א
דיני טריפות בבני מעים. ובו ו' סעיפים:
ניקבו הדקין טריפה ואפילו ליחה שבהן סותמתן אינה סתימה ואפילו היא דבוקה בהן הרבה עד שאין יכול להוציאה אלא ע"י הדחק ואם חלב טהור סותם כשרה שכל חלב טהור סותם טמא אינו סותם חוץ מקרום שעל הלב וחלב שעל גבי הכרכשתא (פי' מעי הדבוק בפי הטבעת) שאע"פ שהם טהורים אינם סותמים וחלב חיה שכנגדו אסור בבהמה אינו סותם והעוף כל שומן שלו סותם: הגה ואינו סותם אלא באותו אבר שהשומן דבוק בו בתולדתו אבל אם סותם נקב של אבר אחר לא מקרי סתימה וטריפה (ב"י בשם תוספות והרא"ש והרשב"א):
ב
יצאו הדקין לחוץ והוחזרו מאליהן כשרה ואם החזירן אם נתהפכו אע"פ שלא ניקבו טריפה שאי אפשר שיחזירוהו כמות שהיו אחר שנהפכו ואינה חיה וה"ה אם לא יצאו ונמצאו מהופכין טריפה (ל' רמב"ם פ"ו מה"ש דט"ו): הגה וכן אם נמצאו המעים בין עור לבשר ונמצא תפור שם יש לחוש שיצאו ונתהפכו אבל אם לא נמצא שם תפירה ולא ניכר שם שנקרע ולא היה ניכר בה שום ריעותא כשרה (א"ו הארוך כלל נ"ה והגהת ש"ד סי' פ"ח בשם ראבי"ה):
ג
הדרא דכנתא (פי' המעים דקין שסובבין סביב לשומן שלהם הנקרא אינטר"יליא) שניקב אחד לחבירו כשרה שחבירו מגין עליו וא"צ לומר אם ניקב לכנתא שהכנתא חלב טהור הוא וסותם:
ד
מחט שנמצאת בדקים טריפה דחיישינן שמא ניקב:
ה
חלחולית והוא מעי האחרון שהוא שוה בלא עיקום והרעי יוצא ממנו אם ניקב במשהו טריפה כמו שאר מעים במה דברים אמורי' שניקב לחלל הבטן אבל אם ניקב במקום שהוא דבוק בין הירכים כשר ואפילו ניטל כל מקום הדבוק בין הירכים כשר והוא שישאר ממנו כמלא ארבע אצבעות בשור הגדול ובדקה לפי שיעור זה הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ואם באותם ארבע אצבעות ניקב יש אוסרים במשהו ויש מכשירים עד שינטל רוב רחבו:
ו
אם סירכא יוצאת מהדקין או מאחד משאר איברים שנקובתן במשהו ונסרכה לדופן או למקום אחר כשר דלא אשכחן בועה וסירכא אלא בריאה: הגה ומ"מ יש לדקדק שלפעמים ימצאו בועות הרבה ועל ידן נסתמו המעיים ואז הוא טריפה ויש לבדוק ע"י קש או נוצה אם נסתמו (גם זה שם):
באר היטב יורה דעה
מ״ו
א
סתימה. כ' הש"ך דה"ה אם עלה קרום ונסתם דבכל הנקובים אין הקרום סותם (וה"ה אם נתמסמסו הדקין אפי' כ"ש וכ"ש הרבה כאשר רגילים למצוא בעופות שהליחה בתוך הדקין היה נימוק ונראה בעור הדקין ריעותא שהוא טריפה (בה"י):
ב
כשירה. כתב הש"ך בשם או"ה דדוקא בדבר שנקיבתו במשהו אבל בדבר שצריך שיעור לנקיבתו ולחסרונו כמו בנקיבת הטחול דצריך להשתייר כעובי דינר זהב א"כ כשניקב לא מהני סתימה דדלמא אינו סותם כ"כ כעובי דינר זהב. גם משמע מהפוסקים דאפילו מחט תחובה בנקב וחלב טהור סותמו כשר כי כתבו בשם ר"י בקורקבן שנמצא בו מחט וניקב הכיס וגם בשרו רק שהיה שומן סותם למעלה והתיר:
ג
טהור. כתב הש"ך בשם ד"מ דה"ה בשר נמי סותם מיהו דוקא בבשר שאצלה בתולדתו דאל"ה לא עדיף משומן דאינו סותם בכה"ג כמ"ש הרב בהגה"ה והט"ז חולק ופוסק דבשר סותם אפי' משל אבר אחר וראיה מריאה שניקבה ודופן סותמו דכשר מדין התלמוד עכ"ל (המעי הסמוך לקיבה שהיא תחלת בני מעיים אע"פ שבסי' ס"ד סעיף ט"ו כ' שהחלב שעליו אסור באורך אמה מ"מ לענין נקב סמכינן אמקצת גאונים שפירשו שהוא בסוף המעיים ולדידן לפחות מסתם סתם (ש"א סי' ס"ב) וכ' פר"ח עליו ויפה כתב ומיהו אי איכא נקב במעי הסמוך לקיבה ובסוף המעיים נמי והחלב סותם אותם טריפה דממ"נ חד מינייהו לא קסתים):
ד
הלב. והיא טרפשא דלבא בסי' מ' והטעם שאינו אדוק היטב:
ה
סותמים. לפי שאינם אדוקים והיינו טעמא דחלב טמא (ועיין לעיל סי' מ' דאפילו שומן של הלב אינו סותם):
ו
שנהפכו. וכ' הש"ך אבל אם ידוע לו ודאי שלא נהפכו כשרה:
ז
מהופכין. וכתב הש"ך שהראבי"ה מתיר בזה וכן דעת מהרש"ל (ופר"ח כ' ואנו אין לנו אלא פסק ש"ע לאסור וכ"כ ב"ח וכ"ד הכנה"ג):
ח
רעותא. ופי' הש"ך דמ"ש ולא היה ניכר שום רעותא אין ר"ל שלא היה ניכר שום רעותא עכשיו שהרי אין לך רעותא גדולה מזה מה שנמצאו המעיים בין עור לבשר אלא ר"ל שלא היה ניכר רעותא מחיים דהיינו שהלכה בטוב קודם שחיטה דליכא למיחש משום ריסוק אברים ונפילה וכן הוא באו"ה להדיא שממנו מקור דין זה עכ"ל (כתב הל"ח שמעשה בא לידו בתרנגול מסורס שלא היה ניכר בו שום קרע ולא תפירה ובני מעיים היו מקצתן דבוקין בבשר וסמוכין לעור והטריף ופר"ח חולק ומכשיר וכן ש"ך. מנהג עובדי כוכבים בכל מקומות אלו לסרס התרנגולים זכרים כדי שיפטמו ותופרין מקום הקריעה ומנהג העולם לאוכלם ואין פוצה פה ומצפצף דהמתעסק בסירוס בקי הוא שאינו נוגע בבני מעיים ואף אם בשעת הקריעה נופלין מעיים בין עור לבשר מאליהן יצאו והוא לא הפך בבני מעיים ואף אם מכניסן בידים מסתמא יודעין להכניס בענין שאינן נהפכין (דמש"א וכנה"ג דף קס"ד) תרנגולת שיצא מעיה דרך הטבעת טריפה דא"א שיתחזרו למקומן כסדרן דרך נקב צר (רש"ל בא"ו שלו הובא בכנה"ג):
ט
ניקב. וכ' הש"ך בשם כמה פוסקים דאם מונח המחט לארכו יש להכשיר בהפסד מרובה דדוקא גבי מרה יש לחוש כיון דלית לה דוכתא למיפק ומונחת בתוכה כל שעה משא"כ בדקין וכ' הט"ז דוקא אם המחט מונחת ואינה תחובה בתוכן אבל אם עשתה קצת נקב אפי' למ"ש רמ"א בסימן מ"ח ס"ז בהמסס דבהפסד מרובה יש להתיר בניקב מצד א' הכא חמיר טפי כיון דהרבה פוסקים אוסרים אפי' במונחת ואינה תחובה כלל אין להקל כולי האי כיון שראינו שהתחילה לנקוב (ובנמצא קורט דם מבחוץ אף שנמצא יש להטריף. פר"ח) בהמה שנמצא בבני מעיים בהרות אדומות מצד שאוכלין עשב שקורין כל"ך יש להכשיר בבהמות ישראל (תשו' מבי"ט):
י
במשהו. וכ' הש"ך דהכי נהוג אם לא בהפסד מרובה (ופר"ח חולק ולדעת המכשירים עד שינטל רוב רחבו ר"ל הרוב של התפיסה בין הרוב לאורך או לרוחב ורש"ל כ' דוקא הרוב בין הכל דהיינו מאורך ומרוחב ואם רוב אורך ניטל לבד או רוב רוחב לבד כשירה עיין ש"ך. כרכשתא שנמצא נקובה מבפנים והיה במקום הנקב כמו חטוטרת יוצא לחוץ והיה הנקב נכנס לתוך אותו העובי אבל לא היה מפולש כלל ונראה כי העור שהיה לצד חוץ היה עיקר העור של הכרכשתא שהיה גוונו כגוון של העור ונקלף כל השומן שעליו ולא היה שום רושם כלל אלא העור שלם והכשירוהו הלכה למעשה (פר"ח בשם הרדב"ז) ומ"ש המחבר בד"א שניקב לחלל הבטן כ' הפר"ח ל"ד אפי' שלא לצד חלל הבטן כל שאינו דבוק לירכיים מיקרי שלא במקום הדבוק. (כ' הרוקח בשור דיבוקו ד"א לשה ב"א לגדי וטלה אצבע כשר. עש"ך):
יא
לבדוק. וכ' בט"ז בשם האו"ה דגם עתה יש לסמוך ע"ז והגהות האו"ה כתבו שיש לחתוך הבועות ולראות אם יש להם לחות הוי לקותא וטריפה. והתרנגולת שיושבת על ביצים להוציא אפרוחים יש להחמיר בה יותר מבשאר עופות מכח חלישתא (ע' בבאר הגולה מה שמביא בשם רש"ל) ודעת הט"ז דלא קיי"ל כן במאי דפסק דאם יש בהם לחות דטריפה שהרי כבר פסק בש"ע דאין בועה רק בריאה ומ"ה לא הביאו בש"ע עכ"ל והש"ך פי' דר"ל בענין שהבשר שתחתיו רע דהוי כנתמסמס כדלקמן ס"ס נ' אבל כשהבשר שתחתיו יפה אין טעם כלל לאסור וכ"נ מדברי מהרש"ל (מעשה היה באווז שהיה מכה בבטנה ופתחו בטנה וראו הדקין שלמים והכשירוהו מאחר דאין לעוף כרס אע"פ שעור הבטן מנוקב ועיין ט"ז סימן מ"ט וע' כנה"ג קס"ה):
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ו
א
מסקנת הגמ' חולין דף נ' דאין הלכה כרשב"ג בזה:
ב
שם דף מ"ט וכרב:
ג
מימרא דרב נחמן שם וכתרתי לישני דאיתא שם:
ד
בעיא דר' זירא שם ונפשט':
ה
תוס' שם בשם ר"י וסיים שם דמיהדק שפיר:
ו
משנה שם דף נ"ו וכאוקימתא דרב שמואל בר יצחק שם:
ז
מימרא דרב נחמן שם דף מ"ח:
ח
טור:
ט
הר"ן שם:
י
שם דף נ' וכרבא משמיה דרב נחמן:
יא
טור בשם י"א וכ"פ הרמב"ם בפ"י מה"ש וכ"נ מדברי הרשב"א בת"ה וכ"כ רבינו ירוחם וכן משמע מדברי הרא"ש:
יב
שם בשם הרב ר' יונה (ומהר"י ן' חביב):
יג
תה"ד בשם א"ח
(°) וכתב מהרש"ל שבכל מקום שאמרו חכמים ניקב טריפה צריך לפתוח הבועה ואם נשאר העור שלם תחתיו כשר בין מים זכים בין מים סרוחים אבל אם הבשר רע הוי כנקב אבל בריאה נוהגין להכשיר ולא בדקינן במידי:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ו
א
ואפי' כו' ואפי'. שם נ' א' תניא רשב"ג כו' ואין כו':
ב
והעוף כו'. עתוס' שם ד"ה הלב חיה כו':
ג
ואינו כו'. שם ד"ה הלב טהור כו':
ד
והוחזרו כו'. כמש"ש ההוא ארמאה כו' והביא הרי"ף:
ה
וה"ה כו'. ת"ה וש"פ כמש"ש מלמד שברא כו':
ו
ולא היה כו'. ר"ל שהלכה בטוב דל"ל לריסוק אברים עד"מ:
ז
ואצ"ל כו'. תוס' הנ"ל:
ח
מחט כו'. מתוך שקרומן רך כמש"ל במרה ס"ס מ"ב ועסי' נ"א ס"ב:
ט
אם ניקב כו'. דבהא ל"פ ועב"י:
י
לחלל הבטן. כן פי' הרמב"ם וטור מ"ש שלא במקום הדבק:
יא
כמלא כו'. עתוס' מ"ד א' ד"ה כדי כו' ופי' ריב"ם כו':
יב
י"א במשהו כו'. כמ"ש והוא שנשתייר כו' משמע דבזה שוה לשלא במקום הדבק:
יג
ויש כו'. שמפרש דר"נ אדר' יוחנן קאי דהיכן אר"י ברובו בכדי תפיסה:
יד
רוב רחבו. מהרי"ח:
טו
אם כו' דלא כו'. כמש"ש נ"ד א' וכי להוסיף כו' אין לך כו'.
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ו:א׳
א
א) [סעיף א'] ניקבו הדקין טרפה. וכגון שניקבה בפילוש. ופשוט דמקצת עובי שניקבה בפנים ומקצת בחוץ זה שלא כנגד זה כשר. מק"מ או' א' זב"צ או' א'.
מ״ו:ב׳
א
ב) שם. ניקבו הדקין טרפה. וה"ה אם נתמסמסו הדקין אפי' בכל שהוא וכ"ש הרבה כאשר רגילין להמצא בעופות שהלחה בתוך הדקין הוא נימוק ונראה בעור הדקין רעותא שהיא טרפה. ביה"ל או' א' לה"פ או' א' בל"י או' א' כריתי או' א' זב"ת או' א' ענ"ה סי' כ"ה או' ב' תו"ז סי' מ"ה או' ד' ביא"ב בשפ"ז או' א' זב"צ או' ב'.
מ״ו:ג׳
א
ג) שם. ניקבו הדקין טרפה. נקב שנמצא בדקין סמוך לקיבה והולך בשיפוע ומתחיל מצד חללו והולך ושופע בעביו כלפי מטה ויוצא לחוץ והשיפוע כמו אצבע ונראה מעניינו שנברא כן בשעת יצירת הבהמה ואומרים קצת אנשים שכן דרכן של רוב בהמות טרפה ואין חוששין לאותם האנשים שאמרו שכן דרכן של רוב בהמות שאין בדבריהם ממש. ב"י בשם תשו' הרשב"א סי' שפ"ג. לבוש. כנה"ג בהגה"ט או' ב' פר"ח סוף או' ט' לה"פ או' י"ב. בל"י או' י"א. שה"מ סוף או' יו"ד. זב"ת או' א' זב"ש או' י"ב. ענ"ה שם או' י"ג. תו"ז שם או' ב' מיהו בתשו' נוב"י מה"ת חיו"ד סי' כ"א כתב שבמקום אחד בדקו כמה בהמות ונמצא נקב בבני מעיים סמוך ליציאתו מן הקיבה והוא הולך בשיפוע והטבחים אמרו שרוב הבהמות כך הם והוא בא מסמפוני הכבד ואין לומר שהוא מקרה שהמקרה לא יתמיד ולא יכיר מקורו וצורתו וכיון שהנקב הזה על צורה א' בשיפוע ובמקום א' סמוך לקיבה ובכמה בהמות פשיטא שהוא הוורד ההולך מבני מעיים לכבד והרופאים אומרים שפעולתו הוא שתהא הכבד זורקת מרה דרך הוורד הזה לבני מעיים ומשם לקיבה לעכל המזון ואף שהרשב"א הטריף ולא האמין לטבחים שבימיו עדיין לא נודע טובו של וורד זה וכו' ולפיכך טבעו של נקב זה הנעשה בתחלת היצירה מעיילנא אית לה לתוך הבני מעיים להכניס שם טיפת מרה אבל מפקנא לית לה ואין טבעו להוציא הריעי חוצה לתוך החלל ולכן כשיש לתלות שניתק הורד הזה בשעת נטילת הכבד כשר אבל אם ודאי ניתק מחיים יש לאסור. ופשוט שאין שום חיוב לחפש ולבדוק אחר נקב זה כלל יעו"ש. והב"ד היא"פ בסי' זה. זב"צ או' ג' ועיין לקמן סי' מ"ז או' י"ח.
מ״ו:ד׳
א
ד) נקב מפולש הנמצא בדק היוצא מהקיבה בסמוך לו ערך אמה ומתחלת מצד חללו והולך ושופע בעביו כלפי מעלה והוא כמין קנה חלול משך ארכו אצבע ויוצאת בצד חוץ חוד הקשת כזה # דבוק תחת הכליות בדיבוק גמור על בשר האלמעד"א שקורין בל"א גראשיצ"ע שמשכנא על כף הדרא דכנתא נקב זה הוא בכל הבהמות מתולדה וכשרה. קומץ כלל ו' או' ג' ובעשרון שם או' ג' זב"צ שם.
מ״ו:ה׳
א
ה) שם. ואפי' לחה שבהן וכו' הוא הגלד העשוי כצמר מבפנים וגוררין אותו בחוזק מהם. ב"י בשם רי"ו. ש"ך סק"א. פר"ח או' א' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' שה"מ או' א' שו"ג או' א' זב"ת או' ב'.
מ״ו:ו׳
א
ו) שם. ואפי' ליחה שבהן סותמתן אינה סתימה. וה"ה אפי' עלה קרום ונסתם אינה סתימה דבכל הנקובים אין הקרום סותם. ש"ך שם. כנה"ג בהגה"ט או' ד' בשם כמה פו' פר"ח שם. פר"ת או' א' לה"פ שם. בל"י שם. תב"ש או' א' שפ"ד או' א' שה"מ שם. שו"ג או' ב' מחב"ר או' א' חכ"א כלל י"ט או' ו' זב"ת או' ג' ענ"ה שם או' א' תו"ז שם או' ג' ביא"ב בשפ"ז או' ב' בי"צ ח"ג או' א' זב"צ או' ד'.
מ״ו:ז׳
א
ז) כשיש נקב בדקין וא"א למיקם עלה דמילתא אם לחה היא הסותמת והדקין ניקבו או עדיין לא ניקבו מעל"ע יגרור הלחה של הדקין בסכין וינפח המעי ויבדוק ע"י רוק או קש והגם דאיכא למיחש דע"י גרירה נחלש המעי ויראה הנקב מעל"ע אפפ"י כן כיון דלא סגי בלא"ה עבדינן ובדקינן. פר"ת שם. זב"ת או' ב' זב"צ או' ה'.
מ״ו:ח׳
א
ח) שם. ואם חלב טהור סותם כשרה וכו' דחלב טהור אדוק הוא מאד והוי סתימה מעלייתא. רש"י חולין מ"ט ע"ב. וכ"כ התו' שם ד"ה חלב טהור. ב"י. לבוש. פר"ח או' ג'.
מ״ו:ט׳
א
ט) שם. ואם עלב טהור סותם כשרה וכו' וה"ה בשר דסותם. הרמב"ם פ"ו מה"ש ה' יו"ד. ב"י. תו"ח להרמ"א סוף כלל צ"ו. דרישה או' א' ט"ז סק"א. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ב' לה"פ או' ג' בל"י או' ד' כריתי או' ג' שה"מ או' ב' בשם כמה פו' שפ"ד או' ד' זר"א או' קנ"ט. מחב"ר או' ב' זב"ת או' ד' חכ"א כלל י"ד או' ך' ענ"ה שם או' ז' תו"ז שם או' ז' ביא"ב בשפ"ז או' ג' בי"צ שם. זב"צ או' ו'.
מ״ו:י׳
א
י) ומיהו ה"ד בבשר שאצלו בתולדתו דלא עדיף משומן דאינו סותם בכה"ג כמ"ש הרב בהגה. ש"ך שם. פר"ח או' ד' וכתב ודלא כהט"ז סק"ג. מש"ז או' ג' מחב"ר או' ו' חכ"א שם או' כ"א. תו"ז שם או' ח' ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ שם. זב"צ או' י"ג. ועיין לקמן או' י"ט.
מ״ו:י״א
א
יא) ומ"מ בושט או בתורבץ הושט אפי' אם ניקב במקום הבשר אינו סותם וטרפה. תב"ש או' ב' מש"ז שם. שו"ת נוב"י יו"ד סי' ט' מחב"ר או' ג' וכתב ודלא כהפליתי. פ"ת או' ב' זב"ש או' ב' זב"צ או' ז'.
מ״ו:י״ב
א
יב) והא דחלב טהור סותם דוקא בדבר שניקבתו במשהו אבל בדבר שצריך שיעור לנקיבתו ולחסרונו כמו נקיבת הטחול אין מועיל בו סיתום חלב או בשר. או"ה כלל נ"ב או' ד' ט"ז סק"א. ש"ך סק"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ז' פר"ח או' ב' וכתב דדלמא איני סותם כ"כ כעובי דינר זהב. לה"פ או' ד' בל"י או' ד' שפ"ד או' ג' שה"מ סוף או' ב' מחב"ר סוף או' ד' חכ"א שם או' כ"ב. זב"ת או' ד' ביא"ב בשפ"ז שם. זב"צ או' ח'.
מ״ו:י״ג
א
יג) שם. חוץ מקרום שעל הלב. הוא טרפשא דלבא. ש"ך סק"ה. ועיין לעיל סי' מ' או' ב'.
מ״ו:י״ד
א
יד) שם. חוץ מקרום שעל הלב וחלב שע"ג הכרכשתא וכו' הכרכשתא הוא החלחולית שבסעי' ה' והטעם לפי שחלב שעל הלב והכרכשתא אינם מהודקים בו שפיר וה"ט נמי דחלב טמא אינו סותם. ש"ך סק"ד. ועיין לעיל סי' מ' או' ג' ואו' ד' ואו' ה'.
מ״ו:ט״ו
א
טו) שם. חוץ מקרום שעל הלב וחלב שע"ג הכרכשתא וכו' וחלב שבתחלת הדקין סמוך לקיבה אינו סותם דלא כהרב שע"א סי' ס"ב והפר"ח בקו"א סי' מ"ח. תב"ש או' ג' מחב"ר סי' מ"ח או' ח' זב"צ או' ט' והיינו משום לפי שאסור לאכלו כמ"ש לקמן סי' ס"ד סעי' ט"ו יעו"ש.
מ״ו:ט״ז
א
טז) חלב שבסוף המעיים שאינו חלחולת דאסיר לחוש לדעת הגאונים סותם כהוראת הפר"ח. מחב"ר שם או' ט' זב"צ או' יו"ד. ור"ל מפני שיש מקילין בזה וכמ"ש לקמן סי' ס"ד סעי' ט"ו יעו"ש.
מ״ו:י״ז
א
טוב) שם. והעוף כל שומן שלו סותם. דעוף לא מצינו כנגדו בבהמה טמא. ש"ך סק"ז. שה"מ או' ד'. זב"ת או' ו' ועיין לקמן סי' מ"ט סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד.
מ״ו:י״ח
א
חי) שם. והעוף כל שומן שלו סותם. שומן התרנגול והאווז הבא מכח פיטום אינו סותם. תב"ש סי' מ"ט אי' ב' מחב"ר או' ז' זב"ש או' ג' תו"ז שם או' י"א. זב"צ או' י"א. ועיין לקמן סי' מ"ט או' ט"ו.
מ״ו:י״ט
א
יט) שם הגה. ואינו סותם אלא באותו אבר שהשומן דבוק בו בתולדתו וכו' וכן הסכימו כל האחרונים. מחב"ר סוף או' ה' ענ"ה שם או' ו' זב"צ או' י"ב.
מ״ו:כ׳
א
ך) כי היכי דבבהמה וחיה לא מהני סתימה אלא באותו אבר עצמו הכי נמי בעוף לא מהני סתימה אלא נקב של אותו אבר אבל לא נקב אחר. דמש"א דף קכ"ג ע"ג. כנה"ג בהגב"י או'. ה' שה"מ או' ד' מחב"ר או' ט' ענ"ה שם או' ט' זב"צ או' י"ד.
מ״ו:כ״א
א
כא) [סעיף ב'] יצאו הדקין לחוץ והוחזרו מאליהן כשרה. ואם יצאו בני מעיים לחוץ ולא ניקבו ונשחטו בעודן בחוץ כשרה. מחב"ר או' יו"ד ואו' טו"ב. ענ"ה שם או' י"ז. זב"ש או' ה' מק"מ או' ט' זב"צ או' ט"ו וכתב וכן עיקר ודלא כיש חולקין יעו"ש. ומיהו ה"ד בנקרע הבטן קצת ויצאו משם אבל אם יצאו דרך בית הריעי טרפה לכ"ע כמ"ש לקמן או' ל"ב.
מ״ו:כ״ב
א
כב) ואע"ג דאם יצאו הדקין לחוץ והוחזרו מאליהן דכשרה מ"מ בדיקה בעי דלמא ניקבו דכל שיצאו בעי בדיקה. פר"ת סוף או' ד' זב"ת או' י"א. ענ"ה שם או' כ"ב זב"צ או' ט"ז.
מ״ו:כ״ג
א
כג) יצאו בני מעיה הפוכין אין לה תקנה. וטרפה. מחב"ר או' ך' ענ"ה סי' כ"ה או' י"ח. זב"צ או' י"ז.
מ״ו:כ״ד
א
כד) שם. ואם החזירן אם נתהפכו וכו' משמע כל שידוע שלא נתהפכו כשרה וכ"כ הטור אבל אם החזירן ולא הפך בהם כשרה וכ"כ בס' ל"ח דף קע"א ע"ב ומסיק דאם אותו שהחזירן לא אסיק אדעתיה לדקדק בזה וכה"ג חיישינן דנתהפכו אלא דהיכא דידוע שלא נתהפכו כשרה. ש"ך סק"ח. כנה"ג הגב"י או' ו' פר"ח או' ה' לה"פ או' ח' בל"י או' ח' כריתי או' ח' שפ"ד או' ח' שה"מ סוף או' ו' מחב"ר או' כ"ד ואו' כ"ה. זר"א או' ק"ס. חכ"א כלל י"ט או' יו"ד. ענ"ה שם. בי"צ ח"ב או' א' זב"צ או' י"ח.
מ״ו:כ״ה
א
כה) וכן כשהלך המכניסן וליתיה קמן לשאלו אם דקדק הדק היטב יש לאסור. מחב"ר או' כ"ו. ענ"ה שם. זב"צ או' י"ט.
מ״ו:כ״ו
א
כו) אם הדיין בדק ונראה בעיניו שהם כסדרן יש להחמיר שלא לסמוך על בדיקתו כמ"ש ל"ח שם. מחב"ר או' כ"ז. ענ"ה שם. תו"ז סי' מ"ו או' ט' זב"צ או' ך'.
מ״ו:כ״ז
א
כז) ואם החכם מומחה ובקי בחכמת הנתוח ומפורסם נראה דיש לסמוך עליו היכא דלא דקדק המכניסן או דליתא קמן. מחב"ר או' כ"ח. ענ"ה שם. תו"ז שם או' יו"ד.
מ״ו:כ״ח
א
כח) אם כשהחזיר הפך קצת ותיקנו באופן שנראה בעיניו שהחזירו לכמות שהיה טריפה. מחב"ר או' ל' ענ"ה שם. זב"צ או' כ"א.
מ״ו:כ״ט
א
כט) שם. וה"ה אם לא יצאו ונמצאו מהופכין טרפה. כ"כ הטור בשם הרשב"א. והגם דבהגהת שע"ד סי' פ"ח כתב על שם ראבי"ה כשרה כתב הב"ח דמ"מ נקטינן כהרשב"א והטור שהביא דבריו להלכה. וכ"כ הכנה"ג בהגב"י או' יו"ד בשם כמה פו' כדברי הרשב"א. וכ"פ הפר"ח או' ז' לה"פ או' ט' בל"י או' ט' כריתי או' ט' תב"ש או' ד' שפ"ד או' ט' שה"מ או' ז' מחב"ר או' כ"א. חכ"א שם או' יו"ד. זב"ת או' י"ב. ענ"ה שם או' י"ט. תו"ז שם או' ז' בי"צ ח"ב או' א' זב"צ או' כ"ב.
מ״ו:ל׳
א
ל) כל שהם בפנים מסתמא לא נתהפכו מחב"ר או' כ"ב. ענ"ה שם או' י"ח. זב"צ או' כ"ג.
מ״ו:ל״א
א
לא) אם נתהפכו בין בפנים בין בחוץ אפי' כל דהו טרפה. תב"ש שם. מחב"ר או' י"ד ואו' כ"ג. ענ"ה שם או' ך' תו"ז שם או' ח' זב"צ או' כ"ד.
מ״ו:ל״ב
א
לב) אם יצאו מעיה דרך נקב בית הרעי ושחטה כשעודן בחוץ טרפה. שו"ג או' ט' מק"מ או' ח' עצ"ל ד"ה אך אף. קומץ כלל ו' או' א' וכתב שם העצ"ל והא דהכשירו ביצאו לחוד ולא הוחזרו עדיין לא מיירי ביצאו דרך פי טבעת רך ביצאו דרך הבטן שנקרע יעו"ש. וכ"כ הקומץ שם בעשרון אי' א' זב"צ או' כ"ה. ועיין לעיל או' כ"א.
מ״ו:ל״ג
א
לג) ואם יצאו בני מעים דרך נקב הרעי שלה אף שהוחזרו מאליהן טרפה דכיון שהמקום צר א"א שיוחזרו כסדרן לפנים ויש לחוש לשמא נתהפכו מסדרן. קומץ שם. מחב"ר או' ל"א. חכ"א כלל י"ט או' י"ב. תו"ז שם או' ו' אבל הפר"ת או' ד' כתב דאם חזרו מאליהן כשרה. וכ"כ שה"מ סוף או' ח' שו"ג שם. מק"מ שם. זב"ת או' י"א. זב"ש או' ז' ובהפ"מ יש להכשיר. זב"צ או' כ"ו.
מ״ו:ל״ד
א
לד) וכל זה ביצאו המעים דהיינו הדקין דרך בית הרעי אבל באם לא יצאו רק המעי דהוא הכרכשתא דדרך הוא לצאת כשתרצה להטיל הביצים בחוזק ויוצא מעט מהכרכשתא לחוץ והדקים הם כולם בפנים זה פשוט להכשיר דאין חשש כלל בזה לנתהפכו המעים. עצ"ל שם. וה"ה דמותר להחזירה ביד בפנים ואין זה מזיק כלל. קומץ שם או' ב' זב"צ או' כ"ז וכתב וכן עשו מעשה.
מ״ו:ל״ה
א
לה) שם הגה. וכן אם נמצאו המעים בין עור לבשר ונמצא תפור וכו' אבל אם לא נמצא ולא היה ניכר בה שום רעותא כשרה. מ"ש שום רעותא ר"ל שלא היה ניכר בה שום רעותא מחיים דהיינו שהלכה בטוב סמוך לשחיטה דליכא למיחש לנפילה ולרסוק אברים. כה באו"ה כלל נ"ה או' ט' שממנו נובע דין זה. ד"מ או' ג' ש"ך סק"י. פר"ח או' ח' לה"פ או' י"א. כריתי או' י"א. זב"ת או' י"ג. חכ"א שם או' י"א. ענ"ה שם או' כ"א. זב"צ או' כ"ח.
מ״ו:ל״ו
א
לו) שם הגה. וכן אם נמצאו המעים בין עור לבשר ונמצא תפור שם יש לחוש וכו' אבל אם לא נמצא וכו' שום רעותא כשרה. והתב"ש או' ה' כתב דאין להקל בזה כ"א בהפ"מ אבל המחב"ר או' ט"ו כתב דאין להחמיר והעיקר כדעת מור"ם ז"ל וסיעתו וכל האחרונים דאף דק"ל נתהפכו בפנים טריפה מכשירים בזה וטעמא דכל שהן בפנים מסתמא לא נתהפכו וכתב והכי נקטינן וכן הסכים הפליתי וכ"פ באו' ל"ב ובאו' ל"ג. וכ"פ זב"צ או' כ"ט.
מ״ו:ל״ז
א
לז) תרנגולים המסורסים אם דרך בני העיר לסרסם מסתמא המתעסק בקי ואינו נוגע בבני מעיים וכשרים. כנה"ג בהגב"י או' ט' שפ"ד סוף או' יו"ד. שה"מ סוף או' ח' שו"ג או' י"ב וכתב וכן המנהג בקושט"א ובשאלוניק"י לאכלם בלי פקפוק. מחב"ר או' ל"ד וכתב והכי פשטה הוראה בכרכים ובעיירות גדולות בטורקיא"ה ואיטליה. זב"ש או' ח' ענ"ה שם או' כ"ד. תו"ז שם או' י"א. זב"צ או' ל' וכתב וכן מנהג בגדאד יע"א לאכלם בלי פקפוק. וכן אילים מסורסים מותר לקנות אותם מן הגוים ומותרים באכילה. כ"כ התו' בחולין דף קט"ו ע"א. כס"א סי' ע"ט או' ג'.
מ״ו:ל״ח
א
לח) בעיר שרגילים לסרס אם נמצאו בתרנגול מסורס בני מעיו דבוקים לבשר וסמוכים לעור והיה הולך בטוב יש להכשיר. מחב"ר סוף או' ט"ז ואו' ל"ז. ענ"ה שם או' כ"ג. זב"צ או' ל"א.
מ״ו:ל״ט
א
טל) אם אחד מעיר שאין רגילים לסרס שאינו אומן סרס תרנגול יש לחוש עד שיתקיים י"ב חודש. מחב"ר או' ל"ה. ענ"ה שם או' כ"ד. תו"ז שם או' י"ב.
מ״ו:מ׳
א
מ) אם לא נודע אם עברו י"ב חודש אסור ואין לעשות ס"ס שמא עברו עליו י"ב חודש ואת"ל לא עברו אפשר לא ניקבו ולא נהפכו בני מעיים. מחב"ר או' ל"ו. ענ"ה שם. וכ"כ השפ"ד או' יו"ד והשו"ג או' י"ב לפקפק בס"ס זה והגם דדעת התו"ז שם או' י"ג להתיר מ"מ אנן ק"ל להחמיר כדברי הפו' הנז' ואין להתיר כ"א בעברו עליו י"ב חודש.
מ״ו:מ״א
א
מא) [סעיף ג'] הדרא דכנתא וכו' נציגה נא צורת הבני מעיים כאשר המה מונחים בבהמה ובעוף כדי שיובנו הדברים וכמ"ש בבי"צ ח"א.
מ״ו:מ״ב
א
מב) הושט הוא מחובר לכרס שקורין פאנ"ץ. וסוף הכרס בפנים עשוי כמין חדרים וקוראין אותו בית הכוסות ומחובר להמסס. והמסס מחובר לקיבה. והקיבה עשויה כקשת ומחובר לדקין והדקין לסניא דיבי וסניא דיבי להדרא דכנתא וסוף הוא מעי האחרון שהוא שוה בלא עיקום והוא קרוי חלחולת ודבק בין הירכים ומשם יוצא הרעי לחוץ. ועיין לקמן סי' מ"ז בהגה לסעי' ג' וריש סי' מ"ח ורש"י חולין מ"ב ע"א.
מ״ו:מ״ג
א
מג) ובעופות הושט הוא מחובר לזפק וזפק לקורקבן ואווזא שאין לה זפק (עיין ש"ך סי' פ"ב סק"ו) הושט מחובר לקורקבן וקורקבן לדקין וסוף מהדקין מחובר בפי' הטבעת ויוצא הרעי לחוץ.
מ״ו:מ״ד
א
מד) שם. הדרא דכנתא שניקב וכו' ואצ"ל אם ניקב לכנתא שהכנתא חלב טהור וכו' ודוקא דשומן הכנתא לא נחסר ממנו כלום סביב הנקב אבל אם ניטל מחלב הטהור כל דהו ונשאר כל דהו אויר כנגד הנקב טרפה. פר"ת או' ו' ענ"ה שם או' ל"ז. זב"ש או' ט' תו"ז סי' מ"ה או' יו"ד. זב"צ או' ל"ב וכתב וכן עשו מעשה ודלא כזב"ת שדחה דברי הפר"ת דלא ירד לסוף דעתו.
מ״ו:מ״ה
א
מה) לאו דוקא שומן הכנתא הוא דסותם אלא גם הכבד לבן שמונח על הדקין סותם דהא ק"ל דבשר ג"כ סותם וה"ה כבד לבן כיון דדבוק הוא בתולדתו. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' ז' זב"צ או' ל"ג. ועיין לעיל או' ט' ואו' יו"ד.
מ״ו:מ״ו
א
מו) והא דאמרינן דניקב לכנתא וחלב הכנתא סותם היינו שומן שלהם ותמיד שוכבין בו ואדוק הוא מאד והוי סתימה מעליא. כנה"ג בהגב"י סוף או' י"ב. זב"צ או' ל"ד.
מ״ו:מ״ז
א
מז) [סעיף ד'] מחט שנמצא בדקין טרפה וכו' דמתוך שהולכין בהיקף וקרומן רך יש לחוש שמא אוכלים ומשקין שהולכים בהם דחקוה וניקבם ובנקב משהו אין להם בדיקה. ב"י בשם הר"ן. לבוש. ט"ז סק"ד. ש"ך ס"ק י"א. וה"ד אם נמצאת בדקין משום דהולכין בהיקף וכו' כנז' אבל אם נמצא המחט במסס ובית הכוסות ובכרס ובקורקבן כל שלא נקב מעבר לעבר כשרה כמ"ש לקמן סי' מ"ח סעי' ס' ובדברינו לשם בס"ד.
מ״ו:מ״ח
א
מח) שם. מחט שנמצא בדקין טרפה. והיינו אפי' אינה תחובה וכמ"ש הט"ז שם והפר"ח או' ט' לדעת הש"ע שפסק כדברי הר"ן. מיהו בהגהת ש"ד סי' צ"ג ובאו"ה כלל נ"א או' כ"ב מכשירין בנמצא מחט בדקין ולא ניקבו. וכ"ה דעת הפר"ח שם להכשיר אם לא היתה המחט תחובה בדופן הדקין. והב"ח כתב להכשיר דוקא בהפ"מ אבל באין הפ"מ כתב דיש לחוש לדעת הר"ן. וכ"כ הש"ך שם. אמנם הלבוש ורש"ל פא"ט סי' מ"ט והרשד"ם בקיצור ה' טרפיות סי' מ"ז ול"ח סי' קכ"ה ודמש"א דף ק"ך פסקו כדברי הר"ן והב"ד כנה"ג בהגב"י או' י"ג. וכ"פ זב"צ או' ל"ה.
מ״ו:מ״ט
א
מט) אם נמצא בתוך הדקין גרעין של זית חיישינן לנקב וטרפה כמו דחיישינן במרה תו"ז סי' מ"ה או' ך' בשם הרשד"ם. ולפ"ז ה"ה אם נמצא גרעין של מין אחר שראשו האחד יש בו עוקץ כמו גרעין של זית יש לחוש לנקב וטרפה כדמשמע לעיל סי' מ"ב סעי' ט' לגבי מרה יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' ל"ז.
מ״ו:נ׳
א
נ) עצם. שנמצא בהדרא דכנתא זה היה מעשה בימי הרשד"ם ז"ל ולא ניקבו הדקין והכשיר זב"ש או' יו"ד. והיינו כגון דלא יש עוקץ בעצם דאם יש בראשו עוקץ דינו כמו מחט וטרפה. זב"צ או' ל"ו. והיינו לדברי הר"ן ופסק הש"ע שכתבנו לעיל או' מ"ח יעו"ש.
מ״ו:נ״א
א
נא) [סעיף ה'] חלחולת והוא מעי האחרון וכו' אם ניקב בעשהו טרפה וכו' והחלב שלו אעפ"י שהוא טהור אינו סותם כמ"ש בסעי' א' ט"ז סק"ה. לה"פ או' י"ד. ענ"ה שם או' כ"ט. ועיין לעיל או' י"ד.
מ״ו:נ״ב
א
בנ) שם. בד"א שניקב לחלל הבטן וכו' לאו דוקא דאפי' שלא לצד חלל הבטן כל שאינו דבוק בירכים מקרי שלא במקום הדבק. פר"ח או' יו"ד. בל"י או' י"ב. זב"צ או' מ"א. ועיין לקמן או' נ"ז.
מ״ו:נ״ג
א
גנ) שם. והוא שישאר ממנו כמלא ד' אצבעות בשור הגדול ובדקה לפי שיעור זה הגדול לפי גדלו וכו' ארבע אצבעות לשור וב' לשה ואחד לגדי וטלה. רוקח סי' שפ"ה. ש"ך ס"ק י"ג. כנה"ג בהגב"י או' ט"ז. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"ג. זר"א או' קס"ד. שו"ג סוף או' ט"ז. שה"מ או' י"ד. חכ"א כלל י"ט או' ח' זב"ת או' ך' ענ"ה שם או' כ"ח. תו"ז סי' מ"ה או' כ"ד. זב"צ או' ט"ל.
מ״ו:נ״ד
א
דנ) שיעור ד' אצבעות הם ד' רחבי גודל באדם בינוני ובמקום הרחב שבו. תב"ש סוף או' ט' שפ"ד או' י"ג. לב"ש בטרפות העצמות סי' א' סעי' ט' וכתב שם בפי' או' ג' ודלא כשה"מ שכתב לשער באצבע ממש שהוא שני לגודל יעו"ש. וכ"כ המחב"ר סי' נ"ו או' י"א דאצבע בכל מקום הוא אגודל. וכן כתבנו באו"ח סי' י"א או' י"ד בשם כמה פו' יעו"ש. ועוד עיין לקמן סי' נ"ג או' י"ט.
מ״ו:נ״ה
א
הנ) שם. ואם באותם ארבע אצבעות ניקב יש אוסרים במשהו ויש מכשירים עד שינטל רוב רחבו. ובמקום הפ"מ יש להכשיר עד רובו. ש"ך ס"ק י"ד. כנה"ג בהגב"י סוף או' י"ח. תב"ש סוף או' ט' שפ"ד או' י"ד שה"מ או' ט"ו. זב"צ או' מ"ב. והפר"ח או' י"ג כתב דאין להכשיר אף בהפ"מ. וכ"כ הבל"י או' י"ד. זר"א או' קס"ד. וע"כ נראה דזה לפי ראות עיני המורה דאם רואה דיש דוחק וצורך בבשר יש להכשיר בהפ"מ.
מ״ו:נ״ו
א
ונ) ולענין רוב רחבו רבו הפירושים ונקטינן לחומרא דבניטל רוב רחבו טרפה ובניטל חצי רחבו כשרה. ועוד יש להחמיר שאם נעשה סדק באותן ארבע אצבעות לאורכן ברוב האורך או לרחבן ברוב רוחב טרפה אפי' בהפ"מ באופן דרוב ארכן או רוב רחבן טרפה אבל כל שנשאר מחצית ארכן או מחצית רחבן כשרה בהפ"מ. תב"ש שם. ענ"ה שם או' כ"ח. זב"צ או' מ"ג.
מ״ו:נ״ז
א
זנ) ודע דחלחולת אפי' מה שהוא בין הירכים בתחילתו הוא מקום רחב ואינו דבוק כ"כ ושם נקיבתו במשהו עד שיתקצר ויהיה דבוק כ"כ. זכ"ל חי"ד על סי' זה. ענ"ה שם.
מ״ו:נ״ח
א
חנ) והנה במעי זה שהוא החלחולת לצד פי הטבעת יש כשיעור ב' אצבעות שאינו דביק בירכים אלא הם דבוקים בעור ובשר מלמעלה ומלמטה ששם אין היריכים נוגעות כלל להעמידה אלא הבשר והעור מעמידה ואפ"ה אם ניקב שם למטה במקום הסמוך ליציאת הרעי כשר דלא כשה"מ סוף או' י"ב שכתב לדעת הר"ן דדינו כמו ד' אצבעות דלא היא אלא אפי' אם ניטל כולו כשר. זכ"ל שם. ענ"ה שם. זב"צ או' מ"ד.
מ״ו:נ״ט
א
טנ) כרכשתא שנמצאת נקובה מבפנים והיה במקום הנקב כמין חטוטרת יוצא לחוץ והיה הנקב נכנס לתוך אותו עובי אבל לא היה מפולש כלל ונראה כי העור שהיה לצד חוץ היה עיקר העור של הכרכשתא שהיה גוונו כגוון של העור ונקלף כל השומן שעליו ולא היה שם רושם לנקב כלל אלא העור שלם והכשירו הלכה למעשה. הרדב"ז בתשו' דפוס פיורדא סי' תע"ז. פר"ח סוף או' י"ג. לה"פ או' י"ג. מחב"ר או' ט"ל. שו"ג או' י"ח. זב"ש או' ט"ז. ענ"ה או' ל' תו"ז סי' מ"ה או' כ"ה. זב"צ או' מ"ה.
מ״ו:ס׳
א
ס) ואם המורסא היתה חוץ מהעור אחוזה ואדוקה בכרכשתא ע"י ריר אינה סותמת אם ניקב העור כולו. הרדב"ז בתשו' הנז' מחב"ר או' מ' ענ"ה שם. תו"ז שם או' כ"ו. זב"צ או' מ"ו.
מ״ו:ס״א
א
סא) ודע דבעוף לא שייך כלל דין זה דדוקא בבהמה שהכרכשתא דבוק בין היריכים שייך לומר שהם סותמים הנקב משא"כ בעוף ולכן בכל מקום שניקב טרפה. חכ"א כלל י"ט סוף או' ח' זב"צ או' מ"ז.
מ״ו:ס״ב
א
סב) [סעיף ו'] אם סרכא יוצאת מהדקין וכו' כשר. ואף אם נסרכו דקין לדקין ששניהם נקיבתן במשהו אפ"ה כשרה. פר"ת או' ח' שפ"ד או' ט"ז. זב"ת או' כ"ג. תו"ז סי' מ"ו או' ט"ו. זב"צ או' מ"ח.
מ״ו:ס״ג
א
סג) שם. דלא אשכחן בועה וסרכא אלא בריאה. ואע"ג דאין סרכא אלא בריאה מ"מ בדיקה בעינן בחלל הפנימי באותו אבר אם אין קוץ או מחט תחוב שם נגד הסרכא. נוב"י מה"ת חי"ד סי' כ"ב. פ"ת או' ו' ועיין לעיל סי' ל"ז סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד.
מ״ו:ס״ד
א
סד) שם הגה. ומ"מ יש לדקדק שלפעמים ימצאו בועות הרבה וכו' ויש לבדוק ע"י קש וכו' וגם עתה נוכל לבדוק זה מאחר שלא ניכר בו נקב. או"ה כלל נ"ה או' יו"ד. ד"מ או' ה' ט"ז סק"ז. כנה"ג בהגב"י או' כ"ג. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' ט"ו. כריתי או' ט"ז. חכ"א כלל י"ט או' ט' וכך מנהגינו לבדוק ע"י שפופרת של קנה בנפיחה אם עובר הרוח ולא בצבץ בשום מקום יוצאים מידי חשש נקב וגם מחשש סתימת בני מעיים. תי"ז סי' כ"ו או' א' וכ"כ זב"צ או' מ"ט דמנהגם לבדוק ע"י שפופרת של קולמוס.
מ״ו:ס״ה
א
סה) ויש לחתוך הבועות ולראות אם יש בהם ליחות והבשר שתחתיו רע שהרופא גירדו הוי לקותא וטרפה אבל כשהבשר שתחתיו שלם ויפה אין טעם כלל לאסור. ש"ך ס"ק י"ז. לה"פ שם. בל"י שם. שו"ג סוף או' י"ט. שפ"ד או' י"ז. זר"א או' קס"ה. מחב"ר או' מ"ב. זב"ת או' כ"ד. זב"ש או' י"ד. תו"ז שם או' ב' בי"צ ח"ג בעמ"ז או' י"ד. זב"צ או' ן'.
מ״ו:ס״ו
א
סו) בועה או סרכא היוצאה מהדקין מנהגינו לבדוק תחת הסרכא או הבועה הנמצאת בבני מעיים אם יש תחתיו נקב טרפה ואם יש קרום דק שלם כשרה. שו"ג סי' ל"ז או' כ"ז. זכ"ל חי"ד על סי' זה. זב"צ או' נ"ב. ואם בשעה שחותכין הסרכא או הבועה נחתך או ניקב נוהגין עכשיו השוחטים להטריף העוף מספק. זכ"ל שם. זב"ש או' כ"ב. זב"צ שם.
מ״ו:ס״ז
א
סז) אבל אם יש בבני מעיים בועות הרבה ובשעה שבאו לבדוק א' מהם נחתכה או ניקבה הבני מעיים ואח"כ בדקו הבועות האחרים וראו שלא יש נקב בבני מעיים והעור שתחתם שלם מנהגינו להכשיר שכיון שיצאו שאר בועות שלמים אמרינן מסתמא דבועה זו שנחתכה או ניקבה היא ג"כ היה הבשר שלם תחתיה. זב"צ או' נ"ג. וי"ל דמי יאמר דכיון דיצא זה הבשר שלם גם זה שניקבה היה ג"כ הבשר שלם דשמא זה שניקבה או נחתכה היו הבני רעים ולפיכך ניקבו או נחתכו וזה היו טובים ולא ניקבו וכי צריך להיות הבני מעיים כולם בהשואה א' אפשר שזה המקום רע ולפיכך ניקב וזה המקום טוב ולא ניקב ולכן נראה דיש להחמיר.
מ״ו:ס״ח
א
סח) שם הגה. ויש לבדוק ע"י קש או נוצה וכו' ושמעתי דהשוחטים עכשיו כשהמה ראו שלא עבר הקש או הנוצה אינם מטריפין אותם באומרם דאפשר דהסתימה היא מחמת צוחה שנתקשה בתוכן ומשו"ה אינו עובר הקש ולמה נטריף אותה וע"כ כשאין הקש עובר עושין עוד בדיקה אחרת דהיינו שמרככין תחלה אותו מקום באצבעותיהם ואח"כ נופחין המעיים ואם יוצא רוח מכשירין אותו. זכ"ל שם. ומנהג טבחי עירנו אין עושין כך שמרככין אותה בידים כמ"ש הזכ"ל דחוששין שמעא "י הריכוך והמיעוך תעבור הסתימה ואפי' אם היתה סתימה ממש ולא צואה וע"כ עושין תקנה אחרת שמביאין מים פושרין ושופכין לתוך המעיים ומנענעין את הדקין כשהמים בתוכם אנה ואנה כדי להעביר הצואה הקשה הנז' ואם עברו המים בדקין מכשירין ואף אה לא עברו המים אפ"ה שופכין המים הנז' ונופחין הדקין ואם עבר הרוח מכשירין ואם לא עברו המים או הרוח מטריפין. זב"צ או' נ"א.
מ״ו:ס״ט
א
סט) ודע דכל אלו הבדיקות של קש ונוצה וכו' הוא אחר שכבר עשה התיקון האמור לעיל שחתך הסרכא ונמצא עור דק שלם שאינו נקוב דההוא תיקון עכ"פ צריך מטעם נקב אלא שיש עוד חשש מטעם סתימת המעיים וע"כ צריך תיקון זה דקש דהוא מחשש אחר שמא נסתמו. ואם תהיה הבועה בפנים יעשה העברת הקש תחלה ואח"כ יהפוך לחתוך הבועה דבלא"ה א"א משא"כ אם הבועה מבחוץ דאז אפשר לעשות הבדיקה שירצה תחלה. זכ"ל שם. זב"צ או' נ"ד.
מ״ו:ע׳
א
ע) בועות שבדקין שחורות מבפנים ומבחוץ ג"כ מראה שחור על הדקין וגררו הליחה מבפנים והמראה לא זז מבחוץ טרפה. מש"ז או' ז' נוב"י חי"ד סי' י"ג. מחב"ר או' מ"ג. שה"מ או' י"ח. זב"ש או' י"ז. ענ"ה סי' כ"ה או' ל"ד. תו"ז סי' כ"ו או' ד' בי"צ ח"ג בתה"ב או' ב' שבאו' ג' זב"צ או' נ"ה. ולאו דוקא שחור אלא דה"ה בשאר שינוי מראה ויש בועה. ענ"ה שם. זב"צ שם.
מ״ו:ע״א
א
עא) ואם אין הבעבוע רק גבוה מעט אם לא היה הבשר משונה במשמוש להיות רך או נימוח קצת כשר. נוב"י שם סי' י"ד. מחב"ר סי' ל"ב או' ג' ענ"ה שם. זב"צ או' נ"ו.
מ״ו:ע״ב
א
עב) אם תולעים תחובים תוך הדקין במקצת וכנגדם בחוץ בועה או יבלת טרפה. מש"ז שם. מחב"ר או' מ"ד. זב"ש או' י"ט. ענ"ה שם או' ל"ב. תו"ז שם או' ה' בי"צ שם. בתה"ב או' ג' זב"צ או' נ"ז.
מ״ו:ע״ג
א
עג) ואין להשליך הדקין בלי בדיקה כי דבר המצוי הוא באווזות ובפרט בקיץ ושכיחי יותר מסרכות הריאה. מש"ז שם. מחב"ר או' מ"ה. ענ"ה שם. ועיין לעיל סי' ל"ז או' רל"ג.
מ״ו:ע״ד
א
עד) ואם נמצאו תולעים סביב הדקים והם נקובים טרפה ולא תלינן שיצאו התולעים אחר שחיטה ונקבוה. זר"א יו"ד סי' י"ב. זכ"ל שם. תו"ז סי' מ"ה או' י"ד וכתב שכן בא מעשה לידו והטריף. זב"צ שם.
מ״ו:ע״ה
א
עה) ואם ראו בועה בדקין ולא בדקוה ונאבדה יש לחוש ולהטריפה. תורת יקותיאל. מחב"ר או' מ"ו. תו"ז סי' כ"ו או' ז' זב"צ או' נ"ח. ומיהו התב"ש סי' ל"ז או' מ"ו מסיק דבבועה א' כשרה אבל בבועות הרבה אפי' רחוקות או ביושבת על הביצים טריפה. ענ"ה שם או' ל"ג. פ"ת או' ז' ועיין לעיל סי' ל"ז או' רל"א ואו' רל"ב.
מ״ו:ע״ו
א
עו) ואותן בועות הנמצאים בבהמות בדקין או במעי העבים א"צ בדיקה כלל שאינן בכלל בועות אלא הם כמו שומין וכשנפתחין יוצא מהן כמו צואת אוזן ואין בהם לחות כלל ולפעמים הם שחורות ואינן גבוהות מבשר המעי ודברי הט"ז והש"ך ורש"ל להצריך בדיקה היינו בבועות שיש בהן לחות אבל אותם הנמצאים אצלנו אינם בכלל וכ"ש אם נשארו באותו מעי עדיין לפנינו כמה בועות שלא נעקרו ויכולין לבדקן דסגי ע"י בדיקתן שיהא בדיקה זו ראיה על אותן שאינן לפנינו ואפי' לכתחלה אם רוצה להחמיר ולבדוק א"צ אלא לבדוק ג' מנייהו ואם נמצא תחתיהן בשר שלם ויפה סגי הוכחת בדיקה ז' על כולן. שי"ת הר הכרמל סי' ח' ומשמע מדבריו דגם באותן בועות שיש בהן לחות סגי בבדיקת קצתן יעו"ש. מיהו עיין בתשו' חת"ס חי"ד סי' מ"ט שנשאל על ענין זה בדבר בועות רבות הנמצאים בדקין דבהמה אי סגי בבדיקת ג' בועות מהן להכשיר בלי בדיקת השאר ות"ח א' הורה להקל והוא ז"ל כתב שדברי תימה הם כיון שיש מכה לפנינו שיש לחוש שע"י רתיחת הליחה שבבועה נשרף הבשר שתחתיו ונעשה כבשר שהרופא גורדו מה יעידו ג' על השאר אולי זה המקום לא נשרף וזה המקום נשרף ובסוף כתב יען כי ידוע דב' בדיקות הם הרמ"א כתב לבדוק שלא נסתמו הדקין והאו"ה והאו"ח מיירי מבדיקת הבשר שתחתיו שלא נימוק מחמת הליחה. והנה בבדיקת הבשר ודאי דאינו מועיל עד שיבדוק הכל אך בבדיקת הרמ"א שלא נסתם המעיים בזה יש מקום להוראת ת"ח הנ"ל כי כמדומה דזה מין מורסא אחר הסותם מעבורת המעיים בפנים ואם נבדקים ג' שלא סתמו במקומן הרי מעיד שאין אלו מהבועות שסותמין תו א"צ לבדוק תחת האחרים ומ"מ אעפ"י שיש מקום לומר כן צריך ראיה מאין וע"כ אין לנהוג כן. וכתב עוד וכ"ז אנו צריכין בנאבד אבל בהאביד בידים והשליך בלא בדיקה בפשיעתו פשיטא דיש לאסור ומכ"ש אם הראה הבועות לאחד שאינו בקי בהוראה אפי' הוא למדן מפולפל אך לא שימש חכמים בעניני הוראה ובדיקה דזה גרע טפי. וע"כ יפה הורה שאסר הבשר וגם תערובת חד בחד והקיל בכלים אחר ששהו מעל"ע יעו"ש. פ"ת או' ז' וכתב זב"צ סוף או' ס' דאם יש בועות גמורים והם גדולים אז עבדינן כס' חת"ס שצריך לבדוק כולם אכן אם הם בועות קטנים כמו קרטין אז א"צ לבדוק כולם אלא ג' מהם דוקא והכל לפי ראות עיני המורה עכ"ל.
מ״ו:ע״ז
א
עז) והיינו דוקא דסגי בבדיקת ג' מהם היינו כשכל הבועות מראה א' הם אבל אם יש הפרש במראה הבועות צריך לבדוק מכל מראה ומראה ג' מהם. זב"צ או' ס"א.
מ״ו:ע״ח
א
עח) ואם ראו ג' בועות ולא עיינו יותר ובדקו אותן ג' בפתיחה ונמצא עור שתחתיהן יפה אין לחוש שמא היה עוד בנאבד ושם לא היה יפה. דע"ק או' י"ג. מק"מ או' כ"ג. זב"צ או' ס"ב.
מ״ו:ע״ט
א
עט) מעיים סתומים שבעוף (כגון סניא דיבי) שרגילים להיות סופם עב אם עב יותר מכפי הרגיל ונפוחים ביותר אין להקל. דע"ק או' י"ד. מק"מ או' כ"ד. זב"צ או' ס"ד.
מ״ו:פ׳
א
פ) ואם היה עב הרבה באמצע המעי (מחמת קיבוץ מאכל) אינו טרפות רק רעותא שמא ע"י דחיקת המאכל ביותר לשם ניקב וצריך בדיקה. מק"מ או' כ"ד. זב"צ או' ס"ה.
מ״ו:פ״א
א
פא) מעשה שהיה בתרנגולת א' שהיה בה חולי אבעבועות בבני מעיים ומסיבת חולי הנז' והבועות נקרש כל שומן הדרא דכנתה (והוא בעוף קרום המחבר הדקין) ונתכווצו כל הב"מ ובמקום התחלתם נדבקו זב"ז דבוק מאד ונכפלו מחמת הדבקות עד שלא עבר הרוח בתוכם ומכח הבדיקות שנבדקה כמה פעמים באותו מעמד ראו חלול בתוכו בעקיפין והסכימו הרבנים שהיו שם להתיר משום דעכ"פ היה חלול ועובר הרוח ולא נסתמו הבני מעיים וכן עשו מעשה והכשירו. תו"ז סי' כ"ו או' ח' זב"צ או' ס"ו.
מ״ו:פ״ב
א
פב) מעשה והביאו תרנגול שהיה בקרבה אצל הב"מ פוסטימא א' גדולה בתוך הכיס (דהיינו כיס ומלא מורסא אודם קרוש כמו אגוז) והיתה תלויה בעצם הקולית וראיתי שהב"מ קיימים ושלמים גם העצם שלם והכשרתיו דכן דרך להתילד שם מורסא ובאורך הזמן מתבשלת ויוצאת הליחה דרך פי הטבעת וכשרה. תו"ז שם או' ט' מהר"ש יצחקי. זב"צ או' ס"ז.
מ״ו:פ״ג
א
פג) אכן בעיר בגדאד יע"א הביאו תרנגולת א' לפני ח"ר נסים הלוי ז"ל שהיה בתוך חלל שלה חתיכה א' עגולה כמו אגוז והיא אדומה והיתה תלויה בדופן של התרנגולת הנז' ופתח ח"ר נסים הלוי הנז' את החתיכה הנז' ויצא בתוכה חצי מחק דק שתופרין בו הנשים והטריף אותה משום דמחט שנמצא בחלל הגוף טרפה דחיישינן שמא נקב באיברים הפנימיים אבל אם לא היה בה מחט היה מכשיר כהוראת מהר"ש יצחקי הנז' ובאנו ללמד בזה שאם המצא ימצא בחלל העוף פוסטימ"א כאלו צריך לפתוח אותה לראות מה יש בתוכה. זב"צ או' ס"ח.
מ״ו:פ״ד
א
פד) וכן לפעמים המצא ימצא בדקין כמו דד קטן ולפעמים ימצא הדד הנז' בתוך בטן הבהמה ואמר ח"ר נסים הלוי ז"ל שצריך לפתוח הדד הנז' ואם לא נמצא בתוכו כלום והעור שלו שלם ובריא אזי יש להכשיר אבל פעמים הרבה ראינו שיוצא בתוך הדד הנז' שברי מחטים או חתיכות של ברזל ובא מעשה לפני ח"ר נסים הנז' תרנגולת א' שיש בה דד כזה ופתח הדד הנז' ויצא בו חתיכות ברזל והטריף וע"כ צריך !הסורה ליזהר בזה. זב"צ או' ס"ט.
מ״ו:פ״ה
א
פה) זרע פשתן שנמצא דבוק בדקין של אווזא מבחוץ יש להטריף. בינת אדם באו"ה או' כ"ח לכלל כ"א. זב"צ או' ע'.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ו
א
ניקבו ה"ה נתמסמסו או שהבשר רע שהרופא גוררו:
ב
חלב טהור ואפי' מחט תחוב שומן סותמו הש"ך ועיין פלתי שיש לפקפק בראי' שלו. ויש למורה לעיין היטב:
ג
סותם וה"ה בשר שאצלו בתולדתו סותם לאפוקי עצם נמצאו שחין בושט והוא באותו מקום שדבוק בבשר ובבשר אין לקותא דבשר לו יהי' הנקב הבשר מגין:
ד
שכל חלב וכתב הט"ז אבל בטחול אינו סותם הואיל בעינן עובי דינר ועי' פלתי מ"ש אי יש במציאות:
ה
טמא ואם ניקב בראש מעי דבעי גרירה אי החלב סותם עיין לקמן סי' פ"ד
ו
מקרום שעל הלב עיין לעיל סי' מ' דשומן שעל הלב ג"כ אינו סותם לרמב"ם ובה"ג:
ז
של אבר אחר הט"ז דעתו דבשר סותם אפי' של אבל אחר ועיין פלתי דכתבתי אדרבה אפי' רמב"ם דס"ל בשומן סותם אפי' אבר אחר בבשר מודה:
ח
אם נהפכו אם דקדק היטב וראה שלא נהפכו כשר אבל אם לא דקדק היטב טריפה דאולי נתהפכו:
ט
וה"ה אם לא יצאו וראבי"ה מכשיר ועי' פלתי מ"ש להבין ברמב"ם ואין להקל:
י
לא יצאו ודעת ראב"ה להתיר ואין לנו רק פסק הש"ע:
יא
ניכר שום ריעותא דהיינו דהלכה בחיים הלוך יפה או"ה
יב
כשרה ותרנגול מסורס דעת הלח"מ כי סרס הוי ריעות' דחתכו וא"כ יש לחוש לו והש"ך חולק ויש לחוש לדברי הלח"מ כי באמת ריעותא דסרסו הוי רעות' כי בקל יפול חתך או בתפירה תחיבת המחט במעיים
יג
מחט האחרונים העלו בתחוב ודאי יש להטריף דע"י סביבת המעים וקרומין רך לא ימלט שנקב אבל בנמצא יש להכשיר בהפסד מרובה
יד
ניקב במשהו וכו' וחלב אע"פ שהוא טהור לא סותם דלא מהדק גמ':
טו
הגדול וכו' כבר כתבתי דבזה אף הרמב"ם דמשוה בשיעורי' כל מיני בהמות גדול וקטן בזה מודה הואיל ובאמת בטדי בתורא דייקי ולא בבהמה דקה ועי' פלתי לעיל סי' ע"א
טז
ויש לבדו' ואף אנן בקיאין בבדיקה כי לא נמצא בדיקה זו בקדמונים ותרנגולת היושבת על ביצים חלושים בני מעים ונולד בהם בועי וכדומה ויש לעיין היטב אם אין הבשר רע או נתמסמס. והכל מסור ביד המורה לדייק היטב ואל יהיה גס לבו בהוראה:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ו
א
ואם חלב טהור סותם כתב הש"ך ס"ק ב' דמעובדא שהביא התוס' הי' מחט בקרקבן והי' שומן סותמו דכשר משמע דאפי' במחט חלב טהור סותם וכ"כ האחרונים. #ג) מיהו לדין יש תשוב' כי התוס' אזלו לשיטתן דאינהו מפרשי גבי ושט שמא הבריא שמא ניקב וגם ס"ל אפי' בהמסס דנקב במחט מ"מ צריך להיות הנקב מעבר לעבר ואף בשומן אמרינן דסותם אבל לפי דעת הרמב"ם והמחבר לעיל סי' ל"ג דחוששין שמא עלה קרום ונתרפא וכן דעת רש"י בהמסס הואיל וקרומו רך כמ"ש הרא"ש א"כ מכ"ש שיש לחוש בשומן שהוא רך שניקב ונתרפא חוששין שמא הבריא ובפרט שמחט תחוב ואולי י"ל הואיל ולא הזכירו הפוסקי' ס"ל שומן הואיל והוא רך ונוטה לכל צד אינו מתרפא בנקב כי מניח הנקב ומתפשט לצדדין וצ"ע: והנה לפי מה שכתב הרמב"ם דבשר ג"כ סותם ועיין כ"מ וב"י וי"ל בשר דנקט הרמב"ם ולא סתם להוציא העצם דאינו סותם כמו שאמרו בריאה שניקבה ודופן סותמה דוקא סביך בבשר אבל לא בגרמי א"כ ארווח לנו מ"ש לעיל הש"ך בסי' ל"ג ישב קוץ בושט חוששין שמא הבריא פי' קרום ונתרפא והקשה ל"ל זה הא בלא"ה ושט אין לו בדיקה מבחוץ ועמש"ל סי' ל"ג באריכות. אמנם לפי דמש"ל ניחא בלא"ה ושט בצד אחד דבוק בבשר ועור הבהמה למאוד כנודע וא"כ מה בכך דכל הושט ניקב הבשר ועור הדבוק בו בתולדה סותמו ובעור ובשר יש בדיקה אם יש בו נקב דהא אפי' בשומן יש בדיקה מכ"ש בעור ובשר ומיהו י"ל באמת כשר והא דאמרינן דבהמה א"א לשחוט דושט אין לו בדיקה מבחוץ ולא בדקינן לעור ובשר דאיירי דנקרע בשר ועור כמו בגמ' הוה עובדא דמסמס קועי' דמא והרי העור ובשר נקרע ונבלה אך לפ"ז קשה מאי פריך הגמ' ור"מ איך אכל בשרא דלמא בדק לעור ובשר ויש לומר דאין הושט דבק בבשר רובו רק מקצתו ואם כן הלא צריך לשחוט רוב הושט ובמקום שאינו דבוק צריך ג"כ לשחוט ואולי ניקב שם ואין לו בדיקה אבל אי אתרמי בהם צד אף דאין לו בדיקה מ"מ העור יש לו בדיקה וזהו אם הטעם משום אין לו בדיקה משא"כ אי אמרינן שמא ניקב ונתרפא אבל בעור יש לחוש ואין מועיל בדיקת העור וא"כ נ"מ טובא בין הנך פירושים ועין מש"ל בסי' ל"ג אי חוששין בזה בשאר טריפות זולת טריפות דנקובת הושט ועכ"פ בהנך אווזת המלעיטים ונמצא בעור פנימי שחין וגרב כנודע אשר בלא"ה רבו דיעות להתיר ועיין לעיל סי' ל"ג ב' ט"ז יש לצדד אם הוא באותו מקום בושט מקום שמחובר לעור ובשר והם שלימים דיש להקל כיון דרוב מחברים לא פירשו שמא נתרפא רק שמא ניקב ודו"ק:
ב
כשירה הט"ז ויתר אחרונים הביאו דעת או"ה בטחול אין מועיל סתימת בשר וחלב דבטחול גופי' לא בעינן מפולש ואם ניקב ואין שיור כעובי דינר טריפה וא"כ מה יועיל סתימת בשר או חלב ופשוט הוא אלא שלא ידעתי המציאות איה מקום יחול בו בטחול סתימת החלב וכיוצא בו הא בצד קולשי' בלא"ה אין נקב פוסל ובצד עב הא מדובק לכרס ושם חלב טמא בין כרס לטחול ומאין יבא חלב טהור לסתום. אין שם לא בשר ולא חלב טהור ומצד שני לצד חלל הגוף ג"כ אין חלב טהור ולא בשר מתולדתו כי נסרך למקום אחר בלא"ה אין סתימה ורחוק אצלי המציאות וכי ח"ו לריק יגעו ודבר שאינו פלפלו ופלפל שוא ואפשר לומר דיש כאן יתר שני טחולי' וס"ל לאו"ה כראב"ן וכמ"ש בשני טחולי' באיזה שיקרה נקב אף אם נטלו כולם כשרה. וא"כ יש במציאות שטחול השני דבק אצל חלב כשר אצל חלב כנתא וכדומה ונקב וחלב סותמו ולגבי טחול הזה קרוי ברייתא שכאן היה וכאן נמצא וקמ"ל הואיל ושיעורו דינר אין חלב טהור סותם וא"ש. ואולי דעת האו"ה כרא"ם דטחול בעוף נמי טריפה אבל ודאי דבעי דינר זהב לערך כהנ"ל וא"כ שם שפיר יתכן דשומן סותם דבעוף הכל כשר ולזה קאמר דלא ודו"ק:
ג
ואינו סותם ע"ש בתשוב' שער אפרים במחט שנמצא בריש מעי באמת' אי חלבו סותם והפר"ח בק"א הסכים ע"י ע"ל בסי' ס"ד אי"ה נאריך בזה ושם תדרשנו:
ד
אלא באותו אבר שהשומן דבוק וכו' וכ' הט"ז אבל בשר סותם אפילו באבר אחר וראיה מריאה שניקבה ודופן סותמו וכבר השיג הפר"ח דמשם אין ראיה ולי נראה להיפוך דאפי' הרמב"ם דס"ל כמ"ש הב"י ברש"י דשומן סותם אפי' אינו אותו אבר מ"מ בבשר מודה דהא כתב כרס שניקב טריפה ואין לך דבר שיסתם אותו וכו' וקשה בצד שני מהכרס שאין עליו מכסה חלב הרי יכול בשר לסתום א"ו הואיל לא שייך לי' לא סותם ופשוט:
ה
אם נהפכו #ד) קשה מאי דחקו בגמ' בזבחים בפרק התערובות במציאות טריפה שנתערב דאם ידע לי' ניתי ונשקול ואי לא ידע מנא ידעי דלמא בהמה נקרע ונהפכו בני מעים והחזירן ונתפור וא"כ היא טריפה ולית דידע לי'. ואם נאמר דקריעה או תפר רישומן ניכר אף דמציאות מכחישו ובכל יום מרפאין קרעים ופצעים בבשר ואין רשומו ניכר אף גם י"ל דהיה כאן בהמות הרבה שיצאו לחוץ ודקדקנו בהם שלא נהפכו הבשר ונתרפא בהחזרה ונתערב עם אחת דהיפכו ורישומן אי אפשר להתברר דכולן נתפרו וצ"ע:
ו
וה"ה אם לא יצאו ודעת ראבי"ה להתיר וכתב הש"ך אין לנו אלא פסק המחבר ופשיטא מי יקל אלא דדחיק' ליה ברמב"ם דמנה ע' טריפות ובתוכו יצאו לחוץ ונהפכו המעים יצאו לחוץ ל"ל הא אין מעלה ולא מוריד אם נהפכו תמיד טריפה ובשלא נהפכו תמיד כשירה אפילו היה לחוץ ודוחק לומר אורחא דמילתא נקט שהם מהופכים על ידי יציאה מי דחק דהל"ל רק בקצרה נהפכו מעיים. ואולי ס"ל לרמב"ם כשיצאו לחוץ הם בחזקת מהופכים ואפי' לא ידענו דנהפכו וטריפה וזהו כוונת יצאו וחזקה שנהפכו מעיים וצ"ע:
ז
אבל אם לא נמצא תפיר' וכו'. #ה) ואין לדקדק מרא דהך הוא הראבי"ה ס"ל בנהפכו בלי יציא' כשר אבל לפי דקי"ל דטריפה א"כ מה בכך דלא יצאו דלמא נהפכו בתוך הגוף וצ"ל כ"ז שלא הוחזרו בידים אין חשש להיפוך אבל בהוחזר בידים הוא דיש חשש דא"א לכוון כמבואר הגמ' בגברא דשחטה לברי'. ולכך בנקרע חיישי' דלמא תלוי בו ידי אדם ויש חשש היפוך משא"כ בלא קרע אין כאן חשש היפוך דבחזרה ממילא לית היפך.
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ו
א
כשירה.. עבה"ט מ"ש בשם הש"ך דאפילו מחט תחוב בנקב ועיין בתשובת בית אפרים חלק יו"ד סימן כ"ג ועיין מש"ל סי' מ"ט ס"ק ג':
ב
חלב טהור. עבה"ט דה"ה בשר כו' ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ט' שכתב דמ"מ אם ניקב הושט סמוך לראש ששם דבוק בבשר טריפה ואין הבשר סותם משום דרווח וגמדא ליה ואינו נשאר דבוק במקומו וכמו דאמרינן גבי נקבו זה שלא כנגד זה לעיל סי' ל"ג סעיף ג' ע"ש ועיין פמ"ג ועיין עוד בנו"ב סי' ה' מה שחלק על התב"ש בזה:
ג
מהופכין. עבה"ט [ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' כ"א שהביא סמך וחיזוק לדעת הראבי"ה ודעימיה להכשיר במהופכין לחוד כל שלא יצאו ע"ש]. ועיין בתשובת הר הכרמל חי"ד סי' י"ט שכתב בהדרא דכנתא שדרכה להיות עגולה ונמצא בהמה א' שלא היה עגולה רק בדרך עולה ויורד ולמראית עין נראה שהריעי והפרש שבתוכה נשפך והולך מאחד לחבירו דטריפה דזה מיקרי נמצאו מהופכין ואף לדעת הראבי"ה ומהרש"ל להתיר אם לא יצאו אפי' נתהפכו היינו דווקא בנהפכו אחר ברייתן דהדרי לבסיסן משא"כ כשנברא מהופך ואף אם כבר חי יב"ח אין להתיר משום זה. ולאו דוקא כשנברא מהופך כמו נדון דידן אלא אפילו נהפכו בפנים מכמות שהיו ונסבכין כך ונסרכין בגוף העוף או בעורה בקרום חזק ג"כ יש להטריף אפילו לדעת הפוסק דלא יצאו ונהפכו כשר היינו מטעם דהדרי לכמות שהיו וכאן הרי ראינו סביך וסריך בחוזק ודאי כך ישארו וסופן לירקב וגם לינקב ע"ש. [ובתשובת קהלת יעקב סי' ד' השיב למורה אחד בדבר הדרא דכנתא שנשתנה קצת סדר סיבובה מדרך הרגילות אם זה דומה לנהפכו הנה בעיקר הדין דנמצאו מהופכין ולא יצאו לחוץ כבר הביאו בשם הראבי"ה שהכשיר כו' אמנם בשינוי הנמצא בסדר וניכר שהוא מתחלת ברייתן נראה דלכ"ע כשירה דלא מצינו בש"ס שיזכרו תמונה מיוחדת להדרא דכנתא כו' וא"כ כל שהן עומדין בבסיסן מתחלת ברייתן ולא נשתנו מבסיסן אין בהם שום טריפות ולא מקרי נתהפכו והוא מדוקדק מלשון רש"י כו' ומתוך מה שכתבתי יראה שאין ראיות ספר הר הכרמל מוכרחות כלל כו' והראיתי הדרא דכנתא זו לשוחטים מובהקים דפה ואמרו שאין בה רק שינוי מעט ונמצא לפעמים שינויים גדולים מזה ונהגו להכשיר ועל הרוב הוא הפסד מרובה והתורה חסה כו' ע"ש]:
ד
שום ריעותא. עבה"ט מ"ש ופר"ח חולק ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סימן ס"ח שגם הוא ז"ל חולק על הל"ח ומכשיר ע"ש. ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' י' מענין זה ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן ח'. [ומ"ש הבה"ט בשם רש"ל תרנגולת שיצאו מעיה דרך הטבעת טריפה דא"א שיתחזרו למקומן כו' מלשון זה משמע דאף אם הם עדיין בחוץ ולא הוחזרו כלל טריפה כיון דלא משכחת בזה הוחזרו ממילא טריפה אף ביצאו לחוד ולפ"ז צ"ל שמפרש מתניתין דאלו כשירות בעוף דתני בה יצאו ב"מ ולא ניקבו היינו בנקרע הבטן ויצאו דרך שם אולם הפמ"ג העתיק ג"כ הך דינא בשם רש"ל בזה"ל תרנגולת שיצאו מעיה דרך נקב בית הריעי והוחזרו טריפה כיון שיצא דרך מקום צר א"א שיוחזרו כסדרן כו' עכ"ל לפ"ז י"ל דיצאו לחוד אף דרך הטבעת כשר ומתניתין מיירי בכל גווני. וראיתי בס' עצי לבונה שמפרש דברי רש"ל שבפמ"ג דלרבותא נקט והוחזרו דאף דחזינן דהוחזרו מאליהן טריפה ומכ"ש בלא הוחזרו כלל והביא דבספר פרי תואר דעתו דהוחזרו מאליהן כשר אף ביצא דרך פי הטבעת וכתב דגם הפ"ת מודה היכא דלא הוחזרו ועדיין הם מבחוץ טריפה ומתניתין מיירי בלא יצאו דרך פי הטבעת כלל כו' ומסיים דעכ"פ ספק טריפה הוי ע"ש. אולם בתשובת נחלת דוד סי' י"ב כתב בפשיטות שביצאו לחוד אף דרך פי הטבעת כשירה והרש"ל מיירי דוקא בהוחזרו וכ"מ סתמא דמתניתין דחשיב יצאו ב"מ בין הכשירות ואמאי לא חשיב נמי במתניתין דאלו טריפות בעוף יצאו ב"מ דרך פי הטבעת ואיך סתמה המתניתין למיתני יצאו מעיה כשירה דאיכא למטעי דמיירי גם ביצאו דרך פי הטבעת ועוד מדוע לא פירש הש"ס לא שנו אלא ביצא דרך מקום רחב כו' אלא ודאי דכן הוא האמת דבכל גווני כשירה כו' וקרוב לומר שדברי הרש"ל בשם הר"א ספרדי אינו רק בהחזירו בידיה ודעתו ג"כ כדעת הש"ך ודברי חמודות דגם בהחזירו בידים כשרה אם אומר בפירוש שלא נתהפכו וע"ז אמר הר"א ספרדי דבעוף ביצא דרך מקום צר לא מהני אמירתו בפירוש דמסתמא בהחזירו בידים דרך נקב צר ודאי נתהפכו והכי דייק לישנא דרש"ל שבפמ"ג כו' ע"ש. ונראה דבהפ"מ יש לסמוך עליו (וקצת סעד לדבריו מדברי הרב חגורת שמואל סימן זה דעל מ"ש הלבוש בני מעים שיצאו לחוץ ולא ניקבו כשירה כתב וז"ל משמע אף דעדיין המה לחוץ ולא הוחזרו כשירה ובאמת דין זה לא נתבאר בב"י ובש"ע ודברי עצמו הוא עכ"ל ולכאורה איך כתב שדברי עצמו הוא הרי מבואר להדיא במתניתין וברא"ש וברמב"ם והובא ג"כ בב"י אלא צ"ל כוונתו כיון דלא מפרש ומפליג מאיזה מקום יצאו ע"כ דעתו להכשיר בכל גווני וזהו דברי עצמו) מיהו בכה"ג יש לעיין אם לא נתקלקל ונרקב אותו מקצת מהב"מ שיצא לחוץ כי דבר מצוי הוא. וכל זה בשיצא הב"מ דהיינו הדקין אבל באם לא יצא רק המעי דהוא הכרכשתא דדרך הוא כשדוחקת להטיל הביצים בחוזק יוצא מעט מהכרכשתא לחוץ והדקין הם כולן בפנים זהו פשוט להכשיר ואין שום חשש כלל וכ"כ בספר עצי לבונה שם ובתשובת נחלת דוד שם]:
ה
לחלל הבטן. עבה"ט סוף ס"ק יו"ד בשם פר"ח. ולכאורה נראה דר"ל במ"ש כל שאינו דבוק לירכיים כו' היינו במקום שיש דביקות בירכיים אלא שהנקב במקום שאינו דבוק שם כגון במקום סמיכה לשלחופית או לאם כי החלחולת אינה דבוקה בכל מקום רק בצד הסמוך לשדרה אבל מצד השני הסמוכה לכיס השתן או בפרה סמוך לאם שלה אינה נדבקת כלל ועיין בתשובת בית אפרים איו"ד סימן כ"ו שכן הבין השואל והוא ז"ל השיב לו דזה טעות וכל שהגיע למקום הדביקות בין הירכים כשר לעולם אלא דמקום יש בסוף חלל הגוף ובין מקום הדביקות דבזה להר"ן רובא בעינן והפר"ח חולק וס"ל דגם זה דינו במשהו ע"ש. [ומ"ש בש"ע אבל אם ניקב במקום שהוא דבוק בין הירכים כשר עיין ברש"י פא"ט ד' נ' ע"א בד"ה הואיל וירכים מעמידות אותה שכתב סותמות אותה שהרי אדוקה בהן עכ"ל לפ"ז נראה לכאורה דאם ניקבו גם הירכים כנגדה טריפה כמ"ש שם בגמרא דף מ"ח ע"א גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה וגבי מרה שניקבה וכבד זותמתה וכ"ה בש"ך לעיל סי' מ"ב סק"א. מיהו ז"א דהכא טעם הטריפות בחלחולת שניקבה משום שהריעי יפול לתוך חלל הגוף ומש"ה במקום הדבוק כשר שלא יפול לגוף כמבואר ברש"י שם בד"ה ברובו. ובחי' הרשב"א שם ובש"ך לעיל סק"ג א"כ גם בניקב הירכים כנגדו לא יפול לגוף כיון שהוא אדוק מסביב לנקב וצ"ע]:
ו
סירכא יוצאת. עיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סוף סימן כ"ב שכתב דאף ע"ג דאין סירכא אלא בריאה מ"מ בדיקה בעינן בחלל הפנימי באותו אבר אם אין קוץ או מחט תחוב שם נגד הסירכא ע"כ:
ז
ויש לבדוק. עבה"ט ועיין פמ"ג מ"ש לענין בר אווזות ששכיח במעיהן בועות הרבה ועיין תב"ש בסוף סימן ל"ז שמסיק שם דלכתחלה יש לבדוק אפי' בבועה א' אם הבשר שתחתיו שלם בלא לקותא או נקב ובדיעבד כשלא בדק כשר מיהו אם אתרעי כ"כ דאיכא בועות הרבה תכופות אפילו אינן סמוכות ממש אסור בלא בדיקה אפי' בדיעבד ע"ש ועיין בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סוס"י ח' שחלק על מה שכתב התבואת שור להחמיר אם נאבדה בלא בדיקה ע"ש. עוד כתב דאותן הבועות הנמצאים בבהמות בדקין או במעי העבים שאין צריך כלל בדיקה שאינן בכלל בועות אלא הם כמו שומין וכשנפתחין יוצא מהן כמו צואת אוזן ואין בהם לחות כלל ולפעמים הם שחורות ואינן גבוהות מבשר המעי ודברי הט"ז וש"ך ורש"ל להצריך בדיקה היינו בבועות שיש בהן לחות אבל אותן הנמצאים אצלנו אינן בכלל בועות כלל וכ"ש אם נשארו באותו מעי עדיין לפנינו כמה בועות שלא נעקרו ויכולין לבדקן דסגי ע"י בדיקתן שיהא בדיקה זו ראיה על אותן שאינן לפנינו. ואפילו לכתחלה אם רוצה להחמיר ולבדוק א"צ אלא לבדוק שלשה מינייהו ואם נמצא תחתיהן בשר שלם ויפה סגי הוכחת בדיקה זו על כולן. וע"ש דמשמע מדבריו דגם באותן בועות שיש בהם לחות סגי בבדיקת קצתן ע"ש עוד. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ט שנשאל על ענין זה בדבר בועות רבות הנמצאים בדקין דבהמה אי סגי בבדיקת ג' בועות מהם להכשיר בלי בדיקת השאר ות"ח מיוחד הורה להקל והוא ז"ל כתב שדברי תימה הם כיון שיש מכה לפנינו שיש לחוש שע"י רתיחת הליחה שבבועה נשרף הבשר שתחתיו ונעשה כבשר שהרופא גורדו מה יעידו ג' על השאר אולי זה המקום לא נשרף וזה נשרף וגדולה מזה בסימן קפ"ח ס"ה כו' ובסוף כתב יען כי ידוע דב' מיני בדיקות הם. הרמ"א כתב לבדוק שלא נסתמו הדקין והא"ח מיירי מבדיקת הבשר שתחתיו שלא נימוק מחמת הליחה. והנה בבדיקת הבשר ודאי דאינו מועיל עד שיבדוק הכל כנ"ל אך בבדיקת הרמ"א שלא נסתם המעים בזה יש מקום להוראת ת"ח הנ"ל כי כמדומה דזה מין מורסא אחר הסותם מעבורת המעים בפנים ואם נבדקים ג' שלא סתמו במקומן הרי מעיד שאין אלו מהבועות שסותמין תו אין צריך לבדוק תחת האחרים ומ"מ אע"פ שיש מקום לומר כן צריך ראיה מנין וע"כ אין לנהוג כן. ובענין אם נאבדו בלא בדיקה הסכים לדעת התבואת שור הנ"ל היכא דאיכא הרבה בועות לאסור אף דיעבד ואף בהפ"מ וכתב עוד וכ"ז אנו צריכים בנאבד אבל בהאביד בידים והשליך בלי בדיקה בפשיעתו פשיטא שיש לאסור ומכ"ש אם הראה הבועות לאחד שאינו בקי בהוראה וסמך עליו להכשיר דזה גרע טפי (ע"ל סימן צ"ט בט"ז סק"ט ובמ"ש שם סק"ה) ע"כ יפה הורה הרב השואל שאסור הבשר וגם תערובת חד בחד והקיל בכלים אחר ששהו מעל"ע ע"ש] ומ"ש שם בראש דבריו סברא להתיר בבר אווזות מטעם דהכי רביתייהו וכמו שאמרו גבי ביני וביני דכל חוי ברייתא הכי אית להו. עיין בתשובת תפארת צבי חלק יו"ד סימן ו' אות א' דהיתר זה ליתא. ועיין בתשובת בית אפרים חיו"ד סימן י"ז:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
מ״ו
א
(סימן מ"ו ש"ך ססק"ב) סותם כשר. וכ"כ בשו"ת שער אפרים (סי' ס"ב) ובמנ"י סוף כלל ל"ה. דלא כתשו' באר עשק:
ב
(שם סק"ג) ול"ד לחלחולת דסעיף ה'. לענ"ד החילוק בפשוטו דבחלחולת דבעי' החסרון בעובי הבשר במפולש. מש"ה אף דיש שיעור לחסרונו כיון דהבשר סותם הוי אינו מפולש. משא"כ בטחול דיש שיעור לעוביו דאם לא נשתייר כעובי דינר זהב טריפה אע"ג דאינו מפולש. מש"ה לא מהני סתימת בשר:
ג
(ש"ך סקי"א) מתוך שהולכין בהיקף. בכנה"ג בהגהותיו להב"י ס"ג כתב בשם דמשק אליעזר דאפילו למעלה בהתחלת הדקין שעדיין אין הולכין בהיקף אפ"ה אסור:
ד
(ש"ך סקי"ד) ואין ראיה מהכרעתם. ע' בספר תוספות שבת (סי' שס"ו סק"ט):
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ו:א׳
א
ואפילו ליחה כו'. הוא הגלד העשוי כצמר מבפנים וגוררים אותו בחוזק מהם וכתבו הפוסקים דה"ה אפי' עלה קרום ונסתם אינו קרום דבכל הנקובים אין הקרום סותם וכ"כ לעיל סי' ל"ו ס"ק ו':
מ״ו:ב׳
א
ואם חלב טהור כו'. מדברי התוס' פא"ט (דף מ"ט ע"ב) והפוסקים במה שכתבו בשם ר"י על מחט שנמצא בקורקבן וניקבה הכיס שלו וגם בשרו רק שהיה שומן סותם למעלה והתיר עכ"ל מבואר דאפילו מחט תחוב בנקב וחלב טהור סותם כשר:
מ״ו:ג׳
א
כשרה. וכתב באו"ה כלל נ"ב דין ה' דוקא בדבר שנקיבתו במשהו אבל בדבר שצריך שיעור לנקיבתו ולחסרונו כמו נקיבת הטחול אין מועיל בו סתימת חלב או בשר עכ"ל ומביאו בת"ח סוף כלל צ"ו אבל בד"מ מסיים בדברי או"ה כמו בטחול אינו סותם אם ניקב בסומכיה דהא יש גם לנקיבתו שיעור שצ"ל מפולש ע"כ ולא ידעתי מה חילוק בין נקיבת הטחול לשאר נקבים דכולן צריכים להיות מפולשים או נקובים לחלל כשיש להם חלל דהוי כמפולש כדמשמע בתוספות והר"ן והרא"ש עכ"ל ד"מ. ול"נ דה"ק דטחול כיון דאי אשתייר ביה כעובי דינר זהב כשרה כדלעיל סי' מ"ג א"כ אינו פוסל אלא כשלא נשתייר כעובי דינר זהב א"כ כשניקב לא מהני סתימה דדלמא אינו סותם כ"כ כעובי דינר זהב וכן כל דבר שיש שיעור לחסרונו ול"ד לחלחולת דסעיף ה' דאע"ג דיש שיעור לחסרונו כשרה בין הירכיים ואע"ג דמשמע מדברי רש"י פא"ט (דף מ"ג סוף ע"א) דהיינו נמי מטעמא דקיי"ל בשר סותם יש לומר דהתם שאני הואיל ודרך המאכל הוא לירד למטה אם כן כשהירכיים מעמידין אותה שוב אינו יוצא לחלל הגוף ויורד למטה כטבעו משא"כ הכא:
מ״ו:ד׳
א
שכל חלב טהור סותם. וכב"י וד"מ דה"ה בשר נמי סותם כמו הדרא דכנתא דבסמוך סעיף ג' וכדאמרינן גבי ריאה בסימן ל"ו ס"ו דהיכא דניקב סמפונא דריאה לבשר סותם ע"ש והכי אמרינן לעיל סימן ל"ט סי' י"ח גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה מיהו היינו דוקא בבשר שאצלו בתולדתו דאל"ה לא עדיף משומן דאינו סותם בכה"ג כמ"ש הרב בהג"ה:
מ״ו:ה׳
א
חוץ מקרום שעל הלב. הוא טרפשא דלבא ועיין לעיל סימן מ' ס"ק ב':
מ״ו:ו׳
א
הכרכשתא. הוא החלחולת שבסעיף ה' והטעם לפי שחלב שעל הלב והכרכשתא אינם מהודקים בו שפיר וה"ט נמי דחלב טמא שהוא ג"כ אינו אדוק היטב:
מ״ו:ז׳
א
והעוף כל שומן שלו סותם. דעוף לא מצינו כנגדו טמא וע"ל סימן מ"ט ס"ב:
מ״ו:ח׳
א
ואם החזירן אם נתהפכו כו'. משמע כל שידוע שלא נתהפכו כשרה וכ"כ הטור אבל אם החזירן ולא הפך בהם כשרה עכ"ל וכ"כ בס' ל"ח דף קע"א ע"ב ומסיק דאם אותו שהחזירן לא מסיק אדעתיה לדקדק בזה וכה"ג חיישינן דנתהפכו אלא דהיכא דידוע שלא נתהפכו כשרה כו':
מ״ו:ט׳
א
וה"ה אם לא יצאו כו'. ודעת ראבי"ה שמביא בהגהת ש"ד סי' פ"ח ומביאה רנ"ש בא"ו שלו דאם לא יצאו לחוץ כשר בין נתהפכו ע"י עצמם בין ע"י אחר וכן דעת מהרש"ל פא"ט סי' צ"ח ע"ש:
מ״ו:י׳
א
אבל אם לא כו'. וכתוב בס' ל"ח שם מעשה בא לידי בתרנגול מסורס שלא היה ניכר בו שום קרע ולא תפירה ובני מעיו היו מקצתן דבוקין בבשר וסמוכים לעור אמרתי שהוא בכלל הא דכתב שלא יהא ניכר בו שום ריעותא וכיון שיש כאן ריעותא הטרפתיו דידים מוכיחות שנקרע וסירוסו מוכיח ג"כ עליו שלא היה לו ביציו ומדלא פי' שבודקים אם נתהפכו משמע קצת דאין לסמוך על הבדיקה בזה עכ"ל ולפע"ד נראה דמ"ש הר"ב ולא היה ניכר בה שום ריעותא אין ר"ל שלא יהא ניכר שום ריעותא עכשיו שהרי אין לך ריעותא גדול מזה מה שנמצאו המעיים בין עור לבשר ועוד דא"כ הל"ל ולא יהא ניכר ריעותא אלא ר"ל שלא היה ניכר ריעותא מחיים דהיינו שהלכה בטוב קודם שחיטה דליכא למיחש משום ריסוק אברים ונפילה וכן הוא באו"ה להדיא שממנו מקור דין זה:
מ״ו:י״א
א
מחט שנמצא בדקין. חיישינן כדחיישינן במרה מתוך שהולכין בהיקף וקרומן רך יש לחוש שמא אוכלים ומשקים דחקוהו וניקבה ובנקב משהו אין להם בדיקה (כדלקמן סימן נ"א) עכ"ל הר"ן ובד"מ כתב ונ"ל דמאן דמכשיר במרה (הם התוספות והרא"ש והמרדכי כמבואר בב"י סי' מ"ב ע"ש מיהו אנן קי"ל לאסור במרה וכדלעיל ס"ס מ"ב ע"ש) מכשיר ג"כ כאן וכן בש"ד סימן צ"ג בהג"ה בשם א"ז ובאו"ה כלל נ"א דין כ"ב מעשה היה ונמצא מחט בדופני הדקין לארכן ולא ניקבו לחוץ והכשירו זקני הדור דאורחיה הוא ליכנס דרך חלל הושט עכ"ל ובהג"ה באו"ה שם בשם הגאונים דכשר אם נמצא בדקין כל שאינה תחובה בדופן הדקין אמנם דעת האו"ה צ"ע דלגבי מרה כתב שנוהגים להטריף וכאן מכשיר עכ"ל ד"מ. ול"נ דדעת האו"ה לחלק דדוקא במרה חיישינן כיון דלית לה דוכתא למיפק אלא מונחת במרה כל שעה משא"כ בדקין וחילוק זה איתא בב"ח ומביא ג"כ הסמ"ק דמתיר ופסק להתיר בהפסד מרובה וכ"כ מהר"מ מטיקאטי"ן בגליון הר"ן דנראה להכשיר בדקין כשנמצא בהן לארכן:
מ״ו:י״ב
א
ארבע אצבעות כו'. הוא פי' בטדא דתורא בש"ס ויש פוסקים מפרשים בטדא דתורא היינו ב' אצבעות ומביאם ב"י וכן לקמן סימן נ"ו סעיף ה' בשם יש מי שאומר ע"ש:
מ״ו:י״ג
א
ובדקה כו'. כתב ראב"ן סי' רמ"ז ובדקה דהיינו צאן כשיעור קישור החיצון של אצבע הגדולה דהיינו ב' אצבעות עכ"ל וברוקח סימן שפ"ה בשור ד' אצבעות בדיבוק בנקב וב' לשה ואחד לגדי וטלה כשר אבל שלא במקום הדבוק במשהו טרפה ע"כ:
מ״ו:י״ד
א
יש אוסרים כו'. בספר ל"ח דף קס"ב ע"א פסק להקל וכתב ואע"ג דבש"ע לא הכריע היינו מפני דאשתמיט ליה להב"י דברי ר' ירוחם (נט"ו סוף אות י') דכתב דהעיקר כהמכשירים ויש לנו לילך אחר המכריעים האחרונים שהם הטור ור' ירוחם עכ"ל ולפעד"נ דגם הב"י ראה דברי ר' ירוחם ואפ"ה לא הכריע להקל משום דהטור ור' ירוחם הם תלמידי הרא"ש הנמשכי' תמיד לשטת הראש ואין ראיה מהכרעתם וכן דעת הרשב"א בספר משמרת הבית דף ל"ו לאיסור וכ"פ הב"ח וכ"נ דעת הרוקח שהבאתי בס"ק שלפני זה מיהו במקום הפסד מרובה יש להכשיר עד רובו שכן הוא ג"כ דעת הרא"ה בס' ב"ה שם וכן מבואר דעת הר"ן לפי' הב"ח (אלא שהב"ח הגיה בדברי הר"ן ובספרי כתבתי שא"צ להגיה כלל ע"ש) וכ"פ מהרש"ל פא"ט סימן נ"ט:
מ״ו:ט״ו
א
רוב רחבו כו'. ל' הטור עד שינטל הרוב של הד' אצבעות וכב"י בשם מהר"י ן' חביב אל תטעה במ"ש כשר עד שינטל הרוב של הד' אצבעות ותחשוב שר"ל רוב האורך אלא האמת שבכל הד' אצבעות שהוא פי' כדי תפיסה ניקב במשהו כשר ניקב ברוב רחבו טרפה ור"ל עד שניטל הרוב במקום הנקרא תפיסה שהוא ד' אצבעות וכ"כ רבינו ירוחם בס' אדם עכ"ל ור"ל שאל תטעה לומר מדכתב הרוב של ד' אצבעות ולא כתב סתמא דר"ל דלא מיטרף בניקב ברוב רחבו אלא דוקא ברוב אורך הד' אצבעות דהיינו בניקב ב' אצבעות ומשהו לאורך דאי ר"ל דברוב רחבו נמי מיטרף הל"ל עד שינטל הרוב של אותו כדי תפיסה דהא יכול להיות שלפעמים רוב רחבו הוא פחות או יותר משתי אצבעות ומשהו אלא האמת דברוב רחבו נמי מיטרף והא דקאמר הרוב של ד' אצבעות ר"ל של אותו כדי תפיסה דהוא נקרא ד' אצבעות בכל מקום שנקבו אותן הד' אצבעות דהיינו אותו כדי תפיסה בין לארכו בין לרחבו טרפה וכ"כ ר' ירוחם נט"ו סוף אות י' וז"ל והר' יונה פירש דנקיבתו ברובו וכן עיקר ולפ"ז יש ג' חילוקים מה שלמעלה מדבוק הירכים נקיבתו במשהו ובדבוק הירכים אפילו ניטל כשרה ודוקא שתשאר ממנו כדי תפיסה ואותה כדי תפיסה עצמו נקיבתו ברובו עכ"ל הרי שלא הזכיר לשון של ד' אצבעות כדי שלא תטעה לפרשו באורך אלא כתב ל' של אותו כדי תפיסה וכתב סתמא נקיבתו ברובו משמע בכל מקום שניקב ברובו טרפה בין באורך בין ברוחב וכל זה ברור ולא הוצרכתי להאריך רק מפני שקצתם הבינו דברי מהר"י ן' חביב הנ"ל בע"א גם דברי הפרישה אינם נכונים ע"ש ודו"ק גם בס' ל"ח שם כתוב וז"ל ולא ראיתי שס נט"ו סוף אות י"א אשר יאמר עליו כי הוא זה שמפרש רוב רחבו עכ"ל. ולפי מ"ש א"א לפרש בשום פנים דברי רבינו ירוחם דר"ל דוקא רוב ארכו וק"ל וכ"כ בד"מ ובב"ח בשם מהר"י ן' חביב דטרפה אפילו ברוב רחבו ולא בעינן רוב ארכו:
מ״ו:ט״ז
א
אם סרכא כו'. ע"ל סי' ל"ז וסי' מ"ב ס"א בהג"ה ובמ"ש שם:
מ״ו:י״ז
א
ומ"מ יש לדקדק כו'. וכתב בד"מ בשם הגהת או"ה שם יש לחתוך הבועות ולראות אם יש בהן לחות הוי לקותא וטרפה ותרנגולים שיושבים על הביצים להוציא אפרוחים יש להחמיר בהן יותר מבשאר עופות מכח חלישותן עכ"ל הג"ה עכ"ל ד"מ וכן הוא בספר אפי רברבי וכן מצאתי בהגהת ש"ד דקוסטנדינא ומביאה מהרש"ל בא"ו שלו סי' צ"ו ונראה דמ"ש אם יש בהן לחות הוי לקותא וטרפה ר"ל בענין שהבשר שתחתיו רע דהוי כנתמסמס כדלקמן ס"סנ' אבל כשהבשר שתחתיו יפה אין טעם כלל לאסור וכ"נ מדברי מהרש"ל שם להדיא ע"ש:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ו
א
ואם חלב טהור סותם. ה"ה בשר שסותם כמ"ש הרמב"ם שהבאתיו סי' מ"ח סעיף ב' וכתב באו"ה כלל נ"ב וז"ל ודוקא בדבר שנקובתו במשהו אבל בדבר שצריך שיעור לנקובתו ולחסרונו כמו נקובת הטחול אין מועיל בו סתום חלב או בשר עכ"ל ובד"מ הביא זה בלשון זה כמו בטחול אינו סותם אם ניקב בסומכיה דהא גם לנקובתו שיעור שצ"ל מפולש ע"כ וכ' עליו ד"מ ולא ידעתי מה חילוק יש בין ניקב הטחול לשאר נקבים דכולם צריכים להיות מפולשים או ניקב לחלל אם יש לו חלל דהוה כמפולש כמ"ש התוס' פא"ט עכ"ל. ותמהני עליו על אשר לא ירד לסוף דעת או"ה כי דבריו נכונים דבכל נקב מפולש שאיסורו במשהו מהני אם נסתם עליו חלב או בשר דהא בכל שהוא שאינו מפולש סגי כמו שמצינו בקורקבן שאפילו השומן סותמו כשר משא"כ בטחול שאין הכשר באינו מפולש ונשאר שלם במשהו למעלה אלא צריך שיהיה נשאר חלק גדול בסומכיה למעלה דהיינו כעובי דינר בזה לא מועיל סתימת חלב או בשר אלא מן בשר הטחול עצמו צריך שיהיה כעובי דינר וזהו שכתב או"ה לפי נוסחת רמ"א שיעור שצריך להיות מפולש פי' שיש שיעור למה שיהיה נשאר ובלאו אותו השיעור הוה כמפולש וכנ"ל להלכה דבטחול לא מועיל סתימה כעובי דינר כלל והוא דבר פשוט לענ"ד:
ב
שעל גבי הכרכשתא. פי' שקורין טבחיא חלב שעליה נעשה קרטין קרטין כעין חטים עגולים ע"כ אינו סותם וכן שומן הלב עשוי ככובע ועיין ר"ס מ' שאפי' שומן של הלב אינו סותם לפי דעת או"ה ורמ"א:
ג
באותו אבר שהשומן דבוק בו. אבל בבשר נראה פשוט שסותם אפי' בשל אבר אחר שהרי מצינו גבי ריאה שנקבה ודופן סותמתה דכשר לפי דין התלמוד:
ד
דחיישינן שמא ניקב. פי' כיון שהולכין בהקף אמרי' דאוכלין דחקוה ונקבוה זה דעת הר"ן אבל בהג"ה ש"ד סי' צ"ב בשם א"ז ובאו"ה כלל נ"א כתבו וז"ל מעשה שהיתה מונחת באורך הדופן של הדקין והכשירוה זקני הדור דאורחיה הוא ליכנס דרך החלל של ושט וחוזר ונכנס כך דרך בני מעים אבל אם נמצא כעין זה בדופני בית הכוסות אפילו באורך הדופן טרפה כיון דחללה רחב אם איתא שדרך הושט נכנס על הפרש איבעי ליה לאשתכוחי עכ"ל וכ"כ בסמ"ק ודבר זה נעלם מן הב"י מדלא הביא רק דעת הר"ן לחוד ואחר זה נמשך כאן בש"ע וכתב בד"מ דמאן דמכשיר במרה מכשיר נמי בדקין ותמה על או"ה דכאן פסק להכשיר ובמרה פסק להטריף ורש"ל הביא הג"ה ש"ד בא"ו שלו ובספרו פי' דהך באורך הדופן היינו שאורך המחט מונח בדופן וכתב מו"ח ז"ל דבהפסד מרובה יש להקל בדקין כמו הנך רבוותא ושוב ראיתי בהג"ה או"ה שכתוב וז"ל אך בתשובת הגאונים לא נקט אלא נמצא לאורך הדקין כדרך המאכל ולא נקט תחובה עכ"ל וע"כ נ"ל דאף במונחות בחלל הדקין אם ראינו שעשה אפילו קצת נקב יש לאסור כדעת הר"ן אפי' למ"ש רמ"א בסימן מ"ח ס"ז בהמסס דבהפסד מרובה יש להתיר בניקב מצד א' הכא חמיר טפי כיון דהר"ן אוסר אפילו במונח ואינו תחוב כלל אין להקל נגדו כולי האי כיון שראינו שהתחילה לנקוב כנ"ל:
ה
אם ניקב במשהו טרפה. וחלב שלו אע"פ שהוא טהור אינו סותם כמ"ש בסעיף א':
ו
רוב רחבו. בטור כתוב רוב של הד' אצבעות וכתב רש"ל אינו ר"ל ברוב האורך דהיינו ניטלה רצועה אורך ב' אצבעות ומשהו שהוא הרוב אלא שניטל מקום רובו מאותו מקום דבוק דהיינו ארבע אצבעות ומכל אותן ארבע אצבעות כפי מה שהוא אם ניטל הרוב בין הכל טרפה ואם לא ניטל הרוב בין הכל אלא שרוב האורך הוא ניטל או רוב הרוחב כשרה ובין ניטל מקום הדבוק ובין לא ניטל מקום הדבוק לעולם משערין שישאר רוב שיעור מכדי תפיסה עכ"ל:
ז
ויש לבדוק ע"י קש כו'. כן כתב ד"מ בשם או"ה דגם עתה יש לסמוך ע"ז מאחר שאין כאן נקב וכתב עוד בשם ההגהות דאו"ה שיש לחתוך הבועות ולראות אם יש בהם לחות הוי לקותא וטרפה והתרנגולת שיושבת על הביצים להוציא מהם אפרוחים יש להחמיר בהן יותר מבשאר עופות מכח חלישתה עכ"ל הגהות עכ"ל ד"מ הא דכתוב ביש לחות הוי לקותא וטרפה לא קי"ל כן שהרי כבר פסק הש"ע דאין בועה רק בריאה ונראה דמ"ה לא הביאו בש"ע:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ו
א
(סימן מ"ו סעיף א') נקבו הדקין טריפה כו' חלב טמא אינו סותם. כתבו האחרונים דריש מעיא באמתא נהי דלא אכלינן ליה כמ"ש סי' ס"ד סעיף ט"ז מ"מ מיסתם מיהא סתים. וה"ה לפי' הגאונים שהוא סוף המעין כמ"ש סי' ס"ד. ולא נהירא דמבואר להדיא ברשב"א בתה"א (דף ל"ח) חלב טמא אינו סותם כגון ריש מעיא באמתא אינו סותם. ואין לנו להקל נגד הרשב"א בלי ראיה. ומ"ש האחרונים דה"ה סוף המעין לפי' הגאונים. תמהני טובא דאפילו לו יהי כן שהוא חלב טהור אפ"ה אינו סותם כיון שהוא עשוי ככובע כדאי' בש"ס ופוסקים והטוש"ע סעיף זה שחלב שעל הכרכשתא אע"פ שהוא טהור אינו סותם. ות"ל שבא לידי ס' משנה למלך על הרמב"ם פי"ג מהלכות שגגות ומצאתי שם שהאריך הרבה בזה והקשה שם הכי והאריך לתרץ דלפי' הגאונים ריש מעיא הוא סוף המעיין שמחוברין לכרכשתא אבל לא הכרכשתא עצמה. ואינו נראה דלא משמע כן כלל ברשב"א ובב"י וש"ע וש"פ. שהרי כתבו נוטלין מן הכרכשתא מעט כו'. וכ"מ ברמב"ם פ"ז מהל' מ"א דין ט' שכ' וז"ל ויש מן הגאונים שאמרו שראש המעי שצריך לגררו הוא המעי שיצא בו הרעי שהוא סוף המעין:
ומה שהכריח להמשנה למלך לומר כן משום שהקשה לפי' הגאונים דריש מעיא הוא ראש הכרכשתא וא"כ למה ליה להש"ס ופוסקים לומר דחלב הכרכשתא אינו סותם מפני שהוא עשוי ככובע. הלא בלא"ה חלב טמא הוא. ומש"ה כתב דלדידהו ריש מעיא הוא סוף הדקין המחוברין לכרכשתא ולא הכרכשתא. ולא ירדתי לסוף דעתו שהוא עצמו סותר מ"ש בתחלת דבריו שם ליישב זה ע"פ מ"ש הג"ה סי' ס"ד סעיף ט"ז דריש מעיא אינו אסור רק הקרום שעליה ולא החלב שתחת הקרום הדבוק למעיא. וא"כ לק"מ אפילו אם נאמר שהוא הכרכשתא וכדמוכח מהפוסקים כמ"ש. ובלא"ה נמי לק"מ דהא משום חלב טמא לא ה"ל לומר דאינו סותם אלא ראש המעיא אבל משום שעשוי ככובע כולו אינו סותם. וכ"מ בכרו"פ. גם מאי דמספקא לי' להמשנה למלך שם בדעת הרשב"א אישתמיטתי' דברי הרשב"א בתה"א שהבאתי:
שוב בא לידי ס' שו"ת שב יעקב ומצאתי שם סימן כ"ו שכתב ממש כמ"ש דריש מעיא בין להמפרשים שהוא תחלת יציאתם מהקיבה ובין לפי' הגאונים שהוא הכרכשתא אינו סותם. ואין הטעם שוה דבתחלת יציאה מהקיבה הטעם משום חלב טמא דאפילו החלב שתחת הקרום אסור. עיי"ש שהאריך להשיג על הג"ה סי' ס"ד. ובסוף המעיא שהוא הכרכשתא הטעם משום שעשוי ככובע. אפי' שהוא חלב טהור מה שתחת הקרום. והוא ממש כמ"ש בס"ד.
עיין בנ"ב מ"ת סימן כ"א ע"ד הנקב הנמצא במעיא סמוך לקיבה והוא הולך בשפוע והוא בא מסמפוני הכבד ונמצא כן בכמה בהמות והטבחים אומרים שרוב בהמות כך. והשיב שהמקרה לא יתמיד וכיון שנמצא בצורה אחת פשיטא שהוא וריד הכבד ההולך למעיים ואף שהרשב"א בתשובה הטריפן ולא האמין לטבחים בימיו לא נודע עדיין מהוריד אבל דורות שאחריו עמדו עליו כדאי' בכלבו וכ"כ הרופאים. וגם אין לחוש שניתק הוריד בחיי הבהמה אלא תלינן שניתק בידא טבחא:
ב
(סעיף ה) חלחולית כו'. לפי שראיתי לרבינו הב"י שהשיג על הר"ן שלא כדת לכן הוכרחתי להעתיק הש"ס והפוסקים בס"ד. גרסינן בש"ס פא"ט (דף נ') אמר זעירי חלחולת שניקבה כשירה הואיל והירכיים מעמידין אותה. פרש"י ור"ן סותמות אותה שהרי אדוקה בהן. ואמרינן בש"ס עלה דזעירי וכמה א"ר אילעא אמר ר' יוחנן מקום הדבוק ברובו ושלא במקום הדבק במשהו ור"נ אמר מקום הדבק אפילו ניטל כולו כשר והוא שישתייר בו כדי תפיסה וכתב הר"ן וז"ל וכמה מקום בחלחולת מעמידין בו הירכיים לדון בו דין זה שלא תפסל בנקב מקום הדבק ברובו מקום שהיא דבוקה בירכיים לא מיתסר אא"כ ניקבה רובו ושלא במקום הדבק אסורה במשהו. והילכתא כרב נחמן דבמקום הדבק אפילו ניטל כולו כל שנשתייר בו כדי תפיסה כשר. הילכך ההיא דזעירי למעלה ממקום הדבק מתוקמא ובמשהו כשירה עד דאיכא רובא עכ"ל הר"ן. ופשוט הוא דמ"ש הילכך כו' ר"ל דזעירי איירי במקום הדבק למעלה שהרי כשהבהמה תלויה הוא קרוי מעלה ער"ס ל"ה. וסובר כר' יוחנן דבמשהו כשירה עד דאיכא רובא. שהרי ר' יוחנן בא לפרש דברי זעירי. ויותר נראה דהאי ממקום הדבק שכתב הר"ן הוא ט"ס וצ"ל במקום הדבק בבי"ת. ואפילו אי גרסינן ממקום הדבק ר"ל כמ"ש. וזה פשוט בעיני רק שראיתי להב"י שהניח דברי הר"ן בתימא מפני שהבין שמ"ש הר"ן הילכך ההיא דזעירי כו' ר"ל דזעירי איירי שלא במקום הדבק וקאי אמ"ש והילכתא כרב נחמן. ור"ל דר"נ פליג אר"י ג"כ בשלא במקום הדבק דלר"י במשהו אסורה ולר"נ במשהו כשירה עד דאיכא רובא. וזעירי איירי בשלא במקום הדבק וכר"נ. ומפני כך תמה עליו דמשמע דר"נ לא פליג אר"י בשלא במקום הדבק דלכ"ע במשהו אסורה. ולא דק דדברי הר"ן פשוטים וברורים כמ"ש. ותמה על עצמך דהאיך אפשר לומר דזעירי איירי שלא במקום הדבק הרי קאמר שהירכיים מעמידות אותה. ופרש"י ור"ן סותמות אותה שהרי אדוקה בהן. הרי דבמקום שהיא אדוקה בירכיים איירי. גם מ"ש הב"י ודוחק לומר שהר"ן מפרש דכי אמר ר"י דשלא במקום הדבק במשהו היינו לומר דכי אמר זעירי חלחולת שניקבה כשירה שלא במקום הדבק קאמר והיא כשירה בכל נקב עד שיהא בו רוב עכ"ל הב"י תמהני דבהדיא לא כ"כ הר"ן. שהרי כתב על ר"י שלא במקום הדבק במשהו. פי' אסורה במשהו. סוף דבר דברי הב"י כאן צריכין נגר להולמן. וכל זה גרם לו על שר"ל שהר"ן מוקי לזעירי בשלא במקום הדבק וכבר הוכחתי דא"א לומר כן. וכן ברשב"א במשמרת הבית ורא"ה בס' בד"ה (דף ל"ז) מפרשים לזעירי במקום הדבק. אלא שהם מפרשים בע"א. ולפענ"ד שמ"ש בפי' הר"ן הוא הנכון שבכל הפירושים. וכן משמע מהר"ם מטיקטין בגליון הר"ן כדפרשתי עיי"ש ודו"ק. ועיין בב"ח ובס' ארוך מש"ך ובשו"ת מק"ב סימן י"א:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
מ״ו
א
ואם הלב טהור סותם כשרה. עבה"ט ועיין בספרי שו"ת ב"א סי' כ"ג במחט שנמצא בדקין והיתה תחובה בשומן שעל הדקין רק שנשאר קצת מהשומן ונסתם פי הנקב. והנה הש"ך כתב דסתימת שומן מהני אף שהמחט תחובה שם אך יש לפרש שלא התחיל לתחוב בשומן כלל. אך נראה שאין זה כוונת הש"ך והוכחתי שאין לחלק בכך ע"ש ולדינא נראה במקום הפסד להקל בזה ולא ניחוש שמא ניקבה לחוץ וחזרה לאחוריה כשרואין השומן שלם מבחוץ ואין שום רושם ניכר אין להחזיק ריעותא:
ב
שכל הלב טהור סותם. עבה"ט ומ"ש בשם ש"א ופר"ח תמה אא"ז בת"ש ע"ז וכתב בכנ"י סימן כ"ה שהגאון מוהר"ד אופנהיים כתב בדין מחט מעל"ע דמעי היוצא מן הקיבה אקשתא כמו ג' אצבעות והיה מכוסה בחלב שע"ג אותו המעי אין זה חלב סותם שהוא חלב אסור אע"פ שהרמ"א כתב שא"צ להסיר רק הקרום זה העתיק רמ"א מהכל בו ובאמת ט"ס נפל בהכל בו ע"ש. והמחבר השיב לו לתקן דברי חכמים מהרש"ל ורמ"א וב"ח וכל בו ומ"מ לא רצה לסתור דבריו לדינא ועי' בשב יעקב סי' כ"ו ובשבו"י ח"ג סי' ס"ו שהסכימו ג"כ לדברי הגאון מוהר"ד ז"ל ועי' בסוף ספר שכה"ג על א"ח ובמשנה למלך הלכות שגגות ובס"ס אלי' זוטא ועיין לקמן סי' מ"ח ס"ק ב' וסי' מ"ד ועיין בנו"ב מ"ת סי' כ"א שבמקום אחד בדקו כמה בהמות ונמצא נקב בב"מ סמוך ליציאתו מן הקיבה והוא הולך בשפוע והטבחים אמרו שרוב הבהמות כך הם והוא בא מסמפוני הכבד. הנה המקרה לא יתמיד ולא יכיר מקומו וצורתו. וכיון שהנקב הזה על צורה אחת בשיפוע ובמקום אחד סמוך לקיבה ובכמה בהמות פשיטא שהוא הוורד ההולך מבני מעיים לכבד והרופאים אומרים שפעולתו הוא שתהיה הכבד זורקת מרה דרך הוורד הזה לבני מעיים ומשם לקיבה לעכל המזון ואף שהרשב"א הטריף ולא האמין לטבחים שבימיו עדיין לא נודע טובו של וורד זה כו' ולפיכך טבעו של נקב זה הנעש' בתחלת היציר' מעיילנא אית לה לתוך הבני מעיים להכניס שם טיפת מרה אבל מפקנא לית לה ואין טבעו להוציא הריעי חוצה לתוך החלל ולכן כשיש לתלות שניתק הורד הזה בשעת נטילת הכבד כשר אבל אם ודאי ניתק מחיים יש לאסור ופשוט שאין שום חיוב לחפש ולבדוק אחר נקב זה כלל: ועיין בספרי ב"א סי' י"ז בדקין של בהמה שנמצאו בועות קטנות מבפנים וקלפו השומן שעליו (ושומן לאו דוקא דא"כ השומן סותם רק באמה שהוא בראש או בסוף הדקין שאסור כמבואר בסי' ס"ד ושם אינו סותם ג"כ וכמ"ש אא"ז בת"ש ודלא כש"א והפר"ח ע"ש) ולא היה נראה שום ריעותא רק הבשר שלם ויפה יש להכשיר כיון שלא שלט מעל"ע ע"ש ועיין בת"ש שכתב שעתה בזמנינו שכיח טובא בבר אווזות ואפי' באווזות שיש אבעבועות לבנות שעל הדקין מבחוץ הרבה או מעט ויש אסרו בהחלט ויש מתירין ומנהגי להפוך ולראות מבפנים נגד אותן הבועות אם אין שם שינוי מראה כלל כשר ואם יש שינוי קצת יש לחוש לבשר שהוא נתקלקל עד שהרופא גורדו וטרפה עכ"ל. ובס"ס ל"ז כתב שצריך לפתוח הבועא ולבדוק אם הבשר שלם תחתיו כו' ובסי' מ"ו לא הזכיר מענין פתיחת הבועות וכתבתי בשערי תשובה סימן ל"ה דלעיל בסי' ל"ז מיירי כשאינו רוצה להטריח ולהפוך על עבר שני ולעיין שם אז יכול לבדוק מצד זה עצמו ע"י פתיחת הבועא וגורר שם המוגלא של הבועא אם נמצא שם בשר שלם ויפה אפילו הקרום דק אין לחוש אבל אם מהפך לצד השני ואין שם בועא ועין רואה ששלם ויפה א"צ פתיחת הבועה כלל והאומר שצריך לנפוח בדקין מחמת נקב טעה שראה מורי הוראות נוהגין לנפוח מחשש סתימת המעיים וסבר שמחשש נקב הוא (ודבריהם מוקשים כמ"ש בספרי ס"ס ל"ז ע"ש) ובדיקה בראיית העין היטב שאין נקב סגי ע"ש ועיין בספרי ס"ס ל"ז דלאו דוקא בועות דטינרא ומורסא ג"כ דינם כבועא. וע"ש שכתב בבועות הרבה תכופות דאיתרעו כ"כ וכן ביושבת על הביצים מכח חלישתן יש לחוש אם לא בדק אפילו בדיעבד אבל בלא"ה יש להכשיר בדיעבד ובמקום שצריך לבדוק בקש או נוצה אם נסתמו הבדיקה מעכבת אפי' בדיעבד ע"ש:
ג
ולא היה ניכר בה שום ריעותא. עבה"ט וכ' בשבו"י ח"ב סי' ס"ח בתרנגולת מסורס שנמצא המעיים שלו דבוקים בין עור לבשר הש"ך ופר"ח מכשיר וכן נ"ל עיקר וראיה מריעותא בדופן שתולין הקלקלה במקולקל וגם כאן שהמכה של סירוס הוא לפנינו ודאי תלינן מה שנדבק ונסרך המעיים לעור הוא מחמת כאב הסירוס ולא מחמת המעיים שיצאו לחוץ כיון דלא היה לה ריעותא מחיים ע"ש. ועיין בכה"ג דאף אם אין ידוע שבמקום הזה שבא התרנגול שם בקיאים בסירוס אם עברו עליו י"ב חודש אחר הסירוס מותר וכ"כ מח"ב:
ד
יש אוסרים במשהו. עבה"ט ועי' בספרי שו"ת ב"א סימן כ"ו בדין החלחולת שנמצא בה רקבון בכל הקיפה כשיעור ג' או ד' אצבעות בקצה הסמוך לפי הטבעת והשואל נסתפק לפי שטעם חלחולת שניקבה כשרה מחמת סתימת הירכים ואמנם אין דבוקה בכל מקום רק בצד הסמוך לשדרה אבל בצד השני הסמוך לשלחופית אינה נדבקת כלל. וכן בפרה הוא מובדל מהאם שהיא בת רחם שלה וא"כ יש לומר שאינה כשרה אם בנשאר כדי תפיסה או שמא כל מקום שהוא בין הירכיים כשרה היא אף במקום שאינה דבוקה ממש וכתבתי דאם בצד הסמוכה לשלחופית ג"כ בכלל הירכיים מעמידין ואע"ג דעתה אחר שחיטה נדמה שהמקום פרוד קצת הוא מחמת כי יצאה נפשה ואבריה רפים ונכווצו וכמ"ש בת"ש כו'. ולכן נראה שכוונתי על החלחולת עצמה שניטל משם במקום הזה אף בצד הסמוך לשלחופית ולאם כשר כיון שכבר הגיע למקום הדבקות שבין הירכיים רק שצריך לשער כדי תפיסה והבא למדוד צריך לדקדק היטב שהתחלת המקום שמתחלת לבדוק בין הירכיים יש חלחולת שלימה בשיעור כדי תפיסה המבואר בש"ע סי' מ"ו ע"ש ועבה"ט בשם הרדב"ז ועמח"ב בשם הרדב"ז שם שאם המורס' היה חוץ לעור אחוזה ודבוקה בכרכשתא ע"י ריר אינה סותמת אם ניקב העור כולה ע"ש:
ה
ואז הוא טרפה ויש לבדוק. עבה"ט ועי' בחב"י סימן נ"ד אבעבועות שנמצא בבני מעיים ולפעמים בתוכם מוגלא ולקותא תחתם. ועי' בספרי שו"ת ב"א סי' י"ז. ועיין באחרונים שמצוי בהם בועות דהיינו באווזות צריך לבדקן אם תחת הבועות בשר שלם כשר ואם הבשר רע טרפה. ועי' במשבצות לענין בועות שבדקין שחורות כו' ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב שהבאתי בסי' ל"ב שכתב שאין להשליך הדקין בלי בדיקה כי מצוי הוא באווזות ובפרט בקיץ דשכיחי יותר מסירכות הריאה. ובתורת יקותיאל דעתו שאם ראו בועא בדקין ונאבדה יש לחוש להטריפה והביאו מח"ב ולפענ"ד הכל לפי העלין דאי במקום ההוא מצוי הרבה שנטרפים מחמת שבדקו ונמצא בשר רע תחתיו אז בנאבדה יש לחוש אבל אם הרוב נכשרים אחר הבדיקה ומיעוטא שנמצא בשר רע שמטריפים נראה שאין להחמיר כולי האי להטריף אף בנאבדה דהא בשר רע שמטריפין אינו טרפה ודאית רק לפי שאין בקיאים בבשר שהרופא גורדו ולכן אם יש מקום שנהגו להשליך הדקים בלי בדיקה אפשר שכבר בדקו וניסו הרבה שהבועות הנמצאים אינם בועות המטריפות ולפיכך לא חששו להם להצריך לבדוק אחריהם. ומ"ש במשבצות דשכיח טפי מסרכות הריאה גם בסירכות עיקר הטעם דשכיח טובי הנך סרכות שעלולה לטרוף על ידם ומ"מ פשוט דבמקום שאין מנהג כך אין להנהיג כן לכתחלה במקו' שמוצאים רוב כשרות אך במקו' שמוצאים רוב טרפות פשיטא שצריך בדיקה דבועות טריפות שכיחי הוי כמו ריאה שנאבדה בלי בדיקה ומכ"ש בראו בועא ולא בדק שיש לחוש לה אבל במקום דל"ש בועות המטריפי' אף דשכיחי בועות יש להתיר בנאבדה ומכ"ש בלא בדק אחר בועות דהא אפילו בריאה קי"ל דאין צריך בדיקה כמבואר בר"ס ל"ז ואפשר שזו כוונת הט"ז שכתב דלא קי"ל הכי דאין בועא אלא בריאה ר"ל וכיון דקיל מריאה אין צריך בדיקה דהא בריאה גופא קיי"ל דא"צ בדיקה ועיין במשבצות אם תולעים תחובים תוך הדקים במקצת וכנגדו בחוץ בועא או יבלת טריפה ע"ש ועיין בספרי ב"א ס"ס ל"ז מ"ש בזה:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5