שולחן ערוך, יורה דעה ש׳: איזו כלאים דאורייתא ואיזו דרבנן. ובו ז' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

איזו כלאים דאורייתא ואיזו דרבנן. ובו ז' סעיפים:
כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם אסור משום כלאים כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותם ועשה מהם לבדים או שטרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטוי זה או שתפר בגד צמר בשל פשתן אפי' תפרן בחוטי משי וקנבוס או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתן בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן הרי זה כלאים:

ב

בגד צמר שחברו עם בגד פשתן בתכיפה אחת (פי' בתחיבה אחת שתחב המחט בבגד) אינו חיבור ואין זה כלאים קבץ שני ראשי החוט כאחד או שתכף שתי תכיפות הרי זה כלאים (ויש אומרים דלא הוי כלאים אלא בב' תכיפות וקשר ב' ראשי החוט) (טור בשם הרא"ש):

ג

בגד צמר שנפרם (פי' נקרע) מותר לפרוף (פי' לחבר) אותו בחוטי פשתן וקושר אבל לא יתפור: הגה וכן מותר ליתן צמר בכר או כסת של פשתן אע"פ שתופר כל סביביו ואינו יכול להוציא הצמר הוי כשק של פשתים שממלאו צמר ותפר פיו שאין בזה משום כלאים (כן הוא בטור) ואפי' (תחב) התפירה בצמר עצמו מותר דהרי יכול ליקח הצמר משם בלא התרת התפירה אבל בבלאי בגדים של צמר אסור בכה"ג שהרי א"א ליקח משם הבגדים בלא התרת התפירה (ד"ע ומרדכי פ' במה אשה ותוס' ספ"ק דביצה) וכן מותר לחבר בתי זרועות של צמר שיש בהם קשרים או קרסים בבתי נפש של פשתן שיש בו נקבים ומכניס הקשרים או הקרסים תוך הנקבים הואיל והם רפויים ויכול להוציאן משם באצבעו וא"צ לקרוע הנקבים אע"פ שמניחן כך תמיד אבל אם הם אדוקים כ"כ שא"א להוציאן משם בלתי קריעת הנקבים הוי חבור ואסור (ת"ה סי' רנ"ו):

ד

מותר ללבוש חלוק של צמר על גבי חלוק של פשתן ולקשרם יחד אע"פ שאינו יכול לפשטן בלא התרת הקשר ואפילו הוא קשר של קיימא ובלבד שלא יחברם זה לזה עם המשיחה בשתי תכיפות ויש אוסרים בקשר של קיימא: הגה ונ"ל דאותן בתי שוקיים שעושין במדינות אלו וקורין אותו פורטקי דהיינו שעשויין של צמר ועושים בהם משיחה שעוברת בהן הנה והנה כמו רצועה במעברתא דתפילין דמותר אפי' המשיחה של פשתן או איפכא דמאחר דאפשר להוציא משם המשיחה בלא התרת התפירה אינו אלא כחוגר במשיחה של פשתן על גבי חלוק של צמר ואע"פ שקושר המשיחה כשלבשן לא מקרי קשר של קיימא אבל אם עושה קשרים בב' ראשי המשיחה נראה דאסור דהא א"א להוציא משם (הכל סברת הרב) י"א דאסור ללבוש ב' בתי שוקיים א' של פשתן וא' של צמר זו על זו (הגהות אשיר"י פ"ק דביצה) דמאחר דא"א לפשוט התחתונה בלא העליונה הוי כחבור ולא דמי לב' חלוקים זו על זו דאפשר לפשוט התחתון בלא העליון (כך מצא הטעם בא"ז) ונכון ליזהר :

ה

רצועה אחת של צמר והשניה של פשתן אסור לחגור בה אע"פ שרצועה של עור באמצע מפני שקושר שני ראשיה ביחד כשחוגר בה אבל אם באמצעיתה צמר במקום אחד ופשתן במקום אחר ואינם זה אצל זה מותר ולפי זה מותר לחבר עורות התפורות בפשתן תחת בגדי צמר ואע"פ שאפשר שיכניס חוט הקנבוס של התפירה שמחבר העור עם הבגד בתוך חוט של תפירת העור (ר' ירוחם ות"ה סי' רצ"ז) ולהרמב"ם כל זה כלאים מן התורה ואפי' נתן צמר ופשתים בשק או קופה וכרכן הוי כלאים מדאורייתא (והמנהג כסברא ראשונה) (טור וכ"כ הרמב"ן והרשב"א סימן ש"ס ות"ה שם):

ו

המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו מהם פשתים ומהם צמר ה"ז מותר ואע"פ שכורכן על ידו אבל אם קשרם כולם נעשו כלאים ואסור לו לכרכם על ידו (ויש מתירין הואיל ואינו מתכוין) (הגהות אשיר"י ורבינו ירוחם ני"ט) (ועיין לקמן סימן ש"א):

ז

השק והקופה מצטרפין לכלאים: הגה וכן אב ובנו מצטרפים לכלאים כיצד היה חתיכת צמר באחד מהם וחתיכת פשתן בשני ותפרן ביחד הוי כלאים (טור):

א

לבדים. כתב הש"ך ורוב הפוסקים ס"ל דלבדים אינן אסורין אלא מדרבנן ובקשין מותר לגמרי כדלקמן סימן ש"א ס"ב בהג"ה:

ב

וקשר. תתכגון שמעביר המחט פעם אחד ואינו מעביר כל החוט ומעביר המחט פעם שני ונמצא שני ראשי החוטין ביחד וקושר שני ראשי החוטין. הרא"ש וטור:

ג

אבל. כ' הט"ז וקשה דמשע כאן דיש איסור בחבור ע"י קשר אם היה בענין שאינו יכול להוציא ראשי הקרעים בלא התרת הקשר ולעיל בס"ב כ' הרמ"א דאפילו בשתי תכיפות לא הוה חיבור בלא קשר וכן להיפך וצ"ל דהתם לא מחבר הצמר ופשתים עצמן רק ע"י חוט התפירה ע"כ בעינן תרתי ב' תפירות וגם קשרים משא"כ כאן דאסור היינו שאם היה קושר הבגד צמר עם בגד פשתן עצמו ועכ"פ כ"ע מודו דאם עושה נקבים בבגד עצמו ומחברם בחוט על ידי קשירת קיום דאסור והרבה נכשלין בזה שקושרין הטלומ"ק של בגד במשיחה של פשתן וקושרין בצד אחד קשר של קיום עכ"ל:

ד

התפירה. רק ע"י קרע קטן כדאיתא בתוספות:

ה

בכה"ג. כלומר אפילו כשאינו תוחב התפירה בעצמם. ט"ז וש"ך:

ו

אוסרים. כ' הט"ז ולדיעה זו אסור להדק חגורה אם לובש בגד צמר על החלוק של פשתן אבל בתשו' הרשב"א מבואר שכבר נהגו כל ישראל בהיתר בחגורה עכ"ל:

ז

שוקיים. וה"ה אנפלאות שקורין שטרימ"ף. ש"ך:

ח

לפשוט. והלבוש השיג על דברי הר"ב האלו דהא בשני חלוקות ודאי מיירי כשיש להם בתי זרועות והיאך אפשר לפשוט התחתון בלא העליון ואין דבריו נראין דמ"מ יכול להכניס זרועותיו לפנים ולפשוט אח"כ החלוק ואע"ג דהשתא הוציא ידיו גם מחלוק העליון מ"מ החלוק העליון נשאר עדיין על הגוף עצמו ודמי לדלעיל בצמר בכר וכסת דאע"ג דמוכרח לעשות קרע קטן שרי עכ"ל הש"ך וכ' הט"ז דהעיקר בזה דכל שצריך הפשטות העליון תחלה אפילו מקצת ממנו יש איסור כיון שא"א להפשיט התחתון אא"כ יתחיל להפשיט העליון והנך בתי שוקיים שהזכיר הרמ"א היינו שיש להם למטה צורת מלבוש על הרגל נמצא שא"א לזוז ממקומם את התחתונים כל זמן שהעליונים על מקומם אבל אם הבתי שוקיים עשוים באופן שאין למטה ע"ג הרגל כלום ויכול להושיט שם ידו ולהוליך התחתון עד למעלה באופן שלא יהיו מכוסים מן העליונים ה"נ דמותר עכ"ל:

ט

קשרם. וחד קשר סגי כאן כיון שאח"כ כורך אותו על ידו. ט"ז. וכ' הש"ך דהאוסרין ס"ל דל"ד לסי' ש"א ס"ו דהכא הוי פסיק רישיה דמחמת אחיזתן אי אפשר שלא תתחמם ידו כ"כ הב"ח ודלא כהפרישה שהניחו בצ"ע עכ"ל:

י

ותפרן. כ' הש"ך דמדברי הרב נראה שאפילו לא חגר חגורות אסור עכ"ל:

א

לשון הרמב"ם בפ"י מהלכות כלאים:

ב

כן דקדק הרמב"ם מלשון משנה ח' פ"ט דכלאים דתני ברישא אלא טווי וארוג דעל הטווי אינו חייב אלא א"כ ארוג שיחברם יחדיו אבל על השוע דלבדים חייב וה"ה באורג לחודיה דלא גרע משוע דלבדים ואפשר משום דתיבת שע ותיבת נז בהדיא כתיבי אבל תיבת טווי אינה כתובה בהדיא ולעד"נ דטעמיה דפטור בטווי שאם פירושו כפי' ר"ת והר"ש בפי' המשניות ורבינו ירוחם בשם רמ"ה והרא"ש שהטווי הוא הפשתן בפני עצמן והצמר בפני עצמו אין זה יחדיו ואם הוא כפי' רש"י טווי שניהם ביחד כל זמן שלא ארגן אין זה דרך לבישה וכתב הרמב"ם מה דאיתא בגמרא דנדה דף ס"א ע"ב והלכתא כמר זוטרא דאמר מדאורייתא עד שיהיה שוע טווי ונוז אינו ל' הגמרא אבל הוא לשון איזה מפרש והכריח זה מדהצריכה תורה להתיר כלאים בציצית דאינו אלא קשירה:

ג

משנה סוף פרק הנזכר:

ד

לשון הרמב"ם שם כפי פירושו במשנה הנזכר שם מהתוספתא וכתב הטור שר"ת כתב שהתוספתא נשנית בטעות והרא"ש פירש דאיירי שחבר ב' ראשי הקרעים וכרך החוט סביב וקשרם יחד דלא הוי חבור כיון שיכול להוציא ב' ראשי הקרעים בלא התרת הקשר ונלע"ד פשוט שזהו ג"כ כוונת הרמב"ם:
(°) הבית יוסף כתב שאין כן דעת הרמב"ם ועיין בסוף סעיף ה' ובסוף הסימן:

ה

תוספתא הביאה הרמב"ם שם והרא"ש בהלכות כלאים וש"פ:

ו

ב"י לדעת הרשב"א בתשובה:

ז

טור מדברי אביו הרא"ש בפי' התוספתא בהלכות כלאים:
(°) וכ' הב"י הרמב"ם השמיט הירושלמי הזה ונראה שטעמו מפני שהיה מפרשו כפירוש האחרון שפי' הרשב"א וכרבי יוסי שם דאין כלאים אלא בנשוך דהיינו תוכף ב' תכיפות דהשתא אין שום חידוש בדין זה כו' גם מהרש"ל כתב על הג"ה זו דבסמ"ג משמע דמותר:

ח

משנה ט' פ"ט דכלאים:

ט

כפי' הר"ש בפי' המשנה והרא"ש בהלכות כלאים והביאו הטור וכ"פ ש"פ:

י

הרשב"א מטעם שאלו הכלאים הם מדרבנן והולכים בהם להקל ובא"ז גדול דר"ש התיר מטעם שהחוטים שבהם העורות תפורי' לא חשיבי ובטלים הם לגבי העור הואיל ואין באין רק לחבר העורות:

יא

שם בפי' המשנה גבי לחגור בו ושם בחיבורו לא תלה הטעם לפי שקושר ב' ראשים יחד:

יב

שם בחיבורו ועיין בסעיף ז':

יג

הרמב"ם ממשנה שבת דף נ"ד ע"א וכדמפרש שם בגמרא:
(°) פי' ואנן קי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר והך מתני' דלעיל אתיא כמ"ד דבר שאינו מתכוין אסור:

יד

משנה סוף פ' הנזכר ופי' הרמב"ם כשיקבוץ בגד צמר ופשתים ויחברם בחתיכת שק או קופה וכו' שאסור ללבוש הבגד המחובר משניהם וכמ"ש לעיל בשמו בסוף סעיף ה' והר"ש והרא"ש פירשו אם חתיכת בגד פשתים מחוברת לשק וחתיכת בגד צמר מחוברת לקופה וחברן יחד בב' תכיפות אע"פ שמחוברין בב' כלים אסור להתכסות בשק או קופה ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודי' קאי:

טו

מהירושלמי שם ולאו דוקא דה"ה לב' אנשים בעלמא אלא אורחא דמלתא נקט שדרך האב לשאת את בנו ולפעמים קושר אותו עמו כדי שלא יפול:

א

כיון כו' כיצד כו'. מפרש נוז כפירש"י דהיינו ארוג ופסק שוע או טווי או נוז וכמ"ש בפי' מתני' ח' כפי הנוסחא שמביא כ"מ מש"ש בפי' שוע הוא כו' ונוז הוא כו' והוא שלא יהיו כו' עד הוא כלאים מד"ס כן אמרו מקצת הגאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכ"א מהם כלאים של תורה ומ"ש בגמ' נדה אינו לשון הגמרא אבל הוא לשון איזה מפרש ולכן השמיטו בחיבורו ההיא מימרא האי מאן דרמי כו' וכתב בחיבורו ומנין שכל איסורין אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית כו' והציצית חוטין קשורין לבד כו' והוא קושית תוס' דיבמות ה' ב' ד"ה עד כו' ולא רצה לפרש כפיר"ת כמו שהקשה הר"י הלבן שם וכן הקשה הר"ש שם ותירוץ ר"ת אינו מוכרח כמ"ש למטה וכן בירושלמי הביאו הר"ש מתני' ט' ניתני שוע כו' אילו כן אמרין נוז מותר כו' מפני שחוזרות לאריג אלמא נוז הוא אריג וגם משמע מירושלמי הזה שכ"א לבדו אסור מד"ת וכ"מ במתני' דקאמר אין אסור כו' אלמא אסור מדאורייתא קאמר וקאמר אח"כ הלבדים אסורים כו' פיף כו' משמע ג"כ דאורייתא ור"ל או טווי טווי ביחד ואח"כ ארגן דטווי לבד אין בגד ולאו כלאים הוא אף מדרבנן דאין דרך לבישה בכך וכמ"ש ברפ"ו דשבת ת"ר שלשה דברים כו' וכתבו הרי"ף ורא"ש שם דלאו אריג הוא וכ"כ הרמב"ם כאן הלכה כ' ציץ כו' שאין דרך כו' וכמ"ש בש"ע סי' ש"א סי"ד אלא משום דעיקר קפידא על התחברותן ביחד או שוע ביחד ועשה לבדים או שארגן ביחד כגון פיף וכיוצא כגון התוכף או שטוון ביחד ואח"כ עשה בגד וז"ש במתני' אין אסור כו' ומפרש טווי לבד ואח"כ מפרש שוע לבדים כו' ואח"כ מפרש ארוג לבד פיף כו' משיחות כו' עד סוף מסכת והוא שאמר כאן כיצד כו' או שטרפן כו' או שתפר כו':

ב

אפי' תפרן כו'. עבפי' מתני' ט' ומכאן שאסור כו' ואף הר"ש שחולק שם מ"מ כאן מודה:

ג

או שתפר כו'. מתני' י' אותות הגרדים כו':

ד

או קשר כו'. כנ"ל מכלאים בציצית ומתני' שם לא יקשור כו':

ה

קבץ כו'. מתני' שם עשה כו' ומפרש אפי' בתכיפה אחת דהיינו לצד הבגד וכ"ש בשתי תכיפות אבל בפי' כתב עשה כו' דהיינו ב' תכיפות וכן פי' הר"ש והרא"ש וכתבו עוד דוקא שקשרן כמ"ש בפ"ז דשבת (ע"ד ב') וז"ש בהג"ה וי"א כו' והרמב"ם סובר דוקא גבי שבת:
(ליקוט) וי"א כו'. בירושלמי שם ר' יונה ור' יוסי תרווייהון אמרין בקושר מכאן ומכאן מיליהון דרבנן פליגין דא"ר בא ר' ירמיה בשם רב הממתיח צדדין בשבת חייב משום תופר ויימר משום תופר ומשום קושר וכיון דקי"ל דאף בשבת והוא שקשרן כמ"ש בגמ' ה"ה כאן ול"ק ממתיח דשם הרבה תפירות וקיימא בלא קשירה (ע"כ):

ו

בגד כו'. תוספתא חלוק של צמר שנפרם פורפו בחוט של פשתן ושל פשתן שנפרם פורפו בחוט של צמר ואם תפרן אסורות משום כלאים:

ז

וכן מותר כו'. הרא"ש בנדה שם ועתוס' דשבת נ"ז ב' סד"ה אין ובספ"ק די"ט ט"ו א' סד"ה אלא כו'. אבל הרמב"ם אוסר אף בשק וכמ"ש בס"ה וה"ה כה"ג:
(ליקוט) וכן מותר כו'. נלמד מהתוספתא שכ' בש"ע בגד צמר שנפרם כו' וערא"ש סכ"ד: אע"פ שתופר כו'. נלמד מההיא דס"ד מותר כו' וכסברא ראשונה דשם והטעם הואיל ואינן מחוברין בעצמן זה לזה וה"ה כאן (ע"כ):

ח

וכן כו'. למד מהנ"ל:

ט

מותר כו'. תוספתא לובש אדם שני חלוקין אע"פ שפונדתו חגורה עליו מבחוץ ובלבד שלא יטרוף את המשיחה ויקשור בה בין כתיפיו וכתב הרא"ש כלומר שיקשור שני חלוקות יחד בענין שא"י להפרידן בלא התרת הקשר וז"ש ויש אוסרים כו' ומ"ש ואפי' כו' ובלבד כו' כן דקדק בב"י מתשובות הרשב"א שכן מפרש התוספתא ע"ש:

י

ונ"ל כו'. כסברא האחרונה כמש"ו:

יא

י"א כו'. ירושלמי שם מנעל של זרב אית אתרין דזרבין עימרא מן גו כהדא דר"ז מפקד לר' אבא בר זמינא ויאמר לבר ראשין דלא יחוט ליה מסאנא בכיתן אלא ברצועה מודה באהן דאסר פסקי דעימר על דכיתן דהוא שרי דהוא שנץ גרמיה והיא נחתא לה בעון קומי ר' אילא מחו מיחט מסאנא בכיתן א"ל כגון דר"ז דר"ז אמר אסור מודה ר' אילא באהן דלביש דרדסין דעימר על דרדסין דכיתן דהוא אסור דלא שלח עילייא לא שלח ארעייה וז"ש ולא דמי כו' ומשמע מירושלמי כסברא האחרונה הנ"ל בש"ע כל שא"י לפשוט אסור אף בחלוק וכמ"ש הרא"ש כנ"ל:

יב

מפני כו' אבל כו' ולפ"ז כו'. ער"ש שם לא יקשור כו':

יג

ואע"פ כו'. דכלאים אלו הן מדרבנן והולכין בספקו להקל והיינו כפי שיטתם דבעינן שוע וטווי ונוז ועבסי' ש"א ס"ב ובת"ה כתב טעם אחר ועש"ך ואינו מובן לי ועסי' רצ"ט סס"א ולא שייך כו':

יד

ולהרמב"ם כו'. שמפרש מתני' כפשטיה לא יקשור כו' וכמ"ש בפירושו וכן תוספתא הנ"ל בסי' רצ"ט ס"ב ובמתני' השק והקופה כו' וז"ש ואפי' נתן כו' וכתב בפי' שם ואמר בספרי יחדיו מכל מקום וז"ש בר"ס זה כיון שנתחבר כו':

טו

ויש מתירין כו'. ער"ש מתני' ב' ועוד תנן כו' ועסי' ש"א ס"ו ועש"ך כאן:

טז

וכן כו'. ירושלמי והביאו הר"ש מתני' י' ר' ירמיה בעי כו' וכתב שם למעלה ובאב ובנו מיבעיא ליה כו' ודוקא כו' וכ"כ הרא"ש שם ובנדה וכ"כ הרשב"א בתשובה בשם הר"ש אבל הוא פי' דבעיא דר' ירמיה בלא חיברן בב' תכיפות רק בשחגרן ביחד והשיב לו ר' יוסי וההן בו נשוך בתמיה שאין זה יחדיו אלא כשחיברן בב' תכיפות אבל זה אינו חיבור ואמר שם ר' חגי בעי הוא עצמו מהו שיצטרף בכלאים היאך עבידא היה לבוש דרדסין דעימר בחדא רגלא ודרדסין דכיתן בחדא רגלא א"ר יוסי וההן בו נשוך לא צורכא דלא היו בראשו פצעות יהב ספלני דסמרטוט דעימר על הדא וספלני דסמרטוט דכיתן על הדא א"ר יוסי וההן בו נשוך אין לך אסור אלא נשוך ר"ל דבעי אם מותר ללבוש אנפילאות א' של צמר והב' של פשתן בב' רגלים בלא חיבור וכן שני אספלניות בב' מקומות על הראש והשיב לו בתמיה וההן כו' שאין אסור אלא חיבור בב' תכיפות אבל בב' תכיפות א"צ לחגור על שניהם דלא אמר חגר כו' אלא לס"ד דיאסור בלא חיבור כלל דתפירה. ב"י וע"ש בתשובה הנ"ל בכ"י:

א

לבדים. עבה"ט ועיין בספר נשמת אדם בראש הספר שכתב דנייר שלנו הנעשה מבלויי סחבות של צמר ושל פשתן דומה ממש ללבדים וא"כ לרמב"ם הוי כלאים דאורייתא ולכ"ע מדרבנן אך י"ל דנייר שהוא עב דינו כלבדים קשים שהרי אינו מחמם כלל וא"כ לרמב"ם וש"ע אסור מדרבנן ולשאר פוסקים מותר לגמרי (ע"ל סימן ש"א) ולפ"ז בנייר פשוט שקורין ביבולע ובל"א פלייס פאפיר אפילו אם לא יחבר עם צמר רק להניחו בבגד משי לרמב"ם וש"ע אסור מדרבנן שהוא בעצמו שעטנז שהרבה פעמים נמצא בהם חוטי פשתן שלימים וגם מצמר. ונייר עב בעצמו אינו שעטנז רק אסור לחברו עם צמר. אבל לרמ"א כשיטת שאר פוסקים בנייר עב מותר אבל הנייר ביבולע שהוא רך אסור עכ"פ מדרבנן ולכן כל ירא שמים יזהר בזה אך הנח לישראל מוטב כו' וא"כ הקאפעלושין שמדבקים בו נייר לבן ראוי לכל ירא שמים להסירו עכ"ד. אולם מצאתי בס' לחם הפנים בק"א סימן ח' שכתב בשם תשובת באר עשק סי' י"ב דמותר לחבר ניירות הגסות תוך מלבושי צמר ולית בהו חשש כלאים ע"ש ואין בידי כעת תשובה הנ"ל:

ב

בב' תכיפות וקשר. עיין במג"א סימן י"א ס"ק י"ג שכתב דאף לדעה זו דתכיפה אחת לא מהני קשר היינו קשר אחד משא"כ שני קשרים אפילו תוחב המחט פ"א לכ"ע הוי חיבור דאל"כ כלאים בציצית היכא משכחת לה ע"ש וכן כתב בתשובת חות יאיר סימן קמ"ג וכתב עוד דאף דס"ל לדעה זו דגם ב' תכיפות בעי קשר מ"מ ג' תכיפות וכ"ש יותר לא בעי קשר ע"ש עוד ועיין בספר חומות ירושלים סימן ק"א מ"ש בזה:

ג

אבל לא יתפור. עבה"ט מ"ש דכ"ע מודי כו' ועי' בשו"ת לחמי תודה מהגאון מהר"י באסאן זצ"ל סימן ט' שכ' בכיוצא בזה דאף בעניבה מב' צדדים יש לאסור דחיישינן שמא תשמט העניבה ויקשור כיון שמשיחה זו אילו לא היתה כלאים רגילות הוא לקשרה בקשר של קיימא השתא נמי חיישינן שמא תסתור העניבה ויקשור קשר של קיימא וכמו דגזרינן לענין שבת כמ"ש הב"י בא"ח סימן שי"ז ע"ש ועיין במג"א שם סק"ט:

ד

מותר לחבר. עיין בשו"ת לחמי תודה סימן ט' מ"ש בזה:

ה

אדוקים. עיין במג"א סי' יו"ד ס"ק י"ב:

ו

ונכון ליזהר. עיין בשל"ה דף ק"ו ע"א דנכון ונכון הוא ועי' ט"ז וש"ך:

ז

ולפ"ז מותר. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' קפ"ט:

ח

והמנהג כסברא הראשונה. [עי' בת' משכנות יעקב סימן ס"ז שהאריך מאוד לבאר דהעיקר כדעת המחמירין בחבור ע"י ד"א. ומסיים וז"ל הכלל העולה מכל דברינו שיש להחמיר הרבה בדבר העטרות הנהוג בזמנינו בחיבור כלאים ע"י ד"א וכן בהעלאת ציצית ע"י כנף של עור (שהזכיר המג"א ס"ס ט') ושלא להקל כלל בזה בשום אופן כי לדעת הרבה מגדולי פוסקים ראשונים יש בזה איסור כלאים וגם ביטול מצות ציצית זולת בדבר עורות התפורים כו' אולי יש מקום לסמוך קצת להקל על סמך טעם שבטל חוט התפירה ואף גם בזה המחמיר תע"ב בפרט באם החוטין שזורין דיש בזה חששא דאורייתא ע"ש]:

א

(סי' ש' ט"ז סק"ו) חולק על הטור. אבל במוהריק"ש כתב דהרמב"ם אוסר רק בנתן מצמר ופשתן בשק אבל בנתן צמר לתוך שק פשתן ותפר להשק מודה דשרי ע"ש:

ב

(סי' ש"א סעיף ז') מכלאים. עיין ב"ח שכתב דראוי להחמיר אם הכלאים ניכר:

א

ועשה מהן לבדים כו'. ורוב הפוסקים ס"ל דלבדים אינן אסורין אלא מדרבנן ובקשין מותר לגמרי כדלקמן סי' ש"א וע"ש סעיף ב' בהג"ה:

א

אפילו תפרן בחוטי משי וקנבוס כו'. ונראה דאף ע"ג דהרמב"ם למד דין זה מסברתו דלקמן סעיף ה' וכמו שהביא הב"י סימן זה לשונו שבפירוש המשנה מ"מ אנן קי"ל דזה לכ"ע אסור כיון שהפשתן והצמר הם זה אצל זה רק שמחברן ע"י משי וקנבוס וכן מוכח להדיא בדרישה סעיף י' מה שכתב בשם מ"ו ע"ש וכן משמע לקמן סעיף ה' גבי ואע"פ שאפשר שיכנס חוט הקנבוס כו' ודו"ק:

א

אלא בשני כו'. כגון שמעביר המחט פעם א' ואינו מעביר כל החוט ומעביר המחט פעם שנית ונמצא שני ראשי החוטין ביחד וקושר שני ראשי החוטין. הרא"ש וטור:

א

מותר לפרוף כו'. היינו שכורך חוט סביב שני ראשי הקרעים וכורכם יחד דלא הוי חבור החוט של פשתן והחלוק של צמר כיון דיכול להוציא ב' ראשי הקרעים בלא התרת הקשר. הרא"ש והטור:

א

דהרי יכול ליקח הצמר משם בלא התרת התפירה. רק ע"י קרע קטן כדאיתא בתוס':

א

אסור בכה"ג. כלומר אפי' כשאינו תוחב התפירה בעצמם וכ"כ בס' מע"מ דף רצ"ג ע"א ודלא כהעט"ז:

א

ואפי' הוא קשר של קיימא. לא הוי חבור לענין כלאים ומה שלמד הבית יוסף כן מתשובת הרשב"א אינו מוכרח כלל ע"ש ודו"ק:

א

ונ"ל כו'. כל ההג"ה נמשכת לסברת היש אוסרים וק"ל ולפי זה מה שנהגו העולם להקל בדברים אלו שכתב הרב אפשר משוס שסוברים כסברא הראשונה:

א

ב' בתי שוקיים כו'. וה"ה אנפלאות שקורין זאקין:

א

ול"ד לשני חלוקות כו'. ובעט"ז השיג על דברי הרב אלו דהא בב' חלוקות ודאי מיירי כשיש להם בתי זרועות והיאך אפשר לפשוט התחתונים בלא עליונים כו' (והסכים עמו בזה בס' מע"מ) ע"ש שהאריך ואין דבריו נראין ושני חלוקות שאני דמ"מ יכול להכניס זרועותיו לפנים ולפשוט אח"כ החלוק ואע"ג דהשתא הוציא ידיו גם מחלוק העליון מ"מ החלוק העליון נשאר עדיין על גוף עצמו ודמי לדלעיל בצמר בכר וכסת דאע"ג דמוכרח לעשות קרע קטן שרי ודו"ק ודברי הירושלמי והא"ז נראים עיקר כדעת הרב וכמ"ש בד"מ ומביאו בס' מע"מ שם וכן הוא בהגהת סמ"ג ובמהרש"ל ושאר אחרוני' וכ"כ מהרש"ל פ"ק דביצה סי' מ"ז:

א

ואע"פ שאפשר כו'. דכלאים אלו הן מדרבנן והולכים בספקו להקל. הרשב"א. ובת"ה כתוב בשם ר' שמשון הטעם שהחוטין שבהם העורות תפורים לא חשיבי ובטלים לגבי העור והואיל ואינו רק לחבר העורות אין בהם משום כלאים:

א

ואסור לו לכרכם על ידו. דידו מתחממת בהם והוי דומיא דלבישה:

א

ויש מתירין כו'. והאוסרים ס"ל דלא דמי לדלקמן סי' ש"א סעיף ו' דהכא הוי פסיק רישיה דמחמת אחיזתן א"א שלא תתחמם ידו כ"כ הב"ח וכן הוא בשלטי גבורים פ' במה בהמה ומביאו בספר מע"מ דף קצ"ד ע"א והסכים עמו ודלא כהפרישה לקמן סי' ש"א סעיף א' שהניחו בצ"ע:

א

מצטרפין כו'. כיצד חתיכת בגד פשתן מחוברת לשק וחתיכת בגד צמר מחוברת לקופה וחברן (כלומר השתי חתיכות) יחד בשתי תכיפות מצטרפין אף ע"ג שמחוברי' בב' כלים ואסור להתכסות בשק או בקופה ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. טור ושאר מפרשים. וכתב הברטנורה ושאר מפרשים דה"ה אם מחוברים לשאר כלים דינם כשק וקופה:

א

אב ובנו. וה"ה שאר ב' בני אדם:

א

ותפרן ביחד. וחגר חגורות עליו ועל בנו דאל"כ שרי דכיון שהם בעלי חיים נפרדים זה מזה. הטור והרא"ש. ומדברי הרב נראה שאפי' לא חגר חגורות אסור והיינו כמ"ש הב"י בשם הריטב"א ע"ש:

א

או שטרפן כו'. כל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם אלא שתיבת או הוא הגהת המחבר הש"ע וברמב"ם כתוב בל' ועשה מהם לבדים ה"ז כלאים טרפן וטוה כו' ובכ"מ האריך בביאורו ואעתיק לשון הגמרא תחילה ואח"כ בביאור דברי רמב"ם בנדה (דף ס"א) אמרינן א"ר אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידע אי נתיק אי לא נתיק ש"ד מ"ט מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהא שוע (פי' חלוקים יחד במסרק) טווי ונוז פירש"י טווי יחד ונוז לשון אריגה דרבנן הוא דגזרו ביה באריגה בלא שוע וטווי וכיון דלא ידע אי נתקיה שרי מתקיף לה רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחדא לישנא והקשו התוס' על רש"י שפי' טווי ביחד דא"כ כלאים בציצית היכי משכחת לה דאצטריך קרא למשרי והלא חוטי תכלת חלוקים במסרק וטווי לבדם ועוד הקשו דאי נוז היינו ארוג מאי פריך ואימא או שוע או טווי או נוז היאך יהיה שוע או טווי כלאים בלא נוז שהאריגה היא החבור נראה פירוש דבריהם דאף שנעשה איסור ע"י שוע או טווי מ"מ אין שם חבור בגד עליו כל זמן שלא נארג יחדיו וכיון שבגד אסרה תורה למה הוצרך ארוג וכ"ה ברא"ש פרק האשה וז"ל דשוע בלא נוז לאו בגד הוא כיון דאינו ארוג עכ"ל וע"כ פר"ת דמדאורייתא שוע כל אחד לבדו וכן נמי טווי וכן נמי נוז לבדו דהיינו שזורים אח"כ יחדיו לחברם מ"ה צריך קרא להתיר כלאים בציצית שהחוטים שזורים כ"א לבדם והוקשה לב"י דברי הרמב"ם כיון דקי"ל הלכתא בגמרא שוע וטווי ונוז ביחד דוקא למה פסק דבלבדים שאין שם אלא שוע דהוי כלאים וכ' שמשום זה הגיה הטור כאן ברמב"ם ברישא אין זה כלאים וא"א לומר כן דהא שנינו הלבדים אסורים מפני שהם שועים וא"ל דאין זה כלאים דאורייתא קאמר שאין זה במשמע אלא ודאי שעיקר הנוסחא הרי זה כלאים גם ברישא וכן היתה גם נוסחת הראב"ד ברמב"ם ובאמת קשה מאד דממ"ש רמב"ם הלבדים הם כלאים דאורייתא נראה שהוא סובר שמה שאמרו עד שיהא שוע טווי ונוז או או קתני ובחד מינייהו סגי וממ"ש בסיפא טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד כו' משמע דבעינן שיעשה שלשתן יחד ונ"ל שהרמב"ם סובר דנהי דבשוע בלבד הוי כלאים בטווי לא הוה כלאים אא"כ הוא ארוג כו' כיון דשוע הוא בראש התיבה כו' ע"כ דברי הכ"מ וב"י תמוהין הם דזה לא כמאן דלא מצינו בגמרא אלא או כולן יחד או כל אחד לבדו אבל לא באחד שיהיה לבדו ושנים הנותרים יהיו דוקא ביחד ומה שהביא ראיה ממתניתין פרק בתרא דכלאים שאמרה אין שעטנז אלא בטויה ואריגה שנאמר שעטנז שוע טוי נוז פתח בטוי ונוז וסיים גם בשוע אלא ודאי דשוע הוא חלוק משנים אחרים איני מכיר בראיה זאת ואין כאן קושיא דהתנא אקרא קאי דכתיב שעטנז ומלת שע היא נכתבת בפירוש וכדי שלא תטעה לומר דכל התיבה נגררת אחר תיבת שע ואין דרשה לאותיות האחרים ולחלק הטי"ת מן נז להורות על טויה ואריגה וקמ"ל דדרשינן כל התיבה דהיינו גם טוי מן הטי"ת ונז הוא תיבה בפני עצמה ונראה דדברי הרמב"ם הם נכונים בפי' מרווח ולא כהני מילי דחיקי והם ע"פ דבריו בפי' המשנה כפי הנוסחא שהביא ב"י שכ' וכל שאינן נחברים כך הוא כלאים מד"ס כן אמרו מקצת גאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכל אחד מהם הוא כלאים של תורה ומה שנזכר בגמרא דנדה אינו לשון התלמוד אבל הוא לשון איזה מפרש עכ"ל הרי שתופס הרמב"ם כרב אשי דאו שוע כו' קאמר ומה שנאמר בגמרא והלכתא כמר זוטרא אינו מלשון התלמוד דהוקשה לרמב"ם קושיית התוספות דלעיל דא"כ למאי דקי"ל כמר זוטרא דבעינן כולהו יחד למה לי קרא בהיתר כלאים בציצית ובהדיא כ' הרמב"ם הוכחה זאת שם בפירוש בהלכות כלאים אלא ודאי דקי"ל להלכה דגם כאן בחד סגי ומר זוטרא ה"נ דלא דריש קרא להתיר כלאים בציצית אלא דלדידן קי"ל ג"כ כאן כרב אשי דבחד סגי וכן מכוון בדברי הרמב"ם ונעתיק סידור דבריו תחלה כ' כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חבור בעולם ה"ז כלאים מן התורה כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותן ועשה מהן לבדים ה"ז כלאים טרפן וטוה אותן כאחד וארג בגד מטווי זה ה"ז כלאים תפר בגד צמר בשל פשתן אפילו תפרן במשי או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן או בגד פשתים בחוטי צמר או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן או גדלן אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכרכן ה"ז כלאים ואפילו קשר הגדיל של צמר בגדיל של פשתים אע"פ שהרצועה באמצע וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרן ה"ז כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מ"מ כיון שנתאחד נאסר עכ"ל הרי לפניך ד' בבות בג' מהם לא הביא פסוק ובד' הביא פסוק יחדיו ואי קאי אכולם היה לו לעשות מכולם חד בבא ונראה דנקט תחילה ג' בבות מה שנלמד מתיבת שעטנז ע"כ זכר תחילת שע ביחד ועשה לבדים ואח"כ טווי והוסיף עליו מלת ואריג דטווי בלא אריג אין בו איסור אף על פי שנתחברו ע"י עירוב מ"מ בעינן שם בגד דוקא ואח"כ כתב בבא ג' לפרש תיבת נז דענינו כל שהוא נעשה מחובר ולא מפרש כרש"י דנוז היינו אריג אלא כר"ת דהיינו שנעשו חיבור ע"י שיזור וה"נ מפרש הרמב"ם לכל עניני החבור שישנם וכמו שהזכיר בבא ג' וא"ל למה לי שע וטוייה כיון שתיבת נז כולל הכל יש לומר דהייתי מוקים תיבת נז על מסתבר דהיינו שנתחבר ע"י שע או טוייה ותו לא ע"כ כ' אלו ב' תיבות בהדיא דמוכרח לנו דנפרש נוז על שאר עניני חבור נמצא הכל נכון ולא כמ"ש בית יוסף דאריג דנקט רמב"ם הוא לפרש תיבת נז אלא הוא שייך לתיבת טווי וע"כ עשה מזה בבא מיוחדת בדין הג' שגדל יחד חוטי פשתן וחוטי צמר ע"י אריגה וכל זה הוא ברור לפי ע"ד כביעתא בכותחא דהרמב"ם אוסר בכל אחד מהני תלת בפני עצמו כן נלע"ד לדעת הרמב"ם אבל פוסקים אחרים דהיינו הראב"ד והטור ס"ל כמר זוטרא דעד שיהיו כולהו בעינן:

ב

קבץ ב' ראשי החוט. פירוש וקשרם ביחד:

ג

או שתכף שתי תכיפות כו'. זו דעת הרמב"ם אף על גב דבהלכות שבת פרק י' כתב התופר שתי תפירות חייב והוא שיקשור ראשי החוטין מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט צריכין לומר דשאני חבור דכלאים דחשיב חבור אפילו בכל דהו מדכתיב יחדיו שלא יהיה להם צד חבור אפי' לפי שעה מה שאין כן בתכיפה אחת שאין שם חבור אפילו לפי שעה אע"ג דבסוף כלאים אמרינן במשנה דבתכיפה אחת אינה כלאים והשומטו בשבת פטור ובשתי תכיפות יש כלאים ובשבת חייב משמע דשבת וכלאים שוין היינו לענין החילוק שיש בין תכיפה אחת לשנים משא"כ לענין קשירה דבשבת צריך שיהיה דבר קיים דמלאכת מחשבת אסרה תורה:

ד

וי"א. הוא דעת הטור ומבואר בו כיצד הן שתי תכיפות כגון שמעביר המחט כו' עד על שפת הבגד אינו חיבור עכ"ל. ונראה הטעם דכל שהחוט מתקשר בחוץ על שפת הבגד יתקלקל מהר כשיגיע באיזה דבר כי החוט הוא דבר דק ואין מגין עליו ובזה ניחא לי מה שקשה למה הוצרכה התורה להתיר כלאים בציצית והלא חיבור שלהם בבגד על ידי קשירה מבחוץ ולדידי ניחא דדוקא בכלאים שמחבר שני דברים להדדי ובמהרה ינתק החוט כל שהוא מבחוץ מה שאין כן בציצית) שאין שם רק דבוק החוטין להבגד ולא במהרה ינתק כנ"ל ומדלא הביא רמ"א הך חילוק היאך יהיו קישורי החוט משמע שדעתו לפסוק להחמיר אפילו בקשירה מבחוץ וכן נכון מאחר שהרמב"ם אוסר כאן אפילו בלא קשירה כלל וכל שכן אם עושה קשר בראש החוט מכאן ומכאן כמו שכתב הרמב"ם אפילו בדין שבת כמו שזכרנו:

ה

וקושר. דהיינו שחיבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביבם וקושרם יחד דלא הוה חיבור החוט של פשתן והחלק של צמר כיון שיכול להוציא שני ראשי הקרעים בלא התרת הקשר כן הוא בטור בשם הרא"ש אלא דקשה דמשמע כאן דלהרא"ש יש איסור בחבור על ידי קשר אם היה בענין שאינו יכול להוציא ראשי הקרעים בלא התרת הקשר ולעיל כתב הטור בשם הרא"ש דאפילו בשתי תכיפות לא הוה חיבור בלא קשר וכן להיפך וכמו שכתב רמ"א בשם י"א בסעיף ב' וצריך לומר כמו שכתבתי בסמוך דלעיל לא מחבר הצמר והפשתים עצמן רק ע"י חוט התפירה על כן בעינן תרתי ב' תפירות וגם קשרים מה שאין כן כאן דאסור היינו שאם היה קושר הבגד צמר עם הבגד פשתן עצמו ומשום הכי לא קשיא מציצית כמו שזכרתי בסמוך ועל כל פנים מודה הרא"ש דאם עושה נקבים בבגד עצמו ומחברם בחוט ע"י קשר קיום דאסור וזה מוכח בכמה מקומות מדבריו והרבה נכשלין בזה שקושרין הטלומ"ק של בגד במשיחה של פשתן וקושרין בצד אחד קשר של קיום:

ו

הוי כשק של פשתן. הא דפשוט היתר טפי בשק של פשתן משום דלא מקרי בגד כלל מה שאין כן בכסת והרמב"ם כתב אפילו נתן צמר ופשתים בשק או קופה וכרכן הרי זה כלאים וכתב ב"י שזה חולק על הטור:

ז

ותפר פיו כו'. דאין חוט התפירה מחבר לבגד בתפירה זאת רק שהוא מדבק ב' בגדים החיצונות יחד:

ח

אבל בבלאי בגדים. פירוש שנתחב המחט גם בהם כן הוא במרדכי שם ולכאורה י"ל דלזה נתכוין רמ"א במה שכ' בכה"ג ומ"מ משמע שם שאין למלאות כלל המכסה של פשתן בבלאי בגדים של צמר כיון שמצוי בהם כריכות נימא ותחוב בתוך התפירות וכן עיקר וכן משמע בתוספות פ"ק דביצה (דף ט"ו) ורמ"א לא נתכוין להתיר בזה באין תוחב בתוך התפירות אלא אכולה מילתא אמר בכה"ג דאסור בבלאי בגדים:

ט

מותר ללבוש כו'. דבר זה צריך ביאור דלמה יהיה מותר אפילו בקשר של קיימא ותו דהא כתב ובלבד שלא יחברם בב' תכיפות וא"כ מה שייך כאן קשר של קיימא ומשום הכי חלק מו"ח ז"ל על הש"ע ופירש בו פירוש אחר בדברי הטור שעיקר החילוק בין אם רוצה לפשטן שניהם כאחת או זה בלא זה ולא נייח לי אלא דדבר זה הוא מן התוספתא הביאה הרא"ש וז"ל תניא בתוספתא לובש אדם ב' חלוקים אע"פ שפונדתו חגור עליו מבחוץ ובלבד שלא יטרוף את המשיחה ויקשור בה בין כתפיו כלומר שיקשור ב' החלוקות ביחד בענין שאינו יכול להפרידן בלא התרת הקשר עכ"ל. משמע מדבריו שמבחוץ יכול להדק החגורה כפי מה שירצה רק שלא יחבר את החלוק של צמר עם של פשתים עצמן בענין שאין יכול לפשוט זה מזה בלא קשר והיינו קשר של קיימא והטור כתב מותר ללבוש חלוק של צמר על גבי חלוק פשתן ולקשרן יחד אע"פ שאינו יכול לפשטן בלא התרת הקשר ובלבד שלא יהא הקשר של קיימא כו' עכ"ל וע"כ א"א לומר דהטור מיירי מחגורה שהיא לא תהיה מקושרת בקשר של קיום דא"כ היאך היה מפרש דברי אביו שאוסר כל שאינו יכול להפרידן בלא התרת קשר דע"כ בקשר של קיום מיירי דאל"כ אין איסור כלל והרי לפניך דאביו הרא"ש מיירי מחיבור החלוק עצמן ביחד ואפילו הכי בעינן קשר של קיימא משמע דבחגורה אפילו קשר של קיום אינו אוסר אלא פשוט לע"ד דהטור ראה שאביו מחלק ומיקל אפילו בחיבור החלוקות באם הם אינם בקשר קיום ואוסר דוקא בקשר קיום ולא הוצרך להזכירו על כן לא זכר הטור כלל מן החגורה שזה מותר בכל גווני רק מהחיבור שבין החלוקות עצמם שלא יהיו בקשר קיום אבל בעל השלחן ערוך כתב דבריו ברישא על החגורה מדנקט בסיפא ובלבד שלא יחברם זה לזה כו' מכלל דברישא לא מיירי מחיבור זה עם זה אלא מחגורה שהיא מותרת בכל גווני והא דסיים ויש אוסרים בקשר של קיימא היינו אותן הדעות שהביא הבית יוסף בשם תשובת הרשב"א שאסרו אפילו בחגורה דהיינו שכתב בשם רבינו יונה כשהיה לבוש בגד צמר על החלוק לא היה מהדק איזורו כו' כן נ"ל כוונת הש"ע אבל כבר מבואר מתשובת הרשב"א שכבר נהגו כל ישראל בהיתר והיינו בחגורה אבל לא זכר כלום בש"ע מחבור החלוקות עצמן וסמך על עיקר הדין שאם הם קשורים בקשר קיום פשיטא דאסור:

י

ולא דמי לשני חלוקות כו'. לכאורה הדברים האלה תמוהים דנהפוך הוא שהרי בשני חלוקות אי אפשר לפשוט הבית יד של התחתון כולו עד שיפשוט העליון ובבתי שוקיים יש באפשרות כשהן רחבים שיוכל להכניס ידו למטה ולהגביה את של פשתן ויכול להוריד למטה את של צמר נמצא שיהיו מופרדים זה מזה בלי שום התרת תפירה ושניהם עודם עליו וכבר תמה בלבוש על רמ"א מכח הך סברא דשני חלוקות אי אפשר לפשוט התחתון בלא עליון וכתב שאין צריך ליזהר בדבר וסמך על מה שכתב בית יוסף דשאר פוסקים ס"ל כרבי יוסי דמתיר בכל ענין אבל לפי האמת דברי רמ"א כנים המה דזה ודאי כל שאינו יכול לפשוט התחתון בלא עליון יש איסור כמ"ש בירושלמי הביאו ב"י וז"ל מודה רבי חליא דילבש דרדסין דעמיר ע"ג דרדסין דכיתן דהוא אסור דלא שלח עלייהו לא שלח ארעיי' פירוש כל כמה שאינו מפשיט העליונים לא יוכל לפשוט התחתונים ובב"י פירש דהכי קאמר שהם צרים ודחוקים שא"א לחלוץ העליון בלא התחתון ואז חשובים כתכופים ופירוש תמוה הוא דא"כ היה לו לירושלמי לומר דהוא אסור אם לא שלח עילייא ולמה החליט האיסור תחלה בכל גווני ואח"כ נותן טעם לפי שהם צרים אלא ודאי הפי' כמו שהבינו רמ"א דלא יוכל להפשיט התחתון בלא העליון והעיקר בזה דכל שצריך הפשטת העליון תחלה אפילו מקצת ממנו יש איסור כיון שא"א להפשיט התחתון אלא א"כ יתחיל להפשיט העליון וסתם בתי שוקיים אינם רחבים אלא כפי מדת הרגל וקצת יותר והנך בתי שוקיים שזכר רמ"א היינו שיש להם למטה צורת מלבוש על הרגל כמו אותן של צמר נמצא שא"א לזוז ממקומם את התחתונים כל זמן שהעליונים על מקומם מה שאין כן בשני חלוקות זה על זה אפשר להכניס ידו לתוך בית יד של החלוק התחתון ולהוליכו למעלה עד סמוך לגוף ואח"כ יוכל להוציא גוף החלוק מאחוריו על ראשו ולא יעצור להפשיט רק אותו חלק של גופו במה ששם יש חלק מהחלוק במה שהביא שם הבית יד ויכול לגלות קצת החלוק העליון לפניו באופן שלא יהיה אותו חלק של התחתון מכוסה אבל באמת אם הבתי שוקיים עשויים באופן שאין למטה ע"ג הרגל כלום ויוכל להושיט שם ידו ולהוליך התחתון עד למעלה באופן שלא יהיו מכוסים מן העליונים הכי נמי דמותר כן נ"ל ליישב דברי רמ"א ועפ"ז נראה ששפיר כ' ליזהר בב' בתי שוקיים באופן שזכרתי:

יא

אבל אם קשרן כו'. סתם קשר הוא קשר של קיימא דהיינו שני קשרים זה על זה וב"י כתב דמשמע לו קשר אחד ואיני יודע מנין לו דהא סתם קשר הוא בכל סימן זה קשר של קיימא וכ"כ מו"ח ז"ל ונראה דהוכחתו דלפי פי' הטור והרמב"ם דכבר הוא נקשר קודם הכריכה קשה פשיטא שאסור אח"כ בכריכה על ידיו ואין לומר דקא משמע לן דבר שאין מתכוין אסור האי מילתא היה יכול להשמיענו בעלמא אלא ע"כ דחד קשר סגי כאן כיון שאח"כ כורך אותו על ידו:

יב

השק והקופה כו'. כיצד חתיכת בגד פשתים מחוברת לשק וחתיכת בגד צמר מחוברת לקופה וחברן יחד בב' תפירות מצטרפין אע"פ שמחוברין בב' כלים ואסור להתכסות בשק או בקופה ולא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כ"ה בטור:

א

(סימן ש' סעיף ו') המנהיג בהמות ומכניס חבלים כו' אבל אם קשרם כולם נעשו כלאים ואסור לו לכרכם על ידו. וכתב בה"ג דיש מתירין הואיל ואינו מתכוין. ונראה דהעיקר כפסק המחבר דאסור משום דהוי פס"ר כמ"ש הש"ך דכן אתיא סתם מתני' דשבת (ד' נ"ד) דתנן ולבד שלא יכרוך כו' וגם אינה סותרת סתמא דמתני' דכלאים וסתמא דמתני' דנזיר דאתיין כר"ש אבל לדעת היש מתירין סתרי סתמי אהדדי. ועוד דאי איתא דאיכא סתמא בשבת כר' יהודה מאי פריך התם (דף פ"א ע"ב) א"ר יוחנן דאסר מסתמא דנזיר דאימא דפסק כסתמא דמחמיר וכן דעת הרמב"ם והתוספות והרא"ש והרשב"א והג"א בפ"ב דשבת (דף כ"ט) ופ"ב דפסחים (דף כ"ה) והר"ן בפ' שמונה שרצים. גם ק"ל מסוגיא דמנחות (דף ה') דקאמר דכלאים אישתרי לגבוה ואי איתא דאם אינו מכוין להנאה ליכא איסור מאי שריותא לגבוה הא איירי שא"מ להנאה. וכן קשה לפ"ז דאיך יליף מכלאים בציצית דעשה דוחה ל"ת: