שקל הקדש, שער הרחקת התאווה

א

אמר אלהים לאדמה לאזין קולו והוא יהיה במסעדיה,
לעבוד ישרים ואמונים עובדים אל נעלה ולהעביד עובדיה.

ב

מי הוא אנוש משכיל / הולל לפי שכלו,
זהו דבר פשע / יכיר ויבדילו.

ג

לא ישקטה איש תבונה / שואל אמונה ודורש,
עד שולחו תאותו / כלה גרש יגרש.

ד

איש בין בעצמך אל / תהי בטוח,
עד ימשלה / שכלך בתאותך,
אם לא תהי מושל / בתאותך,
איכה תהי מושל / בזולתך.

ה

לא נחשב אדם ישר דרך / עד יהיו נגדו משוקצים
כל העברות תאות נפש / בהם כעכברי' וכשקצים.

ו

אסור הוא לשלש ראשים / יפרד, שים לב תבחננו,
אסור הנפש מתאוה / ולאיסורו תרחיקנו,
עוד יש אסור אין בו תאוה / לעשותו, אז תניחנו,
עוד יש אסור אלו היה מותר / נפש תשנאנו.

ז

אשרי מגרש תאוה נהיה / ליקר אשר לא בא ולא נראה,
כי לא יהי נחם אנוש ינח / לכבוד אלהיו תאוה באה.

ח

אנוש לא ימשלה על תאותו / מאד מרה ורעה אחריתו,
וכשפיפון יהי נושך עקבו / יליד יומו ותרבה מחלתו.

ט

אם תדרשה עצה ולא תמצא / יועץ אשר בו לבך יבטח,
סור מאשר יקרב לתאותך / רשת וחרם פן לך תשטח,
כי י צרך אורב לשכלך / עת יאטם אזנו ועינו טח.

י

לולי שלשה נתרבו כל ענייני אדם, וצדקתו תהי מודעת,
זקן קשה עורף במלבוש גאוה, גם תאוה באה ולא נמנעתי.

יא

מקבל את עצת תאות לבבו / ברגע קט ששון לבו יפזר,
וממרה את עצתה כן יכובד, ומתנשא יהי נצח ונעזר.

יב

אל תהי מריב לאיש כילי / עצר ומנע הונו ממך חפץ,
עם תאותך ריב והלחם / אתה ועברות אפך הפץ.

יג

התאוה ערה בכל רגע ועת / רואה, והעצה ישינה נצח,
על כן תהי עצה מנוצחת / והתאוה מאד תרום ומעיז מצח.

יד

אשר הטיב בילדותו / יהי מטיב בזקנותו,
ואם חטא בנערותו / יהי חוטא עד מותו.

טו

אנוש אנוש עד מתי לבבך / יהי ישן ותקיץ משנתך,
הנח כל מלחמות אשר בתבל והתגבר וריב עם תאותך.

טז

איש על יפי תבל / שומע לתאותו,
למאד יגון לבו / ירבה חרטתו.

יז

תאוה ועורון שניהם ידבקו יתחבקו יחד ויתלכדו,
יתחברו לשחית יקר עוז האנוש, ישתתפו לעד ולא נפרדו.

יח

מקבל יסורי אל והיו כרצונו, יהי משיג לעד שמחות ומנוחות,
ואדם על פגעי זמזנו מצטער, יסובוהו כל עת יגונות ואנחות.

יט

בכל דבר תשוגב(ר) אמונה, בכל המעלות רק היא יחידה,
ודי לך באמונה חן ועושר, והון עתק ועסק בעבודה.

כ

לא בא מזון אדם וחק טורפו לא ימצאה על רוב מהירתו,
אם יברחה ויעזוב טורפו, הוא ידרשהו עד מצוא אותו.

כא

מאס בדין האל ומשפטו, שוטה ואין רפאות לאולתו,
כי לא להועיל אל זעוף פנים כעס ועצבתו בבא עתו.

כב

אשוה אל נכחי / לבל יאבד נצחי,
לכונן את אורחי / אחשב בלבבי,
לתאותי אענה / לבקש לה מחנה,
חרוזיה אמנה / במספר ב ל ב ב י.