שולחן ערוך, יורה דעה ש״ב: דין בגד שאבד בו כלאים. ובו ב' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין בגד שאבד בו כלאים. ובו ב' סעיפים:
בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן או בגד פשתן שאבד בו חוט של צמר צובעו שאין הצמר והפשתן עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר לו ושומטו ואם לא ניכר הרי זה מותר שמא נשמט והלך לו שהרי בדק ולא מצאו. (בד"א בכלאים דרבנן אבל בכלאים דאורייתא אין הולכין להקל בספיקן) (טור):

ב

הלוקח כלי צמר מהעובד כוכבים צריך לבדקן יפה יפה שמא הם תפורים בפשתן (והקונה בגדים מן העובד כוכבים צריך להתיר תפירתן ולתפרן בקנבוס) (טור) ואפי' אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו שתפרן בקנבוס אינו נאמן ובמקומות שהפשתן ביוקר מן הקנבוס יש לסמוך להתיר: הגה ואסור לומר לעובד כוכבים לתפור לו בגדים בחוטי קנבוס אע"פ שפשתן יותר ביוקר דנקל לתפור בפשתן מבקנבוס (רשב"א סימן שס"א) אבל אם נותן לו חוטי קנבוס שרי ולא חיישינן לאחלופי מאחר שיש לעמוד על הדבר שחוטי פשתן כשמדליק כבה מהר ושל קנבוס הולך ושורף (כן משמע במ"מ פ"ח דמ"א) [*עיין בלח"מ פ"ח ממ"א הל' י' וצ"ע. וע"ש בכ"מ (מראה כהן)] וכן נוהגין אע"פ שיש מחמירין (רשב"א הנ"ל) וישראל החשוד לתפור כלאים דינו כעובד כוכבים יש מחמירין דלא יתפור בגד צמר בקנבוס לבן שלא יחשדוהו שהוא פשתן ולכן צובעין הקנבוס (מהרי"ל) :

א

מותר. וה"ה אם ניתק ממנו חוט א' תולין להקל בכלאים דרבנן. ש"ך:

ב

דאורייתא. והט"ז כתב דהך בדיקה דצביעה מהני אף בדאורייתא וכן מוכח בש"ס בהדיא ומ"ש הטור חילוק זה בין דאורייתא לדרבנן קאי רק אחלוקה שניה שכתב שם או ינתק חוט א' ממנו והוא מותר דבזה שייך לחלק דאין תולין בספק מן התורה להקל. ע"ש באורך:

ג

ואפי'. לפי שידוע שהישראל מבקש אחר קנבוס ויש לחוש דלהשביח מקחו אומר כן ולכן אפי' לא איתחזק איסורא אינו נאמן. עכ"ל הש"ך:

ד

להתיר. היינו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור. ש"ך:

ה

לאחלופי. דכיון דהוא אומן לא מרעא אומנתיה מאחר שיש לעמוד על הדבר. כן הוא בהרב המגיד והר"ן ושאר פוסקים טעמא דאומן והר"ב קיצר במובן עכ"ל הש"ך:

ו

ושורף. ובס' מע"מ כתב ושמעתי שחייטין ישראלים בודקים הקנבוס בענין זה שמושכין החוט עד שנמשכין כמין שערות ואם אותן שערות ארוכות הרבה בידוע שהוא קנבוס. עכ"ל:

א

הרמב"ם בפ"י מהל' כלאים ממימרא דרפרם בר פפא וכו' נדה דף ס"א ע"ב וכפי גירסתו שם דלא גריס המימרא האי מאן דרמי וכו' ולטעמיה אזיל שסובר דאף מדאורייתא לא בעי שוע טווי ונוז וכמ"ש בריש סי' ש':

ב

טור ממימרא זו האי מאן וכו':

ג

ממשנה ז' ומהירושל' שם פ"ט דכלאים:

ד

הרא"ש בתשובה כלל ב':

ה

ע"ש בפי' המשנה הנזכר וכ"כ סמ"ג בשמו:
(°) דומה למ"ש הרא"ש והטור והביאו רמ"א ג"כ לעיל בסי' רצ"ח סעיף ב' בהג"ה:

א

בד"א כו'. טור והוא כתב שם דינא דמר זוטרא האי כו' ונתקיה כו' וע"ז קאמר בד"א כו' וכמ"ש בגמ' שם אבל ברישא אפי' בדאורייתא דהא למד שם ממתני' שהוא בדאורייתא והרמב"ם וש"ע השמיטו דינא דמ"ז כנ"ל ר"ס ש' ועט"ז ודלא כב"י ורמ"א:

ב

הלוקח כו' והקונה כו'. מתני' ז':

ג

ואפי' כו'. אע"ג דמסל"ת נאמן בדרבנן מ"מ כאן להשביח מקחו אומר כי ידוע שישראל מחזיר על קנבוס כו'. רא"ש ע"ש:

ד

ובמקומות כו'. ר"ש שם ויש לסמוך במקומינו כו' וסובר דכל טעם לבד מסכים אבל ליתא דדוקא בשני הטעמים שאינו נהנה כלל ועסי' קי"ח ס"י וז"ש בהג"ה ואסור לומר ומ"מ סובר שבדיעבר יש לסמוך כמ"ש בש"ע וליתא:

ה

אבל אם כו'. כמ"ש בחולין ס"ג באומר של עוף כו' וכן שם פג"ה (צ"ז) ופכ"ה דסמכינן אטעימת קפילא אלא דשם משמע דוקא אומן וכמ"ש בר"ס צ"ח וכ"כ המ"מ כאן ועש"ך וכן בפ"ד דמנחות (מ"ג א') בציצית לוקחין מן התגר וער"נ ריש חולין:

ו

וישראל כו'. הר"נ כתב דנראה דמותר כמ"ש בריש חולין (ד') חמצן כו' אלא שהרשב"א מפקפק משום דתפירת פשתן קלה וכמש"ש מיטרח כו':

א

מאחר שיש לעמוד. עיין בשל"ה דף ק"ו ע"א שכתב דבזמנינו עיקר דרך ההיתר פירכא כי כל הגוים יודעים האמת שרובא דרובא דישראל אין בודקים אחריהם ע"ש שהאריך:

ב

כשמדליק כבה מהר. עיין בתשובת פני יהושע סימן ח' שכ' לענין חוטים שא"י אם הם פשתן או קנבוס שאסור לסמוך על בדיקה זו וכיוצא והגס לבו בהוראה לסמוך על זה עתיד ליתן את הדין ע"ש עוד ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן נ"ג ונ"ו:

א

(סי' ש"ב סעיף ב' בהג"ה) ול"ח לאחלופי מאחר. היינו דמשום זה העובד כוכבים מירתת אבל לסמוך על אלו הסימנים לא מהני ת' פ"י (סי' ח'):

א

ה"ז מותר כו'. והוא הדין אם ניתק ממנו חוט א' תולין להקל בכלאים דרבנן כדאיתא בטור ובפוסקים:

א

ואפי' אם העובד כוכבים מסיח לפי תומו כו'. כי הוא ידוע לכל העובדי כוכבים שחייטים ישראל מחזרים על הכפרים לקנות מהן מטוה של קנבוס לתפור כי אינו מצוי כמו הפשתן והלכך איכא למימר זה עובד כוכבי' להשביח מקחו הוא אומר כ"כ הרא"ש ועט"ז ואין להקשות לאיזה צורך הוצרכו לזה דהא ס"ל דאין עובד כוכבים נאמן במסל"ת אפי' באיסור דרבנן אלא בעדות אשה וכדלעיל סוף סימן קל"ז דכבר הוכחתי שם דהיינו דוקא היכא דאיתחזק איסור' אבל הכא דלא איתחזק איסורא והוה נאמן אם לא שידוע לכל העובדי כוכבים ולהשביח מקחו הוא אומר כן:

א

ובמקומות שהפשתן כו'. כלומר דוקא דיעבד יש לסמוך להתיר על טעם זה בלבד שהפשתן ביוקר מן הקנבוס אע"פ שנקל לתפור בפשתן מקנבוס ויצא שכרו בהפסדו אבל לכתחלה אסור כו' וכדמסיק הרב וכן הוא בתשובת הרשב"א ובב"ח וע"ל סי' קי"ח סעיף ז' וי':

א

ולא חיישינן לאחלופי כו'. דכיון דהוא אומן לא מרעא אומנתיה מאחר שיש לו לעמוד על הדבר כן הוא בהרב המגיד ור"ן ורבינו ירוחם ושאר מחברים טעמא דאומן והרב קיצר במובן:

א

כשמדליק כבה מהר כו'. ובס' מע"מ סוף דף רצ"ב כתב ושמעתי מחייטין ישראלים שבודקים הקנבוס בענין זה שמושכין החוט עד שנמשכין כמין שערות ואם אותן שערות מרובות (צ"ל ארוכות) הרבה בידוע שהוא קנבוס עד כאן:

א

יש מחמירין כו'. דומה לדלעיל סימן רצ"ח ע"ש:

א

שהרי בדק ולא מצאו. בטור כתב או ינתק החוט כו' כמו שהעתקתי בסמוך והוא מן הגמרא בנדה (דף ס"א) האי מאן דרמי חוט דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי נתיק או לא נתיק שפיר דמי מ"ט מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידיע אי נתקיה שרי והקשה ב"י דמלשון זה משמע דלא שרי לכתחלה למנתקיה והטור כתב או ינתק דמשמע דלכתחלה נמי שרי למנתקיה עכ"ל ואני אוסיף לתמוה מ"ש מההיא דסימן ק"י בתערובות איסור שאינו בטיל מחמת חשיבותו דמותר בנפל אחד מהם לים דאמרינן האיסור נפל ודוקא נפל מעצמו אבל אם הפילו אדם אפילו שוגג אסור וכאן בחוטין של כלאים ג"כ חשיבי כמ"ש סימן רצ"ט בב"י בשם סמ"ג ותו דהרי הוכחתי דכ"ע ס"ל דאין בטיל ע"ש והתירו כאן אפילו הסיר חוט אחד במזיד והלא גם שם מיירי מאיסור דרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטיל אפי' בדבר חשוב ומנא ליה לטור לחלק ביניהם ומחמת תמיה זו נראה ליישב דעת הטור שהוכיח דלכתחלה נמי שרי דאם יש איסור בעושה מזיד למה התירו בזה אם נתקו אדם אמאי לא גזרינן משום מזיד גם בזה ותו קשה יתור לשון בגמ' שאמרה ונתקיה ולא ידיע אם נתקיה היה לו לומר ולא ידיע אם נתקיה או לא ולמה לו לומר ונתקיה ואין לומר דמיירי שידוע שנתק האיסור אלא שאין ידוע אם ניתק כולו או לא הא לאו מילתא היא דמה לי ספק אם לא נתקו כלל או לא ניתק כולו דמקצת הוה בזה ככולו אלא ודאי הכי פירושו דאחר שנודע התערובות הלך והסיר חוט אחד מהם בכוון כדי לתלות בו ולא ידיע אי נתקיה לאיסור או לא ואפ"ה שרי דמיירי כאן בכלאים דרבנן דהא כ' הטור בגד שארג חוט אחד כו' וכן הוא בש"ס בהאי מילתא וכיון שכאן הוא הפסד מרובה שהרי אפילו למכרו לעובד כוכבים אסור על כן הקילו רבנן לסמוך על זה דאיסור ניתק משא"כ בההיא דסי' ק"י דמותר למכרו לעובד כוכבים הוה הפסד מועט על כן גזרו שלא לסמוך על זה אם עושה במזיד וכן מצינו בהרבה מקומות דלהפסד מרובה חששו דוקא כן נ"ל דעת הטור ומשום הכי לא הביא הרמב"ם הך מילתא דנתקיה דאיהו סבירא ליה שיש כאן איסור דאורייתא כמ"ש סי' רצ"ט סעיף א':

ב

בד"א בכלאים דרבנן כו'. ברמב"ם כתוב וז"ל וכבר ביארנו שכל איסור ספיקות מדברי סופרים ולפיכך הקילו בספק וכתב עליו הראב"ד אמת הוא שכל הספיקות אינן של תורה מיהו קיימא לן כל ספק איסור תורה לחומרא ובדרבנן לקולא וכתב בעל כסף משנה מה שהקשה הראב"ד דספק דאורייתא לחומרא י"ל שחז"ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהיה לקולא משום דהיא מילתא דלא שכיחא ודבריו תמוהים דאמאי הוה מילתא דלא שכיחא בתערובת פשתן בין צמר ותו דלפי הבנתו בדברי הראב"ד אמאי הקשה על הרמב"ם בזה ולא על התלמוד דדין זה הוא בגמרא בברייתא ונראה דהרמב"ם הוקשה לו במה שאמר בגמ' וכיון דלא ידיע אימר מינתר נתיר דמשמע מיניה דאין זה ודאי דנתיר אלא ספק הוא וכן ל' הפוסקים שמא נשמט ולמה נקיל בו בספק דאורייתא ע"כ תירץ דכל ספק איסור הוא מדבריהם ואין כאן ספק דאורייתא לחומרא כיון דכבר בדק אחר זה ובדיקה מהני לביטול איסור דאורייתא אלא שיש לחוש לשמא לא בדק יפה וזה הוא ספק דרבנן והראב"ד לא ניחא ליה בזה וע"כ הקשה דמ"מ קיימא לן דספק איסור דאורייתא לחומרא ודעת הראב"ד דהאי איסור הוא ודאי ג"כ כדאשכחן בא"ט גבי ספק דרוסה אימור שלמא עביד וכתב הר"ן כל הני אימור דאמרינן כאן ודאי חשבינן להו כו' ומכל זה מוכח עכ"פ דמיירי כאן בכלאים דאורייתא שנאבד בבגד וכן מוכח בגמרא בנדה (דף ס"א) דמדמה בדיקה זו לההיא מתני' בודק עד שמגיע לסלע והתם מיירי בכזית מן המת שיש בגל כדפרש"י ממתניתין שם ואפ"ה מהני הבדיקה ה"נ בדיקה דצובע הבגד לענין כלאים אלמא אפילו במידי דאורייתא מהני הבדיקה אלא דקשה על הטור שכ' אחר דין זה בד"א בכלאים דרבנן אבל בכלאים דאורייתא אין תולין בספיקא להקל עכ"ל וקשה מן הגמרא שהבאתי על כן נראה ברור דמה שכ' במה דברים אמורים בכלאים דרבנן כו' לא קאי אלא אחלוקה השניה שכתב או ינתק חוט א' ממנו והוא מותר שאנו תולין לומר שהסיר חוט של כלאים כו' אבל לא אחלוקה הראשונה דהיינו הצביעה וכן מבואר בלשון הטור אבל בכלאים דאורייתא אין תולין בספיקא להקל הך לשון אין תולין הוא שייך בחלוקה השנייה שכתב בה תולין כו' אבל ברישא אין שייך בה לשון תולין דלשון תולין שייך על מעש' שנעשה בדבר ספק שבהיתר נעשה והיינו דוקא בסיפא ובזה מתורץ נמי למה הוצרך הטור להאריך ולומר אין תולין בספיקא להקל היה לו לומר אבל בכלאים דאורייתא לא ע"כ נראה ברור כמו שכתבתי ואין שום מחלוקת בזה בין טור להרמב"ם והראב"ד דכולהו מודי דצביעה מהני אפילו בכלאים דאורייתא והב"י כתב דהך בד"א קאי נמי אצביעה ולדידיה יחלוק הטור על הרמב"ם והראב"ד ואחריו נמשך רמ"א כאן שכתב בד"א כו' ונראה לע"ד דלא יצאו ידי חובת העיון כל הצורך במחילה מכבודם כי בגמרא מוכח להדיא דאף בדאורייתא מהני בדיקה דצביעה כמו בדיקה דטומאת מת דאורייתא כמו שהבאתי:

ג

אינו נאמן. לפי שיודע שהישראל מבקש אחר קנבוס ע"כ להשביח מקחו אומר כן:

ד

יש לסמוך להתיר. בב"י בשם הר"ש כתב במקום שהפשתן ביוקר וטוב יותר לתפור בקנבוס לפי שהוא חוט חזק התפירה יש להתיר עכ"ל. והקשה מו"ח ז"ל על הש"ע למה פסק כאן להתיר בתנאי אחד מחמת שהפשתן ביוקר והר"ש התנה תנאי שני עוד דהיינו שטוב לתפור בו מחמת שהוא חזק ודחק לתרץ דש"ע מיירי בדיעבד ולעד"נ דמאי דאמר הר"ש שהוא חזק כו' אינו תנאי כלל דודאי בכל המקומות חזק יותר אלא העיקר באם הפשתן ביוקר אלא שלא תקשה מאי מהני מה שהוא ביוקר מ"מ יש סברא כנגדו דהפשתן טוב יותר לתפירה מחמת שהוא חלק יותר מקנבוס כמ"ש ב"י בשם הר"ן וכמ"ש רמ"א אח"כ לזה כתב שהקנבוס יותר חזק לתפור ואינו נקרע בתפירה ובפשתן נקרע ויש בו טורח לאומן לתקן מחדש נמצא שסברות אלו הם מוכרעות זו כנגד זו דהיינו פשתן יש בו מעלה מצד חליקתו ויש בו גריעותא מצד חלישתו וע"כ הדבר תלוי במה שהוא ביוקר דזהו מכריע להיתר ותלוי בנמצא במקומות אבל לענין חוזק החוט ודאי בכל המקומות הוא כן וזה פשוט לענ"ד:

ה

אבל אם נותן כו'. רמ"א הכריע להתיר בזה דוקא כדעת המ"מ מטעם דחייש לאחלופי מאחר שיש לעמוד וכו' דאם אין נותן לו יש לו לתרץ ולתקן עוותו ולומר טעיתי והייתי סבור שזה קנבוס משא"כ בנותן לו קנבוס ואח"כ רואה שהוא פשתן לא יוכל לתקן מעשיו שהיה לו להזהר במה שנתן לו ולייחד לו מקום מיוחד כן נראה לי טעמו ולא ס"ל טעם דקנבוס הוא חזק כסברת הר"ש והא דלא כתב דבריו דרך פלוגתא על הש"ע כיון שאפשר דגם הש"ע מיירי בדרך זה: