שיחות עבודת לוי ח׳

א

מאמר ח' – שילוח העורב

ב

א) הצלת העורב בשביל אליהו הנביא

ג

וישלח את העורב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ (נח ח', ז'). איתא בבראשית רבה (נח פרשה ל"ג אות ה'), "ר' יודן בשם ר' יודה ב"ר סימון, התחיל משיבו תשובות, א"ל מכל בהמה חיה ועוף שיש כאן אין אתה משלח אלא לי, א"ל מה צורך לעולם בך לא לאכילה לא לקרבן, רבי ברכיה בשם רבי אבא בר כהנא אמר, אמר לו הקדוש ברוך הוא קבלו שעתיד העולם להצטרך לו, אמר לו אימתי, אמר לו 'עד יבשת המים מעל הארץ', עתיד צדיק אחד לעמוד ולייבש את העולם ואני מצריכו לו הה"ד (מלכים א י"ז, ו') 'והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב'".

ד

ממדרש זה למדנו חידוש גדול. כל קיומו של העורב בזמן המבול היה בזכות מעשה קטן שעתיד להעשות ע"י העורב לאחר זמן מרובה שהעורב עתיד לכלכל את אליהו הנביא. מכאן צריכים אנו ללמוד שכל מעשה הוא חשוב לפני הקב"ה, ואפילו אם נראה לנו כדבר קטן. ולכן, אל תבוז מעשה קטן של חסד, שאי אפשר לשער את חשיבותו.

ה

אבל הא גופא קשיא, למה נבחר העורב שהוא עוף טמא לכלכל את אליהו הנביא? וכי אינו ראוי לאליהו הנביא שעוף טהור יכלכלנו?

ו

ב) שני סוגים של צדיקים

ז

ה"קהלת יצחק" (מהג"ר יצחק רייטבורד זצ"ל) בפרשה זו יישב קושיא זו באופן נפלא, דהנה ידוע שיש שני סוגים של צדיקים, יש צדיקים שכאשר הם רואים אדם שמעוות את דרכו אז יחם לבבם ורוצים לעוקרו ולאבדו מן העולם. אבל יש צדיקים אחרים שדבריהם בנחת נשמעים ושמאלם דוחה וימינם מקרבת עד אשר יכיר החוטא מעט מעט את דרכו הרעה וישוב אל ה'. הדרך השני הוא הדרך הנכונה ללכת בה.

ח

וכתב הקהלת יצחק ששמע שפעם אחת ראה הג"ר ישראל סלנטר לאיש אחד שעשה דבר שלא כהוגן ונלהב מזה מאד וימלא עליו חימה. באותו זמן היה רבי ישראל קצת חולה, והיו יראים שהכעס יזיק לבריאותו. לכן ביקשו מידידו הרב אליהו מקארטינגא שיראה בחכמתו להשקיט את כעסו של רבי ישראל. הרב אליהו אמר לו דאיתא במס' שבת (ל"ג ב') כשיצא רבי שמעון בר יוחאי ובנו מהמערה ראו אנשים שהיו חורשים וזורעים ואמר רשב"י, "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה". וכל מקום שנתנו עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם, "להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!" ודברי הגמ' קשים להבין, שאם באמת היו ראויים להשרף למה התרעם עליו הקב"ה שהוא מחריב את עולמו, ואם לא היו צריכים להשרף א"כ למה נשרפו כשנתן רשב"י את עיניו עליהם? ותירץ הרב אליהו שכשיצא רשב"י מהמערה היה מביט על הכל בעין רעה, ובהבטה כזו באמת ראויים הם להשרף, אבל באמת אין צריך להביט בעין רעה, שאפשר להביט בעין טובה, ולכן התרעם עליו הקב"ה וצוה להם לחזור להמערה. והרב אליהו אמר שכמו כן אין לו לרבי ישראל לכעוס על אנשים אלו, ויש לדון אותם לכף זכות ואין לו להביט עליהם בעין רעה.

ט

וכתב הקהלת יצחק שבזה מיושב למה דוקא העורב כלכל את אליהו הנביא, דהנה אליהו הנביא היה מן הכת הנלהבים [וכדאיתא בסנהדרין (קי"ג ב') אליהו קפדן הוה], לכן צוה הקב"ה שהעורבים יכלכלנו להורות לו שילמוד מהם שאף שהעורבים הם אכזרים מכל מקום הם מרחמים עליו ומביאים לו לאכול, וכל שכן שאליהו צריך לרחם על ישראל ולתת להם מים [שהרי הגשם היה תלוי בו וכדכתיב "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א' י"ז, א').]

י

ובזה ביאר הקהלת יצחק את המדרש הנ"ל, דהנה נח רצה לגרש את העורב מן התיבה בעבור שהעורב שימש בתיבה (כדאיתא בסנהדרין ק"ח ב'), והקב"ה אמר לנח לקבל את העורב שעתיד העולם להצטרך לו בימי אליהו הנביא, והיינו משום שדוקא העורב יכול ללמד לאליהו הנביא שצריך לרחם על ישראל ולא להיות אכזרי.