שולחן ערוך, יורה דעה ש״א: אם מותר להציע כלאים תחתיו ודין מרדעת ותכריכים. ובו ט"ו סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

אם מותר להציע כלאים תחתיו ודין מרדעת ותכריכים. ובו ט"ו סעיפים:
מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים שנא' לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך: הגה וכן מותר להעלותם עליו שלא בדרך חמום כגון לפרוס עליו אהל של כלאים (טור) וכן לפרוס בגד כלאים על גיגית שרוחץ בה כדי להעמיד החום (מרדכי פ"ק דביצה ובהגהות אשיר"י שם) דאינו אסור אלא דרך לבישה או להעלותם עליו דרך חמום : ומדברי סופרים אפי' עשר מצעות זו על גבי זו והתחתון שבהם כלאים אסור לישב על העליון שמא תכרך נימא על בשרו בד"א ברכין כגון יריעות ושמלות אבל כרים וכסתות שהם קשים וליכא למיחש שמא תכרך נימא עליו מותר לישן עליהם ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם בד"א כשהם ריקנים ונתונים על גבי איצטבא של עץ או של אבן אבל אם הם מלאים או אפי' ריקנים אם הם נתונים על גבי מטה או על גבי תבן אסור לפי שנכפף תחתיו ונכרך על בשרו: הגה וי"א דכל זה מיירי בכלאים דאורייתא אבל בכלאים דרבנן והם קשים מותר לישב עליהם בכל ענין דהואיל וכשרכים הם אינו רק דרבנן בקשים לא גזרו (רשב"א סי' תשס"ב) ומ"מ לכתחילה לא יעשה של כלאים (כל בו):

ב

הני קאפאנאג"ש דידן אם הם תפורין בפשתן יש ליזהר מלהעלותם עליו ואפילו מלהציען תחתיו עד שיתפרם במשי או קנבוס: הגה כל בגדים הקשים מותרים בהצעה מתחתיו ואסור ללבשן והלבדים הקשים מותרים אפילו בלבישה הואיל ואפילו רכים אינם אלא מדרבנן (טור) ויש מחמירין בלבישת הלבדים (ב"י בשם הרמב"ם):

ג

בגד גדול וכלאים מצד אחד אסור ללובשו אפי' מצדו הב' אע"פ שהצד שבו הכלאים נגרר על גבי הקרקע:

ד

אסור ללבוש כלאים אפי' דרך עראי כגון טלית של קטן אע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי:

ה

לא ילבש אדם כלאים עראי ואפי' על גבי עשרה בגדים שאינו מהנהו כלום ואפילו לגנוב את המכס:

ו

תופרי כסות תופרים כדרכם ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין תופרין בארץ וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועים מפשילין במקל: הגה ויש מתירין אפי' ללבוש כלאים כל שאינו מכוין להנאתו כגון שלובש כלאים להעביר בו המכס או שלובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למכרן וכדומה (טור והרא"ש והסמ"ג):

ז

תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים אפילו לקברו בהם:

ח

מרדעת החמור מותר לעשותה מכלאים ויושב עליה והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה ולא יניח מרדעת זו על כתפו אפי' להוציא עליה את הזבל ודוקא שכלאים ניכרים וידועים בבגד אבל בגד שאבד בו כלאים ואין מקומו ניכר אסור לעשות ממנו מרדעת לחמור דכיון שאין מקומו ניכר שמא ישכח ויקח ממנו טלאי לתפרו על גבי בגדו ולא ימכרנו לעובד כוכבים שמא יחזור וימכרנו לישראל:

ט

מטפחות שמקנחים בהם את הידים ומטפחות שמסתפגים בהם הכלים והקרקעות ושמסתפגים בהם אחר הרחיצה ומטפחות ספרים אסורים משום כלאים שהרי הידים נוגעות בהם והם נכרכים על היד תמיד ומתחממין: הגה וכן אסור לעשות מטפחות שפורסים על השלחן שאוכלין עליו (הרא"ש כלל ו' וחידושי אגודה סוף ביצה) או שקורין עליו בבית הכנסת מכלאים (הגהות אשר"י פ' בני העיר) מפני שלפעמים מקנח בהם ידיו ומתחמם בהם:

י

מטפחות שמסתפרין בהם אם יש לו בית ראש ולובשין אותו כדרך לבישה אסור משום כלאים:

יא

וילון אם הוא רך אסור לעשותו מכלאים מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים ואם היה קשה מותר: הגה אבל פרוכת שלפני ארון הקודש או המפות שפורסין בארון או סביב התורה מותר להיות מכלאים (שם בהגהות אשיר"י):

יב

לא יקח אדם ביצה חמה בבגד כלאים בידו שכיון שהוא ניצול מליכוות בחום הביצה חשיבה הנאה כמניעת הקור:

יג

ערדילרין (פירוש כלי שלובשין אותו תחת המנעל ויש שעושין אותן של צמר כנגד העקב אין בהם משום כלאים דקשין הן) (מפי' רש"י בשם תשובת הגאונים) אין בהם משום כלאים: הגה מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב מותר ללבשו שעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף (טור):

יד

אין אסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חמום כגון הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט והשמלה ובגדים שמחפין בהם השוקים ואת הידים וכיוצא בהם אבל צלצלים קטנים שעושים אותם העם בבית יד שלהם לצרור בהם מעות או תבלין וסמרטוט שמניחים עליו רטיה או מלוגמא או אספלנית וכיוצא בהם הרי אלו מותרים אע"פ שבשרו נוגע בהם שאין דרך חימום בכך ציץ של עור או משי וכיוצא בהם שתלה בה חוטי צמר וחוטי פשתן מדולדלים על פני האדם כדי להפריח הזבובים אין בו משום כלאים שאין דרך חימום בכך:

טו

אותות שעושים הכובסים והגרדים (פי' מעשה אורג ת"י גירדי) בבגדים כדי שיהיה מכיר כל א' את שלו אם היתה אות של צמר בפשתן או פשתן בצמר הרי זה אסור אע"פ שאינו חשוב אצלו:

א

מותר. כתב הש"ך בכל אלו שהזכיר הרב מותר אפילו מדרבנן מיהו נראה דהיינו שלא יגע בהן:

ב

וי"א. כ' הש"ך דצ"ע מאי וי"א דהא ליכא מאן דפליג בהא דלכ"ע כלאים דרבנן מותר לישב עליהם בקשים ואפילו ללבוש שרי בקשים וכתב הט"ז דבפרישה מבואר דכובע של נשים של סמו"ט שתופרין לבד בין הסמו"ט מותר ע"ש ולפי מ"ש הרמ"א שלכתחלה לא יעשה אותה כלאים היה ראוי למחות ביד האומנים בזה וכ"ש לפי המחמירין שכתב הרמ"א בס"ב אלא דכבר כתב הרשב"א על כיוצא בזה הנח להם מוטב שיהיו שוגגים וכו' וגם משמע לדעת הרמ"א דאין איסור לישב על אותן העגלות שיש להם אוהל תפור בגד פשתן בבגד צמר וקורין אותן פאקלי"ט אלא שקשה מ"ש מוילון שעל הפתח בסי"א שיש בו משום כלאים מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים וה"נ צידי זה הפאקלי"ט היושב אצלו הוא מתחמם בזמן הקור והוא איסור גמור ואינו דומה לגיגית ששם אינו נוגע כלל מה שא"כ כאן בצידי העגלה בפרט כשרבים יושבים שם ונדחק א' לצד הנ"ל ובאמת שמעתי שקצת אנשי מעשה נזהרים לישב באותה עגלה אבל רוב העולם נוהגין היתר ונראה שהם סומכים שירחיקו עצמם מליגע באותן הצדדין ואף אם לפעמים נוגע בהן מקרי דבר שאינו מתכוין אבל עכ"פ אזהרה בעינן בזה כל מה דאפשר עכ"ל:

ג

בלבישת. וה"ה להציען תחתיו כשבשרו נוגע בהן. ש"ך:

ד

עראי. אם עכשיו לובשו דרך עראי אסור וכ' הט"ז דאפי הוא בגד של קטן שאינו מתכסה ראשו ורובו אפילו הכי אסור לגדול לילך בו אפילו לשוק במקום שהוא מתבייש דבכל גווני אסרה תורה כלאים:

ה

המכס. היינו מכס שהוא גזל אפי' לדינא דמלכותא אבל מה שהוא לפי דינא דמלכותא ודאי אסור לגוזלו. ט"ז:

ו

כדרכה. פירש הט"ז אע"פ שבשעת התפירה יש הבגד על ארכובתם כדרך התופרים והטעם דדבר שאינו מתכוין מותר וזה סותר מה שפסק בסמוך דלגנוב המכס אסור בכלאים והא הוי דבר שאינו מתכוין כדאמרינן בהדיא ר"פ הגוזל בתרא וע"כ צ"ל דיש חילוק בדבר דבמכס יש לו הנאה מן הלבישה דבלא הלבישה היה חייב ליתן המכס והוי הנאה הזאת כמו הנאת שאר לובש כלאים משא"כ במוכרי כסות שאין המכירה תלויה בזה אלא שעושה כן כדי להקל משאו או להראות מדתו והיה אפשר לעשות בדרך אחר וכיון שאינו מתכוין להנאתו מותר עכ"ל והנה המדקדק בש"ס בדף קי"ג קשה דהא מ"מ גם גבי מכס מקרי דבר שאינו מתכוין וצ"ל שלא קאמר כן אלא לדעת המקשן אבל לדעת התרצן הוי דבר שמתכוין ואפ"ה מותר להעביר המכס מאחר שהוא מכס שאין לו קצבה וע"ש. ובפרישה כ' וצ"ע היכא דלא עביד מחמת חימום כלל אלא שלא יקלקלו הגשמים את בגדיו אי שרי או לא והט"ז תמה עליו וכתב דפשוט הוא שבודאי איסור גמור הוא ע"ש:

ז

לקברו. כתב. הט"ז וכ"ש בבגדים שעושין לו להספד דבגדים שקוברין אותו הוא עתיד לעמוד בהם והטעם דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות:

ח

כתפו. כתב הש"ך וא"ל הא בס"ו מתיר הרמ"א אפי' בלבישה דבר שאין מתכוין ואמאי אסור כאן במרדעת להוציא עליה זבל הא דבר שאין מתכוין הוא די"ל דהוצאת זבל שאני דהא אינו נוטל המרדעת אלא כדי שלא ילכלך בגדיו ומתכוין להנאתו להציל בגדיו עכ"ל:

ט

לבישה. כ' הט"ז הכלל בזה דכל שהוא מלבוש והוא רך יש בו משום כלאים אף שאינו מתחמם וכל שאינו מלבוש לגוף כהנהו דמטפחות הידים וכו' יש בהם איסור משום דלפעמים יש בהם חימום לידים וכ"ש בבגד גמור שנותנין עליו או על כתפו להצילו מגשמים פשיטא דאסור מן התורה:

י

קשה. כ' הש"ך משמע דאין איסור במה שהוא נהנה שפורסו מפני החמה והגשמים והרוח דדוקא גבי מלבוש הוא דאסרינן אפי' להגין מפני החמה והגשמים אבל לא בוילון:

יא

המפות. וכתב ט"ז ונראה דודאי אסור לעשות המעיל של ס"ת שקורין מענטל"י או המפה שכורכין סביב הס"ת עצמה מכלאים דהרי אנו רואים שהשמש אוחזם הרבה פעמים בידו ויש לחוש לחימום בעת הקור והרמ"א לא מיירי מזה אלא מה שעושין בארון הקדש עצמו איזה מפה תחת הס"ת או סביב התורה אבל אין אותן המפות נכנסות ויוצאות עם הס"ת אלא נשארו באה"ק לעולם עכ"ל:

יב

כלאים. כתב הט"ז דבדרישה הקשה הא בס"ג כתב בגד גדול וכלאים מצד א' אסור אפי' צדו השני כו' ולמה מותר כאן ליהנות שאר הרגל מזה שיש כלאים בעקב והאריך בתירוצים ול"נ דלק"מ דגבי מלבוש שהוא רך דוקא אמרו כן דאסור אע"פ שאינו מתחמם וכל שאינו מלבוש אינו אסור אלא דוקא במתחמם משא"כ כאן אין שם מלבוש על זה כיון דלמטה מוטלת בעור רק שכנגד העקב יש צמר ואי הוה מחמם היה אסור מכח החימום ע"כ התירו בזה שאין שם חימום ואינו בגד ובזה מתורץ נמי דברי הרמ"א שכתב מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב וכו' והקשו רבים למה כתב ואין לו עקב ולפי מ"ש אתי שפיר דלפי הנראה הוא ממש כמנעלים שלנו שקורין פאנטאפלי"ן דהיינו שסביב העקב של רגל אין שם עור מנעל כלל ע"כ התירו לתת כלאים תחת העור המנעל ממעל לרגליו וכן תחתיו במקום שהרגל עומד עליו מפני שאין שם בגד על הכלאים שיש במנעל שהרי סביב העקב אין שם כלום דאלו היה שם ג"כ בגד היה אסור מצד שהוא מלבוש אבל עכשיו אין איסור אלא מכח חימום וברגל כולו אין שום חימום וכן נהגו לצאת בפאנטאפלי"ן שיש שם בגד מבפנים בכל צדדיו אף שתפרו העובד כוכבים בחוטי פשתן אבל אם עשה כן במנעל דהיינו שגם נגד העקב סביב יש עור המנעל וגם שם תפור בבגד אסור מטעם בגד כלאים דאנו חושבין הבגד שתפור מבפנים כאלו הוא בגד בפ"ע בלא עור המנעל עכ"ל (זאקי"ן שיש שם חוטי פשתן צריך להוציא החוט קודם לבישה. וילון שקורין פארהאנ"ג שעושין בביתם אסור לעשותן מכלאים. בה"י):

א

לשון הרמב"ם בפ"י מהלכות כלאים (דין י"ב י"ג) מבריי' ביצה דף י"ד ע"ב יומא דף ס"ט ע"א:

ב

מימרא דר"ש בן פזי וכו' משום קהלא קדישא דבירושלים שם:

ג

שם דף ט"ו ע"א ויומא שם האי נמטא גמדא דנרש שריא ופי' רש"י נמטא בגד שקורין פלטר"א בלע"ז גמדא קשה דנרש מקום שריא לישיבה:

ד

ל' הרמב"ם לישב ולהסב עליהן:

ה

ירושל' הביאו הר"ש שם והרא"ש בהל' כלאים והטור:

ו

שם מסטווה וכפי' הב"י:

ז

ב"י פירש בגד עשוי מלבדים ולדעת הרמב"ם דלבדים אסורים מדאורייתא וציינתיו לעיל בסעיף א' אפילו הם קשים כנמטא גמדא דנרש אסור להעלותם עליו ולדעת התוספות והרא"ש דמתירין אפי' להעלותן עליו אם הגיעו לקושי דנמטא גמדא דנרש מי מפיס אם הגיעו לקושי דנמטא גמדא דנרש אם לאו הלכך יש ליזהר וכו':
(°) ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהו כדלעיל בסעיף א':

ח

טור מדברי אביו הרא"ש בהלכות כלאים מהירו' שם:

ט

משנה ב' פ"ט דכלאים:

י

וכפי' הר"ש שם בפירוש המשנה כן משמע במנחות דף מ"א ע"א:

יא

ל' הרמב"ם שם כפי פירושו בפי' המשנה בכלאים שם וכתב אם לבש כן לוקה וע"ש בכ"מ שם:

יב

שם משנה ו':

יג

שם משנה ה':

יד

עי' במ"ש בסי' דלעיל בהג"ה דסעיף ו':

טו

שם משנה ד':

טז

מימרא דרבי יוחנן נדה דף ס"א ע"ב:

יז

שם במשנה:

יח

הרמב"ם שם מדין הכרים והכסתות וציינתיו לעיל בסעיף א':

יט

שם במשנה וטעמא דלא שרי בקשה אלא בהצע' שהיא מדרבנן ולא בהעלאה שהיא מדאורייתא:

כ

ברייתא נדה דף ס"א ע"ב:

כא

כפי' הרמב"ן והרא"ש שם:

כב

שם בברייתא:

כג

משנה ג' פ"ט דכלאים וכפי' הרמב"ם שם בפ"י וכר"א שם במשנה שכן פסק הירושל' ומשום דבתוספתא מפיך דר"א לדרבנן:

כד

כפי' הר"ש שם בפירוש המשנה:

כה

כפי' הרמב"ם שם:

כו

שם במשנה:

כז

הרא"ש שם בשם הירושלמי:

כח

ממימרא דעולא ביצה דף י"ד ע"ב וכפי' רש"י שם וכ"פ הרמב"ם והרא"ש:

כט

מתשובת הרא"ש כלל ד' וכפי' הב"י:

ל

ירושלמי בפ"ט דכלאים וכתבוהו הר"ש והרא"ש והרמב"ם בפ"י:

לא

מימרא דרב פפי ביצה דף ט"ו ע"א:
(°) בשם הרמב"ם ופי' הכ"מ שהוא פי' מנעל של זרב במשנה ז' פ"ט דכלאים וכפי פירושו מ"ש בירושלמי שם ומ"ש ואין לו עקב שתבנית המנעל הוא כן אבל לענין דינא ביש לו עקב נמי מותר דאין לך קשה כעור רגל העקב ולע"ד נראה שהוא מנעל שאין לו עור אלא מתחת לרגל ונמשך למעלה כנגד האצבעות מעט שלא יגוף אותם וכן כנגד צדדיו ואחורי העקב מעט מזעיר ועושים נקבים באותן צדדים וקושרים אותן במשיחה למעלה והיו מניחים על העור בגד של כלאים שיהא נוח לדרוס עליו ופי' אין לו עקב שאין לו עור סביב העקב וכיוצא בזה ראיתי שם במדינות ליטא ופירוש זה קרוב למ"ש בזה הרב תוי"ט בפי' המשנה:

לב

הרמב"ם שם כרב פפא וכדמסיק רב אשי ביצה דף ט"ו ע"א:

לג

מהתוס' וכן משמע בירושלמי:

לד

מברייתא ובאיסטמא לחצר וכו' שבת דף נ"ז ע"ב וכן פי' הרי"ף שם:

לה

משנ' סוף כלאי':

א

וכן מותר כו'. אפי' מדרבנן והוא מירושלמי ס"פ והביאו הר"ש שם אהלים אין בהן משום כלאים:

ב

וכן לפרוס כו'. ממ"ש בספ"ק די"ט אלא בוילון והאמר כו' ואם איתא בלא"ה אסור שמעמיד החום ומגין מפני החמה והגשמים ואע"ג דתנן מוכרי כו' ובלבד כו' תופרי כו' התם משום שהוא דרך לבישה והעלאה. מרדכי וכן מ"ש בסי"ב לא יקח כו' וז"ש דאינו אסור כו':

ג

בד"א כו'. גמ' שם ורפ"ז דיומא:

ד

אבל כרים כו'. מתני' שם:
(ליקוט) אבל כרים וכסתות שהן קשין כו'. אבל תוס' ומרדכי והגמ"ר דשבת וש"מ לא כתבו הטעם משום דקשין אלא דבהו לא שייך כריכה וכן במרדעת (ע"כ):

ה

בד"א כשהם כו'. ירושלמי שם והביאו הר"ש שם והרא"ש וש"פ. והרמב"ם השמיטו משום סוגיין דגמ' הנ"ל דקאמר אלא בקשין כו' גמדא כו' ולא חילקו אבל כבר פי' תוס' שם ד"ה אלא דשם בכלאים דרבנן והוכיחו מהא דריש ערכין וכ"כ ברפ"ו דשבת וש"מ וכ"כ הרא"ש וש"פ וכשיטתם דלבדים אינן אסורין רק מדרבנן וכסוגיא דנדה וז"ש וי"א דכ"ז כו' ואינו מדוקדק דלהרמב"ם בכל ענין שרי וז"ש בס"ב כל בגדים כו' וכתב ויש מחמירין כו' ר"ל לדעת הרמב"ם דס"ל לבדין אסור מדאורייתא כמ"ש בר"ס ש' ואף שברמב"ם אינו מוזכר כלל מזה מ"מ מדלא כתב רק לישב עליהן והשמיט הא דגמדא משמע שמפרש כפירש"י [ועסי"א מש"ש] גמדא כו' לישב עליהן וכן פי' תוס' בתחלה ועתוס' שם וביומא:

ו

(ליקוט) ומ"מ כו'. מפני שפעמים מוציא מה שבתוכם ומתכסה בהם. שם ומשמע דמיירי בכלאים דאורייתא (ע"כ):

ז

הני כו'. לא מיבעיא לדעת הרמב"ם אלא אפי' לדעת תוס' מ"מ מי יודע אם קשים הם כגמדא. ב"י:

ח

בגד כו'. ירושלמי והביאו הר"ש ר"פ:

ט

ויש מתירין כו'. ב"ק קי"ג א' וער"ש מתני' ב' ומתני' ה' וע"ל סי' רצ"ז סי"א בהג"ה:

י

והוא כו'. עבה"ג והרא"ש חולק וכתב מדל"ק ובלבד כו' משמע דאפי' נוגע מותר דכרים וכסתות אינן קשים כמרדעת כמ"ש בזבחים צ"ד ב' הא כרים כו' אבל תוס' בנדה שם סד"ה לא ימכרנו כו' כתבו כדברי הרמב"ם.
(ליקוט) והוא שלא כו'. אבל ש"פ כתבו דכאן אפי' בשרו נוגע מותר וכ"מ פשטא דמתני' שלא הזכיר כאן אבל י"ל משום דאין דרך לרכוב ערום (ע"כ):

יא

ודוקא כו' שמא כו'. עתוס' דפסחים מ' ב' ד"ה לא כו' וש"מ והרא"ש וש"פ:

יב

אסורים כו'. ירושלמי שם רב אמר הלכה כדברי האוסר ולמה לא אמר כר"א אית תניי תני ומחליף:

יג

שהרי כו'. בירושלמי שם ואמרו שם עוד טעמי אחריני רב אמר מפני שהוא נותנה תחת אצילי ידיו כו' ע"ש:

יד

וכן כו'. כנ"ל וכ"ש לדברי רב הנ"ל:

טו

אם יש לו כו'. בירושלמי שם הדא דתימר במתכוין לשם מלבוש כו' והביאו הר"ש והרא"ש שם ושם ופי' הרא"ש שם ושם כה"ג:
(ליקוט) אם י"ל כו'. טור והוא קשה להלמו דאם מכוין בלא"ה אסור כמו מטפחות הידים כו' וליקח ביצה חמה במטפחת והרבה כיוצא אפי' אינו עשוי כמין בגד ואם אינו מתכוין לעולם מותר כמ"ש מוכרי כסות כו' וז"ל הרא"ש שם ירושלמי במתכוין ללבישה אבל אינו מכוין לא יש מקומות שמטפחות שלהן י"ל בית ראש ולובשו כמין מלבוש כו' והוא פי' על הירושלמי היאך מתכוין במטפחת לשם מלבוש וצע"ג. אבל הצלת השערות על בגדיו אינה חשובה הנאה דדוקא הצלת גופו מחמה וגשמים חשיבא הנאה ודברי הש"ך סוף ס"ק ה' ג"כ אינן נכונים וכן דברי ט"ז ס"ק ה' ושלא כדין השיג על הפרישה וקושית ש"ך מהוצאת זבל י"ל דכל דבר שלפעמים עושה להנאה אסור לעולם כמ"ש במטפחות הידים וספרים וספוג וכמ"ש בס"ט בהג"ה ואף ת"ק ל"פ אלא משום דלעתים רחוקות הוא וז"ש לא יתן המרדעת כו' אפי' כו' משמע דרישא לא משום הוצאת זבל אלא להנאה וקאמר אף שתחתיו מותר אפי' להנאה ע"ג אסור ולא עוד אלא אפי' להוציא כו' (ע"כ):

טז

ואם היה כו'. רמב"ם משמע שמפרש מש"ש אלא בקשין קאי אוילון וכן גמדא כו' כה"ג מכח קושית תוס' ולא פי' כפירש"י לישב דקשה לו דה"ל לגמ' להביא מתני' דכרים וכסתות:

יז

לא יקח כו'. ירושלמי והביאו הר"ש שם:

יח

מנעל כו'. עבה"ג אבל תי"ט כתב שצ"ל ואין לו אלא עקב והוא נכון וכ"מ בתשובת הגאונים שהביא הרא"ש בנדה שם אבל הוא פי' לערדלין כמש"ש ומ"מ הרמב"ם פי' למנעל של זרב כמ"ש בפי' שם:

יט

כגון כו' שמחפין כו'. במתני' הברסין כו' וער"מ בפי' שם:

כ

אבל צלצלים כו'. ספ"ק די"ט וכרב אשי:

כא

וסמרטוט כו'. תוספתא הביאה הרא"ש אספלנית מלוגמא ורטיה אין בהן משום כלאים שאין זה דרך הימום אבל בירושלמי הנ"ל שכתבתי ס"ס ש' משמע דאסור ואפשר שס"ל לר' ירמיה כר"פ (כ"ה גי' הרא"ש בנדה) בספ"ק די"ט ותוספתא אתיא כרב אשי שם ואנן קי"ל כרב אשי כנ"ל:

כב

כדי להפריח כו'. גמ' שם כליא פרוחי וכפי' הרי"ף ורא"ש שם:

כג

אע"פ כו'. ר"ל דמתני' הקמ"ל:

א

אם הם מלאים. עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קי"ב שהאריך בענין זה והעלה דמותר לישב על כרים וכסתות התפורים בכלאים הנתונים בתוך הקאטשי"ן לישב עליהם והא דאסר בש"ע בכרים מלאים היינו כמו כרים שאנו שוכבים עליהם שנכפפים על צידי אדם אבל באותן כרים שנותנים בעגלה שממלאים אותם בשער בדוחק עד שא"א לכוף על הצדדים אף שרך לישב עליו אין חשש וק"ו דמותר לישב על כסאות התפורים בכלאים שהכר נתחבר לעץ ע"י מסמרים וא"א בשום צד לבא על צידי אדם וכן לישב בקאטשי"ן אף שמן הצדדים הוא שעטנז (עבה"ט סק"ב) כיון שאינו בדרך לבישה ולא דרך העלאה מותר ואין להחמיר אלא לישב נגד הווילון של הקאט"ש שהוא כלאים. וה"ה אם קבע בגדי רקמה בכתלים ומחברם למעלה ולמטה ומן הצד במסמרות דמותר לישב בסמוך להם ולסמוך עליהם ואף שכ' המג"א בס"ס תשל"ח דאין לתלות בסוכה שעטנז אא"כ גבוהים מתשמיש אדם התם מיירי בתלויים כדרך הווילון ואינם קבועים בכותל אבל בקבועים אין חשש ע"ש:

ב

גבי מטה. ר"ל מטה של חבלים שנשקע תחתיו וצידי הכר עולים עליו אבל נסרים של עץ קשה ואינו נשקע כ"כ הר"ש בפ' בתרא דכלאים ותוי"ט שם. ולי נראה דה"ה במטה של עץ אם הכר רחב והמטה קצרה וצידי הכר כשמגיע לדפנות המטה נכפף ונשקע שם ועולה עליו. ועמ"ש לעיל סימן ק"ץ ס"ק כ"ו ובסימן קצ"ה ס"ק י"א:

ג

וכלאים מצד אחד. ע' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סוס"י קפ"ו שנסתפק בבגד של צמר גמלים ויש בצד אחד כלאים שנתחבר שם חוט צמר רחלים בחוט פשתן אי אמרינן שכל הבגד נעשה כלאים ואסור להתכסות בצד השני כמו בגד שכולו צמר רחלים ובצד אחד חוט פשתן או שאני התם שצמר ופשתים אוסרים זה את זה אבל צמר גמלים אינו נאסר רק חיבור פשתן וצמר אסור ולא כל הבגד וכתב דלדעת הרמב"ם לעיל סימן רצ"ט ס"ב נראה לאסור אך לדעת הרא"ש שם יש לספק ע"ש:

ד

לגנוב את המכס. עיין ש"ך סק"ח שכתב דלהכי אסור כאן משום דעיקר כוונתו שיהא דרך מלבוש עיין שם. א"כ נראה דאם נותנין מכס גם מבגדים אלא שלובשו כדי שלא יראוהו מותר דהא אינו מכוין שיהא דרך מלבוש ועמ"ש בס"ק שאח"ז:

ה

וכן מוכרי כסות. עט"ז סק"ז וש"ך סק"ח מ"ש ליישב דלא תקשי עמ"ש בסעיף הקודם דאפילו לגנוב את המכס אסור ועיין בתשובת חות יאיר וסימן קפ"ח מ"ש בזה. ועיין בספר מרכבת המשנה פ"א מהלכות שבת ופ"י מהל' כלאים דין י"ח שהשיג על הט"ז ועל החות יאיר וכ' שגם דברי הש"ך דחוקים וכ' הוא ז"ל דודאי דבר שאין מתכוין מותר אע"ג דעושה האיסור ממש שהרי בנתפזרו מעותיו לפני עבודת כוכבים אין אסור אלא משום מראית עין אע"ג דמשתחוה בפועל ואין לך פסיק רישא גדול מזה רק עיקר הסברא דלא חשיב פסיק רישא הוא כשמתכוין לאיזה דבר היתר וא"א לעשות דבר היתר זה שמתכוין אא"כ עושה דבר איסור כמו בנ"ד שמתכוין ללבוש כדי להבריח המכס שא"א ללבוש שלא יתחמם הלכך מה שמתכוין ללבוש חשוב כאילו מתכוין לחמם וה"ל פ"ר וכן המעלה ע"ג כתפיו מרדעת להוציא עליו משא חשוב פ"ר משא"כ מוכרי ותופרי כסות שאין כוונתם כלל להעלות עליהן כ"א לטעון ולהוליך לא חשיב פ"ר אע"פ שמעלה על כתפו בפועל כיון שכוונתו רק להוליך והרי אפשר להוליך בידו ובמקל שלא יתחמם וכה"ג בנושאי מת ובהמה שאין כוונתם אלא להוליך וה"ה בתופרי כסות שאין כוונתם אלא לתפור ואי אפשר בעולם לתפור שלא יניח על ברכיו הלכך אפי' מניח על ברכיו חשיב דבר שאינו מתכוין דומיא דהיה נתפזרו מעותיו לפני עבודת כוכבים דהיה חשוב דשא"מ להשתחוות הואיל שאפשר ללקט בלא השתחויה אלא דהתם אסור משוס מ"ע משא"כ במוכרי ותופרי כסות דליכא מ"ע דהכל יודעים שעסוק במלאכתו ואינו מתכוין ע"ש באריכות גדול:

ו

להעביר בו המכס. עבמ"א סי' י"ט ס"ק ב':

ז

לעשותם מכלאים. עיין בתשו' בית יעקב סימן צ"ב מ"ש בזה:

ח

ולא ימכרנו. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק או"ח סימן ע' ובחלק יו"ד סימן קפ"ו מ"ש בזה:

ט

היה קשה מותר. עיין בספר חומות ירושלים סימן למ"ד שכתב די"ל דאנן לא בקיאין מהו רך או קשה וכן בדינא דבגדים קשים לעיל ס"ב בהג"ה וכמו שכתב התב"ש דלא בקיאין מאי ניהו מטלית עבה לענין לאחוז באמה ה"נ בזה ע"ש:

י

ואין לו עקב. בתוי"ט פ"ב דכלאים מ"ז הגיה שצ"ל ואין לו אלא עקב והוא מנעל שאין לו אלא עור מתחת ולמעלה על האצבעות וכן קצת מצדדיו ושאר כל כף הרגל אין עליו כלום ומ"ש לפי שעור הרגל קשה פירוש כל תחתית הרגל:

א

וכן מותר כו'. בכל אלו שהזכיר הרב מותר אפי' מדרבנן מיהו נראה דהיינו שלא יגע בהן:

א

וי"א כו'. צ"ע מאי וי"א דהא ליכא מאן דפליג בהא כמבואר בב"י וכל הפוסקים דלכ"ע כלאים דרבנן מותר לישב עליהם בקשים ואפי' ללבוש שרי בקשים וכן מוכח מדברי הרב גופיה בסעיף ב' דכתב הלבדים הקשים מותרים בלבישה הואיל ואפי' רכים אינם אלא מדרבנן ואפי' היש מחמירין התם בלבדים היינו משום דס"ל דלבדים אסורים נמי מדאורייתא אבל בכלאים דרבנן שרי לכ"ע ונראה שגם מ"ש הכל בו שלכתחלה לא יעשה מכלאים שמא יבא לכסות בהן מיירי בכלאים דאורייתא וצ"ע:

א

אם הם תפורין בפשתן כו'. ואע"ג דאינן שוע וטווי ונוז מ"מ אסורים מדאורייתא להרמב"ם כמו לבדים ואפי' להרא"ש וסייעתו מ"מ מאן לימא לן דהקאפאנאג"ש קשים הם הלכך אסור להציען תחתיו אפי' עשר מצעות זו ע"ג זו והן תחתיהן כמבואר מדברי הב"י:

א

כל בגדים הקשים. אע"פ שיש בהם כלאים דאורייתא מותרים בהצעה מתחתיו. והיינו דוקא כשאין בשרו נוגע בהן כדלעיל סעיף א' והרב קיצר בדבריו גם לשונו קשה דכתב ואסור ללבשן וה"ל למימר רבותא דאסור לישב עליהן ממש:

א

ויש מחמירין בלבישת הלבדים. וה"ה להציען תחתיו כשבשרו נוגע בהן:

א

אע"פ שאין כו'. אם עכשיו לובשו דרך עראי אסור:

א

ואפי' לגנוב כו'. ויש מתירין בזה כדלקמן סעיף ו' בהג"ה:

א

וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן. שהרי אינו לובשו דרך מלבוש אבל בסעיף ה' לובשו דרך מלבוש כן מחלק ב"י לדעת הרמב"ם וקשה לי על זה מה בכך שלובש ממש מ"מ דבר שאינו מתכוין הוא אלא נראה לי שדעתו דשאני לעיל סעיף ה' דכיון שלובשו בכוונה דרך מלבוש כדי שיפטר ע"י כך מהמכס לפי שאין נותנין מכס ממלבושין א"כ הוי דבר שמתכוין דעיקר כוונתו שיהא דרך מלבוש אבל הכא אין כוונתו אלא שיראו הבריות ויקנו ומתני' מתוקמא שפיר טפי לדעת הרמב"ם דדוחק לומר דתרי מתני' בחד פירקא פליגי אהדדי ע"ש מיהו קשה להיש מתירין בסעיף ו' אפי' בלבישת דבר שאין מתכוין אמאי אסור בסעיף ח' במרדעת להוציא עליה זבל הא דבר שאין מתכוין הוא דהא היש מתירי' אסרי נמי במרדעת להוציא זבל כדאיתא בדברי הרא"ש וטור ורבינו ירוחם להדיא וכן בעט"ז כתב לקמן סעיף ח' אף ע"ג דאינו מתכוין אלא שלא ילכלך בזבל אפ"ה אסור דהא הוי העלאה ממש עכ"ל וא"כ קשיא לסברת היש מתירין אפי' בהעלאה ממש כשאינו מתכוין וגם לפי מה שחילקתי לדעת הרמב"ם קשה כן ונראה דהוצאת זבל לא הוי דבר שאין מתכוין דהא אינו נוטל המרדעת אלא כדי שלא ילכלך בגדיו ומתכוין להציל בגדיו ודמי ללא יקח אדם ביצה חמה בבגד כלאים דלקמן סעיף י"ב ודלא כהעט"ז דחשיב ליה דבר שאינו מתכוין ודו"ק:

א

מרדעת החמור מותר כו'. כיון שהוא קשה וכדלעיל סעיף א':

א

ואין מקומו ניכר כו'. ע"ל ר"ס ש"ב:

א

ואם היה קשה מותר. משמע דאין איסור במה שהוא נהנה שפורסו מפני החמה והגשמים והרוח וכן כתב הב"ח וכן כתב מהרש"ל פ"ק דביצה סי' מ"ה דדוקא גבי מלבוש הוא דאסרינן אפי' להגן מפני החמה והגשמים אבל לא בוילון ומ"ש הבית יוסף בכאן ודלא כהתוס' שכתבו שלא אמרו בוילון שהוא טמא אלא שאין בו איסור משום כלאים ואחריו נמשך המע"מ דף רצ"ג סוף ע"א ותמה על הרא"ש וטעות נזדקר לפניהם כמובן לכל מעיין בתוס' שם:

א

ערדילרין כו'. ומנעל שאין לו עקב עיין בטור וב"י ושאר אחרונים ביאורן:

א

לפרוס עליו אהל כו'. ואע"פ שמגין עליו מפני החמה או הצנה מ"מ מותר כיון שאין זה דרך לבישה משא"כ בסעיף ו' שאסור במגין מפני החמה כיון שהוא דרך לבישה:

ב

ומדברי סופרים אסור כו'. מדכתב רמ"א וכן בטור התיר עשיית אוהל בהיתר דאורייתא משמע דמדרבנן אסור אפילו באהל דשמא יבוא לפעמים שיתכסה באותו אהל אם הוא קרוב אליו למעלה או לצדדיו אלא דקשה דא"כ גם גבי פריסה על הגיגית היה לו לומר דדוקא מן התורה מותר שהרי בחדא מחתא מחתינהו רמ"א וזה מותר אפילו מדרבנן שהרי כתוב במרדכי פרק קמא דביצה דרבינו יואל התירו אלא על כרחך דהיתר דאוהל ועגלה מותר אפילו דרבנן והטור סמך עצמו כיון שכתב בסיפא איסור דרבנן גבי מצע תחתיו ממילא שאר התירים נשארו כדין תורה כיון דלא שייך שם טעם זה האיסור זה נ"ל ברור וא"כ אין איסור לישב על אותן העגלות שיש להם אהל תפור בגד פשתן בבגד צמר וקורין אותו פאקלי"ט אלא שקשה מ"ש מוילון שעל הפתח שבסעיף י"א שיש בו משום כלאים שהשמש מתחמם בו לפעמים וה"נ צידי זה הפאקלי"ט היושב אצלם הוא מתחמם בהם בזמן הקור והוא איסור גמור ואינו דומה לגיגית ששם אינו נוגע כלל אותו המכסה שמכסה על הגיגית משא"כ כאן בצידי העגלה בפרט כשרבים יושבים שם ונדחה אחד אצל צידי הפאקלי"ט ובאמת שמעתי קצת אנשי מעשה נזהרים לישב באותן עגלות אבל רוב העולם נוהגים בו היתר ונראה דהם סומכים שירחיקו עצמן מליגע באותן הצדדין ואף שדבר קשה מליזהר בזה מ"מ כיון שאין כאן כלאים דאורייתא דהא אינו שוע וטווי ונוז יחדיו ע"כ די בזהירה מליגע בזה ואף אם לפעמים נוגע בו מיקרי דבר שלא מתכוין ומותר אבל עכ"פ אזהרה בעינן בזה כל מאי דאפשר. כן נ"ל:

ג

נתונים ע"ג מטה. פי' של חבלים:

ד

מותר לישב עליהם בכל ענין. פי' אע"ג דנכפף תחתיו והוה כמו לבישה וה"ה לבישה ממש דשרי בלבדים קשים וכמ"ש רמ"א עצמו בסמוך אח"כ וכ"כ באשר"י בהדיא הביאו ב"י וכ' בפרישה ולפי זה בכובע של נשים של סמו"ט שתופרין לבד בין סמו"ט מותר ע"ש. ולפמ"ש רמ"א שלכתחלה לא יעשה אותה כלאים היה ראוי למחות ביד האומנים בזה וכ"ש לפי המחמירין שכ' רמ"א בסעיף ב' דהיינו הרמב"ם דסבירא ליה בשוע לחוד הוה דאורייתא כמ"ש בסימן ש' אלא דכבר כתב הרשב"א הביאו ב"י על כיוצא בזה הנח להם מוטב יהיו שוגגים כו':

ה

אע"פ שאין הגדול כו'. פי' דכל שגדול אינו מתבייש ורגיל הרבה פעמים לצאת בבגד זה של קטן לשוק פשיטא דאסור דהוה בגד גמור אפילו לענין ציצית אלא דאם אינו רגיל לילך בזה לשוק מ"מ לענין כלאים אסור כל בגד שבעולם ובטור ואשר"י כתב כאן וגדול יוצא בו עראי לשוק וכ' ב"י שהוא ט"ס וצ"ל אע"פ שאין גדול כו') ולא דק בזה דהטור ואשר"י קאי על לבישה דהאידנא דהיינו בגד קטן מאוד ואינו ראוי כלל ללבישה לגדול והוא מתבייש בה לילך לשוק ועכשיו אירע שיוצא בו אסור וראיה לזה שהרי בא"ח סימן ט"ז כ' הטור דין טלית של קטן וזכר בו שהוא מתכסה ראשו ורובו ובגדול כ' שאינו מתבייש לילך בו לשוק וכאן לא זכר כלום מזה אלא פשוט שכאן נתכוין אפילו בגד של קטן שאינו מתכסה ראשו ורובו אסור לגדול לילך בו אפילו לשוק במקום שהוא מתבייש מכל מקום בכל גווני אסרה תורה כלאים:

ו

לגנוב את המכס. פי' מכס שהוא גזילה אפילו לדינא דמלכותא אבל מה שהוא לפי דינא דמלכותא ודאי אסור לגוזלו כיון ששכרו מן המלך ובטור כתוב כאן להתיר והטעם דהוי ליה דבר שאין מתכוין והא דאסרוה במתניתין היינו לרבי יהודה דס"ל דבר שאין מתכוון אסור אבל אנן קייימא לן כר"ש דס"ל מותר ודומה למוכרי בגדים דבסמוך דמותר ובסי' ש' בסופו הביא הבית יוסף דברי רבינו ירוחם שהקשה על מה שכ' שם הרא"ש דאסור לכרוך כלאים על ידו כשמנהיג הבהמות הא הוה דבר שאין מתכוין כמו כאן וא"ל דמשום הכי אסור שם דהוה פסיק רישיה דאי אפשר שלא יתחמם כשיכרוך דק"ו הכא שלובשו ממש ואפילו הכי מותר להרא"ש וטור ונראה לי לתרץ דאף על גב דמסקינן בפרק כל שעה (פסחים דף כ"ו) דלר"ש מותר באפשר להבדל מן האיסור ואיהו אינו בודל אלא שאין מתכוין ליהנות ממנו ומייתי ראיה מהאי דמוכרי כסות דהכא דאפשר למיעבד כצנועים שמפשילים כו' ולא עביד ואפ"ה מותר מ"מ היינו דוקא שהאיסור נעשה כבר אלא שזה אין בודל ממנו לפי שעה אבל ודאי לא יעשה איסור כלאים להעלותו תמיד על סמך שלא יתכוין להלבישו רק בשביל הנהגת הבהמות דכיון שהוא עשוי לכך עד עולם זהו עיקר עליה שלו ודרך לבישה מקרי משום הכי בההיא חבלים דבהמות שעשויין מתחילת עשייתן שיכרוך על ידו בשעת הנהגת הבהמות כדרך כל אדם בזה שיהיו עליו בקשר אמיץ ודאי אסור לעשותו מכלאים משא"כ בהנך מוכרי בגדים וכיוצא בהם שמתחלה אין עשויים להיות עליו בשעת מכירתן כי זהו אינו אלא לפי שעה ואין עיקר עשייתן לכך מש"ה מותר שלא במתכוין ודבר זה מוכרח בגמרא שאמרו גבי כלאים דחבלים לעיל ובלבד שלא יכרוך ויקשור דקשה היה לו לתלמוד להקדים הקשירה דהא היא קודמת להכריכה אלא על כרחך דנקטינן להורות שהקשירה צורך הכריכה היא ועל כן הקדים לה הכריכה שהיא התכלית של הקשירה שכל הקושר החבלים של בהמה דעתו שאחר כך תמיד יכרוך אותם על ידיו בעת ההנהגה זהו הנראה לו נכון מאד מצד הסברא ומצד הראיה ורבים נלאו למצוא תירוץ על קושיא זאת והנראה לע"ד ברור כתבתי לדעת הטור:

ז

תופרין כדרכן. פי' אע"פ שבשעת התפירה יש הבגד על ארכבותם כדרך התופרים והטעם דדבר שאין מתכוין מותר. וזהו סותר מה שפסק בסמוך דלגנוב את המכס אסור בכלאים והא הוה דבר שאין מתכוין כדאמרינן בהדיא בזה ריש פרק הגוזל בתרא דרבי עקיבא בשם ר"ש שרי להבריח בו המכס מטעם דבר שאין מתכוין ודינים אלו הם דברי הרמב"ם ופירש ב"י לדעתו דדוקא שם שלובש דרך לבישה אסור אפילו שלא במתכוין מה שאין כן כאן וכן במוכרי כסות אין לובש ממש עליו אלא נושא על כתיפו ולא הבנתי החילוק הזה דהא מן התורה אסור אפילו במקצת לבישה דהיינו שכורך על ידו ולמה יהיה חמור בזה שיהיה לוקה ד"ת כשלובש לגנוב המכס כמפורש ברמב"ם מהך דיש לבישה במקצת הגוף ועוד קשה שהרי הטור כ' להיתר במוכרי כסות אפילו אם לובשים אותו כדי להראות מדתו והבית יוסף כ' שהרמב"ם חולק על זה ויש לתמוה במאי קמפלגי בזה ומו"ח ז"ל כ' דלהרמב"ם אסור במכס דהוה פסיק רישיה דמודה רבי שמעון דאסור ואשתמיטתיה סוגיא דהגוזל בתרא שזכרנו דאמרינן בהדיא דלרבי שמעון מותר במכס דהכי שמעינן ליה בברייתא ונראה לע"ד דהרמב"ם הוכיח מדשנה התנא בפרק א' דינים אלו דהיינו איסור בכלאים להבריח המכס ואח"כ היתר במוכרי כסות אין לומר דפליגי אהדדי כמו שכ' הר"ש דלא ניחא לרמב"ם בכך אלא על כרחך דסביר' ליה לתנא דיש חילוק בדבר דבמכס יש לו הנאה מן הלבישה דבלא הלבישה היה חייב ליתן המכס נמצא דהלבישה היא לו הכרח והוה הנאה זאת כמו הנאת שאר לובש מלבוש כלאים שאסרה תורה ודומה למ"ש בסעי"ב בביצה חמה דחשיב הנאה מה שניצול מן חמימות הביצה משא"כ במוכרי כסות שאין המכירה תלויה בזה אלא שהוא עושה כן להקל במשאו כשהוא עליו או להראות מדתו והיה אפשר לעשות בדרך אחר ע"כ אין הלבישה הכרחית לו וכיון שאין מתכוין להנאתו מותר. כן נראה לי לדעת הרמב"ם:

ח

ובגשמים מפני הגשמים כו'. ברמב"ם כתוב ברישא גבי תופרי כסות כמו שהעתיק כאן וגבי מוכרי כסות בסיפא כ' בלשון זה ובלבד שלא יתכוין בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתיפן מן החמה ולא יתכוונו בגשמים להתחמם בו עכ"ל. ויש לתמוה למה לא כ' ברישא כמו בסיפא ותו בסיפא גופיה למה שינה בין חמה לגשמים היה לו לומר גם בסיפא שינצל מן הגשמים ונראה דאורחא דמילתא נקט דודאי לענין דינא גם במציל עצמו מן הגשמים אסור אלא דבסיפא במוכר כסות ונשאו על כתיפו איך שייך לומר שמציל עצמו מן הגשם במה שיניח הבגד על כתיפו ונמצא שכל גופו יהיה מלוכלך בגשם וכתיפו ינצל לחוד בשלמא לענין שינצל מחמה שפיר דמגביה שם הבגד נגד השמש ויהיה לצל על כל גופו אבל באמת אין חילוק בין עושה להנצל מחמה או מגשמים בכל דבר שיתכוין בשבילו ועל כן לא זכר הטור והש"ע כלום מזה אע"פ שהשלחן ערוך העתיק כאן לשון הרמב"ם לא העתיק דבר זה גבי מוכרי כסות דאין בו נפקותא לדינא כתבתי זאת לפי שבפרישה הביא דברי רמב"ם שכ' להתחמם בהם כ' וצריך עיון היכא דלא עביד מחמת חימום כלל אלא שלא יקלקלו הגשמים בגדיו אי שרי או לאו ודוק מ"ו וצריך עיון דלקמן גבי ביצה חמה אמרינן שנהנה מכלאים להינצל מפני החמה ומאי שנא גשמים מחמה ונ"ל לדמות למה שכתוב בסמוך בגדים שמסתפרין בהם דאם אין להם בית קיבול ראש דמותר אף על גב דמגינים שלא יטנפו הבגדים מהשערות והוא הדין בלהציל מגשמים על בגדיו עכ"ל ותמה אני אם יצאו דברים אלו מפיו דאדרבה מבגדים של מסתפרים מוכח להיפך שהרי כ' שם הרא"ש הביאו בית יוסף בסמוך וז"ל כשבני אדם מסתפרים פורסין עליהם סדין כדי שלא יתלכלכו בגדיהם בירושלמי אמרינן במתכוין לשם מלבוש כו' דהיינו שיש להם בית ראש עכ"ל הרי דכל שיש בו בית קיבול אז אסור אע"פ שאינו עושה אלא להציל מלכלוך ה"נ כאן שהוא בגד גמור ומכסה בו מפני לכלוך הגשם ודאי איסור גמור הוא וכמו שמשמע לשון הטור והשלחן ערוך שזכרנו וזה ברור נראה לי ועיין בסעיף י':

ט

אפילו לקברו. פי' וכל שכן בבגדים שעושין לו להספד דבבגדים שקוברין אותו הוא עתיד לעמוד בהם והטעם דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי ממצות:

י

אם יש לו בית ראש כו'. הטעם דמטפחת זאת שעיקר עשייתה תחילה הוא שלא לשם בגד אלא להגן מפני לכלוך השערות מפני התגלחות ומשום הכי אם אין לה בית ראש אין עליה שם מלבוש והוא עכשיו אינו מתחמם בה ע"כ מותר מה שאין כן אם יש לה בית קבול דהוה עליה שם מלבוש ונעשה מתחילה לשם מלבוש דהיינו שהוא רך אע"פ שאין נהנה בה אלא משום אצולי לכלוכית אסור והכלל בזה דכל שהוא מלבוש והוא רך יש בו משום כלאים אף שאין מתחמם כההיא דאפילו על י' בגדים לא יעלו עליו דאטו חימום כתיב באורייתא אלא לא יעלה עליך ודרשינן בירושלמי שלא יהיה הנאה לגוף וכל שאינו מלבוש לגוף כהנהו דמטפחות הידים כו' שזכר לפני זה יש בהם איסור מצד שלפעמים יש בהם חימום לידים וכ"ש בבגד גמור שנותנין עליו או על כתיפו להצילו מגשמים פשיטא דאסור מן התורה:
בדרישה כתוב בשם רש"ל וז"ל אם קשר כו' עד כאן לשון הר"ח עכ"ל. ותמהתי למה מביאו דהא לא קיימא לן כן דבהדיא התיר בסעיף ג' שלא כדבריו:

יא

או סביב התורה. כן הוא בהגה' אשר"י פרק בני העיר אבל מפה שפורסין בארון הקודש תחת ספרי תורה או סביב התורה אבל בפירוש המשניות להרמב"ם פרק בתרא דכלאים מפות ספרים היינו מספר תורה שיאחז בהם ספר תורה בשעת קריאתו יש בו משום כלאים. וכן כתוב במיימוני מטפחת ספר תורה כו' וע"כ נראה דודאי אסור לעשות המעיל של ספר תורה שקורין מענטלי' או המפה שכורכין סביב הס"ת עצמה מכלאים דהרי אנו רואין שהשמש אוחזה הרבה פעמים בידו ויש לחוש לחימום בעת הקור ובהגהת אשר"י לא מיירי מזה אלא שעושין בארון הקודש עצמו איזה מפה תחת הס"ת או סביב התורה אבל אין אותם המפות נכנסות ויוצאות עם הס"ת אלא נשארו בארון הקודש לעולם כנלע"ד:

יב

ערדילרין כו'. בטור כתוב וז"ל ופירשו הגאונים רגילין ללבשן תתת מנעליהן וטולין עליהן עור של תיש מעובד תחת קרקעותיהן וכנגד העקב של רגל יש שעושין אותו של צמר אין בו משום כלאים לפי שהעקב קשה ואינו מתחמם עכ"ל. והקשה בדרישה דהא איתא בסעיף ג' בגד גדול וכלאים מצד אחד אסור אפילו צדו השני כו' ולמה מותר כאן ליהנות שאר הרגל מזה שיש כלאים בעקב והאריך בתירוצים ולע"ד נראה דלא קשה מידי דכל שהוא מלבוש דוקא אמרו כן כמ"ש לעיל סעיף י' דכל מלבוש שהוא רך אסור אע"פ שאינו מתחמם וכל שאינו מלבוש אין אסור אלא דוקא במתחמם מש"ה כאן אין שם מלבוש על זה כיון דלמטה מוטלה בעור רק שכנגד העקב יש צמר ואי היה מחמם היה אסור מכח החימום על כן התירו בזה שאין שם חימום ואינו בגד ובזה מתורץ נמי לשון הרמב"ם שמביא הטור והעתיקו רמ"א כאן מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב מותר ללבשו שעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף עכ"ל והקשו רבים למה כתב ואין לו עקב ולפמ"ש אתי שפיר דלפי הנראה הוא ממש כהמנעלים שלנו שקורין פאנטאפלי"ן דהיינו שסביב העקב של הרגל אין שם עור מנעל כלל ע"כ התירו לתת כלאים תחת העור המנעל ממעל לרגל וכן תחתיו במקום שהרגל עומד עליו והטעם הוא כדלעיל שכאן אין שם בגד על הכלאים שיש במנעל שהרי סביב העקב אין שם כלום דאלו היה שם ג"כ בגד היה אסור מצד שהוא לבוש אבל עכשיו אין איסור אלא מכח חימום וברגל כולו אין שום חימום וכן נהגו לצאת בפאנטאפלי"ן שיש שם בגד מבפנים בכל צדדיו אף שתפרו עובד כוכבים בחוט פשתן והוא מטעם דפרישית אבל אם עשה כן במנעל דהיינו שגם כנגד סביב העקב יש עור המנעל וגם שם תפור בבגד אסור מטעם בגד כלאים דאנו חושבין הבגד שתפור בפנים כאלו הוא בגד בפני עצמו בלא עור המנעל כנ"ל ובדברי מו"ח ז"ל נשמט כאן טעות בקולמסו שכתב וקא משמע לן רבותא דאע"פ שאין לו עקב אסור כו' דאדרבה מותר הוא ואין כאן רבותא וכך הם דברי הב"י שכתב דכל שיש לו עקב דמחזי כמלבוש כו' ולא כתב דהוי מלבוש ממש כיון שהוא מכוסה בעור וכמו שכתבתי: