שולחן ערוך, יורה דעה פ״ז: באיזו בשר נוהג דין בשר בחלב והיאך נקרא בשול. ובו י"א סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

באיזו בשר נוהג דין בשר בחלב והיאך נקרא בשול. ובו י"א סעיפים:
כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול אבל מדרבנן אסור בכל ענין (כל בשר בחלב שאינו אסור מן התורה מותר בהנאה (טור וארוך כלל ל') .

ב

גדי לאו דוקא דהוא הדין שור שה ועז ולא שנא בחלב אם לא שנא בחלב אחרת אלא שדבר הכתוב בהווה:

ג

אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אבל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרי' בבישול ובהנאה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה מותר בבישול ובהנאה ואף באכילה אינו אסור אלא מדרבנן אבל דגים וחגבים אין בהם איסור אפילו מדרבנן: הגה ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים משום מראית העין כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו לענין דם (ד"ע):

ד

אסור לבשל בחלב אשה מפני מראית העין ואם נפל לתוך התבשיל בטל ואין צריך שיעור: הגה ונראה לפי זה דכל שכן דאסור לבשל לכתחלה בחלב טמאה או בשר טמא בחלב טהור (ד"ע) ודוקא בשר בהמה אבל בעוף דרבנן אין לחוש:

ה

ביצים הנמצאים בעופות אם הם גמורות דהיינו שיש להם חלבון וחלמון אע"פ שהיא מעורה בגידים הרי זה גמורה ומותר לאכלה בחלב אבל אם אין לה אלא חלמון אסור לבשלם בחלב אבל אם אכלם בפני עצמם מותר לאכול אחריהם גבינה או חלב:

ו

המעושן והמבושל בחמי טבריה אין לוקין עליו וכן המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר או שבישל דם בחלב פטור ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב: הגה וחלב זכר לא מיקרי חלב כלל ואם נפל לתוך קדירה של בשר אינו אוסר אבל חלב מתה ומי חלב אוסרים המאכל כמו חלב עצמה ואפילו בבישול יש לאסור לכתחלה (כן משמע בארוך כלל ל"א) י"א דאסור לחתות האש תחת קדירה של עובד כוכבים לפי שהם מבשלים בהם פעמים חלב פעמים בשר והמחתה תחת קדירה שלהם בא לידי בישול בשר בחלב (הגהת מרדכי פ' כל הצלמים) עוד כתבו דאין לערב מים שהדיחו בהם כלי בשר עם מים שהדיחו בהם כלי חלב וליתן לפני בהמה דאסורים בהנאה (מהרי"ו) עוד כתבו דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש אין לשמש בו דעושין אותה מאפר שעל הכירה ורגילות הוא להתערב שם בשר וחלב (מהרי"ל) ולכן יש לאסור גם כן להשתמש מן הקדרות של התנורים שבבית החורף משום דנתזים עליהם לפעמים בשר וחלב מן הקדרות שמבשלים בתנורים (מהרי"ו) ובדיעבד אין לחוש בכל זה ואף לכתחלה אין בזה אלא חומרות בעלמא והמיקל לא הפסיד:

ז

המבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו אבל המבשל שליא או עור וגידים ועצמות ועיקרי קרנים וטלפים הרכים פטור וכן האוכלם פטור:

ח

יש מי שאומר דנסיובי דחלבא (פי' חלב המתמצת מקפאון הגבינה) אינם בכלל מי חלב ואסור מן התורה אלא מי חלב היינו אחר שעושים הגבינה מבשלים הנסיובי והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמא זהו הנקרא מי חלב:

ט

חלב הנמצא בקיבה אינו חלב ומותר לבשל בו בשר אפילו בצלול שבה (טור בשם רי"ף ורמב"ם) ויש מי שאוסר (תוס' ורא"ש ור"ת ורשב"א ור"ן) (וכן נוהגין):

י

חלב הנמצא בקיבה (לכתחלה אין להניחו בקיבה עד שיצטנן החלב בתוך הקיבה (ארוך כלל י"ח בשם רבי שמחה והג"ה אשיר"י) אבל בדיעבד אין לחוש עד) שנמלח בקיבתה או שעמד בו יום אחד (ואז) אסור להעמיד בו: הגה ואם העמיד בו אם הוא הצלול אוסר כל הגבינות עד שיהא ס' בחלב שהעמיד נגד הקיבה האסורה ואם היה ס' בחלב הכל מותר ואם היה הקיבה קרושה אינה אוסרת כלום אפי' לא היה ס' בחלב נגד הקיבה (לדעת ר"ת) ואם היה הקיבה צלול מתחילה ונקרש יש לו דין צלול (בית יוסף בשם רשב"א ובשם הפוסקים) ויש מקילין בזה (ש"ד ובית יוסף בשם המרדכי) ובמקום הפסד יש להקל עור הקיבה לפעמים מולחים אותו ומייבשין אותו ונעשה כעץ וממלאים אותו חלב מותר דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא ואין בו לחלוחית בשר (ב"י בשם שבולי לקט):

יא

אם העמיד גבינה בעור קיבת כשרה יש בה טעם בשר אסורה ואם לאו מותרת אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וטריפה ובהמה טמאה אוסר בכל שהוא: הגה משום דדבר האסור בעצמו ומעמיד אפילו באלף לא בטיל (כ"כ ב"י לדעת הרשב"א ור"ן) ודוקא שלא היה שם מעמיד אחר רק האסור אבל אם היה שם ג"כ מעמיד היתר הוי זה וזה גורם ומותר אם איכא ס' נגד האסור (ממשמעות המרדכי) .

א

בישול. כלומר אבל לא ע"י כבוש ומליחה שאינו דרך בישול. (וצלי בכלל בישול וצונן לתוך חם אף הוא דרך בישול וכן עירוי מבשל לפחות כדי קליפה ומעושן הוי כבישול ומבושל בחמי טבריא לא אסור מן התורה. פר"ח):

ב

בהנאה. אף מדרבנן ומהרש"ל חולק ופוסק דאסור בהנאה והשיג עליו הש"ך וכ' שאין דבריו מוכרחים גם הט"ז כ' ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים והאחרונים (ולפ"ז בשר עוף בחלב ואין בו ס' מותר ליתן לעובד כוכבים והקדירה מותר בהנאה הסכמת ראשונים ואחרונים דלא כמהרש"ל המחמיר בהנאה. והרדב"ז בת' נשאל על מה שנהגו לתת בתוך הצוק"ר בזמן שמבשלין אותו חלב של בהמה טהורה ואומרים האומנים שנותנים ב' למאה אם מותר לאכול הצוק"ר עם בשר והשיב דמותר דהרי נתבטל במים ובצוק"ר עיין פר"ח):

ג

ובהנאה. כתב הש"ך אבל באכילה בלא"ה אסור מן התורה משום בשר טמא או חלב טמא ולא שייך לאסור משום בשר בחלב והב"ח כתב דמדרבנן אסור משום בב"ח ונ"מ לענין חנ"נ דס"ל להמחבר לקמן סי' צ"ב דאינו אלא בבשר בחלב וכן לענין חה"ל והשיג עליו הט"ז דהא עיקר הטעם לרבינו אפרים דמחמיר בבשר בחלב הוא מטעם שכ"א בפני עצמו מותר רק התערובות אסרו דנעשים גוף א' וזה לא שייך כאן במין א' טמא וכן חה"ל לא שייך כאן דלא גרע משאר איסור הבלוע ואין בו משום חה"ל וגם הש"ך חולק על הב"ח ע"ש:

ד

מדרבנן. והב"ח פסק דבשר עוף בחלב הוא מן התורה וחולק עליו הש"ך ומביא ל' הרמב"ם שהאומר בשר עוף בחלב אסור מן התורה עובר בבל תוסיף:

ה

איסור. ובעט"ז כתב דמ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמ"ש בא"ח סי' קע"ג וטעות הוא שלא נזכר שם אלא דגים עם בשר אסור לאכול משום סכנה אבל דגים עם חלב לא שמענו ולא ראינו וכל יום נוהגין לבשל דגים בחלב ולאכול וגם בש"ס פ' כ"ה משמע בהדיא דלית ביה משום סכנה והוא פשוט עכ"ל הש"ך:

ו

משקדים. כתב הש"ך ול"ד לדם דגים ס"ס ס"ו שמותר לגמרי ואפ"ה אם כנסו בכלי אסור מפני מראית עין אא"כ יש בו קשקשים שניכר שהוא דם דגים דהתם דם גופיה אסור מדאורייתא הלכך הרואה יאמר דאכיל דם בהמה שהוא אסור מן התורה אבל בשר עוף בחלב ממש הוא מדרבנן ליכא למיחש משום מראית עין ולפ"ז צ"ל דמיירי בבישול דאל"ה אפי' בשר בהמה ליכא איסורא דאורייתא אבל מהרש"ל פסק דגם בשר עוף בחלב שקדים אסור אא"כ מניח אצלו שקדים וכן נראה עיקר דהא מצינו דאפילו במידי דרבנן חיישינן למראית עין בכמה דוכתי וכמ"ש בא"ח סי' ש"ה ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמחזי כמאן דאזיל לשוק למכור והיינו מ"ע אע"פ שמקח וממכר בשבת אינו רק מדרבנן עכ"ל והט"ז כתב דודאי לכתחלה יש להניח שקדים אפי' אצל עוף אבל במקום שאין לו שקדים אין לאסור האכילה בשביל זה דכל מה דאפשר לתקוני מתקנינן:

ז

לבשל. והט"ז כתב שאין זה כ"ש מאחר שא' אסור בפני עצמו לא גזרו בו משום מראית עין דלא שייך אלא דוקא כשכ"א מותר בפ"ע כמו חלב שקדים עם עוף וכיוצא בזה אלא שאין בידי להקל במה שהחמיר רמ"א עכ"ל והש"ך כ' וא"ל דהא דכ' הט"ו בס"ג דמותר בבישול ובהנאה היינו מדינא אבל משום מראית עין לא מיירי שם ונ"מ בגווני דליכא למיחש משום מראית עין כגון לרפואה וכיוצא בו. והנה נ"ל לתרץ כל הקושיות של הט"ז וש"ך שהקשו על רמ"א ומתוך כך פסקו דלא כוותיה אלא דאף בעוף יש לחוש למראית עין. ולענ"ד נראה דרמ"א איירי בכל הסעיף בבישול לא באכילה אלא שקשה לו על הרשב"א שכ' דאסור לבשל בחלב אשה משום מראית עין ולא כ' דאסור לבשל בחלב טמאה לכתחלה והיה מסופק מאחר דאמרינן בש"ס דמותר בבישול ובהנאה אם מותר לגמרי ולא חיישינן גבי בישול משום מראית עין אלא דוקא באכילה חיישינן לזה או דלמא מה דאמרינן בש"ס דמותר בבישול מיירי לדינא אבל מפני מראית עין חיישינן לכך גבי עוף עם חלב שקדים דלא חיישינן שמא יעבור איסור כלל לבשל בשר שור עם חלב אם לא שיטעו בתרווייהו שיסבור דהאי בשר עוף הוא בשר שור והאי חלב שקדים הוא חלב גמור דע"ז לא חיישינן כלל שיטעו בתרווייהו אם לא שיטעה ויבשל בשר עוף עם חלב גמור והנה גם לזה לא חיישינן דגם אם יעבור אינו עובר אלא על איסור דרבנן שאסרו רק משום מראית עין ויכול להיות שגם על איסור משום מראית עין לא יעבור שאפשר שמותר לגמרי בבישול כדאמרינן בש"ס דבשר עוף בחלב מותר בבישול והנאה ולכך כ' רמ"א נהגו לעשות חלב משקדים ומניחין בו בשר עוף הואיל ואינו רק מדרבנן כלומר דגם אם יעבור ויבשל בשר עוף בחלב ממש אינו אלא מדרבנן משום מראית עין ולענין דינא מותר לגמרי כדאמרינן בש"ס וכה"ג לא אשכחן דאסרי רבנן משום מראית עין ובזה מתורץ מה שהקשה הש"ך מא"ח סי' ש"ה לענין שבת. אבל לאכול ודאי ס"ל לרמ"א דאסור שמא יבא לאכול בשר עוף בחלב שהוא איסור דרבנן בפי' וכן בשר בהמה טהורה עם חלב טמאה ס"ל ג"כ דאסור שמא יבא לבשל בשר טהורה עם חלב טהורה שהוא איסור' דאורייתא וכל הסעי' מיירי בבישול דוקא וכן נמי מ"ש בסוף הסעיף בעוף דרבנן אין לחוש ה"נ מיירי בעוף דרבנן כשבא לבשלו בחלב אשה או בחלב טמאה שהוא תרתי לטיבותא אין לחוש כנ"ל ודו"ק:

ח

מעורה. כתב הש"ך והא דמשמע לעיל סי' פ"ו ס"ד דבהכה תרנגולת על זנבה והטילה ביצים דאסורות משום אמ"ה אלמא דחשיב כבשר שאני הכא דלענין בב"ח דעוף שהוא מדרבנן הקילו ועוד נ"ל דבלא"ה ל"ק מידי דאי לאו דגלי לן קרא ארץ זבת וגו' דחלב מותר היינו אוסרין אותו משום אמ"ה ונהי דגלי לן קרא היינו דומיא דחלב דאינו מחובר בשום דבר אבל ביצים מעורות ומחוברות באיסורייהו קיימי לענין אמ"ה ולעולם לא נקראו בשר בשביל זה וזה ברור עכ"ל והט"ז כ' בשם רש"ל לתרץ דהתם לאו בטעמא תליא מילתא רק שרש"ל בעצמו כתב שזה דוחק להלכה אלא כל זמן שמעורה בגידין חשוב כבשר לכל מילי וכ' בשם מהרא"י וכמדומה שנהגו הנשים איסור אפי' אם הקליפה החיצונה קשה לגמרי ואין להחמיר בזה אלא לכתחלה אבל בדיעבד כל זמן שנגמר הקליפה אפי' בקרום לבן לחוד סגי ואין עליו דין בשר כלל עכ"ל והש"ך כ' מיהו נראה דאפי' לא נגמר אלא החלמון והן מעורות יש להקל בהפסד מרובה וכה"ג:

ט

לבשלם. כ' הש"ך דהלשון מגומגם דהא לבשל פשיטא דשרי דאפי' עוף גופיה נתבאר בס"ג דמותר בבישול אף מדרבנן אלא האי לבשלם ר"ל לאכלם (ומצד המנהג כתבו האחרונים שלא לאכול שום ביצים הנמצאות בעופות בחלב אפי' קליפה החיצונה קשה מהרש"ל וב"ח ובה"י אבל בדיעבד אפי' נגמר בקרום לבן לחוד סגי ט"ז בשם מהרא"י):

י

אחריהם. כ' הש"ך אפי' הם עדיין מחוברות בשדרה מותר לאכול אחריהן גבינה ודין מליחת ביצים אלו נתבאר לעיל סי' ע"ה ע"ש:

יא

אין לוקין. כ' הש"ך מיהו איסורא איכא וכן בכל הני שכ' המחבר יש בהם עכ"פ איסורא:

יב

מתה. פי' חלב שיוצא ממנה לאחר מיתתה ול"ש מתה מעצמה או נשחטה:

יג

בחלב. כ' הש"ך דזה ל' הרמב"ם וס"ל דאין לוקין משום בב"ח אבל משום דם משמע דהיו לוקין דס"ל דם שבישלו עובר עליו מיהו אנן קי"ל דדם שבישלו או מלחו אינו אלא מדרבנן כמ"ש בסי' ס"ט והב"ח כ' דגם הרמב"ם מודה לזה אלא דלא קאי רק על חלב מתה וכונתו דאז אין לוקין עליו משום בב"ח אבל היה לוקין עליו משום נבלה (ונ"ל ראיה לדבריו שהרי בזה הבבא כ' הרמב"ם ג"כ חלב זכר והתם בודאי אינו חייב משום דבר לכ"ע ואיך שייך לומר דאין לוקין משום בב"ח הא לא שייך ביה מידי אלא ע"כ דהדיוק לא קאי אלא על חלב מתה כנ"ל ולכך נקט בלשונו אכילתו לשון יחיד וק"ל):

יד

כלל. כתב הש"ך משמע דלית ביה אפי' איסור דרבנן ובאו"ה כ' דלא גרע מחלב אשה ומדברי הרב המגיד נראה דחלב זכר אסור מדרבנן ונ"ל דהרב המגיד מיירי בחלב זכר של בהמה אבל בחלב זכר דאדם פשיטא דלא גרע מחלב אשה ולפ"ז דברי המחבר דמשמע דחלב זכר אין לוקין אבל איסורא איכא ודברי רמ"א שכ' לא מקרי חלב כלל לא פליגי דהמחבר מיירי של בהמה ורמ"א איירי של אדם (מיהו אף בשל אדם אסור לכתחלה משום מראית עין כמו בחלב אשה וק"ל):

טו

ומי. וכ' האו"ה אפי' אותו מי חלב שנשאר אחר שעושין הגבינה אוסר המאכל:

טז

לחתות. כ' הש"ך בשם המרדכי שאסור לבשל בשר איסור בבית ישראל בקדרה של עובד כוכבים שמא יחתה הישראל לכן צריך לשפחות עובדות כוכבים שתי קדרות א' של בשר וא' של חלב מיהו אין בזה אלא חומרא בעלמא ואין העולם נזהרים בזה:

יז

לחפיפת. כ' הש"ך והא דלא מיתסר מה"ט לחפיפת הראש שהרי נהנה משום כיון דאינו דבר אכילה לא חשיב הנאה כיון שאינו נהנה מגוף האיסור וכמ"ש סי' צ"ד ועיין בסי' ק"ח ס"ד בהגה"ה וס"ס קנ"ה בהג"ה:

יח

הקדרות. כ' בת"ח משמע דבקדרות של מתכת אין להחמיר אפי' לכתחלה משום דאף אם היה ניתז היה חוזר ומתלבן ע"י האש עכ"ל (אלא שקשה לו לדעת רמ"א שאוסר לחתות תחת קדירת עובד כוכבים לפי שמבשלין פעמים בשר ופעמים חלב א"כ היאך מתיר לכתחלה לעשות מים מאפר ע"ג כירה לחפיפת הראש הא כתב שם רמ"א דרגיל להתערב בב"ח וא"כ כשמבשלים המים אתי לידי בישול בב"ח ודו"ק) ובסי' צ"ה ס"ד כ' הט"ז דמכאן מוכח דאפר אינו נט"ל דאל"כ למה אוסר לבשל בקדרה שעושין בו מים לחפיפת הראש הא נטל"פ הוא ואין שם איסור בב"ח (ויש לדחות דנטל"פ עכ"פ לכתחלה אסור וק"ל):

יט

פטור. אבל איסורא איכא במבשל ובאוכל:

כ

בכלל. עיין בסי' פ"א ס"ה מ"ש שם בשם הש"ך דלא תיקשי דברי הש"ע אהדדי ע"ש:

כא

בקיבה. דנפקא ליה מתורת אוכל וחשיב כפרש וטנופת:

כב

שאוסר. כ' הש"ך פי' בצלול וע"ז כ' רמ"א וכן נוהגין ומשמע בת"ח דאף לכתחלה מותר בקרוש מיהו בצלול דעתו דאפי' בדיעבד אסור ונראה דלכתחלה אסור אף בקרוש משום מראית עין ומהרש"ל פסק דאפי' קרוש חשוב חלב ממש מדינא וכן נראה דעת הר"ן ודעת או"ה:

כג

שנמלח. כתב הש"ך משמע שצריך לשהות במליחתו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח כמ"ש בסי' ס"ט סי"ח וצריך שיהא נמלח כ"כ שאינו נאכל מחמת מלחו כמ"ש בסי' צ"א ס"ה ונראה דאף לדידן דקי"ל במליחה לאסור מיד וכן אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי מ"מ יש להתיר כאן בדיעבד אם העמידו בו גבינות אם לא נמלח בכה"ג כיון דבלא"ה הרבה פוסקים והמחבר מכללם חשבי ליה כפרש בעלמא אפי' לצלול עכ"ל (וכ' פר"ח אף לדידן דקי"ל כדעת המחבר שצריך שישהה במליחתו היינו לאסור כולו אבל לאסור כדי קליפה אוסר מיד ומיהו אף אם יש באותו חלב הנאסר כדי קליפה שיעור להעמיד בו לחודייהו שרי):

כד

יום. פירוש מעל"ע דהוי כבוש כמבושל:

כה

ס'. כ' הש"ך לכאורה יש להקשות אמאי סגי בס' כיון שהוא דבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל וי"ל דדוקא דבר המעמיד שאסור מעצמו ממש כגון נבלה הוא דאינו בטיל משא"כ הכא שאין המעמיד אסור מעצמו אלא ע"י תערובות בב"ח לכך בטיל שפיר ואפילו אי נימא דבב"ח ממש שנאסר ע"י בישול חשיב כגופו של איסור מ"מ הכא שלא נאסר אלא ע"י מליחה וכבוש דאינו אלא מדרבנן ס"ל להרב דלא חשיב כגופו של איסור שיאסור במעמיד בכ"ש (ועיין בד"מ וכנה"ג כמה תירוצים ע"ז):

כו

להקל. כ' הש"ך נראה דיש להתיר אפי' בכשרה שינקה מן הטריפה בצלול ונקרש במקום הפסד מרובה דהא הרבה פוסקים מתירים אפי' בצלול וא"כ כדאי הם כל הנך פוסקים לסמוך עליהם בכה"ג ואף דיש מחמירים אפילו בקרוש ממש מ"מ הכא בצלול ונקרש יש להקל ג"כ בהפסד מרובה:

כז

ומייבשין. כ' הש"ך וה"ה שאר בני מעיים כשמייבשין אותן עד שנעשו כעץ מ"מ נראה דלכתחלה אין לעשות כן:

כח

טעם. [כלומר שאין בגבינה ס' נגדו דאזיל לשיטתו לקמן ר"ס צ"ח שסומכין אטעימת עובד כוכבים]. ולדידן אין משערין בטעם דלא סמכינן אטעימת עובד כוכבים הלכך לעולם משערין בס':

כט

נבילה. החילוק בזה כתבו הפוסקים דעור קיבת כשרה הוא מותר בפני עצמו ולית ביה איסור אלא משום חבורו בגבינה כל אימת דלא יהיב טעמא לאו בב"ח הוא אלא כל חד באפיה נפשיה קאי אבל עור נבלה וכיוצא בו שאסור מעצמו כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין:

ל

היתר. כ' הש"ך נראה דדוקא כשאין האיסור יכול להעמיד לבדו בלא ההיתר הא לאו הכי אסור וצ"ע לדינא וע"ל סי' קמ"ג ס"ד וסי"א עי"ש:

א

ברייתא חולין דף קט"ו:

ב

טור והרשב"א בת"ה:

ג

משנה וגמ' שם דף קי"ג:

ד

שם במשנה:

ה

שם וכר"ע הרא"ש בשם הרי"ף והרמב"ם בפ"ט מהמ"א (וכן דעת בה"ג וטור ורש"י בחומש וברטנורה וגאונים ורמב"ן ורשב"א ור"ן ורבינו ירוחם וצדה לדרך וכל בו והרא"ה וספר יראים קמ"ח והג"א מא"ז וכן נראה דעת סמ"ג וסמ"ק):

ו

כאוקימתא דרב אשי שם דף ק"ד:

ז

ב"א בתשובה:

ח

ברייתא ביצה דף ז' וכת"ק:

ט

הרשב"א בת"ה וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב י"ד וש"פ:

י

א"ח בשם ה"ר יהונתן:

יא

טור בשם הרמב"ם שם והוא בעיא בירושלמי דנדרים ולא איפשטא:

יב

שוה למעושן דהא אין חייבין עליו בשבת:

יג

ברייתא חולין דף קי"ד:

יד

דלא כשמואל וכמ"ד שם דאין איסור חל על איסור:

טו

במימרא דשמואל שם:

טז

שם ובברייתא שם:

יז

שם במימרא דשמואל:

יח

שם בברייתא:

יט

טור בשם אביו הרא"ש שם בפסקיו:
(°) ציינתי בסי' פ"א סעיף ו':

כ

טור וכתב רבינו ירוחה דאפי' לשיטת הרי"ף והגאוני' שאף ע"פ שהוא פרש בעלמא מ"מ כבר לקחה טעם בשר וכשמעמיד ה"ל בשר בחלב:

כא

משנה חולין דף קט"ז (ר"י ן' מג"ש ורבינו ירוחם ומרדכי):

כב

הרשב"א והר"ן שם בפ"ב דעבודת כוכבים וכ' שם משום דמאחר שהוא בעצמו אסור כיון דאוקמי מוקים לא בטיל אבל עור קיבת כשיר' מאחר שהוא מותר בפני עצמו ולית ביה איסורא אלא משום חיבורו עם החלב כל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא כ"א בפני עצמו קאי:
(°) והוא שלא היה בכח האיסור לבדו להעמיד הרב טורי זהב וכן מצאתי בדברי הרמב"ם בפט"ו מהמ"א וכת"ק דמשנה ט' פרק ב' דערלה:

א

שאינו כו'. שם ק"ח א' וערש"י שם ק"ד ב' ד"ה מתקיף כו' וכל שע"י האור הוא דרך בישול כמש"ש גזירה שמא יעלה ול"ק רק לאפוקי כבוש כמש"ל ס"ס צ"א וכמ"ש בפ"ג דפסחים (מ"ד ב') ופ"ו דנזיר:

ב

אבל מדרבנן כו'. רש"י בפסחים שם וכמ"ש במתני' דחולין קט"ז המעמיד בעור כו' ועתוס' דפ"ב דע"ז ל"ה א' ד"ה מפני כו':

ג

כל בשר כו'. (בע"ז) שם ב' בין לרב חסדא בין כו' אבל לשמואל לא פריך. מרדכי שם (עיין בחידושי ר"ע וי"ל דהמרדכי ס"ל כמ"ש הרמב"ן והריטב"א בע"ז שם דקושטא דמילתא נקט דסתם עור קיבה שלהם נבילה היא. וז"ש במרדכי שם ויש דוחין היינו לפי תירוץ הרי"מ וכן לתורוץ תוס' דחולין קט"ז א' ד"ה המעמיד והרמב"ן וריטב"א בע"ז שם בשם הראב"ד):

ד

ול"ש כו'. קי"ד א':

ה

ובשר חיה כו'. כר"ע שם דרב אשי מוקים שם ק"ד א' מתני' כוותיה ואביי שם דחה דברי רב יוסף וכן לשון גמ' קי"ג ב' גדי אפילו פרה ורחל ועתוס' שם נ"ח א' ד"ה ושוין וא"ת כו' ותי' בה"ג כו' וכן התניא אגרא לחד תי' דתוס' שם ק"ד ב':

ו

מותר כו'. שם ק"ד א' אמר דאסור מד"ס לבשל וכתב מ"מ דמפרש דל"ד אלא לישנא דקרא נקט ור"ל לאכול ולמד מבשר או חלב טמאה אף דיש לדחות דשאני התם שאחד מהם כבר אסור באכילה ואין לחוש שמא יאכלם לגזור עליהם משא"כ בחיה ועוף וכמו שגזרו בהעלאה ע"ש וכ"מ שם קי"ו א' דקאמר אב"א עוף כו' וריה"ג אמר לבשל ש"מ דלר"ע אסור מד"ס:

ז

מדרבנן. כמ"ש רב אשי שם כנ"ל ושם קי"ו א' אב"א כו' ובכמה מקומות:

ח

ונהגו לעשות כו'. עש"ך ופר"ח:

ט

אסור לבשל כו' ואם כו'. כמש"ל סי' ס"ו ס"י ע"ש:

י

ודוקא כו'. כמ"ש בס' שקדם:

יא

אע"פ כו'. כת"ק:

יב

אבל כו'. כיון דבשר עוף בחלב דרבנן. ב"י. ולשון א"ח בשם הר"י מותר בלא קינוח ובלא נט"י ומפ' תני אגרא כפי' תוס' שם עוף ואח"כ גבינה וזה שהקיל בכה"ג:

יג

המעושן. ירושלמי פ"ו דנדרים רבנן דקסרין שאלון מעושן מהו שיהא בו משום תבשילי שבת מהו שיהא בו משום בשר בחלב. אבל בפ"ז דשבת שם הצולה והמטגן השולק והמעשן כולהו משום מבשל וא"כ ה"ה לענין בב"ח. פר"ח:

יד

והמבושל כו'. כמ"ש בשבת מ' ב' ופסחים מ"א א':

טו

או בחלב מתה. מימרא דשמואל קי"ג ב' ולא בחלב שחוטה:

טז

דם בחלב. שם וקי"ד א':

יז

וחלב זכר כו'. כמ"ש בפ"ו דמכשירין שאינו משקה אפי' להכשיר את הזרעים ואינו אף כמי חלב שם קי"ד א':

יח

אבל חלב כו'. שם צ"ז ב' ושם קי"א א' חלב שחוטה דרבנן:

יט

ומי חלב. פ"ג (מ"ג א') ופ"ז (ע"ו) דפסחים ופכ"ה (קי"א ב' קי"ב א') ועתוס' שם קי"ד א' ד"ה המבשל כו':

כ

או עור. כמו שליא דאמר שם ל"צ קרא כו' וכ"ש עור כמש"ש ע"ז ב' העור והשליא כו' עור ששלקו והשליא כו' וכמו גידים כו' כמש"ש בנבלתה ולא בעור ועתוס' שם קי"ג ב' ד"ה דם כו':

כא

וגידים כו'. קי"ד א':

כב

לכתחלה אין כו'. שהוא חריף וחמוץ שהרי מעמידין בו. או"ה:

כג

אבל בדיעבד כו'. דיש לסמוך אסברת הפוסקים דלא אסור אלא ע"י מליחה. שם:

כד

שנמלח. כשיעור שנתבאר בסי' ס"ט סי"ח:

כה

או שעמד. כמ"ש בר"ס ק"ה:

כו

אם הוא הצלול כו'. הולך לשיטתו שפסק בס"ט כר"ת:

כז

ואם היה כו'. דטעם היוצא מן הבשר נעשה פרש כשנבלע בקיבה ר"ל בחלב כמו החלב עצמו וע' מרדכי וכ"ד הטור [וכ"כ תוס' שם סד"ה ה"נ ואותו הקרוש כו'. ומש"ש סד"ה כאן. ומיהו היכא כו' היינו לגי' רש"י וכמ"ש רש"י]. וכתב ב"י אבל רי"ו כ' דאף להגאונים דמתירין אף בצלול כאן אסור שקבלה טעם הבשר ואסור בכ"ע וכ' ב"י דלכתחלה יש להחמיר כדבריו ובדיעבד יש לסמוך על המתירין וז"ש בש"ע אסור להעמיד בו ר"ל לכתחלה אבל בדיעבד מותר בכ"ע כשיטתו שפסק בב"י בשיטת הגאונים ורי"ף ורמב"ם:

כח

ואם כו' ויש כו'. עפר"ח:

כט

עור כו'. ער"ש פ"ז דכלאים מתני' א' ד"ה אפילו. ומשום זרעים כו':

ל

אבל המעמיד כו'. כמש"ו בהג"ה משום כו' ועבה"ג וכמ"ש בפ"ב רע"ז ל"ה א' כיון דאוקומי כו' ועתוס' שם ד"ה מפני וא"ת כו'. אבל הר"ן כתב בשם הר"י מיגש משום בב"ח היה בטל בס' וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מה' מ"א גזרו על גבינות כו' וא"ת והלא עוד הקבה דבר קטן הוא עד מאד ולמה לא יבטל במיעוטו מפני שהוא מעמיד הואיל ודבר אסור הוא שהעמיד הרי הכל אסור וע"ש פ"ט הלכה ט"ז וכ"כ הר"ן בספ"ח דחולין המעמיד בעור קיבת כו' מאי קמ"ל פשיטא ותי' דקמ"ל דל"ת דאפילו באלף לא בטיל וכנ"ל ע"ש וכמ"ש ק"ח א' דרך בישול כו' שיתן טעם. שם:

לא

ודוקא כו'. כמ"ש בפ"ב דפסחים ובספ"ג דע"ז ופ"א דתמורה:

א

א) [סעיף א'] כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ג"פ אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה וכו' כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה לאסור אותן אפי' שלא בדרך הנייה. הרמב"ם פי"ד מהמ"א דין יו"ד.

א

ב) והוא כגון שעירב דברים מרים או שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם ואכלו בשאר איסורים פטור ובבשר בחלב וכלאי הכרם חייב. הרמב"ם שם דין י"א.

א

ג) שם. ואחד לאיסור הנאה. וקוברין אותו ואפרו אסור כאפר כל הנקברין. הרמב"ם שם פ"ט דין א' ור"ל לכתחלה צריך לקוברו ולא לשרפו ובדיעבד אם שרפו אפרו אסור כאפר כל הנקברים שאם שרפן אפרן אסור כדאיתא בסוף מס' תמורה וכ"כ הפר"ח סי' צ"ד או' יו"ד. פר"ת בסי' זה או' ב' כריתי או' ד' ער"ה או' ו' פ"ת סוף או' ב' וה"ה אם נמאס ונעשה פרש דאסור ליהנות ממנו באיזה אופן שיהיה ואם אכלו לרפואה בחולה שאין בו סכנה לוקה. פר"ת שם. ולפ"ז אם צלה ביצה באפר חם או צלה בשר או בשל בגחלים שלו אסורים הביצה והבשר. זב"צ סוף או' א'.

א

ד) המאכל הנאסר משום בשר בחלב אסור בהנאה ואפי' ליתנו לעכו"ם או לכלב דעלמא שאינו נהנה ממנו כלל אסור. תו"ח כלל פ"ה דין ג' כנה"ג בהגה"ט או' יו"ד. שו"ג או' ג' ער"ה או' ז' חכ"א כלל מ' או' ב' ולכן נוהגין לשפוך התבשיל בבית הכסא והיא קבורתו או ישליכנו לנהר דהוי כנשרף דאינו יכול לבא לידי שיהנה ממנו שום בריה ואין די במה שיזרקנו לרחוב אפי' כשאין שם כלב. כנה"ג שם. שו"ג שם. חכ"א שם. ומנהג בגדאד לקוברו. זב"צ סוף או' ב' והוא כדברי רז"ל שכתבנו לעיל או' ג'.

א

ה) חתיכת בשר שקבלה טעם מחלב ונאסרה ונפלה לתבשיל אחר של ירקות וכדומה וסלקוה ונאבדה או שנשפך מן התבשיל אחר שסלקוה ואינו יודע אם היה ס' נגד כל החתיכה ספיקה דאו' לחומרא ואסור התבשיל כמבואר סי' צ"ח דחנ"נ בב"ח מה"ת ואף שיש ס' נגד כל החלב מ"מ כל שפולט בשר וחלב יחד צריך ס' כנגד כל החתיכה. פר"מ בפתיחה לה' בב"ח בד"ה ולפ"ז חתיכת בשר וכו' והיינו שאסור באכילה אבל מותר למכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כמ"ש באו' שאח"ז.

א

ו) בשר בחלב שנאסר בהנאה ואח"כ נתערב ממנו בתבשיל ירקות וכדומה ויש בו בנותן טעם מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו דכל איסורי הנאה שנתערבו באחרים אפי' יש בהם בנ"ט מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו. פר"מ בפתיחה שם ד"ה ודע וכו' וכתב שכן כתב ג"כ האו"ה כלל כ"א דין ו' יעו"ש.

א

ז) שם. לומר שאינו אסור מה"ת אלה דרך בישול וכו' כלומר אבל לא ע"י כבוש ומליחה שאינו דרך בישול. ש"ך סק"א. וכ"ה בש"ע לקמן סי' צ"א סעי' ח' יעו"ש.

א

ח) שיעור הבישול הוא לא בעינן שיתבשל כמאכל בן דרוסאי אלא כל שנפל חתיכת בשר בכלי ראשון אפי' הסירה מיד אסורה באכילה והנאה אף דליכא שליש בישולו ודלא כפר"ח או' ג' פר"מ בפתיחה או' ג' ד"ה הנאה וכו' כריתי או' ג' זב"צ או' ז'.

א

ט) וחצי שיעור אסור באכילה מה"ת ומיבעיא לי בבישול והנאה אי אסור חצי שיעור מה"ת. פר"מ בפתיחה או' ג' ד"ה הנאה וכו' אבל הער"ה או' ב' פשיטא ליה דחצי שיעור אסור בהנאה מה"ת כמו אכילה. וכ"כ פ"ת או' ב' בשם הצל"ח בפסחים דף כ"ב בד"ה והרי אמ"ה.

א

י) שם. אבל מדרבנן אסור בכל ענין. פי' אפי' דרך מליחה או כבוש אסור מדרבנן באכילה בכל ענין. ב"ח.

א

יא) שם הגה. כל בשר בחלב שאינו אסור מה"ת מותר בהנאה. ולכן אם נאסר ע"י מליחה או כבישה דאינו אסור מה"ת אלא מדרבנן מותר בהנאה כמ"ש לקמן סו' צ"א סעי' ח' יעו"ש.

א

יב) והנה כבוש ומליחה וכדומה דלא הוי אלא דרבנן יזהר ליתנם לעכו"ם קודם שיבשלנו דאי יבשלנו ישראל יאסר בהנאה אף שבלוע מקודם ע"י כבישה כשיבא לבישול יהא נאסר מה"ת גם יהיה חייב משום בישול. פר"מ בפתיחה שם. פ"ת או' ג'.

א

יג) גם אם נפלה חתיכת בשר לחלב ונאסרה ואח"כ נפלה עוד לחלב עד אלף אוסר הכל מה"ת ואמרינן ביה חנ"נ מה"ת. פר"מ בפתיחה שם ד"ה טעם כעיקר וכו'.

א

יד) המבשל בשר בקדרה בת יומא מחלב ודאי הוי דרך בישול. שפ"ד או' י"ח.

א

טו) קדרה חדשה או אינה ב"י שהיה כבוש בתוכה חלב מעל"ע ובישלו בה בשר בהמה אסור בהנאה דאף דבלעה הקדרה ע"י כבישה הרי פלטה אח"כ ע"י בישול לבשר ואם היה בשר עוף אסור באכילה ואין להקל. מש"ז סוף או' א' מחב"ר או' ך' זב"צ או' יו"ד. וה"ד בהפסד מועט אבל בהפ"מ יש להקל משום דאין כבישה לכלים. זב"צ שם. ועיין לקמן סי' ק"ה או' א'.

א

טז) חמאה שנתבשלה בקדרה של בשר ב"י אסור להדליק בה להאיר הבית מטעם שאסור בהנאה וגם להדליק בה נר חנוכה אף דמצות לא ליהנות ניתנו מ"מ אסור כיון דבנר חנוכה בעי שיעור ובב"ח אסור בהנאה כתותי מכתת שיעורא. שו"ת שער אפרים סי' ל"ח. מחב"ר או' ט"ז ואו' טו"ב. פ"ת או' ד' וכן כתבנו באו"ח סי' תרע"ג או' ו' בשם כמה פו' דאסור גם לנ"ח יעו"ש.

א

טוב) [סעיף ב'] גדי לאו דוקא דה"ה שור שה ועז ולא שנא בחלב אם וכו' המבשל בחלב גדיה שלא הניקה ולא ילדה מעולם ויש לה חלב כשהיא קרובה לימי לידתה חייב מה"ת גמ' חולין קי"ג ע"ב ופירש"י שם. הרשב"א בתה"ב בית ג' שער ד'. כנה"ג בהגב"י או' כ"ג. פר"ח או' ד' מטה יוסף ח"ב חי"ד סי' ז' או' ג' זב"צ או' י"א.

א

חי) [סעיף ג'] אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה וכו' אבל בשר טהורה בחלב טמאה וכו' מותרים בבישול ובהנאה. כזית בשר טמאה וכזית בשר טהורה דנפלו לנ"ט זיתי חלב אי אמרינן דאיסורין מבטלין זא"ז אין זה ברור והלכך בטעמא תליא מלתא וכל שנרגש טעם הבשר ודאי אסור באכילה דבאכילה אסור משום טמא ג"כ דלא יש כ"א נ"ט זיתים אבל הנאה י"ל דרך בישול אסרה תורה וכל שאין בבשר טהור כדי ליתן טעם לא נעשה בב"ח ושרי בהנאה וצ"ע. שפ"ד או' ג' מחב"ר או' י"ט.

א

יט) שם. אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה וכו' וה"ה בשר בהמה טרפה או נבילה אסור לבשל בהמה טהורה מה"ת ואסור בהנאה. ביה"ל או' ב' שפ"ד סוף או' ט"ז. מחב"ר או' ט"ו. זב"צ או' י"ג.

א

ך) וכן המבשל חלב בחלב אסור מה"ת. הרמב"ם פ"ט מהמ"א ה"ו. מחב"ר שם וכתב דאסור ג"כ בהנאה. זב"צ או' י"ד. ועיין עוד לקמן סי' צ"ב או' טו"ב.

א

כא) שם. ובשר חיה ועוף אפי' בחלב טהורה מותר בבישול ובהנאה ואף באכילה אינו אסור אלא מדרבנן. וכ"כ הש"ך בספרו הארוך על הטור בשם כמה פו' כפסק הש"ע וכן הסכים להלכה וכ"כ בספרו על הש"ע סק"ד דדעת הש"ע דבשר חיה ועוף אינו אסור באכילה אפי' דרך בישול אלא מדרבנן ומותר בהנאה ובבישול לגמרי ודלא כרש"ל וב"ח דאסרי בהנאה ובבישול. וכ"כ הפר"ח או' ו' פר"ת או' ח' חכ"א כלל מ' או' ג' בי"צ או' ב' ובעמ"ז שם או' ד' ערוך השלחן או' ט' זב"צ או' ט"ז וכתב ודלא כהער"ה או' ד' ואו' י"ד שהחמיר.

א

כב) וה"ה בשר בהמה טהורה בחלב חיה טהורה אינו אסור מה"ת אלא מדרבנן ודלא כהרב מגלת ספר ריש לאוין ק"מ שכתב דאסור מה"ת. ער"ה או' י"א. פ"ת או' ז' בשם תפארת למשה. חי' רע"ק על סעי' ו' מק"מ או' י"א. זב"צ או' ט"ז.

א

כג) ונראה דמותר לבשל בשר לנכרי בקדרה של חלב שאינו ב"י דכל שאינו אסור אלא מדרבנן לא גזרו בבישול ובהנאה. וגם כאן ליכא מראית העין דמי יודע אם הוא קדרה של חלב או של בשר. חמודי דניאל או' י"ח. פ"ת או' ח' זב"צ או' י"ז.

א

כד) שם. אבל דגים וחגבים אין בהם איסור וכו' ולאכול דגים בחלב אין בו סכנה כ"כ הט"ז סק"ג וש"ך סק"ה. וברבינו בחיי (פ' משפטים) כתב שסכנה לבשל דגים בחלב ולאכול מפני צרעת וכ"כ כנה"ג בהגב"י או' י"ט בשם שארית יהודה שגם באכילת דגים בחלב יש סכנה בשם רופאים מומחים ומסיים מכאן סמך למה שנוהגין ליטול ידיהם בין גבינה לדגים. ולפי מה ששמעתי מרופאים מומחין שבאמת דגים בחלב ממש הוא סכנה אבל בחמאה או בשומן שעולה על חלב כבוש אין בהם סכנה. בל"י או' ג' מש"ז או' ג' וכ"כ בתשו' חינוך בית יהודה סי' ס"א ובתשו' אדני פז סי' מ"ב. והב"ד פ"ת או' ט' והגם שכתב שם הפ"ת דהאידנא שכל העולם מבשלים גם עם חלב שרי וכו' נראה דאין כל אויר המקומות שוים וגם לא כל הטבעים של בני אדם שוים וסכנתא חמירא מאיסורא ולכן יש להחמיר ורק בחמאה יש להכשיר. ועיין עוד בדברינו לאו"ח סי' קע"ג או' ג'.

א

כה) שם הגה. ונהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף וכו' אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים וכו' אמנם רש"ל פכ"ה סי' נ"ב כתב גם בבשר עוף יש להניח אצל החלב שקדים מפני מראית העין ואעפ"י שהוא במידי דרבנן. וכ"כ הט"ז סק"ד. ש"ך סק"ו. פר"ת או' ט' בל"י או' ד' הל"פ בסעי' ג' שפ"ד או' ו' חכ"א כלל מ' או' ג' בי"צ או' ג' מק"מ או' י"ג. ערוך השלחן סוף או' ט"ז. זב"צ או' י"ט. ועיין לקמן או' כ"ח.

א

כו) ומיהו אם אין לו שקדים או שא"א להניח לא מעכב האכילה בשביל זה. ט"ז שם. בל"י שם. מש"ז או' ד' בי"צ בעמ"ז או' ז' מק"מ שם. זב"צ או' ך'.

א

כז) בקושטאנדינ"א נוהגים לאכול אורז שנתבשל בחלב שקדים אחר תבשיל ובשמחות וגיל נוהגין להניחן על השלחן אחר אכילת תבשילי הבשר עם פירות ומגדנות. וגם שמעתי שנוהגין לאכול עלי הגפן והכרוב ממולאים בשר עם חלב שקדים קפוי וזה מנהג פשוט לפני כמה רבנים ולא ערערו בזה. כנה"ג בהגב"י או' ח' ונתן טעם לקיים המנהג יעו"ש. ואפשר לתת עוד טעם להתר דכיון על הרוב בסעודות גדולות ומצהלות חתנים נהגו לעשות אורז בחלב שקדים ומביאים אותם בקערות חשובים או לפחות קערות מיוחדות ויפות שאין אוכלים בהם תבשיל וגם החלו עולים עם פירות ומגדנות ניכר מאד שהוא חלב שקדים וכמעט הוא ניכר היטב במקומו ושעתו יותר מהנחת שקדים והיינו טעמא דרבנן דאכלו מניה ושתקו. ועל דברת עלי גפנים דאתו ממולאי בשר בחלב שקדים יש טעם להתיר דהמילוי מכוסה בעלים ובעודו בקערה על הרוב אינו ניכר לא בשר ולא חלב עד אשר ישלח ידו ולקח ונותן לתוך פיו ואז ירגיש שהוא בשר בחלב שקדים וא"צ שום הכר דכמעט אין כאן מראית העין. מחב"ר או' ו'.

א

כח) וזה שכתבנו לעיל או' כ"ה דגם בבשר עוף בחלב שקדים צריך להניח אצלו שקדים ה"ד אם הוא בפני הרואים כמו בסעודות גדולות דאיכא מראית עין גמור אבל בביתו מותר. נחלת צבי על סעי' זה ובספרו פ"ת או' יו"ד. זב"צ או' כ"ג.

א

כט) [סעיף ד'] אסור לבשל בחלב אשה וכו' דוקא לבשל דאם היה חלב בהמה אסור מדאו' אבל באכילה דאפי' בחלב בהמה (בלתי בישול) אינו אלא מדרבנן לא חיישינן בחלב אשה למראית העין. כנה"ג בהגב"י או' ח' יעו"ש וכן מבואר בתו"ח כלל ס"ב דין א' וכן הסכים מטה יוסף ח"ב סי' ז' יעו"ש אבל הרשב"א בתשו' ח"ג סי' רנ"ז כתב דאסור לבשל וכ"ש לאכלו כל שניכר בו ומוכח שם דאפי' לאכלו שלא בדרך בישול אסור מיהו אם יש בשר בפיו מותר לאכול עמו חלב אשה כמו דם שבין השינים יעו"ש. ער"ה או' י"ד. ועיין לעיל או' כ"ה. ובלא"ה בזה"ז מתמאסים מחלב אדם וא"כ אית ביה משום בל תשקצו ורק אנחנו כותבין לענין דינא.

א

ל) שם. ואם נפל לתוך התבשיל בטל וא"צ שיעור. והגם שיהיה רוב בחלב ממה שבקדרה. פר"ת או' יו"ד. אבל הער"ה או' ט"ו כתב דצריך רוב בתבשיל כנגד החלב בענין שאינו ניכר בתערובת אלא שא"צ ס' ודלא כהפר"ת.

א

לא) שם. ואם נפל לתוך התבשיל בטל וכו' ואם עירב במזיד בתבשיל אסור לו ולמי שנעשה כן בשבילו. חי' רע"ק.

א

לב) שם הגה. ונראה לפ"ז דכ"ש דאסור לבשל לכתחלה בחלב טמאה וכו' וכן מבואר בתשו' הרשב"א הנז' וכ"ה דעת הש"ע ודלא כמ"ש הט"ז והש"ך. מחב"ר או' ח' ד"ה הדרן לדידן. זב"צ או' כ"ו.

א

לג) ומ"מ לצורך רפואה אף בחולה שאב"ס מותר לבשל בחלב טמאה או איפכא. ט"ז סוף סק"ה. כנה"ג בהגב"י או' ט' לה"פ או' ו' בל"י או' ה' הל"פ בסעי' ג' שו"ג או' ט"ז חכ"א כלל מ' או' ד' בי"צ בעמ"ז או' י"א. ערוך השלחן סוף או' י"ז. זב"צ או' כ"ז.

א

לד) ראיתי מחמירין שלא לאכול הסוקא"ר הנעשה מן הקנים המתוקים עם הבשר לפי שהעכו"ם מלבנים אותם ע"י שמערבים בו חלב עזים כנודע ואני ראיתי למורי (האר"י) זלה"ה שאכלו עם הבשר ביחד. שה"מ סוף פ' משפטים. וכ"כ הרדב"ז בתשו' סי' תר"ו דאין בסוקא"ר שום חשש לאוכלו עם בשר. והב"ד המחב"ר או' ט' והאריך בזה ומסיים ולענין דינא אין אנו צריכים לכל זה דנודע דהיורות מיוחדות ומטילים מים ומתבטל החלב תכף ואין להחמיר בזה שלא לאכול הסוקא"ר עם הבשר והא איכא אסהדותיה דמהרח"ו ז"ל שהרב הקדוש האר"י אכיל משופרי שופרי עכ"ל. ועוד אפשר דעתה נשתנו הזמנים ואין מניחים שום חלב רק יש איזה סממנים שמלבנים בהם הסוקא"ר.

א

לה) ציר היוצא ע"י מליחה ונפל לתבשיל חלב ונתבשל אסור מה"ת גם בהנאה. שפ"ד לעיל סי' פ"א או' א' מחב"ר או' יו"ד. זב"צ או' כ"ט.

א

לו) שם בהגה. ודוקא בשר בהמה אבל בעוף דרבנן אין לחוש. נמשך לשיטתו בסעי' ג' אבל לפי מ"ש שם אף בעוף יש לחוש. ש"ך סק"ח. והיינו לפי מ"ש לעיל בהגה סעי' ג' גבי חלב שקדים דבעוף שהוא מדרבנן אין לחוש ועיין בדברינו לשם או' כ"ה שהבאנו שם דעת המחמירים גם בעוף וא"כ ה"ה לכאן.

א

לז) [סעיף ה'] ביצים הנמצאים בעופות וכו' דהיינו שיש להם חלבון וחלמון וכו' ומותר לאוכלם בחלב. ומיהו נהגו הנשים למלחם אפי' אם הקליפה החיצונה קשה לגמרי וה"ה שלא לאוכלה בחלב. תו"ח כלל ע' דין א' בשם מהרא"י. ד"מ או' ג' רש"ל פכ"ה סי' ב' ב"ח. ט"ז סק"ו. ש"ך סוף סק"י. ביה"ל או' ד' לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ז' חכ"א כלל מ' או' ה' בי"צ או' ה'.

א

לח) ומיהו ה"ד לכתחלה אבל בדיעבד אם נתערבה בתבשיל של חלב אין לאסור דיש לסמוך אדברי הש"ע. וכ"כ התו"ח שם. ט"ז שם. ש"ך שם. ביה"ל שם. חכ"א שם. בי"צ שם. ומיהו במקום שאין מנהג אין לחוש לזה כלל. ש"ך שם. לה"פ שם.

א

טל) ואף לפי המנהג דוקא בנמצאת במעי אמה אחר שחיטה אבל אם הטילה אותה בחייה כדרכה אפי' אם הקליפה רכה מותר לאכלה בחלב לכתחלה. שאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"ב. פ"ת או' י"ב. והיינו אם אינה מעורה בגידים אבל אם מעורה בגידים אפי' לאכלה לבדה אסור משום איסור אבר מן החי כמ"ש לעיל סי' פ"ו סעי' ד' ובדברינו לשם יעו"ש.

א

מ) והא דאמרנו נהגו למלחה אפי' אם הקליפה החיצונה קשה מ"מ צריך ליזהר למלחה לבדה ולא עם בשר כמ"ש לעיל סי' ע"ה סעי' א' בהגה שנייה ועיין בדברינו לשם כמה דינים המסתעפים לזה יעו"ש.

א

מא) שם. אעפ"י שהיא מעורה בגידין וכו' והש"ך סק"י כתב דאפי' אם נגמר החלמון והחלבון אם הקליפה רכה ומעורה בגידין אפי' בדיעבד אסור ובהפ"מ אפי' לא נגמר רק החלמון לבד ומעורה בגידין שרי יעו"ש. אמנם הפר"ח או' ט' האריך בזה ומסיים שהעיקר כפסק הש"ע שאם נגמרה הביצה דהיינו שיש לה חלמון וחלבון הרי היא כמובדלת לעצמה ותו לא הוי ירך האם אף שהיא מעורה עדיין בגידין ואם אין לה אלא חלמון אף שאינה מעורה בגידין ירך האם הויא ואסור לאכלה בחלב עכ"ל וכן הסכים זב"צ או' ל"א דאם אין לה אלא חלמון לבד אפי' אם אינה מעורה בגידין אסור לבשלה בחלב ואוסרת התבשיל עד ס' וכ"כ לעיל סי' ע"ה או' כ"ד גבי מליחה דאם לא נגמר רק החלמון דדינם כבשר יעו"ש. ובענין אם נגמר החלמון והחלבון ואפי' קליפה הקשה כבר כתבנו לעיל או' ל"ז דנוהגין למלחה ואין לאוכלה בחלב רק בדיעבד אם נפלה לתבשיל של חלב אין לאסור דיש לסמוך אדברי הש"ע כמ"ש לעיל או' ל"ח יעו"ש.

א

מב) שם. אבל אם אכלם בפני עצמם מותר לאכול אחריהם גבינה וכו' ואפי' לא נגמר אלא החלמון וגם הם מעורות באשכול מותר לאכול אחריהן גבינה או חלב. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' יו"ד. פר"ת או' י"ג. לה"פ או' י"א. בל"י או' ט' וזהו לפי דברי הש"ע אבל הפר"ח שם כתב דיש להחמיר ואין לאכול אחריהם גבינה או חלב. וכ"כ הפר"ת שם. לה"פ שם. בל"י שם. זב"צ או' ל"ב. והוי כבשר העוף עצמו. פר"ת שם.

א

מג) [סעיף ו'] המעושן והמבושל בחמי טבריה אין לוקין עליו וכו' אבל איסורא מיהא איכא וכן בחלב מתה איסורא מיהא איכא וכן בכולהו משמע דאיסורא מיהא איכא ואפי' בחלב זכר. ש"ך ס"ק י"ג. כנה"ג בהגב"י או' כ"א. פר"ח או' י"ב. פר"ת או' י"ד. בל"י או' יו"ד. חכ"א כלל מ' או' ו' בי"צ או' ז' זב"צ או' ל"ג.

א

מד) שם. המעושן והמבושל בחמי טבריה וכו' פי' מעושן שנתחממו בשר בחלב בעשן כמו בחמי טבריה או י"ל שנשרו בחלב ואח"כ תלאו בעשן. פרישה או' ט' וכ"כ ערוך השלחן או' כ"ה.

א

מה) שם. וכן המבשל במי חלב. היינו אחר שהוציאו מן החלב כל האוכל כגון לאחר שעשו כל הגבינה מבשלים החלב והאוכל צף מלמעלה ולא נשאר בו אלא מים בעלמא זהו הנקרא מי חלב. טור. וכ"ה לקמן בש"ע סעי' ח' יעו"ש.

א

מו) שם. או בחלב מתה. כלומר חלב שיצא ממנה לאחר מיתתה ולא שנא מתה מעצמה או נשחטה. ש"ך ס"ק י"ד. פר"ח סוף או' י"ב. הל"פ או' י"ב. חכ"א כלל מ' או' ו' זב"צ או' ל"ד.

א

מז) שם. או בחלב זכר. היינו בחלב זכר של בהמה. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח שם. בל"י או' יו"ד. הל"פ בסעי' ו' חכ"א. שם. בי"צ בעמ"ז או' כ"ד. ולפ"ז מ"ש בהגה וחלב זכר לא מקרי חלב כלל מיירי בחלב זכר אדם שאין בו איסור רק מפני מראית העין כמ"ש לעיל סעי' ד' ולא פליגי הש"ע והגה. ש"ך שם. בל"י שם. הל"פ שם. חכ"א שם. בי"צ שם. זב"צ או' ל"ח.

א

מח) וכן בשר חיה ועוף אסורים בכל הני כגון מעושן וחמי טבריה ומי חלב וחלב מתה וחלב זכר בהמה הגם דתרווייהו דרבנן. פר"ת או' י"ד. זב"צ או' ל"ה.

א

מט) והמבשל בשר בחלב של בת פקועה כיון שא"צ שחיטה אי הו"ל כמבשל בחלב שחוטה דאינו אסור מה"ת עיין בחי' רע"ק על סעי' זה שנסתפק בזה והניח בצ"ע. מיהו בתשו' נוב"י תניינא חי"ד ססי' ל"ו גם הוא חקר בזה ותופס עיקר שיש בו איסור תורה כיון שראויה להיות אם יעו"ש והב"ד פ"ת או' י"ד יעו"ש. וע"כ נראה דיש להחמיר.

א

נ) שם. או שבישל דם בחלב פטור ואין לוקין וכו' משום בשר בחלב. זהו לשון הרמב"ם פ"ט מהמ"א. ומשמע דעתו דמשום בשר בחלב הוא דאין לוקין על אכילתו הא משום דם לוקין על אכילתו אעפ"י שבישלו דס"ל דם שבישלו עובר עליו מיהו אנן ק"ל דדם שבישלו או שמלחו אינו אלא מדרבנן. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' י"ג. כריתי או' י"ג. ועיין לעיל סי' ס"ט או' א' מה שהארכנו בזה וכתבנו שם דגם דעת הש"ע דם שבשלו או מלחו אינו אלא מדרבנן יעו"ש ואפשר דהכא כתב דברי הרמב"ם רק לאשמעינן דם שבישל בחלב פטור אבל לא לענין דתידוק מינה הא משום דם לוקין.

א

נא) שם הגה. וחלב זכר לא מקרי חלב כלל וכו' היינו חלב זכר אדם כמ"ש לעיל או' מ"ז אבל חלב זכר בהמה פטור אבל אסור כמ"ש לעיל או' מ"ג יעו"ש.

א

בנ) שם בהגה. אבל חלב מתה ומי חלב אוסרים המאכל כמו חלב וכו' ואפי' אותו מי חלב שנשאר אחר שעושין הגבינות וכמ"ש המחבר בסעי' שאח"ז אוסר המאכל. ש"ך ס"ק י"ז בשם או"ה. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או' י"ג. הל"פ בסעי' ו' שפ"ד או' י"ז. בי"צ או' ו' ובעמ"ז או' כ"ב.

א

גנ) ובשר צלי בחלב בכלל בישול הוא ואסור מה"ת דכתיב בפ' ראה גבי פסח ובשלת ואכלת וכן בד"ה ויבשלו את הפסח וכו' פר"ח או' ב' וכ"כ סולת למנחה שבסוף התו"ח כלל פ"ה דין ג' בשם ס' תורת האשם והסכים לדבריו. לה"פ או' ב' בל"י או' א' פליתי או' ב' מטה יוסף ח"ב סי' ז' או' א' מש"ז או' א' ד"ה והנה. מחב"ר או' י"ד. חכ"א כלל מ' או' א' בי"צ או' א' זב"צ או' ט"ל. מיהו החו"ד או' א' האריך בזה ומסיק דצלי אינו אוסר מה"ת בבשר בחלב. וכ"כ הער"ה סוף או' ד' וכן הסכים ערוך השלחן או' י"א. והמק"מ סוף או' ז' כתב כיון דפלוגתא היא בהפ"מ ושעת הדחק יש לסמוך דאינו דרך בישול והוי רק בב"ח דרבנן.

א

דנ) וכן המטגן בב"ח אסור מה"ת. פר"ח שם. פליתי שם. מט"י שם. מחב"ר שם. חכ"א שם. ולכן כתב המחב"ר או' ט"ו דהנרות שעירבו העכו"ם חמאה בחלב וקנו ישראל אסור להדליקם וטעונין קבורה משום דאסורים בהנאה יעוש"ב. וכ"כ בברכ"י בשיו"ב או' ח' זב"צ או' מ' מיהו בסולת למנחה שם כתב דעיגון אינו בכלל בישול ולכן כתב להתיר בנרות הנז' בשעת הדחק. וכ"כ בתשו' אהל יוסף חי"ד סי' כ"ד. וכ"כ הער"ה שם דטיגון מותר מדאו' וכ"כ ערוך השלחן שם. דטיגון אינו בכלל בישול והמש"ז שם כתב דבהפ"מ יש להתיר מיני טיגון בהנאה. וכ"כ מק"מ שם.

א

הנ) ומיהו בנרות שעוה דיש ספק אם עירבו חמאה וחלב יש להתיר מטעם ס"ס ספק אם יש ואת"ל שיש ספק אם נתבטל בס' וזהו דוקא אם כבר קנאם אבל לכתחלה לא יקנס אותם. ויש עוד ספק ג' דאפשר דה' כמ"ד דאינו אסור בהנאה אלא מדרבנן ובכי הא אפי' לדעת הרא"ם ואפי' למאן דבעי מתהפך מודה. יוסף אומץ סי' פ"ג בשם מורו תשו' כ"י. זב"צ שם.

א

ונ) בישלו חמאה בקדרה של בשר בת יומא ונאסרה עבור שלא היה ס' אסור להדליק בחמאה זו דבשר בחלב אסור בהנאה. תשו' שער אפרים או"ח סי' ל"ח. מחב"ר או' ט"ז. זב"צ או' מ"א.

א

זנ) חמאה זו שנתבשלה בקדרת בת יומא ונאסרה אסור להדליק בה נרות חנוכה. מחב"ר או' טו"ב. זב"צ או' מ"ב. וכן כתבנו באו"ח סי' תרע"ג או' ו' בשם כמה אחרונים יעו"ש. [וע"ע לעיל או' ט"ז].

א

חנ) כבד שטגנה בחמאה המורה בדבר להתיר יורה כבן סורר ומורה. נוב"י בתשו' חי"ד סי' כ"ט. והמש"ז או' א' ובפתיחתו לה' אלו כתב בשם מהר"ם שיף על כבד שעיגנו בחמאה שצדד דהוי דרבנן ומותר בהנאה יעו"ש ולפי מ"ש לעיל עיגון הוי כבישול איסור דאו' אסור מדאו' ואסור בהנאה. מחב"ר או' י"ח. ועיין לעיל או' נ"ד.

א

טנ) שם בהגה. י"א דאסור לחתות האש תחת קדרה של עכו"ם וכו' ואין בזה אלא חומרא בעלמא ואין העולם נזהרין בזה. ש"ך סוף ס"ק י"ח. פר"ח או' ט"ז. שפ"ד או' י"ח. מחב"ר או' כ"ב. חכ"א כלל מ' או' ז' והגם דיש בישול אחר בישול מ"מ הבלוע בתוך הקדרה מבשר בחלב שיפלוע ויתבשל לא חשו דאין זה דרך בישול. פליתי או' י"ג. שפ"ד שם. מחב"ר שם. אבל בשר בקדרה בת יומא מחלב ודאי הוי דרך בישול. שפ"ד שם. מחב"ר שם. זב"צ או' מ"ד. והיינו בדליכא ס' כנגד חלב הבלוע בקדרה כמ"ש לעיל או' נ"ח.

א

ס) שם בהגה. עוד כתבו דאין לערב מים שהדיחו בהם כלי בשר וכו' וליתן לפני בהמה דאסורים בהנאה. והיינו כשהדיחם במים רותחים ועירבם כך רותחים הא לא"ה אינו אסור בהנאה כיון דאינו אסור מה"ת אלא דרך בישול. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' י"ז. בל"י או' י"א. הל"פ בסעי' זה. בי"צ בעמ"ז או' כ"ע. ערוך השלחן או' ל"ג. והיינו בכ"ר ויס"ב. כריתי או' ט"ז. שפ"ד או' י"ט. בי"צ שם. וגם שיהיה ממשות של בשר ושל חלב בתוך הכלים. ערוך השלחן שם. אבל בכלי שני אף דמפליט ומבליע לא מבשל ושרי בהנאה. שפ"ד שם. זב"צ או' מ"ה. ועין לקמן סי' ק"ה סעי' ב'.

א

סא) שם בהגה. עוד כתבו דהכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש אין לשמש בו דעושין אותו מאפר שעל הכירה ורגילות הוא להתערב שם בשר וחלב. והא דלא מיתסר מה"ע לחפיפת הראש שהרי נהנה משום דלרחוץ ראשו כיון שאינו דבר של אכילה לא חשיב הנאה כיון שאינו נהנה מגוף האיסור. ש"ך ס"ק ך' פר"ח או' י"ח. בל"י או' י"ב. שפ"ד או' ך'.

א

סב) שם בהגה. אין לשמש בו דעושין אותו מאפר שעל הכירה וכו' וראיתי שאין נזהרים בזה כלל ונוטלין אפי' אפר כירה או מתנור מקום שמבשלין שם ואפשר שסמכו כיון שזה הוא רק חשש בעלמא ומסתמא כבר נשרף כל הלחלוחית שבתוך האפר וגם נתבטל בתוך המים ונותן טעם לפגם מכח האפר וגם התשמיש להדיח כלי אכילה הוא רק ע"י עירוי וכלי שני. מנ"י על התו"ח כלל ע"ז או' כ"ז. מחב"ר או' כ"ה. יא"פ בסעי' זה זב"צ או' מ"ו.

א

סג) שם בהגה. ואף לכתחלה אין בזה אלא חומרות בעלמא וכו' ומשמע בתו"ח כלל ע"ז דין ח' דבקדרות של מתכת אין להחמיר אפי' לכתחלה משום דאף אם היה ניתז היה חוזר ומתלבן ע"י האש יעו"ש. ש"ך ס"ק כ"א. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' י"ג. בל"י או' י"ג. שפ"ד או' כ"א. ובתנורים שלנו בבית החורף דאין רגילין להתבשל שם כלל ודאי שרי. שפ"ד שם.

א

סד) ומיהו יש ליזהר שלא לשאוב מים בכלי חלב ואח"כ בכלי בשר דפעמים שהם מלוכלכים ולא הוי נ"ט בר נ"ט להיתרא ויש למחות ביד העושים כן. שפ"ד שם. מחב"ר או' כ"ו יא"פ בסעי' זה. זב"צ או' מ"ז.

א

סה) טריפדי"ש והוא כלי ברזל שיש לו ג' רגלים והוא מיוחד לשפות עליו קדרה או מחבת לבשל אסור לחמם עליו שום לחם משום דנשפך עליה רוטב רותח מבשר ומחלב וכשמחמם בה לחם בולע אותו לחם מבשר וחלב. ועוד דנראה דיש שם ממשו של בשר דהיינו שומן הנשפך וכן ממשו של חלב או גבינה דהא אין דרך לקנח או נשפשף או להדיח הטריפדי"ש כלל. ב"ד חא"ח ה' פסח סי' ר"ח. זכ"ל חי"ד או' ב' זב"צ או' מ"ח.

א

סו) [סעיף ז'] המבשל שליל וכו' אבל המבשל שליא או עור וכו' פטור. וכן האוכלם פטור. אבל איסורא מיהא איכא בין באכילה בין בבישול. ש"ך ס"ק כ"ב. פר"ח או' ך' לה"פ או' י"ד. בל"י או' י"ד. הל"פ בסעי' זה. שפ"ד או' כ"ב. חכ"א כלל מ' סוף או' ו' בי"צ או' ט' ערוך השלחן או' כ"ט. זב"צ או מ"ט.

א

סז) וכן המבשל העור והגידים וכו' במי חלב ובחלב שחוטה ובחלב זכר דאסורים באכילה מידי דהוה בשר חיה ועוף בחלב שחוטה. פר"ת או' ט"ו. זב"צ או' ן' ועיין לעיל או' מ"ח.

א

סח) שם. אבל המבשל שליא או עור וכו' ויש להסתפק באותן שעורותיהן כבשרן כמ"ש הרמב"ם פ"ד ממ"א דין כ"א עור השליל ועור שתחת האליה ועור בית הבושת דהוי מה"ת כבשר אם לענין בב"ח אסור מה"ת באכילה ובהנאה. שפ"ד או' כ"ב. מחב"ר או' כ"ז. פ"ת או' ט"ו. זב"צ או' נ"א.

א

סט) שם. וגידים ועצמות ואפי' עצמות הקשים אוסרים בב"ח מדרבנן ודלא כדמשמע מהמנ"י בשו"ת שבסוף התו"ח סי' ע"ז דאין אוסרים אלא רכים. שפ"ד שם. מחב"ר או' כ"ח. יא"פ בסעי' זה. פ"ת שם. זב"צ או' נ"ב.

א

ע) נמצא עצם חלול בתוך מאכל חלב והיה ספק שמא היה בו מוח צידד שם המנ"י בתשו' הנז' להחמיר אבל הבל"י בקו' התשובות שבסוף הס' השייך לסי' צ"ט הביא דברי המנ"י הנז' וחלק עליו והסכים להתיר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. שפ"ד שם. מחב"ר או' כ"ט. פ"ת שם. ונראה דאותן עצמות שרגילות הוא שיש בו מוח ודרכו לצאת בבישול יש להחמיר בתבשיל מעט שאין בו ס' יא"פ שם. וצ"ל שיש ס' כנגד העצם ג"כ כמ"ש באו' הקודם שאפי' עצמות הקשים אוסרים בב"ח ואם יש לחוש שיש בו מוח צריך ס' כנגד העצם והמוח. ומיהו עצם יבש וישן ודאי אין חוששין לו. שפ"ד סי' צ"ט או א' ועיין עוד בדברינו לשם או' ח'.

א

עא) [סעיף ח'] יש מי שאומר דנסיובי דחלבא אינם בכלל מי חלב ואסור מה"ת אלא מי חלב היינו אחר שעושין הגבינה וכו' וכ"ה דעת כמה פו' והסכמת הש"ע דנסיובי דחלבא אסורים מה"ת ומי חלב אסורים מדרבנן. כנה"ג בהגב"י או' כ"ו ואו' כ"ז. ב"ד חי"ד סי' ל"ד. וכ"כ המחב"ר או' ל' דכ"ה דעת הש"ע ואעפ"י שכתב זה בשם יש מי שאומר ודלא כשו"ת אהל יוסף חי"ד סוף סי' כ"ד. וכ"כ השפ"ד או' כ"ג ולענין דינא אין לנו אלא דברי המחבר ואפי' בהפ"מ יש לאסור בהנאה. והב"ד המחב"ר שם. בי"צ בעמ"ז או' ך' מק"מ או' כ"ז. זב"צ או' נ"ד.

א

עב) חולה שאמר הרופא שצריך לבשל תרנגול שלם במים הנופלים מהגבינה לחה שהוא נסיובי מבלי מליחת התרנגול כדי להוציא המים באלנבי"ק וזהו רפואתו לשתות אותם מים, כה יעשו להנצל מהאיסור יצלו התרנגול כדי שלא יהא בו איסור דם. ותחלה יבשלו המים הנופלים מהגבינה. ויסננו אותם ויקחו המים צלולים ואותם המים יבשלו עם התרנגול באלנבי"ק וישתה החולה אעפ"י שאין בו סכנה. ב"ד שם. שו"ג מחו' או' א' מחב"ר או' ל"א. יא"פ בסעי' זה. זב"צ או' נ"ה.

א

עג) מי שהיה מדוכא ביסורין ר"ל שאין בו סכנה וצוו הרופאים שלא ישתה שום משקה רק המים הנעשים ע"י כלי האנבי"ק מהמימי חלב שאחר שעשו הגבינה משימין המים הנשארים באנבי"ק ומעלים זיעה ויוצאים ע"י סמפונות מים שאין בהם טעם ולא ריח חלב כלל יש להתיר לשתותו תוך הסעודה שאוכל בה בשר ואם ירצה להחמיר להדיח פיו במים קודם השתיה תע"ב. מכתם לדוד סי' ט"ו. עיקרי הד"ט חי"ד סי' יו"ד או' ד' זכ"ל ח"ג חי"ד או' נ"ה שבאו' ב' זב"צ שם.

א

עד) [סעיף ט'] חלב הנמצא בקיבה אינו חלב וכו' דנפקא ליה מתורת אוכל וחשיב כפרש וטנופת. ב"י. ש"ך ס"ק כ"ד.

א

עה) שם. ויש מי שאוסר. פי' בצלול וכמ"ש לעיל בסי' פ"א סעי' ו' וע"ז כתב הרב בהגה וכן נוהגין וכדכתב בהגה בסעי' יו"ד לחלק בין קרוש לצלול ואף לכתחלה משמע בתו"ח כלל ס"ה דמותר בקרוש יעו"ש מיהו בצלול דעתו דאפי' בדיעבד אסור וכדכתב בהגה בסעי' יו"ד מיהו נראה דלכתחלה אסור אף בקרוש משום מראית העין ורש"ל פכ"ה סי' ק"ז פסק דאפי' קרוש חשוב חלב מדינא כרש"י וכן נראה דעת הר"ן וכן דעת האו"ה ריש כלל מ"ו. ש"ך ס"ק כ"ה. ולענין דינא כבר כתבנו בכמה מקומות דהיכא שסותם הש"ע להיתר ואח"כ כותב ויש מי שאוסר דחושש לדעת האוסר לכתחלה ואין להתיר אלא בהפ"מ או בשעת הדחק ודעת הרמ"א לאסור אפי' בדיעבד בצלול אלא דהכא כיון שרבו האוסרים אפי' בקרוש ע"כ בקרוש יש לחוש לכתחלה ובצלול יש להחמיר ולאסור אפי' בדיעבד כדברי רמ"א וכמ"ש הש"ך וכ"פ זב"צ או' נ"ו דהכא יש להחמיר ולאסור בצלול אפי' בדיעבד כדברי רמ"א ור"ל אפי' להספרדים ההולכים על פסק הש"ע הכא יש להחמיר כדברי רמ"א. ומיהו עיין בדברינו לאו"ח סי' תס"ח או' נ"ח שכתבנו אף במקום שנהגו להחמיר כרמ"א מ"מ אין למחות במי שעושה כפסק הש"ע יעו"ש. ועיין לקמן או' צ"ח.

א

עו) [סעיף יוד'] חלב הנמצא בקיבה. הגה. לכתחלה אין להניחו בקיבה וכו' והטעם מפורש שם באו"ה כלל י"ח דין ט"ז שחלב הקיבה חריף וחמוץ שהרי מעמידין בו. ש"ך ס"ק כ"ו. ביאור הגר"א או' כ"ב.

א

עז) שם בהגה. אבל בדיעבד אין לחוש וכו' דיש לסמוך אסברת הפו' דלא אסור אלא ע"י מליחה. ביאור הגר"א או' כ"ג.

א

עח) שם הגה. לכתחלה אין להניחו בקיבה עד שיצטנן וכו' אבל בדיעבד אין לחוש וכו' וכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א דכששוחטים העגלים הקטנים והגדיים הקטנים מוצאין תכף החלב מן הקיבה קודם שיצטנן ובדיעבד אין חוששין. זב"צ או' נ"ז.

א

עט) שם. שנמלח בקיבתה. והיינו שצריך שישהה במליחתו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח כדלעיל סי' ס"ט סעי' י"ח וגם צריך שיהא נמלח כ"כ שאינו נאכל מחמת מלחו כדלקמן סי' צ"א סעי' ה' ט"ז סק"ח. ש"ך ס"ק כ"ז. כנה"ג בהגב"י או' ל"ד. פר"ח או' כ"ד. לה"פ או' י"ט בל"י או' י"ז. הל"פ בסעי' ט' שפ"ד או' כ"ז. חכ"א כלל מ' או' יו"ד. זב"צ או' נ"ח. ואף לדידן (הנמשכין אחר דברי רמ"א) דקים לן במליחה לאסור מיד וכן אפי' לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי מ"מ יש להתיר כאן בדיעבד אם העמידו בו גבינות אם לא נמלח בכה"ג כיון דבלא"ה הרבה פו' והמחבר מכללם חשבי ליה כפרש בעלמא אפי' לצלול וגם הוא מילתא דרבנן דמה"ת אינו אסור אלא דרך בישול ולא ע"י מליחה. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. שפ"ד שם. חכ"א שם. קהל יהודה סעי' יו"ד.

א

פ) שם. או שעמד בו יום א' פי' מעל"ע דהוי ככבוש. ש"ך ס"ק כ"ח. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ד. פר"ח או' כ"ה. לה"פ או' ך' בל"י או' י"ח. הל"פ שם. שפ"ד או' כ"ח חכ"א שם. זב"צ או' נ"ט.

א

פא) שם. אסור להעמיד בו. פי' שלא יתן מאותו חלב שנמלח בקיבה או הועמד בה יום א' לחלב בשביל שיקפיא לעשות ממנה גבינה. ט"ז סק"ט. לה"פ או' כ"א. בל"י או' י"ט.

א

פב) שם. אסור להעמיד בו. הגה. ואם העמיד בו אם הוא הצלול אוסר כל הגבינות וכו' דעת הש"ע אין חילוק בין קרוש לצלול לכתחלה אסור ובדיעבד מותר ולדעת ההגה אסור בצלול אף בדיעבד. ש"ך ס"ק כ"ט. כנה"ג בהגב"י או' ל"ז. פר"ח או' כ"ו. לה"פ שם. בל"י שם. שפ"ד או' כ"ט. חכ"א כלל נ"ג או' ל"ד. זב"צ או' ס'.

א

פג) שם בהגה. עד שיהא ס' בחלב שהעמיד וכו' כלומר עד שיהא ס' בחלב שהעמיד ונעשו גבינות נגד החלב שהיה בקיבה שנאסרה בקיבה משום בשר בחלב. ש"ך סק"ל. פר"ח או' כ"ז. בל"י או' ך' שפ"ד או' ל' והגם שהוא דבר המעמיד ודבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל כמ"ש בסעי' י"א י"ל דדוקא דבר המעמיד שאסור מעצמו ממש כגון נבילה אמרינן דלא בטיל משא"כ הכא שאין המעמיד אסור מעצמו אלא משום תערובת בשר בחלב ולכן בטיל שפיר. ש"ך שם. וה"ד הכא דמעמיד במידי דלא אסיר אלא מדרבנן כגון ע"י מליחה וכבוש אבל בב"ח ממש שנאסר ע"י בישול חשיב כגופו של איסור ואם העמידו בו אח"כ אוסר במשהו. פר"ח שם. שפ"ד שם. חכ"א כלל נ"ג או' ל"ג. מק"מ או' כ"ט.

א

פד) שם בהגה. ואם היה הקיבה קרושה וכו' כלומר אם היה החלב שבקיבה קרושה אינה אוסרת כלום אפי' לא היה ס' בחלב שהועמד נגד החלב שבקיבה והטעם דבקרוש חשיב החלב כפירשא בעלמא. ש"ך ס"ק ל"א. לה"פ או' כ"ג.

א

פה) שם בהגה. ואם היה הקיבה צלול מתחלה ונקרש יש לו דין צלול ויש מקילין בזה ובמקום הפסד יש להקל. כיון שאין כאן אלא איסור דרבנן. ש"ך ס"ק ל"ב. וגם אם ספק אם היה צלול או קרוש מספיקא אזלינן לקולא. כריתי או' כ"ב.

א

פו) שם בהגה. עור הקיבה לפעמים מולחין אותו וכו' מותר דמאחר שנתייבש הוי כעץ בעלמא וכו' וה"ה שאר בני מעיים כשמייבשים אותם עד שנעשו כעץ ומ"מ לכתחלה אין לעשות כן. ש"ך ס"ק ל"ג. כנה"ג בהגב"י או' מ"ג. בל"י או' כ"ד. חכ"א כלל מ' או' ט' מק"מ או' ל"א. ערוך השלחן או' מ"ג. זב"צ או' ס"ג.

א

פז) והא דשרינן בנתייבש דוקא קיבה אבל בשר שנתייבש כעץ אוסר. שפ"ד או' ל"ג. אבל בתשו' תפארת צבי חי"ד סי' ע"ג משמע דגם בשר שנתייבש שרי שכתב דתולעים אדומים שמייבשים אותם וצובעים בהם משקה יי"ש דמותר מטעם זה יעו"ש והב"ד פ"ת או' ך' וכ"מ בש"ך לקמן סי' קי"ד ס"ק כ"א שכתב בענין הכרכום אפי' אם ימצא בו חוט בשר יבש לית לן בה כמו עור הקיבה שנתייבש יעו"ש. והב"ד פ"ת או' כ"א. וכן מבואר בתשו' שבו"י ח"ב סי' ע' בענין דם תיש הנקרש ונתייבש ונוהגים לאכלו אפי' חולה שאין בו סכנה והליץ טוב על המנהג דכיון דנתייבש מאד עד שנעשה כעץ ואין בו לחלוחית אין בו איסור כלל כדינו של שה"ל שכתב מור"ם בהגה זו יעו"ש. והב"ד ברכ"י בשיו"ב או' א'.

א

חפ) ואם נתייבש עור הקיבה והבני מעיים ואח"כ בישלו יש לאסור דמתרכך ונ"ט וה"ה ע"י שרייה מעל"ע יש להחמיר בעור הקיבה. שפ"ד שם. וכן נראה מדברי הכנה"ג בהגב"י או' מ"ג והבל"י או' כ"ד. אמנם בתשו' תפארת צבי הנ"ל מבואר דלא כהשפ"ד אלא דאף ע"י שרייה מעל"ע נמי שרי יעו"ש והביאו פ"ת או' כ"א. ערוך השלחן או' מ"ג. ונראה דזהו לפי הראות דאם אנחנו רואים אחר השרייה מעל"ע עודנו כמו שהוא עץ בעלמא יש להכשיר ואם נשתנה יש לאסור.

א

טפ) חמאה או גבינה שמביאין בנודות לצד הבשר מנהג העולם שלא לאוכלם אבל מה שמניחים בנודות לצד השיער נוהגים לאוכלם. דבר משה ח"א חי"ד סי' י"א. ב"ד חי"ד סי' מ"ה. פרח מטה אהרן ח"ב סי' ל"ז. אמנם אם אירע לישראל שנתן בדיעבד חמאה בצד הבשר ואיכא הפ"מ שמפסיד שתות כשמוכרו לעכו"ם מותר לאכלו או למכרו לישראל. שו"ג סוף או' ל"ד. וה"ה והוא הטעם אם כבר קנה מן העכו"ם בחשבו דשרי ושוב נודע לו דאסור דאם מפסיד שתות דשרי. זכ"ל חי"ד ריש או' ן'.

א

צ) ומיהו מנהג בגדאד יע"א שמביאין העכו"ם חמאה בנודות לצד הבשר וקונין מהם לכתחלה ואפשר דכיון דהנודות מעובדין אינם נקראים אוכל וכמ"ש בגמ' חוליץ דף קכ"ב שאם עיבדן או הילך בהם כדי עבודה טהורין וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' אבות הטומאה ה"ט יעו"ש ואף אם תאמר שאינם עבודים עוד יש טעם אחר שכתב שם השו"ג וז"ל שהנודות כדי שלא יסריחו מה שנותנין בתוכן מולחין אותן תחלה ומתקנין אותם בסובין כעין עיבוד וכו' ואפי' יאמר האומר דנ"ט פגום הוא ומותר עכ"ל ואפשר דע"ז סמכו דזה הוי כעיבוד ומ"מ המחמיר תע"ב. זב"צ או' ס"ה. ועוד י"ל דזהו ניכר בחוש הראות אם הוא מעובד או לא.

א

צא) דבש ושמן שמביאין העכו"ם בנודות אפי' לצד הבשר מותר ליקח ממנו דלא דמי לחמאה דהחמאה נ"ט לשבח משא"כ הני נטל"פ בבשר. ב"ד שם. בל"י או' כ"ד. שפ"ד סוף או' כ"ב. מחב"ר או' ט"ל וכתב וכ"ה מנהג קדום בעיר קדשנו ירושת"ו לנהוג היתר בשמן הבא בנאדות עור מצד הבשר. וכן יין כשר של ישראל שמביאים היהודים בנאדות של עכו"ם שהם מנבלה מותר מטעם שכתב מור"ם בסי' ק"ג בהגה דבשר או חלב ביין הוי לפגם ומותר. ב"ד שם. ועיין לקמן סי' ק"ג סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד. ומה שנוהגין קצת אנשים כשנסדק להם איזה צלוחית של זכוכית שמחפין אותה בבית השתן של בהמה כדי למלאת בה יין לא אריך למעבד הכי מטעם כבוש דהגם דבשר ביין לכ"ע נטל"פ הוא מ"מ לכתחלה אסור אם לא שיהיו נזהרין שלא לשתות היין רק עם בשר וגם שיהיה הבושת של בהמה שחוטה וכשרה ולא נבילה וטרפה. זכ"ל שם. זב"צ או' ס"ו.

א

צב) [סעיף יא'] אם העמיד גבינה בעור קיבת כשרה וכו' פי' שנתן חתיכת העור בחלב. ט"ז ס"ק י"ב. לה"פ או' כ"ז. בל"י או' כ"ה.

א

צג) שם. יש בה טעם בשר אסורה וכו' כלומר כשאין בגבינה ס' נגד העור. והמחבר אזיל לטעמיה דס"ל לקמן רסי' צ"ח דסמכינן אטעימת העכו"ם לכך כתב סתם אם יש בה טעם בשר אבל אנן ק"ל דלא סמכינן האידנא אטעימת עכו"ם וכמ"ש הרב בהגה שם והלכך לעולם משערינן בס' ש"ך ס"ק ל"ד. פר"ח או' כ"ט. כריתי או' כ"ג. ואפי' באיסור דרבנן לא סמכינן עכשיו אקפילא ואפי' מסל"ת ג"כ. שפ"ד או' ל"ד. זב"צ או' ס"ז.

א

צד) שם. אבל המעמיד בעור קיבת נבילה וכו' אוסר בכל שהוא. והחילוק בזה כתבו הפו' דעור קיבת כשרה מאחר שהוא מותר בפ"ע ולית ביה איסור אלא משום חבורו עם הגבינה כל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי אבל עור נבילה וכיוצא בו שאסור מעצמו כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין. ש"ך ס"ק ל"ה. לה"פ או' כ"ט. בל"י או' כ"ו. שפ"ד או' ל"ה.

א

צה) שם בהגה. אבל אם היה שם ג"כ מעמיד היתר הוי זה וזה גורם ומותר אי איכא ס' נגד האסור. ודוקא שאין האיסור לבדו יכול להעמיד אבל אם האיסור לבדו יכול להעמיד לא הוי זו"ז גורם ואסור. ע"ז ס"ק י"ג. ש"ך ס"ק ל"ו. פר"ח או' ל"א. הל"פ בסעי' יו"ד. כריתי או' כ"ה. שפ"ד או' ל"ו. ברכ"י בשיו"ב או' ה' ער"ה או' כ"ה. חכ"א כלל נ"ג או' ל"ז. מק"מ או' ל"ב. ערוך השלחן או' מ"ב. זב"צ או' ס"ח.

א

צו) ואפי' אם חימצה כבר בהיתר ואח"כ נפל איסור לתוכה ויש בו כדי לחמץ אסור. פר"ח שם. ברכ"י בשיו"ב שם. חכ"א שם. זב"צ או' ס"ט.

א

צז) לחם לבן שדרכם של עכו"ם בקצת ערי אשכנז להחמיץ הלחם במי חלב הנקרא מולקיי"ן ושאר שמרים מותר לאכלו הלכה למעשה מכמה טעמים. חקי דעת סוף או' ז' ובספרו לה"פ או' ל"א. בל"י או' כ"ז. ברכ"י בשיו"ב או' ז' זב"צ או' ע'.

א

צח) ואם העמיד בעור קיבת נבילה ועור קיבת שחוטה הוי זו"ז גורם ומותר אם יש נ"ט כנגד שתיהן. בל"י בסוף הסי' בשם ל"ח. וכן אם העמיד בהעור ובקרוש או בצלול ובקרוש ואין באחד מהם כדי להעמיד מותר משום זו"ז גורם. ערוך השלחן או' מ"ב. והיינו אף לדעת רמ"א שאוסר בצלול אפי' בדיעבד כמ"ש לעיל או' ע"ה יעו"ש.

א

דרך בישול לאפוקי מליחה או כבישה. וצלי יש בו דעות וע' פלתי דיש להחמיר

ב

בישול ע' פלתי אם בישל ע' זתים חלב עם זית א' של בשר אף שאינו כדרך המתבשלים כמ"ש רש"י מ"מ אסור בהנאה מהתורה

ג

כל בשר דעת הפ"ח דאם לא נתבשל כמאכל ב"ד דאין אסור מהתורה דאמרינן באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו והיינו ב"ד וע' פלתי שכתבתי דליתא אלא כל שבא לחום כ"ר אסור ד"ת וע"ש.

ד

מותר וכל שאסור בהנאה הוא מנקברין ואין רשאי לשורפו דנקברין אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר ומותר להשליכו לבית מקום הרעי וכדומה ועמ"ש פלתי.

ה

בהמה טהורה עמ"ש פלתי בישוב דברי רמב"ם.

ו

ובשר בהמה טמא' דעת הב"ח דמדרבנן אסור משום בב"ח ונ"מ לחנ"נ ויש עוד נ"מ. רק האחרונים תמהו מה ראו חז"ל לגזור כך כיון דבלא"ה אסור משום בשר טמא ואנה רמיזא בדברי חז"ל ואפשר דקתני בשר בהמה טהור' בחלב טמא' מותר בבישול ובהנא' הך מותר בבישול ובהנא' מיותר הל"ל מותר ופשיט' דלא קאי. על אכילה דכי נאכל דבר טמא אנא לדיוקא הא באכילה אסור משום בב"ח.

ז

הואיל ואינו רק מדרבנן הש"ך והט"ז חולקים וכמה איסורי דרבנן דגזרו מפני מראית עין ולא היה צורך לחפש כי דין זה נלמוד מן דם שכנסו בכלי וכו' ודם שבשלו דרבנן מ"מ הפר"ח הסכים להתיר דאין לדמות גזירות דרבנן זא"ז. ואני מוסיף דאינו חלב רק מי פירות מוהל שקדים. כי בשביל שדומה במראה לחלב נאסור. ויין אדום לא נשתנה שדומה לדם וכהנה חז"ל אסרו בחלב אשה ודם דגים שהוא דם וחלב באמת ועיין פלתי:

ח

דכ"ש וכו' האחרונים כתבו דעיקר מראית עין הוא באכילה ולא בבישול ועמ"ש פלתי חילוק אחר וע"ש שהארכתי לפלפל במקומו של ריה"ג מבשלין בשר עוף בחלב מראית עין להיכן אזיל:

ט

אע"פ שהוא מעורה בגידין וכו' אע"ג דלעיל סי' פ"ו דעת הפוסקים בתרנגולת שהכה על זנבה והטילה ביצה אסורה משום אמ"ה שאני אמ"ה דאף דלא נקראת בשר מ"מ אמ"ה נקרא דלא תלי' אם נקראת בשר וזה יונק מהחי אבל לענין בב"ח מה בכך דמעורה בגידין מ"מ לאו בב"ח מקרי ועמ"ש פלתי על דברי הש"ך ופר"ח.

י

הרי זה ודעת רשב"ם כל זמן שאין קליפה חיצונה קשה אסור לבשלו בחלב והת"ח כתב יש לנהוג כן לכתחלה וע' ש"ך ועמ"ש פלתי בישוב בדברי רשב"ם דלא יסתור דברי הגמ' וישוב בתוס'

יא

אבל אם אין לה אלא וכו' וכתב הש"ך אפי' אין מעורות בגידין אסור וע' פלתי דבת"ה לא משמע כן ואף דיש לדחות מנלן לאסור בחומרא גדולה באיסור דרבנן

יב

המעושן וכו' הפר"ח כתב הואיל איתא בירושלמי מס' שבת דמעושן הוי בישול לענין שבת ה"ה לבב"ח וע' פלתי דיש לדחות דבב"ח בעינן דרך בישול

יג

משום בב"ח משמע הא משום דם לוקין על אכילתו והוא לשון הרמב"ם דס"ל דם שבישלו עובר עליו אבל לפי דקיימ"ל דם שבשלו דרבנן אף משום דם ליכא.

יד

דאסור לחתות וכו' אע"ג דהוי בשר נבלה ולא חל בב"ח בבישול מיהו חל וכ"כ הרמב"ם ועיין פלתי דפלפלתי המבשל בשר נבלה בחלב אם אסור בהנאה וע"ש ישוב קו' על הרמב"ם ותוס' שבועות שבועה שלא אוכל וכו' וביארתי לשון הרמב"ם בפירש המשנה למה לא יקרא בב"ח בשביל איסור הנאה איסור מוסיף ע"ש.

טו

לחתות כתב הש"ך וה"ה שאר כלים שמבשלים בהם אסור לחתות שיש בהן בלוע בשר וחלב והבלוע מתבשל ואינו אלא חומרא בעלמא עכ"ל ועמ"ש פלתי דאי בלוע בכלי הוי בישול לענין בב"ח גם העלתי אי שייך בבב"ח בישול אחר בישול

טז

דאסורי' בהנאה היינו בכ"ר ויס"ב דהוי בישול והא דלא אוסר מחמת אמירה לעכו"ם שבות בשאר איסורי' דהוא איבעי דלא אפשטא ואף זה לבב"ח אמירה לעכו"ם שבות היינו דלא ברירא לן דאין במים ס' נגד האיסור רק ספיקא דאוריי' לחומרא אבל נגבי שבות ספיקא דרבנן לקולא:

יז

דאין לשמש בהם וקשה כיון דיש באותו אפר חשש תערובות בב"ח ואתה אוסר תשמיש האיך מתירי' ליתן אפר מכירה לתוך היורה הא מבשל בב"ח ואם אינו חשש בישול אף חשש הנאה לשתרי ממ"ש פלתי ובישוב קו' הצ"צ הא מעורב עם אפר והוי נטל"פ. וע"ש מ"ש אימת נטל"פ מותר ואימת אסור ומיושב קו' רבות.

יח

אפילו בצלול דהוי כמעוכל ויש מי שאוסר ס"ל דבצלול לא הוי כמעוכל.

יט

אסור להעמיד בו לדעת המחבר הכל אסור לכתחילה.

כ

עד שיהי' בו ס' והא דמעמיד אפי' באלף לא בטל והא הקיבה נ"נ תי' הש"ך דכולי האי לא החמירו במליחה שיהי' נ"נ ואפי' באלף לא בטל וממ"ש פלתי ב' אופנים כי דיו זה מקורו מהטור או דטור לא ס"ל כלל דמעמד לא בטל ובא"ח דכתב סי' תמ"ז כיון דאוקים ה"ל בעינו היינו לבטל נ"מ בנ"ט דהוי כטעם ראשון אבל ס' בעי או דכאן מוכח דא"א באלף בטיל מוכח מגמ' דאין לחלק בין צלול לקרוש וא"כ כאן אי אתה בא לאסור מטעם מעמיד וכו' א"כ תו אין לחלק בין קרוש לצלול והוי ככסיל בחושך הולך ע"ש.

כא

אינו אוסרת והא דבא הוי כ"מ בר נ"ט דאיסורא הבשר בקיבה והקיבה בחלב כתב הש"ך דהוי כפרש ואע"פ דזה דוחק דמ"מ מים בעלמא הוא וא"כ מדיין נ"ט בר נ"ט וע"פ מ"ש הטעם כיון דלא נכבש יום שלם או ברותחין אין כאן בליעה כל אם לא שהעמיד כי פעולת המעמיד ניכר ועושה כמו ברותחין אבל כאן דליכא רק נ"ט בר נ"ט לא ניכר פעולתו ולא חשיב רק צונן בעלמא וכן העלתי בפלתי אם הם רותחין או כביסה מעל"ע אפי' בקרוש יש להחמיר דהוי נ"ט בר נ"ט לאיסור אבל בצונן יש להקל ע"ש.

כב

ונקרש יש לו דין צלול ובה"ת חולק ועיין פלתי דהוכחתי דגם דעת התוס' כן וגם אם ספק אם הי' צלול או קרוש מספיקא אזלינן לקולא ובפרט דהרי קרוש לפניך.

כג

טעם בשר לדידן ליכא טעימה רק ס'.

כד

בשר זהו דעת ר"י מגאש הואיל בב"ת היתרא רק דרך בישול אסרה תורה וזהו אין דרך בישול כיון דליכא טעמא רק העמדה במלמא משא"כ בהעמיד באיסור ודעת הראב"ד דבכל דוכתי' אף מעמד בס' רק בשל גוים החמירו אבל בישראל יש להקל אפי' העמידה בדבר האיסור והעיקר כש"ע שהם דברי רמב"ם.

כה

זוז"ג מותר והיינו שאין האיסור לבדו יכול להעמיד אבל אם איסור לבדו יכול להעמיד לא הוי זוז"ג ש"ך:

א

כתוב בתורה ג"פ וכו' הכה"ג מביא קושי' בשם הרא"ם שהקשה למה לי לא תבשל תיפוק ליה מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך וכו' ואין לומר דאי הוי כתיב לא תבשל לא הוי אסרינן בישול כלל רק ה"א מה בישול אכילה וא"כ לא הוי תועבה כלל דזה דוחק דמהכ"ת נוציא בישול ממשמעותיה על אכילה ותי' ללקות באו דעל לאו ל"ת כל תועבה אינו לוקה דה"ל לאו שבכללות ע"ש ועדיין לשיטת הרמב"ם דס"ל על הנאה אינו לוקה חד לא תבשל דקאי על איסור הנאה קש' ל"ל מלא תאכל כל תועבה נפקא ואיסור הנאה בכלל דבל"ה לא לקי ודאי לחזקי' דס"ל לא תאכל איסור אכילה לבד משמע לא קשה דמנלן הוי ידעינן איסור הנאה דחד לבישול וחד לאיסור אכילה ללקות על אכילה דלא נפקא מלא תאכל כ"ת ואיסור הנאה מנלן ואיצטריך קרא מיוחד רק הקושי' לר"א דאמר כל מקום שנאמר לא תאכל איסור הנאה נמי במשמע קש' דאייתר לא תבשל הג' דהנאה מל"ת כ"ת ואי דהוי לאו בכלל ל"ת הא בלא"ה לית ביה מלקות והרמב"ם פסק כר"א: ובאמת מ"ש בגמ' דחולין דף ק"ח דלכך בעינן בב"ח נ"ט דדרך בישול אסר' התורה ולפי' רש"י דגלי' הקרא דבעינן טעמא מדלא אסרה התורה אלא דרך בישול ולא כבוש שאסר הכתוב הבשר להתבשל בחלב וכו' ש"מ דלכך הקפיד התורה אבישול כדי שיתן טעם אבל הבישול בלי נתינת טעם אין כאן בישול ולפ"ז אם בישל כזית בשר בע' ביצים חלב בנ"ט בדרך בישול אין כאן לאו ל"ת דלא אסרה התור' רק דרך בישול וא"כ יהיה הבשר מותר משום ל"ת כ"ת דלא נעשה תועבה ובאמת הבשר אסור דהא נתבשל בחלב הרבה ולכך איצטריך קרא ל"ת אף דלא נעשה תועבה: ולפ"ז קשה לר"א דאמר בשר בחלב אסור דכתיב ל"ת כל תועבה כל שתעבתי לך אסור הך מלתא דרב דאמר כזית בשר שנפל לתוך יורה חלב בשר אסור והחלב מותר בממ"נ אם לא נעשה תועבה בבשר קטן הכמות ברב חלב דאינו כדרך המבשלים א"כ אף הבשר יהי' מותר דאינו נעשה תועבה ואי דנעשה תועבה מ"מ הואיל שנתבשל בו בשר א"כ אף החלב יהיה אסור דהא בסיבתה נעשה תועבה וצ"ל דנראה מתוך דברי הגמ' מה דפריך חלב אמאי מותר חלב נבלה דהך חלב הנבלע בתוך חתיכות בשר הוא נפרד מן החלב שביורה ואינו מסייע לבטל הטעם וא"כ הך חלב הוא בכלל בישול בב"ח שהוא כדרך המתבשלים ונותן טעם כי אין לה חיבור עם חלב שבתוך יורה כי רב היא והרי כאן בשר בחלב גמור ושייך בהו ל"ת כ"ת וא"כ אף הנ"ל נסתר דאם יבשל כזית בשר תוך ע' זתים חלב אותו כזית חלב הנבלע בתוך כזית בשר הוא ענין נפרד ויש בו משו' לא תאכל כ"ת והבשר והחלב הבלועה נעשה בהם תועבה ואסורין מד"ת וא"כ הקושיא הנ"ל במקומו ולכן אפשר לומר דנ"מ במבשל לחולה בב"ח וא"כ תועבה ליכא ואדרבה תבא עליו ברכה ואין אומרים יעשה זה בשביל קטני ישראל וכו' וא"כ אצטריך קרא דאף בכה"ג אסור וצ"ע כי בלא"ה קשיא ליה הא דילפי' לאסור י"נ לעכו"ם מישתו יין נסיכם ותקרובת עכו"ם מין ויאכלו זבחי מתים ותיפוק ליה דהוי בכלל לא תאכל כל תועבה ואין לך תועבה יותר מזה והוי בגופו של דבר כמו בב"ח ע"ש בגמרא דחולין ודעכו"ם וצ"ע דמזה נראה דהך לא תאכלו כל תועבה אף דר"א אמרה לא קי"ל להלכה וסתמא דגמרא חולק וצ"ע:

ב

אחר לבישול והנה אם צלי ג"כ מהתורה אסור נחלקו הפר"ח ואחרונים נמשכו אחר דעת הר"ן דס"ל דאין צלי בכלל וראייתו מהא דאמרינן בריש סנהדרין דאין לקרות בחלב בצירי דדרך בישול אסרה תורה ופי' רש"י ותוס' ובחלב אין בישל רק דרך טיגון: איברא אני אומר להיפוך הא דתנא דברייתא מייתי ליה לראיה דיש אם למקרא מדלא אמרינן בחלב בצירי וקאמר הגמרא דהך תנא דס"ל יש אם למסורת ס"ל דרך בישול אסרה תורה ולפ"ז הך תנא דברייתא דמביא ראיה לאם למקרא מהך ש"מ דלאס"ל להך דחיה דרך בישול אסרה התורה וס"ל אפילו דרך טיגון בכלל בישול ובהא נחלקו הנך תנאי וא"כ אנן דקיי"ל אם למקרא אמרינן כפשטא דברייתא דאף דרך טיגון בכלל בישול ולא אמרינן חלב דאם למקרא וכמעט נהפך הוא דיש ראיה משם דטיגון וה"ה צלי בכלל בישול איברא יש קצת ראייה מהא דאמרינן בפרק כ"ה ר"ל אמר מנין לבב"ח שאסור דכתיב לא תאכלו ממנו לא ובשל מבושל יש לך בישול אחרת כיוצא בזה שהוא אסור ואיזו זו בב"ח. והנה שם בשל ומבושל איירי בישול דווקא ולא צלי דצלי כך מצותו בפסח וקאמר דכמו זו אסורה כן ביוצא בזה בב"ח הרי דגם שם בישול ולא צלי לאסור דצלי אינו כיוצא בו דכאן אדרבה צלי שרי ומצוה ואין לנו לאסור רק בישל במים שהוא כיוצא בו בפסח לאסור וא"כ אף דלא קיימ"ל כר"ל בהא וילפי' בב"ח לאסור ממקום אחר מ"מ מסתברא דבהך דינא אי בב"ח שייך בצלי לא יחלקו ר"ל ואינך אמוראי ומר"ל נשמע לדידן גם עשיתי קצת סמוכין מהא דמקשים העולם בהא דילפינן בגמרא דפסחים ונזיר טעם כעיקר מגעולי עכו"ם דצוה התור' להגעיל כלי מדין דלמא בשביל כך צוה התורה אולי בישל בהם העכו"ם בשר והם חלב או איפכא ובב"ח לכ"ע טעם כעיקר דבר תורה כמבואר בגמ' דחולין ולפי דעת זו לק"מ דהא התורה צוה אשר לא תבא במים תעבירו באש ללבן מה שתשמישו ע"י אור וקשה אי טכ"ע ל"ד רק משום בב"ח הא הני כלי צלי נינהו ולא שייך בהו בב"ח וע"כ משום שארי איסורין: אך עם כל זה נראה עיקר כפר"ח להחמיר מהא דאמרינן כבדא עלוי בשרא אסור כחלא עלוי בישרא שרי דם דאורייתא חלב שחוטה דרבנן וקשה מאי איריא חלב שחוטה דרבנן הא אפי' דאורייתא מ"מ הא מיירי בצלי וצלי דרבנן משא"כ דם דאורייתא וע"כ דגם צלי דאורייתא וכן בשמעת' דכחל דאמרי' מעבר הוא דלא עבר עליו בלאו הא אסור ולפירש"י כל שמעתא איירי בצלי ולא בקדרה וקשה מאי אריא כחל כל מילי נמי אינו עובר מהתורה ודוחק לומר כיון דהחלב כנוס בתוך הכחל ה"ל כנתבשל בקדרה ולכך לולי חלב שחוטה דרבנן הי' עובר מהתורה דזה דחוק: וגם רש"י פי' בשמעת' דטפת חלב דחידוש הוא בב"ח הואיל זהו לחודא שריא ולא פי' להו דאי תרי להו כולי יומא משום דס"ל כבוש אינו רק בחומץ כמש"ל ולא פי' הך חידוש בצלי דעכ"פ בולע בנ"ט ומ"מ התירה התורה והיש לך חידוש יותר מזה בשלמא לתו' י"ל כבוש יותר חידוש דמבליע בכולו אבל לפירש"י קשה הל"ל חידוש זה א"ו דאף צלי אסור והכל בכלל בישול וגם ר"ת בשמעתין דכחל הקשה על רש"י דמ"ש צלי ומ"ש דנתבשל לבדו בקדרה וקשה הא שני ושני' דבצלי אפי' בחלב גמור ליכא איסור' של תורה ובבישול איכ' בחלב גמור איסור של תורה א"ו דגם צלי אסור ד"ת:

ג

כל בב"ח כן דעת הרמב"ם והרבה מחברים ומהרש"ל בפכ"ה סי' ק' תמה מנלן הא דכל מה דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וכ"כ חמץ בפסח אין הבדל בין דרבנן לדאורייתא ע"ש ונראה דיליף מהך דעכו"ם אלו אסורי' כו' דפר"י וליתני חתיכות נבלה והקשה התוס' הא תני לי' התם ותי' דא"כ בב"ח ל"ל וק' דלמא איירי המקשן בב"ח של חיה ועוף דהוי רק מדרבנן וקמ"ל דחתיכה הראוי' להתכבד אפי' באיסור דרבנן לא בטל ועיין לקמן סימן ק' ע"ש וע"כ צ"ל דל"ל ב"ח דרבנן דהא קתני איסורי הנאה ובב"ח דרבנן מותר בהנאה ודוק וע' לקמן ותמצא עוד ראי' לכך:

ד

בהנאה כתב הרמב"ם דבב"ח האסור בהנאה הוא מנקברי' ואפילו אפרו אסור ונכון הוא במשנה דתמורה אלא שיש לי ספק למ"ד אי אפשר לסוחטו אסור ומכ"ש למ"ד אי אפשר מותר דלכ"ע כמ"ש הר"ן אי ברור לן דנסחט טעם החלב מן בשר הי' הבשר מותר רק א"א לסוחטו ע"ש ואלו בא אליהו ויעיד דהי' נסחט הי' מותר וא"כ בנשרף לעפר ודאי דפרח מנייהו טעם חלב ונסחט בבירור א"כ איך יהיה אסור השתא בחתיכה קיימת בכה"ג מותר מכ"ש בנשרף דק לעפר ועוד אני תמה א"כ הא דאמרינן נותן טעם לפגם מותר משום דנבלה דלא חזי לגר אינו קרוי נבלה ובאמת למ"ד דחזי לכלב הוי נבלה נט"ל אסור ולפ"ז כל הני איסורי דהם מנקברי' ודאי דאפילו לא חזי לגר אסורי' דהא אפילו אפרן אסור ומכ"ש אם הם בכמותם קיים וא"כ בב"ח וכן חמץ בפסח לדעת הרבה מחברים דהוא מנקברים יהי' נט"ל אסור ומה הרעישו המחברים בחמץ אי נט"ל אסור או מותר (ולפמש"ל ברמב"ם דס"ל נט"ל מטעם אחר מותר ולא משום דלא חזי לגר לא קשי' כולי האי ) וצ"ע כעת אם לא שנאמר דהך נקברים דאפרן אסור הוא רק חומרא דרבנן למפרש מאיסורא אבל מהתורה באמת מותר אם נפסד כ"כ וא"כ נותן טעם לפגם בנתינת טעם אזלינן בתר דין תורה וצ"ע במחברים וע"ל סי' ק"ג ודוק: והנה סוף תמורה פריך הגמרא שער נזיר יקבר הא תנן האורג מלא הסיט מפ"ח ושער נזיר ידלק ומשני כאן בנזיר טהור כאן בנזיר טמא א"ל שנית נזיר פ"ח אפ"ח קשי' ומהד' בתר שנוי ולבסוף קאמר כאן שער נזיר טמא פי' רש"י פ"ח משני הגמ' אח"כ ר' יהודא היא ופריך הגמ' וליבטל שק ברובא ומשני' הגמ' בציפורתא הא מני ר' יהודה היא דאמר אם רצה לקבור הנשרפין רשאי ע"כ והנה דברי הגמ' קשה להולמן דמשני כאן שער נזיר טמא וכאן שער נזיר טהור ועיקר הקושיא דהוא מפ"ח לא משני מידי ואם כוונת על תי' דלקמן כמ"ש רש"י הא מני ר"י היא מלבד דאין זה סוגי' הגמ' אף גם אם באנו לתירץ זה אינו צריך לחלק בין נזיר טמא לטהור רק דתי' ר' יהודה היא מתיר לקבור וכו' ואין צריך עוד ישוב גם הך קושי' וליבטל ברובא אין ענין לכאן ובלא זה ה"ל להקשות כמ"ש התו' בהדיא ונראה דכיון דכל הטעם דאין רשאי לשרוף הנקברין משום דאתה מתיר אפרן ואם אמנם גוף הדבר היה ראוי להיות בטל ברובא רק הואיל בציפורתא הוא דבר חשוב אינו בטל הא אם נשרף הבגד הרי בטל חשיבות הציפורתא וקיימ"ל כל דברים החשובים שנתבטלו חשיבתן בטלים דלפ"ז אף בגד זה שנתבטל חשיבות הציפורתא בשריפתו בטילים והרי הוא כשאר אפר איסור באפר מותר שנתערב דבטילים וא"כ א"ש פ"ח וכו' ישרף ואי דאפרן אסור ז"א דלולי הציפורתא הי' בטל ברוב ועכשיו דנשרף אזלי חשיבות הציפורתא והרי האפר איסור בטל ברוב היתר והאפר מותר בכלל ומה יש לחוש בשביל אפרן כיון דהוא מותר אך זהו אם אינו בטל מחמת חשיבות הציפורתא אבל אם בלא"ה אינו בטל לא שייך כל הנ"ל וידוע דנזיר הוא בכלל דבר שיש לו מתירין דנשאלין על נזירתו וא"כ מה בכך דבטל חשיבות הציפורתא מ"מ אינו בטל מחמת דבר שיש לו מתירין וא"ש על נזיר לא מצי לשנויי דלכך ישרוף דכיון דנשרף הציפורתא בטלה החשיבות ובטלה ברובא אפילו האפר מותר לשרוף הנקברים דעדיין קשה הא אינו בטל מחמת דשיל"מ ועדיין אפרן אסור לכך משני כאן נזיר טמא וכאן נזיר טהור אבל פ"ח לא קשיא וזה מאמר הגמ' פ"ח ליבטל ברובא וצ"ל בצפורתא וא"כ בנשרף בטלה החשיבות ואז האפר בטלה ברובא ומותר לשרוף ואין כאן חשש אפר וא"ש. רק עדיין יש להתעורר הא דלר"י מין במינו לא בטל רק הנ"מ בלח בלח אבל ביבש בטל וא"כ כיון דאתה בא לדון על ביטל האפר הוי לח בלח (ע' מג"א בהלכות י"ט כתב להדיא דאפר באפר הוי לח בלח) ולא בטל לר"י וא"כ לר"י מאי איכא למימר ובזה משני הגמ' לר"י בלא"ה לא קשי' דר"י מתיר בכ"מ לשרוף את הנקברים ואין כאן התחלת הקושיא כלל ודו"ק: ולכך הרמב"ם בהל' פ"מ בסופו חילק בנזיר בין טמא לטהור ובפ"ח בין שק לשער והשמיט הך דציפורת' ותמהו למה ולהנ"ל ניחא דקשי' לי' לרמב"ם קושי' הרב המשנה למלך מה פריך ולבטל ברובא הא אמרינן נבילה בשחוטה בטל ברוב במגע אבל משא לא בטל וכאן הוי כמשא וי"ל דקו' הגמרא למה יקבר ואי משום אפרו יבטל ברוב וגבי אפר לא שייך משא וא"כ א"ש השמיטה צפורת' דבניר בלא"ה ל"ק ולבטל ברוב דהוי דבר שיל"מ ובפ"ח הא פסק שק מפ"ח ידליק א"כ על מה יחול הקו' על קודם דליקת השק יבטל ברובא ובזה איכא טענת משנה למלך ולק"מ וא"צ לתי' צפורתא עכ"פ צריכין לומר דפריך לבטל ברוב היינו האפר ועל כל זה מוקמינן בצפורתא ש"מ דליתא לסברת הנ"ל וצ"ל אף דבטל החשיבות הואיל מצותו כך לבער ה"ל כמבטל אסור וא"כ ה"ה בהך דלעיל בב"ח וצ"ע ודו"ק:

ה

מותר' בבישול עיין ב"ח דדעתו דמדרבנן אסור ונ"מ לחנ"נ וחה"ל ואני אמרתי דנ"מ לענין אם נפל כזית בשר שחוטה וכזית בשר טמאה לנ"ט זתים חלב א"כ הרי זה מותר דחלב אינו מקבל מן בשר שחוטה רק חלק ס' דכזית בשר טמאה ג"כ מקבל וכן להיפוך דאסורים מבטלים זה את זה בנ"ט דעכ"פ אין כאן בחלב טעם איסור רק בפחות מס' מן בשר טמאה ובפחות מס' מבשר טהור' משא"כ השתא דמדרבנן אסור הרי כאן שני זתים בשר האוסרים בחלב וליכא כאן ס' וזה נח לומר דגזרו רבנן משום לא פלוג דלפעמים יפלו שני זתים בשר טהורה וג"כ יכשירו וא"ש. רק מ"מ צ"ע דלא מצינו ראי' לזה מש"ס ואין לנו לחדש גזירת חכמים ע' מש"ל ס"ס צ"ח ע"ש:

ו

ובשר חיה ועוף הוא דעת הרמב"ם ויש להבין הא בגמ' אמרינן דלכך ס"ל ר"ע כך דס"ל איסור חל על איסור וא"כ לא צריך גדי למעט חלב ומתה ואייתר למעט חיה ועוף. ואולם הרמב"ם פסק דאין איסור חל על איסור ואינו בשר בחלב נוהג בחלב ומתה א"כ מנלן למעט חיה ועוף וצ"ל דס"ל לרמב"ם כדעת התוספות בחולין דף ק"א ד"ה ר"ע וכו' דכל סוגי' הי' דשמואל אתיא כר"ע אבל באמת ר"ע ס"ל אין איסור חל על איסור וצ"ל אליביהו דמסתבר יותר למעט בגדי חי' ועוף משנאמר לרבות חלב ומתה כיון דאין איסור חל ע"א ולמעט חלב ומתה באכילה א"צ קרא דבלא"ה אין איסור חל ע"א והא דלא נימא דאתיא למעט בבישול כמו דאמרינן גדי להוציא הטמאה אף דבלא"ה אין איסור חל ע"א וצ"ל למעט בבישל וצ"ל יותר מסתבר למעט בגדי חיה ועוף דאינו בכלל גדי דכל מקום שנאמר גדי אינו רק פרה ורחל משנמעט חלב ומתה בבישל דאיתנהו בכלל גדי ואיסור חע"א ליכא בבישול אבל טמאה שפיר ממעטינן דג"כ ליכא בכלל גדי כמו חיה ועוף או נאמר דלא תקשה למ"ד שם חולין הואיל דלא לקי אאכילה אף אבישל לא לקי הך ר"ע איך מוקי לי' ודוחק דאיהו ס"ל דלא כרבא שם וא"כ אמרינן איפוך ע"ש. ולכן נראה דאיצטריך גדי למעט חלב טמאה ואי לאו גדי למעט טמאה לא הוי דרשינן אמו לאפוקי חלב טמאה דמהיכי רמיזא ובחלב ליכא איסור חע"א דהא פסק הרמב"ם בפ"ג מהלכות מ"א דחלב טמאה לית בי' מלקות דהוי כחצי שיעור וא"כ איסור בב"ח חל כמו על חצי שיעור כמ"ש התוס' בשבועות גבי שבועה שלא אוכל נבלות ע"ש וא"ש:

ז

ומניחים בו בשר עוף וכו' האחרונים תמהו דמצינו מראית עין גופי' באיסור דרבנן וא"צ לאריכות הא כל גופו של דין זה מן דם שכנס בכלי ושם הדין אפי' ובבשל ודם שבישלו דרבנן ועיין חולין דף קי"א תוס' ד"ה דם דאורייתא רק כבר כתב הפ"ת דאין לדמות גזירת רבנן זה לזה. ואני מוסיף דעד כאן אסרוהו חז"ל בדם דגים שהוא דם לגמרי רק התורה התירה וכן הרשב"ם בחלב אשה שהוא חלב גמור כמו חלב בהמה רק הוא מותר בזה יש לחוש משום מראית עין אבל בחלב שקדים אטו חלב הוא מין פרי הוא ומשקה הוא רק הואיל מראהו כעין חלב קראהו בלשון מושאל חלב אבל בשביל זה לא יקרא באמת חלב עד שנדון בו מפני מראית עין ויין שהוא בתכלית אדום וכי אסור ליתן לתוך תבשיל דבל יטעהו בהם שצבעו כמראה דם ואמרו הטבעיי' הרבה ירקות אשר ידמו לשרצים ואף אתה צא ואוסרן לאכילה דלא יטעו בשרצים ונשתקע הדבר ולכן אין לזה שרש וענף ודי לאסור בבשר בהמה ולא לאסור בבשר עוף ומשה ותורתו אמת:

ח

דכ"ש דאסור לבשל לכתחילה בחלב טמאה וכו' האחרונים כתבו דבבישל ליכא מראית עין רק באכילה וא"צ לזה רק די"ל דמילתא דלא שכיח' לא גזרו רבנן וא"כ דבר האסור באכיל' מי פתי יסיר לבשלו ולשפכו לאשפה והוא בלתי דשכיח ולא גזרו ביה מראית עין משא"כ דבר המותר באכילה חששו למראית עין אלא הא קשי' במקומו של ר"י היה אוכלין בשר עוף בחלב איך לא חששו למראית עין ואין לומר דבאמת בהא פליגי ולת"ק לכך אסרהו מפני מראית עין דודאי אין טעמו משום כך דהא איכא אופני' דלי' ביה משום מראית עין כמ"ש הש"ך בס"ק ד' ומ"מ אסור א"כ מהכ"ת לחדש עוד פלוגתא בין ת"ק לר"י הגלילי ואין לומר דעוף בבשר לא מחלף דהא חזינ' לענין העלאה בשולחן גזרו ולכן היה נראה דם דגים לכנוס בכלי אין שכיח ואיכא הרואה דם כנוס לא יתלה בדם דגים רק דם בהמה ועוף ולכך חששו וכן חלב אשה לא שכיח שיכנוס כ"כ חלב אשה לבשל בו וא"כ שפיר יתלהו בחלב בהמה משא"כ במקומו של ר"י הגליגי שכיח היה לבשל עוף בחלב ומהכ"ת יתלהו בבשר בהמה ומה מראית מין איכא בזה וזה נכון: וא"כ בחלב שקדים דכיון דשכיח לבשל בחלב שקדים ומוטעם למאוד לא חששו למראית עין כלל דמהכ"ת נתלה באיסור ולא בהיתר ולק"מ בשום אופן:

ט

ביצים וכו' עיין ש"ך ס"ק יו"ד דהביא רשב"ם ואחריו סה"ת ואגודה ואו"ה דעתו דכל זמן שאין ביצים גמורות בקליפה חיצונה קשה יש לאוסרן בחלב דלא נקראו גמורות אם לא בכה"ג וכבר כתב הרמ"א בת"ח כלל ע' לנהוג לכתחילה כדבריהם. איברא להבין דבריהם דבברייתא נאמר השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורת מותר לאכלן בחלב ר' יעקב אומר אם היה מעורת בגידין אסורות ונחזה אנן דאם הת"ק ס"ל ביצים גמורות היינו בקליפה קשה א"כ ר' יעקב דס"ל אם מעורת בגידין אסורות ע"כ דמיקל מת"ק א"כ איך אמרו שם ביצה דף ז' ללישנא קמא הא דתנן שלל של בצי' אינו מטמ' בית הבליע' ר"י היא ודחינן דלמא באיסור גזרי' אבל בטומא' אפושי טומאה לא מפשינן ולא גזרי' ולדבריהם א"כ הבריית' דלא כמאן דכ"ש דלת"ק לא אתי' דמחמי' טפי ומכ"ש ללישנא ב' דאמרי' הא האוכל מאשכול מטמ' ב"ה ר"י היא ודחינן דלמא מאשכול גופי' וק' הא לת"ק פשיט' אתי' ולמה קא' ר"י הי' וגם אמרו מאשכול גופי' הא דתלי' באשכול אינו מטמא ודלא כר"י א"כ הבריית' דלא כמאן והרב הש"ך עמד בזה ולכן כתב דאף הם לא אמרו אלא אליבא דר"י דס"ל להלכ' אבל לא אליבא דת"ק וצ"ל פי' לפירושו דודאי אם אינו מעורת בגידין שרי לר"י רק אנן אינן בקיאין וכל זמן דלא נגמר בקליפה קשה יש לחוש אולי היה מעורה ובשעת פתיח' נקרע ודבר זה דחוק ובפרט ללישנא בתרא אפי' שלל לר"י מותר אף שמעורה בגידין הואיל ואינו מעור' בחוזק כמ"ש רש"י ובמילתא דרבנן אזלי בתר לישנא דמקיל וא"צ להאריך בדוחק הזה. ולכן מה שנרא' ליישב דעת רבותינו הללו הוא דבלא"ה צ"ל בתוס' שהקשו בחולין ובשאר דוכתי בהא דתנו ביצה נבילה ב"ש מתיר כל שכיוצא בה נמכרת וב"ה אוסרין ולמה מתירין בב"ח ותי' משום דבב"ח דרבנן או דהך לחודא שרי וקשה לפ"ז לס"ד דר' יוסף דאף בטומאה גזרינן כמו באיסור ולא אמרינן אפושי טומא' א"כ איך קאמר דלא כר' יעקב אף לת"ק נמי לא אתיא דהא בשל תורה ומקום דלא שייך האי לחודא שרי לכ"ע אפי' נגמר בקליפ' גזרו ולמה בטומאה לא גזרו וע"כ צ"ל דודאי אף ר' יוסף ס"ל דלא שייך בטומאה גזר' דלא מפשינן טומא' ולכך לא קשי' ליה לת"ק מהך דביצת נבלה דשם גזר' אטו לא נגמר' ולא שייך בטומאה רק לר"י דס"ל מעורת וס"ל אי ס"ד דגזר אפי' אינו מעור' לגזור כמו בביצת נבל' דגזרינן אפילו אינו מעורת גזר' דלמא לא נגמרו וע"כ צ"ל בב"ח לא גזרינן א"כ אף במעורת לא גזרינן ע"כ צ"ל באמת טעמ' דר"י לאו מתורת גזיר' רק דדינא הוא לר"י דהוי כבשר וא"כ שפיר י"ל אף לענין טומאה כן ואביי דחי לי' דמ"מ ס"ל לר"י גזרה רק בב"ח היקל מבלי לגזור כולי האי רק במעורת וגמ' מסיק למילתיה בתרוצו דגבי טומאה לא שייך גזר' כדר' הש"ס אבל גם ר' יוסף ידע לי' וכן ללישנ' שני' דדיי' ר' יוסף מן אשכול ביצים דר"י הוא היינו כמ"ש דלר"י דינ' הוא אבל לרבנן רק גזר' בביצת נביל' וזה לא שייך בטומא' וא"ש: ולפ"ז אף להרשב"ם וסה"ת י"ל כך והוכיחו דהך גמורות היינו קליפ' קש' דהם סברו בקושית התוס' מהך ביצה נביל' דאפילו נגמר בקליפה קשה אסרו ב"ה כתי' התוס' דגזרו אטו ביצת טריפה וכ"כ המרדכי להדיא בשם סה"ת וא"כ קשיא להו דלב"ה לב"ש דלא גזר אטו ביצת טריפה ומ"מ ס"ל אם אינו קליפ' קשה אסור משום נביל' ה"ה גבי בב"ח דלחלק בין נבל' לבב"ח לא ס"ל ולכך פי' באמת בצים גמורת היינו קליפ' קשה דגם גבי נבילה לב"ש מותר ולפ"ז ס"ל לר' יוסף ודאי לרבנן א"ש הך דשלל גבי טומא' לא שייך גזרה אלא לר' יעקב דס"ל מעורת ס"ל אי טעמא דגזר' לגזור אכלו כמו בנבלה לב"ש וע"כ דלא גזר כלל רק מדינא ושפיר אתיא דלא כוותי' הך דטומא' וע"ז דחי אביי כנ"ל דגזר במקצת ולא בכולו כהנ"ל. וכן בלישנא שני' דס"ל לר"י הואיל ות"ק סתם קאמר דוקא בצים גמורות מותרים ש"מ דזולת זה הכל רק מגזרה אסור דאי ס"ל מעורת חשיב מדינ' כבש' עו' לא ה"ל לכלול בחד דינא ובבא א' דנ"מ טובי דאם הוא ממדינא כבשר עוף א"כ אינו עולה עם גבינה על שולחן ואם הוא רק גזירה הוי גזירה לגזרה וכולי האי לא אסרינן וע' בריש כל הבשר דקא' ר' יוסף גופי' הך סברה ע"ש וע"כ דכולי בחדא כללא כייל והכל משום גזרה וא"כ בטומאה דלא מפשינן טומאה אינו מטמאה ב"ה וע"כ ר"י הוא דס"ל מדינא אסורי' מעורת ודחי גמ' דבאמת רבנן ואשכול ג"כ רק גזירה ולא שייך בטומאה א"ש דברי הגמ' ולק"מ ודעתם כמעט מוכרח לשיטתם מדברי ב"ש כהנ"ל ושמעתא מרווח: ובתוספת ביצה דס"ל הך תי' דסה"ת דגזרינן נבלה אטו טרפ' ומ"מ ס"ל להתיר אפי' אינו בקליפה צ"ל דס"ל דלא קשה מב"ש דודאי בקושטא יש לחלק בין בב"ח דהוא דרבנן רק עיקר הקושי' לר' יוסף דמה פשיטא לי' ביעא בכותחא דהא תנאי נפישי ס"ל בשר עוף דאורייתא וע"ז תי' דמ"מ בגמורת בקליפה קשה אפי' באיסור תורה מותר בנבלה החמירו גזרה דטריפה. ובזה מיושב ג"כ מה שטען התוספת בחולין על הך תי' דהא חזינן דלא גזרינן שיחלא בתרא וספנא מארעא אטו שיחלא קמא ע"ש דלפי זה ניחא דאמימר בלישנא קמא דלא גזרינן ס"ל הך תי' לחלק בין איסור תורה לעיקר ור' יוסף דאמר ביעא בכותחא לא ס"ל הך מילתא דאמימר רק כלישנא בתרא דהכי קיימ"ל וס"ל לחלק בין נבילה דגזרינן אטו טרפ' וא"ש. רק לפ"ז נסתר פי' מהרש"א בביצה בד"ה בצים וכו' דאפי' ר' יעקב ס"ל בשר עוף דאורייתא א"כ עדיין קושיא הנ"נ במקומו מ"ש מביצת נבילה לב"ש דאף דלא גזר מ"מ בעינן כמו שנמכר בשוק ודוק:

י

אע"פ שמעורה בגידין הש"ך הקשה בס"ק ט' דגבי אבר מן החי ס"ל אפי' נגמר חלבון וחלמון כ"ז שמעורה בגידין אסורה משום אמ"ה ותי' דאמ"ה דלולי דהתירה התורה להדיא אפי' ביצה הנולדת היה אסור' משום אמ"ה וא"כ אין לנו אלא בשאינו מעורה והסכים עמו הפר"ח ולפ"ז במתה התרנגולת והביצה מעורה אסור דאיסור אבר מן החי להיכן אזל כיון שלא נשחטה לא הותר' ואפשר לענין טומאה מיתה מטהר אבל לענין אכילה כיון שהיה בכלל אמ"ה איך תהי' מותר במיתת העוף ולפ"ז לכאורה אין מקום לקושי' התו' הנ"ל דלמ' בנבלה החמירו יותר מבב"ח דבשלמא בנבלה במעורה בגידים אסורה מדינה החמירו באינו מעורה אטו מעורה משא"כ בב"ח אף במעורה מותר דמ"מ לאו בשר מיקרי וכמ"ש הש"ך וא"כ איך יחמירו באינו מעורה כולי האי וצ"ל דקושי' התו' לר' יעקב דס"ל במעורה בגידין אף בב"ח אסור וע' מש"ל דס"ל לר' יוסף דמדינא ס"ל לר"י דאוסר וא"כ שפי' קשה דה"ל להחמיר ג"כ אינו מעורה אטו מעורה. ובזה נפתח לנו שער בינה שתוספות ביצה דף וי"ו ע"ב ד"ה ביצה וכו' דהקשה הא דאמרינן בעירובין לא לשרי איניש ביעי בכותחא במקום רבו פשיטא והאיכא ר' יעקב דאוסר וי"ל דביצים גמורת לכ"ע מותר בחלב וטעמא דב"ה בנבלה דגזרינן אטו טרפה וכו' ע"ש וכבר עמדו בזה מהרש"ל ומהרש"א מה ענין דר"י לקושיא דשם מיירי בגמורת ואין התי' מעין הקושי'. ולפמ"ש ניחא והוא דקושי' התוס' הוא כמ"ש בחולין אי ס"ד ולכך הקילו בב"ח יותר מנבלה היותו דרבנן א"כ מאי רבותא דלא לשרי במקום רבו פשיטא דהאיכא מ"ד דס"ל בב"ח בעוף דאורייתא וכמ"ש רק דלא נימא תי' אחר דבשלמ' בנבלה דדין במעורת לאסור כמש"ל אף בבלתי מעורת גזרו משא"כ בב"ח ולזה כתבו והאיכא ר' יעקב דאוסר במעורת וא"כ עדיין יש לומר בלתי מעורת אטו מעורת ואי דלית הלכתא כר' יעקב מ"מ תו ליכא מילתא פשיטא דיורה במקום רבו ותי' התוס' דלכ"ע גמורת מותרת ולא גזרינן אטו מעורה דבלתי מעורת במעורת לא מחלף וגבי נבלה טעם אחר גזרינן אטו טרפה וכו' ודברי התוס' מזוקקים וברורי': מיהו הך דהחלטו הש"ך והפר"ח דלולי דהתיר לנו התורה ביצים להדיא הוי אסרינן לביצים מחמת אמ"ה אמת כך נמצא בש"ד סי' פ' בשם ר"ת אבל לא הבנתי כי לא נזכר בגמ' רק בחלב שהוא מיץ ורוטב הגוף והוא בכלל הטמאים לאסור צירן ורוטבן כמבואר בבכורו' אבל ביצה הוא בגדר ולד שנולד מעוף מה ענין אמ"ה ואמרינן בבכורות ליכא מידי דאתא מחי ושרי רחמנא והאי חלב אתא מחי ושרי' אפי' חלב בהמה טמאה נמי ואם ביצה ג"כ בגדר אמ"ה מה קאמר ליכא מידי ביצה יוכיח ודוחק לומר ביצה נמי בחד גדר עם חלב ואיצטריך קרא רובצת על ביצים להתיר וליכא מידי דקאמר הגמ' ל"ד אף ביצים בכללו לכך איצטריך קרא בת היענה תיפוק לי' היוצא מטמא טמא אלא דה"א הואיל ביצה טהור מותר כדמשני הגמ' גבי חלב דזה דוחק דקאמר הגמ' ליכא מידי דאיכא ביצים והעיקר כי יש חילוק בין ביצה לחלב כדאמרינן חולין ס"ט על ולד הנולד כל מכח לא אמרינן פירש"י דליתסר הואיל בא מכח איסור ואלו על חלב שאל דלתסר הואיל בא מכח איסור ש"מ דיש חילוק בן חלב דהיא רוטב ובין ולד והיינו ביצה ג"כ וצ"ע:

יא

אבל אם אין לה אלא חלמון וכו' וכתב הש"ך אפי' אינו מעורת מ"מ אסור וברשב"א בת"ה לא משמע קצת כן דהקשה במה דמתרץ הגמ' באשכול של ביצים אשכול גופה ולא מתרץ תלי' באשכול רק מיירי דלא נגמר אלא רק בחלמון ותי' ה"ה דהמ"ל כך ולפי הנ"ל לק"מ א"כ מאי ארי' דתלי באשכול ומעורת בגוף תרנגולת אפי' אינו מעורת מ"מ אסור דהוי כבשר ויש להם לטמא בבית בליעה וע"כ צ"ל דס"ל לרשב"א דהך באמת מותר אך מ"מ יש לדחות דהואיל והן קטנות חששו אטו מעורת ואסרו ולכך לא קתני להיתרא רק ביצים גמורת אבל בטומאה לא גזרו ובעינן מעורת ובאשכול דוקא כמ"ש הש"ך מ"מ הואיל רק איסורא דרבנן מכמה צדדים וגם בשר עוף בחלב דרבנן אין להחמיר:

יב

המעושן וכו' הפר"ח דעתו לומר הואיל בירושלמי מס' שבת איפשטי' כמו דהוי מעושן בישול לגבי שבת ה"ה לבב"ח ויש לדחות דבב"ח דרך בישול אסרה התורה וזהו אין דרך בישול לחממם בעשן ולכך קבעי לו' הירושלמי בתרתי לענין שבת ובב"ח דחדא מחברתה לא נלמד כלל וצ"ע:

יג

י"א דאסור לחתות וכו' אע"ג דבשר נכרי הוי נבלה מ"מ בבישול לכ"ע אסור כמ"ש הרמב"ם להדיא דלגבי בישול לא הוי איסורא כלל אמנם אם לאסור באכילה והנאה מחמת בב"ח אם בישל בשר נבלה בחלב בזו נראה דעת רשב"א בת"ה להדי דחל דהוי איסור מוסיף הואיל דאיתוסף איסור הנאה וצ"ל דלאו דוקא איסור מוסיף רק איסור חמור דאל"ה לא מקשה הגמרא לשמואל מהך דתרומה טמאה דשם ליכא מוסיף וכ"כ מדברי תוס' חולין דף ק"א ד"ה איסור וכו' ע"ש. אבל הרמב"ם פסק דאינו לוקה על אכילתו והיינו דס"ל דהנאה לא הוי איסור מוסיף ולהיות כי דבריו בפי' המשנה קצת סתומים ונבוכים בהבנתו אמרתי להעתיקו ולבארו וזה לשונו במס' כריתות במשנה יש אוכל אכילה אחת וכו' הקשה למה חל איסור קדשים על איסור חלב דהוי איסור מוסיף בהנאה ואלו בב"ח אינו חל על חלב נבילה ומשמעות תי' משמע לכאורה הואיל מחד פסוק נפקא בב"ח איסור אכילה והנאה וזה אינו דהא יש כאן לאו מיוחד לא תבשל ולכן המעיין שם יראה כי הלשון מגומגם היותו מועתק מלשון ללשון ותמצית הענין כך דודאי לא יתכן בב"ח לומר שמותר באכילה ואסור בהנאה וחד בחברתה מישך שייך בכל אופן וא"כ המבשל נבלה בחלב אין איסור בשר בחלב חל ולא יתכן לומר דיחול הואיל ואית בו איסור הנאה כי ע"ז אנו דנין דלא כוונה התורה רק לבשר המותר באכילה אבל לבשר דבל"ה אסור באכילה כיון דאין איסור חל על איסור ולא חל עליו לאו דאכילה גם לאו דהנאה לא חל ולא מיירי התורה כלל מכה"ג כמו דלא מיירי התורה מבשר טמאה וא"כ מה תאמר מגו דאתוסף איסור הנאה ע"ז אנו דנין אם אסור בהנאה ואם אומרין דאינו בגדרי בשר בחלב אינו אסור בהנאה ואיך נעשה מערכה מן דרוש משא"כ התם בחלב וכי ס"ד המקדיש בהמה דלא יהי' הקדש או דלא יחול הקדש על חלב שיהי' מותר בהנאה דבר זה מהנמנע פשיטא דכל בהמה בכלל מעילה ולפ"ז כיון דבהחלט אתה אוסר החלב בהנאה משום הקדש אף אנו נאמר דבאכילה אסור מהקדש אף דבלא"ה אסור משום חלב דה"ל איסור מוסיף בשביל הנאה דלית ביה פקפוק וכן היה הדבר בב"ח אלו יהי' מוחלט דאסור בהנאה רק היה דנין על אכילה רק שם אף זה בכלל הנדון. ודבר זה ברור בכוונת הרמב"ם להמעיין שם וא"כ מ"ש הרב בעל משנה למלך לחלק דבקדשים איכא מלקות על הנאה אבל בב"ח ליכא מלקות ומכח זה הכריע דהרמב"ם אף בב"ח לית ליה מלקות בהנאה לא כן הוא אבל דהחילוק מבואר בדברי רמב"ם בפי' המשנה כמ"ש. ולכן נראה כמ"ש הפ"ח דבב"ח מודה הרמב"ם דלקה אהנאה הואיל ואית ביה לא תבשל בפ"ע ומהכ"ת להרבות במחלוקת כיון דאינך רבותא ס"ל בכל דוכתא בהנאה מלקות ותמהני על הרב בעל משנה למלך דחשב לתרץ הקושי' משום איסור מוסיף דאין בו מלקות מה יאמר באיסור כולל דמגו דחל אחלב חל נמי אבשר נבלה ובפרט בשאר איסורים ל"א טעם כעיקר ובב"ח אמרינן ולפי הנ"ל ניחא דע"ז אנו דנין דאם אמרינן דע"ז לא כוונה התורה רק לבשר אשר בלא"ה מותר אבל מה שבלא"ה אסור לא כוונה התורה אף החלב מותר ואין כאן כולל כלל ולא דמי לכולל דעלמא ודו"ק: וקשה לי דהא בשבועות אמרינן בשבועה שלא אוכל נבילה ומפרש חצי שיעור או בסתם לכ"ע דהוי כמפרש איסור שבועה חל ואף דחצי שיעור אסור מתורה מ"מ איסור שבועה חל עליו כמ"ש התוס' ור"ן וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ה מהל' שבועות וא"כ כיון דקיימ"ל כלוי וכ"פ הרמב"ם באוכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה ומצטרפין וא"כ מה איסור חל על איסור שייך אם אין אוכל רק חצי זית מבשר נבילה וחצי זית חלב הא בחצי שיעור לא אמרינן אין איסור חל על איסור וכאן בב"ח לקי ואתי איסור מלקות וחל ודוחק לומר כמו לר"ע דבאמת אם אוכל חצי זית בעלמא מבשר וחצי זית מחלב אף בבשר נבלה חייב רק דמיירי דלא אכל חלב כלל רק כזית בשר מבב"ח ובזה אין חייב משום בב"ח דהא כ"כ דלא אכל שיעור לא מתחייב ובשיעור הא איכא בשר נבלה דזה דוחק ה"ל לרמב"ם לבאר ועכ"פ מיושב קו' מהרש"א דהקשה טמאה ל"ל מיעוט הא אין איסור חל על איסור ותירץ למעט בישול וזהו לא יתכן למ"ד הואיל אאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי ולפמ"ש ניחא דאתי למעט חצי זית טמאה וחצי זית חלב: וגם על תוס' בשבועות בשמעתא הנ"ל דתירץ על הך קושיא דאיך יחול חצי שיעור הא חצי שיעור אסור מהתורה ותי' חד תי' דכוונה במפרש שלא כדרך הנאתן וזהו מותר מהתורה וחל שבועה עליו דלפ"ז כיון דקיימ"ל בב"ח אסור אפי' שלא כדרך הנאתן ה"ל סתמא כמפרש שלא כדרך הנאתן א"כ הרי כאן איסור בשר בחלב חל על נבלה וחלב דכאן שלא כדרך הנאתן מותר וכאן אסור ובאמת על הך מ"ד דפוטר י"ל דס"ל כהך מ"ד דמפיק איסור אכילה בב"ח מן לא תאכל כל תועבה או לא תאכלנה נא וא"כ כיון דאכילה אית ביה אף בב"ח אין איסור אלא כדרך הנאתן אבל בגמרא קשיא דדייק הואיל ושמואל מרבה חלב ומתה דס"ל אין איסור חל על איסור די"ל שמואל ס"ל כדקיימ"ל דלוקה אפילו שלא כדרך הנאתן: וצ"ל דס"ל לתוס' כיון דעיקר לאו לדרך הנאתן וכך סדרן של האכילה לא חשיב חל על איסור משום שלא כדרך הנאתן דעיקרו להנאתו והרי קדמו איסור נבילה והתם בשבועה שאני דפירש שלא כדרך הנאתן הרי אחשביה ופירש שבועתו בכה"ג וא"כ פשיטא דהוי איסור חל על איסור אבל בסתם אף דהוי אסור שלא כדרך הנאתן מ"מ להך מלתא לא קאי וצ"ע: והנה הש"ך בס"ק י"ח כתב דה"ה שאר כלים שמבשלים בהם עכו"ם ג"כ אסור לחתות דיש בהן בלוע בב"ח ואם כן מתבשל הבליעה בב"ח וסיים ואינו אלא רק חומרא בעלמא וכ"כ הפר"ח והמ"י ולא ביאר הש"ך למה הוא רק חומרא בעלמא אי הטעם דכיון דקיי"ל בשבת לדעת הרבה מחברים אין בישול אחר בישול ולא בשבת נאמרה עד דנימא ביה שבת שאני מלאכת מחשבת אסרה התורה כ"א נלמוד ממקום אחר מצה מבושלת וכו' וא"כ כללא היא בכל דינים דאין בישול אחר בישול ומהכ"ת נימא בב"ח דכתיב לא תבשל והקפיד התורה על בישול דוקא דיש בישול אחר בישול ולכך לא הוי רק חומרא בעלמא ודבר זה הי' נראה בסברא אלא דקשי' מהא דאמרינן בגמ' לכך אינו עולה על השולחן אחד שיאכל בשר וגבינה כאחד שמא יעלה באלפס רותח והוי איסור תורה כמבואר בגמ' וזה ודאי דלא יעלה על השולחן בעת האוכל דבר שהוא חי וצריך בשולא וע"כ דכבר נתבשל רק יעלהו רותח וישים בו גבינה וש"מ דאף בכה"ג קרוי איסור דאורייתא ובישול דאי דרבנן עדיין הוי גזירה לגזירה וצ"ע: ולכן יותר נראה דבב"ח בלוע שהוא רק טעמא בעלמא בזה לא שייך בישול והתו' העלו במדין הגעילו יורות גדולות בני יומן ובפעם ראשון לא הי' במים ששים נגד הבלוע ומזה עשו טענה נגד ר"ת ע"ש. וקשה כלים שנשתמש בהו הא"י בשר בחלב דבכל הכלים צוה התורה להגעיל איך הגעילו הא בשלו בשר בחלב ועיין תוס' פסחים דכל הכלים הגעילו אפילו בלוע יין לנזיר ע"ש. ועיין לקמן צ"ב דעת הרמב"ם חלב שנפלה על בשר וא"י איזה חתיכה נוער הקדירה שיתפשט בכל חתיכות הא בלוע חלב חוזר להתבשל ע"י בשאר חתיכות ואיך יגרום בישול ואי דבטל בס' מ"מ החלב מתבשל בלחלח' בשר והוא אינו בטל והרי גורם בישול חדש מחתיכה לחתיכה ומזה נראה דבלוע שנתבשל כבר אין בו משום בישול וכולי האי לא אמרינן. ולכן כתב הש"ך דהוי רק חומרא בעלמא ודו"ק:

יד

דאסורים בהנאה והיינו בכלי ראשון דאית ביה בישול תורה וכמ"ש הש"ך והא דלא קאמר הטעם דעובר לאו ל"ת ואי ע"י א"י מה בכך הא אמירה לא"י שבות מספקא ליה אי הוא בכל איסורים וצ"ל דמיירי דאינו ודאי דאין במים ס' לבטל טעם איסור ומ"מ אסורה בהנאה דספקא תורה להחמיר אבל לענין אמירה לא"י שבות ספיקא להקל ולכך הוצרך לומר דאסור בהנאה:

טו

אין לשמש בו ועיין ת"ח כלל ע"ז דפעם א' ביקשו להשתמש בו והצריך מהרי"ל הגעלה ויש להבין כיון דאתה חושש דיש בו תערובת בשר וחלב ואין ס' לבטלו דאל"כ אף הכלי מותר א"כ איך יעבור על בישול בב"ח ואתה חושש לבלוע בכלי ואינו חושש לאסור לאו בישול בב"ח. והנה הרב הצ"צ הקשה הא מעורב בו אפר והוא נותן טעם לפגם ויפה דיבר כי הדבר ברור בלאג"י שעושין מאפר בו אפר הרבה עד שכל חיך יטעום דהוא פגום לגמרי והחולק ע"ז כחולק על מציאות המורגש: אמנם מבואר ברמב"ם פי"ד הלכה י"א מהלכות מ"א דאם עירב דבר מר ראש ולענה לתוך מאכל איסור או שהסריח והבאיש ובטל מאכילת אדם הרי זה פטור דה"ל שלא כדרך הנאתן אבל אם עירב דבר מר בקדרה בשר וחלב הרי זה אסור דחייב אפי' שלא כדרך הנאתן ע"ש: ובזה אמרתי בחידושי דרמב"ם נתן טעם דלכך אם האיסור מבאיש ובטל מאכילת אדם פטור דהוי שלא כדרך הנאתן ואלו בגמ' דע"ז קאמר הטעם דנבלה דחזי לגר קרוי נבילה ושאינו חזי' לגר לא קרוי נבילה משום דקשי' ליה לרמב"ם קו' התוס' ר"י דס"ל נט"ל מותר והיינו דבעינן חזו לגר ואלו גבי טומאה נבלה פסק ר' יוחנן טומאה חמורה עד לכלב וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מה' ט"א ותירץ התוס' לחלק בין איסור לטומאה לא ברירי ליה דהא הכל מחד קרא נדרש אם נבלה מוסב על לגר אשר בשעריך או לא ולכן ס"ל לרמב"ם דכל סוגיא דגמרא דע"ז הוא אליבא אוקמתא בפסחים פרק ב' דאין לוקין אלא כדרך אכילתן וא"כ צריך הטעם משום דלא חזי לגר. וביותר מ"ש המהרש"ל והר"י אבן לב בפירוש התוס' בשמעתתא שבועה שלא אוכל נבילות דלר"ש דס"ל כל שהוא למלקות אפילו שלא כדרך הנאתן נמי מחויב ועי' משל"מ בריש הל' מדע שהאריך בזה ולפ"ז שה בגמ' פריך מ"ט דר"ש דס"ל נט"ל מותר ל"ל משום דהוי שלא כדרך הנאתן דלר"ש מחייב וצ"ל דס"ל לר"ש נבילה דלא חזי לגר לא הוי נבילה וא"ש אבל לר' יוחנן דס"ל לא אמרינן נבילה חזי לגר לעומת זה אזיל לשיטתו דסבירא ליה אין לוקין אלא כדרך הנאתן ומאכל שהבאיש הוא שלא כדרך הנאתן ובהכי ניחא הא דמקשי' דפריך שם מ"ט דר"מ דנט"ל אסור ומשני דיליף מגעולי מדין ואידך לא אסרה תורה וכו' מ"ט דר"ש משני נבילה דלא חזי לגר ואידך ההוא למעט סרוחה מעיקרא ומקשה בממ"נ אם הוא סברת חוץ לאסור נט"ל א"כ ל"ל דר"מ יליף ממדין הא אין לו ראייה להתיר דנבלה בגר מוקי ליה לסרוחה מעיקרא ואם סברת חוץ להתיר מה פריך מ"ט דר"ש הא אין לו מקום לאסור דגעולי מדין אוקי בכלי בת יומא ולפי הנ"ל ניחא דלר"ש דכל איסורים חייבים שלא כדרך הנאתן מסתברא לאסור נט"ל לולי דיליף מן נבילה דחזי לגר ולעומת זה לר"מ דס"ל דאין לוקין שלא כדרך הנאתן מסתבר להתיר נותן טעם לפגם כמו שהוא באמת לרבי יוחנן ולכך צריך לומר דיליף מגעולי נכרים וא"ש. יהיה איך שיהיה עכ"פ הדבר מבואר ברמב"ם בב"ח אפי' נתן לתוך קדרה של בב"ח דבר הפוגם ביותר מ"מ אסור דחייב עליה שלא כדרך הנאתן אך בין תבין אשר לפניך ה"מ כשכבר נאסרה בב"ח אבל בשר שנפל לתוך חלב ודבר מר ג"כ עד שפוגם אינו נעשה איסור בב"ח כלל עד שנאמר שיאסור שלא כדרך הנאתן כי התורה לא אסרה התערובות רק כשנותנים זה בזה טעם לשבח אבל לא בפגם וכאותו שאמרו דרך בישול אסרה וצריך זה מזה לקבל טעם של שבח וז"ב ונכון לפניך בדין זה ולא תטעה: ועתה מזוקקים דברי מהרי"ל דעל הכירה אשר זב מקדרות בשר בחלב ונתבשלים שם במקומן דליכא אפר ונאסרו ואח"כ כשבאים לתוך המים עם אפר לעשות מהם לרחיצה מה בכך דאפר פוגמן בב"ח דכבר נאסר אינו מועיל פגומה כלל כמבואר להדיא ברמב"ם ולכך הצריך הגעלה. אך זהו לענין בשר בחלב שכבר נתבשל בהיות ע"ג כירה טרם שנתערב עמם אפר אבל מה שאנו באנו לדון ולומר איסור חדש יש כאן דעכשיו הם נתבשלים במי רחיצה וחוזרים ומתבשל' בב"ח זה אינו דעכשיו מתבשל עמם אפר דבר הפוגם ואין כאן בישול בב"ח שאסרה התורה דבעי דרך בישול בטעם לשבח ולא בזה שטעם בשר בחלב עכשיו לפגם כי אפר פוגמן וא"ש ולכך לא חש לאיסור בישול רק לאיסור בלוע מן בב"ח מקדם דתו לא מהני ליה פגם ודוק כי ברור הוא ומה עמקו מחשבתם וכמה מילי מעליותא נלמד מענינו והאמת ליעקב. וכתב הש"ך הא דשרי לחוף הראש בו משום דאינו נהנה מגוף איסור ולא הבנתי כיון דבכל איסורים חנ"נ וא"כ המים נעשה נבילה מחתיכה דאיסורא ואיך יהנה מהם לרחוץ ראשו דאסורים בהנאה ולא דמי לשימוש בכלי בלוע איסור בצונן דגופו של כלי נא נעשה וצ"ל דכולי האי לא אחמור ורוב פוסקים ס"ל חנ"נ בשאר איסורין דרבנן וא"כ הוי ספיקא דרבנן אם היה תערובת בב"ח ובפרט לפמ"ש שלא היה כדרך הנאתן ובפגם וכל חנ"נ ילפינן מבב"ח ובעינן דווקא בשבח כמ"ש הר"ן דבעינן דומיא בב"ח בכל אופניו:

טז

נסיובי דחלבא וכו' ולדעת הראשון שהוא דעת התוס' כותח שעושין רק מנסיובי דחלבא רק מדרבנן אסור וכ"כ התוס' להדיא ונראה דגם בה"ג ס"ל כן ומיושב תמיהת התוס' עליו דמחלק לכך ביצים גמורות מותר בחלב דבשר עוף דרבנן דא"כ מה פשיטא דביעי בכותחא הא איכא למ"ד דבב"ח בעוף דאורייתא ולק"מ דכותח ודאי דרבנן וא"כ חזר הדבר דאין לאסור ודו"ק:

יז

שיהיה ס' בחלב כבר תמה הש"ך בס"ק למ"ד נמה הא החלב נעשה איסור והוי מעמיד בדבר האיסור ואפילו באלף לא בטיל ומנלן לדחוק ולומר הואיל והוי רק מחמת מליחה וכבישה דלא הוי כגופו של איסור כמ"ש הש"ך ובאמת בתוספת ע"ז שם דף ל"ה ד"ה חדא וכו' הביא דהואיל ומולחין להקיבה בעור אוסר ר"י בן חיים הגבינות דבב"ח איכא דמלוח כרותח וצ"ל למה בחר בב"ח דהוא רק דרבנן ונפל ברברבתא דלדעת הרמב"ם וסייעתו ליכא בשל גוי בב"ח דאין איסור חל על איסור לגבי אכילה ולא בחר בפשוט דבולע טעם עור נבלה וצ"ל דא"כ אין איסור מחמת עצמו וכל חייל דמתירין הוא הטור דכתב כאן וכבר הקשו אהטור דכאן משמע דסותם כר"ת דמעמיד בס' ואלו בהלכות פסח בגבינות שהעמיד בחלא דשכרא פסק דמעמיד לא בטל כלל והמהרש"ל הניחו בצ"ע והד"מ תי' דוחק הש"ך דבמליחה לא אמרינן גופו של איסור ובאמת הי' נראה דוודאי ר"ת דס"ל מעמיד בס' ודאי דמודה דהמעמידין גבינות של נכרים הוא יותר מס' מעור קיבה כמ"ש הרמב"ם שחלב מן כל עדר מעמידים בעור וכך צ"ל בקטן כמות דאל"כ מה זה שנחלקו חיך אוכל יטעום ע"י קפילה רק ס"ל ג"כ כראב"ד וסייעתו דבשל א"י החמירו ולא מטעם מעמיד וס"ל דאין הבדל בין מעמיד לאינו מעמיד ולכך ישראל המעמיד בכה"ג סגי בס' ומודה ר"ת בשל א"י דאין מועיל ס' דלא הלכו אחר נ"ט. ובזה יובנו דברי תוס' שם ד"ה חדא דהקשו לר"ת דמחלק בין קרוש לצלול א"כ אף קודם חזרה ליכא למיתלי טעמא דאיסורא בהעמדת ע"י קיבה דהא נעשה בקרוש וזה לשיטתו אף קודם חזרה כפירשא ותי' התוס' דלא ימלט דלא נשאר בו מן הצלול דאין הנכרים בוררים כ"כ ועדיין קשה לכאורה חדא הא הך צלול אינו מעמיד ועוד לבטל הך צלול ברוב דהא דבר מועט הוא ועיין לקמן סי' צ"ט ס"ו בחלב שנתערב במים ע"ש ומכ"ש כשנצרף עמו הרוב של גבינות ג"כ דוודאי יש בו ס' לבטל הך מעוטא דצלול ודוחק לומר דהכל לשמואל דס"ל מין במינו לא בעל דמה קושי' הגמ' דשמואל יאמר הטעם קאי לכל תנאים וא"כ מאן דלא ס"ל מין במינו לא בטיל וכי יחלוק אגזרת חכמים להתיר גבינות נכרים וזהו נח לי לומר טעם כללי לכל תנאים משיאמר פרטי לחד מ"ד ומכ"ש דוודאי הך דצלול אסור הוא רק מדרבנן ובגמ' דחולין דצ"ט ע"ב ד"ה שאני כתבו התוס' דמה דאינו אסור רק מדרבנן לא ס"ל לר' יהודא דמין במינו לא בטל ושמואל כר"י ס"ל (ואמת בחדוד התלמידים אמרתי כי הגמ' הוכיח דע"כ שמואל אמר למילתא אליבא דנפשי' ור' יהודה מרא דמתניתין דמין במינו ל"ב והוא דקשי' קו' הרמב"ם הלא עור נבלה דבר מועט הוא ואיך יאסור כל חלב מעדר גדול וצ"ל דכזית עור הנכבש בחלב בולע כזית חלב ונעשה כבלה וחוזר ופולטו ומין במינו לא בטל ואוסר כל החלב וכך אמרו בגמ' בשמעתא דטיפת חלב חלב אמאי מותר נבלה היא ועיין במרדכי סוף כל הבשר דכתב ג"כ סברא זו ע"ש וא"כ ע"כ שמואל אמר למילתא לסברא דילי'. אך באמת קשה לומר כל הנ"ל דא"כ מה צריך ר"ת לומר דליתא לדידן מילתא דשמואל דקיימ"ל הלכה כריב"ל הא בלא"ה אנן קיימ"ל דמין במינו בטל וגם לזה צ"ל חנ"נ ושמואל ר"ל איפשר לסחטו מותר אפי' בב"ח ואין חנ"נ ודוחק לומר אליבא דר"י מרא דמתניתין זו אמרה דאיהו ס"ל שם חולין להדיא חנ"נ) אבל לפי הנ"ל ניחא דלא הלכו בשל עכו"ם אחר נ"ט כלל ולא מתורת מעמיד אתון רק הואיל דשל עכו"ם הוא וא"כ אף דצלול הוא דבר מועט דמיעוטא ואינו מעמיד כלל מה בכך איסורא דשל עכו"ם הוא ולא הלכו בו אחר נתינת טעם כלל ואסרהו ואין נ"מ במעמיד ושפיר הקשה הגמרא ולפי דעת ר"ת חדא בחברתה מישך שייך דהואיל דס"ל מעמיד בס' רק בשל עכו"ם לא בטל יתכן סברתה לומר ולחלק בין קרוש לצלול ותרווייהו הואיל של עכו"ם לא בטילים אבל אי אמרינן כרמב"ם וסייעתו דאין הבדל בין א"י לישראל רק מעמד לא בטל כלל לפ"ז לא יתכן חילוק ר"ת דקשה קושי' התוס' הא קודם חזרה נמי הא אין מעמידין רק בקרוש ואי דיש בו תערובות צלול הא זה אין מעמיד ואפי' מעמד מ"מ עיקר מעמיד הוא מקרוש והצלול בטל ולא שייך תירץ תוס' כלל וז"ב. וא"כ דברי הטור ברורים דודאי החמיר כדעת הרמב"ם וסייעתו דמעמיד לא בטל כלל וכך פסק בא"ח בהלכות פסח וגם כאן החמיר כדעת ר"ת בצלול דאסור רק תרתי חומרות להחמיר בצלול ולאסור ביותר מס' לא אמרי' והוי כסיל בחושך הולך דאם אמרינן כר"ת לחלק בצלול וקרוש מוכח כהנ"ל דמעמיד בס' רק בא"י החמירו ואם אמרינן כרמב"ם דלא בטל לא יתכן דין דר"ת וא"ש ודו"ק. אך לבי אנסני לומר דלא ס"ל לטור כלל כרמב"ם וסייעתו דמעמיד אפי' באלף לא בטל מדלא הזכירו עם הספר בפירוש ובא"ח שכתב בגבינות שהוקם בחלא דשיכרא דאוסר ראב"ן להשהותו בפסח כיון דאוקים חשיב בעיני' שם לא היה ס' נגד החלא דביותר מס' ודאי מהתורה בטל וא"כ לשיטת הטור מותר להשהות אותו כמו שבאמת תמה המ"א בסי' תמ"ב ע"ש אלא דלא הי' ס' והא דהוצרך לטעמא דמוקים חשיב בעיניה משום דה"ל נ"ט בר נ"ט תבואת החמוצה במי שכר ושכר בגבינות קודם פסח וה"ל נ"ט בר נ"ט דהיתר כדעת הטור בסי' תמ"ז ולכך כתב כיון דמוקים חשיב בעיני' כמבואר בגמ' דלא הוי בנ"ט רק כמו בעין וכמו הך שייפא דרב בדבר בעין לא שייך נ"ט בנ"ט ואל תפקפק לומר דשייך בשכר נ"ט בר נ"ט דאלו שכר יש בו ממש תבואה כי כך מפורש בהגהת הרא"ש בפרק שני דעכו"ם גבי קדירה שנתן בו שכר דהוא נ"ט בר נ"ט דשכר גופי' רק נ"ט מיקרי והדברים ברורים ומ"מ גם הנ"ל אמת ויציב:

יח

ואם היה הקיבה קרושה אינה אוסרת כלום וכו' עיין ש"ך דנגרר אחרי דברי רמ"א בד"מ דלא הוי נ"ט בר נ"ט דהוי כפרש. ואני איני מבין דבריהם ומנלן זה לומר דפוגם מה דאמרו דהוי כפירשא היינו הרצון כמעוכל ואין אנו דנין בו דין חלב רק מימא בעלמא הוא אבל שיפגום הטעם שמקבל זהו לא שמענו ומנלן דנרוע יותר ממים דאלו היה מים היה אוסר והיא מותר ובפרט לדעת האומרים דאם היה מתחלה צלול אף דעכשיו קרוש מ"מ דין צלול יש לו ומי יתן ואדע אם היה צלול מתחלה אף רגע אף הוא בתכלית הקרישה אינו פוגם הטעם בשר שמקבל ואם היה קרוש מתחלתו פוגם הטעם יאמר נא איש נבוב וילבב ההבדל ואם כי יש הבדל כי על זה תורת חלב ולא על זה מה ענין זה אם הוא פוגם הבשר או לא. ובאמת בהמרדכי הביא תשובת רשב"א דס"ל כן הוא ס"ל כדעת המורים שהביא רש"י דה"ל נ"ט בנ"ט והיינו דס"ל כחד לישנא ברש"י בשמעתא דנ"ט בר נ"ט דאפי' אם בישל בשר בקערה מותר לאכול בה כותח ודייק ליה מהך עובדא דרב ועיין חדושי רשב"א דהביא האומרים כן ומיישב דלא תקשי להו מהך קדרה שבישל בו בשר וכו' אבל לפי דקיי"ל דכה"ג לא מיקרי נ"ט בר נ"ט לא ידעתי טעם למה נשתנה זה ואדרבה כפי מ"ש בטור בא"ח בשיכרא ס"ל בדבר המעמיד לא שרינן כלל נ"ט בר נ"ט. ולכן נראה דבלא"ה כבר כתבתי דיש להבין בתוס' דכתבו בשם ר"י בן חיים לאסור הואיל הוי בב"ח ושביק איסור תורה של נבלה ומש"ל קשה לומר דתוס' לא זכרו כלל דעת רמב"ם דמעמיד באלף לא בטל רק ס"ל בס' ובשל א"י החמירו כמש"ל דהביאו סתם דעת ר"י בן חיים אפילו דאיכא ששים ובאלף לא בטל ואי ס"ל בשל א"י החמירו עדיין יש לאסור משום בלוע דנבלה וא"כ קשה לומר דדעתו כרמב"ם מה דלא מצינו זכר לו בתוס'. לכן נראה דהך מעמידין בקיבה חלב לגבינות וכי מניחין אותו בו כ"ד שעות עד שיהי' כבישה מעל"ע הלא בקט זמן בעונה א' תיכף הגבינות וחלב נקפה ומעולם א"צ מע"ל ולא שמענו בפוסקים דהצריכו העמדה שיהי' עור והקיבה כבוש בחלב מע"ל אלא כיון דאוקי' ועשה פעולתו תיכף אוסר אפי' בלי מע"ל דפעולתו ניכרת בהעמדה ותיכף אוסר כאלו היה בחמין ובלא"ה צריך לומר כן לשיטות הפוסקים דסוברים דזולת חומץ וציר ליכא כבישה בצונן כלל וא"כ למה יאסור העמדה (וצ"ל כמ"ש) וא"כ א"ש בשלמא חלב צלול החלב נאסר ונ"נ וא"כ היא המעמיד לאוסר כנ"ל משא"כ בקרוש החלב אינו נאסר דהוי רק פירשא וטעם בשר הבלוע בו אינו מעמיד וא"כ אינו אוסר לחלב גבינות בצונן דלא חשיב בעיני' כיון דלא מוקי בעינו וא"ש. וזהו הוא ג"כ טעם של ר"י ב"ח דנתן טעם לאיסור בב"ח דאז החלב נאסר והוי לי' מעמיד משא"כ משום טעם נבלה אין החלב קרוי איסור בעין וטעם אינו מעמיד וא"ש והוי רק צונן לכן נראה לדינא ברור דאם העמיד ולא נכבש מע"ל אז מותר כפסק הטור ורמ"א אבל אם כבוש מע"ל ה"ל נ"ט בר נ"ט לאיסורא ובלא"ה הרבה מחברים דאסרהו כמ"ש הב"י ודו"ק:

יט

ונקרש יש לו דין צלול ובתוס' הנ"ל משמע כן דהקשו לשמואל אף קודם חזרה צ"ל דמעמידים בעו' דקיבה קרוש ולכ"ע פירשא הוא וקש' למה הקשו כן לשמואל ולא בפשוט אמילתא דר' יהושע במשנה דנתן מעם קודם חזרה דמעמידין בקיבה הא מעמידין בקרוש ולעולם נדון כפירש' ולכן נראה דמה בכך דמעמידין בקרוש הא בשעת שחיט' יש לחוש דהיה צלול ואי דספיקא הוי קודם חזרה ס"ל דמתורה אסור וא"כ ספיקא של תורה לחומרא אבל בגמ' דהקשה שמואל אדשמואל מהך מילתא דמעמידין בעור להך דס"ל קיבת נכרי נבלה וברור דזה דאמר שמואל מפני שמעמידין בעור אמר על המשנה ובמשנה איירי לאחר חזר' דקודם חזרה נאמ' טעם אחר וא"כ צ"ל דהמקשה ס"ל דגם הך דקיבת נכרי לאחר חזרה נשנית ולכך פריך אהדדי והגמ' משני חד קודם וחד לאחר חזר' וצ"ל דס"ד אף לאחר חזרה יש איסור וק' איך ס"ד דיש איסו' לאחר חזרה הא מבואר בקיבת עולה ששורפה חיה וצ"ל מדרבנן אסור וכמו שאמרו שם באמת לא נהני' ולא מועלי' ולחלק בין קדשים ולומר דבקדשים החמירו לא ס"ל ולפ"ז דהוא רבנן שפיר פריך התוס' כי אסו' מדרבנן בצלול והם מעמידים בקרוש ואף דהוא ספיקא אולי בעת השחיטה היה צלול הא הוי ספיקא דרבנן לקולא ודברי התוס' נכונים וברורים: ואין להקשות כיון דהך מילתא דקיבת נכרי נבלה אף בס"ד ס"ל דהוי רק מדרבנן א"כ מהקשיא לי' הא התוס' כתבו שם בחולין דלכך נקט בעור נבילה ולא משום בב"ח דזה הוא דרבנן ומחשש איסור דרבנן לא אסרהו מספק קושיא זו בלא"ה צריך ישוב דברור בס"ד ס"ל לשמואל רק איסור דרבנן וצ"ל דודאי רוב עכו"ם מעמידין רק בקיבה או בעור הקיבה ולכך במסקנא דקיבה מותרת א"כ פשיטא דהוי ספק אי העמיד בעור או בקיבה ואלו הוי רק חשש דרבנן הוי ספיקא להקל משא"כ להס"ד דהקיבה ג"כ אסור' אף דהוא מדרבנן מ"מ ליכא כאן ספק דהא רובא דמעמידין בכך ומה תאמר אולי בעור פשיטא דאסור ואתה מוסיף איסור ולק"מ ודו"ק. ועיין תשובת מהרי"ט לי"ד סי' ג' ושגה בהבנת התוס' בדברים רבים והאריכות ללא צורך:

כ

אבל המעמיד וכו' זהו דעת ר"י בן מגאש ולא ס"ל החילק הראב"ד דבשל עכו"ם החמירו וכתב המ"א דלכך לא פסק הרמב"ם כהנך טעמ' דנזכר בגמ' דא"א בלי צחצחי חלב או שמחלק פניה בשמן חזיר דלדידהו יקש' לבטל ותמה היש"ש וכי להנך אמוראי הי' קושי' זהו בהעלם דבר ונראה דהך מ"ד דתלה הטעם משום צחצחי חלב ס"ל מין במין במשהו ולק"מ והך בשמן חזיר נראה דודאי אינו אוסר רק כדי קליפה או נטילה כדאמרינן בקרבן פסח סכו בשמן של תרומה דסיכ' משהו עבדי לי' וא"כ לא שייך בישול כי הקליפה אסורה ומי ימסור לכל א' לקלוף הגבינה ולכך אסרהו חכמים לגמרי אך הא ברור דגבינה צונן רק הם מרתחין שמן חזיר להחליק פני' וא"כ ה"ל חם לתוך צונן דאינו בולע כלל ואי אדמיקר לי' בלע קליפא בעי כבר כתב המ"א שהוא רק חומרו' א"כ לא אסרהו חכמים בשביל כך לגבינות כמ"ש התוס' גבי בב"ח וצ"ל הך מ"ד ס"ל כרב דעילאי גבר וא"כ מדינא אסור ושפיר חששו חז"ל אבל לפי דקיימ"ל דתתאי גבר א"כ ליתא לחוש לזה ודברי הרמב"ם נכונים ולק"מ:

כא

הוי זה וזה גורם ומותר הש"ך וכן הט"ז העלו דמיירי דאין באיסור לבד להעמיד אבל אם יש באיסור לבד להעמיד לא הוי זוז"ג כלל ונכון הוא וכ"כ התוס' להדיא בע"ז דף ס"ח ולר"ש וכו' דאין זוז"ג מותר כשכל אחד יוכל לפעול פעולתו וכן הרמב"ם פסק בפט"ז מהל' מ"א דעיסה מתוקנת שנפל לתוכו שאור תרומה והיה בה כדי להחמיץ אסור ש"מ דלא אמרינן בכה"ג זוז"ג: ואולם התוס' בפסחים דף כ"ז בהא דתנן בין שנפל איסור תחלה או סוף לעולם אינו אוסר עד שיש בו כדי להחמיץ דייק רשב"א מילת בו דהוא לבדו יכול להחמיץ מותר ופי' המהרש"א דס"ל דהוי זוז"ג ופליג על התוס' מס' עכו"ם: ולי נראה דלא מן שם זוז"ג דעת רשב"א להתירו רק מטעם דה"ל נטל"פ כיון דיש בהיתר כדי להחמיץ וכן אמרו שם בעכו"ם לר"ש דלכך מתיר וא"ש ואין כאן מחלוקת ודו"ק:

א

לאיסור אכילה. ואף שלא כדרך אכילה והנאה אסור והיה לוקה עליו משא"כ בשאר איסורים חוץ מכלאי הכרם כ"כ הרמב"ם ספי"ד מהלכות מ"א הביאו הפמ"ג בפתיחה:

ב

לאיסור הנאה. ואי היה לוקה על הנאה דעת הרמב"ם דאינו לוקה ושאר פוסקים סוברים דלוקה והנ"מ בזה"ז אי לוקה עבה"ט לעיל סי' ט"ז סק"י. ועיין פמ"ג בפתיחה שנסתפק אי אסור ח"ש בבישול והנאה מה"ת. דבאכילה קיי"ל ח"ש אסור מה"ת ובישול והנאה צ"ע ע"ש ועיין בצל"ח בפסחים ד' כ"ב בד"ה והרי אמ"ה שנסתפק בזה ג"כ לענין הנאה לחוד ואח"כ כתב בפשיטות דלדעת הרמב"ם שאינו לוקה על הנאה ודאי לענין איסור גם ח"ש אסור בהנאה מה"ת אך לשאר פוסקים שלוקה על הנאה ודאי אינו לוקה על הנאה כ"א בכזית ע"ש ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ק"ץ שהביא ראיה מסוגיא דב"ק ד' מ"א דשיעורו בהנאת פרוטה ע"ש. ובשר בחלב הנאסר בהנאה קוברין אותו. ואם שרפו גם אפרו אסור בהנאה מה"ת. ולענין אי מותר להאכילו לכלבים עמ"ש לקמן סימן צ"ד ס"ק ה':

ג

דרך בישול. עבה"ט ועיין פר"ח דגם טיגון בכלל בישול אך המ"י בסל"מ כלל פ"ה ומהר"ם שיף בסוף הספר על חולין צידדו להקל דטיגון לא הוי בכלל בישול ואינו אסור בהנאה. ובהפ"מ יש להקל פמ"ג. וחם בחם בלא רוטב כתב הפמ"ג בפתיחה בשם רש"ל דלא הוי דרך בישול ומותר בהנאה ע"ש. [ועי' בתשובת ח"ס סי' צ"ז מ"ש בזה"ז ומ"מ אף באלו שאינם אלא דרבנן ומותר בהנאה צריך ליתנם לעובד כוכבים כך ולא יבשל מתחלה דא"כ עובר על הבישול ואסור בהנאה מה"ת דאף דהחתיכה בלעה שלא כדרך בישול מ"מ הרי אח"כ נתבשל הבשר עם החלב הבלוע בו וזה פשוט וכ"כ בתשובת נו"ב חיו"ד סי' כ"ו בד"ה ומזה:

ד

בהנאה. עבה"ט ועי' בתשובת שער אפרים סי' ל"ח שפסק בחמאה שנתבשלה בקדרה של בשר ב"י אסור להדליק בה להאיר הבית מטעם שאסור בהנאה וגם להדליק בה נ"ח אף דמצות לאו ליהנות ניתנו מ"מ אסור כיון דבנ"ח בעי שיעור ובב"ח כיון שאסור בהנאה כתותי מכתת שיעורא ע"ש (עי' פמ"ג שהעתיק בשמו דלנ"ח שרי ובמח"כ לא עיין שם היטב וכ"כ בש"ת בא"ח סי' תרע"ג משמו דאף לנ"ח אסור) ועיין בתשובת בשמים ראש ר"ס רפ"ה בהגהת כס"ד שם מ"ש על דברי ש"א הנ"ל ועי' בא"ז בא"ח שם שתמה דהא בלא"ה אסור משום בישול בב"ח ועי' בתשובת שבו"י ח"א סי' ל"ח ובש"ת שם מ"ש בזה ועי' בתשובת רע"א בהשמטות לסי' פ"ד:

ה

בבשר. עי' מהר"מ שיף בסוף חולין שכתב בכבד שרצו לטגנו בשומן וטיגנו בחמאה וצידד להקל דכבד הוי דם וגדי אסרה תורה ולא דם (עוד צידד שם דטיגון לא הוי בישול) ועי' פמ"ג שכתב דע"ז לחוד ודאי אין לסמוך ולהקל מכח גדי ולא דם ומהר"מ שיף לא כתב זה רק לסניף בעלמא. ועי' בתשובת בשמים ראש ר"ס רפ"ה בהגהת כס"ד שם מה שכתב על דברי מהרמ"ש הנ"ל:

ו

טמאה. עי' בדגמ"ר שכ' וז"ל ובשר נבילה וכן חלב אסור לבשל בחלב מן התורה ולוקה על בישולו אבל באכילה אין בו איסור בב"ח וכ"ז מבואר ברמב"ם פ"ט ממ"א דין ו' ואמנם אם הוא אסור בהנאה אינו מבואר שם אבל בפי' המשניות פ"ג דכריתות מבואר שאינו אסור בהנאה ואף שלדברי התוס' בחולין ק"א בד"ה איסור כולל שכתבו שאיסור הנאה לא מיקרי איסור מוסיף אין הכרח לדברי הרמב"ם שם מ"מ לא מצינו להתוס' בפי' שיחלקו על דינו של הרמב"ם שהיכא שאינו אסור באכילה משום בב"ח אינו אסור בהנאה ולכן הסומך ע"ז במקום הפסד לא יפסיד עכ"ל ועי' פמ"ג בפתיחה שכתב דנקטינן דאסור בהנאה מן התורה ע"ש. (ועי' בתשובת ח"ס סי' צ"ב שנשאל ג"כ על ענין זה והביא דברי הגאון מעיל צדקה בספר כנפי יונה ר"ס פ"ז בעובדא שהאומנים עירבו חמאה בחלב לעשות מהם נרות כי היה החלב ביוקר ופשיט ליה לאוסרו בהנאה והגם כי מטעם תרבא י"ל לפי דנרות של חלב אינם עשוין מחלב הכליות והקרב לבד דמערבים בהם כמה מיני חלבים וקרומים שאין בהם כרת וא"כ שפיר איכא בב"ח משום תערובת דהני חלבים אך עכ"פ משום נבילה איכא דהא רוב בהמות של עובדי כוכבים אינם נשחטים ואפ"ה אסרו הגאון בהנאה ע"כ דס"ל אע"ג דאיסור אכילה ליכא מ"מ איסור הנאה איכא. והאריך בזה ומסיק דודאי המורה ובא כהגאון דגמ"ר אין מזחיחים אותו אבל אי קמי דידי אתי אני אוסר כהגאון כנפי יונה הנ"ל וכן משמע בהרבה גדולי האחרונים. ואפי' להדגמ"ר הוא לא מיירי מהנאת הדליק' אבל נר קרוזי"ל להדליקו בידים יש לחוש למבשל בב"ח שהטפה שסביבות השלהבת מתבשלת ואף דלענין שבת לא חשיב בישול בכה"ג אך לענין בב"ח אפשר דהוי בישול. וכתב עוד אמנם נר קרוזי"ל שנאסר כנ"ל ונתערב באחרים פשוט שבטל דאין כאן דבר שבמנין אלא דוקא נר חנוכה שבכל לילה מונין מנין הנרות למצותו ע"ש. ועי' בתשובת שבו"י ח"א סי' ס'):

ז

ובשר חיה ועוף כו'. וה"ה איפכא בשר בהמה טהורה בחלב חיה טהורה אינו אסור מה"ת. תפל"מ ע"ש:

ח

מותר בבישול. עי' בס' חמודי דניאל הי' י"ח שכ' דמותר לבשל בשר לעובד כוכבים בקדרה של חלב אינו ב"י דכל שאינו אסור רק מדרבנן לא גזרו בבישול והנאה וכאן ליכא מראית עין דמי יודע אם הוא קדירה של בשר או של חלב מ"מ יש להחמיר מדכתב רמ"א סעיף ו' דאסור לחתות וכו'. ואפשר משום דמתחלה היה חלב גמור החמירו בו קצת ע"ש.

ט

איסור. עבה"ט ועיין בתשובת חינוך ב"י סי' ס"א שמקיים דברי הלבוש דאסור לאכול בחלב משום דחקר אצל חכמי הרופאים דדוקא דגים המטוגנים עם חמאה מותר לאכול אבל דגים המבושלים בחלב יש בו סכנת חולי דדגים מקררים מאד וגם החלב רע ומזיק לגוף ע"ש [ועיין בתשובת ח"ס סימן ק"א שכתב דזה אינו אמת ונאמן עלינו הרמב"ם גדול הרופאים] וכ"כ הפמ"ג בשם בה"ג דדגים עם חלב יש סכנה ובחמאה ושומן הנקלט מע"ג החלב אין סכנה וע"ש דמשמע דעתו דאף עם חלב דוקא לכתחלה יש ליזהר אבל בדיעבד אין לאסור ועיין בתשובת אדני פז סימן מ"ב שכתב בשם הבחיי פרשת משפטים דיש סכנה גמורה בדג עם גבינה וה"ה עם חלב ולכן פסק דאף בדיעבד אסור אבל בדג עם חמאה כתב דשרי כיון שכל העולם עושים כן ע"ש ונ"ל דהאידנא שכל העולם מבשלים גם עם חלב שרי דכיון דדשו בה רבים כו':

י

חלב משקדים. עבה"ט מ"ש אבל מהרש"ל פסק כו' ועיין בנ"צ שכתבתי דמ"מ אין לאסור להניח בשר עוף בחלב שקדים בלי שיניח שקדים אצלו אלא אם הוא בפני הרואים כמו בסעודות גדולות דאיכא מ"ע גמור אבל בביתו מותר ע"ש ומ"ש הבה"ט וט"ז כתב כו' אין לאסור האכילה כו' עט"ז דמשמע מדבריו דגם בבשר בהמה הדין כן:

יא

אבל אם אין לה. עש"ך ס"ק יו"ד מה שהשיג על הב"י בפירוש מעורה בגידים ועיין בשער המלך פ"ט מהלכות מאכלות אסורות מ"ש ליישב דעת מרן הב"י ז"ל ע"ש:

יב

לבשלם. עבה"ט ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"ב שכתב דאף לפי המנהג דוקא בנמצאת במעי אמה אחר שחיטה אבל אם הטילה אותה בחייה כדרכה אפילו אם הקליפה רכה מותר לאכלה בחלב לכתחלה ע"ש:

יג

אין לוקין עליו. עבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל מ"ש בשם הש"ך ובמח"כ העתיק שלא כדת דנהפוך הוא דהרמ"א מיירי בשל אדם והמחבר מיירי בשל בהמה:

יד

או בחלב מתה. עבה"ט. ושמעתי בשם הגאון החסיד מוהר"ר עקיבא איגר נר"ו שנסתפק המבשל בשר בחלב של בת פקועה מהו מי אמרינן דכיון דאינו טעון שחיטה כדלעיל סימן י"ג הוי כחלב שחוטה ופטור או דילמא כיון דראויה לילד מקרי שפיר בחלב אמו והביא ראיה מש"ס דבכורות ד' ו' דאמר התם חלב מנ"ל דשרי אילימא מדאסר רחמנא בב"ח הא לחודיה שרי כו' ודו"ק ושוב מצאתי בשער המלך פ"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה י"א שגם הוא ז"ל כתב כן בפשיטות שוב ראיתי בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוס"י ל"ו שגם הוא ז"ל חקר בזה ותופס עיקר להיפך שיש בו איסור תורה כיון שראויה להיות אם וכתב דסוגיא דבכורות הנ"ל אזלא לר' מאיר דאמר בחולין ד' ע"ז השוחט בהמה ומצא בן ט' חי טעון שחיטה ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בענין זה. [שוב נדפס תשובת ח"ס וראיתי בסי' י"ד שהביא דברי שעה"מ הנ"ל וכתב עליו דהראיה מש"ס דבכורות יש לדחות [ממש כמו שכתבתי בנ"צ. שלי"ת שזכיתי לכוון לדעתו] (אך יש ראיה אחרת מתוספות סנהדרין דף ד' ע"ב ד"ה דרך בישול במ"ש בשם י"מ ע"ש):

טו

פטור. עבה"ט ועיין בשו"ת שבסוף ס' מנחת יעקב סימן ט"ז בתבשיל של חלב שנמצא בתוכו עצם חלול ויש להסתפק דלמא היה בתוכו מוח ונמס תוך התבשיל וליכא' ס' בתבשיל נגד אותו החלול שבעצם אסור דספק איסור דאורייתא לחומרא ע"ש והבל"י בשו"ת שלו סימן צ"ט התיר בזה דלא מחזקינן איסורא לומר שהיה בתוכו מוח ע"ש ועיין פמ"ג שתמה עליהם דהרי כאן משמע דעצמות הקשים בלי מוח אוסרים ג"כ מדרבנן ע"ש. עוד כתב הפמ"ג דיש להסתפק לענין עור בחלב. דאינו אלא דרבנן. אפשר באותן שעורותיהן כבשרן כגון עור השליל ועור שתחת האניה ועור בית הבושת כמ"ש הרמב"ם פ"ד מהלכות מ"א שמא דינם כבשר גם לענין בב"ח ואסור באכילה ובהנאה ע"ש:

טז

שנמלח בקיבתה. עבה"ט בשם ש"ך. ועיין פמ"ג שכתב דאם נמלח מליחה מועטת ולא שהה והעמיד גבינות ובישלו הגבינות אח"כ אפשר דאין להקל דתו הוי דאורייתא ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ג:

יז

עד שיהא ס' בחלב. [עש"ך סק"ל מ"ש די"ל דהטור ס"ל כר"ת דמעמיד בטל בס' ועיין בתשובת ח"ס סימן ע"ט מ"ש בזה וע"ש עוד בסי' פ"א]:

יח

קרושה. פי' החלב שבקיבה קרושה אינה אוסרת דפירשא בעלמא הוא. וא"ל דמ"מ אסור משום טעם בשר שנבלע באותו פירשא י"ל דאין כח בטעם שקיבל פרש זה מן העור להתחבר עם הגבינה להיות נעשה בב"ח. ב"י וש"ך ע"ש. ועיין פמ"ג שכתב דמ"מ אם נבלע חלב גמור בקרוש ואח"כ לבשר אוסר דדוקא טעם הנבלע נעשה פירשא ג"כ אבל בעין לא ושוב פקפק בזה ע"ש:

יט

מותר. עש"ך דלכתחלה אין לעשות כן ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ר"ז דזה דוקא היכא דליכא ס' אבל באיכא ס' וליכא חשש רק מדין אין מבטלין איסור לכתחלה מותר להעמיד בו לכתחלה ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סי' פ"א אודות בן תורה א' דדחיקא ליה שעתא ואין פרנסתו כ"א מעשיות גבינות ומבקש להמציא לו היתר להעמיד החלב בעור קיבה כי ההעמדה בקיבה בלא עור מקלקל הגבינות וגם צריך זמן רב וזה מעשהו אחר שנתייבשה עור הקיבה חוזרים ומרככין אותה במים ויי"ש מעורבים ואח"כ מוצצין הלחלוחית מהעור אל תוך החלב וזורקין העור ומהמיץ הזה נגמרה ההעמדה עצהיו"ט וכתב הנה אין נראה להמציא היתר מפני שהעור כבר נעשה יבש כעץ דמאן לימא לן שהגיע לשיעור הזה. ועוד דהכא שחוזר ומתרכך ע"י המשקין דינו כבשר ממש אך יש להמציא היתר אחר והוא מאחר דודאי איכא ס' ואפילו ק' בחלב נגד מיץ עור הקיבה וליכא נ"ט כלל דאע"ג דעור הקיבה יהיב עוד טעם חמוץ טפי מס' וק' שהרי ממנו הועמדה כל החלב מ"מ הרי כתבו התוס' בחולין נ"ט ע"ב (צ"ל צ"ט ע"ב והוא בסד"ה לא במאה) שזה לא מקרי טעם כלל. ומשום דבר המעמיד ליכא דלרוב הפוסקים ליכא בבב"ח משום מעמיד. ורק לחוש לדברי המרדכי ותשובת מיימוני דס"ל גם בכה"ג איכא משום מעמיד יקח ג"כ מהקיבה עצמו מצורף לעור הקיבה ויהיה זוז"ג ובלבד שלא נודע בוודאי שבעור לחוד נמי היה עומד דאז לא הוי זוז"ג. מעתה לא נשאר עלינו אלא משום דלכתחלה אסור לבטל אפי' איסור דרבנן בס' וגם זוז"ג לכתחלה מיהת אסור לזה י"ל דהא הט"ז סוף סי' צ' מתיר להדיא בשר כבוש בחלב שחוטה משום דה"ל תרי דרבנן והנה הכא נמי ה"ל תרי דרבנן דכל משקה היוצא ע"י מציצה ומליחה ליתא ביה משום טכ"ע רק משום משקה היוצא מהם וזה לא מצינו אלא בדבר האסור אבל חתיכת בשר היתר שלא נאסר עדיין ומוצצין ממנו ציר לא מצינו שתהיה זאת הציר כעיקר גדי לאסור משום בב"ח מן התורה אם בשלוה עם חלב ואין לך בו אלא חידושו (עפמ"ג לעיל ר"ס פ"א שדעתו אינו כן) וגם בשר גמור הנכבש עם חלב לא מיתסר אלא מדרבנן והשתא בנ"ד שכובש המשקה היוצא מעור הקיבה עם חלב הו"ל תרי דרבנן וכיון דלט"ז מותר לגמרי נהי שאין דבריו מוסכמים עכ"פ נוכל לסמוך להתיר לבטל בס' לכתחלה ולהתיר זוז"ג לכתחלה. אמנם כ"ז אם נתרכך בזמן מועט אבל אם צריך שיעור כבישה ה"ל כמבושל והוי טעם כעיקר ממש. ולזאת עצה היעוצה שאם צריך לכובשו זמן רב יסירנו משם סוף כל יום כמו שעה כדי שלא יהיה כבוש יום שלם בב"א ויחזור אח"כ ויתנהו לתוכו ואין מצטרף זמן הכבישה (עמש"ל סי' ס"ט ס"ק ל"ב מזה) וכן אנו נוהגים בלולב ומיניו בשבת שבתוך החג להסירו מן המים ע"י עובד כוכבים בסוף היום כדי שלא יהיו כבושים ויופסלו (לכאורה לא שמענו כבוש פסול רק באתרוג בא"ח סי' תרמ"ח סט"ו ובמג"א שם דהוא דבר מאכל אבל לא בלולב והדס וערבה ועי' ברא"ש ר"פ לולב הגזול ויש לעיין) ומצורף לזה כיון דהוא עני וה"ל הפ"מ נ"ל להתיר כנ"ל עכ"ד ע"ש:

כ

שנתייבש. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ע"ג שכתב בתולעים אדומים שמייבשים אותם וצובעים בהם משקה יי"ש דמותר ג"כ מטעם זה ע"ש:

כא

כעץ בעלמא. עבה"ט ס"ק כ"ז דה"ה שאר מעיים כו' אבל בשר יבש כעץ אוסר וה"ה עור הקיבה בבישול יש לאסור דמתרכך וה"ה ע"י שריה מעל"ע יש להחמיר ודוקא ע"י מליחה או כשיעור על האש הוא דמותר פמ"ג. ובזה נסתר מ"ש בס' לה"פ ס"ק כ"ו באחד שתחב אצבעו לתוך עין של בהמה לרפואה ונתייבש עד שלא יוכל להסירו והניחו בתוך כלי עם חלב רותח כדי שיתרכך ולא היה ס' נגד העין ונשאל על החלב ועל הכלי והורה להתיר דמאחר דנתייבש הוי כעץ בעלמא ע"ש ולדברי הפ"מ לא טוב הורה דהא בשר יבש כעץ אוסר ועוד דהא כאן היה בישול [ועיין בס' בל"י שהשיג ג"כ על הלה"פ בזה] אמנם בתשובת תפארת צבי הנ"ל מבואר דלא כהפמ"ג אלא דגם בשר יבש אינו אוסר וגם מבואר דאף ע"י שריה מעל"ע נמי שרי וכן מבואר בתשו' נו"ב חיו"ד ריש סי' כ"ו אלא שכ' שם דזה דוקא בבשר בחלב דכיון שנתייבש מקודם הבשר לא נשאר בו טעם לאסור החלב ולא חל עליו שם בב"ח אבל בשר איסור לא נפקע ממנו שם איסור ע"י שנתייבש ע"ש וגם בזה חולק עליו בתשובת תפארת צבי שם ע"ש ועיין בש"ך לקמן סי' קי"ד ס"ק כ"א בענין הכרכום שכתב דאף אם ימצא חוט בבשר יבש לית לן בה כמו בעור הקיבה ע"ש מבואר דלא כהפמ"ג וגם דלא כהנו"ב וכן מבואר בתשובת שבו"י ק"ב סי' ע' אביאנו לקמן סי' קנ"ה סק"ה. ועיין בתשובת דת אש סי' י"ג:

א

(סימן פ"ז סעיף א') אלא דרך בישול. ע' בפר"ח דגם צלי ועירוי וצונן לתוך חם הוי דאורייתא וע' ביש"ש פרק ג"ה (סי' מ"ה) דכתב דבשר חם שנגע לגבינה חמה איכא למימר דאסור רק מדרבנן עיי"ש וכתב בהגהת ש"ד שבסוף הספר (כלל ל' סי' ד') דחתיכה שנכבשה בחלב אסור לבשלה דעד כאן הוי איסור כבוש מדרבנן ועתה עובר על איסור בישול דאורייתא עכ"ל משמע דאם נתבשלה בחלב מותר לחזור ולבשלה וע' בפמ"ג במשבצות זהב (סי' ק"ה ס"ב):

ב

(ש"ך סק"ב) וכ"כ המרדכי פ' אין מעמידין. עיי"ש שהביא ראיה מהא דאמרינן מפני מה אסרו גבינות עובד כוכבים מפני שמעמידים אותם בעור קיבת נבילה ואמאי אינו אסור ג"כ בהנאה משום בב"ח אע"כ כיון דהוי רק דרך כבישה דרבנן אינו אסור בהנאה וקשה לי הא באמת קשה למאי נקט הטעם דמעמידים בעור קיבת נבלה הא גם בעור קיבת כשירה הוי בב"ח וכן הקשו תוספות ותירצו כיון דהוי רק בב"ח דרבנן לא חיישינן לספיקא וכן למה שתירצו הר"י מינ"ש והרמב"ם דבאמת יש מהסתם ס' בחלב ואיסורו רק מעמיד וע"י מעמיד לא נעשה בב"ח וממילא בזה אזדא ג"כ ראייתם דלענין הנאה משום בב"ח ליכא דהא משום מעמיד לא נעשה בב"ח וכיון דהמרדכי לא ס"ל להנך תירוצים ישאר קושית תוספות דלמאי נקט נבילה הא בכשירה ג"כ אסור משום בב"ח וצ"ע גם קשה לי על תירוץ המרדכי דגבינות לא נאסרו בהנאה דכבוש מותר בהנאה וכן לפמ"ש דלתוספות לענין הנאה הוי ספק דרבנן מ"מ עדיין קשה יהא גבינות דעובד כוכבים אסורים לעשות מהם תבשיל דאם העובד כוכבים העמיד בעור ונבלע טעם בשר בחלב בכבישה כשעתה מבשל אותו הבלוע בתוך החלב הוי עתה בישול ועבר משום בישול בב"ח וגם בבשלו יהא אסור בהנאה וצ"ע:

ג

(בהג"ה) מותר בהנאה. והא דלא כתב דמותר בבישול היינו דכייל בב"א ע"י כבישה ומליחה בזה אסור בבישול כיון דכבישה ומליחה נבלע בו החלב ובשיבשל הוא מבשל עתה הבשר עם החלב שבתוכו ועובר משום בישול וגם יאסר בהנאה דנעשה בב"ח דאורייתא ודוק ולגרום כן לערב בשר בחלב להנות ממנו ע' במנ"י כלל פ"ה סק"ט:

ד

(ט"ז סק"ב) ובדרישה וכו'. ועתה עובר על איסור בישול ש"ת:

ה

(ש"ך סעיף קטן ו') שוב בא לידי ספר באר שבע. ועיין בספרו צידה לדרך פ' צו:

ו

(ט"ז ס"ק ד') כמו בחלב אשה. זה תמוה דהא בחלב אשה אף דיעבד אסור ואינו מותר רק בנפל לתוך תבשיל דאינו ניכר גם לפי ראיה זו יהיה מוכח דגם בבשר בהמה אין אוסרים אכילתו וכן מה שכ' הט"ז וכן משמע לשון הרמ"א שכ' יש להניח וכו' הא זה מיירי בבשר בהמה:

ז

(סעיף ד') ואם נפל לתוך התבשיל. ואם עירב במזיד בתבשיל אסור לו ולמי שנעשה כן בשבילו ע' לעיל (סי' ס"ו בש"ך סקי"א):

ח

(שם בהג"ה) או בשר טמא. קשה לי דלתסר ג"כ בשר טמאה בחלב טמאה משום מראית עין:

ט

(ש"ך סק"ו) אבל משום מ"ע לא מיירי. וכן מצאתי להדיא בתשו' תולדות אדם להרשב"א (סי' ר'):

י

(בא"ד) שיבשל לצורך רפואה. קשה לי דמ"מ אמאי מותר בהנאה ניחוש למראית עין וצ"ע:

יא

(סעיף ו') המבשל בשר במי חלב. קשה לי דמ"ש בשר חיה ועוף דשרי בבישול ובהנאה כיון דהוא דרבנן ה"נ מי חלב וראיתי בתפארת למשה שכ' לחלק דהני דהכא שהם מן מיני בהמה טהורה שנאסר מדאורייתא ומ"מ קשה לי היכן מצינו כן דמההיא דגוזל דנפלה לכמכא וכן דגים שעלו בקערה של בשר דמותר לאכלו בכותח משום נ"ט בר נ"ט אף דכותח הוא במי חלב וזהו ראיית תוס' מזה מוכח רק דבאכילה אסור אבל בישול לא מוכח ואם מלישנא דהמבשל במי חלב פטור דמשמע פטור אבל אסור וכמ"ש הרא"ש הא י"ל כמו דמפרשי' כל הבשר אסור לבשל דהיינו לאכול ה"נ י"ל דהמבשל במי חלב היינו האוכל [ואדרבה בזה מרווח סוגיא יותר במה דפרכינן מהך ברייתא על מ"ד דהמבשל חלב בחלב אינו לוקה דהא בהך ברייתא פיגול ונותר וטמא שבשלו בחלב חייב דקשה דלמא הברייתא מיירי רק לענין בישול וכן הקשה המהרש"א ותירוצו דפירכת הש"ס ללישנא דכיון דאאכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי דחוק קצת גם לשון רש"י אינו מורה כן שכתב אלמא דגדי רביי' והו"ל לומר אלמא דעכ"פ אבישול היה לקי ולפי הנ"ל דכיון דקתני בהך ברייתא המבשל במי חלב פטור דע"כ דמיירי מאכילה דבישול אפי' לכתחילה מותר ה"נ סיפא נותר ופיגול מיירי מאכילה ודוק] וצ"ע וביותר קשה לי על דם בחלב דלמאי אמרו חז"ל לגזרו באיסור בב"ח הא בלא"ה לא משום דם וא"כ הוי כמו טמאה דמותר בישול והנאה לכ"ע וצע"ג:

יב

(שם) או בחלב מתה אבל בחלב חי' חייב וכ"כ בית הלל וע' בב"י שהוא מגומגם כמ"ש הדרישה:

יג

(ש"ך סקי"ד) או נשחטה. נסתפקתי בחלב בן פקועה אם מקרי חלב שחוטה כיון דממעטי לה דבחלב אמו ושחוטה אינה ראויה להיות אם וזה לא שייך לבן פקועה ונ"ל ראי' מסוגיא דבכורות (דף ו') מדאסר רחמנא בב"ח הא חלב לחודי שרי ודלמא אצריך לחלב בן פקועה אע"כ דמקרי חלב שחוטה אח"כ מצאתי כן בעזה"י בשער המלך פ"ג הי"א מהל' איסורי מזבח ועדיין לדינא צ"ע. גם מסתפקנא בחלב טריפה למה דקיי"ל דטריפה אינה יולדת אם מקרי אינה ראויה להיות אם ואין בזה משום בב"ח וע' סנהדרין (דף ס"ט ע"א) רש"י ד"ה אלא כי אתא רב דימי כו' והכי קאמר בן ולא הראוי להיות אב והיינו לאחר ג' חדשים אחר שהביא שערות שראוי להיות העובר ניכר אם היה בא על אשה משהביא ב' שערות ונתעברה א"כ הרי דאב העובר מקרי אב ה"ג י"ל דטריפה ראויה להיות אם דהא יכולה להתעבר אלא שלא תלד ע' ש"ך לעיל (סי' נ"ז סקמ"ה) א"כ היא אם עובר ונקראת אם ומ"מ י"ל דלא מקרי אם אלא אם העובר עומד להוולד אבל טריפה לא נקראת אם בשביל עובר כיון דאין סופה להוולד אח"ז מצאתי באו"ה כלל ל"א אות י"ד דחלב טריפה היא בב"ח דאורייתא דראויה להיות אם דאם היתה מקודם מעוברת יכולה להוליד אחר שנטרפה עיי"ש ולפ"ז בטריפות מתחילת יצירתה כגון יתרת וכדומה אין בחלבה דין בב"ח דאורייתא וע' בפמ"ג שהביא דברי האו"ה ומה שכתב עליו וצ"ע:

יד

(בהג"ה) י"א דאסור לחתות האש. קשה לי הא אינו מכוין לבשל רק לחתות באש ופסיק רישא לא הוי דשמא לא בישל העובד כוכבים בהקדירה בשר וגם חלב וצ"ל דדוקא בספק דלהבא שמא לא יהא נעשה כן במעשה שלו כמו גורר כסא וספסל דהוי ספק שמא בגרירתו לא יעשה גומא אבל בספק דעבר כמו הכא דאם יש בקדירה בלוע בשר וחלב בחיתוי זה בודאי יתבשל אלא דהספק שמא אין בו בליעת בשר וחלב זה מקרי פסיק רישא. ויש לע' דתליא במחלוקת הערוך ובעלי תוספות בשבת (דף ק"ג) ד"ה דקעביד בארעא דחבריה וכו' ע"ש דדעת הערוך דדבר שאינו מתכוין בפ"ר היכא שאינו נהנה מותר אפילו מדרבנן ומשמע שם אפי' בשאר איסורים כן דהא מביא ראיה מההיא דמזלפין יין וכו' שהוא שאר אסורים ע"ש וא"כ הכא מותר דהא אינו מבשל הבלוע של העובד כוכבים ואף דהוי פ"ר מ"מ הא לא נהנה אולם לדעת תוס' שם דאסור מדרבנן ובשאר אסורים נראה דעתייהו דאסור ד"ת ע' בדבריהם ביומא (דף ל"ד ע"ב) א"כ הכא אסור וע' בהרא"ש פי"ז דשבת דגם להערוך בשאר אסורים אסור וע' במג"א (סי' ש"ך סק"כ) אכן לדעת הט"ז א"ח (סי' שי"ו סק"ג) שכתב שם לדעת הטור בנועל התיבה וספק אם יש זבובים דמותר לנועלו דהוי דבר שאינו מתכוין ואף דהוי פ"ר מ"מ דלמא אין שם זבובים ולא הוי פ"ר א"כ לכאורה בנ"ד היתר גמור דהא אינו מתכוין לבשל כלי של עובד כוכבים ואפשר דאין בתוכו כלל בלוע בב"ח לא הוי פ"ר כתבתי זה שלא להיות האיסור חמור כי כמעט א"א לזהר העוברי דרכים גם יש לדון דסתם כלי ש"נ אינו ב"י ולא הוי כלל בישול בב"ח וזהו תלי' בב' טעמים דלטעמיה דהרשב"א דסתם כלי הוי ס"ס ספק לא בישל כלל ושמא בישל מים ה"ה ה"נ כן אבל לטעם הטור שם דהוי ס"ס שמא לא בישל תוך מעל"ע ואת"ל בישל שמא פוגם להך תבשיל וזהו רק לענין איסור התבשיל אבל לענין איסור בישול כולו חדא ספיקא היא ועיין:

טו

(ש"ך סקי"ט) כשהדיחם במים רותחין. קשה לי דא"כ מלבד הנאה ליתסר לערב מטעם איסור בשול ועמ"ש בריש הסימן אח"כ ראיתי דעמד בזה הפליתי ואולי י"ל דמיירי דהמים שבב' הכלים הם ס' כנגד הא' אלא דאסור לערב ולהנות ממנו דהוי מבטל איסור לכתחילה ואסור דדינא דאין מבטלין רק לענין אכילה והנאה אבל לענין בישול לא מצינו כן ועדיין צ"ע:

טז

(ש"ך סק"ל) וכבוש דאינו אלא מדרבנן. לענ"ד גם זה אינו מוכרח די"ל דרק סמכינן להקל בצירוף דעת הסוברים דגם צלול הוי פירשא ולכאורה יש ראיה לדינא דהש"ך דבב"ח דרבנן לא מקרי איסור מחמת עצמו לענין מעמיד מההיא דינא דבסמוך סי"א דיקשה דנימא דהעור הקיבה נעשה נבילה מהחלב ואחר כך יאסור הגבינה מדין מעמיד ודו"ק:

יז

(ש"ך סקל"ג) דלכתחלה אין לעשות כן. וכן כתוב במוהריק"ש להחמיר:

יח

(ש"ך סקל"ד) לכך כתב סתם. לכאורה קשה דנימא דנכנס חלב בעור הקיבה ונעשה נבילה ואח"כ יוצא החלב האיסור והוי מין במינו וכמו דלקמן (רס"י צ"ב) בלא קדם וסלקו ולהט"ז לקמן (סי' צ' סק"ד) דהמחבר ס"ל דבב"ח דרבנן ל"א נעשה נבילה ניחא. ולפ"ז מ"ש הש"ך אבל אנן קיי"ל וכו' בלא"ה לדידן טעימה לא מהני הכא למה דפסק הרמ"א (בסי' צ') דגם בב"ח דרבנן אמרינן דנעשה נבילה:

א

שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול כו'. כלומר אבל לא ע"י כבוש ומליחה שאינו דרך בישול:

א

כל בשר בחלב כו' מותר בהנאה. טור ואו"ה כלל ל' ד"ה וכן דעת המחבר בס"ג דבשר עוף בחלב שאינו אסור באכילה אלא מדרבנן מותר בהנאה אף מדרבנן וכן דעת הרא"ה בס' החינוך מצוה קי"ג וכן דעת הרמב"ם פ"ט מהמ"א ד"ד להדיא וכן ביאר דבריו בפי' המשנה פכ"ה וכן פי' הרב המגיד דעתו וכך הבין מהרש"ל פכ"ה סי' ק' ושאר אחרונים דעת הרמב"ם ולא כמ"ש הב"ח דדעת הרמב"ם דבשר עוף בחלב אסור בהנא' מדרבנן כמו שאסור באכילה מדרבנן (ומה שכתב ודוחק לומר דהאי לבשל לאכול הוא כו' כבר השבתי עליו בספרי ע"ש) וכ"כ המרדכי פ' אין מעמידין והגהת אשר"י פ' בתרא דע"ז מא"ז דעל ידי כבוש או ע"י מליחה מותר בהנא' וכ"כ המחבר לקמן ס"ס צ"א והוא מדברי האגור שהביא בב"י שם ומהרש"ל שם חלק ע"ז ואין דבריו מוכרחים:

א

אבל בשר טהורה בחלב טמאה כו'. ל' הטור אבל בשר טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה ובשר חיה ועוף אפילו בחלב טהורה אינו אלא מדרבנן ומותר בבישול ובהנאה עכ"ל וכתב הב"י שלשון שאינו מכוון הוא דמ"ש אינו אלא מדרבנן לא מצי קאי אלא לחיה ועוף בחלב טהורה דאי לבשר טהורה בחלב טמאה או איפכא לא אשכחן שאסרוה חכמים באכילה משום בשר בחלב וגם לא היה ענין לאסרו מדבריהם אחר שכבר הוא אסור ועומד מן התורה משום בשר טמא או חלב טמא כו' עכ"ל לכך תיקן כאן הלשון ויפה כוון אלא שהב"ח השיג עליו ופי' דהטור אתא לאשמועינן דמ"מ מדרבנן אסור' משום בשר בחלב ונ"מ לענין חתיכה נעשית נבילה דס"ל (לקמן סי' צ"ב) דאינו אלא בבשר וחלב וכן לענין חתיכה הראויה להתכבד ע"ש וכן פי' הפרישה ולפ"ז אפילו לדידן דק"ל חנ"נ בכל האיסורים היה נפקותא בדבר לענין מ"ש הרב בהג"ה סי' צ"ב ס"ד ע"ש ודוק ולפע"ד ז"א דודאי לא אשכחן בשום דוכתא וגם לא אשתמיט חד מהפוסקים לכתוב כן וגם מפרש"י והר"ן (פכ"ה דף קי"ג ע"א במשנה) משמע להדיא דלית בהו איסור משום בשר בחלב כלל אפילו מדרבנן וגם אין טעם כלל שחכמים יאסרוהו משום בשר בחלב דבשלמא בבשר עוף שייך שפיר גזירה שאם היו אוכלי' בשר עוף בחלב היו אוכלים ג"כ בשר בהמה בחלב וכדכתב הרמב"ם שם אבל מה ענין לגזור שבשר בהמה טהורה בחלב טמאה או איפכא יאסר משום בשר בחלב דהא בלאו הכי ליכא למיחש למידי כיון דבלאו הכי אסור משום בשר או חלב טמאה וזה נראה כוונת הב"י במ"ש וגם לא היה ענין לאסרו כו' דלא כמו שכתוב בלשון הב"ח דהא כבר אסור באכילה מן התורה ולא הוצרכו לגזור עליו והבין שהב"י בא לומר דאין נ"מ בדבר אם הוא אסור משום בשר בחלב או לאו כיון שכבר אסור מן התורה ולכך השיב דנ"מ כו' אלא כוונת הב"י כדפירשתי וכן עיקר לדינא בשגם שחתיכה הראויה להתכבד גופיה הוי מדרבנן וכדלקמן סי' ק"י גם הדרישה כתב בסוף דבריו אלא שעדיין קשה שלא מצינו זה בשום מקום שבשר טהורה בחלב טמאה או איפכא יש בו איסור דרבנן ושנעשית נבילה מדרבנן ע"כ:

א

ובשר חיה ועוף כו' ואף באכילה כו'. דעת המחבר דבשר חיה ועוף אינו אסור באכילה אפילו דרך בישול אלא מדרבנן ומותר בהנאה ובבישול לגמרי ומהרש"ל והב"ח תלו עצמן בדברי מהרא"י בהגהת ש"ד סי' ע"ו במ"ש קשה להקל נגד התוס' לכך פסקו דבשר חיה ועוף בחלב דאורייתא ובספרי החזקתי דברי האומרים שהוא מדרבנן מן הש"ס והבאתי שם שכן דעת הרבה פוסקים מאד ושאף מהרא"י לא קאמר אלא שקשה להקל נגד התוס' שלא לאכול גבינה אחר בשר עוף מיד אבל מודה לדינא דבשר עוף בחלב דרבנן שהרי כתב בהגהת ש"ד סי' ס"ט דביצים גמורים מותר לאכלן בחלב משום דבשר עוף בחלב דרבנן הקילו (וכ"כ רנ"ש במ"ש סימן ס"ט שמהרא"י תופס עיקר כבה"ג ע"ש) ואף שהתוס' תלו דין אכילת גבינה אחר בשר עוף בזה דבשר עוף בחלב דאורייתא או דרבנן מ"מ אין זה מוכרח כמ"ש שם וגם מדברי התוס' עצמן שם משמע שאין מוכרח לומר כן אלא שבאו ליישב מנהג העולם ע"ש ובאמת י"ל דרך אחרת דאף למאי דקי"ל בשר עוף בחלב דרבנן אסור לאכול גבינה מיד אחריו וכדלקמן ר"ס פ"ט והא דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן מפרשינן כמו שמפרש הרמב"ם וסייעתו ומביאו ב"י סי' פ"ט דהיינו באוכל גבינה ואח"כ עוף ועוד יש לחלק בכמה גווני והרי כתב הרמב"ם סוף פ"ב מהלכות ממרים שהאומר בשר עוף בחלב אסור מן התורה עובר בבל תוסיף ע"ש:

א

אבל דגים כו'. כתב העט"ז וז"ל ומ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמו שנתבאר בא"ח סימן קע"ג עכ"ל ובאמת נמשך אחר הב"י שכתב כן אבל הוא טעות כי לא נזכר שם אלא דדגים עם בשר אסור משום סכנה אבל בחלב לא שמענו ולא ראינו וכל יומא ויומא נהגינן הכי לבשל דגים בחלב ולאכול גם בד"מ השיג על הב"י בזה וכן בספר באר שבע דף ק' ושאר אחרונים השיגו עליו בזה וגם בש"ס פרק כ"צ (דף ע"ו ע"ב) משמע בהדיא דלית ביה אפילו משום סכנה ע"ש והוא פשוט:

א

ונהגו לעשות חלב משקדים כו' הואיל כו'. כלומר ול"ד לדם דגים ס"ס ס"ו שמותר לגמרי ואפ"ה אם כנסו בכלי אסור מפני מראית עין אא"כ יש בו קשקשים שניכר שהוא דם דגים דהתם דם גופיה אסור מדאורייתא הילכך הרואה יאמר דאכיל דם בהמה שאסור מדאורייתא אבל בשר עוף בחלב ממש הוא מדרבנן וליכא למיחש למראית העין ולכן בשר בהמה בחלב שהוא אסור מדאורייתא יש להניח אצלו שקדים כדי שלא יחשוב הרואה שהוא חלב ממש וכ"כ בת"ח שם סוף כלל ס"ב ולפ"ז צ"ל דמיירי בבישול דאי לאו הכי אפילו בשר בהמה ליכא איסורא דאורייתא וא"צ להניח שקדים וכן מוכח בת"ח שם להדיא ע"ש ובסימני ת"ח אבל מהרש"ל פכ"ה סי' נ"ב למד מהך דדם דגים דבפורים וכיוצא בו שרגילים לאכול תרנגולת בחלב שקדים שאסור אם לא שיניח שקדים אצלו בתוכן ובצידן להיכירא ובפרט גבי בשר עוף דאיכא למיחש טפי שלא ידמו לומר בשר עוף בחלב שרי אפי' מדרבנן כר"י הגלילי עכ"ל וכן הסכימו האחרונים וכן נלפע"ד (שוב בא לידי ס' באר שבע ומצאתי שפסק נמי הכי) דהא אפילו במידי דרבנן חיישינן למראית העין בכמה דוכתי ומהם בש"ס פרק במה בהמה (שבת דף נ"ד) ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא פירש"י לשוק למכור והיינו מראית העין וכדאיתא בפ' במה אשה (סוף שבת דף ס"ד) והוא מוסכם מכל הפוסקים וכמו שנתבאר בא"ח סי' ש"ה אע"פ שאיסור מקח וממכר בשבת אינו אלא מדרבנן וכמ"ש בא"ח ובח"מ ס"ס רל"ה וכן מוכח בהדיא בתוס' בכתובות פ' אע"פ (כתובות דף ס' ע"א) ד"ה ממעכן כו' דאפי' במידי דרבנן חיישי' למראית העין והכי משמע בדוכתי טובי:

א

ונראה לפ"ז דכ"ש כו'. לפי דעת הר"ב דכ"ש הוא נראה דצריך ליישב הא דכתבו הט"ו בס"ג מותרים בבישול והנאה והוא משנה ערוכה בפכ"ה ומוסכם מכל הפוסקים דהיינו דמותר מדינא אבל משום מראית העין לא מיירי ונ"מ בגווני דליכא למיחש למראית העין כגון לרפואה וכיוצא בו וכמ"ש מהרש"ל פ' כ"ה סימן ק"ב גבי חלב אשה דלרפואה שרי אפילו אין בו סכנה כלל מאחר דאין בו איסור כלל אלא משום מראית העין עד כאן לשונו א"נ משכחת לה בגווני אחריני דליכא משום מראית העין ובזה מיושב מה שהניח בת"ח דברי הרשב"א בתימה ע"ש אכן דברי הפוסקים שכתבו סתמא מותרים בבישול משמע דאפילו משום מראית העין ליכא וכך נראים דברי מהרש"ל פכ"ה וכך משמע דעת המחבר מדלא כתב בחלב בהמה טמאה גופיה דאסור משום מראית העין לכך נראה לי ברור דשאני התם כיון דעל כל פנים אחד מהן אסור באכילה דודאי בבישול לחודיה ליכא משום מראית העין דהא יכול להיות שמבשל לצורך רפואה או שאר דברים והאי אסור לבשל היינו לאכול וכן מ"ש המחבר בס"ה אסור לבשלם ע"כ צריך נמי לפרשו לאכלם וכה"ג מצינו במקרא ומשנה דאפקיה לאכילה בלשון בישול ע"ש ובכה"ג דוקא הוא דאיכא משום מראית העין וע"כ גם לדעת הרב צריך אתה לומר כן דהא אפי' בבשר בהמה טהורה בחלב שקדים ס"ל דא"צ להניח אצלו שקדים אלא בבישול () וכמ"ש בס"ק שלפני זה וא"כ תקשי היאך בישלם מתחלה יחד ודוחק גדול לומר דבשעת בישול היה מניח שקדים אצל הקדירה אלא ודאי דבבישול לחודיה ליכא משום מראית העין והלכך הא דאסור לבשל בשר בחלב אשה היינו לאכול והלכך בשר בהמה טמאה בחלב טהורה או איפכא כיון דע"כ לאו לאכלם מבשל להו דהא עכ"פ אסורים משום בשר או חלב טמאה ליכא משום מראית העין כנ"ל ובזה אתי נמי שפיר דברי הרשב"א שהניחם הרב בת"ח בתימה אי נמי בבשר טמא ליכא למיחש למראית העין דניכר לעין שהוא בשר טמא וכן בחלב טמאה כדאיתא בש"ס בעבודת כוכבים (דף ל"ה ע"ב) חלב טהור חיור טמא ירוק אבל חלב אשה וחלב שקדים לא מינכר ואסור משום מראית העין ובזה אתי נמי שפיר דברי הרשב"א ומ"מ הראשון עיקר:

א

אבל בעוף דרבנן אין לחוש. נמשך לשיטתו בסעיף ג' אבל לפי מ"ש בס"ק ו' אף בעוף יש לחוש והיינו דסתמו הרשב"א והמחבר ולא חלקו בין בהמה לעוף:

א

אע"פ שהיא מעורה בגידין כו'. והא דמשמע לעיל סימן פ"ו ס"ד דבהכה תרנגולת על זנבה והטילה ביצים דאסורות משום אבר מן החי אם מעורות בגידין אע"פ שנגמרה בחלבון וחלמון אלמא כיון שמעורה חשיב כבשר התרנגולת שאני הכא דלענין בשר בחלב דעוף שהוא מדרבנן הקילו אי נמי שאני הכא כיון דכל חד בפני עצמו שרי כן כתבו האחרונים וחלוק זה הוזכר בתוספות ופוסקים והרשב"א מכללם לחלק בין הא דביצת נבילה לעיל סי' פ"ו ס"ג דאסור ובין הך דהכא ונ"ל דבלאו הכי לא קשה מידי מהך דהכה תרנגולת על זנבה דאע"ג דלא חשיב בשר מ"מ אפילו חלב ממש הוה אסור משום אבר מן החי אי לאו דגלי לן קרא ארץ זבת חלב ודבש וכדלעיל סי' פ"א ס"ק י"א ואם כן נהי דגלי לן קרא דחלב שרי היינו משום דאינו מחובר בשום דבר ואינו פורש מן הבשר אבל ביצים מעורות ומחוברות ודאי באיסורייהו קיימי וגדולה מזו היו יש אוסרים אפילו מימי חלב משום אבר מן החי וכמ"ש לעיל סימן פ"א ונהי דלא קי"ל כוותייהו מהני טעמי שנתבארו לשם מ"מ ודאי דביצים מעורות לכ"ע אסירי משום אבר מן החי ועוד כ' ר"ת דאפילו ביצים ממש היו אסורות משום אבר מן החי אי לאו דגלי לן קרא דשרי וכמו שכתבו השערים סימן ס"ד ושאר פוסקים על שמו וא"כ ודאי כשהן מעורות דלא גלי לן קרא דאסירי משום אבר מן החי וזה ברור:

א

אבל אם אין לה אלא חלמון כו'. משמע אע"פ שאינה מעורה דכל שלא נגמר אלא החלמון כגוף הבשר נינהו כדכתב הרשב"א ובספרי הארכתי בזה והעליתי דלכתחלה אין לאכול בחלב אפילו אותן שנגמרו בחלמון וחלבון וקליפתן רכה עדיין אפילו אינן מעורות) וכדעת רשב"ם והמרדכי והאגודה פ' קמא דביצה והשערים סי' ע"ו ואו"ה ומהרא"י בהגהת ש"ד אבל בדיעבד אם נתבשלו עם חלב נראה דמותר אבל אם הן מעורות אפי' בדיעבד אסור כיון דבה"ג דף ל"ה ע"ג פסק כר' יעקב וכן הוא בכל נוסחאות הרי"ף שלפנינו בפ' קמא דביצה וכן כתוב בשלטי הגבורים פ' כ"ה דף תשט"ו ע"א בשם הרי"ף וגם דעת הר"ן מוכח כן אם לא נגיה בדבריו בפכ"ה וכן הוא דעת הר"ר יונתן שהובא בא"ח ובכל בו ר"ס ק"ו וכן מוכח דעת רשב"ם וסייעתו הנזכרים דהלכה כרבי יעקב דאל"כ א"א ליישב הסוגיא דפ"ק דביצה לדבריהם וכ"כ האגודה פא"ט סימן ס"ב להדיא וגם בירושלמי פסק בהדיא כרבי יעקב וכן משמע קצת בש"ס דילן דבתרתי לישני מהדר לאוקמי ברייתא כותיה ודלא כש"ג שם שהניח בקושיא מה שפסק הרי"ף כראב"י גם הב"י ושאר אחרונים כתבו סתמא דכל הפוסקים פסקו כת"ק וז"א וכמ"ש וכבר הוכחתי דהעיקר דגמורות היינו שנגמרו בחלמון וחלבון דאם אותן שקליפתן רכה מעורות אפי' דיעבד אסור ואם אינן מעורות מותר אבל אותן הקטנים שלא נגמרו אלא בחלמון לבד אפילו אינן מעורות אסור אפילו דיעבד דכגוף הבשר נינהו וכ"פ בת"ח כלל ע' אלא שלא חילק שם בין מעורות או לאו ומשמע שם מדבריו דאותן שנגמרו בחלמון וחלבון אפילו מעורות מותר בדיעבד והעיקר כמ"ש גם צ"ע קצת למה לא הגיה כאן כלום מיהו נראה דאפילו לא נגמר אלא החלמון והן מעורות יש להקל במקום הפסד מרובה וכה"ג דכדאי הם רש"י ותוס' והרא"ש והטור ור' ירוחם לסמוך עליהם בכה"ג גם נ"ל דלדעתם מעורות היינו אותן הקטנים שנגמרו בחלמון לבד המעורין ומחוברים בבשר השדרה ודלא כמ"ש בב"י דלסברת הטור בשם רש"י היינו כשפירש מן בשר השדרה ואית בהו שורייקי סומקי ואחריו נמשך העט"ז דרש"י גופיה לא פירש כן גם בלישנא קמא ובלישנא בתרא בש"ס מוכח בהדיא דלא כהב"י אלא כדפי' גם דברי מהרש"ל פכ"ה סי"ב תמוהים בענין זה גם סותרין זא"ז למ"ש פ"ק דביצה סימן י"ט ע"ש וכל זה מדינא אבל מהרא"י כתב וכמדומה שאין הנשים נוהגות היתר אפי' נגמרו לגמרי וגם הקליפה חיצונה קשה לגמרי ע"ש ונמשכו אחריו מהרש"ל והרב בת"ח שם במנהג זה מיהו משמע מדברי מהרא"י ומדבריהם שם דאינו אלא חומרא בעלמא והלכך במקום שאין מנהג אין לחוש לזה כלל והב"ח בקש למצוא טעם דהמנהג הוא דין ואין דבריו מוכרחים ע"ש:

א

אסור לבשלם בחלב. כל' הזה כתב גם כן העט"ז והוא מגומגם דהא לבשל פשיטא דשרי דאפילו עוף גופיה נתבאר לעיל בס"ג דמותר בבישול אף מדרבנן אלא האי לבשלם ר"ל לאכלם. ודין מליחת ביצים הנמצאים בעוף נתבאר לעיל סימן ע"ה ע"ש:

א

אבל אם אכלן בפני עצמן. אפילו אם הם מעורים עדיין באשכול כן הוא בא"ח שם ומשמע שם אפילו לא נגמר אלא החלמון וגם הם מעורות באשכול מותר לאכול אחריהן גבינה או חלב ע"ש ופירוש מעורות באשכול פירש"י מחוברות בבשר השדרה:

א

אין לוקין עליו. אבל איסורא מיהא איכא וכן בחלב מתה איסורא מיהא איכא כדלקמן סימן צ' גבי כחל וכמ"ש הרב בהג"ה בסמוך וכן כולהו משמע דאיסורא מיהו איכא אפילו בחלב זכר ומ"ש הרב בהג"ה חלב זכר לא מיקרי חלב כלל כו' יתבאר בס"ק ט"ז:

א

בחלב מתה. כלומר חלב שיצא ממנה לאחר מיתתה ול"ש מתה מעצמה או נשחטה כדלקמן סי' צ' גבי כחל וק"ל:

א

ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב. כל' הזה כתב הרמב"ם ומשמע דעתו דמשום בשר בחלב הוא דאין לוקין על אכילתו הא משום דם לוקין על אכילתו אף על פי שבישלו דס"ל דם שבשלו עובר עליו מיהו אנן קי"ל דדם שבישלו או שמלחו אינו אלא מדרבנן וכמש"ל סימן ס"ט ס"ק ל"ט ובכמה דוכתי:

א

וחלב זכר לא מקרי חלב כו'. משמע דכיון דלא מקרי חלב ולית ביה אפילו איסור דרבנן אינו אוסר המאכל ובאו"ה שם כתב דלא גרע מחלב אשה ומדברי הרב המגיד פ"ט מהמ"א נראה דחלב זכר אסור מדרבנן וכתב שכן נראה מדברי הרמב"ם שהעתיק המחבר לשונו וכן משמע קצת בש"ס פכ"ה (דף קי"ג ע"ב) דאמר שמואל התם בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוטה וא"כ כיון דמחד קרא מפיק להו וחלב שחוטה קי"ל דמדרבנן מיהא אסור וכדלקמן סי' צ' ה"נ בחלב זכר ונראה דהרב המגיד מיירי בחלב זכר של בהמה וכדפרש"י בש"ס שם וז"ל ולא בחלב זכר שהיה לו חלב מועט מן הדדים כגון אם נשתנה והיו לו דדים וכן פי' מהרש"ל שם סי' ק' וכן מוכח מהש"ס שם להדיא דקאמר בתר הכי בעי מיניה המבשל בחלב גדי שלא הניקה מהו אמר ליה מדאיצטריך לשמואל למימר בחלב אמו ולא בחלב זכר זכר הוא דלא אתי לכלל אם אבל האי כיון דאתי לכלל אם אסור ש"מ דבחלב זכר של בהמה איירי אבל בחלב זכר דאדם פשיטא דלא גרע מחלב אשה ולפ"ז המחבר שהעתיק לשון הרמב"ם דמשמע מיניה דגם בחלב זכר פטור אבל אסור והרב בהג"ה לא פליגי:

א

ומי חלב כו'. וכתוב באו"ה שם דאפי' אותו מי חלב שנשאר אחר שעושין הגבינות וכמ"ש המחבר בסעיף שאח"ז אוסר המאכל:

א

י"א דאסור לחתות האש כו'. ובמרדכי שם כתב שאסור לבשל בשר איסור בבית ישראל בקדירה של עובד כוכבים שמא יחתה הישראל כו' לכן צריך לשפחות עובדות כוכבים שתי קדרות א' של בשר וא' של חלב וכ"פ בת"ח סוף כלל ע"ו מיהו בשר לאו דוקא אלא ה"ה שאר דברים דזיל בתר טעמא מיהו אין בזה אלא חומרא בעלמא ואין העולם נזהרין בזה:

א

דאסורים בהנאה. היינו כשהדיחם במים רותחים ועירבם כך רותחין הא לא"ה אינו אסור בהנאה כיון דאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול וכדלעיל בס"א וס"ג:

א

ורגילות להתערב שם בשר בחלב. והא דלא מיתסר מה"ט לחפיפת הראש שהרי נהנה משום דלרחוץ ראשו כיון שאינו דבר של אכילה לא חשיב הנאה כיון שאינו נהנה מגוף האיסור וכמו שיתבאר לקמן סי' צ"ד ע"ש וע"ל סי' ק"ח ס"ד בהג"ה וס"ס קנ"ה בהג"ה:

א

ואף לכתחלה כו'. עיין בת"ח כלל ע"ו ומשמע שם דבקדירות של מתכות אין להחמיר אפילו לכתחלה משום דאף אם היה ניתז היה חוזר ומתלבן ע"י האש ע"ש:

א

פטור וכן האוכלם כו'. ה"נ איסורא מיהא איכא:

א

אינם בכלל מי חלב. ע"ל סי' פ"א ס"ה ובמ"ש שם:

א

אינו חלב. דנפקא ליה מתורת אוכל וחשיב כפרש וטנופת:

א

ויש מי שאוסר. פי' בצלול וכמ"ש לעיל בסי' פ"א ס"ו וע"ז כתב הרב בהג"ה וכן נוהגין וכדכתב בהג"ה בסעיף י' לחלק בין קרוש לצלול ואף לכתחלה משמע בת"ח כלל ס"ה דמותר בקרוש ע"ש מיהו בצלול דעתו דאפילו בדיעבד אסור וכדכתב בהג"ה בס"י מיהו נראה דלכתחלה אסור אף בקרוש משום מראית העין כמ"ש בסעיף ד' ועיין בס"ק ז' ומהרש"ל פכ"ה סי' ק"ז פסק דאפילו קרוש חשוב חלב ממש מדינא כרש"י וכן נראה דעת הר"ן (וכן דעת הרוקח סי' תס"א וצ"ע דבסי' תס"ד משמע דמחלק בין קרוש לצלול ע"ש) וכן דעת האו"ה ריש כלל מ"ו:

א

לכתחלה אין להניחו כו'. הטעם מפורש שם שחלב הקיבה חריף וחמוץ שהרי מעמידין בו:

א

שנמלח בקיבתה. ז"ל ב"י והשיעור שצריך שישהה במליחה שיחשב רותח נתבאר בסי' ס"ט גבי מולח בכלי שאינו מנוקב ושיעור מליחתו לשיהי' רותח כתב רבינו סי' צ"א עכ"ל וא"כ דעתו שצריך שישהה במליחתו כדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח וכדלעיל סי' ס"ט סי"ח וצריך שיהא נמלח כ"כ שאינו נאכל מחמת מלחו וכדלקמן סי' צ"א ס"ה ונראה דאף לדידן דקים לן במליחה לאסור מיד וכן אפילו לא נמלח רק מעט כדרך שמולחין לצלי מ"מ יש להתיר כאן בדיעבד אם העמידו בו גבינות אם לא נמלח בכה"ג כיון דבלאו הכי הרבה פוסקים והמחבר מכללם חשבי ליה כפרש בעלמא אפילו לצלול וגם הוא מילתא דרבנן דמן התורה אינו אסור אלא דרך בישול ולא ע"י מליחה:

א

או שעמד בו יום א'. פירוש מעל"ע דהוי ככבוש:

א

אסור להעמיד בו. משמע דאין חילוק בין קרוש לצלול והיינו לכתחלה ואע"ג דמותר לבשל בקרוש אפילו לכתחלה וכמ"ש בס"ק כ"ה התם שאני שאין כאן איסור אלא משום חלב וכיון דקרוש הוא הוי כפירשא אבל הכא נהי דפירשא הוא מ"מ כיון דנמלח או שהה מעל"ע בקיבה ע"כ קבלה טעם מעור הקיבה ולהכי אסור לכתחלה להעמיד בו גבינות מיהא לענין דיעבד דעת המחבר בספרו ב"י דיש להתיר בכל ענין ולכך סתם כאן ואין כן דעת הרב בהג"ה:

א

עד שיהא ס' בחלב כו'. כלומר עד שיהא ס' בחלב שהעמיד ונעשו גבינות נגד החלב שהיה בקיבה שנאסרה בקיבה משום בשר בחלב ולכאורה קשה אמאי סגי בס' הא החלב שבקיבה אסור מעצמו שנעשית נבלה וה"נ אמרינן לקמן ר"ס ק"א דאין דין חתיכה הראויה להתכבד אלא אם איסורא מחמת עצמה כגון נבילה ובשר בחלב ע"כ וא"כ כאן כיון שהוא דבר המעמיד אפי' באלף לא בטיל וכמ"ש בסעיף י"א וכ"כ המרדכי פרק כ"ה ותשובת מיימוני סימן י"ח ע"ש תשובת הר"ר שמשון ב"א במעשה שעשו גבינות מחלב שבקיבה ונמצא לאחר זמן בתוך השק שהחלב היה בו מעט מן הדקין שהגבינות אסורות כיון שהאיסור מעמיד היינו נותן טעם עכ"ל ואף שהטור כתב גם כן כמ"ש הרב י"ל דהטור ס"ל דדבר המעמיד שאסור בטל בס' וכדעת ר"ת במרדכי ובתשובת מיימוני שם וי"ל דדוקא דבר המעמיד שאסור מעצמו ממש כגון נבילה אמרינן דלא בטיל משא"כ הכא שאין המעמיד אסור מעצמו אלא משום תערובת בשר בחלב ולכך בטיל שפיר (ואפי' אי נימא דבשר בחלב ממש שנאסר ע"י בישול חשיב כגופו של איסור ואם העמידו בו אח"כ אוסר במשהו מ"מ הכא כיון דלא נאסר אלא על ידי מליחה וכבוש דאינו אלא מדרבנן ס"ל להרב דלא חשיב כגופו של איסור לענין שיאסור במעמיד בכל שהוא ע"ש מיהו באו"ה כלל מ"ז דין ח' איתא שאלה אי כבוש חשוב כמבושל לענין זה ונראה דס"ל להרב להקל בזה) ותשובת רבי שמשון ב"א אזיל לטעמי' דס"ל דאפילו מעמיד בעור קיבת כשירה לא בטיל וכמבואר בדבריו שם אבל לדידן דלא קי"ל הכי וכמ"ש המחבר בסי"א א"כ נהי דאסרינן החלב משום שבלעה מהקיבה מ"מ בס' סגי ודוק ודוחק קצת:

א

ואם היה הקיבה קרושה כו'. כלומר אם היה החלב שבקיבה קרושה אינה אוסרת כלום אפילו לא היה ס' בחלב שהועמד נגד החלב שבקיבה והטעם דבקרוש חשיב החלב כפירשא בעלמא וליכא למימר עכ"פ קבלה טעם מעור הקיבה ונותן טעם בגבינות ולא הוי נ"ט בר נ"ט להיתירא דהא טעם השני דאיסורא הוא ודמי לבצלים שבלועים מבשר ובשלם בקדרה חולבת שכתב הט"ו סימן צ"ד ס"ו דצריך עכ"פ ס' נגד הבשר שבבצלים וה"נ נצטרך ס' נגד החלב שהיה בקיבה דלא ידעינן כמה בלע מהקיבה דהכא שאני דאין כח בטעם שקבל פרש זה מן העור לכשיתחבר אח"כ עם חלב גמור שממנו נעשה הגבינה שיוליך עמו טעם בשר והעט"ז כתב וז"ל אע"פ שמ"מ קבל טעם בשר וחוזר ומבליע אותו טעם בגבינות שמעמיד לא הוי אלא נותן טעם בר נ"ט כדגים שעלו בקערה שמותר לאכלם בכותח כמו שיתבאר לקמן סי' צ"ה נ"ל עכ"ל ולא כיוון יפה דל"ד לדגים שעלו בקערה דהוי נ"ט בר נ"ט להיתירא קודם שבא לכלל איסור שהבשר נ"ט בקערה והקערה בדגים דהוי נ"ט בר נ"ט להיתירא ולכך מותר לאכלן אח"כ בכותח אבל הכא לא הוי אלא חד נ"ט להיתירא דהיינו הקיבה בחלב הקרוש וכל הפוסקים מודים בכה"ג דלא הוי נ"ט בר נ"ט כמו שנתבאר בסי' צ"ה ובאמת כתב כן לפי שראה בדברי הב"י שכתב וז"ל והטעם משום דאין כח בטעם שקבל פרש זה כו' שהרי דגים שקבלו טעם בשר מות' לחברם אח"כ עם חלב וכ"ש זה שהוא פרש ודבר בטל שאין בו כח לקבל טעם בשר ולהוליך זה הטעם עמו לחבר אותו עם חלב הגבינה הנקפ' בו לעשות אז בשר בחלב דהוי גרוע מנ"ט בר נ"ט מצד שהוא פרש גמור עכ"ל והבין דהכא נמי נ"ט בר נ"ט הוא אלא שמצד שהוא פרש גרע יותר מנ"ט בר נ"ט וליתא דהכא לא הוי נ"ט בר נ"ט כלל וכמ"ש אלא דכיון שהוא פרש גמור גרע מנ"ט בר נ"ט וזה ברור:

א

ובמקום הפסד יש להקל. ואף לפמ"ש בסקכ"ה דאפי' בקרוש ממש יש מחמירים נרא' דהכא בצלול ונקרש יש להקל ג"כ במקום הפסד מרוב' כיון דאין כאן אלא איסור דרבנן ויש לסמוך בכה"ג אתשובת ר' שמעון ב"א שבמרדכי ותשובת מיימוני וכן הוא דעת סה"ת וש"ד שיש לו דין קרוש ועוד שבת"ח כלל ע"ט דין ג' כתב דבדיעבד יש לסמוך אהיש מקילין משמע אפילו במקום שאין הפסד מרובה א"כ הוא משוה דין צלול ונקרש לגמרי לדין קרוש וא"כ אף למ"ש דבמקום שאין הפסד יש להחמיר אף בקרוש ה"נ בצלול ונקרש ותו דהרי הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים והמחבר מכללם מתירין אפי' בצלול והב"ח בסי' פ"א פסק בקרוש ממש כהרב ובצלול ונקרש כתב דנקטינן להחמיר באיסורא דאורייתא ויש לו דין צלול ואפי' בהפסד מרובה ודלא כמ"ש בהגהת ש"ע סי' פ"ז עכ"ל ותימה דמאי איסורא דאורייתא איכא הכא הא מן התורה אינו אסור אלא דרך בישול וחלב שהיה בקיבה זו לא נאסר אלא ע"י מליחה או כבוש ואולי לא קאי אלא אחלב שנמצא בקיבה כשרה שינקה מן הטרפה אלא דפשט לשונו משמע דבכל גווני מיירי ועוד דא"כ מאי השיג על הרב מיהו נראה דיש להתיר אפילו בכשרה שינקה מן הטרפה בצלול ונקרש במקום הפסד מרובה דהא הרבה פוסקים מתירין אפילו בצלול וא"כ כדאי הם כל הנך פוסקים דמשוים צלול ונקרש לקרוש מתחלה לסמוך עליהם בכה"ג וגם שי"ל שהרשב"א שכתב בת"ה הקצר נקרש בחיי הבהמה אין בדבריו הכרע כ"כ די"ל דאורחא דמילתא נקט כדי להשוותו עם כל הנך פוסקים דלעיל שהרי בת"ה הארוך לא הזכיר כלום מזה ואדרבה משמע שם איפכא שכתב בת"ה הארוך (ד' פ"א ע"ב) וז"ל ונראין דברי ר"ת ז"ל שפי' דהא דאמרינן דמעמידין בחלב שבקיבה היינו בקרוש דכל שנקרש ה"ל כפירשא ואורחיה דמילתא הכי דאין מעמידין בחלב צלול אלא בקרוש עכ"ל משמע שבא לפרש הא דקתני סתמא דמעמידין ולא מחלק בין קרוש לצלול דהיינו משום דאורחא דמילתא הכי הוא דמעמידין בקרוש ואי תימא דצלול ונקרש ס"ל דאסור אכתי לא ה"ל לתנא למיסתם אלא ודאי כיון שנקרש אח"כ חשוב כנקרש בחיי הבהמה גם מ"ש הב"י שמשמעות כל הפוסקים דבעינן נקרש בחיי הבהמה אינו מוכרח כלל:

א

עור הקיבה לפעמים כו'. וה"ה שאר בני מעיים כשמייבשים אותן עד שנעשו כעץ ומ"מ נראה דלכתחלה אין לעשות כן:

א

יש בה טעם בשר. כלומר כשאין בגבינה ס' נגד העור והמחבר אזיל לטעמיה דס"ל לקמן ר"ס צ"ח דסמכינן אטעימת העובד כוכבים לכך כתב סתם אם יש ביה טעם בשר אבל אנן קי"ל דלא סמכינן האידנא אטעימת עובד כוכבים וכמ"ש הרב בהג"ה שם והלכך לעולם משערינן בס' והיינו דכתב הרב בהג"ה לישנא דאיכא ס' וק"ל:

א

אבל המעמיד בעור קיבת נבילה. החילוק בזה כתבו הפוסקים דעור קיבת כשירה מאחר שהוא מותר בפני עצמו ולית ביה איסור אלא משום חבורו עם הגבינה כל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי אבל עור נבילה וכיוצא בו שאסור מעצמו כיון שהוא מעמיד אנו רואין כאילו האיסור בעין ומהרש"ל פסק בפכ"ה סי' ק"ו דאפילו המעמיד בעור קיבת נבילה בטל בס') ואין דבריו מוכרחים:

א

אבל אם היה שם ג"כ מעמיד כו'. נראה דדוקא כשאין האיסור יכול להעמיד לבדו בלא ההיתר הא לאו הכי אסור והכי מוכח להדיא במרדכי שם שכתב שם ראיה לדין זה מידי דהוי גבי שאור פ' בתרא דעבודת כוכבים שאור של תרומה ושל חולין ובזה כדי להחמיץ ובזה כדי להחמיץ וחמצו העיסה אסור ור"ש מתיר אבל אם אין באיסור לבדו כדי להחמיץ אם לא שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר עכ"ל וכ"כ תוספות בעבודת כוכבים דף ס"ח ע"א ד"ה ולר"ש כו' ע"ש מיהו יש לחלק דכדי להחמיץ שאני דהוי נ"ט ממש וכדאיתא בש"ס פג"ה (דף צ"ט ע"ב) ע"ש אבל פשט דברי המרדכי לא משמעינן לחלק בכך ועוד דאם כן לא היה צריך לסיים אבל אם אין באיסור לבדו כדי להחמיץ אם לא שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר דהא הכא בלא"ה מותר וצ"ע לדינא ועיין לקמן סי' קמ"ב ס"ד וסי"א ובמ"ש שם:

א

שאינו אסור מן התורה מותר בהנאה. רש"ל פ' כ"ה סי' ק' חולק על זה ועל מ"ש הרמב"ם והמרדכי וס"ל מסברא להחמיר בהנאה. ואנו אין לנו אלא דברי הראשונים והאחרונים:

ב

מותרים בבישול ובהנאה. בטור כתוב אבל בשר טהורה בחלב טמאה או איפכא ובשר חיה כו' אינו אלא מדרבנן ומותר בבישול כו' הקשה ב"י דאם מין אחד טמא הא אסור באכילה מדאורייתא ולמה להו למיגזר עליו איסור בשר בחלב לאכילה ובדרישה ומו"ח ז"ל מתרצים דיש נ"מ בגזרה זו דלהוי בו דין חתיכה עצמה נעשית נבילה שס"ל לרבינו אפרים בסי' צ"ב דלא אמרינן כן אלא בבשר בחלב ולא דקו רבנן בזה כבודם במקומם מונח דהא עיקר הטעם לרבינו אפרים דמחמיר בבשר בחלב הוא מטעם שכל אחד בפני עצמו מותר רק בתערובות אסורים ונעשים גוף אחד כמו שמביא ב"י בשם התוספות בסי' צ"ב וזה לא שייך כאן במין אחד טמא דהא בלאו הכי יש בו איסור מן התורה וא"כ הוי כשאר איסורים וא"ל דרבנן גזרו בזה לומר חתיכה עצמה נ"נ אטו שאר בשר בחלב דאורייתא דא"כ גם בבישול והנאה היה להם לגזור כן כיון שאיסור אכילה יש בלאו הכי מן התורה והם החמירו על התערובת ה"נ הו"ל להחמיר בזה ומדברים אלו הוקשה גם מ"ש עוד מו"ח ז"ל דיש נ"מ לחתיכה הראויה להתכבד שנזכר בש"ע סי' ק"א דאם נאסרה מחמת שקיבלה טעם בטל מלבד בבשר בחלב גם זה ליתיה כלל דהא דהחמיר שם בבשר בחלב הוא מטעם שהחתיכה עצמה נעשית נבילה כמבואר בב"י שם בשם ת"ה וסמ"ק וסה"ת דכיון דנתבשל בשר בחלב נעשה גוף אחד של איסור משא"כ בשאר איסורין כו' עכ"ל וכאן לא שייך לומר כן דיש באחד מהם איסור דאורייתא בלאו תערובת בשר בחלב מש"ה הוי בשר בחלב שלו עכ"פ לא גריע משאר איסור בלוע ואין בו משום ראוי להתכבד ומלבד כל מה שזכרנו אין מקום לומר שרבנן גזרו שיהא איסור אכילת בשר בחלב במין א' טמא דלא מצינו זה בגמרא ולא בפוסקים כלל אלא בבשר עוף לחוד יש פלוגתא ואדרבה במתני' תנן בבהמה טמאה מותר בבישול והנאה ופירש"י אבל אכילה לא הזכיר דמותר כיון דיש איסור מחמת טומאה ש"מ דבלאו טומאה אין שום שייכות איסור בזה דאם לא כן היה למתני' להזכירו אלא פשוט דבמין אחד טמא הוי כשאר איסורין ממש אלא ברור דמ"ש הטור שאינו אלא מדרבנן לא קאי רק אבשר עוף ולא כלל בשר טמא או חלב טמא עמו רק לענין שיהא מותר בהנאה ובבישול כמ"ש ב"י ומ"ה יפה עשה בש"ע שלא העתיק זה ומו"ח ז"ל כתב דאינו נכון ולי נראה שהדין עמו בבירור ולפי מה שנמצא בשם רש"ל שהגיה בטור תיבת לא קודם ובשר חיה כו' א"ש טפי דאין כוונת הטור רק להשמיענו שיש שם היתר בישול והנאה:

ג

אבל דגים כו'. בב"י כתוב ומ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני הסכנה והוא ט"ס וצ"ל עם בשר כמוזכר בא"ח סי' קע"ג וכ"כ בד"מ שנתערב להב"י כאן בשר בחלב ובלבוש העתיק כמו שהוא בב"י ואינו נכון:

ד

כמו שנתבאר לעיל סי' ס"ו גבי דם. בד"מ ות"ח כלל ס"ב כתב שרש"ל למד מדם דגים לאסור לאכול בשר עוף בחלב של שקדים אא"כ הניחו משקדים אצלו משום מראית עין ודחה דבריו שאין ראייה מדם שמצינו בו איסור כרת משא"כ בבשר עוף בחלב שהוא דרבנן ואפילו בבהמה אינו אסור אלא דרך בישול דוקא הלכך לא חשו בזה למראית עין ע"כ ואף כי דברי רמ"א נכונים וכבר נתפשט המנהג כן מ"מ נראה שיש להניח לכתחלה שקדים גם אצל בשר עוף אלא במקום שאין לו שקדים אין לאסור בשביל זה האכילה דכל מאי דאפשר לן לתקוני מתקנינן ותו דלא גרע מחלב אשה דבסמוך שחשו למראית עין אבל באם אין לו שקדים אין לאסור האכילה בשביל זה כמו בחלב אשה בסמוך וכן משמע לשון רמ"א שכתב יש להניח כו' דמשמע בדיעבד או שא"א להניח לא מעכב האכילה בשביל זה.

ה

ונראה לפי זה כו'. בד"מ השאיר דברי הרשב"א אלו בחלב אשה בצ"ע דמאי שנא מחלב טמאה דמותר בבישול ודעתו כאן תמוה מאד דהא בת"ה כתב הרשב"א בהדיא דבחלב טמאה מותר בבישול והנאה ולא זכר שום איסור מראית עין ונלע"ד דאין זה ק"ו דנראה דלא גזרו משום מראית עין אלא במידי דכשר לאכילה כל אחד לחוד דאז דומה לבשר טהור וחלב טהור ומ"ה בבישול עם חלב שקדים צריך להניח שם שקדים לכתחלה ובחלב אשה שג"כ מותר כל שפירש ממנה כמ"ש בסי' פ"א ע"כ אסור לבשל עם בשר משום מראית עין משא"כ באם החלב טמא או הבשר טמא אין דומה לבשר בחלב של טהורים וע"כ לא גזרו שם מפני מראית עין כנלע"ד ברור אלא שאין בידי להקל במה שהחמיר רמ"א ומ"מ פשוט בעיני דלפי זה כל שכן שיש לאסור מפני מראית עין לבשל בשר עוף בחלב שגזרו בו רבנן בהדיא איסור בשר וחלב ולחד תנא הוי באמת דאוריי' וכן משמע מדברי ד"מ דבשר עוף בחלב גרע טפי מטמאה בחלב ולא כמ"ש בלבוש דבזה מותר מפני מראית עין משום דמנכרי דודאי מצינו לפעמים שנחתך בענין שלא מינכר ותו דהרואה לא ידע לחלק בין בשר עוף לשל בהמה ובאמת פלוגת' דתנאי היא ותו דרש"ל כתב בפ' כ"ה סי' נ"ב דבבשר עוף איכא למיחש טפי שלא יטעו לומר בשר עוף בחלב שרי כר' יוסי הגלילי עכ"ל ולשון לכתחלה שזכר רמ"א כאן וכן בסמוך גבי חלב מתה לענין בישול נראה שנתכוין שיש ליזהר במקום שאין צורך גדול אבל במקום צורך לרפואה אף שאין סכנה בדבר יש להתיר בישול בחלב במה שאין האיסור אכילה אלא מדרבנן וכ"ש חלב טמאה או בשר טמא כנלע"ד:

ו

ומותר לאכלה בחלב. רש"ל הקשה ע"ז פכ"ה סי' ב' מאי שנא ממה שכתב רשב"א הביאו הטור סימן פ"ו בהכה תרנגולת על זנבה כו' דאם היה מעורה בגידין הוי כבשר מן החי וא"ל שאני התם דיש איסור דאורייתא דמנא ליה לחלק ותירץ וז"ל דמ"ש לעיל שלא נגמרו היינו שלא נגמרו כל צרכן ואע"פ שיש להם חלמון וחלבון והיה ראוי לאוכלן בחלב אפי' הן מעורות בגידין והטעם לפי שאין להם טעם בשר כלל אכן כשהכה עד שהפילה כל זמן שהם מעורים חשוב כבשר מן החי ולאו בטעם תליא מילתא עכ"ל וכתב על זה שכל זה דוחק להלכה אלא כל זמן שמעורה בגידין חשוב כבשר לכל מילי כו' וכתב בשם מהרא"י וכמדומה שנהגו הנשים איסור אפי' אם הקליפה החיצונה קשה לגמרי וכו' ואין להחמיר בזה לכתחלה אבל בדיעבד כל זמן שנגמרה הקליפה אפי' בקרום לבן לחוד סגי ואין עליו דין בשר כלל עכ"ל וע"ל סי' ע"ה לענין מליחה עם בשר מ"ש בשם רש"ל:

ז

ויש מי שאוסר. פי' בצלול דוקא והוא לדעת ר"ת ורש"י אוסר אפי' בקרוש ולא ס"ל פירשא בעלמא הוא ופסק רמ"א כר"ת ורש"ל פרק כ"ה סי' ק"ז פסק כרש"י וז"ל קולא גדולה להתיר בקרוש כי מי יודע מה שיעור הקרישה אפשר אפילו לסברתו דוקא אם הוא קרוש ואין בו לחלוחית חלב כלל והעיקר כרש"י עכ"ל:

ח

שנמלח בקיבתה. והשיעור שישהה במליחה לחשוב כרותח נתבאר בסי' ס"ט סעיף י"ח ושיעור מליחתו שיהיה כרותח בסי' צ"א סעיף ה':

ט

אסור להעמיד בו. פי' שלא יתן מאותו חלב שנמלח בקיבה או הועמד בה יום אחד לחלב בשביל שיקפיא לעשות ממנה גבינה.

י

עד שיהא ס' בחלב. קשה לי לדעת הרא"ש שכתב כן לדעתו שכתב בסי' ק"ח דמין במינו בס' כמ"ש ב"י והא כאן מיירי לענין מליחה) והרא"ש ס"ל בסי' ק"ה ובכמה דוכתי דאין מליחה אוסרת יותר מכדי קליפה ובבישול דוקא בעינן ס' וצ"ל דכיון שיש כאן חלב הוי ליה כאיסור שמן דאסור להרא"ש כל החתיכה כמ"ש בסי' ק"ה ואע"ג דבסוף סי' ק"ה מביא ב"י בשם רשב"א וז"ל דברים אלו שאמרנו אפילו בבשר בחלב שהחלב אינו מפעפע מ"מ הרא"ש והטור לא ס"ל הכי וכן מוכח בסי' צ"ב סעיף ב' כמ"ש שם אך קשה דבסי' ק"ה סעיף ז' מוכח דלא אמרינן חלב הוי איסור שמן כמו שהוכחתי שם וצ"ע רב ליישב זה:

יא

ואם היה הקיבה קרושה אינה אוסרת. דפירשא בעלמא היא וא"ל מ"מ יאסור משום טעם בשר שנבלע באותו פירשא כתב ב"י דהוי כנותן טעם בר נותן טעם כמו בדגים שעלו בקערה ובד"מ חלק על זה דלא הוי כנ"ט בר נ"ט כיון שקבלה החלב טעם מהקיבה הוי כטעם ראשון אלא הטעם דגם טעם בשר הנבלע בה הוי כפירשא בעלמא:

יב

העמיד גבינה בעור כו'. פי' שנתן חתיכת העור בחלב:

יג

הוי זה וזה גורם. זה למד ממ"ש המרדכי ס"פ כ"ה וז"ל ור"ב התיר מטעם אחר דמסתמא לא העמיד כל החלב שבקדירה מקיבה שכולה אסורה דהיינו הצלול אלא מן הקרוש דאין רגילות שיתנו קיבה בקדירה להעמיד החלב שלא יהא מעט מקיבה הקרושה וגם פעמים יותר מן הקרוש דה"ל זה וזה גורם דמותר מידי דהוי גבי שאור כו' אבל אם אין באיסור לבד להחמיץ אם לא שיסייענו ההיתר לכ"ע מותר עכ"ל ומזה למד רמ"א כאן דאם יש סיוע מן ההיתר מותר אע"פ שאפשר שהיה גם באיסור לחוד כדי להעמיד דהוי ליה זה וזה גורם ותימה לי דמוכח מדברי אביי בפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מ"ט) דלא מקרי זה וזה גורם אלא אם אין באחד מהן לבד כדי לחמץ ובזה פליגי ר"א ורבנן וקי"ל דמותר אבל אם יש באיסור לבד לחמץ לא מהני מה שמסייע לו ההיתר ואין זה בכלל זו"ג וכך כתבו התוספות להדיא בפ' בתרא דעבודת כוכבים (דף ס"ח ע"ב) ד"ה ולר' שמעון וא"כ לא יועיל כאן חלב הקרוש אם לא שהוא באופן שברור לנו שלא היה בצלול לבד להעמיד וכאן משמע שלא הקפידו רק שיש סיוע מן הקרוש ולא הקפידו אם יש בצלול לבד להעמיד או לא וצ"ל דמיירי במצמצם בבירור בענין זה דודאי לא היה באיסור לחוד כדי להעמיד אבל בלא"ה אין לנו לסמוך על היתר זה ודברי המרדכי צ"ע במ"ש דאס אין באיסור לחוד לחמץ מותר לכ"ע והלא בזה פליגי ר"א ורבנן וזה עיקר זה וזה גורם וצ"ל דלא אמר כ"ע רק על רבנן ור"ש לחוד ולא על ר"א ורבנן:

א

(סימן פ"ז סעיף א') ג' פעמים א' לאיסור אכילה וא' לאיסור הנאה וא' לאיסו' בישול. הכי אמרינן בש"ס פ' כל הבשר והרמב"ם בר"פ ט' מהמ"א כתב בזה"ל. בב"ח אסור לבשלו ואסור לאכלו מן התורה ואסור בהנאה וכו' ומי שיבשל משניהם כזית כאחד היה לוקה כו'. וכן האוכל כזית משניהם כו' היה לוקה עכ"ל. ויש לתמוה שלא כ' שהנהנה מבב"ח היה לוקה. כיון שהוא לאו דלא תבשל השלישי דכתיב. וגם במנין המצות לא מנה לאו זה. ויותר קשה לי על דברי הרב המגיד שכתב על מ"ש הרמב"ם פ"ח מהמ"א הלכה י"ו וז"ל כל מאכל שהוא אסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לעובד כוכבים או לכלבים אינו לוקה עכ"ל. וכתב הה"מ ע"ז דהטעם דבפרק כל שעה אמרי' כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן. וכל הדבר הראוי באכילה אין דרך הנאתו אלא דרך אכילה כתקנו עכ"ל. וכ"מ סברא זו ברש"י בעירובין (דף ל') עיי"ש. וקשה דא"כ בב"ח וכלאי הכרם דאמרי' שם בפ' כ"ש דהיה לוקה עליהם אף שלא כדרך הנאתן. וכ"פ הרמב"ם בפי"ד מהמ"א א"כ יהא חייב מלקות על הנאתן. והרמב"ם נקט סתמא כל מאכל כו'. לכן נ"ל שהרמב"ם לטעמיה דס"ל דכל דבר דאתא מריבוייא דקרא ומדרשא אין לוקין עליו כמ"ש הה"מ בכ"מ. ומש"ה בכל מאכל שאסור בהנאה אין לוקין על הנאתו שהרי לא כתיבא הנאתו בפירוש אלא מריבוייא דכ"מ שנאמר לא תאכל כו' א' איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע. כדכתב הרמב"ם פ"ח מהמ"א. נמצא עיקר קרא לאיסור אכילה אתא. ומש"ה אין לוקין על הנאתו וכמ"ש הה"מ בפ"ג מה' מ"א גבי ביצי עוף טמא ע"ש. וגבי בב"ח הרי שמעינן איסור הנאתו באם אינו ענין לבישול ואכילה תנהו ענין להנאה ומש"ה לא לקי. והא דכה"כ אע"ג דבירושלמי איתא דלוקה וכמ"ש בס' שעה"מ י"ל דבתלמודא דידן בחולין דף קט"ו לא משמע הכי כמ"ש במ"א. ומיושב בזה מ"ש תוס' דנהנה יהא בכרת. ואולי לטעמם אזלי שכתבו ר"פ א"נ דלקי באם אינו ענין ודו"ק. ובזה נדחה מ"ש בעל פמ"ג בספרו שושנת העמקים כלל ט' דלמאן דאוסר ג"ה בהנאה היה לקי על הנאתו משום דכיון שאין נ"ט הוי הנאתו דרך הנאה. ושוב אחר כתבי ראיתי שהרב בעל לח"מ כ"כ בטעמו של הרמב"ם שלא כתב דלוקה על הנאה דבב"ח: וא"ת דברמב"ם מוכח דאפי' שלא כדרך הנאתן מילקי הוא דלא לקי הא איסורא איכא. וכ"כ בהגמי"י בהדיא שם בפי"ד מה' מ"א והכי איתא להדיא בתוס' דנדה (דף ל"ב) ד"ה וכשמן כו'. ובס' שער המלך הביא ראי' לזה מדתנן ולא יסיק בו תנור וכיריים אף דהוי בחמץ שלא כדה"נ. (ומיהו י"ל דש"ה שאינו ראוי לאכילה וכיון שא"ר לכדה"נ הוי הסקה ג"כ כדרך הנאתו וסברא זו אי' בצל"ח) ואלו בפ' כ"ש (דף כ"ו) גבי שאני היכל דלתוכו עשוי מוכח דאפי' אי' דרבנן ליכא. דאי הוי בי' אפי' איסור דרבנן הוי איסור לרבא התם כשמכוון אע"פ שלא אפשר. כמ"ש תוס' שם בסמוך. וי"ל ע"פ מ"ש בס' שעה"מ דאיירי בהנאה דצל היכל. וצל ליכא בו מעילה מה"ת דאין בו ממש. וא"כ הוי תרתי דרבנן. אי נמי הוי חד דרבנן אתי שפיר דהתם היה צורך מצוה כדי לדרוש. וכה"ג תירצו התוס' שם גבי ההיא דמשלשלין האומנין: אך קשה דהא יש לה"ר דאיכא איסור דאורייתא דבקדשים ודאי מקיים מ"ע דאכילת קדשים בחי כדמוכח בפסחים (דף ע') ובמנחות ספי"א ואפ"ה משמע בזבחים דהוה מצוה דאכילה דוחה ל"ת אי לאו משום דהוי עשה ול"ת כו' ולא אמרינן דאפשר לקיים שניהם שיאכלו חי. ואף דאיכא אי' דרבנן ש"ד כדאיתא בעירובין (דף ק"ג ב') אלא ש"מ דאיכא איסור דאורייתא בשלא כדה"נ. וזה דלא כמ"ש בס' שעה"מ דאינו יוצא יד"ח העשה בשלא כדה"נ. ויישב בזה ההיא דזבחים. וז"א דהא התם ודאי יוצא בחי. וע"כ כמ"ש דאיכא איסור דאורייתא שלא כדה"נ. וגם מה שהביא ראיה מתוס' דקידושין (דף ל"ח) וכ"כ ג"כ בעל פמ"ג בס' שושה"ע. ז"א דהא ה"ל לצאת במצה הינא אלא כמ"ש. והארכתי בזה במ"א. ובס' מחנה לוי בנו של בעל ההפלאה הביא ראי' מהירושלמי דשבועות (דף כ"ד) וכבר כ"כ בס' שעה"מ. אך ק"ל דאכתי אפשר לקיים שניהם דהיינו שיאכל חצי זית שלא כדה"נ. לפמ"ש בס' הנז' דאף אי נימא דאיכא איסור תורה שלא כדה"נ היינו בכשיעור אבל בפחות מכשיעור בודאי ליכא דהא לא חזי לאיצטרופי. וכתב עוד שם דה"ה בתערובות ביותר מכדי אכילת פרס ל"ח לצירוף ואין אסור מה"ת רק גבי חלב איכא קרא כי היכי דנאסר אף אי ל"ח לצירוף. ומיישכ בזה גמ' דחולין (דף צ"ח ע"א) אך אין זה מוכרח די"ל דאף שאין מצטרפין למלקות רק לאיסור הוי צירוף. וגבי מצה אפשר דא"י י"ח מצה ה"ט משום דאין רשאי לאכול חי דכיון דיוצא בזה י"ח הרי גם איסור דחי קיבל ע"ע. וכה"ג כתב המ"ל בה' שבועות:

ב

(שם) והוציא איסור אכילה בלשון בישול כו'. ומ"ש איסור הנאה בלשון בישול לפי' הרמב"ם דלא לקי באם אינו ענין א"ש. ולפי' התוס' י"ל דקמ"ל דיש בישול אחר בישול בב"ח וכמ"ש בסי' צ"ד. ודע שכתב הכרו"פ סי' צ"ב דבבישול תיכף מחייב רק באכילה אם אכלו טרם שנתבשל כמאכל בן דרוסאי פטור בתוספתא דהוי שלא כדה"נ. דס"ל דבב"ח נמי שלא כדה"נ פטור. ותלה עצמו במאי דאיתא בתוס' דחולין כמה יאכל ויהיה חייב כדי שיהא נאכל משום בישול ולא שאל כמה יבשל ש"מ דבבישול מחייב תיכף. ואישתמיטתי' תוספתא דמכות דאיתא התם כמה יתבשל. ומ"מ לפ"ד נתיישבה קושיית המ"ל בה' יסודי התורה שהניח דברי הרמב"ם בצריך תלמוד שכתב שם בפ"ה הלכה ח' כה"כ ובב"ח אסורין אפי' שלא כדה"נ משמע דאיסורא הוא דאיכא הא מלקות ליכא וא"כ ע"כ מפרש הרמב"ם הא דאביי בפ' כ"ש (דף כ"ד) הכל מודים בכה"כ שהי' לוקין עליהן שכדה"נ היינו באוכל דאלו בנהנה ליכא מלקות. וכיון דאיירי באוכל הל"ל הכל מודים בב"ח שהיה לוקין על אכילתן שכדה"נ עכ"ל. וע"פ דברי הכרו"פ א"ש דעת רבינו הגדול דאזיל לשיטתו שהשמיט בפ"ט מה' מ"א הך ברייתא דפ' כה"ב (דף ק"ח ע"ב) גבי בישול בב"ח באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו. וסתם ולא נתן שיעור לבישול בב"ח. ומשמע דמחייב אף בבישול שאין ראוי לאכילה. ופי' בכרו"פ טעמו שמפרש דתנא דההיא ברייתא דפ' כ"ה דבעי בישול הראוי לאכילה ס"ל דגם בב"ח ליכא איסור תורה אף באוכל שלא כדה"נ. אבל למאי דקיי"ל דבב"ח חייבין על אכילתו אפי' שלא כדה"נ חייבים ג"כ על אכילה ובישול שא"ר לאכילה. ולפ"ז לא הוי מצי אביי למימר הכל מודים בב"ח שהיה לוקין על אכילתו שכדה"נ דהא האי תנא דפ' כה"ב דבעי שיעור לבישול בב"ח כדי שיהא ראוי לאכילה ע"כ לא ס"ל הכי כמ"ש: ולפ"ז א"ש מה שהקשה בס' מח"ר אהא דבעי למילף בפרק א"ע (דף מ"ד) דטעם כעיקר בכל האיסורין מבשר בחלב ולא פריך מה לבב"ח שכן לוקין עליהן שכדה"נ. דאזלא למ"ד דלא ס"ל הכי. ומ"ש עוד במא"ר דבפסח נמי א"ח אלא דרך אכילה מדכתיב אל תאכלו ממנו נא. אין הבנה לדבריו דהא כיון שהוא נא לאו דרך אכילה הוא ואפ"ה חייבא רחמנא וקרייה אכילה וה"ה למבושל ואינך דכתיבי בההוא קרא מחייב שכד"א. ומ"ש בס' יד המלך דלא המצ"ל הכל מודים בב"ח משום דאיכא דיליף בחולין (דף קט"ו) מקרא דלא תאכלו וכו' כבר הרגיש בזה המגיה במ"ל בה' יסה"ת ודחה זה: ומ"ש עוד הכרו"פ דמאן דמפיק בב"ח מלא תאכל כל תועבה הוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו. כ"כ המזרחי במשפטים וכ"מ בס' החינוך פ' ראה ועיין בס' שעה"מ ה' יסה"ת שיישב דלא תקשי ממ"ש הרמב"ם ה' פסה"מ:

ג

(שם) שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול. כתבו האחרונים דערוי מבשל לפחות כדי קליפה וא"כ הוי דרך בישול ואסור מן התורה. ולפענ"ד שאינו אסור מה"ת. וראיה מהש"ס דר"פ כ"ה (דף ק"ד) דאמרי' שם דאסור להעלות בשר אפי' של עוף על שלחן שאוכל עליו גבינה גזירה אטו בשר בהמה שאסור דאורייתא. ופריך האי צונן בצונן הוא וא"כ ה"ל גזירה לגזירה דמדאוריי' אינו אסור רק דרך בישול. ומסיק גזירה שמא יעלה באלפס רותח דה"ל בישול. והשתא מאי דוחקי' לאוקמי הכי שהרי אין דרך להעלות האלפס שמבשלים בו על השלחן כמ"ש בתוס' חדשים בגליון ולא אוקמיה באלפס שני. ואף שכלי שני אינו מבשל. מ"מ כשמערה מהקדירה לכלי שני נאסר כדי קליפה. אלא ש"מ שאין בזה איסור דאורייתא וא"כ שרי בהנאה. וכ"מ סי' צ"א ס"ד ע"ש. ועוד ראיה לזה דבגמ' דפסחים (דף ע"ו) גבי בשר שנפל לתוך חלב דסבר רב עילאה גובר ואם הוא צונן סגי בקליפה. ותקשי לרב אמאי החלב מותר חלב נבילה היא דכדי קליפה מהחלב נאסר ומין במינו לא בטיל לדידי'. וכדפרכינן לדידי' בפכ"ה (דף ק"ח) גבי כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב. אלא מוכרח דמן התורה לא הוי זה דרך בישול היכא דאינו מבשל רק כ"ק לכך לא אסרינן היכא דא"א לקלוף כגון דבר לח כמו חלב. ודוק היטב. וכן מצאתי להדיא בר"ן ס"פ כל הבשר דחם לתוך צונן לא הוי דרך בישול. ומביאו הב"י סי' צ"ב וא"כ הכל שרי בהנאה: ומ"ש שם אלא דרך בישול. ואם צלי הוא בכלל בישול נחלקו האחרונים ודעת הפר"ח דצלי הוא בכלל בישול בב"ח. והביא ראיה מהא דאשכחן גבי פסח דאינו אלא צלי וכתיב ובשלת ואכלת אלמא דקרי לצלי בישול. וגם במעדני יו"ט כ"כ. ובס' חוות דעת כתב דלאו ראיה היא דבב"מ מקשה הש"ס וכל היכא דכתיב ידו ממש הוא והכתיב ויקח את כל ארצו מידו ומשני שאני התם דליכא למימר ידו ממש אבל במקום דאיכא למימר דהוי ממש איצטריך ריבוי לומר דלאו ממש הוא. וא"כ ה"נ י"ל אף דקרא ובשלת היינו צלי הוא משום דליכא למימר התם רק צלי. אבל במקום דא"ל בישול ממש צריך ריבוי לצלי עכ"ד. ונראה שנעלם ממנו הסוגיא דנדרים (דף נ"ד) דגרסי' התם תניא ר' יאשיה אוסר בצלי הנודר מן המבושל ואע"פ שאין ראי' לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח באש כמשפט. וקאמר לימא דר' יאשי' סבר בנדרים הלך אחר לשון תורה ומסיק דקסבר הלך אחר לשון ב"א ובאתרי' דר' יאשי' אפי' צלי קרו מבושל וקרא דקנסיב אסמכתא בעלמא. משמע דלמ"ד בנדרים הלך אחר לשון תורה ס"ל דהנודר מהמבושל אסור בצלי בכל מקום. וכ"מ בירושלמי דיליף מהא דגבי פסח קרי קרא לצלי בישול. וכ"מ שם בפירוש הרא"ש והר"ן. אלמא דאיכא למילף מפסח לעלמא כמ"ש הפר"ח ומעדיו"ט. רק לגבי נדרים לא יליף למאן דס"ל שאין הולכין אחר לשון תורה בהן אבל לעלמא מודה דילפינן מפסח דצלי הוא בכלל בישול דקרא. וכ"כ המרדכי בה' ט"ב וז"ל וכל דבר צלי נקרא תבשיל כדכתיב ויבשלו את הפסח. וכ"מ ברא"ש פ"ב דביצה. ועיין תוס' פג"ה (דף צ"ו). ומה שהקשה בחוות דעת דמפסח אין ללמוד לעלמא דש"ה דליכא למימר דויבשלו הוא בישול ממש כמו שאין ללמוד מויקח את כל ארצו מידו דלאו ממש הוא. נראה דלא דמי כלל קרא דפסח לקרא דויקח. דבשלמא התם ודאי ליכא למטעי כלל ולומר בידו ממש לקח את ארצו ולכך לא איכפת לי' לקרא לאישתעויי הכי אף דבעלמא הוי ידו ממש. אבל הכא גבי פסח אי איתא דבעלמא לא קרי לצלי בישול לא ה"ל למקריה כאן בישול ולא ה"ל לאסמוכי אהא דפסח דינו בצלי דמ"מ איכא דטעי למימר דאיכא בישול דשרי כגון אחר הצלייה ובהכי איירי קרא דויבשלו את הפסח. אלא ש"מ דצלי קרוי מבושל. וגדולה מזו מבואר מדברי הר"מ פ' בא דאף בלא קרא אמרינן דצלי בכלל בישול. ולפ"ז דצלי הוה בכלל בישול בב"ח אסור בהנאה. ונראה שאם נפלה טיפת חלב על חתיכה צלויה ואין ס' נגדה נאסרת כולה בהנאה. ודלא כמ"ש בס' חגורת שמואל שאינו אסור בהנאה בצלי אלא כדי קליפה. דהא הרבה פוסקים סוברים דחלב הוי אי' שמן ומתפשט בכולה. ויש להביא סעד לזה מהא דאמר בשלהי כתובות (דף ק"י) אקרא דזבת חלב ודבש שמנים מחלב ומתוקים מדבש. ועוד דהא אי' נמי בספרי פ' עקב שמנים כחלב כו' משמע דחלב הוי שמן. ואף מאגדה למידין מאי דלא איתפריש בש"ס והא דאין למידין היינו להכריע פסק הלכה במאי דפליגי בש"ס. כמ"ש הפר"ח בריש ס' מים חיים. א"נ דוקא אם הוא היפך הכלל המסור בידינו. כמ"ש הרדב"ז סי' תרמ"ז ובס' כנה"ג הובא בספר באר יעקב בריש הל' גיטין והשיג אבעל באה"ט שחולק ע"ד הפר"ח שם. ונראה דהפר"ח אזיל לטעמיה כמ"ש. ונראה דהדין עמו שהרי בירושלמי ריש פיאה מדמה אגדות לתוספות ובודאי דמתוספות למידין כשאין נגד הכלל וה"ה מאגדות. ושוב מצאתי סברא זו בנ"ב מ"ת חיו"ד סי' קס"א בשם ח"א ומה שדחה הנ"ב. (כאן נמחק מן הכתב יד). ועוד דעל חתיכה שנפלה לכו"ע מתפשטת בכולה כדמוכח ביו"ד סי' צ"ב ובסי' ק"ה. וכן הוכיח בס' תורת יקותיאל סי' צ"א דלענין זה הוי לכו"ע כשמן שמתפשטת בכולה: אך שוב ראיתי בראב"ן סי' י"ז שהקשה על המפרשים גבי כחל דלצלי קרי בישול וילפי מפסח. וכתב דל"ד דהתם כתוב כמשפטו ומורה על ויבשלו דהוא צלי דזהו משפטו אבל הכא אינו מוכח ולא ה"ל לתנא למיתנו דאיכא למיטעי ביה ע"כ. וזהו כס' חוות דעת. ויש להוכיח ג"כ כהראב"ן מהסוגיא דנדרים הנ"ל שהבאתי דקאמר ר' יאשיה ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר. וכתב הר"ן ומיהו לאו ראיה גמורה היא כדאמר במסקנא דבנדרים הלך אחר לשון ב"א. וקשה דא"כ למאי דס"ד דר"י סבר דהלך אחר לשון תורה תקשי דאמאי לא הוי ראיה גמורה. אבל לפמ"ש הראב"ן א"ש דלאו ראיה היא אף לפי הס"ד. וע"ד זה י"ל ג"כ הא דאיתא במכילתא משפטים בפסוק ונמצא בידו אין ידו אלא רשותו ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויקח את כל ארצו מידו. ולכאורה היא ראיה גמורה. אך משום דש"ה דאין לומר ידו ממש וכדאיתא בגמ' דב"מ (דף נו) ולזה נתכוון המכילתא. רק בירושלמי ר"פ הזורק אי' דר' ישמעאל יליף מקרא דויקח דידו היא רשותו:

ד

(שם סעיף ג') אינו נוהג אלא בבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה. כתב בס' בי"ה דם מבשל בשר טריפה או נבילה בחלב אסור מה"ת והביא ראיה לזה מחולין (דף קט"ו) דבי ר"א תני ל"ת כל נבילה כו'. וז"א דע"כ ר"א ס"ל איסור חל על איסור ולא קיי"ל כן:

ה

(שם בהג"ה) אבל בשר בהמה יש להניח אצל החלב שקדים. כתב הש"ך דמיירי דרך בישול דאל"כ גם בבהמה אינו אסור דאורייתא. ונראה דה"ה בבשר חיה צריך להניח אצלו שקדים. כיון דמשום מראית העין נגעו בה. ובשר חיה דומה לבהמה. כדאיתא בפוסקים סי' פ"ט ס"ב לענין הא דאיתא בש"ס (דף ק"ד) דתני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן וכתבו דדוקא נקט עוף ולא חיה שבשרה דומה לבהמה. וכ"ה בבכורות (דף כ"ט) דבשר צבי דומה לעגלה ובפ' השוחט בשר בבשר מיחלף. ומשמע בתוס' שם (דף ק"ד סוף ע"ב) דכל עוף דנקט הש"ס שם בכולה סוגיא כגון לענין שהוא דרבנן וכן לענין העלאה ה"ה חיה. ובזה ניחא מה שדייק הש"ס שם ממה שאוסר העלאה גבי בשר עוף. ש"מ שהוא דאורייתא דאי דרבנן אכילה גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. ולא מדייק הכי על בשר חיה וכמ"ש התוס' דאפי' נאמר שהיא מדרבנן מ"מ לא הוי רק חדא גזירה דאי לא הוו גזרו על בשר חיה לא הוה מקויימת גזירה דבהמה. דהרואה יסבור שהוא בשר בהמה. וה"ה לענין זה ודו"ק: ומ"ש הש"ך דגם בעוף דאסור מדרבנן שייך משום מראית עין כמו בכל מילי דרבנן כו' ז"א בחדרי חדרים כמ"ש המ"א בא"ח ס"ס ש"א. והסוגיא דשבת (דף ס"ד) אינו אלא לרב דלדידי' הוא דאסור בכ"מ וכמ"ש הק"נ והצל"ח ועיין בבה"ג סי' ש"ה דאנן קיי"ל כנחום. וכ"כ הרא"ש פ' חבית והט"ז ס"ס רמ"ד. וגדולה מזו כתב הפמ"ג סי' ה' בשם פרישה דבאי' אכילה אפי' בדאורייתא לא אסרי' משום מראית עין. וזה דלא כמ"ש הפמ"ג ס"ס ס"ו דאיסור אכילה אפי' בדרבנן אסור בחדרי חדרים. ועוד יש לדחות ראיית הש"ך ממקח וממכר דאית בהו משום לתא דאורייתא דשמא יכתוב:

ו

(שם סעיף ו') דם בחלב פטור ואין לוקין על אכילתו משום בב"ח. הוא לשון הרמב"ם והב"י והש"ך דקדקו מזה דמשום בב"ח הוא דאין לוקין על אכילתו אבל משום דם הי' לוקין על אכילתו אע"פ שבשלו וכדעת רש"י בפ' כה"ב (דף ק"ט). ומה שדחו הסוגיא דמנחות מהלכה י"ל מפני שסמכו עצמם אברייתא דמייתי בחולין פ' העור והרוטב (דף ק"כ) הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב. וס"ל דהיינו הקפה באור דומיא דחלב דודאי איירי שהמחהו באור דאי בחמה חי הוא ופטור כדאמרי' בפסחים (דף כ"ד) דאוכל חלב חי פטור. והתוס' שם בפסחים הרגישו בזה דנדחקו לומר דלצדדים קתני הקפה את הדם בחמה והמחה החלב באור. אבל רש"י והרמב"ם לא ניחא להו לפרש כן אלא דהקפה את הדם קאי נמי אאור וחייב. אמנם עיקר דקדוקם של הב"י והש"ך שדקדקו מדברי הרמב"ם דמשום דם הי' לוקה דס"ל דם שבישלו אסור מדאורייתא. יש לדחות די"ל דהרמב"ם איירי שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי דמשום בב"ח הוי בישול: שהרי השמיט הא דתניא בפ' כל הבשר באיזו בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלין אותו (ועיין מה שכתבתי לעיל בסעיף א') אבל משום דם שבשלו ס"ל דלא מפטר אלא בבישול שהוא כמאכל בן דרוסאי וכדעת שו"ת בית יעקב סי' קע"ב. אבל לעולם ס"ל להרמב"ם נמי דדם שבישלו פטור:

ז

(שם בהג"ה) אבל חלב מתה ומי חלב אוסרים המאכל וכו' ואפי' בבישול יש לאסור לכתחלה. משמע דבחלב זכר כיון דלא מקרי חלב כלל ואינו אוסר המאכל גם בבישול אינו אסור. וצ"ע מי גרע מחלב אשה בסעיף ד' דאע"פ שאינו אוסר המאכל מ"מ אסור לבשל דבבישול שייך מראית העין לפי דעת הג"ה שם. כמ"ש הש"ך שם וצ"ע:

ח

(שם) י"א דאסור לחתות האש תחת קדירה של עובד כוכבים כו' שבא לידי בישול בשר בחלב. ובגמ' פ"ק דע"ז (דף י"ב) גבי לא הלכת לצור מימיך וראית ישראל ועובדי כוכבים ששפתו שתי קדירות על כירה א' ולא חשו להם חכמים. לא משמע הכי שהרי כשחותה ישראל קדירתו הרי חותה ג"כ תחת קדירתו של עובד כוכבים. ואפ"ה לא חשו להם חכמים משום שבא לידי בישול בב"ח מחמת כמה טעמים. חדא דסתם כלום ש"נ אין בני יומן. כמ"ש הט"ו סי' קכ"ב ס"ו. ולא מצינו שגזרו שאינן בני יומן לכתחילה אטו ב"י אלא לענין אכילה ולא לענין בישול הבלוע בתוכה. ועוד הגע עצמך דאת"ל שבישול הוא. א"כ האיך מותר להגעיל כלי הבלוע מבב"ח תוך מע"ל. הרי נתבשל בב"ח הבלוע בו. אלא ש"מ שאין לחוש לזה. וכ"כ הש"ך ע"ש:

ט

(שם) אין לערב מים שהודחו בהם כלים של בב"ח וליתן לפני בהמתו דאסורין בהנאה. מילי מילי קתני. דלערב לבד הוא ג"כ איסור דה"ל מבשל בב"ח. ואם עירב אסורין בהנאה. ועיין ש"ך דהג"ה איירי שעירבם רותחין דהוה דרך בישול. עיין ר"ס זה. ועי' מ"ש שם. דצ"ל שהודחו הכלים כל א' בכלי ראשון ונתערבו ג"כ בכ"ר. דאם ע"י ערוי לא ה"ל בישול.

י

(שם) הכלי שעושין בו מים לחפיפת הראש אסור להשתמש בו דעושין אותה מאפר כו' ורגילות הוא להתערב שם בב"ח. והא דלא מיתסר מהאי טעמא לחפיפת הראש. דלרחוץ ראשו לא חשיב הנאה. כיון שאין נהנה מגוף האיסור. ש"ך ואחרונים. וצ"ל דר"ל שכאן ה"ט דהג"ה דהבשר וחלב עדיין בעין ולא נעשה עדיין אפר ואין נהנה מגוף האיסור. אבל אם היה נעשה אפר היה נאסר לחפיפת הראש. כמבואר להדיא בסוף תמורה. כל הנקברין אפרן אסור וחשוב שם בב"ח. ופי' הרע"ב אפרן אסור לכיבוס בגדים ע"ש. וא"כ ה"ה לרחוץ ראשו דאסור. וכ"כ הרמב"ם רפ"ט מהל' מ"א להדיא דאפר בב"ח אסור. ואישתמיט לס' בי"ה סי' רצ"ד. ולבעל ס' מ"י בסופו שכתב דלא הוזכר בשום פוסק דאפר בב"ח אסור. והרי הרמב"ם כתבו להדיא כנ"ל. וכן בס' החינוך פ' משפטים:

יא

(שם סעיף יו"ד) חלב הנמצא בקיבה וכו' שעמד בו יום א' אסור להעמיד בו. דכבוש כמבושל. כמ"ש ר"ס ק"ה. וגם עור הקיבה אסורה אם אין בה ס' נגד חלב צלול שבה. כדאי' בש"ס פכ"ה (דף ק"ט) קיבה שבשלה בחלבה אסורה. ונלענ"ד דאם נקרש החלב תוך מע"ל. לא הוי כבוש כדאי' בסי' ק"ד לענין שומן שנקרש. וכ"כ האחרונים ר"ס ס"ט לענין קרח והכי איתא במשנה ריש פ"ב דטהרות דחלב שנקרש לא חשיב משקה אלא אוכל. וכ"פ הרמב"ם פ"א מה' טומאת אוכלין הלכה י"ז ע"ש. ואפי' ספק אם נקרש תוך מע"ל או לאחריו. מ"מ יש להקל דס"ל ספק כבוש בב"ח שכתב הג"ה ר"ס ק"ה דשרי. וכל זה נ"מ לענין עור הקיבה או לענין החלב בלא הפסד. דאלו לענין החלב כשיש הפסד בלא"ה דעת הג"ה בסמוך להתיר בצלול ונקרש ודו"ק. וכל זה ברור:

יב

(שם סעיף י"א בהג"ה) הרי זה וזה גורם ומותר אי איכא ס' נגד האיסור. עיין בט"ז ובבאר הגולה. וכבר כ"כ באו"ה כלל כ"ה: עיין בתשו' ש"א בחמאה שבשלו בקדרת בשר בן יומא אי מותר להדליק בו נר חנוכה דמצות לאו ליהנות נתנו. ותמה בס' א"ז דהא ה"ל מבשל בב"ח ויש בישול אחר בישול וגם בתשו' ש"י סי' ל"ח כתב דזה הוי בישול. ול"נ דהעיקר כמ"ש השואל שם דזה הוי הבערה ולא בישול שהרי מחממו כדי לבערו מהעולם. וכ"מ בהדיא ביבמות (דף ל"ג ע"ב) וכ"כ בחידושי הרשב"א (שם דף ו') גבי בישול פתילה. ותדע דהא בב"ח הוא מהנקברים ותנן רי"א אם רצה לשרוף הנקברים רשאי. ש"מ דלא הוי בישול ובזה א"ש מה שהקשה הפמ"ג בא"ח סי' תקי"ד דאמאי מדליקין שמן בבהכ"נ ביו"ט הא הוי מבשל ובבישול לא אמר מתוך רק בהוצאה והבערה. ולפמ"ש א"ש דה"נ הוי הבערה. ועיין בא"ח הל' שבת סי' רס"ד שמביא האחרונים דאסור להדליק נר של שבת בב"ח: ומה שהקשה בס' דרישת הזאב על הש"א דאמאי מתיר להדליק נר חנוכה באיסור הנאה הא קא משתרשי לי' ומרויח ההוצאה שהיה צריך להוציא ע"ז ובכה"ג היכא דמשתרשי בזה אסרו בנדרים. וי"ל כמ"ש בס' יד המלך דדוקא בנדרים דהוו כהקדש אסרינן אם יש לו הנאה אע"פ שאין מכוון להנות. אבל בשארי איסורי הנאה לא איכפת לן מה שבא לו הנאה ע"י המצוה בלא כוונה אע"ג דהוי פס"ר שרי באיסור הנאה כמ"ש הר"ן בחולין. אך אין דברי הר"ן מוסכמים כמ"ש בחידושי ובחי' להרמב"ם. אך י"ל בא"א דבשעה"מ הל' לולב ה"ר מפרש"י בעירובין (דף ל"א) דגרם הנאה שאין מגוף דבר האסור בהנאה מותר. וכ"ד הר"ן רפ"ג דסוכה. וא"כ לא הוי כאן רק גרם הנאה שא"צ להוציא מעות אחרות ובכה"ג לאו הנאה ומותר מאי' הנאה. ושוב מצאתי שכ"כ בשו"ת שב יעקב ביו"ד סי' ג'. אך במודר הנאה מחבירו אוסר שם שיתן לו שמן לנ"ח כיון שהיה חייב לו לשלם והוא מוחל הרי מהנהו. ומדברי מהרש"ל שהביא הש"ך ס"ס רכ"ז מוכח דאף גבי נדרים מותר בכה"ג ודלא כס' נ"מ סי' ער"ה:

א

אלא דרך בישול. עבה"ט ודין מעושן ומבושל וטיגון עיין לקמן סעיף ו' ומ"ש שם ועי' במשבצות בחלב שהיה בקדירה כבוש מעל"ע ושוב בשלו בה בשר בהמה אסור בהנאה ואף דבלעה הקדירה ע"י כבוש הרי פלטה אח"כ ע"י בישול לבשר ואם היה בשר עוף אסור באכילה ואין להקל. וכתב בשבו"י חלק א' סי' ס"א בא' ששלח לשאל שאלה להמורה ואסר בהנאה והשליך השליח הכל לאיבוד ושוב נודע שטעה המורה בדבר משנה המורה פטור מלשלם כיון שלא נתכוין המורה להזיק ואפילו השליח פטור כיון שעשה ע"י שגגת הוראה. וכתב בנו"ב סי' כ"ט כבד שטיגנה בחמאה אסורה לא מבעיא כבד צלוייה שאינה פולטת עוד נאסרה משום שמנונית דאיסורא אלא אפילו כבד חיה אסורה אפילו לרש"י נאסרה מהאי טעמא ע"ש:

ב

מותרים בבישול ובהנאה. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז ופר"ח השיג עליו ובשער המצות לרבינו הר"ח וויטאל פ' משפטים כתב ראיתי מחמירין שלא לאכול הסוק"ר הנעשה מקנים מתוקים עם הבשר לפי שהאומנים מלבנין אותו ע"י שמערבין בו חלב עזים כנודע ואני ראיתי למורי ז"ל שאכל אותו עם בשר ביחד עכ"ל וזה כדברי הרדב"ז אלא שהרדב"ז התיר אף בלא מים שאע"פ שאין בסוק"ר לבד ס' מותר לפי שהחלב מתמעט ע"י האור והסוק"ר אינו מתמעט וע"ז השיג הפר"ח דכיון דבתחילת רתיחה ליכא ס' נגד החלב כו' ודבריו תמוהים ועמד עליהם במח"ב וחכם אחד כתב לו להגיה בתיבת אבל אם בשלו צ"ל אפילו כו' ובמקום או אם יש במים צ"ל אבל אם יש במים כו' וכוונתו דכמו דבאיסור לא מהני נתמעט כדלקמן סי' צ' ה"ה בהיתר כיון דבעיניה חשיב ולכן אף קדירה חדשה לא מהני אבל היכא דאיכא ס' אפילו בקדרה בשר מותר דחזר כולו להיות היתר ע"ש ומח"ב כתב שאין נוח לו דאיסור שאני שמשעת נפילה כבר נאסר משא"כ אם נתמעט בעודו היתר ע"ש. ולענ"ד שפיר כתב הפר"ח לפ"ד החכם דגם בהיתר תיכף בתחלת הרתיחה הסוק"ר קולט טעם החלב ושוב אע"פ שנתמעט החלב עצמו מ"מ טעם החלב בסוק"ר לא פקע וקצרתי וכתב מח"ב דלדינא א"צ לכל זה כי נודע דהיורות מיוחדות ומטילין מים ביורות ומתבטל החלב ואין להחמיר כלל והא איכא אסהדותא דמוהרח"ו שהקדוש רבינו האר"י ז"ל אכל משופרי דשופרי ע"ש:

ג

אבל דגים וחגבים אין בהם איסור. עבה"ט ועי' כה"ג דלדברי הרופאים יש סכנה גם בדגים עם חלב ובמור וקציעה סי' ע"ג כ"כ בשם רבינו בחיי ועי' בל"י שכתב ששמע מרופאים מומחים דוקא חלב ממש אבל חמאה ושומן שקולטין מהחלב אין חשש והאלי' רבא בא"ח סי' קע"ג כתב על דברי כה"ג דמ"ש לא ראיתי מקפידין בזה ועי' בכנה"ג שמהרי"ט רבו וכן איזה רבנים היו נוטלים בין דגים לגבינה ומח"ב הסכים דט"ס נפל בב"י ובמקום חלב צ"ל בשר ובמדינותינו עמא דבר שמבשלים דגים עם חלב ולא קפדי כלל ולענין בישול דגים בכלי בשר ואם תועיל ס' יבואר בסי' קי"ו:

ד

ונהגו לעשות חלב משקדים. עבה"ט ועי' כנה"ג שצידד להתיר מה שנוהגין בקושטאל שבסעודת שמחה אחר אכילת תבשילי בשר אוכלין אורז שנתבשל בחלב שקדים גם נהגו לאכול עלי הגפן והכרוב ממולאים בבשר עם חלב שקדים ע"ש ובמח"ב כתב עוד היתר כיון שאין עושין כן אלא בסעודת שמחה כגון חתונה ומילה ומשימין אותם בקערות פארצילאן או לפחות בקערות מיוחדות ויפות שאין אוכלין בהן תבשיל וגם נותנין עם פירות ומגדנות על השולחן כמעט הוא ניכר במקומו ושעתו יותר מהנחת שקדים ועלי גפנים וכרוב יש להם טעם להתיר כיון שמכוסה המילוי ואינו ניכר בקערה לא הבשר ולא החלב רק בפיו הוא מרגיש אין כאן מראית עין:

ה

ונראה לפי זה דכ"ש דאסור לבשל. עבה"ט ועי' מח"ב דלפני האחרונים לא הוה גוף תשובת הרשב"א ועכשיו זכינו לדבריו ושם בח"ג סי' רנ"ז מבואר כדברי הש"ך ע"ש:

ו

אע"פ שהיא מעורה. עי' בה"ט ועי' מ"ש בשו"ת שם בשם שאילת יעב"ץ:

ז

אין לוקין. עבה"ט ועי' פר"ח דכתב דבירושלמי דשבת איפשטא איבעיא דמעושין לענין שבת דחייב וה"ה לענין בב"ח חשוב בישול ובפליתי דחה זה די"ל דאין זה דרך בישול ע"י חימום בעשן ועיין מח"ב שהקשה ע"ז דא"כ למה השמיט הרמב"ם לענין שבת ועי' ביש"ש לענין חמי טבריה שכתב שהוא משום גזירה אטו תולדות האור ומח"ב כתב דספיקא דאורייתא הוא כדמשמע מפ"ה ולענין בשר צלי בחלב דעת הפר"ח וסולת למנחה כלל פ"ה בשם התוי"ט ומטה יוסף ופליתי ומשבצות דאסור מה"ת ומח"ב האריך בזה ועי' בפר"ח בצלי קדר וטיגון בכלל בישול ועי' בשו"ת שער אפרים לענין חמאה שנאסרה משום בב"ח שנתבשלה בקדירת בשר ב"י אם מותר להדליק נר חנוכה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וגם נשא ונתן בענין צלי וטיגון והבאתי בשו"ת הלכות חנוכה ע"ש: ועיין בסולת למנחה בענין נרות של חלב שהעובדי כוכבים מערבין חמאה בשעת הדחק מותר להדליק דהוי טיגון אסור מד"ת מותר בהנאה וגם אין בו כזית בכא"פ ועי' בפתיחה לפ"מ תמה ע"ז ועי' מח"ב שכתב ג"כ דז"א דהא העיקר בזה כפר"ח דאסור מן התורה ושם הביא מתשובת אוהל יוסף שמתיר ג"כ. ומח"ב האריך ומביא בהם הגאון מוהר"ח אבואלעפיא שאסר הנרות שהיו מתערובת חמאה וחלב שקנו ישראל וציוה לקוברם והסכימו עמו גדולים וכן מסיק מח"ב שם וע"ש דהפ"מ הביא בשם מוהר"מ שיף שמצדד דטיגון שרי ואיהו מסיק בהפ"מ להתיר ומח"ב כ' דהעיקר כפר"ח ומטה יוסף דטיגון אסור מן התורה ע' שם וע' בתשובת שבו"י ח"א סימן ס' שהקשו לו על מה שכ' בספר סלת למנחה טעמי ההיתר משום טיגון כו' דת"ל דחלב בחלב אין איסור הנאה והשיב דודאי אסור בהנאה אף להרמב"ם כמו שהוא דעת התוס' ע"ש וע' במח"ב דמדברי הרמב"ם פי' המשנה בכריתות בנקודה הנפלאה מבואר דמותר בהנאה ועיין במל"מ פ"ה מהל' יסודי התורה ובשער המלך שם וע' בתשב"ץ ח"ג סימן רצ"ה שכ' שאסור לבשל חמאה לבדה להשליכה כמו שהיא במחבת חמה שעובר בלאו דבישול דעירוי בכ"ר הוא ככ"ר ובלאו באיסור הנאה אם למכרו כו' ע"ש וע' בשו"ת נו"ב סי' כ"ט כבד שטיגנה בחמאה אסורה לא מיבעיא כבד צלויה שאינה פולטת עוד נאסרה משום שמנונית אלא אפילו כבד חיה נאסרה אפילו לרש"י מה"ט ומ"ש וכבר כתבתי מה דהפ"מ הביא בשם מהר"מ שי"ף ובמח"ב כתב דאין להקל דטיגון הוי כבישול ואסור בהנאה מן התורה עיין שם:

ח

ולכן יש לאסור ג"כ להשתמש מן הקדרות. עבה"ט ומ"ש אם כן איך מתיר לכתחלה כו' ע' בצמח צדק סימן צ"ח שכ' באמת שאין ליקח אפר להדיח כלים מהכירה שמבשלים שם אלא לוקחים אפר מהתנור שאופים בו לחם וכיוצא וע"ש. ובמ"י סוף ע"ו כתב שראה שאין נזהרים בזה ונתן טעם דהוא רק חששא בעלמא ומסתמא כבר נשרף כל הלחלוחית שבאפר גם נתבטל תוך המים ונותן טל"פ מכח האפר וגם הדחת כלי אכילה הוא רק על ידי עירוי וכ"ש ע"ש וע' בשפ"ד שיש ליזהר שלא לשאב מים בכלי בשר ואחר כך בכלי חלב דלפעמים מלוכלכים וליכא נ"ט בר נ"ט דהיתירא וע' שם דכתב שיש למחות ביד העושים כן:

ט

וטלפים הרכים פטור. עבה"ט וע' בשפ"ד דאפילו עצמות הקשים ודלא כדמשמע בשו"ת שבסוף מ"י דברכים דוקא איכא איסור וע' בתשובות שבסוף ספרו עצם חלול שנמצא תוך מאכל חלב ויש ספק שמא היה בו מוח ויצא ונתערב במאכל יש להחמיר ובתשובה שבסוף בל"י חלק עליו וכתב להתיר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן ע"ש ונראה דאותן עצמות שרגילות הוא שיש בו מוח ודרכו לצאת בבישול יש להחמיר בתבשיל מעט שאין בו ס':

י

אינם בכלל. עבה"ט וכתב במח"ב בשם בית דוד בחולה שציוה הרופא לבשל תרנגול שלם במים הנופלים מגבינה לחה שהיא נסיובי מבלי מליחת התרנגול כדי להוציא המים באילנביק וזהו רפואתו לשתות אותן המים כה יעשה להנצל מאיסור יצלו התרנגול ותחלה יבשלו המים הנופלים מהגבינה ויסננו אותם ויקחו המים צלולים ואותם המים יבשלו עם התרנגול באלינביק וישתה החולה אף על פי שאין בו סכנה:

יא

ויש מי שאוסר. עבה"ט וע' בספר המכריע סימן ל"ג:

יב

לפעמים מולחים אותן ומייבשין. עבה"ט וע' באה"ע שהביא בשם כנה"ג שכ' דהעם נזהרים שלא לאכול גבינה שהושמה תוך העור אע"פ שהוא יבש כעץ וכן יש לאסור דבש שמביאין בנודות של עור מצד הבשר וכתב במח"ב ושמענו שכן נוהגים בקושטאל ובכל ערי המריאה לאסור ובספר בית דוד אסור בגבינה והתיר דדבש ולזה הסכים מוהר"י הכהן וכן מנהג בירושלים להתיר דשמן הבא בנודות של עור מצד הבשר וכ"כ הבל"י שנוהגים היתר וכתב מח"ב דבמקום שנוהגים היתר יש להם על מה שיסמוכו ובפרט שהוא מנהג קדום בירושלים:

יג

היתר הוי זה וזה גורם. עבה"ט וכתב בנב"י סימן כ"ו ע"ד הקרוק שקורין הויזין בלאזין והוא שלחופית של דג הנקרא הוזן והוא דג טמא ומייבשין השלפוחית ונותנין לתוך המשקה שקורין בפולין מע"ד או מי דבש וטבעו להשקיע השמרים ולהצליל המשקה ונוהגין באשכנז ליתן לתוך יין ונתעוררו ע"ז לפי שהוא כבוש כמבושל ואף שבטל בס' אין מבטלין איסור לכתחלה יש כמה צדדי היתרים חדא שע"י היבוש נפק מתורת אוכל כמ"ש לענין עור הקיבה ואף ששם אין לעשות לכתחילה כיון שאין ראוים בפ"ע רק הטעם והוא בטל בס' אין להחמיר אפילו מדרבנן ועוד דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא ג"כ רק מדרבנן ועוד דציר דגים הוא רק מדרבנן אפילו ע"י כבוש ואין אסור כ"א כ"ק וכיון דאי אפשר בשום פעם לבא לידי נ"ט הוי ככלי שדרכו להשתמש בשפע ונבלע בו איסור מועט שמותר להשתמש וגם כי אולי אין דרכו להיות נכבש וגם מצטרף דעת רש"י והגמי"י דאין כבוש אלא בחומץ וציר גם אין הכוונה לבטלו רק להוריד השמרים ולהצליל המשקה והיתר גמור הוא ע"ש:

יד

קיצור הלכות בשר בחלב סימן פ"ז

טו

א) כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים אחד לאיסור בישול ואחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה והוציא אכילה בלשון בישול לומר שאינו אסור מן התורה אלא דרך בישול אבל מדברי סופרים אסור בכל ענין ופרטי הדברים יתבארו לפנינו:

טז

ב) איסור בישול כיצד אסור לבשל כל מין בשר בהמה טהורה בחלב בין בשר גדי בין בשר שור ושה ועז וטלה בין בחלב אמם בין בחלב בהמה טהורה אחרת מן התורה ואם עבר ובישל חצי זית בשר וחצי זית חלב ביחד היה לוקה ולאו דוקא חצי מזה וחצי מזה דה"ה אם אחד יותר והשני משלימו לכזית ואם אין בין שניהם כזית אינו לוקה אבל מכל מקום הוא אסור מדברי תורה או מדברי סופרים ולפנינו יתבאר דין בשר או חלב מבהמה טמאה וחיה ועוף:

יז

ג) שיעור הבישול שיתחייב עליו הוא כשמבשלו עד שיהיה ראוי לאכילה קצת דהיינו שליש בישולו למאכל כל אדם ויראה לי אם כבר נתבשל כ"א בפני עצמו כשיעור הזה ושוב חזר ועירבן יחד כמו שהן מרותחין מכ"ר הרי זה דרך בישול ועובר עליו וכן אם נתבשל בב"ח יחד ונצטנן והחזירו לאש עד שהרתיח הרי זה עובר על איסור בישול אבל אם בישל בשר בקדירת חלב ב"י או להיפוך אף על פי שאסור אינו לוקה וכן אסור להניח בשר חם מכ"ר עם גבינה חמה מכ"ר או זה ע"ג זה אפילו העליון צונן והתחתון חם אבל אינו לוקה על זה:

יח

ד) אין איסור מן התורה אלא דרך בישול גמור בקדירה אבל דרך שרייה וטיגון וכבוש ומליחה אין אסור מן התורה וכן אם עירב בחלב דברים הפוגמים אותם עד שנפסד מאכילת אדם ואח"כ בישל עמה בשר או הבשר שנפסד ונפגם או הסריח עד שלא היה ראוי לאכילת אדם ושוב בישלו עם חלב אינו אסור מן התורה והמעשן והמבשל בחמי טבריא אסור ואין לוקין עליו:

יט

ה) אע"פ שאמרנו שדרך שרייה וכבוש ומליחה אינו עובר מ"מ אם כזית בשר בלע חלב דרך שרייה או כבוש או מליח ולקח הבשר ובשלו בקדירה הרי הוא עובר עליו וכן אם דבר מאכל של היתר נבלע לתוכו בשר וגם בלע חלב ובין שניהם כזית ואחר כן בישל הדבר מאכל ההוא ה"ז עובר עליו אבל אם נבלע בקדירה בשר וגם חלב אע"פ שיש בין שניהם כזית ושוב בישל בקדירה ההוא תבשיל אע"פ שאין בו ס' נגד הבלוע אינו עובר עליו משום איסור בישול:

כ

ו) איסור הנאה כיצד כל דבר שאמרנו שהוא אסור בבישול מה"ת אם עבר ובשלו הרי הוא אסור באכילה ובהנאה וצריך להשליכו לבית הכסא וכיוצא ואין לתנו לפני כלבים אפילו שאינם שלו וכן אין לשרפו ואם שרף אסור להנות מאפרו וכן אסור לאכלו אפי' ע"י תערובות דברים מרים שהוא שלא כדרך אכילתו אבל אם קודם שנתערבו יחד נפגם החלב או הבשר עד שנפסל מאכילת אדם אינו אסור בבישול ואכילה מה"ת לכן מותר בהנאה:

כא

ז) כבר ביארנו שבב"ח נוהג בכל מין בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אבל בשר טהורה בחלב טמאה או בשר טמאה בחלב טהורה מותרים בבישול ובהנאה ואין לו דין בב"ח כלל אף לענין שנאמר בו דין חתיכה הראויה להתכבד כאשר מבואר בסימן ק"י אלא דינו כדין בשר שבלע דבר איסור או חלב היתר שבלע דבר איסור ולא משום איסור בב"ח כלל ואע"פ שמותר בבישול מ"מ כשאין לו צורך בדבר אין לו לעשות:

כב

ח) בשר חיה ועוף אפי' בחלב טהורה מותר בבישול ובהנאה ואף באכילה אינו אסור אלא מד"ס ולכן אם אירע איזה ספק הולכין בספיקו להקל וה"ה בשר בהמה טהורה בחלב חיה טהורה ג"כ מותר מה"ת ובשר דגים וחגבים אין בהם איסור אפילו באכילה ואפילו מדברי סופרים:

כג

ט) נוהגים היתר לעשות חלב משקדים ומניחין בה בשר עוף ומבשלין ואוכלין בלי שום היכר הואיל ובשר עוף אפילו בחלב גמור אינו אסור אלא מדברי סופרים אבל כשרוצה לעשות כן בבשר בהמה יש להניח בשעת אכילה שקדים אצל החלב משום מראית העין וכמ"ש בסימן ס"ו לענין דם דגים ויש מחמירין אפילו בבשר עוף להניח שקדים בשפת הקערה למעלה וכן יש לעשות אם יש לו שקדים ואם לאו אין לאסור ויש מקומות שבסעוד' של שמחה אחר אכילת תבשילי בשר אוכלין אורז מבושל בחלב שקדים וכן נהגו לאכול עלי גפן ועלי כרוב ממולאים בבשר עם חלב שקדים ואין למחות בידם:

כד

י) אסור לבשל בחלב אשה מפני מראית עין ואם יש לו צורך משום רפואה מותר ואם נפל חלב אשה לתוך תבשיל בטל וא"צ שיעור ובשר עוף מותר לבשל בחלב אשה ולאכול לצורך רפואה ומותר לבשל בשר עוף בחלב של בהמה טמאה:

כה

יא) ביצים הנמצאים בעופות לכתחלה אין לאכלם בחלב אפילו הם גמורות שיש עליו גם קליפה החיצונה הקשה ואם עבר ובישל אם כבר נגמר אפילו אין שם קליפה הקשה רק הקרום הלבן לבד די בכך וכן אם נגמר החלבון והחלמון וקליפה עבה אדומה קצת מותר בדיעבד אבל ביצה שנולדה דרך לידתה אע"פ שלא היה עליה הקליפה החיצונה רק קרום העליון הלבן לבד מותר לאכלה בחלב ועיין לעיל סי' ע"ה:

כו

יב) אם אכל ביצים הנמצאים במעי אמם אע"פ שהיו מעורות בגידים ומחוברות בשדרה מותר לאכול אחריהם גבינה או חלב בלי שהות כלל:

כז

יג) צוקר הנעשה מקנים מתוקים ויש בע"מ שמלבנין אותו על ידי שנותנין לתוכן חלב מותר לאוכלו עם בשר יחד שאע"פ שנותנין חלב בפחות מס' מ"מ המים שביורה יש יותר מס' ומתבטל ואפי' הנפש היפה תאכלנו ואין חושש:

כח

יד) המבשל בשר במי חלב או בחלב מתה או בחלב זכר של בהמה או שבישל דם בחלב פטור ממלקות אפילו על אכילתו ומ"מ הוא אסור באכילה וחלב מתה שאמרנו אין הפרש בחלב שיצא ממנה אחר מיתתה בין מתה מעצמה או נשחטה ונסיובי דחלבא שהוא חלב המתמצה מקפאון הגבינה זה אסור מה"ת ולפנינו בסימן י"ח יבואר מהו מי חלב:

כט

טו) מי חלב אפילו אותן שנשאר אחר שעושין הגבינה וכן חלב מתה אם נפל מהם לתוך קדירה של בשר אוסר התבשיל ואפילו לבשל לכתחילה יש לאסור:

ל

טז) אסור לחתות אש תחת קדירה של עובד כוכבים לפי שלפעמים מבשלין בשר ופעמים חלב לכן השפחות שבבית ישראל שמבשלין לעצמם יש לבעל הבית לצוות להם שיהיה להם קדירה מיוחדת לבשר וקדירה מיוחדת לחלב שיש לחוש שמא יחתה ישראל תחת הקדירה שמבשלת השפחה והמחמיר תע"ב אבל אין העולם נזהרין בזה:

לא

יז) מותר ליקח אפר מהכירה לעשות עם מים לצורך חפיפת הראש ואין לחוש לפי שנשפך עליו פעמים בשר ופעמים חלב אבל הכלי שעושין בו יש ליזהר לכתחלה לחומרא בעלמא שלא להשתמש בו דבר היתר ומ"מ אין נזהרים מליקח אפר מהכירה שמבשלים שם להדיח כלים וכן יש זהירות לכתחילה שלא להשתמש מן הקדירות של התנורים שבבית החורף משום דנתזים עליהם פעמים בשר ופעמים חלב מן הקדירות שמבשלים בתנורים ודוקא בקדירות של חרס אבל קדירות של מתכות אין להחמיר אפילו לכתחילה וגם יש ליזהר שלא לשאוב מים מהחבית פעמים בכלי חלב ופעמים בכלי בשר לפי שלפעמים המה מלוכלכים בשיורי מאכל:

לב

יח) מי חלב הוא אותן המים שאחר שעושין הגבינות מבשלים הנסיובי והאוכל צף למעלה ולא נשאר בו אלא מים בלבד זהו הנקרא מי חלב אבל חלב המתמצה מקפאון הגבינה אינו בכלל מי חלב ואסור מן התורה ומעשה שציוה הרופא לחולה לבשל תרנגול שלם מבלי מליחת התרנגול במים הנופלים מן הגבינה לחה שהוא נסיובי באלינביק וזהו רפואתו לשתות מים אלו והורה המורה להנצל מאיסור יצלו התרנגול ותחלה יבשלו המים הנופלים מהגבינה ויסננו אותם ויקחו המים צלולים ואותם המים יבשלו עם התרנגול באלינביק וישתה החולה אע"פ שאין בו סכנה:

לג

יט) המבשל שליל בחלב חייב וכן האוכלו אבל המבשל שליא או עור וגידים ועצמות ועיקרי קרניים וטלפים הרכים בחלב פטור וכן האוכלו פטור אבל אסור לבשל וכן לאכול ואפילו לבשל עצמות קשים אסור ואם נמצא עצם חלול בתוך תבשיל של חלב ויש ספק אם היה בו מוח ויצא ונתערב במאכל אם הוא עצם מעצמות שידוע ורגילות הוא שיהיה בו מוח ודרכו לצאת על ידי הבישול יש להחמיר בתבשיל מעט שאין בו ס' כפי אומד הדעת נגד המוח שבעצם ואם אינו מאותן עצמות הידועים שקורין מאריך-ביין אין להחזיק איסור לומר שהיה בו מוח כלל:

לד

כ) אסור לבשל בשר בחלב הנמצא בקיבה בין בקרוש שבה בין בצלול ואם עבר ובישל אסור ובמקום הפ"מ יש להתיר בקרוש שבה ואפילו בצלול ונקרש יש להתיר במקום הפ"מ וצ"ג:

לה

כא) כשלוקחין הקיבה מתוך הבהמה ועודה חמה לכתחילה אין להניח החלב בתוך הקיבה עד שיצטנן ובדיעבד מותר אך אם נמלח בקיבתה או שעמד בו מעל"ע הרי זה נאסר ואסור להעמיד בו גבינות אחרות ושיעור שישהה במלחו הוא בכדי שיתנו על האור ויתחיל להרתיח וגם צריך שימלח כל כך שלא יהיה נאכל מחמת מלחו ואם לא שהה כ"כ או שלא נמלח כשיעור הזה יש להתיר אם העמידו בו גבינות והחלב עצמה והקיבה עצמה אסורה כ"ק אפילו לא שהה כשיעור הנזכר ומ"מ אף שיש באותו חלב הנאסר כ"ק שיעור להעמיד בו גבינות אעפ"כ מותר אם הועמד בו גבינות:

לו

כב) כששהה במלחו כשיעור הנזכר או שעמד בו מעל"ע והעמיד בו גבינות אם היה החלב שבקיבה צלול אוסר כל הגבינות עד שיהיה ס' בחלב שהועמד נגד הדבר המעמיד ואם היה ס' בחלב הכל מותר ואם היה הקיבה קרושה אינה אוסרת כלום אפילו לא היה ס' ואם היה צלול ונקרש יש להקל במקום הפסד כיון שלא נאסר חלב זה רק ע"י מליחה או כבוש שהוא מד"ס ובמקום הפ"מ יש להתיר אפילו בכשירה שינקה מן הטריפה בצלול ונקרש ועיין לעיל סימן פ"א בדין זה:

לז

כג) עור הקיבה לפעמים מולחים אותה ומייבשים אותה ונעשה כעץ וממלאים אותה חלב מותר דמאחר שנתייבש הרי זה כעץ ואין בו לחלוחית בשר וה"ה שאר בני מעיים כשמייבשין אותם עד שנעשו כעץ ומ"מ לכתחילה אין לעשות כן ויש נזהרין מלאכול גבינה שהושם בתוך קיבה יבישה כעץ וכן דבר אחר שהושם בעור קיבת נבלה כשהדבר מונח בתוכו מעל"ע והוא דבר לח שנעשה כבוש ובולע מעור נבילה והמביאים דבש בנודות של עור נבלה אין להתיר לקנות לכתחילה אם לא שמונח לצד השיער ובדיעבד אם קנה נראה להתיר הדבש (עיין באה"ע בשם כנה"ג ולעד"נ דמותר בדיעבד דהא בשר פוגם בדבש עיין סי' ק"ג וסי' ק"ד דשם משמע דאפילו לכתחילה מותר וצ"ע):

א

(סימן פ"ז סעיף ג') ובשר חיה ועוף כו' מותר בבישול ובהנאה כו'. דין זה כתב הרמב"ם וצ"ל מהא דפ' כ"ה דף קי"ג גבי פרט לחיה ועוף טמאה ופריך לשמואל הא בעי גדי לרבות את המתה ומשני קסבר שמואל א"ח ע"א וכו' א"כ לדידן דקיי"ל דאין איסור חל על איסור ע"כ מבעיא לן גדי לרבות חלב ומתה כקושית הש"ס וא"כ מנ"ל דגדי פרט לחי' ועוף ובהמה טמאה וא"ל דס"ל להרמב"ם דזה יותר מסתבר לאוקמי פרט לחי' ועוף מלרבות המתה דלא כשמואל א"כ מאי דוחקא להש"ס התם בדף קט"ז דס"ל לר"ע אחע"א הל"ל דזה יותר מסתבר לאוקמי הקרא פרט לחי' ועוף מלרבות המתה א"ו אי לאו דס"ל אחע"א הוי מוקמינן הקרא לרבות המתה וא"כ קשה דאי' שם איתמר המבשל חלב בחלב ר' אמי ור' אסי ח"א לוקה וח"א אינו לוקה על אכילה כ"ע ל"פ דאסור כ"פ אבישול מ"ד לוקה קסבר חד איסורא הוא ומ"ד אינו לוקה קסבר מדאפקינהו רחמנא בלשון בישול להורות דכיון דעל אכילה לא לקי גם אבישול לא לקי א"כ מ"ד אבישול לקי משום דחד איסורא הוא וא"כ אבישול ל"צ קרא לרבות המתה ואי גדי לרבות המתה לאסור באכילה אתא ז"א במשמעות הלשון של רבוי של גדי ומ"ש דמיותרא דקרא דלא תבשל דרשינן על אכילה מ"מ ודאי רבוי דכתב לא אאכילה קאי לחוד דהא לא כתיב אכילה בקרא להדיא א"כ ודאי גדי למעט חיה ועוף הוא דאתיא והא דאצרכוה הגמרא לעיל למימר דס"ל איסור חל על איסור היינו למ"ד כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי א"כ שפיר צריך גדי לרבות המתה היינו לחייבו אבישול לכך הוכרחו דס"ל אחע"א א"כ לק"מ על הרמב"ם דס"ל כמ"ד אבישול לקי א"כ גדי פרט לחי' ועוף אתי ודו"ק:

ב

(שם סעיף ד' בהגה"ה) ונראה לפ"ז דכ"ש דאסור לבשל לכתחלה כו'. עיין באחרונים מה שרוצים לתרץ קושי' הד"מ שהניח דברי הרשב"א בצ"ע וי"ל דבשלמא בשר טמאה בחלב טהור וכו' איכא למימר כיון דעכ"פ אסור משום טומאה מלתא דל"ש הוא שיבא א' לבשל ובמלתא דלא שכיח לא גזרו בי' רבנן משא"כ חלב אשה דמה"ט ליכא שום איסור כלל ואיכא למיחש כו' ודוק:

ג

(שם סעיף ה') ביצים הנמצאים בעופות כו' אע"פ שהיא מעורה בגידים כו'. עיין בט"ז מה שהקשה על דעת הרשב"ם והמרדכי ומדברי הש"ך סק"י נראה שהוא מפרש שהרשב"ם דכתב שיהיה דווקא כדי קליפה קשה לא שהוא מפרש כן פי' דביצי' גמורות אלא משום דס"ל כראב"י ומספקא מה מעורת בגידין ואין מוכרח דוודאי שפיר י"ל דהרשב"ם מפרש כן דברי הברייתא דביצים גמורות היינו שנגמרה קליפה והא דקאי התם בגמ' כמאן כראב"י דמשמע דראב"י מחמיר טפי דשפיר א"ל דמחמיר טפי ופי' הברייתא כך הוא דקאמר ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בכותח היינו אפי' לכתחלה אבל בדווקא אם נגמר הקליפה אבל אם לא נגמר הקליפה הקשה אסור לאוכלן לכתחלה בכותח אבל בדיעבד משמע לת"ק דליכא איסור כלל בין גמורות לשאין גמורות לענין דיעבד א"כ לת"ק לא מטמא בגדים בבית הבליעה וע"ז קאמר הרב"י אם היו מעורות בגידין אסורות אף דיעבד וקא' שפיר כמאן כראב"י דלרבנן לא מחלקינן כלל בין גמורות לאינן גמורות לענין דיעבד א"כ לא היה מטמאה הבגדים אבית הבליעה א"ו כראב"י או י"ל דזה ודאי גם הרשב"ם סבר דת"ק ס"ל כיון שנגמר החלבון והחלמון נמי מותר אלא כיון דאין כל א' בקי לשער איזה נקרא נגמר ונתנו שיעור שיהיה צריך שיהיה קליפה קשה דאז יצא מן הספק וראב"י ס"ל דכל איסור דחלבון וחלמון לא תליא אלא במעורת בגידין וא"כ אף שנגמר החלבון והחלמון אם הוא מעורת בגידין נמי אסור א"כ שפיר קאמר התם כמאן כראב"י דקתני האוכל משלל של ביצים היינו אם הוא עדיין מעורת בגידין עדיין הוא נבילה א"כ ע"כ אתי' כראב"י דאי כרבנן היכי קתני סתמא האוכל משלל של ביצים כו' הא לרבנן פעמים שלל של ביצים לא הוי נבילה היינו אם נגמר החלבון והחלמון א"ו כראב"י אתי' דתלי' הכל במעורות ושפיר קאמר אשלל של ביצים כיון שהמה מעורות הוי כנבלה עצמה ודוק:

ד

(שם) פטור ואין לוקין על אכילתן כו'. עיין בס' פ"ח שרוצה להוכיח מדברי תוס' פ' כ"ה ד' קי"ד ד"ה המבשל במי חלב דפטור היינו פטור ומותר לבשל לכתחילה שכ' המבשל במי חלב פטור הא אסורא מיהו איכא דהא כותח מנסיובי דחלבי עבדי לי' ואמרינן לעיל אסור לאכול בשר בכותח משמע דווקא התם אסור לכתחילה אבל שאר דברים דלא מצינו בפירוש דאסור מותר לבשל לכתחלה ודבריו אין להם שחר כלל אדרבה משם מוכח דפטור דהכא פטור אבל אסור דהא י"ל היכי מייתי תוס' ראיה מכותח דאסור לאכול אבישול דלמא דווקא לאכול אסור אבל לבשל אפי' לכתחלה מותר א"ו דס"ל כל מה דאסור לאכול ה"ה לבשל אסור לכתחלה א"כ ה"ה בשאר אסורים דאסרו חז"ל לאכול משום בב"ח ה"ה בישול אסור:

ה

(שם) ואין לוקין על אכילתו משום בשר בחלב. משמע אבל משום דם היה לוקין אף דהוי דם שבשלו וצ"ל דס"ל לחלק בין קרוש לצלול דאם הוא קרוש אינו חייב על דם שבשלו ואם הוא צלול חייב ובהכי ניחא דלכאורה דבריו סותרים זא"ז דלעיל בהל' מליחה כ' משמע פעמים הרבה דם שבשל אינו אלא מדרבנן והכא משמע איפכא א"ו כנ"ל ומה שהבי' להרמב"ם ולהמחבר לחלק בין קרוש לצלול תו' יש במס' זבחי': [הג"ה. מש"כ הגאון המחבר דכן נמצא בתוספות דזבחים כמדומה דבזבחים לא נמצא שכ' כן התו' ואולי ט"ס הוא וצ"ל במנחות (ד' כ"א ע"א ד"ה כאן) דכן נמצא שם בתוס' לפרש"י שם אכן הדבר צ"ע דלפירש"י אין נ"מ כלל להלכה בזה דלרש"י אף בקרוש חייב וס"ל דרבא פליג שם אזעירי וגם דברי זעירי עצמו דאמר דדם שבשלו פטור אינו רק בחטאות הפנימיות אבל בחטאות החיצונו' וכ"ש בחולין גם בקרוש חייב ולדעת פרש"י שם הך חילוקא דבין קרוש לצלול אינם רק בהקפה בחמה אבל באור בוודאי לעולם תנוור וכמבואר שם אבל באמת לישב דברי הרמב"ם טפי נראה לומר כמש"כ הב"י כאן דהרמב"ם ס"ל כרש"י דדם שבשלו חייב באמת ומה שתמה הב"י מהסוגיא דמנחות הנ"ל דאולי דס"ל דהסוגיא דמנחות הוא דלא כהלכתא ולא ביאר דמהיכן הוציאו זה דהוא דלא כהלכתא אבל באמת לפי מש"כ שם רש"י מבואר דרבא פליג על מימרא זו ורבא בתרא הוא וראי' גדולה לזה דהרי הרמב"ם לא מביא כלל בהלכותיו לדין דזעירי דדם שבשלו אינו עובר עליו וע"כ דס"ל דנדחה מהלכה ועל מה שהעתיקו הטור והמחבר לשון הרמב"ם ואף דהם ודאי ס"ל דדם שבשלו מדרבנן וכמש"כ הטור בס"ס ע"ו בשם הרשב"א בהדיא [וכן המחבר מבואר בכ"מ דס"ל כן דהוא מדרבנן] וכבר העיר בזה הדרישה כאן אני אומר דלק"מ כיון דהאידנא ליכא מלקות לא חשו לדקדק בזה וכעין זה מצינו בכ"מ ופשוט הוא. ע"כ הג"ה מהרב הג' וכו' מו"ה שלמה הכהן נ"י מ"ץ דפ"ק ווילנא):

ו

(שם בהג"ה) י"א דאסור לחתות אש תחת קדירה של עובד כוכבים וכו'. אע"ג דהוי בשר של עובד כוכבים והוי נבלה ואאחע"א צ"ל כיון דאפילו לשיטת הפוסקים דס"ל דטע"כ דאוריי' בשאר איסורי' היינו בנתערב כזית כא"פ אבל בב"ח אפילו בפחות מכזית בכא"פ הוי דאורייתא לפ"ז י"ל דליכא כאן אחע"א דהיינו אם נפל כזית בשר נבלה לתוך עשרה זיתים או יותר א"כ משום נבלה אין החלב נאסר כיון דליכא כזית בכדי אכילת פרס אבל משום בב"ח החלב אסור א"כ י"ל הרמ"א חשש לשיטת הפוסקים כן לחומרא:

ז

(שם) עוד כתבו דהכלי שעושין בו מים לחפיפות כו' דעושין אותו מאפר שע"ג הכירה וכו'. והק' הצ"צ הא קיי"ל אפר כירה פוגם א"כ מה בכך דהא כבר נפגם טעמו וי"ל דהנה התוס' בפ' ג"ה דף ק' ע"ב כתבו וז"ל לפי' ר"א ניחא מה שצוותה התורה להגעיל כ"מ וכו' הלא מים ראשונים כו' וחוזרים ואוסרים כו' וא"ל כשאינו ב"י מגעילין אותו דהא לא אסרה התורה אלא קדיר' ב"י ומקשי' העולם דבמאי הי' ניחא אם הי' מגעילין אותן שאב"י דהא א"כ יהיה צ"ל דגם נטל"פ אסרה תורה א"כ אכתי הדרא הקושיא לדוכתיה דהמים נ"נ וחוזרים ואוסרים וי"ל דהנה הרמב"ם כתב דהטעם דנטל"פ מותר היינו משום שהוא שלא כדרך הנאתן ובב"ח הא ס"ל שלא כדרך הנאתן נמי חייב וכדאיתא בפסחים דף כ"ו א"כ יצא לנו דין חדש לשיטת הרמב"ם אם נבלע בקדירה טעם בשר או חלב והוא לפגם מותר כיון דלא מקרי בב"ח כלל דליכא כאן טעם בשר לאסור את החלב כיון שטעם בשר הוא לפגם משא"כ אם כבר נאסר הקדירה ע"י בישול בב"ח אף שהוא אינו ב"י והוא נפגם נמי אסור כיון דכבר נעשה נבילה בב"ח אף שנפגם הטעם עכשיו אפ"ה אסור דבב"ח אפי' שלא כדרך הנאתן נמי אסור לפ"ז לק"מ על הרמ"א דהכא מיירי באיסור בב"ח אף שהוא פגום מ"מ אסור ובזה גם דברי התוס' הנ"ל א"ש דמ"ש דאינו ב"י מגעילין לאו משום חשש שאר איסורים דבהו שפיר אמרינן נטל"פ מותר והא דכתב דאצטריך התורה להגעיל כלי שאינו ב"י היינו משום חשש שמא העובד כוכבים הי' מבשל בתוכו בב"ח דאפילו נטל"פ נמי אסור וא"כ ליכא להקשות הא המים נ"נ ז"א דהא קיי"ל גבי איסור משהו ל"א חענ"נ דבשלמא אי הוי אמרינן בכל אסורים שבתורה נטל"פ אסור א"כ הא דקיי"ל טכע"ד אפי' בנטל"פ נמי הוי דאורייתא שפיר י"ל ביה חנ"נ משא"כ השתא דאמרינן בכל אסורים שבתורה נטל"פ מותר א"כ הא דאסור בב"ח אפילו לפגם אינו אלא כמו משהו ובמשהו לא אמרינן חענ"נ ודו"ק:

ח

(שם סעיף ט') חלב הנמצא בקיבה כו'. וי"מ שאוסר ונרשם שזה דעת ר"ת שאוסר בצלול ומיירי בצלול וכ"כ המחבר לעיל בסי' פ"א ס"ה סי"א בחלב הנמצא בקיבת כשירה שיונקה מן הטריפה והיינו דהי' קשה ליה לר"ת הא דתני קיבה שבישלה בחלבה אסור וא"א כשיטת הרי"ף דלאחר חזרה הוי כפירשא בעלמא אפילו בצלול שבה א"כ קיבה שבשלה אמאי אסורה ומוכרח לחלק בין קרוש לצלול וקיבה שבישלה מיירי בצלול ולפום ריהטא משמע שר"ת מפרש ההבדל בין קודם חזרה לאחר חזרה היינו דקודם חזרה הי' ס"ל דלא הוי כפירשא ואחר חזרה קיי"ל דהוי כפירשא בעלמא והיינו בקרוש אבל זה ודאי דבין קודם חזרה ובין לאחר חזרה אי לא הוי כפירשא הוי כגופא ואסור וא"כ צלול דלא הוי כפירשא הל"ל דהוי כגופא וא"כ טריפה שינקה מן הכשרה נמי נאסר בצלול וא"כ יקשה הא דכ' המחבר ויש אוסרין בצלול שינקה מהטריפה משמע אבל בטרפה שינקה מן הכשרה מותר אפילו בצלול ולפמש"ל בשיטת ר"ת אין לחלק וצ"ל לר"ת דבקרוש בין קודם חזרה ובין לאחר חזרה הי' מותר דנחשב כפירשא. אבל ההבדל בין ר"ח לאח"ז היינו בצלול דקודם חזרה הי' ס"ל דהוי כגופא של בהמה וא"כ בטרפה שינקה מן הכשרה נמי אסור דהוי כגופה אבל אח"ז ס"ל דלא הוי כגופא של בהמה וא"כ צדקו דברי המחבר לעיל סי' פ"א שכ' דדווקא כשרה שינקה מן הטריפה הוא דאסור משום דלא הוי כפירשא משא"כ טריפה שינקה מן הכשרה אף דלא הוי כפירשא מ"מ אינה נחשב גופה אלא ככנוס ומותר וכ"מ בתוס' דעבודת כוכבים דף ל"ה ע"א ואפשר לומר הא דכ' המחבר כאן ויש מי שאוסר היינו לשיטת רש"י דס"ל דלא"ח אפי' קרוש נמי לא חשיב כפירשא אלא ההבדל בין ק"ח לאח"ז דק"ח ס"ל דהוי כגופו וא"ח ס"ל דלא הוי כגופו והא דקאמר הגמ' והלכתא אין מעמידין כו' אבל מעמידין וכו' ובקיבת כשרה שינקה מן הטריפה אמאי הא לא הוי כפירשא וי"ל דדווקא בעין הוא דאסרו אבל האי הלכתא קאי לענין מעמד גבי נותר מותר ור"ל בכה"ג לא החמירו חכמים לאסור הגבינה ודו"ק: [הג"ה. זה תמוה דברש"י במשנה שם משמע דאם הקיבה אסורה אסור אפי' להעמיד בו ומה שהקשה מהלכתא הדבר פשוט דרש"י לא גריס ובקיבת כשרה שינקה מן הטריפה וכ"כ המהרי"ב שם. ע"כ הג"ה מוהר"ש הכהן נ"י מ"ץ דפ"ק]:

ט

(שם בהג"ה) ואם העמיד בו כו'. עד שיהיה ס' בחלב נגד הצלול וי"ל אם הקיבה אינה נאסר רק (ע"י מליחה) כדי קליפה כמ"ש המחבר והרמ"א לקמן סי' צ"ח דאין צריכין ס' נגד הקליפה הנאסר צ"ל דזה הוי כמו ציר ואף דמליחה אינו נאסר רק כדי קליפה ציר גרע ממליחה ואוסר בכולה ועיין ס"ק ס"ח סי"מ כו':

י

(שם) ואם הי' ס' בחלב הכל מותר. ע' ש"ך ס"ק ל"ז שהקשה הא לדידן דבר המעמיד לא בטיל ע"ש דבריו באורך וי"ל דהנה התוס' כ' דף ל"ה ע"א ד"ה חדא קתני וז"ל ומיהו במקומינו שמעמידין בקיבה אר"י בהר"ר חיים שיש טעם קצת לאסור מפני שנמלח הקיבה בעורה ואיכא איסור דבב"ח דמליח הרי הוא כרותח כו' ע"ש ומקשים ל"ל הטעם משום בב"ח שאינה רק דרבנן ע"י מליחה הל"ל הטעם משום שבלוע בקיבה איסור נבלה מעור הקיבה ע"י המליחה והוי איסור דאוריי' ומתרצים דאי הוי הטעם משום נבילה שבלוע בקיבה לא הוי לן למיסר משום מעמיד הא האיסור אינו מעמיד כלל רק הקיבה הוא מעמיד והקיבה בעצמה הוי היתירא לכך קאמר הטעם משום בב"ח שגם הקיבה הוי כגופא של איסור ושפיר אמרי' בי' דהוי דבר המעמיד ול"ב וא"כ גם ד' הרמ"א י"ל דכיון דע"י כבוש ומליחה אינה נאסר מהתורה בב"ח רק דחז"ל אסרוהו והלכך אינו חמור כ"כ שיהי' החלב נחשב כגופו של איסור ולא אמרינן בי' דבר המעמיד ל"ב והלכך מהני ביה ס' וכמ"ש הש"ך סק"ל ע"ש ודוק [הג"ה ואף דבתוס' הנ"ל בשם הר"י רצה לאסור מטעם זה י"ל דהתוס' מיירי באמת בליכא ס'] ועי"ל דהתוספות מקשים שם תימא לפמ"ש ר"ת דבקרוש לא נאסר מעולם אף קודם חזרה משום דהוי כפירשא לפי זה הוי מצי לאוקמ' דברי שמואל גם קודם חזרה והא דהוצרך לומר משום עור הקיבה משום דבקיבה עצמה בצלול אין להעמיד כלל ובקרוש מותר ותי' דמ"מ הי' אסור משום דאין העו"ג בוררים כ"כ הצלול מן הקרוש וכו' ע"ש ויש להקשות אף דמקצת הצלול מעורב מקרוש מ"מ מה בכך הא אין הצלול ראוי להעמיד וצ"ל דהתוספות דהכא קאי לר"ת לשיטתו דס"ל דבר המעמיד בטיל בס' א"כ ע"כ כל חשש גבינות של עובדי כוכבים אינו אלא שמא נתערב בהו חלב נבלה עד כדי נ"ט א"כ שפיר מתרצים כיון דאין בוררים הצלול איכא למיחש שמא נתערב בגבינות מן הצלול עד כדי נ"ט א"כ אי אמרינן דדבר המעמיד ל"ב אפי' באלף ע"כ צ"ל דאין חילוק בין קרוש לצלול דאל"כ ק' קו' התוס' דה"ל לאוקמי כולה ק"ח כו' וא"כ יפה כ' הרמ"א דהמעמיד בחלב צלול של איסור אם יש ס' מותר ממ"נ דאי סברינן כדעת ר"ת דצלול אסור ע"כ מוכח דבר המעמיד בטיל בס' וא"א דבר המעמיד ל"ב א"כ לית כאן איסור כלל דהא לשיטה זו ע"כ גם בצלול הוי כפירשא בעלמא וכמש"ל וק"ל [הג"ה מאת הרב וכו' מוה' שלמה הכהן נ"י מ"ץ דפ"ק ווילנא. מש"כ כבוד הגאון המחבר ז"ל דלדעת ר"ת ז"ל ע"כ מוכרח לומר דמעמיד אינו חמור יותר מתערובת גרידא ומעמיד ג"כ בטיל בס' דאל"כ ישאר קושיית תוס' דעבודת כוכבים דף ל"ה הנ"ל הנה באמת אין הדבר מוכרח כלל דאף דר"ת בעלמא בוודאי סובר דמעמיד בטיל בס' וכמש"כ במרדכי סו"פ כ"ה ובתשובת מיימון השייכים להלכות מאכלות אסורות סימן ח' על שמו מ"מ אנן לדידן שפיר י"ל דמעמיד לא בטיל וכדעת הרמב"ם ואף אם נסבור כסברת ר"ת דצלול אסור ולק"מ מהא דלא מוקים הגמ' לדברי שמואל דמיירי אפילו קודם חזרה דאי משום קיבה עצמה היה בטיל בס' דכבר כתב הר"ן בפ"ב דעבודת כוכבים בשם הראב"ד דאיסורי מאכלות של עובדי כוכבים שאסרו מחמת תערובת איסור לא הלכו בו אחר הטעם משוס לא פלוג ואפילו אם אינו מעמיד ג"כ לא בטיל בס' ובחידושי על יו"ד בסי' זה בארתי בעז"ה דיש ג' שיטות בדין מעמיד וזה לשוני שם בקיצור דע כי בדין מעמיד יש ג' שיטות שיטת ר"ת ז"ל דמעמיד בטיל בס' כשאר תערובת וכמו דתנן בסו"פ כ"ה דהמעמיד בעור הקיבה. אם יש בנ"ט ה"ז אסורה ואין חילוק כלל בין אם הוא מעמיד בדבר שהיה היתר מתחילה ונעשה איסור ע"י ההעמדה וכמו דמעמיד בעור קיבה כשרה או אפילו אם מעמיד בעור קיבת נבלה דכבר היה אסור קודם העמדה ג"כ בטיל בס' והא דאסרו גבינות של עובד כוכבים ולא אזלינן בתר טעמא והוה לן למימר דלטעמיה קפילא צ"ל דס"ל כשיטת הראב"ד הנ"ל דבדבר של עובד כוכבים אף בליכא טעמא אסור וזהו שהקשו התוספות שם במשנה דף קט"ז בד"ה המעמיד דלמה הוצרכו לומר דאסרו גבינות דעובד כוכבים משום דמעמידין בעור קיבת נבלה דמאי איריא נבלה אפילו כשרה נמי ותירצו דמשום בשר וחלב לא היו אוסרין מספק משום דליכא אלא איסורא דרבנן דדרך בישול אסרה התורה והא דבגמרא שם עמוד ב' אמרינן אין מעמידין בעור קיבת נבלה ולא קאמר דאפילו בכשרה אסור דהא לר"ת אין נ"מ לענין ביטול בין נבלה לכשרה צ"ל כמו שתי' המהרש"א ז"ל דאגב דסיפא נקטה ועוד י"ל דבנבלה אפילו ביש ס' כנגד עור הקיבה מ"מ אסור לכתחילה להעמיד משום דאין מבטלין איסור לכתחילה אבל בבב"ח אי ליכא נתינת טעם לא נעשה בב"ח ולא שייך בזה מבטל איסור לכתחילה ועוד דהא בב"ח דרבנן הוא דהא אינו דרך בישול ובאישור דרבנן היכא דמקלי קלי איסורא משמע בביצה דף ד' דמבטלין ומיהו יש להסתפק אי מקרי הכא מקלי קלי איסורא ועוד דאין לדמות איסורים דרבנן להדדי אבל טפי נכון לומר כמו שכתב המהרש"א ז"ל. שיטה הב' שיטת הר"י הלוי מיגש והרמב"ם ז"ל דהמעמיד בעור קיבת נבלה לא בטיל אפילו באלף משום מעמיד אבל בעור קיבה כשרה דאינו אסורה רק מצד בב"ח לא שייך מעמיד דהא כל זמן דליכא טעם בב"ח לא נאסר כלל וכל אחד בפני עצמו הוא היתר והלכך כשיש ס' מותר דהא מעמיד בהיתר וזהו דתנן המעמיד בעור קיבה כשרה אם יש בנו"ט ה"ז אסורה וע"פ דעתם ז"ל נסתלק קושית התוספות דמשו"ה הוצרכו לאסור גבינות העובדי כוכבים משום נבלה דנ"מ דלא בטיל בס' אבל מצד בב"ח הי' בטיל בס' ולא ס"ל כסברת הראב"ד ז"ל הנ"ל וגם א"ש מה דאמר והלכתא דאין מעמידין בעור קיבת נבלה ולא קאמר דאפי' בכשרה דנ"מ דאפי' איכא ס' וגם עבר והעמיד דבנבלה אסור מצד מעמיד אבל בהעמיד בכשרה מותר בדיעבד אם איכא ס' ונסתלק קושיית מהרש"א ז"ל. ושיטה שלישית יש בזה לר"ש בן אברהם במרדכי שם וס"ל דאף דמעמיד בכשירה לא בטיל אפי' באלף מדין מעמיד והא דתני אם יש בנו"ט מיירי היכא דיש גורם אחר של היתר דמותר מצד זה וזה גורם ואז מהני ס' כיון דמצד מעמיד ליכא והא דהוצרכו לאסור גבינות דעובד כוכבים מצד נבלה צ"ל דיתרץ כמו שתי' התוס' הנ"ל והא דאמר בגמ' דאין מעמידין בעור קיבת נבלה צ"ל כתי' המהרש"א ז"ל הנ"ל. והנה מד' הטור בס"ס זה נראה להדיא דפוסק כר"ת דהרי כ' דאם העמיד גבינות בקיבה שעמדה יום אחד בעורה שנאסרה מתחילה משוס בו"ח אם יש בהם בנו"ט אסורות לרש"י אפילו בקרוש ולר"ת בצלול דווקא ונראה שהוציא כן מד' אביו הרא"ש ז"ל שהעתיק לד' רש"י שם במשנה לענין עור הקיבה שנמלח בקיבתה וכתב דאם העמיד בה גבינות אסורות בנו"ט הרי בהדיא דס"ל כר"ת וכן מרש"י שם גופא מוכח דס"ל כר"ת מדה צרך לאסור שם במשהו מצד מין במינו ולא אסר ליה מצד מעמיד וכ"כ הדגמ"ר שם בסי' זה ואף שיש לדחות דדוקא בבו"ח דרבנן כתבו כן אבל ניכרין דברי אמת דלא ס"ל כלל דין מעמיד דיאסור במשהו מדלא הזכירו רש"י והרא"ש כלל לדין מעמיד בעור קיבת נבלה כנ"ל בדעת הרא"ש והטור ומיהו אנן קיי"ל להלכה דמעמיד אוסר במשהו וכמו שכתב המחבר והרמ"א בסעיף י"א. ע"כ הגה"ה מהרב הג' מוה' שלמה הכהן נ"י מ"ן דפ"ק ווילנא:

יא

(שם) ואם היתה הקיבה צלול וכו' ונקרשה כו'. ויש מקילין בזה והכי מוכח לכאורה מד' תו' הנ"ל דמאי קשי' להו לוקמי כולה ק"ח והא דלא אמר משום קיבה עצמה משום דעיקר העמדה הוא בקרוש דדילמא ס"ל להגמ' דחיישי' שמא היה צלול תחלה א"ו דס"ל להתו' כדעת היש מקילין ומיהו מתי' התו' מוכח איפכא כדעת האוסרים דהא כבר כתבתי בס"ק הקודם להקשות דמאי מתרצים דאין העובדי כוכבים מבררים מ"מ כיון דאין הצלול מעמיד דבטל א"ו דס"ל כדעת האוסרים א"כ מתרצים שפיר כיון דמתחלה אינם בוררין הצלול ואח"כ נקרש הצלול ואז ראוי להעמיד בו והוי שפיר דבר המעמיד וק"ל:

יב

(סעיף י"א בהג"ה) הוי זוז"ג ומותר. עיין ש"ך ס"ק ל"ו מפקפק באם שיש בכל אחד כדי להעמיד והפ"ח ס"ק ל"א ר"ל ממתני' דשאור של חולין ותרומה שנפל לתוך העיסה דאיפסקא הילכתא בפ' כל הצלמים דכשיש באיסור לבדו כדי לחמץ אסור ע"ש דבריו באורך ואין זה מוכרח בשלמא התם תלי' הדבר בטעמו ובחימוץ ולא בחשיבות א"כ כיון שיש באיסור לבדו כדי לחמץ שוב ההיתר אינו מעלה ואינו מוריד משא"כ בדבר המעמיד דתלי' בחשיבות י"ל כיון דאיכא בהדי דבר המותר שוב לית לי' חשיבות דבר המעמיד ובטיל: