——–
מטעם זה אמרו חז"ל לאורך כל הדורות אין ספור פעמים, שבמהות הבורא עצמו אין מדברים כלל, שאין לנו שום השגה בו ובמהותו, שהרי הוא "סוג" אחר.
(((ליקוט בגדר יחודו יתעלה)))
א. לאור האמור בהלכה קודמת שמצות האמנה ביחוד ה' כוללת, מלבד את הידיעה שהשם הוא אלהים יחיד, עוד את הידיעה שהשם שלם בתכלית, שהיא שלילת המורכבות על כל פרטיה. על כן אמרנו לאסוף ליקוט מדברי הראשונים, מה שמצאה ידינו יד כהה, בגדר יחוד השם, ומכאן מקור דברי ההלכה האמורה למעלה, כאשר יראה הרואה.
(((רמב"ם)))
כתב הרמב"ם (יסודי התורה פרק א ה"ז) וז"ל, אלוה זה אחד הוא, ואינו שנים ולא יתר על שנים, אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה, ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם וכו'. וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר ה' אלהינו ה' אחד. עכ"ל. הרי לנו שמצות יחודו כוללת שאין עוד אלוה מבלעדי ה', ושמציאותו שונה מכל מה שאנו מכירים, שכל החלקים שאנו מכירים בבריאה, אצלו הם אחד, ולכן הוא אחד באחדות גמורה ללא שום חילוקים. ובזה כלול שאינו גוף. ולכן ממשיך הרמב"ם שם לבאר את התארים בו, שהם משל, ושלכן לא יארעוהו ממאורעות הגוף, חיבור פירוד פנים אחור וכו', ושלכן לא שייך בו זמן, ולא יחול בו שינוי, ולא שייכים בו כל התכונות הנפשיות, חכמה, כעס, שמחה וכו', כאשר ממשיך לבאר כל זאת עיין שם.
ועוד לו בהרחבה במורה (ח"א פרק לה) כתב, שאמנם סודות התורה לא מגלים להמון עם, אולם את שלילת ההגשמה, ושלילת ההתפעלויות [שה' לא מתפעל משום דבר, דהיינו כל המידות לא שייכים בו, לפי שהמדות מופעלות מחמת המקרים, כגון כשפלוני אומר כך וכך, מתפעל אלמוני מכך, ולכן שמח או אוהב וכדו', לא כן בה'.] וצריך לשנן להם, כי ה' אינו גוף, ואין דמיון בינו לבין ברואיו כלל, בשום דבר מן הדברים [לא נוכל לייחס לה' שום דמיון לדבר שאנו מכירים בברואים], ושאין מציאותו כעין מציאותם, ולא חייו כמו חיי החי מהם, ולא ידיעתו כמו ידיעת כל מי שיש לו ידיעה מהם [שידיעתנו את עצמנו עצם הידיעה איננה אנחנו בעצמנו, אלא הם שני דברים, ידיעתנו, ועצם מציאותנו, לא כן אצל ה', שידיעתו ומציאותו אחת הן, וכדכתב גם ביסודי התורה (פ"ב ה"י) ובמורה (ח"א פרק נז)]. וממשיך הרמב"ם, שההבדל בינו לבין ברואיו אינו רק בכמות ואיכות, כגון שיכולת ה' בכמות רבה מיכולת אנוש, אלא עצם המושג אצלו שונה לחלוטין, שהיא מציאות אחרת, רק שבשפה לא ניתן ליכולת ה' שם אחר. כלומר שני אנשים, האחד חזק והשני חלש, הם מין אחד [מין האנושות], רק שונים באיכות. אולם "חוזק" ה', אינו איכות חוזק יותר משל בני אנוש, אלא היא מהות אחרת. ולכן כל מה שאנחנו מייחסים לה', כגון אוהב, עוזר וכדומה, באמת אצל ה' שונים אלו הדברים בתכלית מהשימוש הרגיל שלנו במילים אלו, אלא שהשפה דלה, ואנחנו משתמשים במושגים מושאלים בדברינו על ה'. וזה יספיק לקטנים ולהמון, להחדיר האמונה בלבם, שיש שם מצוי שלם, שאינו גוף ולא כח בגוף, הוא האלוה, ולא ישיגהו שום אופן מאופני החסרון, ולפיכך לא תשיגהו התפעלות כלל. ובהמשך מוסיף, שבכלל זה הוא, שאין לדמיין את ה' בשום דמיון [כי כל דמיון בהכרח מדמה גשם, כיון שהדמיון מוגבל בחוש הראיה, ומעולם לא ראינו רוח.] זת"ד.
ובתמצית כתב במורה (ח"א פרק נ) וז"ל, אחדות אמיתי עד שלא ימצא לו הרכבה כלל, ולא השערת חלוקה בשום פנים ואופן. [דהיינו שאין בו חלוקה כלל]. וביתר הרחבה ביאר את הגדרת האחדות במורה (ח"א פרק נא) ששם עסק בהכרח השכלי לשלול את התארים מן האל, לפי שכל תואר בו גורם לכפירה באחדותו [חוץ מתארי הפעולות ותארים שליליים] וז"ל (תרגום הגר"י קאפח), ואין אחדות כלל, כי אם בקביעת [דעה] עצמות אחת מופשטת [לאפוקי מגשמיות], שאין בה הרכבה, ולא רבוי עניינים, אלא ענין אחד מאיזה צד שתסקרהו, ובאיזו בחינה שתבחנהו, תמצאהו אחד, לא ייחלק לשני עניינים כלל, ולא בשום סבה. [מה שאנו רואים שמעשי האל שונים זה מזה בכל חלקי הבריאה, והם "סיבות" ממנו, אין בזה סתירת האחדות, שכן המוציאם הוא אחד, וכדלהלן (ח"א פרק נג) במשל האש שהיא אחת שעושה פעולות שונות, התכה, הקרשה, בישול, שריפה, הלבנה, השחרה.] ולא ימצא בו רבוי לא מחוץ למחשבה [במציאות בפועל] ולא במחשבה [בהבנה המחשבתית, וכדלהלן (ח"ב פרק כב).] ע"כ.
ספר הבתים ספר המצוה (מצוה ב) מעתיק את לשון הרמב"ם בספר המצוות, ואחר כך מוסיף ביאור, שמצוה זו באה לאפוקי מן האפיקורסים שאין לעולם מנהיג. ומעובדי ע"ז שנותנים אלהות בכוחות הנראות פועלות בעולם. ומצות היחוד הוא שנאמין שיש מנהיג אחד וכו'. לכך הוצרך לומר "ה' אחד", כי אין מנהיג ואלוה בעולם כי אם אחד, שהוא עלת העלות וכו'. ועם ידיעת היחוד הגמורה, יוודע שהאלוה אינו גשם ולא כח בגשם, כי הגשם הוא מורכב מחומר וצורה. ושאינו בעל תארים. וכל התארים שבאו בענין מציאותו, אינם דבר יוצא חוץ מעצמו, אבל הוא ותאריו הכל אחד. וכבר הרחיב הר"ם בזה בספר המורה בכמה מקומות [ח"א פ"כ ופנ"ח ועוד]. וכן נקט גם בספר אהל מועד (שער ראשית חכמה הארוך דרך ב נתיב ז) שהעתיק את דברי הרמב"ם דלעיל (המורה ח"א פרק לה, ועוד ראה בדבריו להלן בסמוך).
ב. חובות הלבבות (שער היחוד פרק ד הוא הקדמה לאשר יבא להלן, ובפרק ז) מוכיח בראיות מופתיות שה' אחד ואין עוד אלהים. ועוד כתב (פרק ח), והענין השני, אשר הוא אחד אמתי נמצא בפועל, הוא ענין, אשר לא יתרבה, ולא ישתנה, ולא יתחלף, ולא יסופר במדה ממדות הגשמיים, ולא תשיגהו לא הויה ולא הפסד ולא תכלה, ולא יעתק ולא ינוע, ולא ידמה אל דבר, ולא ידמה אליו דבר, ולא ישתתף עם דבר, כי הוא עכ"פ אחד אמת, והוא שרש לכל מתרבה, כאשר עבר מדברינו. ע"כ. ושוב מביא ראיות לכך, ועוד בהמשך (פרק ט).
הרוקח בפירושו על התורה על הפסוק שמע ישראל (דברים פרק ו,ד) כתב וז"ל, ומהו אחד, זהו אחד כל אשר יש בו אין קצה לחכמתו, ואין חקר לתבונתו, וליכולתו אין קצה, וליחודו אין סוף, אין לו התחלה ואין לו סוף, אחד שעושה פלא ולא ישנה, אני ה' לא שניתי. ואין לו דמות בריותיו, ולא צורת בריותיו, ולא מראה גווני יצירותיו. והוא אחד ואין לו שני. ואלו מדות הגשמים אינם כי אם להבין לבני אדם. וכבר הזהירנו שלא נחשוב עליו דמות יצירה, ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה, ותמונה אינכם רואים זולתי קול. וכשם שאין לו תחלה, כי היה כל הימים, כן אין לו תכלה, חי אנכי לעולם. אך מכח מעשיו ושבחותיו הכרנוהו שאין כמוהו, הוא אחד ואין לו שני, כי קודם שהיה מעשה פעולתו, הוא היה פועל. ע"כ. ועוד מאריך שם בזה, ושהתארים הם משלים. ועוד לו בספר הרוקח (הלכות חסידות שורש קדושת הייחוד) באורך, והנה מעט מלשונו, כל דבר בריאה, אין שוה לבורא, אין שייך בו שיעור וקצב, ולא אורך ולא רוחב, ולא דמות ולא צורת גולם, ולא דיבוק, ולא איברים, ולא צל, ולא אור, ולא דמות, ולא צורה, ולא סיבוב. וכפי רצונו משמיע קול לפני כבודו המבורך, המדמה עצמו כפי צורך השעה. יהוד' שמו, יוד קא וו קא, בגמטרי' הוא יחיד, וכן בא"ת ב"ש מצפ"ץ בגימט' הבורא הוא ההוה בכ"ל. הבורא אין לו דמות וצורה, ולא מקרה, ולא גוף ושתף וסמך ודבק, ואין צריך לכלום, ולא למעון ולא למקו', ואין דבוק למקום, וממלא כל השמים והארץ והים והאויר וכל העולמים. ואין שייך בו לא עמידה ולא ישיבה, ולא הליכה ולא סמיכה, והוא חי בכחו ויכלתו כל הימים. ואין לו נידנוד ולא יגיעה ולא פעולת כל, הוא בורא כל בלא יגיעה ובלא עמל כל מיני הנבראים, וכל עין לא תשורנו, ולא שזפנו. והוא הבורא, כי היה טרם כל מכין, וקדם לכל, ראשון לכל, חי וקים, גדול וגבור ונורא, מלך מהולל ומשובח. ואין בו לא תוספת ולא מעוט, ולא חסרון ולא יתרון, אין קץ להוויתו. עכ"ל. עוד כתב בעל הרוקח בשער היסוד, מהו ה' אחד, שאין סוף ליחודו, ואין קצה לחכמתו, וליכולתו אין לו התחלה ולא סוף, והוא יוצר הכל, ויודע הכל. והשם בלבו שעל השי"ת שייך לשון צלם ודמות, אין לו אלוה כלל. ומאמר הנביא (ישעיה ו) ואראה את ה', ר"ל, שידע חפץ השי"ת במראה. ועתה כפי מדעי הקצר, אלמד בני אדם שלא יהיה כונתם בדבר הנראה לנביאים לקרות אל, כי אם ביוצר הכל, אשר אין לו דמות, ואין לו קץ בהויתו וביחודו, והוא המנהיג, והממלא כל העולמים. וזהו האמונה הנאמנה, ה' אלקינו ה' אחד. והצדיקים רואים פני השכינה כנגדן, ויכירו וידעו איך ממלא הכל, וימשוך רוחם אליו. והאריך הרב בדברים אלו, וכבר כתבנו יותר באורך בחיבורינו הגדול. ועוד ראה שם במאמרו. ועוד לו בספר השם (עמוד ו) כתב וז"ל, כשיאמר האדם ה' אחד בקריאת שמע, יחשוב על י' הוויותיו, הוא אחד בשמים ממעל, אלו י' הויות מעלה ומטה, וד' רוחות ראשית ואחרית טוב ורע. כך כשיחשב למעלה, אל יתן קץ למחשבתו, אלא כך למעלה למעלה ואין קץ. הוא למטה, עמוק עמוק מי ימצאנו. ובכל רוחב למטה, וכן למעלה במרחבי כל הרקיע. וכן לרוח מזרחית ולחוץ הרקיעים לאין סוף. וכן למערב וכן לדרום וכן לצפון. וכן יחשוב בראשית העולם שהיה לאין חקר מתחילה בלי קץ, וכן יהיה לאחרית כל לאין סוף, כי היה והוה ויהיה. וכן עומק טוב מחשבותיו להטיב מאד לטובים, ועומק רע להרע מאד לרעים. והכל במחשבה אחת חושב הבורא, לא זה אחר זה, כמו ענין בשר ודם, שהוא באור הוא טוב, והוא בחושך הוא רע, וכתיב יוצר אור ובורא חושך, כי חושך לא יחשיך ממך וכו'. עכ"ל. ועוד לו באורך בספרו סודי רזיי (חלק ב הלכות הכבוד).
ובריש ספר המצרף לרבי ברכיה בן נטרונאי הנקדן (עמ' 118, והוא מן הראשונים לפני כאלף שנים) כתב וז"ל, וחייבין אנו להאמין שהוא אחד בעולם בעצמו, בלא רבוי ובלא מיעוט, ובלא חיבור ובלא פירוד ובלא שינוי. וכל זולתו יתרבה ויתמעט. ואין לו ראש וסוף, ובוראינו יתברך זכרו ראשון ואחרון, ואין מבלעדיו, דכתיב שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ורבו לנו ראיות מצד השכל וכו'. ויתברר, כי הצור, נמצא שאין לו תמונה, ואין לו דמיון, ואין להביט זולתו. עכ"ל. ובשו"ת הרשב"א (החדשות מכת"י סי' שסח) כתב וז"ל, חזר עוד וטען, ואנה מצאת אתה בכל ספריכם, בין בספר תורה, בין בספרי התלמוד, שהוא ית' אחד על הצד שלקחתם אותו, שאין בו רבוי ואחדות? אמרתי, נתבאר זה באור אמתי באמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, כאן העמידנו על היחוד, והזהירנו לשמוע ולהבין מצד החקירה האמתית, ונקבל להאמין וכו'. ואחר החקירה וההבנה, נאמין כי הוא ית' אחד. ואי אפשר להוציא בלשון מלה שוללת הרבוי בשום צד, יותר ממלת אחד. ובספר כד הקמח (ריש יחוד השם) כתב וז"ל, שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו,ד), הזכירה תורה פרשת שמע אחר עשרת הדברות, לבאר כי בדבור (דברים ה,י) אנכי ה' אלהיך יהיה היחוד. וכן דרשו ז"ל, רבי נתן אומר, מכאן תשובה למינין שאומרים שתי רשויות וכו'. לכך הוצרך לומר ה' אלהינו ה' אחד, להורות, כי ה' שהוא אלהי ישראל, הוא לבדו נקרא ה', והוא אחד ברוך הוא וברוך שמו, שאחדותו שלימה מכל צד ומכל פנה, בלא שום הרכבה בעולם. ואין לו דומה באחדותו, לא בעליונים ולא בתחתונים. ועוד לו ברבינו בחיי על התורה (דברים ו,ד) כתב וז"ל, לכך הוצרך לומר, ה' אלהינו ה' אחד, להורות ה' שהוא אלהי ישראל הוא אחד, והוא לבדו נקרא ה' אחד, ואין זולתו ברוך הוא שאחדותו שלמה מכל צד, בלא שום הרכבה בעולם, ואין לו באחדותו דומה לא בעליונים ולא בשפלים, ועתיד שיהיה בכל האומות אחד, כענין שכתוב (זכריה יד,ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. עכ"ל. ועוד לו בכד הקמח (ערך לולב) ע"ש. ובספר אהל מועד (שער ראשית חכמה הארוך דרך ב נתיב א) על הפסוק שמע ישראל כתב וז"ל, והוא ה' אחד, כלומ', לא יעלה על לב שעם היותו משגיח בכל, יהא לו חדוש רצון והפעלות ושום מקרה ממקרי הגשמות, אלא הוא בתכלית האחדות. והוא יסוד האחדים, כי כל דבר שיש בו רבוי, הרבוי ההוא מורכב, וכל מורכב היה פשוט קודם הרכבתו, אם כן ההרכבה ההיא סיבה למציאותו, וכל שיש סבה למציאותו, אינו מחויב המציאות, אך החיוב בא לו מאחר וכו'. עכ"ל. ועוד (נתיב ד) כתב וז"ל, אמר החסיד הקדוש ה"ר אליעזר מגרמשייא [הוא בעל הרוקח] בשער סוד היחוד מהו ה' אחד, אחד אשר אין קץ לחכמתו, ואין חקר לתבונתו, וליכולתו אין קצה, ואין סוף ליחודו, אין לו התחלה וכו' והאריך בכך. ובחזקוני (דברים פרק ו,ד) על הפסוק שמע ישראל וגו', שמע והבן לדבר זה, ה' שהיה מאז מאין תחלה, הוא ה' של עכשיו, והוא ה' שיהא חי וקיים באין סוף ותכלה, ובענין זה הוא אחד, כלומר יש בו לבדו אחדות כזה, מה שלא היה ולא יהיה כן בשום דבר שבעולם. עכ"ל. התניא הקדמון בספר מעלות המדות (המעלה הראשונה) כתב וז"ל, כענין שנאמר שמע ישראל וכו', שהקב"ה נמצא תמיד, כלומר היה והוה ויהיה וכו'. אחד ומיוחד בכל מין יחוד, בלא שותף ולא דמיון וכו', בלי הרכבה ושנוי וכו'. ועוד צריכין אנו להאמין ולידע, שאין לבורא יתברך לא גוף ולא גשם ולא תמונה ולא שום דמות וכו'. עכ"ל. ובספר צדה לדרך (כלל ד פרק ה דבור שני) על הפסוק לא יהיה לך וגו' כתב, שהוא כולל הרחקת השניות מכל צד, ובאה המצוה בפירוש שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וזה כפי מה שסובל כל אחד מבני אדם, כי על החכמים להרחיק השניות הרחקה אמתית, והוא שאינו גוף ולא כח בגוף, ושהוא אחד בלא שום ענין ממשיגי הגוף. אבל לשאר בני אדם יאמרו להם (אחר שאינם מציירים אלא המורגש) שיש בעולם אלוה אחד שמושל בכל, ומנהיג הכל, והוא בלא ערך ובלא דמות. וזהו רצון התורה, אחר שדברה בלשון בני אדם, "ויאמר", "וידבר", "וירד", "ויעל" וכו'. צריך שנרחיק ממנו כל שיתוף וכו'. ת"ל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכו'. עכ"ל. וכ"כ כיוצ"ב הגר"א ביהל אור (בפירושו לזוהר בא מה"ת מ"א ע"ב ד"ה פקודא לקדש) על הכתוב אריה שאג, שכיון שהאריה הוא גבור יותר מכל הבריות, בזה אנו מכנים להשי"ת. שזה אנו רואים בעינינו, ומה שאין אנו רואים, אין לנו רשות להזכיר בהשם, רק לומר שהוא בעל תכלית. ולכן קריאתו בתארים שאנו מכירים במראה עינינו אינה הגבלה, שפירושה כאילו אנו אומרים שיותר אין לשכלנו כח להשיג דבר ללא תכלית. וזהו יושב בשמים, שכיון שאין אנו רואין יותר, לכך אין אנו מכנים אלא לשמים וכו', ע"ש. וכ"כ הבא"ח בדעת ותבונה (פתיחה שניה ד"ה גם בכלל).
(((ה' מחוץ לזמן)))
ג. כך מהשורש הנזכר שה' אחד בתכלית, יוצא מבואר שאין אצלו זמן, העבר הווה והעתיד נמצאים אצלו יחדיו, וגם זה מושג מושאל להבנתנו, שהרי מי שנמצא בזמן פלוני, חל בו דבר שלא היה בזמן אלמוני, שכן לא היה אז, וחל בו שינוי, ומעוד סיבות שיתבארו בסמוך. וכן כתבו רבים, ומן המעט נביא, כתב הרס"ג בהאמונות והדעות (מאמר א פרק א ד"ה והראיה הרביעית) להוכיח שכל מה שחל בו זמן, חייב שיהיה לו ראשית, שאל"כ לא היה מגיע אל מציאותו עכשיו שנמצא בה. שכן אם עבר אין סוף זמן עד עכשיו, מוכרח שהעכשיו לא יכול להיות, כי מאין סוף זמן אי אפשר להגיע לעכשיו. ועוד לו (מאמר ב פרק יא) בדברו על המושג זמן אצל ה' כתב וז"ל, לא יתכן שיהא לבורא זמן, מפני שהוא בורא כל זמן. ומפני שהוא הקדמון לבדו, ועדיין אין זמן. ולא יתכן שיעתיקהו הזמן וישנה אותו, וכו'. ואיך יעלה בלב שהוא יודע כל מה שהיה וכל מה שיהיה, ושידיעתם אצלו שוה. ואבאר, שהברואים אינם יודעים מה שעתיד, מפני שידיעתם אינם כי אם מדרך החושים, ומה שלא יצא אל שמעם, ואל ראותם, ושאר חושיהם, לא יעמדו עליו. אבל הבורא, אשר אין דרך ידיעתו בסבה, אך היא מפני שעצמו מדע, והחולף והעתיד אצלו יחד בשוה, ידעם בלא סבה. עכ"ל. וכן כתב הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"א פרק נב) שאין יחס בינו לבין הזמן והמקום, הרי הוא ברור, כי הזמן מקרה נספח לתנועה וכו', והתנועה מנספחי הגופים וכו'. ועוד כן כתב (בח"א פרק נז באורך) שאפי' המילה קדמון לא נכונה בו באמת, והיא מושאלת אליו, כי ה' חוץ לזמן, ע"ש. ועוד (בח"ג פרק יג) ביאר שהשקפת התורה שגם הזמן עצמו מכלל הנבראים, כי הזמן נספח לתנועה וכו'. וכדכתב לעיל (בהקדמת חלק ב הקדמה טו) ולהלן (ריש פרק ל). והכי כתב הרוקח (הלכות חסידות שורש קדושת הייחוד), ועוד לו בפירושו על התורה על הפסוק שמע ישראל (דברים ו,ד) וז"ל, ומהו אחד, זהו וכו', וכשם שאין לו תחלה, כי היה כל הימים, כן אין לו תכלה, חי אנכי לעולם. אך מכח מעשיו ושבחותיו הכרנוהו שאין כמוהו, הוא אחד ואין לו שני, כי קודם שהיה מעשה פעולתו, הוא היה פועל. ע"כ. וכ"כ הראב"ן במאמר השכל (מצוה ב עמ' יח) וגם איננו נגדר תחת גדר הזמן, כי אין הזמן כי אם מדת העולם, וקץ הויית השמים והארץ. ומפני זה גם לא יתכן לשאול, איך היה קודם זמן הבריאה. עכ"ל. וכן כתב באורך העיקרים (מאמר ב פרק יח) שה' ית' אינו נופל בזמן. ועוד לו שם (מאמר ב סוף פרק ו וריש פרק ז). וכ"כ התניא הקדמון (ראשית חכמה הארוך נתיב ו) וז"ל, כל אדם שירצה חלק בתורת משה רבינו ע"ה, יש עליו להאמין אמונה שלימה באילו העיקרין, ואם לא יאמין בכולם, אפי' קיים כל התורה כולה מלבד שלא האמין בעיקר ההוא, הרי זה מין גמור. א, אמונת מציאות השם ית', וכו'. ד. שאין לו, לא תחילה, ולא סוף ותכלית וכו'. עכ"ל. וכ"כ בספר מעלות המדות (המעלה הראשונה, יש המייחסים אותו לבעל התניא הקדמון) וז"ל, כענין שנאמר שמע ישראל וכו', שהקב"ה נמצא תמיד, כלומר היה והוה ויהיה וכו'. אחד ומיוחד בכל מין יחוד, בלא שותף ולא דמיון וכו'. וכ"כ החזקוני (דברים ו,ד) על הפסוק שמע ישראל וגו', שמע והבן לדבר זה, ה' שהיה מאז מאין תחלה, הוא ה' של עכשיו, והוא ה' שיהא חי וקיים באין סוף ותכלה. ובענין זה הוא אחד, כלומר יש בו לבדו אחדות כזה, מה שלא היה ולא יהיה כן בשום דבר שבעולם. עכ"ל. וכ"כ התשב"ץ בספרו מגן אבות (חלק אמונות ודעות עמ' 51 בהוצאת מכון הכתב) שאין יחס בין האל יתברך למקום ולזמן, ועע"ש. ועוד קדום להם טפי כ"כ בספר יוסף בן מתתיהו נגד אפיון (ספר שני אות כא) ואלה הם הדברים אשר נצטוינו ונזהרו לשומרם, וידועים הם לכל. הדבר הראשון, הוא על אודות האל, כי הוא על הכל, ובכל מקום כבודו, הוא שלם ותמים, הוא היוצר והמחיה את הכל. הוא ראשון ואמצעי וסוף כל דבר וכו'.
וכ"כ בפירוש שם הויה רבים, כגון רבינו יונה בספר היראה (בדברו על ק"ש) ועוד לו בשערי עבודה (המיוחס לו בפירוש על שמע ישראל), והצידה לדרך (מאמר א כלל א פל"ד ד"ה והנני מבאר), ובעל המאורות בספרו מלחמת מצוה (בביאור ק"ש), הטור והשו"ע (ריש סימן ה), הארחות חיים (דין מאה ברכות סימן ג) והאבודרהם (דין ברכת המצות ומשפטיהם דף יא ע"ב) בשם ה"ר יעקב ב"ר אשר (הוא הטור הנ"ל). והשומר אמונים (אירגאס ח"ב אות יז) שהביא שכ"כ הרמב"ן (שמות ג,יג) ובספר עשרה מאמרות (מאמר אכ"ח ח"א סי' י"ו), והרמ"ע מפאנו ביונת אלם (פרק ב), ושלכן אין להקשות למה ברא את העולם בזמן שברא, ולא קודם, כי קודם לכן לא היה זמן. הזמן התחיל עם יצירת הבריאה, ע"ש. וכ"כ עוד ראשונים רבים, נקבצו ובאו להלן (סימן ג סעיף ט אות ה).
(((התפעלות)))
ד. כתב הרמב"ם במורה (ח"א ר"פ לה) ששלילת ההתפעלויות צריך ללמד אף את המון העם וכו', והשעור שיספיק ללמד לקטנים ולהמון הוא, שיש שם מצוי שלם שאינו גוף ולא כח בגוף, הוא האלוה, ואל ישיגהו שום אופן מאופני החסרון, ולפיכך לא תשיגהו התפעלות כלל. וכ"כ עוד (פרק נב במשל השלישי) ועוד (ח"א פרק נד) שהתפעלות לא שייכת בו וז"ל, פעולות הנעשות ע"י בני אדם, מתוך התפעלות ותכונות נפשיות, והם נעשות מאיתו יתעלה, לא מתוך ענין נפשי על עצמו כלל. וכן (בריש פרק נה) כתב, וכן לשלול ממנו כל התפעלות, כי כל ההתפעלויות מחייבות שינוי וכו', עיין שם. ועוד כתב (פרק נט) להוכיח את מניעת ההתפעלויות ביחס לו יתעלה. וכ"כ גם הרס"ג בהאמונות והדעות (מאמר ב אות יא) שהמושגים אהבה, שנאה, כעס, אצל הבורא הם מושאלים, כי לא יתכן שיארע לבורא מקרה, שהוא בורא כל המקרים וכו' ע"ש. וכ"כ גם בספר הכוזרי (מאמר ב אות ב) שלה' אין התעוררות נפשית, שהרחמים והחנינה אמיתתם אצלנו חלישות הנפש והמית הטבע, ואין זה ראוי לו יתברך. ומבאר שמה שאנו קוראים לו רחום וחנון, הם תארים מושאלים, כי כך הוא אצלנו, בראותינו מציל מהנראה לנו רע, אנו קוראים לו רחום וחנון, וכדומה. עכת"ד. וכ"כ הראב"ן במאמר השכל (מצוה ב סוף עמ' יח) וכן האומר עליו רוצה, וכועס, עניינו, שכל זמן שיזכו קצת בריותיו לנעימות וגמול טוב, יקרא הגמול ההוא, רצון ה' ית' וחסדו. וכיון שיתחייב קצתם פירעון ונקם, יקרא אצלו חרון וכעס. כי לא יפול מקרה ליוצר המקרים, ולא יחולו בו השינוים. ויתעלה מהיות נושא מדות, שיהא הוא נמצא זולת מדותיו, והם זולתו. כי ההפרדה חילוף ושנוי. אבל המדע האמתי, והטוב האמתי, והיכולת האמתי, הוא עצמו ועצמו הוא. עכ"ל. גם בספר העיקרים (מאמר ב פרק ז) כתב, שמן השורש שאינו גוף ולא כח בגוף, יחוייב לסלק ממנו יתברך ההיתפעלויות הגשמיים כולם, כמו החרון והעצב והשמחה והנקימה והנטירה, שכל אלו התפעלויות גשמיים, נמשכים לגוף, או לכח בגוף. ועוד שם (פרקים יד,טו) כיון שההתפעלות מופקעת ממנו, לכן קנא, נוקם וכו' שמח, וכדומה, הם משלים, כי אצלנו פעולות כאלו נקראות כן. עכת"ד. וכן בספר אהל מועד (שער ראשית חכמה הארוך דרך ב נתיב א) על הפסוק שמע ישראל כתב וז"ל, והוא ה' אחד, כלומ', לא יעלה על לב, שעם היותו משגיח בכל, יהא לו חדוש, רצון, והיפעלות, ושום מקרה ממקרי הגשמות, אלא הוא בתכלית האחדות. וכ"כ הראב"ד ז"ל (בתחלת הקדמתו לפירוש ספר יצירה) וז"ל, והזהר מאד בנפשך, כי אמרי הנה, נצטיירו בחכמת אלהים, שלא יעלה בדעתך לומר, שיש כח נפשי בעילת העלות ח"ו. וכל מי שיעלה בדעתו לומר דבר מכל אלה, אין לו חלק באלהי ישראל ובתורתו. עכ"ל. הביאו השומר אמונים אירגאס (ח"ב אות כ) ועוד שכ"כ ר' עזריאל שקבל מהר"י סגי נהור בן הראב"ד וז"ל, דע כי אין סוף אין לומר בו לא רצון, ולא חפץ, ולא כוונה, ולא מחשבה וכו'. ע"כ.
(((תנועה)))
ה. כתב הרמב"ם במורה הנבוכים (ח"א פרק יח) וז"ל, כי אין ה' יתעלה גוף, כמו שיתבאר לך במאמר זה, ואין הוא יתעלה נוגע ולא קרב בדבר, ולא שום דבר מכל הדברים יקרב לו או יגע בו חלילה. כי בהסתלק הגשמות, יסתלק המקום, ותבטל כל קריבה ומגע, או ריחוק, או חבור, או פירוד, או מישוש, או סמיכות. ע"כ. ועוד (ח"א פרק כו) כתב, וכבר הוכח, כי כל נע הוא בעל גוף מתחלק בלי ספק, ויתבאר [להלן בספרו] שאינו יתעלה בעל גוף, ואם כן לא תמצא לו התנועה. ולא יתואר גם בשכינה [מל' לשכון, לנוח], כי לא יתואר בשכינה אלא מי שדרכו לנוע וכו', כי התנועה מקרה הכרחי לחי. ואין ספק כי עם סלוק הגשמות, יסתלקו כל אלה, כלומר, ירד, ועלה, והלך, ונצב, ועמד, וסבב, וישב, ושכן, ויצא, ובא, ועבר, וכל הדומה לכך. ועוד כ"כ שם (ח"ב בהקדמה, הההקדמה השביעית, וההקדמה החמש עשרה והשבע עשרה, ובח"א פרקים י-טו, כא-כז). וכ"כ הרס"ג בהאמונות והדעות (מאמר ב סוף פרק יא) לגבי "קימה", כי הבורא יתברך ויתעלה אינו גוף, ולכן לא יתכן שתהא לו קימה כל שהיא, לא ישיבה, ולא עמידה, ולא כל הדומה לכך, כל זה נמנע ממנו, כיון שאינו גוף. וגם מפני שהוא הקדמון בטרם היות דבר זולתו, ולפי שהקימה אינה אלא פשיטת גוף על אחר, ולפי שאופני הקימה מחייבים שינוי וחילוף לניצב. וכ"כ בחובות הלבבות (שער היחוד פרק ח) והענין השני, אשר הוא אחד אמתי נמצא בפועל, הוא ענין, אשר לא יתרבה, ולא ישתנה, ולא יתחלף, ולא יסופר במדה ממדות הגשמיים, ולא תשיגהו לא הויה ולא הפסד ולא תכלה, ולא יעתק ולא ינוע. וכ"כ הרלב"ג במלחמות השם (מאמר ג פרק ג), וכ"כ עוד רבים ומהם הובאו לעיל בסמוך (אות ג).
(((אין האמור חסרון)))
שלילת כל התארים הנזכרים, אין בהם חסרון לבורא, אלא הם מעלה גדולה ועצומה. ה' לא רואה בדרך שאנו רואים, אלא הוא "רואה" בדרך עדיפה ממנה עשרת מונים, "רואה" הכל יחד. ה' לא יודע כמו שאנו יודעים, אלא "יודע" הכל יחדיו. ה' אינו תלוי בזמן, אלא העבר ההוה והעתיד נמצאים יחדיו. ה' אינו מתנועע, אלא "נמצא" בכל מקום וכו' וכו', כל אלו והדומים להם אינם חסרונות, אלא מעלות עצומות, אלא שלנו באומרנו "אינו חושב", במחשבה ראשונה נשמע הדבר חסרון, כי אינו חושב במושגים אנושיים, הוא טיפש, וכמובן בדברנו על הבורא אין זו הכוונה כלל, אלא "אינו חושב" היינו בדרכי החשיבה שלנו, כי הוא ומחשבתו ואהבתו וכו' הכל אחד באחדות גמורה, וה"חשיבה" שלו גדולה ועדיפה לאין ערך ושיעור משלנו. וכיוצ"ב ביאר המורה (ח"א פרק כו), וכך כתב השומר אמונים (ח"ב אות סא) שהתארים בבורא אין הכוונה שהוא נעדר מאותם השלמויות של אותם תארים, אלא שלא נוכל לייחס אליו תארים אלו, באותה דרך שתארים אלו הם בברואים, והוסיף בזה"ל, על דרך משל, כשאנו שוללים ממנו תואר חי, יכול, רוצה, חכם, אין הכוונה לומר שאינו חי, שאינו יכול, שאינו חכם ח"ו, כי שלילה כזו, לא די שלא תהיה שלמות בו, אלא שהוא חירוף וגידוף. אלא הכוונה לשלול ממנו התוארים הללו, על הצד שהם נמצאים בנו, שהם מורים הרכבה וכו'. אמנם השלמות הנמצא בתוארים הללו וכיוצא, ודאי שאינו נעדר ממנו, כי בעצמותו הפשוט כולל כל השלמיות באופן שלם רם ונשא, ובפשטות בלתי בעל תכלית. ע"כ. וכתוכן זה כ"כ עוד השומר אמונים לעיל (ח"ב אות כא) ע"ש.
(((תנועה והתפעלות במראה הנבואה)))
ו. איברא דחזי הוית להר' משה בן חסדאי, הנקרא גם ר' משה תקו בכתב תמים (נדפס בחמדה גנוזה ח"ג בווין תר"ך, והביאו בתורה שלמה חט"ז במילואים פרק ד עמ' שח והלאה) שחי בתקופת הרמב"ן, שחלק על הרס"ג והרמב"ם לגבי תנועה, כעס ורצון, וכתב (שם עמ' 79) להשיב על האמונות והדעות (מאמר ב) שטען הרס"ג, שהאומר שאין לו גשם, אך יש לו תנועה, דומה לאומר איני תובע מחברי ק' כסף, אבל אני תובע עשרת אלפים. שהוא בוודאי ק' כסף. ועל כך השיב הרב תקו, ולא אמר כלום, כי אין הנדון דומה לראיה, ובראייתו הוא סותר דבריו הראשונים, בתחלה אינו שואלו ק' כסף ולבסוף שואלו ק' כסף [אבל כאן שונה..], ואותם אנשים חכמים שחולקים עליו, מודים הם, שהוא אלהים חיים, ומלך עולם [היינו משום שאם יש לו גשם, פירושו שאינו חי לעולם, ועל כן בא לאפוקי, דזה בוודאי שהוא חי לעולם…], אבל יש לו נידה, והילוך, ועמידה, וכעס, ורצון, שהרי קראי [פסוקי התורה] מסייעים להם, ולא יאמרו משלים הם, מליצה הם, ולא יצטרכו לומר ברא צורות וקראם בשמו הנקראים ה' וכו'. עכ"ל.
ותחילה נדגיש שגם לדעת הרב תקו, הוא מודה שלה' אין שום גשם כלל, וכפי שכתב ושנה שם במאמרו כמה פעמים (לך ראה שם, והובאו חלק מדבריו להלן סעיף י אות ו), אלא שכל דבריו באו להשיג לגבי מראות הנביאים שהם רואים במראה הנבואה, "כשרואים" את הבורא, האם נדמה להם ה' בציורי גשם [אף שהם רואים רוח], או שאין שום ציורי גשם, וכל הפסוקים על תנועה אצל הבורא, הם משלי הנביאים, כאשר סוברים הרמב"ם ודעימיה, לך ראה בזה (להלן סעיף י).
תשובת הרמב"ם על טענות אלו של הרב כתב תמים כתובות לאורך ספר המורה הנ"ל, ואחת מהם היא לו בח"א (פרק נה) שמביא פסוקים השוללים כל דמוי בו יתעלה, ושחובה לשלול ממנו כל התפעלות, כי התפעלות שינוי, כי נגרמת מחמת דבר החיצוני למתפעל וכו'. וכתב, ואלה מכלל תועליות מדעי הטבע בידיעת ה'. לפי שכל מי שאינו יודע אותם המדעים, לא ירגיש מגרעת ההתפעלויות, ולא יבין ענין מה שבכח ומה שבפועל, ולא ידע חיוב ההעדר לכל מה שבכח, ושמה שהוא בכח, גרוע מן המתעורר ליציאת אותו הכח אל הפועל. וגם המתעורר גרוע ביחסו אל הדבר אשר מחמתו נתעורר, כדי שימצא בפועל. וסיים, שפרק זה הוא הקדמה לתארים שיבואו בהמשך, ומי שלא קדמה לו ידיעה בתורת ההגיון ובטבע המציאות, לא יבין אף את דבריו דלהלן. ע"כ. ובאמת, כי מוכח מלשונו של הרב תקו הנ"ל (עמ' 80) שלא ידע מדעים, שהנה כתב, ויש לו נידה וניעה, ק"ו מבריות סרוחים. ע"כ. והרי משפט זה מוכיח כאלף עדים שלא ידע כלום מפילוסופיה, ולכן סבר שזו גנות שאין לו נידה וניעה, ולא ידע שזהו שבח, כמו שכתבנו לעיל בסמוך (אות ה). עוד חיזוק לכך שלא ידע פילוסופיה, ניתן לראות מדבריו שם (עמ' 84) שמפקפק בדברי החוקרים הגוזרים שיש גלגלים, ואילו חז"ל לא גזרו כן, ולא כרמב"ם. ע"כ. ואף שבאמת בימינו אנו מתברר שלמעשה צדק, ברם, הרי זה הכרח גמור שלא ידע פילוסופיה. זאת ועוד כתב (בעמ' 80) על ספר קראי, שבא מבבל לרוסיא, ומרוסיא הביאו לרגינשפורק. ע"כ. ומצטט ממנו דברים שם. דהיינו רגינשפורק הוא המקום שבו הוא היה גר, והיא עיר בגרמניה, דהיינו הוא היא באשכנז, ששם לא ידעו פילוסופיה כנודע, וכפי שגם כתב הרמב"ן באיגרתו הנזכרת (נדפסה בכתבי הרמב"ן ח"א עמ' שמט בהוצאת מוסד הרב קוק), שבאשכנז לא יודעים ממנה. ומשום כך טען הרב תקו כי הוא מלך חי לעולם, ואפי"ה יש לו נידה וניעה, ובאמת הוי תרתי דסתרי, ומאידך בא בטענה שכל זה במראה הנבואה, וא"כ לא היה לו להתווכח על חי לעולם ונד.
(((האם עוד ראשונים ס"ל כרב תקו)))
הגאון רבי מנחם מנדל כשר שם (תורה שלמה חט"ז עמ' שטו פרק ה) הביא את דברי הגמ' חגיגה (טו ע"א) אין למעלה לא ישיבה, ולא קנאה, ולא תחרות, ולא עורף וכו'. והרמב"ם (בפירוש המשניות סנהדרין פ"י יסוד ג, וביסודי התורה פ"א הי"א, ובמורה הנבוכים ח"א פי"ב) פירש שזה חוזר על הבורא שאין לו ישיבה. ואילו רש"י (שם) פירש את הגמ' שלמעלה אין ישיבה וכו' על המלאכים , וכן ביארו המהרש"א במקום, שהגמ' שם אמרה דדין גרמא לאלישע אחר, לסבור שיש שתי רשויות, בראותו את מט"ט יושב, והלא למעלה אין ישיבה. הרי מבואר מפרש"י שרק למלאכים אין, ואילו לה' יש. ונמצאו רש"י והמהרש"א עומדים עם הרב תקו בחד שיטתא, שיש לבורא תנועה במראה הנבואה. עכת"ד. ברם אין כאן ראיה, כי הרמב"ם שלומד שהגמ' אמרה זאת על ה', כוונתו שהגמ' אומרת כן גם על המלאכים, שאין להם ישיבה, שאל"כ אין הבנה לגמ', למה חשב אחר שמט"ט הוא רשות בפנ"ע, ולא חשב שהוא מלאך, ועל כרחך שאין ישיבה כלל למעלה, לא לה' ולא למלאכים, וראה את מט"ט יושב, וחשב שיש כאן עוד אלהות, שהיא כן יושבת, ובזה טעה. אך מצד האמת, גם מט"ט אין לו ישיבה, שהרי למעלה אין ישיבה, גם למלאכים, וא"כ מה שראה הוא דבר טעות, או משל וכדומה, או שדברי הגמ' הנ"ל באו להגיד סוד, או רעיון, וככל האגדות כגון אלו, לך ראה להלן (סימן ב סעיף ד בהערה) בדרך לימוד אגדות חז"ל. וא"כ י"ל שהרמב"ם ורש"י עומדים בחד שיטתא בפירוש הגמ', ששניהם מבארים את גמ' שאין ישיבה, היינו למלאכים, ופירושו גם למלאכים, ולא כהבנתו רק למלאכים. וכדי להוכיח צריך להכריח, ובפרט בנושא דידן, דעסקינן בנושא כה חמור ונורא, וגם הגאון הרב כשר מודה, שכל הראשונים עומדים מנגד כמו שביאר שם, רק חיפש מי עוד עומד בשיטת הרב תקו.
יתירה מכך, גם אם היה פירושו ברש"י אמת, שלמלאכים אין ישיבה, ואילו לה' יש ישיבה, ולכן טעה אלישע אחר במט"ט שישב, שהוא אלהות ושניות. בוודאי שאין מכאן ראיה להכריח ולהוכיח שרש"י עומד נגד הרמב"ם, לפי שברור שאין כוונת הגמ' דברים כפשוטם, שברור שאין שם ישיבה, והכל משל לאיזו טעות שראה בעליונים, או שהוא משל לומר איזה דבר, או לסוד מתורת הסוד, וכדרכם של כל האגדות, לך ראה במאמרנו על האגדות הנ"ל.
(((מציאות בה')))
ז. המציאות אצלנו מתווספת לעצמותינו, משא"כ אצל ה', עצמו ומציאותו הן אחד, וכאשר התבארה סוגית המציאות בה' במורה (ח"א פרק נו) וז"ל, וכך היה ראוי שיבין מי שהוא בדעה שיש שם תארים עצמיים יתואר בהם הבורא והם, שהוא מצוי, וחי, ויכול, ויודע, ורוצה. שאין אותם הענינים מתיחסים אליו ואלינו בענין אחד, ויהיה השונה בין אותם התארים, ובין תארינו, ביותר גדול וכו'. הנה נתבאר למי שמבין ענין הדמוי, שאין אנו אומרים עליו יתעלה ועל כל שזולתו "מצוי", כי אם בשתוף בהחלט [דהיינו המושג מושאל בלבד]. וכ"כ באורך (פרק נז), וביסודי התורה (פ"ב ה"י) מבאר, שידיעתנו את עצמנו, עצם הידיעה איננה אנחנו בעצמנו, אלא הן שני דברים, ידיעתנו, ועצם מציאותנו. לא כן אצל ה', ידיעתו, ומציאותו אחת הן. גם הרס"ג בהאמונות והדעות (מאמר ב פרק ה) עמד על כך, ועל הטוענים שחיות ה' ודעתו הם חוץ לעצמותו, השיב, ואלה יחנך ה', נעדרי ידיעת דרכי ההוכחה, והוא, שאנו מקהלות המיחדים, לא באנו לידי דעה שחיות האדם זולתו, אלא מפני שראינוהו עת חי ועת מת, ידענו כי משהו היה בו שבו היה חי, וכאשר נסתלק ממנו נעשה מת וכו'. וכיון שמן המוכחש הוא באמת שימצא ליוצר הכל, עת לא יהא בו חי, ולא יודע, כמו שמצאנו לאדם. נתחייב בהחלט, שהוא חי לעצמו, ויודע לעצמו וכו'. עכ"ל. וכ"כ העיקרים (ריש חלק ב, ובפרקים ב, ג) על רצונו, שבהכרח אין ידיעתו כידיעתנו שנוספת על עצמותנו, ואצלו הוא דבר אחד, אלא חיי ה', הם דבר אחד עם עצמותו. ועוד דורך בדרך זו לאורך כל החלק (מאמר ב).
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
לזכות הרב המחבר
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אסי הלוי שליט"א
שלחן ערוך המדות – א
הלכה ומוסר
חלק ההלכה בו נידונו חקרי ההלכות, ברור דינים וגדרים הלכתיים בהלכות מדות
חלק המוסר בו באו דברי המוסר, ודרכי כבישת המדות הטובות, וההרחקה מן הרעות
מאשר חנני ה' יתברך – הצב"י אסי הלוי אבן יולי ס"ט
פעה"ק ירושים תובב"א – בשנת "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" – התשס"ח לפ"ג
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5