראות את הקורה]. וכן על זה הדרך בכל שאר האברים, והרגשות של האדם. כי האדם נברא בצלם אלהים, היינו בדמיון לפעולות העליונות של השם.
(((מצות עשה להסיר את ההגשמה)))
א. הסרת ההגשמה היא חלק ממצות עשה של יחוד ה', כמו שהרמב"ם ביסודי התורה (פ"א הלכה ז) אחר שביאר את איסור ההגשמה, סיים, וידיעת דבר זה מצות עשה, שנ' י"י אלהינו י"י אחד. והמשיך לבאר שם פסוקים שהשתמשו בתארי גשם בהשם, שהם מושגים מושאלים. ובהמשך (הלכה יא) כתב, וכיון שנתברר שאינו גוף וגויה, יתבאר שלא יארעו ולא אחד ממאורעות הגוף, לא חיבור, ולא פירוד, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה וכו'. ועוד כתב הרמב"ם במורה (ח"א פרק לה ד"ה אבל, תרגום הגר"י קאפח) שהיחוד כולל הסרת ההגשמה וז"ל, לפי שאין יחוד כי אם בשלילת הגשמיות, כי הגוף אינו אחד, אלא מורכב מחומר וצורה שנים [שהם שני חלקים] מוגדרים, והוא [הגוף] גם מתחלק וסובל את החלוקה. ובהערות (הערה 25) הוסיף הגר"י קאפח ביאור על המילים שאין יחוד כי אם בשלילת הגשמיות בזה"ל, כלומר, לא די בכך שתשנן לו שהוא אחד, שכל זמן שלא סילקת ממנו יתעלה את הגשמות בתודעת השומע, עדיין אינו אחד. ע"כ. ועוד כתב הרמב"ם במורה (ח"א פ"נ, וע"ש ח"ב פ"א ובפתיחה לח"ב הקדמה טז) שבכלל האחדות שלילת הגשמות. ועוד כתב (חלק ראשון פרק כח, תרגום ן' תיבון) כי הרחקת ההגשמה דבר מופתי, הכרחי באמונה , וכו'. אבל ביאור ענין המשל [של פסוקי ההגשמה, מה כוונתם בידיוק] הוא ענין מסופק, אפשר שתהיה בו זאת הכוונה או דבר אחר, והם עוד דברים נסתרים מאד, ואין מיסוד האמונה הבנתם, ולא השגתם קלה על ההמון. ושם (ח"א פרק לה) הצורך ללמד להמון ולקטנים שה' אינו גוף ולא כח בגוף וכו'. וגם (פרק מו) ההוראה להמון על מציאות ה', והצורך לדבר במושגים מושאלים על השם, לפי שלהמון העם קשה לקלוט מושג רוחני מופשט, ובדעתם שדבר בעל מציאות וודאית, הוא דבר גשמי, ועל כן בהיות הצורך להודיע שלהשם יש חיות, וידיעה, ויכולת, ופעולה וכו', הושאלו לכך מושגים גשמיים אליו יתעלה, כדי שגם המון העם יבין. ועוד כתב (פרק כו) שמושגי הגשמות שבתורה דברה תורה כלשון בני אדם. ע"כ. ועוד לו (פרק נה) חובת שלילת כל דבר גשמות, התפעלות, שנוי, העדר, או דמוי לברואים. ושם (ח"א סוף פרק לא) שסיבת טעות רבים בהגשמה, היא ההרגל לתפוס את פשט לשון המקראות והמדרשות, וכיון שהורגל לחינוך זה, אינו מוכן לקבל אחרת, גם אם נוכיח לו. וככפרי שהורגל באוכל גס, ולא יהנה מתענוגות, ומגורי ארמון, ולבישת משי, והנאת מרחץ ובשמנים ובשמים. ולמעשה רוב חלק א' של ספר מורה הנבוכים עסוק בכך. ועוד לו באורך לענין הסרת ההגשמה באיגרת תחית המתים, ובפירוש המשניות (סנהדרין ריש פרק י יסוד ג).
(((עוד מרחיקי ההגשמה)))
ב. למעשה הרחקת ההגשמה הוא נושא שכל כך הרבה דיברו עליו, שכלל לא עלה בדעתי ללקט את כל מה שתשיג ידי במרחיקי ההגשמה, רק הבאנו כאן ממה שעתה העלה המזלג. ונתחיל מן קדמון עד מאוד, שחי בזמן חורבן הבית השני, הוא יוסיפון בספרו יוסף בן מתתיהו נגד אפיון (ספר שני אות כא, הביאו בספר תורה שלמה כרך טז במילואים סי' לב עמ' 296, וראה שם מעמ' 288 והלאה, שליקט בנושא זה מפי ספרים וסופרים כיד ה' הטובה עליו וכדרכו בקודש) שכתב, ואלה הם הדברים אשר נצטוינו ונזהרו לשומרם, וידועים הם לכל. הדבר הראשון, הוא על אודות האל, כי הוא על הכל, ובכל מקום כבודו, הוא שלם ותמים, הוא היוצר והמחיה את הכל. הוא ראשון ואמצעי וסוף כל דבר, הוא גדול בכל מעשיו, ונורא בכל פעולותיו, ומרומם בכחו ובגבורתו. אבל אי אפשר להשיגו ולהעיר את גודלו ותפארתו, ואין כל תואר לשערהו. לשון איש קצרה מלהביע, ולבבו לא יוכל להבין, צורתו וצלמו. ואין נכון להעלות במחשבה תמונה או תבנית לאל, כי הוא רואה ואינו נראה וכו'. עכ"ל. וכן עביד אונקלוס לכל אורך תרגומו על התורה, להסיר תדיר את מושגי ההגשמה, ולבארם בדרך משל, או על מושגים שה' ברא ומיוחסים אליו. וכמו שביאר את דרכו הרמב"ם במורה (ח"א פרק כא) עם דוגמאות רבות, ע"ש. ועוד שם (פרק כז) שיבח את תרגומו, וכתב, אנקלוס הגר שלם מאד בלשון העברית והארמית, וכבר נתן דעתו לסלוק הגשמות, וכל תאר שמתאר הכתוב המביא לידי גשמות, מבארו כפי ענינו. וכל שהוא מוצא מן השמות הללו המורים על מין ממיני התנועה, עושה ענין התנועה התגלות והופעת אור נברא, כלומר שכינה, או השגחה. וכך תרגם, ירד ה' (שמות יט,יא) יתגלי ה'. וירד ה' (שם יט,כ) ואתגלי ה', ולא אמר ונחת ה'. ארדה נא ואראה (בראשית יח,כא) אתגלי כען ואדון וכו'. ע"כ. והכי מבואר בספר יצירה (פ"א משנה ח) עשר ספירות בלימה, בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר, ואם רץ פיך לדבר, ולבך להרהר שוב למקום, שלכך נאמר והחיות רצוא ושוב. ע"כ. [והוא ספר קדום מאוד, ומיוחס לאברהם אבינו, ולכל הפחות הוא קדום לזמן הגמ', כפי שבגמ' סנהדרין (סה ע"ב) אמרו שעל ידו בראו עגל.] והכי האריך טובא הרס"ג בהאמונות והדעות (מאמר ב באורך) ובתשובתו (הנדפסת בפירושו לס' יצירה, ובאוצר הגאונים ברכות דף 15), וכ"כ בתשובת רב האי גאון (תשובות הגאונים ליק סי' צח, ובאוצה"ג ברכות נט ע"א דף 131) והר"ח (ברכות דף ו ובאוצר הגאונים ברכות דף 3, ועוד ראה לר"ח באוצה"ג ברכות עמ' 63) ובתשובות הגאונים (ליק סי' קיז). עוד ראה בזה באוצר הגאונים (חגיגה עמ' 58 והלאה) נפלא, ובאוצר הגאונים (ברכות דף 15 ובהערות) וגם בברכות (בחלק הפירושים, סוף עמ' 91 והלאה). גם בריש ספר המצרף לרבי ברכיה בן נטרונאי הנקדן (עמ' 118, והוא מן הראשונים לפני כאלף שנים) כתב, וחייבין אנו להאמין שהוא אחד בעולם בעצמו, בלא רבוי ובלא מיעוט, ובלא חיבור ובלא פירוד, ובלא שינוי. וכל זולתו יתרבה ויתמעט, ואין לו ראש וסוף, ובוראינו יתברך זכרון ראשון ואחרון, ואין מבלעדיו, דכת' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד וכו'. עכ"ל. וכן כתב הרמב"ן באגרתו (נדפסת בכתבי הרמב"ן מוסד הרב קוק ח"א עמ' שמט) וז"ל, ולמה רבותינו תפשתם עליו [על הרמב"ם שהרחיק את ההגשמה] בדבר הזה, שהרי כל הגאונים בחיבוריהם, וכל חכמינו הקדמונים בפיוטיהם בספרד, הכל יחשבו הנוטה מזה כהולך אחרי ההבל. ודבר זה כתוב בתורה וכו'. והביא עוד שם שכ"כ גם ר' אליעזר בן ר' יהודא מגרמיזא, בספרו הגדול בשער יסוד היחוד והאמונה וכו', ושכן פי' ר' סעדיה הגאון ז"ל. וכל הסובר על הבורא יוצר הכל שיש לו צלם, דמות, ואברים, אין לו אלוה כלל וכו'. וכל הרבנים, ורבינו חננאל, ורבינו נסים, ורבי נתן, ידעו וכתבו שאין דמות וגשם לבורא, וקיללו המאמין בזו. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' קיז) והביא את דברי הר"ר שמואל ספורט"א שחי בזמן בעלי התוספות שכתב בזה"ל, שהרי דבר זה קבלה היא בידינו, אשר רבו מרבו אליו מסרן [אל הרמב"ם], ולא מפי עצמו אמרן, כי כן כתבו כל הגאונים הקדמוני' וחכמי גליותינו, וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בפירושי חגיגה שלו וכו'. וכן רבינו נסים גאון ז"ל בפרק הרואה כו'. עד וכבר האריך ר"ח ז"ל לדבר בענין זה בפי' ערבות וכו'. ע"כ. וע"ע בהערות המהדיר לפסקי ריא"ז (סנהדרין צ ע"ב הערה 15 שם), שכ"כ הר"ח שאין לתלות בו גוף ח"ו, והביאו האו"ז (ח"א הלכות ק"ש אות ז) [וכן הובא במהר"ם אלאשקר הנ"ל] ושכן הרחיק ההגשמה רב סעדי' גאון הביאו ר"י הברצלוני בפירושו לספר יצירה ע"ש.
גם בספר חובות הלבבות (בשער היחוד פרקים ז-י) עמד באורך וברוחב להרחיק את ההגשמה מכל וכל, וכ"כ הכוזרי (מאמר א אות פח פ"ט והלאה), והרוקח (במאמר ארוך על היחוד), ובספר הבתים (מצוה ב), והעיקרים (חלק ב פרק יד והלאה), ובספר אהל מועד (שער ראשית חכמה דרך ב נתיב ה, וביתר הרחבה בשער ראשית חכמה הארוך) כתב, כשם שצריך להתפשט בהמון ויחנכו הנערים שהשי"ת אחד, וצריך שלא יעבוד זולתו. כן צריך שימסור להם דרך קבלה, שהשי"ת לא גוף ולא כח בגוף, ואין דמיון בינו ובין ברואיו כלל בדבר מהדברים. ואין מציאותו מציאותם. ולא חיו בדמות חיי אחד מהן. ולא חכמתו בדמות מי שיש לו מהן חכמה. ושאין חילוף בינו ובינם ברוב או במעט לבד, אבל במין המציאה. לר"מ זה השיעור יספיק לקטנים ולהמון עם בישוב דעותם, שיש נמצא שלם בלתי גשם, ולא כח בגשם, הוא האלוה, ולא ישיגהו מין ממיני החסרון, ולזה לא ישיגוהו הפעולות כלל. אמנם הדברים בתארים, ואיך ירוחקו ממנו, ומה ענין התארים המיוחסים לו, וכן הדברים בבריאתו מה שברא, ובתואר הנהגתו לעולם, ואיך השגחתו לזולתו, ועניני רצונו, והשגתו, וידיעתו בכל מה שידעהו, וכן ענין הנבואה, ואיך הם מעלותיה, ומה ענין שמותיו המורים על יחודו, אלו כולם סתרי תורה, ואין מדברים בהם אלא בראשי פרקים. עכ"ל. והריקאנטי על התורה (פרשת ויחי) כתב, ואתה בן אדם, בראותך מאמרים המורים על הגשמות, השמר אל תפן אל און, ושמור נפשך מאד, פן תכשל ותחריב את העולם לאמור, שיש בשי"ת מדות מוגשמות ומתוארות ומוגבלות. שאין הדבר כך חלילה וכו'. והביא את דברי רשב"י בספר הזוהר כשהתחיל רבי שמעון לגלות סתרי התורה (ריש האדרא רבא שבפרשת נשא) פתח ואמר, ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וכו' וכולם ענו אמן. כל זה כדי שלא יטעו בדבריו שיהיה דמיון בינו יתעלה ויתברך ובינינו. ועוד לו (פ' יתרו בהגה) שהסובר שחכמתו ית' ובינתו וחסדו וכדומה, שאר כחות המיוחסות אליו, הם דברים נפרדים בהשם, הוא בכלל עובד ע"ז. גם כל ספר אור ה' לרב חסדאי ן' קרשקש רבם של העיקרים והנמוק"י, כולו עוסק בראיות הפילוסופיות למציאות האל אחדותו וכו'. גם בספר מאור האפלה לחד דמן קמאי רבי נתנאל בן ישעיה מתימן, (פרשת דברים ד, תירגמו והדפיסו מכת"י הגר"י קאפח), כתב וז"ל, ושמור נפשך מאד, זו אזהרה מלהאמין הגשמות ומלשכוח מה שהושג, אמרו [בגמ' הנ"ל] זו אזהרה לשוכח תלמודו, והוא מה שהשיגו בסיני, ונתאמת להם שלילת הגשמיות שם, והוא אמרו אשר ראו עיניך, ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך, כלומר אמונת מציאות ה' ואחדותו. והודעתם לבניך ולבני בניך, חובה עלינו לפרסם יחוד ה', ולשלול ממנו הגשמיות וכו'. עכ"ל. והרי שלומד בדרך חדשה לגמרי שפסוק זה הוא ציווי על הרחקת ההגשמה, ושלכך כוונת הגמ' ג"כ לצוות על הרחקת ההגשמה שלמדת בסיני, ולא על שכחת תלמוד תורה כפי שמקובל. ובמלמד התלמידים (פרשת יתרו) כתב וז"ל, אין ספק כי הפרשה כולה באה להורות, כי לפי אות שכון הענן והעלותו, היו המסעות והמחנות. ונאמר בו, על פי ד', כלשון בני אדם, להורות כי הכל היה מאתו. וכן בשאר ההשאלות שנמצאו בשאר כלי הגוף. וכן נמצאו פסוקים הרבה כזה, שבאו להורות על הרצון ההוא. כמו שנזכר בפרשה שקדמה לזו, לא בדרך מוצא שפתים חלילה חלילה, שזה וכיוצא בזה צריך להרחיק ממנו ית' הרחקה רבה ואמתית. וזה דבר שהסכימו עליו חכמי העיון שבאומות, עם חכמי ישראל. גם הרשב"ץ באוהב משפט (בהקדמה פ"ט) עמד על הרחקת ההגשמה מפי ספרים, וכן עביד מרן הב"י בשו"ת אבקת רוכל (סי' כז,כח), והאברבנאל דיבר רבות בהסרת ההגשמה לאורך ספרו ראש אמנה (כגון פרקים א,ב,ח,יב ועוד רבות).
(((קבלה)))
ג. וכן אמר רשב"י (בראש אדרא דנשא, ארור האיש וכו' הנ"ל אות קודמת), ובתיקוני הזוהר (דף ו ע"ב, ודף יא ע"א) ועוד (פנחס דף רנז ע"ב ואית למנדע וכו') וכפי שביאר את פשטו הרמח"ל (בדעת תבונות אות פ) ושזהו הפשט ולא הסוד ע"ש. ועוד הביא השומר אמונים (אירגאס ח"א אות כד) את דברי הזוהר (ויקהל דף קצז ע"א) וכי איך יכול אליהו לסלקא לשמים, והא כלהו שמים לא יכלין למסבל אפילו גרעינא כחרדל מגופא דהאי עלמא וכו'. ובפרשת שמות (דף יט ע"ב) אמר ר' אבא, החרב הזה הוא הדין שעושה, דכתיב וירא את מלאך ה' עומד בין השמים ובין הארץ, וחרבו שלופה בידו. עכ"ל. ומהרח"ו (בהקדמת שער ההקדמות) כתב, דבר גלוי הוא כי אין למעלה גוף ולא כח בגוף חלילה, וכל הדמיונות והציורים אלו, לא מפני שהם כך ח"ו, אמנם לשכך את האוזן וכו', ע"ש באורך. ובספר בנין אריאל (פרק א אות ה) ציין שכן הוא בעץ חיים (שער א סוף ענף ד דף יד ריש עמ' ג) ועוד (שער ד ריש פרק א). ע"כ. עוד הביא השומר אמונים (ח"א אות כה והלאה) מדברי האר"י בכמה דוכתי להרחיק את ההגשמה, שכ"כ בתחילת ספר כנפי יונה, ובתחילת דרוש מטי ולא מטי, ובפירושו לספרא דצניעותא. ושכתוכן זה כתב הרמ"ק בספר הפרדס (שער הגוונים פ"א, ובשער כב פ"א) ובאור נערב (ח"א פ"ו). ועוד שם בשומר אמונים לאורך המאמר עמד על כך רבות (כגון בח"א אותיות כה, לה, לז, נד והלאה, ובחלק ב כגון אותיות יא,מז), וזהו אחד מעיקרי הספר. ושם (ח"א אות כה) מביא עוד שכ"כ בספר הקנה, ובשערי אורה (בהקדמה) והרקאנטי (פרשת ויחי) ובעבודת הקדש (פרק כו מחלק התכלית) והפרדס (בשער הכנויים פרק א, ובשער הגוונים פ"א). ושכ"כ האר"י בתחילת ספר כנפי יונה, ובדרוש מטי ולא מטי שלו, ובפירושו לספרא דצניעותא. ושכ"כ הראב"ד בפירושו לספר יצירה (דף מב ע"ב, ודף מז ע"א) ומצטט את דבריהם, ע"ש. ע"כ. והמהדיר את ספר מאירת עינים לר' יצחק דמן עכו (בריש הספר עמ' 9 והלאה) הביא כתוכן זה מדברי הרמ"ק בספר הפרדס (שער יט פ"ד) דכתב, ואל ידמה המעיין היות ממש אותיות בספירה ח"ו, כי החושב כן מגשים חלילה וחלילה וכו'. ושכ"כ באלימה רבתי כמה פעמים, ושכ"כ בספר בספר חרדים (פ"ד), ועע"ש. וע"ע באזהרת ההגשמה מפי ספרים בריש ספר אילן גדול למהר"ם פאפריש. ולגאון רבי יצחק אייזיק חבר בספרו ספר מגן וצינה (פרק ל), והבא"ח בדעת ותבונה (בפתיחות) באורך וברוחב מפי ספרים וסופרים. וכ"כ רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו דברי סופרים (מצות עשה ג דף כח ע"ב) והגאון רבי יעקב משה הלל בספר בנין אריאל (פרק א אותיות ג-ה ובהערה) [ושהאריך בזה בספריו אהבת שלום במאמר גדול השלום (ריש אות ו עמ' קיז-קכד), ובהגהת השמ"ש (בפרק ג דשער יד) ובספרו שרשי הים על עץ חיים (ח"א שער א ענף ה בעיונים וביאורים אות יז).] ועוד לאורך הספר שב ומזכיר זאת, כגון (פרק א אות ט), וכ"כ ידידי הרה"ג כפיר כהן שליט"א בספרו בסדר עליון (ח"א פרקים ב,ג) שיצא עתה לאור עולם.
(((קדמונים שטעו בהגשמה)))
ד. אע"פ שהיום הרחקת ההגשמה היא דבר הפשוט אצל כל איש ישראלי, מ"מ בעבר בזמן הראשונים, הדבר עורר ויכוחים רבים, ולמעשה היה זה קוטב הפולמוס על ספרי הרמב"ם, המורה, וספר המדע. מחלוקת זו התעוררה אחר פטירתו של הרמב"ם, עד שהגיעו הדברים לידי שריפת ספריו הנ"ל בצרפת, כי הרמב"ם כתב (תשובה פ"ג ה"ז) שהמגשים מין, ואין לו חלק לעוה"ב, ומאידך היו באשכנז הסוברים להיפך, שהאינו מגשים הוא מין, שכן מבטל הוא את פשט פסוקי התורה, ולכן כעסו על ספרי הרמב"ם. וכיון שדבר זה נשמע זר, נראה שכן היו שטענו בזמן הראשונים, שהנה הכוזרי (מאמר א אות פח והלאה) כתב שאין להאשים את המגשימים, הנתלים בפסוקים, ברם זהו שקר. ע"כ. לאמור שבדורו היו מגשמים. וכן הרמב"ם במאמר תחית המתים הנ"ל (הנדפס באיגרות הרמב"ם מהדו' שילת ח"א עמ' שמא) כתב, וכבר פגשנו אדם שהיה נחשב מחכמי ישראל, וחי ה' יודע היה דרך הלכה, ונשא ונתן במלחמתה של תורה כפי מחשבתו מנעוריו, והוא היה מספק אם ה' גשם בעל עין ויד ורגל ובני מעים כמו שבא בפסוקים, או אינו גוף. אמנם אחרים שפגשתי מאנשי קצת ארצות, פסקו לגמרי שהוא גוף, והחזיקו לכופר מי שיאמר חילופו, וקראוהו מין ואפיקורוס. והבינו דרשות מסכת ברכות על פשוטיהן. וכיוצא בזה שמעתי על קצת אנשים שלא ראיתי. וכאשר ידענו באלו האובדים לגמרי, ושהם מזקנים, וחושבים שהם מחכמי ישראל, והם הסכלים שבבני אדם, ויותר תועי דרך מן הבהמות. וכבר נתמלא מוחם משגעונות הנשים הזקנות ודמיונות נפסדים כנערים וכנשים. ראינו שצריך לנו לבאר בחבורנו התלמודיים עיקרים תוריים על צד הספור, לא על צד הביא ראיה וכו'. ע"כ. [ומש"כ פחותים מן הבהמות, ראה במורה הנבוכים (ח"ג פנ"א) שהאנשים שאין להם דעה בשטה לא עיונית ולא מקובלת, כגון נדחי התורכים הנחתים בצפון, והכושים הנחתים בדרום, וכל הדומים להם מאלה שאצלנו באקלימים הללו, ודין אלה כדין החי הבלתי הוגה, ואין אלה לדעתי בדרגת האדם, והם מן דרגות הנמצאות למטה מדרגת האדם, ומעל לדרגת הקופים, כיון שכבר הושאל להם תאר האדם ותבניתו, והבחנה למעלה מהבחנת הקוף. אבל אותם שבעלי השקפה ועיון שהושגו להם השקפות בלתי נכונות, אלה יותר רעים מן הראשונים בהרבה וכו'. עכ"ד. ועוד בסוף אגרת הצוואה המיוחסת להרמב"ם כתוב על חכמי צרפת, ובזכרם הבורא יתברך בכל שעה באותם הדברים המגשימים הבורא יתעלה עלוי רב וגדול מדברי הכופרים חלילה לו. ע"כ. [ברם האם איגרת זו היא להרמב"ם או מזוייפת, ראה לרב חיד"א בשם הגדולים (ערך הרמב"ן) שכתב עליה, שעל הרוב אינם דברי הרמב"ם, ותלו ביה בוקי סריקי]. וכן היעב"ץ במטפחת הספרים (פרק ט) כתב שהיא מזויפת מתוכה. וגם הרב שילת (בסוף אגרות הרמב"ם שבתרגומו וההדרתו) האריך, שאין ספק שאיגרת זו מזוייפת, ע"ש. אולם הגאון הנאמ"ן בקובץ כסא המלך (בהוצאת ישיבת כסא רחמים עמ' סב) ס"ל דהיא להרמב"ם, ע"ש באריכות דבריו.] גם בהשגות הראב"ד (תשובה פ"ג ה"ז) על דברי הרמב"ם שהמגשים הוא מין, כתב וז"ל, א"א, ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות, המשבשות את הדעות. עכ"ל. והרי הוא מעיד, כי גדולים וטובים היו מגשימים. גם הראב"ן במאמר השכל (ריש הספר מצוה א) כתב וז"ל, ואף בזמנינו נמצאת זאת הדעה למדי, אשר בעוונינו אבדה החכמה, והסתתרה הבינה, והנפשות נרדמות שנת העצלות מלבקש ולתור החכמה, ולכן עלו בידה דמיונות כוזבות, כאשר יאמינו הפתאים, שה' ית' יקרב לדבר, או ירחק ממנו, שידבק או שיפרד, ושישיגהו דמות, וערך ועניינים כאלה, חלילה לנו מהם וכו'. עכ"ל. ועוד לו שם (מצוה ב) כתב, ודע אחי, כי רבים מן ההמון צללו בים הסכלות, בציירם הגשמה על השם ית'. והיה זה מפני שלא נמצא להם מעורר לעוררם על האמת, והבינו כל הדברים על פשטיהם, בין הנמצא בפסוקים, בין בדברי רבותינו ז"ל. ויהיה כל דבר שאינו נעדר, אצלם גושם [כל דבר מציאותי, חושבים שהוא גשמי.] ולכן יאמינו שהשם ית' בעל גוף, וידים, ופנים כמותם בתמונה ותאר. אלא שחשבוהו יותר גדול, ויותר בהיר, להיות חומר שלו בלתי בשר ודם כשלהם. עכ"ל. גם הרמב"ן באיגרת (נדפסת בכתבי הרמב"ן מוסד הרב קוק ח"א עמ' שמט. וחלק מאיגרת זו העתיקה הרב חיד"א בשם הגדולים ערך הרמב"ם) על כך שיש שהיו מגשימים בישראל כתב, שהיא תועלת נפלאה שיצאה מן הפילוסופיא, הרחקת ההגשמה אשר תועים בזמנו [של הרמב"ן] חכמים. ע"ש. וכן החכם אנבוניט אברם בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תיח ד"ה והתבוננו רבותינו) דיבר בטעויות שטעו הקדמונים בהגשמה כמעט בכל גלות ישראל, ושקודם צאת ספרי הרמב"ם כמעט היתה ההגשמה מתפשטת בקצוות רבות בארצות. ושראה בכתבים רבים מזמן המח' על ספר המורה, שהיו צריכים להגן על דברי הרמב"ם בכותבו על ביטול ההגשמה, ושכן הוא באיגרת הרמב"ן (הנ"ל), והרי שחכמי צרפת כמדומה שהיו מגשימים בפרהסיא בזמן ההוא וכו'. והנה היום תהילות לאל, נעקרה אותה האמונה הרעה מעיקרה, מכל כוחותינו לא שמענו מי שהחזיק בה כלל, או שיתבלבל בהאמנתה, וזה עם הידיעה מופתית, או בידיעת קבלה. הנה אם לא יצא ולא יושג מן התפלספות רבינו הגדול [הרמב"ם] תועלת בעיונו בלתי זה, היה באמת מספיק. עכ"ד. וכן רבנו אברהם בן הרמב"ם במלחמות ה' (הוצאת מוסד הרב קוק) שהוא קונטרס להשיג על המערערים על ספר המורה, פתח ביחוד ה', ובאי גשמותו, ושכל המקראות בזה הם משל, ושזהו יסוד הדת ומוסכם אצל כל החכמים בדורות הקודמים, ואין בו ספק אצל אחד מבני ישראל מקצה המזרח ועד קצה המערב בכל יושבי ארץ ישמעאל וכו'. והקול נשמע אצלינו ואצל אבותינו, כי רבים מעבר הים מיושבי האיים והקצוות הרחוקים, טועים בזה העיקר הגדול, ונתלים בפשטי המקראות ופשטי המדרשות וההגדות וכו'. ויהי מקץ שלש שנים הגיעה אלינו שמועת המדינה הנקראת מונפשליר, כי נחלקו חכמי המדינה ותלמידיה, ונחלקו העם בעבורם לשני חלקים, חלק אחד בעלי השכל ובינה, הבינו באמת בעיקר דתם, ונתקנה על פי ספר המדע ומורה הנבוכים אמונתם. וחלק אחד מתאמצים באמונה המקולקלת שירשוה מאבותם וכו'. ומעתיקי הדברים הוציאו הקול בארצנו, כי ספרי הרב אבינו ז"ל מורה הנבוכים וספר המדע, שרפו אותם החלק האחד מאנשי מונפשלי"ר, בכח השרים העוזרים אותם, מפני שהם חולקים על אמונתם, ומגלים זיוף דעתם, ובודאי יעזרו אותם הנוצרים, כי אמונתם אינה רחוקה מאמונתם וכו'. עכ"ד. וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' קיז) בדברו על "מגלת סתרים" מביא שטעו מהצרפתים בהגשמה וז"ל, ולולי ספריו [של הרמב"ם] המעולפי' ספירי', שהאירו את עיני גלותינו, היינו מגששי' כעוורים קיר, וכמה אמונות רעות היו מתפשטות באומתינו, כמו ההגשמ' שהיו מגשימי' בפרהסיא הגדולים בחכמת התלמוד בצרפת, ובכמה מקומות, כמו שנראה מאגרת ששלח הרמב"ן ז"ל לרבני צרפת על הענין הזה, כשהחרימו שלא לקרות בספר המורה וספר המדע, ז"ל [זה לשונו-של הרמב"ן] ואחרים שמעתי אומרים, שאתם תופסי' על ספר המדע באומרו שאין למעלה צורה ותבנית, ולמה רבותי תפסתם עליו בדבר זה, שהרי כל הגאונים בחבוריהם קראו הסובר חלוף נרגן מפריד אלוף, והביאו ראיות שדבר זה כתוב בתורה, שנוי בנביאים, משולש בכתובים. גם בהגדות ובמדרשות הנעימי', עלת העלות ית' על כל ברכו' ותהלות, אין לתארו בגשם ותבני' וכו'. וכמה האריך שם לקיים דבר זה. גם הר"ר שמואל ספורט"א שלח לתפוס עליהם [על חכמי צרפת] בדבר זה וז"ל, מה תעתירו עליו דבריכ', ומה תנסוהו, הודיעונו על מה תריבוהו וכו'. תחלת דברי רבי' הגדול בספ' המדע ואמירתו הראשונית שאין ליוצר הכל גשם ותבנית. ואנכי הצעיר נמס ונבזה, תמה אם נחלקו אבות העולם על זה, שהרי דבר זה קבלה היא בידינו, אשר רבו מרבו אליו מסרן, ולא מפי עצמו אמרן, כי כן כתבו כל הגאונים הקדמוני' וחכמי גליותינו. וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בפירושי חגיגה שלו וכו'. וכן רבינו נסים גאון ז"ל בפרק הרואה כו'. עד וכבר האריך ר"ח ז"ל לדבר בענין זה בפי' ערבות, וכך אמר באחרית דבריו, ולמביני מדע יראי שמים פחות מזה כדאי להם להבין ולידע, שאין בכל התלמוד מודיע שיש בישראל מי שנותן דמות לבורא ישתבח שמו ויתעלה זכרו. אמנם חלוקי לב רשעי ישראל המינים, מחפאים דברים אשר לא כן, כדי לגנות את עצמן, מי שפרע מדור המבול יפרע מהם. ע"כ. וגם הרב הגדול הראב"ד לא תמה על רבי' הגדול בשומו מאמין הגשמות מכלל המינים, אלא מהטעם שאמר, כי אין לקרות מינים בעלי המחשבות הרעות וכו'. עכ"ל. וכמה האריך שם בענין זה. ות"ל, ובזכות רבינו הרב ז"ל, ובהמצאת ספריו המעולפי' ספירים, כבר אבדה אמונה זו של הגשמות, ונכרתה מפי אנשי אומתינו, ואין מי שמעלה אותה על לב, ולא מי שמסתפק בה כלל. וידוע כי אלו הדברים וכיוצא בהן, לא ישיג אותן האדם מהתלמוד בלבד, אלא צריכין להקדמות רבות מהמושכל, והאיש הלזה התיר רצועת הענוה, והסיר מסוה הבשת מעל פניו, וגלה קלונו וזדונו, וכת' על הרב הגדול צדיק יסוד עולם, חלילה לאל מרשעו, ולא לפניו חנף יבא וכו'. עכ"ל. וכ"כ רבנו צדוק הכהן מלובלין בספרו דברי סופרים (עשה ג דף כח ע"ב) שהרמב"ם וחובות הלבבות ועוד קדמונים האריכו בהרחקת ההגשמה וז"ל, והוצרכו לכך ביותר באותן הדורות, שהיו הרבה מאמינים גשמיות ממש, ומהם מרחיקים היותו בעל גוף, ועכ"ז יציירוהו גשמי, מאור, ורוח וכדומה, שגם זה גשם, ויגבילו לו מקום וכו'. וע"ע בשו"ע המדות (ח"א שער השמחה עמ' שסט והלאה). ועתה אינה ה' לידי מאמרו של הגאון הנאמ"ן (אור תורה תשנ"ג זה שמו יקבנו למען הרמב"ם לא אחשה, ונדפס בספר קובץ מאמרים עמ' רסז) וכתב שם מענין הרמב"ם, ושטעו חכמי צרפת בהגשמה, ועל כך היתה עיקר טענתם כנגד הרמב"ם, כמבואר באיגרת הרמב"ן, והשגות הראב"ד הנ"ל. עכת"ד ועע"ש.
(((הטעות בהגשמה נבעה מחמת הבנת פשט הכתובים בלבד)))
ה. הני קמאי שטעו בהגשמה, שורש טעותם נבעה מחמת פסוקי התורה ואגדות חז"ל המזכירים דברי גשם בהשם, כגון יד השם, עיני השם, חרון אף השם, ועוד רבים, והמה סברו שמאחר שכתוב בפסוק שלהשם יש יד וכדומה, אי אפשר בשום אופן לפרש שאין לו יד, שכלל גדול ביסודות הדת שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ואם נפרש פסוקים שהמה רק מושגים מושאלים, ואינם כפשוטם כלל, הרי בזה נבא לעקירת התורה ולכפירה גמורה, שכן נפרש את כל התורה שהיא משלים, ונבטל את מצוות התורה, כאשר היו דברים מעולם במשך ההיסטוריה. והכי ביארו שטעותם נבעה מפשטי הפסוקים והמדרשים במורה (ח"א פל"ו, ובסוף פרק נא ופרק נג. ובחלק ב פרק כט כל הקטע האחרון), ועוד לו במאמר תחיית המתים שהובא לעיל (אות ד), וכן מבואר מהשגת הראב"ד (תשובה פ"ג ה"ז) שעל דברי הרמב"ם שהמגשים הרי הוא מין, כתב וז"ל, א"א, ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות , המשבשות את הדעות. עכ"ל. וכ"כ רבנו אברהם בן הרמב"ם במלחמות ה' באורך, דדין גרמא להו פשטי המקראות ופשטי המדרשות. וכ"כ הכוזרי (מאמר א אות פח והלאה). וכן מבואר בראב"ן (ריש מאמר השכל מצוה א) (שם מצוה ב) והבינו כל הדברים על פשטיהם, בין הנמצא בפסוקים, בין בדברי רבותינו ז"ל וכו'. עכ"ל. וכ"כ בפסקי ריא"ז (סנהדרין צ ע"א ד"ה ודבריו, ועוד לו בקונטרס הראיות הנדפס בסוף פסקיו לסנהדרין, ריש פרק חלק) שמביא את הרמב"ם שהוא מין, ופליג עליה, שאין הוא מין [שאע"פ שגם הוא מסכים שאין לו ית' גוף] וז"ל, אבל מי שיטעה בכך, ולא ירד לעומקו של דבר, ומבין המקראות כפשוטן , וסבור שהקב"ה הוא בעל תמונה, לא נקרא מין. שאם כן הוא הדבר, איך לא פרסמה תורה על דבר זה, ולא גילו חכמי התלמוד להודיע דבר זה בגלוי, ולהזהיר נשים ועמי הארץ על כך, שלא יהיו מינים ויאבדו עולמם וכו'. ע"כ.
ותשובתם מפשטי המקראות, שגם המה מוכרחים לפרש פסוקים רבים שאינם כפשוטם בכלל, וחייבים לומר עליהם דברה תורה כלשון בני אדם, או שהפסוק מדבר בדרך גוזמא, או שהוא מושג מושאל בלבד, כגון הנאמר בדברים (א,כח) ערים גדולות ובצורות בשמים, שהוא בלשון הבאי, כדאיתא בספרי שם (אות כה), וכ"כ הריא"ז (סנהדרין פי"א אות ה) על הפסוק, ותבקע הארץ לקולם וכדומה. ועמדנו על כך באורך במקום אחר לבאר מהי הדרך לפרש את מדרשי חז"ל [אפס קצהו ראה להלן (סימן ב סעיף ד בהערה)]. ונזכיר את מסקנת הדברים שהכלל הוא, כל שיש פירוש כפשוטו של מקרא, לעולם נאוחזו בכל כח. ברם כשפירוש הפשט לא יתכן בשום אופן, נבארו בדרכים אחרות. ומעתה היות וההגשמה הוכח ביטולה בהוכחות גמורות, ממילא מוכרחים לפרש את פסוקי ההגשמה בדרך משל. ותשובה נוספת לכך, עולה מדברי הרמח"ל שבסמוך.
(((הרמח"ל תארי ההגשמה אינם מושאלים )))
ו. מאידך גיסא, ונפלא עד מאוד, מהלכו של הרמח"ל בספר הכללים (נדפס בסוף ספר דעת תבונות ח"א עמ' שכט) שהסיבה שקוראים ליד יד, היא לפי שהשם ברא את האדם בצלם אלקים, היינו שמראהו ותוכנו של האדם, בראו במקביל לפעולות האל, ולכן מן האדם, ממראהו ותוכנו, נוכל להשיג באלקות. כגון ברא השם ידים לאדם, שעל ידיהם האדם פועל את חפצו, כי כך בעולמות העליונים השם פועל על ידי כוחות רוחניים המשפיעות שנקראות "ידים". וברא לאדם ראש ובתוכו מוח, כי כך הוא בכוחות העליונות שישנה שם "גולגולת" "מוחין" וכדומה הרוחניים בתכלית, שעל ידיהם השם פועל את "המחשבות" ואת "התוכניות" האלהיות. וברא לאדם אוזן, לפי שישנו כח אלהי האחראי על "שמיעת" העולמות התחתונים, ולכן ברא לאדם אוזן שדרכו ישמע. וברא לאדם "עין" כי יש כח עליון הנקרא "עין" המשגיח על התחתונים, וכדומה. ממילא הכל הוא להיפך הגמור, כי מה שהיד נקראת יד, הוא מפני שבעולמות העליונים ישנה ספירה הנקראת כן, ופעולתה היא בדרך "יד", לכן ליד שלנו "הושאל" השם יד, כי היא פועלת מדומה ליד העליונה. אך כמובן היד שלנו פועלת בגשם, ואילו היד העליונה ברוח. וא"כ כשאנו אומרים "יד השם" זהו השם האמיתי של המילה "יד", ואין צריך להסיר את ההגשמה מהמילים "יד השם" כי אמיתות המילה יד, אינה בדברי גשם, אלא היא פעולת השם הרוחנית. ורק שבדיבור שלנו, אנו בני האדם, המושג האמיתי הנקרא "יד", הושאל לדבר גשמי היא ידינו, שאיתה אנו עושים פעולות. נמצא שאין צורך לשלול את ההגשמה מן הפסוקים שדיברו על אברים ורצונות בהשם, כי השמות ההם הם השמות אמיתיים לפעולות השם [שהם כמובן פעולות רוחניות], והכל הוא להיפך, לצורכינו הושאלו שמות מושגי הרוח, לשימוש מושגים שלנו, מושגי גשם. וההשאלה היא מסיבה אמיתית, לפי שהם פועלים דברים זהים.
וזהו הסבר נפלא עד מאוד, ולפיו, א"צ לדחוק את מילות התורה ולפרשם שאינם דברי גשם, רק מושגים מושאלים, ושדברה תורה כלשון בני אדם, ושהוצרכה לשאול מושגי גשם כדי לדבר בהשם, כאשר כתבו הני אשלי רברבי דלעיל. אלא להיפך, הפשט בתורה הוא כפשוטו, ואין כאן שום גשם, כי הפירוש האמיתי למילים אלו, אינו בדברי גשם, אלא בדברי רוח, ולצורכנו הושאלו מושגי רוח אלו לדברי גשם הנמצאים בנו, לפי ההקבלה שברא השם את האדם בדמיון לכוחות העליונים. וניכרים דברי אמת, בפרט בהעלות דברי הרמח"ל יחד בעוד דוכתי, שגם שם דרך בדרך זו, ועל ידה פשט מחלוקות עצומות, ראה לגבי המח' בתארי האל האם יש תארים עצמיים, או שכולם מושאלים, או שליליים וכדומה, ויתבאר להלן (סעיף יא), וכן דרך לגבי הי' ספירות דאצילות, שנחלקו האם הם אלהות או ברואות, ויתבאר להלן (סעיף יב), וכמה קולמוסים נשברו על שני נושאים אלו, וכאשר יראה הרואה בסעיפים הנ"ל, ועוד נשאר דיו בקסת, ואילו הרמח"ל בדרכו הנ"ל צולח את כל המח', ופושט את הנושא בראיה הרוחנית הנפלאה שהיתה לו, כי לאו בר איניש הוא, לא הגיע למסקנתו דרך החקירה, ודרך ראיות, אלא ראה בעיניו את העולמות הרוחניים, וממילא יכל לספר לנו, מה קורה שם, ולפשוט את ספקותינו, ולהורות לנו את הדרך בה נלך, וכמו שנתבאר כל זאת להלן (סעיף יב אותיות טו-כ) באורך, שהעיקר כרמח"ל.
וכן כתב בספר פתחי שערים (נתיב עגולים ויושר פ"א) שהכל להיפך, היד של האדם נקראת יד, לפי שהיא שם מושאל מ"ידו של השם", שהיא שם לפעולתו, עיין שם. וכ"כ עוד בספרו מגן וצינה (פרק כז) ע"ש. מעניין שכתוכן זה עולה מדברי בעל שו"ע הרב בספר התניא (פרק כג) שם ביאר, שלגוף האדם יש נשמה, שלה "אברים" ככל אברי הגוף, והיא מתלבשת בשעת מעשה המצוות לרצון העליון, ונעשית לה מרכבה ממש. כגון היד בשעה שמחלקת צדקה לעניים, או מניחה תפילין, וכדומה, וכן הרגלים בשעת הליכתן לדבר מצוה, והפה והלשון המדברים דברי תורה, והמוח המהרהר בד"ת, כולם נעשים מרכבה לרצון העליון. ואצל הרצון העליון אמרו בתיקונים, שרמ"ח מצוות עשה הן רמ"ח אברים של המלך, דהיינו המצוות הן פנימיות הרצון העליון וחפצו האמתי, שמלובש בכל העולמות העליונים והתחתונים להחיותם, כי כל חיותם ושפעם של העולמות תלוי במעשה המצוות של התחתונים. ובזה ביארו בתיקונים את דברי הזוהר, דאורייתא וקב"ה כולא חד, כי בקיום המצוות מתלבשת יד העושה, בחלק "יד" נשמתו, בחלק "יד" הרצון העליון, והרי לנו שהתורה, המצוות, וקב"ה, חד אינון. עכת"ד, ע"ש שמבאר זאת ביתר עמקות.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5