שולחן ערוך, יורה דעה ק״ב: דין דבר שיש לו מתירין. ובו ד' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין דבר שיש לו מתירין. ובו ד' סעיפים:
כל דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולדה ביום טוב שראויה למחר אם נתערב' באחרות בין שלימה בין טרופה אינה בטלה אפילו באלף ואפי' ספק אם נולדה בי"ט ונתערבה באחרו' אסורו' ואם נתערבה בשאינה מינה בטלה בס' (טור וש"ד ותשו' הרא"ש ור' ירוחם והגהות ש"ד ורש"ל ורוקח וכנ"ד סמ"ג וסמ"ק בהל' י"ט וכ"כ או"ה כלל כ"ו בשם סמ"ג ות"ח כלל מ"ג ולא כב"ח וסמ"ק סימן רי"ד וכ"מ באגודה ומרדכי ריש ביצה בשם ראבי"ה וכ"כ טא"ח סימן תקי"ג והאגור בשמו והאו"ה כלל כ"ה בשם מרדכי ריש ביצה בשם ראבי"ה ולא כב"ח): הגה מיהו אם לבנו בה מאכל או נתנו בקדרה לתקן הקדרה כגון שמלאוה בתרנגולת אינה בטלה (הגהת ש"ד ובארוך) ועיין בא"ח סימן תקי"ג:

ב

יש מי שאומר שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשהמתיר עתיד לבא על כל פנים או אם המתיר בידו לעשותו בלא הפסד אבל דבר שאינו בידו ואינו ודאי שיבא המתיר אינו בדין דבר שיש לו מתירין לפיכך ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות אינו בדין דבר שיש לו מתירין לפי שאין המתיר בודאי ואינו בידו:

ג

כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין (לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו וכל כיוצא בזה):

ד

יש מי שאומר דלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא שהמאכל מתקלקל: הגה הא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל היינו דוקא אם האיסור בעין או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת אבל טעמו בטל (טור א"ח סי' תקי"ג ובארוך והג"א סוף עבודת כוכבים ומהרא"י בשם מהרי"ח) וכן אם אין איסורו מחמת עצמו בטיל ולכן חתיכה שלא נמלחה תוך ג' ימים אע"פ שי"א דמקרי דבר שיש לו מתירין הואיל ומותרת לצלי אפי' הכי בטילה דאין אסורה אלא מחמת דם הבלוע בה (ת"ה סימן ק"ע) כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב הוי בטל אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין (בארוך כלל כ"ה בשם ס"ג ומרדכי פ"ק דשבת) מי שנדר מדבר אחד ונתערב אח"כ לדידיה מקרי דבר שיש לו מתירין (שם ובמיי' פ"ח דנדרים ובר"ן פ"ק ואו"ה והוא ש"ס ערוך פ"ז דנדרים דף נ"ט וירושלמי פ"ו דנדרים ומוסכם מכל הפוסקים) דהא אפשר לשאול על נדרו. דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר כגון חמץ בפסח לא מקרי דבר שיש לו מתירין (מרדכי פרק כ"ש) ויש חולקין בזה (רמב"ם פט"ו מהמ"א) ולא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא א"כ הותר למי שנאסר אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור אע"ג שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת לא מקרי דבר שיש לו מתירין (ב"י בשם רבינו ירוחם בשם הרמ"ה):

א

ונתערבה. כתב הט"ז ואם אותו התערובות נתערב אח"כ בתערובת שנית כתב לקמן סי' ק"י ס"ח דמותר והש"ך כ' דאפי' בב' תערובות אסור בדשיל"מ:

ב

בשאינה. כ' הש"ך דנראה דהכא אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא דאם הוא שוה בשמא אף על גב דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ולא בטיל ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא ה"ל שלא במינו ובטל:

ג

לבנו. כיון דלחזותא עביד לא בטיל כדאיתא באו"ח סי' תקי"ג ס"ג ע"ש ובנותנו לקדרה לתקן איתא הטעם במהרא"י דכל שנותנין זה בזה לתקן מקרי מין במינו כגון מים ומלח בעיסה דחשיבא מין במינו כיון שהם מתקנים את העיסה וכתב הט"ז ואין לטעות מכח זה לענין מה דאמרינן בהרבה דוכתי חד בתרי בטיל במינו מן התורה ובאינו מינו צריך ס' מן התורה ולומר דגם שם הוי מין במינו במידי דמתקן הקדרה כמו כאן דשם תלוי בטעם כיון שנ"ט באינו מינו והאי נ"ט בקדירה ממילא יש לו שם חומרא דאינו מינו:

ד

עתיד. כגון ביצה שנולדה ביו"ט שתהיה בודאי מותרת לאחר י"ט (לאפוקי ביצה דספק טריפה דנקט אח"כ):

ה

ספק. הקשה מוהר"ר משה מלבו"ב למה כתב המחבר לפי שאין המתיר בודאי הא דין זה דספק טריפה לא שייך כלל לדבר שיל"מ משום דגבי ביצה שנולדה ביו"ט שפיר שייך לומר שהוא דשיל"מ דעכשיו הוא אסור ולמחרתו יהיה מותר משא"כ בביצת ספק טריפה אף אם ההיתר יהיה בידו או שיבא בודאי מ"מ אם נתערב באחרים דין הוא שיבטל ממ"נ אם תהיה התרנגולת טריפה א"כ הביצה לא הוי דשיל"מ דהא באמת טריפה היא וראוי שתתבטל ואם תהיה התרנגולת כשרה א"כ לא נאסר הביצה מעולם ודשיל"מ לא שייך אלא אם הוא עכשיו אסור ולעתיד יהיה מותר ונ"ל לתרץ דהמחבר איירי כאן מביצה של ספק טריפה שנולדה ביו"ט ג"כ וא"כ אף שתהיה התרנגולת כשרה אח"כ מ"מ הביצה אסורה היום שנולדה ביו"ט וסד"א אם אותה הביצה נתערבה ביו"ט לא תתבטל באלף משום שיש לחוש שמא תהיה התרנגולת כשרה וא"כ אין לביצה זו שום איסור רק שנולדה ביו"ט קמ"ל הואיל שאין המתיר בודאי עתיד לבוא דשמא תהיה טריפה א"כ לא מקרי ביצה זו דשיל"מ ובטלה וק"ל:

ו

הוצאות. כ' הש"ך דמהרי"ל חולק ע"ז דהוצאות ההגעלה הוא דבר מועט וראיה ממעשר שני דהוי דשיל"מ על ידי העלאה לירושלים וכו' ע"ש ויש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה וגם נ"ל שיש לשהות הכלים עד שלא יהו ב"י דאז שרי מן התורה ואפי' בכל אחד בפ"ע אסור להשתמש עד אחר מע"ל דהא הטור לא כתב דלא הוי דשיל"מ אלא משום שצריך להוציא הוצאות ובכה"ג דיש לו מתירין מן התורה בלי שום הוצאות לכ"ע אסור ובתשובת בן לב פסק דקערה של חלב שנתערבה בקערות של בשר לא בטיל ברוב כיון דהוי שלא במינו וכולן אסורים וכבר תפס עליו הב"ח וגם מה שהחמיר הב"ח להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא כמו שנהג מהר"ם גבי חתיכות ל"ד דהא כל הפוסקים הסכימו בסי' ק"ט דא"צ להסיר אפילו בחתיכה ומהר"ם דעביד הכי כתב מהרא"י טעמא דצדיק ות"ח היה והחמיר שהיה נראה דרך גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו וכו' וזה לא שייך בכלים ומ"מ כיון דליכא פסידא יש להחמיר כדברי הב"ח וע"ל סי' ס"ט ס"י גם הט"ז פסק דיש להכשיר כל הכלים ע"ש:

ז

טעמו. כתב הט"ז פי' שאם האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם אותו הטעם אינו חמור לאסור בשביל דשיל"מ ול"ד למ"ש בסעיף א' בנותן ביצה בקדרה לתקן וכו' דהתם עשוי הביצה לתת לקדרה לבשם התבשיל כ"כ הב"י בא"ח סי' תקי"ג מיהו הש"ך חולק ע"ז וכתב דלענין דינא נראה דאפילו הוציאו שלם טעמו לא בטיל וכתב שכ"פ הב"ח:

ח

עצמו. כתב הש"ך דכל הפוסקים תפסו על הר"ב בזה כיון דדשיל"מ הוא מה לי בלוע או לא סוף סוף יש היתר לאיסורו:

ט

שי"א. כלומר והעיקר אינו כן דלא מקרי דשיל"מ הואיל ולצלי לא נאסר מעולם כמ"ש בסימן ס"ט:

י

הבלוע. הקשה בט"ז דלפ"ז אמאי הוצרך הרמ"א לתת טעם גבי כלי משום דצריך הוצאות ולא אמר הטעם דהוי איסור בלוע וצ"ל דבאמת גבי כלי ג"כ הוא מטעם בלוע אלא דרמ"א כתב הטעם מחמת הוצאות ללמוד ממנו במקום אחר היכא דצריך הוצאות דלא הוי דשיל"מ וא"ל מאי שנא מטיפת יין שאסר עליו בנדר שנפלה בחבית דהוי דשיל"מ דשם לא הוי בלוע אלא תערובות וממשו של איסור הוא שם מיהו בעיקר הדין מסכים עם הש"ך דאין חילוק גבי דשיל"מ בין איסור הבלוע או הטעם בכולם אינם בטלים אך מ"ש דגם חתיכה שלא נמלחה מקרי דשיל"מ זה אינו כמ"ש בס"ק ט':

יא

קודם. פי' הש"ך כגון גיגית מלאה ענבים בעוטים והיה בה הרבה יין צלול קודם השבת מותר ליקח מן היין בשבת ואע"פ שיוצא גם עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטל במה שיצא כבר ואין בו משום דשיל"מ מאחר שלא היה עליו שם יין בפ"ע מעולם וכן חבית מלאה ענבים שלימים וממלאים החבית במים לעשות תמד והענבים מתבקעים לאחר זמן ויצא כל היין מותר למשוך הימנו בשבת לשתות לפי שמעט יין שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה בו כבר ולא היה ניכר פעם א' בפ"ע מעולם וכן כל כיוצא בו עכ"ל:

יב

חולקין. כתב הש"ך בת"ח פסק כסברא הראשונה ומהרש"ל חלק עליו ואותן שתי הסברות שהביא המחבר בא"ח סימן תמ"ז י"ל דפליגי נמי בהא אי חמץ הוי דשיל"מ או לאו:

יג

המבשל. וכמו שנתבאר בא"ח ר"ס שי"ח:

א

ביצה דף ג' ובכמה דוכתי:

ב

ציינתיו בטור א"ח סימן תקי"ג:

ג

טור לדעת ר"ת כיון שלא נתכוין לבטלה:

ד

טור בשם הרשב"א בת"ה מדין ביצה שנולדה ביו"ט שהיא מותרת לערב עכ"פ ומדין הטבל שנתערב בפירות מעושרים שיכול הוא להפריש על הטבל שנתערב מן הטבל שלפניו שעדיין עתיד לתקנו וכו':

ה

הרשב"א וטור ס"ס קכ"ב
(°) כאיסור יבש שנתערב ביבש ומבואר בסימן ק"ט:

ו

מרדכי בפ"ב דפסחים בשם הרא"ש מפליז"א בשם ר"ת וכן כתב הרשב"א בריש ביצה ור"ן:

א

בין כו'. לשון הטור ור"ל לא מיבעיא בשלמה לתנא דליטרא קציעות דבלא"ה לא בטלת וכמש"ל סי' ס"ו ס"ג אלא אפילו בטרופה וכמו מים ומלח בפ"ה (ל"ט א') שם:

ב

ואפילו ספק כו'. גמ' שם:

ג

ונתערבה כו'. טור וכמ"ש המרדכי בס"ג דע"ז והוציא מזה דס"ס אסור בדשיל"מ וכמש"ל סי' ק"י ס"ח בהג"ה והרא"ש בתשובה חלק ע"ז וכ' דמהני ס"ס וכ"ש בסי' רצ"ג ס"ג בהג"ה אלא משום דספק א' בתערובת ע"ש ריש כלל ב' ותליא בפלוגתא דסי' ק"י ס"ט בש"ע והג"ה ודלא כרשב"א שכתב ואם נתערבה קאי אודאי דוקא אבל בא"ח סי' תקי"ג סתם כדעת הרשב"א:

ד

ואם נתערבה כו'. כמ"ש בנדרים נ"ח א' כל דשיל"מ כגון טבל כו' ואמרינן בספ"ג דחלה הטבל אוסר כו' ושם נ"ב א' שהנודר כו' אע"ג שהוא דשיל"מ וכמ"ש שם נ"ט א' וכ"ה בירושלמי שם וש"מ זה הכלל היה רש"א משום ר' יהושע כל דשיל"מ כגון טבל ומ"ש והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט וכל שאין לו מתירין כגון תרומה כו' הלין נדרים מה את עביד לון כדבר שיל"מ או כדבר שאין לו מתירין מסתברא מעבדינן כדשיל"מ דתנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו כו' והא מתני' עבדא לון כדבר שאל"מ דתנינן שהנודר מן הדבר ונתערב אם יש בו בנ"ט אסור תפתר במין בשא"מ ועתוס' דפ"ה די"ט ל"ח א' ד"ה וליבטיל כו' וי"ל כו':

ה

מיהו כו'. עתוס' שם ל"מ א' ד"ה משום כו' ועי"ל כו':

ו

ועבא"ח כו'. שם ס"ג מידי דלחזותא כו' ר"ל כל שבא לתקן בין לחזותא או לטעמא הוי כמין במינו אבל משום חזיתא בלא דשיל"מ אין אוסר וערש"י בזבחים ע"מ א' ד"ה והיכא כו' ואע"ג דאיבעיא להו בב"ק ק"א א' אי חזותא מילתא היא ולא איפשיטא ופסקו הפוסקים דספיקא הוא כמ"ש בש"ע ח"מ ס"ס שס"ג ושם ב' מחלק רבא בין דאורייתא לדרבנן משמע דבדאורייתא חזותא מילתא וכ"ש לר' יוחנן בנדה ס"ב ב' די"ל דאף בדרבנן ועתוס' שם ד"ה מקולי כו' מ"מ כ"ז באיסור הנאה וכמ"ש שם הנאה הנראה כו' דמתהני מחזותא דלא כפר"ח ששגג כאן בכל זה:

ז

יש מי כו' אלא כו'. ר"ל לאפוקי ביצת ספק טריפה שאע"ג שאפשר שתטעון התרנגולת או תחיה יב"ח אינו בודאי וכמ"ש למטה לפיכך ביצה כו' וכמ"ש בריש י"ט ג' ב' אא"א ספק טריפה כו' ואפילו לפירש"י התם מאי פריך הל"ל בנולדה מספק טריפה:

ח

או אם כו'. עתוס' דב"מ נ"ג א' ד"ה ליהדר וע"ז ע"ג ב' ד"ה טבל כו':
(ליקוט) בלא הפסד. עתוס' דב"מ נ"ג א' ד"ה ליהדר כו' אבל רש"י שם לא פי' כן וע"ש בד"ה ועולין כו' והכא כגון כו' ואין כו' (ע"כ):

ט

(ליקוט) כלי כו'. עמ"ש בסי' קכ"ב ס"ח (ע"כ):

י

יש מי כו'. כנ"ל ס"ב או כו' בלא הפסד:

יא

הא דדבר כו'. כמו ביצה וכיוצא בה:
(ליקוט) הא דדשיל"מ כו'. הג"א פ"ה דע"ז סכ"ט ד"ה דשיל"מ כו' (ע"כ):

יב

או שיש כו'. כמו מים ומלח:

יג

אבל כו'. כמ"ש בריש י"ט ד' ב' ה"מ היכא דאיתיה לאיסורא בעינא כו'. ולפ"ז היה ניחא מה שהוצרכו בע"ז ע"ג ב' לומר על טבל (דבמשהו) משום כהיתרו כו' דהיינו שאור שנפל וסילקו אבל מדהוצרכו תוס' שם ד"ה טבל לתרץ בענין אחר לא משמע כן וכן בס"ג כלי שנאסר כו' ועש"ך וכ"כ פר"ח:

יד

וכן אם אין כו'. כל האחרונים חולקים ע"ז ועט"ז וש"ך:
(ליקוט) וכן אם כו'. כמו בחה"ל בסי' ק"א ס"ב (ע"כ):
(ליקוט) וכן אם אין כו'. ר"ל אם אין הדבר בלוע ממינו וכמ"ש בתוס' הנ"ל (בסי' ק"א ס"ק ז') (ע"כ):

טו

אע"פ שי"א כו'. הוא דעת הרי"ף בפ' ג"ה שפסק כלוי בפסחים ע"ו ב' ואע"ג דתני רב כהנא כו' ההוא ביניתא כו' ההוא כלוי נמי אתי משום דהוי דשיל"מ דאפשר למיכל לחודא ועם בישרא וריחא משהו מ"מ איתא וכמ"ש בא"ח סי' תמ"ז ס"א בהג"ה ויש מחמירין כו' ומרדכי שם בשם ראבי"ה תפס עליו מהא דפ' הערל (יבמות פ"ב א)' והא דרב אשי כו' וכן כאן עם בשר לא נאסר מעולם והר"ן בנדרים נ"ב א' יישבו דל"ד לשם כיון דמותר לכל וע"ל סי' ק"ח ס"א בהג"ה שפסק דלא כהרי"ף שכתב ואם אפה פת עם בשר כו' מותר בשניהם דזה כו' וכטעם הראשון שכתב הרי"ף שם דלוי לא שרא אלא דיעבד:

טז

כל איסור כו'. כמ"ש בא"ח סי' ש"ך ס"ב:
(ליקוט) כל איסור כו'. מהא דב"ק ס"ט א' וע"ש תוס' בד"ה כל כו' ואע"ג דדשיל"מ כו' ולפי מ"ש כאן ניחא ועמ"ש בא"ח סי' ש"כ ס"ב (ע"כ):

יז

מי שנדר כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ו דנדרים וכמש"ל:

יח

דהא כו'. שם ובגמ' נ"ט א':

יט

דבר כו' כגון כו'. ממ"ש בע"ז ע"ד א' ליתני נמי חמץ בפסח ואם איתא בלא"ה אוסר משום דשיל"מ ושם למעוטי כו':

כ

ויש חולקין. כמ"ש הר"ן דזה משום דס"ל כר"י דחמץ לאחר הפסח אסור מן התורה אבל אנן דקי"ל כר"ש הוי דשיל"מ וז"ש רבא בפסחים ל' א' א"ר הלכתא חמץ כו' אע"ג דלא ס"ל כרב דמין במינו במשהו אלא משום דהוי דשיל"מ דרבא לטעמיה דס"ל כר"ש כמ"ש שם ורב הוצרך לומר משום מין במינו במשהו משום דס"ל לאחר הפסח כר' יהודה כמ"ש שם וז"ש הרמב"ם דטעם חמץ במשהו משום דהוי דשיל"מ אבל מר' יוחנן שם קשה דס"ל כר"ש לאחר זמנו ואפ"ה ס"ל בזמנו אפי' מין במינו בנ"ט וצ"ל דפליגי ר' יוחנן ורבא בהא (אם זה מקרי דבר שיל"מ ואנן קי"ל כרבא) . אבל סברא הראשונה ס"ל כמ"ש תוס' שם משום חומרא דחמץ כי היכי דגזר רב אשלא במינו ע"ש ד"ה אמר כו' ועבא"ח סי' תמ"ז ס"ב שסתם כסברא הראשונה וכמ"ש המ"מ (בפ"א מה' חמץ הלכה ה') דלהרמב"ם אף בע"פ במשהו וע"ש ס"ט:
(ליקוט) ויש חולקין. כמ"ש רבא פסחים ל' א' ואע"ג דס"ל כל איסורין שבתורה בס' כמ"ש בפג"ה (נ"ז ב') ומרב לא קשה דהוצרך לומר רב לטעמיה משום דרב ס"ל כר"י לאחר זמנו וכן שמואל לרווחא דמילתא אף כר"י וז"ש שלא בזמנו כו' כר' שמעון אבל בזמנו אפילו לר"י ור' יוחנן י"ל דס"ל כרבנן דפליגי אר"ש דההיא דדשיל"מ ר"ש היא ורבנן פליגי עליה (עיין בספר האשכול) וז"ש בע"ז ע"ג ב' ת"כ דר"י כו' ועתוס' שם ד"ה טבל כו' ותימא כו'. ולפ"ז ניחא דאתיא כרבנן וכן אמרו שם ר"י ור"ל חוץ מטבל כו' [וע' מלחמות פ' כ"ש] ומשמע דוקא טבל ואם איתא הלא כל דשיל"מ כן הוא ועלה קאמר בשלמא כו' (ע"כ):

כא

ולא כו'. כנ"ל (ס"ק ט"ו) מפ' הערל:

א

א) [סעיף א'] כל דבר שיש לו מתירין וכו' ואע"ג דמדאו' חד בתרי בטיל דכתיב אחרי רבים להטות אחמור רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור ע"י ביטול. רש"י ביצה ג' ע"ב. ט"ז סק"א. פר"ח או' א' לה"פ או' א' ועיין לעיל סי' ק' או' א'.

א

ב) שם. אם נתערבה באחרות בין שלימה וכו' פי' שהיא בלא"ה אינה בטילה דהוה דבר שבמנין ולא בטיל כמ"ש בסי' פ"ו וקמ"ל כאן דלא תטעה לומר שהביצה שלימה אין בה אלא חומרא דדבר שבמנין קמ"ל דיש שם ג"כ חומרא דיש לו מתירין. ט"ז סק"ב. לה"פ או' ב' ונ"מ לענין ספק כמ"ש בסמוך. ט"ז שם. והיינו למ"ש באו' שאח"ז.

א

ג) שם. ואפי' ספק אם נולדה ביו"ט וכו' בדבר זה חמור דבר שיש לו מתירין משאר דברים שאינם בטלים דשם מותר בספיקן אם הודאי איסור הוא מדרבנן אמרינן בספק שלו דמותר ככל ספק דרבנן ולא יזיק לו אם הוא דבר חשוב אבל כאן אפי' בספק איסור דרבנן אסור כיון שיש לו מתירין. ט"ז סק"ג. וכ"כ הפר"ח או' ב' דדבר שיש לו מתירין אפי' בספק דדבריהם ואפי' באלף לא בטיל כיון שיש היתר לאיסורו. לה"פ או' ד' בל"י או' ב' חכ"א כלל נ"ג או' י"ט. וכ"ה דעת הש"ע במ"ש ואפי' ספק אם נולדה ביו"ט שהוא ספק דדבריהם ונתערבה באחרות אסורות. ומיהו עיין בדברינו לאו"ח ס' תקי"ג או' ו' שכתבנו שם דיש מתירין בספק דרבנן שנתערבה באחרות אלא שכתבנו שם דיש להחמיר כדברי הש"ע ודעמיה רק לצורך גדול או במקום הפסד דיש לסמוך על המתירין יעו"ש.

א

ד) שם. ונתערבה באחרות אסורות. ואם מאלו התערובות נתערב אח"כ באחרים ית' לקמן סי' ק"י סעי' ח' בהגה יעו"ש.

א

ה) שם. ואם נתערבה בשאינה מינה וכו' הכא אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא דאם הוא שוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא הו"ל מין במינו ולא בטיל ואם אינו שוה בשמא אע"ג דשוה בטעמא הו"ל שלא במינו ובטיל. ש"ך סק"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ך' פר"ח סוף או' ג' לה"פ או' ה' בל"י או' ג' כריתי או' ד' חו"ד או' ב' שפ"ד או' ג' חכ"א כלל נ"ג או' ך' בי"צ או' ג' ערוך השלחן או' ז' זב"צ או' ג'.

א

ו) שם. ואם נתערבה בשאינה מינה בטלה בס' ואע"ג דלענין בריה וחה"ל אין חילוק בין נתערבה במינה או שלא במינה וכדלעיל סי' ק"א סעי' ו' בהגה שאני הכא דאין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אח"כ לא רצו חכמים שיתבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על הדבר האסור אלא על שם דבר שנתערב בו והוי כמי שאין לו מתירין. תו"ח כלל מ' דין ו' ש"ך סק"ד. פר"ח או' ד' בל"י שם.

א

ז) שם ואם נתערבה בשאינה מינה בטלה בס' ואפי' נתערבה ונטרפה עם התבשיל מותר כן כתבנו באו"ח סי' תקי"ג או' יו"ד בשם כמה פו'.

א

ח) שם. דבר שיש לו מתירין ונתערב ואח"כ פירש א' מהם אי אמרינן כל דפריש וכו' עיין בשו"ת שבסוף ס' סידורו של שבת תשו' ג' שנסתפק בזה והעלה דאף בכה"ג לא אמרינן כל דפריש וכו' וכ"מ בתשו' צ"צ סי' ס"ט באמצע התשוב' יעו"ש וכ"כ מ"א באו"ח סי' תקי"ג ס"ק י"ג. ומיהו בס' צל"ח על ביצה דף יו"ד ע"ד בד"ה והואיל האריך להביא ראיה דאמרינן בדבר שיש לו מתירין כנ דפריש וכו' יעו"ש וכ"נ דעת חו"י בסי' קל"ג יעו"ש. פ"ת או' א' ונראה דלפי מ"ש לעיל או' ג' דלצורך גדול יש לסמוך על המתירין ה"ה לכאן.

א

ט) שם הגה. מיהו אם לבנו בה מאכל וכו' וכ"פ בש"ע או"ח סי' תקי"ג סעי' ג' ועיין בדברינו לשם כמה דינים השייכים לזה יעו"ש.

א

י) שם הגה. מיהו אם לבנו בה מאכל וכו' ואם טחו בה חלות ביו"ט א"צ רק כדי נטילה שהוא כעובי אצבע ואז החלות האחרות מותר לאכול ביו"ט וא"צ ס' והמותר מה שחתך כדי נטילה יאכל למחר. ביה"ל או' א' לה"פ או' ג' בל"י או' ב' זב"צ או' ה' וכ"כ באו"ח שם או' י"ט.

א

יא) שם הגה. מיהו אם לבנו בה מאכל או נתנו בקדרה לתקן וכו' לא זו אף זו נקיט דלא זו לבנו בה מאכל דעביד לחזותא וטעמא אלא אפי' נתנו בקדרה לתקן וכו' דמקרי ג"כ מין במינו דכל דבר שצריך זה לזה כגון מים ומלח בעיסה הוה מין במינו כ"כ התו' סוף פ' משילין. ט"ז סק"ו. ומשמע דלא בעינן תרווייהו לחזותא וטעמא אלא אפי' לטעמא לחוד לא בטיל וכ"מ מדברי הש"ך סק"ה וסק"ו וכ"כ בביאור הגר"א או' ו' כל שבא לתקן בין לחזותא או לטעמא הוי כמין במינו ולא בטיל. ומיהו עיין בדברינו לאו"ח סי' תקי"ג או' ט"ז שהבאנו פלוגתא בזה וכתבנו שם דנקטינן כדעת הפו' דאפי' בחד לחוד לא בטיל יעו"ש.

א

יב) [סעיף ב'] יש מי שאומר שלא אמרו וכו' הש"ך והפר"ח כתבו דכן עיקר ולא נמצא חולק ותמה הש"ך דאמאי כתבו בשם יש מי שאומר וכו' ונראה דנעלם מהם מ"ש מרן בכ"מ פ"ז דע"ז דין יו"ד בתוך דבריו דהרמב"ם חולק בדין זה יעו"ש. ברכ"י בשיו"ב או' ב' יעוש"ב. ומ"מ לענין דינא הסכמת האחרונים כדברי היש מי שאומר. בי"צ או' ד' ערוך השלחן או' י"א. זב"צ או' ו'.

א

יג) שם. אלא כשהמתיר עתיד לבא עכ"פ. כגון ביצה שנולדה ביו"ט שתהיה מותרת לערב. ב"י בשם הרשב"א. לבוש. ט"ז סק"ז. לה"פ או' י"א. חו"ד או' ה' בי"צ בעמ"ז או' ט"ז. ערוך השלחן שם.

א

יד) שם. לפיכך ביצה של ספק טרפה וכו' אינו בדין דבר שיש לו מתירין וכו' ואעפ"י שאפשר שתטעון עוד התרנגולת ויותרו כולם או שתהיה התרנגולת י"ב חודש אין זה כדין דבר שיש לו מתירין לפי שאין המתיר בפנינו ודאי ואין בידו לפיכך בטל הוא כביצה אסורה שנתערבה באחרות. טור וב"י בשם הרשב"א. לבוש. ערוך השלחן שם.

א

טו) ואין להקשות הלא לעיל סי' פ"ו כתב דביצה אינה בטילה די"ל דהכא בטרופות מיירי ולהכי פסק דבטל הואיל והוא דבר שאין לו מתירין. ד"מ או' ג' פרישה או' ד' כנה"ג בהגה"ט או' כ"ג. ועיין לעיל סי' ק' או' ב'.

א

טז) [סעיף ג'] כלי שנאסר בבליעת איסור וכו' בטל ברוב וכו' הגה לפי שצריך להוציא עליו הוצאות וכו' ויש להשהות הכלים עד שלא יהיו ב"י דאז שרי מה"ת ואפי' בכל אחד בפ"ע אסור להשתמש עד אחר מעל"ע דהא הרשב"א והטור (ססי' קכ"ב) לא כתבו דלא הוי דבר שיש לו מתירין אלא משום שצריך להוציא עליו הוצאות ובכה"ג דיש לו מתירין מה"ת בלא שום הוצאות לכ"ע אסור. ש"ך סק"ח. כריתי או' י"א. חכ"א כלל נ"ג או' כ"ג.

א

טוב) ואפי' נתערב באינו מינו כגון קערה של חלב שנתערבה בקערות של בשר בטל ברוב ומותר אחר שהייה מעל"ע ודלא כתשו' בן לב. ש"ך שם. מיהו הפר"ח סו' או' ח' כתב דלא מהני להשהות אחר מעל"ע אלא אם נתערב מין במינו אבל אם נתערב בשאינו מינו אין להקל כלל ואף בדיעבד יש לאסור אם בישל בהם בעודם ב"י יעו"ש. והפר"ת סוף או' ד' כתב דגם במין במינו ובאיסור דרבנן אי מצי להגעיל בלא הפסד כ"א בדבר מועט מן המועט יש להחמיר עכ"ל נמצא בנתערב בשאינו מינו איכא פלוגתא ומסתמיות דברי הרשב"א משמע דאין חילוק בין נתערב במינו או בשאינו מינו וכמ"ש הב"ח וגם מ"ש הש"ך דאסור להשתמש בהם קודם מעל"ע היינו לכתחלה כיון דאפשר אבל אם נשתמש בהם בדיעבד קודם מעל"ע משמע דאין לאסור וע"כ לכתחלה יש לחוש לדברי הפר"ח ובדיעבד אם כבר בישל ויש הפ"מ אפי' אם נתערב מין בשאינו מינו ולא שהה מעל"ע אין לאסור כיון דכ"ה דעת הרשב"א והטור והש"ע והלבוש דפסקו כוותיה בסתמא וגם כי כן יש לפרש דברי הש"ך כנז' ואפשר דגם הפר"ח מודה בהפ"מ.

א

חי) [סעיף ד'] יש מי שאומר וכו' הא דכתב זה בשם יש מי שאומר משום דמשמע דהרמב"ם חולק וכמ"ש הב"ח מיהו לענין דינא גם הב"ח הסכים דבטל אם המאכל מתקלקל יעו"ש וכ"ה דעת האחרונים מדלא חלקו על דברי השו"ע.

א

יט) שם. דלא שייך דשל"מ היכא שהמאכל מתקלקל. ואם אינו משובח כמו עכשיו לית לן בה ואינו בטל. כריתי או' י"ב. ועוד יש להחמיר יותר דגם במתקלקל קצת ג"כ הוי דבר שיש לו מתירין ואינו בטל. קה"י סעי' ד' זב"צ או' י"א.

א

ך) שם. דלא שייך דשל"מ היכא שהמאכל מתקלקל. ולכן אם נתערב מוקצה בתבשיל ביו"ט ואם מצניעו למוצאי יו"ט יסריח לא הוי דשל"מ ובטל והיינו שבטל בס' כשאר איסורים.

א

כא) ואם האיסור מתקרר וצריך להוציא הוצאות לחממו אי הוי שאין לו מתירין לדעת הרשב"א (בסעי' הקודם) ולפי מה שכתבתי (הב"ד לעיל או' טו"ב) דהפסד מועט כ"כ לא מקרי הפסד יש להחמיר. פר"ת או' ה' זב"צ או' י"ב.

א

כב) שם הגה. הא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל ה"ד אם האיסור בעין וכו' וכלי בלוע מאיסור הוי איסור בעין דהא הטור עצמו שפסק כן פסק בכלי איסור דשרי מטעם ההוצאות לא הוי יש לו מתירין. פר"ת או' ו' ור"ל מדלא כתב הטעם משום דאינו בעין. ומיהו ממ"ש אח"כ בהגה אבל טעמו בטל משמע דה"ה בכלי דבטל משום דאין בו ממשות אלא טעם וכ"כ הט"ז סק"י דשייך בכלי ב' הטעמים טעם דצריך הוצאות וגם טעם דאין בו ממשות אלא טעם לבד יעו"ש וכ"כ החו"ד או' י"א.

א

כג) שם בהגה. אבל טעמו בטל. פי' שאם האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם אותו טעם אינו חמיר לאסור בשביל דבר שיש לו מתירין. ט"ז סק"ט. כריתי או' י"ג. חו"ד או' ח' ועיין באו' שאח"ז שיש חולקים בזה.

א

כד) ואם יש ממשות האיסור בעין אף דנימוח ואינו ניכר אפ"ה אינו בטל אבל אם אין ממשות האיסור רק טעם כגון שנפל שם חתיכת איסור וזרקו משם ונשאר טעמו זהו שבטל. ט"ז סק"י. מנ"י על התו"ח כלל ע"ד או' ח' כריתי שם. וזהו לפי דברי מור"ם ז"ל אבל הב"ח חולק וכתב דאף בשאין שם ממשו אלא טעמו הוי דבר שיש לו מתירין ולא בטיל. וכ"כ הש"ך סק"ט. פר"ח או' ט' וכתב והכי נקטינן בל"י או' ז'. וכן הסכים הער"ה או' י"א וכתב כן בשם כמה פו' והחו"ד שם כתב שהעיקר כדברי הרב בהגה ובפרט שהוא במילתא דרבנן אבל החכ"א כלל נ"ג סוף או' כ"א כתב דבמקום שאין צורך גדול יש להחמיר כדעת האחרונים דאפי' טעמו לבד לא בטיל עכ"ל משמע הא לצורך גדול יש לסמוך על המתירין ובטל בס' ועיין לקמן או' ל"ו.

א

כה) שם בהגה. וכן אם אין איסורו מחמת עצמו בטיל. כל האחרונים חלקו על הרב בזה אלא דאפי' אין איסורו מחמת עצמו אלא מחמת דבר אחר שנבלע בו הוו דבר שיש לו מתירין ואינו בטל. רש"ל פכ"ה סי' פ"ו. ב"ח. ש"ך סק"י. כנה"ג בהגב"י או' ט' פר"ח או' יו"ד. פר"ת או' ו' מנ"י שם או' ט"ז. לה"פ או' ט"ז. בל"י שם. שפ"ד או' יו"ד. ביאור הגר"א או' י"ד. חכ"א שם או' כ"ה. בי"צ סוף או' ו' זב"צ או' י"ד.

א

כו) שם בהגה. כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב וכו' כגון גיגית מלאה ענבים בעוטים והיה בו הרבה יין צלול קודם השבת מותר ליקח בשבת מן היין ואעפ"י שיוצא גם עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטל במה שיצא כבר ואין בו משום דשיל"מ מאחר שלא היה עליו שם יין בפ"ע מעולם. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' י"ז. בל"י או' ח' כריתי או' ט"ז. חו"ד או' י"ב. בי"צ בעמ"ז או' ל' ואו' ל"א. ערוך השלחן או' כ"ד. וכ"ה לכל דברים חשובים אם לא היו ניכרים מעולם בטילים שפיר אף במינם. שפ"ד או' י"ב. זב"צ או' ט"ו.

א

כז) שם בהגה. כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב וכו' י"א כגון שהיו הרבה ביצים במקום א' ובאתה תרנגולת וילדה עליהם ואין אנו מכירין אותה ביצם לא מיקרי דבר שיש לו מתירין. הגה כ"י לרבני המערב מהרב כמהר"ר יעקב אלבאז ז"ל. ברכ"י בשיו"ב או' ד' וא"ת הא אפי' תימא דלא הוי דבר שיש לו מתירין הא ביצה הוי דבר שבמנין ולא בטיל כמ"ש בסי' פ"ו וי"ל כגון שנטרפו הביצים אח"כ וכמ"ש לעיל או' ט"ו. ועוד י"ל דזהו לדעת הסוברים דבר שבמנין בטל וכמ"ש בסי' ק"י סעי' א' ולזה כתבו דין זה בשם י"א. כח)

ב

כז) שם בהגה. מי שנדר וכו' לדידיה מקרי דבר שיש לו מתירין דהא אפשר לשאול על נדרו. ודוקא בכה"ג דביד האוסר גופיה לשאול על נדרו הוי דשיל"מ אבל אם אסר דבר על חבירו בקונם לא הוי דשיל"מ משום שהנאסר אינו יכול לשאול על נדרו. מהרימ"ט ח"א ססי' ה' תשו' ר' עקיבא איגר ססי' ס"ה. ברית אברהם חי"ד סי' ל"ז או' ב' פ"ת או' יו"ד. ערוך השלחן סוף או' כ"ה. ומיהו י"א דגם בזה הוי דשיל"מ ולא בטיל. הרשב"ץ ח"א סי' קל"ח. ער"ה סי' רי"ו או' ב' וכתב וכ"נ עיקר.

א

כט) ודוקא נדר משום דאיכא מצוה לאיתשולי ביה הוי דשיל"מ אבל אם נשבע שלא לאכול מאכל פלוני ונתערב לא הוי דשיל"מ דליכא מצוה כדלקמן סי' ר"ג. יעו"ש. בית יעקב בתשו' סי' ק"י. וכן העלה בשו"ת תשו' מאהבה ח"א סי' ק"ב וק"ד וכתב דאין חילוק בין שבועה סתם לשבועה בשם דבכולהו ליכא מצוה לאתשולי דלא כרב א' שרצה לחלק בזה ודלא כבעל פר"מ בפתיחתו לה' פסח שכתב בפשיטות דגם בשבועה איכא דין דשיל"מ דליתא ועי"ש מה שהאריך בזה. פ"ת שם. מיהו הער"ה או' ט"ו כתב על דברי בית יעקב הנז' דליתא דבדברי הרמב"ם פ"ה מה' נדרים דין י"ז וט"ז מבואר דבשבועה נמי מקרי דשיל"מ גבי גידולים יעו"ש. והב"ד זב"צ או' י"ט וכתב דיש להחמיר כיון דהרמב"ם בהדיא ס"ל הכי. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' כ"ד דאי איכא פלוגתא בדשיל"מ לצורך גדול יש להקל.

א

ל) שם בהגה. מי שנדר מדבר א' ונתערב וכו' מקרי דשיל"מ וכו' ואם נתערב קודם שנדר כבר בטל ואינו חוזר וניעור אחר שנדר. קה"י סוף הסי' וכ"כ בהדיא בב"י או"ח סי' שי"ח בשם שה"ל משם ר' שמחה דמלח שנתנו ביורה רותחת במזיד בשבת שמטעם דשיל"מ אין נראה לאוסרו שהרי נתבטל קודם שנעשה אסור וכו' יעו"ש. זב"צ או' י"ז.

א

לא) ואם זימן א'. לאכול אצלו ונתערב דבר שנדר עליו חבירו באינו מינו דבטל בס' אם הוא פחות מס' אי שרי להוסיף בידים דלדידיה שריא ויראה דמ"מ אין מבטלין איסור לכתחלה ולחבירו עכ"פ אסור הוא. מש"ז או' י"ב.

א

לב) שם בהגה. דבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר כגון חמץ בפסח לא מקרי דשיל"מ ויש חולקין בזה. הוא הרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ וכתב רש"ל פכ"ה סי' פ"ז דכ"נ עיקר דלא כתו"ח (כלל ע"ד דין ט') שפסק כמרדכי שהוא דעה קמייתא. ט"ז ס"ק י"ג. ש"ך סוף ס"ק י"ד. וכ"כ הער"ה או' י"ח בשם כמה פו' ראשונים וגדולים כדברי הרמב"ם דהוי דשיל"מ ולא בטיל יעו"ש. ובלא"ה אנן ק"ל דחמץ בפסח אינו בטל כמ"ש באו"ח רסי' תמ"ז ורק נ"מ לערב פסח משש שעות ומעלה וכמ"ש בדברינו לשם או' מ"ו יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לשם או' א'.

א

לג) שם בהגה. ולא מקרי דשיל"מ אלא א"כ הותר למי שנאסר אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור אע"ג שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת וכו' במזיד דאסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת וכמ"ש באו"ח רסי' שי"ח. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' י"ד. לה"פ או' ך' בל"י או' י"א. כריתי או' ך' וכיון שאין מותר לו אינו בדין שיקרא דשיל"מ. פר"ח שם. כריתי שם.

א

לד) ואם נתערב מאותו תבשיל לאחרים בשבת לכו"ע אסור דהא יש לו מתירין במו"ש אבל לאותו האיש המבשל במזיד מותר דהא אסור לו לעולם. פליתי או' יו"ד. וכ"כ החו"ד או' י"ד ובביאו' או' ח' וכתב שם בביאו' ודלא כמ"א באו"ח סי' שי"ח סק"ב שכתב כיון דלאחרים הוי דשיל"מ אם נתערב בשבת ואסור אף לדידיה אסור יעו"ש. ומיהו עיין בדברינו לשם או' ט"ו שהבאנו שם כמה אחרונים דסברי כמ"א וכתבנו שם דכן יש להחמיר וה"ד בשבת אבל במו"ש שרי ליה התערובות כמו האחרים יעו"ש.

א

לה) דבר שיש לו מתירין שנותן טעם לפגם בטל ומותר דאף למ"ד טעמו לא בטל בדשיל"מ בנ"ט לפגם בטל ואפי' ממשו ונותן נ"ט בתבשיל י"ל דשרי בדשיל"מ. פרמ"ג בפתיחה לה' יו"ט בסדר הנהגת הנשאל עם השואל או' נ"ב וכ"ש לס' מרן ז"ל דס"ל באו"ח סי' תמ"ז סעי' יו"ד דנותן טעם לפגם גם בחמץ בפסח שרי וכ"ש הכא. זב"צ או' כ"ג. ועיין בדברינו לשם בס"ד.

א

לו) לא מקרי דשיל"מ אלא כשההיתר מוחלט הוא ומוסכם מהכל אבל דבר שהוא פלוגתא דרבוותא אעפ"י שלסברא האחרת הוא מותר לא מקרי דשיל"מ. מהר"י הלוי סי' ל"ח. כנה"ג בהגה"ט או' ט' בל"י או' ח' זב"צ או' כ"ד.

א

לז) שמן שנותר מנר חנוכה לא הוי דשיל"מ ובטל. הגהו' או"ה שבסוף הספר כלל כ"ה. כנה"ג שם או' י"א.

א

דבר שיש לו מתירין עמ"ש פלתי למה ס"ד להקל בספק חדש בט"ז ניסן ע"ש

ב

אפילו ספק וכו' היינו בביצה שנולדה ביו"ט אחר שבת דבי' איסור דאורייתא אז לא מהני ס"ס דאיכא ספק בגופו וס' בתערובות אבל בנולדה ביו"ט דעלמא דהוא רק איסור דרבנן גזרה יו"ט אחר שבת לא מחמירין בס"ס כן דעת המ"א ועמ"ש פלתי בישוב הגמ'

ג

בשאינה מינה בדשל"מ כ"ע מודים דוקא מינה והטעם עמ"ש פלתי בשם הר"ן

ד

בטל בס' ולכ"ע אזלי' בתר שמא כיון דאסור במשהו בלי נ"ט:

ה

אם לבנו והפר"ח חולק דחזותא במילתא דרבנן אין בו ממש ועמ"ש פלתי דאין דבריו נכונים דלכ"ע כיון דאתא לחזותא הוי כמינו:

ו

יש מי שאומר כתבו בלשון יש מי שאומר אף דלא מצינו בפוסקים להדיא חולקים מ"מ הואיל והא"ז נתן טעם דלכך לא הוי תיקו דבר שיש לו מתירין כשיבא אליהו דהמאכל מאקלקל ש"מ דלא ס"ל הך סברא דמי יודע דאליהו יתירו ומ"ש הש"ך ופר"ח דכן מוכח מגמ' עמ"ש פלתי דלא מוכח מידי:

ז

לפיכך ביצה וכו' ולא הוי ס"ס דאיכא חד בגופי' וחד בתערובות לא הוי ס"ס:

ח

לפי שאין המתיר ומה שהקשה הצ"צ בממ"נ אם יהיה מותר גם עכשיו מותר ואי אסור מ"מ מותר דנתבטל ועמ"ש פלתי:

ט

לפי שצריך וכו' ומהרי"ל חולק דבהוצאה מועטת מיקרי דשיל"מ ונתן גדול אם הוצאה שוה כפי האיסור אף שכל התערובות שוה יותר מיקרי הוצאה מרובה אבל בפחות מיקרי הוצאה מועטת והוא בכלל דשיל"מ ועמ"ש פלתי ויש לחוש למהרי"ל:

י

להגעילו וללבנו אפשר דהכלי נפחת ע"י ליבון באש והוי כמו מאכל מתקלקל:

יא

וכל כיוצא בזה ודעת הש"ך להמתין מעל"ע דאז שב להתירו ד"ת ואף דמ"מ מדרבנן אסור ועמ"ש פלתי:

יב

היכי שמאכל מתקלקל ואם אינו משובח כמו עכשיו לית לן בה כיון שאינו מקולקל דהא ביצה שנולדה ביו"ט הוה דשיל"מ שיכול להמתין עד למחר והדבר ידוע כי יותר משובח ביצה בת יומא:

יג

אבל טעמו בטל והיינו שאין בו ממשות כלל כגון נתן ביצה לתוך התבשיל וחזר והוציאו שלם ואין בקדירה רק טעמו בעלמא וזהו מותר אבל אם נמוח ביצה אסור ועמ"ש פלתי

יד

אם אין איסורו מחמת עצמו פי' כי הבליעה בעצמו א"א לאסור דהוי מין בשאינו מינו רק ה"א חנ"נ והוא הוי מין במינו. קמ"ל דלא כדעת ר"י דחתיכא גופיה נקראת בשם על שם בלוע האוסרה והוי מין באינו מינו

טו

הואיל ומותרת לצלי ואע"ג דאמרינן להדיא בפרק הערל דתרומה אף דיכול ליתנו לכהן מ"מ לא הוי דבר שיש לו מתירין משום דנכהן לא נאסר מעולם וה"נ לצלי לא נאסר מעולם דהתם בתרי גבר' לכהן לא נאסר ולזר לא היה מותר מעולם מה שאין כאן הכא בחד גברא דאסור בבישול ומותר בצלי שפיר י"ל דהוי דבר שיש לו מתירין כי אמרינן לי' עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ודו"ק

טז

שלא היה ניכר כגון גיגת המלאה ענבים בעוטי' והרבה יין זב ממנה כבר קודם שבת וגם בשבת נוטף יין מהם והוא מועט ונתבטל רק דה"א דהוא דשיל"מ קמ"ל דלא כיון דיין הזב בשבת לא היה ניכר ועמ"ש פלתי דיש לומר בלא"ה ראשון ראשון בטל:

יז

דהא אפשר ותרומה שאני דלאו מצוה לשאול אבל נדרים מצוה לשאול דכל הנודר כבונה במה

יח

חוזר ונאסר היינו אותו דבר ולא שהאיסור חוזר כמו חדש דגוף הדבר אין חוזר רק האיסור ועמ"ש פלתי ריש סימן זה

יט

ויש חולקין אע"ג דאנו אוסרין בחמץ אפי' טעמא בעלמא בחמץ החמירו כמו דהחמירו באינו מינו

כ

המבשל בשבת במזיד דאסור לו לעולם ולאחרים מותר למ"ש כיון דאינו מותר לו לא מיקרי דשיל"מ ועמ"ש פלתי:

א

ואם נתערבה וכו' בא"ח סי' תקי"ג סעיף א' ב' כתב הש"ע על ביצה שנולדה בי"ט אם נתערבה באלף כולן אסורות ואם ספק אם נולדו בי"ט או בחול אסורה וכ' המג"א סעיף ה' דהש"ע הפוך הסדר כמ"ש הטור כי שם כתב ספק אם נולדו וכו' ואם נתערבו באלף דגם על הך קאי הך דינו אבל המחבר החליף להורות דגבי ספק אם נתערב מותר דהוי ס"ס וצריך עיון דבי"ד סי' ק"ב פסק הש"ע לאסור אפילו נתערב הספק ואפשר שם איירי באיסור תורה ובי"ט אחר שבת ובא"ח באיסור דרבנן ובי"ט דעלמא ע"כ ויש להבין דהא בגמרא דביצה אמרינן על הך ברייתא ביצה שנולדה בי"ט אסורה וכו' וספיקא אסורה אם נתערב אפילו באלף כולן אסורות ופה"ג למ"ד דביצה שנולדה בי"ט אסור מחמת גזירה ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ומשני הגמ' דספקא אתי' לספק טרפה ופה"ג א"כ ל"ש בי' דבר שיל"מ לבטיל ברובא ומשני האי תנא ליטרא קציעות הוא וס"ל כל שדרכו למנות ואליבי' דרבנן לא בטיל רב אשי אמר דבר שיל"מ אפי' בספיקא דרבנן לא בטל ע"כ. ויש להתעורר על המחבר בממ"נ אי ס"ל איסור תורה ס"ס אסור משום דהוי ספק בגופו וספק בתערובות א"כ לס"ד דאיירי בביצה שנולדה בי"ט וכתנא דליטרא קציעות האיך קתני וספיקא אסורה אם נתערבה באלף אסורין הא בדרבנן לא אמרינן ס"ס ואי אמרינן כפירש ר"ת דאם נתערבה אודאי קאי ולא אספק א"כ אף באיסור תורה מנלן להחמיר בספק בגופו וספק בתערובות דכל חילי' דר"י האוס' הוא מהך ראיי' דאם נתערבה באלף וכו' ואם אמרינן דאודאי קאי כדעת ר"ת שוב אין כאן ראיי' וקשה בממ"נ: ואפשר לומר בשלמא אי ספיקא אסורה איירי בספק טריפה ל"ל אם נתערב באלף וכו' קאי על ודאי טריפה דודאי טריפה מאן דכר שמי' בברייתא קתני נולדו בי"ט אסורה ספיקא היינו ספק טריפה אסורה ואם נתערב באלף וכו' והאיך מפורש זה על ודאי טריפה מה שאין זכר לו בברייתא וע"כ אדלעיל קאי וספק טריפה אסורו אם נתערב באלף וכו' וקשה הא הוי ס"ס וצ"ל דהוי ספק א' בגופו וס"א בתערובת כמ"ש הר"י אבל להך תירוצא דספק היינו ספק נולדה בי"ט שפיר י"ל דהך אם נתערב באלף קאי על רישא דברייתא ביצה שנולדה בי"ט דהוי ודאי וזה אם נתערב באלף אסורא אבל בספק אינו אסורה דה"ל ספק ספיקא דבדרבנן לא אסרינן אפי' בספק אחד בגופו וס"א בתערובות וא"ש: וביותר נראה לומר דודאי לר"ת דאפי' ס' א' בגופו וא' בתערובות הוי ס"ס אף בשל תורה אמרינן כן כסוגי' דגמ' גבי ביצת טריפה ולר"י דאוסר ס"ל אם נתערבה אספיקא קאי אף בדרבנן אסרינן ס"ס כסוגיא דגמ' לשיטתו רק הש"ע נסתפק אם הדין כר"ת או כר"י ולכך באיסור תורה החמיר כר"י ואוסר ס"ס וכה"ג וכך הם דבריו כאן אבל באיסור דרבנן הקיל לסמוך אר"ת דמקיל אפי' בשל תורה וכך הם דבריו בא"ח אבל הסוגיא דגמ' מתפרשות או אם נתערבה אודאי קאי בין ביצה שנולדה ביו"ט או ביצת טריפה או אספק קאי ג"כ בין בביצה שנולדה ביו"ט בין ביצת טריפה ודו"ק: ובפלפול התלמידים בדרך חדוד אמרתי לתרץ דברי הש"ע דס"ל ודאי כשיטות ר"י דנתערבה קאי אספיקא ולא אודאי רק דקשיא לי' כיון דלס"ד לא ידע מהך דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל אם כן אדמקש' מהך ספיקא אסור ליקשי מהך דקתני אס נתערבה באלף אסור' למה הלא ספיקא דרבנן לקולא ועיין במ"מ שכתב להדיא דזה בזה תליא. ועוד מה קשי' לי' למה נולדה ביו"ט אסור הא ס"ל ספק מוכן אסור ומ"ש התירוץ דמוקצה הוי כעין של תורה הוא דחוק ועוד ספק פירות נושרים הוי ג"כ ספק מוכן והוא הדין בביצה דכולא חדא גזירה נינהו ומה דלא הקשה לר"נ ג"כ אין הטעם דמוקצה הוי כשל תורה רק לדברי ר"נ בלא"ה נסתלק הקושי' ממתניתין דלפלגי בתרנגולת ולכן ס"ל לומר דודאי ידע הך סברא דיל"מ אפילו בדרבנן אמרינן ספק להחמיר רק תרתי לא אמרינן אם הך ספק נתערב באחרים ומהדין שיבטל רק דאינו בטל מחמת דשיל"מ ב' פעמים לא אמרינן הך עד שתאכל באיסור וכו' על תחילת ספיקו ואח"כ על תערובתו נאמר עוד שני' עד שתאכלו באיסור וכו' זהו לא אמרי' וא"כ א"ש דמספק מוכן ל"ק לי' דידע דהוי דבר שיש לו מתירין וכן מנתערב וכו' ל"ק לי' דיש לומר ג"כ דהוי דשיל"מ אבל קשי' דקתני ספיקא אסורה למה הא ספיקא דרבנן לקולא וליכא למימר משום דשיל"מ דאם כן למה נתערבה באלף אסורים דתרתי לא אמרינן משא"כ אי ביצה אסורה משום הכנה דרבה אם כן ספיקא אמירה מדינא ולא מטעם דבר שיש לו מתירין וא"ש דאפילו באלף בטיל משום דבר שיל"מ דחדא פעם אמרינן ומשני דאתאן לספק טריפה וכו' ופריך הניחא וכו' ואסיק ר"פ דהאי תנא דליטרא קציעות וכו' דס"ל דביצה הוי דבר שבמנין ולא בטיל ועל זה קאמר רב אשי השתא דאתית להכי א"כ י"ל לעולם ספק יו"ט ספק חול והוי דבר שיש לו מתירין ואפי' בדרבנן ספיקא אסורה וא"ק אם כן לבטל באלף דתרתי לא אמרינן זה אינו דהא דלא בטיל הוא לא מתורת דבר שיש לו מתירין רק מכח דהוי דבר שבמנין ושפיר מועיל דבר שיש לו מתירין לאסור ספיקו וא"ש ואפשר דזהו הטעם של ספר התרומות דפוסק להלכה כתנא דליטרא קציעות דלפמ"ש ר' אשי בתרא קאי כוותי' דהטעם דהתיר בא"ח לא מחמת ס"ס דהא פסק בי"ד סי' ק"י ספק בגופו וספק בתערובות לא אמרינן רק דלא אסרינן מכח דבר שיש לו מתירין וא"ש: ומעתה דברי הש"ע נכונים בי"ד בספק דבר שיש לו מתירין דאוריית' כגון חדש וכדומה וכמ"ש המ"א פסק דספקו ונתערב באלף אסור דעל ספיקו לאסור אין צריך לטעם דשיל"מ דספיקא דאורייתא לחומרא א"כ מהני סברת דשיל"מ לאסור תערובתו אפילו באלף. משא"כ בביצה דהוא אסור מדרבנן ולדידן דקיימ"ל דביצה לא הוי דבר שבמנין אם אתה אוסר ספיקו מטעם דשיל"מ אי אפשר לאסור תערובותו מהך טעמא דתרתי ל"א וא"ש: והב"ח והפר"ח העתיקו קושי' המרדכי דאיך אמרו בגמ' דמנחות למ"ד חדש מדרבנן דאכלו בי"ז דניסן דהוי ספיקא דרבנן הא הוי דשיל"מ ותירץ הרי"ט דחדש חוזר לאיסורו בשנה הבאה ולא הוי בכלל דבר שיש לו מתירין והפר"ח השיג דמבואר בירושלמי ובכמה דוכתי' דחדש הוי דבר שיל"מ וגם דאותו התבואה הניתרת בעומר הזה תו לא תחזור מעולם לאיסור הזה ולא דמי לחמץ בפסח דאם יבא פסח שנית יהי' חוזר אותו דבר לאיסורו ויפה דיבר עד שקשה להבין איך הי' הדבר נעלם מרי"ט ומרדכי וביצה שנולדה ביו"ט לא יהי' דבר שיל"מ דביו"ט הבאה כשיהי' ביצה אחרת נולד יהיה ג"כ איסור ההיא. ולכן נראה דס"ל למהרי"ט כדעת הירושלמי הביאו התוס' בר"ה וכן הר"ש דמשעה שנכנסו ישראל לא"י כל התבואה אפילו הי' בעלי' מימים קדמוניות חל איסור חדש עליו וא"כ למ"ד חדש בזמן הזה דרבנן ובטלה מצות חדש כשיבנה בהמ"ק וישוב איסור חדש לחול יהי' כל התבואה אסורה ולא יועיל מה שעברה עליו יום הנף בגלות כמו שהי' בזמן ביאה לא"י כיון דחדש קי"ל דרבנן ולפ"ז הא כל טעם דכל היום אסור מהרה יבנה בהמ"ק הרי חוזר לאיסורו ולא הוי ודאי דבר שלי"מ ועיין או"ה דאיכא למ"ד דתיקו הוי דבר שיש לו מתירין אולי יבא אליהו רק כתבו דמאכל מתקלקל ומכ"ש דיש לומר כן להקל וזהו הי' כוונתו באמת. אבל באמת תי' זה דוחק ואם כן אין לנו שיור רק תירוץ המרדכי דאנן בקיאין בקביעת הרגלים. אלא דקשה אם כן ביצה הנולדת ביו"ט שני יהי' מותר דאנן בקביעות דירח' בקיאים מותר כמו חדש למ"ד דרבנן דמ"ש ודאי למ"ד חדש מדרבנן צ"ל הא דמסקינן שם במנחות דאין לאכול בשיבסר משום דהוי דבר שיל"מ ש"מ דלמסקנא לא אמרינן הך סברא דבקיאים אבל למאן דקיימ"ל חדש דאורייתא א"כ אין כאן ראיי' וקשה וצ"ל או דכיון דקיימ"ל הכנה דאורייתא כל הנולד ביו"ט אפילו לאו יו"ט אחר שבת בכלל דאורייתא ודלא כמהרש"א דס"ל הא דקאמרינן בשלמא משום הכנה וכו' דמיירי דווקא ביו"ט אחר שבת רק הכל בכלל קבעהו חז"ל לאיסור דאורייתא ובאיסור דאורייתא אלא אמרי' כן כמ"ש הגמ' להדי' למ"ד חדש תור' ויותר י"ל דברים האסורים מחמת יו"ט כיון דקבעהו חז"ל ליו"ט שני דאם אתה מתיר האסור מביו"ט יעשו ליו"ט חול ואתי לזלזול במועדות כעין של תורה אמרו דאל"כ אף עתה עושהו חול אבל חדש בי"ז בניסן אין הדבר תלוי ביו"ט כלל רק פשוט בקביעי דירחא בזו אמרינן אנן בקיאים כי על זה לא גזרו חז"ל ודו"ק היטב:

ב

בשאינו מינו בטל בס' הרמב"ם כתב יראה לי וכו' ותמהו הראב"ד הא משנה שלימה הוא בנדרים דמין בשאינו מינו בנ"ט ונדרים ה"ל דבר שיש לו מתירין ונראה כי ודאי החילוק שיש בין מין במינו ובשא"מ כי במינו לא נתבטל ענין האיסור כי טעמו כמקדם ולכך בא"מ שנתבטל טעם איסור ועבר טעמו ואין זכר למו ולכך אף בדשיל"מ בטל כי כבר נתבטל ענינו וזהו בלח אבל ביבש ביבש כל א' עומד בפ"ע מה לי מינו מה לי אינו מינו הלא לא נתבטל וכ"א עומד בפ"ע ואדרבה באינו מינו יותר יש להכיר האיסור א"כ פשיטא דיש מקום לומר ולהחמיר ולכך בנדרים דשם מיירי להדיא במשנה בלח בנ"ט וא"כ שפיר י"ל כהנ"ל לחלק אבל ביבש ביבש אין משם ראייה לכך הביא מטבל דמיירי כסתמ' דמלתא אפי' ביבש ביבש:

ג

אם לבנו בה המאכל הפר"ח האריך דהא הך לחזותא הוי איבעי' דלא אפשטי' ובדרבנן אסקינן שם להקל כדאמרינן בדם תבוסה. ולא הבנתי קושיא שלו בדשיל"מ אסרו כל מילתא דרבנן כעין תורה וספיקו להחמיר עד שגמרא פריך בהא דמרבה עצים כו' ולר"א דאמר בדרבנן דבר שיש לו מתירין ולפירוש הרא"ש הקושיא דלא ה"ל לבטל איסור בדבר שיל"מ כמו בשל תורה ואין צריך לפנים: איברא הפ"ת כתב דלא מהני לחזותא רק באיסורי הנאה יפה כתב אבל אין כל דבריהם ענין לכאן דוודאי חזותא לית ביה ממשא אבל מ"מ משהו איכא ובדבר שיש לו מתירין משהו אוסר הרי נתערב עכ"פ משהו רק דמיירי באינו מינו וע"ז אמרינן כמש"ל דלכך בטל דאין ניכר כלל ונתבטל טעמו אבל חזותא הא ניכר ושב א"מ למינו ועוד הא מלתא דלטעמי' הוי במינו הטעם ג"כ דניכר וא"כ חזותא ג"כ הוי כמו לטעמי' דרגיל הוא בזה ליתן לתוך התבשיל והוי כמו לטעמיי' ולק"מ:

ד

אלא כשהמתיר וכו' הובא בשו"ת צמח צדק הקושי' דבממ"נ יתבטל אם הוא אסור יתבטל ואם יהיה מותר אגלי מילתא למפרע דמותר וסברא זו מבואר באו"ה כלל כ"ה דין ח"י דכתב כתב בא"ז איסור שנאסר מחמת תיקו דאורייתא מתבטל בס' אע"פ שאפשר שניתרת כשיבא אליהו י"ל לא נקראו דבר שיש לו מתירין לפי שאז אגלי מילתא שלא נאסרה מעולם ולא דמי' לביצה וטבל הנאסר ויש לו מתירין עכ"ל ועוד במ"ש הרשב"א שלא נקרא דשיל"מ אלא אם המתיר בוודאי וכו' עכ"ל הרי שהזכיר הך סברה. ומ"ש הצ"צ דמ"מ לכתחילה יש להמתין מבלי לסמוך אביטול דבריו בלתי ברורי' אם יתוודע אח"כ שאסור בוודאי מותר לאכול כי בטל בשיעורו שעכשיו מסופק יהי' בכלל עד שאתה תאכלנו באיסור וכו' אין לדבר זה הבנה כלל: ובדרך חדוד אמרתי לפי מ"ש דביצה בקליפתה לא חזי לכלב ולפ"ז ביצת טריפה בשבת אסור לטלטלו דלא חזי לאדם ולכלב ג"כ לא חזי ולפ"ז אם נתערב ביצת טריפה בשבת באחרות אף דמחמת איסור טריפה בטל ברוב מ"מ מחמת איסור מוקצה לא בטיל בשבת דיכול להמתין עד למחר. אך זהו אינו דהא חוזר לאיסורו לשבת הבאה דיהי' מוקצה שנית ולא הוי דבר שיש לו מתירין אך לפ"ז ספק איסור דהוי ג"כ מוקצה כמ"ש המהרש"א גבי עגל שכלו ח' ימים בשבת ולא אמרינן אגלי מילתא למפרע א"כ ביצת ספק טריפה שנתערב בשבת אשר בשבוע ההוא כלו כ"א יום דתרנגולת א"כ י"ל דאינה בטלה מחמת מוקצה ואי דחוזר איסורו לשבת הבאה זה אינו ודאי אולי יתברר דכשרה היא וא"כ עכשיו מ"מ מוקצה כמ"ש בשם מהרש"א וכאמרם גבי בכור שנפל לבור אע"ג דנתגלה דהיה בעל מום מ"מ הוי מוקצה אבל לשבת הבא יהיה מותר וחזי לאדם וליכא מוקצה כלל וא"כ ה"א דאסור ולזה קאמר רשב"א דלא דאינו ברור שיהיה המתיר בא וא"כ אינו בכלל דבר שיש לו מתירין וא"כ הוי כאיסור החוזר לשבת הבא ומתבטל ודברים אלו ברורים ואף שאינו בלשון רשב"א מ"מ אמרו לנ"מ באופן הזה וכתב דבריו בפשוט: ועוד י"ל דאולי אמרה לדעת רבינו שמחה דס"ל לר"ת דספק א' בגופו וספק אחד בתערובות מותר מכח ס"ס מ"מ בדבר שיש לו מתירין לא אמרינן כן עיין לקמן סי' ק"י. וא"כ חלב מספק בהמה טריפה שעשו ממנו גבינות והספק הוא ספק דרוסה או נפולה דאית ליה בדיקה לאחר שחיטה ואותו גבינה חה"ל נתערב בגבינות א"כ מותרים דהוי לדעת ר"ת ס"ס כנודע ולא נימא דהוי דשיל"מ שהרי אם ישחוט יבורר שאפשר שהיא מותרת וא"כ הרי בזה דשיל"מ אין מועיל ס"ס ה"א דלא נסמוך על היתר ביטול ולא קשיא דהא אם יהיה אסור יהיה ג"כ בטל ברוב וא"כ ממ"נ יאכל דזה אינו דאם יבורר דהוא טריפה לא יהי' נאכל וכל היתרא דהוא ס"ס ואם יבורר דהיא טריפה אין כאן רק ספק דתערובות וה"א דיהי' נדון כאלו דבר שיש לו מתירין ולזה קמ"ל דלא אמרינן כן כיון דאין המתיר בא ודאי אבל בלשון רשב"א דחוק: אמנם באמת בתר ישוב נראה דלק"מ דהא כתב הר"ן דלכך דבר שיש לו מתירין במינו לא בטל דהיתר בהיתר במינו לא שייך ביטול דבמה יחול הביטול כיון דהוא מינו רק איסור בהיתר שם איסור גורם דהוי כאלו א"מ דזהו נקרא בשם היתר ולכך דשיל"מ הוי כהיתר וא"כ חזר הדבר מין במינו לא בטל ולפ"ז דתלי' בשם א"כ צ"ל לס"ד דאם יתברר אפשר היתר קרוי ג"כ דשיל"מ דגם דשיל"מ בספק ג"כ שם היתר עליו דהא לא הוחלט איסור ויש תקוה להתירו וגם סנוף דספק מותר וא"כ שם היתר עליו וא"כ דנקרא לשם היתר חזר הדבר למין במינו דלא בטיל ואי דלזה שם איסור ולזה שם היתר הא אף לזה יקרא שם היתר ומה בכך דקמי' שמי' גליא דהוא איסור ברור מ"מ שם אשר יקראו בו הבריות יקראו לו שם היתר דעדיין מחכי' שיהי' מותר ולא בטל לפי סברה זו וא"כ ל"ק בממ"נ דאם יתברר שהוא אסור נתבטל למפרע דזה אינו דאנן אמרינן אף שיתברר אח"כ שהוא אסור בוודאי מ"מ לא נתבטל למפרע דאז היה לו שם היתר ובמינו לא בטיל משא"כ אח"כ שעליו שם איסור וא"ש ולכך קמ"ל רשב"א דזה אינו כיון דאין היתר ברור לו הוי נקראת בשם איסור ובטל וא"ש וברור. ובחנם נתחבטו כל חכמי לב בזה הדברים כפשוטן: והנה הרב הש"ך הקשה דמה קמ"ל הרשב"א דפשיטא דאם לא כן מה פריך הגמ' בביצה בשלמא ספק יו"ט ספק חול הוי דשיל"מ ולכך אם נתערב אפי' באלף בצים אסורות אא"א ספק טריפה מפני מה אם נתערב באלף כולן אסורות. וקשה מה קושיא הא הוי ג"כ דשיל"מ. והנה רש"י פי' ספק טריפה ספק נולדה מתרנגולת טריפה וי"ל דנתכוין דאין הפי' דספק הוא אם התרנגולת טריפה דזהו אין הספק בביצה רק בתרנגולת ומה ענין לביצה ורש"י כתב דאיידי דאיירי ביצה נולדה ביו"ט קתני דספק טריפה אסור ואם הספק בתרנגולת אין כאן ענין לביצה דכל הספק בתרנגולת וממילא הביצה אסורה ואיך יתכן דתרנגולת אסורה וביצה מותרת. וע"כ צ"ל דספק בביצה לבד דיש שני תרנגולת א' טריפה וא' כשרה ונמצא ביצה מבינים ולא ידעינן אם נולדה מכשירה או מטריפה וזהו הלשון וספקה דכל הספק בביצה ושייך דומי' דרישא דמיירי מביצה וא"כ ל"ק קו' הש"ך דזהו א"א להתברר לעולם: גם י"ל אף דודאי רשב"א דאמר דין זה דאין המתיר בא ודאי הוא אליבא דר"י דס"ל ספק בגופו וספק בתערובות לא מיקרי ס"ס דאל"כ הא הוי ס"ס וא"כ לר"י אספיקא קאי מ"מ לפירש"י דאספיקא קאי אין הכוונה רק אספק רק הפי' דרך כלל אביצה דספקה של ביצה אסורה וגם אם נתערבה הביצה הך ספק או וודאי באלף אסורות אבל שיהי' הפי' דוקא ספק אבל ודאי מותר' לא יסבול הפי' הברייתא ובזה ל"ק דלמא משום דשיל"מ ספק ודאי מא"ל. ובהכי ישבתי למאן דס"ל אפי' חוזר איסורו הוי דשיל"מ כדעת הרמב"ם בחמץ בפסח וא"כ מה פריך הגמ' על ספיקו אסורה בספק טריפה למה נתערבה באלף אסורות דהא כל ברייתא איירי ביו"ט וא"כ י"ל וספק טריפה אסורה על יו"ט קאי דאם ביו"ט ספק טריפה אסורה לא מיבעי באכילה דפשיטא אלא אף בטלטל דלא חזי כמ"ש מהרש"א ולכך אסורה ביו"ט בטלטל כדקתני בהך ברייתא דאסורה בטלטול וע"ז קאמר דאפי' נתערבה באלף דהוי דשיל"מ ולק"מ מה טיבו ולישנא דברייתא מרווח ול"ק מה טיבו של טריפה לכאן וגם מה קמ"ל דספק טריפה אסור פשיטא ספיקא של תורה להחמיר וע"כ צ"ל דהגמ' סברי דוודאי ביצת טריפה חזי לכלבים רק ספק לא במ"ש מהרש"א וא"כ צריכי למימר ואם נתערבה רק אספק קאי ולא אודאי זהו לא ס"ל לגמ' וא"כ קושי' הש"ך מיושב: גם י"ל ודאי לס"ד בגמ' דבדרבנן ספיקא להתיר אפי' דשיל"מ ושמע מיני' דלא קבעו חז"ל לדשיל"מ כאיסור של תורה א"כ פשיטא דלא שייך דינו של רשב"א דכיון דהך דדשיל"מ לא בטל רק מדרבנן ומהתורה ברובא בטל א"כ כשנסתפק לנו אם יהי' דשיל"מ מהכ"ת להחמיר כל ספיקא במילתא דרבנן לקולא רק כל ספק דרשב"א הוא לדידי בתר דחדית לן ר"א דדשיל"מ אפילו בדרבנן ספיקו להחמיר והיינו דקבעוהו חז"ל כעין של תורה וא"כ שפיר אפשר דאם יש ספק דיהי' לו מתירין דג"כ לא יתבטל כיון דחז"ל קבעו בו מסמרת כשל תורה ולכך קמ"ל דלא ושפי' קאמר יראה ואין ראיי' מגמ' דהוא בס"ד דאף בדרבנן ספק להקל ודו"ק: בחידושי אמרתי לפמ"ש התוס' פרק כירה דלר' יוחנן דס"ל ביצה אסור משום משקין שזבו הביצה מותר' בטלטול עיין רא"ש סוף מס' ביצה ולדבריו צ"ל הא דקתני בברייתא דידן דביצה שנולדה בשבת וביו"ט אסור' בטלטול י"ל כי אמרה התורה לדידן דל"ל מוקצה אבל לר"י דאית ליה מוקצה כיון דלא חזיא לאכילה חל עלי' שם מוקצה ואסור' בטלטול והך ברייתא ר"י היא ולפ"ז דר"י היא ל"ק קו' הש"ך דספק טריפה הוי דשל"מ דר"י ס"ל טריפה יולדת עיין חולין וכן במס' עכו"ם דטריפה יולדת ומכ"ש דטרפה חי' כמ"ש התוס' וא"כ מה דבר שיל"מ יש בו אף אם ימתין שתלד תוך יב"ח עדיין באיסורי' קיימי ולא יבא המתיר לעולם ושפיר פריך הגמ' נתערבה באלף אמאי אסורות אבל לדידן דקיימ"ל דטריפה אינה יולדת ושפיר נסתפק הרשב"א עד שהוצרך להכריע משכלו הרמה ודו"ק:

ה

כלי שנאסר וכו' ומהרש"ל נתן טעם דלא הוי דשיל"מ הואיל ואינו בא ממילא וכן הוא באסיפת זקני' ב"מ דף נ"ד בשם הר"ן והש"ך בס"ק ח' תמה דהא נדרים וכדומה אינו תלוי בזמן ומ"מ מיקרי דבר שישלו מתירין ולק"מ דבשלמא התם בנדרים אמרינן להדיא בנדרים דף נ"ט דלכך מיקרי דבר שיל"מ הואיל ומצוה לאתשולי עליה וא"כ כל הטעם דבשאין תלוי בזמן רק במעשה לא הוי דשיל"מ דאולי לא יעשה המעשה ואין כאן מתיר וא"כ במקום דאיכא מצוה חזקה על ישראל שהם זריזים במצות ה' ולא יתרשלו וכן מעשר שני מצוה בעלי' או בפדי' כמבואר ברמב"ם ומברך עלי' ע"ש. וכן הקדש וטבל לא סגי דמפריש ופודה דאיירי בקדשי ב"ה כמ"ש הר"ן אבל בדבר שאין מצוה מהכ"ת לומר בדבר שיש בו קום ועשה להיות בגדר דשיל"מ ואין כאן השגה על מהרש"ל: אמנם הרשב"א נתן טעם דצריך להוציא הוצאה והוציא כן מסוגי' דפרק הזהב דף נ"ג מעשר שני בטל ברובא באיזה מעשר איירי במעשר שאין בו ש"פ ושנכנס לירושלים ויצא אמרינן על שנכנס לירושלים ויצא דלא מיקרי דבר שיל"מ ונעייל' וכו' ואלו לעי' גבי מעשר שאין בו ש"פ לא פריך הגמ' כן ש"מ דלעיל דאי' בי' הוצאות לא מיקרי דשיל"מ אבל כאן דקתני שנכנס לירושלים ויוצא משמע אפי' פסיעה אחת וכן הדברים באסיפות זקנים בשם התוס' והרבה מחברים ולפמ"ש לעיל תי' במהרש"ל יש ליישב דמעשר שאין בו ש"פ י"ל דאין מצוה להעלותו או לפדותו וא"כ כיון דתלוי בזמן לא דנין בו דשיל"מ וע' מהרש"א דכ' הא דלא תי' כפירש"י דלעיל איירי שנטמא ג"כ דזה לא משמע בברייתא אבל יש להבין מה קוש' דלמא אסיק אדעתי' מתי' הגמ' דכפלו מחיצות רק קשיא לי' קושי' שניי' דלקלוט ל"ד וא"כ באין בו ש"פ ל"ק דהא לא מצי פרק לי' כלל אבל בהך דנכנס לירושלים שפיר פריך דל"ל דנפל מחיצות הא מחיצה לקלוט דרבנן וצ"ע על רשב"א. ויש ליישב דא"כ דהך שאין בו ש"פ דע"כ מיירי בנפל מחיצות דאל"כ הא יש לו תקנה בהעלה א"כ יקשה קושי' הגמ' וניתי איסור ותי' הגמ' דלמא אתי' לאתויי פרוטה ויחלל ש"פ ומחצה בפרוטה אי איירי בזה"ז דליכא מקדש רשות לחלל שוה מנה בפרוטה כמ"ש הרמב"ם והש"ע ודו"ק: אמנם מהרי"ל בתשובה סי' קל"ד חולק דהגעלה דבר מועט והוא דייק מדברי תוס' לחלק בין הוצאה מרובה למועט והיינו דז"ל התוס' ד"ה להדר ולעייל לעיל גבי שאין בו ש"פ לא פריך הכי דאיירי ברחוק מירושלים הרבה ומקרי אין לו מתירין אבל הכא דקתני משנכנס לירושלים ויוצא משמע אפי' פסיעה אחת עכ"ל הרי דיש הבדל בין הוצאה מרובה להוצאה מועטת ופסיעה אחת מיקרי שיש לו מתירין: איברא דיש לדייק במהרי"ל דאיהו גופי' מפרש דלכך אפי' פסיעה אחת יחשב טורח והוצאה הואיל גוף המעשר אינו ש"פ א"כ לאיזה צורך כתבו התוס' מתחילה רחוק מירושלים הרבה הא קאי נמי על בבא פחות מש"פ ובזו הוצאה מועטת נמי מעכב. ונראה דלעיל אמרינן ונחלל על מעות ראשונות ומשני דלא פריק ופריך ונייתי מעשר דאי' לי' וכו' וצ"ל הא לא אמרינן דלא היה כלל מ"ש ולא פריק ולא עומד לפרוק וצ"ל דזהו רחוק במציאות שלא יהיה לו מעול' מ"ש רק פחות ש"פ ולפ"ז כיון דמיירי דלא פריק כבר א"כ עדיין ודאי מעשר בידו וקשה נעייל הך דלא פריך עם אותו שאינו ש"פ יחד לירושלים וא"כ לא מהני טירח מועט והוצאה מועט כי רב הוא גוף המעשר ולכך כתבו התוס' דמיירי רחוק מירושלים אם כן אף בכל מ"ש לא אמרינן. אך לפי זה הא דמסיים התוס' דמשמע אפילו פסיעה אחת לכאורה עדיין קשי' למהרי"ל דהא מיירי במעשר שש"פ ואם כן מה צורך טורח מוע' וצ"ל דהתוס' ביקש לשנוי לבסוף דמוקי מ"ש שאין בו שוה פרוטה ונכנס לירושלים ויוצא וע"ז ג"כ פריך להדר לעייל ועל זה קשה הנ"ל הא איכא טורח והוא דבר מועט וליכא למימר דנצרף דבר אחר די"ל דכבר פריק ולדחזקיא ל"ל דהא נכנס לירושלים וא"כ עדיין ק' ולכך הוצרך לומר דסתמא משמע אפי' פסיעה דליכא טורח כלל בשום אופן ודברי התוס' ברורים כמהרי"ל ובהכי ניחא דלא יהי' דברי תוס' זו סותרים לתוס' דנדרים דף ק"ח דכתבו להדיא דמ"ש נקרא דבר שיש לו מתירין דיכול להעלותו או לפדותו והדברים סותרים דהא סתמא דמילתא רחוק מן ירושלים עד איכא הוצאות ולפי דברי מהרי"ל הדברים נכונים וכן כתב הרא"ש ע"י עלי': איברא י"ל לשיטת רשב"א דרך אחר מבלי צורך לחלק בין הוצאה מרובה למועט והוא דהא דפריק לי' ע"כ הוא עצמו דאי על ידי הערמה ע"י אחר א"כ מה פריך הגמ' ולימא מחולל על מעות ראשונות הא הוא לא פריק רק אחר ואותו הלך לו ומי יאמר וע"כ צ"ל דסתמא דמילתא הוא פרק לי' ואי דמוסיף חומש כך מצותו ולא סגי בלא"ה וכי יפסידנו לגמרי אין לו אלא העלאה או חומש להוסיף ולפרוק ולכך עומד לכתחילה א"כ ודאי במעשר שני בדרך פשוט אין טורח והוצאות העלתו ודאי יותר מחומש וזהו בלא"ה מוכרה ליתן וזהו בכלל מצוק ואם כן למימר דיש הוצאת בהעלאתו דהא יצא הפסידו בשכרו משא"פ במעשר שאין בו ש"פ דאינו מחיוב ליתן חוכש א"כ הוצא' כל דהוא בכלל הונאה יחשב ושפיר לא הוי דבר שיל"מ ולכך לא פריך הגמ' ויעלה אותו דאיכא הוצאו' אבל שנכנס לירושלים דאיירי אף ביש בו ש"פ שפיר פריך ולהדר ולעיל דהוצאה אין יותר מחומש וא"ש ודו"ק: ואפשר דגם מהתוס' לא נעלם זה רק למסקנא דמוקי תרתי אין בו ש"פ ונכנס לירושלים ויצא ופריך הגמ' ולהדר ולעייל בזה שפיר קשה דאית לי' הוצאה וחומש ליכא ולכך הוכרח לומר דאפי' פסיע' א' דליכא הוצאות ודוק. ויהי' איך שיהי' אף למהרי"ל חשבינן הכל לפי איסו' ונא לפי שנתבשל בתוכו כמש"ל וא"כ הבלוע בכלי אין לחשוב לפי טוב הכלי רק לפי הבלוע בתוכו אין ש"פ וידוע דכל הוצאת שיעלה יותר משוי וא"כ בחנם טען מהרי"ל דמה בכך דהגעלה דבר מועט לערך הבלוע רב יחשב ואולי ס"ל למהרי"ל דגוף כלי נעשה נבלה וא"כ צריך הוצאות נגד כל הכלי אבל לפי דלא ס"ל לרשב"א כן קשה לחלק ולחלוק אקדמונים: ושוב ולעיין ברמב"ם דכתב בספ"ו מהל' מעשר ב' מעשר שני שנתערב בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקום או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערב בירושלים אוסרי' בכל שהוא במיני' הואיל והוא בירושלים והרי הוא כדבר שיש לו מתירין ויאכל הכל בטהרה ודייק מיני' הפר"ח טעמא בירושלים אבל חוץ לירושלי' אין לו דין דבר שיש לו מתירין דטריחא לי' לפדות או לעלות ואולי בסוף מ"ש כתב באיזה מעשר שאמרו דבטל ברוב שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות ומזה משמע דמ"ש אף דצריך להעלותו הוי דשיל"מ ולכך נכנס הפר"ח לחלק בין טורח מרובה למועט ולא עיין כל הצורך דוודאי במדינ' שאיסור מ"ש לכל אם נתערב פשיטא דהוי דבר שיש לו מתירין דהרי אותו איסור לזרי' יהי' מותר בפדיונו או בהעלותו לירושלים אבל בנתערב בירושלים לאכול בטהרה כדין מ"ש לזו לא נאסר מעולם רק מה שנאסור לאכול שלא בטהרה ועל זה אין היתר מעולה אף דיעלהו ואין כאן דשיל"מ כלל רק מכח קדושת ירושלים החמירו חכמים ועשהו כדשיל"מ וצריך לאכול בטהרה וזהו מבואר בירושלמי עשהו ירושלי' כדבר שיל"מ הרצון באמת אין לו דין שיל"מ רק לקדושת ירושלים לאכול בו בטהרה החמירו חכמים ועשהו כדבר שיש לו מתירין ועיין רמב"ם במס' בכורים פ' ב' משנה ב' בסופו שכתב וזהו בתקנת חכמים שהם נתנו תערובות אלו שני דברים בירושלמי לבד כדבר שיל"מ כיון שיכול לאוכלו שם בקדושה וזהו אמרו עשו ירושלים כדבר שיל"מ כמה דתימא דבר שיש לו מתירין אוסר בכ"ש דכוותי' ירושלים אוסרת כ"ש והדחק מבואר במ"ש דאין בו דין דבר שיל"מ באמת רק עשהו לירושלים כדבר שיש לו מתירין ועל זה האופן אמר הרמב"ם דאינו רק בירושלים לבד אבל דבר שיש לו מתירין באמת שייך בכל מקום. והדבר מבואר. ומעתה אין לנו ראיי' מבוררת לאין נוטה דעת הרמב"ם והדבר שקול ולכן באמת לכתחילה יש להחמיר בהגעלה כי הוצאה טורח מועט הוא. אמנם לדעת ר' שמחה דלא אמרי' ס"ס בדשיל"מ קשה א"כ למה קייל' סתם כלי אינו ב"י מכח ס"ס קשה הא כלי הוי דבר שיש לו מתירין ובדבר שיש לו מתירין לא מועיל ס"ס ועכצ"ל דכלי לא הוי דבר שיש לו מתירין ומ"ש הפר"ח. דאפשר להכיר האיסור על ידי התבשיל לא ידעתי דזולת הגעלה איך אפשר להכיר האיסור וכי ודאי יוצא הבלוע לתוך התבשיל והגע עצמך אם בשלו בקדירה איסור והיתר וטעמו קפילא ואין בו טעם איסור וכי מותר על סמך הזה לחזור ולבשל בו שני' הלא אמרינן בפ"א פלטה ובפ"א לא פלטה וא"כ תו ליכא היכרא ואם אמרינן להגעיל אף אתה מרבה בהוצאות ויש לדחוק ולומר בשלמא דלענין דשיל"מ שפיר י"ל הואיל דרבנן לא הטריחו חז"ל בהוצאה אבל הפ"ח טען שהוא ד"ת כיון דאפשר להכיר האיסור א"כ צריך כל הוצאות לאסירו לברר אך זהו דוחק ובפרט בכוונתם כי לא דברו בהגעלה רק פשוט שיטעום קפילא וזהו אינו וגם לא שייך דאם יבשל יתן טעם כמ"ש הב"ח: ומה שכתב הש"ך כיון דלמחר מותר ד"ת והוי דבר שיש לו מתירין דבר תורה אף דאסור מדרבנן כמו זה כתבו על חמץ בפסח הוי דבר שיש מתירין אע"ג דלאחר פסח מדרבנן אסור: איברא דבלא"ה כיון דאם שם לתוכו דבר חריף הרי אוסר א"כ לא מיקרי דבר שיש לו מתירין דבעינן שיהי' מותר לגמרי ומ"מ לדינא הנכון עם הש"ך דמהכ"ת להקל תוך מעת לעת אבל אח"כ דהוי נט"ל בזו ודאי יש לסמוך ארשב"א ואי דניחוש דיבשל בו דבר חריף כולי האי לא חיישינן ואפשר דדבר חריף ג"כ לאו דין תורה היא:

ו

אבל טעמו בטיל הרב הש"ך הרבה להשיב על זה דאף דכן כתב מהרי"ח בהגהת הרא"ש בע"ז מ"מ סותר סוגיא דש"ס דנדרים ואני לא ידעתי כי באמת שדברי הר"ן דהקשה למה הקונם מן היין ונתבשל בנותן טעם הא הוי דבר שיש לו מתירין סותר לדבריו אבל בגמ' לא מצינו סתירה כלל ואדרבה לדבריו אין צריך לחלק בין מינו לאין מינו ובזה דברי הרמב"ם מיושבים דכתב יראה לי לחלק בין מינו לאינו מינו והשיגו הראב"ד למה לא הוציאו ממשנה דנדרים ולפי. מהרי"ח ניחא דשם רק טעם ואינו דשיל"מ ומהך דפ' הזהב דאמרו משא"כ במעשר דבטל ברוב באיזה מעשר אמרו שנטמא וכו' דהוצרך לומר אנפי דלא שכיחי כלל ולא קאמר בפשוט בנימוח דבתרומה בק"א כמ"ש התוס' חולין דף צ"ז ע"ש ד"ה אין בהם כו' ובמעשר בטלה ברוב דיש לומר אולי מהרי"ח כרש"י ס"ל שם חולין דאף תרומה באינו מינו בנותן טעם ולא בעינן ק"א ועוד בלא"ה לפי' רש"י דס"ל דאף באינו מינו בעינן ק"א בתרומה א"כ לוקמי משא"כ במעשר בא"מ וצריך לומר דניחא ליה לומר רבותא דבמעשר ברובא בטיל כמ"ש בברייתא ואלו בא"מ צריך ס' אפילו ביבש ולפ"ז גם נימח' ל"ל דמ"מ בעינן ס' בלח בלח אפילו במינו: אמנם מהך דיבמות קשי' דמוקי' לי' שם בדף פ"א בחתיכה חטאת דנתערבה בנימוח' וסיפא בחטאת טהורה דלא תעלה קאמר ר' אשי הטעם דהוי דבר שיש לו מתירין והא נימוח האיסור ואינו בעין אף דקאמרינן שם הא דר"א בדותא לא מן השם הזה אמרו כלל ואם כן מוכח דאף בנימוח אמרינן כן וצ"ל בדוחק או בנימוח לאו דווקא רק שנחלק לחתיכות דקות וקטנות באופן שאין עליהם תורת חה"ל אבל מ"מ איתנייהו בעין ואין בגדר נימוח שדיבר בו מהרי"ח הנ"ל. או אפשר כי קאמר מהרי"ח היינו שהאיסור הי' מקדם שלם ובתוך התבשיל נימוח א"כ פנים חדשות נתהוה כאן ולכך בטל אם מקדם נתמחה האיסור ושב למים וא"כ עדיין שם איסור עליו כמקדם ואח"כ נפל לתבשיל הרי לא נשתנה האיסור ואין כאן פנים חדשות בזה נראה ליישב דברי מהרי"ח אבל לדינא יפה כתב הש"ך דלא משמע כן בפוסקים. והנה ש"ך רוצה לעשות חילוק דאם נשאר גוף איסור בקדרה רק נמחה בזו רוב פוסקים אוסרין ובזו הני ראיות דלעיל שייכי אבל אם סילק גוף איסור רק טעמו בעלמא בזה יש מקום להתיר ובאמת כזה מבואר בהגהת הרא"ש בחולין גבי אמרו רבנן בס' בשם ר"ת דהיכי דממשו של איסור לית' בעין רק טעמו בעלמא בטל שפיר אע"פ דיש לו מתירין מיהו זהו ג"כ בשם מהרי"ח ובמרדכי פרק כל שעה נאמר שר"ת כן שמע מר"ת דבר שאין בעין רק טעמו בעלמא דאינו בכלל דבר שיש לו מתירין. ובזה יש מקום להקל כי אין ראיי' מפוסקים לנגדו זולת זה דאם כן מה צורך רשב"א בכלי בלוע להתירו סואיל ויש לו הוצאה תיפוק ליה דהוא רק טעמו וכן כתב הש"ך אבל באמת באסיפת זקנים לב"מ הביא הך דין דכלי שנאסר בבליעת איסור וכו' בשם ר"ת וא"כ יקשה ר"ת אהדדי וצ"ל דכי אנו דנין על הבליעה הבליעה בלא"ה לא תחזו' להתירו מעולם ומה שיאטי' של דבר שיש לו מתירין בה וא"כ כל הדבר על גוף הכלי שנתערב בשאר כלי והרי אנו דנין על גוף איסור: אמנם להבין דברי הטור. בי"ד כתב על ביצה שנולדה ביו"ט שנתנו בתבשיל לר"ת דס"ל במינו דוקא אבל באינו מינו טעמו בטל בס' א"כ מתבטל בס' ואלו בא"ח סי' תקי"ג כתב על הך עובדא ולפי שפיר"ת דהא דבר שיש לו מתירין לא בטל דווקא כשהוא בעין אבל טעמו בטל בס' א"כ ניתר בס' והדברים סותרים והש"ך ביקש לומר דגם שם נתכווין לדברים האמורים בי"ד והדברים תמוהים כי דברים של זה לא כשל זה ומה שנ"ל להשוות הדברים. או דבלא"ה למה לא כתב לסלק גוף ביצה המעורבות בתבשיל אלא ודאי דס"ל כי ביצה הניתן בתבשיל והיא נתמעך גם נתנה טעם בתבשיל ויש כאן בתבשיל שני אסורים מהביצה א' שגוף ביצה נתמעך מעורב בתבשיל ואוכל גוף איסור ושני' שביצה נותן טעם בתבשיל ומהפך ההיתר לאיסור אף שיסלק גוף הביצה וא"כ הטור בא להתיר התבשיל מכל צד ולא צריך לסלק את הביצה משם ולזה בא הטור בשני טעמים אם באנו לאסור מחמת תערובות גוף הביצה טען הטור דהוי שלא במינו ואי דהוי כמו לחזותא וטעמו דהא כמו מינו הא אנו דנין על גוף הביצה שנתמעך ולא על הטעם ובפרט שהיה יכול להוציא ביצה שנתמעך בתבשיל ויהיה מ"מ טעמו בתוכו לפעול פעולתו וא"כ גוף הביצה קרוי אינו מינו ונתבטל ואם אנו באים לדון ולאסור מחמת טעם הביצה וזה קרוי מין במינו כיון דלטעם כמו מים ומלח ועל זה בא הטור בטענה דטעם בעלמא לא גזרו דבר שיל"מ ואם כן התבשיל מותר מכל צד ודברי הטור נכונים ושניהם כאחד עולים בכוונה אחת: הנה עוד יש להבין אם נתן ביצה שיש לו מתירין לתוך התבשיל הרי הביצה בלע מן התבשיל הטעם ונ"נ כי ר"ת ס"ל בכל דוכתי אמרינן נ"נ ומה שנבלע בביצה אין ס' נגד ביצה כדאמרינן חלב אמאי מותר חלב נבילה וא"כ אף א"מ אסור וא"כ כשחוזר ופולט הא הוי מין במינו ולא בטיל ול"ל הואיל ונאסר מכח ביצה הוי כמו ביצה ונקראת מין בשא"מ דזהו לדעת ר"י אבל ר"ת חולק כמ"ש התוס' להדיא בשמעת' דטיפת חלב בשם רשב"ם ובר"ן ג"כ בשם ר"ת אחיו והר"ן הסכים על ידם. וצ"ל דמיירי שלא נתערב דבר גוש וכמות מביצה רק דבר נמוח וטעמא בעלמא אשר לא יתכן עליו דבלע וחזר ופלט כי זה לא נאמר רק בדבר גוש וכמות או כיון דבלע בתוך ביצה אינה מקבלת ובולעת ממשות של ביצה שהוא בכלל דבר שיל"מ רק בלע טעם ביצה וטעם אינו דבר שיש לו מתירין ולא נ"נ וא"ש. וא"כ זהו י"ל כוונתו דוקא שהוא בעין דאז לא מהני א"מ כמ"ש אבל טעמו בטל דאז שפיר יש לחלק בין מינו לאין מינו ולכך בטור י"ד לא הזכיר זה דבי"ד כבר העלה להלכה דלא אמרינן בשאר איסורים חנ"נ ולכך נתן רק טעם דהוי א"מ אבל בא"ח עדיין לא אסיק דל"א דנ"נ ולכך כתב דהוי טעם בעלמא תבנא לדינא דבמקום דמסולק האיסור לגמרי רק טעם בעלמא יש להקל ולסמוך אר"ת כפי עדות ר"ח כהן ובפרט היותו מילתא דרבנן. ויש לר"ת ראי' דביבמות מוקי רב אשי להך דחתיכה חטאת במאה חולין דלכך ל"ת דהוי דשיל"מ וק' א"כ משנה דערלה ספ"ב ק"ק וק"ק שנתבשלו עם בשר תאוה הותר לטהורים אפילו זרים דק"ק אין בהם נ"ט כמ"ש הר"ש וקשה הא הוי דשיל"מ לכהנים והיינו ממש הך דר"א וצ"ל דשם מסלק הבשר ואין שיור רק טעמא בעלמא לא הוה דבר שיל"מ והדבר מוכיח:

ז

וכן אם אין איסורו מחמת עצמו כו' הש"ך האריך להשיג ובנה"כ הודה דפשוט בנדון שכתב רמ"א פשיטא דלא הוי דבר שיש לו מתירין דהא נקראת על שם דם כמ"ש ר"י ואם כן הרי מין בשאינו מינו. אלא אפילו לדעת ר"ת ור"ן דנקראת חתיכה מינו נראה מ"מ בנדון זה אין כאן חשש דחנ"נ לא שייך כאן דהא כ"כ דלא נתבשל אותו חתיכה הרי יכול לאכלו חי דבממ"נ מה דלא נתפרש ונתקשה בתוך הבשר הוי דם שלא פורש ואם כן לא שייך חנ"נ ולאחר בישול דאז בבישול נ"נ אז תו לא מיקרי דבר שיש לו מתירין דהא תו לית לי' תקנתא כלל וא"כ אנו צריכין לומר דהבלוע בתוכו יאסור וכבר העלה רמ"א דטעם כזה אינו אוסר בדבר שיש לו מתירין ובפרט כי על האיסור שבלע לית לי' תקנתא רק לפלוטו מהיתר וא"כ יפה כתב רמ"א אמנם מתוך דבריו אפשר ללמוד דאם בישל ביצה שנולדה ביו"ט בביצה ואח"כ נפל הביצה בתוך התבשיל אינו אוסר ובזה קשה לדידן דקמ"ל חנ"נ א"כ הרי הביצה ההיא נאסרה ואוסרת הביצה אחריה והוא דבר שיש לו מתירין בעצמותו. וזהו אמת ולא נזכר בדברי רמ"א להיתר באמת:

ח

שלא היה ניכר כו' דין זה צ"ע כי אמת כתבו כן המרדכי וסמ"ק והוא בש"ע א"ח סימן ש"כ רק לפי מ"ש המרדכי סוף חולין בשם ר"מ על הא דיבמה שרקקה טפת דם דא"א בלי צחצחי רוק דהא דלא בטיל ברובא משום דכיון דאין ניכר לא שייך ביטול עיין לעיל הלכות שחיטה סי' י"ד א"כ משמע לכאורה היפכו רק זה יש לדחות דשם גם אין דבר המבטלו ניכר כי הרוק והדם בא בפה אחד וכן בזב שראה קרי דא"א בלי צחצחי זיבה בא הקרי וזיבה כאחד משא"כ כאן היין עומד מע"ש ובשבת זב לתוכו יין מענבים נתבטל תיכף דהיתר ניכר ולא האיסור. אך מהך דאומר סלע בתוך כיס זה הקדש מעל דהקשו תוס' דלבטל ברובא וכתבו דאפילו דהוי דבר שיש לו מתירין הא אינו אלא מדרבנן והכ"מ כתב באמת דהוי דשיל"מ וקשה הא אין האיסור ניכר מעולם ובאמירת פיו דהוי הקדש תיכף נתבטל בכיס וההיתר הי' מקדם ניכר ועומד כל הכיס בחזקת היתר ומ"מ הוי דשיל"מ: אך באמת עם כל זה הך דגיגת עלאה תירוש וזב לתוכו בשבת יין מענבים יש להתיר מטעם כמו דקיימ"ל ביי"נ שנפל לבור אמרינן ראשון ראשון בטל עד שיהי' ס' דאז חוזר וניעור ואם כן אף יין הזב מענבים ראשון ראשון בטל וחוזר וניעור לא שייך בגיגת הנ"ל דהגיגת יותר מס' מיין הזב בשבת וא"כ ראשון ראשון בטל ואין לך צירצור קטן יותר מזה ועיין לקמן סי' קל"ד ודעת הר"ן בכל איסורי' אמרינן כן וכן כתבו התוס' ע"ש אבל דין זה דלא מקרי דבר שיש לו מתירין צריך עיון ודמיון של מרדכי לעצים הנושר' מן הדקל צריך עיון דשם נשרף וכלי' הנאתו ולכן צ"ע נראה דבר זה במחלוקת שנוי':

ט

וחוזר ונאסר כו' והרמ"א בת"ח הכריע כדיעה זו ומהרש"ל כתב עליו מה רב גוברי' להכריע כנגד הרמב"ם. ואני חושב כי אף הרמב"ם מודה לסברה זו דקשיא לי' לר' יוחנן דס"ל חמץ בנ"ט וכי ל"ל לר"י דשיל"מ לא בטל והלא חמץ דשיל"מ ובפרט ר"י קאמר להדיא לאחר פסח מותר כר"ש וסתם קאמר בנ"ט אפילו ביום שביעי של פסח דאינו מתקלקל אם ימתין עד הערב שמש ודברים תמוהין לומר דר' יוחנן ורבא יחלוקו בזה אי הוי דשיל"מ במה דחוזר איסורו או לא. ולכן י"ל כמ"ש הרמב"ם דאף דבעלמא דשיל"מ דווקא במינו משום חומר דחמץ החמירו על אינו מינו ג"כ א"כ ה"ה זה אף דבעלמא אין זה בגדר דשיל"מ אם איסורו חוזר בחמץ משום חומרא דכרת החמירו כמו שהחמירו בא"מ ובפרט לפי דברי הר"ן דלכך דשיל"מ לא בטיל דשם היתר עליו והיתר מין במינו לא בטיל וס"ל להנך רבותא כיון דחזר איסורא איקבע שם איסור וה"ל איסור והיתר הוי שני מינים ולפ"ז בחמץ דאסור אף אם אין מינו אף זהו בכלל דחוזר איסורו וא"כ א"ש דר"י דלא ס"ל דהחמירו בחמץ משאר איסורי' ס"ל דלא הוי דשיל"מ דחוזר איסורו ולכך ס"ל בס' אבל רבא ס"ל דהחמירו ואפי' באינו מינו אף מינו חשיב דשיל"מ ולא בטל וא"ש ברמב"ם ובגמ'. ולכן אמרינן לשמואל ג"כ דס"ל במינו במשהו משום דס"ל כר"י דאם כן משמע הא יבש ביבש דלא שייך דר' יהודא מותר וקשה הא איכא דשיל"מ ואיך יחלוק שמואל אהך דינא דשיל"מ אבל לפמ"ש ניחא דכיון דשמואל לא גזור אינו מינו אטו מינו אף זהו אינו ולענ"ד זהו ראיי' שאין עליו הכרע ממש:

י

אבל אם נשאר וכו' הלשון מגומגם דהמבשל בשבת במזיד אסור לו לעולם ולאחרים במ"ש מותר ודאי אם נתערב לאחרים בשבת לכ"ע אסור דהא יש לו מתירין במ"ש אבל אם אסור אף לזה שמבטל במזיד דהא לדידיה לית ליה היתר בא"ח ריש סי' י"ח כתב דהר"ש כתב בכורים שנתערבו אף דלכהן יש תקנה בירושלים מ"מ נזרים ליכא תקנה ולכך לזרים לא הוי דבר שיש לו מתירין אלא דחוכך מדברי הרמב"ם בפי' המשנה וחיבורו בפ"ד מהל' בכורים דס"ל לאסור אף לזרים הואיל דהוי דכהן דשיל"מ. ובאמת כבר כתבתי לעיל דזה אינו דזהו דוקא בירושלים דעשהו ירושלים כדבר שיל"מ וחומר הוא שהחמירו בירושלים וכמש"ל באריכות וכן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ד בכורים אם נתערב חולין בירושלים אוסרין בכל שהוא וכו' ע"ש והדברים מבוארים דבירושלים החמירו וזולתו לא וא"כ הדבר מבואר בר"ש דלאותו איש לא הוי דשיל"מ ואין בזה ספק:

א

נתערבה באחרות. עיין בשו"ת שבסוף ס' סידורו של שבת תשובה ג' שנסתפק בדבר שיש לו מתירין שנתערב ואח"כ פירש אחד מהם אי אמרינן כל דפריש כו' דלא שייך לומר עד שתאכל באיסור תאכל לאחר יו"ט בהיתר דהא אנן מחזקינן דאין כאן איסור כלל או לא אמרינן כלל בדבר שיש לו מתירין אזלינן בתר רובא אף בכה"ג והאריך בזה ולבסוף העלה דאף בכה"ג לא אמרינן כל דפריש כו' וזה הוא ג"כ בכלל דבר שיש לו מתירין וכן משמע בתשובת צמח צדק סימן ה"ט באמצע התשובה ע"ש וכן כתב המג"א בסימן תקי"ג ס"ק י"ג ועיין בספר צל"ח על ביצה ד' יו"ד ע"ב בד"ה והואיל שהאריך להביא ראיה דאמרינן בדבר שיל"מ כל דפריש מר"פ ע"ש וכן נראה דעת החוות יאיר בסימן קל"ג ע"ש:

ב

נתערבה בשא"מ. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תרי"ז:

ג

יש מי שאומר. עש"ך ועיין בתשו' זכרון יוסף חיו"ד סימן כ"ו ועיין מ"ש דודי הרב הגדול מהר"א ז"ל בספר חמדת ימים דרוש ו' ובתשובת כתר כהונה סימן מ"ה ובשו"ת תולדות יצחק סימן כ"ג ועיין בחידושי הגאון מהר"ר יונתן ז"ל על הלכות י"ט להרמב"ם פ"ב הלכה א' ובספר בני חייא מ"ש בזה ועיין עוד בספר שער המלך פ"ח מהלכות מא"ס דין י"א מ"ש בזה:

ד

עתיד לבא עכ"פ. עיין בתשו' צ"צ סימן ס"ט בביצת טריפה שנולדה בי"ט ונתערבה ודן השואל דלא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דגם אחר י"ט לא יהיה היתר בלא ביטול מכח טריפות והוא ז"ל חולק עליו דמ"מ ודאי שיבא לידי היתר קצת דלאחר י"ט יסתלק איסור הכולל דהיינו נולד וכל מה דאפשר למיעבד בהיתר עבדינן ע"ש וכן הסכימו הפר"ח והמנ"י כלל ע"ד אות י"ב ועיין פמ"ג שכתב דה"ה במי שאמר קונם עלי אכילת בשר נבלה זו ונתערבה דאיסור נדר הוי עכ"פ דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אף בס' די"ל דאיסור נדר לא חל כלל כיון דלא הוי בכולל מ"מ ב' איסורים יש אלא דהא דאין אחע"א היינו ללקות שתים או ב' חטאות א"נ מקרי דשיל"מ ע"ש ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ס"ה שנשאל על דין זה ורצה מתחלה ג"כ לומר דמ"מ איסור נדר הוי דבר שיל"מ אמנם לא מטעמיה דהפמ"ג רק כיון דיש פלוגתא דרבוותא אם נדר חל על דבר איסור (עיין לקמן סי' רט"ו ס"ה) ספיקו לחומרא א"כ הוי דשיל"מ ושוב פקפק בזה דמ"מ יש מקום להתיר בנ"ד כיון דהא דנדרים הוי דשיל"מ עבואר בש"ס עשום דמצוה לאתשולי א"כ בנ"ד פשיטא דליכא מצוה דל"ש לומר המקיימו כאילו הקריב עליו קרבן דהא צריך לקיימו מחמת איסור נבלה ואדרבה א"א לאתשולי דהא נדר לדבר מצוה א"כ לא הוי כלל דשיל"מ ובזה דן לספק אם נימא דע"מ כיון דהשתא דפקע איסור נבלה ע"י ביטול יש מצוה לאתשולי הוי דבר שיש לו מתירין או כיון דלא מקרי דשיל"מ רק מכח הביטול ממילא נתבטל בכולו ומותר. ואין להביא ראיה מדברי הצ"צ הנ"ל מדהוצרך לבא בטעמא דאיסור נולד חל על איסור טריפה משמע דבלא"ה היה בטל אף דלבתר ביטול איסור טריפות חל עליו איסור נולד כמו כל אין איסור חל על איסור דמתלי תלי וקאי וע"כ מטעם הנ"ל דהיכא דרק ע"י הביטול הוי דשיל"מ לא מקרי יל"מ דש"ה דכיון דהאיסור לא נולד רק בתערובת לא הוי דשיל"מ כמ"ש הרמ"א גבי גיגית משא"כ בנ"ד דהאיסור נדר חל מיד וכנ"ל אלא דמתחלה לא היה עומד לאתשולי בזה י"ל כיון דמ"מ עתה ע"י הביטול עומד לאתשולי לא בטל איסור הנדר דמקרי יל"מ. והאריך בזה ושוב הביא ראיה דגם היכא דההיתר מסתעף רק ע"י ביטול ג"כ הוי דשיל"מ ומ"מ הניח בצ"ע ע"ש:

ה

לפיכך ביצה. עיין בתשובת צמח צדק סימן ס"ט ועיין בתשובת חות יאיר בהשמטות לדף קפ"א מ"ש על דבריו ועיין בתשובת מקום שמואל סימן פ"א:

ו

כלי שנאסר. עש"ך ומה שהשיג על מהרש"ל עיין בתשובת בית יעקב סימן ק"י שהצדיק דברי רש"ל דשאני נדרים דיש מצוה בהתרתן ע"ש שהאריך בזה וכן תירץ במנ"י כלל ל"ט אות ח' ע"ש. ועיין עוד בש"ך (והובא בבה"ט סק"ו) שכתב דנראה שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן כו' ועי' בכו"פ שכתב אף דמ"מ מדרבנן אסור כמו כן כתבו חמץ בפסח הוי דשיל"מ אע"ג דלאחר פסח מדרבנן אסור [ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ו מ"ש בזה] ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר נ"י סימן כ"ז שהקשה על הש"ך דהא קי"ל בסימן ק"ג דבנותן טעם לפגם בעינן ג"כ רוב אלא דמבשל בכלי שאב"י סמכינן דאיכא רוב ולא אמרינן לא ידעינן כמה נפיק מיניה וא"כ ההיתר דאב"י יהיה ג"כ משום ביטול וממילא מותר מיד מטעם ביטול גם בדברי הרשב"א עצמו דנקט הטעם כיון דצריך הוצאות להגעיל קשה זאת הא גם בלאו הכי גם אם יגעיל הא יחזור ויבלע מהמים כו' ע"ש ובאמת לענ"ד בלא"ה לא הוי כאן דשיל"מ לפמ"ש לקמן סימן קפ"ז ס"ה בצ"צ שם בשם הגאון בעל צל"ח ונו"ב דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו לענין אכילה דממ"נ מה שיאכל היום לא יאכל למחר א"כ אכילה זו שרוצה לאכול היום באיסור יאכל למחר בהיתר אבל לענין טלטול לאיזה צורך לא שייך דשיל"מ שהרי יכול לטלטלו היום וגם למחר ע"ש א"כ ה"ה גם בזה לא הוי דשיל"מ דהא יכול להשתמש בכלי זו היום וגם למחר וא"כ השימוש שרוצה להשתמש היום בכלי זו אין לה מתירין:

ז

אבל טעמו בטל. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סי' ב' שהעלה כדעת הרמ"א דטעמו בטל ולא כב"ח וש"ך שהשיגו עליו אלא שכתב דמ"מ כלי שנאסר מבליעת איסור שנתערב באחרים אינו בטל כ"ז שהוא ב"י כדעת הש"ך בס"ק א' אבל לא מטעמיה ע"ש. [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ט מ"ש בזה]:

ח

הבלוע בה. עבה"ט ועיין בתשובת פני אריה סימן ג' שהעלה כדעת הרמ"א ז"ל דכל שאינו אסור מחמת עצמו בטל ולא ככל אחרונים שהשיגו עליו אלא שכתב דאין כוונת הרמ"א דבכ"ע שאינו אסור מחמת עצמו בטל אלא מיירי דוקא שהאיסור הבלוע אינו מינו עם מה שנתערב עכשיו דמאחר שהאוסר עצמו הוא מבשא"מ לא יפה כחו מכחו ונדון הכל כתערובת מבשא"מ דבטל אפי' בדבר שיל"מ כדלעיל ס"א. ע"ש בסעיף ד' שכתב דאם גם האיסור הבלוע הוא מינו עם ההיתר שנתערב עתה יש בזה שלש מדות אם שהאיסור וההיתר הנאסר אחד לח ואחד יבש ואם שניהם לחים ואם שניהם דברים יבשים כגון ששתיהן חתיכת אוכל. דאם אחד לח ואחד יבש לעולה בטל כי כבר נתבאר שטעם בכול בדבר שיש לו מתירין. ואם שניהם לחים ונפל הנאסר לתוך היתר שהוא מינו של האיסור עצמו יש הפרש שאם גם הנאסר היא מאותו המין הכל אסור ואפילו לא נתן טעם בהיתר הראשון אלא שאסרו במשהו משום דבר שיש לו מתירין מ"מ חוזר ואוסר גם ההיתר השני אכן אם לא היה הנאסר מינו של האוסר יש חילוק שאם נאסר מכח נ"ט חוזר ואוסר גם ההיתר השני שהוא מינו עם האיסור הראשון. אך אם לא נתן טעם האיסור בהיתר הראשון אינו אוסר היתר השני אף שהוא מינו עם האיסור עצמו מאחר שכבר נתבטל אולם אם האוסר והנאסר שניהם יבשים בין שההיתר הנאסר אינו מינו של האיסור ובין שהוא מינו ונתערב בחתיכות אחרות אם מכירה זורקה והטעם שנפלט ממנה נתבטל וכן אפילו אם אינה מכירה שנמוחה היטב ונבלל הכל כמו תערובת לח בלח נמי בטל אבל אם אינה מכירה והיא עומדת בעין שצריכה להתבטל כדין יבש ביבש אפילו היא חתיכה קטנה שאינה ראויה להתכבד אינה בטילה והכל אסור משום דשיל"מ וכן אפילו אם מכירה זורקה באופן שאין כאן אלא פליטתה אלא שבלעה מהאיסור שיל"מ יותר מכזית בכא"פ הוי כאילו נפל כאן ממשו של איסור וכיון שהוא דשיל"מ לא בטיל. ע"ש שקבע בזה מסמרות והאריך הרבה בענין זה. ומ"ש האחרונים כאן ולעיל סי' ס"ט סי"ד דחתיכה שלא נמלחה תוך ג"י לא מקרי דשיל"מ הואיל שאין ההיתר למה שהיה אסור עיין בזה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ג' שתמה למה כתבו האחרונים כן אחרי שהרי"ף פסק בפ' גיד הנשה פת שאפאה עם הצלי כיון דשריא בלא כותח הוי כדשיל"מ א"כ לא ס"ל כלל זה איך נפסוק להקל והאריך לבאר שכן דעת הרמב"ם ורש"י ור"ן דאפילו היכא שאין ההיתר למה שהיה אסור מקרי דשיל"מ והביא ג"כ בשם שער המלך פט"ו מהלכות מאכלות אסורות שפסק להחמיר בזה ומ"מ העלה דאף עפ"כ יש להקל בחתיכה ששהתה ג"י בלא מליחה שנתערבה באחרות להתיר התערובת אחרי שאין זה רק חומרת הגאונים. ועיין שם בסי' ו' תשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל שדחה ראיותיו וכתב דיפה הכריעו האחרונים להקל בזה ע"ש וכן כתב הפמ"ג ועיין בתשובת מהר"י לבית הלוי כלל ה' סי' ל"א:

ט

שלא היה ניכר. עיין בזה בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן י"ד ובתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' נ"ד:

י

שנדר מדבר. עיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ל"ז אות ב' שכתב דדוקא בכה"ג דביד האוסר גופיה לשאול על נדרו הוי דשיל"מ אבל אם אסר דבר על חבירו בקונם לא הוי דשיל"מ דהאוסר יכול לשאול ע"ז כיון דלגבי הנאסר לא הוי בידו ולהכי דייק הרמ"א וכתב לדידיה מקרי כו' והאריך בזה ע"ש. ודבר זה כבר נאמר בתשובת מהרי"ט ח"א ס"ס ס' ע"ש וכ"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר ס"ס ס"ה וכתב דהכי דייקא לישנא דהש"ע בסימן רט"ז ס"י ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סימן רכ"ג כתב סברא זו בשם הלח"מ ספ"ה דנדרים ורב אחד הקשה שהוא מתנגד למ"ש הרא"ש בנדרים כ"ט דתרומה טמאה ביד כהן אי לאו דלא שכיחא דמיתשל בעליו עליו היה מקרי דשיל"מ הואיל והישראל האוסר יכול להתירה והוא ז"ל השיב דאין זה ענין לכאן הלח"מ מיירי בדבר הנאסר לזה ומותר לזה דמי שנאסר עליו אינו יכול להתירו ומי שהוא יכול להתירו אינו נאסר עליו מעולם אבל מודה הלח"מ במי שאסר פירותיו ע"ע ועל חבירו והוא יכול להתירו ע"ע ועל חבירו מקרי דשיל"מ גם לחבירו והיינו תרומה וטבל ע"ש] ועמש"ל סי' י"ו ס"ק ב' ועיין בתשובת בית יעקב סימן ק"י שכתב דדוקא בנדר משום דאיכא מצוה לאיתשולי ביה הוי דשיל"מ אבל אם נשבע שלא לאכול מאכל פלוני ונתערב לא הוי דשיל"מ דליכא מצוה כדלקמן סי' ר"ג ע"ש וכן העלה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ק"ב וק"ד וכתב דאין חילוק בין שבועה סתם לשבועה בשם דבכלהו ליכא מצוה לאתשולי דלא כרב א' שרצה לחלק בזה ודלא כהגאון בעל פמ"ג בפתיחתו להלכות פסח שכתב בפשיטות דגם בשבועה איכא דין דשיל"מ דליתא ע"ש שהאריך בזה ועיין בתשובת חות יאיר סימן קל"א שכתב במי שנדר מחבית יין ונשבע שלא יתיר נדרו ונתערבו שיורי קנקן בחבית אחר דודאי הוי דשיל"מ שהרי יכול להתיר תחלה כשבועה ואח"כ הנדר כמ"ש לקמן סימן רכ"ט ס"ד ואי משוה דמ"מ עתה א"א לו להתיר נדרו מה בכך דמ"מ אפשר להביא הדבר להיתרו ואי משום דטריחא ליה מלתא להתיר נדרו לא מצינו שטורח מוציא הדבר מדין דשיל"מ כ"ש טורח מעט כזה ע"ש. ולדברי תשובת בי"ע ותשובה מאהבה הנ"ל אין זה דשיל"מ מאחר שהיה כאן שבועה (וכמדומה לי דבתשובה מאהבה שם דיבר קצת מדברי החו"י הללו) ומ"מ דינו אמת היכא שלא היה כאן שבועה רק נדר מחבית יין בלא התרה ובלא הפרה דבזה ג"כ נשאל תחלה כו' כמ"ש בש"ע שם. ועיין בספר תורת יקותיאל סק"ג שכתב דלפי מה דאמרינן בש"ס דלהכי הוי נדרים דשיל"מ משום דמצוה לאיתשולי א"כ היכא שא"צ לשאול על נדרו כגון שנדר בעת צרה וכיוצא בזה כמבואר בהלכות נדרים לא הוי דשיל"מ אכן אם רוצה לשאול על נדרו שנדר בעת צרה צ"ע די"ל דהוי דשיל"מ דהא דאמר בש"ס משום דמצוה כו' היינו משום דבש"ס סתמא קתני אבל היכא שרוצה לשאול י"ל דבכ"ע הוי דשיל"מ ע"ש:

יא

ויש חולקים. עט"ז וש"ך ועיין בתשובת פני אריה סימן א' שהעלה גם בזה כדעת הרמ"א ז"ל דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין ע"ש באורך ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן צ"ט:

יב

המבשל בשבת. עיין במג"א סימן ש"ח סק"ב שכתב דמיירי שנתערב אחר השבת אבל אם נתערב בו ביום אסור לו (צ"ע אי לעולם קאמר עיין פמ"ג) הואיל וחל דשיל"מ לאחרים ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן ו' בתשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל מה שכתב בזה [ועיין בתשובת ח"ס ס"ס רכ"ג].

א

(סימן ק"ב סעיף ב') או אם המתיר בידו לעשותו. עיין בכ"מ (פ"ז ה"י מהלכות עבודת כוכבים):

ב

(סעיף ד' ) היכא שהמאכל מתקלקל. הרש"ל ביש"ש (חולין פ"ח סימן פ"ז) חולק דגם זה מקרי ישל"מ:

ג

(שם בהג"ה) כל איסור. לכאורה דעת התוספות בב"ק (דף ס"ט) ד"ה כל הנלקט אינו כן וכבר רמז לזה המג"א (סי' שי"ח סק"ח) גם נראה כן מדעת הר"ן ממ"ש בנדרים (דף נ"ח ע"א) עלה ההיא דאר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור עי"ש דמדין דשיל"מ אף הגידולים ולא היו ניכרים בפ"ע לא בטילי בעיקר ע"ש:

ד

(שם) שלא היה ניכר. מזה נלפ"ר דה"ה בנתערב קמח חטים בקמח שעורים ואח"כ נדר מקמח חטים דבטל אף דנדרים הוי דשיל"מ מ"מ בתחילת חלות האיסור הוא מעורב ולא נקרא עליו שם איסור מעולם כנלע"ד פשוט דלא כמ"ש בספר מקור חיים הל' פסח (סי' תמ"ז סק"ח):

ה

(שם) ונתערב אח"כ לדידיה כו'. בפשוטו נראה דבא לומר דדוקא לגבי הנודר לא בטל דבידו למשאל עלה והוי דשיל"מ אבל להאחרים שרי דלדידהו לא הוי דשיל"מ דאין בידם דהנודר ישאל על נדרו ואולם למ"ש המג"א (דס"י שי"ח) אם לאחד הוי דשיל"מ ולא בטל גם לאחרים לא בטל וצ"ל דמה דנקט הכא לדידיה לאפוקי דאם הנודר לא יאסור הדבר על עצמו רק לאחר זה לא הוי דשיל"מ דהא להנודר לא נאסר מעולם ולאחרים הא אין בידם וכמ"ש מהרי"ט בתשו' (ח"א סי' מ"ה):

ו

(ש"ך סקי"ד) דיש בהשני חתיכות של היתר. היינו דיש ב' חתיכות פת שעורים שכל א' ל' זיתים וחתי' פת חטים כזית דמה"ת הוי ביטול דאף אם החתיכה שעורים חמץ מ"מ בטל ברוב דהחתיכה שניה דשעורים והחתיכה דחטים הוי ל"א זיתים. אלא דהיה אסור מדרבנן דשמא יבשלם ושוב הוי ספק דרבנן דשמא יש ס' דהחתיכה החטים היא החמץ וכ"כ בפמ"ג ולענ"ד דין זה צע"ג די"ל דמ"מ שייך שמא יבשלם גם אף אם בעלמא הדין דמותר מ"מ הכא ליתסר דהא חמץ הוי דשיל"מ וספק דרבנן אסור ואולם בזה י"ל להרמ"א דס"ל לקמן (סי' ק"ט) דאף בדרבנן בא"מ חיישי' שמא יבשלם וא"כ לענין ספק זו ל"ש עד שתאכלנו בספק תאכלנו אח"כ שיהיה ודאי היתר דהא גם אחר פסח יהיה ההיתר רק מכח הספק דשמא יש ס' ודוקא לענין עיקר הביטול אם היה מב"מ אמרינן דעד שתאכל איסור דאורייתא בביטול תאכל אחר פסח דלגבי דאורייתא ל"צ ביטול אבל הכא דבטל דאיירי בא"מ ולגבי הספק דרבנן גם אחר פסח צריכים לידי ספק ולגבי דאורייתא ממילא עתה שרי ודו"ק היטב:

א

כגון ביצה כו'. ע"ל סי' פ"ו ס"ק ט' וסי' ק"י ס"ק ס"ב:

א

ואפי' ספק אם נולדה כו'. כל מ"ש הב"ח בכאן אינו מוכרח כלל ע"ש גם מה שסמך אהמתירין בספק ביצת טרפה שנתערבה לאו מילתא היא דדשיל"מ שאני כיון דיש היתר לאיסורו ולדבריו יהיו דברי הסמ"ג וסמ"ק סותרים זא"ז אלא כדפי' וכן דעת הרב בת"ח כלל מ"ג לחלק בזה וכן מצאתי להדיא במרדכי פרק כל הצלמים גם מה שהביא מהר"ן אינו כלום דלא כתב שם אלא דספק מוכן בי"ט שני מותר וכ"כ ג"כ המחבר גופיה בא"ח סי' תצ"ז ס"ד משא"כ הכא כדלקמן סי' ק"י ס"ק נ"ה גם מ"ש דבב' תערובות יש להתיר דשיל"מ לכ"ע ליתא כמ"ש בסי' ק"י שס וע"ש:

א

ואם נתערבה בשאינה מינה כו'. נראה דהכא אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא דאם הוא שוה בשמא אע"ג דלא שוה בטעמא ה"ל מין במינו ולא בטיל ואם אינו שוה בשמא אף על גב דשוה בטעמא ה"ל שלא במינו ובטל דהא קי"ל כרבא פרק בתרא דעבודת כוכבים (דף ס"ו) דבתר שמא אזלינן ולא בתר טעמא והכי משמע להדיא ממ"ש התוס' פג"ה (דף צ"ז ע"א) והרא"ש סוף עבודת כוכבים ושאר פוסקים דלדידן דקי"ל כל האיסורים בין במינן בין שלא במינן בששים צ"ל דהא דקאמר רבא דמין במינו אזלינן בתר שמא היינו לענין יין נסך וטבל וטבל דלא בטיל היינו משום דהוי דשיל"מ וכדאיתא פ"ז דנדרים (ריש דף נ"ח) ובהרמב"ם פט"ו מהמ"א והרשב"א בת"ה ובשאר כל הפוסקים וכן משמע בר"ן סוף עבודת כוכבים דהא דדשיל"מ לא בטיל במינו אזלינן בתר שמא ע"ש ודוק וכ"כ מהרש"ל בהדיא באו"ש ר"ס פ"ד ופכ"ה סימן פ"ח:

א

בשאינה מינה בטלה בס'. אע"ג דלענין בריה וחה"ל אין חילוק בין נתערבה במינה או שלא במינה וכדלעיל סימן ק"א ס"ו בהג"ה שאני הכא דאין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אחר כך לא רצו חכמים להתבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על הדבר האסור אלא ע"ש דבר שנתערב בו והוי כמי שאין לו מתירין. כ"כ בת"ח כלל מ' ד"ו:

א

מיהו אם לבנו כו'. כיון דלחזותא עביד לא בטיל כדאיתא בא"ח סי' תקי"ג ס"ג וע"ש:

א

או נתנו בקדרה כדי לתקן כו'. הטעם כתב מהרא"י שם דכל שנותנין זה בזה לתקן זה את זה מקרי מין במינו כגון מים ומלח בעיסה) דחשיבא מין במינו כיון שהם מתקנים העיסה וכמ"ש התוספות פ"ב דביצה (ריש דף ל"ט):

א

יש מי שאומר כו'. לא ידעתי למה כתב המחבר דין זה בשם יש מי שאומר שהרי הרשב"א והטור סוברים כן ואין חולק עליהם והכי מוכח נמי לפע"ד בש"ס רפ"ק דביצה דפריך התם אמ"ד דביצה שנולדה בי"ט אסורה מדרבנן ממאי דתניא בברייתא וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות אמאי ספקא אסור הא ספקא דרבנן היא ומשני דמיירי בספק טרפה ופריך אי הכי אימא סיפא נתערבה באלף כולן אסורות אא"ב ספק יו"ט ספק חול הוי דשיל"מ דאפילו באלף לא בטיל אא"א ספק טרפה הוי דבר שאל"מ ותבטל ברובה כו' והשתא מאי פריך דלמא הך (דספקא אסורה) [דנתערבה באלף] מיירי בביצה של ספק טריפה אלא ודאי כל כה"ג לא הוי דשיל"מ וצ"ע:

א

כלי כו' לפי שצריך כו'. כתב מהרש"ל פכ"ה ס"ס פ"ו דלא היה צריך לזה הטעם של פיזור מעותיו כי בלאו הכי נמי כיון דלא בא ההיתר ממילא מכח זמן לא חשיב דשיל"מ עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דהא אפילו בא ההיתר בלא זמן חשיב דשיל"מ כגון נדרים וכה"ג והרא"ה בב"ה דף קכ"ח ע"ב משיג על הרשב"א ואומר דהכא טעמא אחרינא איכא דאין לו ביטול לבד מטעמא דשיל"מ דכל היכא דניכר האיסור אין לו ביטול וכיון דאפשר להוציא האיסור מתוכו ע"י הגעלה הוי כניכר האיסור ותו לא סגיא בכלים אלו שלא יתן האיסור טעם בהיתר ע"ש שהאריך ומהרי"ל בתשובה סימן קצ"ד חולק גם כן אהרשב"א דההוצאה להגעילו הפסד מועט הוא וכדחשבינן בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ג) ובפ"ז דנדרים מעשר שני יש לו מתירין ע"י העלאה לירושלים כו' ע"ש ויש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה וגם נ"ל שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן דאז שרי מן התורה וכ"כ בסוף תשובות מ"ב אלא דכ' שם דהיינו דוקא להשתמש בהן בכלל יחד אבל בפני עצמו לא דכיון דליכא אלא טעמא לא הוי דשיל"מ ע"ש ולפעד"נ דאפילו בכל אחד בפני עצמו אסור להשתמש עד אחר מעל"ע דהא הרשב"א והטור לא כתבו (דהוי) [דלא הוי] דשיל"מ אלא משום שצריך להוציא עליו הוצאות ובכה"ג דיש לו מתירין מן התורה בלא שום הוצאות לכ"ע אסור וגם לקמן ס"ק ט' העליתי דגם טעמא לא בטיל ובת' ן' לב פסק דקערה של חלב שנתערבה בקערות של בשר לא בטיל ברוב כיון דהוי שלא במינו וכולן אסורין וכבר תפס עליו הב"ח וגם מה שהחמיר הב"ח להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא כמו שנהג מהר"ם גבי חתיכות עכ"ל ל"ד דהא כל הפוסקים הסכימו לקמן סימן ק"ט דא"צ להסיר אפילו בחתיכה ומהר"מ דעבד הכי הא כתב מהרא"י טעמא דצדיק ות"ח היה והחמיר שהיה נראה דרך גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו כו' ומביאו ב"י בסי' ק"ט וזה לא שייך בכלים ומ"מ כיון דליכא פסידא יש להחמיר כדברי הב"ח ודוק:

א

הא דדשיל"מ אינו בטל כו' אבל טעמו בטל. והא דאם לבנו בו המאכל או מלאו בו תרנגולת אינו בטל (בסעיף ראשון) היינו משום דחשיב ממשו של איסור ולא חשיב נימוח ואינו בעין רק כשאינו ניכר במראה אלא בטעם עכ"ל ת"ח שם ד"ב בשם מהרא"י מיהו צ"ע גם בזה דנלפע"ד מן הש"ס דנדרים (דף צ"ח) וירושלמי פ"ו דנדרים ותוספות והרא"ש ור"ן בנדרים שם דדשיל"מ אפי' טעמו לא בטיל במינו ע"ש והכי מוכח נמי ממ"ש מהר"מ והרא"ש בתשובה ריש כלל ב' על הא דהשכר של תבואה חדשה דהתבואה בטל בששים במים והא דאמרינן דשיל"מ לא בטיל ה"מ מין במינו כו' וכן משמע מהרמב"ם וסמ"ג והמחבר לקמן סי' רי"ו ס"י גבי נתערב יין שאסור ביין אחר אפילו טיפה בחבית דנאסר הכל מפני שיכול לשאול על נדרו גם מ"ש בת"ח שם שכן דעת הטא"ח סי' תקי"ג בשם ר"ת אינו מוכרח דנלפע"ד דהטור לא קאמר התם אלא דבאינו מינו לא אמרינן דשיל"מ לא בטל וכדמוכח בב"י ובב"ח שם ע"ש ודוק וז"ש הטור כאן בשם ר"ת דהא דדשיל"מ אינו בטל דוקא כשנתערב במינו אבל שלא במינו טעמו בטל בששים עכ"ל אלמא במינו אפי' טעמו לא בטיל גם מ"ש הר"ב בת"ח שכן דעת האו"ה כלל כ"ה ליתא דהא פסק שם בדין ד' כהרמב"ם דיין דלעיל וכן גבי כלים הבלועים מאיסור כתב שם דין י"ט כהרשב"א והמחבר ס"ג ומ"ש שם בדין י"ז דדבר שממשו של איסור ליתיה בעיניה וליכא אלא טעמא בטל קאי דוקא אאינו מינו וז"ל שם והא דדשיל"מ לא בטיל היינו דוקא במינו אבל בשא"מ בטל שפיר בס' אפילו אינו מכירו ונשאר גוף האיסור בתוכו כו' וכ"ש דבר שממשו של איסור ליתיה בעיניה וליכא אלא טעמא בעלמא שמתבטל שפיר בס' וכן שנינו בירושלמי דשיל"מ לא נתנו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו ושלא במינו בנ"ט עכ"ל הרי להדיא דמיירי דוקא בשאינו מינו ולכאורה היה נראה ליישב קצת דבריו בהג"ה ולומר דכל היכא שגוף האיסור עדיין בתערובות אע"ג דליתיה בעיניה כגון יין ביין וכה"ג לא בטיל אבל היכא שנפל שם חתיכת איסור וזרקו שלם דקי"ל דאפ"ה צריך לבטל פליטתו כדלעיל סי' צ"ח ס"ח משום טעמא דנפיק מיניה בכה"ג הוא דבטל ומעתה נוכל ליישב מקצת ראיות דלעיל דמיירי שגוף הדבר נתערב שם ולהכי לא בטיל אבל מדבריו בת"ח שם נראה דאין חילוק דהא הוציא כן מא"ח סי' תקי"ג דמיירי להדיא בנתערב גוף הדבר ע"ש וכן מוכח מדברי מהרא"י שהביא שם שהבאתי בריש ס"ק זה ודוק ועוד הוציא דין זה מהגה"א פ"ב דעבודת כוכבים בשם מהרי"ח והתם איתא בהדיא ודוקא שיש ממשות האיסור אבל אין ממשות האיסור שנימוח בס' עכ"ל וכן משמע בד"מ ובאמת לענין דינא נראה דאפילו הוציאו שלם טעמו לא בטיל וכדמשמע לכאורה מכל הנך ראיות דלעיל והכי מוכח נמי ממ"ש רבינו ירוחם ני"ד ח"ד דמי שנדר מבשר ונתבשל עם הבשר ביצים אסורים בנ"ט דאע"ג דהוי דשיל"מ כיון דהוא שלא במינו עכ"ד. ובלא"ה דוחק לחלק בין טעמו דכשנשאר שם או לא דס"ס עד שאתה אוכלו באיסור תאכלנו בהיתר. שוב מצאתי בב"ח שפסק ג"כ דאין חילוק ולעולם אינו בטל אלא שקיצר בדבר ע"ש ועי' בס"ק שאח"ז:

א

וכן אם אין איסורו מחמת עצמו כו'. הכל תפסו על הרב בזה כיון דדשיל"מ הוא מה לי בלוע הוא או לא ס"ס יש היתר לאיסורו ומה שהוציא כן מת"ה סי' ק"ע אדרבא משמע שם להדיא איפכא וכמ"ש מהרש"ל באו"ש ובספרו פכ"ה סי' פ"ו דלא כ"כ שם אלא אחה"ל דאם אין איסור מחמת עצמו אלא מחמת איסור שנבלע בה אע"ג דהיא ראויה להתכבד בטל וכדכתבו הפוסקים בר"ס ק"א אבל בדשיל"מ משמע שם בת"ה להדיא דלא בטיל אפילו אם אין איסור מחמת עצמו דהא חשיב התם חתיכה ששהתה שלשה ימים בלא מליחה דשיל"מ אי לאו משום דלצלי לא נאסר מעולם ע"ש וכן בהגהת ש"ד בשם מהרא"י וכ"פ בס' באר שבע ע"ש ואדרבה מדכתבו הפוסקים גבי חה"ל שנבלע מאיסור דבטל משום דמ"מ האיסור שנבלע בה אינו ראוי להתכבד משמע דבדשיל"מ דס"ס האיסור יש לו מתירים לא בטיל:

א

אע"פ שי"א כו'. כלומר והעיקר אינו כן דלא מקרי דשיל"מ הואיל ולצלי לא נאסר מעולם וכמ"ש בסי' ס"ט ס"ק נ"ו:

א

שלא היה ניכר כו'. כגון גגית מלאה ענבים בעוטים והיה בו הרבה יין צלול קודם השבת מותר ליקח בשבת מן היין ואע"פ שיוצא גם עתה מן הענבים כל שעה לפי שמתבטל במה שיצא כבר ואין בו משום דשיל"מ מאחר שלא היה עליו שם יין בפני עצמו מעולם וכן חבית מלאה ענבים שלימים וממלאים החבית במים לעשות תמד והענבים מתבקעים לאחר זמן ויצא כל היין מותר לימשך הימנו בשבת לשתותו לפי שמעט יין שיוצא בשבת מתערב ומתבטל עם היין שהיה בו כבר ולא היה ניכר פעם א' בפני עצמו מעולם וכן כל כיוצא בו שם:

א

כגון חמץ בפסח כו'. ואפ"ה י"א בא"ח סימן תמ"ז ס"ט דאם נתערב ביבש בפסח אפילו באלף לא בטיל וטעמם כמ"ש המרדכי והרשב"א שלא אמרו יבש ביבש בטל אלא באיסורים שאוסרים עד ס' כו' והיינו דכתב שם ס"ב חמץ שנתערב מו' שעות ולמעלה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורים ואי הוי דשיל"מ אפי' בע"פ נמי וכמ"ש הרב המגיד רפ"א מהלכות חמץ בשם י"מ מיהו י"ל בזה דמ"מ בטל שלא במינו כשאר איסורים שיל"מ ומה שאינו בטל בפסח אפי' שלא במינו היינו משום חומר איסורו וכמ"ש הרמב"ם פט"ו מהמ"א דין י"ב:

א

ויש חולקים. ולפ"ז הא די"א בא"ח סי' תמ"ז שם דחמץ בפסח יבש ביבש חד בתרי בטיל היינו שלא במינו דאילו במינו ה"ל דשיל"מ ולפ"ז מיירי) דיש בהשתי חתיכות של היתר ס' כנגד החתיכה של איסור דאל"כ אפי' בשאר איסורים לא בטיל כיון שאם יבשלם יתן טעם וכדלקמן סי' ק"ט ס"ק ט' מיהו י"ל דהשני סברות שהביא המחבר בא"ח שם נמי בהא פליגי אי חמץ הוי דשיל"מ או לא. ויש חולקים ובת"ח שם ד"ט פסק כסברא הראשונה ומהרש"ל חולק עליו:

א

כגון המבשל בשבת. במזיד דאסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת וכמו שנתבאר בא"ח ר"ס שי"ח:

א

כל דבר שיש לו מתירין. מדאורייתא חד בתרי בטל דכתיב אחרי רבים להטות ואחמירו רבנן הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסורו ע"י ביטול. רש"י פ"ק דביצה:

ב

בין שלימה. פירוש שהיא בלאו הכי אינה בטילה דהוה דבר שבמנין ולא בטיל כמה שכתוב בסי' פ"ו וקמ"ל כאן דלא תטעה לומר שהביצה שלימה אין בה אלא חומרא דדבר שבמנין קמ"ל דיש שם ג"כ חומרא דיש לו מתירין ונ"מ לענין ספק כמו שנזכיר בסמוך. ובפרישה האריך בשביל זה בחנם:

ג

ואפילו ספק כו'. בדבר זה חמור דבר שיש לו מתירין משאר דברים שאינם בטלים דשם מותר בספיקן אם הודאי איסור הוא דרבנן אמרינן בספק שלו דמותר ככל ספק דרבנן ולא יזיק לו אם הוא דבר חשוב אבל כאן אפי' בספק איסור דרבנן אסור כיון שיש לו מתירין:

ד

ונתערבה באחרות אסורות. ואם אותו התערובת נתערב אחר כך בתערובת שנית כתב לקמן סי' ק"י סעיף ח' דמותר:

ה

ואם נתערבה בשאינה מינה כו'. הטעם כתבתי לעיל סי' ק"א סעיף ו' בשם הת"ח לפי שאין ההיתר אח"כ נקרא על האיסור אלא על התערובת שנאסר והוא אינו מינו של האיסור ואין טעם זה מספיק כל כך. ותמיהני למה לא כתב דברי הר"ן בזה פרק הנודר מן המבושל (נדרים דף נ"ב) וזה תורף תירוצו דחזינן לרבי יהודא דס"ל מין במינו באיסור והיתר לא בטיל ויליף לה מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שאע"פ שדם הפר מרובה משל שעיר קרי ליה דם השעיר אלמא לא בטיל משום דמין במינו הוא לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו אדרבה מחזקו ורבנן לא ילפי מזה לאיסור והיתר דבשלמא דם פר ושעיר שניהם כשרים לזריקה משא"כ באיסור והיתר אע"פ שהם מין א' מ"מ חלוקים הם שזה אסור וזה מותר ע"כ ה"ל כאינו מינו ומש"ה אמרינן ביש לו מתירין הוה דומיא דדם פר ושעיר דהא אין כאן חילוק בין איסור להיתר שהרי גם האיסור סופו להיות מותר וזהו במין במינו כההיא דדם פר ושעיר משא"כ במין באינו מינו אע"פ שמצד איסור יש להם שיווי בדבר שיל"מ מ"מ יש ביניהם חילוק גדול במה שזה מין אחר ע"כ הם בטלים זה בזה. זהו כוונתו שם אע"פ שאין זה לשונו והוא נכון מאד:

ו

מיהו אם לבנו כו'. לא זו אף זו נקיט דלא זו לבנו בו מאכל דעביד לחזותא וטעמא אלא אפי' נתנו בקדירה לתקן כו' דמקרי ג"כ מין במינו דכל דבר שצריך זה לזה כגון מים ומלח בעיסה הוה מין במינו כ"כ התוס' סוף פרק משילין ומ"ש רמ"א שמלאוהו בתרנגולת הוא דלהוי ממשו של איסור לאפוקי ממ"ש לקמן דטעמא לא מקרי דשיל"מ. ומזה למד מהרא"י בכל דבר שנותנין לתקן הקדירה הוה כמינו עם הקדירה ואם אחד מהם דבר שיש לו מתירין אוסר התערובת עד אלף ואין לטעות מכח זה לענין מה דאמרינן בהרבה דוכתי חד בתרי בטיל מן התורה במינו ובאינו מינו צריך ס' מן התורה ולומר דגם שם הוה מין במינו במידי דמתקן הקדירה כמו כאן דשם תלוי בטעם כיון שנ"ט באינו מינו והאי נ"ט בקדירה ממילא יש לו שם חומרא דאינו מינו:

ז

עתיד לבוא עכ"פ. פי' כגון ביצה שנולדה בי"ט שתהיה בודאי מותרת לאחר י"ט לאפוקי ביצת ספק טריפה דנקט אח"כ:

ח

כלי שנאסר כו'. ק"ל למה צריך הרשב"א לטעם זה דצריך הוצאות שזכר רמ"א אח"כ הא אין הנאסר שהוא הכלי יכול לאסור טפי מן האוסר ואילו האוסר שהוא הבלוע בו לא יהיה עליו דין דבר שיש לו מתירין דהא האיסור ההוא אין לו מתירין וא"כ לא יהא הנאסר חמיר מן האוסר וסברא זו מצינו הרבה פעמים בתוס' לענין מלח הבלוע מדם מביאו הטור סוף סי' ק"ה וי"ל דכיון שיש לו מתירין אין לנו להשגיח בשום סברא לקולא דאין לנו לסמוך על שום קולא כיון שבלאו הכי יש לו מתירין וכבר כתבתי בסי' ס"ט סעיף י"ד שיש ללמוד מזה דין אחר לענין בשר שלא נמלח וזה שרמז כאן רמ"א במ"ש וכן כל כיוצא בזה ורש"ל פכ"ה סי' פ"ו כתב גם כן טעם אחר על הכלי שלא הוה שיש לו מתירין כיון שאין ההיתר ממילא מכח זמן ומ"מ נראה דאע"פ שמותר להשתמש בכל הכלים האלו שנתערבו כמ"ש הרשב"א הביאו ב"י סוף סי' קכ"ב מ"מ אין להשהותם זמן מרובה אא"כ יכשיר כולם מספק כיון שהאיסור בטל ברוב הוה עלייהו דין יבש שבטל ברוב יבש שמבואר דינו בסי' ק"י שאסור לאוכלם כולם יחד ויש כאן לחוש שמא בזמן מרובה ישתכח התערובות ויבא לערב התבשיל שמתבשל בכל התערובת יחד ויאכלם ויבא לידי איסור על כן ראוי לו להכשיר כולם מספק כנלע"ד ועיין מ"ש בסי' קכ"ב בדין זה:

ט

אבל טעמו בטל. פירוש שאם האיסור ניטל משם רק שפלט שם טעם אוחו טעם אינו חמיר לאסור בשביל דבר שיש לו מתירין ול"ד למ"ש בסעיף א' בנותן ביצה בקדירה לתקן הקדירה כו' דהתם עשוי הביצה לתת לקדירה לבשם התבשיל כ"כ ב"י בא"ח סי' תקי"ג:

י

אלא מחמת דם הבלוע בה. דבר זה כתוב בת"ח בשם ת"ה סי' ק"ע העתיקו ב"י בסי' ס"ט ובאמת לא כתב טעם זה שם להתיר מכח בלוע אלא דלא הוי דבר שיש לו מתירין מכח שאין ההיתר למה שהיה אסור דהיינו בישול וסיים שם ואפילו חתיכה הראויה להתכבד בטילה כיון דאין כאן אלא איסור בלוע נמצא דלא מהני סברא זו דאיסור בלוע אלא לבטל שלא תהיה חתיכה הראויה להתכבד ולא לבטל דבר שיש לו מתירין דא"כ אמאי כתוב שם בת"ה דלהרי"ף הוי ליה דבר שיש לו מתירין כיון שיש לו היתר לצלי הא אפילו להרי"ף מותר מטעם דלא הוה רק איסור בלוע ותו קשה על רמ"א כאן דאמאי הוצרך לתת טעם גבי כלי משום שצריך הוצאות ולא אמר הטעם דלא הוה אלא איסור בלוע ונראה דרמ"א כתב דברים אלו על פי או"ה כלל כ"ה דין י"ט וז"ל וכלי שנאסר מבליעת איסור ונתערב באחרות בטל ברוב ואע"פ שאפשר להגעילן לא מיקרי דבר שיש לו מתירין לאסור כולם עד שיגעילם מאחר שאין איסורן מגופן [דלא] גרע מבריה שלימה שנאסרה ע"י בליעה ובי"ד מפרש בסי' קכ"ב בשם הרשב"א משום שצריך הוצאות כו' עכ"ל. הרי לפניך על דין הכלי ב' טעמים ועל כן כתב רמ"א תחלה גבי כלי טעמו של הרשב"א ללמוד ממנו כלל דלא נקרא דבר שיש לו מתירין במידי דצריך הוצאות בכל מקום ואח"כ כתב גבי חתיכה שלא נמלחה דלא שייך האי טעמא כתב בו טעם אחר של או"ה שהוא מפני בלוע ואף שבת"ח כתב דבר זה בשם ת"ה סי' ק"ע זה מפני שתקפה עליו משנתו טעה במראה מקום אבל בגוף הדין יפה כתב על פי או"ה וא"ל מאי שנא מטיפת יין שאסר עליו בנדר שנפלה בחבית דהוה דבר שיש לו מתירין דשם לא הוה בלוע אלא תערובות וממשו של איסור הוא שם ומתחלה היה דבר נפרד בפני עצמו על כן אין התערובות מתירו כיון דהוה דבר שיש לו מתירין משא"כ בחתיכה זו אלא דקשה לן מה סברא יש דלא להוי דבר שיש לו מתירין באיסור בלוע. כיון שעכ"פ יש היתר לחתיכה זו לא הקילו לבטל אותה ברוב כמו בכל דבר שיש לו מתירין בשלמא לענין ראוי לכבד שפיר י"ל דלא החמירו אלא אם האיסור הוא חשוב אבל לא אם החתיכה החשובה מותרת אלא יש בה בליעה אסורה דהא מ"מ אין על החתיכה זו איסור מצד עצמה ואין איסור על שם החשיבות נמצא דאיסור לחוד וחשיבות לחוד אבל לענין דבר שיש לו מתירין הוא עיקר כיון שיש לו היתר בלא ביטול לא נלך אחר הביטול א"כ כל שיש לו היתר לאיסורו מצד עצמו או להבלוע בו שוה הוא ואין להקשות דא"כ קשה גם על מ"ש דאם אין שם ממש אלא הטעם דלא הוה דשיל"מ דהתם מיירי שלקח גוף האיסור שלא נתערב בה ממש אלא טעם אין לו לאיסור כח לאסור דהא לא נרגש הטעם במינו והוה כלא נפל האיסור לשם כלל) משא"כ בזה דחתיכה שלא נמלחה הרי איסור ברור לפנינו ואפילו מן התורה צריך ביטול ברוב שפיר גזרו חכמים דלא מהני ביטול ברוב כיון שיש לה היתר בלאו הכי ובסמוך נזכיר עוד מזה. וכ"כ רש"ל על דברי ת"ח דלעיל דלגבי דבר שיש לו מתירין לא מהני מה שהוא איסור בלוע. ותו קשה לי ממתני' דבכורים פ"ב שאמרו גידוליהן אסורים מלאכול בירושלים כו' פי' דאם נתערב ביכורים כל שהוא בחולין אסור הכל לאכול בירושלים בתורת חולין כיון שיש לו מתירין לאכול שם בתורת ביכורים ואם זרע את הביכורים בירושלים הגידולין אסורין מטעם דהוה דבר שיש לו מתירין כן פירש הרמב"ם משנה זו ולא כמ"ש הר"ש לדחות פי' זה מכח ירושלמי וכתבתי במקום אחר שלא קשיא מידי על הרמב"ם והברטנורה פירש דהך זרע קאי על התערובות דאפי' הכי אסורים הגידולים משום דבר שיש לו מתירין. א"כ ראינו אפילו באיסור זה שהוא עדיף עכ"פ מבלוע באותן גידולים שהרי אפי' בגידולי תרומה דשנינו פרק ט' דתרומות שאסורין הוא מטעם גזירה שמא ישהה תרומה טמאה עד שעת הזרע ובבכורים אמרי' שם בגידוליהון דהויין חולין ואפ"ה אמרי' דגידולי תערובות ביכורים בירושלים כיון דשם יש להם מתירין לאכול אותם בתורת ביכורים אנו מחמירין אפילו בגידולים של תערובות ביכורים א"כ ק"ו שנחמיר בהאי חתיכה שלא נמלחה שהיא אסורה מן הדין שתאסר גם את התערובות משום דבר שיש לו מתירין וגם מזה לא קשה ההיא שזכרנו בסמוך באם אין שם אלא טעמו של איסור דלא הוה דבר שיש לו מתירין דכיון שסילק משם את גוף האיסור ולא נשאר רק הטעם והוא מין במינו אין הטעם נרגש כלל מעיקרא ומן התורה א"צ ביטול כלל דלא אמרו טעם כעיקר דאורייתא אלא באינו מינו ואע"ג דמדברי טור א"ח סי' תקי"ג שכתוב שם דין זה בשם ר"ת משמע שם דקאי על מה נותן טעם דהיינו שנותנו במאכל כגון ליבנו בביצה את המאכל הא כבר כתב ב"י שאין זה מוכרח וממה שכתבתי מוכרח ההיפך שלא מיירי אלא שנתערב מין במינו ממש ואין שם טעם כלל אבל כאן בביכורים דהיה שם תחלה גוף הביכורים בין התערובות ואע"ג שנתבטל אח"כ בארץ כשנעשה ממנו גידולין מ"מ ע"כ ההיתר הוא ע"י ביטול בזה אנו אומרים בדבר שיש לו מתירין לא מהני שום ביטול וק"ו בחתיכה שלא נמלחה שיש בה איסור גמור ואתה צריך לבטלה וזה לא מהני בדבר שיש לו מתירין מכל זה נראה לי ברור דכל איסור שבעולם שעיקר היתירו ע"י ביטול אין היתר בדבר שיש לו מתירין:

יא

כל איסור שלא היה ניכר. כגון ענבים שיוצא מהן יין בשבת בתוך יין צלול שהיה שם קודם השבת. ואין זה דומה לחתיכה שלא נמלחה דבסמוך שהיה האיסור ידוע שהרי החתיכה היתה אסורה משא"כ בענבים לא היה איסור כלל תחלה:

יב

מי שנדר כו'. הוה דבר שיש לו מתירין כיון דמצי לשאול על הנדר לחכם:

יג

ויש חולקין. הוא הרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח הוה דבר שיש לו מתירין וכתב רש"ל פרק כ"ה סימן פ"ז דכן נראה עיקר ולא כת"ח שפסק כהמרדכי שהוא דעה קמייתא:

א

(סימן ק"ב סעיף א' בהג"ה) מיהו אם לבנו בה מאכל או נתנו בקדירה לתקן אינה בטילה. הטעם כתבו הפוסקים שכל דבר הצריך זה לזה מקרי לענין זה מינו כגון מים ומלח בעיסה האמור בש"ס ופוסקים שלהי ביצה (דף ל"ט) ובאו"ח סי' שצ"ז סי"ב דאינו בטל מחמת דבר שיל"מ. ואין להקשות דתיפוק ליה דמלח בלא"ה אינו בטל דלטעמא עביד כדאיכא בש"ס שם ובפ"ק דחולין (דף ו') והג"ה לעיל סימן צ"ח ס"ח דיש לומר דנ"מ לענין זה וזה גורם כגון שנתן ג"כ מלח של היתר דבשאר איסורין מותר בכה"ג כדמשמע באו"ח סי' שי"ח ס"ט בהג"ה ועיין ס"ס פ"ז. ואלו כי הוה דשיל"מ לא מהני זוז"ג כמ"ש הט"ז ומ"א בא"ח שם והתוי"ט פ"ז דנדרים ע"ש ולהדיא בי"ד ר"ס רט"ז וה"ה לענין שאור מדשיל"מ שהחמיץ בו עיסת היתר שאינו בטל אף שנתן בו ג"כ שאור היתר דהוי זוז"ג. ואפילו אם השאור של חטים והעיסה של שעורים מ"מ כיון שצריך זה לזה ה"ל מינו. ועיין ר"ס רצ"ג לענין חדש דה"ל דשיל"מ ובמ"א סי' תמ"ה מבואר דה"ה בכל אי' שאוסרין במשהו והא דמתיר בסימן תמ"ב היינו קודם פסח ובענין חזותא עיין בתשובת הר"ן סי"ע דמסיק דהוא בעיא דלא איפשטא בב"ק (דף ק"א) ונקטי' לקולא בדרבנן:

ב

(סעיף ג') כלי שנאסר מבליעת איסור ונתערבה בטילה ברוב ואין דנין כדבר שיל"מ. והיינו דוקא שבלעה איסור שאין לו מתירין דלא הוה כדשיל"מ מה שניתר בהגעלה לפי שצריך להוציא כו' אבל כלי שבלע איסור שיש לו מתירין כגון חמץ בפסח שפיר אינה בטילה. וכ"מ באחרונים בא"ח סימן תמ"ז בשם הב"ח ומיהו לדעת הג"ה דטעמא בטל בדשיל"מ ואפילו אין איסורו מחמת עצמו נ"ל דה"ה גבי כלי דאפילו בלעה דשיל"מ בטילה ברוב. וכ"כ המ"י אי ליכא רק כליטרא וק"ק אהג"ה דלמה הוצרך לומר הטעם דבטל גבי כלי לפי שצריך להוציא שנמשך אחר הרשב"א דנ"ל דהרשב"א קושטא דס"ל דטעמא אינו בטל בדשיל"מ וכדעת הר"ן ס"פ כה"ב הביאו הד"מ והת"ח וז"ל אם נפלה חתיכה שיש לו היתר לתוך רוטב אוסר רוטב אחר במשהו דה"ל מינו ואע"פ שאין ברוטב אלא הטעם וכ"ד הש"ך אבל על הג"ה קשה וי"ל דלא כ"כ אלא ללמוד לכל כיוצא בזה וכדמסיים בצחות לשונו וק"ל אבל לפ"ז לדעת הרשב"א לעולם ה"ל דשיל"מ מדאורייתא לאחר מע"ל: ודע דבמ"ש הר"ן דרוטב הראשון שנאסר מחמת אינו מינו בנ"ט אוסר רוטב אחר במשהו דלדידיה ה"ל מין במינו לא קי"ל כוותיה בהא דהא קי"ל סימן ס"ט סי"ח וס"ס ק"ה דאין הנאסר חמור מדבר האוסרו וא"כ הרוטב שנאסר משא"מ אינו אוסר לרוטב אחר יותר משא"מ והכי מוכח להדיא בתוס' פ' כה"ב (דף ק"ח ע"ב) ע"ש ודו"ק. והר"ן לטעמיה אזיל דאיהו ס"ל דהנאסר חמור וכמ"ש סימן ע"ב. ועיין מ"ש סי' צ"ב בדין דבר שיל"מ ומשמע מדברי הט"ז שם דבלח בלח אמרינן תרי משהו ואי נתערב דשיל"מ לח בלח חוזר ואוסר במשהו שהרי יש משהו מתערובות הראשון בשני ונ"ל ראיה לדבר ממ"ש הט"ו הל' נדרים ר"ס רט"ז דאם אמר קונם פירות אלו עלי אסור אפי' בגידוליהן וגידולי גידוליהן וכתב רמב"ם פ"ה מה"נ הטעם דלמה לא יבטל העיקר האסור בגידולין שרבו עליו שהרי הן דבר שיש לו מתירין עכ"ל. וכמ"ש הג"ה סעיף ה' דנדרים ה"ל דשיל"מ בשאלה. ואלמא דגידולין הראשונים שנאסרו ולא בטלו בשיעורם מחמת דשיל"מ אפ"ה חוזר אותן גידולים ואוסר השניים אע"פ שרבו עוד ומשמע דאין חילוק אם זרע כל גידולין הראשונים או קצתו ודו"ק: ואם נתערב כלי חלב וכלי בשר דהוי דומיא דיבש ביבש מין בשא"מ דמצריך הג"ה ס' בסי' ק"ט דעת כמה אחרונים ג"כ להחמיר מיהו כיון דז"א אלא מדרבנן יש להקל עכ"פ לאחר מע"ל וכה"ג דהוי תרי דרבנן וכ"ש בכלי חרס שא"א בהגעלה. ודלא כהפר"ח הביאו הבל"י כאן והוא עצמו התיר באיסור דרבנן בהפ"מ בסימן ק"ט וכה"ג סימן ס"ט: ונראה לי דמוכח מהש"ס דפר"ק דביצה (דף ד' ע"ב) גבי עצים שנשרו לתוך התנור ביו"ט דהיכא דמקלי קלי איסורא אפילו בדשיל"מ בטיל וכ"פ באו"ח סימן תק"ז ס"ב ונ"מ לענין ריחא מילתא שדעת הג"ה סי' ק"ח להחמיר באיסור האוסר במשהו כגון דבר שיש לו מתירין וכדמוכח ברי"ף ובר"ן פג"ה. ואלו בזה אח"ז אין להחמיר דה"ל מקלי קלי איסורא וכדמוכח שם בש"ך ס"ק י"ב ע"ש: ומיהו בהקדש נ"ל להחמיר אף אי מקלי קלי כדמוכח להדיא בש"ס דפסחים (דף כ"ז ע"ב) דאיתא התם בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא תנור שהסיקוהו בעצי הקדש ואפה בו את הפת לרבנן דשרו בעצי ערלה הכא מאי ומה בין זו לערלה אמר רבא הכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפילו באלף לא בטיל. פי' אפילו לענין זה דהיסק התנור בעצי הקדש לא בטילי אפילו באלף עצים דהיתר. ומיושב באמת תמיהת התוס' שם וז"ל תימא מאי חומר היא זו הלא הקדש הוא דשיל"מ ע"י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטל אפילו באיסור קל כו' עכ"ל ולק"מ דהתם קאי להיכא דמקלי קלי איסורא דזה דוקא משום חומרא דהקדש הא דאינו בטל ועי' בס' מג"ש. ובביאורי הגאון בא"ח סי' תמ"ה כתב שר"ל דה"נ כיון דמקלי קלי ליבטל כמו בכל דבר שיל"מ: ועיין במ"י כלל ע"ד ס"ק י"ג דמסיק דביצה טריפה שנולדה ביו"ט הוי דשיל"מ אע"ג דלאחר יו"ט ג"כ אסור מכח טריפות מ"מ יסתלק איסור נולד וכל מה שאפשר למיעבד יותר בהיתר עבדינן וכ"כ בס' צ"צ סי' ס"ט וכ"מ ממ"ש בס' בא"י סי' רט"ו. וכן אם ההיתר שיבוא אינו מוסכם מהכל הוי דבר שיל"מ דמ"מ יהיה ספק אי' ועכשיו הוא ודאי איסור ונראה דבזה א"ש גבי חמץ בפסח דיש חולקים וס"ל דמקרי דשיל"מ אף שיאסר לאחר הפסח עי' בסעיף ד' בהג"ה משום דאינו אלא מדרבנן. ובזה נדחה מ"ש בס' בינת אדם גבי חדש דיי"ש ביי"ש וכה"ג לא הוי דשיל"מ כיון שאסור מחמת חמץ ואישתמיטתיה דברי המ"י דמ"מ יסתלק איסור חדש בתוך הפסח. ובמ"כ כתב דלי"א דחמץ לא הוי דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו ה"ה מוקצה לא הוי דשיל"מ וה"ה תחומין דבעי שיקנה שביתה כמ"ש בטעם המלך הל' חמץ וע"ש טעם מחלקותן:

ג

(סעיף ד' בהגה"ה) מי שנדר מדבר אחד ונתערב. עי' בפמ"ג בפתיחה להל' יו"ט שכתב דהנודר הנאה ונתערב י"ל דבטל דכי אמרי' דשיל"מ לא בטיל ה"מ באכילה ולא בהנאה וכן לענין טלטול י"ל דבטל ע"ש. וכ"כ הצל"ח דבשלמא לענין אכילה אין לו הפסד בזה שיאכל אחר זה כשנעשה היתר אבל באי' טלטול יש לו הפסד שהרי ראוי היום ומחר וח"א הקשה לפ"ז ע"ד הש"ך שכתב לענין שמוש כלי לאחר מע"ל דה"ל דשיל"מ והרי התם ג"כ יש הפסד שימוש היום ונראה שי"ל דמ"מ מה שישתמש היום באור יפסיד וכשלא ישתמש בו היום יכול להשתמש בו אח"כ נגד זה יותר:

ד

(שם בהג"ה) אם נשאר לאחד לעולם אסור אף שמותר לאחרים כגון המבשל בשבת לא מקרי דשיל"מ. ועיין מ"א בא"ח סי' שי"ח דמיירי שנתערב לאחר שבת. דאלו בשבת ה"ל ממש דשיל"מ לאחר שבת לגבי האחרים. וכגון נמי לענין מ"ש סימן צ"ט סעיף ה' ו' דאם ביטול איסור במזיד דאסור לו לעולה ולאחרים מותר ואם נתערב בטל בס' ושרי אפילו לדידיה:

א

(סימן ק"ב בש"ע סעיף א' בהגה"ה) מיהו אם לבנו בה מאכל או נתנו בקדרה וכו'. המ"א בא"ח סי' תקי"ג סק"ז כתב וז"ל משמע דאם אינו ניכר במראה אלא בטעם בטיל אע"פ שבא לתקן הקדר' כגון מים ומלח בעיס' כו' וכ"מ בי"ד סי' ק"ב בש"ע דדוקא שמלאו בתרנגול' דניכר במראה דאז אינו בטל ע"כ וצ"ע דכמו דאיתא בש"ע לפנינו אדרבה משמע היפוך דבריו ואפשר שגירסא אחרת היה לפניו בש"ע:

ב

(שם סעיף ב') יש מי שאומר דלא אמרו דשיל"מ אלא כשהמתי' עתיד לבוא עכ"פ כו' לפיכך ביצה של ספק טריפה. וכ' ש"ך סק"ד לא ידעתי למה כ' בשם י"א וכו' וה"נ מוכח בש"ס רפ"ק דביצה דפריך כו' ע"ש והמעיין שם בדברי רש"י יראה שאין זה קושיא כלל דרש"י פירש ספק ביצה טריפה אין הפי' שהספק בא מחמת התרנגולת שיש בה ס' טריפה אלא שיש כאן ביצה ואינו ידוע אי מן הטריפה או מהכשרה היא וס' טריפה כה"ג ל"ש דשיל"מ [ועיין בפמ"ג בש"ד סק"ז מה שכתב בביאור דברי הש"ך] ועי"ל לפי מה דכתב הרמב"ם חמץ בפסח הוי דשיל"מ אע"ג דלשנה הבאה יחזור לאסורו מ"מ מקרי דשיל"מ דמ"מ יש לאיסורו היתר ומיקרי דשיל"מ אדתאכלנו באיסור יאכל בהיתר והנה אין קי"ל דביצה וודאי טרפה לא הוי מוקצה משום דחזי' לכלב מ"מ ביצה ספק טריפה נראה דהוי מוקצה משום דלדידיה לא חזיא משום אסור ולכלב נמי לא חזי' משום דמה דחזי' לדידי' לא יהיב לכלב דהא כשישהה התרנגולת כ"א יום אפשר דטענה וחזי' לדידיה לפ"ז קשה מאי מקשה הגמרא אלא א"א ס' טריפה הוי דשאל"מ דלמא מיירי ס' טריפה שנתערב בי"ט או בשבת דהוי נמי דשיל"מ והוא אסור משום מוקצה אע"כ דזה הו"ל לדוחק דהברייתא דנקיט ואם נתערב לא יהיה מיירי רק לספק אלא דברייתא מיירי בכל גווני בין בוודאי בין בספק ואף שנראה לר"י לדוחק דאם נתערב קאי אוודאי היינו אוודאי לחוד אבל בין בוודאי בין בס' זה לא דוחק וא"כ א"ש קושיית הגמ' דאי מיירי בספק טריפה אם כן אם נתערבה קאי נמי אוודאי טריפה אם כן וודאי טריפה אמאי לא יהיה בטיל דשאל"מ הוא לפ"ז שאין היתר עתיד לבוא עכ"פ וקושית הגמ' הוא מודאי ועי"ל דהנה הצ"צ מקשה איך ס"ד ביצה טריפה הוי דשיל"מ ממ"נ אי הדרו וטענו אם כן אין כאן איסור כלל ואי לא הדרי וטענו אם כן אין לו מתירין ונתבטל כמו שאר אסורין בשלמא גבי מוקצה הוי שפיר דשיל"מ אף דלמחר יהי' מותר מ"מ מקרי השתא אסור הוא משא"כ בס' טריפה אם יהיה מותר גם השתא ליכא כאן איסור כלל ונ"ל דודאי ספק טריפה בעלמא אפילו אם הי' יכול לברר עכ"פ לא מקרי דשיל"מ דאין נכנס בגדר דשיל"מ כלל וכקושית הצ"צ והא דהוצרכו הרשב"א והטור לחדש דביצה ספק טרפה לא הוי דשיל"מ כיון שאין המתיר עתיד לבוא י"ל דמיירי בביצה ספק טריפה שנתערב ביו"ט או בשבת דאסור לטלטלו משום מוקצה וכמש"ל דס"ל דבר שיחזור לאסורו אחר זמן אע"פ שיש לו היתר בנתיים לא הוי דשיל"מ אם כן ודאי בשבת ראשון ושני תוך כ"א יום לא הוי דשיל"מ כיון דלשבת הבאה יחזור לאסורו אבל בשבת אחרון בתוך כ"א יום הוי ס"ד דהוי דשיל"מ דהא אי הדר וטענו יהיה מותר לשבת הבאה קמ"ל הרשב"א דכיון דאין המתיר יבוא ודאי דלמא לא הדר וטענו ויהי' ביצה נשאר בס' עד אחר י"ב חודש ויהי' גם אח"כ אסור לטלטלו משו"ה לא הוי דשיל"מ כלל א"כ ע"כ לפי זה לק"מ קושית הש"ך דברייתא מיירי ע"כ בספק טריפה דעלמא דאף דמיירי מספק טריפה שנתערב בשבת או ביו"ט דהא ברייתא מיירי מכל שבת וא"כ בשבת ראשון ושני שלתוך כ"א יום אמאי לא יהיה בטיל דהא לא הוי דשיל"מ כלל ושפיר פריך הגמרא הא הוי דשאל"מ ודו"ק היטב: