א
דין מי שירד לאומנתו של חבירו ומי שמביא סחורה לעיר אחרת ובו ז' סעיפים:
אחד מבני המבוי שאינו מפולש (י"א דבמבוי אינם יכולים למחות ואין דינין אלו אמורים רק בחצר) (טור וב"י בשם קצת הפוסקים) שביקש לעשות רופא או אומן או גרדי (פי' אומן להקיז דם) (ופי' גרדי אורג בגדים) או סופר שטרות או מלמד תינוקות לימוד שאינו של תורה בני המבוי מעכבים עליו מפני שמרבה עליהם הנכנסים והיוצאים ואפילו נתרצו לו כולם חוץ מאחד אותו אחד מעכב עליו וכן מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לאחד מאלו: הגה אבל למכרו י"א דשרי ואח"כ ישתעו דינא בהדי לוקח ובלבד שלא ימכרנו לעכו"ם דלא ציית דינא (מרדכי ריש פרק לא יחפור):
ב
חנות שבחצר יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחים מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו: הגה וי"א דכל מה שעושה בחנותו ובביתו אפילו לכתחילה אינן יכולין למחות (המגיד פ"י דשכנים בשם הרמב"ן ורשב"ם וב"י בשם התו' ומרדכי) ודוקא בני אדם בריאים אבל אם הם חולים והקול מזיק להם יכולים למחות (ריב"ש סי' קצ"ו וכפול לעיל סי' קנ"ה סט"ו):
ג
וכן יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן והוא הדין לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו:
ד
בני מבוי או בני חצר שנעשה א' מהם אומן ולא מיחו בידו שהרי הוחזק והיו העם נכנסים ויוצאין לקנות (ושתקו לא החזיק בדבר זה) ויש להם בכל עת לעכב ולומר אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים שהיזק זה הוא כמו העשן והאבק שאין להם חזקה:
ה
כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי ואפילו היה מבני מבוי אחר אינם יכולים למונעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות: הגה ורבים האומרים דבני החצר או המבוי שאינו מפולש אפילו בכי האי גוונא יכולים למחות אלא דבעל האומן אינו יכול למחות ולומר אתה פוסק חיי (בית יוסף בשם הרבה פוסקים) אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה או מרחץ בצד מרחצו של זה יש להם למונעו ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינם יכולים למנעו: הגה ורבים האומרים דאפ"ה אין לו רשות ליכנס למבוי שיש שם בני אומנתו דבעל האומנות יכול לעכב עליו שלא ליכנס למבוי שלו הואיל והוא מעיר אחרת אבל במבוי אחר אינו יכול למחות בו הואיל ונותן מס (טור והמגיד פ"י דשכנים וב"י בשם רש"י ותוס') ובני העיר יכולין למחות בכל ענין ויכולין לומר אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים אע"פ שיש בהן כבר אומנות ואם לא נתן מס עד עכשיו ובא לעסוק במלאכתו ולתת מס י"א דבר אומנותו יכול לעכב עליו עד שישכיר לו בית ויהיה כבני העיר (תה"ד סי' שמ"ב) וי"א דלא מקרי נתינת מס במה שנותן מנת המלך אלא עד שיתן מס שלו למושל העיר הזאת דשייך לגבול שלהן (ב"י בשם רש"י) ואין חילוק בכל זה בין תלמיד חכם לאחר דאין חילוק אלא ברוכלין כמו שיתבאר בסמוך (טור) וי"א דאם בני העיר צריכין לתורתו אינם יכולין למחות בידו אף ע"פ שיש ת"ח אחר בעיר דקנאת סופרים תרבה חכמה (ב"י בשם הגהות אשירי) ת"ח המביא סחורה לעיר חייבין למנוע לכל אדם למכור עד שהוא ימכור שלו (טור) ואי איכא עובדי כוכבים דמזבני דליכא רווחא לת"ח מותר כל אדם למכור (טור בשם הרמ"ה) ועיין ביו"ד סי' רמ"ג אדם שיש לו עובד כוכבים מערופי"א יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובדי כוכבים ההוא ויש מקומות שאין דנין ויש מתירין לישראל אחר לילך לעכו"ם ההוא להלוות לו ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מניה דנכסי עובדי כוכבים הם כהפקר וכל הקודם זכה ויש אוסרין (כל זה במרדכי פ' לא יחפור והגהות מיימוני פ"ו דשכנים וע' לקמן סי' שע"ו) ואפילו ישראל שעושה מלאכה אצל עכו"ם ורגיל בכך אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה ואם רוצה לעשותו גוערין בו מיהו אם עבר ועשה אין מוציאין מידו (ב"י בשם הרשב"א) וע' לקמן סי' רכ"ז שני בני אדם הדרים ביחד והאחד רוצה להוזיל בהלוואת הרבית לעובדי כוכבים אין חבירו יכול למחות בו (רבי' ירוחם נ' כ"א ח"ו) וה"ה בכל כיוצא בזה ועיין לקמן סימן רכ"ח סעי"ח:
ו
רוכלים המחזירים בעיירות אין בני המדינה יכולין לעכבן שתקנת עזרא היא שיהיו מחזרין כדי שיהיו הבשמים מצויין לבנות ישראל: הגה ולכן נ"ל דוקא מוכרי בשמים וכי האי גוונא אבל בשאר דברים אין חילוק בין רוכל לאחר אבל אינם קובעים מקום ויושבים בו אלא מדעת בני העיר ואם תלמיד חכם הוא קובע בכל מקום שירצה: הגה וה"ה מלמדי תינוקות דינן כתלמיד חכם (טור):
ז
הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות בני העיר מעכבין עליהם מלמכור יד על יד כדרך חנונים ואם מכרו ביום השוק בלבד אין מונעים אותם והוא שימכרו בשוק אבל לא יחזרו על הפתחים אפי' ביום השוק ואם יש להם מלוה בעיר מוכרים כדי פרנסתם אפי' בלא יום השוק עד שיפרעו חובם וילכו להם: הגה וכן לענין הלוואת רבית לעובדי כוכבים ומזלות יכולין לעכב בידן אבל אינם יכולים לעכב בידן אם באים ביום השוק ומלוים ברבית לבני עיירות המתקבצים שם לבא בשוק (טור והגהות מיימוני פ"ו דשכנים) ואם יש להן מלו' בעיר יכולין ללות עד שישתכר כדי פרנסתו כדי שיגבה חובותיו (טור וב"י בשם תוס' והרא"ש) י"א הא דבני העיר יכולין למחות בבני עיר אחרת היינו דוקא בדליכא פסיד' ללקוחות שמוכרין כשאר בני העיר וגם סחורתם אינה טובה יותר משל בני העיר אבל אם נותנין יותר בזול או שהוא יותר טובה שאז נהנין הלוקחין מהן אין מוכרי סחורות יכולין למחות (הרא"ש וטור בשם הר"י הלוי) ובלבד שיהיו הלוקחים ישראלים אבל בשביל עובדי כוכבים הנהנים לא (רבי ירוחם נ' ל"א ח"ו והמ"מ בפ"י משכנים) וכשמביאים סחורה אחרת שאין לבני העיר אע"פ דלא מוזלי במקח ואינה יותר טובה אינם יכולין למחות (ב"י מדברי הפוסקים) בני העיר שברחו לישוב מפני חשש סכנה אין בני הישוב יכולין לעכב בידן מלהרויח כשיעור חיותם עד שיעבור זעם וכפי מיעוט עסקן שנושאין ונותנין ישאו בעול עם הקהל ואם שייכים במס העיר לא יכולין לעכב (שם בשם המרדכי פרק לא יחפור) וכן מי שבאו להוציאו מן העיר שאין לו חזקת ישוב (ריב"ש) אין יכולים להוציאו עד שיגבה חובותיו ויכול להרויח בכדי כך כדי חיותו (ת"ה סימן ש"מ) וי"א הא דאינו צריך לתת מס רק כפי עסקיו היינו כשאינן רוצים להתיר לו הישוב אבל אם רוצים להתיר לו הישוב לגמרי צריך לתת מס כפי אחד מבני העיר מיד או ילך לדרכו (שם) ויש מי שחולק בזה (תשובת רשב"א סימן תרס"ד) בני העיר שעוסקין בסחורה בעיר אחרת אינן ברשותן לכוף אותן ליתן מס כפי רצונם אלא אומרים להם תנו כך וכך או מוחין בידן מלעסוק בעירם (רשב"א הנ"ל) בני עיר אחרת שבאין לפזר בעיר ואין מרויחין אין בני העיר יכולין למחות בהם אע"פ שמייקרים השער (מהרי"ק שורש קע"ג) וכל זה לא מיירי אלא כשבאים אחרים לעסוק בעיר שאינן דרים שם ולכן יכולים למחות בידן אע"פ שרוצים ליתן מס הואיל ולא היו שייכים במס עד הנה אבל אם רוצים לדור במקום ההוא וליתן מס ולהיות כאחד מבני העיר י"א דהרשות בידם דיוכל אדם לדור בכל מקום שירצה ואין הראשונים קנו העיר בחזקה (טור בשם הרא"ש ומרדכי פרק הנ"ל ועיין בב"י) ויש חולקין ואומרים דיכולין למחות בידם בפרט בזמן הזה שדרים תחת האומות ויש לחוש שאם יתוספו הדיורין שיבא לידי קלקול מן האומות ולכן הבא לדור הוי כרודף ולכולי עלמא אם בני העיר יכולים לסגור הדלת ולגרום עם המושלים שימחו בבאים לגור או ע"י מונע אחר הרשות בידם (מהרי"ק שורש קצ"ה) ויש מקומות שנוהגין לעשות חרם חזקת ישוב (כ"כ המרדכי) ואז יכולין לכוף (על פי החרם) ולא מדינא ויכולין לגזור שלא לישא וליתן עם הבאים לדור בלא רשותם ואם יש רב בעיר יכול לגזור על הבא לדור אם הוא תלמידו (מרדכי פ' הנ"ל ותוס') וי"א דאין חרם חזקת ישוב חל על תלמיד חכם כי הוא יכול לדור בכל מקום שירצה (מהרי"ו סימן קנ"א והגהות המרדכי ישן) ואם התירו לא' החרם על זמן ונתנו לו רשות לדור לא אמרינן שהותר כולו ויכולין לגרשו אח"כ (מרדכי פ' חזקת) ראובן ובניו שהיו דרין בישוב אחד וטוענין חזקה שיש עמה טענה חזקתם חזקה ויכולין למחות בשמעון הבא לגור שם ואם שמעון טוען בעדים שהיה ירא למחות משום שראובן ובניו מוסרין אין חזקתן חזקה אבל אם ראובן מוסר ובניו אינם מוסרים יש לבניו חזקה דבן גזלן י"ל חזקה (מרדכי פ' חזקת) וכן דנין בחזקת ישוב כמו בחזקת קרקע לענין שאר דברים : נהגו הקדמונים שאם א' נסע מן העיר י"ב חדש וגילה בדעתו שאין דעתו לחזור אבד חזקתו אבל אם לא גילה בדעתו בכך לא אבד חזקתו עד שלשה שנים ואם גילה שדעתו לחזור לא אבד חזקתו אפי' בג"ש (מהרי"ק שורש קצ"ב) וי"א דאפילו בסתם לא אבד חזקתו (וכן משמע מתשובת רשב"א סימן אלף קל"ג) בני העיר שהיה להם חזקת ישוב אם נתייאשו פעם אחת מן העיר ואח"כ חזרו מקצתן והשתדלו הישוב אין לאחרים עליהם כלום (מהרי"ק שורש הנ"ל) עיין סוף סי' קמ"ט מדין מי שהחזיק במצוה עם הקהל:
באר היטב חשן משפט
קנ״ו
א
מפולש. בכל מבוי יש כמה חצירות אלא שבמפולש דהיינו שפתוח תמיד מב' צדדיו והעוברים ושבים נכנסים מצד זה במבוי ויוצאים מצד שכנגדו דבקעי בו רבים ולא שייך גבייהו הטענה שמרבה עליהם הנכנסים כו' ולמנוע להאומן מלעשות מלאכתו שהרי גם זולתו שכיחי שם רבים אבל באינו מפולש שאין שם אלא פתח אחד ובמקום שנכנסים הם שבים ללכת דאין שם מעבר לרבים ומסיק הרמ"א דגם בזה יש אומרים דאינם יכולים למחות הדרים במבוי כי אם הדרים עמו באותה חצר יכולים למחות מה"ט שמרבה עליהן כו' עד כאן לשון הסמ"ע ועי' בתשובת מהרשד"ם סי' תכ"א ותמ"א וסי' רס"ז ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קע"ג:
ב
שבקש. לאו דוקא דה"ה אם כבר החזיק ועשה שם מלאכה זו כמה שנים אינו מועיל חזקה לזו כמ"ש בס"ד ע"ש. סמ"ע:
ג
רופא. פרש"י מוהל וכ"כ בע"ש ולא דק שהמחבר ע"כ לא ס"ל הכי שהרי בס"ג כת' דכל מילי דמצוה א"י למחות לכן נרא' דפי' רופא הוא לגופות בני אדם ואומן פירוש מקיז דם להאי דגריס רופא או אומן אבל במיי' ובטור כתוב רופא אומן ולפי זה יש לומר רופא שהוא אומן וכן פי' הב"י ע"ש עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' דאף הרמב"ם כונתו או אומן שהרי סיים ולא ישכרנו לא לרופא ולא לאומן ומה שהקשה הסמ"ע על פי' דמוהל ממילי דמצוה שבס"ג ותמיהני מה תיקן בזה דאטו רופא נפשות אינו מצוה ונרא' דלהכי אמרו מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בעשרה כו' להורות דדוק' בענין מצוה התלוי בצרוף אנשים משא"כ בשאפשר לו לילך לבתי האנשים שצריכין לו מעכבין עליו שלא ליעשות מוהל אם הוא באופן שיבאו הרבה אנשים לביתו עכ"ל):
ד
דשרי. נרא' לי הטעם דבמכירה אינו נרא' כ"כ שקנאו כדי לעשות שם מלאכתו די"ל שקנהו לנחלה לדירת בנו או ישכירנו לאחרים עד שיפנה ממלאכה זו וא"כ אין היזקו ברי משא"כ שכירות שהוא לזמן ואין מדרך העולם לשכור בית אלא לדור בו מיד באשר הוא שם ומש"ה יכולין למחות. סמ"ע:
ה
למחות. בהג"א כ' דהיינו לכתחלה אבל חזקה מהני ע"ש ובתשובת ר"ל חביב סי' צ"ד עכ"ל הש"ך (יכולין השכנים לעכב שלא יעשה חצירו פונדק ואינו יכול להשכירו לעוברים ושבים דה"ל פונדק אבל יכול להשכירו לשנה או לחדשים גם מעכבים עליו השכנים שלא ישכיר חצירו לשכן רע וכל שכן לעובד כוכבים תשובת הגאונים סי' קי"ח. כנה"ג):
ו
תינוקות. מדסתם משמע דאינו מחלק ואפילו הן רבים שרי וכ"כ הטור בהדי' ודלא כהרמב"ם שכ' ע"פ פרש"י דביותר מחמשים והוא מלמד את כולם דאסור. סמ"ע:
ז
מבוי. ר"ל שאינו מפולש כמ"ש המחבר בס"א וכאן לימדנו דאפילו אם כבר החזיק אינו מועיל לזה החזקה. שם:
ח
כופין. הנה הסמ״ע האריך בטעם פלוגתת המחבר והרמ״א בשטת הש״ס פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ״א) ואין בו נ״מ לדינא ע״כ לא כתבתיו וכתב הש״ך דגם הב״ח האריך בזה לבאר דעת הרמב״ם והשיג על הסמ״ע ואין דבריו נראין להמעיין שחילק בין רחיים לרחיים ומנ״ל סברא זו כו' ע״ש ועמ״ש הט״ז בזה (מי שבקש לקבוע רחיים של בהמה לטחון חטים לכל עובר ושב וחבירו מוחה הדין עם המוחה ואפילו החזיק חבירו. מהר״י אדר' ז״ל סי' ער״ה ומהרש״ך ז״ל ח״א סי' ל״ג. אמר המאסף ואם לטחון לעצמו שאינו מרבה דריסת הרגל לדעת הרשב״א וסייעתו א״י למחות בידו אפי' לא החזיק וכן נתבאר מדברי הרבנים הנזכרים ז״ל ועיין במהרי״ק שורש קל״ב ובתשובת רד״ך בית ל״א חדר ג' ובמשפטי שמואל סי' ק״א ק״ב וקי״ב. כנה״ג):
ט
ורבים. נמשך אחר מ"ש הב"י ז"ל ודין זה ליתא לשאר הפוסקים ר"ל במבוי שאינו מפולש אף ע"פ שלא מיחו בראשון יכולים למחות בשני אבל לפע"ד צ"ע די"ל דהפוסקים מודו בהא להרמב"ם ולא דברו מזה גם צ"ע על מה שמדמה מור"ם חצר למבוי בזה עיין בתשובת רמ"א סי' ט' יסוד א' וסי' ע"ג וע"ה ובתשובת מהר"מ פדואה סי' מ"א עכ"ל הש"ך:
י
המלך. (אפי' היה לו חנות מקודם והיה פורע מס עם הקהל והלך עם ביתו מהעיר ונתיישב שם י"ב חדש ולא היה פורע שכירות ולא מס עם הקהל יכולים לעכב עליו שלא יחזור. תומת ישרים סי' קי"ט ועיין בתשוב' מבי"ט ח"ג סי' ל"א ובתשו' מהרשד"ם חח"מ סי' רנ"ט. כנה"ג):
יא
האומרים. עיין בתשובת מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' י"ז דף ק"ח ע"ג וסימן ל"א דף קי"ג ובתשובת רמ"א סי' ט' יסוד ב' ובתשובת מהרשד"ם סימן שס"ג ובתשובת רש"ך ס"ב סי' נ"ה. ש"ך:
יב
שאין. (ומאחר דיש מקומות חלוקות ויש פנים לכאן ולכאן ראוי לכתחלה לאסור עליו אבל לא לדון עליו כלל. בפרט בזמנים האלו וכן מצאתי שכ' הגאון אב"ד הזקן מורינו ורבינו קלונימוס וז"ל ובזמנים האלו לא מצאנו ידינו ורגלינו להיותינו דנין בדיני מערופיא. רש"ל ז"ל בתשובות סי' ל"ז ועיין בתשובת משאת בנימין סי' כ"ז וסימן מ"ג. כנה"ג):
יג
קובעים. עיין במהרי"ק שורש קצ"א שכתב אם הדין כן ברוכלים כ"ש באחרים שאינם רוכלים דאין רשאין לדור בעיר אחרת אם לא ברשות אנשי העיר ההיא. סמ"ע:
יד
פרנסתם. לשון הטור מוכרים כשיעור שירויח כדי פרנסתן כו' והרמב"ם דשינה לשונו מל' הש"ס דאמרו מוכרים כדי חיותם ודקדקו מזה דיזונו מהריוח קאמר דאל"כ כשיכלה הקרן לא יהא להם במה לחיות אבל הרמב"ם לא כתב אלא כדי פרנסתם וליכא למידק מיניה דיחיו מינייהו לעולם משמע דס"ל דאין מוכרין אלא כדי פרנסתם מהקרן וי"ל דמשה"נ לא כ' המחבר מן הריוח אבל מור"ם בסמוך סתם כדברי הטור וכתב גבי מלוה שיכול ללות עד שישתכר כו' ואין סברא לחלק בין הלואה למכירת סחורה עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דנ"ל דמור"ם ס"ל כמ"ש הב"י דגם לשון הרמב"ם יש לפרש כלשון הש"ס. ע"ש:
טו
חובם. לשון זה משמע דאיירי שהן חייבים לאחרים ורוצין לשלם ומשהין שם עד שיפרעו הם דאל"כ הל"ל עד שיתפרעו מחובם ומ"ש ואם יש להם מלוה ר"ל שיש עליהם מלוה והטור כתב עד שיגבו הם חובתם ושניהן אמת לדינא דזיל בתר טעמא עכ"ל הסמ"ע (דוקא בעיר יכולין לעכב אבל בכפרים ובגבולותיה א"י לעכב. משפטי שמואל סי' ס' מהרי"ט חח"מ סי' מ"ג משפט צדק ח"א סי' מ"ו אבל משם הרשב"א ז"ל בתשובה סי' [ת] רס"ד כ' דאפילו בכפרים ובגבולו' יכולים לעכב. כנה"ג):
טז
טובה. הב"י כתב דמסתבר לומר דה"ה אם היה יותר רעה דה"ל כתרי מיני והעלהו בצ"ע ע"ש. סמ"ע:
יז
שדרים. עיין בתשו' רמ"א סי' נ"ב ובתשו' מהר"א ששון סי' קנ"ה (עיין בכנה"ג בהגהת ב"י אות מ' מ"א ומ"ב ע"ש):
יח
חרם. ר"ל שעושים חרם ביניה' ששום אדם לא יכניס בביתו לאותו הבא לדור שם בלי רשות כל הקהל. סמ"ע:
יט
חכם. בד"מ כתב ז"ל ראיתי בא"ז דמסכת ברכות שר"ת לא רצה להורות בחזקת הישוב כי אמר קדמונינו לא תקנו חזקת ישוב אלא מפני אלמים ומסירים שאינן רוצים לפרוע מס אבל על אחרים אין תקנה ויש תמיהין במנהגים שמוחין ישוב לאדם שיש בו צרכי צבור ואינו יורד לחייהם והוא חטא גמור וממדת סדום ולא יזכה להיות במחיצת צדיקים עכ"ל. שם:
כ
כולו. (ובכנה"ג הביא בשם חכמי רומי דנדר שהותר מקצתו הותר כולו וא"צ עוד התרה ועמ"ש עוד שם באות מ"ט ונ' בהגהת ב"י ע"ש:
כא
ויכולין. במרדכי פ' הגוזל בתרא פסק דאם אמר השר מעצמו איני רוצה שידור שום יהודי כאן כי אם ברשות ראובן דאז ראובן יכול לעכב על כל הבא לגור שם כו' ומשמע מזה אבל ראובן אסור להשתדל כן עם השר וכן נרא' מדברי מהרי"ק שורש קע"ג וסיים שם אבל אם חק השר לא היה מתחלה אלא לטובתו ולא לטובת ראובן שלא ידור שם יהודי אחר בלי רשותו אז אין ראובן יכול למחות אף שיש לו היזק מזה. ד"מ בסס"ז. שם:
כב
ישוב. (במקום שיש חרם חזקת ישוב אינו מתפשט אלא עד תחומה של עיר אבל חוץ לתחו' העיר מותר לישראל אחר לדור שם ע' אגודה וכתב ש"ג פרק לא יחפור דלא מיירי רק בעיר שיש לה רשות מהישוב מאותה העיר בסתם אבל אם פירש לו המלך או השר שהרשהו ומחזיקו במקום ששולט יד המלך ונותן לו רשות שבכל מלכותו אז הוי העיר וכל גבולה בחזקת ישראל אשר שם ואע"פ שיהיה לעיר מאה מילין גבול סביב לה. יש מקומות שהתקינו שמי שיש לו בית לא ישכור לו בית אחר לדחות למי שאין לו בית וכתב מהרי"ו סי' קי"ח שאם הוא ת"ח וצר לו המקום להעמיד בחורים ואיכא בטול תורה יכול לשכור בית שני ולדחות למי שאין לו בית. תקנות רגמ"ה הובאו במהר"מ מינץ סי' ק"ב עכ"ל כנה"ג):
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
קנ״ו
א
ל' הרמב"ם בפ"ו מה' שכנים דין י"א וכתב הרב המגיד ברייתא שם [דף כ"א ע"ב] וגי' המחבר אחד מבני מבוי וגם זה לפי שטתו שלמעלה שכתב שמעכבין אפי' כשאין ביניהם מאותם אומנות:
ב
וכ"כ ה"ה בשם מפרשים אחרים שגורסים שם אחד מבני חצר וכו' אבל מבוי אם אין ביניהם מאותם אומנות אין מעכבים ושכן פי' הרב אבן מג"ש כפי' הראשון ע"כ וכ"כ התוספות שם בשם רשב"א
ג
פי' לאפוקי סופר ספר תורה וספרים דמצוה הוא:
ד
בפי' המשנה כתב שאם היה מלמד לתינוקות חשבון או תשבורת יכולין למחות בידו סמ"ע בשם ד"מ
ה
אבל ☜בתקנות שמתקני' הקהל כתב הרא"ש בכלל ו' ☜סי' ד' שאין יחיד יכול לבטלן דבזה כתיב אחרי רבים להטות סמ"ע:
ו
כתב ה"ה ברייתא שם [שם] והטעם מפני רבוי הנכנסים ויוצאים
ז
☜והוא דאיכא מאן דבעי לשכרו אלא שאינו רוצה לשכרו בכדי שישכור את זה וה"ה גבי מכיר' לעכו"ם שכ' הרמ"א בהג"ה דאיכא מאן דרוצה לקנותו אלא שאינו רוצה לקנות בכדי שיקנה אותו זה ב"ח מדברי הטור והתוס':
ח
ג"ז שם דין י"ב וכתב ה"ה כן שם משנה [דף כ' ע"ב]:
ט
כתב ה"ה נ"ל שהוא סובר דדוקא החזיק אבל אם בהתחלה בא לעכב עליו יכול לעכב ושנ"ל שהוכיח המחבר זה דהא קול הפטיש יותר מונע השינה מקול הנכנסי' והיוצאים ועוד למה אמרו חניו' שבחצר שנרא' שכבר היא בחצר עכ"ל וכבר נתבאר לעיל סימן קנ"ה סל"ה דלהרמב"ם לא בעי חזקת ג' שנים לנזקין אלא כל שראה או ידע שעשה מעשה בזה ולא מיחה:
י
שם וכתב ה"ה משנה ואוקימת' דרב' שם [ריש ר' כא]:
יא
טור ס"ח וכ"כ הריטב"א בתשובה:
יב
ל' הרמב"ם שם פי"א ד"ה וכ"כ ה"ה שם בפ"ו בשם הרשב"א שדקדק דין זה ממה דתנן חנות שבחצר ולא קאמר ולא יעשה אדם חנות בחצר כ"כ הטור ס"ד בשמה:
יג
גם זה שם בפ"ו דין ח' וכתב ה"ה בבריית' פרק לא יחפור (בבא בתרא ד' כ"א ע"ב) כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב וכו':
יד
שם בברייתא וכת"ק ולשכינו אינו כופה פירוש שאם יש בידו א' מכל בני אומניות האלו ורצה שכינו ליכנס באותה אומנות אין יכול לעכב וזה הפי' מסכים לפי' אחרון של אבן מגא"ש וה"ה:
טו
בעי' דרב הונא בריה דרב יהושע שם ולא איפשטא וכתב בהלכות הילכך אין מעכבין:
טז
מימרא דרב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי וכו' שם
יז
פירוש כל א' מבני העיר יכול למחות שלא ידור בחצירו או במשואו אם אינו מפולש כדלעיל בריש הסימן:
יח
כתב הסמ"ע כשאין בני העיר מוחין דאל"כ קשה הא כתב מוהר"ם בס"ס זה דבני העי' יכולין למחות אף לדור שם
יט
ושכן ראה בתשובת רבי יוסף ט"ע מדמי לה לדגים דיהבי סיירא וכו' (ב"ב דף כ"א ע"ב) וע"ש במ"ש התוס' שם בד"ה מרחיקין מצוד' הדג
כ
מימרא דרב יהודה אמר שמואל ב"ב דף נ"ד ע"ב וכדמפרש שם טעמא דעכו"ם מכי מטי זוזי לידיה אסתלק ליה וכו' ומהא דתנן במשנה ג' פ"ד דפא' והובא בפ"ק דמציעא דף י' ע"א ונפל לו עליה וכו' מעבירין אותו ממנה ועיין בסי' קצ"ד ובסי' רל"ז
כא
(להרויח ע"י)
כב
שם דין ע' מימר' דר"נ בר יצחק ומוד' רב הונא וכו' שם ריש ד' נ"ב
כג
שם בגמ'
כד
שם ומסיק כי הא דרבא שרא להו לרב יאשיה וכו'
כה
מימרא דרב יוסף ומודה רב הונא במקרי דרדקי וכו' וגם הרמב"ם כתבה בפ"ב מהלכות ת"ת וכתבו המחבר בי"ד ס"ס רמ"ה:
כו
שם פ"ו מה' שכני' דין י' מעובדא דהנהו דיקולאי שם
כז
פי' סתם שוק שהוא יום א' בשבוע ב"ח:
כח
ובגמרא דימכור להבאים ונתקבצים שם ☜ומשמע אבל לא לבני אותו מקום וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש והתו' שם וכ"כ הב"ח בשם הגה' מיי' ושהכי נקטינן
כט
מעובדא דהנהו עמיראי דאייתי עמרא וכו' שם
ל
ואף מי שאין לו משא ומתן יכול למחות ולומר קא פסקת חיותא במציאות הבאים לידך והיו באים לידי כ"כ הגה' מיי' פ"ו משכנים ומהרי"ו בתשובה סימן קפ"ו סמ"ע
לא
אף אם הוא רוצה לדור אצל עכו"ם או לבנות לו בית לעצמו
לב
אבל אין עונש אחרים חל על הבא לדור שם מאחר שאינן יכולין למחות מן הדין אבל חרם הרב על תלמידו חל וז"ש ואם יש רב בעיר וכו' סמ"ע
לג
ועיין במהרי"ק מ"ש בחזקת ישוב שורש י"ז ושורש כ' וקי"ח וקל"ב וקע"ג וקצ"ב ומרדכי פ' לא יחפור ופי' חזקת ודיני הסכמתם שם שורש מ' נ"א קפ"א וקפ"ב ובתשובת מהר"ד כהן בית י"ב י"ג י"ד ל"א ל"ב ובריב"ש סימן שצ"ט ותנ"ט וקל"ב ת"ע ודיני מסים בסי' קס"ג
לד
ועיין בסוף סי' ל"ז בהג"ה שכתב שדנין בחזקת יושב וכדומה לזה מצרכי רבים אפילו ע"פ עד מפי עד וכו' כתב מהרא"י סימן רי"ד הנשבע לשקר אין רשאי' להושיבו עם טובי הקהל לתקן צרכי רבים ואפילו נשבע לו על כן לא חלה השבועה אלא אם כן שב בתשובה
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
קנ״ו
א
אחד מבני מבוי. כגי' הספרים בגמ' שם:
ב
שאינו מפולש. דבמפולש אין טענת ריבוי הדרך כמ"ש הרי"ף בפ"ק אהא דאמרינן שם י"א ב' אחד מבני מבוי שבקש להחזיר פתחו כו' כ' הרי"ף והג"א שם דוקא במבוי שאינו מפולש אבל מבוי מפולש אין מעכבין דה"ל רה"ר:
ג
וי"א דבמבוי. תוס' שם ד"ה אחד. פי' רשב"א דל"ג מבוי אלא חצר דאל"כ תקשי לאביי ורבא נמי ל"פ אלא דפריך ליה לתני בחצר אחרת מותר וההיא דעושה חנות בצד חנות כו' ורשב"ג נמי ל"פ אלא משום דפסקת לחיותי וע"ש בד"ה וגרדי וד"ה כופין. והרמב"ם סובר דרבא פליג אאביי וה"ק א"ה לתני כו' אלא דאסור והיה יכול להקשות מברייתא רק דהקשה לו ממתני' עצמה: וההיא דכופין כו' אין קושיא לרמב"ם לפי פירושו כמ"ש בס"ה ואדרבה משם ראייה דגרסי' מבוי:
ד
או סופר שטרות. כפי' תוס' בשם ר"ח בד"ה בספר ע"ש
ה
לימוד שאינו. כמ"ש הרמב"ם בפי' וכ"ה בגמ' לתינוקות של בית רבן ומתקנת כו':
ו
מפני שמרבה. מתני' שם:
ז
ואפי' נתרצו. כ"כ הרא"ש שם וכן מ' ל' הברייתא כופין בני מבואות זא"ז מ' אפי' יחיד ועסי' קס"ב ס"א אפי' אחד כו':
ח
אבל למכרו. מדנקט שכירות וא"ל משום עכו"ם דבכה"ג שמותר שכירות מותר המכירה ועתוס' ד"ה ולא לסופר. ועסמ"ע:
ט
מאחר שכבר. עבה"ג וכ"ה בתוספתא פ"א אם כדמי חנות ורפת את האוצר אין יכול למחות בידו ולומר איני יכול לישן מקול הפטיש ולא מקול הרחיים ולא מפני ריח רע כו'.
י
וי"א. כן דעת התוס' וע"ש. ד"ה אחד וד"ה וגרדי וד"ה כופין וכ"כ הג"א שם:
יא
ודוקא. מהא דרב יוסף שם כ"ג א' וכמ"ש בסי' קל"ה:
יב
וכן יש לו. כאן אפי' לכתחלה כמ"ש שם ומודי רב הונא במקרי דרדקי כו'. דאמר מר עזרא תיקן כו' וכן שם בגמ' מתבי אחד מבני חצר שבקש לעשות כו':
יג
בני מבוי. לשון ש"ע עד סוף הסימן הכל לשון הרמב"ם מלב. מ"ש בס"ז ולמכור על יד על יד כדרך החנונים הוא לשון הטור והוא מדברי הרא"ש שם וע"ש ברא"ש:
יד
שהרי הוחזק כו' שהיזק זה כו'. ירושלמי שם תני לשכינו ינול לחזור בו משקיבל עליו אין יכול לחזור בו רשבג"א אף משקיבל עליו יכול לחזור בו דו יכיל מימר ליה אינון אזלין ואתיין כו' ומרבן: עלינו את הדרך כו' אתיא דרשב"ג כר"מ דתנינן תמן ועל כולן אר"מ אע"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל כו' והלכה כחכמים וכן שם בכתובות קי"ל כחכמים ומזה פסק בסי' קנה סל"ו ואם קנו מידו כו' אבל כ"ז שלא קנו מידו אע"פ ששתק אין מחילתו מחילה כמ"ש שם יכול לחזור בו וכן במומין אע"פ שהי' בו עד שלא נישאו ושתק ומהירושלמי הזה מ' דהיזק הנכנסים ויוצאים ה"ה בכלל הניזקין שאין להם חזקה וע"ש בירושלמי:
טו
כופין בני מבוי. כפי' שם דבאין שם מאותו אומנות כופין אותו בני המבוי משום טעמא דנכנסים ויוצאין כמ"ש בס"א דבני המבוי יכולין למחות אבל בשיש שם מאותו אומנות ואין מוחין שאז בני המבוי אין יכולין למחות לכל אדם שכבר יש נכנסין דיוצאין רק אם האומן יכול למחות מפני שפוסק חיותיה בזה מחלוקת ת"ק ורשב"ג וה' כת"ק כמ"ש הרי"ף וז"ש ולשכינו אינו כו' ע"כ נ"ל כן דאל"כ אמאן קאמר ברישא כופין אי לשכינו בן מבוי שלו הא אמר אינו כופיהו ואי אבר מבואה אחרינא הא איבעי' לי' לרב הונא בריה דרב יהושע ואי אבר מתא אחריתא מאי אריא בני המבוי אף כל העיר יש לעכב עליו וע"כ נ"ל דמילתא באפי נפשא היא אם אין שם אומן כנ"ל. ועמש"ל מ"ש המפרשים ע"ז:
טז
ורבים האומרים. כמ"ש הרמב"ן בחידושיו וכן מ' מדברי התוס' הנ"ל דאין חילוק דאפי' יש שם אומנות ההיא יכולין למחות שהוכיחו דל"ג מבוי מדתניא ולשכינו אינו כופהו ואע"ג דס"ל דבני המבוי אין יכולין למחות היינו בבן מבוי שלו אבל בבן מבוי אחרת יכול למחות כמ"ש בפ"ק י"א ב' אחד מבני המבוי שבקש להחזיר פתחו כו' מפני שמרבה עליהם את הדרך והא דאמרי' כאן דאפי' אבר מבואה אחרינא אין יכול למחות היינו במבוי מפולש שאין טענה שם מפני רבוי הדרך כמ"ש הרי"ף כנ"ל וכ"כ בד"מ ס"ק ד' נראה מדבריו כו' אבל ל"נ דכאן מיירי במבוי מפולש שאין כאן כו' ע"ש ומזה ראיה לדעת הרי"ף דחילוק בין מבוי מפולש לשא"מ והאיבעיא דרב הונא הוא משום האומן אם יכול למחות וז"ש אלא דבעל האומן כו' ר"ל במקום שאין יכול למחות משום ריבוי הדרך:
יז
אבל גר כו'. הכל משום טענת פסיקת חיותו ועב"ח:
יח
ורבים האומרים. תוס' ד"ה ואי שייך כו' וכ"כ המפרשים משום קושיא הנ"ל הא דקתני ברישא כופין אמאי קאי ותי' דקאי אכה"ג:
יט
הואיל. דבלא"ה אף במבוי אחר יכולין למחות כנ"ל:
כ
ובני העיר. צ"ל החצר ומשום נכנסין ויוצאין כמש"ו וחדא מילתא היא יכולין למחות כו' ויכולין לומר כו' אע"פ שיש. ר"ל דלא כברמב"ם וש"ע לעיל שמחלקין בכך וד' חילוקין הם לשיטת התוס' וב"ה דבני החצר יכולין למחות בכ"ע ובני המבוי שאינו מפולש אין יכולין למחות אבני אותו המבוי אבל אבן מבוי אחרת יכולין למחות ג"כ משום רבוי הדרך ובני מבוי מפולש אין יכולין למחות אפי' אבן מבוי אחרת אבל אבן עיר אחרת יכול למחות אפי' נותן כרגא ובן מבוי אחר אין יכול למחות אפי' אבן עיר אחרת רק אם אין שייך בכרגא:
כא
ואם כו' י"ח. הוא פלוגתא דרש"י ור"ת דר"ת פי' ואי שייך כו' אפי' לא נתן עד עכשיו ורוצה לעסוק במלאכתו וליתן דאין יכולין לעכב רש"י פי' אם כבר נתן אז אין יכולין לעכב אבל בלא"ה יכולין לעכב ופ' בא"ז כרש"י ועבהג"ח:
כב
עד שישכיר לו. דהרא"ש כ בתשו' והביאו הטור דל"ק בגמ' אלא אדם הדר בעיר הזאת ואין שייך במס שלהם אבל אדם יכול לגור בכ"מ שירצה כו' וכ' בב"י שהוא כד' ר"ת וכ' בד"מ שאף רש"י מודה בזה דרש"י ל"ק אלא בדר בעיר אחרת ועוסק במלאכתו שם ועמ"ש בס"ז בהג"ה:
כג
וי"א דלא כו'. כן דקדק מהרי"ק מדברי רש"י בד"ה ואי שייך דלא כרמב"ם וש"ע שכ' מנת המלך וכן מ' בגמ' דכרגא אינו מנת המלך דכרגא הוא כסף גולגלתא כמ"ש שם נ"ה א' ושם ח' א' אמרו מנדה זו מנת המלך ובלו זו כסף גולגלתא:
כד
ואין חילוק כו' דאין. מדאמרי' ברוכלין ואי ת"ח אפי' כו' ופירש"י משום דלאו אורחיה לאהדורי אבל במה שאסור לאדם אחר אפי' לאהדורי אין חילוק וכמ"ש שם ח' א' לענין כריא דפתיא:
כה
וי"א דאם. כמ"ש במקרי דרדקי ומודה רב הונא וכמ"ש בס"י בהג"ה וה"ה מלמדי כו' ועס"ג:
כו
אע"פ. שם בגמ' גבי מקרי דרדקי וניחוש דלמא כו':
כז
ת"ח המביא. גמ' שם:
כח
ויש מתירין כו' ויש אוסרין. הוא בעצמו פלוגתא ראשונה יש מקומות וכ"ה במרדכי ומחלוקתם תליא בפי' הגמ' שם שאני דגים כו' דס' הראשונה מפ' כפרש"י וכ' תוס' אע"ג דבדבר הפקר אף רשע לא מקרי כמ"ש ממתני' דנפל עליה פירש טליתו כו' ראה את המציאה כו' ב"מ י' א' ואמרינן נכסי העכו"ם ה"ה כהפקר כו' ב"ב נד ב' ופי' ר"ת דאפ' רשע לא מקרי דלא אמרי' עני המהפך כו' אלא במכר או בשכירות דאפשר למצוא במקום אחר שאני הכא דאפשר לפרוס מצודתו במקום אחר ועוד דהכא אומנתו בכך ולפ"ד במערופיא ג"כ אסור. וס' האחרונה ס"ל כפי' הר' מיגא"ש דיהבו סייארא כלומר משלחין שלוחם לראות אם יש שם מצודה אם לאו וכשרואין מצודה הראשונה בורחין מאותו מקום כולו ונמצא מפסיק לחיותיה לגמרי אבל בלא"ה אין מעכב עליו אע"ג דמפחית לחיותיה דמצי אמרי ליה את מטי לך מאי דפסקי לך מן שמיא ואנא מטי לי כו':
כט
מיהו אם. כמ"ש נכסי העכו"ם כו' ופירשב"ם דמקרי רשע ובקדושין פ' האומר תנא מה שעשה עשוי אלא כו':
ל
שני ב"ח. כמ"ש בב"ב שם משום דא"ל אנא קמפליגנא כו' ובב"מ ס' א':
לא
וה"ה מלמדי. גמ' שם. והרמב"ם השמיטה משום דסבר דלא קאי אלא אבר מובאה דנפשיה שלכן אמר כאן ומודי רב הונא וברוכלין אמר ומודי ר"ה בריה דר"י ולכן לא כ' דאין נ"מ לדידן דלא קי"ל כרב הונא ובפ"ב מה' ת"ת כ' בהדיא בבר מבואה דנפשיה ע"ש. והטור ס"ל דנקט רב הונא לרבותא ומה דנקט ברוכלין ומודה כו' משום דברוכלין אפשר דלא מודה רב הונא דלא קאמר שם אלא לאהדורי אבל לאקבועי אפי' במבוי שלו לא דתקנת עזרא שיהו רוכלין מחזירין כו' אבל במקרי דרדקי תקן שיהו מושיבין סופר כו':
לב
כת"ח. ר"ל ת"ח רוכל:
לג
וכן לענין. תוס' ד"ה מעלמא כו':
לד
עד שישתכר. כפי' הרא"ש וכ"פ הרמב"ן מ"ש שיעור חיותייכו:
לה
י"א הא כו'. כמ"ש בב"מ ס' א' וחכ"א זכור לטוב אע"ג דקא מפסיד למוכרים כיון דאיכא רווחא ללקוחות:
לו
ובלבד שיהיו. כ"כ הר"י מיג"ש:
לז
וכשמביאים. דל"ש טעמא דפסקת לחיותי וכן מ' מ"ש מרחץ בצד מרחץ כו' מ' דוקא אותה אומנות:
לח
בני העיר כו' ואם שייכים כו' וכן מי כו'. נלמד מהנ"ל:
לט
מלהרויח. כנ"ל:
מ
וכפי מיעוט. כמ"ש בב"ק קטז ב' ומחשבין לפי משאוי כו':
מא
וי"א הא דא"צ. לפרש"י וכדעת האומרים שאפי' לדור אין לו רשות:
מב
ויש מי. כדעת האומרים דיש לו רשות לדור ואפ"ה אמר וזילו זבוני שיעור כו':
מג
בני עיר אחרת. דל"ל קפסקת לחיותי כנ"ל. מהרי"ק שם:
מד
וכ"ז אע"פ כו'. כדעת רש"י כנ"ל:
מה
י"א. תשו' הרא"ש הנ"ל וכמש"ל:
מו
ויש חולקין. כ"פ מהרי"ק לדעת ר"ת דאפי' לדור וליתן מעכבין עליו ודקדק ג"כ מדאמרינן שם אבל לאקבועי לא וכ' הרמב"ם וש"ע ס"ו אבל אינם קובעים כו' מ' אף לדור:
מז
בפרט כו' הוי כרודף. אע"ג שאין מתכוון להזיקם כמ"ש ב"ק קי"ז ב' ההוא גברא דאקדים כו':
מח
ולכ"ע. ר"ל אף לדעת ר"ת דאין יכולין לעכב היינו בב"ד משום דהעיר הוא כהפקר וכל הקודם זכה אבל רשות להם שלא להניח לירד ולזכות במציאה שאף בכפל ופירס טליתו מעבירין כו' וכן ראה כו':
מט
ויש מקומות. כ' המרדכי שס"ל כר"ת ולכן מדינא א"י לעכב וזה ראיה למהרי"ק שלרש"י יכולין לעכב:
נ
ואז יכולין לכוף ויכולין. היא דבר אחד ר"ל בזה יכולין לכוף במ"ש המרדכי דהחרם הוא מצד מ"ש ורשאין בני העיר להתנות כו' ודוקא על בני עירן ולכן אין יכולין לכוף רק לגזור שלא כו' וכמ"ש מנודה לעיר אחרת כו' שהם אין יכולין לגזור על בני עיר אחרת שינהגו אותו בנידוי רק על עירן וז"ש ואם יש רב כו' שמנודה לרב כו' ור"ל אם התלמיד בא לגור:
נא
וי"א דאין כמ"ש ואי שייך בכרגא כו' אלמא אין עיכוב רק מחמת נתינה המס ות"ח פטור ממש ועבמרדכי שם:
נב
ואם התירו. דתקנת הקהל והתרתם הוא על דעתם וכמ"ש בסנהדרין ה' ב' באותה שעה גזרו תלמיד כו' אא"כ נטל רשות כו' על תנאי מאי ת"ש דא"ל ר"י כו':
נג
ראובן. כמ"ש למטה דנין בחזקת ישוב כמו כו':
נד
וטוענין כו'. ב"ב מ"א א':
נה
ואם שמעון כו' אבל. שם מ"ז א':
נו
שאם אחד סמכו על מ"ש שם במתני' ז ב' כמה יהא בעיר כו' וה"ה לענין אבידת החזקה דקנית החזקה ואבידתו שוין ודוקא שגילה דעתו וסובר כדעת המרדכי שהביא בהגה בסי' קס"ג ס"ב וי"א דבעינן קנה דוקא להשתקע דלא כס' ראשונ' שאפי' בסתם אלא צריך גילוי דעת וה"ה כאן אבל בלא"ה עד שלש שנים כדין חזקה. אבל אם גילה דעתו לחזור לעולם לא אבד כמ"ש שם י"א ב' א"ר ל"ש אלא שלא פרץ כו'. וכ' רש"י דגלי דעתיה דלא סילק נפשיה וסופו לפותחו לאחר זמן ויכול לחזור ולקבוע דירתו באותו מבוי משא"כ בפרץ דלא גילה דעתו וחזקה דלסתום לאלתר הוי במקום שלש שנים כמ"ש בסי' הקודמים ועבמהרי"ק:
נז
וי"א דאפי' בסתם. שמפרשים דפרץ פצימיו הוי גלוי דעת שאין סופו לחזור אבל סתם הוי כלא פרץ פצימיו:
נח
בני העיר כו'. כמ"ש בב"ק קט"ז ב' שיירא שהיתה מהלכת במדבר ועמד עליה גייס כו' ואי דלא יכול להציל אפי כו' ועסי' קפ"א ס"ב בהג"ה אבל אם אינן יכולין להציל הכל שלו:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
קנ״ו
א
סעי' ב' (מקול הנכנסים) מצד שאינו יכול לישן מקול הנכנסים י"ל שגם בחנות שאין באים לשם רק ביום שייך כן כי כמה אנשים ישנים שינת צהרים גם בחול בקבע ומצד בין השמשות ששכיחים בחניות והרבה ישנים אז הטענה ביותר גם לפעמים קונים באים בנחיצה בלילה לקנות מהחנות וצריכים למכור להם אז ואין טענה שלא יפתח בלילה בשום אופן כי י"ל וכי יהי' יושב ומשמר:
ב
ומ"ש שם [בהג"ה סעי' ה'] שגם אם יש שם חנות מ"מ יכולים למחות י"ל שגם בעל החנות יכול לומר שהוא אינו נודד שינתו בחנותו והברירה בידו לסגור חנותו כשרוצה לישן. מה שאין כן חנות חבירו מצערו גם חנות שלו אם נודד משינתו מצד ריוח ממון מתפייס על הצער מה שאין כן צער שמחנות חברו. והרי משלמים צער בממון אומדים כו' עי"ז שלו אינו מצערו כל כך וחברו צריך לפייסו ולרצותו היטב:
ג
סעי' ה' (אינו יכול למונעו) כדקיימא לן שאומן אינו יכול למחות לאומן אחר כששייך בכרגא שם. כן הוא אודות מזיגה הנהוגה בו דינות אלו שהשייך שם בכרגא אינו בגדר יורד לאומנות חברו. וכן הוא להשכיר ביתו למוזג אצל מוזג שמכבר או למכור לו. ואם אינו מוצא ישראל ומוכר לנכרי לא מצינו איסור בכך:
ד
שם בהג"ה (מס שלו למושל העיר) שמעתי שבנתיבות המשפט יצ"ו כתב [בסי'] במ"ש בקנ"ו מס למושל העיר. דצ"ל שמשלם עבור מו"מ. להלכה לא שייך כן רק אם ביסוד ישוב העיר הי' הטלת נתינה עבור מו"מ שאז הנותן ידו על העליונה על שאינו נותן. מה שאין כן בסתם לא שייך כלל נתינה לשר מושל העיר ממו"מ. ואמרו חז"ל מנדה כו' זו גולגלתא כו' ולא מנו כלל נתינה ממו"מ גם למנך מכל שכן לשר. וכל שהוא נותן מס מן דירתו בהעיר שקורין טשינז וכן פירוש לשון מס בפי מלמדי תינוקות טשינז. והוא מהדירה בבית בהעיר הו"ל תושב בהעיר ההוא א"צ עוד הכרעה ע"י נתינה ממו"מ. רק אם בפירוש מיוסד נתינה מהשר או מהמלכות ואחד אינו נותן בכך י"ל דדינא דמלכותא דינא ע"י שמונע מו"מ למי שאינו נותן. ורשאי גם מי שלא נתן ממו"מ עד אז להתחיל ליתן ממו"מ. ואין השכן מעכב עליו רק אם לא נתן נתינה כתושבים שבעיר. בכך אין מועיל מה שיתן מעכשיו כתושבים. כי שכנו מעכב עליו מלהיות נעשה תושב:
ה
סעי' ז' (יותר בזול) מ"ש בחו"מ קנ"ו י"א שכשמוכר בזול אינם יכולים לעכב עליו. כשהמעכבים הם לפנינו רבים והלוקחים מהם לא בעו לסייע להמוכר כל כך שיהי' כח נגד המעכבים הרי המעכבים יכולים לעכב מצד כל דאלים כבסס"י קל"ט ובהנ"ל פלוגתא בין גדולי הפוסקים ז"ל ואין הכרע בב"י ע"ה ובש"ע כתב רק י"א. ואס אח"כ יובאו חתימת יד מרבים קונים שיהי' בהם כח אלמות נגד המעכבים מאז לא יוכלו לעכב גם דגבי כל דאלים כיון שגבר אחד אין הב' רשאי להתגבר עליו שם שייך זכי' בהמטלטל או הקרקע כיון שעל פי ההלכה כל דאלים קנה תיכוף.. מה שאין כן בהנ"ל שאין ממש לזכות בו הכל כפי האלמות. דכל זמן כפי מה שהוא. ואם בין עב"י אחד אלים אין רשאי הב' לילך להתגבר על ידי נכריים כבסי' ד'. ואם הלך רשאי חברו להתגבר עליו על ידי טצדקי עם הנכריים וצלע"ע: ואם המוכר נותן לבני עיר שימכרו אם מוכר להם הרבה כאחת שבכך קיל עבב"י ע"ה (בחלוף מטבעות אולי לא שייך חילוק בין הרבה כאחד או בפרוטרוט כי רק בסחורה שאדם קונה להשתמש בו ידוע מהו הרבה יותר משימושו מה שאין כן במטבעות כולם על מנת להוציא ולא שייך בהם מ"ש בב"י ע"ה שם שיהי' קלקול הולכת הסחורות בעולם. כי אין חילוף המטבעות קבוע תמיד והולכתם למדינות הוא עפ"י המלכות יר"ה) או שמוזיל מן בני העיר והוא אלם. והם מוכרים לנכרים אם אינם קונים לגמרי ממנו על מנת שלא להחזיר ועל מנת שהאחריות עליהם הם רק כשלוחים ומעכבים עליהם היטב דלא עדיפי מדאתי מחמתי'. אך אם קונים ממנו לגמרי בשביל למכור. י"ל דהו"ל כההיא דסי' קע"ה סעי' כ"ח שהוא מפורש בש"ס שלהערים אינו מועיל גם דכמה פעמים מהני הערמה בדרבנן ושם הוא רק מתקנת חז"ל וי"א שם שמעט הקרקע קנה מ"מ כיון שהי' להערים אינו מועיל וכ"ה שהמניעה מלמכור הוא על פי תקנת חז"ל עבב"י ע"ה שם. ואולי יש חילוק בין תקנת חז"ל כמו שבאיסורים אין ללמוד תקנת חז"ל זע"ז כי לא השוו כולם תמיד כבתוס' ז"ל בדוכתי טובי ואולי כ"ה בממונות. ואולי יש חילוק בין ממון לאיסור. ואולי גם אם להי"א שם גם מעט הקרקע לא קנה כ"ה בההיא דסי' קע"ה. מ"מ בתקנה דכאן מהני הערמה וצלעע"כ: אומן יכול לעכב על אומן אורח. אם האורח עושה בזול אולי קיל כבסחורה. וכן כשעושה ביופי ביותר בחיזוק ביותר. ומצד כדי פרנסתו יכול להיות אצל אומן דלשם בשכירות או שותפות היטב. ואם האורחים סעודתן בחשבון י"ל דהו"ל זול מצד דהנותן קיל גבי' בברכת הבית:
ו
שם (שברחו לישוב מפני חשש סכנה) מ"ש בש"ע שבורחים מחש סכנה יכולים לעסוק שם במלאכה נגד בני אומנית שבעיר נראה שאין זה רק אם בני העיר אין מספיקים להם מזון שם. מה שאין כן כשנותנים להבורח מזונו אינו יכול להשיג גבול בני האומנות שם למעט פרנסתם על ידי עוסקו במלאכתן. וגם שטוען שאשתו ובני ביתו אין להם במה להתפרנס במקום שהם וגם אם ידוע שכן הוא ודאי. הרי גם בני העיר צריכים לפרנסה להם ולנשותיהן ובני ביתם. וכיון שבני העיר מפרנסין להבורחים טוב שיהי' השוואה ביניהם דרך פשר עם אומנים שבעיר כי אולי יש סברא שכשבורחים מחשש סכנה שאינם יודעים כלל אימתי יופסק החשש על ידי זה הרי הם כבני העיר שברחו לשם כאלו הם יושבים שם. ומה שבני העיר נותנים להם מזון הוא מתנה בעלמא. ואין עי"ז גרעון זכותם לעסוק שם במלאכה כיון שהם צריכים פרנסה לבני ביתם. ואלו הי' ידוע ישמלאכתן סיפקה גם למזונם יכולים בני העיר למנוע מלפרנסן אך רחוק שיהי' ידוע כן ובני העיר מפרנסין להם מזונם מספק. ואם א"צ הוא כמתנה וכיון שבורח הוא כבני מקום שהוא שם אולי לא פליג חז"ל ויכולים לעשות גם אם מזונם רק מתנה ומלאכתן סיפקה גם להם וכיון שהותר להם הותר. לזה נכון שיעשו פשר. על פי טובי העיר שמ"מ נכון שלא יהי' השגת גבול פרנסה לבני העיר האומנים דלשם. אך אם חשש הסכנה של הבריחה הוא רק לימים אחדים. וידוע שאחר ז' ימים או עשור תעבור הסכנה וישובו לביתם בטח נוטה יותר שלא עשאום חז"ל כבני העיר שברחו לשם ורק משום חיותם התירו המלאכה למי שרוצה להנות מיגיעו דוקא ואינו רוצה להיות נצרך לזולתו. מה שאין כן כשבני העיר נותנים להם מזונם. נגד הצטרכותם לפרנס בני ביתם הרי גם אומנים שבעיר צריכים לפרנסת עצמם ולפרנסת בני ביתם. ואולי שייך בזה לא פליג וגם כשאומנים שבעיר א"צ לפרנס בני ביתם אז אם מצד שבני ביתם סיפק להם מעשה ידיהם באיזה אומנות שעושי' הם או מצד שאומנים שבעיר הם עשירים ומוכן להם מכבר. מ"מ אין כח הבורחים יפה מכח אומנים שבעירם. והרי בזה סגנון לא פליג אודות שלפעמי' הבורחים הביאו בידם עושר גדול ואומנים שבעיר עניים ומ"מ התירו חז"ל להבורחים מלאכה. ואולי שייך ג"כ סגנון לא פליג אודות שיהיו נדונין הבורחים כתושבים במקום שברחו בין שהחשש אין לו הפסק ודאי בקירוב בין שיש לו הפסק ודאי בקרוב. ומסברא נראה שסגנון לא פלוג שעשו חז"ל בזה הוארק מצד שקבעו שהבורחים יהיו נדונים שם כתושבים ומ"מ אין זה רק כשאין הפסק ודאי בקרוב להחשש. מה שאין כן כשיש לו הפסק ודאי בקרוב אין להם היתר המלאכה שם רק לכדי חיותם. וכשמפרנסין מזונם שם מהעיר אין להם לעשות עוד בכל אופן ומ"מ אין מוכרע אך בני העיר אולי הם מוחזקים מעין בחינת מרא קמא קצת וצלע"ע היטב:
ז
שם בהגה (לסגור הדלת) מ"ש בהגה שיכולים להשתדל עם השר שלא יבואו דיורים. כ"ה בב"י ז"ל שם בשם מוהרי"ק ז"ל והעתיק כן מוהרמ"א ז"ל. אך הוא לא ראה ספר הק' בדק הבית של הב"י ז"ל. ובב"ה ז"ל שם פליג בזה על מוהרי"ק ז"ל וכתב שאין לעשות כן שלא ברשות בית דין ע"ש. ואולי שייך בזה חם הי' רואה מוהרמ"א דברי ב"ה ז"ל לא הי' מעתיק הדיעה שבב"י ז"ל מה שהוא הדר בי' והלכה כבתראי וגם שאין בדברי הש"ך ז"ל שהוא ראה דברי ב"ה ז"ל. שום רמז בזה מדברי ב"ה ז"ל הנ"ל. אין' מזה הכרע כי כנרחה שעל חלק שני של חו"מ לא חיבר השייך ז"ל חבורו בקביעות רק התחיל לכתוב זעיר שם בכדי שיחזור ויחבר חיבור גדול כעין שעל חלק ראשון וחולי אלו הי' מחבר על חלק שני כמו שהי' בדעתו ז"ל הי' מעתיק כאן דברי הב"ה ז"ל להלכה:
ח
(עוד מצאתי) במ"ש לעיל אודות מ"ש בב"ה ז"ל שלא כמוהרי"ק ז"ל אודות לפעול עם השר שלא יבואו לשם דיורים יותר. אולי הסברא היא אודות הפלוגתות דאודות עביד אינש דינא לנפשי' שכתב המרדכי ז"ל שאסור לעשות ע"י גוים ואם כן יש כל שכן בההוא דדיורים שאין הדיורים גוזלים משל בני העיר כלום שאין להתנגד להם על ידי גוים. כיון שגם כשרואה שלו ביד חברו ויכול למעבד דינא לנפשי'. מ"מ אינו רשאי לעשות על ידי נכריים כן י"ל שהיא סברת הב"ה ז"ל. ואולי מוהרי"ק ז"ל סבירא לי' שכשאי אפשר באופן אחר רשאי למעבד דינא על ידי גוים גם כן וע' באורו"ת ז"ל סי' ד' מ"ש אודות לעשות ע"י נכרי והיינו באופן שאינו מזיק לחברו. ואולי גם אם ס"ל למוהרי"ק ז"ל דאסור לעשות ע"י נכריים גם אם אי אפשר לו לעשות באופן אחר. וגם אם אינו מפסיד בזה ממון חברו. מ"מ סבירא לי' למוהרי"ק ז"ל שאין זם רק כשמוציא ממון חברו ממנו על ידי גוים שאסור כי גם משפט שהגוים דנים כבדינינו אסור לדון לפניהם וגם מאי דעביד אינש דינא לנפשי' קראו חז"ל דינא ושייך בזה משפטים תשים לפניהם ולא לפני גוים (צל"ע כעת אם לפני גוים שאינם עובדי ע"א גם כן בכלל ולא לפני עכו"ם. שהרי רש"י ז"ל כתב ואובינו פלולים כמייקר כו' ובשאינם עובדי ע"א אולי לא שייך כמייקר ואולי מ"מ שייך פחיתות כבוד תוה"ק עי"ז. ואולי גם לפני גר תושב הו"ל פחיתות כבוד ח"ו. וגם אם ידוע שאינם אובינו ולא שייך בזה מש"ה ואובינו פלולים אולי מ"מ נתמעט בכלל מש"ה לפניה' דהיינו רק עם בני ישראל ולא לפני זולתם ועל כל פנים תמיד יש ספיקות שמא הם מעובדי ע"א בצד מה גם משמעות לפניה' משמע להחמיר וצלע"ע) מה שאין כן בההיא דדיורים ביישוב שאמרו חז"ל שכפי הכרגא של השרים כ"ה תוספות של הדיורים שלא למונעם. וכתב בב"י ז"ל שהרבה פוסקים ז"ל סבירא להו שעל ידי שרוצה להיות בכרגא מן אז והלאה אין למנוע דירתו. אם כן הרי זה בכלל בא לקנות איזה זכות או טובת הנאה מנכרי של הקודם זכה ורשאי כל אחד ואחד להקדים את עצמו ולא שייך בזה לפניהם ולא כו'. ואולי מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והבדק הבית ז"ל מיירי בשהוא כבר בכרגא שבזה מה שמסבב למנוע דירתו אינו על פי רשות מלשון חז"ל אודות כרגא כנ"ל ועל ידי זה אינו רשאי כי אם ברשות ב"ד והוא בכלל לפניה'. כיון שחז"ל פירשו דבדאית' בכרגא לא ימנעו דירתו. ומוהרי"ק ז"ל מיירי בשאינו עדיין בכרגא ולזה כתב מוהרמ"א ז"ל כמוהרי"ק ז"ל משום שהמשמעות שם ממילא במי שאינו עדיין בהכרגא. ואולי סבירא לי' למוהרי"ק ז"ל שגם מי שהוא בכרגא אם מסבב שהשר יוציאו מהכרגא אין על זה מניעה מלשון חז"ל שהם אמרו רק כשהי' ויהי' בהכרגא. ואולי סבירא לי' לב"י ז"ל שכשהבא לדור יודע שבבירור יומנעו לו ריוח על ידי מונעם לדור שם עי"ז הו"ל בגדר משפט כיון שהמבטל כיס חברו יש חיוב בדיני שמים ושייך בזה סגנון לפניהם (חסר תיבות) אודות הכרגא גופא דלהבא (חסר תיבות) סגנון משפט. כתבתי בסמוך אודות מ"ש הבדק הבית ז"ל נגד מוהרי"ק ז"ל. שאולי סבירא לי' להב"י ז"ל שכשיהי' בודאי מניעת ריוח ע"י מניעת הדירה עי"ז הוא בכלל משפט גם שמסבב אודות הכרגא גופה בלהבא. הנה אם שייך לבני העיר גם כן מניעת ריוח ע"י דירת הבא להתגורר שם. אין עליהם טענה גם אם מניעת ריוח שלהם מועט ושלו מרובה כיון שמ"ע אין כוונתם לבטל. כיסו רק להציל מניעת ריוח שלהם וגם בזה בא ביינו וזה בדבשו משמע שא"צ לקבל פחת מועט על עצמו בשביל הצלת ממון מרובה של חברו. וגם שבמשפט ממש שייך לפניה' כו' גם אם לית לי' דינא בארעא ובד"צ דייני עם בני ישראל לא ירשוהו לילך בעש"ג ואינו יכול לברר לפניהם זכותו הידוע לו. מ"מ כתבה התוה"ק לפניה' כו' גם בהא מלתא והמשפט לאלקים אם ליכא למדינא בארעא והוא אינו רשאי לילך בעש"ג כי אם ברשות דייני עם בני ישראל בפירוש (ואולי יתורץ בזה מ"ש התה"ד ז"ל ותמה עליו האורים ז"ל בסי' ד' ומ"ש שם בשם מוהרש"ל ז"ל שכשלא הי' כוונתו להפסיד חברו גם שבעש"ג נפסד הרבה אין זה רק בדיעבד שכיון שטוען שלהציל שלו עשה גם שעבר על לפניה' כו' מ"מ לא מצינו שיתחייב העובר על זה בממונו בזה שלא הפסיד בזה לחברו רק הוציא שלו. וממילא אם הי' הפסד ג"כ אינו חייב כיון שכוונתו הי' להציל שלו. ומ"מ נראה שאח"כ הי' יוצא בדייני עם בני ישראל מה שתפס ע"י נכריים ולהשיב הממון למקומו קודם תפיסתו ע"י גוים ?וכבנסכ כי חזקה מה שביד אדם הוא שלו. רק מיירי בשלא הי' הכרע ע"י חזקה זו ביניהם או בקרקע ולא הי' ידוע חזקת מרא קמא וכן במטלטלין והכחישו את עצמן מי הי' החוטף ראשון וכן בתפס בעש"ג ואין עדים שתפס ויכול לומר לא תפסת שבזה אי אפשר לב"ד עב"י להזדקק אח"כ להוציא מה שתפס בעש"ג גם דעבר על לפניה' כו' מ"מ אינו בגדר מסור או מזיק עי"ז ולא מצאנו שקנסו חז"ל בהחלט בממון להעובר על לפניה' כו' במה שטוען שלוקח רק ממונו ומ"מ לכתחילה אסור לילך בעש"ג גם במה שאין בד"צ דייני עב"י מזדקקים לו והוא יודע ששלו רוצה ליטול. ואולי בכזה עיקר המניעה רק משום דאויבינו פלולים. ובגר תושב שידוע שהוא אוהב עב"י אולי לא שייך ואויבינו פלילים גם לא המניעה משום דלפניה' גם לפי מ"ש במק"א שמשמע שלפניה' ממעט גם גר תושב אוהב עם בני ישראל. מ"מ אולי י"ל שבזה דלית לי' דינא בין דייני עב"י ויודע שהאמת אתו אין זה בכלל מניעה דלפניה' וי"ל שהכוונה רק במה שיוכל להתדיין לפני עב"י גם אם דייני עב"י יחייבוהו כל שהם מחייבים מצד שכ"ה הלכות משפטי התוה"ק אינו רשאי לילך אל עש"ג גם גר תושב ואוהב עב"י. מה שאין כן במה שאי אפשר לו לקיים לפניה' ובעש"ג יוכל להוציא שלו אולי רשאי וצלע"ע) מ"מ במה שאינו משפט בדיני אדם רק לצאת ידי שמים והלכה דהתוה"ק הוא כפי הכרגא אין זה בכלל ואויבינו פלילים כיון שאין זה סגנון משפט רק סגנון כרגא ולא שייך ג"כ לפניה' כיון שאין משפט על זה בדיני אדם. אך אם לבני העיר אין שום ביטול כיס על ידי דירת הבא מחדש ולו יש מניעת הריוח על ידי מניעת דירתו ביניה' שייך על זה סגנון זה נהנה וזה לא חסר שכיפין. ובפרט כשאי אפשר להם להנות על ידי מניעת דירתו וכבחו"מ שס"ג. ומצד אין אדם רואה חוב לעצמו ראוי שיבחינו ע"י שאינו נוגע ובאופן זה נרא' שמודה הב"י ז"ל דא"צ רשות ב"ד והב"י ז"ל מיירי כשהוא מקודם בהכרגא וכנ"ל וצלע"ע היטב: להטיל קבלת חרם על אורת מוכר סחורות שלא ימכור רק בזול מה שאין כן במקח שוה עם בעלי חניות תושבים אולי לא שייך על העתיד ורק בעל חוב שאין לו מוטל עליו על העתיד:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
קנ״ו:א׳
א
וכן דנין בחזקת ישוב כמו בחזקת קרקע כתב בדרכי משה וז"ל כתב המרדכי פ' חזקת (דף רמ"ט) עמוד ג' בא' שהחזיק שלש שנים בישוב אצל חבירו דהר"מ פסק דלא הוי חזקה הואיל וגם הבעלים היו דרים שמה ויש חולקין וע"ש ומחלוקתן תליא במעשה דאמר בשכוני גוואי הייתי שכבר נתבאר דינו לעיל סי' ק"מ עכ"ל וע' מ"ש בזה בסי' ק"מ סעיף ק"ד:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
קנ״ו
א
א' מבני מבוי שאינו מפולש כו' בכל מבוי יש כמה חצירות אלא שבמפולש דהיינו שפתוחה תמיד מב' צדדים והעוברים ושבים נכנסים מצד זה במבוי ויוצאים מצד שכנגדו בקעי בה רבים ולא שייך גבייהו הטענה שמרבה עליהם הנכנסים כו' ולמנוע ע"י זה להאומן לעשות בו מלאכתו שהרי גם זולתו שכיחי שם רבים משא"כ במבוי שאינו מפולש שאין לה אלא פתח א' ובמקום שנכנסים שם הם שבים ללכת דאין שם מעבר לרבים ומסיק מור"ם וכתב דגם בזה י"א דאין להם טענה זו מחצר לחצר שבאותו מבוי כ"א בדרים עמו באותו חצר עצמו יכולין למחות עליו מה"ט שמרבה עליהן הנכנסים ויוצאים וק"ל:
ב
שבקש לעשות כו' עד"ר שם הוכחתי דהאי שביקש ל"ד קאמר אלא ה"ה אם כבר החזיק ועשה שם מלאכה זו כמה שנים אין מועיל חזקה לזו וכ"כ הרמב"ם והמחבר הביאו בסמוך סעיף ד':
ג
רופא או אומן. אומן פי' כולי עלמא מקיז דם ורופא פירש"י מוהל וכ"כ ☜ בעיר שושן כאן ולא דק שהמחבר ע"כ לא סבירא ליה הכי שהרי בסמוך בס"ג כתב דכל מילי דמצוה אינו יכול למחות בו לכן נראה דפי' רופא שהוא רופא לגופות בני אדם ואומן פי' מקיז דם כן צריך להיות להאי גירס' דגרסינן רופא או אומן אבל במיימוני ובטור כתב רופא אומן ולפי זה י"ל רופא שהוא אומן וכן פירש ב"י ע"ש ועד"ר:
ד
סופר שטרות פי' לאפוקי ☜ סופר ס"ת וספרים דמצוה היא ולא כהרמב"ן שכ' שגם בזה יכול למחות ועד"ר:
ה
לימוד שאינו של תורה וז"ל ד"מ שם ובפי' המשנה כתב הרמב"ם וז"ל ☜ שאם הי' מלמד לתינוקות חשבון או תשבורת יכולין למחות בידו עכ"ל:
ו
ואפי' נתרצו כולם חוץ מא'. כן הדין בכל מצי מעכבי הנזכרים בסי' זה ☜ אבל בתקנות שמתקנין הקהל כתב הרא"ש בכלל ו' דין ד' דאין יחיד יכול לבטלן דבזה כתיב אחרי רבים להטות ע"ש:
ז
לא ישכירנו כו' בטור סיים וכתב אפילו אינו מוציא אחר שישכרנו בכדי שישכר אותו זה עכ"ל ועד"ר מה שחלקתי בזה בין שכירות למכירה:
ח
אבל למוכרו י"א דשרי הטעם נ"ל דבמכירה אינו נראה כ"כ שקנאו לעשות בו מלאכתו דהא י"ל שקנאו לנחלה להיות שלו לדירה וידור בו בנו או ישכרנו לאחרים עד שיפנה ממלאכתו זו ואם יבא הלוקח אח"כ לעשות בו מלאכתו הא מצי בני החצר לישתעי דינא בהדי לוקח ולכך לא מיחו חז"ל במוכר כיון שאין הזיקו ברי משא"כ שכירות שהוא לזמן ואין מדרך העולם לשכור בית אלא לדור בו מיד באשר הוא שם ומ"ה יכולין למחות בו בהמשכיר ועד"ר שם כתבתי דהמרדכי כתב בשם ריב"א ☜ דבלמכור לעכו"ם שאינו אומן הסברא הוא להיפך כו' ע"ש שכתבתי טעם דבריו:
ט
אבל אינן יכולין למחות כו' מאחר שכבר החזיק ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסי' קנ"ה סט"ו בכותש הריפות וכיוצא בו בתוך שלו דיכולין למחות בידו ואפי' חזקה לא מהני בו וכמ"ש בטור שם בסוף הסי' סכ"ח שאני התם דמיירי בקול גדול עד שמנדנד הכותל שהוא היזק גדול וק"ל:
י
מקול הפטיש כו' ועפ"ר ודרישה שם כתבתי שהטעם שכיון שמכה בפטיש בביתו או בחנותו אין השכנים יכולין לעכב על מה שאדם עושה בביתו משא"כ בדינים הראשונים שהנכנסים ויוצאים והקול מהן הוא בחצר המשותף לכולם מ"ה יכולין למחות בו מלעשות להן היזק בחצירם ועיין בסמוך ס"ד שחזר המחבר לכתוב הני תרתי דינים דלענין עשיית המלאכה מהני חזקתו ולא לענין הנכנסין ויוצאין:
יא
מאחר שכבר החזיק המ"מ דקדק שדוקא בהחזיק ס"ל להרמב"ם הכי מיהו האי חזקה נראה דאינו ר"ל חזקת ג"ש אלא כל שניכר שעשה מלאכתו ושמע ולא מיחה בו ה"ל להרמב"ם חזקה בנזקין כמ"ש הטור והמחבר בשמו לעיל בסי' קנ"ג וקנ"ד וקנ"ה:
יב
אפילו לכתחילה אינו כו'. ולא כמ"ש המחבר לפני זה דדוקא בהחזיק בו כבר מותר וק"ל:
יג
תינוקות ישראל כו' מדסתם משמע דאינו מחלק ואפילו הן רבים שרי וכ"כ הטור בהדיא ע"ש ולא כרמב"ם [כהרמב"ן] שכתב ע"פ פירש"י דביותר מנ' והוא מלמד את כולם דאסר ועד"ר:
יד
בני מבוי כו'. ר"ל מבוי שאינו מפולש והרמב"ם והמחבר לטעמייהו דס"ל דגם במבוי כיון שאינו מפולש יכולין למחות בו מפני שמרבה עליהם הנכנסין ויוצאין כמ"ש בס"א וכאן למדנו דאפילו אם כבר החזיק בו אינו מועיל לזה החזקה:
טו
ויוצאין לקנות. ה"ג לקנות ושתקו לא "החזיק "בדבר "זה "ויש להם כו' וכן הוא ל' הרמב"ם בהדי' שם בפי"א דין ה' וע"ש וה"ק אף ששתקו ויש לו חזקה לזה שאינן יכולין למחות בידו מלעשות מלאכתו בביתו או בחנותו מ"מ יש בידם למחות בהנכנסים ויוצאין ואין מועיל לזה חזקה וכבר כתבו המחבר ג"כ בס"ב ע"ש:
טז
כופין בני מבוי זה את זה כו'. דברי המחבר הם הם דברי הרמב"ם וצריכין בר נגר להולמן שכתב המניעות פעם בלשון רבים פעם בלשון יחיד גם מערבב הטעמים פעם משום פיסוק חיותו ופעם משום הנכנסי' ויוצאין ובזה חוזר חלילה דוק בדבריו (והב"י כתב עליו ב' דרכים בביאור דבריו ואינם נוחים להמדקדק בדבריו שימצא בהן כמה דוחקים וגם במאי פליגי הרמב"ם והרבים החולקין עליו שכ' מור"ם על דבריו בב' הגהותיו והנה אציע לפניך ל' הברייתא והגמרא ומתוכו יתלבנו הדברי' בסייעתא דשמיא והוא דבפ' לא יחפור (סוף בבא בתרא דף כ"א) גרסינן בברייתא ז"ל כופין בני מבואות זא"ז שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסקי ולא אחד מבעלי אומנות ולשכנו אינו כופהו כו' אמר רב הונא בריה דרב יושיע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך אכרגא דהכא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו עכ"ל הגמרא וק"ל דאיבעי' דלא נפשטא היא וקולא לנתבע ולא מצי מעכב האי בר מבואה אבר מבואה אחרינא והנה הרמב"ם מפרש הברייתא דקתני כופין בני מבואות זא"ז כו' דהוא מטעם דמרבה עליו הנכנסין ויוצאין ובהיות כן עכצ"ל דלא איירי הברייתא במבוי מפולש אלא במבוי שאינו מפולש דבו דוקא שייך טעם ריבוי דנכנסים ויוצאין וכמ"ש בריש סימן זה וג"כ ס"ל דמ"ש כופין בני מבואות ל' רבים אינו ר"ל בני מבוי זה כופין לבני מבוי האחר' דממבוי למבוי לא שייך קפידא דרבוי הנכנסים אפי' כשאינן מפולשין אלא צ"ל דה"ל כאלו קתני כופין בני מבוי זא"ז וה"ק כל א' וא' מבני המבואות יכול לכפות לבני המבוי שדרין בו מלהושיב ביניהן א' מאלו שאף שהדרין עמו במבוי כולם מסכימין להושיבו ביניהן האחד מהן שאינו מסכים יכול לעכב ולומר שהוא יגרום שירבו עליו הנכנסים ויוצאין והשתא א"ש דשינו הרמב"ם והמחבר ל' הברייתא וכתבו כופין בני מבוי כו' בל' יחיד וק"ל ומ"ש בבריית' ולשכינו אינו כופהו ר"ל הדר עמו במבוי או במבוי האחרת שבעיר לפי מאי דקי"ל לקולא כאיבעי' דרב הונא הנ"ל וע"כ צ"ל דמיירי כשיש שם כבר אחד מאלו בני האומניות שלא מיחו בו שום אחד מהן דאל"כ אמאי אינו כופהו הא כ"ע ס"ל דיכול כ"א למחות אפי' אבן מבואו משום הנכנסין ויוצאין אבל כשיש שם אח' ס"ל להרמב"ם דאין זה טענה כיון דלא מיחה בהראשון. ואף שהרישא מיירי בדלית שם אחר צ"ל שבתיבת שכינו רימז לן תנא דברייתא דמיירי שיש שם אחר דאז השני הבא לקבוע שם נק' שכינו של ראשון ולמדונו הרמב"ם דהאי דקתני ולשכינו אינו כופהו ר"ל דאין שום א' מהן יכול למונעו לא אומן הראשון מטעם דפסק חיותו אפי' אם הוא ממבוי אחרת כיון דמ"מ שכינו הוא יושב עיר כמותו ולא א' מבני מבוי כו' מטעם דמרבה הנכנסי' כיון דלא מיחו בהראשון וז"ש הרמב"ם אינן יכולין למנוע בל' רבים ועפ"ז נראה להגיה וי"ו על תיבת אינם וצ"ל ואינם כי מתחלה כתב לשון הברייתא דלשכינו אינו כופהו דמשמעות הל' הוא אאומן שהוא כבר שם דאינו יכול למנוע להבא שם מטעם פיסוק חיותו והוסיף וכתב ואפי' היה מבני מבוי אחר והיינו ע"פ דקי"ל דאיבעיא דרב הונא לקולא לנתבע ורב הונא ג"כ איירי במניעת האומן הראשון וז"ש בר מתא אבר מתא ואח"כ הוסיף עוד וכתב אינם יכולי' למנוע ולמחות בו ור"ל דגם בני מבוי האחרים אינם יכולים למנוע מטעם נכנסים ויוצאין כיון שלא מיחו בראשון והשתא אתי שפיר הרבותא דאע"פ שהיה מבני מבוי האחרת דקאי אשלפניו אטעם פיסוק חיותא ולא קאי אלאחריו אמניעת האחרים מטעם נכנסין ויוצאין דבטענה זו לא מצינו חילוק בין בני מבוי זו לאחרת וק"ל. ואח"כ כתב הרמב"ם דברי רב הונא האחרים דאם הבא אינו שכינו אלא בא מעיר אחרת לקבוע שם יכול האומן למנוע ממנו את כל העיר מטעם פיסוק חיותו ואף שכתב שיש להם למנוע בלשון רבים לשון הברייתא נקט דקתני כופין בני מבוי כו' וכבר כתבתי דר"ל כל א' מהן וכמו שסיים ע"ז שם בברייתא וקתני לשכנו אינו כופהו בל' יחיד וכל אחד כפי טעמו וכמ"ש ומ"ש הרמב"ם שבא לעשות בצד חנותו כו' צד חנותו ל"ד קאמר אלא נקטו משום סיפא ללמדינו דאם הוא נותן מס עמהן אפי' לקבוע בצדו של ראשון אינן יכולין למחות שום אחד מהן וה"ט דס"ל כיון שנותן מס עמהן ה"ל כאלו דר עמהן ובהדר עמהן בעיר כבר נתבאר דנקרא שכינו דאינן יכולין לעכב עליו כלל זהו שטתו וטעמו של הרמב"ם וטעם החולקים כתבתי בדרישה שהן מפרשין דהאי ברייתא דכופין בני המבואות כו' דמיירי בסתם מבואות שהן מפולשין ובהן אין שייך ריבוי הנכנסין וכמ"ש ולפ"ז ע"כ צ"ל דגם הרישא מיירי שיש שם אומן אחר והוא המעכב משום פיסוק חיותא וכיון שכן קשה למה קתני כופין בני המבואות דר"ל שיכול למחות לו מבוי שלו ולא קתני שיכול למחות לו כל העיר וצ"ל דמיירי בנותן עמהן מס וז"ש מור"ם בהג"ה שניה ורבים האומרים דאפ"ה כו' ור"ל דאפי' נותן עמהן מס וזהו דוקא לשיטתן דמפרשי במבוי המפולש והעיכוב משום פיסוק חיותו משא"כ להרמב"ם דמפרש להברייתא דמיירי במבוי שאינו מפולש והטעם משום ריבוי הנכנסים ומיירי הרישא באין שם אומן אחר וכמ"ש דתו לא קשה למה לא קתני דיכולין לעכב עליו את כל העיר דאין טענת רבוי הנכנסין שייך ממבוי למבוי (ומ"ש כופין בני המבואות ר"ל כל א' מבני המבואות יכול לכפות להאחרים הדרים עמו במבוי וכמ"ש) וגם אין טענ' פיסוק חיותא שייך כשאין שם אחר וא"כ מה"ת לומר דכשנותן עמהן מס שלא יוכל לקבוע חנותו ואומנתו בצדו של האחר באותו מבוי עצמו וק"ל וממילא מבואר טעם פלוגתתן הראשונה דכ' מור"ם בהג"ה דלהרמב"ם דמיירי הברייתא במבוי שאינו מפולש וס"ל דדינו כחצר דשייך ביה טעמא דנכנסין ויוצאין ואפ"ה קאמר דלשכינו א"י לעכב ממילא נלמד דכשיש שם אחר תו אין קפידא וטענה בנכנסין דהוא בשביל אומני' אחרים דהא טעם זה צ"ל דמ"ה אינו כופהו שום אחד מהן לשכינו וכמ"ש לעיל משא"כ להחולקים דס"ל דמיירי במבוי מפולש וי"ל דדוקא במפולש אין מעכבין עליו דשם אין שייך טענת נכנסים וכמ"ש לעיל הא באינו מפולש למאן דס"ל דדינו כחצר ובחצר מסתבר לומר דאף שיש שם אחר מ"מ האחרי' יכולין לעכב ע"ז האומן האחר לקבוע שם מטעם ריבוי הנכנסים ומה שסיים מור"ם וכתב אלא דבעל האומן א"י למחות היינו מאבעייתו של רב הונא דקי"ל בה לקולא דבר מבואה אבר מבואה אחריתי א"י לעכב ואף דשם איירי לדידהו במבוי מפולש לענין טענת פיסוק חיותו אין חילוק בין מפולש לשאינו מפולש ודו"ק כי בזה עולין יפה דברי הרמב"ם והמחבר וגם דברי מור"ם ז"ל בלי פקפוק:
יז
ומ"ש מור"ם בהג"ה שנייה ז"ל ובני העיר יכולין למחות בכל ענין כו'. ק"ק הא כבר נתבאר דאין שייך טענת הנכנסים במבוי מפולש לכ"ע וכ"ש ממבוי למבוי דהיינו עיר וצ"ל דה"ק דבעל האומנות א"י לעכבו מליכנס מטעם פיסוק חיותא אלא למבוי שהוא דר בו אבל במבוי אחר אינו מעכב עליו אבל בני העיר יכולים למחות בו כ"א את חצירו או מבואו שאינו מפולש שהן דרין בו מטעם נכנסין ויוצאין ואף שהוא נותן מס עמהן מ"מ הא כבר נתבאר שבני חצר כופין זה אל זה שלא לעשות אחד מהן אומן וגרדי ואף שיש כבר עמהם בני אומנות זה ס"ל להחולקים דיכולין למחות וכמ"ש וק"ל וע' בע"ש דדברים מגומגמים טובא בזה שם בסעיף ה' וסותרים זא"ז ע"ש ודו"ק:
יח
עד שישכיר לו בית כו' ונ"ל דאיירי כאן כשאין בני העיר מוחין דאל"כ קשה הא כתב מור"ם בס"ס זה דבני העיר יכולין למחות אף לדור שם:
יט
אבל אינם קובעים מקום עיין במהרי"ק שורש קצ"א שכ' אם הדין כן ברוכלים כ"ש באחרים שאינן רוכלין דאינן רשאין לדור בעיר אחת אם לא ברשות אנשי אותו העיר וע' מ"ש עוד מזה בסמוך:
כ
והוא שימכרו בשוק. עפ"ר שם כתבתי בפי' דברי הטור דס"ל ☜ דביום השוק מותר להן למכור בשוק אפי' לבני העיר דלא חלקו בזה ובלבד שלא יהדרו על פתח ביתם ודוקא בהלואה הוא דאסרו להלות אפי' על השוק לבני העיר משום דהלואה הוא דבר ריוח שעיקרו לאחר יום השוק שבכל שבוע ושבוע יתן לו ריוח שלו משא"כ מכירה שהוא דבר התלוי בזמן המכירה לחוד ועמ"ש עוד שם:
כא
מוכרים כדי פרנסתם לשון הטור מוכרים כשיעור שירויח כדי פרנסתו מן הרויח עד שיגבה הקפותיו עכ"ל ועפ"ר שם כתבתי דלהרמב"ם דשינה בלשונו מל' הגמ' דבגמ' קאמר דמוכרים כדי חיותם ודקדקו מזה דיזונו מהריוח קאמר דאל"כ כשיכלה הקרן לא יהי' להם במה להחיות אבל הרמב"ם לא כ' כדי חיותם אלא כדי פרנסתם וליכא למידק מינה דבעינן דיחיו מינייהו לעולם משמע דס"ל דאינן מוכרין אלא כדי פרנסתן מהקרן ע"ש וי"ל דמה"נ לא כ' המחבר מן הריוח וק"ל. אבל מור"ם אח"כ בסמוך סתם כדברי הטור וכ' גבי מלוה שיכול ללות עד שישתכר כו' ואין סברא לחלק בין הלואה למכירת סחורה:
כב
עד שיפרעו חובם לשון זה משמע דאיירי כשהן חייבין לאחרים ורוצים לשלם ומשהים שם עד שיפרעו הם דאל"כ הל"ל עד שיתפרעו מחובם. ומ"ש ואם יש להם מלוה ר"ל שיש עליהם מלוה והטור כתב עד שיגבו הם חובתם ושניהן אמת לדינא דזיל בתר טעמא:
כג
או שהיא יותר טובה כו' הב"י כ' דמסתבר לומר דה"ה אם היא יותר רעה ה"ל כתרי מינים והעלוהו בצ"ע ע"ש:
כד
ולכן יכולין למחות בידם כו' ☜ ואף מי שאין לו משא ומתן יכול למחות ולומר לו קפסקת חיותי במציאות הבאים לידך והיו באים לידי כ"כ הגהות מיימוני פ"ו משכנים ומהרי"ו בתשוב' סי' ק"ו:
כה
חרם חזקת ישוב ר"ל שעושים חרם ביניהם ששום א' לא יכניס בביתו לאותו הבא לדור שם בלי רשות כל הקהל ☜ ואף אם הוא רוצה לדור אצל עכו"ם או לבנות לו בית לעצמו אכתי עושין ביניהם חרם שלא ישאו ויתנו שום א' מהקהל עמו וכדמסיק אבל אין עונש החרם חל על הבא לדור שם מאחר שאינן יכולין למחות מן הדין אבל חרם הרב על תלמידו חל וז"ש ואם יש רב בעיר כו' וק"ל:
כו
דאין חרם חזקת ישוב חל על ת"ח. בד"מ כתוב ז"ל ראיתי בא"ז דמס' ברכות שר"ת לא רצה להורות בחזקת הישוב כי אמר קדמונינו לא תקנו חזקת ישוב אלא מפני אלמים ומסירים שאינן רוצים לפרוע מס אבל על אחרים אין תקנה ויש תמוהי' במנהגים שמוחי' ישוב לאדם שיש בו צרכי צבור ואינו יורד לחייהם והוא חטא גמור וממדת סדום ולא יזכה להיות במחיצה של צדיקים עכ"ל. ועיין במהרי"ק מ"ש מחזקת ישוב בשורש ט"ז וכ' וקי"ח וקל"ב וקס"ז וקע"ג וקצ"א וקצ"ב ובמרדכי פרק לא יחפור ופרק חזקת ודיני הסכמתם שם שורש א' קפ"א וקפ"ב ובתשובת מהר"ר דוד כהן בית י"ב י"ג י"ד ל"א ל"ב ובריב"ש סי' שצ"ט תנ"ט קל"ב ותע"ז ודיני מסים תמצא בדברי הטור והמחבר בסי' קס"ג ושם רשמתי מקומות מהאחרונים שנמצאים בהם מדיני מסים ע"ש:
כז
וטוענין חזקה שיש כו' וע"ל סי' ל"ז שכ' מור"ם שדנין בחזקת ישוב וכדומה לזה מצרכי רבים אפי' ע"פ עד מפי עד ואפי' פסולי עדות כשרים להעיד ומטעם דבל"ה כולן נוגעין בדבר והוא מדברי מהרא"י בת"ה סי' שמ"ב:
כח
ויכולין למחות כו'. במרדכי פ' הגוזל בתרא פסק אם אמר השר מעצמו איני רוצה שידור שום יהודי כאן כי אם ברשות ראובן דאז ראובן יכול לעכב על כל הבא לגור שם כו'. (ומשמע מזה אבל ראובן אסור להשתדל כן עם השר) וכן נראה מדברי מהרי"ק שורש קע"ג וסיים שם אבל אם חק השר לא הי' מתחלה אלא לטובתו ולא לטובת ראובן שלא ידור שם יהודי אחר בלי רשותו דאז אין ראובן יכול למחות אף שיש לו היזק מזה ד"מ סס"ז:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
קנ״ו
א
מקול הפטיש עסמ"ע ס"ק י' הטעם דקול הפטיש הוא בביתו לכך אין יכול למחות משא"כ קול הנכנסין שהקול הוא בחצר המשותף לכך יכול למחות והוא תמוה דטעם זה לא שייך רק לדעת הפוסקים שהביא הרב בהג"ה דבקול הפטיש אפי' לכתחילה א"י למחות אבל לדעת המחבר דס"ל דאפי' בקול הפטיש יכולין למחות לכתחלה ואין חילוק בין קול הפטיש לקול הנכנסין ויוצאין רק לענין אי מהני חזקה דקול הנכנסין דמי לקוטרא ובה"כ ע"כ צ"ל טעם אחר דדוקא בנכנסים ויוצאים שבכל יום ויום איכא נכנסין ויוצאין אחרים לא מהני חזקה נגדם דדמי לקוטרא דיכול לומר סבור הייתי שאני יכול לקבל ועכשיו א"י לקבל משא"כ קול הפטיש אחר הוא מהני חזקה וכן הוא בפרישה וכן צ"ל ע"כ בהמ"מ שהביא הב"י שכתב שהרמב"ם למד דינו שלכתחלה יכול למחות בקול הפטיש דודאי גרוע קול הפטיש מקול הנכנסים ע"ש ולכאורה הוא תמוה דא"כ לענין דיעבד לא יועיל חזקה בקול פטיש כמו בקול הנכנסין וע"כ צ"ל דהוא מטעם שכתבתי וכן הסמ"ע בס"ק ט"ו רימז לטעם הנ"ל:
ב
כופין בני מבוי עסמ"ע ס"ק ט"ז ומ"ש הרמב"ם בצד חנותו לאו דוקא קאמר וכו' והוא דחוק ולפענ"ד נראה דקמ"ל דאפי' במקום שבני העיר א"י למחות בידו כגון ביומא דשוקא או ביש לו אשראי או בנותנין יותר בזול כמבואר בסעיף ז' מ"מ יכול למחות שלא לעמוד מצדו משום פיסוק חיות דדוקא בבן עיר שנותן כרגא כמותו אין בו משום פיסוק חיות ואפילו בבר מבואה אחרינא מיבעיא ליה אי אית ביה משום פיסוק חיות אבל בבן עיר אחר שאינו נותן מס לכ"ע אסור לעשות חנות בצדו משום פיסוק חיות ולפ"ז לא קשה ג"כ קושיית הרמב"ן לדעת רש"י ותוספות דס"ל דא"י לעכב בבר מבואה אחרינא לפי מה דקיי"ל לקולא בבעיא דר"ה ברי' דר"י א"כ רישא דברייתא דכופין בני מבוי שלא להושיב ביניהן במאי מוקמת לה דאי בבר מתא אחרינא כל העיר יכול לעכב עליו ולכך דחקו עצמם דמיירי בנותן כרגא להכא והביאו ג"כ בסמ"ע לפמ"ש יש לומר דלעולם דבנותן כרגא חשיב כבן עיר ממש והרישא מיירי בבן עיר אחר שאינו נותן כרגא ולא קשה דא"כ לעכב עליו כל העיר די"ל דקמ"ל דאפילו במקום שאינו יכול לעכב עליו כל העיר כגון ביומא דשוקא או ביש לו אשראי או שמוזיל שיש טובה לבני העיר להרבה פוסקים כמבואר לקמן סעיף י' ואפ"ה יכול למחות לו שישב בצדו משום פיסוק חיות דבבן עיר אחר שאינו נותן מס שייך פיסוק חיות לכ"ע: ועש"ך ס"ק ג' שהקשה מה קא מיבעי' לר"ה ברי' דר"י בבר מבואה אחרינא מי גרע מבר מתא דשייך בכרגא דפשיטא ליה דא"י לעכב וכו' ובב"י יישב זה וכתב וז"ל דכיון דאין לו מבוי מיוחד כל מבוי ומבוי כמבוי דידיה הוא וכו' וכוונתו דבשלמא בר מבוי מעיר זה יש לו מקום במבוי שלו לעשות אומנתו משא"כ בן עיר אחרת שנותן כרגא ואם יהיו יכולין למחות בו א"כ לעולם לא יהי' יכול לעשות אומנתו או בשום חצר מבוי שאינו מפולש דבמקום שאין שם אומן אחר משום הנכנסין ובמקום שיש שם אומן אחר משום פיסוק חיות אמנם לפענ"ד נראה דכוונת הרמב"ם דבן עיר אחרת א"י לעשות חנות בצד חנות אפילו במבוי של אחר או ברה"ר משום פיסוק חיות של הבן עיר כיון שהבן עיר כבר הוחזק במקום זה ע"כ ראוי לבני העיר למחות ביד פוסקי חיותו ולכך כתב הרמב"ם בלשון יש להם למונעו דבמבוי שלו שייך הלשון יכול למחות שהוא בעצמו יכול למונעו מרשות שלו משא"כ ברשות שאינו שלו יש להם לבני העיר למונעו מרשותם שלא יפסוק חיותו של בן עירם שמסייע להם במס שנותן למושל בעד רשות המו"מ וכן מדוקדק הלשון דברישא כתב היה שם במבוי וכו' וכאן כתב סתם חנות בצד חנות משמע דיכול למונעו בכל מקום וזהו ג"כ מה שאמר ר"ה בר"י דבר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב והיינו כר"ה משום פיסוק חיותו ואפי' ברה"ר אבל לענין אי הנותן כרגא מעיר אחרת רשאי להעמיד חנותו במבוי שיש שם חנות היינו באמת בעיא דר"ח ברי' דר"י אך לדידן אין נ"מ דאנן קיי"ל לקולא בבעיא דר"ה ברי' דר"י וא"כ אפי' במבוי יכול להעמיד אך הא קצת קשה דפסקו לקולא בבעיא דר"ח ברי' דר"י מחמת שעושה בשלו והוא כך לא לנתבע דמ"ש מרפת בסי' קנ"ה סעיף ג' בריב' בחלונות דהוא בעיא דלא איפשטא ופסקו דלכתחלה יכול לעכב א"כ ה"נ יעכב אותו לכתחלה שלא להעמיד בצדו:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
קנ״ו
א
שאינו מפולש אבל מפולש כיון דבלא"ה בקעו בה רבים דרך הפילוש לא שייך גבייהו טענת ריבוי הנכנסים אפי' לדעת המחבר [סמ"ע]:
ב
שביקש לעשות ל"ד אלא ה"ה אם כבר עשה והחזיק ג"ש לא מהני חזקה כמבואר בסי' ד' [סמ"ע]:
ג
רופא פי' לגופות ב"א. אומן הוא מקיז דם אבל מוהל הוא מידי דמצוה א"י למחות לקמן סעי' ג' וכן סופר דוקא סופר שטרות לאפוקי סופר ס"ת וספרים דמצוה הוא [סמ"ע]:
ד
חוץ מאחד וכן הדין בכל המצי מעכבין דסי' זה אבל תקנת הקהל אין היחיד מצי מעכב:
ה
לא ישכרנו ואפילו אינו מוציא אחר להשכירו והא דיכול למוכרו הטעם דבמכירה י"ל שקנאו לנחלה שידור בו בנו או להשכירו לאחרים ואם הלוקח ירצה לעשות בו מלאכתו יכולין לאישתעי דינא בהדיה משא"כ שכירות אין מדרך לשכור אלא לדור בו ולעשות בו מלאכתו מיד [סמ"ע]:
ו
מאחר שכבר החזיק להרמב"ם א"צ ג"ש והוי חזקה מיד כדלעיל בסי' קנ"ג וקנ"ד ול"ד לכותשי הריפות דלא מהני חזקה דשם הקול גדול שמנדנד הכותל והטעם דבסעי' א' לא מהני חזקה ובקול הפטיש מהני חזקה ע"ב:
ז
הם חולים ונראה דאפילו הי' ברי ואח"כ נחלה דלא מהני חזקה דחולה ודאי דדמי לקוטרא ובה"כ:
ח
תינוקות אפי' הן רבים יותר מנ' [סמ"ע]:
ט
בני מבוי שאינו מפולש זהו לדעת המחבר אבל הרמ"א בסעי' א' חולק וס"ל דהני דינים הוא רק בחצר (שם):
י
יש להם בכל עת לעכב אף דמהני חזקה לענין לעשות מלאכתו בביתו מ"מ לענין למחות בהנכנסין ויוצאין אין להם חזקה [סמ"ע] והגהות אשר"י כתב דמהני חזקה [ש"ך]:
יא
כופין בני מבוי כתב הסמ"ע לפרש דברי הרמב"ם והחולקים אציע לפניך ל' הגמ' ב"ב ך"א כופין בני מבואות שלא להושיב ביניהן אחד מבעלי אומנות ולשכנו אינו כופיהו כו' אמר ר"ה ברי' דר"י פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתא מצי מעכב ואי שייך אכרג' דהכא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה אחרינ' מאי תיקו עכ"ל הגמ' וקיי"ל בבעיא דלא איפשט' קילא לנתבע ולא מצי מעכב אפילו אבר מבואה אחרינ' והמחבר שהוא דעת הרמב"ם ס"ל בסעי' א' דיכול לעכב במבוי שאינו מפולש לעשות אומן משום ריבוי נכנסים ומפרש רישא דבריי' דכופין בני מבוי שנא להושיב וכו' במבוי שאינו מפולש ובליכא אומן אחר ומטעם ריבוי נכנסים וסיפא דלשכנו אינו כופהו מפרש דלשכנו היינו שיש שם אומן אחר במבוי דאז אין בני המבוי יכולין לעכב מטעם ריבוי נכנסין כיון שכבר יש שם אומן אחר המרבה נכנסים רק שהאומן רוצה לעכב מטעם פיסוק חיות ולזה אמר דלשכנו אינו כופהו דא"י לעכב משים פיסוק חיות ואמר ר"ה ברי' דר"י דאמר מתא אחריתי שאינו נותן כרגא ודאי מעכב משום פיסוק חיות ונותן כרגא דהוי כבן עיר א"י לעכב לפי מה דפסק לקולא בבעי' דר"ה ברי' דר"י והרב בהג"ה הביא דעת הפוסקים דס"ל דרישא דברייתא דכופין בני מבוי מיירי במבוי מפולש דלא שייך ריבוי נכנסים וע"כ מיירי הרישא ביש שם אומן אחר ומטעם פיסוק חיות וע"כ א"א לומר דמיירי בבן עיר אחת דבאינו נותן כרגא מעכב עליו כל העיר ובבן אותו עיר ממש א"א לאוקמי דזה הוי שכינו לפי בעיא דר"ה וע"כ צ ל דמיירי בנותן כרגא והרי יש להם הוכחה דבן עיר אחר שנותן כרגא שייך פיסוק חיות וזהו דעת החולקים שהבי' הרב בהג"ה שני' וממילא לפי שיטתם דמוקי לרישא דברייתא במבוי מפולש דהבני מבוי יכולין לעכב מטעם ריבוי נכנסין אפילו כשיש שם אומן אחר וזהו דעת הרב בהג"ה ראשונה זהו כלל דבריהם ועתה אפרש דבריהם בפרטות: [שם]:
יב
בני מבוי היינו שאינו מפולש ומטעם ריבוי נכנסין וזהו דעת הרמב"ם דסעיף א':
יג
א"י למונעו כלומר האומן א"י לעכב מטעם פיסוק חיות ומ"ש ואפילו הי' מבני מבוי אחר הוא מוסב ע"ז לומר דאפילו היה זה שרוצה לעמוד בצדו בן מבוי אחר א"י למחות בו מטעם פיסוק חיות:
יד
אינם יכולים צ"ל ואינם בוי"ו כלומר וכן בני המבוי א"י למונעו מטעם ריבוי נכנסין כיון שכבר יש שם ריבוי נכנסים מהאומן האחר וע"ז חולק הרב בהג"ה וס"ל דאפילו ביש שם אחר יכולין הבני מבוי שאינו מפולש למחות מטעם דמרבה נכנסין והבריית' דב"ב דקתני ולשכינו אינו כופהו מיירי במבוי מפולש דלא שייך ריבוי נכנסין:
טו
חנות בצד חנותו לאו דוקא דבן עיר אחרת שאינו נותן מס יכול לעכב עליו כל העיר. [סמ"ע] ☜ וע"ב דקמ"ל שאפילו בחקום שא"י לעכב עליו כל העיר באופנים המבוארים בסעי' ז' כגון ביומא דשוקא וכיוצא מפ"ה יכול לעכב עליו מלישב בצדו משום פיסוק חיות ואפילו במבוי שאינו שלו או ברה"ר:
טז
מנת המלך א"י לתובעו כלומר אפילו לישב בצדו וע"ז הביא הרב בהג"ה החולקין דס"ל דאפילו בנותן כרגא יכול לעכב עליו עכ"פ לישב בצדו:
יז
ובני העיר יכולין כלומר כל אחד מבני העיר יכול למחות את חצירו או מבוי שאינו מפולש שלא לעשות אומנתו בהם משום ריבוי נכנסין אבל במבוי מפולש ומכ"ש ממבוי למבוי ודאי דאין שייך ריבוי נכנסין [סמ"ע]:
יח
לעסוק במלאכת ולתת מס ומיירי כשאין בני העיר מוחין ומ"מ הוא יכול לעכב (סמ"ע):
יט
אבל אין קובעים מקום וכ"ש אחרים שאינן רוכלין דאינן רשאין לדור בעיר אחרת שלא ברשות אנשי אותו העיר (סמ"ע):
כ
שימכרו בשוק ואז מותר אפי' למכור לבני העיר רק שלא יהדר לפתח ביתם ודוק' להלוות ברבית אסור לבני העיר מפני שעיקר הריוח הוא לאחר יום השוק שנצמח על כל שבוע ושבוע משא"כ מכירה שהוא תלוי בזמן המכירה לחוד (סמ"ע):
כא
מוכרים כדי פרנסתם היינו כשיעור שירויח שיהיה לו כדי פרנסתו מן הריוח עד שיגבה הקפותיו (סמ"ע):
כב
שיפרעו חובם בין שחייבים לאחרים או אחרים חייבים להם (סמ"ע):
כג
יותר טובה ואם הוא יותר רעה צ"ע אי הוי כתרי מינים וא"י למחות (סמ"ע):
כד
כפי רצונם פי' אחר שכבר עסקו אלא צריכים לומר לו קודם העסק תן כך וכך:
כה
יכולין למחות בידם ואף שאין לו משא ומתן יכול לומר לו אתה פוסק חיי במציאות שבאין לידך שהיה באין לידי (סמ"ע):
כו
חרם חזקת ישוב פי' שעושין חרם ביניהם ששום אדם לא יכניסם בביתו וכן שלא ישא ויתן שום אדם עם אותו הבא לדור שלא ברשות הקהל אבל אין החרם חל על הבא לדור שם מאחר שא"י למחות בו מן הדין אם לא חרם הרב על התלמידים (סמ"ע):
כז
וטוענין חזקה ודנין בזה אפילו ע"פ עד מפי עד ומפי פסולי עדות (מטעם כי) בלא"ה כולן נוגעין בדבר (סמ"ע):
כח
ויכולין למחות ואם השר בעצמו אמר לטובת ראובן שלא ידור שום יהודי בלא רשות ראובן אז ראובן יכול לעכב על כל הבא לגור אבל ראובן אסור להשתדל כן עם השר אבל אם רק השר היה אומר כן רק לטובתו ולא לטובת ראובן אין ראובן יכול למחות אף שיש לו היזק (סמ"ע):
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
קנ״ו
א
יכולים השכנים למחות. עיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן צ"ב במעשה בג' אחין שהניח להם אביהם בית בירושה שנים קבלו שטח העליון ואחד מהם שטח התחתון וביקש א' מהעליונים למכור יי"ש על הצנצנת לאחדים והתחתון רוצה לעכב מפני שיוצאים ונכנסים דרך חצירם המשותף לשלשתם וכתב הגאון השואל שלפי דעתו נראה בפשיטות שיכולין למחות בידו כמו בפותח חנותו לחצר השותפין אע"ג דטעמא דא"י לישן מקול הנכנסים לא שייך אם מוכר ביום ופוסק מלמכור בשעה שבני אדם הולכין לישן דבזמן חכמי הש"ס היה דרכם למכור גם בלילה בחנויות כדמשמע רפ"ג דב"ב דרק חנותא דמחוזא עבדי ביממא ולא בליליא מ"מ רוב הפוסקים כתבו דשינה ל"ד אלא מפני שמרבים עליו הדרך כמ"ש בדרישה סק"ג כו' אך לא רצה לפסוק הדין לחלוטין מפני שהוא תמהון בעיני העולם שיוכל אחד לעכב על חבירו בעשיית פרנסה למכור משקים בביתו ואם זה יזכה למחות יעוררו רבים למחות בשכניהם מוכרי יין דשכיחי טובא כו' ואפשר שנשתנה הדבר ע"י אורך הגלות שנתמעטו הדיורים לבני עמינו ואם ימחה א' בחבירו באלו יצטרך לבריות ח"ו אם אין לו במה להתפרנס כו'. והוא ז"ל השיב דודאי לפי ההלכה נראה שיכול למחות בהעליון ומ"ש הרב השואל דלרמב"ם הטעם משום שא"י לישן זה היה בימיהם שהיו עושים בחנות גם בלילה כדמשמע רפ"ג דב"ב כו' לא נ"ל דהא דאמרינן חנותא דמחוזא כו' היינו שהיו דרים בביתם ועושים מלאכה או מוכרים בחנותם ביום בשעת מו"מ ואילו במקומות אחרים הסוחרים והאומנים דרים שם בלילה וה"ל חזקה רצופה דג' שנים אבל לעולם ליכא דוכת' דעבדי בליליא כדכתיב והיה לנו הלילה למשמר כו' אבל פשוט דשינה הוא לאו דוקא בלילה אפי' ביום אין לו מנוח מחמת בלבול הקול ואיכ' ינוקי דגני ביממא ואיכא נמי קלא דפועלים המשכימים למלאכתם ונכנסים לחנות וכדומה ע"כ נ"ל דאין זו סמיכה. גם מ"ש דאפשר נשתנה הדבר כו' הגם שאפשר להוסיף תבלין ולומר כיון דכתבו הפוסקים לקמן ס"ג לאו דוקא תשב"ר אלא ה"ה לכל מילי דמצוה א"י למחות אם כן הא קיי"ל בזה"ז דמזונות הוא דבר מצוה כמ"ש בא"ח ס"ס רמ"ח בהגה מ"מ לא נ"ל דע"כ לא קאמרי אלא בבטול מצוה דאם לא ילמדו יתבטלו או שארי מצות המוטלים על הכל אבל הכא פרנסת בניו וב"ב אינה מוטלת על שכיניו כו' אמנם נ"ל לדון לזכות על פי מה שכתב בתשובת רלב"ח סימן צ"ו לפרש הטעם לדעת רמב"ן ורוב הפוסקים דגבי חנות שבחצר אפילו חזקה לא מהני (דלא כהג"א והרע"ב) משום ריבוי הדרך וגבי עושה מלאכתו בחנותו אפי' לכתחלה מותר דלכאורה קול הפטיש ורחים גריע טובא מריבוי דרך וכתב דהטעם מפורש במתניתין דתנן אבל עושה הוא כלים ומוכר בשוק מבואר דכל שא"א לו לעשות בשוק כי על כן הפטיש והרחים יעשה בביתו אינם יכולים למחות אפילו בקול גדול המטריד אותם כי לא מצי למיפסקיה חיותיה משא"כ המכירה יכול לעשות בשוק על כן לא יסבלו אפילו הפסד קטן כו' ולפי זה במוכרי יין וי"ש דלא מצי למכור בשוק שעיקר הפרנסה הוא שבאים אנשים לשבת בבית משתה היין לשתות לפכוחי פחדא כדאשכחן כה"ג בב"מ ס"ו ע"ב ולא שכיחי השתא אינשי סובאי יין בחוצות דמרקדי בי כובי וכיון דא"א למכור בשוק הדר ה"ל האי חנות כמכה בפטיש דלדעת רוב הפוסקים אפילו לכתחלה א"י למחות כו' ושוב כתב דאפשר לחלק בין מוכרי יין למוכרי יי"ש כי בתשובת מהר"ם אלשיך סי' מ"ו אודות שטענו אנשי מבוי שהעוברים ערלים יגנבו מה שבחלונותיהם ופסק דריבוי דרך שמענו ריבוי גנבים לא שמענו דאחזיקו העוברים בלסטיותא לא מחזקינן ע"כ כל היכא דליכא משום ריבוי דרך ליכא נמי משום גנבי כו' וכפי הנראה היינו בסתם ארמאי ההולכים לדרכם אבל בקובעים על היין או משקה יי"ש בבני אדם כאלו שאינם מתיישבים ביינם איכא חששא טובי אפשר מודה מהר"ם אלשיך להשאיל שם אך במוכרי יין שבמדינתינו הוה מיעוט שאינו מצוי שישהה ארמאי יין בבית ישראל אבל יי"ש רוב ומצוי היא קרוב לודאי שיכול למחות כו' עכ"ד עיין שם:
ב
ואין השכנים כו'. עיין בלבוש שכ' ונ"ל דוקא בני המבוי או בני החצר שדרים יחד במבוי אחת או בחצר אחד ואינו דרים יחד בחדר א' או בבית החורף אחת אבל אותם הדרים בבית חורף אחת כנהוג במדינות אלו מחמת דוחק דירה נ"ל ודאי שכל א' יכול למחות בחבירו אפי' להיות מלמד תינוקות של ישראל תורה באותו בית החורף שהוא דר שם עמו שזה ודאי אין דעת רוב העולם סובלתו ועל דעת זה לא נשתתף עמו בדירה זו אם לא שהתנה מתחלה עכ"ל:
ג
א"י למונעו ולומר לו כו' עיין בב"י שכתב וז"ל וכתוב במרדכי ומבוי הסתום מג' צדדין רק בצד א' יכנסו לו ודר ראובן אצל צד הסתום ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח שאין העובד כוכבים יכול לילך אם לא ילך תחלה לפני פתח שמעון נראה דיכול לעכב עליו כדרב הונא. אביאסף. וכ"כ בהגהות מיימון פ"ו מהלכות שכנים. ונראה דאביאסף סבר דלא כר"ה בריה דרב יהושע (דפשיטא ליה דלא כרב הונא) וא"כ לדידן דקיי"ל כר"ה בריה דר"י לא מצי מעכב עליו עכ"ל. ובטור ד' דיהנפורט עם חידושי הגהות מהרל"ח הביא על זה הגהת ד"מ שכתב וז"ל ולעד"נ דגם ר"ה בריה דר"י מודה בהאי דינא דכיון דשמעון יושב בפתח ולא היה שום אדם יכול לעבור לראובן אם לא ילך לפני פתחו של שמעון וכ"כ במרדכי בהדיא שם ומשמע דדוקא מכח זה פסק שם כן דזה מקרי שפיר פסק לחיותיה ולא כשמעמיד החנות בצדו ודוק עכ"ל גם בכנה"ג בהגב"י אות ט"ו עמ"ש הב"י ונראה דאביאסף סובר דלא כר"ה בריה דר"י כו' כתב וז"ל אבל מהר"ם איסרלס ז"ל בתשובה סימן ע' כתב דבברי היזקא כנדון המרדכי כ"ע מודו דהלכה כרב הונא ובספר משאת בנימין סימן כ"ז כתב דהיכא דבא השני לדחות הראשון לגמרי ולבטל אותו ממחייתו כענין החנות והארינד"א שאין רשות אלא לאחד מבני העיר ובא השני והשיג גבול הראשון ודוחה אותו לגמרי כ"ע מודו דמצי מעכב אפי' אבר מבואה דידיה וכ"כ שארית יוסף סימן י"ז ואע"פ שרש"ל (בתשו' סי' ל"ו) לא כתב כן אפשר דהיינו דוקא כשקנה הראשון הארינד"א לזמן קצוב עכ"ל: והמעיין בתשובת מ"ב שם יראה דלא מכח דברי אביאסף הנ"ל כתב כן רק מסברא דנפשיה כתב לחלק בכך וכפי הנראה נידון דמשאת בנימין ברי היזיקא טפי טובא מנידון דאביאסף דהתם אף שיושב זה נגד זה הפתח מ"מ אפשר שילכו הקונים גם להלאה ויקנו מהאחר אבל בנידון דהמ"ב מדחהו לגמרי וקרוב לומר דבנד"ז גם הב"י מודה שיכול לעכב. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן קי"ח ע"ד ה' דיינים שהיה להם פרנסה מאדון אומן א' עושה ומבשל צוקר לי"ט של פסח שהם היו נותנים לו ההכשר ועתה בא רב א' והשתדל בצירוף א' מן הדיינים הנ"ל אצל האדון האומן לדחות את האחר ונשאל מה דינם של אלו. והאריך שם בדין יורד לאומנות חבירו ובדין עני המהפך בחררה ובסוף התשובה הזכיר דברי אביאסף הנ"ל דאעיג דלא קיי"ל כר"ה היינו במבוי מפולש שיכולים הקונים לבא מצד אחר אבל במבוי סתום כו' וכתב דכן משמע מפירש"י [ב"ב כ"א ע"ב] גבי שאני דגים דיהבי סיירא מסיים אבל הכא מי שבא אצלך יקנה כו' משמע היכא שאינם באים כלל ופוסק חיותיה לגמרי כופין. דר"ה מחשב גם זה לפיסוק חיותיה ולית הלכתא כוותיה דלא הוי פיסוק חיותיה אלא חולשת חיותיה דהרי אפשר שיבואו גם אליו לטחון. אבל היכא דבאמת פוסק חיותיה לגמרי מדבר זה מטחינת רחיים ופשוט אפילו יש לזה עוד אומנות אחרת או אפילו הוא עשיר גדול אנו דנין על חיותו הלז דרחיים הוא נפסק לגמרי מכל וכל (קצת בדומה לזה כתב הוא ז"ל בחלק אה"ע סימן קל"א שהבאתי בפ"ת לאה"ע סי' ע' סק"ב ע"ש) הואיל והמבוי סתום וזה יושב בראש המבוי ברחים או תינוקות המשמיעים קול אשר כל העובר ישמע קול וילך לזה ולא להאחרון נמצא פוסק חיותו לגמרי בזה כופין כו' ונידון שלפנינו לפי הנראה פסקי' להאי חיותיה לגמרי שא"א לומר השכר עצמך במקום אחר כי לא נמצא כזה במקומו והוא אחד ואין שני ונפיק חיותיה מהאי מלתא לגמרי ואפי' יהיה כהפקר מ"מ לענין פוסק חיותא כי האי אין חילוק בין הפקר למו"מ. ולא רציתי לדבר יותר כיון שאינו חפץ שילמדו מדברי לדינא בין הצדדים כו' עכ"ד ע"ש ושם בסימן ס"א עובדא כיוצא בזה אודות נער א' שהחזיק לקנב בשר במקולין קרוב לג' שנים ואירע שנסע לקהלה סמיכה על יו"ט ונתעכב שם וכשראה הערל הממונה על המכס כי בושש לבא פתח חנותו של הנער בחזקה והושיב בו א' מבעלי בתים לא יתנזק מנס המלך ובשוב הנער אל ביתו לא רצה הבע"ב הלז להניח אומנות הקצבים וא"א שיקצבו שניהם במקום הזה כי יפסידו זה על זה ויתנזק מכס המלך והנער טוען כי כבר החזיק באומנות זה והוא יורד עתה לחייו והבע"ב טוען כי אין מקום לנער שיקצוב במקום שיש בע"ב הרוצה בזה ומה שהחזיק אינו כלום כי איזה אנשים מיחו בידו כו' והשיב באריכות והביא שם תשובת חו"י סי' מ"ב באמצע התשובה שכתב יורד לתוך אומנות חבירו קיי"ל דמותר לכתחלה אם לא בבר מתא אחריתי וראיה חזקה מהא דאיתא פ' אלו הן הלוקין בא דוד והעמידן על י"א כו' ומפרש שם כולהו במידי חסידות ובתוכם לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנת חבירו מכלל דשרי רק לצנועים ופרושים כו' והא ז"ל תמה עליו דמוכח בהיפך מפרש"י ב"מ (דף ע"א) בד"ה יורד עמו לחייו וגם ממקומו נמי מוכרע שאלו הי"א דחשיב בפ' אלו הן הלוקין שם הם החמורים שבתרי"ג כו' אך נראה שיש חילוק בזה דודאי בר מתא בר מתא דידיה היכי שאינו מדחהו לגמרי אפי' לכתחלה מותר ואין זה נקרא כלל יורד לתוך אומנות חבירו שהרי כ' הפוסקים טעמא דבר מתא אינו מעכב אבר מתא משום שזה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו (אגב שיטפא לא דק בלשונו וכתב שהרי כ' הפוסקים כו' ובאמת זה הטעם איתא בברייתא ב"ב כ"ח ע"ב) וא"כ לא מקרי יורד לאומנת חבירו אך בכעין נ"ד שע"י שיורד לאומנתו מדחהו לגמרי שא"א שיקצבו שניהם זהו יורד לאומנת חבירו ממש ועל זה אמרו שהוא מכלל מה שהעמיד דוד כל התורה עליהם והוא מהחמורות ומזה איירי נמי רש"י בב"מ הנ"ל ומצאתי לי רב בכנה"ג סי' קנ"ו בטור אות י"ב עמ"ש הטור אבל אם הוא מזאת העיר א"י לעכב עליו כתב וז"ל ודוקא בכגון זה שיכול לומר אתה עושה בתוך שלך ואני עוש' בתוך שלי אבל ברוצה ליכנס לתוך גבולו ולדחותו ממחיצתו שהחזיק בה כמה שנים פשיטא דלא כל כמיניה מורי זקני הרב בתשובה נ"כ עכ"ל ופשיטא דנ"ד גרע מדחייה ממחיצתו שיכול לשכור לו חנות במקום אחר משא"כ בנ"ד שנדחה לגמרי מלקצב בעיר הזאת (קצת צ"ע למה לא הביא מדברי אביאסף הנ"ל כמו בסי' קי"ח הנ"ל וגם על הכנה"ג תימה שתלה הוראה זו בזקינו הרב ז"ל ולא הזכיר שהם דברי א"א ותשובת מ"ב וש"י כמ"ש הוא עצמו בהגב"י אות ט"ו הנ"ל) ופשוט נמי דמ"ש כנה"ג שהחזיק בה כמה שנים לאו דוקא כיון דבר מתא הוא אפי' החזיק בה יום א' מי יכול לדחותו כו'. וכתב עוד אמנם מה שטוען הבע"ב כי אין מקום לנער שיקצוב במקום שיש בעל אשה ובנים הרוצה בזה נ"ל טענה נכונה מאחר שידוע חק המלך דמטיל הכרגא רק על בעל אשה ובנים וכן מעמיסים עליהם מעות צדקה ופרנסת הרב ומשועבדים וכדומה ולא על הנערים כ"א נוטלים מידם מעט כפי שיעור עסקם כפי ראות עיני הגובה א"כ הני נערים כיון שהמלך לא קיבלם לכרגא שלו אע"פ שנולדו פה בעיר מ"מ לענין מו"מ דין בני מתא אחרת להם כו' ואף שלא ראיתי מי שמוחה בידם לסחור ולסבב על פתחי הקונים ולהפסיד על בעלי בתים אולי הוא משום דבלא"ה איכא סוחרי עו"ג וגם בני ישראל ממתא אחריתי ואין בידינו לכופם לכן אין למחות בידם ג"כ כו' אך בנ ד במקולין שאין יכול לעסוק בזה כ"א אחד מאנשי העירב ודאי לא נכון לעשות כזה שהנער יקצוב אם יש בע"ב הרוצה בזה ואע"פ שכבר החזיק בזה לאי מהני ליה מידי חדא שלא החזיק ג' שנים ועוד שלא היה בשופי ועוד דאין מחזיקים בשל רבים כו' עכ"ד והאריך בזה ובענין שאר טענות שהיה ביניהם ויובא קצת לקמן סי' קס"ג ס"א ס"ק א'. ועיין עוד בתשובה הנ"ל סי' ע"ט קונטרוס ארוך בדיני יורד לאומנת חבירו ועני המהפך בחררה והזכיר שם דמהרש"ל בתשובה סי' ל"ו (וכן בתשובת מ"ב סי' כ"ז) חלק דינים אלו לארבעה ראשים והוא ז"ל נתן בהם סימנים. מהפך מונח טרחא פסיק. פי' מהפך הוא דין עני המהפך בחררה דלקמן סי' רל"ז. מונח הוא מציאה והפקר דפליגי בזה רש"י ור"ת אי שייך ביה דין עני המהפך ע' ברמ"א שם. טירחא הוא אם טרח האחד בדבר מה אסור לשני ליקח אותו דבר ואם לקח הוי גזל מדבריהם ואפילו בדבר הפקר כהא דתנן בסוף הניזקין עני המנקף בראש הזית כו'. פסיק הוא דין יורד לאומנת חבירו ופסיק לחיותיה המוזכר כאן ושם האריך בכל פרט ופרט ושוב הביא דברי אביאסף הנ"ל וקבע בהם מסמורות עש"ה. ועיין בתשובת מאמר מרדכי סי' ע"ט בעיר אחת שיש שם ראטהויז השייך לשר העיר ויש בו י"ב חנויות פתוחות לרחוב ששה לצד מזרח וששה לצד צפון וכל החניות האלו שייכים ליהודים ועתה רוצה זה שיש לו חנות בקצה המזרח לפתוח לו פתח גם לעבר הצפוני והנה זה היושב ראשונה בעבר הצפוני מעכב עליו באומרו שמעיקרא היה ראשון ועכשיו נעשה שני ומגיע לו היזק מזה וגם כל היושבין בעבר ההוא מעכבין מטעם זה. והאריך שם בדברי אביאסף הנ"ל ומסיק דבנדון זה גם אביאסף מודה ורשות בידו לפתוח לו פתח לעבר הצפוני ואין יכולים לעכב בידו ע"ש. ועיין בתשובת בית שמואל אחרון חח"מ סי' ו' בסופו שאלה כיוצא בזה בעיר אחת שהיו בה חנויות ישנים ועשו כמה מאנשי העיר חנויות חדשים אשר מי שצריך לילך מהבתים אל החנויות ישנים צריך לעבור לפני חנויות החדשים ותבעו בעלי חנויות ישנים את בעלי חנויות החדשים שהמה מפסידין להם פרנסתם כי בשעה שעוברין לפני חנויות חדשים יקנו שמה והזכיר שם דרב אחד הורה שהחנויות ישנים יכולין לעכב ותלה עצמו בתשובת רמ"א הנ"ל ורב אחד חלק עליו והוא זכרונו לברכה האריך שהדין עם בעלי חנויות החדשים ואין בעלי חנויות ישנים יכולים לעכב עליהם וכל דלא דאין הכי לאו דיינא הוא והסכים עמי הרב הגאון מוה"ר משה שלמה זלמן ז"ל אב"ד קראקא עיין שם. גם בתשובת בית אפרים חח"מ סי' כ"ו וכ"ז קונטרס ארוך על נידון זה והסכים ג"כ שהדין עם בעלי חנויות החדשים וכתב דכך עמא דבר ומעולם לא שמענו למחות במי שבונה לו בית באיזה מקום בעיר שהוא יותר מוכשר לפרנסת אכסניא אע"פ שהוא בונה אצל שערי העיר או בגובהה של עיר שהכל עוברים דרך עליה ואין מוחה בידם לומר דמפסיק לחיותא אם לא כשאחד בא לגור במקומות שנוהגין חזקת ישוב כו' ע"ש:
ד
יש להם למונעו. ע' בתשובת נחלת שבעה ח"ב סי' ב' שכ' דהא דבר מתא אבר מתא אחרית' מצי מעכב היינו אם אין לאחד מבני הישוב הנאה ממנו אבל אם אותו בר מתא אחריתא עושה שותפות עם א' מבני הישוב אינם יכולים למחות כו' ואף לפ"מ שנהגו במקצת קהלות שתיקנו שלא יעשה א' מבני הקהלה שותפות עם הנכרי שאינו מבני הישוב היינו כשיש לו למצא שותף בקהלתו אבל אם א' מבני הישוב אין ידו משגת לסחור בלא שותף ואי אפשר להשיג מי שנותן לו עיסקא תוך הקהלה פשיטא שאין זה מנהג ותיקון לעשות תקנה שלא לקבל עיסקא מן הנכרי וע"י כן זה שמבני הקהלה ימות ברעב וא"כ ה"ה (בנדון דשם זה) המשא ומתן של הפרנקי"ן אי אפשר לראובן ושמעון לקבל סרסרות מבני הישוב רק שהפרנקין קונים שוורים פטומים ונותני' להם סרסרות מי ימחה בידם כו' ואף אם לפעמים קונים גם בהמות בינונית הראויים לשחוט שם בהישוב מ"מ גם ראובן ושמעון הם מבני הישוב בו יהא שהם היו קונים הבהמה לשחיטה והרויחו בה ערך מה שירויחו בסרסרות כו' אכן נ"ל בזה הדין עם יושבי הישוב אם הפרנקין קוני' בהמה הראויה לשחיטה מחוייב הסרסור לשאול את פי בני הישב אם רוצים לקנותה לשחיטה וליתן לו הסרסרות הראוי לו אם הבהמה תוך הישוב אבל אם הבהמה חוץ לישוב גם זה אין הסרסור מחוייב כו' ע"ש עוד:
ה
שיתן מס למושל העיר הזאת. עיין בתשובת נחלת שבעה ח"ב סימן ג' חילוקים בזה ע"ש היטב:
ו
ת"ח המביא כו' למנוע לכל אדם למכור. ע' בכנה"ג בהגה"ט אות נ"ה שהביא בשם הרמ"א בתשובה סי' ט' שכתב כיון דאם שניהם ישראלים דינא הכי גם כשהמוכר עובד כוכבים אנו צריכין לגדור גדר שלא יקנה שום יהודי מהעובד כוכבים (שם בתשו' רמ"א בד"ה היסוד השלישי כ' עוד דאפי' אם זה היהודי שהביא סחורה למכור אינו ת"ח מ"מ זכה בדין שלא לקנות אותו סחורה מהעובד כוכבים מצד הא דאית' בתו"כ פ' בהר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה וגו' נמדה תורה דאם באתה לקנות קנה מיד עמיתך וכן למכירה כו' וזהו אפי' כשהעובד כוכבים מוזיל גביה דאם בשווין ל"צ קרא כו' ע"ש ואיני יודע למה השמיטו הכנה"ג וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קל"ד הזכיר שם ג"כ הדרש זה ע"ש) והוא ז"ל כ' דלכאורה קשה על זה מדברי הרמ"ה שהביא הטור והרמ"א כאן בסמוך שכ' ואי איכ' עובדי כוכבים דמזבני דליכ' רווחא לת"ח מותר כל אדם למכור ואם איתא הרי אלו יכולין לתקן שלא יקנו מהעובדי כוכבים אך באמת לק"מ דדינ' דהרמ"ה הוא בסחורה שיכולין לקנותו בין עובד כוכבים בין ישראלים ולכן אין בידנו לתקן כשנא' שלא יקנו ישראלים ממנו דמ"מ יקנו העובדי כוכבים ונמצ' אנו מפסידים לישראלים שאינם מוכרים סחורתם והת"ח לית ליה רווחא אבל בנדון הרמ"א בתשובה שם מיירי גבי ספרים שאינם אלא לישראלים שפיר יכולין נתקן שלא יקנה ישראל מהעובד כוכבים עד שמכר הת"ח עכ"ד וע' בתשו' חתם סופר חח"מ ס"ס ע"ט שכ' ג"כ לחלק בכך (וכפי הנראה לא דברי כנה"ג הנ"ל) אך בדבריו מבואר דדינ' דהרמ"ה דאי איכ' עובדי כוכבים דמזבני כו' מיירי דוקא היכא שעיקר המשא ומתן והריוח הוא מקונים עובדי כוכבים וקוני ישראל הם מיעוט' דמיעוט' והתלמיד חכם שפתח חנותו אדעת' דקוני עובדי כוכבים פתח משום הכי אמרינן כיון דעיקר הריוח הוא מקוני עובדי כוכבים ואדעת' דידהו הביא סחורתו משום רווחא פורת' מקוני ישראל לא נפסיד הפסד רב לסוחרי ישראל כו' ע"ש. ומשמע היכי דכי הדדי נינהו י"ל דצריכין למינקט שוקא לת"ח וגם לגזור שלא יקנו ישראל מהעו"כ דאז יהיה לו רווחא לת"ח במה שקוני ישראל יקנו ממנו ולא משארי ישראלים ואפשר דגם הכנה"ג כוונתו כך וצ"ע:
ז
אדם שיש לו עובד כוכבים מערופיא כו'. ע' בתשובת חות יאיר סי' מ"ב במעשה שראובן מכר סוסים של שר א' בעד סך עצום ואותו הממון נשאר ביד ראובן מדעת השר שא"ל שיקנה לו בעד אותן הדמים סוסים אחרים מובחרים וזה כמה פעמים חקר ודרש ראובן זה אחר סוסים ולא עלה בידו כהוגן ובתוך כך הלך שמעון עם סוסים אל השר ומכר לו כרצונו והשר נתן לו כתב שיקח המעות מיד ראובן ועתה טוען ראובן שיש לו תביעה על שמעון מדין מטרופיא ושמעון השיב שהשר שלח אליו ופסק שם דשמעון פטר מכל תביעת ראובן הנ"ל ואפילו רשע לא מקרי כדין עני המהפך בחררה חדא דהוי דבר שלא בא לעולם ולא פסיקא שיבא ועוד דאפי' היה לראובן סוסים וכבר נשא ונתן עם השר במכירתם ולא היה מחוסר רק פסיקת דמים ותוך כך בא שמעון ומכר לו לא מקרי רשע כמ"ש בסי' רצ"ז בהגה כו' מ"ש תשובה ארוכה בדיני מערופיא ועני המהפך. ושם האריך לתמוה על רש"ל בתשובה שכ' שדעת הדנין דין מערופי' ר"ל אף להוצי' בדיינים שזה אינו רק ר"ל שאם בא א' לקולא על חבירו שלקח אוסרין אותו על חבירו בעונש ובקנס בתוקף גזרת ב"ד כו' ולפ"ז מ"ש הרמ"א בסמוך מיהו אם עבר ועשה אין מוציאין מידו אכל מ"ש לפניו קאי כו' וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' ס"א כ' שם בקצרה דמ"ש בתשו' חו"י סימן מ"ב לסתור דברי מהרש"ל בתשו' סי' ל"ו ראיתיו נכונים ודבריו ישרים. אך מ"ש החו"י שם באמצע התשו' וממוצא דבר יצא לנו יורד לתוך אומנות חבירו קיי"ל דמותר לכתחלה אם לא בבר מתא אחריתי כו' האריך שם להשיג עליו בזה כמו שהבאתי בשמו לעיל ס"ק ג'. עוד כ' שם במ"ש הרמ"א כאן ואפי' ישראל כו' ורגיל בכך כו' אף דביו"ד סי' רכ"ו מבואר דרגיל הוי בב' פעמים וכן נ"נ גבי עירובי חבשילין בא"ח סי' תקנ"ד (ועמ"ש בפ"ח לא"ה סימן קט"ו) מ"מ בדין מערופיא רגיל הנאמר בו אינו כן אם לא שזה יניקתו ומחייתו תדיר שזה ביאר שם מערופיא לשון יערפו טל ויערוף כמטר ע"ש עוד בסי' מ"ג ומ"ה מענין זה. וע"ש עוד בסי' קס"ג אודות חבורה של מוכרי כסות בראותם שנתרבה ביניהם השגת גבול בענין המכירה והיה תמיד דו"ד ומריבות רצו להסכים יחד להתיר ביניהם השגת גבול ולמחול זל"ז הפסד ממון שגרם לו חבירו ושאלו אם בכחם לעשות זה ואם יצאו ידי שמים בכך והאריך שם דחלילה לעשות כן הן מצד המוסר זו קשה מן הראשונה דבלי ספק ע"י שיעשה להם היתר תגדל המריבה וחילול השם ואם יעשה לזמן בלי ספק יעבור זמן המוגבל וישאר ההרגל בלי תרופה גם פן ילמדו מהם במקומות אחרים ויהיו חוטאים ומחטיאים וגם מצד הדין אין זה מספיק כלל וכן כל המוחלים זה לזה לעשות מעשה שאסרה תורה כגון גניבה ואונאה והשגת גבול מלבד דלא ינקה מדין שמים מצד שהוא נגד ישוב העולם גם בדיני אדם אינו מועיל כלל ואף אם כל א' מבני החבורה יקבלו קנין על זה אין הקנין חל כלל חדא דהוי דבר שאין לו קצבה ואומדנ' כלל (עמ"ש בסי' ר"ט ס"ב סק"ב ובסי' רכ"ז סעיף ז' סק"ב) ועוד דהוי דבר שלב"ל ע"ש באריכות:
ח
והאחד רוצה להוזיל כו' אין חבירו יכול למחות בו. עיין בתשו אא"ז פמ"א ח"א סי' ע"ח אודות מחזיקי ארענדי"ש שהחזיקו שני כפרים בתחום אחד כל א' משר אחד ורוצה אחר למכור משקה י"ש ושכר בזול יותר ממה שנקבע השער במדינה והשני מוחה בידו באמרו כי הוא גורם לו היזק שעי"ז מרגיל לבא אצלו אנשי הכפר שלו לשתות שם. והשיב דנראה דאפי' בעיר ובשכונת ישראל שהלוקחים נהנים אפ"ה יכולים שאר מוכרי שכר ויי"ש לעכב על זה וראיה דאמרי' פ' הזהב ולא יפחות השער וחכ"א זכור לטוב מ"ט דרבנן משום דקא מרווח לתרע' ופרש"י דאוצרי פירות יראו שהוזלו וימכרו בזול ומדפריך מ"ט דרבנן והלא הטעם הוא פשוט בשביל שמהנה הלוקחים ישראל ולכך נקטי לשון ברכה זכור לטוב אלא ע"כ דלא משגחינן בטובת הלוקחים כיון דאיכ' פסיד' למוכרים וכבר יצא השער והוא חק המדינה להתנות על השערים והוי כדינ' דמלכות' ולכך הוצרכו ליתן טעם שע"י זה ישתנה השער וא"כ זה דוקא במכירת פירות ותבואה כשיראו אוצרי פירות שהוזלו יביאו כל פירותיהם למכור וישתנה השער אבל במכירת השכר מ"מ ע"י זה לא ימכרו בזול התבואה כו' ופשיט' בנ"ד שהלוקחים הם עו"כ דודאי יכול לעכב ואף שבהלואת הרבית לעו"כ כתב הרמ"א בסימן קנ"ו דאם אחד רוצה להוזיל אין חבירו יכול למחות שאני רבית דאין שער ידוע לרבית ורשאי כל אחד לוותר קצת כדי שירגיל העו"כ אצלו דומי' דרשאי החנוני לחלק קליות ואגוזים כו' ובפרט במכירת שכר וי"ש שהוא מחק המלכות ואין התבואה נמכרת בזול מחמת שהוא מוכר בזול השכר נראה ברור דשארי המוכרים יכולים למחות בידו כו' אכן נראה באם שהוא עושה שכר טוב יותר מחבירו שדרך העולם לוקח מן מדה תבואה ג' מדות שכר והוא לוקח שני מדות וחצי וע"י זה מרגיל אצלו נראה דשפיר דמי ודמיא לההיא מתני' דאמר ליה אנא מפליגנ' אמגיזי כו' עכ"ד ע"ש. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' קע"ה שאלה כיוצא בזה (ומבואר מדבריו שהוא ז"ל מחמיר יותר דאפי' בלא זלזול אינו רשאי למכור לבני כפר אחר) נידון ישראל ששכר אורענד' מהשר וציוה השר והטיל על כל יושבי תחתיו שלא לקנות משקים כ"א מהשוכר שלו כי ע"ד כן שכר ארעדנא מהשר ויש יהודי אחר ששכר ג"כ אורענדא משר אחר והכפריים באים אליו וקונים ממנו בחשאי ומפסיד ליהודי ששכר אורעדנא הנ"ל אלא שהשני לא הסית הכפרים רק ממילא באים אליו אי עביד איסורא או לא. והשיב הנה אי מחלק להו להקונים קליות ואגוזים או מוזיל להו להמשיך הכפריים הקונים אצלו אין ספק דאיסור' עביד ובהא לא פליגי ר' יהודה ורבנן במתני' ב"מ ס' ע"א אמנם אי ליכא כל אלה נראה לכאורה מטעם מערופיא ליכא כיון שלא השכים לפתחם אלא הם משכימים לפתחו לקנות ממנו אינו מחוייב לדחותם דלא מקרי נכנס למערופיא של חבירו כמ"ש סמ"ע סימן שפ"ו סק"י אע"ג דהתם בעובדא דיליה ליכא הפסד קרן לישראל הראשין כ"א מניעת ריוח והכא שזה קנה האורענדא מהשר ופורע מס על זה נמצא מפסיד לו קרנו מ"מ אין זה בכלל מערופיא של חבירו כו' אבל מטעם אחר נראה למחות דהרי דינא דמלכות' דינא והשר גזר על הדרים תחת ממשלתו והוא בכלל מס שלו שלא יהיה רשאים לקנות שום משקה כ"א מזה ששכר האורענדא ממנו והעובר על זה גונב את השוכר שעומד במקום השר כו' ואם כן זה המוכר להכפרי שתחת השר השני ה"ל כמושיט אמה"ח לב"נ היכא דלא קיימי בתרי עברי נהרא ויש למחות בידו ככל חולק עם גנב והשומע יתברך עכ"ד ע"ש וע' עוד בתשובת בית אפרים חח"מ סימן כ"ז דף מ"ג ע"א וגם בס' משנת דר' אליעזר מ"ש בענין זה:
ט
מלמכור על יד על יד. ע' בכה"ג בהגה"ט אות כ"ה שכ' הא דיכולין לעכב דוקא למכור אבל לקנות א"י למנעם הרשד"ם חי"ד סימן קכ"ב ובחלק ח"מ סי' שס"ג. ומשפט צדק ח"ב סי' ע"ח מפקפק בזה. ומשפטי שמואל סי' מ"ט חולק. ואפשר דאם מתרבה המס בשביל האורחים הבאים לקנות יודה הרשד"ם שיכולין לעכב על ידם כו'. וכ' עוד בחות כ"ח יש מי שסובר דהא דאם מוכרין בבת אחת אינן יכולין לעכב היינו דוקא כשבני העיר מוכרין שלא בבת אחת אבל אם גם בני העיר מוכרין בב"א יכולין לעכב אבל מהר"ם מטאלון ומשפטי שמואל סי' מ"ט כתבו דלא שנא ע"ש:
י
והוא שימכרו בשוק. ע' באר הגולה אות ב' שכ' דבגמ' משמע וימכור דוקא להנקבצים שמה אבל לא לבני אותו מקום וכ"נ מדברי הרי"ף והרא"ש והתוס' שם וכ"כ הב"ח בשם הגמ"י ושהכי נקטינן עכ"ל אכן בסמ"ע סק"כ לא כתב כן אלא דאפי' למכור לבני העיר הותר בשוק ודוקא בהלואה הוא דאסרו להלוות אפי' על השוק לבני העיר כו' והעתיקו ג"כ בנה"מ ע"ש ואפשר לומר דגם הב"ח לא קאמר אלא לפי מה שפי' הוא ז"ל מקודם דיום השוק היינו סתם שוק שהוא יום א' בשבוע (ע' לעיל סי' קמ"ג בסמ"ע סק"ג) אבל בשוק גדול דהיינו בירידים דרובא דרובא גם מעלמא גם הב"ח מודה דמותר למכור אפילו לבני אותו מקום ומכ"ש דמותר למכור בסתמא וא"נ לחקור על זה אם הוא מבני אותו עיר או לא וע' בב"י ובפרישה מזה. ועיין בתשובת בית אפרים חת"מ ס"ס כ"ז כתב דבר ידוע ומפורסם שהמוכרים הבאים ממקומות אחרים על היריד הם בוררים להם מקום מוכשר בגובהה של עיר מקום הראוי לגאול ביפה ואין מקפידין עליהם כיון שהוא יום השוק מעלמא אתו ולעלמא קא מזבני ואף שיש בתוכם מבני העיר ג"כ בתר רובא אזלינן דמעלמא אתו כו' ע"ש:
יא
אבל אם נותנין יותר בזול. עי' בב"י מבואר שדעת הר"י הלוי דאפי' מוזלי פורתא לא מצי מעכבי ודלא כהנ"י שכ' שדעת הרב דוקא בזול גדול כו' ע"ש וכ"כ בתשובת נ"ש ח"ב סי' ב' עש"ה:
יב
יותר טובה. עבה"ט עד והעלהו בצ"ע וע' בתשו' נ"ש ח"ב ס"ס ג' שכ' לדינא פשוט דאין יכולין למחות דלא עדיף מאילו היה אבעיא בגמ' ועלתה בתיקו דקיי"ל דכל תיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע ולא מצי מעכב כו' ע"ש עוד:
יג
אבל בשביל עובדי כוכבים הנהנים לא. עיין בתשובת חוט השני סי' ס"א שכ' דאפי' אם העובדי כוכבים פותחים מעצמם ומבקשים לבר מתא אחריתא שיביא סחורות לביתם לא מהני ואסור לו להביא אצלם ויש להזהירו שלא לעשות כן ואם לא ישמע רמינן גודא רבה ושדינן ביה וכל טצדקי דאפשר למיעבד להרחיקו מעל לגבול בכל הנגישות עברינן ליה. וע"ש עוד בענין היכא דבר מתא אחריתא אמר שמכאן ואילך לא יעסוק עוד בעירם והקהל אמרו קדרה דבו שותפי הוא מי ממנו ישום אורב עליך אלא תקבל בחרס ואז נהיה בטוחים שלא תמעול בחרם ועלה על דעת הרב השואל שהדין עם הקהל והיא ז"ל כתב שזה אינו רק הדין עם הנתבע משום דקיי"ל כר' יוסי דבכל מקום שאין ההיזק בשעת מעשה על הניזק להרחיק עצמו כ"ש במקום שאין רואין עדיין מעשה שיבא ממנו היזק אלא מדאגה מדבר אולי יזיקנו באיזה זמן אומרים לזה הירא ודואג שמור עצמך שלא יזיקך ואם תרא' שיבא להזיקך קפח את שוקיו אבל לא מחייבינן לחבירו שיעשהו בטחון על זה והאריך בזה ע"ש:
יד
וכפי מעט עסקן שנו"נ ישאו בעול. עיין בתשיבת חות יאיר סי' ק"פ אודות קהלה אחת שתבעו מסים לי"ב בע"ב בני הכפרים שדרו בעירם כמה שנים מפני תרועת מלחמה ונו"נ שם ולקחו דיינים בזבל"א וזבל"א ועשו פשר ביניהם שיתנו יחד מאתים זהו' ויפטרו עד היום ואח"כ נתאספו יחד י"ב בני הכפרים הנ"ל ועשו ביניהם ערכות ג"כ ע"פ הדיינים הנ"ל מה יתן כל א' מהם כי קצתם הרויחו מאד ועלו וקצתם ירדו ונעשו עניים ובקשו בני הקהלה לגבות עכ"פ סך הנ"ל מהם ולכפות ולנגוש קצתן גם בשביל חביריהם העניים עד שיבא לידם סך הנ"ל וכ' דנראה דע"פ הדין א"א להם לעשות זה דלא דמיין לבני הקהלה דחיייבים להקהל אחר דקיי"ל דבני הקהלה ה"ל כשותפין שלוו לצורך שותפות וה"ל דין ערבים לכל דבר כו' משא"כ אלה הצאן אשר מפני הצר נאספו אל אחד מן העיירות מה עשו בחברותא דנימא שנעשו שותפים וערבים בעד רעיהם שאין להם וכ"ש לעשותם קבלנים שנתפס קצתם על קצתם ואם נתחברו יחד במשפט הנ"ל אינו רק מפני שמשפט א' לכולם ולכן גם הפשר עלה בדרך כלל מה יתנו יחד אבל לא לעשותם ערבים או קבלנים כו' ונ"ל עוד דאפילו דייני דמעיקרא דזבל"א וזבל"א שעשו פשר ביניהם אע"פ שיש בכחם לעשות חיזוקים לאשר ולקיים הפשר מ"מ זה אין בכחם מבלעדי דעתם ורצונם בפירוש שיהיו ערבים וכ"ש קבלנים כי לא היה הקנין רק ליתן כל א' מה שחייב בעדו כפי שיאמרו לא לפרוע בעד חבירו עכ"ד:
טו
אלא אומרים להם תנו כך וכך וכו'. עיין בס' עטרת צבי ובס' מאמר קדישין ס"ק כ"ח שכ' וז"ל אודות המנהג במדינת וואלין לעשות גאביל"ה על האורחים הבאים למכור או לסחור ולפי תשובת הרשב"א משמע דינהגו כפי מנהג אבותם אבל מכל האחרונים ומכמה שו"ת משמע שאיסור גדול בזה ואפילו המתקנים הגאבילה לחברת ת"ת או לשאר צדקה כ' מהרש"ך דאין זה צדקה אלא צעקה ובפרט שעלה במוסכם המדינה מחדש שלא ליקח הגאבילה וע' בחקי משפט שהביא בשם כה"ג שמאררין ומקללין ע"ז ולהשומע יונעם עכ"ל ובאמת בכנה"ג בהגב"י אות מ"א מבואר דלא פסיקא ליה מלתא בזה רק שהביא שם מחלוקת אחרונים בזה וכמה תשובות מתירין לתקן גאבילה ובסוף כתב וז"ל וזה. י"ג שנה נועצי לב יחדיו אנשי תירא לעשות גאבילה בעד האורחים להיותם עמוסי התלאות ממסים וארנוניות והם מתי מספר ומחמת האורחים נמשך נזק לתושבי העיר שהבאים לגבות מנת המלך חושבים שכולם הם אזרחי הארץ ובעבור זה מתרבה המס ולכן הסכימו כל אנשי תירא לתקן הגאבילה בכח חרם ושיתן דמי הגביה לחברת ת"ת והחכמים שבאזמיר חשבו לבטל עצתם ולא עלה בידם ואז יצאתי לעזרת ק"ק תירא והסכימו גם רבני קושט' להעמיד הגאבילה מכמה טעמים כו' עכ"ל ע"ש. ופשוט דבמקום שיש דינא דמלכות' על ככה אין שום ספק בדבר. ועיין בתשובת דברי ריבות סי' ת"א בראובן תושב קושטאנטינא ושמעון תושב סאלוניקי עשו שותפות יחד בכל הסחורות רווחים והפסדות לחצאין ובא המוכס סאלוניקי ותבע מכס מן חלק ראובן תושב קושטאנטינא והשיב שמעון אני קבלתי אחריות הסחורה משעת לקיחה עד שיצאו חוץ למדינה הרי הסחורות שלי ואני פטור כיון שאני תושב העיר ופסק כיון שהסחורה היא של תושב קושטאנטינא לא יצא מרשותו אע"ג דתושב סאלוניקי קבל עליו אחריות ולכן חייב לשלם המכס מחלקו ע"ש וע' בתשובת צ"צ סימן ל"א אודות ראובן תושב דרעזניץ שקנה עורות מן שמעון תושב גידונג ופרע כל דמיהן וקנה אותן כדין בהגבהה והתנה בשעת המקח ששמעון המוכר מחוייב להעמיד העורות על הוצאתו ועל אחריותו לדרעזניץ ובא היהודי המחזיק את המכס בגידונג ותובע מכס מהעורות ושמעון המוכר אומר כיון שהוא חייב להעמידן על הוצאתו ואחריותו ולא יצאו עדיין מרשותו והרי הם כשלו ופטור מליתן מכס מדינא דמלכות' כיון שהוא תושב העיר והביא שם תשובת דברי ריבות הנ"ל וכ' דראיותיו שם מהרמב"ם פ"ז ממכירה אינן מוכרחין כ"כ מ"מ הדין דין אמת כיון שעיקר המעות הוא של תושב עיר אחרת ולא יצא מרשותו אע"פ שתושב עיר הזאת קבל אחריות עליו ולכן לא מבעיא בנידון דברי ריבות הנ"ל שגוף הממון הוא של תושב קושטאנטינא מעולם ואין זה עליו אלא נפקד רק שקבל אחריות עליו ודאי דלא מקרי שלו אלא אפילו כמו בנ"ד שהעורות היו מעולם של שמעון תושב גידניג אלא שעכשיו קנה ממנו ראובן תושב דרעזניץ ואחריות כשאר על המוכר נמי לא מקרי של המוכר להפטר מן המכס אפילו אם המוכר לא קבל עדיין המעות מהלוקח רק שקנה כדין בהגבהה או במשיכה. אולם אם הלוקח לא עשה לא הגבהה ולא משיכה אלא שעשה מקח עם המוכר על העורות ונתחייבו בקנס ועשו בטחונות המועילים כדי לקיים המקח ואחריות נשאר על המוכר לא מקרי של הלוקח אלא של המוכר כיון שלא נקנה המקח ללוקח מן הדין שהרי לא משך ולא הגביה ומה שצריכים לקיים המקח אינן אלא מצד הקנס והבטחון לא יצאו העורות מרשות המוכר ופטור מליתן מכס כיון שהוא תושב העיר עכ"ד ע"ש ומשמע דוקא שקנה בהגבהה או משיכה וה"ה בק"ס אבל ע"י כסף אף שחייב לקבל מי שפרע לא הוי רק כמו חיוב קנס ועמ"ש בפ"ח לאה"ע סי' כ"ח סק"א.
טז
דיוכל אדם לדור בכ"מ שירצה. עיין בתשובת חמדת שלמה חא"ח סי' ז' שכ' על נדון דידיה וז"ל רק שאני מסתפק בדברים המיוחדים לאותו עיר כמו בהכ"נ ומרחץ ובה"ק נראה דמצד הדין יכולים לעכב עליו ואפילו שייך בכרגא דהכא וצ"ע על הטור והרא"ש שכתבו בסתם דמצד הדין יכול לדור בכ"מ שירצה ולא הזכירו מזה כלום וגם באחרונים לא העירו בזה וצ"ע עכ"ל:
יז
ולכ"ע אם בני העיר יכולים לסגור הדלת כו'. ע' בב"י בבדק הבית שחולק על זה וכ' דבריו תמוהים בעיני כו' עד דמלאכת שמים היא ואין משוא פנים בדבר ע"ש גם בתשו' מבי"ט ח"ג סי' ל"א האריך לתמוה על מהרי"ק בזה ע"ש וע' בב"ח שכ' ולפע"ד נראה דהכל לפי המלכות ומנהג המדינה כו' ותשובת מהרי"ק איננה צודקת אלא במלכות שהיה יושב שם ולאותן הימים כו' ע"ש וע' כנה"ג בהגב"י אות מ"ה ומ"ז מענין זה. ועיין בס' יד שאול מהגאון אב"ד דק"ק לבוב ביו"ד ס"ס רמ"ה דמעשה היה בעיר גדולה שבאו מלמדים מקומות אחרים ורצו המלמדים שבעיר לגרשם ע"י המושל ונתלו מדברי רמ"א אלו בשם מהרי"ק שבני העיר יכולים לסגור הדלת ולגרום עם המושלים שימחו בבאים לגור כו' והוא נ"י השיב להם שזה טעות מלבד דהב"י בבד"ה חלק על מהרי"ק ודחה דבריו ורמ"א לא ראה דברי ב"ה אף גם אי נימא כמהרי"ק המעיין במהרי"ק יראה שהוא אינו מדבר רק מחזקת ישוב שרוצים אחרים לבא לדור שם ומתרבה הישוב וצריכין לפרוע מס בשבילם בזה יכולין למחות אבל כאן אינם קובעין דירתם ובגפם יבואו ובגפם יצאו ולא נתרבה המס בשבילם ולבד הרי זה בת"ח ובמלמדים לא שייך כל זאת כמבואר לעיל ס"ו בהגה וביו"ד ס"ס רמ"ה ומה שאמרו דקנאת סופרים תרבה חכמה לא שייך אלא במקרי דרדקי ולא במלמדים משנה וגמ' זה הבל כו' ולבד זה בעיר גדולה שהילדים רבים ת"ל וצריכים להרבה מלמדים וגם מלמדים ממקומות אחרים אין להם שום טירדא ויושבים ולומדים וגם די להם בשכר מועט. ומה שאמרו שהגאון החסיד מוהר"א ז"ל אב"ד דק"ק אמשטרדם בהיותו בק"ק בראד הורה לגרש המלמדים אחרים אני אומר שאסור לאומרו וחלילה להגאון שיעשה כן וכל הרוצה ליחנק תולה באילן גדול עכ"ל. ועיין בתשובת חמדת שלמה סימן ה' בענין מי שרוצה לישא אשה במקום שאין לו חזקת ישוב ולדור במקום ההוא בשביל אשתו שיש לה חזקת ישוב אם בני העיר יכולין לעכב על ידו וכתב דהמנהג דלא למחות במי שנושא אשה במקום שאין לו חזקת ישוב והאריך בטעם הדבר והעלה דא"י למחות בו לא ע"י ב"ד ואף לא לסגור הדלת ע"י מונעים אחרים ומצדד שם לענין הבנים שיולדו להם די"ל שיהיה להם ג"כ חזקת ישוב אף שהמה נולדו מבר מתא אחרת ואפשר דאף לאחר מיתת האשה אין יכולין למנוע ממנו חזקת ישוב כיון שכבר התחיל לדור פה מכוחה כו' ובסוף התשובה כתב דאם יש בזה דינא דמלכותא פשיט' שיכולים למונעו אפילו ע"פ ב"ד דבכ"מ דאמרי' דינא דמלכות' דינא היינו אפילו ע"פ ב"ד כו' אך אם יפסקו הב"ד צריכין לעיין היטב לידע אופן תיקון המלכות ולפי הנראה אין הדבר ניתן למנהיגי קהלה רק לרוב דיעות ודכירנא שכן היה כמה פעמים בפוזנן בכעין זה ע"פ רוב דיעות ואופן הרוב ע"פ חוקי המדינה צריך דקדוק גדול וה' עמכם בדבר המשפט עכ"ד ע"ש:
יח
בחזקת ישוב כמו בחזקת קרקע. ע' בכנה"ג בהגב"י אות ס"ה שכ' בשם מהרי"ק דבחזקת ישוב לא אמרינן (היכא דיש ספק) אוקי בחזקת מרא קמא אלא מי שהוא עומד בתוכה הוא המוחזק ע"ש ועיין בתשובת חמדת שלמה חא"ח סימן ז' שכ' דכן נראה מוכח מכל הפוסקים (לעיל ס"ה) גבי אבעיא דבר מבואה אבר מבואה אחרינ' דעלתה בתיקו ופסקו דלא מצי מעכב מוכח דלענין זה ל"ש לומר חזקת מרא קמא כיון דאינו נוטל משלו כלום ע"ש עוד מה שפסק בענין הש"ץ שרוצים להעבירו מהשירות באמרם שלא קיבלו אותו לעולם וגם רוצים לדחות מחזקת ישוב עש"ה. ועמ"ש לקמן סימן רי"ב ס"א סק"ב:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
קנ״ו
א
[ש"ך אות ב] מהני חזקה. נ"ב והרמב"ן בחי' ובנ"י כתבו להדיא דזה דומה לקוטרא ובה"כ דלא מהני חזק'. והוכיחו כן מירושלמי:
ב
[שו"ע] אינם יכולים. נ"ב עיין תשובת מהרח"ש ח"ג סי' ק"א:
ג
[הגה] יש מקומות שדנין שאסור. נ"ב עיין בארוכה בתשובת חות יאיר סי' מ"ב מ"ג מ"ה. ועיין אורים גדולי' לימוד קצ"ו:
ד
[הגה] מוכרי סחורות יכולים. נ"ב עיין תשו' לחם רב סי' רט"ז:
ה
[הגה] הרשות בידם. נ"ב ומ"מ זה הכל בליכא ענין מצוה אבל מלמדי תינוקת. או בני ח"ל הבאים לדור בא"י א"י לעשות כן אורים גדולים לימוד קע"ט:
ו
[הגה] וטוענין חזקה שיש עמה טענה. נ"ב בד"מ כתב שהמחלוקת הפוסקים אם מהני חזקה לישוב תליא במעשה דאמר בשכוני גוואי הייתי. ועיין לקמן סי' ק"מ סי"ג בהגה:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
קנ״ו:א׳
א
אחד מבני מבוי כו' עיין בתשו' מהרשד"ם סי' תכ"א ותמ"א וסי' רס"ז ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קע"ב:
קנ״ו:ב׳
א
חנות שבחצר יכולי' השכנים למחות כו' בהגהות אשר"י כתב דהיינו לכתחלה אבל מהני חזקה ע"ש ועי' בתשובת ר"ל חביב סי' צ"ז:
קנ״ו:ג׳
א
כופין בני מבוי. עיין בסמ"ע ס"ק ט"ז שהאריך ועיין בב"ח שהאריך ג"כ בזה לבאר דעת הרמב"ם והשיג על הסמ"ע ואין דבריו נראין להמעיין שחילק בין רחיים לרחיים ומנ"ל סברא זו ועיין עוד שם בסמ"ע עד דס"ל כיון שנותן מס עמהן ה"ל כאלו דר עמהן ובהדר עמהן בעיר כבר נתבאר דנקרא שכינו כו' היינו אחר מסקנת האבעי' לקול' ולא ידעתי ליישב מאי קמבעיא ליה לר"ה בר' יהושע מי גרע מבר מתא דשייך בכרגא דפשיטא דא"י לעכב כשיש אומן אחר כ"ש בר מבואה דעיר זו ודוק וצל"ע אבל לשטת ב"י להרמב"ם ופירש"י וטור ותוס' מיושב זה עיין בב"י בס"ו עד ובדקתי בהשגות ולא מצאתי דבר זה כו' וטעה דהי' כתוב וא"א והיה סבור שהוא ר"ת ובהשגות א"א ליתא אלא הוא ר"ת ובאביאסף וכן הוא להדיא במרדכי והגמ' מיימוני בשם אביאסף ומביאם ב"י גופיה לקמן וכן הוא בדפוס הגהו' מיימוני החדשי' ועיין בס' א"א דף פ"ח ע"ש שנראה שלא כוון יפה ע"ש:
קנ״ו:ד׳
א
ורבים האומרים דבני חצר כו' נמשך אחר מ"ש ב"י סוף ס"א שכתב ודין זה ליתא לדעת שאר הפוסקי' ר"ל במבוי שאינו מפולש אע"פ שלא מיחו בראשון יכולים למחות בשני אבל לפע"ד צ"ע די"ל דהפוסקי' מודו בהא להרמב"ם ולא דברו מזה גם צ"ע על מה שמדמה מור"ם חצר למבוי בזה עיין בתשו' רמ"א סי' ט' יסוד א' וסי' ע"ג וע"ה בתשו' מהר"ס פאדוה סימן מ"א:
קנ״ו:ה׳
א
ורבי' האומרי' כו'. עיין בתשו' מבי"ט בח"א בשאלות השניות סי' י"ז דף ק"ח רע"ג וסי' ל"א דף קי"ג ובתשוב' רמ"א סי' ט' יסוד ב' ובתשו' מהרשד"ם סי' שס"ג ובתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן נ"ה:
קנ״ו:ו׳
א
מוכרים כדי פרנסתם כו' עיין בסמ"ע ס"ק כ"א עד אבל מור"ם אא"כ בסמוך סתם כדברי הטור כו' ולפע"ד נראה דמור"ם ס"ל כמ"ש ב"י דגם ל' הרמב"ם יש לפרש כלשון הש"ס ע"ש:
קנ״ו:ז׳
א
בפרט בזמן הזה. כו' ע' בתשו' רמ"א סי' נ"ב ובתשובת מהר"ן ששון סי' קנ"ה:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
קנ״ו
א
[סעיף א' רופא או אומן]. יראה אף ברמב"ם רופא אומן כוונתו או אומן שהרי סיים ולא ישכרנו לא לרופא ולא לאומן ומה שהקשה סמ"ע דאי נתכוין רבינו למוהל הא סיים כ"ש מצוה כו' תמהני מאי תיקן לפ"ז במה שפי' רופא נפשות דאטו זה אינו מצוה ונראה דלהכי כתב רבינו מילי דמצוה כגון לחלק צדקה או להתפלל בי' להורות דדוקא בענין מצוה התלוי בצירוף אנשים כמו אלו דחשיב משא"כ כשאפשר לו לילך לבתי האנשום שצריכין לכך מעכבין עליו שלא לעשותו מוהל אם הוא בענין שיבאו הרבה אנשים לביתו כנלע"ד:
ב
[סעיף ה' ואפי' היה מבני מבוי אחר] תמוה הוא דהא עכ"פ הוא נותן מס למלך דמ"ש בסיפא דחשיב לטיבות' שנותן מס עמהם למלך כיון שגם ברישא מיירי בזה אלא ע"כ דעיקר רבותא בסיפ' שנותן עם בני המבוי המס ששייך למלך מאותה מבוי עצמו ולפז"נ דרבים האומרים שמביא רמ"א על זה מודים בזה דיכול לכנוס אפי' למבוי שיש שם בני אומנות דלאותן הרבים שהם רש"י ותוס' והם מפרשים מ"ש התלמוד ואי שייך בכרג' דהכא דהיינו במס ששייך למושל העיר הזאת הוא מעיר אחרת ובזה פשוט לבעל התלמוד שיש לו רשות לכנס לעיר רק לא לאותו מבוי ואם הוא בעל מבוי אחר עדיף טפי דיכול לכנוס אפילו לאותו מבוי אבל אם הוא נותן המס הפרטי השייך לאותו המבוי עצמו נראה דגם הם מודים שיש לו כח בכל:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5