א
דין חתיכה הראויה להתכבד. ובו ט' סעיפים:
חתיכה הראויה להתכבד דינה כבריה דאפילו באלף לא בטלה ואפי' אם היא אסורה בהנאה כיון שאם תתבטל היתה מותרת וראויה להתכבד: הגה ואפילו אינה אסורה רק מדרבנן אינה בטילה (ב"י בשם הרמב"ן) ואם הוא ספק אם היא ראויה להתכבד או לא אזלינן לקולא (ארוך כלל כ"ה) אפילו היא אסורה מדאורייתא:
ב
אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד אלא אם כן איסורה מחמת עצמה כגון נבילה ובשר בחלב אבל אם נאסרה מחמת שקבלה טעם מאיסור ולא היה בה ס' לבטלו אפילו למי שסובר חתיכה עצמה נעשית נבילה אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד: הגה ואפילו חתיכה שלא נמלחה בטלה דאין איסורה מחמת עצמה רק מחמת דם הבלוע בה (שם ות"ה סי' ק"ע) כל חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה בטלה דהרי הקליפה אינה ראויה להתכבד (סברת התוספות ובהגהות ש"ד):
ג
תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה שהרי אינה ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא ואף על פי שאחר שנתערבה הסירו הנוצה וכן לא חשיבה ראויה להתכבד אלא אם כן היא מבושלת וכן כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי לא חשיבה ראויה להתכבד שאין דרך ליתן לפני האורח כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי ויש חולקים בכל זה: הגה וכן נוהגין מלבד תרנגולת בנוצתה דמחוסרת מעשה גדול דנוהגין בה שהיא בטילה (טור בשם י"א ובמרדכי וש"ד) וכן רגלים או ראש שלא נחרכו משערן אבל אם כבר נחרכו חשיבי חתיכה הראויה להתכבד אפילו לא נמלחו עדיין ואפילו כבש שלם אינו בטל (בהגהות ש"ד) מיהו רגלים של עופות מלבד רגלי אווז וכן רגלי בהמה דקה במדינות אלו לא חשיבי כלל ובטלים ראש של עופות אינו חשוב ובטל (ארוך כלל כ"ה):
ד
שומן הכנתא אינו ראוי להתכבד (אבל עור שומן אווז מקרי ראוי להתכבד ואינו בטל) (שם):
ה
קורקבן וכן שאר בני מעיים אינם ראויים להתכבד:
ו
הא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלי דוקא בעודם שלימים אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן בטלי דתו לא חשיבי ואפילו אם נתרסקו לאחר שנתערבו עם ההיתר (ואפי' לאחר שנודע התערובת) (הגהת ש"ד וד"ע לאפוקי או"ה) והוא שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור אבל אם נתכוין לכך אסור למרסק אם הוא שלו וכן למי שנתרסק בשבילו (ואין חילוק בין נתערבו במינם או שלא במינם) (ד"ע ומשמעות הפוסקים ולאפוקי או"ה):
ז
אם נחתכה חתיכה א' אין תולין לומר של איסור נחתך ומתבטל ויהיו כולן מותרות אלא אותה שנחתכה בלבד מותר' ממה נפשך אם היא של איסור אף כולן מותרות ואם אינה של איסור הרי היא מותרת ואפילו נחתכו רובן אין תולין לומר שהאיסור מהרוב שנחתכו אלא כל הנחתכות מותרות והשלימות אסורות:
ח
קורקבן שנמצא נקוב ונתערבה אותה תרנגולת עם אחרות מדמין שומן שבקורקבן לשומן התרנגולת של מקום חיבור הקורקבן ואם דומים לגמרי מכשירים האחרות (וכן כל כיוצא בזה):
ט
ראש כבש שנמצא טריפה ולא נודע מאיזה כבש הוא והקיפו הראש לצוארו של אחד מהכבשים ונמצאו החתיכות דומות ומכוונות יפה יש לסמוך על זה להתיר האחרות:
באר היטב יורה דעה
ק״א
א
בהנאה. כתב הש"ך דמבואר בש"ס דאיסורי הנאה כגון בב"ח וכה"ג אם הן חה"ל אוסרין תערובתן ג"כ בהנאה אפי' באלף מיהו מותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן:
ב
לקולא. דחומרא זו דחה"ל אינה אלא מדרבנן ועיין מ"ש ר"ס ק':
ג
בחלב. לפי ששניהם נעשו גוף א' וראיה דלוקה מן התורה אם אכל כחצי זית מחלב וחצי זית מבשר עכ"ל הט"ז:
ד
טעם. דהא אין הבלוע ראוי להתכבד ומכח זה כתב בת"ח דגבינה שהועמדה בחלב טריפה שנתערבה דלא הוי חה"ל שהאיסור בה בלוע הוא והב"ח תמה ע"ז דהא הת"ח פסק בגבינה של עובד כוכבים דלא מהני בה ס"ס כיון דהאיסור מגופה וא"כ גם כאן היה לו לפסוק דהוי חה"ל ותירץ הט"ז דשם מיירי בגבינה שיש בה חשש שנתערב בה חלב טמא ולא היה שם ביטול ברוב כשרים וקמ"ל דלענין ס"ס החמירו כיון שחכמים אסרוהו מתחלה מכח ספק דאורייתא מקרי ודאי טריפה דספק הראשון נחשב לודאי משא"כ הכא דמיירי שיש רוב לבטל אלא שאתה בא לאוסרו מצד חה"ל בזה אני אומר דהוי רק איסור בלוע ולא אמרינן ביה חה"ל וכתב עוד ומ"מ נ"ל דסתם גבינה של עובד כוכבים חשבינן לאיסור בלוע ובטלה ולא אמרינן דאתיא מחלב בהמה טריפה דבתר רוב אזלינן ע"ש. אך מ"ש בסוף דבריו אם יש חשש שמעמידין אותו בעור קיבת נבלה מכח זה יש לה דין חה"ל כי איסור בשר וחלב יש כאן עכ"ל לא נראו לי דבריו דהא הטעם דאמרינן גבי בב"ח חה"ל משום דכל חד שרי מצד עצמו וזה לא שייך בנבלה גם הוא נגד מ"ש המחבר בסימן פ"ז סי"א ע"ש ודוק ואפשר לדחוק בדבריו דר"ל דאיסור נבלה הוי איסור מחמת עצמו ואמרינן ביה חה"ל כמו בבב"ח דמקרי ג"כ איסור מחמת עצמו וק"ל:
ה
קליפה. כ' הש"ך דלא משכחת לה אלא גבי בב"ח אבל בשאר איסורים הלא לא נאסר אלא מחמת טעם בלוע ופשיטא דלא מקרי חה"ל מיהו יש פוסקים ס"ל דאם יקלפוהו יהיה חה"ל לא בטיל עיין שם:
ו
להתכבד. כ' הש"ך דגם דבר שבמנין לא הוי כיון שמחוסר תיקון גדול כ"כ וכן הוא דעת הב"ח דלא כת"ח שכתב דהוי דבר שבמנין וע"ל סימן ק"י:
ז
הסירו. מ"מ כיון דבתחלת התערובת נתבטל אינו חוזר וניער. סמ"ק:
ח
שלם. אפילו הופשט עורו:
ט
בנוצתה. ה"ה כבש בעורו וכה"ג:
י
אווז. כתב בת"ח דרגלי אווז שלא הוחרכו עורן מעליהן כמו שרגילין לעשות דמי לתרנגולת בנוצתה וכ' בט"ז משמע דאם הסירו כבר הנוצות ועדיין לא נטלו משם המעיים ולא נפתח הבטן חשיב חה"ל ואינו בטיל וכ' רש"ל דראש של בהמה לא חשיב רק ראש של עגל וכ"ש לשון של שור דחשיב שהרי אברהם כיבד את המלאכים בג' לשונות:
יא
הכנתא. כ' הט"ז דלדידן הדרא דכנתא של עגל חשיב חה"ל:
יב
שומן. כ' הש"ך דמהרש"ל חולק בזה [וכתב הדרא דכנתא של עגל חשיב] ולפי שדינים אלו משתנים לפי המקום והזמן כדלקמן ר"ס ק"י קצרתי בזה והכל תלוי בראות עיני המורה אם חשוב הוא באותו מקום או לא ואם יש ספק אזלינן לקולא וכתב בט"ז דאין להקל בעור שומן האווז אף שנחתכה לרצועות (שקורין גריב"ן) אפ"ה מקרי חה"ל (ובנה"כ חולק על זה שהרי אין מכבדין עם החתיכה א' רק הרבה ביחד וא"כ כל חתיכה בפ"ע לא הוי ראוי להתכבד ע"ש):
יג
שאר. כ' הט"ז בשם מהרש"ל דקורקבן של אווז חשיב חה"ל ומשמע דשל תרנגולת לא הוי חה"ל ועוד כתב רש"ל דחכמי קראקא הורו על בשר אווז שעל החזה שקורין ביל"ק אע"פ שהופשטה העור מעליו אפ"ה ראוי להתכבד והוא חולק ע"ז ומסקנת הט"ז שנקרא חה"ל מטעם דכל חתיכה שהיא ראויה להתכבד עכשיו אע"פ שהיתה חשובה ביותר לא בטיל חשיבותה. וכתב בלבוש דאותן כבדים של אווזות שנהפכו ללובן מכח השומן ודאי חשובין הן ולא בטלי והעיקר בזה דתלוי לפי המקום והזמן:
יד
נתרסקו. כ' בת"ח דמשמע באו"ה הא דבטל אם נתרסק היינו שלא נשאר שם דבר חשוב אבל אם נשאר חה"ל אע"ג דבטל מטעם בריה מ"מ עדיין חשיב ואינו בטל מטעם חה"ל וסברא נכונה היא עכ"ל (כ' ע"י וכנ"ג מה שדרך ליפול קצת ע"י בישול אינו חשוב נתרסק אבל נפרד קצת מגופו ומשדרתו או ראשו חשוב ריסוק. וכל דבר חשוב מהני ריסוק חוץ מדבר שיש לו מתירין ע"ש):
טו
במינם. פי' הט"ז כגון קדירה של ירקות שנאבד בה בריה דהכל אסור וע"ל סי' ק"ב ס"א:
טז
מותרת. כ' באו"ה דדין זה מיירי ביש ס' בהיתר נגד האיסור ומ"ש אם היא של איסור ר"ל שגם האיסור נכלל בכלל ספק זה דשמא נחתך:
יז
תולין. אע"ג שבכ"מ הולכין אחר הרוב מ"מ הכא אמרינן כל שנשתנה מקדמותו הוא מן הרוב והוי כמו כל דפריש וכו' הגהת ש"ד:
יח
דומות. כתב הט"ז משמע דבמראה גם כן יהיו שוות ואע"ג דגבי שומן הקורקבן סגי במראה השומן לחוד הכא שאני כיון שאפשר לברורי שיהיו ג"כ מכוונים בחיתוך צריך זה ג"כ וכתב באו"ה עתה שאין אנו בקיאין כ"כ אין לנו להתיר בכה"ג אם לא שיש הפרש גדול וניכר וכ' הב"ח שקיבל מחכם א' אם נמצא מים בראש כבש אחד דמיטרפא ביה ולא נודע מאיזה כבש הוא יש לבדוק בחוט השדרה של הכבשים וכל כבש שנמצא בו מים בראש יהיה מים בחוט הנמשך מהמוח להשדרה ותולין שהראש הוא מאותו כבש להתיר האחרות עכ"ל וסיים הט"ז שאין בדבר זה כדאי להתיר עליו ספק טריפות כיון שלא נמצא בש"ס ופוסקים ועיין לעיל סי' פ"ג:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
ק״א
א
מסקנת הגמ' אמתני' חתיכה של נבילה וכו' חולין דף ק':
ב
תוס' והרא"ש והר"ן שם ממשנה דאלו אסורים וכו' ובשר בחלב וכו' עבודת כוכבי' דף ע"ד:
ג
הרא"ש שם וכך כתב הרשב"א והר"ן וש"פ והטעם לפי שאין איסור שבה ראוי להתכבד והא דבשר בחלב אם היא ראויה להתכבד אינה בטילה שאני התם כיון דנתבשלו זה עם זה חזר הכל כגוף אחד כמ"ש לעיל סי' צ"ב סעיף ד':
ד
טור בשם אביו הרא"ש בשם י"א שם בס"פ גיד הנשה ורשב"א ור"ן וע"פ וכ"כ הסמ"ק וש"ד בשם מעשה בא לפני ר"ת:
ה
שם בפסקיו:
ו
שם וכ"כ הרשב"א בת"ה והר"ן ז"ל:
ז
טור בשם אביו הרא"ש.
ח
ב"י בשם מצא כתוב ואו"ה:
ט
טור בסימן קי"ד וסמ"ג לאוין קמ"א בשם הרב יהודה:
י
הרא"ש בס"פ גיד הנשה מהא דריסק ט' נמלים ואחד חי וכו' מכות דף ט"ז ובשם תשובת הרי"ף ובשם התוס' וכ"כ הרשב"א והר"ן שם:
יא
הרא"ש והר"ן מהא דציינתי בסי' צ"ט סעיף ה':
יב
הרא"ש והר"ן שם:
יג
הגהמ"יי בפ"ז מה"ש בשם מעשה בא לפני רבי וכו' מהא דציינתי לעיל בסימן פ"ג סעיף ד' (והג"א ר"פ א"ט בשם א"ז):
יד
תה"ד סי' קע"ט:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
ק״א
א
דינה כבריה. כמ"ש וכן כו' וצריכא כו' כנ"ל (בסי' ק' ס"ק ה'):
ב
דאפילו כו'. כנ"ל מהתוספתא וגמ' דרפ"ח דזבחים ופ"א די"ט ופ"ה דע"ז (ע"ד א') ואלו אסורין כו' ופריך שם וליתני נמי חתיכת נבילה כו' ועתוס'. שם ד"ה למעוטי כו' ולכך נ"ל למעוטי כו' וכן בב"ח שם משום דחה"ל והיינו דבר שבמנין ועתוס' שם ד"ה הא כו' ובחולין ק' א' ד"ה שאני כו' וי"ל דה"פ כו':
ג
ואפילו אם היא כו'. עתוס' הנ"ל בע"ז ד"ה הא ובחולין שם ד"ה שאני כו':
ד
כיון שאם כו' וראויה להתכבד. ר"ל לאפוקי חתיכות חטאת דפ' הערל שאף אם תיבטל אסורה לזרים ולכהנים אינה ראויה להתכבד ועתוס' בחולין ד"ה הנ"ל וביבמות פ"א כ' ד"ה דברי כו':
ה
ואפילו אינה כו'. כמ"ש בע"ז יין נסך ועתוס' ד"ה הנ"ל הא כו' וא"ת ויי"נ כו' וביבמות פ"א א' ד"ה מאי כו':
ו
ואם הוא ספק כו'. כמש"ל סי' ק"י ס"א בהג"ה הא דדבר חשוב כו' וכמ"ש בגטין נ"ד ב' וערש"י שם ד"ה לא יעלו ועתוס' בזבחים ע"ג ב' ד"ה אלא כו':
ז
אין לה כו'. ממש"ש במתני' דחולין צ"ו ב' וכן חתיכה כו' וכן חתיכה כו' פרט הנך דוקא:
(ליקוט) אין לה כו'. דלא עדיף ממין במינו לר"י דלא בטילה מדאורייתא ואפ"ה בכה"ג בטילה אלא בבשר בחלב ועתוס' חולין ק"ח ב' ד"ה אמאי כו' (ע"כ):
ח
כגון נבילה. בפ' ג"ה ושם:
ט
ובב"ח. שם:
י
תרנגולת כו' וכן כו' וכן כו'. מדפריך בזבחים שם וניבטלו ברובא אע"ג שבו הרבה חה"ל כיון דכמות שהיא אינה ר"ל וכן בירושלמי והביאו תוס' ביבמות שם מוקי למתני' דע"ז בשור שחוט [והר"ש בפ"ג דערלה כ' בשם הירושלמי בחתוכה]. ואף דבגמ' דידן בזבחים שם משמע דמיירי בחי מ"מ קאמרינן התם דוקא משום דהוי בע"ח לא בטלי:
יא
ואע"פ כו'. כמש"ל סי' צ"ט ס"ו דבכה"ג אין חוזר וניעור ע"ש:
יב
ויש חולקים בכ"ז עתוס' בזבחים ע"ב א' ד"ה אלא כו' וביבמות פ"א ב' ר' יוחנן כו' וראיה מדחשיב בכלל הששה דברים תרדין וכרוב ודלעת והני אין דרך לבשלן שלמין וע"כ בחיין איירי וכן בע"ז דחשיב ציפורי מצורע כו'. הרא"ש. ולפ"ז אף תרנגולת בנוצתה כמו ציפורי מצורע:
יג
וכן נוהגין מלבד כו' וכן כו'. כסברא הראשונה אלא שי"ל דשור הנסקל שאני שהוא מחוסר תיקון גדול:
יד
וכן דגלי כו'. עב"ב פ"ג ב' במתני':
טו
קורקבן וכן כו' כמ"ש בי"ט ז' א' ונדרים נ"ד ב' ומעילה כ' ב':
טז
הא כו'. בריה נתבאר בסי' שקדם וחה"ל כמ"ש בתוספתא הנ"ל חתיכה אסורה שנתערבה בחתיכות אפילו הן אלף כולן אסורות והרוטב בנ"ט אם נמחה ה"ז בנ"ט וביבמות פ"א ב' בשנימוחה ועתוס' שם ד"ה דברי כו' ובמתני' פ"ב דערלה כיצד נתפצעו כו':
יז
עד שנאבדה כו'. לא קאי אלא אחה"ל כמ"ש בסי' שקדם:
יח
ואפילו אם כו'. גטין נ"ד ב' נפלו נתפצעו כו' וערש"י שם ד"ה נפלו כו':
יט
ואפי' לאחר כו'. מדאמר שם מזיד כו' וכמש"ל סי' צ"ט ס"ה בהג"ה ע"ש:
כ
והוא שנתרסקו כו'. גטין שם:
כא
למרסק כו' וכן כו'. כמש"ל סי' צ"ט ס"ה ע"ש:
כב
ואין חילוק כו'. מקום זה ההג"ה בריש סי' זה ור"ל דחה"ל אף בשא"מ אינה בטלה דלא כאו"ה שמדמה בריה וחה"ל לדשיל"מ וע"ל סי' ק' ס"ג וס"ד וכמ"ש בפ' א"ט (ס"ז א') לא לישפי אינש כו' ואף דמסתמא יש בה יותר מששים נגדן (לפירש"י שם אין ראיה וע"ל ס"ס ק') ועמ"ש בריש סי' ק"י ע"ש:
כג
אם נחתכה כו' ואפילו כו'. זבחים ע"ד ב':
כד
קורקבן כו' ראש כו'. ע"ז מ' א':
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
ק״א:א׳
א
א) [סעיף א'] חתיכה הראויה להתכבד וכו' היינו שראויה להתכבד בה לפני האורחים. חולין ק' ע"א. טור. לבוש. כנה"ג בהגה"ט או' א' ובעינן ראויה להתכבד בפני האורחים שרגילים אינשי יקירי למכלילא. רש"ל פג"ה סי' כ"ג. כנה"ג שם. בל"י או' א' מש"ז או' א' וכתב דהיינו אורחים יקרים וחשובים. בי"צ בעמ"ז או' ג' ערוך השלחן או' א'.
ק״א:ב׳
א
ב) ואם תשאל ואיך היא ראויה להתכבד והלא היא נבילה או טרפה אין זה שאלה כלל דלא מבעיא נבילה וטרפה שראויה לפני אורח עכו"ם אלא אפי' חתיכה של איסור הנאה כגון בב"ח מקרי ג"כ ראויה להתכבד כיון שאם נאמר שהיא בטילה ומותרת תהיה ראויה להתכבד ולכן אינה בטילה מטעם זה. ערוך השלחן שם.
ק״א:ג׳
א
ג) ודוקא החתיכה עצמה אינה בטילה אבל טעמא מיהא בטל בס' כמ"ש לעיל (בסי' הקודם) בדין בריה. לבוש.
ק״א:ד׳
א
ד) שם. ואפילו אם היא אסורה בהנאה וכו' ואיסורי הנאה כגון בב"ח וכה"ג אם הם חה"ל אוסרין תערובתן ג"כ בהנאה אפי' באלף. מיהו מותר למכרן לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן. ש"ך סק"א. פר"ח או' א' מנ"י על התו"ח כלל מ' או' א' בל"י או' ב' חו"ד או' א' שפ"ד או' א' חכ"א כלל נ"ג או' ו' בי"צ ח"א בעמ"ז או' א' ערוך השלחן שם. זב"צ או' ג' וכתב ודלא כביה"ל שאוסר למכרה לעכו"ם. והא דמותר נמכרה לעכו"ם חוץ וכו' היינו אם הוא בענין שאין לחוש שהעכו"ם ימכרנו לישראל. מנ"י שם. זב"צ שם.
ק״א:ה׳
א
ה) ומיהו בחתיכה שאינה ראויה להתכבד אפילו איסור הנאה בטל הוא כדין יבש ביבש שנתבאר רסי' ק"ט. שפ"ד שם. בי"צ שם.
ק״א:ו׳
א
ו) שם. כיון שאם תתבטל היתה מותרת וכו' ודוקא בהיכא דאם תתבטל תהיה מותרת באכילה אבל אם תתבטל לא תהיה מותרת באכילה כגון חתיכה בב"ח שנתערבה בב' חתיכות של נבילה מותרים בהנאה כי לא עשו רבנן גזירת חתיכה הראויה להתכבד דלא בטלה אלא שאם תתבטל תהיה מותרת באכילה. פר"ת או' ב' חו"ד או' א' שפ"ד סוף או' א' ער"ה או' ג' ערוך השלחן או' ה' זב"צ או' ד' וכתב ודלא כהקה"י שהחמיר. וטעמו של דבר דכיון דאפי' אם תתבטל יהיו אסורים באכילה א"כ אינו ראוי להתכבד רק לפני עכו"ם וכל שאינו ראוי לכבד (ר"ל אחר הביטול) לכל אדם לא מקרי ראוי להתכבד. ערוך השלחן שם.
ק״א:ז׳
א
ז) שם בהגה. ואם הוא ספק אם היא ראויה להתכבד או לא אזלינן לקולא. משום דחתיכה הר"ל דלא בטלה ברוב הוא מדרבנן וספק דרבנן להקל. ודוקא ספק אם הוא חה"ל אבל אם הוא ודאי חה"ל וספק אם הוא אסור לא בטיל כדלקמן סי' ק"י סעי' ט' יעו"ש. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' שו"ג או' ג' וכ"כ לעיל סי' ק' או' א' ואו' ב' בשם כמה פו' יעו"ש.
ק״א:ח׳
א
ח) וה"ד שאסורה בספק איסור תורה אבל אם היא אסורה בספק איסור דרבנן בטילה. ט"ז סק"א ולקמן סי' ק"ב סק"ג. מנ"י על התו"ח כלל מ' או' ך' לה"פ או' ג'.
ק״א:ט׳
א
ט) שם בהגה. ואם הוא ספק אם היא ראויה להתכבד וכו' לא מיירי שנסתפק למורה אם היא חה"ל או לא דא"כ הוי ספק חסרון ידיעה ולא מקרי ספק כלל אלא שנסתפק לנו מה שהיה בשעת התערובת כגון שיש כאן הרבה חתיכות וביניהם חתיכות קטנות וחה"ל ולא ידענא אי האיסור היה חה"ל וכה"ג. מנ"י שם או' י"ט. אבל הפר"ת או' ד' כתב דאפי' אם נסתפק בחתיכה אם היא ראויה להתכבד שרי ודבר זה לא הוי ספק הבא מחמת חסרון ידיעה דכל דלגבי אותם הדנים לא הוי בעיניהם הדבר ראויה להתכבד לא גזרינן הגם דאפשר דלגבי אחריני במקום אחר הויא ראויה להתכבד דאין דנין בה אלא כפי העת וכפי המקום באופן הגם שיבא אחד ויאמר שהיא חה"ל אם אנשי המקום יסתפקו הו"ל בדבר שהוא בספק לכל עכ"ל. וכ"כ המש"ז או' ב' וכתב על דברי המנ"י הנז' דלשון הרב לא משמע כן. וכ"כ זב"צ סוף או' ז' דכן עיקר כדברי הפר"ת דכ"מ מסתמיות דברי הפו'.
ק״א:י׳
א
י) אם עשו גבינות מכמה בהמות גדולים וקטנים ונמצאת א' טרפה כולם מותרים די"ל דהקטנים הם מטרפה ואין ראויה להתכבד וספק ראויה להתכבד לקולא אבל אם כולם ראוין להתכבד אף שנתערבו בעודן בחזקת כשרות מ"מ נתברר עתה למפרע שא' מהם טרפה וראויה להתכבד ולא בטילה. שפ"ד או' ב' בשם או"ה. ערוך השלחן או' ו' זב"צ או' ח' ועיין לעיל סי' פ"א או' כ"ד.
ק״א:י״א
א
יא) ואם עשו כמה כלים גדולים חמאה ואחד טרפה או חתיכות חמאה גדולות שראויה כל אחד להתכבד ונתערבו כולם אסורות. או"ה כלל מ"ט סוף דין א'. ויראה בכלי גדול ודאי הוי דבר חשוב דומיא דחביות לקמן ביי"נ אבל חתיכת חמאה הכל לפי הזמן והמקום. שפ"ד שם. ור"ל דבחתיכת חמאה לא הויא ראויה להתכבד אלא הכל לפי הזמן והמקום. ועיין לעיל סי' פ"א או' כ"ה.
ק״א:י״ב
א
יב) [סעיף ב'] אין לה דין חה"ל אלא א"כ איסורא מחמת עצמה כגון נבילה וכו' ואף שנתנבלה מחמת מיתה או כחושה מאד הוי ראויה להתכבד. תשו' מהר"י הלוי סי' כ"ה פ"ת או' ב'.
ק״א:י״ג
א
יג) שם. ובשר בחלב. דכיון דכל חד וחד באפי נפשיה שרי וע"י חבורן יחד נאסרו נעשה הכל כגוף אחד של איסור ואיסורו מחמת עצמו מקרי. פר"ח או' ג'.
ק״א:י״ד
א
יד) שם. ובשר בחלב. ואפי' בב"ח מדרבנן כגון בשר עוף בחלב או בשר בהמה כבוש בחלב או בשר בהמה בחלב שחוטה שהם מדרבנן אפילו הכי איסורו מחמת עצמו מקרי ואינו בטל אם הוא חה"ל. ב"ח סי' פ"ז. כנה"ג בהגב"י או' ה' מש"ז או' ג' וכאב ודלא כפר"ת או' ג' ערוך השלחן סוף או' ז' זב"צ או' יו"ד.
ק״א:ט״ו
א
טו) ומ"מ בתרי דרבנן כגון בשר עוף בחלב שחוטה נ"ל דבטל לכ"ע. שש"א סוף או' ב' זב"צ או' י"א. ועיין לעיל סי' פ"ז סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.
ק״א:ט״ז
א
טז) גבינה מבהמה טרפה אם יש בה כ"כ שהיא ראויה להתכבד לפני אורח אפי' באלף לא בטיל. או"ה כלל כ"ה דין ה' ש"ך בנה"כ בסי' זה. וכן חתיכות גבינה של גוים שנתערבה באחרות לא בטלה אם היא חה"ל. כנה"ג בהגה"ט או' י"ד. פר"ח או' ד' פר"ת או' ג' בל"י או' ד' כריתי או' ה'.
ק״א:י״ז
א
טוב) אבל חלב גוי שחלבו שלא לגבן וישראל עשה ממנו גבינה (דאסור כמ"ש לקמן סימן קט"ו סוף ההגה לסעי' א') ונתערב בטל הוא לכ"ע דלאו נולד באיסורו הוא ועירוב חלב טמא שבו לאו ראויה להתכבד. מש"ז סוף או' ד' ומ"ש שלא לגבן דאם לגבן ליכא למיחש לעירוב חלב טמא וכמ"ש שם בהגה לסעי' ב' יעו"ש. ועיין עוד מזה לעיל סי' פ"א מאו' כ"א ואילך.
ק״א:י״ח
א
חי) שם. אבל אם נאסרה מחמת שקבלה טעם מאיסור ולא היה בה ס' וכו' אין לה דין חה"ל. והטעם משום דמ"מ אין האיסור הנבלע בה חשיב חה"ל. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ד' לה"פ או' ו' חו"ד או' ד'.
ק״א:י״ט
א
יט) שם. אין לה דין חה"ל. ואפי' אם בא האיסור מבב"ח ע"ד משל בב"ח ושאר דברים בקדרה אין על השאר דין חה"ל. וה"ה טיפת חלב על החתיכה ואח"כ נפלה החתיכה לקדירת בשר אין על השאר דין חתיכה הראויה להתכבד כיון שנגד הטיפה יש ס' תו הוי שאר בשר הנאסר מחמת החתיכה כשאר איסורין ופשוט. שפ"ד או' ד' זב"צ או' י"ג.
ק״א:כ׳
א
ך) שם הגה. ואפי' חתיכה שלא נמלחה וכו' ונתבשלה בלי מליחה ולא היה ס' ונאסרה מדם של עצמה לא מקרי איסור מחמת עצמה. יד יהודה בפיה"ק או' י"ב. דר"ת או' כ"ו. ועיין לעיל סי' ס"ט או' רכ"ט.
ק״א:כ״א
א
כא) שם בהגה. כל חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה בטלה וכו' ומיירי בב"ח דהוי איסורו מחמת עצמו ומיהו אם הקליפה לבדה היא חשובה ור"ל לא בטלה. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ו' ואו' ז' לה"פ או' ח' ואו' ט' בל"י או' ה' חו"ד או' ה' שפ"ד או' ו' חכ"א כלל נ"ג או' ז' זב"צ או' י"ד. ומיהו דעת הפליתי או' ד' להקל אבל אנן בתר רובא אזלינן וכ"ש להחמיר.
ק״א:כ״ב
א
כב) וכדי נטילה הוי חה"ל לכ"ע בל"י שם בשם בית ישראל. אבל החכ"א שם כתב דגם בכדי נטילה בטלה אם אינה ראויה להתכבד.
ק״א:כ״ג
א
כג) [סעיף ג'] תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות בטלה וכו' משמע מדברי המחבר והפו' דגם דבר שבמנין נמי לא הוי וכמ"ש מהרש"ל באו"ש (על שע"ד) ובספרו (יש"ש) פג"ה סי' נ"ג שמחוסר תיקון גדול כ"כ לא הוי נמי דבר שבמנין והכי מוכח להדיא במרדכי פ"ק דביצה יעו"ש וכ"נ דעת הב"ח דלא כתו"ח כלל מ' דין ג' שכתב אף דבטלה מכח חה"ל לא בטלה מכח דבר שבמנין. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ח' לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ו' חו"ד או' ו' וכן השפ"ד או' ז' הגם שכתב לפקפק קצת בדברי הש"ך הנז' מ"מ לענין הלכה הסכים דלא הוי דבר שבמנין ולא ראויה להתכבד יעו"ש. בי"צ ח"א בעמ"ז או' י"ז.
ק״א:כ״ד
א
כד) שם. תרנגולת בנוצתה שנתערבה וכו' פי' שנתערבה בנוצתה וידענו בה דאם לא ידענו אלא אחר שהסירו הנוצות נעשית ראויה להתכבד ולא בטלה. פר"ת או' ה' שפ"ד או' ח' ועיין לקמן או' ל"ה.
ק״א:כ״ה
א
כה) שם. ואעפ"י שאחר שנתערבה הסירו הנוצה. מ"מ כיון דבתחלת התערובת נתבטל אין חוזר וניעור. סמ"ק. ש"ך סק"ח. פר"ח או' ט' פר"ת שם. לה"פ או' י"א. בל"י או' ז' כריתי או' ח' חו"ד או' ז' שו"ת דרכי נועם סי' ז' חכ"א כלל נ"ג או' ח' בי"צ שם או' ד' זב"צ או' ט"ו.
ק״א:כ״ו
א
כו) שם. וכן לא חשיבה ר"ל אלא א"כ היא מבושלת. מדקאמר הש"ע וכן בכל חלוקה כונתו לומר דאינה נקראת חה"ל אלא דוקא באלו התנאים קטנה ומבושלת ובלא נוצה ואם חיסר א' מכל התנאים אינה נקראת חה"ל וכן נהגו במאראכ"ש. הרה"ג מהר"ר שלמה עמאר ז"ל בהגה כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ג' ומיהו מ"ש ומבושלת עיין באו' שאח"ז.
ק״א:כ״ז
א
כז) שם. אלא א"כ היא מבושלת. משמע אבל אם היא חיה לא מקרי חה"ל ובטילה. מיהו לקמן סי' ק"י סעי' ה' משמע דס"ל לש"ע דאפי' אם היא חיה אם היא ראויה להתכבד לא בטלה שכתב כן לגבי לוקח בשר מן המקולין והוא בשר חי כיעו"ש. וכ"ה דעת כמה פו' דגם חתיכה חיה הראויה להתכבד חשיבה ולא בטלה כמ"ש כנה"ג בהגב"י או' יו"ד. וכן הסכים מנחת כהן דף צ"ו. פר"ח או' ט"ו. פר"ת או' ו' לה"פ או' י"א. ער"ה סוף או' ז' וכתב וכן הסכים רש"ל ושאר האחרונים יעו"ש. וכ"כ לעיל סי' ס"ט או' ר"ל דכ"ה דעת הש"ע יעו"ש. ומיהו השו"ג או' ח' כתב דהמנהג פה עה"ק ירושת"ו דלא מקרי חה"ל אלא מבושלת דוקא יעו"ש וא"כ היכא דנהוג נהוג כי יש להם על מה לסמוך אבל היכא דלא יש מנהג יש להחמיר כנז' וכ"ז לספרדים אבל לאשכנזים כבר כתב הרב בהגה שנוהגים להחמיר.
ק״א:כ״ח
א
כח) מיהו אחר שנתערבה אותה חתיכה חיה בחתיכות אחרות נפל אחד מהתערובת לחתיכות אחרות ואיכא ס"ס אעפ"י דהס"ס אינו הכל בגופו אלא שהאחד בגופו והב' ע"י תערובת ולר"י לא הוי ס"ס הכא לכ"ע מותר. כנה"ג שם. בל"י או' ח' זב"צ או' י"ח.
ק״א:כ״ט
א
כט) שם. וכן כבש שלם. אפי' הופשט עורו. ש"ך סק"ט. כנה"ג בהגב"י או' י"ו. פר"ח או' י"א. שו"ג או' ז' חו"ד או' ח' והיינו לדעת הש"ע אבל לדידן (ר"ל האשכנזים ההולכים על פסק מור"ם ז"ל) הוי ראויה להתכבד. שפ"ד או' ט' חכ"א כלל נ"ג או' ט' בי"צ ח"א או' ה' ובעמ"ז שם או' כ"ה. וה"ד בהופשט אבל בלא הופשט גם לדעת מור"ם ז"ל בטל כמו תרנגולת בנוצתה שכתב בהגה וכמ"ש הט"ז סק"ו ולקמן או' ל"ד.
ק״א:ל׳
א
ל) שם. וכן כבש שלם או חתיכה גדולה יותר מדאי לא חשיבה ראויה להתכבד וכו' ואע"ג דחתכן אח"כ לחתיכות הראויות להתכבד לא נאסרו. כמו בנוצה. דרכי נועם סי' ז' ער"ה או' ח' וכתב והוא פשוט. וכ"כ לעיל או' כ"ה.
ק״א:ל״א
א
לא) ומיהו אם לא נודע עד אחר שנעשו חה"ל לא בטלי דבתר השתא אזלינן. הרדב"ז סי' קס"ז. ער"ה שם. וכ"כ לעיל או' כ"ד.
ק״א:ל״ב
א
לב) שם. ויש חולקים בכל זה. ר"ל וס"ל בכל זה חה"ל. ומיהו כבר כתבנו בכמה מקומות דכל מקום שסותם הש"ע להתיר ואח"כ כותב ויש חולקים או י"א לחומרא דדעתו לפסוק כסתם ואינו מביא הי"א רק לחוש להם לכתחלה כגון בהפסד מועט וכדומה וכ"כ בב"י בבד"ה ולענין הלכה כיון דהא חה"ל לא בטלה אינו אלא דרבנן הלכה כדברי המקילין עכ"ל ונ"מ לספרדים ההולכים על פסק הש"ע.
ק״א:ל״ג
א
לג) שם הגה. וכן נוהגין. ר"ל להחמיר כהיש חולקים.
ק״א:ל״ד
א
לד) שם בהגה. מלבד תרנגולת בנוצתה וכו' וכן כבש בעורו וכה"ג. ש"ך סק"י. פר"ח או' י"ב. חו"ד או' ט' שפ"ד או' יו"ד. וכ"כ לעיל סוף או' כ"ט.
ק״א:ל״ה
א
לה) שם בהגה. מלבד תרנגולת בנוצתה וכו' לפי שהיא מחוסר מעשה גדול משמע דאם הסירו כבר הנוצות ועדיין לא נטלו משם המעיים ולא נפתח הבטן אין זה חשוב מחוסר מעשה ולא בטיל. ט"ז סק"ו. כנה"ג בהגב"י או' י"ז. פר"ח שם. לה"פ או' י"ג. חו"ד או' יו"ד. בי"צ ח"א או' ה' ערוך השלחן או' ט"ז. וכ"ז לדברי מור"ם ז"ל דחתיכה גדולה אעפ"י שמחוסרת חיתוך כיון שאינה מחוסרת מעשה גדול לא בטלה אבל לדברי הש"ע דחתיכה גדולה בטלה מפני שמחוסרת חיתוך ה"ה בתרנגולת אעפ"י שהסירו הנוצה כיון שעדין צריך חיתוך להוציא משם הבני מעיים בטלה. וכן הסכים הפר"ח או' ט"ו. ונ"מ לספרדים ההולכים על פסק הש"ע כמ"ש לעיל או' ל"ב דבטלה.
ק״א:ל״ו
א
לו) שם בהגה. אבל אם כבר נחרכו חשיבי חה"ל וכו' אעפ"י שלא ניטלו טלפיהן אפשר לקוצצן ולא חשיב מחוסר מעשה גדול. ט"ז סק"ז. פר"ח או' י"ג. בל"י או' יו"ד. מש"ז או' ז' וה"ד לדברי מור"ם ז"ל אבל לדברי הש"ע דלא בעי מחוסר מעשה גדול אפשר דבטלה אם לא הסירו טלפיהן. ועיין לקמן סי' ק"י או' כ"ז.
ק״א:ל״ז
א
לז) שם בהגה. ואפי' כבש שלם אינו בטל. והיינו אחר שהופשט עורו וכמ"ש לעיל או' ל"ד יעו"ש.
ק״א:ל״ח
א
לח) שם בהגה. מלבד רגלי אווז. ורגלי אווז שלא הוחרכו מעליהן כמו שרגילין לעשות דמי לתרנגולת בנוצתה. תו"ח כלל מ' דין ג' בשם מהרא"י. ש"ך ס"ק י"א. לה"פ או' י"א. בל"י או' י"א. חו"ד או' יו"ד. ועיין לקמן סי' ק"י או' כ"ז.
ק״א:ל״ט
א
טל) שם בהגה. ראש של עופות אינו חשוב ובטל. והראש של בהמה לא חשיב רק ראש של עגל וכ"ש לשון של שור דחשיב שהרי אברהם כיבד את המלאכים בג' לשונות. רש"ל פג"ה סי' נ"ג. ט"ז סק"ח. כנה"ג בהגב"י או' כ"א. ומיהו מדברי ההגה נראה דכל ראש בהמה חשיב חה"ל ומ"מ בכל ענינים אלו אין למורה אלא מה שעיניו רואות לפי המקום והזמן אי חשיב לא בטיל ואי לא חשיב בטיל. פר"ח או' ט"ו.
ק״א:מ׳
א
מ) במדינתנו אין רגילות לכבד לאורחים בראש של בהמה שלם ואפי' של עגל גם בלשון אין דרך להתכבד והכל לפי הזמן והמקום. זב"צ או' כ"ה.
ק״א:מ״א
א
מא) [סעיף ד'] שומן הכנתא אינו ראוי להתכבד. ורש"ל כתב בסי' הנ"ל דהדרא דכנתא של עגל חשיב אעפ"י ששאר בני מעיים לא חשיבי. וכבר כתב הש"ע רסי' ק"י דהכל לפי המקום והזמן ובינינו הדרא דכנתא של עגל חשוב. ט"ז סק"ט.
ק״א:מ״ב
א
מב) שם הגה. אבל עור שומן אווז מקרי ראוי להתכבד וכו' ורש"ל חולק בזה ולפי שדינים אלו משתנים לפי הזמן והמקום וכמ"ש הרמב"ם (בהמ"א) והפו' וכדלקמן רסי' ק"י קצרתי בזה והכל תלוי בראות עיני המורה אם הוא חשוב להתכבד באותו מקום לא בטיל ואם לאו בטל ואם יש ספק אזלינן לקולא וכדלעיל סעי' א' בהגה. ש"ך ס"ק י"ג. וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' ל"ז דכיון דהשמיענו הרמב"ם דהכל תלוי לפי המקום והזמן קולר זה תלוי בעיני המורה לדעת את הדין הזה שבא לפניו אי הוי חה"ל במקומו באותו זמן וצריך מתון בזה דיש מקומות שדבר אחד ראוי להתכבד לזה ולא לזה ולאפוקי נפשיה מפלוגתא יראה אי רגילין אינשי יקירי למכלינהו חה"ל הוי ואי לא לא ואם בכל זה הוי ספק לקולא דספקא דרבנן הוא כמ"ש הש"ך. עכ"ל.
ק״א:מ״ג
א
מג) שם הגה. אבל עור שומן אווז מקרי ראוי להתכבד וכו' וכתב הט"ז סק"י דאפי' נחתכה לחתיכות קטנות ראויה להתכבד אבל הש"ך בנה"כ כתב דיש להקל דהא אין מכבדין בחתיכה א' מטוגנת אלא בחתיכות הרבה וא"כ כל חתיכה וחתיכה עצמה אינה ראויה להתכבד. וכ"כ הפר"ח או' י"ז. בל"י או' י"ד. כריתי או' י"ב. חו"ד או' י"ב. מש"ז או' יו"ד. חכ"א כלל נ"ג או' י"א. בי"צ ח"א בעמ"ז או' ל"ג. ערוך השלחן או' י"ט.
ק״א:מ״ד
א
מד) [סעיף ה'] קרקבן וכו' משמע אפי' קרקבן של אווז אין ראוי להתכבד אבל רש"ל באו"ש ובספרו יש"ש פג"ה סי" ן' כתב דקרקבן של אווז אינו בטל והכל תלוי לפי המקום והזמן. ט"ז ס"ק י"ד.
ק״א:מ״ה
א
מה) כרכשתא אין ראוי להתכבד. או"ה כלל כ"ה דין כ"ב. כנה"ג בהגב"י או' ל"א. בל"י או' ט"ז. זב"צ או' כ"ח. ואף שנתמלאה מ"מ הכרכשתא שהיא טרפה אין ראויה להתכבד מקרי בלא המילוי. מש"ז סי' ק"י סוף או' א' ועיין לקמן סי' ק"י או' כ"ו.
ק״א:מ״ו
א
מו) וחלחולת שממלאין עם קמח וכדומה יראה דכל זמן שהיא ריקנית בטילה דמה שעתיד לתקנו ע"י תיקון אחר אינו ראוי להתכבד. שפ"ד או' י"ב. בי"צ שם סוף או' ו'.
ק״א:מ״ז
א
מז) אחוריים שלא ניקר לא הוי חה"ל דזה מחשב מחוסר מעשה גדול אע"ג דראוי להתכבד לנכרי זה לא מקרי חה"ל אלא א"כ ראוי להתכבד לכל אדם. נוב"י ח"א חי"ד סי' ט"ז. ומ"מ לא החליט זה להיתר גמור רק שצירף סברא זו לסניף לשאר סברות יעו"ש. חכ"א כלל נ"ג או' ח' והיינו לדברי מור"ם ז' בסעי' ג' דכבש שלם וחתיכה גדולה לא בטלה משום דבעי מחוסר מעשה גדול והחיתוך לא הוי מחוסר מעשה גדול אבל לדברי הש"ע שם דחתיכה גדולה יותר מדאי לא חשיבה ראויה להתכבד ובטלה ה"ה לכאן וא"צ עוד סניפים אחרים. ועיין לעיל או' ל"ה.
ק״א:מ״ח
א
מח) [סעיף ו'] הא דבריה וחה"ל לא בטלי וכו' אבל אם נחתכו או נתרסקו וכו' והא דבטל אם נתרסק היינו שלא נשאר שם דבר חשוב אבל אם נשאר חה"ל אע"ג דבטל מטעם בריה מ"מ עדיין חשוב ואינו בטל מטעם ראוי להתכבד. תו"ח כלל מ' סוף דין ה' בשם או"ח. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' י"ט. לה"פ סוף או' ך' בל"י או' י"ח. חו"ד או' י"ד. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' ג' ערוך השלחן או' כ"ב. זב"צ או' ל"א.
ק״א:מ״ט
א
מט) ואם הוא שלם לגמרי רק שנפל ממנו קצת ע"י בישול כמו שרגילות הוא להתפרפר ודאי חשוב בריה. ב"י בשם מהרא"י. תו"ת שם. כנה"ג בהגב"י או' מ"ו. לה"פ שם. בל"י שם. חכ"א שם סוף או' י"ד. אבל אם נפרד ממנו קצת מגופו ושדרתו וכ"ש ראשו אפי' רובו שלם יש להתיר. ב"י בשם הנז' תו"ח שם. כנה"ג שם. לה"פ שם. בל"י שם. וכ"כ לעיל סי' ק' או' י"ט.
ק״א:נ׳
א
נ) וחה"ל אם סרחה או נשתנית מצורתה באופן דלא חזיה תו להתכבד בפני האורחים בטלה אבל בריה אפי' סרחה ונשתנית צורתה לא בטלה כיון דשם בריה עליה. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' י"ט. בל"י או' י"ז. ומיהו השפ"ד או' ט"ו כתב דחס"ל כל שנסרח מעט תו לאו ראויה להתכבד וה"ה נשתנית צורתה דהיינו שנתמעכה בבישול אף שלימה תו אין ראויה מקרי ובריה שסרחה קצת צ"ע לדינא אבל אם נסרחה הבריה לגמרי שאין ראוי למאכל אדם כלל אף להפר"ח לא חשיבה ובטלה יעו"ש. וכ"פ ערוך השלחן או' כ"ב דבריה לא בטלה עד דתסרח שלא תהיה ראויה לאכילה כלל וחה"ל אף נסרחה מעט בטלה.
ק״א:נ״א
א
נא) שם. והוא שנתרסקו שלא במתכוין וכו' עיין לעיל סי' צ"ט סעי' ה' בדיני אין מבטלין איסור לכתחלה וכן הדינין הכתובים שם שייכים לכאן קחנו משם.
ק״א:נ״ב
א
בנ) שם הגה. ואין חילוק בין נתערבו במינם וכו' כלומר דחה"ל אפי' שלא במינו לא בטיל באלף ולאפוקי מאו"ה שכתב דחה"ל דוקא במינו לא בטיל. ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח או' כ"א. לה"פ או' כ"ג. וא"ת היכי משכחת לה דנתערב באינו מינו ואינו ניכר כגון שיש כאן מינים הרבה ונתנבל או נטרף א' מהם ואינו ידוע איזהו או חתיכת דג טמא עם חתיכת דג טהור ודמו להדדי והם ב' מינים וכן דברים שחלוקים בשמם דמקרי מין בשאינו מינו למאי דק"ל כרבא דבתר שמא אזלינן. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י או' כ"א. ומיהו מ"ש וכן דברים שחלוקים בשמם וכו' עיין ש"ך לקמן סי' ק"ט סק"ח מה שפקפק בזה וכתב דאזלינן בתר טעמא יעו"ש.
ק״א:נ״ג
א
גנ) שם הגה. ואין חילוק בין במינם וכו' וכ"ה דעת ב"י כמ"ש בד"מ או' ב' וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש באו' הקודם.
ק״א:נ״ד
א
דנ) [סעיף ז'] אם נחתכה חתיכה א' וכו' אותה שנחתכה בלבד מותרת ממ"נ וכו' והיינו אם יש ס' בקדרה נגד האיסור. או"ה כלל כ"ה דין י"ד. ט"ז ס"ק י"ג. ור"ל משום דהוי לח בלח ומשו"ה כי ליכא ס' אסורות כולם דליכא ממ"נ אבל ביבש אפי' ליכא ס' אם הוא במינו. מש"ז או' י"ג. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' ה' ועיין לקמן סי' ק"ט סעי' א' וסעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.
ק״א:נ״ה
א
הנ) שם. אם היא של איסור. ר"ל שגם האיסור נכנל בספק זה דשמא נחתך. חו"ד או' י"ז.
ק״א:נ״ו
א
ונ) שם. ואפי' נחתכו רובן אין תולין לומר וכו' ואע"ג דבכל דוכתי תולין ברוב יראה דהכא איכא למימר אדרבא כל שנשתנא מקדמותו מן הרוב הוא והוה כמו כל דפריש מרובא קא פריש ונמצא שהאיסור שהוא המועט לא נשתנה והופרש מקדמותו. מהרא"י בהגהת שע"ד. ט"ז ס"ק י"ד. פא"ח או' כ"ב. פר"ת או' יו"ד. לה"פ או' כ"ד. בל"י או' כ"ג חו"ד או' י"ח. ביצ ח"ב בעמ"ז או' יו"ד.
ק״א:נ״ז
א
זנ) שם. ואפי' נחתכו רובן אין תולין לומר וכו' ואפי' לא נשארה רק חתיכה א' שלימה אסורה דאמרינן זוהי של איסור. ואם נשארו שנים ואח"כ נחתכה א' מהשנים אסורה דאין כאן רוב לומר מרובא פריש. פר"ת שם. מש"ז סוף או' י"ד. וה"ה אם שנים נתערבו ונשארו ד' הדין כן וכיוצא בזה. מש"ז שם.
ק״א:נ״ח
א
חנ) ואם נשארו שנים ונחתך א' ואח"כ נודע התערובת בהפ"מ שרי. מש"ז שם. ור"ל שניהם שרו כיון דנודע התערובת ומ"ש בהפ"מ היינו לחומרא בעלמא משום שכבר נקרא עליהם שם איסור קודם שנודע התערובת.
ק״א:נ״ט
א
טנ) [סעיף ח'] קרקבן שנמצא נקוב וכו' מדמין שומן וכו' סעי' ט' ראש כבש שנמצא טרפה וכו' והקיפו הראש לצוארו וכו' ועתה שאין אנו בקיאין כ"כ אין לנו להתיר בכה"ג אם לא שיהיה ההפרש גדול וניכר לכל. או"ה כלל נ"ב דין ג' ט"ז ס"ק ט"ו. לה"פ או' כ"ו. בל"י או' כ"ה. חו"ד או' י"ט. גם הפר"ת או' י"ג כתב לפקפק בהיתר שני סעיפים הנז' וע"כ אין לסמוך ע"ז אלא בהפ"מ וירא ה' ורואה הפרש גדול וניכר לכל. זב"צ או' ל"ח.
ק״א:ס׳
א
ס) תרנגולת שנמצא בה מחט תחובה בקרקבן מבחוץ שהיא אסורה ונתערבה בתרנגולות אחרות הרבה ולא היו מכירין אותה ובדקו את התרנגולות ומצאו בא' מהם רושם שחור שעשה המחט בחלל התרנגולת ושאר העופות לא היה בהם רושם כלל יש לסמוך ע"ז ולהתיר שאר התרנגולות. הרדב"ז דפוס ליוורנו סי' קמ"ב. כנה"ג בהגב"י או' נ"ב. בל"י או' כ"ד כתב שאף האו"ה מודה בזה שזהו סי' מובהק. מש"ז או' ט"ו וכתב דיש לסמוך עליו אם ניכר יפה הכתב והרושם שעשתה המחט. וכ"כ לעיל סי' מ"ט או' ל' יעו"ש ועוד ע"ש או' כ"ח. ומ"ש הט"ז ס"ק ט"ו בשם הב"ח בענין ראש כבש שנמצא בו מים כבר כתבנו זה לעיל סי' ל"א או' כ"ח יעו"ש.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
ק״א
א
אפילו אם הוא אסורה בהנאה ואם נתערבה חתיכה ה"ל דאסורא בהנאה בכמה חתיכות דמותרים בהנאה אבל מ"מ אסורים באכילה אי גם לענין זה לא בטלה ואסורים הכל בהנאה עיין פלתי:
ב
שאם תתבטל ואם היא חה"ל ואם תתבט' לח יהיה חה"ל מ"מ אינה בטלה ועיין פלתי:
ג
ואפי' אינה אסורה רק מדרבנן על פלתי שפלפלתי והעלתי באיסור דרבנן והוא רק איסור אכילה יש לצדד ביש עוד סניף להקל:
ד
הוא ספק עיין מ"ש לקמן סי' ק"י:
ה
אא"כ אסור' וכו' ואם העמיד גבינה בחלב טריפה אף דגבינה הוי חה"ל לפי מנהג המקום מ"מ חלב טרפה אינו חה"ל ושרי אם לא שיש בתוכו כ"כ חלב טרפה שמספיק לבד לגבינה והוי כולו איסור וחה"ל כן הסכימו אחרונים ועי' פלתי וגבינות של א"י אף דהאיסור מחמת בלוע אסור ואי הבלוע ר"ל מ"מ גזרת חכמים היה לאסור הגבינות עשהו כגופו של איסור ועיין פלתי שהבאתי ראיה לזה ע"ש
ו
דהרי קליפה אינו ראוי להתכבד אפילו בב"ח דנאסרה מחמת עצמה ולא מחמת בלוע
ז
ראוי להתכבד ואם הקליפה בעצמה לבד חה"ל דעת הפר"ח וכן נראי' דעת ש"ך דלא בטיל ועיין פלתי דיש להקל
ח
שאחר שנתערב כיון דברגע דנתערבה לא היה חה"ל כבר נתבטלה ותו לא חשוב לאסור
ט
וכן כבש שלם ואפילו כבר נתבשלו דקודם בשול בלא"ה לא חשיב חה"ל. וא"כ צ"ל אפי' נקרהו מגידי' והחלבי' והקרומות מ"מ מיקרי כבש שלם לבטול
י
ראש וכו' אבל ראש בהמה משמע דחשיב ודעת מהרש"ל דלא חשיב מיהו אם הלשון בתוכה אינו בטל מחשיב' ואין הראש מגרע חשיבות.
יא
עור שומן וכו' ודעת לחם חמודות דבטלה ונראה אף דעושים ממנו חתיכות ומכבדין אורחים מ"מ אין חה"ל דאין א' ראוי להתכבד רק הרבה ביחד א"כ כל א' מיקרי אינו ראוי להתכבד
יב
או שלא במינם ואו"ה ס"ל דווקא במינם ועיין פלתי שפלפלתי בזה והבאתי ראיי' כדברי או"ה.
יג
אין תולין אע"ג דבנפל א' לים אנו תולין לומר איסור נפל דשם אינו בעולם ואין אנו צריכין לדון עליו אבל כאן דאיתנהו בעולם ואנו צריכין לדון על חתיכה זו ג"כ אם טריפה או כשר לא תלינן בי'.
יד
מדמין עיין פלתי דווקא שנתערב חד בתרי אבל חד בחד אין סומכין על זה הדמיון
טו
ראש כבש הב"ח ראש כבש שנמצא בו מים והגופים נתערבו יש לבדוק בחוט שדרה אם נמצא שם מים תולין שהוא ממה שהיה בראשו מים ונמשך המים לשדרה ג"כ והט"ז פקפק על זה כיון שלא נמצא בכותב קדמון:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
ק״א
א
חתיכה הראוי וכול' דעת ת"ה דאם עכשיו שנתבטל אינו דבר חשוב רק קודם שנתבטל הי' דבר חשוב ג"כ לא בטיל ותמה הט"ז בא"ח סי' תרע"ג מנלן הא דלמא אזלינן כאשר יהי' אחר שיהי' נתבטל בין להקל ובין להחמיר. ונראה דיש לת"ה ראי' מהא דהקשו התו' בזבחים בכל הזבחים שנתערבו וכו' ופריך הגמ' ולבטיל ברובא וכו' והקשה הא ה"ל חה"ל ותי' מחטאת המתות בצפרים קטנים פריך וקשה מה קושיא הא אם יתבטל בחטאת לא יהי חה"ל כמ"ש התוס' שם דכל הכהנים היה אוכלים קדשי' וא"כ קושי' הגמ' על חטאת שנתערב וליבטל ברובא דלא שייך ביה חה"ל ואין לומר דס"ל דמ"מ יש בבהמה חלק הראוי להקריב למזבח והוא העולה על שולחן ממ"ה הקב"ה והוי חה"ל דמנלן לתוס' סברא להקשות זו דהא זה חה"ל הוא תקנת חכמים ובחלק מזבח לא תקנו והא דתנן אברים באיברי' וכו' כבר כתבו התוס' שם דהוי דבר שבמנין כתירץ הגמ' על הך קושי' ולבטיל ברובא ולא מטעם חה"ל: ואין לומר דקושי' התוס' אי הטעם משום דבקדשי' לא שייך כלל חה"ל מה פריך הגמ' הא תנינא בע"ז אלו אוסרים וכו' דלמא התם ה"א דלכך לא בטלים משום חה"ל וזה לא שייך גבי קדשים ואיצטריך למיתני דמכל מקום ל"ב משום בעלי חיים כתי' הגמ' וע"כ צ"ל דשייך בה בחלק מזבח חה"ל ושפיר פריך התוס' ותי' מעופות קטנות פריך אבל קושי' הגמ' דתניא במס' ע"ז על בהמות שור הנסקל וכו' דתני ליה הכי דעדיין קשה מנלן לתוס' דצפורי מצורע האמור בע"ז היינו צפור דרור חה"ל דלמא צפורים קטנים נמי איירי והם אינם חה"ל או לתני שם להדיא צפורי מצורע אפילו קטנים וארווח לן כל משנה פה דמוכח דב"ח לא בטלים א"ו דס"ל לתו' כת"ה וא"כ קשיא לתו' הא דפריך הגמ' הא תני' ליה בתמורה כל אסורים לגבי מזבח וכו' מה קושיא הא שם אלו לא נתבטלו קודם שנתערבו הי' חה"ל דהי' חולין א"כ עדיין שם חה"ל עלייהו ולא בטילים אבל הכא בשור הנסקל וכו' דמעולם לא הי' שם חה"ל דמקדם הי' איסורי הנאה ואי דיתבטל ג"כ לא יהי' חה"ל דהוי קדשים ואיצטריך לאשמועינן ב"ח לא בטילים וע"כ צ"ל דחלק מזבח קרוי חה"ל ודברי התוס' שפיר ודברי הת"ח מוכרחים: ויש לזה ראי' מגמ' דפסחים דף פ"ט בחמשה שנמצא פסול בא' מפסחים דאמרינן דא"א לכל חבורה להתנות דיהי' פסח או שלמים משום חזה ושוק דא"א לכהן לאוכל דהא איכא פסח והוא שלא למנויו ולזר א"א לאוכלו דאיכא חזה ושוק דאסור לזרים וקשה הא כאן ה' זבחים וארבעה חזה ושוק שייך לכהן ומותר בו ואחד שהוא חמישי היותו פסח אסור לכהן וכיון שלא נודע איזהו ה"ל חד בתרי בטל ואין כאן מבטלין איסור דלא נתכוון לבטל רק לעשות פסחו כהוגן וצ"ל דהוי חזה ושוק חה"ל ולא בטיל וקשה הא שלמים חזה ושוק לכהנים ולא הוי חה"ל כמ"ש התוס' והרא"ש דכתיב איש כאחיו וע"כ צ"ל הואיל פסח הוי ראוי להתכבד לבני חבורה שלהם א"כ אי לא נתבטל הוי חה"ל לא בטל ועיין תוס' ריש כיצד צולין דהי' יכול הפסח להצלות בחתוך ממנו אברים וא"כ ודאי הוי חד בתרי והקושי' והכרח מבוארת ובזה מיושב קושי' המ"א בתוס' ד"ה האי כהן דכתבו דיכול ליקח כהן קטן דהקשה הא אסור למספי לי' בידים דלפמ"ש הא חד בתרי בטיל ואין כאן רק איסור דרבנן וס"ל כרשב"א דאיסור דרבנן יכול לספות לי' וא"ש ודו"ק מיהו לפמ"ש המרדכי סוף חולין בשם רבינו משולם יבמה שרקקה דם דלכך לא בטיל הואיל ומעולם לא ניכר האיסור והיתר בפ"ע א"כ ל"ק דכאן לעולם לא ניכר איזהו איסור ואיזהו היתר ולא שייך ביטול אבל דינו של רבינו משולם צ"ע כדלעיל הלכות שחיטה ולקמן סי' ק"ב: הנה דעת הפ"ת אם נתערב דבר שאסור בהנאה בדבר שאסור באכילה לא קבעו חכמים לחה"ל שלא יתבטל ויהיה אסור בהנאה. והנה במה דקתני במשנה בע"ז אלו אוסרין בכל שהוא וקחשיב בשר בחלב ויש להבין איך שייך ביטול במה דאפשר להתברר דהא יכול הקפילא לטעום החתיכה אם יש בו טעם חלב אסור ואם לאו מותר ואיך שייך ביטול במקום דנוכל לברר ועמ"ש פר"ח גבי כלי שנתערב ע"ש ואין לומר דאיירי בשר שנבלע בו חלב בנ"ט ונתבשל אח"כ אותו חתיכה עד שנפלט הימנו לגמרי טעם חלב ומ"מ אפשר לסוחטו אסור ואם נתערב באלף כולן אסורות ואין לומר הניחא למ"ד אפשר לסוחטו אסור למ"ד אפשר לסוחטו מותר מא"ל הא ל"ק דהא אוקי התם תולין דפליגי באפש' לסוחטו תנאי וא"כ י"ל הך משנה אתיא כהך תנא דאפשר לסוחטו אסור ומ"ד דמתיר ס"ל כאידך תנאי אבל קשה דא"כ הא דפריך בגמ' וליתני נבלה וכתבו התוס' בחולין אי דתניא לי' התם א"כ בב"ח ל"ל דכל דינו הוא דקמשמע לן דחה"ל לא בטיל וקשה הא בלא"ה טובא קמ"ל דאפשר לסוחטו אסור דפליגי בהו תנאי ואמוראי וע"כ צ"ל דמ"ש ליתא רק דמיירי דנתערב בב"ח של בהמה בב"ח של חיה ועוף דהוי ג"כ טעם בשר בחלב וא"א לטעום אותו ומ"מ אינו בטיל לאסור בהנאה וזהו שלא כדברי הפ"ת וגם יש לרמב"ם ראיי' ברורה דבב"ח בחיה ועוף מותר בהנאה. אלא דקשיא לי' לפי משמעות הרמב"ם בפי' משניות וכן בהלכות מ"א כל דבר חשוב אינו אלא במינו א"כ לרבא דבתר שמא אזיל בשר בהמה וחיה תרין מינין הן לרמב"ם אף בחה"ל דוקא מינו כמש"ל וא"כ ל"ל כך ועיין לקמן סי' ק"י דדעת האחרונים דלאו דווקא הוא ברמב"ם אבל לא נראה כן: לכן נראה דבלא"ה קשה מה פריך הגמ' ולתני חתיכה נבילה והיינו כמ"ש התוס' דל"ל דתנא התם דא"כ בב"ח ל"ל דלמא קמ"ל דלא תימא דלא דמיא בב"ח לנבלה דנבלה ראוי להתכבד לפני אורחים א"י משא"כ בב"ח אסור בהנאה ואי דבס"ד ס"ל הא לברור לן דבב"ח אסור בהנאה ז"א דכבר תנא לי' בקידושין המקדש בב"ח א"מ וכן בתמורה דהוא מנקברים וגם הקושיא דבאמת ל"ל בב"ח קשי' ותי' התוס' וכמש"ל דקמ"ל בב"ח אסור בהנאה דחוק כמ"ש דהא כבר שמעינן לי' במס' אחריני (ולולי דעת תוס' ורא"ש היינו אומרין דאין זו קושי' הא כבר תנא ליה בחולין דע"ז נשנית קודם חולין ואיך שבקו' רבי בע"ז ונטר עד חולין אבל הגמ' דמשני הא תנא ליה היינו בערלה דנשנית מקדם רק התוס' לא ס"ל כן ובטלה דעתי' ולכן נראה דכך קושיא הגמ' ולתני נבלה ואי דתנא לי' התם בחולין ל"ל בב"ח ואי כמ"ש להורות דאפשר לסוחטו אסור וכן דאף דאינו ראוי לא"י מ"מ חה"ל הוי לתני שם בחולין תמור' חתיכה נבלה חתיכה בב"ח דבס"ד אין הבדל בין איסור אכילה להנאה לענין ביטול והוי שמעינן מיניה תרתי וע"ז משני הגמ' תנא תרתי אית לי' וכו' וא"כ אי אפשר למתני בב"ח דה"א באיסור אכילה לבד לא שייך חה"ל וא"ש ומיושב כל הקושי' דבבשר בחלב טובי קמ"ל כמ"ש: אמנם לפי מש"ל ברמב"ם דס"ל חה"נ לענין טומאה לא בטיל ש"מ עשהו ליתד שלא תמוט שלא יתבטל ולא חלקו בשום דבר א"כ ה"ה לענין איסורי הנאה ולכן יש להחמיר:
ב
ואפילו אינו איסור רק דרבנן יש בזה מקום עיון באיסור דרבנן דאין אסור רק באכילה אי בטיל או לא כי בגמ' דיבמות אמרו דבר שבמנין במילת' דרבנן בטיל ולכך אמר ר"ל הואיל ותרומה דרבנן עיגול בעיגולים עולה והקשה התוס' והר"ש חבילי תלתן בכלאי כרם לר"מ דס"ל שדרכו למנות לא בטילה הא כלאי כרם דרבנן ותירצו דגבי תרומה איכא תרתי דרבנן בזמן הזה וגם פירות שאינו דגן תירוש ויצהר ולכך בטילים אבל חדא איסור דרבנן לא בטיל ועוד תירצו הואיל וס"ל כל שדרכו למנות לא בטיל א"כ נאי' חד דרגא באת שדרכו למנות דחשיב טפי אפילו דרבנן לא בטיל וא"כ לדידן דלא קיימ"ל כל שדרכו למנות רק את שדרכו למנות ובטיל בדרבנן וא"כ הרי כאן ספק על איזה משני תירוצים בתו' נסמך ובאמת יש קצת ראי'. מגמ' סוף ע"ז בשמעתא דאלו אוסרין בכל שהו דפריך ולחשוב ככרות של בעל הבית לענין חמץ בפסח ויש להבין למה נקט חמץ בפסח ולא סתם לענין כלאי כרם כדקתני התם במס' ערלה ותי' כבר תנא ליה עדיין לא אסיק אדעתי' אבל לפי הנ"ל יש ליישב דהתוס' העלו ביבמות מאן דס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן דבטלה קדושת חרץ אף כלאי כרם דרבנן דבטנה קדושה וא"כ לא קשה ולתני' ככרות של בעה"ב לענין כלאי כרם די"ל האי תנא ס"ל כהרבה תנאי' דס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן ואף כלאי כרם דרבנן ובאיסור דרבנן בטל דבר חשוב ולכך פריך מחמץ בפסח דהוא ודאי דאורייתא ודו"ק: ועכ"פ הרי לפניך מחלוקת בתוס' אי בחד איסורא דרבנן דבר חשוב כמו את שדרכו למנות (ודוחק לומר דחתיכה הראוי להתכבר חשוב יותר ואף בדרבנן לא בטיל) בטיל או לא והנה הרב הב"י יליף מדברי הרמב"ם דכתב דחולין שנשחטה בעזרה יש בו דין חה"ל אף דרמב"ם כתב חולין שנשחטה בעזרה אסור מדבריהם ואחרונים השיגו דדרך לומר על דבר שאינו מפורש בתורה מדבריהם אף שהוא באמת אסור דבר תורה: והנה לכאורה יש ראיי' ברורה דהרמב"ם ס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא דהא אמרינן בפסחים כל מקום שנאמר לא תאכל אף איסור הנאה במשמע והראי' מדאיצטריך קרא בנבלה להתיר נתינה לגר ומכירה לא"י ואמרינן שם לר"י דס"ל דברים ככתבן גר בנתינה לא"י במכירה מנין יליף לי' ומשני דכתיב לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך ואי אתה משליך כל איסורי' שבתורה ופריך הגמ' למ"ד דלא בעינן דברים ככתבן אותו ל"ל ומשני אותו אתה משליך ואי אתה משלי' חולין שנשחטו בעזרה ואידך משני דס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ע"כ והרמב"ם פרק ח' הלכה ט"ו מהלכות מ"א פסק דלא תאכל אף איסור הנאה משמע ובהלכות עבודה זרה פרק י' פסק כר"י לא"י דוקא במכירה וכו' וא"כ יש להבין מהיכן יליף הרמב"ם דינו דלא תאכל איסור הנאה משמע וע"כ יליף מן אותו ואם כן ליכא לימוד על חולין שנשחטו בעזרה לאוסרן ואם כן מבואר דס"ל דלאו דאורייתא: אבל באמת בתר עיון נראה דאין כאן ראיי' דהרמב"ם אי יליף מהך דלכלב תשליכון אותו הי' לו להביאו פרק הזה דקאמר איסור הנאה במשמע רק הביא ראיי' מחלב ונבלה והך דלכלב תשליכון אותו לא זכר כלל. ולכן נראה ליישב בתכלית הקיצור (כי במקום אחר הארכתי בפלפול ליישב דברי הרמב"ם ואין כאן מקומו) הוא דשם בע"ז אמרינן דר"י דרש לא תחנם לא תתן להם מ"ח אבל אנן לא קי"ל בהא כר"י מל"ח אלא דרשינן על מילתא אחריתא רק הרמב"ם כ' להדיא דילפינן איסור מ"ח הואיל והקפידה התורה בנבלה דנכרי דווקא במכירה ונראה אי ילפינן מלא תחנם והלאו קאי על כל אומות כמ"ש התוס' ע"א דף כ' בד"ה דאמר וכו' א"כ ס"ד גר תושב בכלל לאו זה דמי מוציאו מכלל הלאו כמו דאסור להתחתן עמו וכן דייק לשון הרמב"ם אסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן לגר תושב ש"מ דס"ד אף גר תושב בכלל איסור ואם כן א"ש דלכאורה אף דאיצטרך מכירה בנכרי להורות דווקא מכירה מ"מ נתינה בגר מיותר דהא אינו מחויב ליתן ול"ל דקמ"ל דנתינה בי' מותר ולא הוי כלל איסור מתנת חנם גופי' מנין דילפי' מדכתיב מכור לנכרי דייקא מכירה נמצא הא כתיב בהדיא לנכרי ולא לגר תושב דאי אף לגר תושב אסור למה לי דכ' נכרי לאשמועינן רבותא יותר לגר תמכרנה וע"כ צ"ל דמותר וא"כ נתינה בגר מיותר וע"כ צ"ל להורות כאן נתינה מותר הא בכל איסורים שבתורה אסור ודינו דר"א מוכרח אבל אי אמרינן לא תחנם לאסור מתנת חנם והך דמכור לנכרי כבר כתבו התוס' לקבוע איסור עשה נוסף על הלאו וא"כ נתינה בגר אינו מיותר דאי לא כ' ה"א דאסור מלאו דל"ת ולא קשה למה כ' לנכרי תמכרנה נכתוב לגר תמכרנה דבזה חמור נכרי מהגר דבנכרי איכא איסור עשה ג"כ ולא בגר אבל מ"מ איסור איכא לכך איצטריך התורה לכתוב נתינה בגר וא"כ א"ש דכל הסוגיא בגמ' דפסחים הוא לר"י דיליף מלא תחנם לאסור מתנת חנם וא"כ לא קשה נתינה בגר ל"ל כנ"ל וליכא כאן ראיי' לכל איסורים שבתורה ושפיר צריכין למילף מן הך לכלב תשליכון אבל אותו הרמב"ם העתיק הך לא תחנם לא תתן חני' בקרקע והשמיט הך דלא תתן מתנת חנם דס"ל לא תחנם איצטריך להנ"ל רק אחר שהעתיק כל הנ"ל הביאו ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך וכו' או מכור לנכרי נכרי במכירה דווקא ולא בנתינה הרי דיליף הך מתנת חנם מזה דהקפידה התורה לנכרי דווקא במכירה ואם כן קשה נתינה בגר ל"ל ובפרט כפי שנראה מדבריו אין החיוב ליתן לגר בנתינה רק הרשות ואם כן קשה ל"ל וע"כ צ"ל למעט שאר איסורים דאסורים בהנאה והן הן דבריו בהל' מ"א דסמך דבריו דאיסור הנאה במשמע מהך דנבילה ודו"ק. והוכחה שהיה לרמב"ם לזה הוא הגירסא ישינה בגמ' דחולין דף קי"ד ע"ב אמרינן ר' אבוהו אמר לא תאכל אף איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה לגר בנתינה ולנכרי במכירה והתוס' מחקי לגירסא זו בטענה דאם אמרינן דברים ככתבן ליתא לראי' של ר"א אבל הרמב"ם קיים הגירסא דס"ל דלמסקנא לא ילפינן מן לא תחנם מתנת חנם וא"כ אף דלגר בנתינה ולנכרי במכירה מ"מ ילפינן דינו דאל"כ נתינה בגר ל"ל כהנ"ל וא"ש: וא"כ כיון דנראה דידים מוכיחות בדבריו לא יליף דינו של ר"א מהך דלכלב תשליכון אותו ולא זכרו כלל וע"כ אתיא הקרא לאסור חולין שנשחטו בעזרה ש"מ דס"ל דאורייתא ודוק. וא"כ אין כאן ראי' בהכרח מעין שני תירוצי התוס' הנ"ל והדבר שקול. איברא מ"ש הר"ש במסכת ערלה הא דתנן חולין שנשחטו בעזרה אוסר בכל שהוא להודיענו דחה"ל לא בטיל וקשה הא כבר שנינן מבשר בחלב וגוף איסור של חולין בעזרה הא כבר תנא בקידושין דאינו מקודשת וע"כ צ"ל דה"א הואיל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא לבטל קמ"ל דלא וכן משמע שם בהר"ש וא"כ נוטין הדברים לתי' התוספתא דלא בטיל אלא דהר"ש תי' שלישי דכלאי כרם שאסור בהנאה אף בדרבנן לא בטיל ותרומה שהוא מותר בהנאה בדרבנן בטיל וא"כ כל מה שפלפלנו באיסורי הנאה כבר הכריע הר"ש אבל באיסורי אכילה לבד בזה יש ספק: ואמת כי האו"ה הארוך פסק גם בגבינות איסו' דהוא רק איסור אכילה ומדרבנן ומ"מ פסק דלא בטל ולא ידעתי הראיי' שלו לו יהי' כדברי הב"י דרמב"ם ס"ל חולין בעזרה לאו דאורייתא הא הם אסורים בהנאה אבל מותרין בהנאה לא שמענו ואם כי הרמב"ם ס"ל בביצה שיש בו אפרוח דהוי ברי' ולא בטל אף דס"ל דהוא רק דרבנן אין ראי' דבריה חמיר בכמה דוכתי: שוב ראיתי כי הרמב"ם בפרק ט"ו מהל' תרומה פסק חביות סתומה של תרומה אפילו באלף של חולין לא תעלה דהוי דבר חשוב ועיין כסף משנה דס"ל להרמב"ם תרומה בזמן הזה דרבנן הרי אפי' באיסור דרבנן דבר חשוב לא בטיל ודוחק לחלק בין תרומה לשאר איסורים דבתרומה י"ל דהחמירו לענין ביטול דהא בגמ' ריש ביצה מדמה הך ליטרא דקציעות הוא תרומה דרבנן לאיסור יו"ט דרבנן דלא בטילה וכמו כן הא דתנן דדברים חשובים לא בטילים נתפצעו האגוזים נפרדו הרמונים יעלה באחד ומאה דברי ר"י וקשה הא ר"י ס"ל מין במינו לא בטיל ואי דהוי יבש שיבש הא דעת רש"י פרק הערל דאף ביבש ביבש ס"ל דלא בטל וצ"ל בתרומה דרבנן ובדרבנן ס"ל לר"י דמין במינו בטל כדאמרי' בחולין דף ק"א והני מחמת חשיבותן לא בטל ש"מ דאף בדרבנן אסורי אכילה גרידא לא בטילה דבר חשוב: אך בלא"ה דעת הרי"ף ורש"י להלכה דכל הני דלית בהו איסורי הנאה אפי' ברי' וחה"ל אפי' באיסור דאורייתא בטיל ויש להרי"ף ראיי' לתרץ קושי' התוס' דהקשו ממאי דאמרינן בזבחים כל הזבחים שנתערב בהם טריפה ירעו עד שיסתאבו הקשו הא אין פודין קדשים להאכיל לכלבים ולהרי"ף לק"מ דבחולין אף דבר חשוב בטלים כיון דלאו איסורי הנאה נינהו רק בקדשים החמירו כמו איסור הנאה וא"כ אם יהי' נפדה חוזרי' לחולין ובטל חשיבתו ואין כאן פדיון להאכיל לכלבים ודו"ק ולכן נראה בגבינה של נכרים בלא"ה פקפקו על האיסור לצורך הפסד יש להקל במילתא דרבנן:
ג
אבל אם וכו' מכח זה השיג בת"ח על או"ה דכתב בגבינות שנתערב בחלב טריפה וכו' והפר"ח והמ"י תי' דמיירי או"ה דהיה בגבינה הרבה מחלב טריפה דהי' ראוי להתכבד וכן האריך בנה"כ ואני לא הבנתי דמה יאמרו במ"ש להדיא גבינות שהועמד מהקיבה הנאסר מבשר דאסור משום דבב"ח הוי איסור מגופו דמה בכך הא הך גבינה לא בלע רק מן טעם איסור דמ"ש בב"ח או איסור אחר. ואפשר לומר דס"ל דטעם בשר הנבלע בהקיבה והוא נבלע שנית בחלב וא"כ הוי איסור מחמת עצמו ואין דנגד טעם בשר הוי ס' או"ה ס"ל דלא כר"י מגא"ש דאף בב"ח מעמיד לא בטל אבל לפי דקיימ"ל כשיטות ר"י בבשר בחלב לא אמרינן דבר המעמד וכו' לא מועיל תי' זה: מיהו מ"ש דגבינה של נכרים הוי איסור מחמת עצמו הואיל גזרו חכמים זהו מוכרח לפי דקיימ"ל מלח הבלוע מדם לא אמרינן לטעמא עביד. וא"כ קשה קושי' רשב"א למה ציר דגים בר' או ביותר הלא שמנונית הדג אנו חריף ואי דהמלח חריף מה בכך וביותר קשה לר"א וסייעתו דס"ל לא אמרינן כלל בשאר איסורים חנ"נ וצ"ל דכיון שפליטת הדגים ע"י מלח אינו אוסר מד"ת וחכמים אסרהו לא אסרו הפליטה רק אסרו דרך כלל הציר ואף דגזירת חכמים היה על ציר לאסור הוי כאיסור מחמת עצמו ומיהו לפי מש"ל ובאיסור דרבנו דאינו איסור בהנאה יש לצדד להקל א"כ גם בזו לצורך יש להקל ומ"ש הט"ז דמגיעם דמעמיד אותו בעור נבילה הוי איסור מחמת עצמו דהוי בב"ח דבריו תמוהים דלענין בב"ח העמדה בס' כמבואר בש"ע לעיל ובלי ספק דיש בחלב ס' נגד הבשר והעור וכמש"ל בסי' פ"ז באריכות ולכן דבריו תמוהים:
ד
דהרי הקליפ' וכו' הש"ך תמה דהרב רמ"א חשב לדין זה יוצא מתוס' חולין ושם לא נמצא דבר רק דלא אמרינן נ"נ בחצי חתיכה. אבל שלא יהי' חתיכה ר"ל לא נמצא בתוס' ומביא הש"ך ראיי' מפוסקים וביחוד הראבי"ה דס"ל דשייך חה"ל בקליפה ומ"מ ס"ל דלא אמרינן בחצי חתיכה נ"נ וכו' עיין שם. ואני לא הבנתי כיון דגוף התתיכה אינו נעשה נבילה איך יתכן לומר ענין חה"ל הא אין שם איסור עליו וצ"ל דס"ל אף דאין נעשה נבילה מ"מ אפשר לסחטו אסור כדלקמן סימן ק"ו ואם כן חתיכה זו לעולם אסור דהא אי אפשר להיות נסחט ולכך קרינן ביה חה"ל. אבל התוס' בחולין בכמה דוכתי ובשמעתא חתיכה נ"נ וכו' סברו דתליא זה בזה א"א חתיכה נעשה נבילה אף אפשר לסוחטו אסור לא אמרינן א"כ כיון דקליפה לא נעשה נבילה אפשר לסוחטו מותר ואין כאן שום איסור עליו ולמחר תשוב להיתרא והאיך נימא דהוי חה"ל זו חדא ועוד כיון דקיימ"ל כר"ת דקליפה אינו אוסר תערובתו בלח בלח ואין צריך אפי' ס' אע"ג דטכ"ע דאורייתא והאיך נימא דיבש ביבש לא יתבטלו הקליפה אפי' באלף מטעם חה"ל דהוא הכל גזירה דרבנן דלנ"ט דאורייתא לא חוששין ולמילתא דרבנן ניחוש דבר זה אין לו שייכות והראבי"ה ויתר הפוסקים דס"ל דהוי חה"ל היינו משום דס"ל כריב"א דלח בלח אוסר בנ"ט ובעי ס' וא"כ ה"ה ביבש דלא בטל אבל אנן דקיימ"ל כר"ת דאין צריך וא"כ הדבר במכ"ש ביבש ויפה פסק הרמב"ן וק"ל:
ה
מלבד תרנגולת בנוצתה וכו' הש"ך השיג על הרמ"א דמשמע מדבריו דדבר שבמנין הוי עד שהמ"י הליץ וסבר דגם רמ"א לא נתכוון לזה. ואני לא הבנתי דבריהם דהא כבש בעורו וצמרו פשיטא דהוי כמו תרנגולת בנוצתה כמ"ש הפר"ח וכ"כ הסמ"ק להדיא וא"כ קושית הגמרא בפרק כל הזבחים ונבטלי ברובא דקאמר הניחא למ"ד כל שדרכו למנות וכו' ור"פ משני האי תנא ליטרא דקציעות וכו' דס"ל כל שדרכו למנות ל"ב. וקשה הא הוי כבש בעורו וכן צפורי חטאת בנוצתן ובטילים וכן בזימן שנים ומצא שלשה כ' כתבו התוס' והא דלא בטילי משום דהוי דשיל"מ א"נ ב"ח לא בטילי. וקשה לר"פ לעיל ריש ביצה דמשני על נתערב באלף האי תנא דליטרא קציעות דהוי דבר שבמנין דהוי דשיל"מ והן בזבחים תי' דמשנה כהאי תנא דליטרא קציעות דהוי דבר שבמנין ש"מ דלא ס"ל תי' דלא ס"ל כרב אשי דב"ח ל"ב הך משנה איך יתורץ קושי' התוס' לבטלן חד בתרי וצ"ל דמוקמי למשנה דתנא דליטרא דקציעו' היא וקשה הא הוי בנוצתן וברור דלא בטיל ומעשה דר"ת דהתיר בתערובו' תרנגולים ואמר דלא הוי דבר שבמנין הואיל הם בנוצתן ברור דמתכוון לחה"ל דקרוי בגמ' בשילהי ע"ז דבר שבמנין וכן בפוסקים אבל לא לאת שדרכו למנות דהא אפי' בהמות לא היו בכלל את שדרכו ומכ"ש עופות דודאי היה ג"כ בזמן ר"ת כמו בזמן גמרא דהיה מוכרים עופות בסלים כמו שפירש' דמוכרים עדר בהמות ומכ"ש עופות כמ"ש רשב"א בתשובה אבל לדידן בזמנינו דאין עופות נמכרים ביחד פשיטא דאין הנוצה והעור מכבש מבטל מדבר שבמנין ונכון ופשוט ועיין סמ"ק ותמצא להדיא כדברי:
ו
שלא במינו הד"מ השיג על או"ה דכתב דווקא במינו וראיי' מן ברי' ולא ידעתי בשלמא ברי' דאינו במציאות רק באינו מינו דבמינו כמעט לא יצוייר וע"כ אסרו חכמים באינו מינו אבל חה"ל מנלן לומר כן ואי דגמרא עביד צריכתא כבר כתבנו לטיל דאין כאן ראיי' כי עיקר הדין במשנה דע"ז נשנית וכ"כ הרמב"ם בששה מינים השנוים הכל במינו והאחרונים לקמן סימן ק"י כתבו דמינו לאו דוקא ולא שמו עין במ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בערלה פ"ב משנה ז' וז"ל וכל הדברים באלו דינים בזה הענין שכל דבר אסור שלא נתנו בו חכמים שיעורא לא נאמר בו אוסר בכל שהוא כמו יי"נ ומה שמנו מן הדברים במינו כל שהוא שלא במינו בנ"ט וכו' עכ"ל. הרי הדברים מבוארים שכל מה שמנו חכמים הכל במינו ונתכוין לאותן שמנו חכמים במס' ע"ז ושם לא נזכר ברי': וכן מורים דברי הרמב"ם בפ"א מהל' אבות הטומאה דפסק נבילה בטלה בשחוטה לענין טומאת מגע שא"א לשחוטה שתעשה נבילה ותמה הראב"ד דהא זה לר"י נאמר דס"ל מין במינו ל"ב אבל לדידן דמין במינו בטל מה נ"מ וכבר כתב הר"י קורקוס דדוחק לומר דסוגי' הללו בגמרא הכל לר"י נאמר וגם קשה שם בגמרא הא יבש ביבש אף ר"י מודה דבטל וא"כ עדיין מה נ"מ אי בטיל בשחוטה הא מין במינו בטל. לכן י"ל דחז"ל קבעו דדבר חשוב לא בטיל לא לבד לענין איסור אכילה אף לכל הדברים אפילו לענין טומאה והרמב"ם ס"ל סתם חתיכה איירי חה"ל וא"כ תו לא בטיל רק ס"ל ה"מ מין במינו משא"כ בא"מ בטיל ולכך ס"ל דלכך נבילה בטלה בשחוטה דה"ל אינו מינו ובאינו מינו לא מועיל דבר חשוב ולק"מ. וזהו רק בטומאה אבל לא לענין איסור: אלא דעדיין קשה א"כ דג טמא ודג טהור וכן בהמה טמאה בהמה טהורה שני מינים הם ואיך כתב הרמב"ם חתיכות בהמה חיה ועוף ודג טמא שנתערב עם טהורים דה"ל חה"ל ולא בטיל ול"ל כאו"ה דחתוכים ה"ל מין במינו דהא כבר הוכחתי לעיל מדברי הרמב"ם דין ו' דאף בחתוכים ה"ל מבשא"מ וצ"ע. וצ"ל דמודה הרמב"ם לאו"ה דחתיכות הוי הכל מין א' דנקראים הכל חתיכה דג רק ה"מ כשהם בגדר חתיכה ר"ל אם הם נקראים בשם חתיכה ושם משותף הוא לכל המינים אבל אם הם קטנים ביותר דק מדקים שאין שם חתיכה עליהן א"כ שם מינים עליהם וזהו טמא וזהו טהור וא"ש ודברי או"ה דמחלק בין שלמים מוכרחים וצ"ע:
ז
ראש כבש וכו' הפ"ת חוכך להחמיר דאם אמרו בגמרא גבי גרב של דגים לסמוך אזה היינו דלא אתחזיק דהיה שם איסור אבל כאן דאתחזיק דיש איסור איך נסמך אהאי סימן. ויש פנים להיפוך שם אולי אלו היה הדג טמא כל חתיכות ביחד היה מתאים עם זה החתיכה כמו הטהור רק זה החתיכה לא הושם בגרב אבל כאן שכל התערובות לפנינו ורואים שהך מתאים ואינך לא לכך סמכינן אלא עם כל זה הא קי"ל סימנים לאו דאורייתא ודידי' זה סי' מובהק לסמוך בשל תורה קשה לצייר בשכל. לכן צ"ל דאיכא רובא דכשרים ומהתורה חד בתרי בטל דלא בטל רק הואיל דהוי חתיכה הראוי' להתכבד זהו דרבנן וסמכינן אסימן פשוט ג"כ אף דאינו מובהק ביותר ונכון:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
ק״א
א
ואם הוא ספק. עיין בשאילת יעב"ץ חלק א' סימן קנ"ח שהאריך בזה אם הא דדבר חשוב אינו בטל הוא מה"ת או רק מדרבנן ע"ש:
ב
כגון נבלה. עיין בתשו' מהר"י הלוי סי' כ"ה שכתב דאף בנתנבלה מחמת מיתה הוי ראויה להתכבד. עוד כתב דאפילו כחושה מאד הוי ראויה להתכבד ע"ש:
ג
ובשר בחלב. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן למ"ד במעשה שאפו קרעפניך עם חמאה בתשעה אגני נחושת ובתוכם היו שנים שקודם לזה נאפה בהם עם שומן וכתב דאעפ"י שמשחו הבעקליך בשומן וחמאה והיה בעין וא"כ נאסר כולו מ"מ בטילים ברוב דאותן שנאפו באנו השנים הם המיעוט נגד הנשארים ובטל כדין יבש ביבש ולא מקרי חתיכה הראויה להתכבד דאף ע"ג דבב"ח הוא איסור מחמת עצמו מ"מ הכא העיקר הוא העיסה ובב"ח הוא בלוע להכי בטל רק צריך לאסור כפי מנין אותה שנאפו בשני בעקליך והשאר להתיר וא"ל דמיחשב מין בשאינו מינו שהשומן אינו מינו עם החמאה וצריך ס' גם ביבש ואפילו באיסור בלוע לפי שכשיבשלם יתן טעם מ"מ הכא לא היה רק איסור דרבנן לפי שכל השומן היה של אווז ובכה"ג כתב הש"ך בסי' ק"ט דאפילו בא"מ בטל ביבש חד בתרי ע"ש:
ד
בנוצתה. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ט"ז שכתב דחתיכה שאינה מנוקרת לא הר"ל כיון דאיכא טירחא. ומה שראויה לעו"ג לא מיקרי חהר"ל ומ"מ לא החליט זה להיתר גמור רק צירף סברא זו לסניף לשאר סברות ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן צ"א שכתב דחתיכה גדולה וגם חיה אית לן רשב"א ור"ן ורא"ה ולע"ד גם הרמב"ם ס"ל כהרא"ה וכן פסק המחבר ורק מייתי יש חולקין וכתב רמ"א שכן נוהגין ופר"ח מסכים לגמרי כדעת המחבר ע"כ בהפ"מ צרפתי עוד קולא אחרת שהיה קצת ספק אם יצאה המחט מחיים בשני עברים כי נמצא אחר שהודח בחמין נרגש כמעט בעבר השני צרפתי להנ"ל והתרתי בהפ"מ מאד שעלה להפסד כמה מאות עכ"ד ע"ש ]:
ה
ואע"פ שאחר שנתערבה הסירו. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן רס"ז שכתב דאם לא נמצאת הטריפה עד אחר שנעשה ראויה להתכבד לא בטיל וע"ש עוד:
ו
שאר ב"מ. עבה"ט בשם ט"ז בענין בשר אווז שעל החזה כו' ועיין פר"ח שחולק עליו והעלה להקל כדעת רש"ל אכן בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף ק' העלה דיש להחמיר כהט"ז ע"ש:
ז
מכשירים. עיין בשו"ת שמש צדקה חיו"ד סי' ל"ג שהקשה דדברי המחבר סתרי אהדדי דכאן וכן בסעיף שאחר זה משמע הא אינם דומות אסורות והא כאן מיירי בכבשים שלימים גם התרנגולת נראה דמיירי שהיא חיה דלאחר בישול אי אפשר לכוין השומן ולעיל סעיף ג' כתב המחבר וכן לא חשיבה ר"ל אלא א"כ היא מבושלת וכן כבש שלם כו' ע"ש הרבה ישובים לזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
ק״א
א
(סימן ק"א ס"א בהגה"ה) רק מדרבנן אינה בטילה. היינו היכא דאסור מדינא כגון ביצת נבילה או בשר עוף בחלב וכרומה משא"כ בשר שנתעלם מן העין דאינו רק חומרא בעלמא אם נתערב ברוב שרי מטעם ס"ס כ"כ הש"ך בכללי ס"ס (דין י"ז י"ח י"ט):
ב
(ס"ב) וכשר בחלב. ואם נאסר ע"י כבישה מדברי המנ"י (כ"א סק"י) נראה דאין בו דין חהר"ל ולענ"ד יש לדחות ראיתו גם מדברי הט"ז סק"ד מבואר דבב"ח דרבנן יש בו ג"כ דין חהר"ל:
ג
(ט"ז סק"ד) כי איסור בב"ח יש כאן. קשה לי הא לעיל (ס"ס פ"ז) מבואר דמעמיד בעור קיבת כשרה אם יש ס' בחלב מותר הרי שע"י מעמיד לא נעשה בב"ח וא"כ במעמיד בעור נבילה אסורה רק משום נבילה ושוב לא הוי איסור מחמת עצמו גם לפמ"ש הט"ז (רס"י פ"ז) דבבשר טמא בחלב לא שייך לומר חנ"נ כיון דל"ש לומר דכל א' היתר בפ"ע לא הוי איסור מחמת עצמו ומה"ט לא הוי ג"כ חתיכה הראויה להתכבד עיין שם אם כן במעמיד בעור נבילה קיל יותר דלית ביה דינא דבב"ח לדונו לאיסור מחמת עצמו דהא יש בא' מהם איסור דאוריי' בלא התערובות וצ"ע ועל קושיא א' י"ל דחיישינן דלמא היה ס' בחלב אבל קושיא הב' צ"ע:
ד
(סעיף ז') אם נחתכה חתיכה אחת. אם איסור דרבנן נתערב חתיכה בחתיכות י"ל לדעת המחבר לעיל (סי' צ"ט ס"ו) דמותר לחתכם לכתחילה כדי שתתבטל כיון דכבר מעורב אלא דלא בטל מחמת שראוי להתכבד לא חמיר מתערובות חד בחד ומה שמחתכם לבטל הוי כמוסיף ומבטל וע':
ה
(שם) מותרת ממנ"פ. ומה"ט י"ל דאם נפל א' מהחתיכות לקדירה שיש בה אוכלים פחות מס' ונימוח דמותר כיון דנימוח אזדא חשיבות' והוי כמו נחתך וכן אם סלקוה מהקדירה מ"מ הקדירה מותרת אף דהחתיכה אסורה מ"מ י"ל דהפליטה מותרת עי' בפ"מ (סי' ק"י בדיני ס"ס אות י'):
ו
(סעיף ח') תרנגולת עם אחרות. אפשר דוקא עם אחרות דמדאורייתא בטל בזה סמכינן על הדמיון אבל לא חד בחד ואולם מהראיה של הגמ' מההיא דחתיכת דג לעיל (סי' פ"ג ס"ד) משמע דאף בדאורייתא סמכי' כההיא דדג דהוי בדאורייתא:
ז
(ט"ז ס"ק ט"ו) ולענ"ד שאין בדבר זה. ובספר תשו' מטה יוסף (ח"ב ביו"ד ס"ו) כתב שהרב מו"ה אברהם ז"ל שבשאלוניקי ועוד רבנים עשו מעשה להתיר:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
ק״א:א׳
א
אסורה בהנאה כו'. מבואר בש"ס דעבודת כוכבים (דף ע"ד ע"א) דאיסורי הנאה כגון בשר בחלב וכה"ג אם הן חה"ל אוסרין תערובתן גם כן בהנאה אפי' באלף וכן הוא בפוסקים ועי' בר"ן שם ועי' סימן ק"ט ס"ק ה' מיהו מותר למכרן לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבהן כמו שכתבתי לקמן סי' ק"י ס"ק ב':
ק״א:ב׳
א
ואם הוא ספק כו'. דחה"ל דלא בטלה ברוב הוא מדרבנן וספק דרבנן להקל ודוקא ספק אם הוא חה"ל אבל אם הוא ודאי חה"ל וספק אם הוא אסור לא בטיל כדלקמן סי' ק"י ס"ט וע"ש:
ק״א:ג׳
א
ובשר בחלב. דכיון דכל חד באפי נפשיה שרי וע"י חבורן יחד נאסרו חזר הכל להיות כגוף אחד:
ק״א:ד׳
א
אין לה דין חה"ל. הטעם כתבו הש"ד סי' מ"א והרשב"א והר"ן ושאר פוסקים משום דמכנ מקום אין האיסור הנבלע בה חשיב נ"ל.
ק״א:ה׳
א
ואפי' חתיכה שלא נמלחה כו'. עיין לעיל סימן ס"ט סי"ד ובמ"ש שם:
ק״א:ו׳
א
כל חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה כו'. כתוב בספר ל"ח (דף רי"א ע"ב) וז"ל וצ"ע דמהיכא נאסרה כדי קליפה כ"א ע"י שקבלה טעם האיסור מדבר אחר וא"כ אפילו כשנאסרה כולה עכ"ל ולק"מ דהא משכחת לה בבשר בחלב וק"ל ומכל מקום מה שהוציא כן הרב מתוס' לא מצאתיו רק שבתוס' פרק גיד הנשה ריש (חולין דף צ"ו) כתבו בשם הרא"מ דבקליפה וכהאי גוונא לא אמרינן חנ"נ ואין ראיה מזה דלא הוי חה"ל והא ראיה דהא מדברי ראבי"ה שהביא המרדכי פרק גיד הנשה סימן אלף צ"ד והכל בו ס"ס ק"ד גבי מליח חלב ובשר מבואר דאפילו בקליפה אמרינן דחה"ל לא בטיל אע"ג דסבירא ליה בהדיא דלא אמרינן חנ"נ בחצי חתיכה וכמו שהביא המרדכי על שמו פכ"ה סי' אלף קס"א גבי טיפת חלב וכן רבינו ירוחם בנט"ו סוף אות כ"ה ס"ל דבקליפה אמרי' חה"ל לא בטיל ובאות י"ג הביא די"מ דבחצי חתיכה לא אמרי' נ"נ מיהו בתשובת מיימוני המ"א סי' י"א מצאתי דמשמע דבקליפה לא אמרינן דהוי חה"ל והובא בהגהת ש"ד סי' ל"ג בהג"ה המתחלת מעשה בא לפני ר' כו' וצ"ל דראבי"ה וסייעתו מיירי שאם יקלפוה יהיה חתיכה ה"ל:
ק״א:ז׳
א
תרנגולת בנוצתה כו' בטלה כו'. משמע מדברי המחבר והפוסקי' דגם דבר שבמנין נמי לא הוי וכמ"ש מהרש"ל באו"ש ובספרו פג"ה סי' נ"ג שמחוסר תיקון גדול כ"כ לא הוי נמי דבר שבמנין והכי מוכח להדיא במרדכי פ"ק דביצה ע"ש וכנ"ד הב"ח דלא כת"ח כלל מ' ד"ג שכתב דאף דבטלה מכח חה"ל לא בטלה מכח דבר שבמנין וע"ל סי' ק"י ס"ק י"ג:
ק״א:ח׳
א
ואע"פ שלאחר שנתערבה הסירו הנוצה. מ"מ כיון דבתחלת התערובו' נתבטל אין חוזר וניעור. סמ"ק:
ק״א:ט׳
א
וכן כבש שלם. אפי' הופשט עורו:
ק״א:י׳
א
מלבד תרנגולת בנוצתה. וכבש בעורו וכה"ג:
ק״א:י״א
א
מלבד רגלי אווז. וכתב בת"ח שם בשם מהרא"י דרגלי אווז שלא הוחרכו עורן מעליהם כמו שרגילים לעשות דמי לתרנגולת בנוצתה:
ק״א:י״ב
א
שומן הכנתא כו'. ובפסקי התוספות דנדרים סימן פ' מצאתי שכתבו וז"ל וצ"ע בהדרא דכנתא עם שמנה שמא ראויה היא להתכבד עכ"ל ונראה דהכל לפי הזמן והמקום:
ק״א:י״ג
א
אבל עור שומן אווז כו'. ומהרש"ל חולק בזה ולפי שדינים אלו משתנים לפי המקום והזמן וכמ"ש הרמב"ם והפוסקים וכדלקמן ר"ס ק"י קצרתי בזה והכל תלוי בראות עיני המורה אם הוא חשוב להתכבד באותו מקום לא בטיל ואם לאו בטל ואם יש ספק אזלינן לקולא וכדלעיל ס"א בהג"ה:
ק״א:י״ד
א
קורקבן כו'. מסתימת לשון המחבר משמע אפי' קורקבן של אווז וכן משמע מדברי שאר פוסקים אבל מהרש"ל כתב באו"ש ובספרו פג"ה סי' נ' דקורקבן אינו בטל וכן נמצא בשם מהר"מ לקמן בהג"ה המתחלת מהר"מ אסר מחט שנמצא בקורקבן כו' שפסק כן עכ"ל (ואחריו נמשך הב"ח) ואגב חורפיה לא עיין שפיר דהמעיין שם בסי' נ"ד בהג"ה זו יראה להדיא דלא קאי אלא אאווזא שנתערבה בשאר אווזות דחשיב לאווזות חה"ל אלא שהטריפות של האווזא היה בקורקבן שלה שנמצא בה מחט וכ"כ בתשב"ץ סי' שכ"ח גם כן בהדיא בשם מהר"מ שאסר שאר האווזות שנתערבו עם אותה האווזא שנמצא בה המחט בקורקבן מפני שהאווזא היא חה"ל עכ"ל והכי איתא נמי בהגהת ש"ד ד' ווינציא"ה שנת שכ"ד בהדיא א"כ אין מדברי מהר"מ ראיה כלל אלא דהכל תלוי לפי המקום והזמן:
ק״א:ט״ו
א
או נתרסקו. וכתב בת"ח כלל מ' סוף ד"ה ומשמע באו"ה הא דבטל אם נתרסק היינו שלא נשאר שם דבר חשוב אבל נשאר חה"ל אף על גב דבטיל מטעם בריה מ"מ עדיין חשוב ואינו בטל מטעם חה"ל וסברא נכונה היא עכ"ל ועיין עוד בב"י ובת"ח מ"ש בשם מהרא"י:
ק״א:ט״ז
א
ואפי' לאחר כו'. ע"ל סי' צ"ט ס"ק (ט') [ט"ו] וסי' ק"י ס"ק ל"ט:
ק״א:י״ז
א
והוא שנתרסקו שלא כו'. ע"ל סי' צ"ט ס"ה ובמ"ש שם:
ק״א:י״ח
א
ואין חילוק בין נתערבו במינם כו'. כלומר דחה"ל אפי' שלא במינו לא בטיל באלף ולאפוקי או"ה דכתב דחה"ל דוקא במינו לא בטיל וע"ל סי' ק"ב ס"ק ד' ועיין לקמן סימן ק"ט ס"ק ח' כתבתי היכי משכחת לה דחה"ל נתערבה שלא במינה וע"ל סימן ק"י ס"ק א':
ק״א:י״ט
א
מדמין שומן כו'. ע"ל סי' פ"ג ס"ק ד':
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
ק״א
א
רק מדרבנן. עיין סי' ק"ב סעיף ח' כתבתי דאפילו בספק איסור דרבנן יש חומרא בדבר שיש לו מתירין דוקא ולא בשאר דברים שאינם מתבטלים:
ב
ואם הוא ספק אם היא ראויה כו'. דחומרא זו דחתיכה הראויה אינה בטילה היא מדרבנן ועיין מה שכתבתי ריש סי' ק':
ג
ובשר בחלב. לפי ששניהם נעשו גוף אחד וראייה דהי' לוקה מן התורה אפי' לא אכל רק כחצי זית מחלב וחצי זית מבשר:
ד
מחמת שקבלה טעם כו'. דהא אין הבלוע ראוי להתכבד ומכח זה כ' בד"מ ובת"ח כלל מ' דגבינה שהועמדה בחלב טריפה שנתערבה דלא הוה חתיכה הראויה להתכבד שהאיסור בה בלוע הוא ולא כאו"ה כלל כ"ה דין ה' שהחמיר גם בגבינה זו מטעם דהוה כנולדה באיסור. ומו"ח ז"ל תמה על הרב רמ"א בת"ח שהרי פסק שם בכלל מ"ג בגבינה של עובד כוכבים דלא מהני בה ס"ס כיון דהאיסור מגופה כו' ומכח זה פסק גם כאן כאו"ה דהוה ראויה להתכבד ולי נראה דשם מיירי מגבינה של עובד כוכבים שיש בה חשש שנתערב בה חלב טמא ולא היה שם ביטול ברוב כשרים וקמ"ל דלענין ס"ס החמירו בה מטעם דאע"פ שנאסרו כל גבינות עובדי כוכבים מספק מקרי ודאי איסור כיון שחכמים אסרוהו מתחילה מכח ספק דאורייתא כמבואר באו"ה כלל כ"ו בראשו וזהו שקורא אותו איסור מגופו כלומר איסור ודאי ואין לו היתר מכח ספק ספיקא דאלו מכח ספק אחד פשיטא שאסור אע"ג שהוא מדרבנן כיון ששם טעמא דחיישינן שנתערב בה חלב טמא והוה ספק דאורייתא ואפי' מצד ספק ספיקא אינו מותר דהספק הראשון נחשב לודאי כיון שעיקר איסור דרבנן בזה הוה במקום ספק דאורייתא ולא דבר שם כלל מראוי להתכבד אבל הכא דמיירי שהועמד בחלב טריפה ונתערב ברוב דהיינו שראוי להתיר מצד בטל ברוב כשר אלא שאתה באתה לאסור מצד ראוי להתכבד בזה אני אומר כיון שהיא בלוע דהיינו שאין בה תערובת) חלב טריפה איסור אלא שהועמדה בו ע"כ לא הוה רק בלוע ובטיל וכמו שיתבאר בסמוך חילוק זה בין הועמד בחלב טריפה או נתערב שם חלב טריפה. ורש"ל כתב בפרק כ"ה סי' מ"ח וזה לשון המרדכי בשם רבינו שמשון ברבי אברהם מי יודע אם גבינות חשובות כחתיכה הראויה כו' ולי נראה דבודאי אין שם חתיכה הראויה כו' נופל על הגבינות דאם היא לחה אינה חשובה ואף יבשה שחשובה בזמנינו מכל מקום אינה חשובה כל כך לאכול בה כדי שביעה שהיא קשה לגוף ובפרט מאחר שכמה בני אדם אין אוכלין אותה אפי' על ידי הדחק עד כאן לשונו ולא נראה לעניות דעתי דבריו דהא אמרינן בפרק רבי אליעזר דמילה גבינה אפי' בת יומא מעלי וכן כ' בת"ה הארוך לענין גבינה שנעשה מבהמה טריפה העתיקה בית יוסף בסי' כ"א דגבינה הוה ראויה להתכבד וכן פירש רמ"א בסי' פ"א ומ"מ דוקא שם דהוה איסור מחמת עצמו דהא נתערב שם חלב מבהמה טריפה והוה בלוע ראויה להתכבד אבל בגבינה בלועה מאיסור שזכרנו מכח שהועמד בחלב טריפה לעיל דברי הת"ח נכונים דלא הוה חתיכה הראויה להתכבד וכן באיסור תערובת חלב טמא ג"כ הוה אינה ראויה להתכבד דהא כ' הטור סי' קט"ו בטעם איסור גבינות של עובד כוכבים שמא עירבו בה חלב טמא אע"פ שאין חלב טמא נקפה חיישינן שמא ישאר ממנו מעט בין נקביה עכ"ל וזה פשוט שאין שייך באותה חלב שבין הנקבים ראויה להתכבד כיון שאין גוף הגבינה נעשית ממנה מה שאין כן בתערובת חלב טריפה ומ"ה זכר בת"ח כלל מ"ג שמא נתערב בה חלב טמא ולא מהני ספק ספיקא ולא זכר שם מענין שהיא ראויה להתכבד לענין שלא יועיל לו ביטול ברוב כי בזה היה ודאי בטל אם יש רוב כיון שאינו אלא כמו בלוע ומ"מ נראה לי דסתם גבינה של עובד כוכבים שנתערבה בין הכשירות חשבינן לה לאיסור בלוע ובטילה ולא אמרינן דאתיא מחלב בהמה טריפה דבתר רוב אזלינן ורוב הבהמות כשירות וראייה מדאיתא הרבה טעמים בפרק אין מעמידין למה אסרו גבינות עובדי כוכבים כמו שהביא ב"י בסי' קט"ו ולא זכר טעם זה דנעשה מטריפה אלא שמא עירבו בה חלב טמא וזה לא הוה ראויה להתכבד ודינו כמו איסור בלוע כמו שזכרנו אכן טעם אחד חשב שם שמעמידין אותו בעור קיבת נבילה ומכח זה יש לה דין הראויה להתכבד כי איסור בשר וחלב יש כאן ע"כ במקום שידוע שאין מעמידין בעור קיבת בהמה של עובד כוכבים לא הוה חתיכה הראויה להתכבד כן נראה לע"ד:
ה
ויש חולקים בכל זה. פירוש וסבירא להו דהא דאמרו ראויה להתכבד לאו שתהא ראויה כמו שהיא עתה אלא משום שיעור נקט ליה דגדול כי האי שראוי ליתן לפני אורח אחר שנתבשל:
ו
מלבד תרנגולת בנוצתה. לפי שהיא מחוסר מעשה גדול משמע דאם הסירו כבר הנוצות ועדיין לא נטלו משם המעיים ולא נפתח הבטן אין זה חשוב מחוסר מעשה ולא בטיל וכבש שלא הופשט מעורו פשיטא דבטיל ק"ו מנוצות התרנגול' וכ"כ רש"ל:
ז
אבל אם כבר נחרכו. אף על פי שלא ניטלו טלפיהון אפשר לקוצצן ולא חשיב מחוסר מעשה גדול:
ח
ראש של עופות. כתב רש"ל פ' גיד הנשה סימן נ"ג דהראש של בהמה לא חשיב רק ראש של עגל וכ"ש לשון של שור דחשיב שהרי אברהם כיבד את המלאכים בג' לשונות:
ט
שומן הכנתא כו'. כתב רש"ל שם בסי' הנ"ל דהדרא דכנתא של עגל חשיב אע"פ ששאר בני מעיים לא חשיבי וכבר כתב השולחן ערוך ריש סי' ק"י דהכל לפי המקום והזמן ובינינו הדרא דכנתא של עגל חשוב.
י
אבל עור שומן כו'. באו"ה שם בגליון מביא דאם נחתך העור של אווז לרצועות בטל חשיבותו ותמה רש"ל שם כיון שאם נחתכה אינה חשובה מאיזה צד תהא חשובה בשלימותה כו' וגם לע"ד יפלא איפכא דעיקר כיבוד בעור האווזא אחר שחותכין אותו לחתיכות לטגנם עינינו רואות שמכבדין בכל מקום באותן החתיכות המטוגנות בפני אנשים חשובים ע"כ ודאי הוה חתיכה הראויה להתכבד אפי' בנחתכה ונראה מש"ה לא הביא רמ"א בש"ע ובד"מ חילוק זה אע"פ שבת"ח הביאו לאו עיקר הואואין להקל בזה כן נלע"ד.
יא
קורקבן כו'. כתב רש"ל בפ' גיד הנשה סימן נ' וז"ל אכן נראה לי שברוב מקומות שראיתי שהקורקבן של אווז חשיב ראוי להתכבד ומאחר שכ' הרמב"ם שהכל תלוי לפי הזמן ודאי חשוב קורקבן אווז חשיב ולא בטיל ע"כ. משמע דשל תרנגולת לא הוה ראוי להתכבד וכ"כ במהרי"ל בשם מוהר"ר טעבל חילוק זה ועי' מ"ש סי' ע"ה דדוקא לענין זה הוה קורקבן בכלל מעים כדברי הטור. כתב רש"ל שם וז"ל חכמי קראקא הורו על בשר אווז שעל החזה שקורין ביל"ק אע"פ שהופשטה האווז אעפ"כ נקרא הביל"ק ראוי לכבד ולי נראה דשלא כדין הורו אע"פ שהאמת במקומות הללו שראוי לכבד לפני אורחים בצלייה מ"מ מאחר שהופשט האווז וניטל תפארתה בטל ממנה החשיבות וקצת דומה לבריה שנטל ממנה מעט בטל חשיבותה ואין כאן בטל חשיבותה מאחר דכשלא היתה מופשטת היתה חשובה ביותר עכ"ל ותמה אני אם יצאו דברים אלו מפי רש"ל שמאד תמוהים הם וכי בחתיכה גדולה וחשובה מאד ונחתך ממנה קצת נאמר שבטלה חשיבותה והא אמרינן בסעיף שאחר זה דלא בטל חשיבותה מכח נתרסק או נחתך עד שתאבד צורתה כו' ואין דומה זה לבריה דכל שניטל קצת ממנה אין שם בריה עליה וע"כ אין לסמוך ע"ז למעשה רק כמו שהורו חכמי קראקא הנ"ל דכל חתיכה הראויה לכבד עכשיו חשיבא היא אע"פ שהיתה חשובה יותר. כתוב בלבוש דאותן כבדים של אווזות שנהפכו ללובן מכח השומן ודאי חשובין הם ולא בטלי:
יב
ואין חילוק בין אם נתערב במינם. פירוש דלענין דבר שיש לו מתירין בסי' ק"ב אמרינן באינו מינו אפילו בדבר שיש לו מתירין בטיל וכתוב באו"ה כלל כ"ה דק"ו לענין שאר דברים שאין מתבטלים כגון בריה וחתיכה הראויה להתכבד דספיקן מותר כמ"ש ריש סימן ק' דאם נתערבו באינן מינן דלא מהני חשיבותייהו ובטלי וחולק עליו רמ"א מדכתב רשב"א והש"ע בסי' ק' בקדרה של ירקות שנאבד בה בריה דהכל אסור ש"מ אפילו שלא במינו לא בטילה הבריה ובאמת דבריו עצמם של או"ה סותרים זא"ז דבכלל מ"ג כתב הרבה דינים בתולעים שאוסרים בתערובות וכתב בת"ח כלל מ' דשאני בדבר שיש לו מתירין שאין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אחר כך לא רצו חכמים שיבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על דבר האסור אלא על שם הדבר שנתערב בו והוה כמי שאין לו מתירין עכ"ל ובסימן ק"ב סעיף א' כתבתי בשם הר"ן טעם אחר יותר נכון ומ"מ איני יודע בהג"ה זו היאך שייכא כאן לענין ריסוק וביטול החתיכה מחמת נחתך ולפי הנראה דט"ס יש כאן ומקומה בראש הסי' במ"ש הש"ע שאין בטילה וכאן אין מקומה כלל:
יג
אם היא של איסור אף כולן מותרות. ונראה פירושו אם תרצה לומר שגם האיסור נכנס בכלל ספק זה דשמא נחתך וכתב באו"ה כלל כ"ה דדין זה היינו ביש ששים באיסור נגד ההיתר:
יד
אין תולין לומר כו'. אע"ג דבכל דוכתי תולין ברוב יראה דהכא איכא למימר אדרבה כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא והוה כמו כל דפריש מרובא קא פריש ונמצא שהאיסור שהוא המועט לא נשתנה והופרש מקדמותו מהרא"י בהגהת ש"ד אבל אין לומר הטעם דכל קבוע כמחצה על מחצה דכאן יש לפניך שני קביעות האחד החלק הנחתך והשני שנשאר שלא נחתך וא"כ טפי היה לומר שהאיסור בחלק שנחתך כי חלק זה הרוב נגד הקבוע השני ע"כ צ"ל כמו שתירץ מהרא"י שסברא הוא שהוא בחלק הנשאר קיים:
טו
דומות ומכוונות יפה. משמע במראה ג"כ יהיו שוות ואע"ג דגבי שומן הקורקבן סגי במראה השומן לחוד הכא שאני כיון שאפשר לברורי ג"כ ע"י שיהיו מכוונים יפה בחיתוך צריך לברורי בזה גם כן כנלע"ד. וכ' באו"ה כלל נ"ב עתה שאין אנו בקיאין כל כך אין לנו להתיר בכה"ג אם לא שיהיה הפרש גדול וניכר ע"כ עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב וז"ל וקבלתי מחכם אחד שקיבל מפי חכמים אם נמצא מים בראש כבש א' דמיטרפא ביה ולא נודע מאיזה כבש הוא יש לבדוק בחוט השדרה של הכבשים וכל כבש שנמצא בו מים במוח שבראש יהיה מים בחוט הנמשך מהמוח לשדרה ותולין שהראש הוא מאותו כבש להתיר האחרות עכ"ל. ולעד"נ שאין בדבר זה כדאי להתיר עליו ספק טריפות כיון שלא נמצא בתלמוד ובפוסקים:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
ק״א
א
(סימן ק"א סעיף א' בהג"ה) ואם הוא ספק חתיכה הראויה להתכבד אזלינן לקולא. דברי הט"ז בכאן צריכין עיון שכתב לענין גבינות העובדי כוכבים דלא בטילי שהרי ראוים הם להתכבד אא"כ ידוע שלא הועמדו בעור קיבת נבילה משמע שר"ל דאפילו אם רק יש לחוש שהועמדו בעור כו' דה"ל איסור בב"ח ולא בטילי ולא ירדתי לסוף דעתו בזה שהרי הוא ספק אי אסורין מחמת עצמן דשמא לא העמיד בעור וכו' שהרי דעת התוס' ור"ת והרשב"א והרבה פוסקים הביאם הב"י סימן קט"ו. דלא קי"ל כמ"ד איסור גבינות העובד כוכבים משום שמעמידין אותן בעור וכו' אלא כריב"ל בש"ס דע"ז (דף ל"ד) דטעם משום שאין נזהרין בגלוי ועוד שמא העמיד בחלב קיבת נבלה וטריפה וכפרש"י שם לחד מ"ד ולא ה"ל איסורו מחמת עצמו ולא הוי ראויה להתכבד וכמ"ש הט"ז עצמו סי' פ"א לענין ספק אם הגבינה מחלב טריפה דבטיל דה"ל ספק ר"ל ועוד דהרי מוכח להדיא מדברי התוס' פא"מ (שם הבאתי ר"ס ק"ה) והרשב"א והרא"ש והר"ן והרמב"ם פ"ג ופ"ט מהמ"א והרע"ב והב"י ס"ס פ"ז דגבי עור קיבת נבילה לא שייך איסור בב"ח שאין נותנין ממנו רק דבר מועט ובב"ח בטעמא תל' רחמנא וכל אימת דלא יהיב טעמא עדיין אין כאן איסור בב"ח וראיתי בפמ"ג שר"ל בפשיטות שהט"ז מיירי בשאין ס' נגד הטור ויש כאן איסור בב"ח וכ"כ הח"ד ומ"מ קשה דמי יאמר שהעמידוהו בעור ועד שאין ס' נגדו וכן המ"י מיקל בסתם גבינות עובדי כוכבים דלא הוה אי' מגופו אלא מכח תערובות כדאיתא בירושלמי ור"ן וזה דלא כט"ז דקרי ליה אי' בב"ח ועיין בבאה"ט של מ' זכרי' מענדיל ומיהו הפר"ח כתב דאיסור ג"נ הוי איסור מצד עצמו דהרי אף אם העמידוהו בעשבים אסור:
ב
(סעיף ב' בהג"ה) כל חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה בטלה שהרי הקליפה אינה ראויה להתכבד. כתב הש"ך בשם סל"ח תימא דמהיכן נאסרה כ"ק אם ע"י שקבלה טעם מאיסור אחר ותיפוק ליה דה"ל איסור בלוע. וכן בס' מ"ש הניח בצ"ע. ול"נ דלק"מ שהרי אפשר להיות אסורה כ"ק מחמת עצמה כגון מקום חתך דאמרינן בש"ס פ' המקשה (דף ס"ח) ופ' ג"ה (דף צ"ט) דבעלמא אסור ופרש"י כגון הוציא העובר את ידו סי' י"ד ס"ב ואבר המדולדל סימן נ"ה ס"ה דבכולן מקום חתך אסור עכ"ל משמע דאפילו מדאורייתא אסור שהרי גבי זרוע בשילה אמר שם זהו היתר הבא מכלל איסור ע"ש ודו"ק ועוד משכחת לה במבשל בשבת ע"י ערוי שנאסרה כדי קליפה מצד עצמה והשתא א"ש דמשמע מדברי הג"ה דבטילה ברוב קאמר כדין יבש ביבש ר"ס ק"ט ולפי מ"ש הש"ך דאיירי שנאסרה כ"ק ע"י בב"ח בחם לתוך צונן תקשי דהאיך תבטיל ברוב כיון שאם יבשלם יתן החלב טעם כמ"ש ר"ס הנ"ל דכה"ג ס' בעינן וא"כ נצריך ס' נגד הקליפה לפ"ד הש"ך סימן צ"א ס"ד ולפי מ"ש א"ש ועיין סי' ק"ה מש"ש בס"ד ועוד דכבר הוכחתי ר"ס פ"ז דבחם לתוך צונן לא הוי דרך בישול ואינו אסור מדאורייתא ומש"ה לא הוי איסורא מצד עצמו. וכ"ה בס' מ"ש ולפמ"ש א"ש: ודע דחתיכה הנאסרה כ"ק בטילה ברוב ביבש וא"צ לקלוף את כולן מספיקא וכמ"ש המרדכי פג"ה בשם ראבי"ה ומביאו הב"י סימן ק"ה גבי חֵלב ובשר שנמלחו יחד:
ג
(סעיף ג') וכן כבש שלם כו' לא חשיבה ראויה להתכבד. עיין בספר חוות דעת שהוכיח מהסוגיא דפסחים (דף פ"ח) דלא כמ"ד דכבש שלם בטל ולא חשיב חתיכה הראויה להתכבד דאמרינן התם גבי ה' שנתערבו עורות פסחיהן זה בזה ונמצאת יבלת באחת מהן כולן יוצאין לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני. ואמר עלה אביי לא שנו אלא שנתערבו אחר זריקה דבעידנא דאיזדריק דם מיהא חזי לאכילה אבל נתערבו לפני זריקה חייבין לעשות פ"ש כיון דבשעת זריקה לא הוו חזו כולם לאכילה והשתא למ"ד דכבש שלם בטל תקשי הא נמי נתבטל ברוב הפסח הבעל מום בארבעה השלימים ויהיו כולם מותרין באכילה וזריקת הדם הוי שפיר לאכילת בשר וא"כ ליפטרו מפ"ש אף כשנתערבו לפני זריקה ואין לומר משום דאין ראוי להקטר האימורין דהוי כאברים באברים דכולן יוצאין לבית השריפה כדאיתא בזבחים (דף ע"ז) מטעם דהוי דרכן למנות דחשובין הן כיון שעולין לגבוה דז"א דלא יהא אלא נטמאו האימורין או שאבדו דמותר הבשר באכילה א"ו מטעם חתיכה הר"ל אינה בטילה עכ"ד. והמתבאר מדבריו דאלו להפוסקים דס"ל דכבש שלם אינו בטל אתי שפיר הא דחייבין פ"ש כשנתערבו לפני זריקה משום דכלהו אסירי כיון דהפסול לא נתבטל ברוב הכשרים והוא תמוה אצלי דאף למ"ד דס"ל דכבש שלם לא בטל אכתי תקשי אמאי חייבין בפסח ב' מחמת שא"ר לאכילה דהא דלא בטיל הוא מטעם חתיכה הראויה להתכבד וז"א אלא מדרבנן אבל מה"ת ודאי בטיל וכולן ראוין לאכילה והאיך מחייבין ליה בפסח שני כיון דמדאורייתא פטור ה"ל חולין בעזרה וכה"ג הקשו התוס' בפסחים (דף פ' ע"ב) וכ"כ שם (דף ס"ב ע"א) ע"ש אלא נראה דהא דאסורין באכילה אינו משום תערובות דבשר הפסול בהכשרים דהוי דרבנן דמדאורייתא בטל ברוב אלא משום לתא דאורייתא משום תערובות האימורין שנתערבו של הפסול בכשירין ונפסלו כולן מהקטרה דלענין זה לא מהני ביטול ברוב דמה שעולה לגבוה חשוב ולא בטל וכדתנן בפ"ח דזבחים גבי תערובות אברין באברין וכיון דאסור להקטיר האימורין של כל החמשה פסחים לא הוו ראוין לאכילת הבשר מה"ת. דהא קי"ל דכל כמה דלא מתקטרי אימורן לא מתאכיל בשר וכיון שאסורין באכילה מה"ת חייבין בפסח שני ומה שדחה זה בעל חוות דעת דלא יהא אלא נטמאו האימורין או שאבדו דמותר הבשר באכילה אין הנידון דומה לראיה דבנטמאו לא חזי להקרבה מה"ת מש"ה הוי כאלו נאבדו וליתנהו כלל ואין מעכבין אכילת הבשר אבל פסול דתערובות שאינן ראוין להקרבה רק מדרבנן כמ"ש התוס' בזבחים שם וביומא (דף ס"ד) אבל מדאורייתא מחזי חזי. דלא הוי כנאבד אלא כאלו איתנהו וא"כ מעכבי אכילת הבשר מה"ת. ושפיר חייבין בפסח ב' מה"ת ולפ"ד השאגת אריה בסוף ספרו בכה"ג שא"ר להקרבה מדרבנן מעכבי אכילת בשר אף לרבנן ועיין מ"ש בזה בחידושי לפסחים (דף נ"ט): ובספר יד המלך כתב דה"ט דלא בטל ההוא דפסח בעל מום בד' הכשרים ונימא על כל א' מרובא פריש דהא כבר הופשטו ונטלום הבעלים על כתפותיהן קודם שנולד הספק במקום הקביעות. משום דהתם אין הרוב מסייע לבטל כיון דבלאו איסור מום אסור פסח א' לחבירו משום שלא למנויו ואינו נכנס בגדר ספק היתר ע"כ אין מצטרף לבטל ומזה מוכיח דאם נדר א' שלא לאכול מכל בהמה וחלב שבעולם רק מאחת אסור לאכול גם מאותה שלא נדר משום דלא אמר אצלו דפריש מרוב כשרות כיון דבלא"ה כולן אסורות לו מחמת נדרו. עיין בס' נודע ביהודה סי' ט"ז דמתיר בחלק אחוריים שנתערב טריפה בכשרות שמתבטלים ולא הוי ראויה להתכבד כיון שא"ר לישראל כמות שהן ויש בזה טירחא גדולה לנקר טפי מתרנגולת בנוצתה וכבש בעורו:
ד
(סעיף ו' בהג"ה) ואין חילוק בין אם נתערבו במינם או בשא"מ. ואפשר להיות נתערבו בשא"מ כגון במינו דגים שאינם שוים בשמם כגון טמא וטהור ושוים במראה כגון שנחחכו בענין שאינם ניכרים כמ"ש סי' פ"ג ס"ד והנה בזה יש פלוגתא בין או"ה והד"מ סי' צ"ח ס"ק ה' דדעת או"ה דהא דאמרי' ששני מיני דגים שאינם שוים בשמא ה"ל ב' מינים ה"מ כשהן שלימים אבל כשהן חתוכין הכל מקרי חתיכות דג וכתב עליו הד"מ ואין דבריו נראין דאין זה שמן העצם שנלך אחריו לענין מין במינו כנ"ל עכ"ל. ונלע"ד דכל א' לטעמיה אזיל דאו"ה סובר דחתיכה הראויה להתכבד בשא"מ בטיל ומש"ה הוכרח לומר דחתוכים הוא מין א' דאל"כ תקשה עליו מהש"ס דפג"ה (דף ק') דאמרינן שם דהא דתנן שם במשנה (דף צ"ו) חתיכה של נבילה ושל דג טמא שנתבשלה עם חתיכות דהיתר אם אין מכירן כולן אסורין ואין בטלין מיירי בחתיכה הר"ל אלמא דאפילו בשא"מ לא בטילי דהא דג טמא וטהור אינם שוים בשמא כמש"ה. ולענין חהר"ל לכ"ע בתר שמא אזלינן ומש"ה הוכרח לומר דחתוכין הוא מין א' אבל לפ"ד הג"ה דאין חילוק בין אם נתערבו במינם או בשא"מ אתי שפיר הש"ס בלא"ה ומשו"ה אינו מוכרח לומר דחתוכים הוא הכל מין א'. אלא יותר מסתבר דב' מינים הם כדהיו מעיקרא דמה שנקראים עכשיו כולן מין א' אין זה שמן העצם והפר"ח לעיל סי' צ"ח לא הביא רק דברי או"ה וכתב דדבר ברור הוא שאין חלוקין בשמן רק כשהן שלמין אבל כשהן חתוכין אין חלוקין בשמן דנקראין בשר שור ובשר איל ודמי לדם הפר ודם השעיר דמקרי מב"מ משום דשם דם א' הוא וה"נ שם בשר א' הוא וי"ל דש"ה דכל דם מקרי סתמא ולא על שם המין משא"כ בדג ובשר דאף החתוכים לא אקרו דג ובשר סתם רק על שם מינו חתיכת דג ובשר של מין פלוני ומש"ה י"ל דהוו עדיין ב' מינין ול"ד למ"ש התוי"ט בשלהי כלאים גבי צמר גמלים דהוו מין במינו עם צמר רחלים אע"ג שיש להם שם לווי וזה לכאורה כמ"ש האו"ה דש"ה דמעולם לא היה להם ב' שמות גמורים רק שם לווי משא"כ כאן שהיה להם ב' שמות גמורים ועכשיו נשאר עדיין שם הראשון בלווי שפיר הוו ב' מינים:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
ק״א
א
אבל אם נאסרה כו'. וכ' בנ"ב סי' למ"ד מעשה באשה ששאלה שני בעקליך בחזקת שהם של חלב ואפתה בהם קרעפליך עם חמאה והחזירה למשאלת ולא הגידה שאפתה עם חמאה ואחר שעה אפתה המשאלת של שומן בתשעה בעקליך ובתוכם אותם שני בעקליך ג"כ והשיב שיש כאן ביטול ברוב אע"ג דקרעפליך הוי ראוי להתכבד ודבר שבמנין מ"מ הא הוא אסור בלוע ואף בבב"ח דמיחשב איסור מחמת עצמו מ"מ עיקר הוא העיסה והבצק והשומן והחמאה אינה בפ"ע כ"א בלועה בקרעפליך ובבלוע לא אמרינן חה"ל וגם י"ל במידי דאינו אסור רק כ"ק אינו חהר"ל וכאן אין אסור אותן הב' רק כ"ק ואף דהש"ך סי' ק"ה ס"ק כ"ג כתב דאפשר דאיסור שמן שבכלי אוסר עד ס' מ"מ במ"א ס"ס תנ"א ס"ק ל"ו כתב דאינו אוסר ולא שבקינן פשיטותא דהמג"א כו' ואמנם אם טחו הבעקליך בשומן קודם שנתנו הקרעפליך ונאסר השומן ונאסרו הקרעפליך משומן בעין אך גם בזה קרוב הדבר שיש ס' לגבי שומן בעין וגם אין חשש איסור תורה בשומן אווז ולכן יש להתיר ע"י ביטול ברוב רק כפי מנין אותן שני בעקליך לאסור והשאר להתיר כי טעם הראשון ברור כו' ע"ש וצ"ע מ"ש בסתם לאסור כפי מנין אותן שני בעקליך שהרי כתב דגם אותן שני בעקליך לא נאסרו רק כ"ק וא"כ אם נתערבו ולא נודע נראה דשרי אפילו בלא קליפה ואפשר דמ"מ לא סמך לדינא להתיר הב' ע"י קליפה כיון דהש"ך כתב דאפשר דאוסר כולו וגם יש חשש מחמת טיחת השומן דשמא אין ס' נגד השומן בעין ולכך אסר כמנין הב' ואם לא היה כאן טיחה בשומן והוא שומן אווז נראה שע"י תערובות מותר הכל ואם לא נתערב יש לאסור כ"ק וכהמג"א כיון דשומן אווז לגבי בב"ח דרבנן ועיין בח"ד סימן ק"א הקשה על הנ"ב שמתיר מטעם ביטול ברוב דהא אפשר להכיר האיסור ע"י טעימת קפילא ומה שתירץ כיון דבסתם כלים אב"י א"צ לברר א"כ גם כאן דאיכא רוב א"צ לברר וא"ל דע"ז אנו ?דנין לומר שהביטול ברוב אינו מועיל כלל היכא דאפשר להכיר האיסור ע"י טעימת קפילא אמנם יש לומר דודאי שנאמר שנתבטל חד בתרי להתיר לאכלן יחד וכמ"ש הרא"ש דהאיסור נתהפך להיות היתר לזה אמרינן דכל שאפשר להכיר האיסור לא בטל אבל בלא"ה קי"ל דצריך לאכלה אחד אחד ואכל חד אמרינן שזה שאני אוכל הוא מהרוב י"ל דא"צ לברר וסומכין על הרוב ואמרינן שאף אם יטעום הקפילא ימצא טעם פגום ואף שכתב לאסור כמנין השני בעקליך וא"כ שוב א"צ לאכלם אחד אחד כמ"ש בנו"ב מ"ת סי' מ"ז מ"מ פשיטא שאין דרך לאכול כולם יחד כלל ועיין בסימן ק"ב לעיין תערובות כלים מ"ש שם ואמנם לענין גוף הקושיא על הנ"ב א"צ לזה לפי מ"ש אח"כ דאף באינו מינו בדרבנן א"צ ס' כמ"ש סי' ק"ט ותמה על הש"ך סי' ס"ו וכדברי הפר"ח ע"ש והרי בסימן ס"ט יש להכיר האיסור ע"י קפילא שיטעום החתיכה ואפ"ה ס"ל דשרי בדרבנן אך הח"ד באמת ס"ל דאף בדרבנן אם אפשר להכיר האיסור ע"י קפילא אסור ע"ש ס"ס ק"ט וכתב שבזה נתיישב סתירת הש"ך ע"ש ועכ"פ על הנו"ב אין קושיא דאיהו ס"ל דכמו דבדרבנן לא קפדינן להצריך ס' משום שאם יבשלם יתן טעם לא קפדינן נמי אף שאפשר לברר האיסור ולכן כיון שאין שייכות לומר שיאכל כל הקרעפליך יחד ויאכלם אחד אחד שפיר י"ל על כל אחד שאוכל שהוא מהרוב וא"צ לברר מדרבנן וגם בלא"ה לא שייך כאן אפשר להכיר האיסור ע"י טעימה דהא מחמת החמאה שהיא בלועה אין איסור רק כ"ק ועיקר האיסור מחמת טיחת השומן שנעשה נבלה והרי טעם השומן אסור אינו ניכר כלל בקרעפליך אלו שהם מ"ש משומן מב"מ אלא שלפי זה דברי הגאון ז"ל תמוהים במה דמסיים שם דאף שהוא מין בשא"מ חמאה בשומן מ"מ בדרבנן ביבש א"צ ס' ול"ל הא ת"ל דבלא"ה לא שייך שאם יבשלם יתן טעם דהא אין כאן מהחמאה בקרעפליך רק כ"ק ושפיר בטל דפשיטא דאף אם יבשלה לא יתן טעם רק האיסור משום השומן בעין דשמא אין ס' נגדו ובזה לא שייך שאם יבשלם כו' כיון שמין במינו הוא ולכן צ"ל שמה שהצריך לאסור כמין השני בעקליך הוא מטעם שלא סמך לדינא עליה מג"א וחשש להש"ך דדבר שמן שבכלי אוסר כולו וא"כ יש חשש מחמת בליעת החמאה עצמה וא"כ שפיר כת' החשש דאם יבשלם כו' ולפ"ז שוב שפיר יש מקום לומר דלא יועיל ביטול לפי שאפשר להכיר האיסור וכמ"ש הח"ד וצ"ל כמ"ש וצ"ע דמפשיטות דברי הגאון נראה דפשיטא ליה לפסוק כהמג"א וכמ"ש טעמא דלא שבקינן כו' רק שחשש לטיחת השומן שמא אין ס' נגדו וא"כ סוף דבריו צ"ע ומ"ש דהוי מבא"מ דז"א דחשש דמחמת השומן מב"מ הוא: וכתב בשמש צדקה סי' ל"ג במ"ש המחבר שאינו ראוי להתכבד כ"א מבושלת דקשיא עלה ממ"ש אח"כ בסעיף ח' קורקבן שנמצא נקוב כו' ע"ש מ"ש ליישב ובפר"ח וח"צ סימן ל"ט לענין דיחוי וע"ש בשמש צדקה תשובת הרב מוה' אפרים הכהן מ"ש בענין זה: כתב בנו"ב סימן ל"ה ביין שבישלו בכלי בשר ב"י והגיסו בכף חלב ב"י יש לאסור הקדרה כמ"ש בסימן ק"ג סעיף ב' וגם הכף אסור דשמא הפליטות מתערבים בלא אמצעית המים והיין מותר אף דחלב בקמץ אינו פוגם ומ"ש בסי' ק"ג חלב פוגם היינו חלב בציר"ה ומ"מ כיון דחלב אין בו איסור רק מחמת תערובות הבשר והוה בב"ח וכיון שהבשר פוגם א"כ אין כאן אסור בב"ח ע"ש וצ"ע דמה בכך דבשר פוגם כיון דחיישינן שהפליטות מתערבים בלא אמצעית היין א"כ שפיר נאסרה פליטת החלב מחמת שנתערבה עם פליטת הבשר ושוב חלב נבלה היא ואוסרת היין דפשיטא דאם בישל בב"ח ואח"כ נפל מן החלב ליין שהחלב אוסר את היין אע"פ שעיקר איסורה ע"י הבשר והבשר פוגם היין מ"מ החלב לבד הוא עצמותו של איסור ואוסר וצ"ל דז"א דמה דאמרינן בשר פוגם ביין היינו אף שהבשר נבלה נתן טעם לתוך היין מ"מ נפגם טעמו ע"י שנתערב עם טעם היין וא"כ אף שהפליטה בעצמותה פוגעת בתוך היין עם פליטת החלב מ"מ כבר פליטת הבשר פגומה היא ע"י שקיבלה לתוכה מטעם היין ושוב אין איסור מחמת שנתערבה בחלב כלל וגם פליטת החלב מותר הוא שטעם פגום של בשר אינו אוסר החלב כלל ומבואר מזה דבשר שנתבשל ביין ושוב עירו היין לקדרה אחרת ונפל שם חלב אין נאסר משום בב"ח דאע"ג דטעם בשר שביין עם החלב הוא לשבח מ"מ מאחר שכבר קיבל טעם הבשר שביין מטעם היין שהוא מעורב בו הוא נפגם על ידו ושוב אין טעם כזה טעם כעיקר שיהיה אוסר עם חלב כלל אבל הקדרה ראשונה אם בישל בה חלב היא אוסרת שאע"פ שמה שבלעה הקדרה מהיין שיש בו טעם בשר אינו יכול לאסור החלב שלפי שטעם הבשר שבו הוא פגום מכל מקום הקדירה בלעה מהבשר בעין בפני עצמו כמו שבלעה מן היין וטעם זה נבלעה מן הבשר בעצמו אינו פוגם כלל ועתה כשמבשל החלב הוא פולט לתוכה טעם זה ונאסרה החלב וזה ברור ולפי דרכינו למדנו מה שכתוב סימן ק"ג דתבשיל שנפל בתוכו איסור פגום שהתבשיל מותר והקדירה אסורה הוא נכון וקיים אך אין איסור הקדירה בשביל שבלעה מהתבשיל שיש בו טעם האסור אף שבתבשיל זה הוא לפגם בתבשיל אחר יהיה לשבח ז"א דטעם זה שהוא פגום אינו אוסר שנסתלק מעליו דין טעם כעיקר מחמת פגמו אך איסור הקדירה הוא בשביל הטעם שבלעה מגוף האיסור שנפל שם וכשבישל תבשיל אחר שיהיה האיסור הזה נטל"ש יהיה נאסר ומעתה מ"ש הגאון ז"ל לאסור הקדירה כמ"ש בסי' ק"ג אין הנידון דומה דהתם הקדירה נאסרה בשביל שבלעה מגוף האיסור בעין משא"כ בזה דבשביל שבלעה הקדירה פליטת החלב שפלטה מהכף אין לאסור הקדרה דנ"ט בר נ"ט הוא רק שנאמר שמתערבים בעצמם בלא פליטת המים אין בכך כלום דפליטת הבשר פגומה היא ואינה אוסרת שהרי מהאי טעמא אנו מתירין היין ואם היה מקום לאסור מהאי טעמא הקדירה גם היין היה אסור מהאי טעמא דהחלב נעשה נבלה ואוסרת היין וע"כ לומר כמ"ש דבזה אין עירב הפליטות אוסר כלל ומכ"ש דמהאי טעמא יש להתיר הכף כיון דאין כאן רק טעם פגום של בשר אף שנבלע בכף אינו אוסרו כלל ומצאתי בח"ד שתמה ג"כ על הנו"ב מטעם אחר דהתם אמרינן שהפליטות מתערבין אוסרין המים וחוזרים ואוסרים הכלים משא"כ כאן שהיין מותר ע"ש ומשום הא לא אריא דלאו דוקא נקט התם מחמת המים הנאסרים דשפיר מצינו למימר שתערובות הפלוטות בעצמם נבלעים בקדרה ואוסרים אותה אף שהיין מותר אך מטעם שכתבתי יש מקום להתיר דטעם בשר נפגם ע"י שקיבל טעם מהיין ולא נאסר משום בב"ח כלל ומ"ש בח"ד שם שגם לטעם ב' דנוגע בקדרה עצמו אין לאסור דהבלוע בכלי מקושר בתבשיל ואינו יכול להשביח הבלוע כו' לא ידעתי מה טעם יש בה שקישור הבלוע בקדרה יהיה מונע את האיסור שלא יתן טעם לשבח בתוך הבלוע והוי כמו אם יש בקדרה עצמה שני מיני היתר ונפל איסור שפוגם באחד ומשביח באחד זה שמקבל טעם מושבח אסור ועוד דבכף לא שייך מקושר כמ"ש בפלתי סימן צ"ד והביאו בח"ד שם ומ"ש ראיה מהרמ"א שלא התנה שבתבשיל השני יהיה פוגם גם הבלוע ע"ש אין ראיה דרמ"א לא ס"ל טעמא דנוגע בגוף הקדרה כמ"ש הט"ז סי' צ"ד ואמנם לדינא יש להתיר מהאי טעמא גופא דכיון דרמ"א לא ס"ל הך טעמא דנוגע בגוף הקדירה ומקילין שם בסימן צ"ד להתיר גם הכף א"כ גם כאן יש להקל: ובענין מ"ש הגאון ז"ל ומ"ש בסימן ק"ג חלב פוגם ביין היינו חלב בציר"ה והוכיח זה שאם הכוונה על חלב בקמץ ל"ל ס' היתר בהיתר היא ואם היה הכוונה לענין שבישלו אח"כ עם בשר א"כ למה מזכיר בשר נבלה כו' ועוד שאם יבשלו אח"כ עם בשר אינו מועיל מה שחלב פוגם ביין כיון שישביח אח"כ בבשר וכמ"ש בצ"צ סי"פ עכ"ל ונפלאתי דהו"ל להקשות על הצ"צ שמבואר שם להדיא דמפרש חלב בציר"ה פוגם ביין ומ"מ אסור ליתנו לפי שישביח אח"כ בבשר ולפ"ז לאיזה ענין כתב הרמ"א שחלב פוגם ביין במאי נ"מ בזה וע"כ דמפרש דמאי דכתב רמ"א דבשר או חלב פוגם ביין היינו בשר אסור או חלב אסור שנאסר מחמת בב"ח או חלב טריפה וכיוצא א"כ מהא ליכא למשמע מניה דחלב דקאמר רמ"א היינו בציר"ה דשפיר י"ל דהיינו בקמץ וכמו דע"כ הצ"צ מפרש כן וחלב בציר"ה משמע מהריב"ש שהביא הרמ"א בסי' קכ"א ביין שנותנין בחביות שהנסרים מדובקים בחלב כו' דהוה נטל"ש וראיתי שהפמ"ג כתב ג"כ דחלב בקמץ נטל"פ מייתי מהצ"צ וחלב משמע בסי' קכ"א דהוא לשבח וכמ"ש ע"ש. ועיין בשו"ת מאמר מרדכי סי' ל"ח וסימן ל"ט שדעת השואל דקאי על חלב בקמץ והמחבר פשיטא ליה דהיינו חלב בציר"ה ע"ש אמנם צ"ע על הצ"צ בחשש זה שכתב שאם יבשל עם בשר ישביח אח"כ בבשר שז"א שכיון שטעם חלב שהוא ביין הוא פגום שוב אין נאסר אף אם יתערב עמו טעם בשר כמש"ל וגם מ"ש בצ"צ שם שכיון שהיין נצלל ע"י החלב אסור וכמ"ש בסי' ק"ג בהשביח בגודל מדתו הוא תמוה לענ"ד דהתם דעת הר"ן הוא דיליף מא"ר לגר דשרי ה"ה נטל"פ דשרי דאין לו הנאה מתערובת האיסור משא"כ אם השביח בגודל מדתו ע"ש וזה דוקא בשזה שנתערב בתוכה הוא האיסור משום בחלב היתר הנפגם ומה בכך שישביח להיין בצלילתו מ"מ התערובתו עם הבשר אינו אוסר כלל כיון שטעם החלב הוא פגום בעצמותו וגם בלא"ה נראה דאין לדמות מה שמשביח ע"י צלילותו לומר שאף שטעמו פגום יהיה אוסר לסברת הר"ן שאוסר במשביח האיסור להגדיל מדתו דהתם הוא נהנה באכילתו מכמות האיסור שהגדיל מדתו אבל כאן אע"פ שנהנה מצלילת היין אין הנאתו מכמות האיסור רק שזה גורם להצליל ההיתר מה שהוא נהנה ע"י גרמת ההיתר בחזותא שנראה היין לבן וצלול ולא נכנס בגדר הזה של משביח בגודל מדתו כלל שהנאה מן האיסור עצמו ומכ"ש בזה שעתה בשעה שמערבין בו החלב כדי להצליל ולהיות נראה לבן אין בו איסור כלל וגרמה של היתר הוא והטעם מתבטל בתוכו ולא יבא לעולם לכלל נ"ט אף אם ירבה עליו כיון שהוא פוגם ונפגם ואף אם ישתנו אח"כ לבשר אין בו משום לתא דבב"ח לתת עליו טעם חלב בשביל שעשה פעולה ביין ללבנו אפי' אם היה בחלב כדי ליתן טעם ומכ"ש שעתה אין בו טעם חלב כלל שנתבטל בס' שאין לדון בו דין מבטל איסור לכתחילה שאין לחוש פן ירבה עוד ואפילו אם ירבה אין כאן איסור אם לא שיאכלנו עם בשר עכ"פ השתא מיהא ליתא לאיסורא והוי כמו מבטל קודם זמן איסורו כמבואר בהל' פסח וריש הלכות סוכה ומכ"ש בזה שי"ל שאף עם בשר אין איסור משום בב"ח מחמת שטעמו פגום ובשביל שנהנה מהחזותא אין בכך כלום לתת בשביל זה עליו טעם חלב גם להביאו לכלל איסור בב"ח ועיין במ"י כלל ע"ד ס"ק ה' שהאריך להוכיח דחזותא לחוד בלא טעם לאו מילתא היא ובמשבנות סי' ק"ב האריך ג"כ בזה ועיין במ"א ס"ס תמ"ז שהביא דברי הצ"צ בזה לענין חלב חטה והמג"א דעתו להתיר מטעם אחר לפי שאין כוונתו רק לתקן היין ע"ש: ועיין נו"ב מ"ת בח"ב סימן נ"ו שכתב דדעת הצ"צ דלערב בידים לכתחילה אסור כמ"ש בנ"ב מ"ק סימן כ"ו אלא שמג"א סובר כיון דעדיין אין כאן איסור מותר בכה"ג אם לא שמערבו בתחלה ע"ד לשתותו בחלב או לשהותו בפסח אסור ע"ש והיינו כמ"ש וצ"ע על מ"ש דאם מערבו תחילה כו' דהמג"א לא כ"כ אלא לענין חלב חטה שאינו מתערב יפה ויש לחוש שישאר ממנו כמבואר שם אבל לענין חלב שנתערב יפה כיון שנתבטל פקע שם חלב ממנו לגמרי וכיון שאין כוונתו לבטל וגם עדיין אין כאן איסור שרי לדעת מג"א ע"ש. וכתב בנו"ב ח"א סימן צ"א דעמא דבר כשנאסר איזה כלי יהיה באיזה איסור שיהיה דאורייתא או דרבנן אוסרין הכלי לעולם אף שכבר עבר מעל"ע וכן בנאסר מחמת ספק טריפה דמה שגזרו על אב"י אטו ב"י חדא גזירה היא על כל הכלים לדין אותם כב"י לענין לכתחילה ע"ש ולפי מ"ש הצ"צ בטעם אין מבטלין משום גזרה שמא ירבה עוד שלא יהיה ס' לכאורה אין מקום לחלק בין כוונתו או לא וכיון דקי"ל דכל שאין כוונתו לבטל מותר ע"כ דהא דאין מבטלין לא מהאי טעמא אתינן עלה ועכ"פ יש לתמוה על הצ"צ שהחמיר כ"כ ונראה להקל במקום הפסד כשנותן בתוכו מעט בענין שמתבטל ודאי מחמת כמה צדדים שכתבתי: כתב בנ"ב סימן נ"ד דמ"ש המרדכי סוף חולין בשם רבינו משולם דדבר המעורב בתחלת ברייתו לא בטל ומזה תמה המל"מ על מ"ש האחרונים בסימן י"ד דבאבר היוצא בחלב בטל בששים דז"א שהיא מעורב מתחלת ברייתו וכתב הוא ז"ל דע"כ לא מהני ביטול דאל"כ למה פסקו האבעיא לחומרא דרוב וודאי יש כאן והו"ל ספיקא דרבנן כמו נתערב מב"מ ונשפך והוא ז"ל השיב דגם הם סוברים דרוב לא מהני מתחילת ברייתו רק לענין ס' דבטעמא תליא מלתא והיכא שידוע דאיכא ס' שרי כיון שאין כאן שום טעם איסור משא"כ היכא שיש ספק אם יש ס' הו"ל ספיקא דאורייתא וא"כ לא דמי לנשפך דמדאורייתא ברובא בטל משא"כ כאן דלא בטל בתערובות שמתחלת ברייתו ומ"מ על הש"ך תמוה שהוא כתב שבטל ברוב כו' ע"ש ודפח"ח. ומ"מ יש לתמוה שלענ"ד יפה כתב המ"ל דאף ס' לא מהני דבשלמא אם באנו לאסור מחמת נ"ט אנו דנין ס' לבטל הטעם משא"כ כאן דלא בתורת טעמא אתינן עלה דהא מב"מ הוא רק לפי שאין הביטול מועיל בדבר שהוא מתחלת ברייתו והוה כאילו הממש של האיסור כאן בלא ביטול מה מועיל ס' לממשו של איסור והוא דומה למב"מ למ"ד לא בטל אפילו באלף לא בטל והא דמהני ס' בא"מ היינו משום דממשו בלא הטעם בטל ברובא ואין איסור רק מחמת הטעם וכיון שיש ס' אין כאן נ"ט וכמבואר ברשב"א חולין דף צ"ט אבל היכא דאין בו דין ביטול כלל אין להתיר אפילו איכא ס' בין במב"מ בין בא"מ ואע"פ שאין מרגיש טעמו כיון שהוא עומד בעינו בלא ביטול וכמו בבלע איסור אף שאין כאן הרגשת הטעם הוא אסור וזה אף בא"מ שהועיל התערובות בס' להפיג ממנו טעם האיסור ומכ"ש במב"מ שלא פג טעמו ממנו כלל וביטול אין כאן ומה יועיל לו ס' והא דאמרינן בחולין דף צ"ח למילף מזרוע בשילה לענין ס' אע"ג דהתם מב"מ הוא כבר כתבו התוספות שם דודאי התם בטל ברובא רק אסמכוה אקרא ע"ש אבל עיקר דין ששים אין לו מקום רק בא"מ כשהממש יש עליו דין ביטול מהני ס' לבטל הטעם אבל כשאין כאן דין ביטול כלל אף ס' לא מהני וצ"ע: וכתב בגבעת שאול סי' י"ח אם בישל בקדירת איסור תבשיל שהאיסור נותן בו טעם לשבח ואח"כ בשלו בה תבשיל שהאיסור הראשון ?נטל"ם אבל התבשיל הראשון אינו פוגם בתבשיל הב' [א"ה דברי הגאון נלקים בחסר וע' בזה בפתחי תשובה לקמן סי' ק"ג ס"ק ב'] ועיין ג"כ בשו"ת תשואת חן סימן כ"ג:
מטה יהונתן על שלחן ערוך יורה דעה
ק״א
א
(סימן ק"א בש"ע סעיף א') חתיכה הראויה להתכבד דינה כבריה. וכתב התה"ד דאם אחר שנתבשל לא הוי דבר חשוב רק קודם שנתבשל הוי דבר חשוב נמי לא בטיל ויש להביא ראיה לדבריו מפ' התערובות דמקשה תוס' מפ' וכי גרע שור גדול משאר חתיכות ה"ל ומפרשי' דקושית הגמרא הוא מחטאות המתות ואיכא בהו תורים שלא היה ראוי להתכבד ע"ש וע"כ צ"ל דס"ל כיון דמקודם היה ראוי להתכבד נמי ל"ב דהא מיירי שנתערב בקדשים וכבר כתבו תוס' דבקדשים ל"ש ראוי להתכבד דאין מחזיקין טובה זה לזה וא"כ אחר הביטול הא אינו ראוי להתכבד א"ו כיון דמקודם היה ראוי להתכבד נמי לא בטיל:
ב
(שם בהג"ה) ואפי' אינה אסורה רק מדרבנן אינה בטילה. זה הוכיח הרב"י מהרמב"ם מהל' פסולי מוקדשין דחולין שנשחטו בעזרה אינו אסור רק מדבריהם ובפ"ב דעבודת כוכבים תנן דאלו אוסרים בכ"ש חולין שנשחטו בעזרה וכו' מהטעם משום דהוי חה"ל לאורחים אם כן מוכח אפילו איסור מדרבנן והוא חה"ל ל"ב ואאמ"ו דע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם חולין שנשחטו בעזרה הוי דאורייתא והנה ז"ל הרמב"ם פ"ח מהל' מ"א כ"מ שנא' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו א' איסור אכילה וא' איסור הנאה משמע עד שפרט לך הכתוב כדרך שפרט לך הכתוב בנבילה שנא' לגר אשר בשעריך תתננה ובחלב נאמר יעשה לכל מלאכ' כו' ופריך בשלמא לר"מ דאמר א' עובד כוכבים וא' גר בנתינה ובמכירה מדאצטריך קרא למשרי נבילה הא כל אסורים אסור בהנאה אלא לר"י דאמר דברים ככתבן הוא דאתי כל איסורים שבתורה מנ"ל נפקא לן מלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ואידך חולין שנשחטו בעזרה ל"ד והנה הרמב"ם בהל' ע"ז כתב כדי להקדימו נתינה דגר כו' א"כ הא דלא יאכל הנאה משמע מאותו נפקא לי' ורובם יליף ליה מן גראשר בשעריך תתננה דמשמע דס"ל כר"מ ועוד דא"כ לפי דבריו אותו ל"ל וי"ל דודאי הרמב"ם ס"ל חולין שנשחטו בעזרה דאוריית' א"כ אצטריך אותו לחולין שנשחטו בעזרה דאף דס"ל כר"י דאותו אצטריך לחולין שנשחטו בעזרה כו' מ"מ מוכח דלא יאכל כו' אחד איסור אכילה והנאה משמע דתניא לקמן יעשה לכל מלאכה למה נאמר לא בא הכתוב אלא להתיר ההנאה דר"ע ור"י ס"ל לא בא הכתוב אלא לטהר מטומאתו והנה לפי דברי ר"ע קשה לפי מה דקי"ל כשהותרה נבילה היא וחלבה וגידה הותרה א"כ יעשה לכל מלאכה ל"ל הא היתר נבילה בחלב נפקא לן מן נבילה וע"כ צ"ל דלגופא בוודאי לא איצטריך אך דאתי לאשמעינן דשאר אסורים שבתורה אסור בהנאה א"כ אף לר"י אי ס"ל כר"ע מוכח דכ"מ שנאמר לא יאכל בין איסור אכילה והנאה במשמע וזה שדייק הרמב"ם עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבילה כו' ובחלב שנאמר בהן יעשה לכל מלאכה היינו משניהם יחדיו מוכח דבכ"מ שנא' לא יאכל כו' לפ"ז אותו ע"כ לחולין שנשחטו בעזרה אתא א"כ מוכח דס"ל להרמב"ם חולין שנשחטו בעזרה ד"ת והא דכתב חולין שנשחטו בעזרה אסור אינו ר"ל דאסור מדרבנן אלא מד"ת אלא שדרך הרמב"ם למימר על שאינו מבואר בתורה בפירוש רק מאיזה דרש שהוא מי"ג מדות שהוא דרבנן כמ"ש בס' המצות אם כן לפ"ז קשה על הש"ע מאין הוציא דין זה בדבר שהוא רק מדרבנן אמרי' ביה נמי חה"ל נמי ל"ב לכאורה י"ל שדין זה שנוי בתוס' דיבמות דף פ"א ע"א מההיא דתנן וא"ת לר"י כיון דתרומה בזה"ז דרבנן אלמא בטל קדושת ארץ א"כ כלאי כרם נמי מדרבנן ואמאי תניא כל שדרכו למנות הא מדרבנן אין אוסר דבר שדרכו למנות וי"ל דכלאי כרם חדא דרבנן אבל עיגול תרתי דרבנן א' דבטלה קדושת ארץ ועוד אפילו בזמן שבהמ"ק קיים היה תרומת תאנים מדרבנן אי נמי חבילי תלתן הוי את שדרכו למנות וה"פ שהי' ר"מ אומר כל שדרכו למנות בדאורייתא מקדש לכך באת שדרכו למנות מקדש אפילו דרבנן כגון חבילי תלתן לפי תי' הראשון שמעינן דבחדא דרבנן דבר שבמנין ל"ב אבל לתירוץ שני של תוס' משום דבחבילי תלתן הוא את שדרכו למנות א"כ לדידן דקי"ל דבעי' את שדרכו למנות אפילו בדאורייתא אם כן כל הטעם דחבילי תלתן ל"ב היינו משום דל"ב קדושת ארץ והוי ד"ת אבל דרבנן אפילו את שדרכו למנות בטיל א"כ מוכח דבדרבנן חה"ל בטיל אמנם יש להב"י ראיה דל"ב אפילו באיסור דרבנן מהא דאמרינן בריש פרק התערובות כל הזבחים שנתערבו כו' תנינא חדא זימנא אלו אסורין ואוסרין בכ"ש יי"נ וע"ז וצריכא דאי מהתם ה"א להדיוט אבל לגבוה לא נפסדינהו לכולהו ואי מהכא ה"א ה"מ קדשיה דמאיס אבל חולין דלא מאיס אימא לא צריכא משמע אי הוי מצינו גבי חולין עצמו דשור הנסקל וכדומה דל"ב שפיר י"ל בא תנינא חדא זימנא והנה לפמ"ש תוס' ד"ה אלא למ"ד דקושית הגמ' הוא מחטאות המתות אבל משור הנסקל ליכא להקשות ליבטל ברובא משום דלא גרע משור הנסקל מחה"ל כו' ע"ש א"כ מוכח דס"ל לתוס' דשור הנסקל הוי חה"ל א"כ יקשה הא דפריך התם בעבודת כוכבים אהא מתני' ואלו אוסרין ואסורין בכ"ש תנא מאי קחשיב אי דבר שבמנין ליתני נמי חתיכות נבילה ומקשים תוס' הא תני לה התם בחולין וכן חה"ל שנתערבו כו' דא"כ לא לתני נמי בב"ח שהוא נמי אינו איסור רק משום חה"ל והרי מוכח דבב"ח אסור בכ"ש אינו אלא משום חה"ל א"כ קשה אמאי תני התם שור הנסקל שהוא אוסר בכ"ש כיון דתני בב"ח אוסר בכ"ש תו לא אצטריך שור הנסקל דלא גרע שור הגדול מחה"ל ומדברי תוס' נראה שהרגישו בקושיא זו ותי' דאי הוי תני בב"ח לחוד ה"א דמתני' אתי כמ"ד מותר בהנאה לכך הוי חה"ל דראוי לתת לאורחים משא"כ שור הנסקל דאסור בהנאה ה"א דלא ה"ל חה"ל א"כ לפ"ז הדרי קושיא הנ"ל לדוכתיה מאי מקשה לתני נמי חתיכת נבילה הא תני לה התם וא"ל דאם כן לא לתני בב"ח דלמא הא קמ"ל דבב"ח אסור בהנאה וצ"ל דזה עדיין לא מוכח במתני' דבב"ח סתמא קתני משמע כל בב"ח אפילו בשר חיה ועוף דאינו אלא דרבנן ולא אסור בהנאה ואפ"ה ל"ב א"כ י"ל אפילו בשר בהמה נמי לא אסור בהנאה אפ"ה ל"ב ומתרץ היטב דודאי לענין שיהיה בב"ח אסור בהנאה לא נחית התנא לאשמעינן כלל דלא מוכח ממתני' וכמש"ל אלא דהאי תני תרתי קחשיב אסור בהנאה ודבר שבמנין דלא בטיל נוכל לומר דלא מיירי בבשר עוף בחלב כלל דהא דבר שמותר בהנאה לא קחשיב לפ"ז מוכח גם באיסורי דרבנן נמי אמרי' חה"ל ל"ב דאל"כ יקשה איך עלה על ס"ד דמקשה דמתני' נמי מיירי מבשר חיה ועוף הא ע"ב מיירי בבשר בהמה דאל"כ ל"ש כלל חה"ל אם כן שפיר י"ל דאתי לאשמעינן בב"ח אסור בהנאה והדרי קושית התוספות לדוכתיה א"ו גם באיסור דרבנן חה"ל ל"ב אם כן י"ל כמ"ש:
ג
(סעיף ב') אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד אלא אם כן אסורה מחמת עצמה כגון נבילה ובב"ח. י"ל איך שייך לומר דל"ב משום חה"ל הא איכא למיקם עלה דמלתא למטעם כל חתיכה וחתיכה ואותה חתיכה שיש בו טעם היא אסורה ושאר מותרין וא"ל דמתחלה קבל הטעם מן החלב ואח"כ נפלה לקדירה שיש בו ס' ונפלט טעמו ואפ"ה אותה חתיכה אסור משום דקי"ל אפשר לסוחטו אסור ומתני' דקתני אלו אוסרין בכ"ש בב"ח אתיא כמ"ד אפשר לסוחטו אסור א"כ קושית תוס' במ"ע מ"פ ולתני נמי נבילה הא תני לה התם וא"ל לא לתני נמי בב"ח דלמא הא קמ"ל דאפשר לסוחטו אסור וא"א דלא כפ"ח לק"מ דמספקא ליה אם נפלה חתיכה בב"ח נ"נ ונתערב עם בשר נבילה או טמאה א"א דל"ב גם לאיסור הנאה או דלמא דוקא לענין אכילה הוא דאמרי' חה"ל ל"ב אבל לא לענין הנאה וא"א דגם לענין איסור הנאה נמי אמרי' חה"ל ל"ב י"ל דמיירי שנתערב עם בשר חיה ובכולן איכא טעם חלב וא"כ ליכא למיקם עלה דמלתא ע"י טעימ' ושפיר אמרינן דל"ב משום חה"ל ואע"פ דמ"מ בשר חיה נמי אסור מדרבנן מנ"מ לענין איסור הנאה אבל בעל המחבר פר"ח מחליט הדבר דל"א חה"ל לענין איסור הנאה א"כ ליכא למימר דמיירי בכה"ג וצ"ל כמ"ש התה"ד דהכי דבטיל איסור אע"ג דאיכא למיקם עלה דמלתא אפ"ה אמרינן דבטיל וא"צ טעימה וא"כ שפיר קאמר דבב"ח הוי חה"ל ל"ב היינו שצריך למיטעם אי אית ביה טעם או לאו:
[הגה"ה מהרב הגדול וכו' מהור"ר שלמה הכהן נ"י
ד
(שם סעיף ב' בהג"ה) ואפי' חתיכה שלא נמלחה בטלה דאין איסורה מחמת עצמה וכו'. וכתב השערי דורא בשער מ' דחתיכת נבילה שנתערבה בכשרות וכולן לא נמלחו אינה בטילה אם היתה ראויה להתכבד ואעפ"כ שמחוסרת מעשה דאף לאחר הביטול צריכה מליחה מ"מ לא מקרי מעשה גדול כמו תרנגולת בנוצתה וכן מעשה בא לפני ר"ת והורה כן ומסיים הש"ד ומיהו ראיתי כמה גדולים שגם בנבילה שלא נמלחה אומרים שהיא בטילה עכ"ל ונ"ל דכל זה לפי שהם סוברים דבעינן שיהיה ראוי להתכבד לפני ישראל דווקא והיינו אם נאמר שיהא בטל תהיה אז ראויה להתכבד לפני ישראל ומש"ה פליגי בחתיכה שלא נמלחה אי מקרי ראויה להתכבד לפני ישראל דהרי דאפי' אם נאמר דהוא בטיל עדיין מחוסר מעשה אלא דפליגי אי מעשה דמליחה מקרי מחוסר מעשה כמו תרנגולת בנוצתה או לא אכן מדברי המ"כ שהביא הד"מ כאן באות א' משמע להדיא דס"ל דלא בעינן שיהא ראוי להתכבד לפני ישראל אלא דאפילו אם אינה ראויה לאחר ביטול רק לעובד כוכבים ג"כ לא בטיל דכתב שם דחתיכה שלא ניקרה מגידה וחלבה מקרי ראוי להתכבד דהא ראויה לעובד כוכבים ופשוט דכוונתו דחתיכת נביל' שאינה מנוקרת מגידה וחלבה שנתערבה בשאר חתיכות כשרות גם כן אינן מנוקרות באופן שא"א להכיר איזהו חתיכה של נבלה והיא היתה חתיכה הראויה להתכבד דה"א דמ"מ בטילה דהרי מחוסרת מעשה לישראל קמ"ל דאפילו ראויה לעובד כוכבים נמי מקרי ראויה להתכבד בלא מעשה ולעובד כוכבים הא ראויה בלא מעשה ולפ"ז אינו מובן מה שמסיק על זה הד"מ ואין אנו צריכין לטעם זה דהא אפילו באיסורי הנאה אמרינן דין חתיכה ראויה להתכבד עכ"ל ולפי מש"כ בעז"ה שפיר הוצרך לטעם דגבי איסורי הנאה שאני דאם נימא דבטיל הרי ראויה להתכבד לפני ישראל בלא מעשה משא"כ בחתיכה שאינה מנוקרת דאף אם נימא שתתבטל עדיין אינה ראויה לישראל אם לא ע"י מעשה דניקור וס"ל דמעשה דניקור מיקרי מעשה רבא כמו תרנגולת בנוצתה ומש"ה הוצרך לטעם דהרי היא ראויה לעובד כוכבים כנ"ל ברור בכוונת המ"כ והגאון בעל פמ"ג ז"ל בפתיחתו להלכות תערובת בחלק הג' פ"א ד"ה ומה שיש מהחקירה מסתפק בזה בחתיכה שאינה ראויה להתכבד רק לפני עובד כוכבים אי מקרי ראויה להתכבד ע"ש ובמח"כ נעלם ממנו דברי הש"ד הנ"ל ודברי המצא כתוב הנ"ל שהביא הד"מ כאן דהדבר פשוט דהם נחלקו בדין זה וע"ע בנו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' ט"ז שחקר בדין זה ממש בחתיכה שאינה מנוקרת והיא נבלה שנתערבה בכשרות ג"כ אינן מנוקרות והיתה חתיכה הראויה להתכבד אי בטלה או לא והעלה שם דלא מקרי ראויה להתכבד משום דמחוסרת מעשה גדול לאחר הביטול דניקור הוי מעשה גדול ואף דראויה לעובד כוכבים בלא ניקור מ"מ ס"ל בפשיטות דראויה לעובד כוכבים לא מקרי ראויה להתכבד וע"ש שהביא מדברי הר"ן דס"ל דבעינן ראויה להתכבד לכל אדם ע"ש אכן באמת נראה דגם הוא ז"ל העלים עיניו מדברי המ"כ אלו ובאמת י"ל דהמ"כ לא ס"ל כדעת הר"ן בזה אלא הטעם דבקדשים לא מקרי ראויה להתכבד הוא כמ"ש התוס' דהכהנים אין מחזיקין טובה וכו' ומש"כ שם עוד הנו"ב דבעובד כוכבים נמי הא אסור ליתן וכו' צ"ע דהא בעובד כוכבים המכירו מותר וצ"ע. ואף דמבואר בתוס' בעבודת כוכבים דף כ' בשם התוספתא דעובד כוכבים המכירו מותר מפני שהוא כמוכרו לו וחה"ל לא מקרי רק אם ראויה להתכבד וליתן אותה במתנה וכמו שהכריח בנו"ב מ"מ י"ל דלענין זה הוי כמתנה דהא מ"מ עכשיו הוא נותן לו במתנה גמורה ושפיר מקרי חה"ל ודו"ק. ע"כ דברי הרב הגדול מהו' שלמה הכהן נ"י מ"ץ בפ"ק ווילנא]:
ה
(שם בהגה"ה) כל חתיכה שלא נאסרה כו'. עי' ש"ך סק"ו שר"ל דדעת המרדכי דאמרי' בקליפ' חה"ל ע"ש אבל המעיין בדברי המרדכי יראה שהביא דין זה בשם ריב"א ורשב"א ולשיטתם אזלי דס"ל גבי בשר חם שנפל לתוך חלב צונן צריך שיהיה ס' נגד הקליפה משא"כ לדידן דקי"ל כר"ת דא"צ ס' נגד הקליפ' ואינו אוסרת התערובו' כלל פשיטא דל"א ביה חה"ל א"כ יפה כתב רמ"א:
ו
(סעיף ג' בהגה"ה) וכן נוהגין. עיין ש"ך סק"ז שהביא בשם מהרי"ל וב"ח דגם דבר שבמנין לא הוי דלא כת"ח שכתב דאף דבטלה מכח ראוי להתכבד לא בטל מכח דבר שבמנין ויש להביא ראיה לדברי ת"ח דפריך התם בריש התערובת ולבטל ברובא ומפרשים תוס' דקושית הגמ' מחטאות המתות אבל משור הנסקל ל"פ משום דכי גרע שור גדול מחה"ל משא"כ חטאת דמיירי נמי בעופות דלא הוי חה"ל וע"ז קאמר הניחא למ"ד כל שדרכו כו' אלא כו' הרי מוכח דלאו זה בזה תניא דאף דלא הוי חה"ל מ"מ אי הוי אמרי' כל שדרכו למנות שפיר הוי אמרי' דל"ב משום דבר שבמנין ועוד ראיה מהא דתנן פ"ק דביצה זימן שנים ומצא ג' אסור ואמרי' בגמ' ממ"נ וכו' הא איכא חד דמערב בהו והקשו התוס' דלבטיל ברוב וי"ל דהוי דשיל"מ א"נ דהוי בעלי חיים ול"ב והנה ר"פ דמשני בזבחים ע"ב דהאי תנא דכל הזבחים שנתערבו תנא דליטרא קציעות הוא ור"א משני משום דב"ח חשיבי ולא בטילי משמע דר"פ ס"ל ב"ח בטלים ברובא א"כ לדידיה יקשה קושית תוס' אע"ג דמעורב בהו חד שאינו מזומן ותבטיל ברובא דב"ח בטלים וגם לדידיה דשיל"מ בדרבנן בטיל ברוב וכמו דמשמע בפ"ק דביצה דף ג' וצ"ל דר"פ יעמיד להך משנה דזימן גם כן כתנא דליטרא קציעות משום דבר שבמנין הרי מוכח דאע"ג דל"ש חה"ל והיינו משום דעדיין בנוצתה היא אפ"ה מקרי דבר שבמנין וכדברי רמ"א בת"ח והא דכ' הש"ך דמדברי המרדכי מוכח דלא כת"ח איברא פשטא דלישנא דהמרדכי משמע הכי שכתב וז"ל מעשה בנשואין בצרפת שנתערבה תרנגולת נבילה עם שארי תרנגולת וצוה ר"ת להשליך א' ולהתיר אחרות וכתב אע"ג דתרנגולת הוי דבר שבמנין וברי' ודבר חשוב אפילו באלף ל"ב והביא ראיה מדפריך בפ' ג"ה וכן חתיכה של נבילה שנתערבה עם חתיכות ולבטיל ברובא ומשני דהוי חה"ל ופ' התערוב' פריך ולבטיל ברובא ומשני משום דהוי ב"ח וחשיבי ול"ב משמע אי לא ב"ח בטלה כו' אם כן משמע מדנקיט בריש דבריו אע"ג דהוי דבר שבמנין דמשמע משום דבר שבמנין נחית לאסור התרנגולת וע"ז מביא ראיה דלא הוי דבר שבמנין אבל מהראי' שהביא מוכח דלא איירי בדבר שבמנין וצ"ל דודאי ר"ת לא נחית לאסור משום דבר שבמנין דאפשר דבמקומו לא היה התרנגולת דבר שבמנין כלל אלא היו נמכרים אותם ביחד הרבה דהא אפילו על בהמה כתב רש"י דלא הוי דבר שבמנין משום דלוקחים אותה עדר ביחד וכ"ש תרנגולת וזה ימצא גם בזמנינו והא דנקיט שיש לאסור משו' דבר שבמנין ר"ל חה"ל דחה"ל נמי דבר שבמנין מקרי ואין זה דוחק דהכי משמע מתוס' דדבר שבמנין וחה"ל חדא מלתא היא דבתוס' ביבמות דף פ"א ד"ה והלא אני שונה כ' תימא מנ"ל דאתי כר"י דלמא כרבנן דאמרי אין מקדש אלא ו' דברים בלבד וי"ל כו' ועוד מאי אריא דנקט חתיכ' דהוי דבר שדרכו למנות ה"ל למנקט מנתא דאת שדרכו למנות כנ"ל א"כ מוכח דבר שבמנין וחה"ל חדא מלת' היא ונקיט ר"ת חה"ל בלשון דבר שבמנין [ועי' בפלתי דהביא גם כן הש"ס דעבודת כוכבים דף ע"ד דקרי התם לחה"ל דבר שבמנין ע"ש]:
ז
(שם בהגה"ה) מלבד תרנגולת בנוצתה דמחוסרת מעשה גדול. י"ל איך מפרש רמ"א קושית הגמרא פרק התערובת דפריך ונבטיל ברוב אי מפרש הקושיא כפי' תוס' מחטאות שמתות אבל משור הנסקל לק"מ דהוי חה"ל א"כ תרנגולת בנוצתה נמי הוי חה"ל ואי מפ' כפי' הרא"ש דמשור הנסקל נמי פריך דשור גדול הוא גרוע מחה"ל א"כ כבש שלם למה יהיה חה"ל וי"ל דיש הבדל בין כבש שלם לתרנגולת בנוצתה דתוס' מקשים לפי מה שפרשו דקושי' הגמ' מחטאת עוף הא דקתני התם ואלו אוסרין בכ"ש ציפורי מצורע א"כ אפי' ציפור הוי חה"ל ומתרצי' דאיירי בצפור דרור שהוא יותר חה"ל מבני יונים ותורים והר"ש בפ"ג דערלה כתב דציפורי מצורע שאני דאיתקש לעוף טמא ולכן חשובי ולא בטלי והנה הטור בשם י"א שהעתיק רמ"א האי דינ' בשמו יש לומר דנחשב תי' התו' לדוחק ולכן מחלקים בין עוף בנוצתה ובין עוף שאינה בנוצתה א"כ התם מיירי שנתערב חטאת עוף שהוא עדיין בנוצתה לא הוי חה"ל אבל גבי צפורי מצורע מיירי שנתערב אחר נטילת הנוצה דהוי שפיר חה"ל ואגב דאיירינן בד' הר"ש דפ"ג דערלה נ"ל לומר דבדבריו יתיישב מה שהקשו העולם בסוגיא דקידושין דף נ"ז דאמרי' שם דמזה אשר תאכלו אתי לרבות המשולחת דמותר' ולא אמרי' איפכא משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה ומקשין העולם הא קיי"ל מן התורה ברוב' בטיל אכן בדברי הר"ש הנ"ל לק"מ דודאי הא דאמר הר"ש דהכתוב עשאו כעוף טמא אין לפרש דר"ל דכיון דהתורה אסרו כטמא ממילא הוי בריה ולא בטיל באלף מדרבנן כעוף טמא דהא ליתא דהא תוס' ס"ל דבריה בטילה בתתק"ס והיכא תנן דאוסרין בכ"ש אלא וודאי דכוונתו הוא דעשאו הכתוב דלא יהי' בטיל אם כן אי הוי אמרת וזה אשר לא תאכלו לרבות המשולחת לא היה בטיל ומשני שפיר לא אמרה תורה שלח לתקלה. [הגה"ה דברי הגאון המחבר בכאן אינם מובנים לפענ"ד דהיכי מוכח מהכתוב דלא בטיל דהא הר"ש ז"ל לא כתב רק דצפורי מצורע כיון דהקישן הכתוב לעוף טמא חשיבי כעוף טמא ולא בטלי וא"כ וודאי דר"ל דמדרבנן לא בטלי אבל מה"ת גם עוף טמא גופא בטיל חד בתרי דהא קושיית העולם הוא לדעת הסוברים דהא דבריה לא בטילה אינו רק מדרבנן בעלמא דאל"ה לא הוי מקשים מידי ואם כן היכי מוכח מהכתוב דצפורי מצורע לא בטלי ולכן דבריו ז"ל צע"ג. ע"כ הגה"ה מהרב הגדול מהור"ר שלמה הכהן נ"י מ"ץ דפ"ק ווילנא]:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5