א
שלא לאכול גבינה אחר בשר. ובו ד' סעיפים:
אכל בשר אפילו של חיה ועוף לא יאכל גבינה אחריו עד שישהה שש שעות ואפילו אם שהה כשיעור אם יש בשר בין השינים צריך להסירו והלועס לתינוק צריך להמתין: הגה ואם מצא אחר כך בשר שבין השינים ומסירו צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה (הר"ן פכ"ה) ויש אומרים דאין צריכין להמתין שש שעות רק מיד אם סלק ובירך ברכת המזון מותר על ידי קנוח והדחה (תוס' ומרדכי פכ"ה והגהות אשיר"י והג"ה מיימוני פ"ט דמ"א וראבי"ה) והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת ואוכלין אחר כך גבינה מיהו צריכים לברך גם כן ברכת המזון אחר הבשר (ע"פ הארוך והגהות ש"ד) דאז הוי כסעודה אחרת דמותר לאכול לדברי המקילין אבל בלא ברכת המזון לא מהני המתנת שעה ואין חילוק אם המתין השעה קודם ברכת המזון או אחר כך (ד"ע ממהרא"י ולאפוקי או"ה) ואם מצא בשר בין שיניו אחר השעה צריך לנקרו ולהסירו (ד"ע ממשמעות הר"ן הנ"ל) ויש אומרים דאין לברך ברכת המזון על מנת לאכול גבינה (ארוך בשם מהר"ח) אבל אין נזהרין בזה ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה וכן נכון לעשות:
ב
אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם ואם הוא בלילה שאינו יכול לעיין אותם היטב צריך לרחצם וצריך לקנח פיו ולהדיחו והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה וכן בכל דבר שירצה חוץ מקימחא ותמרי וירקא לפי שהם נדבקים בחניכין (פי' מקום למעלה מבית הבליעה קרוב לשינים) ואין מקנחים יפה ואחר כך ידיח פיו במים או ביין במה דברים אמורים בבשר בהמה וחיה אבל אם בא לאכול בשר עוף אחר גבינה אינו צריך לא קינוח ולא נטילה: הגה ויש מחמירין אפילו בבשר אחר גבינה (מרדכי בשם מהר"ם וב"י בא"ח סי' קע"ג) וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה אין אוכלין אחריה אפילו בשר עוף כמו בגבינה אחר בשר (וכן הוא בזוהר) ויש מקילין ואין למחות רק שיעשו קנוח והדחה ונטילת ידים מיהו טוב להחמיר:
ג
אכל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה והנטילה ביניהם אינה אלא רשות (ויש מצריכים נטילה) (שערים והגהות ש"ד) אבל אם בא לאכול הגבינה עצמה אחר תבשיל של בשר או הבשר עצמו אחר תבשיל של גבינה חובה ליטול ידיו: הגה ושומן של בשר דינו כבשר עצמו (רשב"א סימן ש"י ומרדכי והגהת ש"ד) ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר כמו אחר בשר עצמו ואין לשנות ולפרוץ גדר (ארוך וב"י) מיהו אם אין בשר בתבשיל רק שנתבשל בקדירה של בשר מותר לאכול אחריו גבינה (שם) ואין בו מנהג להחמיר וכן נוהגין לאכול בשר אחר תבשיל שיש בו גבינה או חלב מיהו יש ליטול ידיו ביניהם ואפי' לא יאכל בשר ממש רק תבשיל של בשר אחר תבשיל של גבינה אם נגע בהן בידיו (בשערים והג"ה שערי דורא) שמש המשמש בסעודה ונוגע באוכלין אינו צריך נטילה דלא הצריכו נטילה רק לאוכלים (ב"י בשם רש"י):
ד
מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכלו עם הגבינה ואסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר (וכן להפך אסור) (כן משמע בארוך) וכל שכן שאסור לחתוך גבינה אפי' צוננת בסכין שרגילין לחתוך בשר ולא עוד אלא אפילו הפת שאוכלים עם הגבינה אסור לחתוך בסכין שחותכין בה בשר: הגה וכן להפך נמי אסור מיהו על ידי נעיצה בקרקע קשה שרי (ב"י בשם א"ח וכל בו) אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים ולרשום אחד מהם שיהא לו היכר ונהגו לרשום של חלב ואין לשנות מנהג של ישראל:
באר היטב יורה דעה
פ״ט
א
להדיח. כ' הש"ך דפשיטא דבעי נמי קנוח אלא שהרב קיצר בלשון וכ' הר"ן דא"צ שהייה ו' שעות מאותו זמן שמסירו אלא מאכילה וכת' בת"ח דה"ה לענין המנהג בהמתנת שעה:
ב
ובירך. כ' מהרש"ל דלכ"ע אם לא סילק ובירך אפי' כל היום כולו אסור דהא בעי' סעודה אחרת והרבה בני אדם מקילין בזה וטעות הוא בידם עכ"ל ונראה דאם אכל בשר בלא סעודה צריך לברך ברכה אחרונה מקודם ובלא"ה לא הוי סילוק ש"ך (וה"ה ג"כ מי שנוהג אף גבי בשר אחר גבינה בב"ה ובסילוק אם אכל גבינה בלא סעודה דצריך לברך ברכה אחרונה מקודם. כה"ג):
ג
שעה. כתב הט"ז בשם מהרא"י דהצנועים מושכים ידיהם מסעודת שחרית לערבית וכתב ש"ד דעכ"פ בבני תורה ראוי למחות ולגעור בהן שלא יקילו פחות משש שעות ועכ"פ אף מי שנוהג קולא להמתין רק שעה א' צריך ג"כ לקנוח והדחה ואלו המברכים ברכת המזון כדי לאכול אח"כ גבינה המה עושים נגד הש"ס דלא התירו בברכת המזון אלא כשמסלק עצמו מאותה סעודה אבל אלו מכינים עצמם לאכילה אחרת א"כ ברכת המזון לא מהני כלום והירא דבר ה' יחדל עצמו מלישב עמהם במסיבה אחת:
ד
שיניו. כ' הש"ך וצריך ג"כ קנוח והדחה אבל ודאי אם לא מצא בשר בין שיניו דהמנהג בהמתנת שעה סגי אפי' בלא קינוח והדחה וכן נוהגין עכ"ל:
ה
שיעיין. כ' הש"ך דה"ה בלילה אם יש לו נר יפה כעין אבוקה א"צ נטילה מיהו כתב הרי"ף שיש לרחצם אף ביום לפי שלפעמים הגבינה שמינה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתיה וכ' העט"ז דכן נוהגין (וכתב פר"ח והאוכל במגריפה בין ביום ובין בלילה א"צ נטילה):
ו
לרחצם. ודוקא במים מהני הרחיצה אבל לא בשאר משקים. ש"ך:
ז
ולהדיחו. וא"צ לדקדק בקינוח פה והדחה אלא איזהו מהם שירצה יקדים:
ח
עוף. כתב הש"ך ואע"ג דגם בשר חיה אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון שבשרו דומה לשל בהמה החמירו בו:
ט
להחמיר. כתב הש"ך דמהרש"ל קרא תגר על המחמירים שהוא כמו מינות ואין דבריו מוכרחים וכתב הט"ז בשם או"ה ששיעור גבינה קשה שזכר רמ"א היינו שעברו עליה ו' חדשים או שהיא מתולעת ודוקא בגבינה מתולעת יש להחמיר אבל אם אינה מתולעת ולא נעשה מחלב אשר הועמדה בקיבה רק נעשה מחלב בעלמא ונתייבשה או אוכל חמאה אין להחמיר בזה יותר מקנוח וניקור שינים והדחה ונטילה כי אם מי שנוהג בתורת פרישות וזהירות עכ"ל וכ' בש"ך בשם ס' מצרף לחכמה דלפי מה שנוהגין להמתין שעה א' אפשר דגם הזוהר מודה שלא אסור רק בסעודה חדא [ובשעתא חדא] ולישנא דהזוהר פ' משפטים הכי משמע:
י
ושומן. כ' הט"ז בשם ת"ח דאפי' בשומן אווז יש להחמיר כן והב"י בא"ח סי' קע"ג כ' דמרק של בשר יש לו דין תבשיל של בשר הואיל והוא צלול אבל אם הוא עב כמו ירקות יש לו דין בשר עכ"ל:
יא
בקדרה. כ' הש"ך לקמן ר"ס צ"ה יתבאר דאפי' לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ"ט בר נ"ט ונראה דהא דאשמועינן הכא דמותר לאכול גבינה אח"כ היינו אפי' נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה דהוי קצת ממשו של איסור דבכה"ג אסור לאכלו עם גבינה כמבואר שם והכא שרי עכ"ל (ולא אבין מ"ש דאפי' לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ"ט בר נ"ט הלא לרמ"א שם אסור ע"ש):
יב
ביניהם. כתב הש"ך אף ביום לכ"ע דיותר נדבק בידים מגבינה עצמה:
יג
שמש. והש"ך חולק ע"ז דברש"י פ' כל הבשר לא משמע כן אלא לענין נ"י הראשונים לאכילה כמ"ש בא"ח סימן קס"ג אבל מים אמצעים בין תבשיל לגבינה או איפכא דטעמא הוא דנדבק בידים פשיטא דאין חילוק בין אוכל לנוגע (וכ' הפר"ח מסתברא שאם מוליך ומביא המאכל המונח בקערה א"צ נטילה ע"ש):
יד
נעיצה. כ' הט"ז דזה קאי אמ"ש שרוצה לחתוך גבינה בסכין של בשר אבל מ"ש שאסור לתתוך לחם כו' לא צריך רק קינוח הסכין כמ"ש בב"י דהוי נ"ט בר נ"ט ולדידן א"צ לזה שהרי מבואר בסי' צ"ו דדוקא בדבר חריף אמרי' דבולע משום דוחקא דסכין עכ"ל. וכתב בש"ך דמהרש"ל אוסר לחתוך בו פת לאכול עם גבינה אף אם נעצו בקרקע והקשה עליו דהא קי"ל דאם חתך לפת בסכין של בשר שנתבטל טעמו בלפת שמותר לחתוך בו אפילו צנון לאוכלו בכותח כדלקמן ס"ס צ"ו (ואמ"ו תירץ דהמעיין בדברי מהרש"ל משמע דודאי מותר לחתוך לחם בסכין של בשר ע"י נעיצה לאכול עם גבינה אלא דמהרש"ל מיירי דסכין של בשר אסור לכתחלה לנעוץ בקרקע לאכול בו גבינה עצמה וק"ל):
טו
סכינים. כ' הש"ך בשעת הדחק שאין לו סכין אחר מוקמינן לה אדינא ובט"ז כ' דלפי המנהג אסור לחתוך גבינה בסכין של בשר אפילו ע"י נעיצה בקרקע אבל מ"מ לחתוך בו לחם לאכול גבינה בזה שפיר יש לנו לסמוך אמה שמקנחו תחלה עכ"ל. (והב"ש כ' דוקא בשעת הדחק כגון שהוא בדרך ואין לו סכין אחר אז מותר לחתוך לחם בסכין של בשר ולאכול עם גבינה ועש"ך: ..
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ט
א
מימרא דרב חסדא חולין ד' ק"ה:
ב
הרמב"ם בפ"ט מהמ"א והרשב"א בת"ה ובשם גדולי המחברים וש"פ:
ג
שם בגמ' כמר עוקבא וכפירוש הרא"ש והרמב"ם שם:
ד
כרב חסדא שם:
ה
טור:
ו
כפשטא דרבי יוחנן לר' אסי שם:
ז
כרב יצחק בריה דרב משרשיא שם דף ק"ד:
ח
שם בגמרא מדיוקא דתנא אגרא וכו':
ט
ברייתא דב"ש וב"ה שם:
י
מימרא דרבי זירא שם
יא
מסקנת הגמרא שם:
יב
טור:
יג
שם בשם הרמב"ם מהא דתנא אגרא שם וכפי פירושו היינו דוקא גבינה ואחר כך עוף:
יד
מימרא דרב נחמן חולין דף ק"ה. וכפי' התוספות בשם ר"ת דכיון דאין הבשר והגבינה בעין וליכא אלא טעם לא החמירו שיהא חובה ליטול ידיו:
טו
טור בסי' צ"א מהירושלמי והג"א בשם א"ז:
טז
תשובו' להרמב"ן סי' קע"ב (ורשב"א סימן ע"ז):
יז
שם:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ט
א
אפי' של כו'. כפי' הא דאגרא עוף אחר גבינה הוא מדפריך ארב יצחק והא תני אגרא כו' ועתוס' שם שדחקו בזה אלא דבתחלה בשר אין חילוק וע"כ הא דאגרא אחר גבינה הוא:
ב
עד שישהא כו'. דסעודת שחרית של ת"ח הוא בשעה ששית כמ"ש בפ"א דשבת (י' א') ודפסחים ואמר שמואל מסעודתא כו' ומדינא קאמר דהא קרי נפשיה חלא שלא עשה גדר להחמיר. רי"ף ע"ש:
ג
ואפילו כו' והלועס כו'. דהרמב"ם כתב הטעם משום בשר שבין השינים שאין מתעכל עד ו' שעות ולפ"ז היה מותר אחר ו' שעות והטור כ' הטעם משום שהבשר מוציא שומן ומושך טעם זמן ארוך ולפ"ז הלועס א"צ להמתין וכ' הטור שיש להחמיר כשני הפירושים:
ד
ואם מצא כו'. נהי דאין מושך טעם לא גרע מגבינה דג"כ אינו מושך טעם דלכך מותר כו':
ה
וי"א כו'. כפי' תוס' שם ד"ה לסעודתא כו':
ו
והמנהג כו' מיהו כו'. בנויה על דברי הזוהר פ' משפטים דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא כו':
ז
ואם מצא כו'. גמ' כנ"ל:
ח
וי"א דאין כו'. כמ"ש תוס' שם אם סילק כו' וזה אין סילוק ועט"ז:
ט
(ליקוט) וצריך לקנח פיו ולהדיחו. אבל הרשב"א פי' דבא' מהן סגי דאל"כ אמאי שיירו ב"ש וב"ה לאידך וכן אגרא אמאי שייר להדחה (ע"כ):
י
ואח"כ ידיח. ל"ד אח"כ. ב"י וכ"ה בגמ':
יא
ויש מחמירי' כו'. וכ"מ מדברי הזוהר הנ"ל. ב"י. ואין זה כחולק על הגמ' שהרי הם היו מחמירין על עצמן ג"כ המותר כמש"ש אנא לחא כו'.
יב
אכל כו' אבל כו'. תוס' שם ד"ה ל"ש ומפר"ת כו':
יג
ויש כו'. לפי' ר' שמואל שם דדוקא בשניהם של בשר או של גבינה הוא דהוי רשות:
יד
ושומן כו'. שלא כדברי הרמב"ם משום בשר שבין השינים אלא כפי' הטור. רשב"א שם:
טו
ונהגו כו'. כפי' ר' שמואל שם:
טז
מיהו כו'. כפי' ר' שמואל כנ"ל:
יז
שמש כו'. רש"י ק"ז ב' ד"ה דטריד כו' ועש"ך:
יח
מי שאכל כו'. ירושלמי (פ"ו דפסחים) הדין דאכיל חוביץ ובעי למיכל קופר מבער פתיתין:
יט
ואסור כו'. מהירושלמי הנ"ל וכמ"ש במתני' ס"ז ב' וגמ' שם ובלבד שלא כו' נהי דקליפה כו':
כ
וכ"ש כו'. כמש"ש קי"ב א' קישות גריר כו' וכמ"ש בס"ס צ"ו:
כא
מיהו כו'. כמ"ש בסוף ע"ז:
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ט:א׳
א
א) [סעיף א'] אכל בשר אפי' של חיה ועוף וכו', כלומר שהם מדרבנן וכמ"ש בסי' פ"ז סעי' ג' ש"ך סק"א. לה"פ או' א'.
פ״ט:ב׳
א
ב) שם. עד שישהה שש שעות. ובתוך הזמן אפי' אין בשר בין השינים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפ"ז הטעם אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א"צ להמתין דכיון שלא אכלו אינו מוציא טעם. והרמב"ם נתן טעם לשהייה משום בשר שבין השינים ולפי דבריו לאחר ששהה כשיעור מותר אפי' נשאר בשר בין השינים והלועס לתינוק צריך להמתין וטוב לאחוז בחומרי ב' הטעמים. טור. ט"ז סק"א. ש"ך סק"ב. וזהו נמי שפסק הש"ע כחומרי שניהם.
פ״ט:ג׳
א
ג) ואם לועס לתינוק תבשיל שיש בו שומן לכאורה לכל הפירושים א"צ להמתין דמושך ליכא כיון דלא אכל ובין שיניים ליכא ומ"מ יש להחמיר להמתין שש שעות משום לא פלוג וישראל קדושים ואין לפרוץ גדר. מש"ז או' א' ברכ"י בשיו"ב או' י"ב. פ"ת או' א' זב"צ או' ד'.
פ״ט:ד׳
א
ד) ודוקא לועס אבל טעם בלשונו ופלט מיד א"צ להמתין לכ"ע. גם אם לקח חתיכת בשר לתוך פיו ותכף החזירו שלם א"צ להמתין וכ"ש אם טעם שומן ופלט דא"צ להמתין מהרש"ק הגהות על פר"מ שנד"מ סוף אשלי רברבי. זב"צ או' ה'.
פ״ט:ה׳
א
ה) שם. עד שישהה ו' שעות. ו' שעות אלו אינם זמניות אלא שעות הנהוגות כל שעה חלק מכ"ד שעות והשש שעות הם רביע יום ולילה בין בקיץ בין בחורף. כנה"ג בהגה"ט או' ו' בל"י או' ג' כריתי או' ו' וכתב דלא כפר"ח שכתב דבחורף סגי בד' שעות. וכ"כ הגו"ר בגן המלך סי' קנ"ד ודחה דברי הפר"ח. וכן הסכים פרח שושן סי' א' שו"ג או' ג' מש"ז או' א' ברכ"י בשיו"ב או' ד' וכתב וכן המנהג פשוט. ער"ה או' ב' בשם כמה פו' חכ"א כלל מ' או' י"ב. פ"ת או' ג' בי"צ בעמ"ז או' ב' מק"מ או' ב' זב"צ או' ב'.
פ״ט:ו׳
א
ו) בדידי הוה עובדא שלאחר שאכלתי בשר ועברו כמו ד' שעות שכחתי ונתתו לתוך פי מעט גבינה קשה ואז נזכרתי והיה זה בימות החורף נראה דמותר לבלוע מעט כדי שלא תהיה ברכה לבטלה והטעם דהגם דמרן פסק דבעינן שש שעות מ"מ יש חולקים וס"ל דבסילק ובירך סגי וכמ"ש מור"ם בהגה. גם ידוע ס' הפר"ח דבחורף סגי בד' שעות ועם שהאחרונים חלקו עליו מ"מ בנ"ד כ"ט יודו כי היכי דלא תהוי ברכתו לבטלה. זכ"ל חי"ד או' ב' זב"צ או' ג' ועיין לקמן או' ח'.
פ״ט:ז׳
א
ז) שם. עד שישהה שש שעות. וחולה השותה מימי חלב לרפואתו אפי' הוא רק חולי קצת א"צ להמתין אחר אכילת בשר יותר משעה ואחר שכבר בירך ברהמ"ז ישתה וירוח לו. תשו' חת"ס חי"ד סי' ע"ג. פ"ת או' ג' ועיין לעיל סי' פ"ז סעי' ח' מהו מי חלב. ועוד עיין לקמן או' כ"א שכתבנו דגם חלב מותר לשתות אחר שעה לחולה שאין בו סכנה יעו"ש.
פ״ט:ח׳
א
ח) שם. עד שישהה שש שעות. ואם שכח והתחיל לאכול גבינה בתוך השש שעות גומר וא"צ להפסיק. וא"צ להתענות על שגגתו כי אין בכך סגנון אכילת איסור רק גדר. דע"ק או' ב' מק"מ או' ב'.
פ״ט:ט׳
א
ט) שם. עד שישהה שש שעות. והיינו מסוף אכילת בשר עד תחלק סעודת הגבינה. דג"מ. דר"ת או' ד'.
פ״ט:י׳
א
י) שם. עד שישהה שש שעות. והאר"י ז"ל נהג שבכל יום שאכל גבינה לא היה אוכל בשר עד הלילה. שעה"מ סוף פ' משפטים. ומשמע דה"ד באכל גבינה קשה משום דיש מחמירין בה כמו בשר כמ"ש לקמן בהגה סעי' ב' אבל באכל גבינה רכה או שתה חלב או אכל מאכלי חלב א"צ להמתין כ"כ אלא די ברחיצת ידים וקינוח הפה והדחת הפה כמ"ש לקמן סעי' ב' יעו"ש ומיהו עיין בזוה"ק פ' משפטים דף קכ"ה ע"א שכתב דכל מאן דאכיל האי מיכלא דאתחבר כחדא או בשעתא חדא או בסעודתא חדא ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא וסיעתא מסאבא מתקרבין בהדיה וכו' יעו"ש ומשמע דלא שנא דבכל ענין אין לאכול מאכלי בשר וחלב בשעתא חדא או בסעודתא חדא אפי' גבינה רכה או חלב או מאכלי חלב ואפי' החלב קודם בשר והבאנו דבריו באו"ח סי' קע"ג או' ב' וכתבנו שם דכל יר"ש יחמיר לעצמו ולאחרים הנשמעים לו שלא יאכל בשר אחר גבינה אפי' רכה או אחר מאכלי חלב או שתה חלב עד אחר שעה א' וסעודה אחרת דהיינו עד אחר שיברך ברכה אחרונה על אותו דבר שאכל יעו"ש. ועיין לקמן או' כ"ד ואו' ל'.
פ״ט:י״א
א
יא) שם. והלועס לתינוק צריך להמתין. היינו ששה שעות כמבואר לעיל או' ב' וכ"כ הבי"צ או' א' ועיין לעיל או' ג'.
פ״ט:י״ב
א
יב) שם הגה. ואם מצא אח"כ בשר שבין השינים ומסירו וכו' וא"צ שהייה שש שעות מאותו זמן שמסירו אלא מאכילה. ב"י או"ח סי' קע"ג בשם הר"ן רש"ל פכ"ה סי' ט' תו"ח כלל ע"ז סוף דין א' ש"ך סק"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ח' פר"ח או' ג' לה"פ או' ג' בל"י או' א' כריתי או' ג' שפ"ד או' ג' חכ"א כלל מ' או' י"ב. בי"צ בעמ"ז או' ד' מק"מ או' ג' ערוך השלחן או' ה' זב"צ או' ו'.
פ״ט:י״ג
א
יג) וה"ה לענין המנהג בהמתנת שעה שכתב אח"כ בהגה דא"צ שהיית שעה מאותו זמן שמסירו אלא מאכילה. תו"ח שם. ש"ך שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שפ"ד שם. ונ"מ מינה לדידן דק"ל כפסק הש"ע דצריך להמתין ו' שעות לעניין חולה שנכתוב לקמן שמותר לשתות חלב אחר שעה דאם מצא בשר בין השינים דא"צ להמתין רק משעת אכילה.
פ״ט:י״ד
א
יד) שם בהגה. צריך להדיח פיו קודם שיאכל הגבינה. וה"ה שצריך נמי קינוח הפה. ב"י באו"ח שם. תו"ח שם. ש"ך סק"ד. כנה"ג שם. פר"ח או' ד' לה"פ או' ד' בל"י או' ב' הל"פ בסעי' א' כריתי או' ד' שפ"ד או' ד' חכ"א שם. בי"צ או' א' ובעמ"ז או' ז' מק"מ שם. ערוך השלחן שם. זב"צ או' ז'.
פ״ט:ט״ו
א
טו) ומשמע מדברי הטור דדוקא כשיודע שיש בשר בשינים צריך להסירו אבל בסתם אינו חושש אבל הרשב"א כתב בחי' בשם בעה"ע דאם חושש לבשר שבין שיניו אפי' שהה צריך להוציאו ומ"מ היכא דאין חושש א"צ לבדוק. רש"ל פכ"ה סי' ט' כנה"ג שם או' יו"ד. בל"י או' ה' ולפ"ז משמע דמי ששיניו פרודות או שבורות דמסתמא נכנס בהם בשר צריך להסירו.
פ״ט:ט״ז
א
טז) שם בהגה. וי"א דא"צ להמתין שש שעות וכו' טעם פלוגתתן דאיתא בש"ס פכ"ה (חולין ק"ה ע"א) דאחר בשר אסור לאכול גבינה עד סעודה אחרת ודעת סברא הראשונה דהיינו מכדי זמן סעודת הבוקר עד סעודת הערב שהוא ו' שעות וסברת הי"א דמיד כשסילק ובירך מיקרי סעודה אחרת. ש"ך סק"ה.
פ״ט:י״ז
א
טוב) והא דשרי בשהיית שש שעות דוקא כשכבר סילק ובירך אבל אם לא סילק ובירך אפי' כל היום כולו אסור. רש"ל שם. ש"ך שם. כנה"ג בהגה"ט או' ג' פר"ח סוף או' ו' בל"י סוף או' ג' הל"פ בסעי' א' שפ"ד או' ה' ברכ"י בשיו"ב או' ט' ער"ה או' ג' חכ"א כלל מ' או' י"ג. בי"צ בעמ"ז או' ח' מק"מ או ה.
פ״ט:י״ח
א
חי) וגדולה מזו נראה דסילוק בלא בירך וכן בירך ולא סילק לא מהני אלא בשיהוי מעל"ע דשלשתן בעינן סילוק ובירך ושיהוי מעל"ע או ו' שעות. דמש"א דף שי"א ע"א. כנה"ג שם. דר"ת או' י"ג.
פ״ט:י״ט
א
יט) ואם נתעכל המזון שבמעיו שאינו יכול לברך כמ"ש באו"ח סי' קפ"ד סעי' ה' ובדברינו לשם מ"מ סילוק בעינן.
פ״ט:כ׳
א
ך) שם בהגה. וי"א דא"צ להמתין שש שעות וכו' ומיהו המנהג הפשוט להמתין שש שעות ובהמ"ז. שפ"ד סוף או' ה' וכ"כ באו' ח' והמנהג דממתינים ו' שעות ואין לפרוץ גדר עכ"ל. וכ"כ חכ"א כלל מ' או' י"ג והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין ו' שעות כדעת הב"י. וכ"כ הבי"צ או' א' ערוך השלחן או' ז' דהמנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין ו' שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וכו' עכ"ל. ועיין לקמן או' כ"ח.
פ״ט:כ״א
א
כא) ומ"מ לצורך חולה קצת נראה פשוט דיש להתיר לשתות חלב אפי' אכל בשר בהמה לאחר שימתין שעה ויחטט שיניו לאחר ברהמ"ז. חכ"א שם. ערוך השלחן שם. עמודי השלחן על קיצור הש"ע שם או' ד' זב"צ או' י"א. בן א"ח פ' שלח לך או' י"א. דר"ת או' ך' וכן נער או נערה כחושים ורפואתם לשתות חלב די להם בהמתנת שעה. ערוך השלחן שם. ועיין לקמן או' כ"ו.
פ״ט:כ״ב
א
כב) ובענין השינים הזרים אשר רבים יעמדו להם בפיהם ויאכלו בהם מאכלי חלב ומאכלי בשר אין להחמיר דבודאי נעשו ממין דבר קשה ושיע דלא בלעי ולא פלטי כמו כלי זכוכית וגם המאכלים שאוכלים ע"פ הרוב המה רק מכלי שני ואין היס"ב. שו"ת שאילת שלום תניינא סי' קצ"ה. וכן כשהייתי בוויען שאלתי לרופא מומחה מהו תוכן השינים הללו וא"ל במסל"ת שהוא נעשה ממין א' המובא מאמריק"א שטבעו אינו בולט שום בלוע בתוכו כי כן יסדו הרופאים לעשותן ממין זה דוקא שהוא מהכרח שאה יהיה בהשינים איזה בלוע ממאכל יבא מזה ענין העיפוש להבולע וכשהוא בפיו יצמיח מזה חולאים שונים לגוף. אמנם עכ"ז הנני מזהיר לכל שואל אותי דמהראוי לכל יר"ש שיהיה לו שינים של בשר בפ"ע ושל חלב בפ"ע ומכ"ש לפסח שראוי להחמיר לעשות לו חדשים וכן ידעתי מכמה אנשים יראי ה' שנזהרים בזה. אמנם כ"ז בהשינים המשימים בתוך הפה שעשוים לחלצם ולהסירם בכל עת שירצה ויכולים להחליפם אבל יש כמה אנשים שיש להם נקבים גדולים בשיניהם והרופא מדביק הנקבים במין דבק ולפעמים הדבק הוא גדול בכמות יותר מן השן וע"ז לא ראיתי ולא שמעתי שיזהר שום אדם למנוע שלא לתקן השינים מחשש תקלה זו שאוכלים בהם פעמים חלב ופעמים בשר ובע"כ שסומכין על היתר זה שהדבק הוא דבר שאינו מקבל שום בלוע לתוכו כנז' דר"ת או' י"א. ומיהו עיין לקמן סי' ק"ה סעי' ב' דחום שאין היס"ב לכ"ע אינו מפליט ומבליע וא"כ זה האוכל ודאי שאינו יכול לאכול דבר שהיס"ב מחמת חומו וא"כ אפי' אם יהיו השינים מה שיהיו אין בולעים ואין פולטים מחמת שאין האוכל יד סולדת בו ואם כן לפום דינא די ברחיצה בין בשר לחלב ובין לפסח וע"ז יש לסמוך מי שאי אפשר לו לעשות אחרים וכ"ש אם השינים בעצמם הם ממין שאין מפליט ומבליע דשרי.
פ״ט:כ״ג
א
כג) שם בהגה. ובירך ברהמ"ז. ואם אכל בשר בלא סעודה צריך לברך ברכה אחרונה מקודם ובלא"ה לא הוי סילוק. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ה' לה"פ או' ו' בל"י או' ד' כריתי או' ה' שפ"ד או' ו' חכ"א כלל מ' או' י"ג. בי"צ בעמ"ז או' ט' זב"צ או' יו"ד.
פ״ט:כ״ד
א
כד) וה"ה למי שנוהג שלא לאכול בשר אחר גבינה כ"א בסילוק וברהמ"ז אם אכל גבינה בלא סעודה צריך לברך ברכה אחרונה מקודם דאל"כ לא הוי סילוק. בל"י שם. שפ"ד שם. מק"מ או' ו'.
פ״ט:כ״ה
א
כה) ובאכל פחות מכשיעור שא"צ ברכה אחרונה סגי להמתין ו' שעות. מק"מ שם. וכ"כ בס' חמודי דניאל בה' תערובת הב' או' ט"ו דביולדת שאין מקומה נקי וכדומה או מי שאכל פחות מכשיעור דא"צ לברך ברכה אחרונה כל שנראה שסילק עצמו מסעודה ראשונה מותר לאכול חלב יעו"ש. דר"ת או' ט"ז. ועי"ש בחמודי דניאל שכתב דדוקא בימיהם היה המנהג לסלק השלחן אבל בזמנינו ברכה אחרונה הוי סילוק יעו"ש.
פ״ט:כ״ו
א
כו) שם בהגה. ואם מצא בשר בין שיניו אחר השעה צריך לנקרו ולהסירו. וצריך הדחה וקינוח הפה אבל ודאי אם לא מצא בשר בין שיניו בהמתנת שעה סגי אפי' בלא קינוח והדחה. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ז' לה"פ או' ח' בל"י או' ה' ונ"מ לדידן ששוהין ו' שעות ולחולה שעה א' דאם נמצא בשר בשינים אחר שש או אחר שעה לחולה שצריך הדחה וקינוח ואם לא נמצא א"צ. ומשמע דה"ד אם רוצה לאכול מאכלי חלב לאלתר אבל אם אין אוכל לאלתר אלא לאחר זמן וכן אם הסיר הבשר קודם שש וחולה קודם שעבר שעה א"צ הדחה וקינוח דהרוק מקנח ומדיח.
פ״ט:כ״ז
א
כז) שם בהגה. אבל אין נזהרין בזה. עיין ט"ז סק"ג מה שקרא תגר על שאינן נזהרין בזה. אבל הבכ"ש בחי' לחולין דף ק"ה חולק עליו והעלה דאין למחות ביד המקילין שהביא רמ"א ז"ל דיש להם על מה שיסמכו יעו"ש. פ"ת או' ב'.
פ״ט:כ״ח
א
כח) שם בהגה. ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר וכו' כתב רש"ל והאחרונים דכל מי שיש לו ריח תורה ימתין ששה שעות ולשון הרב הלבוש המחמיר להמתין עד ששה שעות תע"ב משמע אפי' אינו בעל תורה. הרב א"ר באו"ח סי' קע"ג או' ו' והרבנים אצטריכו להא לבני אשכנז אמנם בגלילותינו המנהג פשוט לכל אדם להמתין ו' שעות אין נקי. ברכ"י או' י"א ומיהו כבר כתבנו לעיל או' ך' דעתה נתפשט המנהג גם בכל גלילות אשכנז להמתין ו' שעות ואסור לפרוץ גדר יעו"ש.
פ״ט:כ״ט
א
כט) [סעיף ב'] אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד. אפי' באותה סעודה וא"צ לעקור שלחנו ולברך בנתים שאין דרך הגבינה לישאר בין השינים וגם אינו מושך טעם בפה. לבוש. ומיהו מ"ש שאין נשאר בין השינים. השינים אינם שוים ופעמים צריך לנקות. ועיין לקמן או' ל"א ואו' מ"ט.
פ״ט:ל׳
א
ל) שם. אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר מיד. רבים נהגו להחמיר יש מי שממתין שעה וגם שיהיה בסעודה אחרת והרבה גדולי ישראל נהגו להחמיר ששה שעות כמו שתראה להרב כנה"ג בהגב"י או' ח"י ואחרונים. וגם אני שמעתי דיש נוהגין אם אכלו בשר ממתינין ו' שעות ואח"כ אוכל גבינה ואם אכלו גבינה ממתינין ג' שעות ואח"כ אוכלין בשר. ברכ"י בשיו"ב או' י"ג. זב"צ או' י"ב. ונראה דכ"ז החומרות הוא דוקא באוכל גבינה אבל לא בשותה חלב או אוכל מאכלי חלב. ועיין לעיל או' יו"ד.
פ״ט:ל״א
א
לא) שם. ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם. וטוב לנקר הצפרנים והשינים שלא יהיו בהם גבינה ויאכלו בשר. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ג. זב"צ או' ט"ו.
פ״ט:ל״ב
א
לב) שם. ואם הוא בלילה שאינו יכול לעיין אותם היטב צריך לרחצם. והר' פרץ כתב יש לרחצם אף ביום לפי שפעמים שהגבינה שמנה ונדבקת בליחלוחית הידים ולאו אדעתיה. טור. לבוש וכתב וכן נוהגין. ש"ך סק"ט. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ב בשם כמה פו'. פר"ח או' ט' לה"פ או' י"א. בל"י או' ח' שו"ג או' ח' שפ"ד או' ט' ער"ה או ה' בי"צ או' ג' זב"צ או' ט"ז וכתב וכן מנהגינו לרחוץ הידים אפי' ביום.
פ״ט:ל״ג
א
לג) מיהו בשעת הדחק שאין לו מים בסמוך יש לסמוך אדברי הש"ע שכתב דביום א"צ הדחה רק שיעיין בידיו שלא יהא שום דבר מהגבינה נדבק בהם. שפ"ד שם. בי"צ בעמ"ז או' י"ח. גם בלילה ויש לו נר יפה כעין אבוקה ואין לו מים מוכנים יכול לסמוך על האחרונים שלא לרוחצם. זב"צ שם. והיינו אבל צריך שיעיין בידיו וכו' כנז' ומ"מ יש לקנח ידיו ג"כ בסמרטוט אם אפשר מפני הלחלוחית הנדבק בידים.
פ״ט:ל״ד
א
לד) ומסתברא דאוכל במגריפה בין ביום ובין בלילה א"צ נטילה. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שו"ג סוף או' ח' ומ"מ הנכון להחמיר בדבר שאין טורח. שפ"ד או' ך' וכן המנהג פשוט דאף אם אכלו במגריפה נוטלים ידיהם. ברכ"י בשיו"ב או' ט"ו.
פ״ט:ל״ה
א
לה) שם. צריך לרחצם. וכתב ב"י באו"ח סי' קע"ג בשם א"ח דכל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעים שבין גבינה לתבשיל בין להקל בין להחמיר. חוץ משפשוף בגופו או בכותל או בהיסח הדעת שפוסלים באמצעים ואין פוסלין באחרונים מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכות שימור וחוץ מניגוב הידים שאף האמצעים צריכין ניגוב כראשונים וחוץ משאר משקין שאינם כשרים לאמצעים מפני שהן שמנים וצחים ואינם מנקין את השומן ואת המאכל עכ"ל. וכ"כ התו"ח כלל ע"ז דין ו' ש"ך סק"י. לה"פ או' י"ג. בל"י או' ט' כריתי או' יו"ד. חכ"א כלל מ' או' י"ב. מיהו רש"ל פכ"ה סי' יו"ד כתב דיכול לרחוץ בשאר משקין. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט או' י"ט בשם דמש"א. פר"ח או' יו"ד וכתב וכ"מ מדברי הרשב"א. ונראה דבשעת הדחק כגון שהוא בדרך ועתה אין לו מים לפי שעה כדאי הם הרשב"א ורש"ל ופר"ח לסמוך עליהם בשעת הדחק ויטול בשאר משקין ונקה לו ינקה כל מה שיאכל מהשמנונית והמאכל ומה גם דמרן בש"ע או"ח סי' קע"ג סתם וכתב כל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעים בין להקל בין להחמיר ובסי' קפ"א פסק דמים אחרונים נוטלים בכל מיני משקין. ברכ"י בשיו"ב סוף או' י"ח. זב"צ או' י"ח. זב"צ או' י"ח. וכ"כ באו"ח סי' קע"ג או' ך' יעו"ש. ודיני מים אמצעיים הלא הם כתובים באו"ח סי' קע"ג ודיני מים אחרונים בסי' קפ"א יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד.
פ״ט:ל״ו
א
לו) ואין לרחוץ במים חמין דאין מעבירין הזוהמא כמ"ש באו"ח סי' קפ"א סעי' ג' לענין מים האחרונים. פר"ח שם. שפ"ד או' י"ג. זב"צ או' י"ט. ועיין בדברינו לשם בס"ד.
פ״ט:ל״ז
א
לז) מים אמצעים אין נוטלים ע"ג קרקע אלא ע"ג כלי כמים אחרונים. והגם דמסתמות כל המחברים משמע דדוקא באחרונים הוא דקפדינן ע"ג כלי ולא באמצעיים וכדעת רש"ל ופר"ח מ"מ מאחר דהראב"ד והרשב"א סברי דגם באמצעיים יש ליטול ע"ג כלי וכן מוכח מדברי מרן בש"ע או"ח סי' קע"ג הכי נקטינן. ברכ"י בשיו"ב סוף או' י"ט. זב"צ או' ך'.
פ״ט:ל״ח
א
לח) שם. וצריך לקנח פיו ולהדיחו. וא"צ לדקדק בקנוח פה והדחה אלא איזה מהם שירצה יקדים. ש"ך ס"ק י"א וי"ג. פר"ח או' י"א וי"ג. לה"פ או' י"ד וט"ו. בל"י או' יו"ד. מנ"י על התו"ח כלל ע"ז או' ז' חכ"א כלל מ' או' י"ב. ומיהו אע"ג דלענין דינא אין חשש איזה מהם יקדים נכון הדבר להקדים הקנוח להדחה מפני שהקנוח שהוא בדבר קשה כמו פת וכיוצא בזה אפשר שישארו איזו פתיתין בפה ולזה באה ההדחה לבסוף שאם באולי ישארו פתיתין ההדחה מדיח הכל. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ט. ברכ"י בשיו"ב או' ך' זב"צ או' כ"ד.
פ״ט:ל״ט
א
טל) שם. והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו יפה. ואם לעס בפיו ופלט לא מקרי קנוח עד שיבלענו. פר"ת או' ז' מיהו השפ"ד או' י"ב כתב בולע או פולט. ומיהו לכתחלה בלא"ה צריך לבלוע ואסור לפלוט משום הפסד אוכלין כמ"ש באו"ח סי' קע"א. פר"ת או' ה'.
פ״ט:מ׳
א
מ) שם. וכן בכל דבר שירצה חוץ מקימחא וכו' ובכל קימחא לא הוי קנוח. ש"ך ס"ק י"ב. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ז. פר"ח או' י"ב. מנ"י שם או' ו' שפ"ד או' י"ב. זב"צ או' כ"ב.
פ״ט:מ״א
א
מא) שם. חוץ מקימחא ותמרי וירקא וכו' אבל בשאר פירות הוי קנוח. כנה"ג שם או' כ"ח. שפ"ד שם. ברכ"י בשיו"ב או' ט"וב. פ"ת או' ו' זב"צ או' כ"ג.
פ״ט:מ״ב
א
מב) שם. ואח"כ ידיח פיו וכו' לאו דוקא דה"ה אם מקדים ההדחה. ש"ך ס"ק י"ג. ביאור הגר"א או' יו"ד. וכ"כ לעיל או' ל"ח יעו"ש.
פ״ט:מ״ג
א
מג) שם. ואא"כ ידיח פיו במים או ביין. ואפשר דה"ה בשאר משקין. דמש"א. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ט. ברכ"י בשיו"ב או' כ"א. זב"צ או' כ"ה.
פ״ט:מ״ד
א
מד) שם. במה דברים אמורים בבשר בהמה וחיה. ואע"ג דחיה מדרבנן כיון שבשרה דומה לשל בהמה החמירו בה. ש"ך ס"ק י"ד. שפ"ד או' י"ד.
פ״ט:מ״ה
א
מה) שם. אבל אם בא לאכול בשר עוף אחר גבינה א"צ לא קנוח וכו' ומיהו נכון להחמיר דגם בשר עוף אחר גבינה בעי נטילה וקנוח. זב"צ או' כ"ו וכתב וכן מנהג בגדאד יע"א. בן א"ח פ' שלח לך או' י"ד.
פ״ט:מ״ו
א
מו) שם הגה. ויש מחמירין אפי' בבשר אחר גבינה. פי' להמתין שש שעות. ט"ז סק"ד. לה"פ או' י"ח. בל"י או' י"א. ערוך השלחן או' י"א.
פ״ט:מ״ז
א
מז) שם בהגה. וכן נוהגין שכל שהגבינה קשה וכו' ואם היא ישנה ששה חדשים חשיבה קשה. או"ה כלל מ' דין ח' תו"ח כלל ע"ז דין ב' ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' ט"ז וכתב ודלא כהט"ז. בל"י או' י"ב. חכ"א כלל מ' או' י"ג. בי"צ בעמ"ז או' כ"ב. זב"צ או' כ"ז.
פ״ט:מ״ח
א
מח) ובספק אם היא גבינה קשה יש להקל ומכ"ש לאכול בשר עוף. דע"ק סוף סעי' ב' מק"מ סוף או' ט'.
פ״ט:מ״ט
א
מט) ומי שיש לו נקבים בשיניו יש ליזהר מאד לחטט יפה בנקבים כשבא לאכול בשר שהגבינה נדבקת בהם. ס' ויכוח מים חיים. ברכ"י בשיו"ב סוף או' כ"ג. זב"צ או' כ"ח.
פ״ט:נ׳
א
נ) [סעיף ג'] אכל תבשיל של בשר מותר לאכול אחריו תבשיל של גבינה וכו' אין המנהג כן אלא להחמיר כמ"ש בהגה וכמ"ש לקמן או' נ"ה.
פ״ט:נ״א
א
נא) שם הגה. ושומן של בשר דינו כבשר עצמו. ואפי' בשומן עוף יש להחמיר ודינו כבשר ממש. תו"ח כלל ע"ז דין ד' ט"ז סק"ה. ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח או' י"ז. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' י"ד. כריתי או' י"ג. שפ"ד או' י"ח. חכ"א כלל מ' או' י"ב. זב"צ או' ל'.
פ״ט:נ״ב
א
בנ) ואפי' שתה מרק צלול אין לאכול אחריו גבינה והכי נהוג להחמיר במרק כמו בשר עצמו. ברכ"י בשיו"ב או' ל' זב"צ או' ל"ב.
פ״ט:נ״ג
א
גנ) המנהג להחמיר גם במרק צלול של עוף. ברכ"י שם או' ל"א. זב"צ או' ל"ג.
פ״ט:נ״ד
א
דנ) משקה הנעשה באופן זה שנותנין בקדרה מרק תרנגולת ומי ורד וסממנים ובתוך הקדרה משימים כוס ריקן וטחין הכסוי שלא יצא הבל לחוץ וההבל עולה ומזיע עד שנופל לכוס אחר שתיית הכוס הזה המלא מההבל והזיעה מותר לאכול גבינה ולא דמי למרק כלל. פרי הארץ ח"ב סי' י"ד. ברכ"י שם או' ל"ב. זב"צ או' מ'.
פ״ט:נ״ה
א
הנ) שם בהגה. ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר כמו אחר בשר עצמו ואין לשנות ולפרוץ גדר. וכ"כ ב"י או"ח סי' קע"ג. וכ"כ הפר"ח או' י"ח שמנהג זה מיוסד ע"פ הדין. לה"פ או' כ"ג. וכ"כ הברכ"י שם או' ל' שכן נהגו להחמיר כדברי מרן ב"י ומור"ם בהגה. וכ"כ זב"צ או' ל"א.
פ״ט:נ״ו
א
ונ) ומיהו טעימת תבשיל אינו כלום אלא דמשמע דצריך קנוח והדחה. פר"ח שם. לה"פ שם. ערוך השלחן סוף או' י"ד.
פ״ט:נ״ז
א
זנ) שם בהגה. ונהגו עכשיו להחמיר שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר וכו' והאידנא נהוג גם בתבשיל של בשר ותבשיל של גבינה שלאחריו כאילו אכל בשר ובא לאכול גבינה ששוהין שש שעות ובאכל תבשיל של גבינה ובא לאכול תבשיל של בשר להצריך נט"י וקנוח והדחת הפה. וכן נוהגין אף בבשר עוף. כנה"ג בהגה"ט או' מ"ב. זב"צ או' ל"ד.
פ״ט:נ״ח
א
חנ) ומיהו הנוהגין שלא לאכול בשר אחר גבינה (קשה) אם לא בשיהוי שש שעות כדין הבא לאכול גבינה אחר בשר. בין תבשיל לתבשיל דהיינו בין תבשיל של גבינה לתבשיל של בשר בקנוח והדחת הפה ונט"י סגי ודוקא כשאין בתבשיל שום בשר בעין או גבינה בעין אלא שנעשה מרוטב של גבינה או של בשר אבל אם יש גבינה או בשר בעין דינו כדין גבינה ובשר עצמו וכן מנהגי לאכול אורז שנעשה ברוטב של בשר אחר תבשיל של גבינה בנט"י וקנוח והדחה הפה בלי שיהוי אעפ"י שמנהגי לשהות שש שעות בין גבינה לבשר. כנה"ג שם. זב"צ או' ל"ה.
פ״ט:נ״ט
א
טנ) שם בהגה. מיהו אם אין בשר בתבשיל רק שנתבשל בקדרה של בשר מותר לאכול אחריו גבינה. ומיירי הכא כשלא הודחה יפה דהוי קצת ממשו של איסור דאל"כ אף לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ"ט בר נ"ט כדלקמן רסי' צ"ה יעו"ש. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' כ"ד. בל"י או' ט"ו. מנ"י על התו"ח כלל ע"ז או' י"ג. שפ"ד או' י"ט. חכ"א כלל מ' או' י"ג. בי"צ בעמ"ז או' ט"ו. ערוך השלחן או' י"ג. זב"צ או' ל"ו.
פ״ט:ס׳
א
ס) ודוקא שאין נותן טעם ממשות בתבשיל אלא רק לחלוחית טוח על פניו אבל אם נותן הממשות טעם בתבשיל הוי כמו שומן. בל"י שם. בי"צ שם. זב"צ או' ל"ז וכתב ודלא כפ"ת או' ז' שהתיר.
פ״ט:ס״א
א
סא) אכל תבשיל שנתבשל בקדרה של בשר לא בעי קנוח ונטילה ומותר לאכול גבינה מיד. א"ר או"ח סימן קע"ג אות ד' ברכ"י בשיו"ב אות ל"ד. זב"צ אות ל"ח.
פ״ט:ס״ב
א
סב) יש נוהגין שהלשון לאחר שמלחוהו והדיחוהו כדין חוזרין לתת עליו מלח ומשאירין אותו כמה ימים שיתקיים ואח"כ מנפצים המלח שעליו ומיבשים אותו ומשתמשים בו למאכלי בשר ויהי היום בשלו ירקות בלי בשר ולקחו מהמלח הנז' ונתנו בירקות הללו מותר לאכול אחר אכילת ירקות האלו גבינה בסעודה אחת. ברכ"י בשיו"ב או' כ"ד. זכ"ל ח"ג חי"ד או' נ"ד שבאו' ב' זב"צ או ט"ל.
פ״ט:ס״ג
א
סג) שם בהגה. מיהו יש ליטול ידיו ביניהם וכו' אף ביום לכ"ע דיותר נדבק בידים מגבינה עצמה. כן הסכימו הפו' כמ"ש בתו"ח כלל ע"ז דין ג' ש"ך ס"ק ך'.
פ״ט:ס״ד
א
סד) שם בהגה. שמש המשמש בסעודה ונוגע באוכלין א"צ נטילה וכו' הש"ך תמה על מרן ב"י ועל מור"ם בדין זה ואחריו נמשך הפר"ח אבל הכו"פ יצא לישע מרן ומור"ם ותריץ יתיב יעו"ש. וגם הרב תורת יקותיאל האריך בזה להעמיד דברי מור"ם ומרן יעוש"ב. ברכ"י בשיו"ב או' ל"ה. ולכן העיקר כדברי מרן ומור"ה ז"ל. זב"צ או' מ"א.
פ״ט:ס״ה
א
סה) אם מאכיל אותו אחר יש להסתפק אם צריך נט"י ויותר נראה דדוקא במים הראשונים חייב ליטול אבל לא מים אמצעיים. תורת יקותיאל. ברכ"י שם או' ל"ו זב"צ או' מ"ב.
פ״ט:ס״ו
א
סו) ואם השמש אוכל ע"י אחר צריך ליטול ידיו. תורת יקותיאל. ברכ"י שם או' ל"ז זב"צ או' מ"ג.
פ״ט:ס״ז
א
סז) [סעיף ד'] מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר וכו' ואסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר. ואין דברי הרב אלא כשהיו מניחין הבשר והגבינה על המפה ואז יש לחוש שמא ידבקו זה בזה אבל מנהגינו להביא כל מאכל על השלחן בקערות אפי' יש שם לכלוכי בשר במפה מעולם לא יגעו זה בזה וכ"ת דחיישינן שמא תפול מידו הגבינה על לכלוכי הבשר אשר במפה או להפך זו חששא רחוקה היא ואין לחוש לה כלל. הילכך אפי' לצאת חומרת הרשב"א ז"ל בהפוך המפה לחוד סגי ובהסרת הפתיתין כדעת הירושלמי וכן נהגו. הרדב"ז ח"ב דפוס ויניציא סי' תשכ"א. פ"ת או' ח'.
פ״ט:ס״ח
א
סח) שם. וכ"ש שאסור לחתוך גבינה אפי' צוננת בסכין שרגילין לחתוך בשר. ואם חתכו הגבינה בסכין של בשר והיה הסכין מקונח שקנחוהו או הדחוהו יפה לשם נקיות מותרת שאעפ"י שכתב הש"ע דלחתוך גבינה צוננת בסכין של בשר צריך הסכין נעיצה בקרקע קשה עשרה פעמים ה"ד לחתוך לכתחלה אבל בדיעבד אפי' לא נעצוהו אלא קנחוהו שרי. ב"ד חי"ד סי' ל"ה. שו"ג מחו' או' א' זב"צ או' מ"ה. ועיין לקמן או' ע"ג.
פ״ט:ס״ט
א
סט) ואם הסכין אינו מקונח נוטל מן הגבינה כדי נטילה והשאר מותר דבצונן אינו אוסר אלא כדי נטילה והסכין מקנחו וחוזר למלאכתו. שו"ג שם. זב"צ שם.
פ״ט:ע׳
א
ע) שם בהגה. מיהו ע"י נעיצה בקרקע קשה שרי. ודין נעיצה דוקא עשרה דהיינו שנועץ וחוזר ונועץ עד עשרה פעמים כמ"ש לעיל סי' יו"ד סעי' ג' ולקמן סי' קכ"א סעי' ז' יעו"ש. וכ"כ ביה"ל או' ג' סולת למנחה שבסוף התו"ח כלל ע"ו דין ז' ברכ"י בשיו"ב או' מ"א וכתב ודלא כהרב חגורת שמואל דהתיר בפעם א' זב"צ או' מ"ו. וכ"כ לעיל או' ס"ח.
פ״ט:ע״א
א
עא) שם בהגה. מיהו ע"י נעיצה בקרקע קשה שרי. משמע דאם נעצו בקרקע קשה מותר לכתחלה לחתוך בו פת לאכול עם גבינה דלא כרש"ל דאוסר לכתחלה. ש"ך ס"ק כ"ב. פר"ח או' כ"ג. מיהו המנ"י על התו"ח כלל ע"ז או' י"ח כתב דגם דעת רש"ל כן יעו"ש.
פ״ט:ע״ב
א
עב) שם בהגה. מיהו ע"י נעיצה בקרקע קשה שרי. זה קאי אמ"ש שרוצה לחתוך גבינה בסכין של בשר אבל במ"ש שאסור לחתוך לחם וכו' לא צריך רק קינוח הסכין. ט"ז סק"ו. אמנם הש"ך בנה"כ כתב להשיג על דברי הט"ז דמבואר בהדיא בתו"ח כלל ע"ז דין ז' דאפי' לחתוך בו לחם לאכול עם גבינה צריך נעיצה. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י או' ע"ז להשיג עליו מדברי התו"ח הנז' וכן הרב תורת יקותיאל דחה דברי הט"ז הנז' ופסק דבעי נעיצה. וכ"פ הבי"צ או' ז' מיהו ההל"פ בסוף הסי' פסק כדברי הט"ז וכ"פ חכ"א כלל מ' או' י"ד. ערוך השלחן או' י"ז. וע"כ היכא דלא אפשר בנעיצה יש להקל כדברי הט"ז. וכ"כ המש"ז או' ו'.
פ״ט:ע״ג
א
עג) ומשמע דלחתוך גבינה אף ע"י נעיצה אסור. שפ"ד או' כ"ב. בי"צ בעמ"ז או' ל' ומיהו עיין לעיל או' ס"ח שכתבנו שע"י נעיצה שרי לכתחלה ובדיעבד שרי אף בלא נעיצה אם היה מקונח יפה יעו"ש ובאו' שאח"ז.
פ״ט:ע״ד
א
עד) שם בהגה. אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים וכו' ולפי המנהג אסור לחתוך גבינה בסכין של בשר אפילו על ידי נעיצה בקרקע כי כן החמירו על עצמם ליקח לגבינה סכין אחר דוקא. ט"ז סק"ז. ומשמע אבל לפום דינא שרי. ומיהו עיין לעיל או' ס"ח דמשמע דאף לפי המנהג בנעיצה שרי יעו"ש ונ"ל הטעם משום דס"ל דדבר זה לא נכנס במנהג דזהו ענין אחר שמכשירה ע"י מעשה והמנהג הוא למי שאפשר לו וכבר הזמין.
פ״ט:ע״ה
א
עה) שם בהגה. אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם שני סכינים וכו' והמדקדקים יש להם ג' סכינים אחד מיוחד לבשר ואחד לחלב והאחד לחתוך בו לחם לצורך האכילה. רש"ל פכ"ה סי' ח' כנה"ג בהגב"י או' ט"ז וכתב ומנהג נכון הוא. פר"ח או' כ"ד. לה"פ או' כ"ט. בל"י או' ך' ברכ"י בשיו"ב או' מ"ב. ערוך השלחן או' ט"ז. זב"צ או' מ"ז.
פ״ט:ע״ו
א
עו) שם בהגה. ונהגו לרשום של חלב וכו' ונותנין סי' חריצי חלב. לבוש. ל"ח פ"ק דחולין סי' כ"ח. כנה"ג בהגב"י או' ט"ו. מנ"י על התו"ח כלל ע"ז או' י"ט. מש"ז חו' ז' ברכ"י בשיו"ב או' מ"ג. זב"צ או' מ"ח.
פ״ט:ע״ז
א
עז) שם בהגה. ונהגו לרשום של חלב וכו' ואין לשנות המנהג שאם ישנה המנהג לחרוץ בשל בשר אע"ג שהוא יכירנו אחרים יבואו לטעות בו לאכול בו חלב כיון שרוב ישראל חורצין החולבת. לבוש. ל"ח שם. כנה"ג שם. מנ"י שם. מש"ז שם. ברכ"י שם או' מ"ד. בי"צ בעמ"ז או' ל"ב. ערוך השלחן שם. זב"צ או' מ"ט.
פ״ט:ע״ח
א
עח) והמוצא סכין חרוץ ברחוב היהודים ודאי של חלב הוא. מש"ז שם. ברכ"י שם או' מ"ה. בי"צ שם. ערוך השלחן שם. זב"צ או' ן'.
פ״ט:ע״ט
א
עט) וקערות קטנות וגדולות שבבית של בשר לבד ושל חלב לבד יעשו משני מינים להכירא שלא יתחלף וכן בכפות ומזלגות וכן כל הכלים או לעשות חריצים על של חלב וכן נהגו כל ישראל. ערוך השלחן שם.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ט
א
ואפי' של חיה זהו רק מנהג' כמו שכתב הרא"ש אבל מדינא מותר כמ"ש בפלתי ראי' מתוס'
ב
ו' שעות ולרמב"ם הטעם דתוך ו' שעות עדיין הרוב בשר בין שינים וע' פלתי מ"ש דלא תקשה לי' מגמ'
ג
ואם מצא אח"כ וכשמסירו א"צ להמתין מאז ו' שעות
ד
להדיח פיו וה"ה קנוח פה והרמ"א קיצר כ"כ אחרונים
ה
ובירך ברכת המזון ה"ה ברכה אחרונה במקום דלא בעי בה"מ דעכ"פ איכא סילק ממה שאכל ולא הוי כאוכל בכרך א':
ו
שעה א' פר"ח כתב דיש להם סמך מדברי זוהר ועיין פלתי שכתבתי דמזהר לא משמע כלל רק שעה וששה שעות תליא במחלוקת בא"ח סימן קפ"ד: ופר"ח דעתו בימי חורף ימים קצרים סגי בד' שעות מחצות היום עד ערב ועיין פלתי דכתבתי דליתא ואם באים לדקדק ירבה יותר מו' שעות לכן העיקר ו' שעות ואין להוסיף ולגרוע.
ז
ואין נזהרין הט"ז קרא תגר על מה שאין נזהרין וע' פלתי מ"ש דנכון עמם ואין כאן טעם להזהר:
ח
אם הוא בלילה ואם יש נר יפה כעין אבוקה לילה דינו כיום מהרש"ל ואחרונים
ט
בלילה ואם אכל בשר תחלה ונהגי מבלי להמתין ו' שעות מ"מ צריך רחיצה אפי' ביום דלמא נדבק דבר בידים וע' פלתי דהוכחתי זה מדברי תוס' ע"ש
י
לרחצם והביאו אחרונים משקין אין ראוי לו כ"כ ראב"ד ומהרש"ל מכשיר וע' פלתי דהבאתי ראי' מתוס' לדברי ראב"ד:
יא
חיה אע"ג דחיה דרבנן דומה לשל עוף מ"מ באיכתו דומה לשל בהמה וגם נדבק בידים ובפה כמו בהמה
יב
לא קנוח הב"י הביא בשם זוהר להחמיר לאוכל גבינה אחר עוף והפ"ח מתיר ואין דברי זהר נוחי' אבל מ"מ דברי ב"י אינו נוחי' רק בזוהר מיירי לאוכלו כאחד:
יג
ושומן של בשר אף דלא שייך בטעמו של הרמב"ם בשר בין שינים אסור משום לא פלוג וה"ה שומן של עוף:
יד
דינו כבשר ומרק בשר אם הוא צלול דינו כתבשיל ואם הוא עב יש לו דין בשר ב"י א"ח:
טו
שמש וכו' עיין אחרונים מה שעמדו בזה וע' מ"ש פלתי ליישב:
טז
אסור לחתוך דנ"ט בר נ"ט לכתחלה אסור וגם על הרוב קרוש ודבק איזה דבר בעין:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ט
א
אפי' של חיה ועוף כתב הרא"ש דכן נהגו אבל מדינא נרא' דלא ס"ל לתוס' ורא"ש כך דהם הקשו דלמא לא מוקי לי' לגמרא לאגרא דאמר מר עוף וגבינ' נאכל באפקורן דאכל תחיל' בשר עוף ואח"כ גבינ' ותירץ דא"כ משמע הא בשר בהמ' צריך קנוח הא אפילו המתנת ו' שעות צריך ע"ש ולא תירצו בקצור דאיך נאכל באפיקורן הא צריך ו' שעות ואיך שייך באפיקורן אלא ודאי דבעוף ס"ל לתוס' דא"צ ולכך הביאו כל ראיי' מדיוקא דבהמה:
ב
אם יש בשר בין שיני' בטור משמע לרמב"ם דנתן טעם להמתנתו' שעות משום בשר בין שינים משמע אח"כ חשיב לי' כמעוכל והקש' הפר"ח הא בגמ' שאל בשר בין שינים מהו והשיב לי' בשר בין שניהם וכו' ע"ש ונראה דמזה ראיי' וסמך לו' שעות דהא שיעור בין סעוד' לסעוד' ו' שעות והטעם והוא דבתוך כך אין תואב לאכול אבל כשיעברו ו' שעות תואב לאכול כמבואר בא"ח שיעור עיכול וזהו שאלת הגמ' בין שיני' מהו עד כמה הזמן להמתין שיהי' כמעוכל והשיב לי' מקרא דכתיב הבשר עודנו בין שניהם וכו' ובתהלים נאמר לא זרו עוד מתאותם עוד אכלם בפיהם ש"מ דעדיין לא נתעכלה וכ"כ במדרש טרם נתעכל' האכיל' והוא כמבואר בא"ח שאין תאב לאכול הרי דהך שיעור דבש' בין שיני' הוא שיעור טרם עיכול האכיל' דאל"כ איך קאמר הקר' סתם שהבשר בין שניהם דמשמע זמן מאוחר הא הי' תיכף קודם עיכול וע"כ צ"ל דזה וזה אחת היא דכל זמן העיכול קרוי בשר ואח"כ לא וא"ש וברור:
ג
אחר אכילת בשר שעה א' הפר"ח דעתו ליתן טעם למנהג הזה מזוהר דקאמר מבלי לאכול שעתא חדא וזה אינו דלשון שעתא כוונתו עת חדא ואינו נגדר בשעות העולם רק עת ומצהרי' עד ערב קרוי ג"כ שעתא חדא אבל נראה דזהו אם להמתין שעה חדא או שש שעות נחלקו בענין עיכול כי עיין בא"ח סי' קפ"ד במ"א ס"ק ט' דתחלת עיכול הוא לערך שעה וחומש והוף עיכול ששה שעות והמקילים חשבו דהוי כשיעור תחלת עיכול לענין בהמ"ז דתו א"צ לברך בהמ"ז א"כ אף לענין זה כבר נתעכל והלך לו ולכך מותר לאכול וכמעט מסתברין טעמי' והמחמירי' הולכים בתר סוף עיכול והוא ששה שעות כמ"ש המ"א שם ולכך צריך המתנה ששה שעות וזה ברור: וכאן למדנו דבעינן ששה שעות גמורים ולא כדעת הפר"ח לומר בימי' קצרי' ואוכל בחצות דיכול לאכול לעת ערב גבינה דהא הוי בין סעודה לסעודה דלפמ"ש בעינן שיעור עיכול. וגם מה הגיד לו דבחורף באכל בחצות דזמן סעודה תיכף בערב ודאי דאוכלין כאשר עברו כמה שעות בלילה וכי העיכול או הטעם הבשר עבר בחורף וימי' קצרים ביותר מימים ארוכים ואין בזה ממש ובאמת אדרבה יש פתחון פה להחמיר דהא שעה ד' זמן סעודה לכל ומכל מקום אין אוכלים רק לעת ערב כדאמרינן בריש ברכות זמן ק"ש משעה שהעני נכנס לאכול וכו' ובשבת וכי שרי הימיינהו לא מטריחינן ליה וה"מ דהיה אוכלים לעת ערב א"כ המוני עם ממתיני' בי' סעודה לסעודה ח' שעות ואיך יתכן דתלמוד חכם יהיה מקדימי' הסעודה לבלי להמתין רק ו' שעות ומהסברה שהם ממעטי' ואינם אוכלים רק שתי שעות בלילה כי צריכים להתפלל ערבית ושהי' אח"כ שעה א' והרי זה מכוון לכפי שיעור רוב הבריות וח"ו שת"ח יהי' יותר ממהרים לאכול מן המוני עם אולי אפשר לפי דעת הרמב"ם בח"מ ס"ס ו' משמע דת"ח שעה שביעית אוכלים רק מתחילים סוף ששה וא"כ אם אוכלים שביעית ולערב בגמר ששה הרי כאן רק ה' שעות אבל זה דוחק ובפרט לפמ"ש המחבר שם בח"מ דאוכלין בששה ולכן אין להקל כלל ואדרבה לפמ"ש יש מקום להחמיר עד שעה שמנה:
ד
אבל אין נזהרין בזה והט"ז קרא תגר ואני לא הבנתי טעם האוסרים דכל ענין שאין לאכול בשר וגבינה ביחד משום היכרא דלא יאכלו בשר וחלב כאחד ומה בכך דמתכוין לברך כדי לאכול גבינה אח"כ סוף כל סוף איכא היכרא ואדרבה אם דעתו באמ' רק שמברך כדי לאכול גבינה הרי היכרא ביותר ואיך יאכל כאחד ואף הוא א"י לאכול אם לא בהפסק בהמ"ז לכן לא ידעתי מה חומרא יש בזו:
ה
וצריך וכו' ע' ש"ך ס"ק יו"ד דהביא דעת ראב"ד דפוסל משקין והרש"ל מכשיר ולשון דברי התוס' בד"ה עוף דכתבו לשיטת ר"ת דא"צ להמתין מסעודה לסעודה היינו בלי קנוח ונטילה וכו' וקש' בשלמא הא לא קשי' דהא בסעודה שני' הוצרך ליטול ידיו בלא"ה לאכילה דזהו באמת דלא נטל ידיו ולכך לא אכל עד סעודה אחרת ובאמת אז נטל ידיו אבל קשה הא בסעודה ראשונה בעת ברכת המזון היה הוצרך ליטול מים אחרונים וא"כ כבר היה לו נטיל' ודוחק לומר דסעוד' דאיירי היינו פת בכסנין וכדומה דא"צ נטיל' דאין זו קרו סעודה ואי קבע עלי' צריך לברך ואף מים אחרונים צריך וע"כ צ"ל דרגילים הי' ליטול במים משקין וכדומ' להעביר מלח סדומית וזהו אינו מועיל למים אמצעים בין בשר לגבינה להעביר שמנוני' ודברי הראב"ד מוכרח ואפשר דמזה יליף הראב"ד ודוק: ונראה הא דמחלקינן בין יום ללילה היינו בגבינה תחלה אבל בבשר תחלה לאותן שאינם ממתינים ו' שעות אף ביום צריך רחיצה. ובזה יובנו דברי ר"ת דכתב אכל בשר תחלה אסור לאכול אחריו גבינה אם לא בהדחה וקנוח אבל אכל גבינה תחל' א"צ לא נטילה ולא קנוח ותמה המהרש"א הא נטילה אמרינן לר"ת צריך אפי' גבינה תחלה ולפמ"ש ניחא דר"ת אמר לקושטא ולמסקנא דביום א"צ נטיל' ה"מ אם אכל גבינה תחלה אבל בשר תחלה לעולם צריך נטילה דלא ימלט דנדבק איזה דברים בידים. וכן נראה במרדכי דכתב וז"ל אחר הקושי' דמה פריך לר' יצחק הא אכל תחלה גבינה ואח"כ בשר וצ"ל דלענין נטילה אין חילוק בין בשר או גבינה תחלה ולהכי פריך ליה ולגבי קנוח הפה הוא דיש חילוק אי נמי הכא מיירי ביממא עכ"ל ופירושו של הך הוא הדבר שכתבתי לעולם בין בשר וגבינ' תחלה לא לבד בקנוח אף בנטיל' יש הבדל והוא ביממא דשם אין צריך ובבשר תחלה צריך והן הן דברי ר"ת בתו' ומיושב קושי' מהרש"א:
ו
ומיהו שמש וכו' הש"ך והאחרונים תמהו דזה לא נאמר רק בנטילת ידים לסעודה ולא לענין מים אמצעים ונראה דהב"י ח"ו לא היה טועה בזה רק ס"ל דלא מצינו בשום דוכתי דתקנו בנוגע בבשר בעלמא שלא יגע בגבינה עד שיטול ידיו ואי ס"ד זה א"כ מה זה שאמרו באכל בשר שצריך נטילה לגבינה הלא אפי' נוגע בעלמא צריך נטילה אלא ודאי דלא תקנו רק באוכל דידיו מלוכלכת ביותר וגם באכילה יותר חששו בהרחקה יתירה וא"כ אין צריך לפנים השמש שהוא רק נוגע בעלמא דמותר רק דלא תימא דגזרו דלמא יאכל וע"ז מביא ראי' דהא חזינן בנטילת ידים דלא גזרו כן ש"מ דלא גזרו וא"כ אף בזה אין לגזו' והדרן לכללן דמהכ"ת נאסור בנגיע' מה דלא מצינו כלל זה נ"ל כוונת רבינו ב"י:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ט
א
שש שעות. עיין ש"ך אם לועס לתינוק תבשיל שיש בו שומן לכאורה לכל הפירושים אין צריך להמתין דמושך ליכא כיון דלא אכל ובין שינים ליכא אלא דמ"מ כתב הפמ"ג דיש להחמיר להמתין שש שעות משום לא פלוג ולא לפרוץ גדר:
ב
אין נזהרים בזה. עבה"ט סוף ס"ק ג' בשם ט"ז ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף ק"ה שחולק עליו והעלה שאין למחות ביד המקילין שהביא רמ"א ז"ל דיש להם על מה שיסמכו ע"ש:
ג
שש שעות. עבה"ט של מהרי"ט ז"ל אם הם שעות זמניות. ועיין כו"פ ופמ"ג ובחכמת אדם שהסכימו לדעת הכנה"ג דאינם זמניות ע"ש וכן המנהג. [ועיין בתשובת ח"ס סימן ע"ג דחולה השותה מימי חלב לרפואתו אפילו הוא רק חולה קצת א"צ להמתין אחר אכילת בשר יותר משעה ואחר שכבר בירך ברהמ"ז ישתה וירוח לו ע"ש]:
ד
שיעיין. עבה"ט בשם פר"ח ובפמ"ג כתב דנכון להחמיר בדבר שאין בו טורח ע"ש:
ה
שילעוס פת. וכתב הפרי תואר אות ז' דהקינוח הוא שיבלע דוקא לא שלועס ופולט ע"ש ומיהו לכתחלה בלא"ה צריך לבלוע ואסור לפלוט משום הפסד אוכלין עיין בא"ח סי' קע"ב:
ו
ותמרי וירקי. ע' כה"ג. בהגהת הטור אות כ"ח די"א שאר פירות נמי לא והעלה דבשאר פירות הוי קינוח ע"ש:
ז
בקדרה של בשר. עבה"ט בשם הש"ך ונראה דר"ל אפילו אם אין ס' נגד הטוח בעין שעפ"י הקדרה דאל"כ הדק"ל. ולפ"ז פשיטא דתבשיל שהושם בו מעט שומן מותר לאכול אחריו גבינה אף אם לא היה ס' נגד השומן [כעת ראיתי בס' בל"י ס"ק ט"ו שכתב על דברי הש"ך וז"ל ונראה לי דוקא שאינו נותן נועם ממשות בתבשיל רק לחלוחית טוח על פניו אבל אם נותן הממשות טעם בתבשיל הוי כמו שומן עכ"ל ולפ"ז בתבשיל שיש בו שומן ואין בתבשיל ס' נגדו אין להקל וע"ל סק"א] ומ"ש הבה"ט ולא אבין כו' עיין פמ"ג מ"ש בזה ליישב:
ח
על מפה. עיין מ"ש רדב"ז ח"ב סי' תשכ"א שכתב שאין דברי הרב אלא כשהיו מניחין הבשר והגבינה על המפה ואז יש לחוש שמא ידבקו זה בזה אבל מנהגינו להביא כל מאכל על השלחן בקערות כו' הלכך אפי' לצאת ידי חומרת הרשב"א ז"ל בהפוך המפה לחוד ובהסרת הפתיתין סגי וכן נהגו ע"כ דבריו עיין שם:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
פ״ט
א
(סימן פ"ט ש"ך סק"ה) אם לא סילק ובירך אפי' כל היום ולזה הסכים המג"א (סימן קצ"ו ססק"ה):
ב
(ס"א בהג"ה) אחר אכילת בשר לגבינה. אפשר דדייק בזה דלאחר אכילה הוא דמחמירין אבל אחר לעיסה בלא"ה יש מתירין לגמרי אין ממתינים שש שעות:
ג
(סעיף ג' בהג"ה) ויש מצריכים נטילה. משמע בלא קנוח והדחה ומה דכתב הרמ"א שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר היינו גבינה בעין אבל תבשיל של גבינה אחר תבשיל בשר מותר בנטילה לחוד אולם בת"ה כפי"מ דביאר המנ"י אות י' דעתו שם בתבשיל של בשר ואח"כ תבשיל של גבינה בעי' גם קנוח והדחה ובהיפוך תחילה של גבינה ואח"כ של בשר סגי בנטילה ובמנ"י שם אות י"א כתב בשם רש"ל ועתה נהגו איסור אפילו בתבשיל גבינה אחר תבשיל בשר וקשה להקל ולהתי' בפניהם בסילק ובירך עכ"ל:
ד
(ש"ך סקי"ט) דהוי נ"ט בר נ"ט. לענ"ד י"ל דנ"מ אפי' בשלו חומץ דחריף בקערה של בשר דאין בו משום נ"ט בר נ"ט אפ"ה מותר לאכול גבינה אחריו:
ה
(ט"ז סק"ו) ולדידן א"צ לזה. לא הבינותי הא קיי"ל סי' קכ"א דאסור לחתוך בסכין עובד כוכבים בלא נעיצה אפי' צונן וא"כ מ"ש סכין איסור ומ"ש סכין בשר לחתוך בו לחם אם לא מטעם נ"ט בר נ"ט וגם בזה יש לדון טובא דהא משמעות הפוסקים דבלא נעיצה נשאר הטוח על הסכין וא"כ נדבק על הלחם ולא מקרי נ"ט בר נ"ט גם אסור לעלות דגים בקערה בשר לאכול בכותח ע' ט"ז (סי' צ"ה סק"ד) ואמאי שרינן הכא לכתחלה לחתוך הלחם לאכלו בחלב וצ"ע:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ט:א׳
א
אפילו של חיה ועוף. כלומר שהם מדרבנן וכמ"ש בסימן פ"ז:
פ״ט:ב׳
א
עד שישהה כו'. ז"ל הטור ובתוך השש שעות אפי' אין בשר בין השינים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפ"ז הטעם אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק א"צ להמתין דכיון שלא אכלו אינו מוצא טעם והרמב"ם נתן טעם לשהייה משום בשר שבין השינים והלועס לתינוק צריך להמתין וטוב לאחוז כחומרי שני הטעמים עכ"ל ונתבארו דברי המחבר והעט"ז כתב בתוך הזמן אפילו אין בשר בין השינים אסור לפי שהבשר מוציא שומן ומוציא טעם עד זמן ארוך ולפיכך אם לא אכלו אלא שלעסו לתינוק צריך להמתין אע"ג שלא אכלו מ"מ טעם הבשר נשאר לו בפיו ומשך לו טעם שומן כאלו אכל עכ"ל ודבריו תמוהין:
פ״ט:ג׳
א
ומסירו. כתב הר"ן) דא"צ שהייה ו' שעות מאותו זמן שמסירו אלא מאכילה וכתוב בת"ח כלל ע"ו דין א' דה"ה לענין המנהג בהמתנת שעה:
פ״ט:ד׳
א
צריך להדיח פיו. והר"ן כתב שצריך קנוח הפה ולא הזכיר הדחת הפה וכן העתיק בב"י בא"ח שם ובת"ח והיינו דאזיל לטעמיה דס"ל בעלמא דלא בעינן הדחת הפה אבל לדידן דבעינן הדחת הפה וכמ"ש הט"ו בסעיף ב' ה"ה הכא ולזה כתב הרב צריך להדיח פיו ופשיטא דבעי נמי קנוח אלא שקיצר בלשון. נ"ל:
פ״ט:ה׳
א
וי"א כו'. טעם פלוגתתן דאיתא בש"ס פכ"ה דאחר בשר אסור לאכול גבינה עד סעודה אחרת ודעת סברא הראשונה דהיינו מכדי זמן סעודת הבקר עד סעודת הערב שהוא ו' שעות וסברת הי"א דמיד כשסילק ובירך מיקרי סעודה אחרת וכ' מהרש"ל שם דלכ"ע אם לא סילק ובירך אפי' כל היום כולו אסור דהא בעינן סעודה אחרת והרבה בני אדם מקילין בזה וטעות הוא בידם עכ"ל ומ"ש הרב בהג"ה אבל בלא ברכת המזון לא מהני המתנת שעה הוא לאו דוקא דאה"נ דכל היום כולו אסור עד שסילק ובירך:
פ״ט:ו׳
א
ובירך ברכת המזון. נראה דאם אכל בשר בלא סעודה צריך לברך ברכה אחרונה מקודם ובלאו הכי לא הוה סילוק:
פ״ט:ז׳
א
צריך לנקרו ולהסירו. וכבר נתבאר בס"ק ד' דצריך הדחה וקינוח הפה אבל ודאי אם לא מצא בשר בין שיניו דהמנהג בהמתנת שעה סגי אפי' בלא קינוח והדחה וכ"כ באו"ה שם ד"ד ומביאו בת"ח לפסק הלכה וכ"נ ומ"ש הרב די"א מיד אם סילק ובירך מותר ע"י קינוח והדחה משמע דקינוח והדחה מיהא בעי היינו אם בא לאכול מיד אחר שסילק ובירך ודברי הל"ח (דף רי"ח ע"א) אינם מובנים לי בזה:
פ״ט:ח׳
א
וכן נכון לעשות. וכ"כ מהרש"ל דכן ראוי לעשות לכל מי שיש בו ריח תורה ע"ש:
פ״ט:ט׳
א
ובלבד שיעיין ידיו. וכתב רי"ו דה"ה בלילה אם יש לו נר יפה א"צ נטילה ומביאו ב"י בא"ח שם ונראה דדוקא נקט נר יפה אבל בסתם נר צריך נטילה כדמשמע בש"ס ופוסקים ומהרש"ל שם סי' י' פי' יותר נר יפה כעין אבוקה מיהו הטור כתב בשם הר"ף שיש לרחצם אף ביום לפי שלפעמים הגבינה שמינה ונדבקת בלחלוחית הידים ולאו אדעתיה וכן דעת האחרונים וכ"כ העט"ז דכן נוהגין:
פ״ט:י׳
א
צריך לרחצם. וכתב ב"י בא"ח סימן קע"ג וז"ל כתוב בספר א"ח בשם הראב"ד דכל הדברים הנוהגים באחרונים נוהגים באמצעים שבין גבינה לתבשיל בין להקל בין להחמיר חוץ משפשוף בגופו או בכותל או בהיסח הדעת שפוסלים באמצעים ואינם פוסלים באחרונים מפני שעדיין רוצה לאכול וידיו צריכות שימור וחוץ מניגוב הידים שאף האמצעים צריכין ניגוב כראשונים וחוץ משאר משקים שאינם כשרים לאמצעים מפני שהן שמנים וצחים ואינם מנקין את השומן ואת המאכל עכ"ל וכ"כ בת"ח שם אבל מהרש"ל שם חלק וכתב מאחר שכל המשקים כשרים למים אחרונים לנקות הזוהמא כ"ש שמנקין ומעבירין לחלוחית המאכל עכ"ל. ואין כדאי בסברא זו לדחות דברי הראב"ד והנמשכים אליו ובפרט להקל בדבר שאין בו טורח כלל. ודין מים אחרונים עיין בא"ח סימן קפ"א:
פ״ט:י״א
א
וצריך לקנח פיו ולהדיחו. וכתבו הגה"מ בשם מהר"מ שא"צ לדקדק בקנוח פה והדחה אלא איזה מהם שירצה יקדים ע"כ ומביאו ב"י שם:
פ״ט:י״ב
א
חוץ מקימחא. כ"כ הטור ומשמע דבכל קימחא לא הוי קינוח וכן משמע באשיר"י וכל הפוסקים ותימא על מ"ש בטא"ח חוץ מקימחא דשערי ועוד דבש"ס ר"פ כ"ה (דף ק"ה ע"א) משמע להדיא דבכל קימחא אסור ע"ש והדבר פשוט שט"ס הוא בטור שם ובלבוש שם לא הרגיש בזה וכתב כלשון הטור שם:
פ״ט:י״ג
א
ואח"כ ידיח פיו. לאו דוקא דה"ה אם מקדים ההדחה וכמ"ש בס"ק י"א וכ"כ הב"י עצמו בא"ח שם על לשון הטור שהוא כלשון המחבר:
פ״ט:י״ד
א
בבשר בהמה והיה. ואף על גב דחיה מדרבנן כיון שבשרה דומה לשל בהמה החמירו בה:
פ״ט:ט״ו
א
שכל שהגבינה קשה. ומן הסתם אם היא ישנה ו' חדשים חשיבה קשה והכי איתא בת"ח שם די"ב:
פ״ט:ט״ז
א
אין אוכלין כו'. וכתוב בספר מצרף לחכמה דף כ"ז ע"א דלפי מה שנתבאר בסעיף ח' דאחר אכילת בשר נוהגין להמתין שעה א' א"כ אפשר דגם הזוהר מודה שלא אסר רק בסעודה חדא ובשעתא חדא ודוק עכ"ל ולישנא דהזוהר פרשת משפטי' הכי משמע ע"ש:
פ״ט:י״ז
א
מיהו טוב להחמיר. ומהרש"ל שם קרא תגר על המחמירים שהוא כמו מינות ואמר דוקא מהר"מ שבא מכשול לידו פעם א' החמיר אבל מי שלא בא לידו תקלה לא יכול להחמיר ע"ש שאין דבריו מוכרחים ואדרבה בדברי מהר"מ שם משמע איפכא ע"ש ודוק:
פ״ט:י״ח
א
ושומן של בשר וכו'. ואפילו שומן של עוף דינו כשומן ממש כ"כ בת"ח שם ד"ד בשם המרדכי והגהת ש"ד וכ"פ בסימני ת"ח שם:
פ״ט:י״ט
א
מיהו אם אין בשר כו' מותר. לקמן ריש סי' צ"ה יתבאר דאפי' לאכלו עם גבינה מותר דהוי נ"ט בר נ"ט ונראה דהא דאשמועינן הכא דמותר לאכול גבינה אחר כך היינו אפילו נתבשל בקדרה שלא הודחה יפה דהוי קצת ממשות של איסור דבכה"ג אסור לאכלו עם גבינה כמבואר לשם ושרי הכא:
פ״ט:כ׳
א
מיהו יש ליטול ידיו ביניהם. אף ביום לכ"ע דיותר נדבק בידים מגבינה עצמה כן הסכימו הפוסקים כמ"ש בת"ח שם דין ג':
פ״ט:כ״א
א
שמש המשמש כו'. כ"כ גם הב"י בשם רש"י פ' כ"ה (דף ק"ז ע"ב) ובאמת לא דקדקו כלל דרש"י לא איירי התם אלא לענין נ"י הראשונים לאכילה והוא פשוט בש"ס שם ומוסכם מכל הפוסקים כמו שנתבאר בא"ח סימן קס"ג שאין המאכיל צריך נ"י אע"פ שנוגע אבל מים אמצעים בין תבשיל לגבינה או איפכא דטעמא הוא דנדבק בידים פשיטא דאין חילוק בין אוכל לנוגע ולא לישתמיט חד מהפוסקים לפלוגי בהכי:
פ״ט:כ״ב
א
מיהו ע"י נעיצה בקרקע קשה שרי. משמע דאם נעצו בקרקע קשה מותר לכתחלה לחתוך בו פת לאכול עם גבינה וכן משמע מדברי הא"ח והכל בו שם וכ"כ בת"ח שם ד"ז להדיא ומהרש"ל פ' כ"ה סימן ח' אוסר לחתוך בו פת לאכול עם גבינה אף אם נעצו דלא התירו נעיצה אלא אם אירע במקרה שחתכו בסכין בשר או איפכא שצריך נעיצה להכשירו מן האיסור משא"כ בכה"ג עכ"ד וקשה דהא קי"ל דאם חתך לפת בסכין של בשר שנתבטל טעמו בלפת שמותר לחתוך בו אפילו צנון לאוכלו בכותח כדלקמן ס"ס צ"ו וכמ"ש מהרש"ל עצמו שם סימן ס"א וכ"ש שאר דברים שאינם חריפים והא ודאי דנעיצה עדיף טפי מחתיכת לפת וע"ק שהרי בש"ס סוף עבודת כוכבים ובכל הפוסקים איתא להדיא דאפילו בסכין של עובד כוכבים מותר לאכול צונן לכתחלה ע"י נעיצה ולקמן ס"ס קכ"א מבואר דאפילו לחתוך בו דבר חריף סגי בהכי מיהו י"ל בזה דכיון דהסכין הוא של עובד כוכבים שנאסר כבר א"כ הנעיצה מיחשב להכשירו מן האיסור וכל זה מדינא אבל כבר נהגו כל ישראל להיות להם ב' סכינים וכמ"ש הרב בהג"ה ובשעת הדחק שאין לו סכין אחר מוקמינן לה אדינא ועמ"ש הב"ח בזה ולפעד"נ כמ"ש:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ט
א
עד שישהה שש שעות. יש בזה ב' טעמים הא' שהבשר מוציא שומן ומושך טעם עד זמן ארוך ולפ"ז מי שלא אוכל אלא לועס לתינוק אינו צריך להמתין וטעם ב' הוא טעם הרמב"ם משום בשר שבין השינים דמקרי בשר עד שש שעות ואח"כ הוי כמעוכל ולפ"ז גם הלועס חייב להמתין רק יש קולא בבשר שבין השינים שאחר ו' שעות וקי"ל להחמיר כשני הטעמים:
ב
אחר אכילת הבשר שעה אחת. ז"ל מהרא"י בזה רבים עושים פשרה מדעתן להמתין שעה אחת אחר הסעודת בשר וסילקו ובירכו ואוכלין גבינה אע"ג דלא אשכחן רמז לשיעור זה מ"מ מי ימחה בידם הואיל והתו' וראבי"ה מתירין (פי' זהו דעת הי"א דא"צ להמתין ו' שעות שהביאו רמ"א בסמוך) אבל הצנועים מושכים ידיהם מסעודת שחרית לערבית גם נוהגים העולם דאין חילוק בזה בין עוף לבהמה ורש"ל פ' כ"ה סי' ט' תמה על זה למה נהגו להקל בזה נגד הרי"ף ורמב"ם שהצריכו לכל הפחות ו' שעות וכ' ש"ד שנוהגים כרמב"ם ולא כתו' דמתירים ומ"מ גם סילוק ובירך בעינן דאל"כ אפילו המתין כל היום אסור וכתב עוד ואם אי אפשר למחות ביד בני אדם שאינן בני תורה אבל בבני תורה ראוי למחות ולגעור בהם שלא יקילו פחות משש שעות ע"כ והוא האריך ובלבוש כ' דהך המתנת שעה שזכר רמ"א הוא מדברי סמ"ג והוא ט"ס שלא כתב שום פוסק כן רק מהרא"י ואו"ה כתבו שהעולם נוהגים כן אבל לא דדינא הכי ודבר פשוט הוא דמי שנוהג בקולא זו להמתין שעה אחת שצריך ג"כ לקינוח והדחה כמו שהוזכר בדברי י"א של רמ"א שמזה נמשכה הקולא הזאת:
ג
אבל אין נזהרין בזה. לא ידעתי במה סמכו בזה דהא עיקר הקולא הוא דס"ל כהי"א שזכר רמ"א שהוא דעת התו' וראבי"ה כמ"ש לעיל בשם מהרא"י ושם הוזכר בפי' בתו' בלשון זה אלא אפי' לאלתר אם סילק ובירך שפיר דמי עכ"ל משמע דלא מהני ברכת המזון אלא כשכבר סילק עצמו מן הסעודה של בשר ואלו כאן לא סילקו עצמם מן האכילה אדרבה מכינים עצמם לאכילה אחרת וא"כ ברכת המזון לא מהני כלום נמצא שאין להם על מה שיסמוכו ועושים נגד דברי התלמוד לפי כל הדעות והירא דבר ה' יחדיל עצמו מלישב עם שאינן נזהרין בזה במסיבה אחת:
ד
ויש מחמירין אפי' בבשר אחר גבינה. פי' להמתין שש שעות ושיעור גבינה קשה שזכר רמ"א היינו שעברו עליה ו' חדשים או שהיא מתולעת כ"כ או"ה וכתב שם דאין איסור בבשר אחר גבינה דדוקא טעם בשר שבפה מאחר שעיקרו נקרא בשר שייך למגזר בו אטו בשר בחלב מ"מ מצד חסידות יש ליזהר ע"כ ונלע"ד (דאפי') לטעם הרמב"ם שזכרתי בריש הסימן שבאכילת גבינה אחר בשר הוא משום בשר שבין השינים אבל בטעם שמושך מן הבשר שבפה לא איכפת לן אפשר לומר כאן בכל גבינה לית איסור לאכול בשר אחריה דגם בבשר שבין השינים לא הוי קרינן ביה בשר אי לאו דגלי לן קרא הבשר עודנו בין שיניהם כדאיתא בגמרא מ"ה בגבינה שבין השינים לא הוי גבינה כלל ולטעם שזכרתי שהוא משום שומן פשיטא יש לאסור גם בגבינה מותלעת שטעם שלה נמשך בפה זמן רב א"כ יש להחמיר אבל נלע"ד דדוקא בגבינה מותלעת יש להחמיר כן והוא מדינא מטעם שזכרנו אבל בגבינה ישינה ואינה מותלעת ולא נעשה מחלב אשר הועמדה בקיבה כדי להקפיא החלב רק נעשה מחלב בעלמא ונתייבשה או אוכל חמאה אין להחמיר בזה יותר מקינוח וניקור שינים והדחת פה וידים כי אם מי שנוהג בתוספת פרישות וזהירות כן נלע"ד.
ה
ושומן של בשר כו'. וכתוב בת"ח כלל ע"ז בשם הגהת ש"ד דאפי' בשומן אווז יש להחמיר כן ובב"י בא"ח סי' קע"ג כתב בשם הגה' מיימון דמרק של בשר יש לו דין בשר ורבי' יונה פ' אלו הדברים כתב דיש לו דין תבשיל של בשר הואיל והוא צלול אבל אם הוא עב כמו ירקות יש לו דין בשר:
ו
מיהו ע"י נעיצה כו'. זה קאי אמ"ש שרוצה לחתוך גבינה בסכין של בשר אבל במ"ש שאסור לחתוך לחם כו' לא צריך רק קינוח הסכין כדמשמע בב"י במ"ש בשם א"ח בשם רבי' שמשון ושם כתוב הטעם דהוה נ"ט בר נ"ט ולדידן א"צ לזה שהרי מבואר בסי' צ"ו דדוקא בדבר חריף אמרינן דבולע משום דוחקא דסכין:
ז
אבל כבר נהגו כו'. נראה כוונתו דלפי המנהג אסור לחתוך גבינה בסכין של בשר אפי' ע"י נעיצה בקרקע כי כך החמירו על עצמם ליקח לגבינה סכין אחר דוקא אבל מ"מ לחתוך בו לחם לאכול גבינה בזה שפיר יש לנו לסמוך אמה שמקנחו תחלה כנלע"ד פשוט:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ט
א
(סימן פ"ט סעיף ב') צריך לקנח פיו ולהדיחו. וז"ל הטור יש נוהגין לשרות פת ביין או במים ולאכלו והוא עולה בשביל קינוח והדחה. ויותר טוב להיות כל א' בפ"ע עכ"ל. ועיין סי' קט"ז ס"ג בהג"ה לענין רחיצת ידי' והפה בין דג לבשר וה"ה הכא:
ב
(שם ס"ג בהג"ה) שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כמו אחר בשר עצמו. בד"מ מוכח דלאו דוקא גבינה עצמה אלא אפי' תבשיל של גבינה אחר תבשיל של בשר נהגו להחמיר וכ"כ מהרש"ל. אבל מדברי הג"ה בסמוך לא נראה להחמיר בזה. וכ"כ המ"י כלל ע"ז ובס' א"ז בא"ח סי' קע"ג שזהו דעת הג"ה דמהני קינוח והדחה:
ג
(שם) מיהו אם אין בשר בתבשיל רק שנתבשל בקדירה של בשר מותר לאכול אחריו גבינה. כתב הש"ך לקמן ר"ס צ"ה יתבאר דאפי' לאכלו עם גבינה שרי דה"ל נ"ט בר נ"ט דהיתרא ונראה דאתי לאשמועינן אפי' אם אין הקדירה רחוצה יפה ע"ש. וכתב א' מהאחרונים ס"ק י"ד. ולא אבין הלא לרמ"א שם אסור. וכבר הקדימוהו המ"י וס' א"ז שם וי"ל דהש"ך מדייק מהב"י שהוא מקור דין זה שכתב הג"ה דלדידי' שרי לכתחילה נ"ט בר נ"ט ומאי אתא לאשמועינן בזה. ותירץ דאתי לאשמועינן אפי' אם הקדירה אינה רחוצה וא"כ ה"ה לדידן וכ"מ בפמ"ג. וצ"ל דאיירי אפי' בדידעינן שלא היה ס' נגד השומן דאי מסתמא הא אמרי' שהיה ס' כמ"ש המ"י וא"כ אכתי מאי למימרא. ומיהו מלשון הב"י בא"ח סי' קע"ג משמע דלדברי האוסרי' קאמר מדמסיים ואם מותר לאכלו עם גבינה כ' ר' בי"ד סי' צ"ה. וכן בס' א"ז מחמיר ועיין בס' בל"י שכתב דאם נותן הממשות טעם בתבשיל אסור:
ד
(שם סעיף ד') אסור לאכול גבינה על מפה שאכלו בה בשר. נראה דעל מפה ארוכה מותר לאכול מצד א' בשר ומצד הב' גבינה. וראי' ממ"ש המחבר לעיל סי' פ"ח גבי ב' אנשים שאוכלין זה בשר וזה גבינה על מפה א' דאם יש היכר ביניהם שרי. ועוד ראי' מהש"ס דפ" כה"ב (דף ק"ז) וכן כתב הט"ו ר"ס צ"א צורר אדם בשר וגבינה במטפחת א' ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. וק"ל:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
פ״ט
א
אחר אכילת הבשר שעה. עבה"ט ועיין תו"מ בשם פר"ח ועיין בגן המלך אות קנ"ד דעתו שלעולם משערין לפי הזמן ולעולם צריך להמתין רביע היום ובקיץ שהיום ארוך ימתין הרבה ובחורף ימתין מעט ע"ש ובאמת לא נהגו כן רק ממתינין ששה שעו' דהיינו חלק רבע מעל"ע בין בקיץ בין בחורף ובמקום שיש מיחו' חולי יש לסמוך על הפר"ח:
מטה יהונתן על שלחן ערוך יורה דעה
פ״ט
א
(סימן פ"ט סעיף א' בהגה"ה) וי"א דא"צ להמתין ו' שעות רק כו'. ומותר ע"י קנוח והדחה והא דצריך אפילו אחר בה"מ קינוח והדחה יש להוכיח כן מד"ת פ' כ"ה ד' ק"ז ע"ב ד"ה עוף וגבינה שכ' שם וז"ל תימא האיך פריך מגבינה א"ב לבשר אחר לגבינה וי"ל דהכי פריך דדברי אגרא משמע עוף וגבינה נאכל באפיקורן בלי נ"י ובלי קינוח אבל בשאר בשר בעי נ"י וה"ד אי בשר תחלה אפילו בנ"י וקינוח הפה לא סגי עד סעודה אחריתי אלא לאו אגבינה תחלה עכ"ל וא"כ ע"כ צ"ל דס"ל לתוס' דאף בסעוד' אחרת נמי צריך קינוח דאל"כ הל"ל לא משכחת לי' קינוח והדחה א"ו דאף בגבינה א"ב נמי צריך קינוח והדחה כמ"ש הרמ"א שם אבל בלי בה"מ בודאי לא מהני המתנת שעה והנה המ"א בא"ח כ' דאפי' בבשר אחר גבינה נמי צריך בה"מ ומסתבר דלא כוותי' דקאמר התם מאי אמצעי' בין בשר לגבינה רשות והיינו בתוך הסעודה וא"כ ע"כ צ"ל דלאו צריך בה"מ דאל"כ ליכא מציאות למים אמצעים שיהיה רשות כלל דהא קודם בה"מ צריך עכ"פ מים אחרונים לשם חובה א"כ אמצעים הם ללא צורך א"ו דאין צורך לבה"מ כלל בין גבינה לבשר:
ב
(שם סעיף ב') צריך לרחצם. עיין ש"ך סק"י שהביא בשם מהרש"ל דמים אמצעים אסור בשאר משקין כו' ומד"ת מוכח כד' ראב"ד שכתב בא"ד שהבאתי לעיל בס"א וז"ל ור"ת מפרש דאכל בשר אסור לאכול גבינ' היינו בלי נ"י וקה"ת כו' ומר עוקבא דלא אכיל עד סעודה אחריתא בלי נט"י וקה"פ ולפום ריהטא איך שייך לומר דלא אכיל עד סעודה אחריתא בלי נט"י וק"פ דהא ע"כ צריך ליטול ידיו לבה"מ תחלה ומים אחרונים חובה וע"כ יש לו נטילה אע"כ צ"ל דס"ל לתוס' דמים אמצעי' פסולין בשאר משקין ומים אחרונים כשרים וא"כ אף שנטל ידיו בשאר משקין לשם מ"א ולגבי אמצעי' לא מהני כלל:
ג
(שם סעיף ג' בהג"ה) שמש כו' בסעוד' א"צ נטילה. עיין ש"ך ס"ק כ' ובפ"ח שתמהו על הב"י והרמ"א שהעתיקו ד' רש"י כאן שרש"י לא מיירי רק לענין נ"י בסעודה אבל כל היכא דכל הנטילה משום הנדבק בידים א"כ וודאי דגם השמש צריך נטילה ע"ש ולענ"ד נראה ליישב דאין כוונת הב"י להביא ראי' דשמש אף שהוא עוסק במאכל מ"מ א"צ נטילה דזה פשיטא דמהיכא תיתי נימא אם אחד עוסק בבו"ח שלא בשעת אכילה נמי יהיה צריך נטילה א"ו דע"ז לא הי' צריך להב"י ראי' כלל דוודאי א"צ שום נטילה דלא קתני רק על האוכל בשר או חלב רק דבשמש ה"א דשפיר צריך נטילה שמא יבא למיכל מיני' ע"ז מביא שפיר ראיה מרש"י דלא חיישינן שמא יאכל וד' הב"י נכונים ודו"ק:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5