א
שלא להעלות בשר על השלחן שאוכלין גבינה. ובו ב' סעיפים:
אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותו על שלחן שאוכל עליו גבינה שלא יבא לאכלם יחד אבל בשלחן שסודר עליו התבשיל מותר ליתן זה בצד זה:
ב
הא דאסור להעלותו על השלחן דוקא בשני בני אדם המכירים זה את זה אפילו הם מקפידים זה על זה אבל אכסנאים שאין מכירין זה את זה מותר ואפי' המכירים אם עשו שום היכר כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו או אפילו אוכלים על מפה אחת ונותנים ביניהם פת להיכירא מותר: הגה ודוקא שאין אוכלין מן הפת המונח ביניהם להיכר אבל אם אוכלין ממנו לא הוי היכר דבלאו הכי הפת שאוכלין ממנו מונח על השלחן (ארוך והגהות אשיר"י) אבל אם נתנו ביניהם כלי ששותין ממנו ובלאו הכי אין דרכו להיות על השלחן הוי היכר אעפ"י ששותין מן הכלי (ב"י בא"ח סי' קע"ג) וכל שכן אם נתנו שם מנורה או שאר דברים שעל השלחן דהוי היכר ויהיו זהירים שלא לשתות מכלי אחד משום שהמאכל נדבק בכלי (הג"ה אשיר"י ואו"ה) וכל שכן שלא יאכלו מפת אחד וכן נוהגין ליחד כלי של מלח לכל אחד בפני עצמו כי לפעמים טובלים במלח ונשארו שיורי מאכל במלח:
באר היטב יורה דעה
פ״ח
א
המכירים. שאינם מתביישים זה מזה ויאכל כ"א משל חבירו (נראה אפי' יחיד שיושב על השולחן ואין עמו שום אדם אפ"ה אסור משום שמא יבא לאכלם מחמת שכחה. בה"י). וכתב הש"ך ונראה דוקא בשר אסור להעלות על שולחן שאוכל שם חלב או איפכא משום דלא בדילי אינשי מיניה שכל א' הותר בפני עצמו אבל מותר להעלות בשר נבלה על השלחן שאוכל עליו בשר כשרה מיהו אסור להעלות לחם של איסור על השלחן כדרך שאסור בבשר בחלב והטעם משום דאדם רגיל בו ועיין בסי' רכ"א ובא"ח סי' ת"מ:
ב
היכר. כתב הש"ך דמדברי הטור בא"ח ס"ס קע"ג ומהמחבר כאן משמע דאפי' יש להם הוצאה א' מהני היכר וכן משמע מדברי הפוסקים עכ"ל (בבית יעקב סי' י"ב התיר לישראל לישב אצל עובד כוכבים האוכל טריפות דלא חיישינן שמא יושיט לו להכשילו. אך מי שאוכל בשר אסור לישב אצל מי שאוכל גבינה כי יש לחוש מאחר דמכירו אוכל גבינה לא ידע דאכל בשר ויושיט לו ויאכל ע"ש):
ג
ששותין. כתב הש"ך והב"ח פסק דאם שותין ממנו לא הוי היכר אע"פ שאין דרכו להיות על השלחן ודברי הב"י והרב עיקר:
ד
מנורה. כ' הש"ך היינו כשאין דרכה להיות שם כגון ביום וכה"ג אבל אם דרכה להיות בלילה במקום הזה לא הוי היכר (דכל שלחן צריכה מנורה):
ה
נדבק. והלכך אפילו הם בשתי שלחנות ואפי' ב' אכסנאים אסור וכן כתוב באו"ה:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ח
א
משנה חולין דף ק"ד וכב"ה:
ב
משנה שם דף ק"ז וכדמפרש שמואל ובברייתא שם:
ג
שם בברייתא וכפי' התוספות שם:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ח
א
אפי' הם כו'. גמ' שם:
ב
(ליקוט) אם עשו היכר כו'. זו היא לפי' ראשון שבתוס' אבל לפי' השני שם אסור וכ"כ הרא"ש שם וכ"פ בהגמ"ר פ"ק דשבת דאסור וכ' אע"ג דאמרינן בפ"ק דשבת (י"ג ה') הכי השתא התם דעות איכא שינוי ליכא משמע דהיכא דאיכא שינוי מותר ההיא דיחוייא היא דלא תפשוט מינה אבל למסקנא הא אמרינן ת"ש אל ההרים לא כו' ואיכא למימר דה"נ באכילה. מס' ראבי"ה עכ"ל שם (ע"כ):
(ליקוט) ואפי' מכירים כו'. עמ"ש במ"א דזהו לפי' ראשון של תוס' ורא"ש ומרדכי אבל לפי' השני אסור כמ"ש שם ושם להדיא וע"ל סי' קצ"ה ס"ג אא"כ יש שום כו' וכ"כ המרדכי בפ"ק דשבת וסמ"ג וש"פ וכ' מדקאמר שם התם דעות איכא שינוי ליכא ת"ש לא יאכל בו' ה"נ דעות כו' והוא לכאורה תמוה הא זה לפי הס"ד אבל לפי המסקנא הא איפשוט דאפילו בבגדו ובבגדה אסור וכן הקשה בהגמ"ד שם והוא כפי' שני של תוס' דחולין הנ"ל דאסור ואף שי"ל דאף דשינוי לא מהני מ"מ הפסק אפשר דמהני אין לדחוק דהא אמרינן שם סינר מפסיק בינו לבינה ושינוי ודאי דלא מהני אבל כי מעיינת ביה ניחא דאמרינן שם ופליגא דר' פדת כו' ועתוס' שם ד"ה ופליגא כו' ורש"י דפי' כו' וכ' ומפר"ת דפליגא דר"פ כו' והשתא ע"כ מוכח דבבב"ח ע"כ מותר בשינוי דאל"כ לא מוכח דפליגא וה"ה לאכול עם הנדה דדמי לבב"ח כמ"ש בגמ' שם ולא דמי לשכיבה דאסור מן התורה משום לא תקרבו וכמש"ש שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה ואל אשה כו' ור"ל על השכיבה כמש"ש כי אתא רב דימי כו' במערבא כו' ועתוס' שם ולפ"ז מוכח כפי' הראשון של תוס' הנ"ל (ע"כ):
ג
ויהיו כו'. כמ"ש במתני' שם ובלבד שלא כו' וגמ' שם:
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ח:א׳
א
א) [סעיף א'] אפי' בשר חיה ועוף אסור להעלותו על שלחן שאוכל עליו גבינה וכו' וה"ה איפכא גבינה אסור להעלות על שלחן שאוכל עליו בשר בהמה חיה ועוף ש"ך סק"א. כנה"ג בהגה"ט או' א'. לה"פ או' א' בל"י או' א' שפ"ד או' א' ברכ"י בשיו"ב או' א' בי"צ בעמ"ז או' ב' זב"צ או' א'.
פ״ח:ב׳
א
ב) שם. אסור להעלותו על שלחן שאוכל עליו גבינה וכו' ולא מהני להעמיד אצלו שומר שישגיח עליו. גן המלך או' ע"א. חי' רע"ק. [וע"ל או' ט"ז].
פ״ח:ג׳
א
ג) שם. אסור להעלותו על שלחן וכו' ודוקא בשר אסור להעלות על השלחן שאוכל חלב או איפכא משום דלא בדילי אינשי מיניה מפני שכל אחד היתר בפ"ע אבל מותר להעלות בשר נבילה על השלחן שאוכל עליו בשר כשרה. ש"ך סק"ב. פר"ח או' א' פר"ת או' א' לה"פ או' ג' בל"י או' ג' כריתי או' ב' שפ"ד או' ב' ברכ"י בשיו"ב או' ג' ער"ה או' א' בי"צ בעמ"ז או' א' ערוך השלחן או' ב' זב"צ או' ג'.
פ״ח:ד׳
א
ד) שם אסור להעלותו על שלחן וכו' וכן אסור להעלות על השלחן שאוכל עליו חלב מהותך שמא יאכלנו בחשבו שהוא שומן. פר"ת שם. זב"צ או' ד'.
פ״ח:ה׳
א
ה) וכן אסור להעלות לחם של איסור על השלחן כדרך שאסור בבשר וחלב. ש"ך סוף סק"ב. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שפ"ד שם. ומיהו הברכ"י בשיו"ב שם כתב דאין הפרש בין לחם לשאר איסורים דגם בלחם לא גזרו דלא דמי לבשר וחלב. וכ"כ הער"ה שם. ויש להחמיר כדיעה ראשונה מטעם שכתב השפ"ד שם דלחם נמי לא בדילי מניה. זב"צ או' ה'.
פ״ח:ו׳
א
ו) שם. אסור להעלותו על שלחן וכו' ואין זה גזירה לגזירה שהרי בשר עוף בחלב גופא דרבנן ואנן נקום ונגזור שלא להעלותו על השלחן דהואיל והדבר ברור ומצוי לאכלם יחד הוי כחדא גזירה. לבוש. ועיין חולין ק"ד ע"ב ומש"ז או' א' מ"ש על דברי הט"ז סק"א.
פ״ח:ז׳
א
ז) כתב הא"ז יש ליזהר שלא להדליק בחמאה כי לפעמים נוטף חמאה למאכל בשר והוי בשר בחלב והוא אסור בהנאה עכ"ל ולא ראיתי נוהגין כן דא"כ לא להדליק בנרות של שומן ג"כ מה"ט שמא נוטף למאכל חלב וכל האחרונים לא הביאו הא"ז הנ"ל להלכה. בל"י או' ב' והשפ"ד סוף או' ח' כתב לחלק דחמאה מהותך יש לחוש ע"י נענוע ישפך משא"כ נר שומן עשוי כעין פתילה לא חיישינן שמא יטיף והב"ד הברכ"י בשיו"ב או' ב' וכתב ואני שמעתי דבמקום שמדליקין בנר חלב רבים מיראי ה' אין מביאין על השלחן ולא בבית התבשיל נר חלב דכמה תקלות יוצאין ואעפ"י שהוא פתילה זמנין דמטיף וכיוצא. וכן ראוי לעשות עכ"ל.
פ״ח:ח׳
א
ח) שם. אבל בשלחן שסודר וכו' מותר ליתן זה בצד זה. ובלבד שיהו מרוחקין בענין שלא ישפך או יתיזו ניצוצות מזה לזה.
פ״ח:ט׳
א
ט) [סעיף ב'] הא דאסור להעלותו על השלחן דוקא בשני בני אדם המכירים זא"ז. שאינם מתביישים זה מזה ויאכל כל אחד מחבירו. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ב' לה"פ או' ד' בל"י או' ד' והיינו אפי' אין להם אחוה וריעות דמקפידין זע"ז אפ"ה חיישינן. שפ"ד או' ג' בי"צ בעמ"ז או' ג' זב"צ או' ו'.
פ״ח:י׳
א
י) ואם היו מרוחקים זה מזה בכדי שאינו יכול לפשוט ידו ולאכול עם חבירו ודאי שרי לד"ה בלי הכירא. ב"ח בשם רש"ל. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ג. שפ"ד שם. בי"צ בעמ"ז או' ד' פ"ת או' ג' ערוך השלחן או' ח' זב"צ או' ז'.
פ״ח:י״א
א
יא) ואם נדרו הנאה זה מזה מותרין לאכול בשלחן א' בשר וגבינה דכיון שהדירו מסתמא שונאים זא"ז. ש"ך סק"ב בשם הרא"ש. מנ"י על התו"ח כלל ע"ז או' כ"א. מש"ז או' ב' פ"ת שם. ערוך השלחן שם. זב"צ או' ח'.
פ״ח:י״ב
א
יב) והמודר הנאה מדבר או אוסר אכילה עליו אסור להעלות על השלחן. כ"מ בש"ך שם. פ"ת או' ב' זב"צ או' ט'.
פ״ח:י״ג
א
יג) ואפי' יחיד שיושב על השלחן ואין עמו שום אדם אחר אפ"ה אסור להעלות אפי' בשר חיה ועוף על שלחן שאוכל עליו גבינה. ביה"ל או' א' פר"ח בקו"א. ברכ"י בשיו"ב או' ה' בי"צ בעמ"ז או' ג' ערוך השלחן שם. זב"צ או' יו"ד.
פ״ח:י״ד
א
יד) שם. אפי' הם מקפידים וכו' ואפי' אם אינם אחים כל שמכירים זא"ז אפי' הם מקפידים אסור דלא כרש"ל. ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ג' פר"ת או' ב' לה"פ או' ה' בל"י או' ה מנ"י שם או' כ"ב. שפ"ד או' ד' זב"צ או' י"ב.
פ״ח:ט״ו
א
טו) שם. אפי' הם מקפידים וכו' לא שמקפיד מלהניח חבירו לטעום ממה שלפניו דבכה"ג שרי אלא שמקפיד שלא למחול כל א' בשלו. פר"ת שם.
פ״ח:ט״ז
א
טז) שם. ואפי' המכירים אם עשו שום היכר וכו' ודוקא בב' בני אדם שרי ע"י היכר משום דאיכא תרתי שינוי ודעות אבל באדם א' אסור להעלות בשר עם גבינה בשלחן א' ולא שרי בהיכר כיון דליכא דעות. קהל יהודה בזה הסי' מיהו אפי' באדם א' אם עשה היכר והניח אדם א' עליו שומר להזכירו שלא יטעה מותר דהוי שינוי ודיעות זב"צ או' י"א. [וע' לעיל או' ב'].
פ״ח:י״ז
א
טוב) שם. ואפי' המכירים אם עשו שום היכר וכו' ואפי' יש להם הוצאה א' מהני היכר. ט"ז סק"ג. ש"ך סק"ה. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ב. פר"ח או' ד' לה"פ או' ו' בל"י או' ו' הל"פ בסעי' ב' שפ"ד או' ה' בי"צ בעמ"ז או' ח' זב"צ או' י"ד.
פ״ח:י״ח
א
חי) שם. כגון שכל א' אוכל על מפה שלו. ואין אוכלין על מפה א' ואפי' חדשה. או"ה כלל מ' או' י"ד. כנה"ג בהגה"ט או' ח"י. זב"צ או' ט"ו.
פ״ח:י״ט
א
יט) שם. כגון שכל א' אוכל על מפה שלו וכו' והגם דמתחלה היו חלוקים במפות ואח"כ הביאו גבינה ובשר א"צ להכר אחר. כנה"ג בהגה"ט או' ך' ברכ"י בשיו"ב או' ו' זב"צ או' ט"ז.
פ״ח:כ׳
א
ך) שם. ונותנים ביניהם פת וכו' לחם שלם ולא פרוסה. לבוש או"ח סי' קע"ג. כנה"ג בהגה"ט או' כ"א. בל"י או' ז' ברכ"י בשיו"ב או' ז' והטעם כתב שם הכנה"ג דפרוסת פת אין כאן הכר שדרך להיות בשלחן פרוסות של פת אבל לחם שלם אין דרך להניחו בשלחן בשעת האכילה ומה שנוהגין עתה ליתן פרוסה של פת להיכר טעות הוא בידם עכ"ל והב"ד הברכ"י שם. ולפ"ז צ"ל דאין לאכול מאותו הלחם כל זמן שהבשר והגבינה על השלחן דאל"כ לא הוה שלם. ומ"ש השפ"ד בסוף הסי' שלא ראה בלבוש עיין מ"ש עליו הברכ"י שם.
פ״ח:כ״א
א
כא) כתבו האחרונים משם הרב בית יעקב סי' י"ב דמי שאכל בשר שצריך לשהות ו' שעות לא ישב אצל מי שאוכל גבינה שמא יושיט לו. אבל המש"ז או' ב' כתב ולא ראיתי נזהרין בזה וכולי האי לא גזרינן. והב"ד הברכ"י בשיו"ב או' ח' וכתב וכן עיקר. וכ"כ בס' כנפ"י וכ"כ תשו' מאהבה בסי' זה. ערוך השלחן או' י"א. זב"צ או' י"ח.
פ״ח:כ״ב
א
כב) שם בהגה. אבל אם נתנו ביניהם כלי ששותין ממנו וכו' והב"ח פסק דאם שותין ממנו לא הוי היכר אעפ"י שאין דרכו להיות על השלחן ודברי הב"י והרב עיקר. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ה' הל"פ בסעי' ב' שפ"ד או' ו' בי"צ או' ג' ערוך השלחן או' ט' זב"צ או' י"ט. ומיהו אין ראוי לשתות מכלי א' האוכלין בשר וחלב דנדבק שיורי המאכל וכמ"ש הרב בהגה אח"כ ומיהו אם העמידו קנקן ושותין מכלים קטנים שפיר דמי. שפ"ד שם. בי"צ בעמ"ז או' ו' או כגון שמקנח כל אחד פיו מתחלה ואח"כ שותה. וכ"כ זב"צ שם. ועיין לקמן סוף או' כ"ז.
פ״ח:כ״ג
א
כג) ואותו כלי זכוכית או של כסף שמערין מן הקנקן לתוכו פשיטא דלא הוי הפסק אם שותין ממנו דהא הדרך להניחם על השלחן. דמש"א. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ו. זב"צ או' ך'.
פ״ח:כ״ד
א
כד) שם בהגה. וכ"ש אם נתנו שם מנורה וכו' היינו ג"כ במקום שבלא"ה לא היתה המנורה עומדת שם דאל"כ לא הוי היכר דבכל שלחן צריכה המנורה להיות עומדת על השלחן. ט"ז סק"ד. וכ"כ הש"ך סק"ז דהיינו כשאין דרכה להיות שם כגון ביום ובכה"ג אבל אם דרכה להיות בלילה במקום הזה לא הוי היכר. כנה"ג שם או' י"ג. פר"ח או' ו' לה"פ או' ח' בל"י או' ט' הל"פ באו' ב' מנ"י על התו"ח כלל ע"ז או' כ"ג. כריתי או' ד' שפ"ד או' ז' חכ"א כלל מ' או' י"א. בי"צ בעמ"ז או' ז' ערוך השלחן או' ט' זב"צ או' כ"ב. ולדידן דדרך המנורה ליתנה תמיד סמוך לשפת השלחן אם נתן את המנורה בין שני הכלים ממש אפי' בלילה פשיטא דהוי היכר. כס"א או' ד'.
פ״ח:כ״ה
א
כה) ואם דרך המנורה להניחה בקצה השלחן ולא באמצע השלחן ועכשיו הניחה באמצע השלחן לאות ולהיכר מהני והוי היכר. כריתי שם. שפ"ד שם. מש"ז או' ד' בי"צ בעמ"ז שם. זב"צ או' כ"ג.
פ״ח:כ״ו
א
כו) וצריך שיהא ההיכר שביניהם דבר שאין אוכלין ממנו וקצת גבוה כגון מנורה וקנקן או"ה כלל מ' או' י"ג. ד"מ או' א'.
פ״ח:כ״ז
א
כז) שם בהגה. ויהיו זהירים שלא לשתות מכלי אחד משום שהמאכל נדבק בכלי. והלכך אפי' הם בשתי שלחנות ואפי' שני אכסנאים אסור. או"ה שם או' י"ד. ד"מ שם. ש"ך סק"ח. כנה"ג שם או' ז' פר"ח או' ז' לה"פ או' ט' בל"י או' יו"ד. מנ"י שם או' כ"ד. בי"צ בעמ"ז או' ט' ערוך השלחן או' י"א. זב"צ או' כ"ד. אם לא שבעת השתיה יקנחו שפתותיהם יפה. ערוך השלחן. שם. ועיין לעיל סוף או' כ"ב.
פ״ח:כ״ח
א
כח) שם בהגה. וכ"ש שלא יאכלו מפת אחד. משום דהא צריך לחתוך בסכין שאכל בשר או גבינה והוי דוחקא דסכינא ואוסר לאכול הפת עם מי שכנגדו. בי"צ בעמ"ז או' יו"ד. ועוד משום דזה ידיו מלוכלכות בבשר וכשאוחז בפת נדבק בו ואח"כ אוכל אותו האוכל גבינה. אם לא שנזהרין לחתוך בסכין נקי ויקנחו ידיהם יפה בעת שחותכין הלחם. ערוך השלחן שם.
פ״ח:כ״ט
א
כט) שם בהגה. וכן נוהגין ליחד כלי של מלח לכל אחד בפני עצמו וכו' ונכון לכל בעה"ב ליזהר שיהיו לו שני כלים של מלח א' לבשר וא' לגבינה שמא יטבול בשר במלח וישאר שם שום מאכל ואח"כ יטבול גבינה ומכ"ש דאין למלוח בשר במלח שנשתמש בו לגבינה או איפכא. כנה"ג בהגה"ט או' ח' כס"א או' ה' ברכ"י בשיו"ב או' ט' זב"צ או' כ"ה.
פ״ח:ל׳
א
ל) ואני נוהג כשמביאין דבר של גבינה בשלחן להסיר כלי המלח מן השלחן עד שיאכלו הגבינה. כנה"ג שם. ברכ"י שם או' יו"ד. זב"צ או' כ"ו.
פ״ח:ל״א
א
לא) גם טוב לנהוג שכשרוצין לטבל איזה דבר במלח גבינה או בשר שלא יטבלוהו בתוך כלי המלח אלא שיקח מלח מן הכלי בידו ויתן על אותו דבר. כנה"ג שם. ברכ"י שם או' י"א. זב"צ או' כ"ז.
פ״ח:ל״ב
א
לב) ואותם כשהמאכל תפל מבלי מלח לוקחים הכף ומטבילין במלח ואח"כ תוחבין הכף במאכל ואוכלים לא יפה הם עושים לפי שאותו המלח בולעת מבשר או מחלב ואח"כ נותנין אותה למאכל בשר או חלב. כנה"ג שם. ברכ"י שם או' י"ב. זב"צ או' כ"ח.
פ״ח:ל״ג
א
לג) יזהר אדם כשחותך איזה דבר בשלחן מבשר או מגבינה שלא יהיו ניצוצות ניתזין ממנו לתוך כלי המלח שלא יבא ליתנה אח"כ בבשר או בגבינה ונמצא אוכל בב"ח. כנה"ג שם או' ט' ברכ"י שם או' י"ג. זב"צ או' כ"ט.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ח
א
שלא לאוכלם אע"ג דהוי גזירה לגזירה בכמה איסורין עבדו הרחק' טפי
ב
והא דמותר לישראל לאכול עם א"י בשולחן אחד אף דאוכל נבילה בב"ח עבדי הרקחה טפי דהאי לחודא והאי לחודי' שרי והקשה הש"ך מחלה דאורייתא דאין נאכל על שולחן ותירץ דלחם שאני דעל הלחם יחיה האדם ועיין פלתי דהקשתי עליה מסוגיא דפסחים ומ"ש תירץ. אתר וגם הא דבני רייניס אוכליס הכרס עם שארי הנוהגים חומר' כר"א
ג
אפי' הם מקפידים וכו' ומהרש"ל מתיר בסתם בני אדם שאינן אחים ומקפידים. ועיין מה סכתבתי בישובו וישוב דברי הטור ע"ש
ד
אם נתנו שם מנורה היינו שאין דרכה להיות שם כלל או אפי' דרכה רק עומדת בקצה השלחן ולא באמצע שולחן ובזה עומדת מנור' באמצע הוא לאות והיכר כי במקום מעמד המנורה כלה השולחן כי מצד זה הפסק בין הצד השני וא"כ הוי היכר כי יש הפסק ביניהם:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ח
א
שלא יבאו לאוכלם יחד וכן הוא לשון הרמב"ם ואע"ג דבגמ' נאמר שמא יעלה באלפס רותח כלי ראשון י"ל דרמב"ם ס"ל דכל זהו לרב יוסף דדייק בב"ח דאורייתא דאל"כ הא הוי גזירה לגזירה דאינו אסור מתורה רק דרך בישול ולכך הוצרך לומר דיעלה באלפס וכו' אבל לפי דקיימ"ל כאביי דבשר עוף מדרבנן ומ"מ גזרינן גזירה לגזירה א"כ אצ"ל דחששו לאלפס רק פשוט דיאכלנו יחד ואי דהוי דרבנן מה בכך אף לאיסור דרבנן חששו וגזרו הרחקה טפי וא"ש: והנה הש"ך הביא בשם הר"ן פג"ה דישראל מותר לאכול עם הנכרי בשולחן א' והנכרי אוכל בשר נבלה דלא הרחיקו חכמים רק בב"ח דהאי לחודא שרי והאי שרי. והקשה הש"ך מהך דחלה דאורייתא אין נאכל עם הזר על השולחן ותי' דלחם שאני דבעי הרחקה טפי דעל הלחה יחיה האדם. ויש לדקדק עליו מהא דפריך הגמרא בפסחים דף י"א על ר"י דגזר מבלי לבדוק אחר חמץ במועד דחיישינן דלמא אכיל מיניה דהא ר"י לא חייש בשמן שבצד הנר וקשה מה קו' בלחם חיישינן טפי דאתא למיכל ועבדי הרחקה טובא ויש לחלק דבשלמא בשעת אכילה אין הבדל רק בעת אכילה יש לחוש דיגרור אחר הלחם כי עיקר סעודה נקראת לחם והבדיקה אינו בעת אכילה ובאמת לא הבנתי מי שם אחוה וריעות בין יהודי לעכו"ם הלא לבבות רחוקות ואין פירוד לבבות כפירוד הדתות ואפי' שימת חן אסרהו וא"כ הוי ליה כאכסניא וכבני אדם שאינם מכירין זה את זה והיש יותר איבה מבין שני בעלי דתות נראים כאוהבים בשעת הנאתן וכו' לכן דברי הר"ן לא הבנתי ולכן בתרומה יין בא"י וכדומה להחמיר ומבני רייניס שאוכלים עם בני מדינת אוסטרייך במשתה ומסיבה א' הכרס שאסור להם איסור כרת אין להביא ראייה דהא אפילו לכלים לא חששו וצ"ל כמ"ש כי נראה עיקר כרבינו יואל רק לחומרא חששו כר"א ולא קבלו כל כך:
ב
אפילו הם מקפידים וכו' דעת מהרש"ל בסתם בני אדם שאינם אחים ומקפידין מותר וע"ש אחרונים ונראה להך פי' לא אסרהו אלא בתפיסה היינו הוצאה אחת יש מקום לדברי מהרש"ל דלפי דהקשה בתפיסה א' ס"ד ומשני כעין תפיסה אחת והם מכירין וקשה למה שינה הלשון תפיסה וכמ"ש הפר"ח. ועוד הא תו ל"ל הא בכך התחיל הברייתא זה בא מצפון וכו' מבואר הא מכירין אסורים וא"כ מה הוסיף בסיפא לומר דאסרהו כעין תפיסה אחת: ולכן נראה דודאי אעפ"י שמכירין אם מקפידים זע"ז האיך הוא כעין הוצאה אחת הלא החוש מכחישו דמקפידין זע"ז מה כעין הוצאה יש כחן בהכירות אם מקפידין וא"כ כך פי' ברייתא ולא אסרהו אפילו במכירין רק כעין תפיסה אחת שאין מקפידין ומכירין א"כ ה"ל הוצאה אחת אבל במקפידין ה"ל ב' הוצאות ומותר וזה לענ"ד ברור. ובזה יש לכוון דברי הטור שכתב להך י"מ דמפרש' תפיסה אחת היינו הוצאה לא מהני היכר אם יש להם הוצאה אחת הכוונה אם אין מקפידין זא"ז דכיון דמכירין וגם אינו מקפידין ה"ל הוצאה אחת דמה בכך דכל אחד מוציא הא אינו מקפידין והטור לישנא קצרה נקט וזהו ברור בכוונתו ודו"ק ובעל כה"ג חשב לומר דהך י"מ אינו הך י"מ הנזכר בהרא"ש רק דעת אחרת אשר לא נזכר בתוס' וברא"ש עיין ברמזים שכתב ג"כ מכוון הלשון כבטור דשם אינו רק קיצור דברי רא"ש:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ח
א
על שלחן. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בשם א"ז להזהיר שלא להדליק בחמאה דגזרינן שמא ינטף ממנה על הבשר עכ"ל וכתב הבל"י דא"כ בנרות של שומן נמי והפמ"ג כתב ולדידי מהא לא איריא דחמאה מהותך בנר שקורין קרוזו"ל יש לחוש ע"י נענוע ישפוך משח"כ נר שומן עשוי כעין פתילה לא חיישינן שמא יטיף ונכון הוא עכ"ד ובא"ח סימן תל"ג סעיף ב' לא משמע כן ע"ש ויש לחלק דהתם שצריך להכניסו לחורין ולסדקין חיישינן אף בנר העשוי כעין פתילה. והא דלא כתבו ג"כ שלא להדליק בחלב י"ל דחלב בדיל מיניה ונזהר שלא להחזיקו אצל מאכל משא"כ בחמאה:
ב
המכירים. עבה"ט והמודר הנאה מדבר או אוסר אכילה עליו אסור להעלות על השולחן כן משמע בש"ך ע"ש:
ג
מקפידים. מדברי הרא"ש שהביא הש"ך בס"ק ב' מבואר דאם נדרו הנאה זה זה מותרים לאכול בשר וגבינה ששונאים זה את זה ע"ש וכ"כ הפמ"ג וכתב הב"ח בשם רש"ל דביושבים רחוקים זה מזה בכדי שאין יכול האחד לפשוט ידו ולאכול ממה שאוכל חבירו שרי לד"ה בלא הכירא:
ד
היכר. עבה"ט מ"ש אך מי שאוכל בשר כו' והוא ט"ס וצ"ל שאכל בשר כו' ועיין פמ"ג שכתב לא ראיתי נזהרין בזה. ועיין בתשובת משאת בנימין סימן קי"ב באמצע התשובה דמשמע שם דאם גם אחרים אוכלים על שלחן זה מותר אף בלא היכר דזה עדיף מאם עשו שום היכר ע"ש ועיין במה שכתבתי לקמן סימן קצ"ה סק"ה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
פ״ח
א
(סימן פ"ח ס"א) אסור להעלותו על שלחן. ולא מהני להעמיד אצלו שומר שישגיח עליו גן המלך אות ע"א:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ח:א׳
א
אפילו בשר כו' אסור כו'. וה"ה איפכא גבינה אסור להעלות על שלחן שאוכל עליו בשר בהמה וחיה ועוף ופשוט:
פ״ח:ב׳
א
אסור להעלות על השלחן. ונראה דוקא בשר אסור להעלות על השלחן שאוכל חלב או איפכא משום דלא בדילי אינשי מיניה מפני שכל אחד היתר בפני עצמו אבל מותר להעלות בשר נבילה על השלחן שאוכל עליו בשר כשירה וכן מבואר בדברי הר"ן ומביאו ב"י בסימן צ"ז מיהו ממ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים סוף דף מ"א גבי המודר הנאה מחבירו אוכל עמו על השלחן וז"ל ולא חיישינן שמא יאכל עמו דכיון שהדירו מסתמא שונאים זא"ז טפי מב' אכסנאים האוכלים על שלחן א' זה בשר וזה גבינה עכ"ל ומביאו ב"י לקמן סי' רכ"א משמע דאפילו בשאר איסורים נמי דינא הכי וי"ל דנדרים כיון שאינו אסור אלא מצד נדרו חשוב כבשר וחלב שכל א' היתר בפני עצמו אבל בשאר איסורים י"ל דמודה הרא"ש והא דכתב הרשב"א בתשובה ס"ס קע"ז ומביאו ב"י בא"ח סימן ת"מ דעובד כוכבים הבא עם חמצו לבית ישראל אסור להעלותו עמו על השלחן כו' ופסק כך בש"ע שם נראה דהתם משום חומרא דחמץ שאני דכיון דחמץ במשהו רחוק הוא שלא יתערב פירור א' משל עובד כוכבים בשל ישראל כמ"ש הרשב"א שם תדע דהא אפילו בהפסק מפה קאסר התם אכן מדברי הא"ח שהביא הב"י לשם לא משמע הכי לכאורה שכתב שם וז"ל אם רוצה העובד כוכבים לאכול חמץ בבית ישראל מותר ואפילו על שלחן ישראל קרוב הדבר להתיר זה מצה וזה חמץ דומיא דשני אכסנאים ע"כ ומדהתיר מטעמא דומיא דשני אכסנאים דוקא מכלל דס"ל דאפילו דבר שהוא אסור בפני עצמו אסור להעלות עמו על השלחן ומ"מ דברי הר"ן נראים וכן משמעות כל הפוסקים שלא כתבו איסור זה אלא גבי בשר וחלב וגם נ"ל דהא"ח מודה לזה אלא דשאני התם דעל הלחם יחיה האדם ורגיל בו כל השנה ולא בדילי אינשי מיניה וכה"ג כתב הרא"ש בפרק אין מעמידין גבי בישול עובד כוכבים דפת צריך הרחקה טפי משום דעל הלחם יחיה האדם ומביאו ב"י לקמן ר"ס קי"ד ע"ש תדע דהא ע"כ הר"ן גופיה מודה בלחם דהא אמרינן ר"פ כ"ה דף ק"ד ע"ב חלת ח"ל אי לאו דהיא דרבנן הוי גזרינן העלאה אטו אכילה (וע"ל סימן שכ"ג ס"ק ב') אע"ג דאסירה באפי נפשה א"ו דבלחם שייך למיגזר טפי ודו"ק. ולפ"ז אסור להעלות לחם של איסור על השלחן כדרך שאסור בבשר וחלב:
פ״ח:ג׳
א
בשני ב"א המכירים זא"ז. שאינם מתביישים זה מזה ויאכל כל אחד מחבירו:
פ״ח:ד׳
א
אפילו הם מקפידין. כ"כ הטור וכ"כ ברמזים וכ"כ ב"י בא"ח סי' קע"ג וזה דעת האחרונים ודלא כמהרש"ל שם שמתיר בשני ב"א שאינן אחין אפילו מכירין זא"ז אם מקפידין:
פ״ח:ה׳
א
ואפילו המכירין אם עשו שום היכר כו'. ז"ל הטור וי"א שאם יש להם הוצאה אחת שאין להם היתר ע"י היכר שעושין ביניהן עכ"ל ומוכח מדברי התוספות והרא"ש והנמשכים אחריהם דיש להם הוצאה א' הוא לאו דוקא אלא ר"ל דמכירין זא"ז דחשיב כיש להם הוצאה אחת ופליג אסברא ראשונה מיהו מדברי הטור בא"ח ס"ס קע"ג ומדברי המחבר כאן משמע דאפילו יש להם הוצאה אחת מהני היכר וכן משמע מדברי הפוסקים וכן פסק בב"י שם וכן משמע בת"ח כלל ע"ז ד"ט וכ"פ מהרש"ל פכ"ה סימן מ"ג והאחרונים:
פ״ח:ו׳
א
כלי ששותין ממנו וכו'. ובב"ח פסק דאם שותין ממנו לא הוי היכר אע"פ שאין דרכו להיות על השלחן ודברי הב"י והרב עיקר:
פ״ח:ז׳
א
אם נתנו שם מנורה כו'. היינו כשאין דרכה להיות שם כגון ביום ובכה"ג אבל אם דרכה להיות בלילה במקום הזה לא הוי היכר:
פ״ח:ח׳
א
משום שהמאכל נדבק בכלי. והלכך אפי' הם בשתי שולחנות ואפי' שני אכסנאים אסור וכן כתוב באו"ה כלל א' דין י"ד:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ח
א
שלא יבוא לאכלם יחד. ואע"פ דכשאוכלם יחד נמי ליכא איסור דאורייתא שאין איסור אלא דוקא דרך בישול יחד ונמצא דהוי גזירה לגזירה בגמרא אמרי' דבכה"ג גזרינן גזירה לגזירה:
ב
אפי' הם מקפידים זה על זה. רש"ל בפ' כ"ה סי' מ"ג כתב ע"ז ולא נהירא דהא איתא בגמרא א"ל רב יימר לאביי אחין ומקפידין זע"ז מהו ופשט ליה דאסור ולא מבעיא ליה בשאר בני אדם מכירין זא"ז ומקפידין אלא ש"מ דוקא אחין שמקפידין אבל בשאר בני אדם אין שייך מכירין ומקפידין דלשון מכירין משמע שאוהבין זא"ז בלא הקפדה ובא"ח סי' קע"ג נזהר מזה וכתב אם היו מכירין זא"ז או ב' אחין אפילו מקפידין זע"ז אסור עכ"ל ולפי דברי רש"ל בשני בני אדם המכירים זא"ז הכרה בלא אהבה אלא אדרבה מקפידים מותרים ולא נלע"ד כן דהא בשני אחין ומקפידין היה ג"כ הסברא להתיר בגמרא אלא משום לא פלוג רבנן אסרו מטעם שלא יאמרו כל הסריקין כו' א"כ ה"נ בשאר המכירים זא"ז אמרי' לא פלוג א"כ מ"ש הטור בא"ח אפי' מקפידין קאי גם ארישא דהיינו מכירין זא"ז וכדבריו כאן וזה ברור:
ג
ונותנים ביניהם פת להיכר כו'. בטור סיים וי"א שאם יש להם הוצאה אחת שאין להם היתר ע"י היכר שעושין ביניהם. לא נתכוין לאם יש להם לכל אחד הוצאה בפני עצמו שיהיה מותר ע"י היכר שעושין ביניהם דלפי הי"א שהוא כתב שם דתליא מילתא בהוצאה לא איכפת לן בהיכר שעושין דתלמודא לא מיירי בזה אלא כוונתו דהיתר ההיכר שעושין שזכר תחילה לא מהני מידי אם יש להם הוצאה אחת דזה גורם הקירוב אבל אם יש להם שני הוצאות מותר אפילו בלא היכר שעושין כל שאין הם עצמן מכירין זא"ז ולא כמו שהעלה [מו"ח] דברי הטור בצ"ע והש"ע פוסק כפירוש הראשון של הטור דאפי' במכירין יש היתר ע"י היכר שעושין:
ד
וכ"ש אם נתנו שם מנורה כו'. היינו ג"כ במקו' שבלאו הכי לא הית' המנורה עומדת שם דאל"כ הוי היכר דבכל שלחן צריכה המנורה להיות עומדת על השלחן וכ' בד"מ בשם או"ה שצריך שתהא המנורה גבוה קצת.
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
פ״ח
א
(סימן פ"ח סעיף א') אפילו בשר חיה ועוף אסור להעלותו על שלחן שאוכל עליו גבינה שלא יבוא לאוכלם יחד. וצ"ע דלא קאי האי טעמא בש"ס ר"פ כל הבשר. דהוי גזירה לגזירה. דאכילת עוף גופה גזירה מדרבנן כמ"ש ר"ס פ"ז ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה העלאת עוף אטו אכילתו. אלא מסיק דגזרינן העלאת עוף אטו העלאת בהמה בתוך אילפס ראשון דהוי איסור דאורייתא. וכ"כ הרשב"א בתה"א והרע"ב ותוי"ט ע"ש. ומ"ש הט"ז בזה אינו מובן ע"ש ועיין בט"ז סי' צ"ח. והנלע"ד דהמעיין היטב בש"ס ורש"י שם יראה לעינים דגבי בהמה העלאה ואכילה אחת דהעלאתו היינו אכילתו שיבוא לאוכלם יחד. דאל"כ ע"כ גם לפי המסקנא הוי גזירה לגזירה. (ועיין בלח"מ ודבריו צ"ע). דגזרי' העלאת עוף אטו העלאת בהמה. והעלאת בהמה גופה גזירה אטו אכילתו. דליכא למימר דהעלאת בהמה בתוך אילפס ראשון היא גופה איסור דאורייתא שמבשל בב"ח. ומש"ה גזרינן העלאת עוף אטו העלאת בהמה. זה אינו שהרי לדעת המחבר סי' פ"ז ס"ד לא גזרי' שום גזירה אטו בישול. כמ"ש הש"ך שם ע"ש. אלא מוכרח לומר דהעלאה היינו אכילה שכשבאו לגזור על אכילה ראו שאם לא יגזרו על העלאה לא תהיה קיום לגזירה דאכילה והכל רק חדא גזירה. וכה"ג איסור בכמה דוכתי. ועיין הרב המגיד פ"ט מהל' מ"א הלכה ד' שנראה שנתכוון למ"ש ודלא כהלח"מ. וגם דלא כס' תו"ח ע"ש. וכיון שזכינן לדין שהעלאה ואכילה א' היא גבי בהמה. ה"ה גבי עוף. ולא איצטריך לן תו למימר דגזרינן העלאת עוף אטו העלאת ואכילת בהמה אלא דהעלאת עוף היינו אכילתו וזה מדוקדק בלשון הש"ע אסור להעלות שלא יבוא לאוכלם יחד. נמצא שאין כאן גזירה לגזירה. דגזרי' העלאת ואכילת עוף אטו העלאה ואכילה דבהמה. ולזה אפשר נתכוון הט"ז:
ב
(שם) אסור להעלותו. ופשוט דאם העלם דאינו אסור לאכול כל א' בפ"ע. כיון שאפשר להפרידם זה מזה ולא יבוא לידי הרגל עבירה. ול"ד לעיסה שנילושה דאסורה לאכול אפי' במילחא. כמ"ש ר"ס צ"ז. ש"ה שא"א להפרידם ויבוא לידי הרגל עבירה. וכן יש לדקדק מפרש"י שם במשנה (דף ק"ד) דב"ה סברי דעוף לא עולה ולא נאכל. ופרש"י ולא נאכל עם הגבינה. ולכאורה שפת יתר הוא אלא אשמועינן דבפני עצמו לא:
ובנודר מאיזה דבר. כתב המ"י שאסור להעלותו על השלחן שאוכל עליו. וכ"כ הפמ"ג ובס' ח"ש חולק על המ"י ומתיר דכיון שאסר עליו הדבר ההוא מיבדל בדיל מיניה כמו חזיר ונבילה. ואין הנידון דומה לראיה דנבילה כולי עלמא בדילי מינה. אבל הנודר מן הדבר ורואה שאחרים אוכלין אותו אתי למיכל מיני' וסברא זו אי' בתורת יקותיאל. וכ"מ ביומא (דף י"ד). וקצת ראי' לאסור מהא דאמרי' לך לך אמרי' לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב. וכ"מ בתוס' דע"ז (דף ו') דגבי נזיר חיישי' טפי שיאכל מנבילה וטריפה. ומיהו בבאה"ג בא"ח סי' תרי"ב כתב ע"פ התוס' דדמאי דגבי נזיר ואמ"ה דוקא אסור מן הסתם אבל בנדור מן הדבר אינו אסור אא"כ אמר בפירוש שיאכלנו. ועיין גיטין (דף ס"א):
ג
(שם) אבל בשלחן שסודר עליו התבשיל מותר ליתן זה בצד זה. ובמשנה (דף ק"ז) מסיים ואינו חושש משמע להדיא דאפי' לכתחילה שרי. וצ"ל דמיירי מכוסים דאם הם מגולים אסור לכתחילה כמ"ש סי' צ"ה ס"ה ו' דאסור להניח כד של בשר אצל כד של חלב דשמא יפול מזה לזה. וכ"כ בסי' קי"א סי"ח בהג"ה דאסור לבשל לכתחילה ב' קדירות של ישראל ועובד כוכבים דשמא יתזו ניצוצות מזה לזה. וע"ש בש"ך וכתב הר"ן על משנה הנ"ל וז"ל ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. עכ"ל וכ"כ התוי"ט והיינו כיון דמתיר אפי' לכתחלה. ואם הם נוגעין זב"ז אסור לכתחלה כדתנן צורר אדם בשר וגבינה במטפחת א' ובלבד שלא יהיו נוגעין זה בזה. וכמ"ש הט"ו ר"ס צ"א. אבל בדיעבד אפי' נוגעין בזה בזה ואפי' רותחין שרי. כדלקמן ס"ס צ"ב בהגהה דשתי קדירות רותחות הנוגעות זו בזו שרי. דאין הבלוע בכלי הולכת ממנה בלא רוטב. והא ראיה ממ"ש כאן דאין השולחן נאסר אע"פ שסודר עליו תבשילין רותחין של בשר וחלב. ומכאן ראיה למ"ש המגן אברהם בא"ח סי' קע"ג ע"ש. ונראה דכאן אפי' לכתחילה אין להחמיר דיש כאן כמה נותן טעם מן התבשיל של בשר לשלחן ומן השלחן לקדירה הב' של חלב וכולי האי ודאי לא חיישינן שיהא הבליעה נפלטת ביבש. ומיהו ישראל קדושים הן נהגו ליחד ספסל לבשר לבד ולחלב לבד:
ד
(שם סעיף ב' בהגה"ה) ודוקא שאין אוכלין מזה הפת כו'. אבל אוכלין ממנו לא הוי היכר. נלע"ד לפרש דמיירי שדרכם לאכול כל א' מפת שלו ולשתות מכלי שלו. ומש"ה לא הוי היכר אא"כ שאין אוכלין כלל ממנו. דאי אוכל א' מהם ממנו לא הוי היכר שכן דרכה לאכול כל א' מפתו. אבל זה אין דרכם לאכול כל א' על מפה שלו. דאי כך דרכם האיך הוה היכר מה שאוכלין כל א' על מפה בפ"ע. ונראה דאי אין דרכם לאכול כל א' מפת שלו אלא שאוכלין כל השנה מפת ח'. והשתא אוכל כל א' מפת א' זה הוי היכר כמ"ש לענין נדה סי' קצ"ה ס"ג בהג"ה ע"ש ודו"ק:
ה
(שם) אם נתנו ביניהן כלי ששותין ממנו ובלא"ה אין דרכו להיות על השלחן הוי היכר. ר"ל שאחד שותה וא' לא שדרכם בכך כל השנה. דאין לפרש דשותין שניהם היא גופה אסור. כמ"ש הג"ה בסמוך. ורש"ל חולק על הג"ה וס"ל דאי שותין ממנו לא הוי היכר מה שאין דרכו להיות על השולחן. ונלע"ד ראיה ברורה לדעת הג"ה ממ"ש התוספות בפ"ב דפסחים (דף קי"ט ע"ב) גבי מיחם שמחממין בו חמין למזוג הכוס ועומד באמצע. דהוי היכר והפסק חציצה. ומביאם התוי"ט ס"פ כיצד צולין ע"ש ודו"ק:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
פ״ח
א
אם עשו שום היכר. עבה"ט ועיין בש"ע סימן קע"ג בשם הב"ח דאם אין מכירין זה את זה אסור לאכול על מפה אחת משום דנדבק בשר במקום גבינה יחד במפה ע"ש וכן אם מפסיק בקנקן ע"ש בעטרת זקנים שאא"ז מחמיר והמ"א כתב דמה שמשמע בטור להתיר היינו במפה חדשה או שנתכבסה וזה אוכל בקצה מזה וזה בקצה אחר ואין נוגעין זה בזה ופשוט הוא עכ"ל המג"א. ועיין בתשובת בית יעקב סי' י"ב דמי שאכל בשר אסור לו לישב תוך ו' שעות אצל מי שאוכל גבינה דשמא יושיט לו ויאכל אך אם זה האוכל גבינה יודע שזה אוכל בשר מותר ע"ש ולענ"ד לא נהירא דמה שהביא ראיה מחולין דף ז' גבי אשת חבר טוחנת כו' דעביד אינש דמינשי לאכול מה דיהבי ליה כו' (ומה שתלה זה בדברי התוס' ז"א דאדרבה התוס' כתבו על פירש"י שדוחק לחלק בכך ור"ל דלא מסתבר כן דטפי שכיח שיאכל משלו ממה שנאמר שיאכל מה שיתנו לו אחרים ע"ש) ובאמת אין משם ראיה כלל דהתם אשה הטוחנת דרך נשים לה לאכול וחיישינן שתשכח ותאכל דבעבידתה טרידא ואע"ג דהתרצן אמר משום דמוריא ואמרה תורא מדישיה קאכיל היינו דמוריא היתירא דאין כאן משום גזל אבל גם להמקשן דרכם בכך לאכול בשעת טחינה ולתת לחברותיה ג"כ וכמ"ש התוס' שם מהתוספתא וכן בכל דוכתא לא חיישינן אלא בשעת אכילה וכגון הא דהכא בשני אכסנאים וכן בחלה שהזר אוכל גם כן וכן לא יאכל הזב עם הזבה כו' אבל במה שיושב אצל חבירו שלא ע"ד אכילה נראה שאין לחוש כלל ואף לדבריו נראה דווקא שזה שאכל בשר לא סעיד עדיין רק אכל מעט בשר באקראי אבל אם כבר סעד סעודתו ואינו תאב לאכול כלל אין לחוש ומכ"ש אם הוא איש מכובד בענין שגנאי הוא שיושיט לו חבירו ויאכל פשיטא שאין חשש. ויע"ש דלישב אצל עובד כוכבים האוכל בשר נבלה שרי ע"ש ונראה שמי שאכל בשר מותר לו לעסוק במאכלי חלב וגבינה ולא חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה אם אין דרך שהמתעסק לתקן המאכלים יאכל ממנו בשעת התיקון והא דפסחים דף י"א אמרינן לרבנן הוא עצמו מחזיר עליו לשרפו כו' משמע דאל"ה מודי לר"י דבדבר שהוא עסוק בו גזרינן שמא יושיט לפיו כמ"ש רש"י שם מ"מ נראה דדוקא בדבר שהרגילות היא לפעמים בשעת העסק הוא תאב לאכול ואוכל ממה שעוסק בו אבל בדבר שאין דרכם בכך לא גזרינן וע' במג"א סי' תרי"ב ומ"ש בדגול מרבבה ומ"ש בשערי תשובה שלי וכן כתב בשו"ת תשובה מאהבה בשם ס' כנפי יונה שיש להקל שכדאי המה המתירים לאכול גבינה אחר בשר להקל ע"ש וכן עמא דבר שבני בית הם עוסקים בסעודה לצורך הלילה במאכלי חלב אף שאכלו בשר בצהרי' ואין פוצה פה ומצפצף ומ"מ נראה במאכלים דרך שהמתעסק בהם אוכל בשעת מלאכתו שיש לחוש איידי דטריד בעבידתיה בלע ג"כ וקאכיל איסורא והכל לפי הענין ואם שנים עוסקים וידעו זה מזה שאכלו בשר ודאי אין להחמיר דמדכרי אהדדי כדקי"ל לענין קריאה לאור הנר ע"ש:
מטה יהונתן על שלחן ערוך יורה דעה
פ״ח
א
(סימן פ"ח סעיף א') אסור להעלותו על השולחן. עש"ך סק"ב ונראה דוקא עד אלא שאני התם דעל הלחם יחיה אדם ע"ש ויש להק' הא דאמרינן בפסחים דף י"א רי"א בודקין אור י"ד שחרית ובשעת הביעור ופריך בגמ' שם היכא דלא בדיל מי גזר והתנן לא יקוב אדם שפופרת של ביצה כו' ור"י מתיר ול"ג דילמא אתי למיכל ולפמ"ש הש"ך ל"מ הגמרא מידי דלמא הא דגזר בחמץ היינו משום דחמץ שאני דעל הלחם יחיה אדם אבל לא בשאר דברים ואפשר י"ל הא דמחלק בין לחם לשאר דברי' היינו בשעת סעודת אדם כמו גבי חלה וכדומה שמביא הש"ך כ"ז אבל שלא בשעת סעודה ליכא לחלק בין לחם לשאר דברים א"כ התם גבי בדיקת חמץ דהוי שלא בשעת אכילה פרי' שפיר משמן אחמץ ובלא"ה יש ליישב קושית הש"ך הא דכתב הר"ן דטעם בזה בשר וזה גבינה דאסור הוא דכל חד לחוד שרי א"כ הרואה שהוא אכל גם הוא אתי למיכל משא"כ דבר האיסור ליכא למיגזר א"כ ה"ה גבי חלה אף דבדיל מני' כיון שהרואה שהכהן אוכל גם הוא יבוא לאכול והא דבמודר הנאה דמותר היינו משום דסתמא הם שונאים זה לזה ולא יבוא לאכול מחברי' וכמש"כ הרא"ש הא אי לא"ה הי' אסור כיון דחבירו ג"כ אוכל:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5