חומר טעות ההגשמה

——–

סיבת חומר טעות ההגשמה היא, כמשל אדם ששמע לראשונה שישנו בעל חיים מופלא ששמו פיל, על כן הלך לידידיו שיספרו לו מהו אותו בעל חיים פלאי הנקרא פיל, והם חמדו לצון, ותיארו לו שהפיל הוא מעופף ימי, עם פרצוף אדם, העולה ליבשה אחת לשבעים שנה, ועוד שיבושים כהנה ואחרים, כיד השם הטובה עליהם. אדם זה אינו נקרא שאינו יודע במדוייק מהו פיל, אלא אינו יודע כלל מהו פיל. כמותו המגשים, הסובר שלהשם דעות, רחמים, תנועה וכדומה, לא רק שאינו יודע במדויק את השם, אלא שהוא עובד ומתפלל לדבר אחר לגמרי. ובלשון הראשונים, המגשים "עובד זולתו". ועוד חמורה טעות בהגשמה מטעות עבודה זרה, כי טעות עבודה זרה היא שיודע את הבורא, אלא שסובר שמותר, או שרצון הבורא שיעבדו את משמשיו, את השמש, הירח, כח זה או אחר, בסוברו שכבוד המלך שיכבדו את משרתיו. ואילו הטועה בהגשמה טעותו היא בעצם הבורא.

(((המגשים כופר גם אם טעה בלימודו)))

א. הטועה בהגשמה היא כפירה, ומינות, ולדעת הרמב"ם ודעימיה אין לו חלק לעולם הבא, שכ"כ הרמב"ם במשנה תורה (תשובה פרק ג ה"ז) וז"ל, חמשה הן הנקראים מינים , האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג. והאומר שיש שם מנהיג, אבל הן שנים או יותר. והאומר שיש שם רבון אחד, אבל שהוא גוף ובעל תמונה . עכ"ל. ולעיל (הלכה ו) ביאר, שאין להם חלק לעולם הבא. ובמורה הנבוכים (חלק ראשון סוף פרק לו תרגום ן' תיבון) כתב, שאני לא אחשוב לכופר מי שלא יביא מופת על הרחקת הגשמות, אבל אחשוב לכופר מי שלא יאמין הרחקתה, וכל שכן במצוא פי' אונקלוס, ופירוש יונתן ב"ע עליהם השלום [שהם] ירחקו מן ההגשמה כל מה שאפשר [דהיינו שלכן יש תביעה על הכופר, איך לא למד מדבריהם חיוב הרחקת ההגשמה]. וזאת היתה כוונת זה הפרק. עכ"ל. ועוד ראה שם באורך, ויובאו עוד חלק מדבריו להלן (אות ז) בעז"ה. ועוד ראה אליו במורה הנבוכים (ח"ג פנ"א) שאין התנצלות בטעות בעיון, וכל שהגיע מחמת טעות זו לכפירה, כופר הינו, וז"ל התרגום, אבל אותם בעלי השקפה ועיון שהושגו להם השקפות בלתי נכונות, אם מחמת טעות בעיונם, אם מפני שסמכו על מי שכבר טעה , אלה יותר רעים מן הראשונים בהרבה, ואלה הם אשר גורם ההכרח במקצת הזמנים להריגתם ומחיית עקבות השקפותיהם, כדי שלא יתעו דרכי זולתם וכו'. עכ"ד. וכ"כ עוד הרמב"ם באגרת תחיית המתים, על אנשים שהם זקנים, ושחושבים שהם מחכמי ישראל, שטועים בהגשמה מחמת פשטי המקראות, והם הסכלים שבבני אדם, ויותר תועי דרך מן הבהמות וכו'. וכ"כ בסוף אגרת הצוואה [ברם ראה לעיל (סעיף ו אות ד) אם אגרת זו היא מהרמב"ם או מזוייפת.] וכ"כ הראב"ד ז"ל (בתחלת הקדמתו לפירוש ספר יצירה, הובא בדעת ותבונה פתיחה שניה ד"ה גם בכלל) וז"ל, והזהר מאד בנפשך, כי אמרי הנה נצטיירו בחכמת אלהים, שלא יעלה בדעתך לומר שיש כח נפשי בעילת העלות ח"ו. וכל מי שיעלה בדעתו לומר דבר מכל אלה, אין לו חלק באלהי ישראל ובתורתו. עכ"ל. וכ"כ רבנו אברהם בן הרמב"ם בריש קונטרס מלחמות ה' וז"ל, ומי שחולק ואומר שיש לבורא ית' ויתעלה מכל, דימוי דמות או תמונה, או דמיון גוף, או סיום מקום, והדומה לזה, כופר באמתת קונו, ונותן לו דמיון, ולפיכך הוא מין, ואין לו חלק לעולם הבא וכו', וראה עוד שם באורך בזה. וכן מבואר מדברי ר"א מגרמיזא בעל הרוקח בשער היסוד שכתב וז"ל, והשם בלבו שעל השי"ת שייך לשון צלם ודמות, אין לו אלוה כלל . ע"כ, ועוד ראה בדבריו שיובאו בסמוך. גם הרמב"ן באיגרתו לחכמי צרפת (נדפסה בכתבי הרמב"ן מוסד הרב קוק ח"א עמ' שמט) שטענו על הרמב"ם שספריו כפירה, היות והוא הסיר את ההגשמה, הרמב"ן יצא להגן על הרמב"ם, וכתב להם, שאף מחכמי רבותיכם בעלי התוס' הרחיקו ההגשמה, והביא את דברי הרוקח הנ"ל, ועוד המשיך שם וכתב, שכל הרבנים, ורבינו חננאל, ורבינו נסים, ורבי נתן ידעו וכתבו שאין דמות וגשם לבורא, וקיללו המאמין בזה. ואברהם אבינו ע"ה הבין וידע זה. על כן אני אומר באמת, שהמאמין באלהותו יבין, כי כמו שאין אברים לנשמה שיצאה מכסא קדשו, כך אין לבורא גוף ודמות וצורה כלל. המאמין אשריו, ומי שלא יאמין ידון באש לא נופח . עכ"ל. וכן הר"ר שמואל ספורט"א שחי בזמן בעלי התוספות (הובא בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' קיז) גם הוא כתב להגן על הרמב"ם וז"ל, שהרי דבר זה קבלה היא בידינו, אשר רבו מרבו אליו מסרן [אל הרמב"ם], ולא מפי עצמו אמרן, כי כן כתבו כל הגאונים הקדמוני' וחכמי גלויותינו, וכן כתב רבינו האיי גאון ז"ל בפירושי חגיגה שלו וכו'. וכן רבינו נסים גאון ז"ל בפרק הרואה כו'. עד וכבר האריך ר"ח ז"ל לדבר בענין זה בפי' ערבות, וכך אמר באחרית דבריו, ולמביני מדע יראי שמים, פחות מזה כדאי להם להבין ולידע, שאין בכל התלמוד מודיע שיש בישראל מי שנותן דמות לבורא ישתבח שמו ויתעלה זכרו, אמנם חלוקי לב רשעי ישראל המינים [הם הקראים, ובתורה שלמה (חט"ז במילואים עמ' רצה) מביא את הר"ח בגירסא אחרת וז"ל, רשעי ארץ המינים.] מחפאים דברים אשר לא כן, כדי לגנות את עצמן, מי שפרע מדור המבול יפרע מהם. ע"כ. וכ"כ התניא הקדמון (ראשית חכמה הארוך נתיב ו) וז"ל, כל אדם שירצה חלק בתורת משה רבינו ע"ה, יש עליו להאמין אמונה שלימה באילו העיקרין, ואם לא יאמין בכולם , אפי' קיים כל התורה כולה, מלבד שלא האמין בעיקר ההוא, הרי זה מין גמור . א, אמונת מציאות השם ית'. ב, אמונת היחוד, וזהו להאמין שהוא אחד מכל צד וענין, כמו שאמ' החכם, לא כאחד הקנוי והמנוי, לא כאחד המין הפרטי, ולא כאחד המורכב ומתחלק לאחדים רבים, ולא כגוף הפשוט אשר הוא אחד במספרו, אבל הוא ית' אחד בכל מיני אחדות. ודברים הללו עמוקים מאד, ועל כן טוב לקצר הדבור בהם. ג. הרחקת הגשמות ממנו יתברך. ד. שאין לו לא תחילה ולא סוף ותכלית וכו'. עכ"ל. וכ"כ המגדל עוז (תשובה פ"ג ה"ז) להסכים עם הרמב"ם, שהמה כופרים, ודחה את השגת הראב"ד. וע"ע להלן (אות י).

(((המגשים עובד זולתו)))

ב. בספר חובות הלבבות (שער היחוד פרק ב) כתב וז"ל, ואמת אמר הפילוסוף באמרו, לא יוכל לעבוד עילת העילות ותחלת ההתחלות אלא נביא הדור בטבעו, או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה. אבל זולתם, עובדים זולתו , מפני שאינם מבינים נמצא אלא מורכב. עכ"ל. וכ"כ כתוכן זה עוד ראשונים, שכ"כ בספר אהל מועד (שער ראשית חכמה הארוך דרך ב נתיב ה) כלשון הנ"ל ממש, ואמ' הפילוסוף וכו', והוסיף וז"ל, והם מייחדים בלשונם ובמיליהם, ויחשבוהו רבים במחשבותיהם. וזה דומה למאמר הנביא ע"ה שאמר, מי חכם ויבן אלה נבון וידעם (הושע יד,י), שהידיעה היא העיקר, ולא האמירה בלבד וכו'. עכ"ל. שוב ראיתי לגאון הנזיר בקול הנבואה (עמ' עה מוסד הרב קוק) שהביא שכ"כ גם ר' יוסף ן' צדיק בספרו עולם קטן (ריש מאמר ב עמ' 21) וז"ל, אמרו הפלוסופים, שלא יוכל לעבוד את עילת העילות, אלא נביא הדור בטבעו, או פלוסוף ידוע, כאשר אתו מן המדע. לפי ששאר בני אדם לא יאמינו מצוי אלא מורכב, כאשר אמר הנביא (עמוס ח). עכ"ל. ושכ"כ בספר שער השמים המיוחס לראב"ע (בהקדמה) שכל מי שאינו יודע בוראו, ואינו משיגו כפי השגת השכל האנושי, נמצא עובד ע"ז בלי ספק . וכן אמרו חכמי הפלוסופים, לא יעבוד עילת העילות אלא נביא שלם בטבעו, או פלוסוף מודע, באשר אצלו מן החכמה. לפי שזולתם מן ההמון, אין נמצא בדעתם אלא מורכב. כמו שאמר הנביא (דברי הימים ב,טו) וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת. ע"כ.

ועוד האריך הרחיב בכך החובות הלבבות (שער היחוד פרק י ד"ה אך המדות) אחרי שהביא את הרס"ג בהאמונות והדעות, שתארי האל בפסוקי התורה המה מושגים מושאלים, ביאר מדוע התורה השתמשה בהשאלה, וז"ל, כי הדחק הביאנו להגשים הבורא ית', ולספר אותו במדות הברואים, כדי לשער ענין שיקיים מציאות הבורא ית' בנפשות, והוציאו אותו ספרי הנביאים לבני אדם במלות גשמיות, שהם קרובות לשכלם ולהבנתם. ואילו היו מספרים אותו בענין שראוי לו מן המלות הרוחניות והענינים הרוחניים, לא היינו מבינים לא המלות ולא הענין, ולא היה אפשר שנעבוד דבר שלא נדע, כי לא יתכן עבודת דבר שאינו נודע. על כן היה צריך שתהיינה המלות והענינים כפי כח בינת השומע, כדי שיפול הענין על לבו ע"ד הגשמות המובן מן המלות הגשמיות בתחלה, ואח"כ נתחכם לו ונדקדק להבינו ולהודיעו, שכל זה ע"ד הקירבה ומליצת הספר, ושהענין האמתי הוא יותר דק ומעולה ומרומם ורחוק מאשר נוכל להבין אותו על תכונת דקות ענינו. והמשכיל הנלבב ישתדל להפשיט קליפות המלות וגשמותם מעל הענין, ויעלה במחשבתו ממדרגה אל מדרגה, עד שיגיע מאמתת הענין הנדרש אל מה שיש בכח יכלתו והשגתו. והכסיל הפתי יחשוב הבורא ית' על דרך הנראה ממליצת הספר, וכשהוא מקבל על עצמו עבודת אלהיו והוא משתדל לעשות לכבודו, יש לו טענה גדולה מצד פתיותו ומעוט הבנתו, מפני שאין האדם נתבע אלא כפי יכלתו והשגתו בשכלו והבנתו וכחו וממונו. אלא שהכסיל כשאפשר לו ללמד החכמה, ומתעלם ממנה, הוא נתבע עליה ונענש על אשר קצר ועמד מללמד. ואלו היה נוהג הספר [היינו ספר התורה], כשמתרגם הענין הזה, המנהג הראוי באמתו, אשר לא יוכל להבינו כי אם המשכיל הנלבב לבד. היו נשארים רוב המדברים בלי דת ובלי תורה, מפני קוצר שכלם וחלישות הכרתם בענינים הרוחניים. כי הדבר שיובן ממנו ענין גשמי, לא יזיק המשכיל, מפני שהוא מכיר בו, ומועיל הכסיל, כדי להתישב בלבו ובדעתו, כי יש לו בורא שהוא חייב בעבודתו. עכ"ל. ועע"ש באורך.

כלומר, הוכרחה התורה להשתמש במושגים מושאלים, כדי שיובנו המושגים באל, שאילו התורה לא הייתה שואלת מושגים מוגשמים בבורא, והייתה מדברת בבורא רק במונחים האמיתיים, שאינם נמצאים אצלנו, ואפי' בדמיוננו אינם נמצאים. [וכשמדברים עליהם מוכרחים לומר כלשונו של הרמב"ם (פ"ב ה"י) הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא, ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין וכו', ודבר זה אין כח בפה לאומרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו . ע"כ.] הרי שאז אפילו רוב המדברים [המה החכמים שעסקו בפילוסופיה] לא היו מבינים כלל את כוונת התורה בבורא, והיו סוברים בבורא שהוא אינו קשור אלינו, ושלא צריך לעשות את המצוות, ושהוא לא ציוה אותם, וכדומה שאר דברי כפירה, כי הרי הוא אחד, וממילא אין אצלו דיבור וכעס וציווי, שכל אלו פוגעים באחדותו, ולכן את ציווי התורה היו מבטלים, ובהשגחה לא היו מאמינים, מחמת חוסר השגת הדברים. לכן הוכרחה התורה לדבר על ה' על חפצו, אהבתו, כעסו, שמחתו וכדומה שאר מושגים מושאלים המוכרים לנו, כדי שכולם יבינו את הדברים ויעבדוהו. ואחרי השימוש בהשאלה, יש לפרש למבין שהם מושגים מושאלים, ומי שהוא כה פתי שאין דעתו מסוגלת לקלוט את ההפרש והחילוק בין גשם להשאלת גשם, הרי שהוא אנוס ורחמנא פטריה, ולא יענש על כך, אך אם הוא כן מסוגל אלא שלא למד, ולכן לא הבין, הרי שהוא חוטא.

(((חילוק בין חובות הלבבות והרמב"ם)))

למעשה עולה חילוק בין הרמב"ם ודעימיה לחובות הלבבות, שלחובות הלבבות אין תקנה לעמי הארץ, שהם רוב העולם, אלא שהם אנוסים ורחמנא פטריה, ואילו להרמב"ם יש תקנה קלה ופשוטה להם, והיא ללמדם את עצם היסודות, בלא הראיות לכך, ובלא עומק הדברים, רק להודיעם שלבורא אין גוף, ולא שייך בו דמיון וכו', ובזה ניצלו מכפירה. ומאידך גם הרמב"ם מודה שהטיפש שאינו מסוגל לקלוט אף את יסודות הדת לא יענש, ומה היה לו לעשות, וכדין שוטה הפטור מן המצוות, אף כאן שוטה הוא לגבי מצות יחודו, מאחר ודעתו לא מסוגלת לחלק. ברם זהו רק בפתי, אך רוב רובו של המון עם, בוודאי שיכולים לקלוט את חילוקי ההגשמה, אמנם לא את עמקות הדברים ואת הראיות לכך, וכאשר כתב חובות הלבבות הנ"ל, וגם הרמב"ם מודה לכך, כאשר כתב במורה (ח"א פרק מו) ההוראה להמון על מציאות ה', והצורך לדבר במושגים מושאלים על השם, לפי שלהמון העם קשה לקלוט מושג רוחני מופשט, ובדעתם שדבר בעל מציאות וודאית הוא דבר גשמי, ועל כן בהיות הצורך להודיע שלהשם יש חיות, וידיעה, ויכולת, ופעולה וכו', הושאלו לכך מושגים גשמיים אליו יתעלה, כדי שגם המון העם יבין. ע"כ. וא"כ מודה שאין ההמון מסוגל להבנת פנימיות הדברים, אך את המסקנות גם ההמון מסוגל לקולטם ובקלות, ועל כן סובר שאותם חייבים ללמד את המון העם, ואילולי כן יקראו כופרים, וזהו שטרח הרמב"ם להשמיע להמון עם את י"ג יסודות האמונה, וכתבם בריש המשנה תורה ובפירוש המשניות (סנהדרין רפ"י), ובעוד דוכתי טובי כתב שחובה להודיע זאת להמון וכדלהלן (אות ט). ואילו חובות הלבבות לא העלה רעיון זה על שפתיו, ובפשטות גם הוא יסכים עם כך, ורק שלא עלה רעיון זה בדעתו.

(((לחובות הלבבות היום)))

מעתה לדעת חובות הלבבות אחרי הרעיון של הרמב"ם ללמד את המון העם י"ג יסודות הדת, עם הארץ שלא למד כללים אלו, כיון שגם הוא יכל ללומדם, ממילא אין עליו את פטור דאנוס, ויפול עליו לשון החובות הלבבות דלעיל "שהכסיל כשאפשר לו ללמד החכמה, ומתעלם ממנה, הוא נתבע עליה ונענש על אשר קצר ועמד מללמד". ברם האם יקרא כופר או לא, זה לא ראינו ראיה בדעת חובות הלבבות. וחזי הוית להגאון רבי שלמה כשר בתורה שלמה (סוף כרך טז דף 302) שהביא את חובות הלבבות (פרק י הנ"ל) ולמד בו שלכתחילה עמי הארץ יגשימו, ושאין בכך איסור, שכך בחרה התורה להשתמש במושגי גשם, כדי להודיע רצונה, ושאילולי כן אפילו רוב החכמים לא היו מבינים את חפצה. ואכן כן הוא בדעת חובות הלבבות, ברם אחרי עצתו של הרמב"ם שהחובות הלבבות לא עמד עליה, משתנה הדין, היות וגם עמי הארץ יכולים להשיג את עצם הדברים ולא את עמקותם, וכאמור מסתברא שמעתה אף החובות הלבבות יודה להרמב"ם בחיוב ללמדם. ומעתה כעסו של המהר"ם לונזאנו זצ"ל בספרו דרך חיים (בנספח שבסוף הספר עמ' רצד הוצאת אהבת שלום. קטע זה הינו מגוף הספר בדפוס ראשון, אולם המחבר החליט להשמיטו במהדורא שניה, אבל בגוף הספר ציין לעיין במש"כ בדפוס ראשון, ולכן שבו והדפיסוהו בנספח) על החובות הלבבות, אינו מוצדק, היות ואף לפי חובות הלבבות אינם כופרים אלא טועים ואנוסים, והוא זכר בה בשעה רק את דברי חובות הלבבות בפרק י ולא בפרק ב, ואילו המהר"ם לונזאנו מודה להרמב"ם שיש ללמד י"ג עיקרים, וממילא המון עם לא כופרים, וגם הוא מודה בכך שזהו רק הבנה כללית ליחודו, ושכדי לעמוד עליה היטב לא סגי בקריאת הכללים, אלא יש להעמיק חקר, וא"כ הכל מודים להכל ואין כאן מחלוקת, רק אי הבנה של הדברים, היות וראה במקום אחד ולא בשני.

(((הסוברים שטעות אינה כפירה)))

ג. איברא בהשגות הראב"ד (תשובה פ"ג ה"ז) [אין זהו הראב"ד על ספר יצירה הנ"ל, ולכן אין סתירה ביניהם, וכמו שכתב מהרח"ו (בהקדמתו לשער ההקדמות) וז"ל, גם פי' ספר יצירה שמכונה בשם הראב"ד ז"ל, עם היות שחברו חכם אחד אשכנזי, ואינם דברי הראב"ד, עכ"ז דבריו אמיתיים, וגם הם סתומים. עכ"ל.] על דברי הרמב"ם שהמגשים הרי הוא מין, כתב וז"ל, א"א, ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות, ויותר ממה שראו בדברי האגדות, המשבשות את הדעות. עכ"ל. ונראה שגם הוא מסכים עם הרמב"ם שאסור להגשים, וכדמסיים שהאגדות גורמות שיבושים, דהיינו דדין גרמא לשיבוש הטעות בהגשמה. ומבואר שמודה לרמב"ם שאסור להגשים, ברם מחלוקתם היא האם המגשים מחמת טעות בהבנה, הוא מין או לאו, אחר שאין מקרא ואין מאמר חז"ל שדורש שלא להגשיםדעת הראב"ד בהגשמההיות וראיתי מי שסבר שהראב"ד עצמו ס"ל הגשמה, על כן הננו להראות מפי קמאי שלמדו בו כדרכנו. שהנה כ"כ בדעת הראב"ד העיקרים (מאמר א פרק ב) וז"ל, וגדולה מזו כתב הראב"ד ז"ל, שאפילו המבין עיקר מעקרי התורה בחלוף האמת, מפני שהוא טועה בעיונו, אין ראוי לקוראו מין. עכ"ל. וכ"כ הרשב"ץ בספרו אוהב משפט על ספר איוב (בהקדמה פרק ט) וז"ל, ועל זה תפס הראב"ד ז"ל על הרב מורה צדק ז"ל, במה שכתב שהאומר שהש"י הוא גוף הוא כופר, וכתב הרב ז"ל, שאף על פי שעיקר האמונה כן הוא, אבל המאמין היותו גוף, מפני תפיסתו לשון המדרשות כפשטן, אין ראוי לקראו כופר. ע"כ. וכ"כ בשו"ת מהר"ם אלאשקר (סי' קיז) משם הר"ר שמואל ספורט"א, שאחר שהביא סיעת קדמונים מזמן הגאונים שאסרו את ההגשמה, הוסיף שכן עולה מהראב"ד, שכתב בזה"ל, וגם הרב הגדול הראב"ד לא תמה על רבי' הגדול בשומו מאמין הגשמות מכלל המינים, אלא מהטעם שאמר, כי אין לקרות מינים בעלי המחשבות הרעות וכו'. עכ"ל. לאמור שגם הראב"ד מודה שאסור, רק שחולק שאין לשים את הטועים בהגשמה, בכלל המינים, ושאין להם חלק לעוה"ב. וכ"כ הרמ"ק בפרדס רמונים (שער א פרק ט) בדעת הראב"ד. גם היש"ש (בהקדמה לחולין) מביא את דברי הרמב"ם שהם מינים, ושתקפו הראב"ד, ועל כך כתב וז"ל, מה כיון, צריך ביאור [דברי הראב"ד בכותבו "גדולים וטובים ממנו", וכי משבח הוא את המגשימים?], והנלע"ד הוא, שידע שכיון הרמב"ם גם על חכמי צרפת, והיטב חרה לו לראב"ד על כך, ולזאת כיון שהם גדולים ממנו. ברם לענין נידו"ד פשוט שלא בא לסתור את הרחקת ההגשמה. [ותשובת הרמב"ם תתבאר להלן (אות ז)]. וכ"כ הכוזרי (מאמר א אות פח והלאה) שאין להאשים את המגשימים, הנתלים בפסוקים, ברם זהו שקר. וכ"כ בפסקי ריא"ז (סנהדרין צ ע"א ד"ה ודבריו, ועוד לו בקונטרס הראיות הנדפס בסוף פסקיו לסנהדרין, ריש פרק חלק) שמביא את הרמב"ם שהוא מין, ופליג עליה, שאין זה מין, אע"פ שזה נכון שאין לו גוף, ומאריך ע"ש, ונביא מעט מדבריו וז"ל, אבל מי שיטעה בכך, ולא ירד לעמקו של דבר, ומבין המקראות כפשוטן, וסבור שהקב"ה הוא בעל תמונה, לא נקרא מין. שאם כן הוא הדבר, איך לא פרסמה תורה על דבר זה, ולא גילו חכמי התלמוד להודיע דבר זה בגלוי, ולהזהיר נשים ועמי הארץ על כך, שלא יהוא מינים ויאבדו עולמם וכו'. ועוד הוכיח מכך שרק יחידים היו עוסקים בסודות ולא הרבים, והיחידים העלימו ולא הורו לרבים, על כרחך שמי שלא יודע אינו מין. ושם (ד"ה ומה שכתוב) כתב, וכמה היו מחכמי התלמוד הקדושים שמהם תצא תורה לישראל, שלא נתנו לבם להתבונן בענין האלהות, אלא הבינו המקראות כפשוטם. ולפי תומם חשבו כי הקב"ה הוא בעל גוף ותמונה, וחלילה שנקר' מינים לאשר נאמר עליהם לקדושים אשר בארץ המה וגו'. ועע"ש (הערה 15). וכן דעת העיקרים, דאע"פ שבתחילה (מאמר א פרק א) כתב שהלל [שאמר בסנהדרין (צט ע"א) אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה] חוטא, ורק אינו כופר, כי אין האמונה במשיח עיקר, לפי שלדעת העיקרים יש רק ג' עיקרים [ועל כך בנוי ספרו לדחות את הרמב"ם הסובר שישנם י"ג עיקרים, ואיהו ס"ל רק ג'], ואין ביאת המשיח בכלל. [ולכאורה חזינן דאי ביאת המשיח היא מי"ג עיקרים, אז אה"נ היה בזה מינות, וזה עולה כרמב"ם, ברם זה אינו, שהנה] והמשיך (פרק ב) שכופר יקרא מי שיודע דעת התורה וחולק על כך, כגון שיודע שדעת התורה באמונת המשיח, והוא אומר, לי לא נראה כן. אולם אם הוא טעה וסבר שדעת התורה שאין משיח, אף על פי שהוא טועה וחוטא בשוגג, ולכן צריך כפרה, אולם כופר לא יקרא. וכן דעת הראב"ד שהטועה בעיונו אין ראוי לקוראו מין. עכת"ד. וע"ע אליו (מאמר ד פרק מב). וכ"כ הרשב"ץ בספרו אוהב משפט על ספר איוב (בהקדמה פרק ט) שכופר הוא מי שיודע דעת התורה, וחולק עליה. או שטעה בעיקרי התורה, גם אם הביאתו לכך טעות עיונו. אך המאמין בכל העיקרים, אלא שעיונו הטה אותו לטעות באחד מסעיפי העיקר, אינו כופר, כיון שהוא חושב שזאת היא כוונת התורה. ובזה ביאר את הלל שלא שמוהו חז"ל כופר, וכן את פרקי דר"א, ואת חכמי ישראל שטעו בהגשמה, שאסור לנו לספר בגנותם, ולומר עליהם שהם מכתות שאינם מקבלות פני שכינה ח"ו, לא תהא כזאת בישראל, כיון שהם שלימים באמונתם, נזהרים מעבירות התורה, ומתחזקים בקיום המצוות כהוגן. ועל זה תפס הראב"ד ז"ל על הרב מורה צדק ז"ל, במה שכתב שהאומר שהש"י הוא גוף הוא כופר, וכתב הרב ז"ל, שאף על פי שעיקר האמונה כן הוא, אבל המאמין היותו גוף, מפני תפיסתו לשון המדרשות כפשטן, אין ראוי לקראו כופר. ע"כ. [אולם רבנו צדוק מלובלין בדברי סופרים (דף כח ע"ג) למד בעיקרים וברשב"ץ הנ"ל, שהם סוברים על הטועה בהגשמה, שכיון שטעותו נובעת מחמת הבנת הפסוקים, אין בכך חטא כלל. ועל כך איהו משיגם, שכן יש לו עון, אלא שאינו כפירה. ולא הבנתי מהיכן למד כן בהם, ובפרט בעיקרים, וכאמור. ועוד ראה בדעת העיקרים להלן (אות ה). ומ"מ דעת הדברי סופרים (שם) לאסור בזה איסר וז"ל, והמאמין בגשמות, אף שהוא מתוך תמימות אמונתו בתורה, ובדברי רז"ל כפשוטן, יש לקרותו עובד ע"ז בטהרה. ושכן מבואר בריקאנטי (פ' יתרו בהגה) שהסובר שחכמתו ית' ובינתו וחסדו וכדומה, שאר כחות המיוחסות אליו, הם דברים נפרדים בהשם, הוא בכלל עובד ע"ז, ושכן כתב עוד בפרשת ויחי (על פסוק בן פורת). ע"כ.]

ועתה מציאה מצאתי שכן אמר המגיד למרן, במגיד מישרים (ויקהל מהדורא בתרא ד"ה אור לר"ח ניסן) וז"ל, הלא ידעת דקשה לך טובא בענין ספירייא קדישייא, בענין מלכות דהיא מתייחדת עם ספירן, ובקצת דוכתי מתחזי דלאו הכי ח"ו [נראה לכאורה סתירה ביחס לספירת מלכות, האם היא מתיחדת עם ט' ספירות שמעליה, או לא ח"ו.] כגון דההיא דס' הבהיר דט' שרית וחתים בה, וכמה דוכתי אחרינא משמע הכי, עד דהא אתי לבעל מנחת יהודה [חייט] למימר מאי דאמר, דהוי דוגמת כלי הספינה וכו', שרי ליה מאריה, רחמנא לשזבן מההוא דעתא. ומ"מ לא איענש על ההוא מלה, כיון דלא אמרה בכוונה למחטי קמיה קב"ה , אבל טעות גדול הוא. עכ"ל. איברא דממשיך שם וז"ל, תו קשה, דמחזי דאיכא בספריי' שינויי' ח"ו, כדאמרי' עומד מכסא דין ויושב וכו', עד דהאי אייתי לקצת מקובלייא למימר, דלאו אינון עצם האלהות ח"ו. והא ידעת דר' פלוני הכי סבר, ועתיד למיהב דינא עליה, ועונש' סגיא . לכן אי תשתכח עמיה אמור לי' דיהדיר ביה, והוא יקבל מינך. דאע"ג דאית ביה קצת מדות דלא מכוונן, מ"מ בהאי חכמתא הא ידע בה קצת. עכ"ל. והנה כאן כן אומר שיענש על טעות ביסודי הדת, ומאי שנא רישא וסיפא. ושמא בסיפא מדותיו גרמו לטעות כדמסיים, ועל כן אין זהו שוגג גמור, וצ"ע.

(((אחרונים הסוברים שטעות אינה כפירה)))

ד. גם בשו"ת הרדב"ז (ח"ד סי' קפז) על דרשן שבדרשתו אמר, שישראל חשבו שמשה רבינו היה אלוה, כתב, ולא מצאתי טעם לפוטרו מן העונש זולת מפני שהוא טועה בעיונו ותקנתו קלקלתו. ולא עדיף האי ממי שטועה באחד מעיקרי הדת מחמת עיונו הנפסד, שלא נקרא בשביל זה כופר. והרי הלל היה אדם גדול, וטעה באחד מעיקרי הדת, שאמר (סנהדרין צט ע"א) אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיהו. ומפני זה הטעות לא חשבוהו כופר ח"ו, דאם לא כן, איך היו אומרים שמועה משמו. והטעם מבואר, כיון שאין כפירתו אלא מפני שחושב שמה שעלה בעיונו אמת, ואם כן אנוס הוא ופטור. עכ"ל. גם באור החיים ליעב"ץ ממגורשי ספרד (סוף פרק ה) כתב, ואם ח"ו המצא ימצא פתי ועם הארץ אשר לא יצייר הדבר זה, או אשה אשר חשכה אלוה חכמה, ולא חלק לה בבינה, ולא תוכל לצייר מציאות השם כי אם בעל גשם. והאשה ההיא תזהר ככל מצות השם יתברך, ותחשוק בלבה אל יוצרה, ותמסור נפשה על תורת ה'. אחרי שלא עשתה שום עבירה ולא עברה עוד, אדרבה סבלה צרות רבות ורעות [היינו בזמנו, בזמן גירוש ספרד, שכל מי ששם יהודי עליו, סבל עד בלי די.] תהיה מעלתה בלי ספק אצל יוצרה, יותר מאלה החכמים בעיניהם. כאשר ראית בעיניך מה שכתבתי למעלה, כי כן הנה הנשים הספרדיות, באו והביאו את בעליהן למות על קדושת הש"י. והאנשים אשר היו מתפארים באלו החכמות, המירו את כבודם ביום מר וכו'. עכ"ל. גם הרמ"ק בפרדס רמונים (שער א פרק ט) הביא את מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ותפס להלכה כראב"ד [ולא פירש למה], ומינה הסיק דה"ה למי שלא מודה בספירות, מחמת שלא למדם ולא יודעם, אינו כופר. גם בספר דרך חיים לגאון מנחם די לונזאנו (בנספח שבסוף הספר עמ' רצד הוצאת אהבת שלום. קטע זה הינו מגוף הספר בדפוס ראשון, אולם המחבר החליט להשמיטו במהדורא שניה, אבל בגוף הספר ציין לעיין במש"כ בדפוס ראשון, ולכן במהדורא זו הדפיסוהו בנספח) היטב חרה לו על דברי חובות הלבבות הנ"ל (שער היחוד פרק ב) שכתב, שהאינו יודע פילוסופיה כופר, והאריך לדחותו בתוקף שאין בזה כפירה, וראה מש"כ בזה לעיל (סוף אות ב). ורבנו צדוק מלובלין בדברי סופרים (דף כח טור ב) הביא את הראב"ד שאין בזה כפירה, אבל יש בזה חטא גדול, אלא שאינו מכלל המינים, ויש לו חלק לעוה"ב. ולמד כן גם מאגרת הרמב"ן, שאמנם תקף את המגשימים, אך לא שמם בכת המינים [ולעיל הראנו לכאורה לא כן, שכתב הרמב"ן שם על כך בזה"ל, ומי שלא יאמין ידון באש לא נופח.] ולמד בעיקרים (מאמר א פ"ב) שסובר שאין לו חטא כלל, ושכ"כ גם הרשב"ץ באוהב משפט (בהקדמה פ"ט) [גם על זה השגנו לעיל, שהם כן סוברים שיש בזה חטא בשוגג. ברם לא כן דעת הדברי סופרים וכפי שהובא לעיל בסמוך (אות ג). וראה בסמוך באברבנאל, שלמד בעיקרים להיפך הגמור.]

(((אחרונים הסוברים דהוי כפירה)))

ה. איברא דהאברבנאל בראש אמנה (פי"ב) השיג על העיקרים, שלדבריו כל כופר מחמת טעות יהיה בעל העולם הבא, וימצא מי שלא מאמין בשום עיקר מן העקרים ולא יקרא מין, וזה בלתי נסבל. וכשם שהאוכל רעל ימות, אף בסוברו שהוא אוכל אוכל, כן הטועה בעיקר, יסר הנפש מהצלחתו האמיתית, ולא יביאהו לחיי העולם הבא. ושלכן הכופר במרד, והכופר בטעות דין אחד להם, ואין להם חלק. אמנם הטועה, יש לו תקנה כשישתלם בעיון. לא כן הכופר במרד, שאין לו תקוה לשוב, שהושרש בכפירה מדעת. וסיים שכך ראוי להעמיס בכוונת ספר העיקרים. גם במרכבת המשנה (תשובה פ"ג ה"ז) תמה על הראב"ד, דודאי כל מין בדעתו שהאמת אתו, ומכל מקום אין לו חלק לעולם הבא, דחמור שגגת אמונה זרה דהוי ליה למידק. ולמה יגרע אמונת הגשמה משאר אמונה זרה וכו'. וכן מבוארת דעת הבא"ח בדעת ותבונה (פתיחה שניה ד"ה גם בכלל) שכל תכלית הקדמתו שם להזהיר על הרחקת ההגשמה, בפרט לבאים בסוד השם, כי שם משתמשים רבות במשלי גשם באל, והוי כפירה, וכפי שהזהירו הראשונים והאחרונים, ע"ש. חזינן דמיירי בטעות בהבנה, ואפילו הכי ס"ל דהוי כפירה. [עוד ראה במח' זו בספר המפתח שברמב"ם פרנקל (על הל' תשובה פ"ג ה"ז), ואני לא פתחתים].

(((סוברי התמימות)))

ו. לכאורה סוברי התמימות ומרחיקי החקירה גם הם סוברים שאין בטעות בהגשמה כפירה, שהמאמין בתמימות לא יודע מן האמור, והרי הוא מגשים ומין לרמב"ם ודעימיה, ומי שמצדד בעדיפות התמימות, על כרחך דס"ל שאין בזה סרך עוון. ומאוחזי ומעדיפי התמימות, כן היא דעת הראב"ד הקדמון בספרו האמונה הרמה (בהקדמה) שכתב להזהיר שעדיפה התמימות בכל זה, ורק מי שמתחיל להתעסק בהם, עדיף שיעסוק בספרו זה. וכן בשו"ת הרא"ש (כלל נה סימן ט ד"ה ועל שכתבת) כתב שצריך להיות תמימים. וראה בשו"ת חות יאיר (סימן קכד) שכתב וז"ל, והנה בדורות הראשונים לפי מה ששמעתי, היו שומעים ולומדים בבחרותם ספר העקידה והעיקרים והכוזרי ודוגמתן, מפני שהיה כל מגמתן להשלמת נפשם, שהוא האמונה בשורשי הדת, לכן למדו ספרים המדברים וחוקרים בה. ובזה יפה עושין דורות הללו שמתרחקים מאותן הלימודים, כי טוב ויפה לנו ולבנינו להאמין האמונות המוטלים עלינו בלי חקירה. והארכתי בזה במקום אחר. עכ"ל. ועוד כתב (סימן רי ד"ה ויפה) על דברי הרמב"ם שצריך לידע היחוד, ומ"מ אנו טוב לנו האמונה בלא שום חקירה, ונבין פירוש המילות של השיר "יגדל" כמשמען. ע"כ. וכ"כ בספר הברית (מאמר דרך אמונה אמצע פרק ז) לחלוק על הרמב"ם והחובות הלבבות בחיוב ידיעת היחוד, וכן הוא לו שם (סוף פרק יח) ובעוד דוכתי התם באורך.

ברם באמת זה אינו, כי גם הרמב"ם מצריך תמימות להמון עם, רק שידעו את עצם הכלל שאין לו גוף, ואדרבה אוסר עליהם ללמוד נושאים אלו קודם שיתמלאו להם תנאים רבים, שרובם לא שייכים אפילו אצל רוב חכמי ישראל, כמו שכתב הרמב"ם במורה (ח"א פרקים ה, לג, לד, ובח"ב פרק כג) ובעוד דוכתי, והכי במורה (חלק ראשון פרק לו) כתב, ואיני חושב לכופר מי שלא הוכח לו שלילת הגשמות. אך חושב אני לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה. וא"כ גם הרמב"ם מודה שהתמימות נצרכת ומחוייבת לרוב רובו של העולם, ברם את ידיעת היסודות, בקל ניתן וחובה ללמדם, ולכן הרמב"ם מחייבם בזה, ובזה שפיר יכולים להודות לו סוברי התמימות, ושוב אין מהם ראיה להיכן דעתם נוטה בנידו"ד.

(((תשובת הרמב"ם)))

ז. הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"א פל"ו) השיב על השגת הראב"ד [בלא להזכירו בשמו] שאם נאמר שהמגשימים מחמת טעות בעיונם, ולכן אינם כופרים, אלא טועים, א"כ גם כל עובדי עבודה זרה אינם כופרים אלא טועים, שכל עובד עבודה זרה אינו סבור שהצלם שמשתחוה לו ברא את השמים, אלא שצלם זה הוא דמות לדבר שהוא אמצעי בינו לבין הבורא, כגון כוכב פלוני דרכו מוריד ה' את השפע של הפרנסה, ומשתחוה לו, כדי למשוך את השפע ממנו. אע"פ שהעובד מודה שיש מעל הכוכב את הבורא, וכאשר התבאר במשנה תורה (ע"ז פ"א ה"א), שסברו שרצון הבורא לכבד את משמשיו, והתחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולבסוף עבדו אותם לבדם. ואין על זה וויכוח. ואפי"ה התורה צוותה לכלות את עובדי ע"ז, כנאמר לא תחיה כל נשמה, ובארה את הטעם, שהוא עקירת ההשקפה הבטלה הזו, כדי שלא יתקלקלו בה אחרים. וקראתם התורה, אויבים, שונאים וצרים וכו'. וק"ו במי שיכפור במקום גבוה יותר, בעצמותו יתעלה, ולדעתו הבורא הוא שנים, או שהוא גוף, או בעל התפעלויות, הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה זרה, הסבור שהעבודה זרה היא אמצעי בין הבורא לבינו, להרע או להטיב, לפי דמיונו. ואם תלמד זכות על מאמיני הגשמות, שאינם אשמים, כי חונכו על כך, או מחמת קוצר השגתם. אם כן, כך נלמד זכות גם על עובדי העבודה זרה, שהיא מחמת סכלות, או חינוך שמנהג אבותיהם בידיהם. ואם תלמד על המגשימים זכות שטעו בהבנת פשטי הכתובים, כן תלמד זכות על עובד עבודה זרה שלא הביאו לעובדה כי אם הדמיונות והמושגים הגרועים הנ"ל. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמתיים, אם היה קצר יכולת עיונית. ואיני חושב לכופר מי שלא הוכח לו שלילת הגשמות. אך חושב אני לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה. ובפרט עם מציאות תרגום אנקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה. עכת"ד. כתוכן זה כתב עוד במורה הנבוכים (ח"ג פנ"א) שהאנשים שאין להם דעה בשטה לא עיונית ולא מקובלת, כגון נדחי התורכים הנחתים בצפון, והכושים הנחתים בדרום, וכל הדומים להם מאלה שאצלנו באקלימים הללו, ודין אלה כדין החי הבלתי הוגה, ואין אלה לדעתי בדרגת האדם, והם מן דרגות הנמצאות למטה מדרגת האדם, ומעל לדרגת הקופים, כיון שכבר הושאל להם תאר האדם ותבניתו, והבחנה למעלה מהבחנת הקוף. אבל אותם שבעלי השקפה ועיון שהושגו להם השקפות בלתי נכונות, אם מחמת טעות בעיונם, אם מפני שסמכו על מי שכבר טעה, אלה יותר רעים מן הראשונים בהרבה, ואלה הם אשר גורם ההכרח במקצת הזמנים להריגתם ומחיית עקבות השקפותיהם, כדי שלא יתעו דרכי זולתם וכו'. עכ"ד. כלומר האטומים לחלוטין, וכבהמות נחשבו, שאין להם שום דעה על הבורא, וכדומה, אין מצוה להורגם, ועדיפים הם על פני בעלי דעות שיבוש בבורא, עד שצוותה התורה להורגם, כעובדי עבודה זרה.

(((רבי הלל)))

ועל הראיה מהלל שהקשו, שלהרמב"ם יצא שרבי הלל ח"ו כופר היה, וכאשר הובאו לעיל דברי העיקרים (ח"א פ"ב) שמכח אלו דברי הלל, וחכמים אחרים שאמרו כיוצ"ב, נקיט כראב"ד שטעות אינה כפירה, וכן עביד מדנפשיה הרשב"ץ דלעיל והרדב"ז. וא"כ הרמב"ם כיצד יבאר את הלל. חזי הוית להאברבנאל בספר משמיע ישועה (בהקדמה) שביאר את דברי רבי הלל, שלא בא להכחיש את ביאת המשיח וז"ל, כי אם לומר, שלא יבא המשיח בזכות ישראל מכח תשובתם, ולכן אמר אין להם משיח לישראל, ולא אמר אין בן דוד בא, כמנהגם, וישארו אם כן היעודים כולם על הגאולה העתידה בשם ה', בעתה יחישנה נתונים נתונים. ורב יוסף האשימו, לפי שהיה מחליש כח התשובה וכו'. עכ"ל. וחזי הוית בבאר שבע (סנהדרין צ ע"א) אחר שהביא את דברי הרמב"ם, כתב, והא ודאי שרבי הלל היה מודה ומאמין על פי הקבלה בביאת משיח, רק שאמר שאין הכרח מן התורה ומן הנביאים על ביאת המשיח, דאם לא כן, לא הוה מייתי הגמרא דברי רבי הלל, כיון שהוא כופר גמור, שמכחיש אפילו הקבלה. עכ"ל. והכי נמי תירץ מדיליה המהר"ל בנצח ישראל (פרק מו) וז"ל, ומה שאמר הילל 'אין משיח לישראל', חס ושלום לא היה כופר במשיח, אבל היה סובר שהשם יתברך יגאל אותם בעצמו. ואם תאמר, אם כן אמאי קאמר 'שרי ליה מריה'. דאין זה קשיא, דכל מי שאומר דבר ונראה סתירה מבוארת בכתוב, נאמר עליו 'שרי ליה מריה'. דבר זה מצאנו גם כן בשאר מקומות. תדע לך וכו', ע"ש. עכ"ל.

(((המשווים את השיטות ושאין מחלוקת)))

ח. בהגהות מעיין גנים שעל ספר אור החיים ליעב"ץ (סוף פרק ה, אות יח) ציין למחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל וכתב, וע"ש דנ"ל דגם הרמב"ם לא קרא מין להמאמין בגשמיות, רק למי שעושה זאת בשאט נפש, אבל לעושה בשגגה, שאין לו שכל רחב להפשיט ממחשבתו הגשמיות, אין בידו עון, ומצותיו יהיו לרצון לפני ד', אכ"מ הביאור בזה באורך ורוחב. עכ"ל. ואולם קשה על כך מהמפורש ברמב"ם בדוכתי אחריני הנ"ל, שמדבר על הטועים בלימודם, או בהבנת הפסוקים, או המדרשות, וכן למד בו הראב"ד, ולכן השיגו וכדכתב, שמה יעשו אותם הטועים אחר ההגדות המשבשות את הדעות, לומר שאינם אשמים. ולפי המעיין גנים על מה ההשגה, הרי גם הרמב"ם מודה לכך. ואין זאת אלא שהמעיין גנים רצה לקרב את הדעות וכדרכם של המחברים, ברם זה אינו. ולאידך גיסא חזינן לעיל באברבנאל שמשך את החבל לצד השני לגמרי, וכתב שגם העיקרים מודה להרמב"ם שהנ"ל הוא כפירה, וכל דבריו באו לומר שהכופר מטעות בעיון, יש לו תקוה ותקנה כשישוב לעיין כיאות, לא כן הכופר במרד שאין לו תקנה. וגם עליו נכונים הדברים שרצה לקרב את הדעות, ברם יש להשיבו, הן מצד עצם הדברים, והן כמפורש ברמב"ם ובראב"ד שהמה חולקים, וזה משיג על זה בטענות וראיות, וכן מבואר בכל הראשונים והאחרונים הנ"ל, שהמה עצמם חלקו בדבר זה.

(((לכו"ע היודע שאסור להגשים ומגשים הוא כופר)))

ברם כל המחלוקת הנזכרת היא במי שטעה בהגשמה, שמחמת לימודו ועיונו בתורה בא לידי טעות זו. אולם מי שיודע שדעת חז"ל שאסור להגשים, ולו נראה אחרת, בזה לית מאן דפליג דאיהו מין, וגם הראב"ד ודעימיה מודים בכך, וכאשר מבואר מלשונותיהם, מהלימוד זכות שלימדו, שהם טועים בלימודם וסבורים שכן הוראת חז"ל. לא כן היודע הוראת חז"ל באיסור ההגשמה, לכו"ע הוא כופר. וממילא לכו"ע יכונו דברינו בהלכה למעלה, שעצם ההגשמה כפירה, וכל המח' האם המגשים בטעות בעיונו, מין הוא, או חוטא בשגגה.

(((מתאבד "שהיד")))

לדעת הראב"ד ודעימיה דלעיל (אותיות ג,ד) הסוברים שכופר שבא לכפירה מחמת טעות בהבנה, אין לו דין כופר, ולא יענש על כך. לכאורה יצא שמתאבד "שהיד" שהלך למקום יהודים, והתפוצץ והרגם, לסכלות דתו, שהבטיחתו במעשה זה גן עדן, כשיעלה למרום יתפוס בכסא הראב"ד שיגן עליו שלא ירש גיהנם, בטענה שטעותו הביאתו לכך, בסוברו שעושה הוא נחת ליוצרו, לכסלות דת הישמעאלים. ברם זה אינו מכל וכל, כי גם להראב"ד ברור שעובדי ע"ז הם מינים שמצוה להורידן, וכראיית הרמב"ם מהם, וכאשר השיב במורה הנ"ל, וגם הראב"ד ברור שמודה לכך, וכדיני התורה. סברת הראב"ד היא דשאני חכם בתורה שטעה בהגשמה, שהוא מודה בכל התורה, וטועה בהבנת פרט ממנה, וסובר שזו הוראת התורה עצמה, וא"כ אינו כופר בתורה, אלא בוחר בתורה , אלא שבטעות, לא בא לידי אמיתותה. משא"כ הכופר בתורה עצמה מחמת טעותו בעיונו, כופר הוא בתורה, ולא בוחר בה, ועל כן כופר גמור הינו לכו"ע. זו דעת הראב"ד והעיקרים הנ"ל, ובדומה כתב הרשב"ץ הנ"ל, אלא שחילק בין כפירה בעיקר, לבין כפירה בענף, שהכופר בעיקר, גם אם מודה הוא לכל התורה, וטועה בהבנת התורה, הוי כפירה, משא"כ הכופר בענף בזה מסכים הרשב"ץ עם הסברא הנ"ל. אולם דעת הריא"ז הנ"ל שונה, וסובר שטעות בהגשמה אינה כפירה, אלא טעות בהשקפה, וכמו שמוכיח מכך שלא כתוב בשום מקום בגמרא שאסור להגשים וכו', א"כ הטועה בכך אינו כופר אלא טועה, וא"כ אינו חולק על הרמב"ם שטעות היא כפירה, רק לענין הגשמה, וטעות בשאר דברי הכפירה, היא מינות גם לדעתו. ק"ו לדעת חובות הלבבות הנ"ל שלימד זכות על האנוסים שלא מסוגלים בדעתם להכיל את מושגי הפשטת ההגשמה, מחמת קוצר שכלם, שדין שוטה להם כלפי מצוה זו, ולהם אין זו כפירה, א"כ מודה החובות הלבבות בדברים שדעתו של האדם מכילתם, והוא טועה בהם, דהוי כפירה. אם כן יוצא, דלכו"ע הכופר בתורה כולה, דינו כופר גמור, ואין לו חלק לעולם הבא, וממילא לא יהיה לשהיד מכאן טענה.

(((חובה ללמד להמון את הרחקת ההגשמה)))

ט. הרמב"ם במורה הנבוכים (חלק ראשון פרק לה) פירט אלו דברים אין ללמד להמון, כי הוא למעלה מהשגתם. ברם כתב, שגם להמון יש חיוב ללמד שלילת הגשמיות מאתו יתברך, ושלילת החסרון ממנו ושלילת ההתפעלות. ושאין דמיון בין הבורא לשום נברא, וכן מציאותו שונה, וכן חייו שונים, וכן חכמתו שונה, דהיינו שה' הוא "סוג" אחר, לא סוג שונה בכמות ואיכות, אלא סוג אחר לחלוטין. ושאם הם יקשו על כך מפסוקי התנ"ך, יש לבאר להם שהתארים משלים שלב אחר שלב, וכדלהלן (פרק מו), ואם לא יבינו, יאמרו להם שהחכמים יודעים יישוב הדבר. ומה אין ללמדם, פירש, שאין ללמדם את התארים, ואת מעשה בראשית, ואת ההשתלשלות ממנו לעולם, בהנהגה, וההשגה, והבריאה, ואת הנבואה ומעלותיה, ואת חילוקי שמותיו. עכת"ד. ועוד כתב (חלק ראשון פרק כח, תרגום ן' תיבון) כי הרחקת ההגשמה דבר מופתי, הכרחי באמונה, וכו'. אבל ביאור ענין המשל [של פסוקי ההגשמה, מה כוונתם בידיוק, וכפי שטרח לאורך ח"א של המורה לבאר פסוקים כגון אלו] הוא ענין מסופק, אפשר שתהיה בו זאת הכוונה או דבר אחר [גם ביאוריו של הרמב"ם במורה ח"א לפסוקים אלו, יודע שאינם וודאיים אלא אפשריים], והם עוד דברים נסתרים מאד, ואין מיסוד האמונה הבנתם, ולא השגתם קלה על ההמון. ועוד כתב (פרק מו) ההוראה להמון על מציאות ה', והצורך לדבר במושגים מושאלים על השם, לפי שלהמון העם קשה לקלוט מושג רוחני מופשט, ובדעתם שדבר בעל מציאות וודאית הוא דבר גשמי, על כן בהיות הצורך להודיע שלהשם יש חיות, וידיעה, ויכולת, ופעולה וכו', הושאלו לכך מושגים גשמיים אליו יתעלה, כדי שגם המון העם יבין. ע"כ. וראה עוד שם (פרק מט, וסוף פרק נא, ובפרק עג בהקדמה העשירית בהערה, ובח"א סוף פרק כו). ולמעשה זו כל מטרת שלש עשרה עיקרים אשר להרמב"ם, שכתבם בפירוש המשניות (סנהדרין ריש פרק י) שהנה הנם גם להמון עם, והיסוד השני הוא אחד בתכלית והיסוד השלישי שלילת הגשמיות. ועוד ראה להרמב"ם במאמר תחית המתים הנ"ל (נדפס גם באיגרות הרמב"ם מהדו' שילת ח"א עמ' שמא) שכתב, ראינו שצריך לנו לבאר בחבורנו התלמודיים, עיקרים תוריים על צד הספור, לא על צד הביא ראיה וכו'. ובחרנו להיות האמתות מקובלות אצל ההמון לפחות . וזכרנו בפתיחת חיבור המשנה עיקרים ראויים להאמין בנבואה, ועיקרי הקבלה, ומה שיתחיב שיאמינהו כל רבני בתורה שבעל פה וכו'. ע"כ. והרי שיש ללמדם להמון, ושלכן חיבר את הקדמתו לפירוש המשניות. והכי כתב בספר המדע (יסודי התורה פ"א), ושם הזכיר שאינו גוף ולא כח בגוף, אחד ללא מורכבות כלל, וללא מקרי הגוף, ומחוץ לזמן, ושהוא סוג אחר, וכך הם חייו, חכמתו, מדותיו וכדומה סוג אחר מכל מה שאנו מכירים, ושפסוקי התורה משלים. עכת"ד. ואת ספרו כתב גם להמון עם, כמפורש בהקדמתו לרמב"ם, ולכן גם סיים את הנושא שם (יסודי התורה סופ"ב) שמש"כ כאן הוא טיפה מן הים, ושביאור דבריו הנזכרים נקרא מעשה מרכבה, ושהוא מותר רק לראויים. ע"כ. הרי שראשי הפרקים שכתב כאן, המה לכל, ואילו ביאורם, הרחבתם, והעמקתם, היא רק ליחידים הראויים. ועוד ראה בפירוש המשניות (חגיגה פ"ב מ"א) שכתב הרמב"ם, ושמע ממני מה שנתברר לי לפי דעתי, ממה שעיינתי בו מדברי חכמים, והוא, שהם מכנים במעשה בראשית למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה. וכוונתם במעשה מרכבה המדע האלהי, והוא הדבור על כללות המציאות, ועל מציאות הבורא, ודעתו, ותאריו, וחיוב הנמצאים ממנו, והמלאכים, והנפש, והשכל הדבק באדם, ומה שאחרי המות. עכ"ל. הנה כל אלו המה דברים האסורים להמון עם.

וכ"כ החכם אנבוניט אברם בשו"ת הרשב"א (ח"א סימן תיח ד"ה מתועלותיה הראשונים) כי הרחקת גשמותו, והרחקת התארים מעליו, שרוב המוני הכתות משתבשים בהם, זה בודאי הוא הכרחי בהמון . ע"כ. ובספר אהל מועד (שער ראשית חכמה דרך ב) כתב, כשם שצריך להתפשט בהמון ויחנכו הנערים שהשי"ת אחד, וצריך שלא יעבוד זולתו. כן צריך שימסור להם דרך קבלה, שהשי"ת לא גוף ולא כח בגוף, ואין דמיון בינו ובין ברואיו כלל בדבר מהדברים, ואין מציאותו מציאותם, ולא חיו בדמות חיי אחד מהן, ולא חכמתו בדמות מי שיש לו מהן חכמה, ושאין חילוף בינו ובינם ברוב או במעט לבד, אבל במין המציאה. לר"מ זה השיעור יספיק לקטנים ולהמון עם בישוב דעותם, שיש נמצא שלם בלתי גשם, ולא כח בגשם, הוא האלוה, ולא ישיגהו מין ממיני החסרון, ולזה לא ישיגוהו הפעולות כלל. אמנם הדברים בתארים, ואיך ירוחקו ממנו, ומה ענין התארים המיוחסים לו, וכן הדברים בבריאתו מה שברא, ובתואר הנהגתו לעולם, ואיך השגחתו לזולתו, ועניני רצונו, והשגתו, וידיעתו בכל מה שידעהו, וכן ענין הנבואה ואיך הם מעלותיה, ומה ענין שמותיו המורים על יחודו, אלו כולם סתרי תורה, ואין מדברים בהם אלא בראשי פרקים. עכ"ל. וכן כתב גם בספר צידה לדרך (כלל ד פרק ה דבור שני) על הפסוק לא יהיה לך וגו' כתב, שהוא כולל הרחקת השניות מכל צד. ובאה המצוה בפירוש שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וזה כפי מה שסובל כל אחד מבני אדם, כי על החכמים להרחיק השניות הרחקה אמתית, והוא שאינו גוף ולא כח בגוף, ושהוא אחד בלא שום ענין ממשיגי הגוף. אבל לשאר בני אדם יאמרו להם (אחר שאינם מציירים אלא המורגש), שיש בעולם אלוה אחד שמושל בכל, ומנהיג הכל, והוא בלא ערך ובלא דמות. וזהו רצון התורה אחר שדברה בלשון בני אדם "ויאמר" "וידבר" "וירד" "ויעל" וכו'. צריך שנרחיק ממנו כל שיתוף וכו'. ת"ל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכו'. עכ"ל. ועוד כתב הצידה לדרך (מאמר א כלל א פל"ג) אחר שהאריך בכמה מחלקי היחוד השלם, הוסיף שמהאמונה שהוא בכל מקום, במעט התבוננות ידע שאינו גוף, כיון שהגוף מוגבל במקום מסויים. וסיים, זה צריך שיקבלו כלם קטנים וגדולים, אנשים ונשים, אמונה קיימת. ומי שאינו מאמין זה, אינו ממשיגי התורה. ואמנם כל חכם לב צריך שיחקור חקירה עצומה לידע פשיטותו, ולהרחיק ממנו הרכבה ותואר הנופלים על הגוף. והוא שידע שאינו לא גוף ולא כח בגוף, ולא ישיגהו ממשיגי הגוף. ושהוא מקום העולם ולא העולם מקומו וכו'. ושפסוקי התורה ממשיגי הגוף כמו וידבר ויאמר וכו' דברה תורה כלשון בני אדם. ע"כ. וכ"כ בעל המאורות בספרו מלחמת מצוה (בבארו את ק"ש סוד"ה ואמר אחרי כן) שביאר את פשט הכתוב ה' אחד, שהוא שלמות גמורה על כל חלקיה ופירטיה, וגם הביא ראיות פילוסופיות לכך, וסיים, שלא הרחיב בראיות, כי הוצרך לדבר בקצרה, מה שנצרך לכל ההמון, להודיע להם מה יש לנו להאמין באחדותו האמיתית. ע"כ. ע"ש.

לפי זה, כל דברינו בהלכות למעלה עד סעיף י, יש ללמדם גם להמון עם, לנשים, ולקטנים, בצורה קבלית שכך הם פני הדברים, ללא הוכחות וראיות לכך, כל אחד לפום חורפו. ומהלכה י והלאה [חוץ מהלכות יג,טו], וכן לעיל בסעיף ד שאלת ידיעה ובחירה אין ללמדם. רק אם התעוררו בשאלות בנושאים אלו, יש ללמדם מעט כפי שכלם והשגתם, ואם לא יבינו, יש לומר להם שהחכמים יודעים חוכמה זו על בוריה.

(((גודל רוע ההגשמה )))

י. הרמב"ם במורה (ח"א פרק ס) ביאר את רוע טעות ההגשמה, כמשל מי שלא יודע מהו פיל, רק יודע שהוא בעל חיים, ותיארו לו שהוא מעופף ימי, עם פרצוף אדם, שעולה ליבשה, וכדומה עוד שיבושים רבים. שאדם זה אינו נקרא שאמרו לו את ההיפך מפיל, אלא שאינו יודע כלל מהו פיל. כמותו כן המגשים, הסובר שיש גשם לה', הרי שגרע טובא, שלא רק שאינו יודע במדויק את ה', אלא מתפלל למשהו אחר לגמרי. ע"ש. ועוד ראה אליו (ח"א פרק סו) שטעות בהגשמה חמורה מטעות ע"ז, כי טעות ע"ז היא שיודע את הבורא, וסובר שמותר, או שרצון הבורא לעבוד את משמשיו. ואילו בהגשמה הטעות בעצם הבורא. וכ"כ חובות הלבבות (שער היחוד פרק ב) וז"ל, ואמת אמר הפילוסוף באמרו, לא יוכל לעבוד עילת העילות ותחלת ההתחלות אלא נביא הדור בטבעו, או הפילוסוף המובהק במה שקנהו מן החכמה. אבל זולתם, עובדים זולתו , מפני שאינם מבינים נמצא אלא מורכב. עכ"ל. והכי כתב גם ספר אהל מועד (שער ראשית חכמה דרך ב) ובשם הרוקח וז"ל, כתב ר"א מגרמיזא בשער היסוד, מהו ה', אחד שאין סוף ליחודו, ואין קצה לחכמתו, וליכולתו אין לו התחלה ולא סוף, והוא יוצר הכל, ויודע הכל. והשם בלבו שעל השי"ת שייך לשון צלם ודמות, אין לו אלוה כלל וכו'. עכ"ל. ולאור דברי הרמב"ם הנזכרים, יובנו היטב המילים אין לו אלוה כלל, כפשטם. ועוד כתב שם האהל מועד, יוכל לעבוד עלת העלות והתחלת התחלות, כי אם נביא או פילוסוף אמיתי במה שקנה מן החכמה. אבל זולתם עובדים זולתו , על שאינם מכירים נמצא אלא מורכב. והם מיחדים בלשונם, ובמיליהם, ויחשבוהו רבים במחשבותיהם וכו'. עכ"ל. ובספר קול הנבואה (עמ' עה) הוסיף עוד, שכ"כ גם בספר עולם קטן (ריש מאמר ב עמ' 21) אמרו הפלוסופים, שלא יוכל לעבוד את עילת העילות, אלא נביא הדור בטבעו, או פלוסוף ידוע, כאשר אתו מן המדע, לפי ששאר בני אדם לא יאמינו מצוי אלא מורכב, כאשר אמר הנביא (עמוס ח, הושע יג, ישעיה כז). עכ"ל. ושכ"כ בהקדמת ס' שער השמים המיוחס לראב"ע (נדפס בריש ס' בתולת בת יהודה לשד"ל) שכל מי שאינו יודע בוראו, ואינו משיגו כפי השגת השכל האנושי, נמצא עובד ע"ז בלי ספק. וכו' אמרו וכו'. עכ"ל. וכ"כ בגן השכלים לר' נתנאל אלפיומי (תרגום הגר"י קאפח עמ' מז) שאם דברת, הגשמת. ואם שתקת, כחשת וכפרת. עכ"ל. וכיוצ"ב כתב הרמב"ם במורה (ח"א פ"נ) שהאמונה אין תועלת באמירה בפה אלא בהבנת הדברים. וכ"כ הראב"ן במאמר השכל (דף יג ע"ב על אנכי ה') כי אם יאמר אדם כל היום אני מאמין שה' אחד, ואינו גוף, והוא קדמון, מה מועיל לו אם לא הצטייר בלבו. ועליו נאמר בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ואמר, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם. אבל אני חושב כי ענין שמע [המילה שמע, בשמע ישראל, פירושה] בכאן הוא, התאמת הדבר במחשבת הלב, והצטיירו בשכל. עכ"ל. וכ"כ גם בספר תולעת יעקב (גבאי בסוף ההקדמה) וכמו שביאר הרב ז"ל [היינו הרמב"ם הנ"ל] כי האמונה אינה הענין הנאמר, אבל הענין המצויר בנפש. ואין אמונה אלא אחר הציור. עכ"ל. וכ"כ השומר אמונים (אירגאס ח"א אות לג) ע"ש, וכ"כ עוד ראשונים הובאו לעיל (אותיות א,ב). וכ"כ עוד רבים כיוצ"ב ראה להלן (סעיף יד), ועוד ראה להלן (סימן ג סעיף יב אות יד) שמי שאינו יודע את האחדות הגמורה אינו מתפלל לבורא.

(((טעות בכך תיתכן אף בין חובשי בית המדרש)))

יא. הדברים מזעזים, כי יתכן עד מאוד שטעות זו אף כי בשוגג, תיתכן שתמצא אף בין כותלי וספסלי בית המדרש, ק"ו מחוצה לו. וכך כבר היה לעולמים בדורות קודמים, כמו שמעיד השומר אמונים (אירגאס ח"א לג) שהיא טעותם של החכמים התלמודיים שבזמננו [דהיינו לומדי הש"ס כל היום], שלא עסקו בקבלה, ולא בפילוסופיה, ע"ש. ושעוד לפניו כ"כ הרמ"ק באלימה עין כל (ת"ב פ"א) שנתווכח עמהם, והוכיח טעותם. כי הגם שהם מודים שהאלוה הוא מרוחק מהגשמות, מ"מ אינם מבינים מה הם הדברים המביאים לאימות הגשמות, שצריך להרחיקם ממנו. וטועים בהבנת כמה דברים, דמצינו בתורה שמייחסת אותם לאלוה, והם כינויים גופניים, הפעולות שצריך להרחיקו ממנו וכו', כגון הכעס , הרחמנות, וכיוצא, שהם שינוי וכו'. ועוד ממשיך שם בשומר אמונים לבאר זאת. ושם (אות לז) שלכן נתרעמתי על החכמים התלמודיים שבזמננו.

(((נסיון ללמד זכות)))

איברא דחזי הוית להגאון בעל התורה שלמה (בסוף חלק ט"ז במילואים פרק ה), שיצא ללמד זכות בימינו אנו, על אלו בני התורה החושבים שיש לה' עליה וירידה, התפעלות מחשבה וכדומה, שאין בזה כפירה. לא רק לפי הראב"ד (הנ"ל בהשגות) שסובר שהם שוגגים, ולכן אינם נחשבים כופרים [ברם לראב"ד הוא איסור גמור, רק בשוגג] אלא לפי כל הני דפליגי ארמב"ם יש ללמד עליהם זכות. והביא מהבכור שור (בראשית א,כו), ומספר העיון לרב חמאי בס' העיון (נדפס בגנזי חכמת הקבלה ובסגולה חוברת כז-כח), שיש לבורא במראה הנבואה ציורי גשם, ושכן סובר הרב תקו בכתב תמים (נדפס מכת"י בחמדה גנוזה ח"ג), והובאו דבריו להלן (סעיף י אות ו), ועל פיהם כתב לתת סמך לאנשים הסוברים שיש תנועה לבורא וכדומה. ועוד טען שכמו שהרמב"ם גופיה כתב על דברי אריסטו על מה שלמעלה מן הירח, שאין שום וודאות באמיתות דבריו במקום כזה, כן יכונו הדברים על הרמב"ם גופיה. ולמה ה' לא יוכל להניעו אם יחפוץ, גם אם מהותו אינה כן. ופסוקי התורה שאמרו עליה וירידה, היינו כי כן ה' נראה במראה הנבואה עולה ויורד, ואף שבוודאי אין אצלו כדבר הזה, לא ימנע מה' היכולת להראות כן לנו. ולכן התארים עצמיים בו, כפי שרואים במראות הנבואה, אף שאינם אמיתיים בו. עכת"ד. ועוד העמיד בשיטה זו את רש"י ועוד, אולם לעיל (סעיף ג אות ו) דחינו דבריו, שאין ראיה מרש"י ודעימיה דסבירא להו דבמראות הנבואה יש לו תנועה ע"ש.

אך מלבד שהני קמאי המה מיעוט דמיעוט, ואין בהם ממש כדי לתת סמיכה לטועים, בפרט שכל הדורות צועקים על כך, וא"כ הוי סמיכה שאין בה ממש. עוד בה והוא עיקר, גם הם מודים ואומרים שהנביא שרואה מראה גשם [כאמור לדעתם שבזה נחלקו], יודע שאין זהו מראה הבורא, אלא "תחפושת", כדי שיכירוהו הנביאים. ומעתה שנסיונו ללמד זכות על מי שחושב שלה' באמת יש עליה וירידה, או תכונות גשם, התפעלות, אהבה, שנאה וכדומה, הרי הוא כופר לכו"ע, ואנשים כאלה שכאמור יתכן שיש גם ביושבי בית המדרש, הרי הם כופרים בשוגג לכו"ע, ואין בדבריו ללמד עליהם זכות.

——–

לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים

לזכות הרב המחבר

האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.

בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.

ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.

בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א

הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון  Creative Commons-CC-2.5