א
בריה אפילו באלף לא בטיל. ובו ד' סעיפים:
בריה דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם אפי' באלף לא בטלה ואין לו דין בריה אא"כ הוא דבר שהיה בו חיות לאפוקי חטה אחת של איסור וכן צריך שיהא דבר שאסור מתחילת ברייתו לאפוקי עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל וכן צריך שיהיה דבר שלם שאם יחלק אין שמו עליו לאפוקי חלב וכן צריך שיהא שלם: הגה ועיקר גיד הנשה אינו אלא על הכף בלבד והוא כרוחב ד' אצבעות ואם הוא שלם מקרי בריה (בארוך כלל כ"ח):
ב
דבר שהוא בריה שנתבשל עם ההיתר אם אינו מכירו הכל אסור והרוטב בנותן טעם ואם מכירו זורקו והאחרים והרוטב צריך שיהא בהם ס' כנגדו חוץ מגיד הנשה שאין טעמו אוסר דאין בגידים בנותן טעם אבל שמנו אוסר וצריך ששים כנגדו להתיר הרוטב לפיכך ירך שנתבשל עם גידו אם מכירו זורקו וכל השאר מותר אם יש בו ס' כנגד שמנו ואם אינו מכירו כל החתיכות אסורות ואם יש בקדירה ס' כנגד השומן מותר הרוטב ואם לאו אסור ואם נמוח הגיד ואינו ניכר צריך גם כן ס' כנגדו:
ג
קדרה של מרק שנפל שם בריה ונאבדה אסור הכל:
ד
ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים הירקות אסורים אבל מי השלקות מסננן ומותרים וכן הבשר ירחצנו ויבדקנו ומותר:
באר היטב יורה דעה
ק׳
א
אפרוח. כתב הש"ך דוקא ביצה שיש בה אפרוח הוא דחשיב בריה אבל אם אין בה אלא דם לא חשיב בריה ואף דבסימן ק"י נסתפק הב"י בזה מ"מ חזר בו בבדק הבית שם וכ' בפשיטות דלא הוי בריה בטיפת דם לחוד וכתב בט"ז דדין כל דברים החשובים דאינם בטלים הוא רק מדרבנן ונ"מ לספק אי הוי דבר חשוב או לא הוי ספיקא דרבנן ובטל אבל אי הוה ודאי דבר חשוב רק שהאיסור ספק כגון ביצי ספק טריפה וכה"ג אפי' באלף לא בטיל:
ב
אצבעות. זה הוא בשור הגדול ובכבש קטן ב' אצבעות כ"כ או"ה:
ג
השומן. כתבו הט"ז וש"ך דאם השומן דבוק בחתיכה אחת צריך שיהיה באותה חתיכה ס' נגד השומן ואם לאו צריך ס' נגד כל החתיכה לדידן דאמרינן בסי' צ"ב בכל האיסורים חנ"נ:
ד
נמוח. פי' ואזיל חשיבותיה מ"מ צריך ס' נגדו דאע"ג דעץ בעלמא הוא התורה אסרתו ומ"מ נראה לסמוך להקל בספק כזה כגון אם נשפך ואין ידוע אם היה שם ס' רק שהיה רוב בודאי דאסור לעיל סי' צ"ח באינו מינו מ"מ כאן שרי עכ"ל הט"ז:
ה
הכל. היינו כשא"א להתיר ע"י סינון:
ו
אסורים. דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות והב"ח רוצה להחמיר אפי' בב' כיון דלרבי הוי חזקה בתרי זימני וחולק עליו הט"ז דלא קי"ל כן אלא בספק נפשות אבל בשאר דוכתי קי"ל כרשב"ג דבתלתא זימני הוי חזקה:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
ק׳
א
מסקנת הגמ' אמשנה דגיד הנשה שנתבשל וכו' חולין דף ק':
ב
הרא"ש שם בשם י"א וכ"כ הר"ן מהא דריסק ט' נמלים מכות דף ט"ז ורשב"א:
ג
שם בשם רש"י אמימרא דרב חולין דף ק"ב (ותוס' ולאפוקי ר"ן):
ד
הרא"ש והר"ן שם.
(°) פי' דל"ת דעיקר הקפידה שצריך שיהא שייך לומר בו אם יחלק אין שמו עליו ואז היא בריה אפילו באמת אינו שלם קמ"ל דדוקא יהא ג"כ שלם לאפוקי נתרסק או נחתך ממנה אבר ט"ז וש"ך:
ה
משנה שם דף צ"ו:
ו
כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה בבריית' וכמסקנת הגמ' שם דף צ"ט:
ז
כפרש"י שם וכ"כ הרי"ף והרא"ש והר"ן שם ורמב"ם פט"ו מהמ"א והרשב"א בת"ה:
ח
טור וכ"כ הרשב"א בת"ה:
ט
הרשב"א בתשוב':
י
הרשב"א בתשובה אחרת:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
ק׳
א
כגון נמלה. רפ"ג דמכות י"ג א':
ב
או כו' ואבר כו'. כ"כ הרא"ש מהא דחולין ק"ב ב' אכל צפור טהורה כו' וס"ל דמ"ש שם במשהו כו' דיחוייא בעלמא הוא דלא כהרמב"ם ועתוס' שם ד"ה אכל כו':
ג
וגיד הנשה. שם ק' א':
ד
וביצה כו'. כן למד מדברי הרמב"ם פט"ו הלכה י"ט שכתב דהטעם שביצת אפרוח אמרו בפ' ג"ה (צ"ח א') בפ"א משום דבריה היא עשו היכר בשיעורה וכפי' כ"מ שם אע"ג דבפליטתה מיירי כמ"ש שם (צ"ז ב') והא אמרי אינשי מיא כו' ובפליטתה אף בריה בטילה כמ"ש במתני' שם והרוטב בנ"ט עשו היכר שלא יטעו לבטל גם היא עצמה ולכן כתב הרמב"ם שם דביצה טרופה או ביצת עוף טמא וטריפה אף בשלימה די בס' וע"ל סי' פ"ו ס"ה שפסק דלא כהרמב"ם ואף בביצת עוף טמא ובטרופה ע"ש:
ה
אפי' באלף כו'. ממ"ש שם וכן חתיכה כו' ושם ק' א' וצריכא כו' אלמא דשוין הן וחה"ל אף באלף לא בטילה דדבר שבמנין היא כמ"ש תוס' בע"ז וזבחים ואמרינן בפ"ק די"ט (ג' ב') ואם נתערבה כו' הניחא כו' וכן ברפ"ח דזבחים כל הזבחים כו' הניחא למ"ד כו' וכן פריך הכא הניחא למ"ד כו' ובתוספתא ספ"ז דתרומות חתיכה אסורה שנתערבה בחתיכות אפילו הן אלף אסורות. ודלא כהר"ש בפ"י דתרומות והרשב"א בת"ה ק"ד ב' שכ' דבטילה בתתק"ס ממתני' שם כל גרב כו' ובירושלמי שם כמה סאתא עבדא כ"ד לוגין וכמה לוגא עבדא ב' ליטרין וכמה ליטרא עבד מאה זוז נמצא כל זוז א' מתתק"ס הורה ר"י בר בון בעכברא חד לאלף וכ' הר"ש מעשה שהיה כך היה אבל ה"ה לתתק"ס וסובר דמיירי לבטולי היא עצמה [וכ"כ בהג"א פ"ה דע"ז סי"א בד"ה וכן כו' וע' מרדכי שם סי' אלף שנ"ד] וכתב הר"ן ולא היא אלא דשם מיירי לבטל פליטתה וכמ"ש בירושלמי שם רובע ציר בסאתים ציר לר' יהודה אמר ר' אבהו חשבית יתיה קרוב למאתים והוא וכן אמרינן בפ' ג"ה צ"ט ב' שהרי ציר כו' שאני ציר כו' וס"ל דנ"ט עד תתק"ס וכמש"ש לא כל השיעורין כו' וכן בעכבר ס"ל דנ"ט ולית הלכתא כן דבגמ' דע"ז מסיק כשיתין ע"ש ס"ט א' בתוס' ד"ה אידי [והג"א שם ד"ה פי' כו'] והרא"ש בפ' ג"ה כ' דעכבר שם מקום והורה בציר דגים וכ"כ הרמב"ם בפי' ובחיבורו וס"ל דוקא באלף ע"ש:
ו
ואין לו דין כו'. כמ"ש הר"ן ג' תנאים צריך חיות ומתחלת ברייתו ושיהא שלם אבל תוס' ורא"ש לא הצריכו חיות והצריכו שיהא אם יחלק כו' אלא בשם י"מ כ' כמ"ש הר"ן ופ' בש"ע לקולא כל התנאים:
ז
אא"כ כו'. מכות י"ז א':
ח
וכן צריך כו' לאפוקי כו'. חולין ק"ב ב' וערש"י שם ד"ה טמאה כו':
ט
ושור הנסקל. ר"ן וכמ"ש ברפ"ח דזבחים וניבטלו ברובא כו':
י
וכן צריך כו' לאפוקי חלב. כמ"ש ברפ"ח דיומא ובפג"ה צ"ח ושאר מקומות דחלב בכזית דוקא והרא"ש כ' עוד ערלה וכלאים דבמאתים וש"ע השמיטו משום דלית בהו חיות:
יא
וכן צריך כו'. מכות ט"ז ב' ואפילו אבר אחד שחסר דאבעיא להו בנזיר נ"א ב' ולא איפשיטא וספיקא דרבנן לקולא כמ"ש בריש סי' ק"א בהג"ה ע"ש:
יב
ועיקר גיד כו'. חולין צ"ו א' ב':
יג
והוא כו'. ר"ל בשוד הגדול. שם:
יד
אבל שמנו כו'. טמ"ש צ"ז ב' הנהו אטמתא כו' ושם אר"נ גיד בס' וע"כ לאו גופו של גיד דאינו בטל כנ"ל וכמ"ש במתני' שם אלא פליטתו וא"א לומר דרבינא ור"נ דאינהי בתראי ס"ל דלא כהלכתא אלא משום שמנו ר"ן דלא כתוס' שם א' ד"ה שאני בשם ר"מ:
טו
וצריך ס' כו'. (אפי' אם נאויר דהא דאמר ר"נ גיד בס' קאי אמתני' דסברי יש בגידין בנ"ט כפי' הראשון שברא"ש) . כמש"ש צ"ח א' לא תזלזל כו' ועמש"ל סי' צ"ח ס"ח (וע"ל סי' ס"ה ס"ק כ"ה):
טז
לפיכך כו'. מתני' שם:
יז
עם גידו. ולשיטת ההג"ה בסי' ע"ג וסי' צ"ב בשאין דבוק בו:
יח
ואם נימוח כו'. כמו באינו מכירו. ובטל בס' כיון שנתרסק כנ"ל:
יט
קדרה כו'. כנ"ל באינו מכירו ושלם:
כ
ירקות כו' (ג' כו') כמ"ש בפ' הבע"י ס"ד ב' וכמ"ש הרשב"א והנ"י שם דמספקא כמאן הלכתא ולפיכך בנישואין דסכנתא אזלינן לחומרא אבל ווסתות דרבנן לקולא וכן שור המועד מעמידין הממון בחזקתו והמע"ה ומלקיות משום דעבר על כריתות אזלינן לחומרא ויבערו הרשעים מישראל וה"ה כאן כיון דבדרבנן אזלינן לקולא:
(ליקוט) ירקות כו' אבלכו'. בתוספתא פ"ז דתרומות יבחושין שביין וחומץ אסורין רי"א מסננין את היין ואת החומץ (עיין בהגהת רבינו שם וכן עיקר) וש"מ שבלא סינון אסורין וכמ"ש בס"ג קדרה כו' ושלא כדברי או"ה ועמ"ש בסי' ק"א ס"ו בהג"ה וצ"ע על רש"י בספ"ג דחולין ס"ז א' ד"ה באורתא כו' ולמחר כשיראנה כו' ל"ל ראייתו אדרבה שמא לא יראנה (וי"ל דברי רש"י משום דאי לא"ה הוי סד"ר דמסתמא יש יותר מששים נגדן. ובבינת אדם פי' משום ס"ס ע"ש) (ע"כ):
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
ק׳:א׳
א
א) [סעיף א'] בריה דהיינו כגון נמלה וכו' אפי' באלף לא בטלה. כל דבר חשוב שאינו בטל כגון בריה וחה"ל ודבר שבמנין וכיוצא איסורו מדרבנן אבל מה"ת בטל כשאר איסורין ונ"מ אם יש ספק אם הוא בריה או חה"ל הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא. או"ה כלל כ"ה דין ז' תו"ח כלל מ' דין ז' וכ"כ לקמן סי' ק"א סעי' א' בהגה. ט"ז סק"א. ש"ך שם בסי' ק"א. סק"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ב' פר"ח או' ג' לה"פ או' א' בל"י או' א' כריתי או' א' חו"ד או' ג' חכ"א כלל נ"ג או' ב' בי"צ או' א' ערוך השלחן או' ב' ועיין עוד לקמן סי' ק"ב או' א'.
ק׳:ב׳
א
ב) וה"ד אם הוא ספק בריה או דבר חשוב אבל אם הוא ודאי בריה או א' מהני שאין מתבטלים אלא שהאיסור ספק כגון ביצי ספק טרפה וכיוצא בו בזה אפי' באלף לא בעיל. ט"ז שם. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח סי' ק"א או' ב' לה"פ שם. בל"י. שם. חו"ד שם. חכ"א שם. בי"צ בעמ"ז או' ה'.
ק׳:ג׳
א
ג) שם. בריה דהיינו כגון נמלה וכו' עיין פליתי או' ב' שלמד היתר על נמלים הגדלים בפירות וקמח שאף אם פירשו בטילים בס' שהרי הא דבריה אינה בטילה דוקא כשהוא אסור מתחלת ברייתו ונמלה אין אסור מתחלת ברייתו דהא קודם שפירשה היתה מותרת יעו"ש וכן בתשו' משכנות יעקב סי' ל"א לימד היתר אחר על המילווין ומסיק למצוא זכות וצד היתר על אכילת קמח בימות החמה אף שהוא קרוב לודאי שיש בו מילווין יעו"ש. אמנם בתשו' טור האבן סי' כ"ו חלק על דברי הפליתי הנז' ופסק דמקרי בריה ואינה בטילה יעו"ש. והב"ד פ"ת או' א' וכ"כ החו"ד בביאו' או' ה' לדחות דברי הפליתי הנז' וכ"כ הברכ"י בשיו"ב או' ד' פרח שושן חי"ד סי' א' דף ל' סוף ע"ד. וכ"כ לעיל סי' פ"ד או' כ"ט בשם כמה פו' יעו"ש.
ק׳:ד׳
א
ד) שם. וגיד הנשה ואבר מן החי וכו' דכל הני אית בהו חיותא דאתו מחי לאפוקי חטה. פר"ח או' א' לה"פ או' ב'.
ק׳:ה׳
א
ה) שם. ואבר מן החי וכו' אפי' אין בו כזית. או"ה כלל כ"ה דין ב' פליתי או' ג' וכתב ודלא כפר"ת או' א' מש"ז סוף או' א' זב"צ או' ב'.
ק׳:ו׳
א
ו) שם. ואבר מן החי. דוקא מטהורין אבל בטמאין או בשרצים בטל האבר. חו"ד או' ב' שפ"ד סוף או' א' חכ"א כלל נ"ג או' ג' וכ"כ לעיל סי' ס"ב או' ח' יעו"ש. ועיין לקמן או' ח"י. והיינו בטל בס' כשאר דבר אסור.
ק׳:ז׳
א
ז) שם. וביצה שיש בה אפרוח. אבל ביצה שיש בה דם בטילה. ב"י לקמן סי' ק"י בבד"ה. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' לה"פ או' ג' בל"י או' ג' כריתי או' ג' חו"ד או' ג' חכ"א כלל נ"ג או' ג' בי"צ בעמ"ז או' ג' זב"צ או' ד'. ומיהו מ"ש שם הפר"ח דגם ביצה שיש בה אפרוח לא הוי בריה אין כן דעת האחרונים אלא כפסק הש"ע דאם יש בה אפרוח הוי בריה. חכ"א שם. בי"צ או' א' ערוך השלחן או' ד'.
ק׳:ח׳
א
ח) ביצה שנתבשלה בתבשיל ויש בה אפרוח או דם והיא סרוחה מבפנים התבשיל מותר וא"צ ביטול והטעם דהוי נ"ט לפגם כמ"ש סי' ק"ג ופגם זה א"צ שיפגום לגמרי עד שיהיה קץ לאכלו אלא אפי' פוגם קצת אינו אוסר תערובתו והכל מותר ולא שייך בזה דין בריה מאחר שמכירה ומשליכה. ברכ"י בשיו"ב או' ג' בשם מהר"ר שלמה עמאר בפסקי דינים כ"י והסכים לדבריו.
ק׳:ט׳
א
ט) שם. וכיוצא בהם. ואף זבובים ונמלים שנפשו של אדם קצה בהם וטעמם פגומים שאין ראוים למאכל אדם כלל ודמיא לנבילה סרוחה מעיקרא אפ"ה לוקה עליהם כי גזירת הכתוב הוא ובריה הוי ואין בטילה. ואף כינה מזיעת אדם הוי בריה. דמאשפתות ועפושי הארץ נמי לוקה. שפ"ד או' א' ואפי' פרעוש מקרי בריה. ערוך השלחן או' ד' ואעפ"י שמתה הבריה כל עוד שהיא שלימה קרויה בריה. ערוך השלחן שם. ועיין לקמן או' טו"ב.
ק׳:י׳
א
י) שם. ואין לו דין בריה אלא א"כ הוא דבר שהיה לו חיות לאפוקי חטה א' של איסור. אעפ"י שהיא אסורה מתחלת ברייתה כגון של כלאים וכהאי גוונא. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ד' בי"צ בעמ"ז או' ז' ערוך השלחן או' ה' זב"ז או' ה'.
ק׳:י״א
א
יא) שם. לאפוקי עוף טהור שנתנבל. והגם שנתנבל בשחיטה דלא היה שעת הכושר אפ"ה לא מקרי בריה. ב"ח. ש"ך סק"ד. כנה"ג בהגב"י או' ג' פר"ח או' ה' לה"פ או' ד' בל"י או' ד' שפ"ד או' ד' חכ"א כלל נ"ג או' ג' בי"צ בעמ"ז או' ח' זב"צ או' ז'.
ק׳:י״ב
א
יב) שם. לאפוקי עוף טהור שנתנבל. וכ"ש נטרף. ש"ך שם. כנה"ג שם. בל"י שם. שפ"ד שם. חכ"א שם. בי"צ שם. ערוך השלחן או' ה' זב"צ שם.
ק׳:י״ג
א
יג) שם. וכן טרפה שנולדה מן הבטן והיא טרפה שלא היתה לה שעת הכושר כל הני לא מקרו בריה משום דבעינן שיהא איסורא מחמת עצמה מתחלת ברייתה לא שדבר אחר גרם לה לאוסרה. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שפ"ד שם. ערוך השלחן שם. זב"צ או' ח'.
ק׳:י״ד
א
יד) שם. ומיהו נתנבלה בשחיטה וחתך ממנה אבר בעודה מפרכסת דין אבר מן החי יש לו ובריה הוי ודוקא חתך לאחר שמתה לא הוי בריה. שפ"ד שם.
ק׳:ט״ו
א
טו) שם. ושור הנסקל. ואף דאסור מחמת אבר מן החי מ"מ מחמת אותו איסור אינו נאסר מתחלת ברייתו. כריתי או' ז'.
ק׳:ט״ז
א
טז) שם. לאפוקי חלב. דחשיב איסור מתחלת ברייתו וחשיב בריית נשמה כיון דהוה ביה חיותא כמו גיד הנשה ואפ"ה לא הוי בריה כיון שאלו יחלק שם חלב עליו משא"כ גיד הנשה ואמ"ה שאם יחלקו אין שמו עליו אלא חתיכת גיד וחתיכת אבר מקרו. ש"ך סק"ה. פר"ח או' ו' לה"פ או' ו' בל"י או' ה' בי"צ בעמ"ז או' ט' ערוך השלחן או' ה' והר"ן כתב הטעם דחלב לא מקרי בריה לפי שאין כולו במקום א' ואינו כעין בריה שהיא מקובצת כאחד. פר"ח שם. לה"פ שם. ערוך השלחן שם.
ק׳:י״ז
א
טוב) שם. וכן צריך שיהא שלם. לאפוקי נתרסק או נחתך ממנה אבר א' אפי' אבר שאין הנשמה תלויה בו. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ז' בל"י או' ו' חכ"א כלל נ"ג או' ג' ערוך השלחן או' ד' זב"צ או' יו"ד.
ק׳:י״ח
א
חי) ואבר א' שלם מעוף טמא או מנמלה וכיוצא לא הוי בריה. פר"ח שם. וכ"כ לעיל או' ו' יעו"ש.
ק׳:י״ט
א
יט) ואם הוא שלם לגמרי רק שנפל ממנו קצת ע"י בישול כמו שרגילות הוא להתפרפר ודאי חשיב בריה אבל אם נפרם ממנו קצת מגופו ומשדרתו וכ"ש ראשו אפי' רובו שלם יש להתיר. ב"י לקמן סי' ק"א בשם מהרא"י. פר"ח שם. וכ"כ לקמן סי' ק"א או' מ"ט יעו"ש.
ק׳:כ׳
א
ך) שם הגה. ועיקר גיד הנשה אינו אלא על הכף בלבד. כן עיקר ודלא כמ"ד שכל גיד הפנימי אסור מה"ת פר"ח או' ח' לה"פ או' ז' ועיין לעיל סי' ס"ה סעי' ח'.
ק׳:כ״א
א
כא) שם בהגה. והוא כרוחב ד' אצבעות וכו' זה בשור הגדול ובכבש קטן ב' אצבעות. כ"כ הט"ז סק"ג ושאר האחרונים בשם או"ה אבל באו"ה שם כלל כ"ה דין י"ג כתוב ברוחב ד' אצבעות בשור הגדול וב' אצבעות בכבש גדול ופחות מרוחב גודל בגדי וטלה עכ"ל וכ"כ המש"ז או' ג' בשם או"ה. ואפשר דמ"ש הט"ז ובכבש קטן ר"ל קטן מן השור דהיינו בהמה דקה.
ק׳:כ״ב
א
כב) [סעיף ב'] דבר שהוא בריה וכו' והרוטב בנותן טעם. והיינו ע"י סינון כמו בסעי' ד' ש"ך סק"ז. פר"ח או' יו"ד.
ק׳:כ״ג
א
כג) ומיהו הא דצריך ס' נגד פליטת הבריה ה"ד בעוף טמא ואילך אבל לא בנמלה וכיוצא בזה מדברים המאוסים כמ"ש לקמן ססי' ק"ד וסי' ק"ז סעי' ב' ש"ך שם. פר"ח שם. מנ"י על התו"ח כלל מ"א או' ו' לה"פ או' ט' חו"ד או' ה' בי"צ בעמ"ז או' י"ז ערוך השולחן או' ח' זב"צ או' י"ג.
ק׳:כ״ד
א
כד) שם. אבל שמנו אוסר וכו' ולענין מליחה עיין לקמן סי' ק"ה סעי' ט'.
ק׳:כ״ה
א
כה) שם. וכל השאר מותר אם יש בו ס' כנגד שמנו. ואם השומן דבוק בחתיכה א' צריך שיהיה באותה חתיכה ס' נגד השומן ואם לאו צריך ס' נגד כל החתיכה ההיא שהאיסור דבוק בה לדידן (ר"ל לאשכנזים) דאמרינן סי' צ"ב (סעי' ד' בהגה) בכל האיסורים חתיכה עצמה נעשית נבילה. ט"ז סק"ד. וכ"כ הש"ך סק"ח. וכ"כ הפר"ח או' י"א דלדעת המחבר ליכא חילוק בין איסור דבוק לשאינו דבוק אבל לדעת ההגה ודעימיה אם השומן דבוק בחתיכה א' צריך שיהא באותה החתיכה ס' נגד השומן או צריך ס' נגד כל החתיכה שהאיסור דבוק בה עכ"ל. לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ט' חו"ד או' ו' מיהו דעת הפליתי או' ה' להקל דלא אמרינן בזה איסור דבוק כיון דשומנו של גיד הוא מדרבנן. וכ"ה דעת המנ"י על התו"ח כלל מ"א או' ז' וכ"נ דעת השפ"ד או' ח' וע"כ נראה דאם יש עוד איזה קולא או ספק או הפ"מ דיש להקל.
ק׳:כ״ו
א
כו) שם. ואם נמוח הגיד ואינו ניכר וכו' פי' ואזיל ליה חשיבותיה דבריה מ"מ צריך ס' נגדו דאע"ג דעץ בעלמא הוא התורה אסרתו ומ"מ נראה לסמוך להקל בספק כזה כגון אם נשפך ואין ידוע אם היה שם ס' רק שהיה רוב בודאי דאסור לעיל סי' צ"ח באינו מינו מ"מ כאן שרי. ט"ז סק"ה. כנה"ג בהגה"ט או' ט' פר"ח או' י"ב. מנ"י על התו"ח שם או' ח' לה"פ או' י"א. בל"י או' יו"ד. פלתי סוף או' ו' מש"ז או' ה' חו"ד או' ז' בי"צ בעמ"ז או' כ"ג. ערוך השלחן או' ט' ומ"ש שם הפר"ח להקל בשעת הדחק אף באין ס' הפר"ת או' ד' חלק עליו וכתב דאין להורות כמותו. והגם דיש מן האחרונים שהביאו דברי הפר"ח הנז' י"ל מפני שלא ראו דברי הפר"ת הנז' וכ"כ המש"ז שם דבנשפך יש להקל ולא באין ס' וכ"כ ביד יהודא בפיה"א או' ט' דר"ת או' מ"ג.
ק׳:כ״ז
א
כז) שם. ואם נמוח הגיד וכו' צריך ג"כ ס' כנגדו. עובדא שבישלו גיד טרפה בקדרה והתיר הקדרה כיון דק"ל דאין בגידין נ"ט ואף שממשו אוסר בתערובות אבל טעמו ולא ממשו אינו אוסר. משפטים ישרים סי' צ"ח. דר"ת או' מ"ו.
ק׳:כ״ח
א
כח) [סעיף ג'] קדרה של מרק שנפל שם בריה ונאבדה אסור הכל. והיינו כשא"א להתיר על ידי סינון. ש"ך סק"י. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' י"ג. בל"י או' י"א. חו"ד או' ח' שפ"ד או' יו"ד. חכ"א כלל נ"ג או' ה' בי"צ או' ו' והיינו כשהוא עב או בריה קטנה שעוברת דרך נקבי המסננת. שפ"ד שם. זב"צ או' ט"ו.
ק׳:כ״ט
א
כט) ואם שפכו מהמרק מעט ובדקו שאין בו כלום אותו המועט שרי דתלינן דנשארה במה שנשאר בקדרה. פר"ת סוף או' ה' זב"צ או' ט"ז.
ק׳:ל׳
א
ל) שם ידע ודאי שהבריה היתה גדולה ביותר דבהכרח לומר שנימוחה שרי על ידי סינון ואפי' סיננו ולא מצאו שם הבריה שרי. פר"ת שם. שפ"ד או' ז' זב"צ או' י"ז.
ק׳:ל״א
א
לא) אבל אם היא בריה קטנה ביותר וסינן ולא מצא התבשיל אסור דתלינן דעברה דרך נקבי המסננת. פר"ת שם. וע"כ ראוי לזהר בבריה קטנה שא"א ליקח כ"כ מסננת דק. שפ"ד שם. ועיין לעיל סי' פ"ד או' פ"ה ואו' פ"ח.
ק׳:ל״ב
א
לב) פרעוש שקפץ לתוך התבשיל אסור התבשיל מאחר שנאבדה ברוטב וא"א לסננו וא"א לבדוק הבשר אולי דבקה בו והגם שהיא פגומה אפ"ה אסורה משום בריה. חו"י סי' ק"ב. פנים מאירות ח"ב סי' ס"ז. לה"פ או' ט' בל"י או' ח' פ"ת או' ג' ערוך השלחן או' י"א. זב"צ או' י"ט. ועיין לקמן סי' ק"ג או' ה'.
ק׳:ל״ג
א
לג) [סעיף ד'] ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים וכו' דמאחר שנמצאו שלשה הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"ד חו"ד או' ט' בי"צ בעמ"ז או' כ"ד. ועיין לעיל סי' פ"ד או' פ"ג.
ק׳:ל״ד
א
לד) שם. ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים וכו' והב"ח כתב דיש להחמיר בב' כיון דלרבי הוי חזקה בב' זימני אבל הט"ז סק"ו חלק עליו דלא קי"ל כן אלא בספק לפשות אבל בשאר דוכתי קי"ל כרשב"ג דדוקא בתלתא זימנין הוי חזקה וכתב וכן עיקר. וכן הסכים הפר"ח שם דלא כהב"ח. כריתי או' י"ב. מש"ז או' ו' בי"צ או' ו' ערוך השלחן או' י"ב. וזהו אפי' באיסור תורה. מש"ז שם. ערוך השלחן שם. ומיהו עיין מחב"ר לעיל סי' פ"ד או' כ"ט מה שהאריך בזה והביא דברי הב"ח והט"ז הלז' ומה שמסיק הבאנו דבריו לעיל סי' פ"ד או' ק"ח יעו"ש.
ק׳:ל״ה
א
לה) שם. ירקות מבושלות שנמצאו בהם ג' תולעים וכו' ודוקא ירקות אבל שאר פירות ואפי' כמהין ופטריות אפשר לבודקן ואפי' לאחר שנתבשלו ומותרין בבדיקה. לבוש בסוף הסי' והב"ד לעיל סי' פ"ד או' פ"ו יעו"ש.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
ק׳
א
בריה וכל הני אינם בטילים רק מדרבנן אבל מהתורה בטילים ועמ"ש פלתי בדברי תוס' ומפורשי' והעלתי דאינו אלא מדרבנן:
ב
וביצה שיש בו אפרוח עי' פלתי דרטב"א חולק ובמקום דיש עוד צר להקל יש לצרפו ולומר דלא קרוי ברי'
ג
אפרוח אבל יש בו דם לכ"ע לא הוי בריה ועיין פלתי ודע כי כוונת המחבר במאמרו ביצה שיש בה אפרוח להיפוך שהיה בביצה ופי' היה אפרוח בביצה והוציאו מבינה ונתערב עם אפרוחים אחרים ואינו ניכר וקמ"ל דזה אפרוח שהיה בביצה אסורה מתחלת ברייתו ונקרא בריה ואינו בטל אבל ביצה שיש בו אפרוח שהיה בביצה לא יצוייר התערובת דאם גם באינך ביצים אפרוחים כולם אסורים ואי לית בהו מה תערובות שייך וכבר נדפס קו' זו בשמי בס' באר היטב ותי' שם אין שחר
ד
אפי' באלף עמ"ש פלתי לחזק דעת האומרים ברי' בטל באלף ע"ש
ה
חיות או ברית נשמה ועמ"ש פלתי כנה דמותר להרגו בשבת אי בטלה בתבשיל כאשר קרה בזמן חות יאיר שנפל לתוך מרק של אורז דא"א לבודקו ע"ש:
ו
שאסור מתחלת ברייתא והרא"ש חולק ועמ"ש פלתי דנ"מ אם הרחש הנקראים מילווין נקראים בריה:
ז
ושור הנסקל ואף דאסור מחמת אבר מן החי מ"מ מחמת אותו איסור אינו אסור מתחלת ברייתו עמ"ש פלתי כי הגהת ש"ד חולק:
ח
אין שמו עליו והא דלא נתן טעם זה בנבילת עוף טהור כמ"ש הרא"ש באמת דאף חתיכה שם נבילה עליו דאזלינן בתר שם עצם ד"מ תרנגולת שנתנבלה אם נחתך אבר נקרא חתיכת תרנגולת עי' פלתי.
ט
ד' אצבעות היינו בגסה ובדקה ב' אצבעות או"ה פר"ח:
י
ס' נגד שומנו ואם הוא דבוק בחתיכה אחת צריך ס' נגד כל החתיכות מאיסור דבוק ועמ"ש פלתי שיש להקל:
יא
אם נמוח עמ"ש פלתי דיש להקל ומכ"ש בנשפך:
יב
ג' תולעי' הואיל בריה דלא בטל הוא מדרבנן בעינן דאתחזק בג' תולעי' ועמ"ש פלתי:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
ק׳
א
בריה הפר"ח האריך בזה דמוסכם ממש מכל הפוסקים וכן מבואר בגמ' דגיטן פרק נזיקין דכל הני דלא בטילה ברי' ודבר חשוב אינו אלא דרבנן. איברא דמהרי"ל בתשובה דייק מתוס' דב"מ דהקשו בקפץ א' לתוך המנוי' וכו' דלבטלן ברובא ויהי' חייב במעשר ודבר שבמנין לא הוי דאינו אלא מדרבנן וברי' נמי לא הוי כדפרישית והיינו דלא נאסר מתחלת ברייתו וכו' מכח דברי' הוי דאורייתא וכ"כ דייק מתוס' דמעילה דהקשו דהאומר פרוטה בכיס הקדש דמעל והקשו ליבטל ברובא ול"ל דהוי דשיל"מ דהא אינו אלא דרבנן ותי' לחד תי' דהוי דבר חשוב וזה כמעט מוכרח דס"ל דבר חשוב מהתורה לא בטיל. וביותר יש לתמוה דהרמב"ם פסק להך משנה והכ"מ כ' דהוי דבר שיש לו מתירין והקושיא במקומו דזה ודאי דרבנן והדברים צ"ע: ומה שנ"ל כי באסיפת זקנים לב"מ הביא בשם תוס' גופי' כי י"ל אף דרק מדרבנן לא בטיל מ"מ כיון דרבנן עשהו יש בידם לבטל ד"ת ועיין יבמות די"ל אפי' בקום ועשה אם מצאו דבר הדומה לד"ת יש בידם לעקור רק התוס' והרא"ש בס' הנ"ל חששו אולי לא אמרו החכמים רק להחמיר ולא להקל. ונראה דאם חכמים קבעוהו לודאי יתד שלא תמוט עד שאפילו לבטל ד"ת יהו כך א"כ פשיטא דאף באיסור דרבנן אמרינן לא בטיל דהא קבעו דבריהם לודאי עד שביטלו ד"ת ואיך לא יהי' באיסור דרבנן אבל אם חזינן דלא החמירו באיסור דרבנן ושם אמרו דבטיל ש"מ דלא קבעו לודאי רק חששו להחמיר ולכך באיסור דרבנן לא החמירו והרי זה דומה לספיקא דאסור בשל תורה ומותר בדרבנן וא"כ דהוא רק חומרא איך נקל לבטל עי"כ איסר ומצוה של תורה. וזה ברור בסברא וא"כ נחזה אנן בבריה לא מצינו חילוק בין של תורה לדבריהם ואבר מן החי שאינו בו רק מצות פי' ג"כ ברי' מקרי וכמו כן גיד הנשה אפי' בגיד שאינו אסור מתורה כמבואר סי' ס"ה הוי ברי' כמבואר אבל בדבר שבמנין בזה מצינו בגמ' דיבמות להדיא פרק הערל אני שונה עגול בעגולי' עולה משום תרומה דרבנן הרי הך דבר שבמנין הוא רק באיסור תורה ולא בשל דרבנן וא"כ א"ש דברי התוס' דהקשה זה דיבטל ברוב ואי דהוי דבר שבמנין הא אינו רק מדרבנן וצ"ל דחז"ל קבעו לד"ת דהא אפי' במילתא דרבנן בטיל ש"מ דלא עשהו כוודאי וזהו שכתבו וברי' לא הוי דזהו אף באיסור דרבנן לא בטיל וא"כ שפיר י"ל. דחכמים עקרו ד"ת וע"ז כתבו דהא לא הוי ברי' הואיל ואינו אסור מתחילת ברייתו והא דלא כתבו דהוי חה"ל דזה אפי' מדרבנן לא בטיל כמ"ש גבי גבינות של גוים דס"ל לתוס' בב"מ הך דקפץ הוי כבש בעורן דלא הוי חה"ל וגם ב"ח דחשיבי לא כתבו דא"כ יקשה הך משנה לר"פ בזבחים פרק תערובות דלא ס"ל הך דב"ח דחשיבי: ומעתה גם הך דמעילה ניחא דעל דבר שיש לו מתירין שפיר כתבו דהוי דרבנן דל"ל כהנ"ל דחכמים עקרהו דס"ל לתוס' שם בריש ביצה הני תי' דמשני דהוי דבר שבמנין לא ס"ל דדבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל וכדפריך בעצים שנשרו מדקל מרב' עליהן ומבטלן ולר"א דאמר אפילו בדרבנן דשיל"מ לא בטיל ולפי' רשב"א שם אין הקושי' מהך דביטול איסור רק הקושי' מה יועיל ביטול הלא דשיל"מ לא בטיל ומדפריך לר"א ש"מ דאינך ס"ל דשיל"מ בדרבנן בטול וכן מורה פשטן של גמ' ואם כן יקשה להו להנך מ"ד הך משנה דמעילה דהא דכיון דבדרבנן בטיל אף לעקור ד"ת אינו מועיל ולזה כתבו התוס' דהוו דבר חשוב כמטבע א"כ אף בדרבנן לא בטיל ושפיר י"ל דעקרהו חכמים אך זהו כתבו התוס' ליישב המשנה לכל אמוראי אבל קושטא דמילתא כיון דקיי"ל כר"א דאף בדרבנן דשיל"מ לא בטיל א"כ שפיר י"ל אף בדשיל"מ חכמים קבעהו לודאי ועקרו ד"ת וא"כ שפיר כתב הכ"מ ברמב"ם דהוי דשיל"מ אפי' במטבע שאינו חשוב ולית לי' צורתא דמ"מ חשיב כהנ"ל מחמת דשיל"מ לדידן וא"ש: והנה הרב בעל משנה למלך טען בהא דאמרו במס' שקלים הכהנים דורשים מקרא לעצמן לפטור משקלים דכתיב כל מנחת כהן כליל תהיה ואיך יהי' עומר משלהם נאכלת והקשה המ"ל הא שקליהם בטל ברוב שקלי ישראל ומותר להביא עומר ולהיות נאכל דכבר נתבטל וצ"ל פי' לקושיתו אף דמשנה שם ר"י כמבואר בירושלמי דקאמר וכי מתיבין לר"י מחטאת שמתו בעלים וכו' ור"י ס"ל מין במינו לא בטיל די"ל דהא העלו התוס' יבש ביבש אף לר' יהודא בטל וזו הוי יבש ביבש. ואפשר לומר אדרבה מכאן ראיי' דיש להבין מה קושי' מגזירת הכתוב התורה אמרה שמנחת עומר אף שיש לכהנים חלק בו יאכל אלא שכך הוכחות הכהנים ע"כ אין מחויבים בשקלים כי כל העובר פי' פקודי' כמ"ש בירושלמי דאי חייבים דכל עובר פי' בימא א"כ איך תקנו חז"ל דמטבע לא יתבטל ויתנו מכשול דא"כ לא יתבטיל שקלים ויהי' עומר נאכל שלא כדת והא דתורה צותה היינו דד"ת בטילים שקלים ואין כאן חשש אבל הם איך תקנו שלא יתבטל ולא חששו שעי"כ יהי' איסור ומבוכה בקרבנות וע"כ צ"ל דקים להו דבלא"ה אין חיוב שקלים על דעבר בימא ובזה מיושב לפי מ"ש רמב"ן בתורה דעד מנין השני בשנה שניי' היה כהנים בכלל נותנים שקלים וקשה איך הי' לחם פנים שבת בשבתו מן ניסן עד אייר נאכל לשיטת החולקים האיש לכהנים חלק בו ולפ"ז לק"מ דקודם שתקנו חכמים דמטבע לא יתבטל אין כאן מקום קושי' דנתבטל ודו"ק וא"ש והלשון במשנה דוקדק: וזהו אם תקנת חכמים היה מוחלט לבל יתבטל בשום צד אבל אם תקנה הי' רק להחמיר ולא להקל אין כאן טענה מהך לחם פנים דלעורר עי"כ מבוכה בקדשים לא תקנו ובזה י"ל עו' תי' אחר על מ"ש מהרי"ל דמוכח מתוס' מקפץ וכו' דבריה מתורה לא בטיל דלק"מ דהא בס"ד לא ס"ל לתוס' דתקנו' חכמים לבטל ד"ת רק ס"ל רק להחמיר תקנו וא"כ קשה מהך דשקלים וצ"ל כקו' המ"ל דמתורה לא בטיל ושפיר י"ל דבריה מן התורה לא בטל אבל למסקנא כתי' האס"ז אין כאן הוכחה ממשנה דשקלים כמ"ש וברי' ד"ת בטל. ואין שיור רק הקושי' במה דאמרו בכמה דוכתי' בש"ס לא אמרה תורה שלח לתקלה דהא תיכף לא ניכר ובטל בחד בתרי בכל עופות וחוזר איסור להיות היתר ואפי' למ"ד אין מבטלין איסור מהתורה אסור כאן הא לא נתכווין לבטל ובאמת קושי' זו דדבר שבמנין לכ"ע מדרבנן כמ"ש התוס' יקשה מהך דשלח לתקלה לר"פ דלא ס"ל ב"ח חשיבי. וצריך לומר. דס"ל דכבר נתבאר לקמן בשמעת' דקבוע בסי' ק"י דאם א' יודע ומכיר האיסור אף דאנן לא ידעינן לא שייך שם ביטול וא"כ יש לחוש א' יעמוד בהר גבוה ויראה הצפור משתלח וכל זמן שרואהו לא חל עליו שם ביטול ואת יבוא ולא ידע שזה רואה מראש ההר ויצוד העוף ויאכלנו והוי תקלה דהא אוכל דבר שלא נתבטל כיון דידע הוא העומד בראש ההר ודוחק: ובאמת לפי מ"ש הר"ש במס' ערלה דלכך צפור מצורע לא בטל דהתורה הקשו לטמאה וצריך לומר לדבריו טמאה גופא לבטל וליכא למימר דהוי ברי' הא הר"ש ס"ל בריה באלף בטול וכאן נאמר בכ"ש וצ"ל דטמאה לא שייך ביטול דיש להכיר על ידי סימני טומאה ואם כן הוא הדין צפור נמי גזירת הכתוב דלא לבטל ואם כן שפיר אם איפוך זאת וזה לא תאכלו קאי על משולחת הרי זה אתקש לטמאה דלא יבטל והרי שלח לתקלה: איברא בחולין דף קט"ו אמרו נמי בשילוח הקן דלא אסור משום ל"ת כל תועבה דלא אמרה תורה שלח לתקלה הקושיא הנ"ל במקומו ואולי י"ל דתקלה יהיה כך שהוא יצוד זה העוף ואח"כ יתערב טריפה בהך עוף ואחר עמו ויאכלנ' דחד בתרי בטל ובאמת אין זה מותר וחוזר וניעור דאסורים אין מבטלין זא"ז אך זהו דחוק כיון דאין איסור ניכר אמרינן מרובא קפריש. ויותר נראה דאף דאיסור נתבטל בהיתר מ"מ שם איסור לא זז ועדיין טמון והראיי' דשיל"מ דאמרי' עד שתאכלנה באיסור וכו' ש"מ דעוד איסור טמון דאל"כ מה שייך תאכלנה באיסור וא"כ הוי לתקלה דעכ"פ יאכל איסור גם יש להביא ראי' מהא דאמרינן יבמות דף ק"ד צריכי לקראי בדם ושרצי' להזהיר גדולים על קטנים משום דבשרצים בכעדשה כן פירש"י ותוס' פי' דלוקה עלי' משום ברי' משא"כ בדם. וקשה לר"ש דס"ל כל שהוא למלקות מא"ל דגם דם בכל שהוא וא"כ לר"ש יהיה דם ושרצים שני כתובים ויהיה לר"ש גדולים אין מוזהרים על קטנים ולא מצינו בשום דוכתי וליישב צ"ל דתוס' פי' בכעדשה היינו נמלה שהוא ברי' ואוסר כל התערובות משא"כ דם אף דכ"ש למלקות היינו בעינא אבל לא בתערובות כמ"ש להדיא בשבועות וע"ש וא"כ א"ש דצריכי א"כ מוכח דבריה מהתורה ל"ב מיהו יש לדחות דר"ש לשיטתו דס"ל בקדושין דבר שיש היתר לאיסור קיל א"כ דם קיל משרצים דיש היתר לאיסור דיכול לבשלו ודם שבישלו מותר:
ב
ברי' איברי' באלף בטל או לא יש מחלוקת ולהיות כי לצורך נפש הוא כי בעו"ה במדינות הללו בימי החמי' ממש אין פרי ומחיה ומזון לחם וכדומה שאין בו רחש וא"א כמעט לבודקן אמנם הוא מעט הכמות עד אשר אם נחית לביטול במיעוט יבטלו אמרתי מאין לנו עזרה אשר נענה ביום פקודה אנוסה לבית המלך מלכי רבנן ולחקור הדין ודעת קדושים נמצא הסוברים דבטלים באלף. והנה הטור הביא דעת התוס' ורשב"א דבריה בטלה באלף ומפרשי כן לשון המשנה דג טמא שכבשו עם דג טהור גרב מחזיק סאתים וכו' למספר קרוב לאלף ולא קאי על ציר של הדג רק על עצמותו אף דהוא ברי' מ"מ נתבטל כ"כ. והירושלמי מסייעי' רק הרא"ש טען איך קאמר הגמ' סוף ג"ה דבמשנה קאמר על ברי' דגיד חה"ל דלא בטילין וקאמר הגמ' צריכי דלתני הא ולא הא ענינו שלזה לא כשל זה זה בטל באלף וזה אינו בטל כלל. והר"ש גופי' בפי' משנה עמד בזה. ואני בלא"ה לא הבנתי דברי הגמ' מהכ"ת ללמד חד מחברתה מה ענין ברי' לזה חה"ל או להיפוך הלא אין הנושאים שוי' כלל ודקארי ליה מאי קארי לכן היה נראה לומר שכל צריכת' בגמ' להך מ"ד דס"ל כל שדרכו למנות וכו' שגם הוא צריך ליישב המשנה ואליבי' אף גיד וברי' ג"כ ס"ל דרכו לפעמים למנות לחשיבות הברי' וקאמר הגמ' דמ"מ לא הוי נלמוד זה מזה אפי' לענין שיהיה בכלל כל שדרכו למנות אבל למ"ד את שדרכו למנות דאיסור ברי' ואיסור חה"ל הם גזירת חכמים בפ"ע איך ס"ד לגמור חד מחבירו וא"כ לק"מ דעד כאן ס"ל דבטלה באלף למ"ד דדבר שבמנין בטיל אבל למ"ד דלא בטל פשיטא דלא בטל דקתני בפרק התערובות אפילו בריבוא ימותו ומוקי ר"פ כתנא דדבר שבמנין לא בטל וא"כ א"ש. ויותר נראה דהא דקאמר הגמ' צריכ' הוא דגוף הדין אי ברי' לא בטיל שמעינן מהך דג טמא וכו' והך דחה"ל לא בטיל הוא משנה שילהי ע"ז דבב"ח לא בטיל דהוי חה"ל כמ"ש התוס' גם בע"ז. וא"כ שפיר צ"ל צריכי דקשה לתני גיד וכיון דחזינא דבריה מחמת חשיבות לא בטיל אף דשרי בהנאה ה"ה בחה"ל וכ"כ כיון דחזינא בחד דבר שאינו מתבטל דלא אסרו רוטבן ה"ה לאידך דמ"ש ושפיר קאמר הגמ' בס"ד דתרתי ל"ל וקאמר צריכי דמ"מ לא הוי ילפינן חד מחברתה וא"כ לק"מ דהא תני ליה בדוכתי' דבריה בטיל באלף וחה"ל אוסר במשהו גבי בב"ח ולחלק ולומר באיסורי אכילה באלף דבר זה לא יתכן או דלא גזרו כלל או דהשוו אותו לאיסור הנאה וא"כ אדרבה מכאן ראי' לדינו של הר"ש דלולי זה קשה כהנ"ל דקארי ליה ללמד ברי' מחה"ל מה דלא מצינו זכר בכל הש"ס. ואולי אף לשיטות המחברים ס"ל דבריה נשנית במ"א והיינו צפורי מצורע דפי' הר"ש דיש לו דין עוף טמא ע"כ משום ברי'. ויש ראיה לדבריהם מהא דקשה לתוס' שם בחולין דאיך קתני בב"ח הא כבר תנא בחולין חתיכת נבילה וביקשו להוכיח דמשנה דע"ז פליג וס"ל דנבלה בטלה הואיל ואינו אסור בהנאה וזהו כדעת הרי"ף ולא כדעת כל הפוסקים וצ"ל בדוחק דלכך קתני לי' להודיענו אגב אורחא דבב"ח אסור בהנאה ולכך במקשן דלא אסיק עדיין דאיסורי הנאה קחשיב שפיר פריך ולתני נבלה או ל"ל בב"ח כמ"ש התוס' אך זה דוחק ולשיטות רשב"א מרווח דטובא קמ"ל דאע"ג דקתני די"ל דומיא דבריה דבאלף בטיל ולכך קתני בב"ח אוסר בכ"ש והדברים ישרים גם לפי דעת התוס' דף צ"ט ע"ב בד"ה והלכתא דגיד הנשה להלכה אסור בהנאה א"כ קשה למה לא קחשיב במשנה דאיסורי הנאה גיד הנשה דאינו בטל בסוף ע"ז ודוחק דסתמא דמשנה דהלכתא כוותה יהיה שלא אליבא דהלכה דיסבור גיד הנשה מותר בהנאה ולפי הרשב"א ניחא דא"א למתני אוסר בכל שהוא דג"ה אסור משום ברי' וברי' אינו בטל רק באלף ועוד יש ראיי' כמעט ברורה מהא דאמרינן תולין נ"ט לאו כל שעורים שוה דהרי דג טמא שיעורו קרוב למאתים וקשה למה לא נקט רישא דמשנה דשיעורו יותר ויותר קרוב לאלף בציר כל שהוא ואיך דילג רישא והוא שיעור יותר. ובאמת נראה דזה הטעם דפסק הרמב"ם בהלכות מ"א סוף פרק ט"ו כר' יהוד' ולא כת"ק או כר' יוסי דהלכה גבי נגד ר' יהוד' ובפי' המשנה פסק בפי' כת"ק וצ"ל דלכך חזר בו בחיבורו דקשיא ליה הך למה נקט מלתא דר' יהודא ושביק לת"ק אלא ש"מ דכך הלכה והגמ' נקט מילתא דאליבא דהלכתא נשנית אך באו"ה כלל כ' דין ו' פסק דלא כר"י וכן במרדכי כר"י וכ"כ בשם הא"ז הקושיא במקומו. ובגליון או"ה שם נדפס דלא כרשב"א ור"ש מקוצי כיון להנ"ל אפשר דלדבריהם אין ראיי' מה דלא הביאו מן ת"ק א"כ הדרן לכלל אר"י ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וזולת זה דברי הגליון סתומים דהא בציר לא נחלק כלל וכ"כ הראב"ד הובא בחדושי רשב"א גבי ביצה בס' דביצה הוי בריה גמורה ומ"מ בטילה באלף גם בהגהת הרא"ש ע"ז הביא בשם הא"ז ובה"ג דכל דבריהם דברי קבלה דסוברים כן ויש קצת ראיי' דבריה בטילה באלף דאל"כ מה פריך הגמ' בפ"ק דביצה על ספק ביצה דלבטל נימא הא מני רבי שמעון הוא כמו דאמרינן האי תנא ליטרא דקציעות נימא ר"ש היא דס"ל בפ"ג דמכות דף י"ז דלא בענין ברית נשמה וא"כ הוי ביצה בריה כיון דלא בעינן ברית נשמה ולא גרע מחטה ולכך אין בטילה וע"כ צ"ל דבריה באלף בטיל ובברייתא שנוי אפילו באלף לא בטיל ודו"ק. ואפשר דזהו טעמו של בעל התרומה דפסק הך דליטרא קציעות להלכה דקשי' ליה הך למה לא מוקמינן כרבי שמעון ואיהו ס"ל אפילו באלף לא בטיל ולכך ס"ל דגמ' לא ביקש אוקמי הברייתא דלא כהלכתא והך דר"ש דלא כהלכתא משא"כ דליטרא קציעות להלכתא קאי ודו"ק: והנה הב"י כתב דמדברי הרי"ף והרמב"ם שלא חלקו משמע דלא כרשב"א לא הבנתי הא הרי"ף השמיט כל המשנה דגיד שנתערב בגידין וכו' וכתבו הרא"ש והר"ן דס"ל דהך דע"ז עיקר דתרתי בעינן דבר שבמנין ואיסורי הנאה והוא ס"ל דגיד מותר בהנאה כאשר העתיק שולח אדם ירך לנכרי וכו' ואמת שהרא"ש בלשונו אמר דס"ל חה"ל בנבלה מותר ולא זכר מברי' אבל היא היא דחדא מנייהו נקט דס"ל לרא"ש חד דינא אית ליה אבל ברור מדהשמיט כל המשנה דאף בברי' לא ס"ל ואולי כוונת הב"י כך דעכ"פ ס"ל דלא כרשב"א דאל"כ מנלן דברי' בדבר שאינו הנאה בטיל דלמא בריה חשוב בסתם משנה דדג טמא וכו' ואי דלא קחשיב לי' בע"ז דלמא כי אית ליה הני תרתי היינו בדבר שאוסר במשהו אבל בדבר שיש שיעור לתערובתו לא קחשיב אלא דלא ס"ל כרשב"א אבל רחוק ליישב בדברי הב"י אף שדברים נכונים ועכ"פ הרי"ף גם מן המתירים וכן רש"י כתב כרי"ף ומתיר חמץ בפסח התערובות מכ"ש בגיד דהאי תנא לית לי' שום איסור האוסר תערובתו זולת איסור הנאה וא"כ בצירוף הרי"ף ורש"י ור"ש ורשב"א וראב"ד וא"ז ובה"ג יש כאן ממש רוב דמקילי ביותר מאלף והדבר מדרבנן ולהקל שומעי' ולפי הנ"ל יש כאן תקנה דלרב קטנות יש בקל כמה אלפים נגדו וא"כ כדאי הם הרי"ף ורש"י ור"ש מקנון ורשב"א להגין עלינו מיום חרון ומיום פקודה שלא נגאל נפשינו באכילת דברים אסורי ח"ו והא דפי' הר"ש ורשב"א משום בריה במשנה דדג טמא ולא משום חה"ל בסתם משנה דהכא דחתיכת דג שלם דא"כ איך יבוטל באלף האאמרינן בשילהי ע"ז בב"ח אוסר בכל שהו משום דהוי חה"ל וצ"ל אפשר אף דכאן במשנה סתם חתיכות דג ראוי להתכבד בדג הנכבש אינו חה"ל ולכך אינו אסור רק מכח בריה:
ג
ואבר מן החי ואע"פ שצריך כזית מ"מ סגי בבשר גידין ועצמות ומ"ש הפ"ת דלמא אתי' הקרא להיכי דאכל קצת ממנו והוא כזית דחייב זו הקשה התוס' שם חולין דצ"ה ע"ב דבור המתחיל ור' יהודא וכו' ועיין מ"ש בזה ואין צריך לתי' הפ"ח והנה אם הוא אבר שלם ואין בו כזית בכלל ברי' מיקרי מ"מ רק התורה מיעטה מלאו ומלקות דלית בי' שיעור והוי כחצי שיעור אבל מ"מ בשביל זה לא ימלט להיות נקרא ברי' ופשוט ודלא כפרי תואר:
ד
לאפוקי עוף טהור שנתנבל יש לתמוה למה השמיט דהנה הרמב"ם בפ"ד מהמ"א פוסק דעוף טהור האוכלו בחייו אפי' בכל שהו ובמיתתו בכזית בשר גידין ועצמות ש"מ דס"ל דהוי ברי' כמו אבר מן החי דצריך ג"כ כזית ומ"מ קרוי ברי' וא"כ אף זהו כיוצא בו ול"ל דס"ל לרמב"ם כרשב"א דבעי תחילת ברייתו האיסור הא הוא ס"ל אף בחייו אסור משום נבלה וא"כ הרי האיסור נבלה בתחילת ברייתו מיהו אפשר הואיל ודברי הרמב"ם צ"ע שם בגמ' והוא נגד פירש"י ותוס' בהך מילתא דרבנן פסק המחבר דלא כוותי' ולא שם זכר לו כלל: ועכ"פ הא דסתם הש"ע דביצה שיש בו אפרוח הוי בריה אף דהוי דרבנן כמ"ש הרמב"ם בפ"ג מה"ל מ"א ויש בו ל"ע כי הרשב"א בתשובה סימן מ"ו חוכך בו דלא הוי ברית נשמה אך בזה יש לדחות כיון דגבי ביצת שרץ חייב משום שרץ שורץ על ארץ ואי לית בי' חיותא מאין יקרא שרץ ארץ ואי דבעוף טהור אינו חייב ד"ת משום דאין בו שחיטה ולא אסרה התורה אבל מ"מ מנלן הא דקבעהו חז"ל לבריה והרמב"ם כתב דלכך בעי ס"א זתים בביצה שיש בו אפרוח להיכר דהוי ברי' אפשר לטעמי' מוכיח כן מגמ' זה למה דזו' בס"א אבל לפי דלא קי"ל דלכך בעי ס"א רק מטעם דיש גדולים וקטנים אם כן מנלן לדין זה לחדש ברי' דלא מצינו בש"ס ועוד נראה דכיון דהוא דרבנן מהכ"ת יהי' חמור לענין ביטול מן נבלת עוף ומה בכך דלא היה לה שעת הכושר סוף כל סוף מהכ"ת יאסרהו חכמים יותר משל נבלת תורה והרמב"ם לשיטתו דס"ל כמש"ל דגם נבילה הוי בריה אבל נפי דלא קיימ"ל כרמב"ם דלא הוי בריה מהכ"ת נימא דביצה יהיה בריה ויהי' חמור מנבלה מנלן דין זה ולהחמיר בשל סופרים וכן צ"ע ובמקום צורך יש להקל: והנה הרמ"א בת"ח כלל א' דהביא הני ב' דיעות אי ברי' נשמה בעינן או לא קשה מה נ"מ לדינא בזה הא כ"ע מודים דחטה אינו ברי' כמבואר במשנה וא"כ מה תו נ"מ לדינא ולכך צ"ל דנ"מ להני פוסקים החולקים ארמב"ם וס"ל ביצת עוף טמא לוקין עליו אם כן אלו אין צריך ברית נשמה היה ברי' נחשב דהתורה אסרה בת היענה יהי' גדול או קטן דמהך טעמא ס"ל מלקות דכתיב בת היענה כמ"ש המ"מ ואם כן הוי ברי' אבל לפי הדיעה דצריך ברית נשמה אינו בריה נ"מ טובי ודוק הרי דס"ל דביצה לא קרי ברית נשמה ואפשר דס"ל לרמב"ם דלא הוי ברית נשמה רק ס"ל הא חז"ל אסרו משום גזרה דנבלה א"כ חד דינא אית לי' עם נבלה כמו נבלה בריה אף זה ברי' דחז"ל השוו דבריהם וא"כ זהו דרמב"ם לטעמי' דס"ל דעוף טהור ג"כ בריה כנבלה אבל לפי דקיימ"ל דאין עוף טהור ברי' כלל ואין בו מציאות ברי' למה יחמירו חכמים באפרוחים שיהי' ברי' יותר מן עוף גופי': ועכ"פ ביצה שיש בו דם יש להקל ואין מקום להחשיבו בריה כלל דהא אין איסורו רק מחמת דם ביצים ומה ברי' הכי וזה פשוט ולא ידעתי מה מקום ספק יש בזה והא דאמרי' ביצת אפרוח הוי ברי' ולא בטיל קשה במציאות דאם יש בא' אפרוח ובאינך לא הך אסור ואינך שרי ואם כולם כך בלא"ה כולם אסורים ולא יצוייר בהתערובות שלא יהי' ניכר האיסור בשום אופן אם לא בהיפוך וכאלו אומר אפרוח בביצה שנטל אפרוח מביצה ונתערב באפרוחים שחוטים ואינו ניכר וקמ"ל דהוי ברי' דאסור' מתחילת ברייתא והלשון קצת מגומגם: דהנה לדעת הרשב"א בתשובה דביצת אפרוח לא קרוי ברית נשמה א"כ ה"ה כינה בשבת דנחלקו בו בעלי תוס' אם הוא השחור או לבן דקיימ"ל דמותר להורגו דלית ביה נטילת נשמה אף לענין ברי' לא ברית נשמה מקרי אבל להרמב"ם דאפרוח כנ"ל קרוי ברית נשמה אף דודאי לענין שבת לא מחייב עליו הממעכו ביד א"כ אף בכינה הנ"ל יש להחמיר דאינו בטל. ולא ידעתי אם יש להחמיר בדברים כאלה בספק דרבנן וכבר אמר' כל ספק ברי' להקל ועיין תשובות חות יאיר בפרעוש שקפץ לתבשיל: והנה הרא"ש חולק על זה וס"ל דלא תניא במה דהוא אסור מתחלת ברי' רק תליא במה שהוא אם יחלק ושמו עליו או לא וכתב עוף נבלה אם יחלק עדיין שם נבלה עליו והנה בזה יצא לנו דין גדול שהתולעים קטנים המתהווים בעפושי פירות שקורין מילוואן דהא כל זמן שלא פירשו מותרים ואינם קרוי שרץ על הארץ אפי' יעמודו ימים רבים א"כ אין כאן איסו' לתחלת ברייתא כי ברייתא של המילוואן כשירחש זהו מקרה וא"כ כשנוצרה מותרת דלא אסרה תורה רק כשירחש אסרה התורה ואין זה מתחלת ברייתו ואפי' בביצת אפרוח דעת הש"ך דלא אסיר מתחלת ברייתו דמקדם הוי עפרא (אף דז"א דאדרבה אימת מתחיל תחלת ברייתו אח"כ כשנעשה מעפר ריקום ואז מתחיל תיכף איסור) מכ"ש במילוון דמותרים כל זמן שלא נוצרו ונבראו ולא מצינו בקדמון שתושב לתולעים כאלה ברי' זולת הרא"ש בתשובה והוא אזיל לשיטתו דס"ל לא בעינן איסור מתחילת ברייתו ויפה עושה שאוסרן כברי' אבל לדידן דקיימ"ל כרשב"א אין כאן מקום איסור וח"ו להקל עם כל זה בשום צד ואל תטוש תורת אמך רק עכ"פ יש התנצלות כי בעו"ה א"א למקים ביה ומי האיש אשר יאמר חף אני מפשע הזה בארצות האלה וכתבתי זאת כתריס לפני הפורענות אבל ח"ו לסמוך על זה להקל כל דהו מכפי האמור בש"ע ופוסקים: והנה לדעת רש"י דס"ל בריש פרקין דגיד הנשה דגיד נוצר תיכף ואינו נאסר רק אח"כ כשבא על הכף א"כ יש לפקפק א"כ איך כתב רש"י דבריה לא הוי רק מה שנאסר מעת יצירה וגיד הנשה לא נאסר מתחלת ברייתו וצ"ל דכיון דאינו נוהג בשליל עיקר ברייתו נחשב מעת הלידה ודו"ק ואין להקשות א"כ למה השיבו רבנן לר"ש באוכל מטבל דחטה לי' בי' ברי' נשמה תיפק ליה דלא אסור מתחלת ברייתו דאינו חייב בטבל עד שיראה פני הבית ול"ל לדבריו של ר"ש קאמרי כמ"ש התוס' דא"כ אף ברית נשמה נמי י"ל כן כמ"ש התוס' פ' אלו הלוקין. וצ"ל דקושטא דמילת' השיבו דאפי' בכלאי כרם דאסור מתחלת ברייתא מ"מ מותר דלית ביה ברי' נשמה ובאמת דברי תו' בחולין קשי' להולמן דהקשו לר"ש תרומה לא יתבטל בק"א ול"ל דאינו אסור רק אחר שנתמרח דא"כ ערלה וכלאי הכרם מנ"ל וקשה בלא"ה איך אפשר דמצריך ר"ש משעה שנברא למה ס"ל טבל לברי' הא קודם ראיית בית מותר וצ"ע: אבל עכ"פ קצת משמע מדבריהם דכתבו דמשעת מירוח חל איסור תרומה ואינו חל רק לאחר הפרשה וקודם לזה איסור טבל ש"מ דס"ל איסור טבל ותרומה המתירתו כחד יחשב וה"ה אמ"ה ואח"כ בשחיטה נעשה נבלה והיינו כהגהת ש"ד וצ"ע. ובאמת קושיתם לר"ש מן ערלה וכו' י"ל דהא דחז"ל אמרו ברי' לא בטל היינו לחשיבת ולהיכר דלא בעי שיעור ועי' מרדכי אבל לר"ש דס"ל כלשהוא למלקות א"כ לא שייך כל זה וס"ל לר"ש דלא קבעו חז"ל דבריה לא תבטל ודו"ק: שוב ראיתי כי לק"מ דודאי לענין שא"צ שיעור למלקות לא נ"מ במה שאסור מתחלת ברייתו או לא דעכ"פ עכשיו הוא ברי' וחל הלאו עליו ולכך לעיל כשהקשו נבלת טהור לא יצטרך שיע' לא תי' כמ"ש רש"י דאינו אסור מתחלת ברייתו דס"ל לענין מלקות ושיעו' לא נ"מ בזה אבל כאן לענין דלא בטיל דהוא מדרבנן וחז"ל קבעוהו משום חשיבות בזו שפיר י"ל כיון דלא אסור מתחלתו הוי כבאו לו ממקום אחר כמ"ש הר"ן ובטיל וא"כ ל"ק לר"ש די"ל דאף דס"ל לר"ש דלקי מ"מ לענין דלהוי ברי' דלא לבטל ל"א כן ודו"ק: כתב הגהת ש"ד דנתנבלה בשחיטה הוי ברי' דלא הי' לה שעת היתר וביקש הב"ח לומר דאף במותה חל אבר מן החי וזה אינו רק די"ל כמ"ש רמב"ם בפ"ד מהמ"א דאף בחיים האוכל עוף טהור חייב משום נבלה וכמש"ל אלא דהגה' ש"ד לא כתב כן ש"מ דס"ל דמה בכך דלא היה איסור נבלה בחיים סוף כל סוף לא היה לזה העוף עת היתר אך לדבריו צ"ל דהא פריך בפ' התערובות לבטל ברוב' לא אחטאות המתות ושור הנסקל פריך דהא לא הי' שעת הכושר ודוחק לומר דפרי' מן רובע ונרבע דלא שייך כנ"ל דלקדשים מותר דכבר הוכיחו התוס' דעיקר קושיא מן קדשים וחטאת המיתות. ולכן יותר נראה דס"ד להגהת ש"ד כר"ש ורשב"א דבטיל באלף וא"כ שפיר פריך דבגמ' אמרו אפי' א' ברבוא ושפיר פריך דל"ל מחמת ברי' וא"ש:
ה
ואם יש ס' נגד שמנו מ"ש הש"ך דהוי איסור דבוק לא ידעתי כיון דכל טעם איסור דבוק דלפעמים יהי' בתוך תבשיל מה דאין בו ס' ובאיסור דרבנן איך נחוש הא הוי ספיקא דרבנן ולקולא ובפרט בשומן הגיד דדעת הרבה דלא החמירו כלל בו:
ו
ואם נמוח וכו' עיין מ"ש הפ"ת בשם מ"כ ויש ראיי'. דהא כל ראייה שלהם דלא כר"מ מדר"נ אמר גיד בס' ור"נ ע"כ כהלכתא אמר דאין בגידין בנותן טעם וע"כ צ"ל דקאי על שומן הגיד וזהו עיקר ראיי' שלהם כי מהנך אטמתא דפלפלו אי מליח כרותח דצלי או כמבושל ליכא דמודה ר"מ דאם אין יש רוב נגד שומן הגיד דאוסר דרובו ככולו רק כל ראי' מר"נ ומה קשה הא י"ל דמיירי בנמוח הגיד ע"ז אמר בס' ול"ק כלל מבשר בלפת דשם בטעמ' אבל ר"נ מיירי בגופו של גיד וא"ק א"כ מה שמשמע לן דאין גיד מהמנין ז"א דהוי אמינא לא יאסור בנמוח יותר מלמ"ד יש בגידין נותן טעם דהוא כבשר בלפת דבציר מס' כמ"ש התוס' א"כ ה"א אף בנימוח לדידן אין להחמיר כ"כ קמ"ל דלא דנמוח השוו חז"ל לשאר איסורים ולק"מ ומדלא תי' כן ש"מ דאף בנימוח אין לאסור והדבר ברור ולכן פשיטא דיש להקל ומ"ש הט"ז דיש להקל בנשפך זו א"צ לפנים דהא הוא רק איסורא דרבנן:
ז
ג' תולעים מ"ש הט"ז הא במילי דאורייתא תרי זימנין הוי חזקה בלא"ה לק"מ דהא ליכא כאן איסור של תורה כלל דהא נתבטל רק מדרבנן וא"כ פשיטא דבעינן ג' פעמים ומה בכך דגוף איסור תורה דם נדה דאורייתא רק וסת דרבנן ובעינן ג' פעמים וה"ה בזה:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
ק׳
א
נמלה. עיין בספר כו"פ שלמד היתר על נמלים הגדלים בפירות וקמח שאף אם פירשו בטילים בס' דהרי הא דבריה אינה בטילה דוקא כשהוא אסור מתחלת ברייתו ונמלה אין אסור מתחלת ברייתו דהא קודם שפירשה היתה מותרת עכ"ד ועיין בתשובת טור האבן סי' כ"ו שחולק על זה ופסק דמקרי בריה ואינה בטילה ע"ש [ועיין בתשובת משכנות יעקב סימן ל"א שלמד היתר אחר על המילווין ומסיק למצוא זכות וצד היתר על אכילת קמח בימות החמה אף שהוא קרוב לודאי שיש בו מילוי"ן ע"ש]:
ב
ואבר מה"ח. עיין בתשובת פני אריה סוף סימן ע"ו שכתב דהא דאמ"ה אינו בטל משום דהוי בריה היינו דוקא בשיש כזית מן הבשר גידים ועצמות אבל אמ"ה שהוא פחות מכזית שנתערב. בטל כשאר יבש ביבש ע"ש ועיין פמ"ג שכתב שדעתו אינו כן. [ועיין בספר לבושי שרד סימן כ"ו שכתב עובדא הוי בשוחט שלוקח רגלי העופות בטבת ושבט ואירע שלמהירתו ורבוי העופות שחוטים שהיו מונחים לפניו חתך ג"כ רגל אחד מאווזא חיה שהיתה מונחת בין השחוטות ונתערב רגל זו בין יותר מששים רגלי אווזות שחוטות והשוחט לחסרון ידיעתו השליך א' מהרגלים והשא אכלם כולם וסמך דנתבטל רגל זה ולא הוי ראוי להתכבד כי צריך תיקון השיער ובאמת אמ"ה לא בטל מטעם בריה ועתה שאל על הכלים והוריתי דאם ברור לו שבשום פעם שבישל לא היו ס' בכל הקדרה נגד רגל א' הכלים אסורים אכן אם ספק אצלו אולי היה עכ"פ בבישול א' ס' אזי מותרים הכלים ואפילו אם נודע להשואל דין דאמ"ה לא בטיל בעת שעדיין היה הכלי ב"י ע"ש באורך בביאור טעם הדבר].
ג
אינו מכירו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם תשובת חות יאיר סימן ק"ב פרעוש שקפץ לתוך המאכל אסור מצד הדין מאחר שנאבדה ברוטב וא"א לסננה וא"א לבדוק הבשר אולי דבקה בו וכשנפלה לתוך הכף שהרוטב חם באופן שצריך ניפוח בגמיאה יש לאסור הרוטב שבכף מדינא (אפילו זרק הפרעוש) וראוי להחמיר אף בהפ"מ כשהחזיר הכף לתוך הרוטב שבקערה וצריך ס' נגד הכף עכ"ל והנה מ"ש פרעוש כו' אסור מצד הדין עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ז שפקפק בזה משום דפרעוש הוי כמו זבובים ונמלים דחשיב הרשב"א שהם פגומים בעצמם והרי כתב הרמ"א בסימן ק"ג ס"א בהג"ה דאפי' בריה בטילה אם פגומה בעצמה אמנם אח"כ הרבה לתמוה על הרמ"א ודעתו דאפילו אם פגומה בעצמה אין בריה בטילה וא"כ יפה פסק החו"י ע"ש. ומ"ש עוד וכשנפלה לתוך הכף כו' אף בהפ"מ כו' לא העתיק יפה או ט"ס הוא דבחו"י שם לא נזכר זה כלל דאף בהפ"מ אסור ונראה דודאי שרי. חדא דאף הט"ז לקמן סי' ק"ה סק"ד שהחמיר בכלי שני לאסור כולו לא החמיר רק באין הפ"מ וכ"כ הפמ"ג שם וסוף סי' ס"ח וכאן הוא כלי שני ואפשר כלי שלישי ועוד דאף הש"ך דמחמיר לקמן סוס"י ק"ז בפליטת דברים המאוסים היקל בהפ"מ ע"ש ועי' פמ"ג שם דהמנהג להקל אף באין ה"מ ומכ"ש כאן דיש כמה צדדים וכמו שכתבתי:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
ק׳:א׳
א
וגיד הנשה. דהוה ביה חיותא חידושי הרשב"א והר"ן פג"ה וכן אבר מן החי:
ק׳:ב׳
א
וביצה שיש בה אפרוח. בר"ס ק"י נסתפק הב"י אי חשיבא בריה כשיש בה טפת דם מאחר דשדא תיכלא בכולא (וכדלעיל סי' ס"ו) ובתשובת ר"ל ן' חביב סימן פ"ד (דף קי"א ריש ע"ד) כ' בפשיטות דהוי בריה ולפעד"נ דלא הוי בריה כיון שעדיין אין בה חיותא וגם בביצת אפרוח לא אשכחן דהוי בריה ומן הסברא נראה דלא הוי בריה דהא האי ביצה מתחלת ברייתה היתה מותרת וגם בעידנא דקא גביל האפרוח דהתירא הוא כדלעיל סי' פ"ו סי"ט גבי אפרוח מביצת טריפה אלא דבחידושי הרשב"א פג"ה דף ק"ו ע"א כתב דהרמב"ם פט"ו מהמ"א מחשבה בריה ואחריו נמשך ב"י בסי' פ"ו וכבר כתבתי לעיל סימן פ"ו ס"ק ט"ו דאינו מוכרח כלל בדברי הרמב"ם והלכך אף שאין להקל בביצת אפרוח מ"מ ודאי בביצת דם אין לאסור כלל כיון דלית בה חיותא שוב מצאתי בבדק הבית להב"י בסי' ק"י דבתר דמבעיא ליה הדר פשטא ליה דנראה דלא הוי בריה וזה נראה דעתו כאן בש"ע ובס' ל"ח דף כ"ו סוף ע"א כתב וז"ל ובסימן ק"י נסתפק הב"י אי בנמצא בה דם חשיב בריה ובש"ע שלו סימן ק' פסק דבריה היא עכ"ל ותימה דהרי בש"ע כתב ביצת אפרוח בדוקא אבל בנמצא בה דם אדרבה דעתו דלא הוה בריה וכמו שכתבתי (והשיב וז"ל ודאי לשונו צריך תיקון ושייך גבי נמצא בה אפרוח דבריה היא ע"כ):
ק׳:ג׳
א
לאפוקי חטה א' של איסור. אע"פ שהיא אסורה מתחלת ברייתה כגון של כלאים וכהאי גוונא:
ק׳:ד׳
א
לאפוקי עוף טהור שנתנבל. וכ"ש נטרף ומשמע מדברי הפוסקים דל"ש נתנבלה בשחיטתה או לא וכן פסק הב"ח:
ק׳:ה׳
א
לאפוקי חלב. דחשיב איסור מתחלת ברייתה וחשיב ברית נשמה כיון דהוי ביה חיותא כמו גיד הנשה אפ"ה לא הוי בריה כיון שאלו יחלק שמו חלב עליו משא"כ גיד הנשה ואבר מן החי שאם יחלקו אין שמו עליו אלא חתיכת גיד וחתיכת אבר מיקרו:
ק׳:ו׳
א
וכן צריך שיהא שלם. לאפוקי נתרסק או נחתך ממנה אבר אחד אפילו אבר שאין הנשמה תלויה בו הרשב"א בתה"א בשם הרמב"ן והר"ן פג"ה ועיין בסי' ק"א ס"ו:
ק׳:ז׳
א
והרוטב בנ"ט. ע"י סינון כמו בס"ד מיהו הא דצריך ס' נגד פליטת הברי' היינו דוקא בעוף טמא ואינך אבל לא בנמלה וכיוצא בזה מדברים המאוסים לדעת המחבר והרב לקמן ס"ס ק"ד וק"ז ועמ"ש בס"ס ק"ז:
ק׳:ח׳
א
וכל השאר מותר אם יש בו ששים נגד שמנו כו' ואם יש בקדרה ס' נגד השומן כו'. קשה דהיאך סתם הרב כדברי הט"ו וכן בת"ח כלל מ"א העתיק בסתם לשון הטור וכן בעטרת זהב וזה אינו אלא לדעת הטור דס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשאר איסורים וכן לא אמרינן באיסור דבוק דנ"נ וכמ"ש בסי' ע"ב ס"ק ט"ו אבל לדידן דקי"ל לעיל סי' ע"ב וע"ג וכמה דוכתי דאף בשאר איסורים באיסור דבוק צריך ס' נגד כל החתיכה שהאיסור דבוק בה אם אין בחתיכה עצמה ס' לבטל האיסור א"כ ה"נ ירך שנתבשל עם גידו אין השאר מותר כיון דאין בירך עצמה ס' נגד שמנו עד שיהא בהשאר ס' נגד כל הירך ואדרבה הפוסקים הוציאו דין זה דאיסור דבוק ממאי דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט אסור כדאיתא בש"ד סי' כ"ה ובהגהת ש"ד ובאגודה פכ"ה סי' קכ"א ושאר פוסקים וצ"ל דסמך עצמו אלעיל סימן ע"ב וע"ג ודוכתי טובא והא דכ' דברי הטור בסתם היינו משום שאפשר לדחוק ולפרש דירך שנתבשל עם גידו דקאמר היינו שנתבשל הגיד חתוך מן הירך עם הירך בקדרה ואורחא דמילתא נקט:
ק׳:ט׳
א
ואם נימוח כו'. דאע"פ שאין בו טעם התורה אסרתו וע"ל סי' ס"ה ס"ט:
ק׳:י׳
א
אסור הכל. היינו כשא"א להתיר על ידי סינון:
ק׳:י״א
א
ג' תולעים כו'. דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש שם עוד ואינן ניכרות ועיין בסימן פ"ד ס"ט וי' מדינים אלו:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
ק׳
א
בריה דהיינו כו'. חשיבות דבריה שלא תהיה בטילה היא מדרבנן דכיון שמן התורה יש חשיבות דלוקין על אכילתה אפי' היא פחות מכזית דהא סתמא כתיב אצל מינים טמאים לא תאכל אותם אפי' הם קטנים ע"כ החמירו רבנן בתערובת שלהם אבל מן התורה היא בטילה כשאר איסורים ונ"מ לענין ספק אי הוה בריה או לא הוה ספיקא דרבנן ובטל וכן בכל הדברים דאמרינן לקמן שאינם בטלים כגון ראוי להתכבד או דבר שבמנין אבל אי הוה ודאי בריה או א' מהני שאין מתבטלים אלא שהאיסור ספק בזה אפילו באלף לא בטיל כגון ביצי ספק טריפה וכיוצא בו וכ"כ או"ה כלל כ"ה דין ז':
ב
וכן צריך שיהא שלם. פירוש דל"ת דעיקר הקפידה שצריך שיהא שייך בו לומר אם יחלק אין שמו עליו ואז הוה בריה אפילו באמת אינו שלם קמ"ל דדוקא יהא ג"כ שלם. ואם נתרסקה הבריה עיין בסימן ק"א סעיף ו':
ג
כרוחב ד' אצבעות. זה בשור הגדול ובכבש קטן ב' אצבעות כ"כ או"ה שם:
ד
אם יש בו ס' נגד שומנו. ואם השומן דבוק בחתיכה אחת צריך שיהיה באותה חתיכה ס' נגד השומן ואם לאו צריך ס' נגד כל החתיכה ההיא שהאיסור דבוק בה לדידן דאמרינן סי' צ"ב בכל האיסורים חתיכה עצמה נעשית נבילה:
ה
ואם נימוח הגיד וכו'. פירוש ואזיל ליה חשיבותיה דבריה אבל צריך מ"מ ס' נגדו דאע"ג דעץ בעלמא הוא התורה אסרתו ומסיק על זה בת"ה הארוך ואפשר שבטל ברוב כיון שלעולם אינו נותן טעם ואפי' באינו מינו לא אסרו לעולם כל שהוא מעורב בהיתר והעמידו זה על דין תורה עכ"ל ואע"פ שהטור והש"ע לא העתיקו זה מ"מ נראה לסמוך להקל בספק כזה כגון אם נשפך ואין ידוע אם היה שם ס' רק שהיה רוב בודאי דאסור לעיל סי' צ"ח באינו מינו מכל מקום כאן שרי כן נראה לע"ד:
ו
ג' תולעים כו'. בב"י בסי' פ"ד מביא שם תשובת הרשב"א וכ' שם שתי פעמים וכאן הוא תשובת רשב"א ונראה לי פשוט שט"ס הוא שם וצ"ל ג' פעמים וכ"פ שם בש"ע בסעיף י' ומו"ח ז"ל כ' דיש להחמיר בב' כיון דלרבי הוה חזקה בב' זימני ולא נלע"ד כן דהא כ' הרא"ש בפרק הבא על יבמתו דבנשואין ומילה קיימא לן כר' משום ספק נפשות להקל משמע בשאר דוכתי קיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל דדוקא בתלתא זימנין הוה חזקה וכן עיקר ובפירוש כ' הבית יוסף בשם הר"ן שם בסי' פ"ד דפעם אחת או ב' מותר התבשיל:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
ק׳
א
(סימן ק' סעיף א') ואבר מן החי. הוי בריה. כ"כ התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן ואחריהם נמשכו הט"ו. וצ"ע שהם הוציאו זה ממימרא דרב פ' ג"ה (דף ק"ב) אבל צפור טהורה כו' וצ"ע דהא רב ס"ל בהמה בחייה לאברים עומדת כמ"ש להדיא הרשב"א בתה"א (דף ק"ד) והרי רבא שהוא בתרא ס"ל אליבא דרבי יוחנן דהילכתא כוותיה נגד רב דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת בפג"ה שם (דף ק"ג) ואין איסור שם אבר מ"ה חל בשלמה וכ"פ הרמב"ם בפ"ה מה' מ"א והראב"ד מדלא השיגו ודאי דהכי ס"ל וכ"ד הרב המגיד שם והרא"ה בס' החינוך מצוה תנ"ב ע"ש והא דרב פסקה הרמב"ם בפ"ד מהל' מ"א לע"א ע"ש. ולפ"ד הגדולים הללו תהוי בטילה שהרי אין איסורו מתחלת ברייתו ושוב מצאתי שכ"כ בעל פמ"ג בספרו ר"י וכ"ה בס' עצ"ל ונ"ל שיש לדונן כספק בריה דאזלינן לקולא ובפרט באיסור דרבנן כגון אבר המדולדל דהא דבריה אינה בטילה הוא מדרבנן דמדאורייתא בריה בטילה ועיין ר"ס שאח"ז מיהו המ"י כלל כ"ט ס"ק י"ט כתב דלדעת התוס' והרא"ש מקרי בריה אף שאין אי' מתחלת ברייתו כל שאלו יחלק אין שמו עליו:
ב
(שם) וביצה שיש בה אפרוח וכו' בריה. אע"ג שאין איסורה רק מד"ס כמ"ש הרמב"ם והט"ו סי' פ"ו ס"ח והיינו אעפ"י שנגמרה כולה ולא יצאה לאויר העולם כ"ה דעת הרשב"א וכן הוכיח בס' פמ"ג מדברי הש"ך סי' ט"ו ודלא כהאומרים דאם נגמרה איכא בה אי' נבילה מה"ת ולפ"ז גיד הנשה דהוי בריה ל"ש גיד הפנימי שאסור מדאורייתא ול"ש החיצון שאין איסורו אלא מדרבנן לא בטיל עיין סימן ס"ה ס"ד ובס' ראש יוסף נסתפק בזה אי הוי בריה משום דאין אסור אלא מדרבנן ותליא אי טעם בריה משום דלקי בכ"ש בטל בדרבנן. אי טעמא משום דחשוב ובדרבנן נמי לא בטיל. ורצה לפשטה ממ"ש הש"ך סי' פ"ו גבי ביצת נבילה שאינה בטילה למאן דחשיב בריה בלא בריית נשמה וש"מ דאף אי' דרבנן חשיב בריה דהא ביצת נבילה דרבנן אך הקשה על הש"ך דבריש ביצה מוכח דביצת יו"ט לא הוי בריה ובטלה. דלא הוי בריה אא"כ תחילת יצירתה באיסור וכאן לא הוי תחילת יצירתה באי' רק גמרה דאי נטרפה תחילה אינה יולדת. ולבסוף כתב דנראה להקל באי' דרבנן ומש"ה לא כתב הג"ה כאן כמ"ש בסי' ק"א גבי חהר"ל ויש לתמוה על בעל פמ"ג שנעלם ממנו דין ביצת אפרוח ומ"ש הג"ה בסמוך ועיקר גיד הנשה אינו אלא שעל הכף ואם הוא שלם מקרי בריה לא בא למעט החיצון שאינו על הכף רק מובלע תוך הכף אלא בא להשמיענו דעיקר גיד פנימי אינו אלא מה שיש ממנו על הכף ולא מה שנתפשט ממנו בכוליה ירך דאפילו אם נחתך אותו חלק ממנו ונשאר רק מה שעל הכף אפ"ה הוי בריה ולא ה"ל דין נחתך הבריה דבטיל כמ"ש סי' ק"א ס"ו והדק היטב לשון הג"ה ואם הוא שלם וכו' וראיה ברורה לזה מהש"ס דפג"ה (דף צ"ו) דאמרינן שם במשנה אכלו ואין בו כזית חייב דהוי בריה. ובש"ס אמרינן דס"ל לרבנן כשמואל. דלא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד כמ"ש סי' ס"ה ואפ"ה אמר דהוי בריה וחייב מלקות וכ"מ ברמב"ם פ"ח מהל' מ"א: ונ"ל דג"ה של טמאה לא הוה בריה שהרי אינו אסור משום גיד דקי"ל שאינו נוהג בטמאה וגם אין אסור משום אבר מ"ה דאינו נוהג בטמאים כמ"ש ר"ס ס"ב וזה פשוט ועיין פמ"ג סי' ס"ה ומש"ש דטריפה נמי אין איסור גיד חל עלי' ל"נ דהא קי"ל אין בגידין בנ"ט ואי' טריפה ליכא ובטמאה טעמא משום דבעינן בשרו מותר כדאי' בגמ' משא"כ טריפה כמ"ש תוס' פג"ה (דף ק"ג ע"א) דדרשי' מין שבשרו מותר:
ג
(שם) לאפוקי עוף טהור שנתנבל. שאין אסור מתחלת ברייתו שאיסורו מחמת אבר מ"ה הלך לו במיתתו. משא"כ עוף טמא שנתנבל לא הלך ממנו איסורו הראשון שעדיין אסור מחמת טמא כדאי' בש"ס (דף ק') והוי בריה:
ד
(שם) ושור הנסקל. לא הוי בריה ובטל זה קאי נמי אנתנבל דאי בע"ח בלא"ה חשובי ולא בטילי כמ"ש ר"ס ק"מ ולפ"ז לכאורה גם בשנתנבל לא נ"מ בזה דלא הוי בריה לפי פ' הג"ה סי' שאח"ז אפילו בהמה שלמה לא בטיל משום חתיכה הראויה להתכבד ומ"מ י"ל דנ"מ אם הוא בעורו דלא הוה חתיכה הר"ל כמ"ש שם ובסימן ק"י ס"ב: כתב בס' בינת אדם דמרקחת וכה"ג שנמצאו בו ב' מלבי"ן לא הוי איתחזק דקי"ל ג' זימני הוי חזקה רק בנשואין ומילה הוו ס' נפשות סגי בב' פעמים אבל בכל אי' צריך ג' פעמים וכ"ד ט"ז ופר"ח. ודלא כהמ"י שכתב דדוקא בממון בעי' ג"פ ולא באי' וי"ל לה"ר מעירובין (דף צ"ו) ופסק באו"ח סי' ל"ט גבי חזקה דמומחה גבי תפילין דבעי' בדיקה ג"כ ג"פ ובחידושי הריטב"א שם כתב דקי"ל כרשב"ג התם דבעינן ג"פ דהלכתא כוותיה נגד רבי שהיה אביו ועוד דרב קאי התם כוותיה דרשב"ג ועיין בסנהדרין (דף פ') ועיין בס' בר"י בק"א באו"ח שם שכתב דבאיסור תורה אזלינן לחומרא:
מטה יהונתן על שלחן ערוך יורה דעה
ק׳
א
(סימן ק' בש"ע סעיף א') בריה דהיינו כגון נמלה כו'. ולענין אם פרעוש הוי בריה או לא פלוגתא בין רבוותא האחרונים ועיקר שדין זה תליא בפלוגתא הר"י מאורליינש ור"ת שהביאו התו' פ"ק דשבת דלר"ת דס"ל דחייב משום שבת א"כ אית ביה חיותא שפיר הוי בריה משא"כ לר"י דפטור עליה משום שבת אלמא דלית ביה חיותא וליכא שם בריה עליה ועיין שו"ת צ"צ:
[הגה"ה ועיין בכרתי ופלתי דהביא מחלוקת הפוסקים אי צריך דיהא אסור מתחלת ברייתו ודעת הרא"ש דלא בעינן דיהיה אסור מתחלת ברייתו רק דכל שיחלק ואין שמו עליו מקרי ברייתו וכ' דמזה יצא לנו דין גדול שהתולעים קטנים המתהוים בעיפושי הפירות דכל זמן שלא פירשו מותרים א"כ אין כאן איסור מתחלת ברייתו וכו' והלכך דוקא לדעת הרא"ש הנ"ל הוי בריה אבל אנן דקי"ל כהרשב"א דבעינן דוקא נאסר מתחלת ברייתו לא מקרי בריה וכו' ומיהו ח"ו להקל בזה וכו' וכתב ע"ז הגאון המפורסם המנוח מוהר"ר בצלאל הכהן זלה"ה מ"ץ דפה ווילנא על גליון ספר כרתי ופלתי שלו וזה לשונו עי' בשו"ת טור האבן סימן כ"ו שחלק ע"ז והביא לשון הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך בית ד' שער א' שכתב וז"ל ואיזה בריה שאינה בטילה דוקא שאסור' מחמת עצמה כגון נמלה וגיד הנשה שאיסורן מחמת עצמן מתחלת ברייתן אבל בריה מותרת אלא שקבלה איסור מחמת דבר אחר כגון שור הנסקל וציפורי מצורע ותרנגולת טריפה אין זה בריה שאינה בטילה עכ"ל הרשב"א ז"ל ומשמע דאיסור מחמת עצמה ומתחלת ברייתה חדא מלתא היא כלומר שאסורה מחמת עצמה מחמת ברייתה שברייתה וצורתה גרמה האיסור שאותה בריה אסרה התורה לפי שהיא בצורה כך וכך כגון נמלה שברייתה גרמה האיסור מחמת שהיא בצורת נמלה (ר"ל בצורת שרץ או רומש הארץ) ודאי חשובה בריה ולא בטיל' לא שנא אם נאסרה בתחלת יצירתה או באמצע ימיה כיון דברייתה גרמה האיסור הוה כמו שנאסרה מתחלת ברייתה שמתחלת ברייתה נאסרה על אופן זה ואיסורה גרם לה מתחלת ברייתה להיותה נאסרת אח"כ משעה שתרחש ותפרוש ממקום למקום אבל אם אין אסורה מחמת עצמה מתחלתה ברייתה אלא קבלה האיסור במקרה כגון צפרי מצורע ושור הנסקל ונבילה וטריפה אפילו נתנבל ונטרפ' מתחלת ברייתה מ"מ אין צורת ברייתה גרמה האיסר אלא מחמת ד"א לפיכך בטילה לפי מה שנעשה שור הנסקל גרם האיסור לא צורת ברייתה עכ"ד הגאון הנ"ל בשינוי לשון לטיבותא בעז"ה (כי לשון המחבר שם אינו מובן ואין מדוקדק כלל לכן סדרתי דבריו פה בלשון המובן לענ"ד) אמנם לענ"ד אין בכל זה כדי לדחות דברי הגאון בעל פלתי ז"ל ויש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דגם באיסור נבילה ג"כ הלא אין איסור זה נוהג בכל הבעלי חיים כגון דגים וחגבים דאין נוהג בהן דין נבילה וטריפה וא"כ בהמה חיה ועוף שנוהג בהן דין נבילה וטריפה הנה צורתם גורמת להם איסורם ומה לי איסור טריפות ומה לי איסור שקצים ורמשים ודו"ק]. ע"כ לשון הגאון המנוח מוהר"ר בצלאל הכהן זלה"ה מ"ץ דפ"ק ווילנא על גליון הפלתי:
ב
(שם סעיף א') ואבר מן החי. יש לדקדק דהא לא מקרי בריה אלא היכא דליכא שיעור באכילתו כגון נמלה וכיוצא בה דכל האוכלו בין גדול בין קטן לוקה משא"כ שאר אסורי' שיש שיעור באכילתו לא מקרי בריה ולפ"מ דקי"ל כרב דאמר אבר מן החי צריך כזית כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהל' מ"א א"כ אבר מן החי אמאי מקרי בריה הא צריך שיעור באכילתו וצ"ל כיון דא"צ שיעור לבשר אע"ג דצריך שיעור לאבר מ"מ מקרי בריה וליכא שיעור באכילתו קרינן ביה אמנם לפי מש"כ הרמב"ם בפ"ד מהלכות מ"א האוכל עוף טהור חי כ"ש לוקה ואם אכלו אחר שמת עד שיהיה בו כזית אע"פ שאין בכל הבשר כזית הואיל וכולו כזית חייב עליו וא"כ מוכח מהרמב"ם דאף בבשר א"צ כזית מ"מ כיון שבכולו בעי כזית לא מקרי בריה דהרי נבלה לא הוי בריה ואפילו היא שלימה צריך שיעור ואם כן אבר מן החי לא מקרי בריה כיון דצריך שיעור באכילתו. [הגה"ה הנה בכאן לא כתב שום תי' ע"ז אכן בכרתי ופלתי כאן בס"ק ג' כתב באמת דלדעת הרמב"ם גם בנבילה שלימה ג"כ הוי בריה כיון דסגי בכזית בין הכל אך דהמחבר פסק דלא כוותיה משום דדברי הרמב"ם ז"ל צ"ע דהוא נגד סוגית הגמ' לפי פירש"י ותוס' ע"כ אמנם דבריו תמוהין דהא י"ל דהרמב"ם ס"ל דבעינן נמי שאם יחלק אין שמו עליו וכמש"כ הטור וכ"כ הב"י בשם הרא"ש ועוד פוסקים וגבי נבלת עוף טהור הא אם יחלק עדיין שמו עליו ולכן לא הוי בריה. ע"כ הג"ה מהרב הגדול מוהר"ר שלמה הכהן נ"י מ"ץ דפ"ק ווילנא]:
ג
(שם) וביצה שיש בה אפרוח. הא דמקשים האחרונים דהא לא נאסר מתחילתו אין כאן קושיא כיון דבשעה שהתחיל להתרקם נעשה בריה חדשה ואז נאסר שפיר מקרי דנתסר מתחלת בריי תו ומה שנסתפק הב"י בביצה שיש בה דם במקום האסרו משום בריה אאמ"ו דלפמ"ש הב"י בעצמו דבכה"ג לא משום ריקום אפרוח הוא דאסרינן אלא משום דם ודאי דלא מקרי בריה אך י"ל הא כיון דאית ביה אפרוח ע"כ איכא למיקם עליה ואפילו לא הוי בריה אפ"ה ל"ב וצ"ל דמיירי שלקח האפרוח מן ביצים ונתערב באפרוחים שחוטים הכשרים דאז ליכא למיקם עליה והא דקאמר ביצה שיש בה אפרוח לאו דוקא דלא קאי כלל אביצה שנתערב כמות שהיה רק קאי על אפרוח שיש בתוכה והא דמקשים האחרונים אמאי יהיה נקרא בריה הא לית ביה רוח חיים י"ל דלק"מ דהנה הא דקיי"ל צריך שיהיה בו רוח חיים הוכיחו הפוסקים דאל"כ חיטים של תרומה דקי"ל דבטלה אמאי לא יהיה נקרא בריה א"ו דצריך שיהי' בו רוח חיים א"כ הכא כיון דהוא עתיד לבוא לידי רוח חיים נמי מקרי בריה דאע"ג דאין בו רוח חיים מ"מ לא הוי דומיא דתרומה:
ד
(שם סעיף א') וכן צריך שיהא דבר שאסור מתחלת ברייתו לאפוקי עוף כו'. ולאפוקי משאר פוסקים דס"ל נבילת עוף טהור ושור נסקל מקרי אסור מתחלת ברייתו והיינו משום קודם שנתנבלה היה אסור משום אבר מן החי והשתא אסור משום נבילה וכן נמי שור הנסקל אבל הא"ח ס"ל כיון דהאי איסור לא היה עלי' מתחלת ברייתו לא מקרי בריה וראייתו מתוס' פ' התערובות דף ע"ז ד"ה אלא מ"ז כו' דמפרשים קושית הגמ' ונבטל ברובא הוא מן חטאות המתות אבל לא מן שור הנסקל דהוי חתיכה הראויה להתכבד וא"א דכל כה"ג מקרי בריה דמקרי נאסר מתחלת ברייתו אכתי לא פריך הגמ' מידי מחטאות המתות דלמא הא דלא בטילי היינו משום בריה א"ו דכל כה"ג לא מקרי בריה כיון דאסור דהשתא לא היה עליה מתחלת ברייתו אבל מד' התוס' פ' ג"ה דף צ"ו משמע קצת דכל שהוא אסור מתחלת ברייתו אפילו לא היה עליו אסורא דהשתא ג"כ מקרי ברי' דכ' שם ד"ה מ"ט כו' לר"ש דס"ל חטה הוי בריה היאך תרומה עולה בק"א וכ"ת התם כשנולד נולד איסור עמו כמו גיד הנשה שרצים ואבר מן החי אבל תרומה מותר ולא קאמרו דלא מקרי שם תרומה עלה עד שיפריש וקודם לכן לא מקרי שם תרומה עליו רק איסור טבל ומשמע דס"ל כל שהוא אסור מתחילה אפי' אינו אסור משום איסור דהשתא מ"מ הוי בריה א"כ תקשי להו אמאי פריך בגמ' פ' התערובות ונבטלו ברובא דלמא דלא בטלה היינו משום בריה וצ"ל דס"ל לתוס' בשלמא גבי חטה אין שמו עליו אבל חטאת שאם יחלוק מ"מ שמו עליו לכן לא מקרי בריה וק"ל:
ה
(שם ס"ב) וכל השאר מותר אם ישו בו ס' כנגד שמנו כו'. עיין ש"ך סק"ח שהקש' דהא הוי איסור דבוק וה"ל להרב רמ"א להגיה י"ל כיון דלשיטת הר"מ בתוס' שם ד' צ"ז ד"ה שמנו דכל היכא שאין גיד אוסר אין שמנו אוסר בלא"ה שרי התערובות אף דליכא ס' רק דאנן קי"ל כר"ת דס"ל מ"מ שמנו אסור אבל לענין איסור דבוק כיון דבלא"ה איכא פוסקים דס"ל דלא אמרינן חענ"נ בשאר אסורים וגם לא אמרי' איסור דבוק א"כ כה"ג יש לסמוך אהנך פוסקים דס"ל דלא אמרינן חענ"נ ולא איסור דבוק והא דהוכיחו הפוסקים מהא מתני' דאמרינן איסור דבוק היינו דמתני' ס"ל יש בגידין בנותן טעם שפיר מוכח דאמרינן איסור דבוק:
ו
(שם סעיף ב') ואם נימוח הגיד ואינו ניכר צריך ג"כ ס' כנגדו. הקשה בס' מנחת כהן אמאי צריך ס' כיון דליכא טעם כלל בשלמא מב"מ דצריך ס' אף דליכא טעה כלל היינו משום גזירה אטו אינו מינו דבאינו מינו יכול לבוא לידי נתינת טעם משא"כ גיד דלעולם ליכא לבוא לידי נתינת טעם אמאי צריך ס' בשלמא הרשב"א פ' כך היינו משום דלשיטתו דס"ל בא"מ אפי' לח בלח אפילו אי ליכא מציאו' לבוא לידי נתינת טעם א"כ ה"ה בגיד נמי צריך ס' לבטלו אלא לדידן דקי"ל כל היכא דליכ' טעם א"צ ס' לבטלו א"כ הכא בגיד הוי נמי כמו טעימ' קפילא כיון דאין בה טעם א"כ אמאי צריך ס' לבטלו. ונראה לתרץ דהנה רבים מקשים הא דפליגי ביש בגידין בנ"ט במאי פליגי הא חיך אוכל יטעם אי אית ביה טעם או לא ומתרצים דודאי אית ביה טעם אלא דהטעם הוא טעם קלוש ואין לטעם זה כח לאסור דבר אחר דלא אמרינן על טעם קלוש כזה טכ"ע וכ"ז אם הוציאו הגיד מן הקדירה ולית ביה טעם כלל אבל אם נמוח דאית ביה טעם וממשו של איסור ודאי אסור עד ס' כיון דלאו משום טעכ"ע אמרינן רק משום עיקר ממשו של איסור וצריך ס' לבטלו וכן תראה נמי דגם הר"מ שהובא בתוס' הנ"ל ע"כ ס"ל כן דהנה בתוס' מקשים מהאי אטמתא דאמליחו בג"נ על הר"מ דס"ל דאפי' שמנו אינו אוסר וא"כ מאי איכפת דאמלחו בגידא דנשיא אמנם באמת י"ל דמהני אטמתא לק"מ די"ל הא דס"ל לר"מ אין שמנו אוסר התערובת היינו דוקא היכא דאיכא רוב היתר לבטלו משא"כ היכא דליכא רוב דהוי כמו בעין ובעין ודאי דשמנו אוסר וא"כ דלגבי הני אטמתא היה פחות מרוב לכך היו אוסרים אותו אך מהא דאר"נ גיד בס' ואין גיד מהמנין בוודאי קשה על ר"מ אמאי צריך ס' הא ברוב סגי ואי אמרינן דס"ל היכא דנימוח צריך ס' נגד הגיד י"ל דר"נ מיירי בנימוח הגיד עצמו אבל טעמו אינו נאסר כלל לא הוא עצמו ולא שמנו:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5