שיחות עבודת לוי ע׳

א

פרשת שופטים

ב

מאמר ע' – השפעת המעשים

ג

א) תמיהה על חטאו של שאול

ד

בסוף פרשת שופטים (בפרק כ"א) אנו קוראים בפרשת עגלה ערופה שאם נמצא אדם שנהרג בין שתי עיירות אז זקני הסנהדרין הגדול באים מלשכת הגזית כדי למדוד איזו עיר היא הקרובה, ואז העיר הקרובה אל המת צריכה להביא עגלה אל נחל איתן ועורפים שם את העגלה וזקני העיר רוחצים את ידיהם ואומרים "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". מפרשה זו אנו למדים את החשיבות של החיים, שהרי עורפים את העגלה לכפר על ההריגה אע"פ שבני העיר הקרובה לא היו אחראים בהריגתו.

ה

ואיתא במס' יומא (כ"ב ב'), "'וירב בנחל' (שמואל א' ט"ו, ה'), אמר רבי מני על עסקי נחל, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לשאול 'לך והכית את עמלק' (שמואל א' ט"ו, ג'), אמר ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצאה בת קול ואמרה לו 'אל תהי צדיק הרבה' (קהלת ז', ט"ז)". הרי ששאול המלך למד מפרשה זו של עגלה ערופה לחוס על החיים, ולכן לא הכרית את עמלק לגמרי ועבר בזה על מצות הקב"ה שצוה לו להכרית את עמלק.

ו

והדברים תמוהים, והלא הקב"ה בעצמו הגיד לו בפירוש [ע"י שמואל הנביא] להכרית את עמלק, וכמו שכתוב, "עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמול עליו והמתה מאיש עד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה מגמל ועד חמור" (שמואל א' ט"ו, ג'), וא"כ איך שייך לדרוש קל וחומר כנגד צווי מפורש מאת הקב"ה בעצמו?

ז

ב) תמיהה על סדר הפרשיות

ח

לפני שנבוא ליישב קושיא זו, יש להקדים קושיא אחרת, שיש להעיר על סדר הפרשיות בסוף פרשת שופטים ובתחילת פרשת כי תצא, שהרי התורה כתבה מתחילה שלש פרשיות בענין מלחמה, ואז כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה, ואז כתבה עוד פרשה המדברת בענין מלחמה, שבתחילת פרק כ' מובאת הפרשה של משוח מלחמה, ובפסוק י' מתחלת הפרשה של קריאת שלום בשעת מלחמה, ובפסוק י"ט מתחלת הפרשה של השחתת האילנות בשעת מלחמה. ואז בפרק כ"א מובאת הפרשה של עגלה ערופה, ובפסוק י' מתחלת הפרשה של אשת יפת תואר [בתחילת פרשת כי תצא] שהוא ג"כ בענין של מלחמה [וכמו שכתוב "כי תצא למלחמה"]. הרי שלפני פרשת עגלה ערופה יש שלש פרשיות בענין מלחמה, ואחריה יש עוד פרשה בענין מלחמה.

ט

ולכן יש לתמוה, למה כתבה התורה את פרשת עגלה ערופה באמצע הפרשיות המדברות בענין מלחמה? והלא עגלה ערופה אינה שייכת כלל לענין של מלחמה!

י

ג) מלחמה עלולה לגרום זלזול בחשיבות החיים

יא

ונראה לומר בזה, שידוע ש"האדם נפעל לפי פעולותיו" (לשון החינוך במצוה צ"ט), ולכן כל מה שהאדם עושה בחייו – בין לטוב בין לרע – משפיע עליו. ולכן אם האדם מרבה לעשות מעשים של חסד אז הוא מתרגל במעשי חסד וזה גורם לו לעשות מעשים נוספים של חסד. ולהיפך, אם הוא עושה מעשי אכזריות, אז הוא מתרגל להיות אכזרי, ואז קל הוא לו לעשות מעשים של אכזריות.

יב

והנה מי שלוחם במלחמה והורג אנשים הוא מתרגל בהריגה, ואע"פ שהריגה במלחמה מותרת, מכל מקום האדם על כרחו נפעל לפי פעולותיו, וממילא החיים אינם חשובים בעיניו כמו שהיה לפני המלחמה. ודבר זה הוא רע מאד, שבקל יוכל לבוא לידי שפיכות דמים.

יג

ונראה שהסדר של עגלה ערופה היא הרפואה לזה, שבזה הוא עושה להיפך לגמרי, שכל הסדר של עגלה ערופה צועק שחשיבות החיים של איש אחד אין לו שיעור, שהרי בשביל הריגת איש אחד יוצאים זקני הסנהדרין מלשכת הגזית אך ורק כדי לברר איזו עיר היא קרובה, ואז זקני אותה עיר צריכים לנסוע לנחל איתן ולעשות שם את כל הטקס של עגלה ערופה, וכו'. וכל זה מחדיר בתוך האדם את החשיבות של החיים, ובזה הוא נפעל להיפך מכפי שהיה נפעל בשעת המלחמה.

יד

ויש לומר שמטעם זה כתבה התורה את הפרשה של עגלה ערופה בתוך הפרשיות של מלחמה, שהרי עגלה ערופה היא הרפואה לתוצאות הרעות של עסק במלחמה, שמלחמה משפיע על האדם לזלזל בחיים, ועגלה ערופה משפיע על האדם להעריך את החיים, ולהבין שכל אדם הוא עולם מלא, ו"כל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (סנהדרין ל"ז א').

טו

ד) ביאור הקל וחומר מעגלה ערופה

טז

ולפי זה מובן היטב הקל וחומר שעשה שאול המלך מעגלה ערופה, שמעגלה ערופה אנו למדים שצריכים לפעול כנגד הפעולות של המלחמה, שמלחמה משפיע על האדם להיות אכזרי ולזלזל בשפיכות דמים, ועגלה ערופה משפיע על האדם להיפך, להחשיב ולהעריך את החיים ולהבין שכל אדם הוא עולם מלא.

יז

מטעם זה היה שאול המלך ירא שאם בני ישראל יכלה את עמלק לגמרי אז מעשה זה ישפיע עליהם לזלזל בשפיכות דמים, לכן צוה שאול המלך שלא לאבדם לגמרי כדי להשריש בלבם מדת החמלה והרחמנות. והקב"ה השיב לו, "אל תהי צדיק הרבה" כמבואר בגמ'.

יח

אבל עדיין צריך ביאור, שלפי זה למה באמת צוה הקב"ה לישראל להכרית את עמלק? והלא זה ישחית את לבות בני ישראל, ששפיכות דמים תהיה קל בעיניהם!

יט

ה) פנימיות המצוות

כ

ונראה ליישב, שיש שני חלקים בכל מצוה, שיש צד הגשמי של המצוה, ויש ג"כ צד רוחני של המצוה. הצד הגשמי הוא המראה החיצוני של המצוה, שהמצוות מזכירים אותנו להבין ענינים שונים, וכגון מצות קריאת שמע שתכליתה שנזכור את הלימודים שבפרשת שמע, וכגון מצות סוכה שמזכירה אותנו את החסד שעשה עמנו הקב"ה כשיצאנו ממצרים. אבל הצד הרוחני של המצוה הוא מה שהמצוה משפיעה על נשמתו של האדם באופנים שאינם מובנים לנו.

כא

יסוד זה מבואר ממה שאמרו חז"ל במס' בבא מציעא (ס"א ב'), "אני הוא שהבחנתי במצרים בין טפה של בכור לטפה שאינה של בכור אני הוא שעתיד ליפרע ממי וכו' שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הוא". והנה איתא במס' סוטה (י"ז א'), "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין, מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד". ומבואר מזה שצבע התכלת מחדיר בנו יראת שמים מפני שהוא מזכיר לנו את כסא הכבוד. והנה גם קלא אילן הוא אותו צבע של תכלת, ואם נטיל קלא אילן בטלית גם בזה נזכור את כסא הכבוד כמו בתכלת, וא"כ למה החמירה התורה כל כך במי שמטיל קלא אילן בבגדו עד שאומר הקב"ה "אני הוא שעתיד ליפרע"?

כב

ונראה שמבואר מזה שאע"פ שבצד הגשמי של המצוה אין חילוק בין קלא אילן ותכלת, מכל מקום בצד הרוחני של המצוה יש הבדל גדול ביניהם, שתכלת אמיתי משפיע על נשמתו של האדם בגלל הכח הרוחני שטמון בתוך המצוה, אבל קלא אילן אינו פועל על נשמתו כלל כיון שאין בו שום מצוה. ומטעם זה מי שמטיל קלא אילן במקום תכלת עתיד ליתן את הדין כיון שהוא מונע מהלובשים את כח הרוחני של המצוה.

כג

ונראה שזהו הביאור בפסוק, "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים י"ט, ח'), ש"תמימה" הוא מלשון שלימות, ולכן כוונת הפסוק היא שרק אם המצוה מתקיימת בשלימות בכל פרטי ההלכה אז היא יכולה להיות "משיבת נפש" דהיינו להשפיע על נשמתו, שהכח הרוחני הטמון במצוה פועלת רק אם המצוה נעשית כהלכתה.

כד

ופעם אחת שאלני רופא אחד [שלא היה שומר תומ"צ] מה החשיבות של מצות תפילין, והלא היא רק קופסה שחורה עם רצועות? והשבתי לו שתפילין הם כמו מוח האדם, שאע"פ שממראיתו החיצוני לא נראה כדבר חשוב כל כך מ"מ אנו יודעים כמה כחות טמונות בתוכו, וכמו כן בתפילין שטמון בתוכו כחות רוחניים לאין שיעור.

כה

ו) הצווי של הקב"ה השפיע עליהם להגן מהשפעת המלחמה

כו

ולפי זה יש לומר שמכיון שהקב"ה צוה שיכריתו את עמלק והיתה מלחמת מצוה, א"כ הכח הרוחני שבמצוה יגן עליהם שלא יוזקו מחמת המצוה, וכל מה שנתבאר שמלחמה יכולה להשפיע על האדם להיות רוצח זה הוא רק במלחמת הרשות, אבל במלחמת מצוה אין שום חשש. וזו היתה טעותו של שאול, שהוא חשב שגם במלחמת מצוה יש חשש שיפעלו כפי פעולותיהם להיות רוצחים, ולכן למד מעגלה ערופה שצריכים להזהר שלא יושפעו מהמלחמה, אבל האמת היא שבמלחמת מצוה אין שום חשש מחמת הכח הרוחני שטמון בתוך המצוה.