א
דין אם נמצאו בני מעיים יתרים. ובו ה' סעיפים:
בהמה שנמצאו בה שתי מעים טריפה כגון שיש לה מעי יתר מתחלתו ועד סופו עד שנמצאו שני מעיים זה בצד זה מתחלה ועד סוף במעי העוף או שהיה המעי יוצא כענף מן הבד והרי הוא מובדל בין בעוף בין בבהמה אבל אם חזר ונתערב עם המעי ונעשה אחד משני ראשיו והרי שניהם מובדלים באמצע הרי זה מותרת ואין כאן יתר וי"א שכשיוצא מהדקין מעי קטן כענף היוצא מן הבד אם בראש הקיבה מקום שהדקין יוצאין משם יש שלם כרוחב אצבע קודם שיתחיל זה המעי ליפרד וגם למטה לאחר שנתחבר עם שאר הדקין יש כרוחב אצבע שלם כשירה ואם לאו שאין כאצבע שלם למעלה ולמטה טריפ' (וכן עיקר) (ב"י בשם הרשב"א ור"ן):
ב
במה דברים אמורים בבהמה אבל בעוף כיוצא בזה כשר (ואפילו כמה ענפים יוצאים ממנו כשר) (רבינו ירוחם):
ג
מעי היוצא מבית הכוסות (פירוש סוף הכרס עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס והוא האצטומכא. ולפי שמעכל המאכל נקרא המסס מענין כמסוס נוסס) להמסס [כשירה והיוצא מבית הכוסות לכרס] טריפה:
ד
אי אית לה תרי סניא דיבי טריפה ואי שפכי להדדי כשירה:
ה
הדרא דכנתא שיוצא מאמצעיתו יתרת שתלוי בדקין כמו מעי קטן כאורך אצבע כשרה: הגה וכל זה דהיתרת סתום בראשו ואין הרעי יוצא ממנו אבל אם הוא פתוח בראשו טריפה דהרעי נופל לגוף (כך משמע ממרדכי ס"פ אלו טריפות וכ"ה בראב"ן סימן כ"א ובהג"ה שבסוף או"ה כלל נ"ה דין ו' והוא פשוט) ועוד דהוא נקיבת הדקין:
באר היטב יורה דעה
מ״ז
א
יוצא. וכ' הש"ך ודוקא שיוצאים מן הקיבה או מן הקורקבן וניכר שהוא מעי יתר שדומה לשני מעיים יוצאין אבל יוצא מן הדקין כשר דכיון דמן הקיבה אינו יוצא רק מעי א' א"כ דק היוצא מן הדקין לא חשיב יתר עכ"ל (ומסיק הש"ך בסעיף זה ומ"מ במקום שאין ה"מ יש לאסור בדק היוצא מן הדקין):
ב
בבהמה. וכ' הש"ך אע"ג דבסעיף ב' מכשיר בעוף אם יצא ממנו כמה ענפים התם מיירי שחוזרים ומתערבים אל הדקין משא"כ הכא שהוא מובדל:
ג
אצבע. וכ' הש"ך בשם הרוקח דה"ה ב' בית הכוסות או ב' קיבות היוצאים במקום א' והדרי ערבי ברוחב אצבע כשירה:
ד
עיקר. ובש"ך הניח דין זה בצ"ע (ופר"ח כ' למעשה צריך ג' תנאים. א' שקודם שמתחילין להתפצל יהיה ברוחב המעי כרוחב אצבע. ב' שאין באורך הענף היוצא יותר מכאצבע. ג' שחוזר ומתערב למטה סמוך לבית הרעי כרוחב אצבע ואם חסרה א' מג' תנאים טריפה וכך פי' הרשב"א בת"ה):
ה
בעוף. וכ' הט"ז דבעוף בכל גווני כשר אבל הש"ך פוסק דוקא שחוזרים ומתערבים כדלעיל ס"ק ב' (ועיין פר"ח ועיין מ"ש בס"ק ג' תרנגולת שיש לה ב' נקבים מאחוריה שבהם היתה מוציאה הריעי אם בדקו אותה וראו שהמעי שבו יוצא הריעי היה א' לבד אלא שפי אותה המעי היתה מתפשט לב' מקומות ומ"מ היה נקב א' בגוף התרנגולת וכל המעי היה א' כשירה לפי שאין לו יתרון (הר"ש הלוי סי' כ"ה. וכנה"ג דף קס"ו):
ו
דיבי. פרש"י שהוא כרס הפנימי ועשוי ככיס וסתום בראשו ולשון סניא דיבי שהוא מקום כחוש שאפי' הזאבים שונאים למיכל מיניה. וכ' מהרש"ל דלפי דעתו אין זה בית הכוסות דשם פירש"י עשוי ככובע:
ז
אצבע. וה"ה יותר והנה כל הפוסקים הקשו דברי הש"ע אהדדי דהא בסעיף א' פסק דאפילו כענף היוצא מן הבד טריפה ותירץ הש"ך דבס"ב מיירי דוקא בשני מעיים יוצאים כא' אבל הכא הרי אינו יוצא רק מעי א' אך שאח"כ רחוק מן הקיבה יוצא מעי קטן מן אותו מעי הלכך (הוי ליה דק היוצא מן הדקין) וכשר. וכ' עוד ומ"מ במקום שאין הפסד מרובה יש לאסור בדק היוצא מן הדקין (וכל זה מיירי במעי שיש בו רעי אבל אם אין בו רעי אע"פ שהוא חלול אינו יתר אלא הוא וריד הנמשך מן הכבד ולפעמים מסתבך במעיים ונראה כמעי יתר. פר"ח):
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ז
א
מהא דהעיד נתן בר שילא ריש טבחייא וכו' חולין דף נ"ח:
ב
לשון רמב"ם בפ"ז מה"ש מפלוגתא דרב אמי ורב אסי שם ולחומרא וכדעת הרי"ף רבו:
ג
כן פי' הרא"ש בפסקיו שם לפי גירסת הלכות גדולות (וטור ורשב"א ורבינו ירוחם נט"ו אות י' ואו"ה כלל נ"ה בשם א"ז):
ד
שם ברייתא וכפירש"י שם וכתב עוד שי"מ שכל עוף דרכו כן וכן משמע לשון הרמב"ם לעיל:
ה
מההוא עובדא שם וכרב הונא מר בר חייא:
ו
מההוא עובדא שם וכרב אושעיא:
ז
עובדא דרבינא שם
(°) פי' ששונאין אותו הזאבין ולא יוכלו למיכל מיניה:
ח
טור בשם תשובת הרא"ש ובשם ראב"ן והוא ג"כ במרדכי וכ"פ האגודה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ז
א
בהמה כו' עד ואין כאן יתר. כל זה לשון הרמב"ם ומפרש מ"ש בד"א כו' אבל כו' בזה אין חילוק בין עוף לבהמה דאין חילוק אלא ביוצאין מב' מקומות וגורס כגי' הר"ש קיירא שכ' הרא"ש בשלמא למ"ד דלא הדרי כו' אלא כו' מאי כלין למטה ול"ג עד כאצבע אלא כאצבע וח"פ למ"ד דלא הדרי וערבי שיוצאין ממקום א' ומתפרדין כאצבעות מן היד שלמעלה מתערבין ולמ"ד הדרי וערבי כאצבע מלמטה ששם יתערב כמו אצבעות מן היד וה"ק שיוצאין ממקום א' וגם צריך שיתערבו למטה וז"ש אבל כו' וכלין כאצבע ופסק כמ"ד דהדרי וערבי לחומרא וע' לח"מ:
ב
וי"א כו' בד"א בבהמה כו'. כל זה דעת הטור ופליג בתרתי וכגי' הנ"ל אלא שגורס עד כאצבע וקאי אשיעור ששיעור עירובן צריך כאצבע למ"ד דלא הדרי למעלה ולמ"ד דהדרי למטה ופסק כדברי שניהם לחומרא ומפרש בעוף כשר קאי אכולה וכלשון ראשון שברש"י וכן פ' הרשב"א כלשון זה והר"ן כ' בשם בה"ג הגי' להיפך בשלמא למ"ד דהדרי כו' מאי כלין למעלה ולענין הפלוגתא שלהם ולדינא הכל אחד דלמ"ד הדרי למעלה שיעור אצבע כו' כנ"ל ופ' ג"כ כחומרי שניהם כנ"ל:
ג
בד"א כו'. קאי אי"א כנ"ל:
ד
ואפילו כו'. כלשון ראשון שברש"י כנ"ל דס"ל ב' או יותר:
ה
הדרא כו'. שהראב"ן מפרש בד"א שיוצאין כו' שיוצאין ב' מעים מן המעי הגדול יוצאין עוד ב' ואמרינן יתר כנטול והוי נקיבת הדקין מקום נטילתן וראיה לפי' זה דקאמר וכנגדן בעוף וכ"ה בעוף באמת ומדקאמר ב' בני מעים משמע דא' היוצא מן המעים לאו יתר הוא שכן דרכו.
ו
וכ"ז כו' אבל כו'. שלכן ב' ב"מ טריפה לפי':
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ז:א׳
א
א) [סעיף א'] בהמה שנמצאו בה ב' מעיים טרפה כגון שיש לה מעי יתר מתחלתו ועד סופו וכו' הנה בדין זה רבו הפירושים ויש לחוש לכולהו פירושי וע"כ להכשיר היתר בדקין צריך ג' תנאים. א' שקודם שמתחילים להפצל שיהא ברוחב המעי כרוחב אצבע. ב' שאין באורך הענף היוצא יתר מכאצבע. ג' שחוזר ומתערב למטה סמוך לבית הרעי כרוחב אצבע ואם חסרה א' מג' תנאים אלו טרפה. פר"ח או' ג' לה"פ או' ד' בל"י או' ד' שפ"ד סוף או' א' והיינו בהפסד מועט אבל בהפ"מ יש להקל אם אסר חצאי הב' דהיינו שאפי' הענף היוצא יש בו יותר מכאצבע ואפי' כמה אצבעות כל שיש למעלה רוחב אצבע ולמטה רוחב אצבע מחוברים יחד יש להכשיר והוא כי"א שכתב בש"ע. בל"י או' א' תב"ש או' ג' שה"מ או' ד' מחב"ר או' ב' ענ"ה סו' כ"ו או' א' תו"ז סי' מ"ז או' א' זב"צ או' א' ומ"ש השפ"ד שם בשם התב"ש דבהפ"מ צריך אורך הפיצול כרוחב אצבע כתב עליו הענ"ה שם דאינו כן יעו"ש. וכ"ה דעת המחב"ר והתו"ז שם דלא כהשפ"ד. והגם שמקצת האחרונים הביאו דברי השפ"ד הנז' מפני שלא ראו דברי הפו' הנז' ועוד כיון שכ"ה דעת הש"ע ומור"ם ז"ל בהגה ראוי לפסוק כן בהפ"מ וכדעת הפו' הנז'.
מ״ז:ב׳
א
ב) כל היכא שלמעלה ולמטה הוא מעי א' אף שבאמצע הוא מתפצל הרבה יש להכשיר אף שלא יהיה הפ"מ. מחב"ר או' ג' ענ"ה שם. והיינו כגון שהם מחוברים הרבה למעלה ולמטה שלא נתפצלו. זב"צ או' ב'.
מ״ז:ג׳
א
ג) שם. או שהיה המעי יוצא כענף מן הבד וכו' פי' פארות האילן הגסין יקראו בדין והקטנים היוצאים מהם ענפים ואיברי האדם או הבהמה נקראו בדים לפי שהם כבדין לאילן. זב"ת או' א' בשם הרד"ק.
מ״ז:ד׳
א
ד) שם. בין בעוף בין בבהמה וכו' ואע"ג דבסעי' ב' מכשיר בעוף אם יצא ממנו כמה ענפים התם איירי שחוזרים ומתערבים אל הדקין משא"כ הכא שהוא מובדל. ש"ך סק"ב. לה"פ או' ב' בל"י או' ב' ועיין לקמן או' ז'.
מ״ז:ה׳
א
ה) שם. אבל אם חזר ונתערב עם המעי וכו' פי' אפי' בכל דהו ולדעת י"א כרוחב אצבע ולפי שיש כמה פירושים בדברי הגמ' כמ"ש בב"י ע"כ דעת האחרונים להחמיר כמ"ש או' א'.
מ״ז:ו׳
א
ו) שם. וגם למטה וכו' יש כרוחב אצבע שלם כשרה. וה"ה ב' בית הכוסות או ב' קיבות היוצאים במקום א' והדרי ערבי כרוחב אצבע כשרה. רוקח סי' שפ"ה. ש"ך סק"ג. כנה"ג הגה"ט או' ב' פר"ח סוף או' ב' לה"פ או' ג' בל"י או' ג' שפ"ד או' ג' זב"ת או' ד' חכ"א כלל י"ט או' ך' ענ"ה שם או' ג' זב"צ או' ג' ולפי מ"ש לעיל או' א' דדעת האחרונים להחמיר ואין להכשיר כדעת י"א אלו אלא בהפ"מ ה"ה לכאן.
מ״ז:ז׳
א
ז) [סעיף ב'] בד"א בבהמה אבל בעוף כיוצא בזה כשר. הט"ז סק"ב כתב דזה חולק על דיעה ראשונה בסעי' א' ובעוף כשר בכל גוונא והש"ך סק"ב כתב דהכא אינו חולק על סעי' א' אלא דהכא מיירי דחוזרין ומתערבין עם הדקין כמ"ש לעיל או' ד' ולענין הלכה כתב הב"ח דנקטינן להחמיר ולא מכשרינן בעוף אלא ביוצא ממנו כענף מן הבד וחוזר ומתערב ומיהו א"צ שישאר למעלה ולמטה שלם כרוחב אצבע אלא אפי' משהו כשר אבל כשלא חזר ונתערב כל עיקר א"נ כשני מעיים מתחלה ועד סוף טרפה. כנה"ג בהגב"י סוף או' ט"ז. פר"ח או' א' לה"פ או' ו' בל"י או' ה' מחב"ר סוף או' ד' וכתב ודלא כהתב"ש. תו"ז סי' מ"ז או' ו' זב"צ או' ה'.
מ״ז:ח׳
א
ח) [סעיף ג'] מעי היוצא מבית הכוסות להמסס כשרה. והטעם דכל הני חיותא ברייתא הכי אית להו. גמ' חולין נ"ח ע"ב. ב"י. לבוש. פרישה או' ג' ט"ז סק"ג. לה"פ או' ז' בל"י או' ו' זב"ת או' ט' ועיין לעיל סי' מ"ו או' מ"ב ואו' מ"ג.
מ״ז:ט׳
א
ט) [סעיף ד'] אי אית ליה תרי סניא דיבי וכו' והוא עשוי ככוס וסתום בראשו ולשון סניא דיבי לפי שהוא מקום כחוש ומאוס אפי' לזאבים. רש"י חולין ן' ע"ב. לבוש. ט"ז סק"ד. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ה' זב"ת או' י"א.
מ״ז:י׳
א
י) שם. אי אית לה תרי סניא דיבי טרפה. לא שנא אם היתה השנית אצל הראשונה במקום הנהוג או היתה בהדרא דכנתא שאצלה וא"כ אם יצא המעי מאמצע הדרא דכנתא והיתה כצורת הסניא דיבי האחד ארוך ומלא פרש כמוהו והיה רחב למטה יותר מלמעלה כמו הסנוא דיבו הוי יתורה וטרפה אך אם היתה כמו מעי ריקנית וצרה אעפ"י שהיתה ארוכה יש להכשיר. מבי"ט ח"ג סי' קנ"ט. כנה"ג בהגה"ט או' ח' פר"ח שם. לה"פ או' ח' בל"י או' ז' כריתי או' ו' מש"ז או' ד' זב"ת או' יו"ד זב"ש או' ד' ענ"ה סי' כ"ו או' ח' זב"צ או' ו'.
מ״ז:י״א
א
יא) סניא דיבי פעמים מלאים רעי שנתקשה ופעמים נסתם מהרעי מחציין וקצה המעי התחתון ישאר ריקם בלי רעי והכשרנו ולא דננו אותו כדין המעיים שנסתמו לגמרי שקש או קיסם אינו עובר והחילוק מבואר. שו"ת זר"א חי"ד סי' י"ח או' יו"ד. והחילוק פשוט משום דבמעי אם לא עובר המאכל סופו לינקב המעיים אבל בסניא דיבי אף אם לא עבר המאכל אינו מזיק משום דבלא"ה פיו סתום והמאכל יוצא ממקום שנכנס. זב"צ או' ז'.
מ״ז:י״ב
א
יב) פעמים נשתנה מראית הקרום של סניא דיבי ונתעבה ויש הוראה שלקתה יש למעכה ולהטותה מצד אל צד ואם יבקע העור אגלאו בהתתיה ויש להטריף. זר"א שם או' י"א. זב"צ או' ח'.
מ״ז:י״ג
א
יג) דע שבכל העופות יש תרתי סניא דיבי משני צדדי המעי זה כנגד זה ושניהם שפכי אל המעי שביניהם והיינו רביתייהו. מחב"ר או' ה' בשם מהר"ר גואל. זר"א או' קע"א. פחד יצחק או' יו"ד. זב"ש או' ז' ענ"ה שם או' ט' תו"ז סי' מ"ז או' ז' זב"צ או' ט'.
מ״ז:י״ד
א
יד) עוף א' שלא יש לו כ"א חד סניא דיבי טרפה. מחב"ר או' ו' בשם מהר"ש אלחנן. אמנם הזר"א שם כתב דאם אין לו אלא א' אין להטריף. וכ"כ בח"ב בסוף הספר בהשמטות או' ב' וכ"כ פחד יצחק שם דף מ"א ע"א שכן הסכימו כמה רבנים להכשיר. וכ"כ עיקרי הד"ט בה' טרפות סי' ה' או' כ"א. זב"ש שם. תו"ז שם סוף או' ח' זב"צ או' יו"ד.
מ״ז:ט״ו
א
טו) מעשה בא לפנינו בעוף א' שמצינו סניא דיבי נפרד בפ"ע מהדרא דכנתא ומלא פרש ועייננו בתרי סניא דיבי המצויין באותו עוף שדרכן להיות שוין באריכות והיה הא' ארוך מחבירו הרבה כשיעור אותו שנמצא כרוך ונפרד ועומד בפני עצמו והגם שהיו כולם שלמים אולי שמחמת חולי נפסקה חתיכה מליאה רעי והבריא ונסתם מקום ההפסקה ומ"מ העוף טרפה. זר"א חי"ד סי' י"א או' ז' זב"צ או' י"א.
מ״ז:ט״ז
א
טז) [סעיף ה'] הדרא דכנתא שיוצא מאמצעיתו יתרת וכו' כאורך אצבע כשרה. בדין זה יש סתירה בדברי מרן ז"ל מסעי' זה לסעי' א' כמ"ש הט"ז סק"ה והש"ך סק"ז והמחב"ר או' ח' והאחרונים האריכו בזה. ולענין דינא כתב המחב"ר או' י"ג לכתחלה אף בארץ הצבי דנהוג כמרן ראוי להחמיר ואין להכשיר אלא א"כ מתערב בסופו ג"כ וכמו שהסכימו האחרונים עכ"ל.
מ״ז:י״ז
א
טוב) מיהו בהפ"מ אם יהיה המעי הזה סתום ואין הרעי יוצא ממנו ויהיה יוצא מאמצע הדקין והוא ארוך כאצבע ונראה ודאי שאינו מעי יתר בהצטרף כל האמור יש להכשיר בהפ"מ או לשמחת יו"ט. ואפשר להקל עוד גם אם הוא ארוך יותר מאצבע והיינו נמי בהפ"מ או לשמחת יו"ט כדאמרן. מחב"ר או' י"ד. ענ"ה שם סוף או' ו' תו"ז שם או' ג' זב"צ או' י"ב.
מ״ז:י״ח
א
חי) מעשה שנמצא יחר במעי היוצא מן הקיבה לאחר שנמשך מעי היוצא מן הקיבה זרת או זרתים והתירוהו ע"פ חכמים ואמרו שכל הבהמות יש שם וריד א' מחובר בכבד ראשו א' והוא מחובר בדקין וכל מעי היוצא מן הקיבה לאחר שנמשך מן הקיבה ופעמים שנשאר כל הוריד בכבד כשחותכים הכבד מן הגוף ונמצא המעי היוצא מן הקיבה חלק שלא ניכר בו כלל אלא נשאר כאלו לא היה מחובר שם כלל ופעמים שאין מצמצמים לחתכו שישאר כל הוריד עם הכבד אלא שנשאר ראש הוריד במעי שהוא מחובר ופעמים שנשאר שם באורך ברוחב ג' אצבעות או יותר ונראה שהוא יתר ואינו כן וזה הוריד פעמים שמקום חיבורו במעי כרוחב אצבע או יותר ונראה ופעמים שהוא דק עד מאד וכל זה העידו שהתירו ג"כ חכמי לוני"ל. ב"י בשם הכלבו. פר"ח או' ו' וכתב וכגון שזה הוריד אין בו רעי. זר"א בתשו' חי"ד סי' י"א וכתב דגם בעופות מצאנו פעמים רבות ורדים יוצאים מן הבשר שהנשים קוראות כבד לבן ודבוקים אל הדקין והכשירו יעו"ש. שה"מ או' ז' זב"ת או' י"ג. זב"צ או' י"ג. ועיין לעיל סי' מ"ו או' ג'.
מ״ז:י״ט
א
יט) אווז שנמצא כמו מעי יתר בדקין אם היא שמינה בענין שהשומן מכסה כל הב"מ הדקין כדרך להיות באווז פטומה יש להכשיר דאף אי אמרינן כל היתר כנטול דמי והוי כניקב שם מ"מ כיון שהשומן מכסה את היתרת כ"ע מודים דיש להתיר בכל גוונא גם אם השומן הזה בא ע"י פיטום יש להכשיר. שבו"י ח"ג סי' ס"ד. יא"פ זב"צ או' י"ד ועי"ש מה שהאריך בהתר זה.
מ״ז:כ׳
א
ך) תרנגולת שהיו לה שני נקבים מאחוריה שבהם היתה מוציאה הרעי אם פתחו התרנגולת אח"ש וראו שהמעי שבו מוציאה היה א' לבד אלא שפי המעי היה רחב ומטיל רעי לשני הנקבים שהם בגוף העוף יש להכשיר משום דבמעי החלחולת לא יש שינוי מראשו לסופו והשני נקבים הם בגיף התרנגולת אבל אם במעי עצמו היה יוצא בד קטן וממנו היה יוצא הרעי למקום אחר טרפה. הר"ש הלוי ליו"ד סי' כ"ה. כנה"ג בהגב"י או' כ"א. פר"ח או' ד' לה"פ או' ו' בל"י או' ה' שפ"ד או' ח' שה"מ או' ה' זב"ת או' ח' זב"ש או' ג' ענ"ה שם או' ב' תו"ז סי' מ"ה או' כ"ז וסי' מ"ז או' ט' והגם דהרב אהל יוסף סי' ז' לא ס"ל הכי כבר דחה דבריו מכתס לדוד יו"ד סי' ג' והב"ד המחב"ר בקו"א סי' מ"א או' ב' ובסי' זה או' א' זב"צ או' ט"ו.
מ״ז:כ״א
א
כא) קיבה שיצא ממנה ג' ענפים כאורך חצי אצבע כעין חתיכת מעיים והיה סתום בסופם אך הבשר היה מעין בשר הקיבה בלי שנוי כלל יש להכשיר שכן רגילות להמצא בבהמות שמינות כי השומן דוחה עצמו לפנים ומפני כך נמשכו הענפים. חוט השני סי' ה' לה"פ בסי' מ"ח או' ב' בל"י בסי' זה או' א' זר"א או' קע"ו. שה"מ או' ז' זב"ש או' ו. תו"ז סי' מ"ז או' ד' בי"צ בעמ"ז או' י"ח וכתב דבזה צריך דקדוק גדול אם באותו מקום רגיל להמצא כך וע"י בקיאים ובצירוף מורה גדול ואם לא טרפה. וצריך לפתוח ג"כ הענף היתר הנז' דברוב פעמים ימצא בו מחט או קוץ או ברזל ובלשונינו קורין אותו דד. זב"צ או' ט"ז. ועיין לעיל סי מ"ו או' פ"ד.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ז
א
והרי שניהם מובדלים עיין פלתי מ"ש בזה בדברי פר"ח בישוב הגון
ב
וכן עיקר וא"כ גם הך בד"א בבהמה אבל בעוף ג"כ עיקר
ג
בד"א אע"ג דבריש סעיף א' כתב והרי הוא מובדל בין בבהמה וכן בעוף כ' הש"ך לתרץ דבס"א איירי דאינו חוזרים ומתערבי' ובס"ב דחוזרים ומתערבים ועיין פלתי דהוכחתי דליתא ע"ש והט"ז תי' דהך דס"ב קאי לדיעה בתריתא בס"א ולכאורה תמוה מה ענין הך פלוגתא להך פלוגתא אבל עיין פלתי שכתבתי דתלי זה בזה
ד
אבל בעוף הב"ח רצה להחמיר אם תיכף מובדל בלי חבור כלל ועי' פלתי שאין דבריו מוכרחים
ה
להמסס כשר דכל חיותא ברייתא הכי אית לי' אבל היוצא מבה"כ לכרס טריפה דלאו אי' ליה ואין אומרים בטריפות זו דומה לזו גמ':
ו
תרי סניא דיבי ובכ"מ שימצא סניא דיבי אפי' בהדר' דכנתא אם לו תואר סניא דיבי הרי זה כיותרת וטרפה:
ז
כמו מעי קטן ורש"ל חולק דהיינו הך דבס"א והש"ך תי' דק מדקים לא שמענו דאוסר ועיין פלתי שעשיתי לו סמוכים באריכות
ח
כאורך אצבע אחרונים כתבו ע"ז ה"ה יותר ואני כתבתי בפלתי דיש להחמיר דוקא אצבע ולא יותר:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ז
א
בהמה שנמצא וכו' אמרינן בדף נ"ח ע"ב שני מעים היוצאים מן הבהמה כאחד שהיא טריפה וכנגדן בעוף כשר בד"א שיוצאין בשני מקומות אבל יוצאין במקום א' וכלין עד כאצבע כשירה ופירש"י כנגדן בעוף דעוף זמנין דהוי הכי ואע"ג דלא משתכח לי' הכי קים להו. ויש מפרשין דכל עוף דרכו כן וכו' עכ"ל. והביא רשב"א ב' אלו פירושים וכתב דנ"מ אם נמצא יתר מעים בעוף אי כשר או טריפה והסכים הוא לפי' ראשון של רש"י דכשר דקים לי' לחז"ל דכך הוא. אבל הרמב"ם דכתב והרי הוא מובדל בין בבהמה ובין בעוף דטריפה ש"מ דס"ל כפי' השני דרש"י וזהו פשוט. #א) והנה הש"ע בסעיף א' העתיק לשון הרמב"ם כמ"ש ואלו בסעיף ב' כתב דבעוף כשרה היינו לשון ראשון דרש"י וכרשב"א והדברים סותרים. #ב) והרב הש"ך בס"ק ב' תי' דהא דמכשי' הש"ע בס"ב היינו שחוזרים ומתערבי' והא דאוסר בס"א היינו דנשארים מובדלי' ולא מתערבים ולא הבנתי דבריו דממ"נ אם אתה מפרש כפי' ראשון מרש"י וא"כ הא בגמ' אמרו וכנגדן בעוף כשר בד"א שיוצאין בשני מקומות הרי אפי' שני מקומות בעוף כשר ובחוזרים ומתערבים הא לדיעה ראשונה אף בבהמה כשר ומה רבותא דעוף ואי אינה חוזרים ומתערבים ומ"מ בעוף כשר הא זה דלא כש"ך שביקש לומר דבזה אף הרמב"ם מודה והב"ח ביקש לצדד דהגמ' מיירי דהמה מובדלים באופן שאינם כלים כאצבע אבל מ"מ אינם נפרדים כ"כ והדבר דחוק בעצמו א"צ לפלפל עליו ואם אתה מפרש כפי' השני מנלן לחלק כלל בין עוף לבהמה והרב הט"ז בס"ק ב' משמע דשני דיעות בש"ע הם לשונות של רש"י הדיעה ראשונה ברמב"ם מעתיק לשון שני של רש"י ובדיעה שנים הוא הדעת החולקים שהביא אח"כ דיעה שני' לשון ראשון של רש"י והדבר צריך תלמוד מה ענין הך ב' פירושים של רש"י בכנגדן בעוף על שתלאן הש"ע זה בזה: ולכן נראה דודאי רש"י פי' על וכנגדן בעוף שני פירושים ומי יכריע להקל בלי ראי' בספק אסור של תורה אמנם יש להבין דקאמר בד"א שיוצאין בשני מקומות אבל במקום אחד וכלין עד אצבע כשירה ופי' החולקים על הרי"ף דפי' וכלין עד כאצבע דתחילתן צריך להיות מחוברים ברוחב אצבע ואח"כ יתפצלו קשה אדמחלק בין שני מקומות למקום אחד לפלוג בדידי' אפי' במקום אחד אם מחוברים כאצבע ואח"ג מתפצלים כשר ואם אין מתחברים כאצבע טריפה ויהי' כ"ש כשאינן מחוברים כלל דטריפה. וצ"ל כפי' הראשון ברש"י דבעוף כשר וא"כ אלו הוי קתני באינם מחוברים כאצבע טריפה ה"א בזו דעוף כשר אבל ביוצאין בב' מקומות אף בעוף טריפה קמ"ל אפי' בב' מקומות דוקא בהמה טריפה הא כנגדו בעוף כשר. וא"כ לשון ראשון ברש"י מוכרח אבל לפי' הרי"ף היא היא היינו ב' מקומות היינו מקום אחד דהכל תלוי אם יוצאי' מהשרש א' כאצבע והיינו שני מקומות דלא יוצאין משרש א' כאצבע וא"כ אין כלל הכרח לפי' ראשון של רש"י. וא"כ צדקו דברי הש"ע דבדינו של רמב"ם דהוא כפי' הרי"ף א"כ אין הוכח' לאיזה פי' של רש"י ולכך פסק להחמיר דאף בעוף טריפה אבל לי"א דצריך להיות מחובר כאצבע מוכח כפי' ראשון של רש"י קשה קושי' הנ"ל לפלוג וליתני בדידי' וצ"ל עוף אצטריך לי' וא"כ מוכרח דינו של רש"י דעוף כשר ופסק כן ודוק לכך כ' בד"א בבהמה וכו'. #ג) וא"ש ודברי הט"ז נכונים:
ב
והרי שניהם מובדלים באמצע יפה פי' הפר"ח לשיטה זו דברי הגמ' בשלמא למ"ד דהדרי ערבי היינו כלים עד כאצבע פי' שחוזרים ונעשים המעים כאצבע כאחד אבל למ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי מה עד כאצבע ומשני כאצבע ולמעלה פי' כמו אצבע שמתפצל מהיד ואינו חוזר מתערב להיות שני אצבעות כאחד כן פיצול בבני מעים וכתב דלא כר"ן דדחק ובאמת עיקר דוחק הר"ן כי נמשך אחר רוב גי' שנאמר בהן אצבע למטה אבל באמת אף לגי' מלמטה ישר דברי פר"ח דאין פירוש מלמטה סוף פצולים סמוך לבית הרעי רק מטה קרוי' מקום פצולים לגבי השרש שלהם מקום אשר באים ומתפצלים זהו נקרא למטה בשרשן וסימן לדבר לעיל סי' ל"ט ס"ו מיהו אם הורדא נדבקת למטה בשרש שלה וכו' הרי מקום השרש נקרא למטה וכן בזה פצולים המעי' מקום יציאתן משרש נקרא למטה וא"ש דברי הגמ' כפי' הפר"ח:
ג
בד"א בבהמה כבר כתבתי דלפי מ"ש הרמ"א וכן עיקר על וי"א גם דין זה עיקר לחלק בין עוף לבהמה והב"ח רוצה להחמיר אם הם נפרדים מתחלתו דטריפה ולא ידעתי מאין החכם מצא פשר דבר דאם כפי' שני מרש"י בכ"מ טריפה מ"ש עוף ומ"ש בהמה ואי כפי' ראשון מרש"י הא על הך וכנגדן בעוף כשרה דקתני תנא בד"א שיוצאין בשני מקומות וכו' הרי דכנגדן בעוף עלי' דשני מקומות מתני ופשוט:
ד
הדרא דכנתא וכו' באורך אצבע כשר. #ד) היש"ש תמה דהוא נגד ס"א לכל הדיעות דבעי אפילו להדיעה ראשונה בלי מובדל כלל רק הדרי ערבי בתחילתו ובסופו ע"ש ותי' הש"ך בס"ק ז' דבס"א איירי דיוצא שנים מקיבה אבל הכא יוצא רק מעי א' ואח"כ עוד מעי כשר וכו' עכ"ל ודבריו לכאורה תמוהים הא בס"א אמרינן דעד רוחב אצבע הם יחד ואח"כ חוזרים להתפצל וכו' וא"כ הרי יצא מן מעי דכבר עבר אצבע והיה כאחד והרי מובדל מן מעי ולא מן קיבה ומ"מ בעינן הדרא ערבי ובלא"ה פסול. ודוחק לומר דאף דהם בחבור אחד אצבע מ"מ ניכר בסדק וכיוצא בו שהם שני מעיים רק נתחברו מתחלה לאחד והדברים דחוקים למאוד. #ה) ונראה גברא רבה אמר מילתא אין מדיחין אותו דהרא"ש בגי' בה"ג בשלמא למ"ד אע"פ דלא הדר ערבי היינו דקתני עד אצבע אלא למ"ד הדרי ערבי מאי וכלין עד אצבע ומשני אצבע מלמטה ופי' הרא"ש כך דודאי במקום חבורם ויציאתם הי' מחוברי' תחלה כאחד ברוחב אצבע ואח"כ נתפצלה ונפרדו והיו לשנים ופריך הגמ' בשלמא דלא הדרא ערבי היינו דקתני וכלין עד אצבע כדפי' מתחלה מחוברים ברוחב אצבע ואח"כ נפרדו והן לגמרי שני בני מעיים שאינו מחוברים כלל אלא למ"ד והוא דהדרי ערבי מה וכלין עד אצבע הלא צריכין להתחבר יחד ומשני מה כלין כלין למטה פירש דהדרי וערבי כרוחב אצבע סמוך לבית ריעי עכ"ל. #ו) ויש להבין קושי' הגמ' דכיון דמפרשינן כלה עד אצבע אפי' למ"ד דלא הדרי היינו בתחלת שרשן וחבורן היה כאצבע ואח"כ נפרדו כן י"ל דהדרי וערבי ג"כ פירושו דעכ"פ בעינן בתחלת חבורן שיהי' ביחד אצבע וזהו וכלין עד אצבע ומ"מ צריך להיות חוזרים ומתערבי' ובזו אין גבול יהי' באיזה מקום בגוף שיהי' כן ברוחב אצבע או יתר עכ"פ צריך להיותן חוזרין ונעשו לאחדים ותרתי בעינן מתחלת פרידתן צריכים להיות כאחד ברחב אצבע וגם צריך להיות פצולין חוזר ולבוא כאחד ועיין ס"א וא"כ מאי פריך הגמ' וצ"ע לכאור'. #ז) ונראה דזה ידע גמ' דמן מעיים שכיחה להתפצל ענפים ופצולים הרבה והיינו רבות' של בהמה אך כל הפצולים ממעים ולא מקיבה גם כל פצולים אין להם פה בסופן להריק הריע רק סתומים מבלי פה והליחה הבא לתוכו שם היא שבה ללכת בתוך מעים כי סגר עלי' המבוא. וא"כ דברי הגמ' שפיר בשלמא למ"ד דהא הדר ערבי שפיר י"ל דכלין עד כאצבע למעלה בתחלת פרידתן המעי רוחב אצבע. והטעם דאז אין זה יוצא מקיבה רק ממעים וכך אורחיי' בכמה פצולים ואי דכל הפצולים אין להם פה כלל כי אם חוזרים למקום שבאו גם בכאן איירי באופן כך שאינו להם פה ולא הדרי ערבי רק להמעי שב ללכת. ולכך בעינן דיהי' בתחלתו כאצבע ביחד ואח"כ יתפצל וא"כ אין זה יתרת רק אורחי' בכך שהמעי יתפשטו ענפים אלא למ"ד דהדר ערבי א"כ ל"ל דאורחיי' דהא אדרבה שם אינו חוזרים להתערבה ואין להם פה כלל וא"כ דלא מדמינן לי' להא א"כ מאי צריך בתחילתו להיות כאחד כאצבע ואי דצריך להיות ענף מן מעי ולא מקרבה אף ענף מהמעי יחשב כיותרת דלאו אורחיה דכולם אין להם פה וזה יש לו פה ומשני הגמ' דבאמת למעלה אין נ"מ אם הם כאחד או לא דאף אם הוא יוצא מקיבה כשר הואיל למטה מתערב כרוחב אצבע לא כיותרת דנין ליה בשום פנים וא"ש. א"כ יוצא לנו מזה כשהם יוצאים מהמעים ולא מקיבה ואין להם פה כלל כי סתום הוא דכשר וכפסק הרא"ש ואזיל לשיטתו ודו"ק: והנה #ח) עוד י"ל דמחב' בירר דרך לעצמו בהבנת הגמ' לגי' בה"ג בשלמא למ"ד לא הדרי ערבי היינו דקתני וכלין אלא למ"ד הדרי וערבי מה וכלין ומשני כלין למטה והדבר תמו' ונראה דודאי מחבר ס"ל כאשר הנסיון מעיד שנמצא לפעמים מן המעי' יוצא ענף וסעיפים רק אינן גדולים יותר מאצבע כי לכך נתנו חז"ל פה הכל שיעור אצבע כי דרך הענף להיות אצב'. וא"כ קושי' הגמ' שפיר בשלמא למ"ד לא הדרי ערבי רק כשר הואיל וכך הסדר ענף יוצא א"כ צריך להיות רק אצבע וזהו וכלין עד אצב' ואין לו משך יותר כאורחי' הענפים המתפצלים אלא למאן דאמר הדרי וערבי א"כ אין שיורת' מחמת אורחי' דענפים רק הואיל ומתערבים אחד הוא ואם כן מה צורך משך אצבע ומשני באמת פי' כאצבע למטה קודם עירוב לצאת צריך להיות אצבע שיתערבו יחד וא"ש והן דברי הש"ע ואף כי באמת בתחילת דברי הרא"ש משמע אצבע לאו דוקא אבל בסופו כ' ועמדו דברי רבותינו שהכשירו למעי אחד כאצבע היוצא הרי אצבע דוקא ולק"מ דהא דהכשיר למטה היינו דוקא מצומצם כאצבע שהוא דרך הענפים ובס"א איירי שהם גדולים מאצבע וכן ראוי להורות דוקא אצבע דבטל ולא יותר:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ז
א
יוצא כענף. עיין בה"ט ועיין בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן ו' אות ב' מזה. ועיין בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' ל' ובספר פתח הבית סימן י"ג:
ב
תרי סני דיבי. [עיין פמ"ג שהביא בשם כנה"ג שכתב בשם מהר"מ טראני תרי סני דיבי הן בקרובים או רחוקים זה מזה מש"ה הטריף בדק שהיה יוצא מהדרא דכנתא תלוי ועומד והיה לו דמות סניא דיבי בכל צורתו ע"ש. ועיין בספר לבושי שרד אות ס' שתמה על זה דהא הלכה רווחת דיתרת שלא במקום האבר שריא. וסיים ולפי שאין ספר כנה"ג לפני איני אומר לא איסור ולא היתר וצריך להתיישב בדבר. איברא דאין זה רק בהפ"מ אבל באין הפ"מ בלא"ה אסור כיון דהסניא דיבי דבוק בהדקין הרי הוא טריפה להרמב"ן בפירוש כל יתר כנטול דמי ע"ש:
ג
כאורך אצבע. עבה"ט בשם פר"ח ועיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן כ"א שנשאל בנקב שנמצא בבני מעיים סמוך ליציאתו מן הקיבה והוא הולך בשיפוע ונמצא כן בהרבה בהמות. והטבחים אומרים שרוב בהמות כך הם והוא בא מסמפוני הכבד והשיב כיון שנקב זה לעולם בצורה אחת בשיפוע ובמקום אחד סמוך לקיבה יש להקל ולסמוך על האומרים שהוא הווריד ההולך מבני מעיים לכבד ופעולתו שהכבד זורק מרה דרך הווריד הזה לבני מעיים ומשם לקיבה לעכל המזון וגם נזכר וריד זה בכמה חיבורים ואין לחוש דלמא ניתק הוריד הזה בחיי הבהמה וטריפה משום נקיבת המעיים שהרי הריעי יפול משם לחלל הגוף דאדרבה אנו תולין שאחר שחיטה ניתק בשעת נטילת הכבד ועוד דאף אם ודאי ניתק בחיי הבהמה יש מקום להקל ולומר דוריד הזה מעיילינא אית ליה לתוך הבני מעיים להכניס שם טפת מרה אבל מפקינא לית ליה ואין טבעו להוציא ריעי ואמנם אע"פ שאנו מדמין לא נעשה מעשה להתיר היכא שודאי ניתק מחיים אבל היכא שיש לתלות שנעשה לאחר השחיטה בודאי כשר. גם הא פשיטא דאין שום חיוב לבדוק ולחפש אחר נקב זה כלל ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
מ״ז
א
(סימן מ"ז סעיף ב') אבל העוף כו'. לענ"ד דקאי על מ"ש תחלה די"א דבעי' אצבע למעלה ולמטה ואם לאו שאין באצבע שלם למעלה טריפה. היינו דיש חיבור למעלה ולמטה בפחות מאצבע. עלה אמר דבעוף כיוצא בזה. היינו דמחובר למעלה ולמטה בפחות מאצבע כשר. ופסק כן המחבר בדרך הכרעה כיון דדעה א' ס"ל דגם בבהמה סגי בזה במשהו למעלה ולמטה. וגם יש פוסקים דס"ל בעוף הכל כשר. מש"ה יש לסמוך דבעוף כשר במשהו למעלה ולמטה. והוי כמו ס"ס רבוואת':
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ז:א׳
א
כענף מן הבד. דוקא שיוצאים מן הקיבה או מן הקורקבן וניכר שהוא מעי יתר שדומה לשני מעיים יוצאין אבל יוצא מן הדקין כשר דכיון דמן הקיבה אינו יוצא רק מעי א' א"כ דק היוצא מן הדקין לא חשיב יתר כמ"ש בס"ק ז':
מ״ז:ב׳
א
בין בעוף כו'. ואע"ג דבסעיף ב' מכשיר בעוף אם יצא ממנו כמה ענפים התם איירי שחוזרים ומתערבי' אל הדקין משא"כ הכא שהוא מובדל וכן משמע בעט"ז דבסעיף ב' מיירי שחוזרי' ומתערבי':
מ״ז:ג׳
א
יש כרוחב אצבע שלם כשרה. וכתב הרוקח דה"ה ב' בית הכוסות או ב' קיבות היוצאים במקום אחד והדרי ערבי כרוחב אצבע כשרה:
מ״ז:ד׳
א
וכן עיקר. בש"ע נרשם כאן ר"ן ובאמת כן הוא בד"מ אבל צ"ע דאדרבה דעת הר"ן כהרמב"ם שהעתיק המחבר דאפילו לא נתערב אלא משהו למעלה וכן למטה כשר וכ' שכן דעת הרי"ף וכן הובא בב"י וכ' שדבריו נכונים מאד וצ"ע:
מ״ז:ה׳
א
אבל בעוף כו'. עיין ס"ק ב':
מ״ז:ו׳
א
סניא דיבי. פירש"י הוא מחובר לדקין בכרס וסתום בראשו ול' סניא דיבי לפי שהוא מקום מאוס וכחוש שאפילו הזאבים שונאים אותו ואין אוכלין אותו ועיין בתשובת מבי"ט חלק א' סימן קנ"ט דף קע"ג ע"א:
מ״ז:ז׳
א
הדרא דכנתא כו'. מהרש"ל שם חלק על דין זה וכתב שהוא נגד סעיף א' וכתב שהרא"ש בפסקיו (שכתב כמו בסעיף א') חזר ממ"ש בתשובות בדין זה וגם הב"ח והדרישה דחקו את עצמם ליישב הדברים ולפעד"נ דלק"מ דבסעיף א' דוקא בשני מעיים יוצאים טריפה וכן כשאינן מחוברים למטה ברוחב אצבע ומ"מ נכר ששני מעיים יוצאים כאחד טרפה אבל הכא הרי אינו יוצא רק מעי אחד רק שאח"כ רחוק מן הקיבה יוצא מעי קטן מן אותו מעי וכ"מ להדי' בתשו' ראב"ן סי' כ"א (שמשם מקור דין זה) דיש לחלק בהכי וז"ל שם והכשירו רבותי ר' קלונימוס בר' יודא ור' אליקי' בר' יוסף ואני אחריהם ושאר חכמי הקהל כי אמרו לא טרפו חכמי' אלא שני מעיים היוצאי' מב' מקומו' כעין בעוף שיוצאים מן הקורקבן ב' דקים א' הולך אל הזפק והשני הן הדקין אבל הכא דק היוצא מן הדקין הוא ואין זה כנגדו בעוף ושוב פעם אחת בא לפני ג"כ מעשה כזה והיה ר' שמואל חתני דן לפני בהלכה ואמר לי שאינו יכול ללמוד מהסוגיא לא איסור ולא היתר שהרי אינו יוצא ממקום א' וכלה עד כאצבע שיחזור ויערב בראשו האחד בדקין והשבתי לו אם היו שני דקין יוצאין ממקום א' אז היו צריכים לחזור עד כאצבע ולערב אבל באחד היוצא א"צ עכ"ל הרי דמחלק בהדי' בהכי וזהו דעת הרא"ש והטור והמחבר וכן משמע באו"ה כלל נ"ה דין ז' דמחלק כמו שכתבתי ומיהו כתב ראב"ן שם בתר הכי וז"ל והשיב לי כיון שפירשה יוצא משני מקומות וממקום אחד הוא הקיבה והתם האחד דרכו והב' שאין דרכו יתר הוא י"ל דמן הדקין אפי' א' יתר הוא ואמרתי בלבי אפשר דאסור ומצאתי פירוש כנגדן בעוף דלא כפי' רבותינו שפי' על הקורקבן אלא שני מעיים היוצאין מן המעי יוצאין מן הקורקבן כו' עד ועמדו דברי רבותי שהכשירו למעי אחד כאצבע היוצא עכ"ל מיהו רבותיו דפירשו על הקורקבן ע"כ לא ס"ל הכי אלא ס"ל דבב' דקין היוצאין הוי הא' יתר וכנטול דמי אבל בדק היוצא מן הדקין לאו יתר הוא אלא דלדול בעלמא וכה"ג אמרי' לקמן סי' נ"ה ס"ד גבי יתרת רגל והיינו דעת הרא"ש והט"ו והאו"ה וכן מבואר בתשובה מבי"ט שם דקי"ל כפסק זה דתשובת הרא"ש מ"מ במקום שאין הפסד מרובה יש לאסור בדק היוצא מן הדקין כדעת רבי שמואל חתנו וגם במרדכי כתב שפי' הרי"ף ור"ח חלוקים על הוראה זו ומ"מ מבואר דאף לראב"ן אינו כשר אלא בדק אחד יוצא מן הדקין אבל בב' דקין היוצאי' מן המעי טריפה:
מ״ז:ח׳
א
כאורך אצבע כו'. וה"ה יותר וכן מבואר בתשו' הרא"ש ומביאו ב"י וע' בב"י וד"מ מ"ש בשם הכל בו:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ז
א
כמעי העוף. בגמרא איתא דבבהמה טרפה וכנגדן בעוף כשר פי' רש"י בעוף זמנין דהוה ואע"ג דלא משתכחי להו הכי קים להו וי"מ כל עוף דרכו כן משום דמן הזפק עד הקורקבן קנה של מעיים א' וההוא קרו ליה בני מעיים ובראש הקורקבן יוצאים בני מעיים גמורי' עכ"ל נמצא שללשון ראשון כשר בעוף כל יתרת בדקין וללשון הב' טרפה כל שהוא אינו כדרך להיות בעוף ודעה זו שמביא הש"ע הוא דעת הרמב"ם ויש בה משמעות בעוף לחומרא כפי' השני של רש"י שהרי כתב בין בעוף בין בבהמה ולפ"ז מ"ש בגמרא וכנגדו בעוף כשר היינו בשני מעיי' גמורים לא על מעי כענף מבית הבד. וגם בבהמה יש כאן חומרא שאוסר אם היתרת כענף היוצא מן הבד וכן דעת הרי"ף כמ"ש בית יוסף ולא כהרמב"ן שמביא המרדכי דלא אסרו אלא שני מעיים יוצאים מב' מקומות ולא דק היוצא מן הדקין ובהדיא כ"כ המרדכי שהרי"ף חולק על ראב"ן כתבתי זאת לפי שיש כאן תימא על הטור ועל הש"ע בדין דכנתא דסעיף ה' כמו שנכתוב שם:
ב
בד"א בבהמה כו'. זהו סיום דברי הי"א שמביא הש"ע בסעיף שקודם לזה והוא דעת הטור שס"ל דבעוף בכל יתר בדקין כשר והיינו כפי' הראשון של רש"י שזכרתי בסמוך וחולק על דעה הראשונה שהיא דעת הרמב"ם ומשמע מדברי רמ"א שפוסק כן לקולא בעוף וכ"כ רש"ל דבעוף כשר בכל גווני:
ג
מעי היוצא מבית הכוסות. להמסס כשרה והיוצא מבית הכוסות לכרס כצ"ל. וכן כתב בטור והטעם דמבית הכוסות להמסס כשר דכל חיויא ברייתא הכי אית להו:
ד
סניא דיבי. פרש"י הוא כרס הפנימי ועשוי ככיס וסתום בראשו ולשון סניא דיבי לפי שהוא מקום מאוס וכחוש ואפילו הזאבים שונאים אותו עכ"ל. וכתב רש"ל ולפי דעתי שאין זה בית הכוסות שהרי לשם פרש"י עשוי ככובע:
ה
שיוצא מאמצעיתו. זה הוא דעת הראב"ן שמביא במרדכי וזכרתיו בסעיף א' וזכרו הרא"ש בתשובה וע"כ יש תמיה על הטור והש"ע שכתבו לפסק זה כיון שהם עצמם פסקו דלא כוותיה בסעיף א' דאפילו כענף היוצא מן הבד טרפה וכבר הקשה כן רש"ל ואמר שעל הרא"ש עצמו לא קשה אע"פ שגם הוא פוסק כרי"ף בפסקיו דאסור אפי' בדק מן הדקין דאפשר שבחבורו בפסקיו חזר בו ממ"ש בתשובה אבל על דעת הטור קשה וכן על הש"ע ונ"ל ליישב דבריהם דלא על חנם המשילו המעי היתר לענף היוצא מן הבד אלא להורות טעם האיסור דהיינו כשהיתרת תלוי ועומד באויר הבהמה כמו ענף מן הבד אע"פ שהרעי יוכל להכנס שם ולחזור לתוך המעי מ"מ הוא בדוחק משא"כ בהך יתרת שבהדרא דכנתא שהדקין מונחי' סביב הכנתא דהיינו השומן והך יתרת מונחת ג"כ ביניה' ובריוח הולך הרעי משם להיתרת וחוזרת למעי ע"כ אין היתרת פוסל שם דכחדא חשבינהו ואע"ג דהרא"ש לא זכר מזה כלום בתשובה מ"מ הכריעו הטור והש"ע כן להלכה ולא ניחא להו למימר דהרא"ש בפסקיו הדר ביה ממ"ש בתשובה כנ"ל בישוב דבריהם אבל לא נעשה מעשה מפני שאנו מדמין אלא גם בהדרא דכנתא טרפה ביתר וכן מסקנת רש"ל:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ז
א
(סימן מ"ז סעיף א) בהמה שנמצאו בה ב' מעיים כו'. אם חזר ונתערב עם המעי ונעשה א' משני ראשיו ה"ז מותרת ואין כאן יתר ופשוט דאם ניקב אותו המעי יתר דה"ל נקיבת הדקין ר"ל אותן המעיין העיקרים ניקבו שהרי הן פתוחין למעי היתר וכיון שהוא ניקב הרי ניקבו הם. וכמ"ש הג"ה ס"ס זה. וה"ז דומה לעינוניתא דורדא או שאר אונא יתרת שאם ניקבה טריפה. וכמ"ש הרמב"ם פ"ח מה"ש דורדא שניקבה טריפה. והכי מוכח להדיא ברש"י ותוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן והט"ו סימן ל"ט ס"ו שכתבו דורדא לכל היכי דסריכא טריפה. וקשה מה בכך הא לפי דעתם חסרה הורדא כשירה. וקיי"ל סימן נ' כל מידי דאי נקיב טריפה ה"ה חסר דטריפה ואי כשרה בחסר גם בניקבה ה"ל לאכשורה. וכה"ג איתא בד"מ ר"ס מ"ה. ועוד כיון דיותרת היא אמאי טריפה יש בה. הרי פסק הש"ע סימן מ"ד דאם הקטינה הכוליא יתר כשר. וכ"כ הבאה"ט שם ובסימן מ"ג לענין טחול. וצ"ל דגבי ריאה ומעיים שאני דכיון דרוח הריאה נכנסת לורדא אם היא ניקבה הרי ניקבה הריאה וכן במעיין. זהו הנ"ל ברור. ושוב מצאתי שכן מוכח להדיא במרדכי פא"ט סימן תרל"ו ע"ש. וא"כ ע"כ לא מכשר הג"ה בסימן ל"ה אלא גבי הפוכה אם הקטנה היתרת נתהפכה אבל בניקבה אין להכשיר שם מטעם הנ"ל. ומיהו בשאר איברים יש להתיר טריפות ביתר כמ"ש הצ"צ גבי טחול עיין לעיל סימן מ"ג:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
מ״ז
א
או שהיה המעי יוצא. עבה"ט ועי' לקמן ס"ק ז' ועי' בשבו"י ח"ג סי' ס"ד אווז שנמצא כמו מעי יתר בדקין יש לאסור אם לא שהשומן נכנס ומכסה את היתר אף על פי שבא מחמת הפיטום כשר. וע"ש סי' פ"ב כשיוצא מן הדקים מן הבד העלה להכשיר כפסק הש"ע ע"ש. וכ' בשמש צדקה סי' ל' מי שפתח אווזא והוציא המעיים בחזקה לפי שהיה יוצא מן הדקין כמין יתרת נפוח ועב סתום למעלה ונסרך הרבה מאד לדופן האווזא וגם פיו של היתרת כמעים סתום ולא נודע בבירור שהיה לו מעבר לשאר דקים ופתחו היתרת ומצאו בתוכה עצם דק וחד כמו קוץ ומחט:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5