שולחן ערוך, חושן משפט קנ״ה: דין הרחקת נזיקין ובו מ"ד סעיפים. – עם 18 מפרשים

א

דין הרחקת נזיקין ובו מ"ד סעיפים.
הבית והעלייה של שנים לא יעשה בע"ה תנור בתוך ביתו אא"כ יש לו על גביו גובה ד' אמות בינו לתקרת העלייה (שלא ישרף העלייה) וכן לא יעמיד בעל העלייה תנור עד שיהיה תחתיו מעזיבה שלשה טפחים מלבד שיהא על גביו גובה ד' אמות ובכירה טפח מעזיבה מתחתיה ואם תנור של נחתומין הוא צריך שיהיה תחתיו ד' טפחים ובכירה של נחתומין ג' טפחים אע"פ שהרחיק כשיעור אם יצא האש והזיקה משלם מה שהזיקה וכל אדם בביתו צריך להרחיק כשיעורים הללו מפני השכנים שמעכבים עליו:

ב

מי שהיתה לו חנות תחת אוצר חבירו לא יעשה בה לא נחתום ולא צבע ולא רפת בקר ולא יכניס שם אספסתא (פי' תבואה שלא הביאה שליש והוא מאכל בהמה תרגום על בלילו על אספסתיה) וכיוצא בהם מדברים שעולה מהם הבל חם הרבה מפני שהחום מפסיד פירות האוצר (וה"ה שלא יפתח חלון מבית שיש בו דברים אלו לחדר שיש לו תחת האוצר) (טור בשם הרשב"א) לפיכך אם היה אוצר יין בא"י שאין החום מפסידו הרי זה עושה בחנותו כל מלאכת אש שירצה אבל לא יעשה רפת בקר מפני שמפסיד ריח היין (וכן במקום שקול ונדנוד קשים ליין שצריך להרחיק) (ריב"ש סימן רל"ו) ואם הוחזקה החנות בתחלה לרפת או לנחתום וכיוצא בו ואח"כ רצה בעל העלייה לעשות עלייתו אוצר אינו יכול למחות בידו:

ג

גילה בעל העלייה דעתו שחפץ לעשות בה אוצר כגון שכיבד וריבץ עלייתו או שריבה בה חלונות כדרך שעושים לאוצר וקדם זה ועשה תנור קודם שיכניס פירות לאוצר או שהתחיל לאצור שומשמין או רמונים או תמרים וכיוצא בהם וקדם זה ועשה התנור קודם שאצר חטים או שעשה בעל החנות מחילה על גבה להבדיל בין החנות ובין האוצר בכל אלו בעל האוצר מעכב עליו ואם עבר ועשה אינו יכול להסירו:

ד

היו מימי העליון יורדים על התחתון ומזיקין אותו אם אין שם מעזיבה בענין שכששופך מימיו מיד יורדים לתחתון ומזיקים אותו חייב לסלק היזקו ואם יש מעזיבה שהמים נבלעים בה ואינם יורדים מיד אלא לאחר מכאן יורדים ומזיקין א"ח לסלק היזקו: הגה והכל לפי הענין דאם המים מועטין וכלין לאלתר אפילו בלא מעזיבה אינו חייב לסלק היזקו ואם היו מרובים ומזיקין לו תדיר דרך המעזיבה חייב לסלקו (מרדכי ר' פ"י דב"מ) וכל זה במי תשמישו דבעל עלייה ששופך על העלייה אבל אם ירדו גשמים על העלייה ויורדין למטה על הניזק לתקן שלא יוזק (ריב"ש סי' תקי"ז) מרחיקין את הגפת (פירוש פסולת של זיתים) ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים וחול הלח מכותלו של חבירו שלש טפחים או סד בסיד:

ה

מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת הגומא שמתקבץ בה מי רגלים מן הכותל שלשה טפחים: הגה ובגומא צריך לסוד ג"כ בסיד וע"ל סעיף י' ואפילו בלא גומא אסור לשפוך מי רגלים סמוך לכותל פחות משלשה טפחים (נ"י פרק לא יחפור):

ו

לא ישתין אדם בצד כותל חבירו אם הוא של לבנים אלא אם כן הרחיק ממנו שלש טפחים ואם היה כותל אבנים די בהרחקת טפח ואם היו האבנים צחיח סלע משתין בצדו בלא הרחקה:

ז

מרחיקין את הריחים מן הכותל ג' טפחים מהריחים התחתונה שהם ארבע מהעליונה כדי שלא יניד אותו או כדי שלא יבהלנו בקול הריחיים: הגה וכל זה ברחיים קטנה כגון רחיים של יד אבל רחיים גדולה שהבהמות מוליכות אותה צריך הרחקה טפי ואם לא הרחיק והזיק בית חבירו חייב לשלם כפי ראות הדיינין שישומו אם הוא גרם לו ההיזק (תשובת הרא"ש כלל ק' סי' ד') וכן בשאר נזיקין כגון האורג שמזיק לחבירו בהכאות שעושה בשעת אריגה ישומו על פי בקיאין ואומנין וכל כיוצא בזה (ריב"ש סי' קצ"ו):

ח

מרחיקין את התנור מן הכותל שלשה טפחים מקרקעיתו שהם ארבע משפתו כדי שלא יחם הכותל ומודד מהשפה הפנימית שעובי כותלי התנור בכלל השלשה טפחים:

ט

יש מי שאומר שכל אלו ההרחקות מהכותל דוקא בכותל של לבנים ויש מי שאומר דאפי' בכותל של אבנים וזה דעת הרמב"ם והר"ר יונה ז"ל:

י

לא יחפור אדם בור ולא שיח ולא מערה ולא יביא אמת המים ולא יעשה בריכת המים לשרות בו בגדים לכבסם בצד כותלו של חבירו אלא אם כן הרחיק מהכותל שלשה טפחים ויסוד בסיד לכותל בור זה או מקוה המים זה או כותל האמה מצד חבירו כדי שלא יבליעו המים ויזיקו כותל חבירו: הגה וי"א דאפי' לא היו המים קבועים שם תמיד כגון צנור השופכת מים מבית לחוץ אפילו הכי צריך להרחיקו (מרדכי ר"פ לא יחפור) ויש חולקין (נ"י ר"פ הנ"ל והמגיד פ"ט משכנים) מיהו במי רגלים לכ"ע אסור כמו שנתבאר סעיף ה' וה"ה בור שאין בו מים כלל אסור לחפור סמוך לכותל חבירו וצריך לתקן לפי עיני אומנין הבקיאין בכך (ב"י בשם הרשב"א):

יא

אבן שהכובס מכה בגדים עד שיתלבנו צריך להרחיק אותה ד' אמות מכותל חבירו שבעת שהכובס מכה עליה המים ניתזים ומזיקים לכותל:

יב

ראובן שהיה כותלו סמוך לכותל שמעון כמין גם ובא ראובן לעשות כותל שני כנגד כותל שמעון עד שיעשה כותלים כמין בי"ת הרי שמעון מעכב עליו עד שירחיק מכנגדו ד' אמות כדי שיהיה המקום בין שני הכותלים רחב כדי שידושו בו רבים ותתחזק הארץ: הגה אפילו עמדה שם הכותל ימים רבים ונפלה כשחוזר ובנאה צריך להרחיק (טור):

יג

בד"א בכותל גנה או בעיר חדשה בכותל חצר אבל בעיר ישנה כבר נתחזקה ובונה כנגדו בלא הרחקה. הגה ועד חמשים שנה מקרי העיר חדשה (מרדכי פרק לא יחפור) ובית דירה דינו ככותל גינה (טור בשם רבינו תם):

יד

וכן אם לא היה באורך כותל שמעון שבונה כנגדו ד' אמות אינו מרחיק אע"פ שמונע הרגל מלהלך שם שהכותל שהוא פחות מד' אמות אינו צריך חיזוק הארץ: הגה וכן אם כותל ראובן הולך ממזרח למערב ושמעון בא לסמוך כותל מצפון לדרום אין צריך להרחיק (טור) וי"א דכל זה לא מיירי אלא כשקנו הקרקע מן המלך או מן ההפקר אבל בלאו הכי יכולין לסמוך כותל לכותל (נ"י פרק לא יחפור והמגיד פ"ט מה' שכנים ור' ירוחם נ' ל"א ח"ו):

טו

הכותש הריפות (פי' חטים הנכתשים במכתשת) וכיוצא בהם בתוך שלו ובעת שמכה מנדנד לחצר חבירו עד שנדנד כיסוי החבית שעל פי החבית (וי"א שאין צריך כל כך רק שינדנד הכותל קצת) (טור והמגיד פי"א דשכנים בשם הרשב"א וב"י בשם התוס') ה"ז מזיק בחיציו וחייב להרחיק כדי שלא ינדנד או יבטל מלאכתו שמזקת ואם הזיק בעת הנדנוד חייב לשלם שהרי מכחו בא הנזק: הגה ואפילו נבנה החצר אחר שבא המזיק לכאן צריך המזיק להרחיק נזקו (הגהות מיי' פ"ט והגהות אשירי ונ"י ס"פ לא יחפור) וה"ה אם אין מזיק לחצר אלא שיש חולי הראש לבעל החצר וקול ההכאה מזיק לו צריך להרחיק עצמו (ריב"ש סי' קצ"ז):

טז

מרחיקין את הסולם מהשובך של חבירו ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמיה (פי' הערוך חיה קטנה כעין חתול והר"ן פי' בפרק אלו טריפות מרטינ"ה בלע"ז) בעת שמניח הסולם ותעלה לשובך ותאכל את הגוזלות:

יז

מרחיקין את הכותל מן המזחילה של חבירו ד' אמות כדי שיהיה מקום לבעל המזחילה לזקוף סולם ולתקן מזחילה שלו הואיל והחזיק בה: הגה ויש אומרים לענין שאם קנה ממנו מקום כדי לעלות למזחילתו צריך להניח לו מקום ארבע אמות שיעור זקיפת סולם (טור בשם ר"י וב"י בשם הרא"ש):

יח

מי שבא לחפור בור בסוף שדהו סמוך למיצר חבירו אם שדה חבירו אינו עשוי לבורות סומך ואינו יכול למחות בידו ואם ימלך חבירו לחפור בור בצדו צריך להרחיק מכותל הבור ששה טפחים עד שיהיה בין חלל שני הבורות עובי ששה טפחים ואם היתה שדה חבירו עשויה לבורות אינו סומך עד שירחיק מהמצר ג' טפחים ויחפור וכשיבא חבירו לחפור ירחיק גם הוא ג' טפחים בתוך שדהו ויחפור: הגה וכשמרחיק י"א דצריך ג"כ לסוד בסיד כותל בורו וכמו שנתבאר סעיף י' (טור לדעת הרמ"ה) וי"א דבחדא מנייהו סגי (שם בשם הרא"ש):

יט

החופר בור לתוך שדהו ומכר חצי השדה ובא הלוקח לחפור גם הוא בור צריך להרחיק כל שיעור הרחקה אפילו אם היתה עשויה לבורות כיון שהראשון בהיתר עשה שהרי בשלו חפר: הגה וכן מותר לעשות בכל נזקין אלו בשלו בשאין שם דבר הניזוק חוץ מחפירות בור אצל שדה העשוייה לבורות (טור בשם ר"ח והתו' והרא"ש) ויש חולקין בזה (שם בשם רש"י והרי"ף):

כ

ראובן חפר גומא בחצירו שמי גשמים יקלחו לתוכה וכשרבו המים בוקעין ועוברים דרך חומות מרתף שמעון חייב ראובן לסלק היזקו: הגה וכל היזקות שלא נתבארו שיעור הרחקתן בכדי שלא יזיק לפי ראות הבקיאין (טור בשם הרא"ש):

כא

יש מי שאומר שלא אמרו דבהרחקת ששה טפחים בין בור לבור סגי אלא בארץ הרים אבל במקום דרפיא ארעייהו צריך להרחיק יותר לפיכך צריך להרחיק בית הכסא מבור חבירו עד שיכירו בני אדם שאינו עובר מלחות בית הכסא לבור ולרווחא דמלתא ירחיק חמשים אמה: הגה ויש מי שחולקין על זה (מרדכי פ"ק דב"מ ופ' לא יחפור) וכל מקום שמזיק צריך להרחיק עצמו אפילו היה רשות הרבים מפסיק בין הבתים כגון שתי חצרות בשני צדי רשות הרבים אפילו הכי צריך להרחיק (ב"י בשם הרשב"א):

כב

מרחיקין את גורן קבוע מהעיר חמשים אמה כדי שלא יוליך הרוח התבן בעת שזורה ויזיק לבני העיר ואם הגורן קודם לעיר מסלקו ובני העיר נותנים לו דמיו ספק מסלקו בלא דמים ומזה יש מי שלומד על דוכוס ממדינה שגזר על יהודים שיעשו עם היהודים הדרים תחת שרים קטנים בכפרים שידורו תחתיו ואם לא יגרש כולם צריכים לקיים דברי הדוכוס ולסלק היזק הרבים וליסע תחת הדוכס תחלה ולדון אח"כ עם הרבים אם יש להם היזק בזה (הגהות מרדכי דקידושין) וכן לא יעשה אדם גורן קבוע בתוך שלו אלא א"כ היה לו חמשים אמה לכל רוח כדי שלא יזיק התבן לנטיעת חבירו או לנירו.

כג

מרחיקין את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי ואת הכבשונות והדבורים מהעיר חמשים אמה ואין עושים בורסקי אלא למזרח העיר מפני שרוח מזרחית חמה וממעטת היזק [ריח] עיבוד העורות:

כד

מרחיקין השובך מהעיר חמשים אמה ולא יעשנו בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמשים אמה לכל רוח ואם לקחו כמו שהוא אפילו הוא בתוך [בית] רובע הרי הוא בחזקתו ואף אם יפול יכול לחזור לבנותו שטוענים ללוקח לומר ראשון עשאו ברשות לא שנא נגד יחיד לא שנא נגד רבים:

כה

מי שהיתה שדה חבירו נטועה גפנים או שאר אילנות ובא הוא לנטוע בתוך שדהו גפנים בצד גפנים או אילנות בצד אילנות צריך להרחיק ד' אמות: הגה (כן פי' ר"ח) כי כן דרך צורך המחרישה בין האילנות ואם אין דרך לחרוש בין האילנות אין צריך להרחיק כלל (ב"י) ובמקום שצריכים להרחיק ובאין שניהם ליטע בבת אחת כל אחד מרחיק חצי השיעור (המגיד פ' עשירי דשכנים): בד"א בא"י אבל בחוצה לארץ מרחיק בין גפנים לגפנים ובין אילנות לאילנות שתי אמות ובין גפנים לשאר אילנות או שדה (לבן) ארבע אמות: הגה וי"א דבין גפנים לאילנות בעינן להרחיק כפי אומד הדעת שלא יפריחו העופות מן האילנות אל הגפנים בשיטה אחת (טור) וי"א דוקא בנוטע אילנות אבל נוטע גרעין והאילן ממילא גדל אין צריך להרחיק (הגהות אשיר"י ומרדכי פרק לא יחפור וב"י בשם התוס') ראובן שמכר ביתו לאחד וגינתו לאחר אין בעל הגינה צריך להרחיק אילנותיו אע"פ שמכר הבית תחלה ואין אומרים בזה מוכר בעין יפה הוא מוכר (ריב"ש סימן ק"ל) וע"ל סי' קנ"ד סעיף כ"ח ובכל מקום אם היה גדר בנתיים זה סומך לגדר וזה סומך לגדר:

כו

מי שהיה אילן חבירו נוטה לתוך שדהו קוצץ כמלא מרדע ע"ג המחרישה ובחרוב ובשקמה (פי' חרוב אילן של חרובין) (ופי' שקמה אילן שעושה מין תאנים מדבריות) כל הנוטה עד שיהיה שקול כנגד המצר וכן אם היה נוטה על בית השלחין של חבירו או על בית האילן קוצץ (אפילו בשאר אילנות) (טור) את כל הנוטה עד שיהיה שקול כנגד המצר:

כז

אילן שהוא נוטה לרשות הרבים קוצץ כדי שיהא הגמל עובר ברוכבו: הגה וה"ה אם רוצה להוציא זיז למעלה מגמל ורוכבו אפילו בר"ה וכל שכן במבוי אינן יכולין לעכב עליו (טור בשם הרמ"ה וכ"כ הרי"ף) אבל אינו יכול לעשות גשר מבית לבית דמאפיל על בני רשות הרבים או בני המבוי (שם בשם תשובת אביו הרא"ש) ואפי' זיז א' אם מאפיל או שופך משם שופכין לאמצע הדרך אסור (ריב"ש סי' תנ"ה):

כח

ראובן יש לו תאנה והנוף (פי' חלק האילן שעל הארץ היינו גופא של אילן) נוטה על עלייתו של לוי ומעכבו מלהטיח גגו יכול לוי לקוץ הנוף המעכבו:

כט

אילן העומד על המצר אע"פ שהוא נוטה לתוך שדה אחד מהם שניהם חולקים פירותיו:

ל

ראובן שחפר בור וירד ומצא שרשי אילן של שמעון בתוך שדהו קוצץ וחופר והעצים שלו ואם היה קרוב לאילן שמעון בתוך ט"ז אמה השרשים של שמעון וקוצצם ונותנם לו ואם אינו צריך לחפור בור ויצאו השרשים של שמעון בתוך שדהו הרי מעמיק ג' טפחים כדי שלא יעכב המחרישה וכל שורש שמצא בתוך ג' טפחים קוצצו ואינו חושש שמא ייבש אילן של חבירו שזה בתוך שלו הוא חופר:

לא

מי שבא לעשות משרה (פי' חפירת מים שמשרין בה הפשתן) של פשתן בצד ירק של חבירו שהרי מי המשרה נבלעים בארץ והולכים ומפסידים את הירק או שנטע כרישין קרוב לבצלים של חבירו שהם מפיגים טעמם או שנטע חרדל בצד כוורת דבורים שהרי הדבורים אוכלים העלים ומפסידים הדבש כל אלו וכיוצא בהם אינו צריך להרחיק בכדי שלא יזיק ומ"מ צריך שירחיק משרה מהירק וכרישין מהבצלים וחרדל מהדבורים ג' טפחים או יותר מעט כדי שלא יהיה היזק בידים (וה"ה בכל כיוצא בזה שאין ההיזק בשעת מעשה אלא בא אח"כ על הניזק להרחיק עצמו) (טור סמ"ח):

לב

מי שהיה לו אילן בתוך שדהו קרוב לבור חבירו (או בא לנטוע) (טור) אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו הרי שרשי האילן נכנסים לבור שלי ומפסידין אותי שזה נזק הבא מאליו לאחר זמן ובעת שנטע אינו מזיקו וכשם שזה חופר בתוך שלו כך זה נוטע בתוך שלו:

לג

סמך באחד מאלו שהיה לו להרחיק וגרם היזק לחבירו יש מי שפוטר מלשלם ויש מי שמחייב:

לד

מי שעשה גורן בתוך שלו או קבע בית הכסא או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהם צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו כדי שלא יזיקו אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחבירו ה"ז חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו ואפי' ע"י רוח מצויה שכל אלו כמו שהזיקו בחיציו הן ואע"פ שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליכה הרוח המצויה המוץ והעפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו:

לה

כל הרחקות שאמרנו אם לא הרחיק וראה חבירו ושתק ה"ז מחל ואינו יכול לחזור ולהצריכו להרחיק והוא שראה ממנו שמחל כגון שסייע עמו מיד או שאמר לו לעשות או שראהו שעשה בצדו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה זכה: הגה וע"ל סימן קנ"ד סעיף י"ב וכן ראוי להורות אע"ג די"א דבעינן חזקה שלש שנים וטענה (טור בשם הרא"ש):

לו

במה דברים אמורים בשאר נזקים חוץ מארבע שהם העשן וריח בית הכסא ואבק וכיוצא בו ונדנוד הקרקע שכל אחד מאלו אין לו חזקה ואפילו שתק כמה שנים הרי זה חוזר וכופהו להרחיק: הגה ואפילו סמך קודם שבא לשם דבר הניזק (טור בשם הרא"ש ור"ת ורמב"ם) מיהו אם זכו שניהן בשל הפקר כל הקודם זכה ואין השני אחריו יכול למחות בו (ריב"ש סימן שכ"ב) וכן היזק ראיה במקום שצריך מחיצה כגון חצר השותפין שיש בו דין חלוקה יש לכל אחד מהם לכוף את חבירו לבנות הכותל באמצע כדי שלא יראהו חבירו בשעה שמשתמש בחלקו ומאחר שממילא הם מזיקים זה את זה בלי עשיית שום מעשה אין להם חזקה אלא אע"פ שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה ולמה שינו נזקין אלו משאר נזקין לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזקין אלו וחזקתו שאינו מוחל שהזיקו היזק קבוע ואם קנו מידו שמחל בניזקין אלו (או שמכרן לו או שנתן לו) (טור בשם ר"י והרא"ש וב"י בשם הרשב"א) אינו יכול לחזור בו:

לז

עשן שאמרו דוקא בעשן תדיר כגון כבשונות של נחתומין ושל יוצרים וכיוצא בהם אבל תנור שהיחיד אופה בו פת וכן כירה כיון דלא שהי קוטרא רובא דיומא לאו תדיר הוא (אבל אי שהי רובא דיומא מיקרי עשן תדיר ודינן כשל נחתומין ויוצרים) (ב"י ממשמעות דברי הרמ"ה) ואי חזי ושתק מחל ושוב אינו יכול למחות ומיהו לכתחלה מצי מעכב אפילו בעשן שאינו תדיר וי"א דבעשן שאינו תדיר אפילו לכתחלה לא יוכל למחות (פסקי מהרא"י סי' קל"ז) וכן נ"ל להורות ועשן תדיר נמי דוקא היכא דמטי לרשותא דחבריה ברוח מצויה אבל אי לא מטי ליה אלא ברוח שאינו מצויה לא מחייב לסלוקי ואפילו ברוח מצויה נמי דוקא דמזיק לאינשי אבל אי לא מזיק לאינשי אף ע"ג דמטי לביתיה ומשחיר לאישיתיה (פי' כותלו) אם ראה ושתק מחל ושוב אינו יכול למחות אבל לכתחלה מצי מעכב:

לח

בית הכסא שאמרו דוקא כעין בתי כסאות שלהם שהיו על גבי קרקע ומגולים אבל שלנו שהם מכוסים בחפירות אם ראה ושתק מחל ושוב אינו יכול למחות אבל לכתחלה מצי מעכב: הגה ראובן ושמעון שהיה להם בה"כ בשותפות והחפירה הולכת לתוך חצירו של לוי ועכשיו ראובן ושמעון רוצים לחלוק ולעשות שתי בתי כסאות לוי יכול למחות (ב"י בשם הריטב"א):

לט

מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומו ויכנסו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו והרי הם מצירים את חבירו בקולם ובצפצופם או בדם שברגליהם שהם יושבים על האילנות ומכלים פירותיהם אם היה קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו או שפירות שלו נפסדים לו בדם חייב לבטל אותה המלאכה או ירחיק עד שלא יבא לו נזק מחמתן שהיזק זה דומה לריח בית הכסא וכיוצא בו שאין לו חזקה וה"ה כל נזק גדול שאין אדם יכול לסובלו (טור סכ"ה בשם הרא"ש):

מ

בני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהן אומן ולא מיחו בידו ואח"כ רוצים למחות בידו יתבאר בסי' שאח"ז:

מא

כל דבר שידוע שאין המערער יכול לסבלו אע"פ ששאר בני אדם סובלים אותו אין לו חזקה כנגד מערער זה:

מב

הא דקוטרא ובית הכסא אין להם חזקה דוקא דעביד להו מזיק ברשות דנפשיה אבל אי אחזיק ועביד בית הכסא בגופא דארעא דחבריה דפתוח לביתיה דמזיק אי נמי דעביד בית הכסא ברשותא דנפשיה ועוקא דיליה אזיל לביתיה דחבריה כיון דבגופא דארעא קא מחזיק אית ליה חזקה ואי טען דזבניה ניהליה נאמן בשבועה ומ"מ אית ליה לכסויי לההוא בית הכסא או לההוא עוקא כי היכי דליסתליק מיניה ריחא אע"ג דאחזיק ביה בהכי בלא כיסוי ואי לא מסלק ליה לריחא לא הוי חזקה כלל אפילו אם אמר מסליקנא ליה לבית הכסא ומשתמשנא ביה במלתא אחריתא לאו כל כמיניה דלבית הכסא אחזיק וכיון דלא הוי חזקה לגופיה לא הוי חזקה למילתא אחריתי ויש מי שאומר שכיון שהחזיק בגוף הקרקע הרי הוא שלו לאיזה תשמיש שירצה ובלבד שלא יגיע לחבירו ממנו שום נזק:

מג

מי שהחזיק בנזק שיש לו חזקה כגון שפתח חלון או העביר את המים או שלא הרחיק מה שראוי להרחיק והרי המחזיק טוען אתה אמרת לי לעשות או מחלת לי אחר שראית או הוכר הנזק ושתקת ולא מחית בי והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם או שאמר כשראיתי מחיתי בך ואתה אמרת עתה ארחיק או אסתום ואתה מדחה אותי מיום אל יום כדי שתקבע היזיקך בכל אלו וכיוצא בהם על הניזק להביא ראיה ואם לא הביא ישבע המזיק היסת ויפטר:

מד

החזיק בנזק שאין לו חזקה כגון עשן ובית הכסא וכיוצא בהם וטען המזיק שקנה מידו של ניזק על המזיק להביא ראיה שקנה מידו ואם לא הביא ישבע הניזק היסת שלא קנו מידו על כך ויסלק זה היזקו: הגה לעיל סי' קנ"ד נתבאר בסעיף י"ט דהבא מכח עכו"ם הוי כעכו"ם לענין נזקין דאתו ממילא (הרא"ש בתשובה בכלל י"ח סימן ט"ו) אבל בנזקין אלו שנתבארו בסי' זה דצריך להרחיק עצמו משום דהוי כמזיקו בידים אין חזקת עכו"ם מהני לזה דיזיקנו בידים. שני שכנים הדרים ביחד וביתו של אחד נפרץ וע"י זה באים גנבים לבית השני ואמר השני גדור ביתך או מכרנה לאחרים כי אתה גורם לי היזק י"א דהדין עמו וצריך לתקן הזיקו (ר' ירוחם נתיב ל"א חלק ו' וכ"כ הטור בסי' קנ"ז בשם הרמ"א) ויש חולקין דלא הוי גירא דיליה (ב"י) וכן אם לא גדרה ונעשה לו היזק פטור מלשלם לדברי הרא"ש :

א

והעלייה. עיין בתשובת ן' לב ס"ג סי' ל"ג:

ב

גביו. משמע דבסתם תנור איירי ואפי' הכי הצריך ד' אמות בגובה והיינו כדעת הרא"ש ור"י אברצלוני הביאם הטור ע"ש. סמ"ע:

ג

מתחתיה. ובשיעור גובה דע"ג כירה כת' הטור פלוגתא והמחבר סתם ונראה דס"ל דכל הני דקחשיב שוים הם בהרחקת הגובה בד"א דמשום שלהבת העולה למעלה עשו הרחקה טובא ובטפי מד"א ליכא למיחש בשום אחד מהם עכ"ל הסמ"ע (ועיין בט"ז שמפרש דברי הטור בזה ע"ש):

ד

משלם. הש"ך הביא בשם הרי"ף שהקשה בפ' הכונס (כמ"ש הט"ו בסי' תי"ח ס"ב) שאם הרחיק גבי נזקי האש כשיעור פטור ומ"ש מהכא גבי תנור ותירץ דהתם לפי צורך שעה הוא מדליק וקמרחיב בשעורא וקעברה הדליקה יתיר משעורה וקמזקה אנוס הוא דמאי ה"ל למעבד הלכך מכה בידי שמים היא ופטור אבל הכא גבי תנור דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא היזקא לחבירו וכיון דלא עביד הכי פושע הוא וחייב וע' ביש"ש שם סי' כ"ח:

ה

בביתו. פירוש אע"פ שאין לו מי שדר עמו בעלייה וברישא איירי במי שאין לו שכנים הדרים סמוך לו וצריך להרחיק בשביל זה שדר עמו בעלייה. סמ"ע:

ו

אוצר. ל' הטור תחת אוצר תבואה או יין או שמן בעלייתו אין בעה"ב יכול לפתוח תחתיו חנות של נחתומין כו'. שם:

ז

בא"י. פי' הסמ"ע דיין של א"י הוא חזק לאפוקי של שאר ארצות דחום בעלמא מפסידו (והט"ז כ' דהטור לא חילק בין א"י לבבל ונ"ל שהי' מפרש מאי דאמר רב יוסף הני דידן אפי' דשרגא קשה להו מיירי בכל יינות אפי' של א"י דמצינו משחרב ב"ה ניטל טעם הפירות ודברי ב"י בזה דחוקים עכ"ל):

ח

רפת. ה"ה דאספסתא אסור להכניס דאחר שמתחממת מסרחת ומפסיד היין דא"י כ"מ בגמ' וכן הוא ברי"ף ע"ש והרמב"ם והמחבר חדא מינייהו נקטי. סמ"ע:

ט

בתחילה. ואם באים לעשות יחד זה חנות בביתו וזה אוצר בעלייתו צריכין לעשות פשרה ביניהן כ"כ הסמ"ע (וז"ל הט"ז אם הוחזק כו' פירוש אפי' לרש"י ורי"ף דאסרו לסמוך אפי' אין שם דבר הניזק עדיין שאני רפת בקר דדירה היא וכיון דאין ההיזק מיד א"צ להרחיק דירתו וכן פרש"י עכ"ל):

י

וכיוצא. פירוש דברים שאין החום והסרחון מזיק להם מ"מ יש גילוי דעת בזה שיאצר אח"כ ג"כ חטים והדומה לו שיפסידו מכחו. סמ"ע:

יא

מעכב. פירוש קודם שיעמיד התנור יכול למחות בו שלא להעמידו. שם:

יב

מיד. דאז הוי גירי דיליה אבל כשאין יורדין מיד הוי גרמא בנזיקין דפטור. שם:

יג

הניזק. כ' הסמ"ע דצ"ע דבסי' קס"ד ס"א כת' הרמ"א דכל צרכי הגג על בעל העלייה לתקן ע"כ והש"ך תירץ וז"ל המעיין בתשובת הריב"ש סי' תק"ז יראה שדברי הרמ"א כנים דבכאן מיירי דאף שבעל הגג מתקן צרכי הגג מ"מ ירדו גשמים על אותה התקרה דמיירי שאין שם צנור להגג ומוכרחים המים לבא על התקרה ותו אינו פושע ולכך על הניזק לתקן (והב"ח תירץ דנדון הריב"ש ז"ל הוא במי גשמים הבאים שלא בפשיעת בעל העלייה כגון גשם שוטף אבל בסי' קס"ד הוא פושע שלא תיקן הגג. כנה"ג):

יד

הלח. מפני שלחלוחו מקלקל החומה ואף שאינו מוציא הבל ואע"ג דאיתא בש"ס ופוסקים דחול מוסיף הבל היינו דוקא כשטומנין בו דבר חם משא"כ כשהוא סמוך לחומה הוא קר כ"כ הסמ"ע וז"ל הש"ך תמוה לי לפי דעת המחבר כהרמב"ם דבהיזקא דמתונתא פסק האיבעיא לחומרא דבעי הרחקה וסד בסיד וכמ"ש בס"י וא"כ חול הלח הוא היזק דמתונתא ודמי לאמת המים וא"כ למה כלל אותו דא"צ שתיהן וגם על הטור יש לתמוה קצת וצ"ע ובהרמב"ם לא נזכר חול הלח כלל וסמך אאמת המים וכתנא דמתניתין נ"ל עכ"ל (וכת' הט"ז דמדברי התוספות מוכח דבמקום ששולט השמש אצל הכותל צריך להרחיק גם בחול יבש דכשיתחמם יוסיף הבל עכ"ל):

טו

טפחים. ונראה פשוט דגם בזרעים ומחרישה אפי' בכותל של אבנים צריך להרחיק ג' טפחים כיון דטעמייהו הוא משום התמוטטות הקרקע ודומיא דגומא ומי רגלים דאיירי בכותל אבנים כמ"ש הטור שם בהדיא ומש"ה צריך דוקא גומא דבלא גומא בהרחקת טפח סגי אבל בשל לבנים אפי' בהשתנה בעלמא בלא גומא בעינן ג' טפחים. סמ"ע:

טז

סלע. לכאורה נראה דוקא משתין בצדו קאמר אבל בגומא שמי רגלים בצדו אפי' בכה"ג אסור אבל הב"י כתב דס"ל להטור דלדעת הרמב"ם אפי' בגומא אינו צריך הרחקה בצחיח סלע ובתשובה הארכתי בזה ולמדתי מזה דין חפירת ביה"כ בצד כותל של אבנים המשותף בינו ובין חבירו ועומד על יסוד קשה במצוקי ארץ הדומה לסלע בכה"ג אם צריך להרחיק ג"ט או לא עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הט"ז בדין זה דצחיח סלע. ע"ש:

יז

התנור. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רס"ז:

יח

לבנים. היינו דוקא בכל ההרחקות שמרחיקין משום שמפסידין לכותל לאפוקי זרעים ומחרישה וגומת מי רגלים דלאו משום פסידא דכותל הוא אלא משום דמתמוטט על ידם יסוד הקרקע וה"ה הרחקת מי רגלים. סמ"ע:

יט

הרמב"ם. כ"כ הה"מ פ"ח משכנים וכ"פ הב"ח ובתשובת דברי ריבות סי' רע"ז. ש"ך:

כ

מערה. עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' קנ"ה. שם:

כא

לכותל. הרמב"ם סבירא ליה דכן הדין אפילו בכותל בנין דחבירו והרא"ש והטור ס"ל דבכותל בנין א"צ בהכי אלא הרחקת ג"ט אבל א"צ לסוד ג"כ בסיד עכ"ל הסמ"ע ואינו מובן לי דלהרא"ש והטור שפסקו האיבעיא לקולא ס"ל דאפילו בכותל אינו צריך לסוד בסיד ואין חילוק. שם:

כב

מיהו. כבר כתבתי דאפי' במי רגלים אינו צריך תרתי הרחקת ג' טפחים וגם לסוד בסיד כ"א כשמתקבצים בגומא והרמ"א אהרחקת ג"ט לחוד קאי. סמ"ע:

כג

כותלו. הסמ"ע פירש דכ"כ לרבותא דאע"פ דהיה שם לראובן כותל תחלה עשויה כמין ג"ם והיא מונעת רוב העולם העוברים שם מלילך סמוך לכותל שמעון דאטו בשופטני עסקי' דילכו סמוך לה ויצטרכו אח"כ לסבב כל אורך כותל ראובן ולחזור אח"ז פניהם לילך דרך העברתו אפ"ה צריך ראובן להרחיק ד"א כשבא לבנות כותל שני נגד כותל שמעון עכ"ל (ודעת הט"ז לבאר ולפרש דין זה בדרך אחר ע"ש):

כד

חמשים. וכ"מ בד"מ והוא במרדכי אבל פשוט דט"ס הוא וצ"ל ששים שנה שהרי למדו מפ"ב דכתובות דאיתא התם ס' שנה (וכ"כ בט"ז) ומה שתמה התוי"ט פ' לא יחפור על המרדכי נ"ל דלק"מ דמדקאמר בכתובות שם אמר רב חסדא ש"מ מדר"מ כו' משמע דס"ל כר"מ ולא כר"י אבל הדין שכ' הרב צ"ע כיון דהרמב"ם והרע"ב פסקו פי"ז מאהלות כר"י א"כ ה"ה הכא וצ"ל לדבריהם דרב חסדא ה"ק לר"י פשיטא כיון דתלי בזכירה א"כ כשאינם זוכרים א"י להעיד אבל לר"מ דלא תלי בזכירה ה"א דוקא לענין טומאה תלי בס' שנה אבל לענין עדות תלוי בזכירה והש"ס דחי דגבי עדות אף ר"מ מודה מ"מ הדין שכ' הרב צ"ע וגם בתוי"ט נראה דס"ל דישנה מקרי כאן כל שאין אדם זוכרה ע"ש. ש"ך:

כה

גינה. הטעם שאין דרך בני אדם להלך בו אצל הכתלים לפי שנותנים שם תיבות וספסלים. טור וע"ש סמ"ע:

כו

המלך. ז"ל הב"י דכיון שקנאו מן השר מסתמא החזיק בד"א הצריכות לו לדוושא הלכך חבירו הבא לקנות ג"כ מהשר א"י לבנות שם שהן של חבירו אבל אי לאו הכי א"צ להרחיק ולשעבד קרקע שלו בכותל חבירו לחזקו. שם:

כז

מהשובך. מל' הרמב"ן והר"ן משמע דכשמרחיק הסולם מהשובך ד"א אף ששניהם סמוכים לכותל א' מותר להעמיד שם וה"ט משום דכל שא"י לקפוץ בקפיצה אחת לא מחשב גירי דיליה והטור לא ס"ל הכי. שם:

כח

לבורות. שדה בית השלחין מקרי עשוי לבורות ושל בית הבעל אינו עשוי לבורות. שם:

כט

סגי. (וכתב הט"ז דה"ל להרמ"א לכתוב האי וי"א לעיל ס"י על מ"ש המחבר ויסוד בסיד כו' ע"ש):

ל

בהיתר. ול"ד להא דבסי' קנ"ד סכ"ח שאם מכר או נתן החצר ושייר הבית לעצמו דרשאי אותו שזכה בחצר לבנות בפני החלונות אע"פ שהראשון עשאם בהיתר וא"ל דשאני התם דבעל החלון יזיק לו כל שעה בראייתו דהא כתבתי שם ובסי' קנ"ג דבלא היזק ראיה נמי מיירי וי"ל דשאני התם דבעל החצר הבונה כותל אינו עושה לו היזק בידים בבנינו אלא בגרמתו אבל הכא בכל מרא דחפר זה השני בסוף ו"ט מפסיד לו ולחבירו בידים וכיון דצריך להרחיק ו"ט זה מזה שורת הדין נותן כיון דכבר חפר זה הבור בהיתר שירחיק השני כל הו"ט כן כתב הרא"ש שם. סמ"ע:

לא

שחולקין. פי' הסמ"ע דס"ל דבגומא של אבנים בהרחקת טפח סגי וכשאינו של אבנים סגי בג"ט (וז"ל הט"ז לא ידעתי מי החולק ומ"ש בסמ"ע נראה דרומז על מ"ש המרדכי נשאל לר"מ על אודות ראובן שעשה צנור כו' והוא מ"ש המחבר בס"כ ופסק הרמ"א דא"צ להרחיק רק ג"ט ונ"ל דמ"מ מודה בדין זה של המחבר בעשן ובית הכסא שהרי גם במרדכי מביאו ושאני בצנור דאפשר שהניזק יגדור בפני המים כמ"ש שם בהדיא כנ"ל שאין לזוז מדברי המחבר שהם דברי ר"מ גאון. והרא"ש והמרדכי ורב עמרם הכי ס"ל והחולקים לא כתבוהו מפורש עכ"ל):

לב

קבוע. לאפוקי אם הוא ארעי ובאקראי לא גזרו עליו להרחיק ודלא כמ"ש המ"מ לדברי הרמב"ם ע"ש. סמ"ע:

לג

מסלקו. פי' מסלקו תחלה ואח"כ נותנין לו ואיפכא לא דא"כ יעמוד הגורן ימים רבים כיון דרבים משותפין בו ע"ד קדירה דבי שותפי כו' ובעל הגורן ניחא ליה בקיומו משא"כ עתה דהצריכו לסלקו תחלה ואח"כ יתעסק הוא להוציא דמי שויו מבני העיר ובש"ס וטור כתוב האי דינא בהרחקת אילן מהעיר והמחבר השמיטו מפני שאינו נוהג בח"ל וכמ"ש הטור ע"ש עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הש"ך בזה ומגיה במשנה דערכין. ע"ש:

לד

ולדון. מפורש בהגמ"ר שם שאף שהי' להן היזק מ"מ הדין ביניהן ורואין אם גם בני הכפרים היו עומדין בסכנה א"צ אלו הרבים לשלם להם מידי אף שאמרו תמות נפשי עם פלשתים לאו כל כמינייהו כו' ע"ש ובד"מ הביאו. סמ"ע:

לה

לנטיעת. שהמוץ נכנס בפרח הפרי ונרקב ע"י. ומנירו משום דהמזבל שדהו יותר מהצורך הוא נשרף ונפסד. שם:

לו

השובך. הטעם שלא יפסידו זרעוני גינה שבתוך העיר או שעל גגי העיר ושיערו חכמים דבנ' אמה מליא כרסייהו ותו לא אזלי לאכול שם:

לז

ללוקח. (וכ' הט"ז דנ"ל שלא אמרו כן אלא במידי שהיה המוכר נאמן בחזקה שיש עמה טענה אבל במידי דל"מ חזקה כגון קוטרא ובית הכסא אין טוענין ללוקח כו' ע"ש מלתא בטעמא):

לח

אילנותיו. ואפי' אם בא הלוקח ליטע אילנות מחדש ג"כ הרשות בידו כיון דבשעת הנטיעה אינו מזיק אלא לאחר זמן. סמ"ע:

לט

וע"ל. דשם כ' בהג"ה אם שייר החצר לעצמו א"י לסתום משום דבעין יפה מוכר שאני התם דבא לסתום ולהזיקו עתה בידים אבל הכא בנטיעות שנוטע אינו מזיק לכותלי הבית אלא השרשים הבאים לאח"ז וע"ש בריב"ש שם:

מ

קוצצו. ודינו ג"כ כנ"ל שכל שהוא בתוך ט"ז אמה נותנן לבעל האילן. שם:

מא

שבא. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ח:

מב

מאליו. (ק"ל מ"ש מזרעים שמרחיק והא לא הוי ההיזק עד שהשרשים יחלידו הקרקע וכן בכרשים וחרדל כו' ונ"ל דדוקא בקלקול זרע לזרע אמרינן שזה שזרע תחלה עשה שלא כהוגן קצת שלא הי' לו לסמוך כ"כ דשמא ירצה גם חבירו לזרוע וכן בבור הסמוך למיצר ע"כ יחייב את השני להרחיק מה שאין כן גבי כותל שדרך העולם להעמידו על סוף הגבול ממש. ט"ז):

מג

שסייעו. ע"ל סי' תי"ח ס"ט:

מד

מיד. נרא' דר"ל מיד שסייעו הוי חזקה ולאפוקי אם ראהו ושתק דכת' אחר זה דלא הוי חזקה אלא א"כ ידעינן דידע בנזקו ושתק גם י"ל דלרבותא נקט שסייע עמו מיד כ"כ הסמ"ע (והט"ז כתב דצ"ל ביד ולא זו אף זו קאמר ל"מ ביד אלא אפי' בפה וכת' הטור שהרא"ש ס"ל ג"ש משמע אפי' בסייע בידו וק"ל מ"ש מסי' קמ"ט במסייעו בהולכת פירות דהוי לאלתר חזקה וי"ל הא אמרינן שם אם אומר לפירות הורדתיו נאמן ה"נ מצי אמר לזמן קצוב מחלתי ונאמן עכ"ל):

מה

להורות. עיין בתשובת ן' לב ס"ג סי' מ"ו ובתשו' רש"ך ס"ב סי' ר"ח (וכת' הט"ז דבחנם טרח הסמ"ע בסי' קנ"ג סט"ז לחלק בהכרעת רמ"א בזה אלא דלפי הנרא' נטר הרמ"א עם הבאת פלוגתא זו באחרונה להכריע דהמע"ה וא"צ ג' שנים בכל מקום כנ"ל פשוט בלי שום ספק ורוח אחרת עכ"ל ועמ"ש עוד בביאור דברי הטור בזה ע"ש):

מו

בשאר. ע' בתשו' ראנ"ח סי' מ' דף ע' ובתשו' מהר"י לבית לוי סי' ב' דף י' וי"א ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קפ"ג (דוקא שא"ל מחלת לי אחר שראית ושתקת ולא מחית אבל אם א"ל קודם אני מרוצה שתפתח חלון לחצירי אינו מחילה כל זמן שלא פתח המבי"ט ח"א סי' צ"ו. אמר המאסף ושם כת' האומר לחבירו כשיהי' לי חוב אצלך הריני מוחל לך מעכשיו אע"פ שהלוהו בסתם לא הוי מחילה וצריך לתת טעם למה במחילת נזקין הוי מחילה בכה"ג ונלע"ד דשאני מחילת הנזק שבאומרו לו פתח הרי נתן לו רשות לפתוח ואם פתח הרי זה פתיחה ע"פ דבורו אמנם במי שאומר לחבירו כשיהי' לי חוב כו' שעדיין אין לו שעבוד אצלו ולכשיהי' מוחל לו הם דברים בעלמא ול"מ ולפ"ז מי שאומר כשיהי' לי קרקע סמוך אצלך אני נותן לך רשות שתפתח חלון לחצירי אם קנה ופתח לא הוי מחילה דומיא דממון עכ"ל כנה"ג):

מז

שמכרן. פירוש ואז א"צ קנין דקנהו במעות שנתן לו אם לא שזקפן במלוה. סמ"ע:

מח

שאמרו. עיין בתשו' בן לב סי' מ"ו ובתשו' מהרי"ט סי' פ"ח וסי' קי"ד דף קמ"ו (אם אמר אני אתקן להוציא העשן בשפופרת שלא יהא מזיקך הדין עמו תשובת הגאונים סי' ק"ז אמר המאסף וה"ה בכל הניזקין אם מתקנן באופן שאינו עושה נזק לחבירו אינו רשאי לעכב וכ"כ הרשד"ם חח"מ סי' רס"ו. אם בקוטרא או ב"ה אין להם חזקה. כ"ש נזקין שיש בהם סכנה הרשד"ם חח"מ סי' רפ"ד מהריב"ל ס"ג סי' מ"ו ועיין במהרש"ך ח"ב סי' קע"ב. כשיש ספק אם הוא מהניזקין שאין להם חזקה או לא התפוס בנזק הוא המוחזק. מהרש"ך ז"ל בתשובה סי' ט"ז עכ"ל כנה"ג):

מט

ומיהו. האי ומיהו ה"ל כאילו כת' דמיהו בדל"ת ור"ל דמשום דמתחלה יכול לעכב מש"ה שוב א"י למחות דאל"כ הא קי"ל כל מקום דליכא מחאה ליכא חזקה. סמ"ע:

נ

להורות. והש"ך כ' דנ"ל כדעת המחבר ע"ש שהאריך להוכיח כן בראיות ומסיק דהכי נקטינן:

נא

שאמרו. ע' בתשו' מהר"א ששון ס"ס ס"ח וסי' קל"ט ובתשובת רש"ך ח"ב סי' קפ"ג (שכני בה"כ שמביתם בא תמיד ריח רע לבהכ"נ צריכים להרחיק. שארית יוסף סי' כ"ז וכת' כנה"ג שלפי הנרא' היא אפי' כשקדם ביח הכסא לבית הכנסת ע"ש באורך):

נב

אחריתי. דיכול לו' לחבירו מש"ה לא מחיתי מפני שידעתי שיצטרך להרחיק בית הכסא זה אימת שארצה כיון שא"י לסלק הסרחון מעלי. סמ"ע:

נג

שהחזיק. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' מ"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' רצ"ו ובתשו' ר"מ אלשיך סי' צ"ד וסי' קע"א ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ד וקל"ג (כתב הט"ז דמשמע כאן דכל סילוק ריחא מבית הכסא שבביתו במקום דלא הוי חזקה ל"מ כיסוי כי זה יאמר דלמחר לפעמים לא תכסהו ואצטרך לטרוח בדינא ודיינא עכ"ל):

נד

עמו. וכ"פ הב"ח סי' קנ"ז ס"ה ודימה אותו למחיצת הכרם שנפרצה בפ' השותפין. ובעיני ראייתו כעוכלא לדנא דשאני התם דהיזק כלאים ברי כשנפרצה אבל גנבים מאן לימא לן דאתי ויותר ברי הוא היזקא דפורץ גדר בפני בהמת חבירו וק"ל עכ"ל הש"ך:

א

משנה ב"ב דף כ' ע"ב:

ב

וכן פירש רש"י שם:

ג

טור וכן כ' הנימוקי יוסף שם:

ד

ברייתא שם וכדמוקי לה אביי:

ה

שם במשנה וכת"ק וכ"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ט דין י"א ואע"פ שמשלם מעכבין עליו השכנים להרחיק כל השיעורים הללו שאולי ידליק בתיהם ואין לו מה לשלם:

ו

טור ס"ג ושכ"כ ה"ר ישעיה:

ז

לשון הרמב"ן שם דין י"ב שם במשנה דף כ' ע"ב:

ח

מימרא דרב ששת שם:

ט

שם במשנה כדאמר רב יוסף האי דידן וכו':

י

ברייתא שם

יא

שם דין י"ג בעיא דאביי שם ולא נפשטה

יב

בעיא דרב הונא בריה דרב יהושע שם ולא נפשטא

יג

כן הוא ברמב"ם ובדברי ה"ה שם וכתב ה"ה שזהו פירוש למה שאמרו בגמרא בנה עליה ע"ג ביתו וכן פירשה ר"ח ורבו ז"ל אבל הב"י דפוס ויניציאה ראיתי שהעתיק מחיצה ורש"י פי' בענין אחר

יד

כתב ה"ה וכתב הרב ז"ל דמספק אין לו להזיק חבירו ואם עבר ועשה המוציא מחבירו עליו הראיה ופירושו בכלן כפי' רבו בשם הרי"ף

טו

לשון הטור מעשה פ' הבית והעליה דף קי"ז ע"א וכדאמ' רב אשי כי הוינא בי רב כהנא וכו' ומבואר בהרי"ף והרא"ש שם.

טז

לשון הרמב"ם בפ"ט דין ב' משנה ב"ב דף י"ז ע"א

יז

פי' אבנים שהאור יוצא מהם שכל אלו קשין לכותל שמוציאין הבל:

יח

טור ס"ח תנא רבי אושעיא וכדמוקי לה שם דף י"ט ע"א:

יט

שם ובהרמב"ם במשנה שם תנן וסד בסיד ושם בגמרא בעיא וסד בסיד תנן או סד בסיד תנן ולא איפשטא וכמ"ש הרא"ש שם הלכך אם עשה אחת מהם אין כופין אותו לעשות יותר דכל ספק ממונא הוי קולא לנתבע

כ

שם ברמב"ם שם במשנה.

כא

כתב ה"ה לשון המשנה מי רגלים ופי' בגמרא (דף י"ט ע"ב) שופכין ופירשו רש"י ז"ל ואבן מיגש מי רגלי' שמתקבצים בכלי שלא יהא שופך אותם בבת אחת וכונת המחבר הוא דוקא שיש שם לגומא שכשפכין שם וכו' וסיים שם ומסתברא דאפי' בכל מים יש להרחיק וי"ל דאף ע"ג דקוו וקיימו כיון שאינו תדיר כמו כובסין אינו צריך להתרחק בשאר מים:

כב

שם דין ו' ברייתא שם וכתב הטור שצריך "להעמיד דברי הרמב"ם בסעיף דלעיל שכתב ואת הגומא וכו' דאיירי בכותל אבנים וה"ה כתב שם וכתבו ז"ל שאין חילוק בין כותל לבנים לכותל אבנים אלא בהשתנות מים אבל בשאר הרחקות הכל שוה וזה דעת המחבר:

כג

שם דין ג' שם במשנה וכתב ה"ה והטעמים מבוארים בגמרא (דף כ' ע"ב) יש ראיה שיש בהם משום נדנוד ויש בהם משום קול לבד:

כד

שם דין ד' ושם במשנה וכתב ה"ה לפי שהתנורין שלהם היו רחבי' מלמטה ומתקצרין מלמעל'

כה

טור בשם הירושלמי וכן כתב ה"ה בשם חידושי הרשב"א:

כו

שם בשם ה"ר ישעיה וכ"נ מדברי רש"י

כז

שם בשם ה"ר יונה

כח

מבואר במ"ש לעיל בס"ו

כט

ל' הרמב"ם שם ריש פ"ט שם במשנה דף י"ז ע"א

ל

שם במשנה וסד בסיד וכתב ה"ה בעי' בגמ' (דף י"ט ע"ב) ואמרו פשיטא דתרתי בעינן דאי ס"ד וכו' ונדחה זה שם אבל כתבו המפרשים ז"ל וכיון דכך אמרו דפשיטא דתרתי בעינן הכי קי"ל וזה דעת המחבר ולעיל בסעיף ד' שכתב או סד הוא בגי' הרמב"ם ורש"י שגורסי' או סד בסיד

לא

ג"ז שם דין ה' וכתב ה"ה ברייתא ומימרא שם (ע"ב) ולשון הגמרא (נדיין) ופירושו כפי' רבו ז"ל

לב

ג"ז שם דין ט' וכתב ה"ה משנה וגמרא שם (דף כ"ב ע"ב אוקימתא דמתניתין בב' רוחות) ודבריו כדברי רבו ז"ל והא דמקשינן בגמרא וקמא היכי סמך הוה ס"ד דכותל ראובן לא היה כמין ג"ם לכותל שמעון אלא כנגדו ממש וע"ז היו מקשין היאך סמכו בקרוב ד' אמות ותירצו שלא היה אלא כמין ג"ם דהיינו מן הצד לפיכך הותר לסומכו וזה פשוט לפי שטה זו וכו' ופרשו שהמשנה הוא דוקא בהלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבדו לו ד' אמות קרקע חוץ לכותלו לדווש' וחברו הלוקח מן המלך צריך להרחיק ד"א שכבר נשתעבדו לו והביאו הרמ"א לקמן בהג"ה

לג

פי' כ"ף יונית והוא כעין דל"ת הפוכ' (צ"ל גימל שכן גמא היא אות שלישית יונית)

לד

מפורש שם אוקימתא דרב וכמו שפירש רש"י שם מתוך שאין דשין אותם מבפנים צריכין דישה מבחוץ

לה

כ' ה"ה זה לא מצאתי מבואר ובהשגות אמר אברהם סברא יפה היא

לו

וביאר בנ"י שהמחזיק בו בארבע אמות סמוך לבנינו

לז

לשון הרמב"ם שם פי"א ד"ג עובדא דהנך עצורי וכו' שם סוף דף כ"ה

לח

שם ריש דף כ"ו וכתב ה"ה ופי' רש"י שאם הניח הכד על החומה וכסויה עליה ינוע הכסוי מחמת הרעדה וכן פי' אבן מיג"ש ז"ל וכ' ☜ואם הכסוי אינו מתנדנד אף על פי שהחצר מתנדנד אין זה הנזק ואין משגיחין. בו וזה דעת המחבר

לט

ג"ז שם פ"ט דין ח' משנה שם דף נ"ב ע"ב:

מ

שם במשנה

מא

ל' הרמב"ם פ"ט מהל' שכנים דין ח' וכ' ה"ה ר"ל כיון שהחזיק במזחילה נקנה לו מקום חבירו שצריך להרחיק ד"א דכדי שיוכל לזקוף הסולם אף ע"פ שיכול לבנות תחתיה (כמבואר בסימן קנ"ג ש"ח) דבנין שתחתיה אינו מעכב על הסולם אבל סמיך לה מעכב אלא א"כ הרחיק ולזה הסכים הרשב"א בסוף ימיו דמזחילה חזקה לעצמו לכל תיקונה דאי לא מתקן לה גם היא אינו מקלחת הא למה הדבר דומה לחלון העשוי לאורה שהיא ראוי להרחקת הכותל ד' אמות בחצר חבירו וכן ג"כ המזחילה:

מב

כ"כ התוספת שם כשמכר או נתן לו זקיפת הסולם בחצירו וכתב הנ"י בשם הרמב"ן דמודה באחין שחלקו ☜והעלו בדמים מפני המזחילה שיש לו חזקה בחצר לזקיפת הסולם:

מג

ל' הרמב"ם שם דין י' ממשנה שם די"ו ע"א ופסק כרבא וכלישנא בתרא שם ע"ב

מד

כתב ה"ה לא נתבאר בגמרא אבל כך היא סברת רבו וקצת מן המפרשים

מה

שם כאוקימתא בתרא וכרבא

מו

טור סי"ט כדעת ר"ח ור"ת ולזה הסכים הרא"ש והביאה הטיר שם בסעיף מ"ז ומ"ח.

מז

שם בסעיף כ' בשם תשובת אביו הרא"ש וביאר שם כיון שהמים רבים ומתאספין בגומא בוקעין ועוברין לחצר שמעון הוי גירי דיליה

מח

שם סכ"ד בשם תשובה לרב מתתיה גאון

מט

שם סכ"ה גם בשם רב עמרם

נ

וביאר שם בתשובה שמימי גשמים אלו אינן אלא כחץ היוצא מגגותיהן וממבוי שלהם ועובר דרך ר"ה ונכנס לבתיהם של אלו ומזיקים ואם באו בטענת מכר או מתנה מהני אבל לא בטענת סבלונות עכ"ל ולמד הרמ"א מדין זה הוא הדין לשאר נזקין

נא

לשון הרמב"ם שם פרק י' דין ב וכתב ה"ה משנה וגמרא שם (דף כ"ד ע"ב) ופי' גורן קבוע פירשו בגמרא כל שצריך לזרות ברחת ואינו יכול לזרות בידיו וכתב בבית יוסף ובכ"מ אע"ג דהאי דרבי יוסי בר חנינא איתמר אליביה דאביי ואנן קי"ל כרב אשי מכל מקום האי מימרא דרבי יוסי איתא בלא מימרא דאביי אמתני' דהא רבי יוסי בר חנינא קדים לאביי טובא וכוותיה נקטינן:

נב

דין זה נלמד מדין האילן משנה וגמרא שם:

נג

שם במשכה וגמר':

נד

ל' הטור סכ"ט משנה שם דף כ"ה ע"א וכת"ק:

נה

תוספת' והביאה הרא"ש שם בפסקיו:

נו

לשון הרמב"ם שם פ"ט דין ג' ורש"י פי' כל שאינ' באה לפורענות היא מנשב' בנחת לפיכך אינה מביאה הריח לעיר

נז

כן הוא שם ברמב"ם.

נח

משנה שם ד' פ"ג ע"א

נט

כן הוא שם במשנה:

ס

טור סל"ב ומבוא' בגמ' שם דף ס"ג ע"א:

סא

פירש רש"י ב"ד פותחין לו:

סב

לשון הרמב"ם שם פרק י' ד"ת משנה שם דף כ"ו ע"א:

סג

מימרא דשמואל שם:

סד

כ"כ ה"ה שם שכן צ"ל בדברי הרמב"ם שהרי כן אמרו בגמ' שם בפירושו מוכרח הוא מן הבריית' לא יטע וכו' ב' אמות ואי אפשר להעמיד' אלא באילנות לאילנות:

סה

כתב ה"ה שם רבא בר רב חנן הוו ליה הנך דיקלא וכו' ופי' הרב אבן מיגש ז"ל בשם הרי"ף דרבא לא הרחיק אלא ב' אמות כדינו בבבל וא"ל רב יוסף דאילנות לגפנים בעינן ד' אמות כמו בארץ ישראל [וכ"כ הטור בשמו] וכן העמיד הרמב"ן שטה זו:

סו

טור סל"ה כ"כ הרא"ש שם וכ"ש בשד' לבן וכ"כ הג"א שם וכ"ש אילנות או גפנים וזרעים מדברי התו' שם בד"ה אחד גפנים וכו':

סז

בשם אביו הרא"ש וכן פי' רש"י דבעינן טפי מד' אמות:

סח

שם בד"ה אבל גפנים:

סט

שם במשנה:

ע

ל' הרמב"ם שם סוף פרק י משנה שם דף כ"ז ע"ב:

עא

ופי' רש"י כדי שלא יעכבוהו מלהוליך מחרישתו שם:

עב

פי' רש"י שצילם מרובה וקשה לשדה:

עג

שם במשנה.

עד

כתב ה"ה שם בגמ' מפני שהצל רע לבית השלחין ומתוך זה למד המחבר לבית האילן:

עה

וכן פי' רש"י שם:

עו

משנה שם:

עז

כתב הב"ח ☜ואם היא מבוי שאינו מפולש אי מחלו ליה בני אות' מבוי יכול להוציא אפילו למטה מגמל ורוכבו ואין שאר העוברים יכולים למחו' עליהם וכההיא דרבי אמי ס"פ חזק' דף ס' ע"א וכן פי' הנ"י לשם:

עח

טור סמ"א בשם תשו' לגאון וביאר שם שלא יכול לומר אתה גרמת הזיקך שהגבהת את גגך וכתב עוד שאותן נופים שנוטין לרשות לוי שלו הם ואוכל פירותיהן מדין האילן הנוט' לכאן ולכאן [ב"מ דף ק"ז ע"א] וכרב שם שכן נהגו בני מיצרא שם כדאמר רב יהודא לרבין שם אבל הטו' בס"ס קס"ז לא פסק כן וכן הרמב"ם בסמוך:

עט

ל' הרמב"ם בפ"ד מהל' שכנים דין ט' וכ' ה"ה מחלוקת רב ושמואל פ' המקבל [שם] ופסק כשמואל וכן בהלכות וע' בס"ס קס"ז:

פ

ל' הרמב"ם פ' י' ד"ז משנה ב"ב דף כ"ו ע"א:

פא

מסקנ' הגמ' שם ע"ב:

פב

גם זה שם דין ה' משנה שם דף כ"ה ע"א כר' יוסי וכמסקנת הגמרא שם דף י"ח ע"ב דהא דחנן רבי יוסי מתיר בחרדל לאו דוקא וה"ה משר' וירק ובצלים וכרישי':

פג

וביאר הרמב"ם שם כיון שהנזק בא מאליו אחר שיפסקו מעשיו של מזיק:

פד

שם בגמרא סוף כ"ה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי אמר רב אשי כו' מודה ר' יוסי בגירי דיליה וכדאיתא בהלכות:

פה

שם ברמב"ם דין ז' כר' יוסי שם במשנה אע"פ שהבור קדמה לאילן לא יקוץ שזה סופר בתוך שלו ואיפסק' שם הלכה כר' יוסי כמ"ש בסעיף דלעיל גם טעמו:

פו

טור סמ"ט בשם הראב"ד כי היכי דפטרינן בהנך דהוו נפצי כיתנא ומוקי אינשי שם ריש דף כ"ו:

פז

שם ס"ג בשם בעה"ע אמתני' ואם הזיק חייב לשלם [שם דף כ' ע"ב] כתב ד"ה בכל אינך שעורין אם הזיק אפילו לאחר שהרחיקו חייב לשלם אי ידיע ומנכרא הזיק' ושכ"כ הרא"ש חוץ מהיזק הנמייה ע"י סמיכת הסולם [שם דף כ"ב ע"א] והיזק דמנפץ כיתנ' [הנזכ' לעיל] כיון שההיזק לא היה ראוי לבא מכח מעשיו אלא ע"י הרוח והנמייה:

פח

ל' הרמב"ם ריש פי"א מהלכות שכנים:

פט

כתב ה"ה מעשה שם פסק כהלכות פי' אעובדא דנפצי כיתנא וכו' דלעיל מסיק שם בגמ' היינו זורה ורוח מסייעתו וכפי' רש"י שם כי היכא דלענין שבת הוי כחו לענין נזקין נמי חשיב ליה

צ

וכ"כ הרי"ף ממימר דרב אשי וגרמא בעלמא הוא וגרמא בנזקין פטור ב"ק דף ס' ע"א

צא

שם דין ד' וכתב ה"ה דעת המחבר בזה כדעת כגאונים שכתבו שהשיעבדים נקנין בשתיקה ומדין סבלונות ותיכף שראה שהזיקו ונודע לו דשתק הוי' חזקה ולא אמרו חזקת ג' שנים וטענת מכר או מחילה אלא בגוף הקרקע ולזה נרא' שהסכי' הרמב"ן ז"ל:

צב

שם ממסקנת הגמר' ב"ב דכ"ג ע"ב:

צג

מעובדא ובי בר מוריון דהוו נפצי כיתנא וכו' כמסקנת הגמרא שם דף כ"ד ע"א:

צד

מעובדא דפפי יונא' וכו' נקמי' דרב אשי שם סוף דף כ"ה:

צה

לשון הרמב"ם שם פ"ב דין י"ג:

צו

כ"כ ה"ה שם שדעת המחבר בזה כדעת רבו דבחצר דוקא מאחר שממילא הם מזיקים וכו' אבל אם עשו מעשה כגון פותח חלונות על חצר חבירו יש לו חזקה לדעתם:

צז

רמב"ם שם בפ' י"א ד"ז:

צח

כ"כ ה"ה שם בשם המפרשי' שכן אמרו בירושלמי כ"כ הטור סנ"ה בשם ר"ת והרמ"ה וכ"כ התוס' שם דף נ"ג ע"א שכן נראה לר"י:

צט

לשון הטור בשם הרמ"ה:

ק

המחבר תפס הלשון כמ"ש הרמב"ם ונתבאר לעיל בסעיף ל"ה:

קא

שם בדברי הרמ"ה עד סוף הסי'.

קב

טור סנ"ז בשם ר"ת וכ"כ ה"ה שם בפי"א משמו וכ"כ התו' שם דף כ"ג ע"א בשם ר"י:

קג

גם בזה פסק המחבר כדעת הרמב"ם ורבו ומבוא' כמ"ש לעיל סל"ה

קד

מטעם כשהם שנים ירבו הנכנסים כ"כ הרשב"א סמ"ע:

קה

לשון הרמב"ם בפי"א דין ח' וכתב ה"ה זה למד ממעשה דרב יוסף שם ריש דכ"ג

קו

כתב ה"ה כלומר שאע"פ ששאר בני אדם אין מקפידים בזה וזה דעתו קצרה והוא מקפיד בזה ומתבאר שם שיכול למחות ואין חזקה מועלת כנגדו וכתבו המפרשים והוא שמוחזק ונודע שאין דעתו סובלת וכ"פ המחבר לקמן בסעיף מ"א:

קז

טור סנ"ט בשם אביו הרא"ש שם בפסקיו למדו ממעש' דרב יוסף דלעיל בסעיף ל"ט וכמ"ש לעיל בשם ה"ה וכ"כ הנ"י שם וכ"כ הריב"ש בסי' קצ"ו בשם הרשב"א:

קח

שם סכ"ו וסכ"ז בשם ה"ר יוסף הלוי:

קט

שם בשם הרמ"ה:

קי

טור שם לדעתו:

קיא

ל' הרמב"ם שם בפ"ד ד"ו וכתב ה"ה דין זה אע"פ שלא נזכר בגמרא בפירוש פשוט הוא לפי שטת הגאונים ז"ל שאמרו שניזקין נקנין לאלת' ובשתיק' וכיון שכן זה שמוחזק בדבר חזקתו ראי' עליו והרי חזק' זו בכאן כחזקת שלשה שנים בקרקע בטענת מכר או מתנה וכיון שכנגדו בא למחות הרי זה מוציא ממנו ועליו הראיה:

קיב

כתב ה"ה לפי שבכל תביעת ממון שטוען בה הנתבע ברי יש היסת מדבריהם וזה פשוט:

קיג

גם זה שם ד"ז וכתה ה"ה גם זה פשוט כיון שאין החזקה מועילה בהן וכו' אין חזקתו כלום לפיכך הרי זה מוציא מן המזיק בכל שעה ועליו הראיה ופי' דוקא ☜בידוע שניזק קדם אבל אם נחלקו איזה מהן קודם המוציא מחבירו עליו הראיה

קיד

הביאו הטור שם סעיף ו':

א

הבית והעליה של. ל' הרמב"ם וטור וכפי' תוס' בב"ק ס"א ב':

ב

מלבד. רש"י בב"ב שם:

ג

(ליקוט) ואע"פ כו'. דלא כר"ש דאוקמיה בשיטה בסוף ב"מ. רי"ף וכ' הרא"ש שלא הוצרך לזה דבלא"ה יחיד ורבים הלכה כרבים אבל הרי"ף נזהר מקושיתו שהקשה בספ"ו דב"ק מ"ש כאן דאם הזיק חייב ושם אם הזיק פטור אם הרחיק כשיעור ותי' דכאן כיון דתדיר מדליק איבעי ליה לעיוני משא"כ שם דלפי שעה מדליק וראיה דהא רבנן מחייבי כאן ושם בב"ק אינהו גופייהו יהבי שיעורא לפטור והוצרך לראיה זו דל"ת דשמואל פסיק כר"ש בשניהם ול"ק הלכתא אהלכתא לכן הביא ראיה דמ"מ קשיא דרבנן אהדדי (ע"כ):

ד

וכל אדם. כ"מ מרש"י הנ"ל שפי' גם בעלייה צריך להרחיק ע"ג וכן פי' רש"י להדיא בב"ק שם והסכים תוס' עמו. והביא מהרי"ק ראיה לדבריו בשורש קצב מדל"ק תחת עלייתו של חבירו כמ"ש בסיפא תחת אוצרו של כו':

ה

מדברים שעולים. ל' הרמב"ם וכ"כ תוס' יח א' ד"ה לא וד"ה הא ע"ש:

ו

וכן במקום. כמו ברחיים שם ך' ב':

ז

או שעשה. עבה"ג ועסי' רי"ד ס"ג והמחילות כו' והשמיטו הרמב"ם ורא"ש וטור הא דאכסדרה שלא היה בגי' גמ' שלפניהם וכן מ' ברש"י שלא היה לפניו ג"כ:

ח

(ליקוט) בכל אלו כו'. כ"ה שיטת הרמב"ם בספיקא אבל הרא"ש כאן חולק וכ' דא"צ להרחיק מספיקא וע"ל סי"ח בהג"ה וכה"ג פליגי באבידה בספק איבעיא וטעמו של הרמב"ם כיון דמן התורה נזקין אסור אזלי' לחומרא משא"כ להרחיק אח"כ כמ"ש בספק בכור המע"ה וכן באבידה אבל הרא"ש סובר אע"ג שהוא דאורייתא כיון דמילי דממונא אזלי' לקולא כמ"ש בס"פ הזרוע וש"מ וער"נ בנדרים ז' א' ד"ה ולענין כו' אבל הרמב"ם סובר דוקא להוציאו מחזקתו כגון שכבר עשה וכמש"ש בחולין פרה בחזקת כו' קמה כו' וכן בפ"ק דיומא במ"ר ומ"ע המע"ה וכן בספק בכור המע"ה וכן כאן שבא להזיקו (ע"כ):

ט

אם אין. כפי' הרי"ף שם:

י

והכל לפי כו'. כמ"ש בגמ' שם דתמו מיא כו' והרי"ף לא פי' כן אלא בסתמא:

יא

אבל אם. דלא הוו גירי דיליה:
(ליקוט) וכ"ז כו'. כמש"ש כ"ו א' א"ל כי אמרי' כו' הכא כו' ואע"ג דמסקינן שם א"ל היינו כו' דגרמא אסור שם שאני שהוא בעצמו מפיל הרקתא כו' וגם ל"ד לאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דהתם ממונו הוא ובפשיעתו הניחן. וע"ל סי' קס"ד ס"א בהג"ה וכל צרכו כו'. וערא"ש בפ' בתרא דב"מ ותי' הב"ח דכחן איירי שבאו הגשמים שלא בפשיעת בעל העלייה כגון גשם שוטף אבל מחמת הגג חייב לתקן (ע"כ):

יב

או סד. מתני' שם ואפי' לגי' תוס' שם הפי' ע"כ או סד כמ"ש בגמ' י"ט א' א"כ ליערב' דלא כב"י ובה"ג:

יג

ואת הגומא. דבלא גומא חילוק בין לבנים לאבנים כמ"ש בס"י וכאן אין חילוק לדעת הרמב"ם כמ"ש בס"ט:

יד

ובגומא. דלא עדיף מבור וכמ"ש בס"י וז"ש וע"ל כו':

טו

ואפילו. כמ"ש בגמ' י"ט ב' והאנן כו' בשופכין וערש"י שם ור"ל דכאן ג"כ אין חילוק בין אבנים ללבנים כמו בכל המתני':
(ליקוט) ואפילו בלא כו'. אבל דעת הרמב"ם וש"ע כאן דדוקא בגומא ועבה"ג ס"ק ש' וכן מ"ש הרב ובגומא כו' הוא דלא כהרמב"ם וש"ע דלדידהו מתני' בגומא ולא תנן כאן וסד כמו ברישא וכן מדלא כללינהו ברישא וכן לא שייך תי' דגמ' שם י"ט א' משום דל"ד כו' ודעת הרמב"ם דכל דלא קביע מקום כמו בור ונברכת א"צ להרחיק אפי' בגומא ודוקא מי רגלים ובגומא וכמ"ש בס"י בהג"ה אלא לדעת המפ' והרב דמתני' בשופכין בלא גומא בגומא סד אפי' בכל מים (ע"כ):

טז

ואם היו. כן פי' הרמב"ם צונמא על האבנים וכן מ' לשון גמ' ושל כו':

יז

(ליקוט) כדי כו'. דל"ג שם אלא ולא הדר מטעמא קמא ג"כ וכמש"ש י"ח א' ועתוס' שם ד"ה דטירייא כו' (ע"כ):

יח

וכ"ז ברחיים. עתוס' שם ד"ה ושל חמור בו' פיר"ח כו':

יט

צריך כו' ואם לא כו' וכן בשאר כו'. כמ"ש ואם הזיק משלם מה שהזיק ואמרו כדנייד נכתמא אפומא כו' ובגורן שאינו קבוע בכדי שלא יזיק:

כ

ומודד מהשפה. ירושלמי שם וכרבנן:
(ליקוט) ומודד כו'. ירושלמי שם שהן ד' מן השפה. ר' יודן בן פזי אמר מן השפה החיצונה ולפנים ורבנן אמרו מן השפה הפנימית ולחוץ (ע"כ):

כא

יש ערש"י במתני':

כב

ויש. דלא אמרו אלא במשתין דוקא:
(ליקוט) וי"א דאפי'. אבל בצנומא מותר כמש"ש בירושלמי תני בצונם מותר ומ' דוקא בצונם ומ"מ אין הכרח (ע"כ):

כג

(ליקוט) וזה דעת הרמב"ם. שכ' לעיל ב"ה ואת הגומא כו' וכ' הטור עלה וצריך להעמיד דבריו בכותל אבנים דהא תניא לא ישתין כו' אלמא אפי' בלא גומא צריך להרחיק ג"ט בכותל לבנים כו' (ע"כ):

כד

(ליקוט) לא יחפור כו' בצד כותלו כו'. לשון הרמב"ם וכ' עליו הטור ובגמ' מסיק דמכותל בורו שנינו פי' דכל הני דמתני' בענין ריחוק מכותל בורו ולא איירי מכותל דעלמא ומ"מ מסתברא שצריך להרחיקו גם מכותל דעלמא דטפי מזקי הנך ממ"ר שצריך להרחיקו ג"ט עכ"ל וכ' בבד"ה דמ"ש כותל בורו לאו למעוטי שאר כתלים אלא מפני תיקון לשון המשנה דפתח בבור (ע"כ):

כה

לשרות. גמ' י"ט א':

כו

ויסוד. שסובר דמ"ש ודלמא הוא דחויי בעלמא כידוע הסוגיא:

כז

בור זה. ונכלל בו שיח ומערה ועתוס' י"ז א' ד"ה לא שיח כו':

כח

וי"א דאפי'. שם י"ט א' ותיפוק ליה משום מיא אע"ג דלא קביע:
(ליקוט) וי"א דאפי' כו'. כ"מ בירושלמי הנ"ל תני בצונם מותר והיך אמרין ר' יוחנן נפק מכנישתא ושפך מים לחורי ארעא ולא ידעין אי משום דהוה צונם ואין משום דהוה ביה צער ולא יכול למסובל (ע"כ):

כט

ויש חולקין. מדאוקמוה שם ב' בשופכין ואפ"ה דוקא מי רגלים אבל מים שרי וע"ל ס"ה ובה"ג שם ואע"ג דנברכת לא קביע כמ"ש שם א' אפ"ה קוו וקיימי כמ"ש שם:
(ליקוט) וי"ח. וכ"ד הרמב"ם בס"ה שכ' דאפי' במי רגלים דוקא בגומא ומ"ש כאן ובמי רגלים לכ"ע אסור היינו לשיטתו שם אבל לדעת הרמב"ם לא (ע"כ):

ל

מיהו. כנ"ל בשופכין ול"ג שם בגמ' ת"ש לא ישפוך כו'. דא"כ אפי' בכל מים אסור וכ"מ בכל הפוסקים דל"ג לה:

לא

וה"ה כו' סמוך. ר"ל סמוך ממש וכפי' תוס' י"ז א' ד"ה לא יחפור וכ"כ הרשב"א ושם בתוס' ותימא כו' ומיהו כו' וז"ש וצריך לתקן כו' וכנ"ל בס"ז בהג"ה ע"ש:

לב

ראובן. עבה"ג וגי' הר"י מיג"ש אא"ר ה"ק מי כו' לכותל אכירו בד"א לא יסמוך ור"ל שהכותל ראשון הוא מן הצד שמותר כמ"ש שם בבא מן הצד לא יסמוך כותל שני כו':

לג

ואפי' עמדה. לגירסתינו ונפל וכמ"ש הרא"ש שם:

לד

ועד ששים. כצ"ל וכמ"ש בכתובות כ' ב' ומדאיירי רב חסדא אליביה דר"מ פ' כר"מ ואע"ג דר"ח לא היה יכול לומר אלא אליבא דר"מ ה"נ א"א לפסוק כר"י דלא שייך דוושא בזכירת האדם:

לה

ובית. תוס' שם ד"ה אבל כו':

לו

וכן אם. מדקאמר לכותל חבירו בד' אמות וע"כ קאי אכותל שמעון דאם אכותל ראובן מאי לא יסמוך.

לז

וכן אם. כנ"ל וכמ"ש שם בבא כו':

לח

י"א דכ"ז. מדקאמר שם לימא דלא כר' יוסי כו' וא"צ לדחוק מ"ש תוס' ד"ה לימא. וי"ל כו':

לט

מנדנד כו' עד. פי' שהחבית וכיסויו. עומד על קרקע החצר וז"ש לחצר כו' ולא הזכיר שהחבית עומד על החומה דלא כרש"י:

מ

וי"א. תוס' שם ד"ה אפומא. ונראה לר"י כו':

מא

בעת הנדנוד. שם כ"ב ב' אפילו תימא כו' זמנין דבהדי כו':

מב

חייב לשלם. שם ו' ב' ואם הזיק כו' ואשו משום חציו כמ"ש בב"ק כ"ג וה"נ גירי דיליה כנ"ל ועתוס' בב"ב כ"ו א ד"ה מ"ש ורבינא לא כו' ואמרינן שם בגמ' ה"מ דקא אזלא מכחו כו' ש"מ היכא דמכחו חייב דהא גמר איסורא מתשלומין וז"ש שהרי מכחו. דאי לאו מכחו אפי' מר בר ר"א מודה כמ"ש תוס' הנ"ל ורי"ף שם ועסל"ד:

מג

ואפי' נבנה. מדקא' עני והעשיר כו' תוס' ד"ה עני כו' והג"א שם ד"ה ואע"ג ועוד דהכא כו' ורא"ש שם ואם החזיק כו' וכמ"ש סל"ו:

מד

וה"ה אם. כ"ג א' וע"ש תוס' ד"ה לדידי והרא"ש שם וע"ל סל"ט וסמ"א:

מה

בעת שמניח. גמ' שם ואיפסיק שם כ"ה ב' כר' יוסי:

מו

הואיל כו'. וי"א תוס' שם ד"ה כדי והולכין כ"א לשיטתם בריש סי' קנ"ג ושאר מקומות דהרמב"ם סובר במחילה ותוס' ס"ל בטענה וכאן ל"פ בשלש שנים כיון דלא איירי בהכחשה:

מז

ואם ימלך כו'. תוס' שם ד"ה אביי אמר סומך אור"י ושם י"ח ב' ד"ה ואי כפי פי' בגמ' וע"ש וכמ"ש ברפת וחנות והקשו מזה לרבא ש"מ במקום שסומך דינו כרפת וחנות בפתח נגד פתח כמש"ל בסי' קנ"ד:

מח

ששה גמ' שם:

מט

עד שירחיק. כמ"ש שם בסלע הבא בידים ע"ש:

נ

וכשמרחיק י"א. הרמב"ם כנ"ל:

נא

וי"א. הרא"ש שם ומרדכי בפ' בתרא דב"מ דס"ל דלא איפשטא הבעיא ועס"ג בכל אלו כו' והרמב"ם אזיל לשיטתיה שפסק כן בכל ספיקא והרא"ש פסק בכל ספק שא"צ אפי' לכתחלה וכמ"ש בהרבה מקומות וע"ל ס"י שפ' כהרמב"ם וכן ב"ה בס"ה ע"ש:

נב

החופר כו'. שם י"ח ב' אר"פ בלוקח כו' וע"ש תוס' ד"ה ואי. ור' יוסי סבר דדבורים מזקי לחרדל וצריך בעל דבורים כו' ע"ש וקי"ל כר"י וכ"ש לגי' ר"ח ופי' דאפי' רבנן מודי בכה"ג וע"ש ברא"ש וקשה לגי' זו ולפירושו דלא מסתבר כלל כו':

נג

וכן מותר. לגי' ר"ח שם בתוס' ד"ה וסבר:

נד

ויש חולקין. רש"י והרי"ף לגירסתם וע"ש בתוס' שם ושם:

נה

ראובן כו' וכל כו'. כנ"ל בס"ז בהג"ה:

נו

יש מי. מדקאמר בור ול"ק באר אלא משום דבאר שהם נובעין ומרפיא ארעא צריך יותר וע' מרדכי:

נז

ולרווחא דמילתא. דלא עדיף מבורסקי מן העיר דשם ריחא בלבד וכאן ריחא וטעמא וע"ש:

נח

ויש מי. כמ"ש הרי"ף אצל משרה וירק שא"צ להרחיק לר"י אלא ג"ט משום גירי דיליה אבל יותר אע"ג שמזיק א"צ משום דתמו מיא והדר כו' כמ"ש בס"ד וה"ה כאן ומשרה נמי מסריח וע' בטור שכ' כל הגאונים מסכימים לס' ראשונה והיש חולקין אלו חולקין ג"כ אמ"ש בסמך:

נט

אפי' היה. כמו בהיזק ראיה כמ"ש בסי' קנד ס"ג פתח לר"ה ויש בזה כו' ועמ"ש שם:

ס

גורן קבוע. מתני':

סא

ואם. כמ"ש שם לענין אילן והשמיטו דין האילן לפי שאינו נוהג אלא בא"י ביישובה כמ"ש שם ותיפוק ליה דאין כו' ודבר זה ודאי אינו אלא בא"י ועי' בעירוכין שם.

סב

מזה. ר"ל מ"ש מסלקו ואח"כ נותנים לו כו' וכמ"ש שם בגמ' ולימא להו הבו כו' וה"ה כאן צריכין לסלק היזק כו' ואח"כ לדון כו':

סג

אם יש להם כו'. ע' סמ"ע:

סד

שרוח מזרחית. גטין לא ב':

סה

ואף אם. תוספתא שם:

סו

שטוענים כו' ל"ש. גמ' שם:

סז

גפנים בצד גפנים או. גמ' שם:

סח

כי כן. שם:

סט

ואם אין. כמ"ש בבבל ב"א ופרש"י שם:

ע

ובמקום. כמ"ש במעקה ו' ב' וכמ"ש בסי' קנד:

עא

בין כו' ובין כו' ובין. גמ' שם:

עב

או. תוס' שם דהוא כמו בין גפן לאילן:

עג

ארבע אמות. עבה"ג וה"ק שם והא אנן תנן כו' ועליה אמר שמואל ל"ש אלא כו' ומשני ה"מ דקאמ' שמואל כו' אבל אילן לגפנים כו' אין חילוק בין בבל לא"י:

עד

וי"א דבין. הרא"ש שם וכמ"ש בש"ז וס"כ בהג"ה:

עה

וי"א. דקי"ל כר' יוסי תוס' שם ד"ה אבל כו':

עו

ראובן שמכר. שמכר לשניהם בבת אחת:

עז

אע"פ שמכר הבית כו' וא"א. ר"ל לדעת האומרים בסי' קנד סכ"ז בהג"ה וי"א דיכול כו' ושם סכ"ח ראובן שנתן או מכר כו' וה"ה אם מכר כו' ולדעת ב"ה בסכ"ז יכול לסתום ג"כ חלונותיו ולכן כ' בהג"ה שם יכול לסתום ועסמ"ע שם כאן הכל מודים דא"צ וא"א בעין יפה מוכר כמ"ש בגמ' י"ח א' ת"ש מרחיקין את האילן כו' ה"נ בלוקח וערש"י ד"ה ה"נ כו' ועתוס' שם ד"ה ה"נ כו' דבכה"ג אילן קדם קרינא ביה כו' וה"ה כאן וכ"ז לת"ק ונ"מ לדברים שמזיק תיכף והוי גירי דיליה אבל באילן לר"י בלא"ה מותר ואפי' הלוקח בא ליטע מותר כמ"ש שם כ"ה ב' רי"א זה כו':

עח

וע"ל סי' קנד סכ"ח. ר"ל דשם אמרי' בין בב"א בין מכר כו' שבעין יפה מוכר לס' ראשונה והחילוק הוא כמ"ש בתוס' י"ח ב' ד"ה ואי אע"ג דגבי אילן כשסמכו כו' וכ"כ הרא"ש שם:

עט

ובכ"מ. ר"ל אפי' בא"י דמתני' קאי אא"י כמ"ש שם:

פ

או על. תוספתא שם:

פא

אפי' בשאר. מתני' שם.

פב

וה"ה אם. הרי"ף ורא"ש שם ולמדו מאילן שם:

פג

אבל אינו כו' ואפי'. כמ"ש בסי' קנג וכ"ש ברבים כמ"ש כ"ד ב':

פד

ראובן. כמש"ל סכ"ו ועסמ"ע:

פה

אילן. כפי' תוס' שם:

פו

ואם א"צ. מתני' שם:

פז

העלים דבינתא לא משכח להו גמ' שם:

פח

ומ"מ צריך. דלא עדיף מבור כו' דגירי דיליה הוא רק לאחר ג"ט לאו גירי דיליה הוא דתמו מיא כו' ועברי"ף שם ולמד הרמב"ם ג"כ לכרישין וחרדל מדכלינהו תנא בחדא בבא וצ"ע דכאן לא הוו גירי דיליה כמ"ש הרי"ף שם וכמ"ש בגמ' כ"ה ב' רי"א אע"פ כו' ואף לפי' תוס' ד"ה לא יחפור כו' ואור"י כו' ונ"ל שהרמב"ם סובר דבור דמתני' אפי' בלא מים וכמ"ש שם בגמ' משום דכל מרא ומרא דקא כו' וא"כ ה"ה כאן וכמ"ש תוס' ד"ה לא יחפור וכיון דבתחלת ההיזק כו':

פט

(ליקוט) כרישין מהבצלים כו'. אבל הרי"ף והרא"ש וטור וש"פ כ' דוקא משרה מהירק דדמי לבור שיח ומערה (ע"כ):

צ

וה"ה. כמ"ש בסל"ב:

צא

יש מי שפוטר. מדאמרי' כ"ב ב' מודי ר' יוסי כו' והא גרמא כו' ש"מ שאפי' גירי גרמא ופטור כמ"ש בב"ק ס' א' וכמ"ש בסל"ד:

צב

ויש. כמש"ל בסט"ו ע"ש:

צג

מי שעשה. כ"ד ב' כתי' דאביי ואף שנשאר בקושיא היינו דא"צ לאוקמי מתני' בהכי ועתוס' שם ד"ה קשיא אבל דינו אמת דריב"א קאי כוותי' וז"ש בסכ"ב גורן קבוע וכן במתני' אבל שא"ק ע"כ בכדי שלא יזיק:

צד

או קבע. ?"ג א' וכמ"ש בס"ך בהגה וכל כו':

צה

או מלאכה. כ"ו א' וכנ"ל:

צו

כדי שלא כו' ואפי' ע"י רוח. כמר בר רב אשי שם:

צז

מצויה. דוקא ועתוס' ד"ה זיקא כו':

צח

שכל אלו. שם כ"ה ב' אתא לקמיה דר"א א"ל כו':

צט

וכן ראוי להורות. כאן הכריע על כל הג' סימנים ועט"ז כאן.

ק

בד"א כו' שהם. כ"ג א':

קא

ואבק כו' ונדנוד. דמ' בגמ' שהחזיקו לפי שיטתו דלאלתר הוי חזקה:

קב

ואפי' סמך. תוס' ד"ה עני כו'.

קג

מיהו. כמ"ש בסי' קנד סל"ב:

קד

וכן היזק כו' ומאחר. כמש"ל בסי' קנד ס"ח ע"ש:

קה

ואם קנו. עתוס' כ"ג א' ד"ה אין. הא ראיה יש כדדייקינן כו' וכן הוא בירושלמי ועמ"ש בס' קנו ס"ד:

קו

שמחל. לשיטתו:

קז

או שמכרן כו'. לשיטתו וכמ"ש בסל"ה יע"ש:

קח

ומיהו לכתחלה. כן מ' בירושלמי שם א"ר יונתן המזיק אין לו חזקה רי"א בחיי רבנן בעשן תדיר כו' וההיא דר' אלעזר שם ג"כ דאחזיקה:

קט

וי"א כו'. כמ"ש במתני' ך' ב' חנות כו' וכ' הג"א שם נראה בכל כו' וסובר מהרא"י דהג"א קאי אסיפא ואינו יכול למחות כו' וגי' נראה דאפי' אם רצה להחזיק באותה אומנות מחדש אין יכול לעכב דהא דאמר רב כו' אבל גירסתינו אינו כן וקאי ארישא ועש"ך:

קי

דוקא היכא. כמ"ש תוס' כו א' ד"ה זיקא:

קיא

דוקא דמזיק לאינשי. כמ"ש שם ?ך"ו א' אזלא רקתא כו' אבל בלא"ה אע"ג דמרחיקין גורן לא היו מזקיקין להרחיקו משום דאחזיק ומזה הוכיח הרמב"ם דבדאחזיק מיירי כמ"ש בסל"ו:

קיב

אבל לכתחלה. כנ"ל לדעתו:

קיג

אבל לכת'. כנ"ל:

קיד

לוי יכול. עסמ"ע. וכמ"ש בגמ' ס' א' מ"ט מפני כו':

קטו

מי שהחזיק. שם והא אחזיקי להו.

קטז

וה"ה מצירים. שם אפיקו לי קורקור מ' משום צעקתם וז"ש קורקור:

קיז

או בדם כו' שפירות שלו נפסדים: שם וסלקי כו' וכמ"ש תוס' שם ד"ה כקוטרא. א"נ כו' ואע"ג דמשום צעקתם לבד היה יכול להוציאן כמ"ש אפיקו כו' כנ"ל מ"מ אילולי שמפסידין היה סובל לפנים משורת הדין כמ"ש תוס' בד"ה הנ"ל והא דקאמר כו' היה סובל כו':

קיח

אם. שם:

קיט

כ"ד שידוע. ר"ל דוקא שהוא ידוע כמו ברב יוסף וז"ש תוס' ד"ה לדידי. פי' שהיה אסתניס כו' ועבה"ג בסל"ט וכמ"ש הרא"ש בסוף פ"ב דברכות ע"ש:

קכ

דוקא דעביד כו'. נ' ב' והאמר ר"נ כו' ומדפריך הכא ולא אכל נזקין ש"מ שהוא דומיא דכל הנזקין שא"י לסובלן ומשני לאו אתמר כו' ר"ל שלא עביד בגוף הקרקע:

קכא

ואי טעין. כאן לד"ה בעינן טענה שמחזיק בגוף הקרקע:

קכב

ומ"מ אית כו'. שם כגא' ודלא כפי' תוס' ד"ה והא בשם ריב"ם אלא כמסקנא דתוס' שם שבאו בטענה ובגוף הקרקע שלקחו ממנו וכמ"ש תוס' ד"ה אתו. בקרקע שלהן כו'. ר"ל שלקחו ממנו ורב יוסף הכחיש אותם לפי' תוס' ובאו בטענת חזקה:

קכג

אפי' אם אמר. נ' ב' והאמר רב כו' ואף בגוף הקרקע לא החזיק:

קכד

ויש מי. כפרש"י שם כג ד"ה אפיקו לי כלומר שלא כו' אבל מהקרקע לא סילק':

קכה

מי שהחזיק כו' החזיק בנזק כו'. דלאלתר דנזקין כמר ג"ש דחזקת קרקע וטענת מחילה דנזקין כמו טענת מכירה דחזקת קרקע וכמו שבחזקת קרקע שאם החזיק נאמן על טענתו וישבע היסת ואם לא החזיק נאמן המערער על טענתו וישבע היסת כמ"ש בסי' קמ ס"א ה"ה כאן:

קכו

לעיל כו' בסי"ט כו'. ר"ל שישראל מזיק לעכו"ם וכ' שם וכבר נתבאר כו':

קכז

לענין נזיקין דאתו כו'. לשיטתו שכ' שם סט"ז מיהו י"ח וס"ל דהיזק ראייה כו':

קכח

אבל בנזיקין כו'. דלא עדיף מסמכו בהיתר וכמ"ש שם לס' ראשונה דהיזק ראיה היא היזק בידים ע"ש:

קכט

אין חזקת. אין מדוקדק וצ"ל אין חזקה נגד העכו"ם כו' וכנ"ל:

קל

י"א דהדין. כמ"ש בריש ב"ב נפרצה א"ל גדור ואמרו בב"ק ק' א' משום דינא דגרמי ב"ח. וחייב לשלם. טור בסי' קנז ס"ו בשם הרמ"ה:

קלא

וכן אם. טור שם בשם הרא"ש דאפי' פורץ גדר כו' אמרו שם נ"ה ב' דפטור וע"ש חוס' ד"ה אילימא כו' ועסי' שצו ס"ד בהגה וכ"ש כאן דאפי' לכתחלה אין מחויייב כמ"ש ויש חולקין כו' ומ"ש דלאו גירי דיליה. ל"ד דמ"מ אסור אלא אפי' גרמא לא הוי:

א

(עסמ"ע סקט"ו וט"ז ד"ה לפי הענין) יש לפרש כוונת הט"ז ז"ל בחו"מ קנ"ה במה שכתב ישוב על קושיות הסמ"ע סקט"ו שמ"ש גירא דילי' לא קאי אגשמים רק עמ"ש בסי' קס"ד חיוב המעזיבה שהוא מצד שופכים של בעל עלי' דהו"ל גירא דילי'. והי' משמע להט"ז ז"ל שקושיות הסמ"ע ז"ל היא גם מצד מ"ש בקס"ד חיוב המעזיבה וצרכי גג כולל הכל ומצד הגג לא קשה מידי כי מצד סדר בנין במדינות שעושים גג משופע חוץ לתקרה ומעזיבה כיון שמהתקרה ולמעלה על בעל העלי' גם הגג בכלל וכיון שעל ידי הגג יש נטירותא ביותר מגשמים ותועלת לתחתון מוטל על בעל עלי' כאלו התנו בפירוש חיוב עליו כן כיון שכ"ה דרך הבנין ולא שייך לכך טעם גירא וי"ל שהט"ז ז"ל כתב בקיצור וכוונתו שבסי' קנ"ה המכוון שכיון שרגיל שנבלע במעזיבה וסומכים על כך בבנינים וכ"ה בכמה מדינות שסומכים את עצמם על מעזיבה ואין עושים גג משופע. ואם מכל מקום מיקרי וירדו גשמים דרך המעזיבה פטור כיון שאינו גירא דילי' ובסי' קס"ד שמוטל תיקון מעזיבה על בעל עלי' גם שלמעלה יש גג והיינו מצד הנשפך מבית שבעלי' היינו כשאינו רגיל להבלע במעזיבה והו"ל גירא וצלע"ע:

ב

סעיף י' (שילא יבליעו המים ויזיקו כותל חברו) אולי יש חילוק שעל ידי גגות המשופעים שבמדונות אלו כמה דורות שייך יותר שהגשמים מגגו על כותל חברו הו"ל סגנון גירא דילי' כי לולא גג משופע שבנה גם גשם שוטף הולך מהר כסדרו ואינו מקלקל הכותל ובבנינו גג המשופע עשה גירא קלקול כותל חברו. וגם אם אינו נופל הגשם מהגג על גג חברו רק נופל לארץ אצל כותל חברו ויכול להיות שם קלקול ביסוד כותל חברו על ידי זה י"ל דהו"ל גם כן גירא כי לולא שמקובץ הרבה ביחד על ידי שפוע הגג לא הי' כל כך קלקול. אך בכך י"ל שהתקון ברצוף אבנים בשפוע לשמור מקלקול היסוד מוטל בשוה על שניהם כי אם הי' גג חברו המשופע לבדו הי' מסתמא צד קלקול ליסוד שכנגדו אם לא שידוע שאין בכך חשש קלקול רק לכותל א' כפי סגנון הבנין אז מוטל רק על א' היטב:

ג

סעיף י"ב (כדי שידושו) אודות מאי דקיימא לן ד' אמות משום דוושא צל"ע אם זה גם כן בבנין כותל ארעי של קנים או טיט ותבן כבמקומות אלו ואולי אין זה רק בחומה או על כל פנים בבנינים שיש להם יסוד שקוע בארץ מה שאין כן בבנינים שאינם שקועים בארץ כלל שום יסוד להם וצל"ע בזה היטב:

ד

סעיף ל"ו (וריח ביהכ"ס) בית הכסא אין לו חזקה מסברא כ"ה כל ריח רע ומכל מקום י"ל דוקא בחשש צער עי"ז תיכף כי רק בגירא על המזיק להרחיק מה שקורין זעגיץ גם שיש שהריח שנאוי להם. מכל מקום אינו סגנון ריח רע הצריך הרחקה מדברי תוה"ק וכן הנהוג. ובמה דצ"ל הרחקה כנ"ל י"ל שג"כ אין חזקה מועלת גם אם אין חשש חלישות או צער בגוף ואולי כל שאינו בהרחקה כנ"ל הו"ל כבהכס"א מכוסה שעל כל פנים חזקה מועלת: ריח מעשיית נרות של חלב יש להבחין על ידי בקיאים אם הו"ל כקוטרא: שילכו שכנים לבית הכסא קבוע י"ל שמועיל חזקה:

א

משלם מה שהזיקה. כת' הרי"ף בפ' הכונס בהא דאמרו שם הרחיק כראוי ועבר והזיקה פטור שזו מכה בידי שמים היא וז"ל ואי קשיא לך מ"ש התם גבי תנור דקא יהבי רבנן שיעורא ואפ"ה אם הזיק משלם מה שהזיק ומ"ש הכא דפטור לא תיקשי לך הכא דלפי צורך שעה קמדליק וקמרחיב בשיעורא וקא עברה הדליקה יתיר משיעורא וקא מזקה אונס הוא דמאי הוי ליה למיעבד הלכך מכה בידי שמים הוא ולפיכך פטור דלא יכול לאזדהורי והתם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכ' היזקא לחבריה וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב תדע דהא רבנן פליגי עליה דר' שמעון בתנור דקא יהיב שיעורא לפטור והכא אינהו גופייהו קא יהבי שיעורא לפטור עכ"ל: ולולי דברי הרי"ף דנרא' לענ"ד דהכא שיעורא דתנור אינו אלא שלא יפחות משיעורא דבפחות משיעור' הוי היזק ודאי ואינו רשאי להזיק ע"מ לשלם ולכן צריך להרחיק שלא יזיק בידים ע"מ לשלם אבל גם בהרחקת השיעור שהוא ד' אמות אכתי אינו מן הנמנע שלא ילך האש ומש"ה צריך לשלם מה שהזיק אבל בהאי דפ' הכונס דאמרו הרחיק כראוי והיינו לפי שיעור הדליקה והתם מיירי בהרחיק כראוי באופן שהוא מהנמנע שילך האש לגדיש חבירו ומש"ה ה"ל אונס גמור ומכה בידי שמים ופטור מלשלם:

א

תחת אוצר חבירו. כ"כ הרמב"ם והטור. ומשמע דוקא תחת אוצרו אבל תחת ביתו של חבירו יכול לעשות מעשה נחתום וצבע ורפת בקר מיהו הרמב"ן בחידושיו כת' עפ"י הירושלמי דתחת דירתו של חבירו נמי אסור ע"ש שהביא לשון הירושלמי כנגד דירתו מהו אמר ר' אחא כ"ש דירתו אלמא כי קתני תחת אוצרו של חבירו רבותא נקט וכ"ש דירה וכי קתני היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר כגון שהי' שם משתמש בציבי ותיבני ונמלך לעשות אוצר של תבואה ופירות עכ"ל ואם שלא נזכרו דברי הרמב"ן לא בדברי הב"י ולא באחרונים העיקר כדברי הרמב"ן כיון שהוא מפורש כן בירושלמי:

א

ואם הוחזקה החנות בתחלה. ר"פ לא יחפור פריך מינה לרבא דאמר אינו סומך ומשני דירה שאני. ופי' רש"י שאין לנו לאסור דירתו של זה כל זמן דליכא דבר הניזק והרב ר' יוסף מג"ש בחדושיו פי' דירה שאני שאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר כלל ואפי' ללישנא קמא דאמר ממליכנא בהא לא מימלך והרמב"ן בחדושיו כת' וז"ל אבל מי שפי' שאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר כלל וכו' כמדומה לי שטעה שמצאתי בירושלמי כנגד דירתו מהו אמר ר' אחא כ"ש דירתו אלמא כי קתני תחת אוצרו של חבירו רבותא נקט כו' ע"ש. ולא רצה הרמב"ן להזכיר שם המפורש מפני כבודו והוא הרב הנזכר ואיכא למידק לפי מה שמפרש הר"י מג"ש בהא דבעי אביי שם כיבד וריבץ לאוצר מהו ריבה בחלונות מהו אכסדרה תחת ביתו וכו'. והא כיון דהנך כולהו ודאי הכנה לאוצר תו לא שייך בזה לו' שאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר הרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דרוצה לעשות אוצר. ונרא' כיון דהנך כולהו אביי הוא דבעי לה ולדידיה אפי' בשדה העשויה לבורות מותר לסמוך כיון דאכתי' ליתיה לדבר הניזק ומש"ה בעי לה אי נימא דה"ל כמו איתיה לדבר הניזק או דלמא הזמנה לאו מלתא. ואע"ג דרב הונא בריה דרב יהושע נמי הדר בעי לה שם בגמ' תמרי ורימוני מהו. י"ל כיון דסמיך לה אהנך דבעי אביי א"כ איהו נמי אליביה דאביי בעי לה. ובזה ניחא ליישב הא דהשמיט הרי"ף כל הנך איבעי' דבעי לה בגמ' כיבד וריבץ וכו' משום דאנן קי"ל כדרבא דאמר אינו סומך אפילו ליתיה לדבר הניזק ורפת בקר קודם לאוצר אינו מותר אלא משום דודאי אין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר ואפי' ממליכנא לא אמרינן ביה וכמ"ש הר"י מג"ש אבל כל היכא דחזינן דרוצה לעשות אוצר ממילא אסור לסמוך אלא דלפי שיטת הר"י מג"ש גבי הרחקת אילן וגפנים הובא דבריו בסי' קי"א ע"ש דאם זה בא ליטע אילן וזה גפנים דבעל הגפנים מרחיק אמה ובעל האילן שלשה טפחים דהיכא שהוא שדה שאינו עשוי ליטע גפנים וזה אומר אטע גפנים לאו כל כמיניה כיון שאין עשוי לכך ואין בעל האילן צריך להרחיק א"כ י"ל דהנך דבעי אביי הוא אפי' לדידן דאי נימא דכיבד וריבץ אכתי לאו אוצר מיקרי א"כ לא היה צריך להרחיק אע"ג דודאי יעשנו אוצר דלאו כל כמיניה כיון דדיר' הוה ליה כמו שאינו עשוי לאוצר ולאו כל כמיניה כיון שאינו עשוי לכך אלא היכא דקדם האוצר וא"כ שפיר בעי לה אפי' לדידן אם זה הוי כמו קדם האוצר ואולי מה"ט הוכרח הר"י מג"ש לדבריו שם גבי גפנים דבדבר שאינו עשוי לכך לאו כל כמיניה כי היכא דלא תיקשי מהנך איבעיות וכמ"ש: מיהו הרי"ף דהשמיט הנך בעיות י"ל דלא ס"ל גבי גפנים כדברי הר"י מג"ש. וכבר השיגו הרמב"ן גבי גפנים ע"ש סקי"א וגבי רפת קודמת לאוצר ס"ל כפי' הר"י מג"ש וא"כ צריך לו' דהנך בעיות אביי הוא דבעי וגם רב הונא בריה דרב יהושע אליביה דאביי היא וכמ"ש ומש"ה השמיט הרי"ף הנך כיון דקי"ל כרבא וכמ"ש:

א

מרחיקין את הזרעים. בט"ז הקשה מ"ש גבי אילן ובור דא"צ להרחיק משום דהוי נזק הבא מאליו והכא גבי זרעים נמי לא הוי היזק עד שיהיו השרשים באים ומחלידים את הקרקע וע"ש מ"ש בזה ואין דבריו מובנים:

ב

אמנם כבר כתב בזה הרמב"ן בחידושיו פ' לא יחפור ז"ל ור"ח כת' בל' קצרה הנך כולהו דמתני' גירי' נינהו דמהאי שעתא משתכח הזיקייהו דלא פליגי אלא באילן דבעידנ' דנטע ליתנהו לשרשין וזה הטעם מספיק לכל הרחקות השנויות במשנתנו אלא שהרחקת הזרעים במפולת יד קשה עלינו דשרשין דגדלי בתד שעתא הוא דמזקי ליה וה"ל דומיא דאילן דמתיר ר' יוסי ואפשר שהטעם מפני שהזרעים עצמן קודם השרשה יונקין כל לחות הקרקע ומפני כך מחלידין אותו ומעלה עפר תיחוח וכיון שהם יונקין בטבעם קודם השרשה נמצא ההיזק ממקום שזרען וגירי' הוא ולא דמי לבור דלאו משום יניקה הוא אלא שהשרשין קופצין ובאין ודמי לנטיעה שהיא קופצת ממקום למקום ואין הטעם הזה מחוור לי שאף היניקה לאחר זמן היא באה ולא מכחו של זה אבל הסיד והסלעים כל אחד ואחד כגחלת הוא והוי כמניח אש בצד הכותל ומזיק ומיהו י"ל כיון שהניח כאן דבר המלקה קרקעו אע"פ שזה וזה גורם נמי אסור לר' יוסי דכל שמקום הנחתו מזיק אסור ולא דמי לתמי מיא והדר אזלי ומה לי גחלת עמומה ושורפת לאחר זמן ומה לי זרע שואב הלחלוח ושורף העפר עכ"ל:

א

ויסוד בסיד לכותל בור. כת' הסמ"ע ז"ל הרמב"ם ס"ל דכן הדין אפי' בכותל בנין חבירו והרא"ש והטור ס"ל דבכותל בנין אין צריך בהכי אלא הרחקה שלשה טפחים אבל א"צ לסוד ג"כ בסיד ע"ש. ובש"ך כתב ואינו מובן לי דלהרא"ש והטור שפסקו לקולא האיבעי' ס"ל אפי' בכותל בור דאין צריך לסוד בסיד ואין חילוק עכ"ל. ולפי מ"ש בסק"ז כיון דהיא בעיא דלא איפשטא ודאי לכתחלה צריך לעשות שניהם הרחקת וגם לסוד בסיד אלא בדיעבד אם לא עשה רק אחת מהן אין ב"ד כופין אותו ביותר כיון דספיק' לקולא. וא"כ בכותל בנין דלא מספקא אלא דודאי או סד בסיד תנן א"כ אפי' לכתחלה א"צ לעשות רק אחת מהן וזה כוונת הסמ"ע דלהרא"ש והטור דס"ל דבכותל בנין א"ל בהכי וכו' וא"צ לכתחלה משמע:

א

כשקנו הקרקע מן המלך והוא מדברי הה"מ פ"ט משכנים ורי"ו ונ"י וז"ל הה"מ יש מקשים במה נשתעבד ראובן לשמעון בהרחקה זו ופירשו שהמשנה הוא דוקא בלוקח מן המלך דבסתמא נשתעבדו לו ד' אמו' קרקע חוץ לכותלו לדוושא וחבירו הלוקח מן המלך צריך להרחיק ד"א שכבר נשתעבדו לו עכ"ל כ"כ בהגהת מיימוני ז"ל פסק ריצב"א כו' הבאתי דבריו בסי' קנ"ד סק"ח ע"ש אמנם נראה מדברי תוספות שלנו דס"ל דאפי' לא קנו מן המלך והפקר נמי צריך השני להרחיק וע"ש פרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ב) שהקשו בתו' לרבא דאמר אינו סומך קמא היכי סמיך ותירצו כיון שהכותל אינו מזיק כלום אלא שגורם למעט דושא מותר לסמוך וכ"כ הרמב"ן שם דכיון דאינו אלא מונע טוב מבעליו מש"ה קמא רשאי לסמוך דכל זמן דליכא כותל ליכא בעלים ע"ש ואי הוי ס"ל לתוספו' דדוקא בקנו מן המלך או מהפקר א"כ לא הוי מקשי תוס' מידי דקמא היכי סמיך. וכן מה שכ' בהגהת מיימוני בשם תו' דמיירי בהחזיק הובא דבריו בסי' קנ"ד סק"ח הנה מדברי תו' שלנו אינו נראה כן דאי בהחזיק לא הוי מקשי מידי כיון דבהחזיק מיירי א"כ מדברי קמא בדין החזיק וכיון דהרמב"ן נמי כ' כדברי תוס' א"כ מדבריו נמי נשמע דאפי' לא החזיק ולא קנה מן המלך או מהפקר נמי צריך הרחקה מכותל לכותל. אלא דקשה עלינו טעם הדבר דבמה נשתעבד לדוושא יותר מחלונות דודאי אין אדם מחויב להניח ד' אמות בחצירו לחלון חבירו בכדי להאיר לו וכמ"ש הרשב"א בתשובה ז"ל תחלה אקדים לכם הקדמה והוא שכבר נודע שאין אדם רשאי לשעבד במעשיו קרקע של חבירו אלא מדעתו ופעמים שאדם משעבד קרקע חבירו במעשיו ואין חבירו יכול לעכב עליו כיצד הבית והעליה וקדם בעל העליה ועשה אוצר אין בעה"ב יכול לפתוח תחתיו חנות של נחתומין נמצא שבקדימתו של זה נשתעבד ביתו של זה ולפיכך צריכין אנו לדעת ההפרש שיש בין שני אלו והוא שכל שהוא מזיק את חבירו מעשיו וכו' והיינו קדימת האוצר וכיוצא בו לפי שהוא יכול לומר אוצרי בשלי ואין אוצרי מזיקך ומה שאתה צריך להרחיק החנות לא מחמת שנשתעבד שלך לשלי אלא שאינך רשאי להזיקני וא"כ יש כאן מקום שאלה אחר שהדבר כן מי שקדם ופתח חלונותיו על חצר חבירו למעלה מד"א להכניס אורה קדם וזכה בע"כ של חבירו להרחיק ממנו ד' אמות שהרי אינו מזיקו בפתיחת חלונות שלמעלה מד"א כו' ותשובת הענין הזה מפני שחלון זה לוקח מאויר חצירו ומשתמש בו ואינו רשאי להשתמש בשל זה שלא מדעתו משא"כ באוצר שאינו משתמש בשל בעה"ב כלל עכ"ל. והכא בדוושא היכי משתמש בקרקע של חבירו שלא מדעתו. ולכן נראה כדברי הרמ"א דבעינן דוקא שקנו מן המלך או מן ההפקר או בהחזיק בה. אמנם נראה דבהפקר אע"ג דזכה בד' אמות הסמוך לכותלו להיות לו לדוושא אבל בגוף הארבע אמות אין לו קנין הגוף אלא שעבוד דושא וראיה דהא בכותל מן הצד מותר משום דאינו ממעט דוושא ואי נימא דזוכה בקרקע ד"א היכי רשאי להעמיד כותל על קרקע שלו. ואע"ג דבחצר שלפי פתחים מתחלקת דעת הר"ר יוסף הלוי כשקדם וזכה מהפקר דיש לו ד"א לכל פתח וזוכה בגוף הקרקע והובא ברמב"ן פ"ק דבתרא דף י"א וע"ש בנימוקי אבל בכותל אין לו קרקע אפי' בזוכ' מן ההפקר אלא לשעבוד דושא וכדמוכח מהאי דכותל מן הצד:

א

וי"א דבחדא מנייהו סגי. והוא דעת הרא"ש וז"ל איבעיא להו וסד בסיד תנן או דלמא או סד בסיד תנן ולא איפשטא הלכך אם עשה אחד מהם אין כופין לעשות יותר עכ"ל ונראה דהיינו דוקא אם עשה בדיעבד אבל לכתחל' צריך לעשו' שניהם וכמ"ש הרמ"א בהנך בעיא דכיבד וריבץ שבסעיף ג' דעלו בתיקו ומש"ה אינו רשאי לכתחלה ובדיעבד אין כופין וה"נ לכתחלה אינו רשאי לחפור סמוך לבורו עד שירחיק שלשה וגם סד בסיד. ואפשר דאפי' כבר עשה בור בהרחקת שלשה אינו רשאי לכתחל' לעשותו בור מים לפי מ"ש תוס' ר"פ לא יחפור דעיקרא דהרחקה בבור משום מתונתא ומשום מיא ע"ש אבל בדיעבד שנעשה שם בור מים בהרחקת שלשה בלא סיד אין כופין אותו ביותר ועמ"ש בסק"ה:

א

דבחדא מנייהו סגי. ונלענ"ד דהיינו דוקא שיהיה עכ"פ בין בור לבור כותל של ג' טפחים דהא סד בסיד לא מהני אלא היכא דאיכא כותל והיינו שיסוד כותל הבנין או כותל הבור בסיד אבל היכא דליכא ג"ט בין בור לבור לא מהני סד בסיד דסיד לא מהני אלא לכותל וכל כותל בור אינו פחוח מג'. ואם באו לחפור שניהם בבת אחת ורצו שניהם לסוד בסיד זה מרחיק טפח ומחצה וכן השני בכדי להיות לכותל שלם ואז מהני סד בסיד אבל בפחות מג' טפחים ודאי לא מהני סד בסיד והגע בעצמך אם יהיה הכותל רחבו משהו וכי תעלה על דעתך דהסיד מחזיקו וכיון דשיעורא בעינן גם לסיד א"כ אינו פחות מג' דהוא שיעורא דכותל בור ובזה נראה לענ"ד ליישב קושיות הרא"ש ר"פ לא יחפור וז"ל וא"ת הא דפריך בגמרא תנן לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו כו' בשלמא לאביי ניחא ולפי מה דס"ד דמחלל בור שנינו לאביי נמי תיקשי כיון שהראשון סמוך ברשות א"כ השני צריך להרחיק ששה טפחים מחלל בורו ע"ש. ולפי מה שכתבתי אפשר לומר דמאי דתנן אא"כ הרחיק שלשה וסד בסיד תרתי תנן ברישא וס"ל דסד בסיד במקום הרחקת שלשה וכיון שהרחיק שלשה וסד בסיד ה"ל הרחקת ו' טפחים וע"ש ר"פ לא יחפור איבעיא להו וסד בסיד תנן או דלמא או סד בסיד ת"ש ר' יהודה אומר סלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן זה מרחיק ג"ט וסד בסיד וזה מרחיק ג"ט וסד בסיד בא בידים אין לא בא בידים לא. וכתבו תוס' ז"ל ויש ספרים דלא גרסי האי דיוקא אלא משני בא בידים שאני כו' ואין נראה דהיכא בעי למיפשט וסד בסיד תנן הא איכא למיבעי' ההיא דר"י גופיה אי תרתי בעי או לא וע"ש. ולפי מ"ש יש ליישב הגירסא והוא דכיון דתני זה מרחיק שלשה וסד בסיד וזה מרחיק כו' ומשמע מזה דעל הראשון נמי להרחיק וכרבא דאמר אינו סומך וכדאיתא שם בגמ'. וא"כ צריך לומר תרתי דאי נימא מרחיק שלשה או סד בסיד א"כ משמע דכל שסד בסיד א"צ הרחקה כלל דהא לא תני שיעורא גבי סד בסיד והיכי מצי סמיך בצד המיצר שמא גם השני יסוד בסיד וראוי היה להרחיק גם בסיד עכ"פ טפח ומחצה ומדלא תני שיעורא כלל גבי סד בסיד ע"כ תרתי קאמר וכן נמי לאביי דאמר סומך ומוקי לה כשבאו שניהם לחפור בבת אחת נמי לא שייך למיתני מרחיק שלשה או סד בסיד וכן השני מרחיק או סד בסיד כיון דגבי סיד לא תני שיעורא כלל א"כ משמע דסד בסיד של זה ושל זה א"צ שום שיעור ולא סגי בלא שיעור וכמ"ש דאל"כ ליכא כותל כלל אע"כ דתרתי קאמר ולזה משני בא בידים שאני ומש"ה בעי תרתי:

א

מרחיקין השובך. כתב בנימוקי פ' לא יחפור וז"ל כולהו מתני' הוי גיריה ממש ולא מבעיא בור ושיח ומערה דכל מרא ומרא מרפיה לארעיה כו' והרחקת שובך הוי נמי מטעם אחר שהוא משום שן דיונים דדמיא לשן דשור להתחייב על נזקיהן חשבינן להו כאלו הן שלו לגמרי אע"פ שאינו שלו לגמרי לחייב בהם משום גזל אלא מפני דרכי שלום איכא עכ"ל ומדברי הרמב"ן אינו נראה כן ע"ש במלחמות בסוגיא דחרדל וז"ל ואי קנין דבורים תורה היינו נמי שן דאמר רחמנא לתשלומין כדאמר ובער אלא שלא קני להו אלא מפני דרכי שלום מיהו כי שכיח היזיקייהו ודאי מסלק להו דהיינו נמי שובך כדאמרן עכ"ל. ולפ"ז אם לא הרחיק השובך מן העיר והלכו והזיקו תליא במחלוקת שבס"ג דלדעת הראב"ד דכל הנך הרחקות אם לא הרחיקו והזיקו דפטור מלשלם א"כ יוני שובך נמי פטורין לדעת הרמב"ן דלא חייב בהו משום שן כיון דאינו קנין תורה אלא מפני ד"ש. ולדעת הרא"ש דבכל הנך הרחקות חייב לשלם משום גירי דיליה א"כ יוני שובך דהוי נמי גירי חייב לשלם דאע"ג דלא קני להו ה"ל כמעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו דמחייב משום שן אפי' לבהמה שאינו שלו וכדאיתא פ' הכונס (בבא קמא ד' נ"ו) ומ"ש תו' ד"ה המעמיד בהמת חבירו:

א

ובאו שניהם ליטע בבת אחת. כ' בחידושי הרמב"ן ס"ס לא יחפור בשם ר' יוסף הלוי שהעיד בשם רבו דאם זה בא ליטע אילן וזה גפנים בעל גפנים מרחיק אמה ובעל אילן שלשה טפחים ואם הוא שדה שאינו עשוי ליטע גפנים וז"א אטע גפנים אינו מחויב בעל האילן להרחיק כיון שאינו עשוי ליטע גפני' לאו כל כמיניה וע"ש שתמה עליו דמעולם לא שמענו שא' יאמר לחבירו אל תטע גפנים או אזיקך ולא אמרו בשדה שאינו עשוי לבורות שאינו מחויב להרחיק אלא כשעכשיו אינו רוצה לחפור אבל כשרוצה לחפור אפי' בשדה שאינו עשוי לבורות מרחיק. ועמ"ש בסק"ג דהרי"ף נמי סובר כדעת הרמב"ן. ואע"ג דהר"י מיג"ש העיר כן בשם רבו בחיבורו דהשמיט הנך בעיות שכתבנו שם נראה דס"ל דאינו יכול לומר אל תטע או אזיקך:

א

מי שבא לעשות משרה. ויען כי סוגיא דחרדל ודבורים בו מבואר שורש דיני נזקי שכנים עם שריגים וסעיפים ע"פ פירושים ושיטות שנאמרו בו. ולכן ראיתי להעתיק לפנינו הסוגיא עם השיטות שנאמרו ונשנו וגם הקשיות והפירוקים שבסוגיא בו ימצא המעיין כללי ופרטי דיני שכנים. גרסינן ר"פ לא יחפור אתמר הבא לסמוך בצד המצר אביי אמר סומך ורבא אמר אינו סומך איכא דאמרי בשדה שאינו עשוי לבורות ד"ה סומך כי פליגי בשדה העשויה לבורות אביי אמר סומך ואפילו לרבנן כו' ורבא אמר אינו סומך ואפילו לר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו הני מילי התם דבעידנא דקא נטע ליתנהו לשרשין אבל הכא אמר ליה כל מרא ומרא דקא מחית קא מרפית ליה לארעאי כו' ת"ש מרחיקין את המשרה מן הירק ואת הכרישין מן הבצלים ואת החרדל מן הדבורים טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך לא כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ"ל דהני קשו להדדי אי הכי אימא סיפא ר' יוסי מתיר בחרדל מפני שיכול לומר לו עד שאתה אומר לי הרחק חרדלך מן דבוראי הרחק דבורך מן חרדלאי שבאות ואוכלות לגלוגי חרדלאי ואי דלא סמיך היכא משכחת לה אמר ר' פפא בלוקח אי בלוקח מ"ט דרבנן ועוד מ"ט דר' יוסי אפי' משרה וירקא נמי אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק א"א מכלל דר' יוסי סבר על הניזק להרחיק א"ע אי על הניזק אפי' משרה וירקא נמי אלא לעולם ר' יוסי על המזיק ס"ל והכי קאמר להו ר' יוסי לרבנן תינח משר' וירקא דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי אי בבינתא לא משכחת לה אי בטורפא הדר פארי וסבר ר' יוסי על המזיק להרחיק והתנן רבי יוסי אומר זה נוטע בתוך שלו וזה חופר בתוך שלו אלא לעולם רבי יוסי על הניזק ס"ל ולדבריהם דרבנן קאמר לדידי על הניזק להרחיק א"ע ואפי' משרה וירקא לא בעי רחוקי אלא לדידכו דאמריתו על המזיק להרחיק א"ע תינח משרה וירקא דהני מזקי הני והני לא מזקי הני אלא חרדל ודבורים תרווייהו מזקי אהדדי ורבנן דבורים לחרדל לא מזקי כו'. ושיטת רש"י ותוס' מבואר שם בתוס' ד"ה ואי דלא סמיך היכי משכחת לה ז"ל פי' ר"י בשלמא לאביי דאמר סומך אתי שפיר דאיירי שסמך בעל דבורים תחלה ואע"ג דהשתא ס"ד דדבורים לחרדל מזקי לכ"ע מ"מ סברי רבנן על המזיק השני להרחיק כל הרחקות כמו גבי בור דאם סמך הראשון על השני להרחיק כל ששה טפחים ור' יוסי סבר כיון דדבורים נמי מזקי לחרדל ועשה נמי קצת שלא כהוגן אע"ג שבדין אינו יכול למונעו גם בעל החרדל יכול לסמוך ולא דמי לבור דהתם משום דמרפי לארעא כו' אלא לרבא היכי משכחת לה רבנן דירחיק כל הרחקה ולר' יוסי לא ירחיק כלל כיון דתרווייהו מזקי אהדדי על כל א' להרחיק חצי הרחקה ואפי' סמך בעל דבורים תחלה יש לו לסלקם הואיל שלא כדין עשה ואמר ר"פ בלוקח שזרע חרדל ומכר חצי שדהו והלוקח העמיד הדבורים וסברי רבנן כדמסיק דדבורים לא מזקי לחרדל ועל המזיק להרחיק א"ע אע"פ שעשה בהיתר אע"ג דגבי אילן כשעשה בהיתר אמרי' דלא יקוץ הני מילי אילן שעשוי לעמוד שנים רבו' ואיכא הפסד מרובה וכו' ר' יוסי סבר דדבורים מזקי לחרדל וצריך בעל דבורים להרחיק כל ההרחקה וכו' ע"ש והמתבאר משיטה זו דלאביי דאמר סומך על השני להרחיק כל הרחקה ולפי דעת מפרשים דאפי' למ"ד סומך אין על השני להרחיק אלא חצי הרחקה ואינו מרויח הראשון אלא סמיכתו. וא"כ לפי ס"ד דרבנן נמי סברי דדבורים לחרדל מזקי א"כ ע"כ הא דאמרי רבנן מרחיקין החרדל מן הדבורים היינו חצי הרחקה והא דר' יוסי מתיר היינו דמותר לסמוך לגמרי והטעם כתב הרמב"ן בחידושיו משום דדבורים לחרדל נמי מזקי וא"כ אינו מוטל עליו אלא חצי הרחקה וכיון דחצי הרחקה אינו מועיל כלום דאכתי מזקי אהדדי ומש"ה מותר לסמוך לגמרי ע"ש: והנה לפי שטת רש"י ותוספות בכל המזיקין אע"ג דסמיך בהיתר לא מהני מלבד באילן משום הפסד מרובה. והרמב"ן כתב משום ישוב ארץ ישראל ע"ש וכן הוא שטת הרי"ף דבכל המזיקין לא מהני בהיתר איכא למידק מ"ש מבור דמהני בהיתר דהא לאביי דאמר סומך אפי' עמד הניזק אח"כ אין הראשון צריך להרחיק בע"כ משום דכבר עמד בהיתר וכן לרבא באוצר וחנות דאם רפת בקר קודמת אינו צריך לסלק המזיק ובע"כ משום טעמא דבהיתר ואלו גבי לוקח דאין לך היתר גדול צריך לסלק המזיק כשבא הניזק אח"כ. ונראה דטעמא דאביי דאמר סומך ואינו צריך להרחיק כשבא הניזק אח"כ לאו טעמא משום בהיתר כיון דבהיתר לא מהני אלא באילן. אלא טעמא דאביי דס"ל דאין על המזיק דין הרחקה אלא היכא שהניזק כבר עמד שם צריך להרחיק שלא יזיק אבל קודם שעמד הניזק דאין עליו שם מזיק מותר לסמוך ואם רוצה הניזק אח"כ לעמוד שם אין המזיק צריך להרחיק אלא על הניזק להרחיק א"ע שלא יוזק אבל לרבא דס"ל אינו סומך וס"ל דצריך להרחיק א"ע שלא יזיק אח"כ וקדימתו לא מהני אלא צריך להרחיק עצמו שלא יזיק אפילו בא הניזק אח"כ ואם כן קדימה לא מהני לרבא אלא משום בהיתר ולא מהני בהיתר אלא באילן וברפת בקר קודמת לאוצר דמהני אפי' לרבא נמי לאו טעמא משום בהיתר אלא משום קדימת המזיק צריך הניזק להרחיק א"ע וכמו לאביי כיון דרבא נמי ס"ל גבי דירה שאין לנו לאסור דירתו כמו לאביי בכל המזיקין המוקדמין אבל היכא דליכא דין קדימה דהא קי"ל כרבא דקדימה לא מהני אלא ברפת בקר משום בהיתר נמי לא מהני אלא באילן ודו"ק: אמנם אכתי תיקשי משדה שאינו עשוי לבורות דקי"ל סומך אפילו לרבא וכשבא השני אח"כ על השני להרחיק כל הרחקה וכיון דלרבא לא מהני קדימה אלא אפילו קדם מזיק כשבא הניזק אח"כ צריך המזיק להרחיק שלא יזיק ומה שקדם אינו אלא משום דאינו עשוי לבורו' ואמרי' שלא יהיה כאן בור אבל אם בא אח"כ השני והעמיד בור למה לא ירחיק הראשון כיון דקדימה אינו מועיל ובהיתר לא מהני. ולפמ"ש תוס' דהיכא דתרווייהו מזקי אהדדי על השני להרחיק כל ההרחקה היכא דהראשון עמד בהיתר כמו שכתבו גבי חרדל ודבורים. א"כ ניחא בשדה שאינו עשוי לבורו' דה"ל הראשון סמך בהיתר ואח"כ כשבא השני לחפור בור צריך השני להרחיק כל הרחקה ואם זה מרחיק תו ליכא היזק. אבל לפי דעת המפרשים דאפי' למ"ד סומך אין על השני להרחיק אלא חצי הרחקה ואינו מרויח בקדימתו אלא סמיכתו אבל לא הרחקת השני וכיון דהשני אינו מרחיק אלא חצי הרחקה ואכתי איכא היזק א"כ למה לא ירחיק נמי הראשון כיון דבהיתר לא מהני והוא עכשיו מזיק דודאי אי נימא דהשני צריך להרחיק כל הרחקה היכא דתרווייהו מזקי אהדדי וכיון דהשני מרחיק תו אינו צריך הראשון כיון דלאו מזיק הוא אבל אם השני אינו מרחיק אלא חצי הרחקה ואכתי איכא היזק א"כ למה לא ירחיק נמי הראשון אמנם כיון דהיכא דנעשה בהיתר גמור כמו בלוקח ותרוויהו מזקי אהדדי ודאי על השני להרחיק כל הרחקה ודוקא למ"ד סומך דאכתי עשה הראשון שלא כהוגן הוא דאמרי דאינו מרויח בקדימתו אלא סמיכתו ולא הרחקת חבירו וא"כ י"ל דשדה שאינו עשוי לבורות החופר בה הוי בהיתר גמור וכיון דתרווייהו מזקי צריך השני להרחיק כל הרחקה ותו לא צריך הראשון להרחיק: איברי דאכתי אינו דומה ממש להאי דלוקח דזה הוי בהיתר גמור ובזה הוא דאמרו היכא דשני נמי מזיק צריך להרחיק כולה אבל שדה שאינו עשוי לבורות נהי דמותר לסמוך לא עדיפא משאר הנסמכין לאביי דאין על השני אלא חצי הרחקה וא"כ הדרא קושיין לדוכתיה כיון דאכתי איכא היזיקא ירחיק נמי הראשון כיון דבהיתר לא מהני וקדימת המזיק נמי לא מהני לרבא וכמ"ש ולכן נראה לפי מ"ש הרמב"ן בשם הר"ר יוסף הלוי גבי אילן גפנים דאם אינו עשוי לגפנים ואפי' זה אומר אטע גפנים לאו כל כמיניה ע"ש והובא בסק"י א"כ הך דאינו עשו לבורות ניחא דלאו כל כמיניה. ולדעת הרמב"ן דחולק בגפנים וס"ל דלא מצי אמר אל תטע או אזיקך. י"ל דשדה שאינו עשוי לבורות חשיב בהיתר גמור וכמ"ש דאז על השני כל הרחקה וכמ"ש דתו ליכא היזקא כלל. אלא דלפי מה דמפרש הר"י מג"ש בהא דמשני בהא דתנן אם רפת בקר קודמת לאוצר מותר משום דדירה שאני דהיינו משום דאין אדם עשוי לעשות דירתו אוצר. ובזה תיקשי השתא דעשה אוצר. למה לא ירחיק הרפת בקר כיון דבהיתר לא מהני וכאן האוצר אינו מזיק. אלא דהר"י מג"ש לפי מה שמפרש בגפנים דהיכא דאינו עשוי לכך לאו כל כמיניה א"כ בדירה נמי כיון דאינו עשוי לכך לאו כל כמיני' ועמ"ש בסק"ג:

א

וכרישין מהבצלים כ' הטור וז"ל והרמב"ם ז"ל כ' שצריך להרחיק משר' וכרישין וחדדל מירק ובצלים ודבורים שלשה טפחים או מעט יותר כדי שלא יהי' לו היזק בידים וכ"כ רב אלפס ואינו נראה כן בגמ' וכת' הב"י ונ"ל שסובר הטור דהרי"ף דנקט משר' חדא מינייהו נקט וה"ה לכרישין וחרדל דמאי שנא ע"ש. ובסמ"ע ס"ק ע"ב כת' לחלק בין משרה וירק לאינך ע"ש ונראין דברי הסמ"ע דמ"ש הב"י וה"ה לכרישין וחרדל דמ"ש הנה הרמב"ן בחידושיו אינו סובר כן וז"ל ומ"ש רבינו הגדול ז"ל לקמן מיהו ודאי צריך לארחוקי משרה מירק בכדי דלא ליהוי גירי' משמע דשלש' טפחים קאמר ואף ע"ג דבשלש' טפחים מיתם תמו והדר אזלי אפ"ה הוא דמשר' מקלקל ליה לירק ומתו?נה דידיה מטי ליה בג' טפחים כי היכא דמטי לכותל אבל כרישין ובצלים לא מרחיק כלל בדעת רבינו ז"ל ודברי הרב ר' משה הספרדי בזה אינו כלום עכ"ל:

א

דבעינן חזקה שלש שנים. ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהן ש"ן הקשה בזה בענין חזקת נזקין לכל מר כדאית ליה דהיינו בסבלונות ולאלתר ומשום דשתק מחיל או בחזקת שלש שנים ובטענה שקנה ממנו ולמה אינו יכול לחזור דהא למה זה דומה לאומר קרע כסותי והפטר דאם כבר קלקל פטור כיון דעשה ברשותו אבל אם עדיין לא עשה ומוחה בידו שלא לקרוע ודאי יכול למחות בידו ואפי' אם כבר התחיל לקרוע ומוחה בידו שלא לקלקל יותר מחוייב לשלם מה שקלקל אח"כ כיון דאינו נותן לו את הבגד במתנה אלא מוחל לו על נזקיו ויכול למחות שלא להזיק יותר. וכעין זה כת' הרא"ש ר"פ השותפין וז"ל אע"פ דגבי קרע כסותי יכול לחזור קודם שהתחיל לקרוע כו' דאינו מוחל לו רק שלא להעמיד הכותל ע"ש. וא"כ בנזקי שכנים דלא שייך ה"ט אמאי אינו יכול לחזור ובשלמא בחזקת תשמישין הרי קנאו לתשמישו אבל הכא בנזקי שכנים שכל א' בשלו משתמש ומוחל לו על נזקיו שהזיקו א"כ למה לא יוכל לחזור בו. והנרא' לי בזה דחזקת נזקין אינו משום מחילת הנזק אלא משום' דהכי דינא דנזקי שכנים כיון שאינו מזיק ממש בידים דכל שעמד בהיתר מהני וצריך הניזק להרחיק א"ע וכמו באילן קדם וה"ה בזה שמחל לו או קנה ממנו הרי עמד ברשות כיון שקנו מיני' להיות עומד כאן ואע"ג דעמד המזיק אחר שהי' דבר הניזק כיון שמחל לו או קנו מיניה הרי ברשות עמד שעה אחת ומש"ה כשירצה הניזק שלא יוזק צריך להרחיק א"ע. ואפי' לדעת התוס' דלא מהני בהיתר אלא באילן דוקא היינו היכא שעמד מאליו בהיתר אבל היכא דעומד ברשות הניזק במחילה ושתיק' או ע"י קנין ודאי מהני לי' ואפי' עומד וצוח הניזק אח"כ שלא יזיק אותו יותר צריך הניזק להרחיק עצמו כיון דאינו מזיק בידים וברשות עדיף טפי מבהיתר. ובזה ניחא ליישב קושיות תוס' שהקשו ר"פ לא יחפור על פי' ר' חננאל בלוקח דהיינו שבא בחזקת שלש שנים דא"כ אילן קדים דמוקי לה בלוקח אפי' קדם בור נמי ע"ש. דכתבו תוס' שם בהא דפי' רש"י בלוקח דהיינו שהאילן אצל המוכר וריב"ם פי' שהאילן אצל הלוקח ולשני הפירושים אין להקשות מאי איריא שהאילן קדם אפי' קדם בור נמי כגון שאדם א' עשה בור ואח"כ נטע אילן ומכר הבור לפי' הקו' או האילן לפי' ריב"ם וכו' דבכה"ג אילן קדם קרינן לי' שקדמה נטיעת האילן לערעור בעל הבור דערעור אינו בא אלא ע"י מכירת בור או מכירת האילן וע"ש ולפי מ"ש דטעמא דחזקת שלש שנים בנזקין נמי אינו. אלא משום דעמד ברשות גמור שעה אחת וקדמה לערעור הניזק ומש"ה צריך הניזק להרחיק א"ע וא"כ היינו נמי אילן קדם לערעור בעל הבור ואע"ג דבור קדים לאילן כיון שאח"כ נתרצה לו ועמד שעה אחת בהיתר וברשותו ה"ל אילן קדים לערעור בעל הבור: אמנם הא קשיא לי לפי' ר"ח בהא דתנן ספק אילן קדם ספק בור קדים לא יקוץ ולפי' ר"ת דמיירי בהחזיק א"כ ספק אילן קדם היינו ע"כ ספק החזיק שלש ספק לא החזיק שלש וכיון דאית ספק אם החזיק ?לראוי או לא ודאי צריך המחזיק להביא ראיה שהחזיק שלש שנים שלמות כראוי וצ"ע. ובפ' חז"ה דף כ"ט גבי אנא בשכוני גוואי הואי אמר רב נחמן זיל ברר אכילתך ורבא אמר דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראי' ע"ש וכיון דהא דמוקי לה בלוקח היינו לרבא דפריך מיני' דאמר אינו סומך ורבא דס"ל דבספק החזיק דהמע"ה א"כ לדידיה שפיר משכחת לה ספק אילן קדם דלא יקוץ. אלא דאנן קי"ל כרבא דאמר אינו סומך וכרב נחמן שם דאמר זיל ברר אכילתך וא"כ לדידי היכי מצינו לפרש מתני' דאילן קדים בהחזיק דא"כ ספק אילן קדים נימא לי' זיל ברר אכילתך וצ"ע ועיין בתוס' בסוגיא דחרדל שכתבו דבהיתר לא מהני ומחויב המזיק להרחיק א"ע והקשו מהא דתנן אילן קדם לא יקוץ וכתבו משום דאילן שאני משום הפסד האילן ע"ש וכיון דאילן מוקי לה בלוקח ולפי' תוס' האילן ביד הלוקח והבור אצל המוכר וכיון דקנה האילן א"כ מאי קא קשיא להו מאילן כיון דאפי' חזקה לנזקין מהני מכ"ש כשידוע שקנ' וכן שם בסוגיא כתבו תוס' לפרש הא דמרחיקין את החרדל מן הדבורים שהחרדל ביד לוקח ואפ"ה צריך להרחיק ומשום דבהיתר לא מהני. ונהי דבהיתר לא מהני הא חזק' לנזקין מהני בכל הנזקין ומשום דברשותו העמיד דבר המזיק וכיון שקנה החרדל מבעל דבורים לא גרע מחזקת ניזקין וכעת צ"ע:

א

לא יעשה תנור כו'. "עד גובה ד' אמות. משמע דבסתם תנור איירי דפתחו מן הצד ואפ"ה הצריך ד' אמות בגובה והיינו כדעת הרא"ש ור"י ברצלוני הביאם הטור ע"ש:

ב

ובכירה טפח כו'. ובשיעור גובה דע"ג כירה כ' הטור פלוגתא והמחבר סתם ונראה דס"ל להמחב' דבגובה כל הני דחשיב שוים הם בהרחקת ד"א דמשום שלהבת העולה למעלה עשה הרחק' טובא ובטפי מד"א ליכ' למיחש בשום צד וה"ט דסתם הטור והמחבר וגם בגמרא בשיעור גובה דתנור וכיריים של נחתומין משום דס"ל דכולם שוין הן בזה ועפ"ר דשם כתבתי שכן דעת הרא"ש ור"י אברצלוני:

ג

משלם מה שהזיקה ומ"מ צריך להרחיק לכתחלה שיעור הנ"ל שאולי ידליק בתי השכנים או העליה שדר בו ולא יהיה לו ממה לשלם וגם מפני שלא ירצה לירד עמו בדינא ודיינא וגם לטרוח לחזור ולבנות ולהיות זמן מה בלא דירה ולטלטל נפשו מדירה לדירה:

ד

וכל אדם בביתו כו'. פי' אע"פ שאין לו מי שדר עמו בעלייה וברישא בגמרא איירי במי שאין לו שכנים הדרים סמוך לו וצריך להרחיק בשביל זה שדר עמו בעלייה:

ה

מי שהיה לו חנות תחת אוצר חבירו. ל' הטור תחת אוצר תבוא' או יין או שמן בעלייתו אין בעל הבית יכול לפתוח תחתיו חנות של נחתומין ולא צבע ולא רפת בקר כו':

ו

אספסתא. היא תבואה דלא הביאה עדיין שליש:

ז

אוצר יין בארץ ישראל. פי' שיין של א"י הוא חזק לאפוקי של שאר ארצות דחום בעלמא מפסידו:

ח

אבל לא יעשה רפת כו'. ה"ה דאספסתא אסור להכניס שאחר שמתחממ' היא מסרח' ומידי דסירחון מפסיד היין בא"י כן משמע בגמ' (דף ך' ע"ב) כן הוא בהרי"ף ע"ש והרמב"ם והמחבר חדא מנייהו נקטי:

ט

ואם הוחזקה החנות כו' א"י למחו' בידו. פי' בעל האוצר אינו יכול למחות בבעל הבית ולהכריחו לסלק חנותו ואם באים לעשות יחד זה חנות בביתו וזה אוצר בעלייתו צריכין לעשות פשרה ביניהן:

י

שומשמין או רימונים כו'. הן דברים שאין החום והסרחון מזיק להם מ"מ יש גילוי דעת בזה שעשה עלייתו לאוצר ויאצר בה אחר זה ג"כ חיטים והדומה לו שיפסידו מכחו:

יא

או שעשה בעל החנות מחילה כו'. כן הוא ל' הרמב"ם שם וכתב עליו המ"מ ז"ל הוא פי' כן למ"ש בגמרא בנה עלייה ע"ג ביתו מהו וכן פירשו ר"ח ורבו ז"ל ורש"י פירשו לענין קדימת האוצר ופירש שדרכן לעשות עליות עליונות לאוצר וזה בנה עליית קודם החנות אבל לא אצר בה עדיין וזו היא השאלה אם יש לו דין קדימה ולזה הפי' הסכימו קצת מהאחרונים ז"ל עכ"ל והטור כ' ג"כ כפירש"י ולפירש"י והטור ה"ל איבעיא זו דבנה עליה ע"ג ביתו דומיא דאינך וכולם אבעל האוצר קאי שקידם נפשו בבנין העלייה או בריבוי חלונות או שאצר בה תפוחים כו' משא"כ להרמב"ם שכל אינך קאי אבעל האוצר ובעיא זו דבנה עלייה קאי אבעל החנות שבנה עלייה להפסיק בין חנותו לאוצר שקדם בעל העלייה לעשותו והיה עליו להרחיק חנותו וכדי שלא יצטרך להרחיק בנה העלייה ואז אין החום נכנס מיד מהחנות לאוצר כי המחילה מפסיק ביניהם וקמבעיא ליה אי מהני ועיין לקמן סי' רי"ד ס"ס ג' שכ' המחבר והוא מל' הרמב"ם ז"ל וקנה המחילה שבין המעזיבה עכ"ל גם שם פירשו מעין שפירשו כאן ואפשר דלדינא ל"פ אהדדי:

יב

בכל אלו בעל האוצר מעכב. פי' קודם שיעמיד התנור יכול למחות שלא להעמידו וז"ל המ"מ דמספיקא אין לו להזיק לחבירו:

יג

אינו יכול להסירו. דאיבעיא דלא איפשטא בגמ' הן והן קולא לנתבע:

יד

מיד יורדין לתחתון כו'. דאז הוה גירי דיליה ל' הרמב"ם דה"ל כעומד בשלו ויורה בגירי דיליה לחבירו העומד ברשות אחר דצריך לסלק היזיקו אבל כשאין יורדין מיד הוה גרמא בניזקין דפטור:

טו

ה"ג וכל זה במי תשמישו דבעל העלייה. ומ"ש אבל אם ירדו גשמים כו' על הניזק לתקן. צ"ע דלקמן סי' קס"ד כ' מור"ם בהג"ה בס"ח ז"ל וכל צרכי הגג על בעל העלייה לתקן:

טז

מרחיקין את הגפת גפת הוא פסול' של זיתים שנתעצרו בבית הבד. סלעים אבנים שאש יוצאת מהן וכל אלו מוציאין הבל וקשין לחומה חוץ מחול הלח דאדרבה מקרר אלא שלחלוחו מקלקל החומה ואע"ג דאיתא בגמ' ובפוסקים דחול הוא מוסיף הבל היינו דוקא כשטומנין בה דבר חם משא"כ כשהוא סמוך לחומה שהיא קר וכן מפורש בגמ' ורש"י כמ"ש בפרישה ע"ש ולא כמ"ש ? בע"ש חול הגס במקום חול הלח הנזכר בגמ' ופוסקים וש"ע וכ' על כולם הטעם משום דמוציאין הבל ע"ש:

יז

מכותלו של חבירו. בגמ' דייק מל' כזה דהיינו כשכבר הכותל של חבירו הוא בנוי ועומד הוא דאסור לסמוך אצלו הגפת והאינך משא"כ כשהקדים המזיק להניזק וזהו כדעת ר"ח ור"ת ורא"ש ולא כדעת רש"י והרי"ף כ' הטור פלוגתתם בסמ"ז ע"ש וע"ל בסמ"ע בסל"ב מ"ש עוד מזה:

יח

סד בסיד. דוקא בזה שייך לומר לסוד בסיד משא"כ בסעיף שאחר זה גבי זרעים ומחרישה והא דכתב הטור כן גבי זרעים צ"ל דקאי אדלעיל ועפ"ר מ"ש:

יט

הזרעים והמחרישה טעם הרחקת הזרעים משום דמחלידין הקרקע ומעלין עפר תיחוח ומתמוטט יסוד הכותל וכן הטעם במחרישה ואפי' בלא זריעה כגון שחורש לאילנות ובזרעים אפי' בלא מחרישה כגון שחפ' במרא ואינו מעמיק בעומק המחריש' שהיא ג"ט גמרא ועפ"ר:

כ

מן הכותל ג"ט נראה פשוט דגם בזרעים ובמחרישה אפי' בכותל של אבנים צריך להרחיק ג"ט כיון דטעמייהו הוא משום התמוטטות הקרקע ודומיא דגומא ומי רגלים דאיירי בכותל של אבנים כמ"ש הטור שם כן בהדיא ומ"ה צריך דוקא גומא דבלא גומא בהרחקת טפח ממנו סגי אבל בשל לבנים אפי' בהשתנה בעלמא בלא גומא בעינן ג"ט ע"ש ועד"ר:

כא

ה"ג ועיין לקמן סעיף י' דאפי' כו' ור"ל אסור לשפוך שופכין של מי רגלים הרב' תוך ג"ט לכותל ודוקא בהשתנ' בעלמא אמרי' דא"צ להרחיק בכותל של אבנים אלא טפח וכמ"ש המחבר בסעיף שאחר זה מיהו בשופכין בלא גומא וכ"ש בהשתנה א"צ ג"כ לסוד בסיד אפי' בכותל של לבנים וסגי בהרחק' גרידא בכל חד וחד כדיניה וק"ל:

כב

צחיח סלע משתין כו' לכאור' נראה דוקא משתין בצדו קאמר אבל בגומא שמי רגלים בצדו אפי' בכה"ג אסור אבל הב"י כ' דס"ל להטור דלדעת הרמב"ם אפי' בגומא א"צ הרחקה בצחיח סלע ועפ"ר ובתשובה שהארכתי בזה ולמדתי מזה דין חפיר' ב"ה בצד כותל של אבנים ומשותפים בינו ובין חבירו העומדת על יסוד קשה במצוקי ארץ הדומה לסלע בכה"ג אם צריך להרחיק ג"ט או לא ע"ש:

כג

מהרחיי' התחתונה. פי' שני אבנים שטוחנים ע"י מונחים זה ע"ז והתחתון רחב טפח יותר מהעליון וק"ל:

כד

שהן ארבע משפתו. שהתנור רחב למטה והולך ומשפע לצד מעל':

כה

שכל אלו ההרחקות מהכותל כו'. בפריש' כתבתי שאיירי דוק' בכל ההרחקו' שמרחיקים משום שמפסידין לכותל לאפוקי זרעים ומחריש' וגומא של מי רגלים הנ"ל בס"ה דלא משום פסידא דכותל צריך להרחיק אלא דמתמוטט על ידו יסוד הקרקע וכמ"ש בסמוך וה"ה הרחקת מי רגלים ע"ש ומה שמסיק וכ' ז"ל וזה דעת הרמב"ם צ"ע שלא מצאתי שכ' וגם הטור לא כ' כן אלא בשם ר' יונה מ"ש בסי"א ;

כו

בור שיח ומערה. בור עגול. שיח ארוך וקצר. מערה מקורה בקירוי:

כז

ולא יעשה בריכת המים לשרות בו בגדים לכבס פי' חופר חפירה מרובעת בעומק אמה או גשמים מתכנסים בה לכיבוס בגדים רש"י ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

כח

ויסוד בסיד לכותל הבור. הרמב"ם ס"ל דכן הדין אפילו בכותל בנין דחבירו והרא"ש והטור ס"ל דבכותל בנין אין צריך בהכי אלא הרחקה ג"ט אבל אין צריך לסוד ג"כ בסיד ועפ"ר:

כט

מיהו במי רגלים לכ"ע אסור כו'. כבר כתבתי דאפילו במי רגלים אין צריך תרתי בהרחקת ג"ט וגם לסוד בסיד כ"א כשמתקבצים בגומא ע"ש בס"ב ומור"ם ג"כ אהרחקת ג"ט לחוד קאי וק"ל:

ל

ראובן שהי' כותלו סמוך כו'. עד"ר שם הוכחתי דכן כתב לרבותא דאף ע"פ דהי' שם לראובן כותל תחלה עשויה כמין ג"ם והי' מונעת רוב העולם העוברים שם מלילך סמוך לכותל שמעון דאטו בשופטני עסקי' דילכו סמוך לה ויצטרכו אח"כ לסבב כל אורך כותל ראובן הסמוכה ולחזור אח"כ פניהן ולילך דרך העברתו אפ"ה צריך ראובן להרחיק ד"א כשבא לבנות כותל שני נגד כותל שמעון ולא ☜ כע"ש שכ' שדוקא בג' כתלים צריך הרחקה להרמב"ם ולא בשנים ודבריו תמוהים ומסותרים מהגמרא ובמ"ש בדרישה ע"ש גם מור"ם ע"כ לא ס"ל הכי שהרי כ' בסמוך בסי"ד בהג"ה ז"ל וכן אם כותל ראובן הולך ממזרח כו' והוא מטעם דבדבר מועט כזה לא חיישינן לדוושא כמ"ש הטור מוכח מזה דבבונה כותל כנגדו אפי' בב' כותלים צריך הרחקה וק"ל:

לא

ואפי' עמדה שם כו' ונפלה הרא"ש והטור כתבו לפי פי' וגירסתן בגמ' ונפלה אבל הרמב"ם פי' וגרס בע"א וכמ"ש בפרישה ודרישה ומ"מ כתב מור"ם כן אדברי המחבר אף שהן כדברי הרמב"ם משום דס"ל דלדינא הרמב"ם מודה:

לב

בכותל גינה לפי שאין דרך בני אדם לדוש בתוכה:

לג

ועד נ' שנה כו' יש לומדין זה מדכתיב בפ' וירא גבי לוט שאמר הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער אמלטה נא שמה ופירש"י קרובה נתיישבה מקרוב כו' וקשה הלא שם פירש"י שכבר עברו לה נ"א שנים והיתה ישיבתה בשנת נ"ב ואפ"ה קראה קרובה ע"ש ועד"ר שכתבתי ל' המרדכי עד ס' שנה ע"ש וצ"ע:

לד

ובית דירה דינו ככותל גינה הטעם שאין דרך בני אדם להלך בו אצל הכתלים לפי שנותנים שם תיבה וספסלים טור וע"ש:

לה

אלא כשקנו הקרקע מן המלך. ז"ל ב"י דכיון שקנאו מן המלך מסתמא החזיק בד"א הצריכות לו לדוושא הלכך חבירו הבא לקנות ג"כ מהמלך א"י לבנות שם שהן של חבירו אבל אי לאו הכי א"צ להרחיק ולשעבד קרקע שלו לחזק כותל חבירו ועד"מ:

לו

מנדנד לחצר חבירו כו'. פי' כותל של חצר חבירו וכן פי' המ"מ להרמב"ם שכ"כ וקצרו וסמכו ע"ז דאין שייך נדנוד בקרקע החצר כ"א בבנין שעליה וממילא מה שמסיק וכ' עד שמנדנד כיסוי החבית כו' ר"ל כשהחבית עומד על הבנין וכן פי' המ"מ וכן פי' רש"י כן בגמ' ועפ"ר:

לז

מרחיקין הסולם מהשובך כו'. עפ"ר דשם כתבתי דמשמע מל' הרמב"ן והר"ן דכשמרחיק הסולם משובך ד"א אף ששניהם הם סמוכים לכותל א' מותר להעמיד שם (כשיש ד"א בין השובך והסולם) וה"ט משום דכל שלא יוכל לקפוץ בקפיצה אחת לא מחשב גירי דיליה ושהטור לא ס"ל הכי ע"ש:

לח

מן המזחילה. פי' דמזחילה כתבתי לעיל בסי' קנ"ג ס"ו ע"ש:

לט

ולתקן מזחילה כו'. פירש"י לנקותה מעפר וצרורות הנופלים בה ומעכבין קילוח המים:

מ

הואיל והחזיק בה. כן הוא ל' הרמב"ם והביאו הטור וכ' עליו ז"ל ול"נ שלא נקנית לו חצר חבירו לכנוס בה לתקן מזחילה בשביל שהחזיק במזחילה שע"ג גגו ופי' ר"י שאם קנה ממנו כו' וזהו שכ' מור"ם וי"א לענין שאם קנו כו':

מא

והחזיק בה. ואין להקשות ממ"ש לעיל בסי' קנ"ג ס"ח דבעל החצר יכול לבנות תחת הצינור ואין להצינור חזקה באויר החצר י"ל דשם מיירי לענין שיכול לבנות תחת הצינור ממש אבל לא במקום זקיפת הסולם שהוא צריך להיות קצת רחוק דלצינור יש חזקה למה שצריך לתקונה כ"כ המ"מ שם ע"ש שהאריך:

מב

אינו עשוי לבורות כו'. שדה של בית השלחין מקרי עשוי לבורות ושל בית הבעל אינו עשוי לבורות:

מג

כיון שהראשון בהיתר עשה. ול"ד הא למ"ש הטור בס"ס קנ"ד וגם המחבר כ"כ שם בסעיף כ"ח שאם מכר או נתן החצר ושייר הבית לעצמו שרשאי אותו שזכה בחצר לבנות בפני החלונות אע"פ שהראשון בהיתר בנה החלונות וא"ל דשני התם דבעל החלון יזיק לו כל שעה ושעה בראייתו דהא כתבתי שם ובסי' קנ"ג דבלא היזק ראיה נמי מיירי התם וי"ל דשאני התם דבעל החצר הבונה כותל אין עושה לו היזק בבניינו בידים אלא בגרמתו אבל הכא בכל מרא דקחפר זה השני בסוף ו' טפחים מפסיד לו ולחבירו בידים וכיון דצריך להרחיק ו"ט זה מזה שורת הדין נותן כיון דכבר חפר בור זו בהיתר שירחיק השני כל הו' טפחים כ"כ הרא"ש שם ועמ"ש בפרישה בס"ס קנ"ד מ"ש מזה:

מד

חוץ מחפירות בור כו'. היינו מ"ש המחבר לפני זה בס"ס י"ח והטעם לחלק ביניהן כבר כתבתי לפני זה וכן מפורש בטור בסמ"ז ז"ל כשאין שם דבר הניזק מותר לזה לסמוך חוץ מחפירת בור בשדה העשוי לבורות דחשבינן ליה מזיק בשעת חפירה משום דכל מרא ומרא מרעא לארעא דאידך ונמצ' מפסידו בידים כן הוא דעת ר"ת ור"ח והרא"ש אבל רש"י ורי"ף חולקים וס"ל דגם בשאר ניזקין אסור לסמוך אפי' אין שם דבר הניזוק אם הוא דבר שחבירו עשוי לעשותו וזהו שמסיק מור"ם וסתם שיש חולקים בזה ועי' בטור שם:

מה

לפיכך צריך להרחיק בית הכסא כו'. פי' כשהבית הכסא אינו חפור בהר אלא במקו' דרפיא ארעיהון ומסיק דבב"ה צריך להרחיק לרווחא דמילתא חמשים אמה משום דחמיצי וסריחי וכ"כ הטור בשם רב עמרם ז"ל ולרווחא דמילתא צריך להוי נ' אמה כבורסקי אבל בשאר באר ובור א"צ להרחיק כולי האי אבל עכ"פ צריך להרחיק טפי מו"ט היכא דרפיא ארעייהו וכדמוכח ל' המחבר דכ' צריך להרחיק יותר מו"ט וכן הוכחתי בדרישה מל' הטור והרא"ש ע"ש:

מו

ויש חולקין ע"ז. פי' וס"ל דבגומא של אבנים בהרחקת טפח סגי וכשאינו של אבנים סגי בג"ט ע"ש במרדכי ובד"מ:

מז

גורן קבוע. עפ"ר ודרישה שהוכחתי בפי' דברי הרא"ש והטור והמחבר היא במ"ש קבוע לאפוקי עראי דבהיזק שהוא בעראי ובאקראי לא גזרו עליו להרחיק ולא כמ"ש המ"מ לדברי הרמב"ם ע"ש שהארכתי בזה:

מח

מסלקו ובני העיר נותנים כו'. פי' מסלקו תחלה ואח"כ נותנים לו ואיפכא לא דא"כ יעמוד הגורן ימים רבים דכיון דרבים משותפין מי יתעסק בזה ע"ד קדירה דבי שותפי לא קרירי ולא חמימי ובעל הגורן ניחא ליה בקיומו דגרנו משא"כ עתה דהצריכו לסלקו תחלה ואח"כ יתעסק הוא להוציא דמי שוויו מיד בני העיר ובגמ' ובטור כ' האי דינא גבי הרחקת אילן מהעיר והמחבר השמיט אותו הדין מפני שאינו נוהג בח"ל וכמ"ש הטור ע"ש בסכ"ז:

מט

ומזה יש מי שלומד כו' פי' כמו שחשו חז"ל ואמרו דצריך לקצוץ האילן ולהרחיק הגורן אע"פ שהוא קודם לעיר ול"מ שצריך לקצוץ אלא אף שצריך לקצוץ "תחלה מהעיר ואח"כ יקבל דמיו ולא איפכא כדי שלא ימשוך היזק של רבים וכמ"ש כן הדין נמי באלו היחידים הדרים בכפרים שצריכין לעקור דירתן תחלה כדי לסלק היזק של רבים ואח"כ יתבענו היחידים להרבים ולא איפכא מה"ט עצמו וכן מפורש בהגהות מרדכי ע"ש ובד"מ שהביאו:

נ

ולדון אח"כ עם הרבים כו'. מפורש שם שאף שהיה להן היזק מ"מ הדין ביניהן ורואין אם גם בני הכפרים היו עומדים בסכנה א"צ אלו הרבים לשלם להם מידי אף שאמרו תמות נפשי עם פלשתים לאו כל כמינייהו כו' ע"ש ובד"מ הביאו:

נא

וכן לא יעשה גורן קבוע בתוך שלו כו' כדי שלא יזיק התבן לנטיעות כו' בטור כ' זה בשני בבות בסכ"ח אחר שכ' מרחיקין גורן קבוע מן העיר כו' "עד כדי שלא יזיק המוץ לבני העיר כתב ז"ל וכן לא יעשנו בתוך שלו אלא א"כ יש לו נ' אמה לכל רוח וכשיעור הזה צריך אדם להרחיק גורן קבוע מנטיעותיו של חבירו ומנירו של חבירו עכ"ל. והמחבר העתיק ל' הרמב"ם וצ"ל שהם מפרשים בתוך שלו בתוך שדה של עצמו ויש לאחרים נטיעות וניר סביבו. והטור פי' בתוך שלו בעיר ומטעם שלא יזיק לבני העיר כמ"ש לפני זה ומ"ה סתם ולא כתב טעם בזה וק"ל:

נב

לנטיעת חבירו שהמוץ נכנס בפרח הפירות ונרקב ע"י ומנירו משום דהמזבל שדהו יות' מהצורך הוא נשרף ונפסד ועפ"ר:

נג

מפני שרוח מזרחית חמה עפ"ר שם כתבתי עוד טעמים אחרים בשם המפרשים:

נד

מרחיקין השובך מהעיר נ' אמה הטעם שלא יפסידו זרעוני גינה שבתוך העיר או שעל הגגות שבעיר ושיערו חכמים דבנ' אמה מליא כרסייהו ותו לא אזלי לאכול:

נה

ולא יעשנו בתוך שלו התוס' כתבו דר"ל בתוך שלו בשדה שלו רחוק מהעיר במקום שדות אחרים שסביבו ודל"ת דוקא בעיר שהתבואה מגולה היא בחצר ובגגין משא"כ בשדה שהתבואה של חבירו מכוסה ונזרעת בארץ. ואיפכא נמי י"ל דוקא בשדה צריך להרחיק משום דשכיח תבואות בשדות משא"כ בעיר מ"ה איצטריכו תרוייהו:

נו

ואם לקחו כמו שהוא כו' בפריש' כתבתי דה"ה בגורן ובורסקי וכל הני דלעיל אלא משום דבהאי דינא מיתני' שם והיא ראשונה שם במשנה מ"ה כתב הטור והמחבר ג"כ אהאי דינא:

נז

צריך להרחיק ד"א ה"ט משום שדרכן היה לחרוש במחריש' סביב האילנות ואורך המחריש' בא"י שהיא ארץ הרים הוא ארבע אמות ובח"ל ב' אמות. ומ"ה צריך זה הבא ליטע להרחיק נטיעות אילנות ארבע אמות אף אם אינו מבקש לחרוש סביב אילנות ולהכניס מחרישתו על שדה חבירו מ"מ חבירו שנטע כבר בתוך שדהו יכול לעכב עליו מליטע שם ואומר לו כבר החזקתי באילני שהוא נטוע בקצה שדה שלי לחרוש סביבו ולהוליך המחרישה בתוך שדה שלך כפי צורך המחריש' ועפ"ר ושם כתבתי שנרא' דהיינו דוקא כשהאילן שבשד' חבירו עומד על מצר חברו אבל אם אין האילן עומד על המצר אלא אמה או ב' אמות סמוך למצר אז זה שבא ליטע בתוך שדהו א"צ להרחיק אלא המותר עד תשלום ד"א ואמרינן דכך הסכימו מתחל' דזה ירחיק אילנו ממיצרו שיעור זה וחבירו שבצדו ירחיק המותר ומה שביני ביני יהיה מיוחד להמחרישה שצריכה לחריש' האילנות דשניהם דומה למ"ש המ"מ והביאו מור"ם כאן בהג"ה דכשבאו ליטע שניהם כא' כל אחד מרחיק עצי השיעור ודו"ק:

נח

ובין גפנים לשאר אילנות והיינו דוקא כשיש לחבירו בשדהו גפנים או שדה לבן והוא בא ליטע בצידיהן בשדה שלו שאר אילנות אבל איפכא א"צ להרחיק אלא בין [כבין] אילן לאילן דהוא מזיק את עצמו הוא כדמוכח בהרא"ש ובטור מיהו נרא' דהיינו דוקא לדידהו דמפרשי הא דאמר בגמרא דצריך להרחיק בהו טפי היינו בכדי אומר שיכולין לשוט וכהי"א שהביא מור"ם וזה שייך דוקא כשבא ליטע אילן שהוא גבוה בצד שדה לבן או גפנים שהן נמוכים משא"כ להרי"ף והרמב"ם דלא מצרכי כ"א ד"א נראה מדבריהן דהיה להם טעם אחר להרחקה (דאל"כ הא משמע מדברי הר"ר יונה שהביא הטור סל"ו דכל שיטא לפחות היא ח' אמות ועוד מדכ' מור"ם על פי דברי המחבר שהוא דברי הרמב"ם וי"א כו' משמע דלהרמב"ם אין טעם הרחקת ד"א משום שיטא דעופות) וי"ל דלפי אותו הטעם ה"ה איפכא וצ"ע:

נט

אבל נוטע גרעין כו' בב"י כתוב דלהרא"ש שכתב הטעם גירי דיליה משום דבשעה שהם עומדים על האילן הם מפריחין משם ויושבים על הגפן לפ"ז אין חילוק דגם בנוטע גרעין צריך להרחיק וק"ל ועיין בהגד"מ מ"ש ע"ז:

ס

אין בעל הגינה צריך להרחיק כו' פי' אע"פ שב"ה טוען ששרשי האילנות הולכות תחת כותלי ביתו ומזיקין אותו דהלכה כר' יוסי דזה נוטע בתוך שלו אף שהוא סמוך לבור:

סא

צריך להרחיק אילנותיו פי' האילנות שהיו נטועים בו ומגודלים כבר בשעה שקנאוהו מהמוכר פשיטא דא"צ להרחיק כיון דבחזקה זה קנה הגינה להיות בידו כמו שהיה ביד המוכר אלא אפי' אם בא הלוקח ליטע אילנות מחדש ג"כ הרשות בידו כיון דבשעת הנטיעה אינו מזיק אלא לאחר זמן וכמ"ש בסמוך:

סב

וע"ל סי' קנ"ד סעיף כ"ח ור"ל דשם כתב בהג"ה דאם שייר החצר לעצמו דאינו יכול לסתום משום דבעין יפה מוכר דשאני התם דבא לסתום ולהזיקו עתה בידים אבל הכא בנטיעות שנוטע אינו מזיק לכותלי הבית אלא השרשים הבאים לאחר זמן וע"ש בריב"ש:

סג

אם היה גדר בינתיים כו' נראה דקאי גם אאם בא לסמוך אילן לגפן של חבירו ואפי' לפי טעם שהעופות ישיטו מהגבוה לנמוך בזה לא שייך דממ"נ אם הגדר הוא גבוה מהאילן הרי הוא מפסיק ביניהם ואם הוא נמוך מהאילן אף שהגפנים שמצד הגדר הם יותר נמוכים מ"מ העופות בורחות תחלה מהאילן על הגדר ולא מיקרי גירי דיליה:

סד

כמלא המרדע כדי שלא יעכבו מלהלך שם מחרישתו:

סה

ובחרוב ושקמה כו' הטעם שצלתם מרובה ובית השלחין משקה אות' תמיד ולאחר ההשקאה צריך לזריחת השמש עליו והצל קשה לו מ"ה קוצץ כל הענפים אפי' של שאר האילנות:

סו

יכול לוי לקוץ הנוף המעכבו. ז"ל הטור שהתורה נתנה רשות לניזק לקוץ כדי הזיקו כדתנן אילן הנוטה בתוך שדה חבירו קוצץ מלא המרדע ואין ראובן יכול לומר ללוי אתה גרמת היזקך שהגבהת את גגך כו' ע"ש:

סז

שניהם חולקין פירותיו וכ"כ הטור והמחבר לקמן ס"ס קס"ז והיינו כשמואל דאמר דלא אזלינן בתר הענפים לאמר הנוטה לכאן הוא לבעל השדה אלא אזלינן בתר השרשים והואיל והשרישו לחצאין שהרי עומד על המיצר חולקין ג"כ בפירו' כל האילן והטור שכ' כאן תשו' גאון שכ' דהלכתא כרב דאמר דלא אזלינן בתר השרשים אלא בתר הענפים ואמרי' הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן כתבתי בפרישה דלאו לדינא כ"כ אלא שהיכי דנהגו כן מנהגן מנהג אע"פ שהוא כנגד שמואל דהלכת' כוותי' בדיני עפ"ר שהארכתי:

סח

בתוך י"ו אמה כו'. דעד י"ו אמה השרשים הן לצורך האילן וכאילן נחשבו:

סט

וכל שרש שמצא תוך ג"ט קוצצו פי' ודינו ג"כ כנ"ל שכל שהוא דמחשב בתוך י"ו אמה נותנן לבעל האילן:

ע

ואינו חושש שמא יבש כו'. זה קאי אשני בבות כנ"ל:

עא

אוכלין העלין ומפסידין הדבש. פי' מכח חריפו' העלין שנכנס בפי הדבורים אוכלין הדבש המתוק כדי להפיג החריפו' מפיהן נמצא דבעל החרדל נקרא מזיק אבל איפכא לא משום דהדבורים אינן מזיקין לחרדל עצמו שהוא גדל בתוך קליפ' קשה וגם העלין אחר שנשכו בהם פ"א תו אינן אוכלין מהן גמ' ועפ"ר:

עב

וכרישין מהבצלים כו'. כן הוא דעת הרמב"ם אבל הרא"ש והטור והנ"י חולקין ע"ז וס"ל דא"צ להרחיק ג"ט כ"א במשרה מהירק (שמשרה הוא חפיר' בור עם מים ולא גרע מבור דעלמא הנ"ל) ולא בכרישין מהבצלים ולא בחרדל מהדבורים והטעם משום דאין הניזק בא לידי היזק מיד כשעשה אותם אלא לאחר זמן ועל הניזק להרחיק את עצמו והמחבר אזל לשיטתו שתמה בב"י על הטור וסבר שגם הרא"ם ה"ל כהרמב"ם מ"ה פסק כאן כוותי' וגם מור"ם נרא' דס"ל כב"י ומ"ה לא כתב לחלק ביניהן לא בד"מ ולא כאן בהגהותיו והנכון בעיני שמוכרח לחלק ביניהם כתבתי בדרישה ופרישה ע"ש:

עג

שזה נזק הבא מאליו לאחר זמן ול"ד לגפת והדומה לו שאסור לסמוך למיצר חבירו כשיש שם דבר הניזק לכ"ע ולהרי"ף וסייעתו ואפי' קודם שיש שם דבר הניזק דשאני התם דלאחר שיעשה חבירו הכותל בצדו יבא לו היזק מהגפת זה עצמו שסמך הוא והרי הוא דומה כאלו הזיקו אז בידים כיון שהוא ניזק מהדבר הזה עצמו אשר הניח שם משא"כ בבור שמהאילן זה שנוטע אינו ניזק הבור אלא מהשרשים המסתעפים ממנו ואותם שרשים באים לאחר זמן ממילא והוא לא עשה ההיזק בידים ועד"ר:

עד

וכשם שזה חופר בתוך שלו כו'. עיין בטור שכ' כאן בסי' מ"ז הפלוגתא שבין רש"י והרי"ף שכ' שאסור לסמוך אפי' אין שם דבר הניזק ור"ח ור"ת ורא"ש ס"ל דמותר לסמוך בכל דבר שאין שם דבר הניזק חוץ מכריית בור סמוך לשדה חבירו העשוי לבורות והמחבר קיצר כאן ומור"ם הזכיר הפלוגתא זו לעיל בסי' זה בסי"ט גם המחבר כ' לעיל בסס"ד מרחיקין את הגפת ואת הזבל כו' מן כותלו של חבירו ג"ט כו' וכלשון המשנה ובגמ' דייק מל' הזה דדוקא כשיש הכותל הא לא"ה מותר לסמוך ועד"ר:

עה

ויש מי שמחייב טעם פלוגתתם ומקורם ע' בטור בסמ"ח:

עו

פטור מלשלם שהרוח כו'. דין זה נלמד מהכלל דקי"ל גרמא בניזקין פטור:

עז

כגון שסייעו עמו מיד בפרישה כתבתי דנראה דר"ל מיד שסייעו הוה חזקה ולאפוקי אם ראהו ושתק דכ' אחר זה דלא הוה חזקה אא"כ ידעינן דידע בניזקין ושתק גם י"ל דלרבותא נקט שסייעו עמו מיד ועד"ר:

עח

וכן ראוי להורות אע"ג כו'. ע"ל סי' קנ"ג סי"ו ובסמ"ע שכתבתי והארכתי בזה שלא בכל העניינ' פסק מור"ם כן כ"א בזה וכיוצא בזה ע"ש:

עט

ואפי' סמך קודם שבא לשם דבר הניזק הטור כ"כ בשם הרא"ש ולפי שטתו דפסק כר"ת דכל מזיקין מותרין לסמוך כשאין שם דבר הניזק וכל היכא שאין יכול למחות מתחלה אין לו חזקה וכמ"ש המחבר בסי' קנ"ד ס"ז וע"ש וכ"כ הטור כאן ולא כר' יונה שחלק ע"ז ואף שי"ל הרבי' יונה איירי כשהחזיק ג"ש קודם שבא לשם דבר הניזק ובא בטענ' שקנאה ומור"ם לא איירי בחזקת ג"ש אלא בחזקת ראיי' ושתק הנ"ל וכה"ג אפשר דכ"ע מודים דלא הוה חזקה הל' לא משמע כן מל' הטור שכ' אחר הבאת דברי הרא"ש שכן כ' הרמב"ם וברמב"ם פי"א דשכנים אינו נזכר אלא מ"ש כאן המחבר ואיירי אף מחזקת ג"ש ודו"ק:

פ

כגון חצר השותפין כו' בהיזק ראיי' זה דחצר כ"ע מודו שאין לו חזקה מטעם שכתב המחבר כאן כיון שהזיקו הוא ממילא וגם מטעם אחר שכ' הטור בר"ס קנ"ז ס"ט ע"ש ובהיזק ראיה דחלון יש בו פלוגתא כתבו הטור והמחבר בסי' קנ"ד ס"ז וגם בסי' זה כתבו הטור בסעיף ס' ע"ש:

פא

או שמכרן לו פי' ואז א"צ קנין דקנהו במעות שנתן לו אם לא שזקפן במלוה דומיא דמתנה ועפ"ר:

פב

וכן כירה. פי' אפילו כירה של נחתומין א"נ קמ"ל אף שבכירה מבשלין בה תמיד משא"כ תנור שאופין בו פת שהוא לפרקים ועפ"ר:

פג

ומיהו לכתחלה מצי לעכב. בפרישה כתבתי דהאי ומיהו ה"ל כאלו כתב דמיהו בדל"ת ור"ל דמשום דמתחלה יכול לעכב ולא עכבו מ"ה שוב א"י למחות דאל"כ הא קי"ל כל מקום דליכא מחאה ליכא חזקה וק"ל:

פד

וי"א דבעשן שאינו תדיר כו' עד וכן נ"ל להורות. וז"ל ד"מ שם ודקדק מהרא"י שם כן מדברי המרדכי והג"א ומיימוני ונראה דהכי נקטינן דמהרא"י בתראה הוה וחכם ראוי לסמוך עליו ודלא כב"י שרצה לדחות דבריהן מקמי דברי הרמ"ה שהי' רב מפורסם עכ"ל:

פה

שהם מכוסים בחפירות פי' שחופר גומא ומכסה אותה על גבה וה"ה אם לא הי' בגומא והיתה מכוסה דהא מתחלה אמר דוקא כשהן ע"ג קרקע ומגולים אלא שחדא באידך תליא למנהג העולם ועפ"ר:

פו

לוי יכול למחות. מטעם שיאמר כשהן שנים ירבו הנכנסים וכ"כ הרשב"א:

פז

מי שהחזיק לעשות כו'. כצ"ל וכן הוא ברמב"ם פי"א דין ה' ולא ? כע"ש שתופס נוסח הנדפס לפנינו בש"ע מי שהרחיק ונדחק מאוד בהצע' דין זה ע"ש:

פח

ומכלים פירותיהן כו' היינו כשהוא מפונק שנמאס בעיניו מפירי שנתלכלך בהם משא"כ בסתם בני אדם שמקנח הדם מהפירי ואוכלם וז"ש אחר זה שפירות שלו נפסדין לו דמתיבת לו מדוקדק דוקא לו ולכיוצא בו שהן מפונקין:

פט

יתבאר בסי' שאחר זה. המחבר ציין זה כאן משום שהוא מענין דינים שלפניו ואחריו וגם משום דרוב דינים הללו העתיק המחבר מלשון הרמב"ם והרמב"ם כתב האי דינא דבר מבוי שנעשה א' מהן אומן כו' כאן בין דינים הללו והמחבר השמיטו כאן וכתב שיתבאר מקור הדברים בסי' שאחר זה:

צ

בית הכסא בגופא דארעא דחבריה. פי' החפירה וגם הכסא שיושבין עליו להוציא הריעי הכל הוא בביתו דחבריה ופתח פתח מביתו לילך דרך שם לבית הכסא שעומד בבית חבירו ומ"ש א"נ כו' עד ועוקא דיליה כו' פי' החפירה שתחת בית הכסא היא רחבה מתחלה בביתו ונכנס לרשות חבירו ואצ"ל דמיירי דעוקא היא חפירה בשיפוע והריעי מתגלגלת מכאן לשדות חבירו כעין בתי כסאות דפרסאי שבא"ח סי' פ"ג ועפ"ר שם הוכחתי דאין כוונת הטור והמחבר להנהו בתי כסאות:

צא

לא הוה חזקה למילתא אחריתי. דיכול לומר לחבירו מ"ה לא מחיתי משום שידעתי שיצטרך להרחיק בית הכסא אימת שארצה כיון שא"י לסלק הסירחון מעלי ועפ"ר:

צב

כגון שפתח חלון כו' פי' אפי' יש לו היזק ראיה יש לו חזקה לדעת הרמב"ם והמחבר פסק כוותי' וכמ"ש המחבר לעיל סי' קנ"ד ס"ז ח' ע"ש:

צג

על הניזק להביא ראיה. דכיון דיש לדברים הללו חזקה הרי המזיק הוא מוחזק ברשותו כיון שכבר החזיק והניזק שבא להרחיק דינו כהמוציא מחבירו שעליו הראיה ובדברים שאין להם חזקה הוא בהיפך שהניזק הוא מוחזק ברשותו שהרי אין לו במה שהחזיק ראיה כיון דלא הי' צריך למחות והמזיק הוא בא להוציאו מרשותו במה שטוען שקנה בלי ראיה וע' בטור בסי' זה סל"ב שכ' אזה ז"ל אבל לדעת א"א הרא"ש ז"ל שלכל דבר צריך חזקה ג"ש וכ"ז שאינו מברר שהחזיק בו ג"ש אינו כלום וצריך לסלק היזקו עכ"ל וק"ל:

א

משלם מה שהזיקה עש"ך ס"ק ב' שהקשה בשם הרי"ף מסי' תי"ח ותירץ דהכא דלפי צורך שעה קמדליק וקמרחיב בשיעורא וכו' ולבאר כוונתו לפענ"ד נראה דשם נתנו רבנן שיעור שירחיק שלא יהי' יכול להזיק אפילו אם לא ישמרנו כלל דמחמת שהוא רק צורך שעה הרחיבו חז"ל בשיעורא מש"ה אם הזיק ע"י רוח שאינו מצויה הוי אונס ופטור כיון דלא חייבוהו חז"ל בשמירה משום אונס דלא שכיח אבל הכא לא רצו חכמים ליתן שיעור הרחקה כ"כ כיון דתדיר הוא ואילו היו מרחיבין השיעור לא היה אפשר לידור בבית כלל ונתנו שיעור מה שאפשר שלא יזיק ע"י שמירה וכיון שהוא בביתו ואפשר לו שישמרנו בהרחק' כזו שוב א"צ להרחיק יותר מש"ה אם לא שמר והזיק חייב:

ב

גילה בעל עליה דעתו קשה אם אי לא בעי הש"ס ג"כ לענין קדימת הרפת שאם בעל חדפת גילה דעתו שחפץ לעשות חנותו לרפת כגון שתיקן בו אבוסי' וכיוצא שניכר שיעשה זה לרפת ואח"כ הכניס זה יין באוצרו קודם שהכניס הבהמות אם זה מיקרי קדם הרפת או לא והנה בלשון הש"ע שכתב אם הוחזקה החנות בתחילה לרפת או לנחתום משמע שאפי' לא הכניס בה הבהמות ולא אפה בה עדיין רק שהוחזק לכל שזה החדר הוא מוכן וניכר לרפת דהוי כקדם הרפת וכן מוכח מהרא"ש דף כ' שכתב וז"ל אם רפת בקר קודם לאוצר מותר אע"פ דהוי גירי דיליה משום דדירה שאני ולכאורה תמוה הא לעיל בסמוך מסיק דהעיקר כגירסת ר"ח דגרס אלא אמר רבינא דחזר מכל הני שינויא דלעיל ואפילו לרבא מותר לסמוך היכא דליתא לדבר הניזק וכתב בדף כ"ב דכל הרחקות הוי גירי דיליה וא"כ הא דרפת קודם לאוצר מותר א"צ כלל להטעם דדירה שאני ולפמ"ש לעיל א"ש דבכל הרחקות בעינן דוקא דקדם המזיק ממש בהיתר אז א"צ להרחיק אח"כ משא"כ ברפת בקר אפילו אם לא עשוי רק הרפת ולא הכניס שם הבהמות דלא קדם המזיק מ"מ א"צ להרחיק משום דדירה שאני ובזה מיושב קושית התו' שם בד"ה דוקא נמי שהקשו דתקשה האי דוקא נמי לאביי ולפמ"ש לא קשה דהוצרך לשנות דין זה דוקא ברפת להשמיענו דברפת אפי' אם קדם הרפת לבד מותר משום דדירה שאני משא"כ בשאר מזיקין בעינן דוקא שיהא דבר המזיק ממש קודם לזה לא היה צריך מתני' לאשמועינן כלל דלאביי פשוט זה מסברא ומ"מ צ"ע וכעת לא מצאתי גילוי ברור לדין זה.

ג

ואינן יורדין מיד וקשה דהא בסעיף ך' מבואר דאם בוקעין המים אחר שרבו דחייב ראובן לסלק וכאן מתיר בפסקי והדר נפלי ואח"כ מצאתי בתשובות הרא"ש כלל ק"ח סי' י' הקשה קושיא זו ותירץ דכאן שאני דהעליון א"א לו לסלק הזיקו שא"א לו להיות בלא מים והתחתון בקל יכול לתקן מעזיבה דבמעזיבה מועטת כשיתקן התחתון שוב לא ירד המים ויבלעו במעזיבה והלשון מוכיח דאמר דמשי מיא וזה דבר מועט מאוד אבל במקום שהתחתון א"י לסלק ההיזק בדבר מיעט רק בהוצאה מרו בה אפילו בפסקי והדר נפלו חייב העליון ולענין מה שהקשו הסמ"ע והש"ך בס"ק ג' יתבאר בסי' קס"ד בס"ד:

ד

וחול הלח עש"ך ס"ק ד' שתמה דכיון דחול הלח היזק דמתונתא היא דמי לאמת המים דבעינן וסד בסיד ותמה אני על תמיהתו דבאמת המים איכא נמי טעמא דכל מרא ומרא מרפית וכו' כמ"ש התוס' ר"פ לא יחפור אבל חול הלח ודאי דמי לגפת דהא בד' י"ט מקשה הש"ס דליחשוב חול הלח בהדי גפת וגם רב אושעיא חשיב ליה לחול הלח בהדי גפת אלמא דדמי לגפת וכן במי רגלים דג"כ היזיקא דמתונתא הוא ומ"מ בלא גומא א"צ לסוד בסיד:

ה

את הזרעים הרמב"ן בפ' לא יחפור כתב דזרעים אפי' לר' יוסי דמתיר באילן מודה בזרעים דהוי גירי דליה כיון שהזרעים ממקומן יונקים לחות הקרקע ע"ש והובא דבריו בס' קצה"ח:

ו

ובגומא צריך לסיד פי' הרמ"א חולק אהמחבר דהמחבר מפרש הא דמוקי הש"ס הא דמי רגלים דקתני במתני' בשופכין דהיינו בגומא וממיל' אפילו בגומא א"צ לסוד בסיד דהא חשיב ליה בהדי גפת ולדבריו בשופכין בלא גומא בהרחקת טפח סגי דדמי למשתין והרמ"א מפרש הא דשופכין האמור בש"ס דהיינו בלא גומא ובזה סגי בג"ט בלא סיד דבהן מיירי המשנה אבל בגומא צריך ג"כ לסוד בסיד ודוקא בהשתנה בעלמא א"צ בכותל אבנים רק טפח אבל בשופכין בעי ג"ט:

ז

חייב לשלם עיין סעיף ל"ב מ"ש בזה:

ח

שכל אלו הרחקות עסמ"ע ס"ק כ"ה דזרעים ומחרישה שהטעם לאו משום קלקול הכותל רק משום התמוטטות היסוד לכ"ע אפי' בשל אבנים ותמה עצמו על מה שמסיק בשם הרמב"ם שלא מצא כן ברמב"ם ע"ש וכל דבריו תמוהין דהא הטור כתב דכן נראה דעת רש"י ורש"י כתב כן בהדיא במתני' גבי זרעים דמיירי בכותל לבנים ומטעם קלקול חבותל ולפ"ז כתב שפיר דדעת הרמב"ם הוא דאפילו בכותל אבנים דהא הרמב"ם מפרש הא דמי רגלים דכייל שם במתני' עם הא דזרעים דהיינו בשופכין של מי רגלים בגומא וזה א"א רק בכותל של אבנים דבכותל של לבנים אפילו להשתין צריך להרחיק ג"ט כמ"ש הסמ"ע ס"ק ך' ע"ש:

ט

ויסוד בסיד עש"ך ס"ק ח' מה שתמה על הסמ"ע ותמיהתו תמוה כמו שהקשה בקצה"ח דהא נ"מ לענין לכתחלה דמחמת בעיא דלא איפשטא עכ"פ לכתחלה אסור לעשות כמו בסעיף ג' משא"כ בכותל בנין להרא"ש דהא מותר אפי' לכתחלה ופשוט:

י

הקרקע מן המלך הב"י הביא כאן בשם רי"ו וז"ל מאינש דעלמא לא אמרינן האי דינא דא"כ הבא לבנות כותל סמיך לחצר חבירו כדי שלא יחזיק לשעבד קרקעו ירחיק ד"א ע"ש נראה כוונתו דאיניש דעלמא שיש לו בית וא"י אם קנהו מהמלך אינו זוכה בד"א דאלת"ה א"כ מי שרוצה לבנות כותל סמוך לחצר דהדין הוא דא"צ הרחקה ד"א משום דוושא מ"מ יהיה צריך להרחיק ד"א שחבירו יכול לומר אולי ארצה לבנות בית ותכריחני להרחיק ד"א שתאמר שקנית מהמלך ותשעבד קרקעי למפרע אלא ודאי שצריך לברר:

יא

נבנה החצר ואף דכל הסומך בהיתר א"צ להרחיק אח"כ כתב הג"א הטעם משום שיכול לסלק ההיזק בקל והב"י כתב הטעם דבקיטרא ובית הכסא אותן שאין להם חזקה אף הסומך בהיתר צריך להרחיק והא דומה לקוטרא ובה"כ ע"ש ועוד נראה דהכא הרי הוא מזיקו בידים אח"כ ואין להקשות על מ"ש הרא"ש בכאן דא"י למחות בו קודם שיש דבר הניזק הא כיון דצריך להרחיק אח"כ א"כ יכול לומר לו לא ארצה לילך עמך בדינא ודיינא כמו בסי' קנ"ד סעיף ט"ו דהרא"ש לא ס"ל כך כמבואר שם אך אפי' להרמב"ן שם נראה דכאן יכול לסמוך דדוקא גבי גפת שמניח שם בקבע ויתעכב הסילוק כשירצה לסלק הזיקו אבל כאן שמחדש בכל יום בהכאות וא"צ לסלק הזיקו רק שלא יתחיל לעשות ולעסוק בזה כדינו של עכשיו כך יהי' דינו אח"כ יכול לסמוך כנ"ל:

יב

שהראשון בהיתר עשה עסמ"ע ס"ק מ"ג וז"ל בכל מרא דחפר בסוף ו' טפחים ופסיד לחבירו בידים וכו' ואין להקשות דהא כל הקרקע עד המצר וזוא שלו ומה"ת לא יהיה יכול להפסיד את שלו וכי צריך הוא ליתן כותל לחבירו משלו יש לו' דבשחופר פחות מו' טפחי' לבור מפסיד אף הכתלים שבצדי הבור והכתלים שבצדדים של חבירו הן:

יג

ויש מי שחולקין על זה אמת הטור הבי' זה בשם רש"י והרי"ף אמנם הב"י תמה ע"ז וז"ל נ"ל דהתוס' כתבו דהיינו אליבא דרבנן וכו' ובתשוב' פ"י חלק ח"מ שאלה ח' תמה ע"ז דהא גם ר"י מוד' בגיריה דיליה ואישתמיטתי' דברי התוס' ב"ב דף י"ז ד"ה מרחיקין את הגפ' שכתבו בהדי' דהקושי' לא קאי רק אליב' דרבנן ולא אליב' דר"י ע"ש אף שהתוס' ב"ב כ"ב ד"ה לימ' תנן סתמ' כתבו דכול' הוי גירי דילי' אלמ' דלר"י כשאין שם דבר הניזוק מותר ולא חשיב גירי דילי' אלא כשההיזק הוא בשעת עשי' ואין להוכיח מהא שכתבו התו' דף י"ח ע"ב ד"ה ואי לא סמיך בשם רש"י לפרש סגיית הש"ס שם בהא דמקשי אליבא דרבא ואי דלא סמיך היכי משכחת לה ומוקי לה בלוקח ואי נימא דרש"י ס"ל דאליבא דר"י מותר לסמוך כשאין שם דבר הניזק אפי' אליבא דרבא א"כ למה ליה להש"ס לאוקמי בלוקח הא אפילו בלא לוקח א"ש דרבנן ס"ל דדבורים לא מזקי לחרדל ולכך צריך בעל החרדל להרחיק ומיירי כגון שהבעל דבורים העמיד תחלה ור"י ס"ל דמותר לסמוך בשאין שם דבר הניזק וס"ל דדבורים ג"כ מזקי וממילא דא"צ בעל החרדל להרחיק כיון שעשה הבעל דבורים קצת שלא כהוגן כמ"ש התוס' אליבא דאביי אלא ע"כ דרש"י חולק על התוס' וס"ל דלרבא אפילו לר"י אסור לסמוך אפילו בשאר מזיקין ואפילו כשאין שום דבר הניזק דלכך הוצרך לאוקמי בלוקח אבל באמת אין זה הוכחה לא מס"ד דהש"ס ולא מהמסקנא דבהס"ד לא אסקי אדעתיה הקושיא שמקשה הש"ס בתר הכי ממתניתין דבור ואילן וממילא ס"ד דר"י ס"ל כרבנן דא"צ גירי דילי' וממילא גם לר"י צריך להרחיק אפילו כשאין כאן דבר הניזק כמו לרבנן ומהמסקנא ג"כ אין להוכיח דהא מסיק דלדבריהם דרבנן קאמר להו מכח הקושיא דמשרה וירקא דלאו גירי דיליה נינהו אפילו כשיש שם דבר הניזק כמ"ש הפוסקים וכיון דאמר זה אליבא דרבנן מוכרח הש"ס לאוקמי בלוקח דבלא לוקח הדרא קושית הש"ס לדוכתא דלא שייך לומר ר"י מתיר בחרדל דהא על כל א' להרחיק חצי הרחקה וכן צ"ל לפירוש ר"ח שכ' התו' ד"ה וסבר ר"י דלרבינא חזר בו רבא וסובר דאפילו לרבנן א"צ להרחיק כשאין הניזק כאן ולכאורה תמוה דלענין מה היה צריך לחזור אליבא דרבנן הא אליבא דרבנן דס"ל דדבורים לא מזקי לחרדל ל"ק כלל דודאי בעל החרדל צריך להרחיק ולא היה קשה רק מר"י וא"כ לא היה לומר רק דלר"י מותר לסמוך כשאין הניזק כאן א"ו דהתוס' הוצרכו לומר כן אליבא דמסקנא דלדבריהם דרבנן קאמר וא"כ גם לשיטת רש"י י"ל כך וליכא ראי' מדברי רש"י שיחלוק על התו' דף י"ז ד"ח מרחיקין את הגפת וכן בהא שכ' הטור דלרש"י והרי"ף אפילו סמך בהיתר כגון בלוקח צריך להרחיק ג"כ ליכא הוכחה שיהיה הדין כן אליבא דר"י דשם בש"ס לא אמרו זה רק לרבנן ולר"י בהס"ד דלא אסיק אדעתי' דר"י מצריך גירי דיליה אבל להמסקנא דקי"ל כר"י דמצריך דוקא גירי דילי' י"ל ודאי דבסמך בהיתר כגון בלוקח דא"צ להרחיק דלא הוי גירי דילי' דלא גרע מסמך כשלא הי' הניזק כאן דלא חשיב גירי דילי' להתו' ד"ה מרחיקין את הגפת הנ"ל ומהרי"ף מוכח בהדיא להיפך דהא עיקר קושית הש"ס אליביה דהרי"ף פי' הרמב"ן בשמו לר"י דמתיר בחרדל לרבא היה לו להצריך לבעל הדבורים להרחיק ומכח זה הוצרך בש"ס לאוקמי בלוקח ולבסוף כתב דבמתניתי' דחרדל ג"כ הלכה כר"י וז"ל שם דהא אוקימנא למתני' כלוקח ולית חד מנייהו דקדם דממ"נ אי ס"ל כרבנן דאמרי דבורים לחרדל לא מזקי אלא חרדל לדבורים אפ"ה הלכה כר"י דלאו גירי' הוא דהא ליכא חד מינייהו דקדים ועוד אפי' בע"ד קדים לאו גירי דבעל חרדל נינהו ומשמע דלטעם הראשון אפילו היה חרדל חשיב גירי דילי' אפ"ה הכא לא חשיב גירי דיליה כיון דליכא חד מנייהו דקדים אלמא דהסומך בהיתר לא חשיב גירי דיליה (ואף שהונה שם בהגהות האלפסי בשם מהר"ן שפירא ומחק תיבת דלאו גירי הוא במחילה מכבודו ודאי דטעה בזה דהא הרי"ף רוצה להוכיח דהלכה כר"י ולפי הגהתו הוכחתו הוא דהלכה כר"י דהא ליכא חד מנייהו דקדים וזה תמוה דהא רבנן אסרי בליכא חד מנייהו דקדים ואימא הלכתא כרבנן בהא א"ו כמ"ש הוא הנכון ואף לשיטת הרמב"ן דחולק על הרי"ף וס"ל דבעל דבורים צריך להרחיק י"ל דמודה בשאר ניזקין דא"צ להרחיק רק בדבורים דחשיבי כעשן ממש ולפ"ז ה"ה בב' לקוחות שכתב הרמב"ן דצריך המזיק להרחיק לא כ"כ רק אליבא דרבנן ובהס"ד אליבא דר"י אבל להמסקנא דמצריך ר"י גירי דיליה וסומך בהיתר לא חשיב גירי דיליה ומותר לסמוך מלבד אותן הניזקין שעושה בידים שמחדש הנזק בכל יום כגון כותשי הריפות וכן אותן שאין להם חזקה כגון קוטרא צריכין להרחיק אפילו סמכו בהיתר: ולענין טוענין ללוקח התוס' הביא בשם ר"ח שפי' בלוקח באדם שלקח מאדם אח' את האילן וטוענין ללוקח ותמהו ע"ז דא"כ אפילו קדם בור נמי ועוד כיון דאין טוענין ללוקח רק בחזקת ג"ש נוקמא בלא לירח ובחזקה שיש עמה טענה וכן תמוה עצמם בד"ה וסבר ר"י אהא דמפרש בלקח ג"כ לענין טוענין ע"ש ולפעד"נ לפרש דברי ר"ח שיהיו עולין כהוגן דהנה הא דאין טוענין ללוקח רק בחזקת ג"ש הוא רק בדבר שצריך קנין דלכתיבה עומד ובן שטר הוא ולכך צריך ג"ש אבל בדבר דהוי חזקה מיד ודאי דטוענין ללוקח אפילו בלא ג"ש ולפ"ז נראה דווקא כשסמך המזיק כשכבר הי' הדבר הניזק דאז לא מהני אפילו נתרצה הניזק כפי' בלא קבלת קנין כמ"ש הטור ס"ס זוז וע' בב"ח שם הטעם משום דהוי כאומר קרע כסותי והפטר שיכול לחזור בו אפילו באמצע דקריעה ולכך צריך קנין לאלם הדבר שלא יהיה יכול לחזור בו ועמש"ל סי' קנ"ח סעיף ל"ו באריכות משא"כ כאילן ובור דהדין הוא דאפילו למ"ד דעל המזיק להרחיק א"ע מ"מ באילן דאיכא הפסד מרובה מהני כשסמך בהיתר דא"צ לקוץ אח"כ כמ"ש התוס' ולפ"ז ודאי כשנתרצה הניזק ליטע אילן סמוך למיצר כשלא הי' הבור הניזק עדיין ודאי דאין לך סמוך בהיתר גדול מזה דהא בריצוי שלו העמידו ודאי שא"צ לקוצצו אח"כ כשהעמיד זה הבור וכיון דריצוי בעלמא מהני ודאי דטוענין ללוקח אפילו בדליכא ג"ש ולפ"ז א"ש דבשהבור קדם לאילן דכבר היה הניזק דאז צריך קנין ולכך אין טוענין ללוקח ומיירי בדליכא ג"ש אבל כשהאילן קדם דאז אפי' אם העמידן רק בריצוי שלו אפילו בלא קנין מ"מ מהני שלא לקוצצו ודאי דטוענין ללוקח דברצונו העמידו אפילו בלא ג"ש ולכך נקט ללוקח לאשמועינן דאף הלוקח א"י אם ברצונו העמידו אם לא דטוענין ליה וכן גבי חרדל ודבורים ומיירי שהבעל החרדל היה לוקח ואח"כ העמיד הלה דבורים דרבנן ס"ל דעל המזיק להרחיק א"ע אפי' סמך בהיתר ממילא אפי' טוענין לו שנתרצה והוי כסמך בהיתר מ"מ על המזיק להרחיק א"ע ור"י לפי הס"ד ס"ל דעל הניזק להרחיק מהני ליה סמך בהיתר ולכך טוענין ליה ולהמסקנא דלדבריהם דרבנן קאמר דתרווייהו מזיקין והסומך באיסור צריך להרחיק כמ"ש התוס' ע"ש. ודע דאף למאן דס"ל דבסמך בהיתר על המזיק להרחיק היינו דוקא בהיתר ע"י לקיחה שי"ל כמו שהמוכר ודאי שהי' מרחיק כשהי' עושה דבר הניזק לכך כשהלוקח עושה דבר הניזק צריך המזיק שהוא המוכר להרחיק וכן אם הלוקח לקח דבר המזיק יש לומר דנזקין לא מכר ליה כמבואר בסקנ"ד סעיף כ"ח אבל בסמך לדבר הפקר ואח"כ זכה אחר ועשה דבר הניזק ודאי דא"צ להרחיק כמ"ש הריב"ש סי' שכ"ב וכדמוכח בסי' קנ"ד סעיף כ"א וכן אפילו למאן דס"ל דאין המזיק צריך להרחיק בסמך בהיתר מ"מ בהא דסי' קנ"ד סעיף ט"ז בהג"ה בנפל הכותל שביניהם צריך להרחיק לחד דיע' דלא מיבעיא להרמב"ן דס"ל דבשני לוקחין שהניזק עשה וסמך ברשות כמו המזיק צריך להרחיק ודאי דצריך להרחיק דה"נ כנפל הכותל שביניהם הוי כבאו שניהם בבת אחת דהא גם הניזק ברשות עשה אלא אפי' למ"ש דאפי' בכה"ג א"צ להרחיק מ"מ ס"ל לדיעה קמייתא דהיזק ראיה דומה להיזק שנעשה בידים כיון שהנזק מתחדש בכל יום ודמי לכותשי הריפות דבעיף ט"ו דאפי' סמך בהיתר צריך להרחיק ועוד דאומרין לו סתום חלונך ואל תחטא כל פעם שאתה מזיק בראייתך והדיעה השניה שם ס"ל דהיזק ראיה לא חשיב היזק ממילא דא"צ להרחיק: ראיתי בשו"ת פני יהושע חלק ח"מ סי' ח' ודבריו תמוהין בעיני ואביא על סדר קונטרסו: מה שהביא ראיה מהטור סי' קנ"ג דס"ל דאפילו לא היה הניזק בשעת המקח צריך להרחיק מהא דפסק בראובן שהיה לו בית עם חלונות והיה בית אחר מפסיק ונפל הבית שלדעת רש"י והרי"ף צריך להרחיק הרי אף שבתחלה לא היה הנזק כלל מ"מ עתה שנעשה צריך להרחיק הוא תמוה לפענ"ד דהא עיקר סברת הרמב"ן הוא דדוקא כשהניזק עושה שלא ברשות שמכניס עצמו תחת המזיק משא"כ בלוקח בפעם אחת ששניהן ברשות א"כ ה"נ הרי הנזק ג"כ נעשה ברשות וכבאו שניהם בבת אחת דמי: גם מ"ש שהרשב"א ע"כ ס"ל כרש"י והרי"ף דאינו סומך כיון שפסק הרשב"א הובא בסי' קנ"ד דא"י לפתוח חלון על חורבת חבירו מטעם דינא ודיינא וזהו ע"כ כרבא דס"ל אינו סומך וכתבו הפוסקים הטעם משום דינא ודיינא ע"ש הוא תמוה מאוד דהפוסקים לא כתבו זה לעיקר טעמא דרבא דמשום טעם זה חולק על אביי וסובר דאינו סומך דהא בטעם זה אינו נסתר טעמא דאביי דהא אביי כיון דס"ל סומך השני צריך להרחיק והראשון א"צ להרחיק כלל ומאי דינא ודיינא שייך לאביי וע"כ צ"ל דרבא מסברא פליג וסובר דאינו סומך רק שהפוסקים הוכיח וסברא דדינא ודיינא דא"כ קשה נהי דסובר מסברא דאינו סומך מ"מ הראשון יכול לומר אסמוך ואח"כ כשירצה השני לעשות אסלק הזיקו וזה נהנה וזה לא חסר הוא ולזה הוכיחו דע"כ הטעם דאסור בכה"ג משום דינא ודיינא: גם מה שהביא ראיה מהרא"ש שכתב גבי פפי יונאה דאם החזיק קודם שבנה אפדנא דלא הוי חזקה מוכח דאף שסמך בהיתר צריך להרחיק אח"כ וס"ל סברת הגה"א שכתב דבקל יכול לסלקו לדוחק ג"כ אין ראיה דהא כתב הגה"א עוד תי' דדמי לבור דבידים קמזיק ועוד תי' הב"י בד"ה אוצרי שמן דבאותן שאין חזקה לנזקיהם אף אם סמך בהיתר צריך להרחיק ובזה נדחה גם מה שהביא ראיה מהא דקוטרא ובה"כ שכתב הרא"ש. אמנם הא שמסיק להלכה דבדבר שמחדש בכל יום דצריך לסלק זהו אמת דדמי להא לאוצרי יין שכתב הגה"א כיון דבידים עושה היזק דמי לאוצרי יין ושמן כנ"ל ברור:

יד

להרחיק ד"א עסמ"ע ס"ק נ"ז עד ואומר לו כבר החזקתי כו' ולפ"ז צריך חזקת ג"ש וטענה להרבה פוסקים כמו בחלון בסי' קנ"ד ומ"ש הסמ"ע אף אם אינו מבקש כו' כוונתו שרוצה לעשות נדר מפסיק דבלא"ה לאו כל כמיניה לומר איני מבקש לחרוש דיכול לומר לו לא אושיב שומר לשמור אותך כמ"ש הרמב"ן בחידושיו לסוגיא ע"ש:

טו

שניהם חולקין פירותיו והיינו דוקא כשעומד על המצר גבוה שבין השדות המשותף לשניהם אבל סמוך למצר אף. שכל השרשין יוצאין לשל חבירו הרי הוא שלו לבדו וכשעומד על המצר אז אזלינן בתר השרשין וכשהן שווין כחלק שניהם חולקים ואם השרשים נוטין לזה יותר מלזה חולקין לפ"ע מה שהן יותר בזה מזה ואין משגיחין על הנופות וכן מוכח מדברי התוס':

טז

קוצץ וחופר והטעם כיון דמותר לסמוך ואין לו חזקה ואפי' משום יניקת האילן משדה חבירו ליכא משום תקנת יהושע כשלא יקפידו על כך כמבואר בסוף לא יחפור ומש"ה כשחבירו צריך לחפור בור יכול ליטול עפרו שלא יתן יניקה לאילן חבירו וכזה א"ש מה שיכול לקצוץ השרשים אף שיתייבש האילן ולא דמי לבור דבשסמך בהיתר דהשני צריך להרחיק מטעם דכל מרא ומרא וה"נ הרי מייבש האילן בידים בקציצתו דשם בחפרותו מקלקל כותלי הבור שהן של חבירו במה שחבירו אינו נוטל ממנו כלום משא"כ הכא ייבוש האילן אינו בא מחמת הקציצה רק מחמת שאינו מניחו לינק משלו ותקנת יהושע לא היה רק שיתן לו היניקה כל זמן שלא יהיה צריך לו אבל כשצריך למקומו היניקה א"צ ליתן לו ולכך יכול לקוצצו כדי שלא יינק משלו ובלוקח נראה דאם מכר השדה והניח לעצמו האילן כיון שמוכר בעין יפה מוכר ואין לו יניקה בשל חבירו רק מתקנת יהושע ולכך יכול לקוצצו אבל כשמכר האילן יש לומר כיון דבעין יפה מכר ממילא מכר גם יניקת האילן ואסור לקוצצו ולפ"ז מ"ש התוס' בב"ב דף י"ח ד"ה היו שרשיו יוצאין דמיירי בלוקח מיירי שהניח' לעצמו האילן:

יז

שפוטר ומלשלם והיינו בגפת ודכוותייהו שהן רק גרמת גירי אבל בכותש הריפות דסעי' ט"ו ורחיים סעיף ז' שהן גירי דיליה עצמו לכ"ע חייב ומאן דמחייב לשלם מ"מ בשובך דסעיף ט"ז לכ"ע פטור כיון שהנמי' מסייעו דמי להא דסעיף ל"ז כשהרוח מסייעו ועיין בטור וכן במניעת דוושא דסעיף י"ב איגו אלא גרמא ופטור אבל אם הרחיק והזיק אינו חייב רק באש ואף שהטור הביא בשם העיטור דאף שהרחיק חייב המחבר לא פסק כוותיה בהא:

יח

פטור מלשלם שהרוח הוא סייעו עש"ך ס"ק י"ד וגרשם בטעות וצ"ל רשום וע"ל סעיף ל"ד פטור מלשלם ועש"ך סי' תי"ח ס"ק ד' שהביא בשם הה"מ מה שתמה ובש"ך שם תי' שכאן בסי' קנ"ה הולך היפך מכוחו שכוונתו להפיל העפר לארץ ולא שילך למרחוק משא"כ אש שהרוח מסייע על מה שכוונתו שילך האש וכו' אינו מובן דמה טעם הוא זה שהולך היפך מכוונתו וליהוי כאבנו וסכינו שהניחן בראש גגו שכוונתו לא היה רק שיונח שם ואפ"ה חייב כשהזיקו ברוח מצויה לכן נלפענ"ד דהנה לכאורה קשה על כל ההרחקות שמונה שם בפ' לא יחפור בב"ב ומביאן הרמב"ן והמחבר בה' נזקי שכנים וכן הא דב"ב דף י"ח בסוגיא דחרדל קשה הא כשהדבורים אוכלין החרדל או היונים בשדות שורו ממש הוא (אמת שהרמב"ן במלחמות כתב דטעם דלא קני להו רק מפני דרכי שלום והוא דחוק) ומד' אבות נזיקין הן ואמאי אמרי רבנן דא"צ להרחיק ומשמע דאפי' בדיעבד פטורים דהא אפי' בהרחקה שמחוייבין להרחיק פטור מלשלם בדיעבד וא"כ קשה אמאי לא הוי כד' אבות נזיקין וכן קשה בב"ב ך"ג גבי עורבים בדם דהא הוי כדלעיל דלא אצנעי' והוציאו תרנגול של הפקר דמבואר בב"ק דף י"ט ע"כ דחייב וכן כל הדברים דחשיב בפ' לא יחפור ובה' נזקי שכנים לכאורה בכלל ד' אבות נזיקין הן כשתדקדק בהן כגון היזיקא דמתונתא שהמים הולכין ומזיקין מי גרע מבור המתגלגל ברגלי אדם או מהיזק שהולך ע"י רוח מצויה דחייב ומכ"ש כמה ששיערו חכמים שילך המזיק כעצמו וכיוצא בהן הרבה ומהתימ' על התוס' בב"ב ך"ו שהקשו גבי רקתא דהיינו אש ולא הקשו אדבורים ליונים דהיינו שור ועל כל הדברים הי' להן להקשות כך דמד' אבות נזיקין הן וע"כ צ"ל דאד' אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזי' ברשותו ובשמיר' שלא יזיקו דאז רחמנא חייביה בשמיר' וכשלא שמרו חייבין בתשלומין אבל הני דחשיב בפ' לא יחפור הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיון דא"א כלל בעשי' ובשמירה בביטול רשות לא חייביה רחמנא וראי' לזה מב"ב דף ך"ג גבי אומני דפריך והא אחזיק להו דקשה היאך מהני חזק' שלא לשמור הזיקו וכי מועיל חזקה בד' אבות נזיקין וכן משמע מרש"י שפי' אפיקו לי קורטור שלא יזיקו עוד כאן משמע דבהנך דברים א"א בשמירה רק בביטול התשמיש מרשות ומש"ה סובר ר' יוסי בב"ב דעל הניזק להרחיק דמה"ת יבטל רשות המזיק יבטל רשות הניזק דהא כשהניזק ישמור עצמו לא יוזק משא"כ בד' אבות נזיקין א"א להניזק לשמור דאין הניזק יודע מתי יבוא המזיק ולמזיק אפשר בשמירה וכהנך דב"ב הוא להיפך שהמזיק א"א לשמור הנזק כ"א בביטול התשמיש מרשותו מש"ה לא חייביה רחמנא להמזיק ומש"ה גבי רקתא בב"ב ך"ו לא פריך רק מגץ היוצא מתחת הפטיש ולא משאר אש דשאר אש אפשר בשמירה משא"כ ברקתא וגץ שניהן שווין דא"א להן בשמירה רק בביטול רשות ולפ"ז א"ש נמי בהא דאילן דסמוך לבור דלא תקשה הא השרשין היוצאין הן שלו וכשמזיקין ליהוי כשורו ובורו שמזיקין דחייב ולפמ"ש לא קשה כיון דא"א להחזיקו בשמיר' כי אם בביטול רשות מנטיעת אילנות ולניזק אפשר להרחיק ולשמור עצמו בזה לא חייביה רחמנא למזיק ולפ"ז לא קשה קושית הש"ך מסי' תי"ח דכאן בסי' קנ"ה א"א בשמירה כ"א בביטול רשות מתשמישין אלו ולהניזק אפשר להרחיק ולשמור עצמו שלא יוזק לא חייביה רחמנא דרחמנא לא חייביה רק בשמירה משא"כ בהך דסי' תי"ח דחייב מטעם אש והוי מד' אבות נזיקין ולא שייך שם ביטול רשות ואפשר למזיק לשמור שלא יזיק ולא לניזק חייב כמו בכל ד' אבות נזיקין ובגץ היוצא מתחת הפטיש אף דשם הוי ביטול רשות וא"א בשמירה מכל מקום חייב מטעם שאמר בבבא בתרא ך"ו משום דניחא ליה למיזל ומכה בכח כדי שילך לחוץ משום הכי חייב ע"ש כנ"ל ברור:

יט

ואפי' סמך קודם שבא לשם דבר הניזק עסמ"ע ס"ק מ"ט שכתב דהטור כתב כן לשיטתו וכו' ולפ"ז דברי הרמ"א תמוהין דהא לעיל בסי' קנ"ד סעיף ט"ז כתב המחבר דנקטינן כר"י והריב"ש דיכול למחות והרמ"א לא הגי' שם להיפך ואפשר שסמך עצמו על דעת הרמב"ן שהביא שם דאף שיכול למחות לא הוי חזקה ויותר נראה דהרמ"א לאו לענין חזרה מיירי רק כוונתו דאף דדעת הרבה פוסקים בסעיף י"ט דמותר לסמוך כשאין שם דבר הניזק ואז צריך הניזק להרחיק וע"ז כתב הרמ"א דבקוטרא ובה"כ לכ"ע אף שסמך בהיתר צריך להרחי' אחר כך וכמה שכתב הב"י בסי' זה:

כ

ואם קנו מידו שמחל ובלא קנין לא מהני כמבואר בטור ובשאר נזקין נלפענ"ד דג"כ לא מהני מחילה בלא קנין למאן דס"ל דבעינן חזקת ג"ש וטענה חדא דהרמ"א בסי' קנ"ג סעיף ב' כתב דבעינן שיבוא בטענה כמו בחזקת קרקע וכמש"ל סי' קמ"ו ע"ש מוכח דדמי לקרקע ושם בעינן קנין דוקא וכן הרשב"ם בב"ב דף נ"ח בד"ה המזחילה כתב וז"ל דודאי נתרצ' עמו בדמים וכן כל הפוסקים כתבו הלשון וטענה שקנאו משמע דמחילה לא מהני ועוד דזיל בתר טעמא שכתב הב"ח דדמי לאומר קרע כסותי והפטר שיכול לחזור בו והקנין מאלם הדבר א"כ בכל ניזקין י"ל כך ועוד דהא לא מצינו חילוק בש"ס בין שאר ניזקין לקוטרא ובה"כ רק לענין חזק' דבקוטרא ובה"כ לא הוי חזקת ג"ש ראיה להקנין משא"כ בשאר ניזקין אבל לחלק עוד חילוקים בין קוטרא ובה"כ לשאר ניזקים לענין אי מהני מחילה בלא קנין מנין לנו לחלק במה שלא נמצא בש"ס אלא ודאי דמחילה בלא קנין בשום נזק לא מהני כשישנו דבר הניזק בשעת שסמך דכולן דומיא לאומר קרע כסותי: אמנם קודם שיש דבר הניזק ונתן רשות בפי' להעמיד שם המזיק נראה דאפי' בקוטרא ובה"כ מהני דדבר זה שוב אינו דומה לאומר קרע כסותי רק כמו שאומר הניזק שלא יעמיד שם דבר הניזק כלל ולענין זה ודאי מהני ואין חילוק בין קוטרא ובה"כ לשאר ניזקין רק לענין אם סמך בעצמו קודם שהי' דבר הניזק למאן דמתיר לסמוך דבקוטרא מ"מ צריך להרחיק אח"כ משא"כ בשאר ניזקין והטעם לזה דקוטרא ובה"כ מחדש בכל יום נזק חייש כמו כותשי הריפות דסעי' ט"ו וה"נ העשן הוא מחדש תמיד וכן בבה"כ אבל נתינת רשות ודאי מהני וכן משמע לשון ר' יונה שהביא הטור שכ' וז"ל אם בא בטענה שמכר לו או שנתן לו רשות ע"ש אבל כשנתן לו רשות אחר שהיה דבר הניזק לא מיבעיא בקוטרא ובה"כ דודאי לא מהני בלא קנין דנהי דכשנתן רשות הוי בסמך בהיתר מ"מ הא אפי' סמך בהיתר לא מהני בקוטרא ולכך צריך להרחיק כשחזר בו דכיון שכבר היה דבר הניז' דמי שוב לאומר קרע כסותי דיכול לחזור בו אלא אפילו בשאר ניזקין דסמך בהיתר מהני וכשנתן רשות הא הוי בסמך בהיתר מ"מ הא כתב הרמב"ן במלחמות בסוגיא דחרדל דדוקא כשהניזק בא לסמוך אחר שסמך המזיק בהיתר דאז הניז' עושה שלא ברשות כשסומך עצמו לדבר המזיק אבל כששניהם נעשו ברשות על המזיק להרחיק וא"כ ה"ג כיון שסמך המזיק כשכבר הי' דבר הניזק ודמי לאומר קרע כסותי דיכול לחזור בו וכיון שחוזר בו דמי לכמו ששניהם עשו ברשות דהיינו המזיק והניזק דאז על המזיק להרחיק כנ"ל ברור בדינים אלו ועיין בסמ"ע בסי' קנ"ז סעיף ד' וכמ"ש:

כא

ומיהו לכתחלה עסמ"ע ס"ק פ"ג עד במקום דליכא מחאה ליכא חזקה ע"ש והוא תמוה דכאן לא שייך זה דאם א"י למחרת א"צ לחזקה:

כב

י"א דהדין עמו עש"ך ס"ק ך"ב שמחלק דבמחיצת הכרם הוא ברי הזיקא ע"ש ותמי' לי דבהרחקות הניזקין לא תליא כלל בברי הזיקא רק בגירי דיליה וראי' מסעיף ד' בהג"ה דאם המים יורדין מעט דפטור וכן מוכח מהרבה מקומות והעיקר נראה דמחיצת הכרם חשיב גירי דיליה דגירי דממונא חשוב כמו גירי דיליה משא"כ גנבים לא חשיב גירי דיליה:

א

לא יעשה בעל הבית תנור אפי' בתנור שפתחו מן הצד [סמ"ע]:

ב

ובכירה טפח ולענין גובה שעל גבו כולן שוין הן בשיעורייהו ארבע אמות אפי' בנחתומין [סמ"ע]:

ג

משלם ימ"מ צריך להרחיק שאולי לא יהיה לו ממה לשלם [סמ"ע] ועש"ך וע"ב:

ד

תחת אוצר חבירו היינו של תבואה או יין ושמן [סמ"ע]:

ה

בא"י אבל יין של שאר ארצות חום בעלמא מפסידו [סמ"ע]:

ו

לא יעשה רפת וה"ה אספסתא דכשמתחממת מסרחת ומפסדת היין [סמ"ע]:

ז

א"י למחות בעל האוצר בבעל החנות ואם באים לעשות יחד זה חנות וזה אוצר צריכין לעשות פשרה [סמ"ע] פי' דבריו אף בעל הרפת ודאי דאינו יכול למחות בבעה"א לעשות דהא אינו מזיקו מ"מ צריך לעשות פשרה משום חשש דאולי יקדמנו לגמור הרפת קודם שיגמר האוצר ויהא הוצאותיו בחנם:

ח

שומשמין או רמונים שאין הסרחון מזיק להם מ"מ הוי גילוי דעת שיאצור בו ג"כ חטים [סמ"ע]:

ט

מחילה הרמב"ם מפרש כן האיבעיא דבש"ס דבנה עלי' ע"ג ביתו מהו דקאי אבעל החנות שעשה מחילה אבל רש"י פי' דקאי אבעל האוצר שקדם לעשות עליות בביתו אי הוי גילוי דעת שיעשה אוצר ולדינא תרווייהו אמת [סמ"ע]:

י

בעל האוצר מעכב פי' קודם שיעמיד התנור יכול למחות שלא להעמידו דמספיקא אין לו להזיק לחבירו [סמ"ע]:

יא

א"י להסירו דאיבעי' דלא איפשטא הוא בש"ס [סמ"ע] ☜ וע"ב דצ"ע ברפת כה"ג אם גילה בעל הרפת דעתו שעושה אותו רפת כגון שתיקן האבוס בתוכו או כיוצא בו קודם שעשה זה האוצר אי הוי כקדם הרפת:

יב

מיד יורדין דאז הוי גיריה דיליה אבל אם אין יורדין מיד הוי גרמ' בנזקין דפטור [סמ"ע]:

יג

ואינם יורדין מיד ☜ וע"ב דדוקא כשאפשר לתקן במעזיבה מועטת אבל אם א"א לתקן זה אלא בהוצאה מרובה חייב העליון לתקן:

יד

אם ירדו גשמים צ"ע דבסי' קס"ד סעיף א' מבואר דכל צרכי הגג על בעל עליה לתקן [סמ"ע] ועמ"ש שם:

טו

סלעים אבנים שאש יוצאים מהם וקשה לחומה מטעם שמוציאין הבל [סמ"ע]:

טז

וחול הלח הטעם משום דהלחלוחית מקלקל החומה ולא מטעם שמוסיף הבל דלדבר קר אדרבה מקרר הוא (סמ"ע) ובמקום ששולט השמש אצל הכותל צריך להרחיק גם בחול יבש כי בדבר חם מוסיף הבל [ט"ז] וקשה אמאי כלל חול הלח בהני הנך הא חול הלח הוא היזיקה דמתונתא ודמי לאמת המים דבעינן שיהיה ג"כ סד בסיד [ש"ך] וע"ב דבמתונתא כשהוא בלא חפירה דמי לגפת דא"צ סיד:

יז

מכותלו של חבירו וקודם שעשה זה הכותל מחלוקת הפוסקים יבואר לקמן בסעיף י"ט [סמ"ע]:

יח

הזרעים אפי' בלא מחרישה כגון שחופר במרא ואינו מעמיק ומחרישה אפי' בלא זריעה כגון שחורש לאילנות והטעם משום דמחלידין הקרקע ומעלין עפר תחוח ומתמוטט יסוד הכותל (סמ"ע):

יט

שלשה טפחים ואפי' בכותל של אבנים דהא הטעם הוא משום התמוטטת הקרקע דומיא דגומ' דמי רגלים ובלא גומא בטפח סגי אבל בשל אבנים אפי' בהשתנה בעלמא בעינן ג"ט:

כ

וע"ל סעיף י' דאפי' הרמ"א חולק וס"ל דאפי' שופכין של מי רגלים בלא גומ' צריך להרחיק ג"ט אפי' בשל אבנים וא"צ לסוד בסיד אפי' בכותל של לבנים [סמ"ע וע"ב]:

כא

צחיח סלע לכאורה נראה דדוקא משתין אבל בגומא אפי' בכה"ג אסור אכן הב"י כתב דאפי' בגומ' א"צ הרחקה בצחיח סלע [סמ"ע]:

כב

שכל אלו ההרחקות היינו מסעי' ז' ח' שטעם הרחקתן משום שמפסידין לכותל אבל זרעים ומחרישה דטעם הרחקתן משום דמפסיד ליסוד הקרקע לכ"ע אפי' בשל אבנים [סמ"ע וע"ב]:

כג

בור כו'. בור עגול שיח ארוך וקצר מערה מקורה בקירוי בריכת המים חפירה מרובעת שיכנסו בה מי גשמים לכיבוס בגדים סמ"ע:

כד

ויסוד בסיד ולהרמב"ם ה"ה אפי' בכותל בנין ולהרא"ש בכותל בנין אין צריך סיד [סמ"ע] והש"ך תמה דלהרא"ש אפי' בכותל בור א"צ סיד משום האיבעי' דבש"ס וע"ב דנ"מ לענין לכתחילה:

כה

מיהו במי רגלים לכ"ע אסור ועיין סעיף ה' בהג"ה אימת צריך סיד:

כו

כמין גם לרבותא כתב כן וה"ה כשבונה כנגדו צריך ג"כ להרחיק ד"א [סמ"ע]:

כז

בכותל גינה לפי שאין דרך לדוש בתוכה:

כח

ועד נ' שנה ט"ס וצ"ל ס' דנלמד מפ"ב דכתובות מ"מ צ"ע הא שם קי"ל כרב יהודא דס"ל כל שאין אדם זוכרה [ש"ך]:

כט

הקרקע מן המלך דאז החזיק בד"א הצריכות לדוושא לכך צריך חבירו להרחיק אבל בלא"ה א"צ להרחיק לשעבד קרקע שלו לחזק כותל חבירו [סמ"ע] וע"ב שצריך לברר דוקא שקנאו מהמלך

ל

מנדנד לחצר פי' לכותל חצר [סמ"ע]:

לא

ואפי' נבנה החצר ע"ב הטעם:

לב

הסולם מהשובך ואם הם סמוכים לכותל אחד ויש ביניהם ד"א שאין הנמיה יכולה לקפוץ בקפיצה אחת אי מיחשב גירי דיליה הוא מחלוקת הפוסקים סמ"ע:

לג

והחזיק בה ואף שבעל החצר יכול לבנות תחת הצינור כמבואר בסי' קנ"ג היינו תחת הצינור ממש אבל לא במקום זקיפת הצינור דיש חזקה להצינור אף למה שצריך לתקנו והרב בהג"ה חולק על זה [סמ"ע]:

לד

כיון שהראשון בהיתר עשה ולא דמי לסי' קנ"ד סעיף כ"ח במכר החצר ושייר הבית שרשאי לבנות בפני החלונות אע"פ שהחלונות בהיתר נעשו ואף דליכא היזק ראיה שאני התם דאין עושה ההיזק בידים בבנינו אלא בגרמתו אבל הכא מפסיד לחבירו בידים כשחופר. סמ"ע וע"ב תי' אחר לזה:

לה

מחפירת בור הטעם מבואר בסעיף קטן שלפני זה ורש"י ורי"ף חולקין וס"ל דגם בשאר ניזקין אסור לסמוך כשאין שם דבר הניזק כשחבירו עשוי לעשותו וזהו דעת הי"א שהביא בהג"ה [סמ"ע] ☜ וע"ב דאפי' למאן דמתיר בסומך בהיתר מ"מ במקום שהנזק מתחדש בכל יום ועושה בידים אחר שבח הנזק כגון כותשי הריפות דסעיף ט"ו צריך להרחיק אח"כ ובחלון תלי' בפלוגתא דלעיל סי' קנ"ד סעיף ט"ו בהג"ה גבי נפל הכותל שביניהם אי היזק ראיה חשיבה היזיקא בידים וכן למאן דס"ל דצריך להרחיק בסומך בהיתר מ"מ בסומך אלא דבר הפקר ואח"כ זכה האחר במקום הפקר יעשה דבר הניזק אין המזיק צריך להרחיק ולדינא נראה עיקר כדעת המחבר וכדעה ראשונה שהבי' הרב בהג"ה:

לו

חפר גומ' ע"ל ס"ד בביאורים:

לז

צריך להרחיק בית הכסא היינו שאינו חופר בהר אלא במקום דרפיא ארעייהו אבל בלא"ה א"צ כ"כ סמ"ע:

לח

ויש מי שחולקין פי' בגומ' של אבנים בטפח סגי וכשאינו של אבנים בג"ט סגי [סמ"ע]:

לט

גורן קבוע אבל גורן שהוא רק עראי ואינו קבוע א"צ להרחיק:

מ

מסלקו ובני העיר נותנים לו דמים פי' מסלקו תחילה ואח"כ נותנים לו אבל לא איפכא דא"כ יעמיד הגורן ימים רבים דקדירא דבי שותפ' לא קרירי ולא חמימי משא"כ כשמסלקו תחלה יתעסק הוא להוצי' דמיו ודין הרחקת אילן מהעיר השמיט לפי שאינו נוהג בחו"ל [סמ"ע]:

מא

ומזה יש מי שלומד כמו שחשו להיזק רבים גבי אילן וגורן אף שהן קודמין לעיר ה"נ כאן ואז גבי בני הכפרים שהיו עומדין בסכנה א"צ הרבים לשלם ההיזק שהיה להם ואף שאמרו תמות נפשי עם פלשתים לאו כל כמינהו [סמ"ע]:

מב

בתוך שדה של עצמו ורישא מיירי במקום הפקר:

מג

מרחיקין השובך שלא יפסידו זרעוני גינה שבעיר אבל בנ' אמה מליא כרסייהו ולא אזלי לאכול [סמ"ע]:

מד

לקחו כמו שהוא וה"ה בגורן ובורסקי דסעיף ך"ב ך"ג [סמ"ע] והט"ז חולק דגורן ובורסקי דאיכא היזקא דגופא דמי לקוטרא ובה"כ דאין לו חזקה כלל וכן עיקר:

מה

להרחיק ד"א הטעם שדרך לחרוש סביב האילנות ואורך המחרישה בא"י ד' אמות ובח"ל ב' אמות ולכך אם נטע זה האילנות סמוך להמצר ממש צריך חבירו להרחיק כל הד"א אף אם רוצה לעשות גדר ולסמוך אילנות להגדר א"י שחבירו יכול לומר לו כבר החזקתי להוליך המחריש' לתוך שדה שלך כפי צרכי וע"ב דבעינן לזה חזקת ג"ש וטענה אבל אם האילן של זה רחוק כבר מן המצר ב' אמות אין צריך חבירו להרחיק רק ב"א לתשלום הד"א כמו בבאו ליטע אילנות שניהם כא' וה"נ אמרינן כך הסכימו בתחלה שירחיקו בין שניהם הד"א [סמ"ע]:

מו

בין גפנים והיינו כשיש לחבירו גפנים דהוא בא ליטע אילנות אבל איפכא אין צריך להרחיק אלא כמו בין אילן לאילן דהא הוא מזיק את עצמו וזה דוקא להני דמפרשי דטעם ההיזק הוא משום שיטת העופות מהאילנית שהן גבוהין להגפנים או להשדה לבן שהוא נמוך וההיזק זה הוא משום שיטת העופות שהוא יותר מד"א ולפ"ז להרי"ף והרמב"ם דלא מצריכו רק ד"א נראה שיש להם טעם אחר אפשר דלפי טעמם הגפנים ג"כ מזיקין להאילן וצ"ע [סמ"ע]:

מז

נוטע גרעין ולהרא"ש שכת' דמיחשיב גירי דיליה משום שהוא בעצמו מפריח העופות מן האילן ויושבין על הגפן לפ"ז אף בגרעין צריך להרחיק [סמ"ע]:

מח

אין בעל הגינה צריך להרחיק ולא מיבעי' האילנות שהי' כבר אלא אפי' מחדש יכול ליטע אילנות דאף שהשרשים הולכין תחת הכותל ומזיקין אותו דהלכה כר' יוסי דזה נוטע בתוך שלו דהשרשים באים ממיל' ולא מיחשב גירי דיליה ולא דמי לחלון בסי' קנ"ד דשם כשסותם מזיקו בידים לכך אמרינן דבעין יפה מכר משא"כ השרשים שבאין ממיל' ולזה רימז הרמ"א במ"ש וע"ל סי' קנ"ו [סמ"ע]:

מט

גדר בנתיים ואפי' בין אילן לגפן דהטעם הוא משום שיטת העופות מ"מ כיון שהגדר מפסיק אפילו הגדר נמוך מהאילן יושבים מקודם על הגדר ולא מיחשב גירי דילי' [סמ"ע]:

נ

כמלא מרדע שלא יעכב הילוך המחרישה ובחרוב ובשקמה הטעם שצלתה מרובה ובבית השלחין הטעם מפני שצריך לזריחת השמש והצל קשה לו מש"ה קוצץ אפילו בשאר אילנות [סמ"ע]:

נא

לקוץ הנוף המעכבו כמו באילן הנוטה דסעיף כ"ו ואין ראובן יכול לומר אתה גרמת היזיקך שהגבהת גגך [סמ"ע]:

נב

חולקין פירותיו ע"ב:

נג

בתוך י"ו אמה דאז השרשים כאילן נחשבו כיון שהן צורך האילן:

נד

בתוך ג"ט קוצצו ואם הוא תוך י"ו הרי הן של בעל האילן כדלעיל [סמ"ע]:

נה

שמא ייבש קאי אשני בבות הנ"ל [סמ"ע] ובלוקח ע"ב:

נו

אוכלים העלים אבל הדבורים אינן מזיקין לחרדל להיותו גדל בקליפה קשה וגם הענין אחר שנשכו בהן תו אין אוכלין מהן [סמ"ע]:

נז

וכרישין מהבצלים אבל הרא"ש והטור ס"ל דאין צריך להרחיק בכרישין וחרדל ג"ט כיון שהנזק אינו בא אלא לאחר זמן [סמ"ע]:

נח

שזה נזק הבא מאליו ולא דמי לגפת והדומה לו ששם בא הנזק מאותו דבר עצמו שהניח משא"כ באילן שהנזק אינו בא רק מהשרשים שבאים ממילא לאחר זמן [סמ"ע]:

נט

שפוטר מלשלם ע"ב איזה נזקין הנ"ל שחייב לכ"ע ובאיזה פטור לכ"ע:

ס

שהרוח הוא שסייע ע"ב מ"ש שלא תקשה מסי' תי"ח סעיף ט':

סא

שסייע עמו מיד לאפוקי בראה ושתק בעינן דוקא דידע בנזק ושתק:

סב

קודם שבא לשם דבר הניזק ואפי' החזיק ג"ש ואפי' למאן דס"ל דיכול למחות מ"מ לא הוי חזקה לדעת הרמב"ן בסי' קנ"ד סעיף ט"ז ואפי' למאן דס"ל דכשסמך בהיתר הניזק צריך להרחיק להרבה פוסקים לעיל בסעיף י"ט מ"מ בקוטר' ובה"כ המזיק צריך להרחיק [סמ"ע וע"ב]:

סג

חצר השותפין בזה דההיזק הוא ממילא כ"ע מודים דלא מהני חזקה ועוד מטעם אחר שכתב בסי' קנ"ז ע"ש והיזק ראיה דחלון ע"ל סי' קנ"ד סעי' ז':

סד

ואם קנו מידו שמחל ובלא קנין לא מהני דדמי לאומר קרע כסותי והפטר שיכול לחזור בו אף שהתחיל כבר לקרוע לכן צריך קנין לאלם הדבר [ב"ח] ☜ וע"ב דאפי' בשאר נזקין ג"כ לא מהני מחילה בלא קנין מטעם הנ"ל וזה דוקא כשמחל לו אחר שהי' שם דבר הניזק אבל אם נתן לו רשות להעמיד שם קודם שהיה דבר הניזק אפי' בקוטרא ובה"כ הוי מחילה בלא קנין דלא דמי להאומר קרע כסותי רק לא יאמר שלא יעמיד שם דבר הניזק ואין חילוק בין קוטר' ובה"כ לשאר ניזקין רק לענין אם סמך בעצמו קודם שהי' שם דבר הניזק למאן דמתיר לסמוך דמ"מ בקוטר' ובה"כ צריך להרחיק אח"כ כיון שמחדש בכל יום הנזק:

סה

או שמכרן ואז א"צ קנין דקנהו במעות אם לא שזקפן במלוה דהוי דומי' דמתנה [סמ"ע]:

סו

וכן כירה אפי' של נחתומין א"נ קמ"ל אף שבכירה מבשלין תמיד וגרוע מתנור [סמ"ע]:

סז

וכן נראה לי להורות והש"ך חולק וכתב דהעיקר דיכול למחות לכתחלה ועוד דאפי' אי לא הוי רק מחלוקת הפוסקים מ"מ בפלוגתא דרבוות' על המזיק להביא ראיי' כמו לעיל בסעי' ג':

סח

לוי יכול למחות מטעם דכשהן שנים ירבו הנכנסים [סמ"ע]:

סט

ומכלים פירותיהן היינו שהוא מפונק ואינו יכול לאכול הפירות שנתלכלך בדם [סמ"ע]:

ע

ואי לא מסלק לי' לריח אפי' שא"י בשום אופן לסלק להריח כשיהיה בית הכסא ומש"ה אין לו חזקה שיכול לומר מש"ה לא מחיתי שידעתי שתצטרך להרחיק הבה"כ זה אימת שארצה כיון שאינך יכול לסלק הסרחון מעלי סמ"ע:

עא

על הניזק להביא ראיה. כיון דיש לדברים הללו חזקה והמזיק הוא מוחזק ברשותו כיון שכבר החזיק הניזק שבא להרחיק דינו המע"ה ובדברים שאין להם חזקה הוא להיפך המזיק שבא להוציא מרשותו צריך להביא ראיה [סמ"ע]:

עב

י"א דהדין עמו והש"ך חולק וכתב ולא דמי למחיצת הכרם שנפרצה דהיזק כלאים ברי כשנפרצה אבל גנבים מאן לימא דאתי וגרע מפורץ גדר בפני בהמות חבירו:

א

תחת אוצר חבירו. עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' ל"ז בענין אם רשאי לעשות אלו הדברים תחת דירתו של חבירו והביא שם דברי הרמב"ן בחידושיו לב"ב דף י"ח שיש מחלוקת בזה והרמב"ן הסכים דק"ו תחת דירה שאסור והביא ראי' מדברי הירושלמי. וגם בכנה"ג הביא בשם ריא"ו שיכול בעל הדירה לעכב. והוא ז"ל האריך בזה בדעת הרי"ף והרמב"ם וגם לפרש דברי הירושל' ומסיק שאין כח בעליון בעל הדירה למחות בתחתון ובפרט בנדון השאלה דידי' שעל הכיפה הי' קצת אויר פנוי בין כיפתו של זה ובין הרצפה של העליון והרי זה כמו בנה עליה לפי' הרמב"ם:

ב

וחול הלח כו' או סד בסיד ע' בתשובת עבודת הגרשוני סי' נ"ו מ"ש בזה:

ג

הקרקע מן המלך עבה"ט וע' בנה"מ שצריך לברר דוקא שקנאו מהשר או מן הפקר אבל אם אינו מברר אין לו ד' אמות ע"ש:

ד

וכן מותר לעשות כו'. ע' בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן קנ"א שהאריך בביאור כל השיטות בענין זה ובאמצע התשובה כתב דמ"ש הרמ"א וכן מותר לעשות בכל נזקין אלו בשלו כו' מדכתב וכן משמע דדמי לגמרי דינא דהמחבר דגם בעשיות נזקין בסמך מקודם א"צ להרחיק לעולם כמו בהיתר דלקיחה בבור ומשמע שהבין כן בדעת הרא"ש והטור ובאמת זה אינו דכונת הרא"ש והטור רק דמותר לסמוך למיצר חבירו באין שם דבר הניזוק אבל אם יבנה זה כותלו באמת צריך להרחיק אולם בסוף התשובה שם מבואר דעתו לדינא דאף אח"כ כשיבנה זה כותלו א"צ להרחיק מצד דיכול לומר קים לי כדעת תוס' והמאור והה"מ ונ"י דסמך מקודם א"צ להרחיק לעולם (זולת בפתיחת חלון לחורבת חבירו צריך לסתום אף דפתח מקודם כו' עמ"ש בזה לעיל (סימן קנ"ד סט"ז ס"ק ט"ז) אך חקר שם דאפשר משום כך יכול למחות לכתחלה שלא יסמוך אף דלכאורה כיון שעושה בשלו ואין מזיק עכשיו דבר לחבירו נקרא הוא המוחזק ויכול לומר קום לי דרשאי לסמוך הגפת וכדומה מ"מ י"ל כיון דאחר שיסמוך הגפת וזה יבנה כותלו ויתבענו לדין יהא הדין דיכול לומר קים לי כדעת האומרים דסמך מקודם א"צ להרחיק לעולם. ממילא יכול למחות מקודם בטענה דלמחר אני בונה כותלי דלא יהא בידי לכופך להרחיק דאז תהיה אתה המוחזק ויש לדמות למ"ש הרשב"א הובא בב"י סימן קנ"ד בענין הפלוגתא אי מהני קנין לנזק קוטרא ובה"כ דאם כבר סמך אין מחייבין אותו לסלק ואם בא לעשות אין מניחים אותו הרי אף דעושה הכל בשלו מ"מ כיון דבא לחדש דבר נקרא מוציא ועליו לברר ה"נ בנ"ד מהראוי לכתחלה יכול למחות בו שלא יזיקנו אלא אם כבר סמך הוי מוחזק וא"צ לסלק וממילא יכול למחות מיד דלא יסמוך בטענה שיבנה כותלו ולא ירצה לסלק כו' ושוב כ' דבאמת לא דמי לההיא דהרשב"א דהתם הנזק מבורר והוא בא לזכות מצד הקנין וכיון דהוי ספק בקנין יכול למחות בו משא"כ הכא דהספק בשורש הדבר אי מקרי מזיק או לא דלדעת התוס' והמאור ונ"י לא מקרי גירי דיליה ואינו בגדר מזיק הוי ספק בעיקר הנזק ויכול לומר קים לי וכיוצא בזה כ' מהריב"ל ח"ב כלל פ"ד בענין מי שהחזיק במיצר על חבירו ובא להגביה כו' (עמ"ש לעיל סי' קנ"ג סי"א סק"ב) וכ"כ התה"ד בפסקיו סי' קל"ד בעשן שאינו תדיר דהוא ספיקא דרבוותא אי מקרי היזק דמותר לעשות כן בשלו לכתחלה וכן פסק בהגהת ש"ע סי' קנ"ה סל"ז כו' (באמת הש"ך שם חולק ועמ"ש שם סק"ז) ולא דמי למ"ש הה"מ בבעיא דכיבד וריבץ דלכתחלה אין לעשותה דמספק אין לו להזיק לחבירו (הובא בש"ע לעיל ס"ג) דשאני התם דהוי וודאי גירי דיליה כיון דמתחדש ההיזק בכל יום והוי מזיק בודאי והספק הוא אם לא חייבו אותו חכמים ובסומך מקודם בזה אין לו להזיק מספק משא"כ הכא כו' ומסיים דנראה ברור לדינא דמותר לסמוך גפת וכדומה למיצר חבירו אפי' על דעת שלא לסלקו לעולם ע"ש:

ה

ומזה יש מי שלומד. ע' בתשו' חו"י סי' רי"ג מ"ש בזה:

ו

וליסע תחת הדוכס תחלה כו'. ע' בתשו' צ"ל סי' י"ח שלמד מזה על חיל המלך שבאו לעיר בלכתם למלחמה ובאו לחנות שם כמו חודש ימים ורצו רוב הקהל להתפשר עם המושל שלא יעשה אכסניא בבתי היהודים כי חוששים ממיעוט משא ומתן שלא להתראות בפניהם וגם טפולם עמהם קשה מאד וגם חוששין מערבוב איסור והיתר וכיוצא מלבד זה שאם יעשה אכסניא אצל יהודים תהיה ההוצאה מכלל הקהל יותר מכפלים ממה שתהיה אם יתפשרו עם המושל והעשירים מוחים שלא יתפשרו אם לא שיתחייבו הקהל לגבות אותו ממון לפי הבעלי בתים ולא לפי הממון והקהל אומרים שיתפשרו תחלה ואח"כ יקוב הדין היאך יהיו גובין ופסק שהדין עם הקהל ויכולים לכוף ליחידים הבעלי כיסים שיתפשרו עם המושל תחלה משום דזה היזק של רבים הוא וצריכין תחלה לסלק היזק הרבים ואח"כ ידונו היאך יהיו גובין כו' והאריך בזה ע"ש עוד מה שפסק היאך יהיו גובין זה הממון שנתפשרו עם המושל ויובא לקמן סי' קס"ג ס"ג ס"ק ז':

ז

וכן נ"ל להורות. עבה"ט דהש"ך חולק וע' בתשובת רע"ק איגר ס"ס קנ"א (הבאתיו קצת לעיל סי"ט סק"ד) מבואר שדעתו לדינא כהרמ"א ומחלק שם דלא דמי למ"ש בש"ע לעיל ס"ג בבעיא דכיבד וריבץ דלכתחלה בעל האוצר מעכב עליו דמספק אין לו להזיק לחבירו דשאני התם דברפת הוי ודאי גירי דיליה כיון דמתחדש ההיזק בכל יום והוי מזיק בודאי והספק אם לא חייבו חכמים בתומך מקודם בזה אין לו להזיק מספק משא"כ הכא דאיכא ספיקא דרבוותא אי מקרי היזק כלל וכיון דעושה הכל משלו מותר לעשות כן לכתחל' עש"ה:

ח

וה"ה כל נזק גדול. עי' בטור ס"ס זה שכ' תשובת הרא"ש ראובן יש לו בתים כו' ועתה מקרוב חזרו הקצבים למכור הבשר חוץ לחצר סמוך לביתו של ראובן וראובן מערער ואומר שא"י לסבול שיהיו קצבין סמוך לביתו מפני ריח רע של בשר והכלבים והחזירים שמצויין שם תשובה הדין עם ראובן כו' ואפי' אם טוענין הקצבים שקנו המקום מראובן כו' ע"ש בב"י ובדרישה ובב"ח שם:

א

[הגה] ומזה יש מי שלומד. נ"ב ע' תשו' בשמים ראש סי' ק"ס:

ב

[שו"ע] נגד רבים. נ"ב ע' תשו' מהריב"ל ח"ג סי' ל"ד:

ג

[ש"ך אות יח] דף קמ"ו. נ"ב ובתשובת רשד"ם סי' תס"ב:

א

הבית והעליה כו'. עיין בתשוב' בן לב ס"ג סימן ל"ג:

א

והזיקה משלם מה שהזיקה כו'. ע"ל סי' תי"ח ס"ב וצ"ע ברי"ף פרק הכונס וביש"ש שם ויש ליישב ודו"ק (הגה ר"ל שלקמן סי' תי"ח ס"ב פסק שאם הרחיק גבי נזקי האש כשיעור פטור והרי"ף פרק הכונס הרגיש בזה ותירץ וז"ל ואי קשיא לך מ"ש התם גבי תנור דקיהבו רבנן שיעורא ואפי' הכי אם הזיק משלם מה שהזיק ומ"ש הכא דפטור לא תקשי לן הכי [הכא] דלפי צורך שעה קמדליק וקמרחיב בשיעורא וקעברה הדליקה יתיר משיעורא וקא מזקה אנוס הוא דמאי ה"ל למיעבד הילכך מכה בידי שמים הוא ולפיכך פטור דלא יכול לאהדורי והתם גבי תנור כיון דתדיר הוא מדליק איבעי ליה לעיוני אי איכא הזיקא לחבירו וכיון דלא עביד הכי פושע הוא ולפיכך חייב תדע דהא רבנן פליגי עליה דר' שמעון בתנור דקא יהיב שעורא לפטור והכי [והכא] אינהו גופייהו קא יהבי שעורא לפטור עכ"ל וע' ביש"ש סימן כ"ח):

א

אבל אם ירדו גשמים כו' על הניזק לתקן. צ"ע דלקמן סימן קס"ד כתב מור"ם בהג"ה בס"א ז"ל וכל צרכי הגג על בעל העליה לתקן עכ"ל סמ"ע סקט"ו ועמש"ל בשם הב"ח:

א

וחול הלח כו'. תמיה לי לפי דעת המחבר כהרמב"ם דבהזיקא דמתונתא פסק האבעיא לחומרא דבעי שניהם הרחקה וסד בסיד וכמ"ש בסעיף י' וא"כ חול הלח היא היזק דמתונתא ודמי לאמת המים וכדאיתא בש"ס דלהכי לא תני תנא דידן במתני' ואם כן למה כלל אותו שא"צ שתיהן וגם על הטור יש לתמוה קצת ודוק וצ"ע וברמב"ם לא נזכר חול לח כלל וסמך אאמת המים וכתנא דמתני' ודוק נ"ל:

א

מרחיקין את התנור כו' עיין בתשובת מהרשד"ם סימן רס"ז:

א

וזה דעת הרמב"ם כו' כ"כ ה"ה פ"ח משכנים וכ"פ הב"ח ובתשו' דברי ריבות סימן רע"ז:

א

לא יחפור אדם בור כו' עיין בתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' קנ"ה:

א

ויסוד בסיד לכותל הבור הרמב"ם ס"ל דכן הדין אפי' בכותל בנין דחבירו והרא"ש והטור ס"ל דבכותל בנין א"צ בהכי אלא מרחיק ג' טפחים אבל א"צ ג"כ לסוד בסיד עכ"ל סמ"ע ואינו מובן לי דלהרא"ש וטור שפסקו לקולא האבעיא ס"ל אפי' בכותל בור דא"צ לסוד בסיד ואין חילוק וק"ל:

א

ועד חמשים שנה מיקרי העיר חדש וכ"כ בד"מ והוא במרדכי אבל פשוט דטעות הוא במרדכי וצ"ל ס' שנה שהרי למד שם מפ"ב דכתובות דאיתא התם ס' שנה ומה שתמה בס' תי"ט פ' לא יחפור על המרדכי נלפע"ד דלק"מ דמדקאמר בש"ס פ"ב דכתובות אמר רב חסדא ש"מ מדר' מאיר כו' משמע דס"ל כר' מאיר ולא כר' יודא אבל הדין שכ' הרב צ"ע כיון דהרמב"ם והברטנורה פסקו פ' י"ז מה' אהלות כרבי יודא א"כ הוא הדין הכא וצריך להיו' לדבריהם דרב חסדא ה"ק לרבי יודא פשיטא כיון דתלי בזכיר' א"כ כשאינם זוכרים א"י להעיד אבל לר' מאיר דלא תלי בזכירה ה"א דוקא לענין טומאה תלי בס' שנה אבל לענין עדות תלי בזכירה ותלמודא דחיא דגבי עדות אף ר"מ מודה ומ"מ הדין שכ' הר"ב צ"ע וגם בתי"ט נראה דס"ל דישנה מיקרי כאן כל שאין אדם זוכרה ע"ש:

א

גורן קבוע עיין בב"י בשם נ"י:

א

ואם הגורן קודם לעיר כו' עיין בא"א דף פ"ז ע"ד מ"ש בזה מור"ם ואין דבריו נראין למעיין ועיקר כדעת מור"ם ז"ל:

א

מסלקו ובני העיר נותנים כו'. כ' הסמ"ע סקמ"ח ובש"ס ובטור כתוב האי דינא גבי הרחקת אילן מהעיר והמחבר השמיט אותו הדין מפני שאינו נוהג בח"ל וכמ"ש הטור ע"ש עכ"ל אמת שכ"כ הטור והרב המגיד גם הנ"י והרמב"ן בחדושיו דמתני' מיירי דוקא בא"י בזמן שהיתה בישובה אבל קשה לי ע"ז דא"כ היאך משני בש"ס ר' אליעזר היא דהא א"ר אליעזר בהדי' בסוף ערכין עושים שדה מגרש ולא מגרש שדה משום ישוב א"י עיין שם א"ו מתניתין מיירי בח"ל ורבנן דסוף ערכין ס"ל דאין עושין מגרש שדה לעולם ור"א ס"ל דאין עושין מגרש שדה בא"י דוקא אבל בח"ל עושין ודוק ודוחק לומר שטעות הוא במשנה בערכין וצ"ל ר' אליעזר אומר עושין שדה מגרש ומגרש שדה כו' דקשה מאד לשבש כל ספרי המשניות וכל הש"ס וצ"ע: שוב ראיתי בילקוט פרשת בהר מביא שתי הלשונות במשנה דסוף ערכין ל' ראשון ר"א אומר עושין שדה מגרש ומגרש שדה ואית דתני ר' אליעזר אומר עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ע"כ ואין ספק דהאמת הוא כלשון הראשון וכדמוכח בש"ס פ' לא יחפור וכן הוא להדיא בתוספתא דסוף ערכין ואתו כל דברי הפוסקים כפשוטו וטעות הוא בכל הש"ס ומשניות שלפנינו ובעל הילקוט שכ' ואית דתני כו' היו לפניו ג"כ נוסחאות הש"ס ומשניות שלנו ואשתמיטתיה הש"ס ס"פ לא יחפור וגם תימה על שאר מפרשי המשנה שלא השגיחו להגיה כן בכל הש"ס ומשניות וק"ל:

א

מי שבא לעשות משרה כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ח:

א

שפוטר מלשלם כו'. דין זה נלמד מהכלל דקי"ל גרמא בניזקין פטור עכ"ל סמ"ע הא ליתא לדעת הרמב"ם שהעתיק המחבר וכמ"ש לקמן סי' תי"ח סעיף ט':

א

הוא שסייעו אותו כו'. ואין נזק בא מכחו עכ"ל רמב"ם ועמ"ש לקמן סי' תי"ח ס"ט:

א

די"א דבעינן חזק' ג' שנים כו'. עיין בתשוב' ן' לב ספר ג' סי' מ"ו ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן ר"ח:

א

בד"א בשאר ניזקין כו'. עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' מ' דף ע' ובתשו' מהר"י לבית לוי סי' ב' דף י' וי"א ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סימן קפ"ג:

א

עשן שאמרו כו'. עיין בתשו' ן' לב סי' מ"ו ובתשו' מהרי"ט סי' פ"ח וסי' קי"ד דף קמ"ו:

א

ויש אומרים דבעשן כו'. וכן נ"ל להורות ולי נרא' כמ"ש המחבר דז"ל הר"ב בד"מ ודקדק מהרא"י כן מדברי המרדכי והגהת מיימוני והגה' אשר"י ונרא' דהכי נקטינן דמהרא"י בתרא הוא וחכם ראוי לסמוך עליו ודלא כמ"ש ב"י דיש לדחות דבריהם מקמי הרמ"ה שהי' רב מפורס' עכ"ל ואלו עיין הרב בפסקי מהרא"י גופי' לא הוה כ' כן דגם מהרא"י גופי' לא בריר' לי' האי פיסקא והאי דקדוק שדקדק מדברי המרדכי והגהת מיימוני והגהת אשר"י שכ' בסוף דבריו וז"ל מ"מ אינני קורא עליכם טועים בפסק שלכם הואיל ומצאתם כדבריכם בהדיא בפסקי הגאונים וכבר ידעתם כי אינני רגיל לדקדק בטוב כאשר ימצאו לי הדיני' מפורשי' בפסקי הגאוני' המצויין יותר עכ"ל ונרא' שזאת היתה כוונת הב"י שפסק כהרמ"ה. גם באמת דקדוקו של מהרא"י מדברי המרדכי והגה' מיימוני והגה' אשר"י שם לפענ"ד אינו דקדוק כלל דמה שדקדק מדכתבו המרדכי והגה' מיימוני בשם רב מתתי' בא' שבקש לעשר פורני חביריו מעכבין עליו משום דהיזקו רב ומצוי כו' משמע הא לאו הכי לא מצי מעכב כו' קושטא דמילתא נקט דמעש' שהי' כך היה וגם משום דקאמר התם אח"כ ופורני זה הזיקו מרובה ומצוי ואין לו חזקה כו' להכי נקט הכי משום דאל"כ הוי חזקה גם מה שדקדק מהרא"י שם מהגהת אשר"י וז"ל עוד דקדקתי עכשיו מהגה' אשר"י בשם מהרי"ח דע"כ עשן שאינו תדיר אפי' לכתחלה לא מצי לעכב דכ' אהא דתנן חנות שבחצר יכול לעכב כו' עד אבל עושה כלי ומוכרן בשוק ואין יכול לומר כו' וכתב עלה נראה דאפי' אם רצה להחזיק באומנות אלו מחדש לא מצו לעכב דהא דאמר רב אין מחזיקין לניזקין מוקי לה רב זביד בקוטרא ובית הכסא אבל שאר נזיקין לא ע"כ הא קמן דמייתי ראיה אמלתא דלכתחלה מההוא דקוטרא וב"ה וא"כ מוכח בהדיא לכל מילי דלאו כקוטרא וב"ה אינון אפי' לכתחלה לא מצי מעכב ועשן שאינו תדיר כתבו אשר"י ותוס' ומרדכי דאינן בכלל קוטרא דקאמר ש"ס עכ"ל נלפע"ד דלא כוון יפה דז"ל הגה' אשר"י שם נראה בכל אלו שאמרו יכול לעכב אם רוצה להחזיק באותו אומנות מחדש דהא דאמר רב לקמן דאין חזקה לניזקין מוקי לה רב זביד בקוטרא וב"ה אבל לשאר ניזקין יש חזקה עכ"ל ולפי שהלשון מגומגם קצת הבין מהרא"י דקאי אסיפא דמתני' אבל עושה כלים ומוכרן בשוק כו' אבל ודאי הא ליתא דא"כ צריך להגיה הרבה בלשון הגה' אשר"י ועוד דא"כ מאי ראיה מייתי מרב זביד דלמא התם דיעבד דוקא דהא קאמרי' התם אין חזקה לניזקין דהיינו דיעבד אלא פשיטא דקאי ארישא דמתני' דחנות שבחצר יכול למחות ולומר איני יכול לישן מקול הנכנסים ומקול היוצאים ומקול התינוקות ועלה קאמר נראה בכל אלו שאמרו יכול לעכב היינו אם עתה רוצה להחזיק באותו אומנות מחדש דהא דאמר רבא אין חזקה לנזקין מוקי לה רב זביד בקוטר' וב"ה דוקא אבל לשאר נזקין יש חזקה א"כ ה"ה הכא דאפי' מזיקו אם כבר החזיק יש חזקה וא"כ לפי דברי מהרא"י מוכח אדרבה מהגה' אשר"י להפך דלכתחלה מצי לעכב בכל ענין אלא די"ל בזה דחנות שבחצר השותפים שאני. וגם מ"ש מהרא"י שם ואף כי בפלוגת' דרבוותא על הניזק להביא ראיה לא נהירא לי דהיינו דוקא כשהחזיק כבר אבל זה שרוצה להחזיק פשיטא דעל המזיק להביא ראיה כיון שרוצה להחזיק וכל שאינו מביא ראיה הרי הוא בחזקתו דמעיקרא וגם מסתבר כהרמ"ה דהיאך יוכל זה לעשות לו לכתחלה דבר נזק אפי' כל שהוא בעל כרחו ומכ"ש לפי מ"ש ליכא מאן דפליג על הרמ"ה והלכך כיון דהרמ"ה והטור והנמוקי יוסף פרק לא יחפור ס"ל דאף בעשן שאינו תדיר יכול למחות לכתחלה אין חולק עליהם ודאי דהכי נקטינן:

א

בית הכסא שאמרו כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון ס"ס ס"ח וסימן קל"ט ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קפ"ג.

א

מי שהחזיק כו'. עיין בתשובת ן' לב ס"ג סי' מ"ו ובתשו' מהרשד"ם סי' רנ"ו ובתשוב' ר"מ אלשיך סי' נ"ד ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' צ"ח וסי' קע"א ובתשו' מהרי"ט סי' קי"ד וקל"ג:

א

י"א דהדין עמו כו'. וכ"פ הב"ח סי' קנ"ז ס"ה ודימה אותו למחיצ' הכרם שנפרצה בפרק השותפין ובעיני ראייתו כעוכלא לדנא דשאני התם דהיזק כלאים ברי כשנפרצה אבל גנבים מאן לימא לן דאתי ויותר ברי הוא הזיקא דפורץ גדר בפני בהמת חברו וק"ל:

א

(סעיף א' ובכירה טפח) כו'. ובשיעור גובה לא תני תנא המדה וכתב רבינו בשם הרמ"ה דהוא ח' טפחים השליש של ד' אמות כמו במעזיבה ואגב נפרש ד"ר בזה דגם הרשב"ם והריב"ח שמביא רבינו באו לתרץ ג"כ קושיא דהרמ"ה והוא על דרך זה דהרשב"ם ס"ל דכירה דאומר תנא במתני' מיירי בכירה פתוח מן הצד ואין השלהבת עולה ממנה רק שיש לו חשש מצד החום שילך דרך המעזיב' א"כ אין חילוק בין למענה בין למטה דגם למענה די במעזיבה טפח וא"ל למה כתב רשב"ם ג' טפחי' דרשב"ם בא לכתוב רבותא דבכל מקום אפי' בדנחתומים דבעי ג"ט ה"ה מלמעלה דסגי עכ"פ בג' טפחים ומש"ה כתב דסגי בג"ט ולא כתב דבעי ג"ט אלא ודאי דבאמת יש לו מקום דסגי בטפח ומש"ה סיים רבינו וע"כ כתב שתנורים שלנו כו' ר"ל דכיון שדין הכירה מוכרח מן התלמוד לדידי' דעל כל פנים סגי בג"ט למד היא לתנורים שלנו כיון שהם פתוחים מן הצד לא כתנור של התלמוד אלא ככירה של הש"ס וכתב ע"ז ולא נהירא לא"א כו' פי' מצד גדולות שלהם אינם דומים לכירה ואף אם נפרש כפירוש רשב"ם והריב"א כו' בא ג"כ לתרץ מ"ט לא חשיב גובה דכירה וקאמר הוא שהתנור של התלמוד מיירי בפתוח מן הצד ויש עליו מחיצות כ"ש בכירה וא"כ סמך התנא דנבעי בכירה ד"א ומזה נלמד לתנורים שלנו שהם פתוחים מן הצד ולפ"ז אין צ"ל בשלנו הטעם משום גדלות כמ"ש הרא"ש והכל ניחא:

ב

(סעיף ב' באוצר יין בא"י) רבינו לא חילק בין א"י לבבל נ"ל שהי' מפרש מאי דאמר רב יוסף הני דידן אפי' דשרגא קשה ליה מיירי בכל יינות אפי' של א"י דמצינו משחרב ב"ה בטלו טעם הפירות ודברי ב"י דחוקים בזה. ע"ש ואם הוחזק כו'. פי' אפי' לרש"י ורי"ף שמביא רבינו סמ"ז דאסור לסמוך אפי' אין שם דבר הניזק עדיין שאני רפת הבקר דדירה היא וכיון דאין ההיזק מיד א"צ להרחיק דירתו וכן פרש"י:

ג

(סעיף ד' וחול הלח) מדברי התוספת בגמרא מוכח דבמקום ששולט השמש אצל הכותל צריך להרחיק גם בחול יבש כי כשיתחמם יוסיף הבל כנלע"ד:

ד

(ע"ש או סד בסיד). הכי איתא בהדיא בפרק לא יחפור במתני' בבא דגפת וזבל אא"כ הרחיק ג"ט או סד בסיד וכתבו התוספת דאפי' אם גורסין וסד בסיד מ"מ פירושו או סד דלא נפיש הזיקו כולי האי והא דמבעיא לו בגמרא אי בעינן תרוייהו ג"ט וסד בסיד היינו ברישא דמתני' שם דהיינו הרחקה מבירו דהזכירו בסי"ח ודברי ב"י כאן מאד תמוהים שכתב גבי גפת הוי האבעיא וכ"כ הוא ז"ל בשם רש"י בסמוך ותמהני על פה קדוש יאמר כן דלא עלה על דעת רש"י לפרש האבעיא רק אבבא ראשונה דהוא בור וכמ"ש ואין להאריך כאן וכן מוכח מדברי הרמב"ם דכתב גבי בור וסד בסיד כמש"ר בסי"ח בשמו והיינו מדאמרינן על האבעיא פשיטא וסד בסיד תנן כמ"ש ב"י בשם המ"מ ואלו בגפת כתב כאן או סד בסיד והב"י עצמו כ"כ בשם רש"י:

ה

(ע"ש הכל לפי הענין) פי' דאם הוא מועט אינו יורד תיכף למטה אלא רגיל להיות נבלע בקרקע המעזיבה וע"כ אי מקרי ויורד למטה דרך המעזיבה לא נקרא גירי דיליה ובזה מתורץ מה שהקשה סמ"ע מסי' קס"ד דהוי גירי דיליה אם יורד דרך קרקע:

ו

(סעיף ה' בהג"ה ובגומא צריך ג"כ כו') צל"ע לפי דעת הרמב"ם דמתני' דתנא מי רגלים מיירי בגומא של מי רגלים כמ"ש המ"מ דהיינו השופכין שבתלמוד אמאי שנה התנא מי רגלים בהדי זרעים ומחרישה שייך בהו סד בסיד כמ"ש ב"י היה לו לשנותו מי רגלים בהדי אמת המים ונברכת הכובשין דרישא:

ז

(סעיף ו' אם היו אבנים צחיח סלע) משמע דכל הכותל מלמטה למעל' סלע א' ובד"ר כתב ואם הכותל האבנים בנוי ע"ג סלע ונ"ל דרבינו גרם ברמב"ם ואם היו האבנים על צחיח וכן מוכח מצד הלשון דהאיך שייך ל' של אבנים שהוא לשון רבים על סלע א' וכן נלע"ד העיקר ונראה לי גם בשאר הרחקות א"צ להרחיק אם בנוי הכותל על גבי הסלע ובזה ניחא לי מה שהוקשה לי בד"ר ס"ט שדברי הרמב"ם בכותל אבנים דשם לא בעינן ג"ט אלא בגומא ודוקא ומביא ראיה מברייתא דכ"ד אי אבעי [בד"א דבעי] ג"ט כו' ועיקר הראיה עמ"ש רבינו וצ"ל הא דסגי בטפח כו' וקשה למה הכניס רבי' בנתים דין דבנה ע"ג סלע דא"צ כלום ותו למה כתב בסוף בגומא דצריך ג"כ סיד וברישא לא זכר הסיד אלא נ"ל כוונתם ע"כ הא דאמרינן ברייתא אבל בכותל של אבנים טפח מיירי בהטלה לחוד דאי בגומא מ"ש מאמת המים דבעינן ג"ט וסיד ושם אין חילוק בין לבנים לאבנים ובמסקנת (וכמסקנת) הטור בסמוך בשם הר"ר יונה דא"ל דהכא מיירי דבנוי ע"ג סלע משום הכי די בטפח משא"כ ברישא זה אינו דהא אם היה על גבי סלע אינו צריך כלום אלא ע"כ דלא מיירי שם מגומא דאס"ד בגומא היינו רישא ממש דבעי ג"ט וסייד דלשיטת רמב"ם נפששא האבעיא דתרווייהו בעינן כמו שכתב בסמוך:

ח

(סעיף י"ב ראובן שהיה) כו' ביאור הדברים כבר היה לראובן כותל אצל שמעון כמין ג"ם ועכשיו בא לעשות כותל כנגד הכותל של שמעון דהיינו שרוחב הכותל החדשה תהיה נגד רוחב הכותל שמעון מתחלת הכותל הישנה שלו צריך שירחיק ראובן הכותל החדש מכנגד רוחב כותל של שמעון משום דוושא ואלו לא היה לראובן כבר כותל ישינה כמין ג"ם לא היה עכשיו צריך להרחיק כאן כיון שיש דרך מפולש ביניהם אף שהוא קצר מ"מ רבים הולכים בין הכותלים מה שאין כן עכשיו שאין דרך כלל. ונ"ל ליישב סוגית התלמוד להרמב"ם דמתני' תנן מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו לא יסמוך לו כותל אחר אא"כ הרחיק ד' אמות ופרכינן וקמא היכא סמך ומשנינן ה"ק הבא לסמוך לא יסמוך כו' מתקיף לה רבא והא מי שהיה כותלו סמוך לכותל חבירו קתני אלא אמר רבא ה"ק מי שהיה כותלו ברחוק ד' אמות ונפל לא יסמיך משום דוושא וכו' והקשה הראב"ד לפי דברי הרמב"ם דמיירי שהכותל ישן היה כמין ג"ם מאי פריך וקמא היכא סמך הא מצד ליכא דוושא ונלע"ד דהמקשן הראשון הבין ל' המשנה שהיה רוחב כותל הראשון כנגד רוחב של שמעון וע"ז הקשה וקמא היכי סמוך ומשני ה"ק הבא לסמוך כו' אבל כותל הישנה אין שם סמיכות עליה אלא כמין ג"ם היתה ועכשיו בא לסמוך ולעשות כותל חדש ולסמוך רוחב נגד רוחב ופריך רבא והא מי שהיה כתלו סמוך לכותל חבירו קתני ש"מ דאותה הסמיכה אחרת היתה כבר ואת אמרת שכמין ג"ם היתה ואינו סמוכה ואוקמא רבא ואף הכותל הסמוכה היתה כבר רחוקה ד' אמות אלא שנפלה לא יחזור ויבנה אותו סמוך תוך ד' אמות משום דוושא כיון שיש גם כן כותל כמין ג"ם ימנעו דוושא ומש"ה כל היכא שאין כותל כמין ג"ם אלא דרך מפולש בקעי בה רבים אפי' שהוא צר ולא יאמר אדם צר לי המקום כי קרוב הוא הדרך שם כנלע"ד ובסמ"ע כתב דרך אחרת והנלע"ד כתבתי:

ט

(סעיף י"ג בהג"ה ועד נ' שנה) נראה שצ"ל ס' שנה שכן הוא בהדיא פ"ב דכתובות איזהו עיר ישינה ס' שנה:

י

(סעיף י"ח בהג"ה וי"ח דבחדא מנייהו סגי). הוא הרא"ש שהביא רבינו בסי"ח והיינו דס"ל דהאבעיא לא נפשטא בגמ' אי בעינן בהרחקת בור ושיח ג"ט וגם סיד או חד מנייהו סגי ומספיקא אין לכופו לשניהם ודעה הראשונה הוא דעת הרמ"ה שם והיינו דס"ל כהרמב"ם דכיון דאמר תחלה בגמרא פשיטא דוסד בסיד תנן לא משגחינן בדחייה אח"כ במ"ש המ"מ וב"י הקשה בסי"ב מ"ט לא הביא רבינו דעת הרא"ש שם לחלוק על רמב"ם שמביא רבינו סי"ב ולפמ"ש ניחא דנטר עד לבסוף דכולה חדא מלתא היא וא"כ הי"ל לרמ"א לכתוב הך וי"א לעיל בס"י על מ"ש המחבר וסד בסיד כו':

יא

(סעיף כ"א בהגה יש מי שחולקין) לא ידעתי מי החולק ומ"ש הסמ"ע סקמ"ו בזה נראה דרומז על מ"ש המרדכי שם נשאל לרבינו מאיר על אודות ראובן שעשה צינור היא התשובה שכתב רבינו בשם הרא"ש זכרה המחבר בסימן ך' ופסק מהרמ"א דא"צ להרחיק רק ג"ט ונלע"ד דמ"מ מודה בדין זה של המחבר בעשן ובית הכסא שהרי גם במרדכי מביאו ושאני לענין הצינור ואפשר דהניזק יגדור בפני המים כמ"ש שם בהדיא ונלע"ד שאין לזוז מדברי המחבר שהם דברי ר"מהגאון והרא"ש והמרדכי ורב עמרם הכי ס"ל והחולקים לא כתבוהו מפורש:

יב

[סעיף כ"ד ואם לקחו כו'] הטעם דטוענין ללוקח שהמוכר פייס את סביביו במעות ונ"ל שלא אמרו כן אלא במידי שהיה המוכר נאמן בחזקה שיש עמה טענ' אבל במידי דלא מהני חזקה כגון קוטרא ובית הכסא אין טוענין שהמוכר קני' בקנין והיה לו ראיה דזה מהני אפילו במידי שאין לו חזקה כמ"ש ס"ס זה מ"מ לענין ללוקח לא טענינן זה חדא דהא יורש ולוקח שוין בזה בגמרא וביורש אמרינן בכמה דוכת' שאין טוענין בשבילו מלתא דלא שכיחא כמ"ש סי' ק"ח בעיסקא והא ודאי גבי כותל שדרך העולם לעמוד הכותל על סוף הגבול ממש ודאי לא שכיחא שיקנ' בקנין על זה דאל"כ היה גם חזקה מהני ותו ראיה דבגמרא דף כ"ג [נ"ג] פרכינן על מ"ש ואם לקחו הרי הוא בחזקתו והאר"נ אין חזקה לנזקין כו' ואי ס"ד דטוענין ללוקח שהמוכר היה לו קיבול קנין מאי מקשה מאין חזקה אלא ודאי שאין טוענין במילי דלא מהני חזקה ומזה נ"ל עוד דגבי גורן קבוע דהווין הזיקא דגופא ולית בהו חזקה כדמשמע בטור סכ"ח ע"כ אין טוענין ללוקח מטעם שזכרנו ותמהני על הסמ"ע ס"ק נ"ו דגם בגורן ובורסקי טוענין ללוקח ולפי הנראה הוא ברור כמ"ש:

יג

[סעיף כ"ח לקוץ] ורבינו שהביא דברי תשובות הגאון שפסק כרב אע"ג שהוא עצמו לא פסק כן בסי' קס"ז נ"ל שהכריע כאן כיון דמצינו מ"ד אפי' בלא היזק יכול ליטלם לעצמו ואע"ג דלא קיימא לן הכי מ"מ נצרף סברא זו לענין שיכולים לקוץ מאי דאזיקו:

יד

[סעיף ל"א וכרישים מהבצלים] רבינו כתב ואין נראה כן בגמרא וכתב ב"י ואין זו טענה דמודה ר"י בגיריה דיליה כו' ותמהני דמאי גירי שייך בחרדל דהא לא בא עד לאחר זמן ונ"ל דזה עצמו קושית רבינו דבשלמא השדה איכא למימר דהוי וגירי הגומות שחופר ובבור כ"ע מודים מטעם דמרפה הקרקע תיכף אלא בכרישין וחרדל קשיא ליה לרבינו וי"ל לדברי הרמב"ם דבכרישין וחרדל מיירי בחורש תחלה לזרוע ונמצא דה"נ ג"כ בור כדפרכינן בגמרא זרעים תיפוק ליה משים מחרישה מש"ה הצריך ג"ט או מעט יותר והוא במקום סיד שצריך הרחק' בבור ואע"ג דבבור ס"ל לרמב"ם צריך בודאי תרתי ג"ט וגם סיד כמ"ש ס"ו מ"מ כאן דאיכו בור גמור כתב לשון ספק או מעט יותר ורבינו מיירי במפולת יד ואינו חורש קודם הזריעה כנלע"ד:

טו

[וסעיף ל"ב שזה נזק הבא מאליו] ק"ל מ"ש מזרעים שמרחיק והא לא הוה ההיזק עד שיהיו שרשים שיחלידו הקרקע וכן בכרישין יחרדל כו' ונ"ל דדוקא בקלקול זרע לזרע אמרי' שאותו שזרע תחלה עשה קצת שלא כהוגן שלא היה לו לסמוך סמוך למיצר ממש דשמא ירצה גם חבירו לזרוע ויכריחהו להרחיק ואין זה מן הראוי וכן בבור שהוא סמוך למיצר ע"כ יחייב את השני להרחיק משא"כ גבי כותל שדרך העולם להעמיד הכותל על סוף הגבול ממש

טז

(סעיף ל"ה שסיייעו עמו ביד] כצ"ל וכן מצאתי ולא זו אף זו קאמר לא מבעיא ביד אלא אפי' בפה וכתב רבינו שהרא"ש ס"ל ג"ש משמע אפי' בסייע בידו וק"ל מ"ש מסי' קמ"ט [קמ"ב] במסייעו בהולכת פירות דהוה לאלתר חזקה וי"ל דהא אמרינן שם אם אומר לפירות הורדתיו נאמן ה"נ מצי אמר לזמן קצוב מחלתי ונאמן:

יז

[ע"ש בהג"ה וכן ראוי להורות] נ"ל כוונת רמ"א דהביא הרבה פעמי' פלוגת' זו ולא הכריע וכאן הכריע וטרח בעל הסמ"ע בזה לחלק בהכרעת רמ"א סי' קנ"ג סט"ז ותמהני על פה קדוש דלפי הנראה נטר רמ"א עם הבאת פלוגתא זו באחרונה להכריע דהמע"ה וא"צ ג' שנים בכל מקום הגע עצמך לדעת סמ"ע דלעיל דבהרחקות שא"צ ג"ש דהיינו מגפת דס"ד עד הנה למה כתב רמ"א דוקא כאן הכרעתו ולא בגפת שהיא אפי' לדעת סמ"ע א"צ ג"ש אלא ע"כ דנטר עד לבסוף א"כ נאמר הא מלתא בלא שום חלוקים ובכולן הוא כוונת רמ"א כן כנ"ל פשוט בלי שוק ספק ורוח אחרת [ואגב] נזכיר ביאור בד"ר במ"ש סי' נ"ב אבל לדעת א"א הרא"ש שלכל דבר צריך ג"ש כ"ז שאינו מברר כו' ק' להבין כוונתו דאי קמ"ל שהג"ש צריכין בבירור ע"פ עדים פשיטא ותו למה כ' זה כאן טפי מבמקומות אחרי' וכן ל' אבל אינו מתוקן ואי כוונתו שבמקום שיש ספק בין מזיק לניזק אי עשה מחאה אז המחזיק חייב לברר דלא כרמב"ם הא ליתא דבכל מחאה צריך מערער להביא ראיה שעשה מחאה ונראה ליישב דנתכוין רבינו כיון דגם להרא"ש אינו יכול לסלקו מיד עכ"פ אם היה מסייעו כמ"ש בסמוך בסל"ה וכן בחלוקה הג' שראה ושתק מודה הרא"ש דעכ"פ צריך לסבול ממנו קצת איזה זמן מש"ה כתב רבינו נהי דלהרמב"ם מהני המחילה להחזיקו עולמית אבל להרא"ש לא מהני אלא על זמן קבוע א"כ אם יפול בזה ראה ושתק איזה ספק שזה אומר בכה וזה אומר בכה צריך להסיר הזיקו תכף כדברי הניזק דאיהו מיקרי מוחזק:

יח

[סעיף מ"ב ואי לא מסלק לי' לריחא] פי' דלא מהני סילוק אז לאהוי חזקה שזה טוען לא מכרתי לך מעול' שום קרקע והחזקה שלך אינה חזקה ולכך לא מחיתי ומשמע מכאן דכל סילוק ריחא מבה"כ שבביתו במקום דלא הוי חזקה לא מהני כיסוי כי זה יאמר דלמא לפעמים לא תכסהו ואצטרך לטרוח בדינא ודיינא:

א

ש"ך ס"ק ב' לאהדורי נ"ב לאזדהורי:

ב

שם ש"ך ס"ק ג' בשם הב"ח נ"ב ועיין בבאר היטב ולענ"ד דהתם מיירי שהעליון צריך לתקן הגג ומזה לא מיירי הכא כי אינם באים עתה לדון על הגג אלא שבין כך ירדו גשמים וטוען התחתון ע"י שלא תקנת המעזיב' שלך ירדו הגשמי' שמגג דרך תקרה שלך עלי לזה כתב כאן שאין זה טענה אם לא שיבוא עליו מצד תיקון גגו. והנה בתיקון הגג נשתנה עתה כי דרים תחתי' שניים ושלישים ע"כ התחתון אין עליו תיקון שום תקרה והאמצעיי' כל אחד מתקן תחתי' שלו ולא תקרה שעליו העליון על כולם צריך לתקן קרקעיתו ותקרתו. אמנם עליה העליונה שהוא תחת גג המשופע שאין בו דיורים כלל ולא משמש רק בי תיבנא וציבי ושטוח עורות וכה"ג יד כל בני הבית שוים בתשמיש ומשו"ה יד כולם שוה בתיקון הגג המשופע ההוא והיינו מה שהוא במשך אורך ביתו למטה. ואם א' מהם רוצה לסלק עצמו לגמרי מתשמיש העליה ההיא ולהפקירו שוב אינם יכולים לכופו לתקן הגג המושפע:

ג

שס ש"ך ס"ק ט' על המרדכי נ"ב צל"ע דנ' טעמא דר"מ התם משום דמי שהוא בן י' שנים בשעת עשיית התל יודע מה שנעשה ורוב ב"א חיים עד שבעים שנה וכיון שלא נמצא מהם מי שזוכר סמכינ' שלא נקבר נפל בתלולים ור' יהודה מקיל טפי אפי' יש שום זקן שהפליג וזוכר עשיי' התל ואינו זוכר שום טומאה מטהרים אע"ג דהוה כלא ראינו אינו ראי' כיון דהוה רק א' או ב' מופלגים בזקנה מ"מ מקיל ר' יהודה משום טהרת א"י עיי"ש בש"ס משא"כ ר"מ מחמיר בלא ראינו שאינו ראי' עד שיהיו שם הרבה עיין ס' זו בש"ך לעיל ססי' ל"ז וא"כ אין זה ענין לכאן ומ"מ מה דמייתי מרדכי מהר"מ י"ל קצת דלא שוה בטעם אלא בשיתוף שם עיר חדש ישן אבל לפסוק בזה כר' יהודא אין הדעת סובל שיהי' ב' עיירות בא' נמצא בה זקן שהפליג בן ק"כ נאמר שעדיין צריכה דוושא ואידך אתי מבני עלי או עבר בה דבר ומגפה ר"ל נימא דלא צריכא דוושא כיון שאין כאן מי שזוכר בנינה ואיפך אנא וקרוב לשמוע ראיית י"א שבסמ"ע מצוער וק"ל:

ד

שם ש"ך ס"ק י"ב ע"ב דא"כ האיך נ"ב ע' נוסחא האמתית בש"מ וברמ"ה פ' לא יחפור ולק"מ: