שולחן ערוך, יורה דעה מ״ח: דיני טריפות בקיבה ובכרס. ובו י"ב סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני טריפות בקיבה ובכרס. ובו י"ב סעיפים:
קיבה (קיבה הוא כיס שבמעי הבהמה שהמאכל נכנס לכרס ובסוף הכרס שקורין פאנץ עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומהקיבה לדקין) שניקבה טריפה ואם החלב שעל היתר סותם הנקב כשרה אבל שעל הקשת אינו סותם:

ב

כרס שניקב טריפה ואין לו דבר שיסתום אותו שהרי החלב שעליו אסור: הגה תולעים שנמצאו בכרס כשר דמן הפרש הן גדילים או הבהמה אכלה אותן. (ש"ד סימן מ"ז):

ג

בשר החופה את רוב הכרס והוא המקום מן הבטן שאם יקרע יצא הכרס אם נקרע בשר זה טריפה אע"פ שלא הגיע קרע זה לכרס עד שנראית אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה או ניטל טריפה וכמה שיעור הקרע הזה בארכו אורך טפח ואם היתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר החופה את הכרס אע"פ שאין באורך הקרע טפח טריפה הואיל ונקרע רובה:

ד

אם נקדר הבשר הזה בעיגול או באורך אם היה יתר מכסלע והוא כדי שיכנס בו ג' גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחק אם יש בה אוכל הנשאר סביבותיה כשאוכלים אותה או בריוח כשאין בהם שום אוכל כלל הרי זה טריפה שאם ימתח קרע זה יעמוד על טפח:

ה

אם נתמסמס בשר זה עד שהרופא גוררו חשוב כניטל: הגה ואין אנו בקיאין בבשר שהרופא גוררו ולכן כל מקום שנשתנה מראית הבשר דינו כניטל (מרדכי וב"י בשם הגהות מיימוני):

ו

מחט שנמצא בחלל הקיבה או הכרס דינו כמחט שנמצא בבית הכוסות:

ז

המסס ובית הכוסות דבוקין זה בזה ואם נקבו במקום חבורן אפילו הנקב מפולש מזה לזה כשרה ואם הנקב בשאר צדדים שאינם דבוקים יחד אם הנקב מפולש מעבר אל עבר טריפה ואם לאו כשירה בין בהמסס בין בבית הכוסות: הגה ויש אוסרין בהמסס אפילו בלא נקב מפולש (טור בשם רש"י וא"ו הארוך ות"ה סימן קס"ה) והכי נהוג אם לא במקום הפסד מרובה שאז יש לסמוך אמכשירין:

ח

אם נמצא באחד מהם תחובה מחט או קוץ ולא ניקב מעבר אל עבר הופכין אותו ובודקין אותו מבחוץ אם נמצא עליו קורט דם בידוע שניקב כולו וטריפה ואם לאו כשרה (תוס' והג"מיי פ"ו בשם סמ"ג וכל הפוסקים) (אפילו לא נשאר רק מעט מעור החיצון שלא ניקב) (עיין ס"ק כ"א) והוא שלא מלחו ולא הדיחו ואפילו ראש העב שלו לצד חוץ: הגה ויש מקילין להתיר אם לא ניקב מעבר לעבר והודח ונמלח או שנאבד ולא בדק מבחוץ אם היה עליו קורט דם (כך משמע בהגהות סמ"ק ורמב"ם ורא"ש דלקמן וע"פ) ויש לסמוך עלייהו במקום הפסד מרובה: ואם עבר המחט מעבר אל עבר ועודנו תחוב בו בודקים אותו אם נמצא קורט דם סביב המחט (וכל שכן עליו) (מרדכי ופוסקים והוא ש"ס ערוך פא"ט דף נ"א וכתובות דף ע"ו) בידוע שקודם שחיטה ניקב כולו וטריפה ואם לאו אחר שחיטה דחק ועבר וכשרה אם לא מלחו ולא הדיחו דכיון שהמחט עודנו שם אילו עבר מחיים היה הדם סביבו אבל כשאין המחט לפנינו אסו' כשניקב כולו אפי' אין בו קורט דם: הגה כל מקום שצריך בדיקה אם לא בדקוהו כגון שנאבד או לקחו המחט משם טריפה דהוי כאילו הדיחו ומלחו (רשב"א סימן תש"ס) יש אומרים דבזמן הזה דאין אנו בקיאין בבדיקות יש להטריף אם נקבה המחט משני צדדין אפילו לא נמצא קורט דם ולא חלודה דאין אנו סומכין בזה על בדיקתנו מאחר דניקב משני צדדין (א"ז ואו"ה) והכי נהוג. מחט או קוץ הנמצאים בהמסס ובית הכוסות בחללו ולא נתחב בהן כלל כשר בכל ענין ואין צריך שום בדיקה (הגהות מיימוני) ויש מקילין דאפי' בניקב המחט מצד אחד אין צריך לבדוק מבחוץ אם יש עליו קורט דם (רמב"ם והרא"ש) ויש לסמוך עלייהו אם הוא הפסד מרובה וא"א לבדוק כגון שנמלח או הודח או נאבד:

ט

אם נמצא עלי' חלודה דינה כנמצא עלי' קורט דם: הגה וכן אם נמצא חלודה מבחוץ נגד המחט אם ניקב מצד אחד טריפה כאילו נמצא שם קורט דם (בית יוסף):

י

זה שאמרנו מצד אחד כשרה היינו מבפנים כלפי הרעי דאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף אפי' לא ניקב כלל אלא שנמצא מחט בחלל הגוף טריפה:

יא

מחט שנמצאת בקורקבן וכולה נבלעת בעובי בשרו ונשאר בחצי אצבע מצד הכיס גם מצד החוץ שלא היתה המחט אוכלת ולא היה ניכר שום נקב לא לצד פנים ולא לצד חוץ תולין להקל: הגה דהמחט בא מבפנים והוי כניקב מצד אחד ואם אין עליו קורט דם מבחוץ כשר (רשב"א) ויש מחמירין ואוסרין אפילו בכי האי גוונא (הגהות ש"ד בשם מהר"ם וא"ו הארוך) ויש לחוש לדבריהם אם לא בהפסד מרובה:

יב

קטן שמצא מחט תחוב בכרס יש להחמיר ולאסור על פיו אם הוא חריף לידע ולכוין בדברים אלו:

א

היתר. וכ' הט"ז אע"ג דקיי"ל בסי' ס"ד דחלב שעל היתר אסור וקיי"ל דחלב טמא אינו סותם מ"מ כיון שבני א"י אוכלים אותו שעל היתר. מהני לבני בבל להתיר סתימת הנקב (אבל חלב שעל הקשת אסור לכ"ע ע"כ אינו סותם. נמצא יתד א' או מחט תחוב בסוף הקיבה של בהמה והקיבה לא ניקבה מעל"ע אלא שיבלת קשה שקורין וואר"ץ עומדת על הקיבה נגד אותו מקום שהמחט תחוב מבפנים. השיב בש"א סי' ס"ב שיבלת הוי הוכחה שניקב וה"ל קרום שעלה מחמת מכה אלא שיש להתיר לפי שהיבלת היתה מכוסה בחלב שעל היתר והגם שנמצא בחלב כתם שחור במקום שהיה דבוק להיבלת. אבל היה עליו כ"כ חלב עב ומבחוץ לא ראו שום כתם שחור וא"כ אין זה ק"ד מבחוץ ולא נקב מעל"ע עכ"ל. וכ"כ פר"ח אפי' נמצא היתד או מחט תחוב בדופן הקיבה אם נשאר מעט מהעור שלא ניקב מעל"ע יש להכשיר לכ"ע. ועיין צ"צ סי' מ"ט דנטה להחמיר. בת"ה סי' ה' הורה להטריף קיבה שיצא ממנו ג' ענפים באורך חצי אצבע ויותר ממנו כעין חתיכות מעי והיה סתום בסופו אך הבשר היה מעין בשר הקיבה בלי שינוי כלל. אך העלה להתיר והכשיר ע"פ עדות שכך רגיל להיות בהרבה בהמות השמינות מחמת השומן ע"ש):

ב

החלב. הקשה בט"ז דהא מצינו שפיר סתימה ביה דהיינו אם ניקב במקום שהטחול דבוקה. וצ"ל כיון שהקרום שעל גבי הטחול אסור משום חלב גמור כמ"ש בסי' ס"ד ס"י ע"כ אין סתימה לכרס דחלב טמא אינו סותם (עובד כוכבים שמצא יתד בכרס אי מהימן ליה אסור אע"ג שהעובד כוכבים אומר שלא היה נתחב אלא מקצת בדופן הכרס שבפנים אפשר שהעובד כוכבים לא ידע לכוון אבל אי אמר שמצא בתוך הקמטים של המסס שקורין הוי"ב אין לאסור עט"ז ס"ס זה. תרנגולת שבטנה צבה ולאחר שחיטה כשנקרע זב ממנה קילוח מים זכים כשירה תשובת ב"ח סי' קנ"ז אבל בבהמה כה"ג כ' הפר"ח סי' נ' ס"ק א' דאין להתיר אלא בה"מ. וכ' בש"י סי' ס"א ששמע מרופאים שיש חשש סכנה מהאוכלין בזה שיש לחוש שיבוא ג"כ לידי חולי שקורין וואש"ר זוכט. נקב שנמצא בדופן נגד הכרס לא חיישינן שמא ניקב הכרס וכשרה ע"ש סי' ק"ל. ומ"ש המחבר שהרי החלב שעליו אסור. זה להדעה שאוסר חלב הדבוק לכרס שתחת הפריסה. אבל לבני ריינוס שנוהגין בו היתר לאכלה כמ"ש סי' ס"ד בהג"ה כ"ש אם ניקב הכרס וחלב זה סותמו דמהני. (פר"ח) ומה שהכשיר רמ"א גבי תולעים שנמצאו בכרס כ' מהר"מ טיקטין בשם ט"ז דוקא שנמצאו מונחין בפנים אבל אם יוצאים לחוץ ואין ידוע אם יצאו קודם השחיטה נראה דדינם כמו בריאה בסי' ל"ו וע"ש סעיף ה' עכ"ל:

ג

עובי. הש"ך מביא דעת רש"י והרשב"א ושאר כמה גדולי פוסקים דמתירים כל זמן שלא ניקב מפולש והט"ז כ' דמ"מ אין להקל כיון דקבעו בש"ע להלכה ועכ"פ ברור הוא דגם לענין מפולש אינו אוסר אלא בטפח. וכל זה כשניקב ע"י חולי אבל ע"י מחט או קוץ בכל גווני טריפה כבסי' נ"א ע"ש (דשמא ניקב הבני מעיים) (ט"ז) בהמה שנגחה חברתה בקרן במקום כרס החיצונה וניכר שנעשה המקום גבוה במקום הנגיחה עד שנראה שניקב הבשר שעל כרס החיצונה והעור שלם אם ידוע שניקב בשר החופה כשיעור שנטרפה בו דהיינו אורך טפח א' הוי טריפה מחיים וחלבה אסור כדין חלב טרפה אך אם אינו ידוע אם הנקב ארוך טפח נראה דאין לאסור החלב מחיים מספק. אך אם נשחטה ולא נמצא הקרע כשיעור טפח. מ"מ יש לבדוק באיברים הפנימים שנקיבתן במשהו (בי"ע סי' י"ג ועיין כנה"ג קס"ח. ופר"ח ס"ק ו'). (כ' צ"צ סי' מ"ט אם נמצא מחט תחוב בכרס וכנגד אותו מקום נמצא סרכא בכרס תלינן לחומרא דודאי הסרכא באה מחמת המחט שניקבה הכרס מעל"ע. אבל אם נמצא קוץ או מחט שמונח כך בכרס. אע"פ שבית הכוסות נסרך לאיזה מקום אין להטריף עכ"ל):

ד

אורך. וכתב הש"ך דה"ה רוב רוחב וגם בבהמה גדולה ששיעורה טפח אין חילוק בין ארכה לרחבה:

ה

מכסלע. פי' הש"ך דהיינו שנחסרה במפולש באורך וכשתעשה מן האורך עיגול יהיה כסלע. ובסעיף ג' דניטל בארכו טריפה מיירי אפי' היכא שהרצועה אינה רחבה בענין שאם תעשה ממנה עיגול לא יהיה שליש טפח ואפ"ה כיון שארכה טפח טרפה. והט"ז כ' דהמחבר תני והדר מפ' דבתחלה כתב דרך כלל שיש טריפות בנקרע ובניטל ואח"כ מפ' תחלת דין שיעור הקרע עד סוף הסעיף ובסעיף ד' מפ' דין ניטל דהיינו נקדר בעיגול או באורך:

ו

בריוח. הטור כ' סתם אם נכנסו שם בדוחק ולא חילק בין יש עליו אוכל או לאו והטעם כ' רש"ל מאחר דלא ידעינן כמה יהא הציפוי ע"כ החמירו דבכל גווני טריפה אפילו בנכנסים בדוחק בלא אוכל. וכ' הט"ז דיש לתמוה דבשלמא אם נקדר בעיגול אתי שפיר דכל שיש ברחבו טפח יש בהקיפו ג' טפחים אבל אם נקדר באורך אין זה מכוון שיהיה טפח חוט המקיף ולא יותר אלא דה"ק אם הוא באורך וימתח בכפל שפתו אל שפתו עד שיהיה כעיגול יהיה טפח כל שיש בו כסלע באורך:

ז

נתמסמס. ע"ל סי' מ"ג סעיף ב' וס"ס כ':

ח

מפולש. דהא בלא"ה שופכים מזה לזה ול"ד שהנקב הולך מחלל זה לחלל זה אלא אפילו ניקב המסס לחוד או בית הכוסות לחוד במקום חיבורו כשרה משום דדופן המסס מגין על נקבי ב"ה ודופן ב"ה מגין על נקבי המסס:

ט

טריפה. וכ' הש"ך ואפילו נקבו שני העורות במקום ששוכב ע"ג המסס ומדובק שם בשומן אינו סותם דחלב טמא הוא. ומה שנקרא המסס וב"ה פרש"י סוף הכרס שקורין פאנץ עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו וסביב לחיבורן כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצעו הם שופכים זה לזה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומהקיבה לדקין:

י

נהוג. והטעם איתא בש"ך כיון שעורו דק חיישי' שמא ניקבה והבריא וכ"ז דוקא כשניקב מחמת קוץ או מחט (ואפי' בדיקה לא מהני לראות אם נקוב לחוץ) אבל אם ניכר שבא ע"י חולי כשר אפי' בלא הפסד מרובה. ולאו דוקא בהמסס אלא ה"ה בבית הכוסות במקום הדק נמי דינא הכי. וכתב עוד ומשמע דבהמסס טריפה אפי' ליכא קורט דם מבחוץ מיהו נראה דבעינן קורט דם מבפנים דאל"כ נימא אחר שחיטה נתחב בהמסס דאם איתא דקודם שחיטה ה"ל למסרך (ודע שב"ה מקצתה עבה ויש בו ב' עורות ומקצתה דק שאין בו אלא עור א' ולשיטת רש"י ויש אוסרים אלו במקום הדק נמי טרפה דומיא דהמסס. כ"כ רי"ו):

יא

אמכשירין. וכ"פ הש"ך דלא כב"ח דאוסר ע"י מחט אף בהפסד מרובה (ופר"ח כ' דאנו מתירין לגמרי ע"ש):

יב

ובודקין. וכ' הט"ז שבדיקה זו היא חיוב אפי' בניקב מצד א' דלא כרמ"א שמיקל בהפסד מרובה:

יג

עליו. וכ' הש"ך אבל אם נמצא קורט דם סביבות הנקב כשרה עד שימצא קורט דם כנגד פי המחט:

יד

כשרה. וכ' הש"ך משמע אפי' בהמסס ולא דמי לישב לה קוץ בושט לעיל סי' ל"ג דחיישינן שמא הבריא י"ל משום דהכרס נח לעולם ואם איתא שהיה בתחלה מעבר לעבר כמו שהיה אז כך היה לו למצוא עתה. וגם קרום לא היה יכול לעלות שם אבל גבי ושט כיון שמתנענע תמיד כדאמרינן בש"ס דאכלה ביה ופעיא וכו' איכא למיחש שמא מעיקרא ניקבו ב' העורות ומחמת הנענוע חזרה המחט לפנים ואז עלה הקרום מבחוץ וכ"ז לדעת המחבר אבל כבר נתבאר לעיל בהג"ה דנוהגין להטריף בהמסס אם לא בהפסד מרובה:

טו

ניקב. וכ' הש"ך אפי' למאן דאוסר בהמסס מודה בבית הכוסות דכשר מאחר שעורו עב לא חיישינן שמא הבריא:

טז

חוץ. אע"ג דגבי כבד בסי' מ"א טריפה הכא כיון דאיכא אוכלים ומשקים אמרי' דחקוה ולא ניקבו הדקין ואין חילוק בזה אם המחט קטנה או גדולה:

יז

שנאבד. כ' הש"ך דלכאורה נראה לפרש דמיירי שנאבד בית הכוסות והיה ידוע שלא ניקב לחוץ אבל היכי דנאבד ולא היה ידוע אי ניקב לחוץ או לאו טריפה אפי' בהפסד מרובה וכ"כ הט"ז מיהו שאר פוסקים מתירין אף בזה (וכ"ש אם ידוע בודאי שלא ניקב לחוץ רק דלא ידע אם יש ק"ד מבחוץ ונאבדו ע"ש בש"ך. ופר"ח פסק להקל דוקא אם ידוע שלא ניקב לחוץ אבל היכא דנאבד ולא היה ידוע אם ניקב לחוץ או לא לכ"ע טרפה ע"ש וצ"ע):

יח

סביב. (וזה החילוק בין צד א' לשני צדדים דמצד אחד דוקא עליו ובב' צדדים אפילו סביב. ועוד חילוק דבצד אחד אם נמצא ק"ד בפנים כשר עד שנמצא ק"ד בחוץ ובב' צדדים אפילו נמצא בפנים ק"ד טריפה וכ"כ אחרונים דבזה מוכח שנעשה מחיים). וכ' הש"ך אף אם הוא רחוק קצת מן הנקב כרוחב קש וכה"ג נמי טריפה וכן אם ניקב מב' צדדים ונמצא קורט דם בין מבפנים בין מבחוץ טריפה וכ"כ הט"ז:

יט

הדיחו. כתב הש"ך דבזה כ"ע מודו כיון דניקב מב' צדדים הרי הוא בחזקת איסור והבדיקה היא כדי להכשירה וכל כמה דלא ידעינן בבירור שאין שם ק"ד בחזקת איסור עומדת:

כ

שנאבד. כתב הש"ך דרמ"א אתי לאשמעינן דנאבד ולקחו המחט שוה בכל דינו למלחו והדיחו ונ"מ להיכא דניקב מצד אחד וקודם שבדקו נאבד או לקחו המחט משם כשרה בהפסד מרובה כמו במלחו והדיחו:

כא

בדיקתנו. כתב הש"ך בשם הב"ח ומהרש"ל דבהפסד מרובה יש להכשיר אף בזמן הזה. ואם אינו ניקב רק מצד אחד יש להכשיר בהמסס אף לדעת רמ"א אם אין שם קורט דם דבזה סומכין על בדיקתנו אף בזמן הזה:

כב

בדיקה. וכתבו הט"ז וש"ך אבל אם נמצא ק"ד מבחוץ אפילו לא נתחב כלל טריפה וע"ל סי' ל"ג סעיף ט' (דאם אין שם מכה ק"ד מנין וה"ה מכה):

כג

מרובה. כ' הש"ך אבל היכא דבדק וליכא ק"ד מבחוץ כשר אפי' שלא במקום הפסד מרובה ודוקא בבית הכוסות אבל בהמסס אפי' ליכא ק"ד מבחוץ אלא מבפנים טריפה רק שלא במקום הפ"מ. ואין להקשות הא גבי ריאה אליבא דכ"ע לא מכשירין אלא בבדיקה וצ"ל דשאני ריאה דקרומים שלה דקים מאד. והט"ז חולק על רמ"א ופוסק שאין לסמוך אדעת המקילין אף במקום הפסד מרובה ע"ש (כתב הט"ז בשם ש"ד דאין היתר מצד אחד אלא כשהמחט מונח בחלל ב"ה כדרך המאכל ולא תחובה באורך דופן דאם מונח בדופן ב"ה באורך אפי' מצד א' ומבפנים אסור כיון דחללו רחב אי דרך הושט עייל על הפרש איבעיא ליה לאשתכוחי אלא ודאי נקב ואתי ועיין ש"ך וט"ז ופר"ח. מחט שנמצא בעובי הכרס ולא יצא לחוץ מקצת התלמידים רצו להטריף. והרדב"ז סי' קי"ג הסכים עם הטבחים שהכשירוהו. ב"ה שניקבו ב' עורות זה שלא כנגד זה כשירה דמינח נייחי. ש"ס ש"ך):

כד

חלודה. ומהרש"ל חולק וס"ל דבניקב מצד א' חלודה לא מעלה ולא מוריד גם כ' בשם מהר"ם מ"ץ דבחלודה באמצע המחט כשרה והב"ח מטריף בכל ענין (וכ"כ פר"ח וכנה"ג ואם נאבד המחט קודם שנבדקה אם העלתה חלודה או לא כשר בניקב מצד א' עיין כנ"ג דף קמ"א):

כה

טריפה. כ' או"ה אם נמצא מחט בדופן בית הכוסות באורך שאין יכולים להבין באיזה צד הקופה פונה טריפה כיון דחללה רחב אי דרך הושט עייל על הפרש מבעי ליה לאשתכוחי אלא ודאי נקיב ואתי. ופי' מהרש"ל דבאורך ר"ל שהמחט מונח בדופן בית הכוסות על ארכו של מחט ואין להקל אפי' מצד א' ומבפנים ולפ"ז אין היתר מצד אחד אלא כשהמחט מונח בחלל בית הכוסות דוקא כדרך המאכל ולא כשתחובה באורך הדופן:

כו

להקל. הטעם איתא בש"ך בשם הרשב"א שדרך הושט לבלוע ודרך שם נכנס עם האוכלים אלא שנסתם הנקב שע"כ א' מהנקבים נסתם וא"כ תולין במה שדרכו ועוד העמידנו על חזקתו דעוף זה בחזקת כשרות לגבי נקבים אלו עומד:

כז

כניקב. כ' מהרש"ל דגבי קורקבן כ"ע מודו דאם לא בדק דאוקמינן בחזקת כשרות. והש"ך חולק מטעם דאף דלשמא הבריא לא חיישינן אבל לשמא ניקב חיישינן:

כח

כשר. כ' הש"ך אבל אם יש שם ק"ד אפי' תימא שדרך פנים בא ע"כ ניקב לחוץ דאם אין שם מכה ק"ד מנין וכ' בד"מ וצריך בדיקה מבחוץ לדברי המצריכים בדיקה בניקב מצד אחד וכתב הש"ך ומשמע דהיכא דהודח או נמלח דינו כניקב מצד א'. וכתב הט"ז אם א"א לבודקו כגון שנאבד אחר שנמצא המחט יש לאסור מספק כיון שצריך בדיקה וא"א לבדוק לא אמרינן נשחטה הותרה וכ"כ מהרי"ל במעשה שתינוק צעק בשעת אכילה שיש מחט בקורקבן ואסר הכל אפי' התערובות ע"ש (כ' הש"ך וטעמא דאוסרין אפי' אין ק"ד מבחוץ מאחר דהמחט לא ניכר מבפנים כמו מבחוץ אנו חוששין שמא בא המחט מבחוץ וניקב שאר אברים. משמע מאו"ה כל שיש היכר מבפנים ולא מבחוץ כגון שיש ק"ד בפנים ולא בחוץ כשר:

כט

חריף. והטעם כתב הרשב"א דכל שנמצא המחט רגלים לדבר וכעין גילוי מלתא בעלמא היא (ואם עובד כוכבים אמר שמצא ע"ל ס"ס קכ"ז דדבר פשוט שאין העובד כוכבים נאמן כלל בזה דקטן עדיף מעובד כוכבים עיין ט"ז שהביא מעשה בעובד כוכבים שהיה מתעסק בהוצאת הפרש מהבהמה כו' עד אין להאמינו ע"ש ועיין פר"ח):

א

משנה חולין דף מ"ב:

ב

שם דף מ"ט ונ' וכלישנא קמא לחומר' הרי"ף וכן משמע מדברי הרמב"ם בפ"ו
(°) פי' שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרוי קשת ומבפנים לעיגול קרוי יתר:

ג

שם במשנה:

ד

לשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות שחיטה דין י"א:

ה

לשון הרמב"ם בפ"ט מה"ש (דין ה' ו'.) מהמשנה שם דף מ"ב וכדמפרש לה רבי יוסי בר חנינא לחומרא דף נ"ב וכ"כ הרשב"א בת"ה והרא"ש וש"פ והמרדכי:

ו

כרבי יהודה במשנה שם וכדמפרש לה שם רבי בנימן בר יפת וכו' הרי"ף והרמב"ם שם וש"פ:

ז

וכתב הב"י ונ"ל דה"ה לרוב רחבו דהא סתמא תנן:

ח

לשון הרמב"ם שם מימרא דרב גניבא וכו' ודרב יוסף שם:

ט

מימרא דרב יהודה וכו' שם דף מ"ג וכפי' רבינו אפרים הרא"ש והרשב"א בת"ה:

י

ב"י לדעתו ושכ"כ הרשב"א בתשוב':

יא

משנה שם דף מ"ב וכפי' רש"י שם:

יב

תוספות בשם ר"ת שם בשבת דף ל"ו וכן הסכי' הרשב"א והר"ן והמרדכי בשם ראבי"ה בשם אביו והטור:

יג

ברייתא שם דף נ' ודף נ"א:

יד

ב"י לדעתו מדברי הרשב"א והר"ן מעובד' דרבי שם דף נ"א:

טו

שם בגמ' דף מ"ט דאימא אוכלין ומשקין דחקוה
(°) וכן נלע"ד מתשובת הרשב"א בסימן ר"ג ושפ"ד ותש"ס והביאם הב"י דלא כתב הרשב"א דהלכה לה הבדיקה ומטרפינן לה מספק אלא היכא שהיתה המחט תחובה בו ונקובה מב' הצדדי' וקודם שבדקו אחר הקורט דם הודח או הומלח או שהיתה המחט תחובה בכרס וקודם שנבדק' אם ניקבה מב' הצדדין או לאו ניטלה ממנו ולא ידעי' מקום הנקב לבדוק אם יצא המחט מעבר לעבר אבל במקום שבדק שלא יצא חוצה א"צ לבדוק אחר הקורט דם וכן נלע"ד מדברי הר"ן שם ומדברי הטור והארכתי בזה בתשובה על פי מעשה שהיה פה באמשטרדם והסכים לזה הרב הגאון מהר"ר מענדל ר"מ ואב"ד דק"ק פראנקפורט יצ"ו ושאר חכמים וכן מצאתי אח"כ במהרש"ל שם בחולין:

טז

ל' הטור מברייתא הנ"ל:

יז

שם בשם הר"ר פרץ והרשב"א בתשובה והגהת סמ"ק:

יח

טור וכ"כ הרשב"א בתשובה:

יט

רבינו ירוחם:

כ

התו' והר"ן והמרדכי וש"פ:

כא

דאי מגואי עייל ודאי הפנימי נקוב אלא שעלה בו קרום ואי מבראי אתא חיישי' שמא ניקב אחד מהאברים שנקיבתו במשהו וא"א לעמוד על ספיקן בבדיק':

כב

הרשב"א בתשובה סימן שע"ד
(°) וכתב מהרש"ל הטעם דאוסר בכה"ג בקורקבן משו' שהבשר שמבחוץ ראוי להתרפאות שעורו יותר רך מעור הפנימי שהוא קצת קשה ומאחר שאינו ניכר מבפנים בודאי בא מבחוץ:

כג

הרשב"א בתשובה סי' ר"ד:

א

ואם כו'. מ"ט ב' אמר רבא כו' וערש"י נ' א' ד"ה כ"פ ותוס' שם ד"ה דאייתרא כו'.

ב

כרס כו'. כר"י בר חנינא שם נ' ב':

ג

ואין כו'. ע"ל סי' ס"ד ס"ט:

ד

תולעים כו'. עספ"ג ס"ז ב':

ה

והוא כו' אלא כו'. כ"ז לשון הרמב"ם ומפרש מש"ש נ"ב בשר החופה את רוב הכרס ברובו ר"ל ברוב עביו. וכל הפוסקים חולקים עליו וכתבו דוקא מפולש כפשטא דשמעתא:
(ליקוט) אע"פ שלא כו'. למד ממ"ש קרועה ולא אמרו פסוקה כמו בגרגרת וחוט השדרה וכמ"ש בפ"ק דגטין מקרעין להן נייר כו' אבל בת"ה חלק עליו ואמר מ"ש קרועה משום דפסוקה הוא דוקא בכולה או רובה משא"כ דאפי' בטפח בגדולה ע"ש שתאריך. ולפי' תוס' דגטין גם שם מקרעין מעבר אל עבר ע"ש ט' ב' ד"ה מקרעין כו' (ע"כ).

ו

כיון כו' או כו'. שם בעי רב אשי ברוב כו' וערש"י שם ד"ה ברוב כו'. וע"כ צ"ל כן מדקאמר תפשוט כו' ופסק לחומרא ועוד דקי"ל כר"י בר חנינא ואיפשיט הבעיא:

ז

וכמה כו'. כר' יהודה דאמוראי כלהו ס"ל שם כוותיה:

ח

(ליקוט) אם היה כו'. כרחב"א ור' יוסף אבל לפי' תוס' שם נ"ד ב' סד"ה כסלע קי"ל כגניבא. ת"ה מ"ג א' (ע"כ):

ט

ואם נקבו כו'. מתני' נ"ד א':

י

ואם הנקב כו'. מתני' מ"ב א':

יא

ויש כו'. ממ"ש נ' ב' ת"ר מחט כו' ומדשביק להמסס בר זוגיה ש"מ דשם אף מצד א' טריפה וכמ"ש בספ"ב דשבת למנ"מ למחט כו' וכן אמרו בפ"ג דסוכה והא דקאמר במתני' שניקבו לחוץ פירש"י לאפוקי שניקבו זה לתוך זה כמ"ש במתני' דלקמן כנ"ל ועתוס' שם ושם ושם ודייקו לחוץ ועוד דאין שום טריפות בשאינו מפולש וע"ש:
(ליקוט) ויש אוסרין כו'. דבריו אינן נכונים דרש"י ל"ק אלא במחט כמ"ש ספ"ב דשבת ופ"ג דסוכה דחוששין כמו בוושט בסי' ל"ג ס"ט אבל בלא מחט לא עדיף מוושט כמש"ש ס"ד [ואף שבתוס' ורא"ש משמע דה"ה בלא מחט מ"מ י"ל דבריהם כמש"ל] ונ"ל דברי רש"י עיקר כפשטא דגמ' וכמה דחוקים פי' ר"ת בגמ' הנ"ל וכן בברייתא דחולין נ' ב' לא הזכיר אלא בית הכוסות. וכן שם מ"ט א' וכ"כ הרא"ש שם ס"ד לפסק רב אלפס דקי"ל כוותיה ואפשר כו' ואף שי"ל כמ"ש ר"ת משום דפעיא כו' וכ"כ בהג"א שם ד"ה אבל כו' ב' טעמים אלו לחלק ע"ש מ"מ העיקר כטעם הראשון וכנ"ל. ואח"כ מצאתי בתוס' דשבת ל"ו א' סד"ה למחט בשם ר"י כן ע"ש שכ' והא דבעי כו'. גם י"ל כמ"ש הרא"ש ברפ"ג דחולין כגון שניקב ע"י חולי והוא האמת (ע"כ):

יב

או קוץ. תוס' ד"ה כיון כו' ע"ש:

יג

אפילו לא כו'. כמ"ש במתני' המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ וכפי' ר"ת דאפי' בהמסס צריך שינקב כל העור ואף לפירש"י דחיישינן שמא הבריא בהמסס דוקא שעורו דק וז"ש בברייתא משני צדדין טריפה ר"ל שנראית משני צדדין:

יד

והוא שלא כו'. כמ"ש בע"ז ל"ב ב' וכשיטת הרשב"א דגם מצד א' אינו כשר בלא בדיקה.

טו

ויש מקילין כו'. כ"מ בהגהת סמ"ק שהביאו הטור וע' בד"מ וע"ל ויש מקילין דאפי' כו' ויש לסמוך כו' וכמ"ש כאן:

טז

ועודנו כו'. כמ"ש למטה דכיון כו' אבל כו':

יז

סביב כו'. כנ"ל דאף מצד א' צריכה בדיקה והא דקתני בברייתא נמצא עליו ק"ד כו' קאי בין מצד א' בין משני צדדין ומ"ש מצד א' כשירה כו' היינו בנמצא סביב המחט וע' רש"י ד"ה ומצא כו':

יח

אם לא כו'. וכאן לד"ה אסור:

יט

דכיון כו' אבל כו'. גמ' שם ומ"ש מכל נקובי כו':

כ

כ"מ שצריך כו'. כמו ספק דרוסה ונפולה שאף דיעבד אסור בלא בדיקה כמ"ש בסוגיא שם כיון דאתיליד ריעותא וכן כל נקובי דעלמא דטריפה בלא קורט דם:

כא

מחט או קוץ כו'. כמ"ש מ"ג ב' אבל נמצאת לא אצטריך כו' משמע אף למ"ד דחוששין שמא הבריא וטריפה אף מצד א' וכמש"ל סי' ל"ג ס"ט:

כב

ויש מקילין כו'. דס"ל הא דהפכה רבי אירע כך ובהכי הברייתא כפשטא דמצד א' כשרה וא"צ בדיקה:

כג

ויש לסמוך כו'. עמש"ל ויש כו':

כד

זה כו'. תוס' ד"ה מחט וכמ"ש שם נ"ג ב' בקוץ עד כו':

כה

מחט שנמצאת כו' דהמחט כו'. כמו מחט שנמצא בריאה וסמפונא רבא דריאה ודכבדא דאמרינן סמפונא נקט ואתאי כ"ש בכה"ג דאמרינן דרך וושט עם האוכלין נכנסה שהוא קרוב יותר מהנך שדרך וושט לבלוע וע"כ א' מן הנקבים נסתם ותולין במה שדרכו:

כו

ואם אין כו'. דאפילו ניקב מצד פנים אם יש ק"ד מבחוץ טריפה כמ"ש בגמ' וכמש"ל ס"ח וע' סי' מ"ט ס"ג ור"ל דלכתחלה צריך בדיקה לדעת הרשב"א הנ"ל. ד"מ:

כז

קטן כו'. דכל שנמצא המחט רגלים לדבר וכעין גילוי מילתא בעלמא היא דנאמן הקטן כמ"ש בספ"ב דכתובות. שם.

א

א) [סעיף א'] קיבה שניקבה טרפה ואם החלב שעל היתר סותם הנקב כשרה אבל שעל הקשת אינו סותם. פי' קיבה עשויה כמין קשת וחלב שעליה מבחוץ נקרא דאקשתא וחלב שבפנים לעיגול נקרא דאייתרא כלומר חלב במקום יתר שעל קשת ואע"ג דק"ל בסי' ס"ד סעי' י"ד בחלב שעל היתר אסור וק"ל חלב טמא אינו סותם היינו טעמא דהכא סותם לפי שאמרינן בגמ' שבני א"י אוכלים אותו שעל היתר אלא שבני בבל נהגו לאיסור ולכל הפחות מהני גם לבני בבל שמתיר בסתימת הנקב אבל שעל הקשת אסור באכילה לכ"ע וע"כ אינו סותם. ט"ז סק"א. והוא מגמ' וב"י. ועיין לקמן או' ז'.

א

ב) חלב שעל הקשת אם אירע בו ספק צריך להחמיר כי הוא אסור מדאו' לכ"ע דלישנא קמא עיקר. תב"ש או' ב' מש"ז או' א' מחב"ר או' ב' זב"צ או' א'.

א

ג) ואי אשכחינן אתרא דנהגו להקל בדאקשתא לענין אכילה או אפי' רק לענין סתימה יש לבטל מנהגן. תב"ש שם. מחב"ר או' ג' ענ"ה סי' כ"ז או' ד' זב"צ או' ב'.

א

ד) חלב דאייתרא עתה נהגו בכל מקום לאוסרו באכילה ואין להקל להם. ב"י סי' ס"ד בשם מהר"י ן' חביב ז"ל וש"ע שם סעי' י"ד. מחב"ר או' ד'.

א

ה) וזהו דוקא לספרדים ואשכנזים מן הסתם אבל מקום שנהגו ע"פ חיבור הרמב"ם כגון בערי תימן או אם המצא תמצא ק"ק שבאו מערי ספרד והיו נוהגין הם ואבותיהם התר בדאייתרא ע"פ הרמב"ם וקבלו שכך היו נוהגין בספרד ינהגו מנהגם להתר. מחב"ר או' ה'.

א

ו) לרובא דעלמא דאסרי דאייתרא אם אירע בו ספק יש להתיר דאינו אלא מנהג ומדרבנן כלומר חומרא שהחמירו אבותיהם וצריך לנהוג כמותם. מחב"ר או' ו'.

א

ז) תרבא דאייתרא דק"ל דסתים איכא פלוגתא בין רש"י והרמב"ם לדעת מרן ב"י סי' ס"ד דלרש"י חלב אשר מחוץ לקיבה קרי דאקשתא ומבפנים לעיגול קרי דאייתרא שהוא במקום היתר דהיינו חלב של הקשת ולהרמב"ם הוא חוט משוך כמו יתר ונמשכו אחריו הש"ך והפר"ח לקמן סו' ס"ד דמוכח מדבריהם דאיכא פלוגתא והתב"ש חש לזה וכתב דכשובא לפני המורה כגון זה צריך ליזהר שהחלב הסותם יהיה דאייתרא לכ"ע והמש"ז או' א' כתב דלפ"ז נפל האי התרא בבירא דמי היודע היום איזה חוט היתר המשוך יעו"ש. ונראה דבהפ"מ כל שהחלב מבפנים יש להקל. מחב"ר או' יו"ד. ענ"ה שם או' ג' אבל התו"ז סי' ס"ג או' ו' כתב דלפי מיעוט שכלינו וידיעתינו אין לסמוך כלל וראוי לנו לאסור נקב בקיבה בין מלגאו בין מלבר ואין מועיל בו סתימת חלב כלל.

א

ח) [סעיף ב'] כרס שניקב טרפה וכו' היינו כל הכרס וגם סניא דיבי וגם במקום שאין בו מילת דכל הנזכרים הם בכלל כרס וטרפה בנקב משהו. תב"ש סוף או' ד' מק"מ או' ג' זב"צ או' ד'.

א

ט) אכן יש חילוק דאם היה הנקב בכרס למטה לצד הקרקע זהו טרפה ודאו אבל אם הנקב הוא במקום הנחבא ממנו תחת הצלעות מצד זה ומצד זה הוי ספק טרפה. חכ"א כלל כ' או' ב' מק"מ שם. זב"צ או' ה'.

א

י) עז אחד שדקרוה בין הצלעות סמוך לבטן ויצא הפרש ונראה שניקב הכרס ואח"כ חיתה י"ב חודש גם נתעברה וילדה כתב בינת אדם או' כ"ו והוא על חכ"א כלל ך' להכשיר וכתב הטעם דכיון דספק פלוגתא הוא מהני י"ב חודש ולידה כמ"ש הש"ך בסי' נ"ז ס"ק מ"ח יעו"ש. אמנם מק"מ שם דחה דבריו וכתב ששגה בזה דלא כתבו הש"ך ורש"ל וב"ח אלא בפלוגתא דפו' ואף גם זאת כבר נחלקו עליו ולא סמכינן עלה אבל הכא דפלוגתא דאמוראי בש"ס איך !יתכן להתיר ועו"ש. וכ"כ החק"ל חי"ד ח"א סי' כ"ה דף ל"ד ע"ד דבין מחלוקת שבש"ס בון בעיא שבש"ס דלא אפשיטא לא מהנו שהוי י"ב חודש ועיבור ולידה אך במחלוקת פו' שהיא אחר חתומת התלמוד מהני שהיית יב"ח ולודה יעו"ש. והב"ד זב"צ או' ו'.

א

יא) שם. ואין לו דבר שיסתום אותו וכו' מקצת הכרס הנקרא קאלי"ו בלע"ז והמקום ההוא הוא מכווץ אם ניקב באותו מקום המכווץ אפי' ליכא שם חלב טהור שיסתום כשרה כמו כשניקב בחיבור המסס ובית הכוסות שבסעי' ז' דכשרה משום שאין הנקב מפולש לחוץ. שו"ג או' ד' זב"צ או' ז'.

א

יב) חלב שתחח הכרס אף דבני ריינו"ס אכלו ליה כר' יואל לדידן דלא אכלונן ליה אינו סותם. בל"י או' ד' מחב"ר או' ו"א. חכ"א כלל ך' או' ב' זב"צ או' ח' ומשמע אבל לבני ריינוס דאכלי ליה סותם וכ"כ הבל"י שם. ועיין לקמן סי' ס"ד סעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד.

א

יג) ואף אם ניקבה הכרס במקום שהטחול דבוק והטחול סותמו לא מהני לפי שהקרום שעל הטחול הוא חלב ואינו סותם. ט"ז סק"ב. כנה"ג בהגב"י או' ד' פר"ח סוף או' ב' לה"פ או' ד' שה"מ או' ד' זר"א או' קע"ז. מש"ז או' ב' חכ"א שם או' ג' תו"ז סי' ס"ג או' ב' בי"צ בעמ"ז או' ג' זב"צ או' ט'.

א

יד) אף אם ניקב הכרס במקום קולשיה דטחול ג"כ אסור ואינו סותם. ט"ז שם. מש"ז שם. ענ"ה סי' כ"ח או' יו"ד. זב"צ או' י"א וכתב ודלא כזב"ת שהכשור. ועיין לקמן סי' ס"ד סעי' יו"ד.

א

טו) אם ניקב גם הקרום שעל הטחול ולא נשאר אלא בשר הטחול כעובי דונר זהב אפ"ה איני סותם דכיון שקודם שניקב הקרום היתה טרפה איך תחזור לכשרותה כשניקב הקרום כמ"ש מרן ז"ל סי' מ"ד סעי' ו' גבי כליות. חכ"א שם. וכ"כ בס' בית מאור סעי' ב' אלא שכתב טעם אחר משום דבשר זה אינו אצל נקב הכרס בתולדתו יעו"ש. זב"צ או' יו"ד וכתב ודלא כזב"ת שהכשיר.

א

טז) נקב שנמצא בדופן נגד הכרס לא חיישינן שמא ניקב הכרס וכשרה. משפטי שמואל סי' ק"ל בשם ליקוטי רגמ"א. כנה"ג בהגה"ט או' ה' שה"מ או' ה' והיונו אם וש לצדד שהנקב מחמת חולי אז תלינן להקל דהוי ס"ס אבל אם ניכר שהנקב הוא מחמת מחט או קוץ ואין להסתפק בו שהיא ע"י חולי אסור דחיישונן שמא ניקב הכרס וטרפה. ער"ה או' ג' ענ"ה שם או' י"ד. זב"צ או' י"ב.

א

טוב) שם הגה. תילעים שנמצאו בכרס כשרה וכו' ואם נמצא הכרס נקוב מתולעים אין להכשיר אלא דוקא ברואה. ב"ח בסי' ל"ו. אבל הש"ך שם ס"ק ו"ז' כתב דגם בכרס ודקון נמי אמרינן הכי יעו"ש וכ"כ הפר"ח שם אי' י"ב. אמנם התב"ש בסי' זה או' ד' כתב דהעיקר לדינא כמשמעות הב"ח ודרישה דאם נמצא הכרס או דקון אי שאר איברים נקיבים ע"י תולעים אין להכשיר כלל כ"א ברואה וקרקבן שהכשירו הפו' בפירוש. וכ"כ המחב"ר או' י"ב. ענ"ה שם או' י"ב. תו"ז שם או' כ"ז. ואפי' אם נמצא תולעים בכרס וכדומה ואינו נקוב רק דיש שם קורט דם או שאר רעותא יש להחמיר. תב"ש שם. מחב"ר שם. ענ"ה שם. תו"ז שם. ומיהו בהפ"מ יש להקל. מחב"ר שם. תו"ז שם. ומשמע הא דמתיר המחב"ר בהפ"מ היינו בדסמיך ליה באינו נקוב ויש קורט דם אבל בנקוב מתולעים אין להכשיר אפי' בהפ"מ וכמ"ש התב"ש דאין להכשיר כלל אבל דעת שה"מ או' ה' דגם אם נמצא הכרס נקוב מתולעים יש להכשיר בהפ"מ דיש לסמוך על המתירין יעי"ש. וכ"כ הזב"ת או' ג' בי"צ או' ב' אלא שהניח בצ"ע. וע"כ נראה דיש להחמיר ואין להכשיר בהפ"מ רק באינו נקוב ויש קירט דם או שאר רעיתא.

א

חי) [סעיף ג'] בשר החופה את רוב הכרם וכו' הוא קרום עב העובר על כל החלל וישנו מן החזה ועד הירכים והכרס הקרוי פנצ"א מיעיטי נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום. רש"י חולין ן' ע"ב. טור. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ד' לה"פ או' ז' בל"ו או' ו' זב"ת או' ה' ענ"ה סי' כ"ח או' ט"ז.

א

יט) ואם ממקום שהכרס כלה ולמטה נקרע אותו קרום כשרה. רש"י שם. ב"י. וכ"כ צל"ד מאמר ב' כלל א' פ"ח ומהר"ם אלשקאר בסי' מ"ז וכתב שזה מדויק בדברי המפרשים והרמב"ם יעו"ש. כנה"ג בהגב"ו או' ה' פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. זר"א או' קע"ט. זב"ת שם. זב"ש או' י"א. ענ"ה שם. זב"צ או' י"ד.

א

ך) שם. שאם יקרע יצא הכרס וכו' וכל זה מיירי בנעשה הקרע ע"י חולי אבל אם נעשה ע"ו קוץ טרפה בלא"ה אם הנקב מפולש אפי' בפחות מטפח שמא ניקבו המעיים. ט"ז סק"ד. כנה"ג בהגב"י או' ט"ז. פר"ח אי' ה' לה"פ או' ח' בל"ו אי' ז' כריתי אי' ז' מש"ז סוף אי' ה' זר"א שם שו"ג סוף או' ו' שה"מ אי' ז' חכ"א כלל ך' אי' ה' זב"ת או' י"א. זב"ש או' ז' ענ"ה שם. תי"ז סי' ס"ד או' ג' בי"צ או' ה' זב"צ אי' ט"י.

א

כא) שם. אעפ"ו שלא הגיע קרע זה לכרס עד שנראית וכו' כ"ה דעת הרמב"ם אבל דעת רש"י ורשב"א והר"ן ורי"ו דלא מטרפא אלא בנקרע אי ניטל מפולש עד שנראה כרס הפנימי וכ"פ מהר"ם אלשקאר בתשו' סו' מ"ז וכ"פ רש"ל פא"ט סו' ס' ש"ך סק"ד. וכ"כ בספרו הארוך על הטור אלא שכתב שם באין הפ"מ וש לחוש לדברי הרמב"ם. וכ"כ הפר"ח או' ו' דבהפ"מ יש להקל. וכ"כ לה"פ או' יו"ד. תב"ש סוף או' ה' שפ"ד או' ד' זר"א או' קע"ט. שה"מ או' ח' מחב"ר או' י"ג. זב"ת או' ז' חכ"א שם. ענ"ה שם סוף או' ט"ז. בו"צ בעמ"ז או' ח' זב"צ או' ט"ז.

א

כב) ומיהו היכא דליכא טפח אף שהוא מפולש הדבר ברור להתיר וכמ"ש הב"י והכ"מ ודלא כהט"ז שלא הבין כונת הב"י יעו"ש. פר"ח שם. לה"פ שם. תב"ש שם וכתב ואפי' בדליכא הפ"מ. חכ"א שם. זב"ת או' ח' זב"צ או' י"ז.

א

כג) ואפי' לדעת הרמב"ם אם נמצא נקב בבשר החופה רוב הכרס והעור קיים לגמרי וידוע שזה הגיע מנגיחות הבהמות בקרניהם דאין להחמיר דדוקא כשבא הקרע מבחוץ שנקרע העיר ורוב עובי הבשר דודאי הוא שסוף הבשר ליקרע כולו והכרס לינקב התם דמטרפינן לה אבל לא כשהעור קיים דהדרא בריא וכשרה. ב"ח. כנה"ג בהגב"י או' י"ט. פר"ח שם. לה"פ שם. חכ"א שם או' ו' שו"ג במחו' או' א' זב"ת או' י"א. תו"ז סי' ס"ד או' ו' ומוכח מדבריהם דאפי' אם הבשר הנז' נקרע לגמרי במפולש אפי' בטפח ולא נשאר כ"א העור לבדו יש להכשיר דכיין דהעור קיים לא חיישינן לנקיבת הכרס דהעור מגין והדרא בריא וזהו לדעח הרמב"ם דמחמיר וכ"ש לס' שאר פו' שכתבני לעול או' כ"א. זב"צ או' כ"א. ועי"ש באורך מ"ש לדחות דברי דמש"א שהביא הכנה"ג שם דבעי שישאר קצת בשר לצד העור אעפ"י שהוא מפולש ואם לא נשאר שום בשר אעפ"י שהעור קיים נוהג להטרוף יעי"ש. וכן השו"ג שם כתב לדחות דברי הדמש"א הנז'.

א

כד) ואם נמצא שהיה הבשר החופה את רוב הכרס קרוע כשיעור טפח המטריף וחזר הבשר הנז' והבריא ונראה שנעשה במקומו כמו צלקת והכרס הים שלם יבריא ולא יש בו שום רעותא יש להכשיר. זב"צ או' ך' יכתב שכן פסק הרב טי"ט מה"ת סי' קע"ד יעו"ש.

א

כה) שם. וכמה שיעור הקרע הזה בארכו אורך טפח וכו' ואם היתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר וכו. וה"ה ברחבו. ב"י. לבוש. ומשמע שם בב"י דה"ה בבהמה גדולה ששעורה טפח אין חילוק בין ארכה לרחבה. ש"ך סק"ו. כנה"ג בהגב"י או' ך' פר"ח או' ז' לה"פ או' י"ג. בל"י או' יו"ד. כריתי או' יו"ד. שפ"ד או' ו' שה"מ או' יו"ד. חכ"א שם או' ס' ענ"ה שם או' י"ז. תו"ז סי' ס"ד או' ד' בי"צ או' ג' זב"צ או' כ"א.

א

כו) [סעיף ד'] אם נקדר הבשר הזה בעיגול או באורך וכו' פי' אם נקדרה דהיינו שנחסרה במפולש באורך וכשתעשה מן האורך עיגול יהיה כסלע. ובסעי' ג' דניטל טרפה בארכו מיירי אפי' היכא שהרצועה אינה רחבה בענין שאם תעשה ממנה עיגול לא יהיה שליש טפח ואפ"ה כיון שארכה טפח טרפה. ש"ך סק"ז. פר"ח או' ט' לה"פ או' י"ד. בל"י או' י"א. שה"מ או' י"א.

א

כז) שם. אם נקדר הבשר וכו' שם בגמ' (חולין ן' ע"ב) נקדרה כסלע טרפה שאם תימתח תעמוד על הטפח. וכתבו רש"י והר"ן שאם תימתח אי הוה מושכו לכאן ולכאן שיכנס העוגל לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדירה ע"כ. ולפ"ז אורך החוט המקיף את כל הקדירה הוא ב' טפחים ורוחב הסלע הוי ב' שלישו טפח דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג' טפחים אבל התו' והרא"ש סיברים וכן נראה מדקדוק לשון הרמב"ם והמחבר שפירשו מתיחה היינו הקפת סביב כל הקדירה לפ"ז אין באורך הקדירה אלא טפח ונמצא לפ"ז שהסלע הוא שליש טפח וכן סתם המחבר לעיל סי' ל' סעי' ב' יעו"ש. פר"ח או' ח' לב"ש בחי' דינים ליו"ד סוף הספר בפי' או' ס"א. שה"מ סוף או' י"א. ענ"ה סי' כ"ח או' כ"א. זב"צ או' כ"ג. ועיין לעיל סי' ל' או' כ"ג.

א

כח) אם נקדר הבשר הזה בעיגול או באורך אם היה יתר מכסלע והוא כדי שיכנס בו ג' גרעיני תמרה וכו' עיין זב"צ או' כ"ב שכתב שאין אנו בקיאין בזה שיש כמה מיני תמרים יש מהם שהגרעינים שלהם דקים ויש מהם גסים ואפי' במין א' עצמו יש בקצת ממנו גרעינים דקין ויש גסין וע"כ הסכים עם בני הישיבה לשער בכל הקרעים להביא חוט א' ולעגל אותו סביב הקדירה ואם היה בו טפח מטריפין ואם הוא פחות מטפח מכשירין. וכתב דזהו דבר קל דשיעור טפח ידוע שהוא ד' גודלים בגודל בינוני ורוחב הגודל הוא ז' שעורות בינוניות זו בצד זו בדוחק והם כאורך ב' שעורות בריוח כמ"ש הרמב"ם בפ"י מהס"ת ה' ע' ואין לזוז מזה השיעור יעו"ש. ועיין בדברינו לאו"ח סי' י"א או' י"ד ואו' ט"ו.

א

כט) ודע דבקטנה ברובה כתב הפר"ת או' ו' ששיעורו אם נקדר שחוט המקיף יהיה רובה טרפה והתב"ש או' ה' כתב דבקטנה לא מצטרף לרובה ולדינא יש להחמיר כפר"ת. מש"ז או' ח' והלב"ש שם כתב דבהפ"מ יש להקל כהתב"ש אבל הרב זב"צ או' כ"ד כתב דיש להחמיר אף בהפ"מ.

א

ל) וכתב הפליתי או' ה' דנקבים שיש בהם חסרון מצטרפין לסלע ושאין בהם חסרון דהיינו סדקים מצטרפין לרובא דדין בשר החופה את רוב הכרס כדין הגרגרת יעו"ש. והב"ד הענ"ה שם או' כ"ב. אבל הרב זב"צ או' כ"ה כתב להשיג על דברי הפליתי הנז' וכתב דאין ללמוד הכא מגרגרת ופשיטא כביעתא בכותחא דנדון זה מותר גמור הוא לכ"ע ואם נמצא נקבים בבשר החופה אין מצטרפין וכשרה יעו"ש.

א

לא) ולענין כרס של עוף או בשר החופה את רוב הכרס בעוף ית' לקמן סי' מ"ט או' ל"ו יעו"ש.

א

לב) [סעיף ה'] אם נתמסמס בשר זה עד שהרופא גוררו וכו' והיינו שהבשר רע שאלו בא רופא לרפאתה היה גוררו עד שמגיע לבשר חי. חולין נ"ג ע"ב ופירש"י שם. ב"י. זב"ת או' ט"ו.

א

לג) שם הגה. ואין אנו בקיאין בבשר שהרופא גוררו ולכן כל מקים שנשתנה מראית הבשר דינו כניטל. והא דשינוי בשר פוסל ה"ד שיש רעיתא בבשר שהבשר לקוי ונתמסמס קצת אז שינוי מראה פוסל אבל שינוי מראה בלא שום רעותא כשרה כמ"ש לעיל סי' מ"ג או' י"ד. וכ"כ הזר"א או' קפ"א. זב"צ או' כ"ז. ועיין לקמן בהגה ססי' ן'.

א

לד) [סעיף ו'] מחט שנמצא בחלל הקיבה וכו' דינו כמחט שנמצא בבית הכוסות. לקמן סעי' ח' ובדברינו לשם.

א

לה) [סעיף ז'] המסס ובית הכוסות דבוקים זה בזה וכו' המסס ובית הכוסות במקום ששופכין זה לזה הם דבוקים סביב סביב וכשאתה מבדילן יש שם דופן לזה ודופן לזה ואם ניקבו שם במקום דיבוקן אפי' נקב מפולש מחללו של זה לחללו של זה כשרה דהא בלא"ה הם שופכין זה לזה. לבוש. והוא מדברי רש"י חולין מ"ב ע"א.

א

לו) שם. ואם ניקבו במקום חבורן אפי' הנקב מפולש מזה לזה כשרה. והטעם משום דבלא"ה הם שפכי אהדדי כנז' ולאו דוקא שהנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה אלא אפי' ניקב המסס לחודיה או בית הכוסות לחודיה במקום חבורן כשרה משום שדופן המסס מגין על נקבי בית הכוסות ודופן בה"כ מגין על נקבי המסס. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' י"ח. בל"י או' י"ג. תב"ש או' ט' שפ"ד או' יו"ד. שה"מ או' ט"ו. זב"ת או' ך' חכ"א כלל ך' או' יו"ד. ענ"ה סי' כ"ט או' ב' בי"צ ח"ב בעמ"ז או' ד' קומץ כלל ו' או' ה' וה"ד במקום שאין חלב ביניהם כמ"ש לקמן או' ל"ח יעו"ש.

א

לז) שם. ואם ניקבו במקום חבורן וכו' ואף במקום דיבוקן אינה כשרה אלא א"כ במקום שהם מדובקין יחד ממש שאין להם אלא עור אחד (ר"ל שאין שומן ביניהן) אבל במקום שיש לכל א' עור בפני עצמו ומחוברים יחד ע"י שומן אם ניקבו לשם משני צדדין טרפה. ב"ח בשם התו' ש"ך ס"ק י"א. כנה"ג בהגה"ט או' י"א. פר"ח או' י"ד. לה"פ או' ך' בל"י או' י"ד. תב"ש או' י"א. מש"ז או' ט' ובשפ"ד או' י"א. חכ"א שם. ענ"ה שם. בי"צ ח"ב או' א' קומץ כלל ו' או' ה' זב"צ או' כ"ט. וה"ה אם ניקבו שם זה לתוך זה טרפה כיון דחלב טמא ביניהם ולא מיהדק הו"ל כניקב לחוץ. תב"ש שם. ענ"ה שם. קומץ שם.

א

לח) שם הגה. ויש אוסרין בהמסס אפי' בלא נקב מפולש. ומשמע דבהמסס טרפה אפי' ליכא קו"ד מבחוץ דאי בדאיכא קו"ד מבחוץ אפי' ביה"כ טרפה כדבסמיך סעי' ח' מיהי נראה דבעינן קו"ד מבפנים דאל"כ נימא אחר שחיטה נתחב בהמסס וקודם שחיטה לא נתחב בו כלל. ש"ך ס"ק י"ד. לה"פ או' כ"א. פר"ח או' ט"ו. זב"ת או' כ"ד. ועיין לקמן או' פ"ב.

א

טל) שם הגה. ויש אוסרין במסס אפי' בלא נקב מפולש. ומשמע דאינו אסור אלא כשהנקב בא ע"י מחט מטעם שמא ניקב והבריא אבל כשניכר שבא ע"י חולי דליכא האי חששא כשר. ש"ך ס"ק י"ב. לה"פ או' כ"א. בל"י או' ט"ו והיינו במחט בהפ"מ כמ"ש בהגה ובחולי אפי' בל"א הפ"מ. לה"פ שם. בל"י שם. תב"ש או' י"ב וכתב ודלא כהב"ח. שה"מ או' י"ח וכתב וכן הסכימו כל האחרונים דלא כהב"ח וכוותייהו נקטינן להלכה ולמעשה יעו"ש. ור"ל דלא כהב"ח שאינו מתיר ע"י חולי כ"א בהפ"מ. וכ"פ חכ"א כלל ך' או' ט' דלא כב"ח. בי"צ ח"ב סוף או' ב' קומץ כלל ו' או' ו'.

א

מ) שם הגה. אם לא במקום הפ"מ וכו' והב"ח אסרה ע"י מחט אף בהפ"מ ולא נהירא כלל. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' ט"ז. לה"פ או' כ"ב. בל"י או' ט"ז. תב"ש שם. שה"מ שם. שפ"ד או' ט"ו. בי"צ שם. אלא שכתב שם הפר"ח ואנו מתירין לגמרי כפסק המחבר עכ"ל ור"ל אפי' בלא הפ"מ והיינו לספרדים שנוהגין כפסק הש"ע וכמ"ש שה"מ שם. וכ"פ כנה"ג בהגב"י סוף או' מ' כדברי הש"ע. שו"ג סוף או' י"ז. תו"ז סי' ס"ג או' ד' זב"צ או' ל"א. וע"כ בזה כל אחד לפי מנהגו.

א

מא) והא דמכשרינן בנקב שאינו מפולש בהמסס מ"מ בעינן בדיקה אם יש שינוי בבשר מצד השני וסגי בבדיקה אפי' לדידן דלא בקיאין בבדיקה ואם נאבד ולא בדק יש להחמיר. תב"ש שם. ענ"ה שם או' ד' מיהו הזב"צ או' ל"ב כתב דאין להחמיר בנאבד.

א

מב) בית הכוסות שניקבו ב' העורות זה שלא כנגד זה כשרה דומיא דקרקבן לקמן רסי' מ"ט. ש"ך שם סק"א. פר"ח או' כ"ב. לה"פ סי' מ"ט או' ב' כריתי שם או' ב' תב"ש שם או' א' שפ"ד בסי' זה סוף או' י"ט ובסי' מ"ט או' א' שה"מ בסי' זה או' ל"א ובסי' מ"ט או' ז' זר"א או' קצ"ד. מחב"ר סי' מ"ט או' ה' חכ"א כלל ך' או' י"ט. זב"ת בסי' זה או' ל"ז. זב"ש או' ל' ענ"ה סי' כ"ט או' ט"ז. זב"צ או' ל"ג.

א

מג) ומ"מ בעינן שלא יהיו הנקבים סמוכים כ"כ שלא יהיה מפולש. שפ"ד שם בסי' מ"ט או' א' מחב"ר שם או' ו' זב"ש שם. ענ"ה שם. זב"צ או' ל"ד.

א

מד) [סעיף ח'] אם נמצא באחד מהם וכו' כלומר באחד מהם הנזכרים דהיינו בהמסס או בבית הכוסות. ש"ך ס"ק ט"ז. לה"פ או' כ"ג. שפ"ד או' ט"ז. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' יו"ד. וס"ס בקיבה וקרקבן. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ז. זב"ת או' כ"ו. ומיהו מ"ש שם הזב"ת דה"ה לדקין והדרא דכנתא אין הדין כן כמ"ש לעיל סי' מ"ו סעי' ד' דמחט שנמצא בדקין טרפה והדרא דכנתא בכלל דקין הם וא"כ דוקא בנמצא במסס ובה"כ וקרקבן וקיבה וכרס אבל בדקין והדרא דכנתא טרפה ואפי' אם מונחת שם בחלל הדקין ולא נתחבה כמ"ש בדברינו לשם יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' ל"ה.

א

מה) שם. אם נמצא עליו קו"ד בידוע שניקב כולו וטרפה ואם לאו כשרה. ודוקא עליו שמכוון נגד פי המחט אבל אם לא נמצא נגד פי המחט אפי' נמצא סביבות הנקב כשרה. ב"י. תו"ח כלל צ"ד או' ב' ש"ך ס"ק י"ז. מהריק"ש בס' ערך לחם בהגהו' על הש"ע. לה"פ או' כ"ד. בל"י או' י"ז. כריתי או' י"ז. שפ"ד או' י"ז. זר"א או' קפ"ד. זב"ת או' כ"ח. חכ"א שם או' י"ד. ענ"ה שם או' פ' וכתב ודלא כהב"ח שכתב דכל שנמצא קו"ד מבחוץ אפי' שלא כנגד פיו טרפה יעו"ש. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' י"א. זב"צ או' ל"ו.

א

מו) ואפי' אם הקו"ד הוא בפי המחט מבפנים כשרה. פר"ח או' י"ז. פר"ת או' י"א בדין א' כריתי או' י"ח. זר"א או' קפ"ו. שה"מ או' כ"ב. זב"ש או' י"ז. זב"צ או' ל"ז.

א

מז) וקורט דם היינו נצרר הדם או קורט ממש אבל האדים הבשר לחוד אינו מזיק. חוט השני סי' ס"ט. מש"ז או' י"ג. זב"ת או' ל"ד. וכתב דמילת קירט הוא חתיכה כל דהו כעין שאמרו קורט של לבונה. ענ"ה שם סוף או' ט' מק"מ או' כ"ז. בי"צ ח"ג בעמ"ז או' ג' זב"צ או' ל"ח. ועיין לעיל סי' מ' או' ל"ד.

א

מח) וכן שאר שינוי מראה בחוץ נגד פי המחט כשר. אבל אי השינוי מראה או האודם בפילוש עד פי המחט טרפה כמ"ש בשפ"ד סי' מ"ט או' ב' יעו"ש. מק"מ שם. זב"צ או' ט"ל. ועיין לקמן או' נ"ה.

א

מט) וראוי שתדע דהא דבעינן קו"ד היינו כשהמחט לפנינו הא נאבד המחט אפי' אין קו"ד דלא שייך אי איתא דמחיים הו"ל למיסרך דהא ליכא מחט. וה"ה איתא לפנינו אלא שחזרה לאחוריה איכא למימר שהיה קו"ד בחוץ ובחזרתה נפל הקו"ד. מש"ז שם. ענ"ה שם או' יו"ד.

א

נ) אם ניקב ע"י חולי מצד א' ואיכא קו"ד מבחוץ כנגד מקום הנקב ממש טרפה. פנים מאירות ח"א סי' א' באר יעקב סי' מ"א. ענ"ה שם או' י"ט. מק"מ או' כ"ו. זב"צ או' מ' וכתב ודלא כחילוק הכנה"ג בהגב"י סוף או' ל' לדעת הא"ז יעו"ש. ובזה א"צ לבדוק בחוץ אחר קו"ד. מק"מ שם בשם חת"ס. זב"צ שם.

א

נא) אם נמצא מחט תחוב בכרס וכנגד אותו מקום נמצא סרכא בכרס טרפה דלא גרע מקו"ד. צ"צ סי' מ"ט. זר"א או' קפ"ט. חכ"א כלל ך' או' י"ח. פ"ת או' ח' ענ"ה סי' ך' או' ל"ה. ודוקא תחוב אבל אם נמצא קוץ או מחט שמונח כך בכרס אעפ"י שנסרך הכרס לאיזה מקום אין להטריף. צ"צ שם. ענ"ה שם. מיהו במנ"י על התו"ח סי' פ"ט או' ל"ב וסי' צ"ד או' א' כתב דאפי' באינו תחוב ונסרך למקום אחר יש להטריף. וכ"כ בספרו שבו"י ח"ב סי' ס"ד אלא שכתב שם בשבו"י דבהפ"מ יש לסמוך על הצ"צ ולהכשיר יעו"ש. והב"ד היא"פ.

א

בנ) ולאו דוקא סרכא סרוכה ודבוקה למקום אחר אלא אפי' סרכא תלויה ואינה דבוקה יש להטריף. שפ"ד ססי' מ"א בד"ה יצא לנו וכו' זב"צ או' מ"ב וכתב דהגם דהדע"ק ססי' ט"ל ובזה הסי' או' ט"ו נסתפק בדבר אנו אין לנו אלא דברי השפ"ד וטרפה וכן הסכימו חכמי הישיבה עכ"ד.

א

גנ) ומ"מ נסרכה ממש בעינן אבל נמצא נפוח קצת מצד חוץ ועב קצת ואין שינוי בבשר לרעותא אין להטריף דזה בא מחמת כאב המחט שנתחב בבשר חי ואין להוסיף על הטריפות. שבו"י שם. פ"ת שם. יא"פ מק"מ או' כ"ז. זב"צ או' מ"ג.

א

דנ) קיבה שנמצא תחוב בה מחט מצד א' ומצד האחר יש עליה יבלת קשה ועומדת על הקיבה נגד אותו מקום שהמחט תחוב מבפנים ודחו המחט לצד חוץ ולא היתה נכנסת דרך אותה יבלת טרפה דהיבלת הוי כקרום שעלה מחמת מכה ואף שלא נכנסה המחט בכח מ"מ סופה לינקב מעט מעט מפני שהמכה מעלה חלודה. שו"ת שער אפרים סי' ס"ב. פר"ח בקו"א. מש"ז סוף או' א' וה"ה אם יש וארטצי"ל מבחוץ נראה דקרום מחמת מכה הוא. שפ"ד סי' מ"ט או' ב' מק"מ או' כ"ז. זב"צ או' מ"ה. ומיהו מ"ש שם השע"א דאם היבלת היתה מכוסה בחלב היתר דיש להכשיר עיין לעיל או' ז' דיש מחמירין בחלב היתר שאינו סותם משום דאין אנו בקיאין יעו"ש.

א

הנ) ואם יש שביל לבן עד לחוץ נגד פי המחט או לבן והבשר קשה הרי אין אנו בקיאין בבשר שרופא גורדו וכ"ש שיש מחט דאין לך רעותא גדולה מזה ומשו"ה כל שנשתנה מראית הבשר לחוד אף דבעלמא כשרה כאן דאיכא מחט טרפה. שפ"ד שם. זב"צ או' מ"ו. ועיין לעיל או' מ"ח.

א

ונ) וה"ה אם יש מכה בחוץ כנגד המחט טרפה. קומץ כלל ו' או' י"ז. זב"צ או' מ"ז.

א

זנ) ואם קו"ד הנז' לא היה עליו מבחוץ אלא היה באמצע הבשר ומלמעלה לא יש קו"ד יש להכשיר שער אפרים שם. זב"ש או' ל"ד. זב"צ או' מ"ח.

א

חנ) אם ניקב מצד א' ומצד הב' נראה איזה שינוי בעור שנעשה כעין צלקת טרפה דהצלקת הוא סי' דניקב וחזר הבריא ואפי' אם המחט לא היה תחוב בו. זב"צ או' מ"ט.

א

טנ) מחט שהיה תחוב מצד א' ומבחוץ מצד הב' היה כנגד פי המחט גומא א' והעור לא היה נקוב מצד השני ולא נפוח אלא שיש בו כמין גומא שנאכל כמו שליש מן העור ונעשה במקומו גומא ובדקי אותו ע"י נוצה וראו שהעור שלם והטריפו משום דלא גרע זה הגומא שנאכל העור מקו"ד. זב"צ או' ן'.

א

ס) כל מקום שנזכר מחט לאו דוקא אלא ה"ה קוץ או מסמר וכיוצא כל דבר המנקב. ב"י בשם התו' והגמ"י פ"ו מה"ש. בשה סמ"ג. פר"ת או' י"א. ענ"ה סי' כ"ט או' י"א. תו"ז סי' ס"ג או' יו"ד. זב"צ או' נ"א.

א

סא) קש תחוב וסרכא מבחוץ צירוף להחמיר משום ניפוח שבעובי. עק"מ סוף או' כ"ז. זב"צ או' נ"ב וכתב דהכל לפי ראות עיני המורה.

א

סב) אם נמצא המחט תחוב בכרס ואין נראה מעבר לעבר אלא דבמקום שהיה המחט היה כפול הכרס ונדבק דבוק חזק ע"י שומן ורירין וכשקורע אותו הדבוק בסכין יראה ראש המחט טרפה. הרדב"ז ח"א סי' רכ"ז. ער"ה או' ב' ענ"ה סי' כ"ח או' י"ג. תו"ז שם או' י"ט. זב"ש או' כ"ב. וכתב משם מהר"ם בירדוגו דאם נראה שהם דבוקים מתחלת ברייתן יש להכשיר. זב"צ או' נ"ג.

א

סג) שם. אם ימצא עליו קו"ד בידוע שניקב כולו וכו' דאם אין שם מכה קו"ד מאין. חולין נ"א ע"א ש"ך ס"ק י"ח.

א

סד) שם הגה. אפי' לא נשאר רק מעט מעור החיצון שלא ניקב. של בית הכוסות ואפי' למאן דאוסר בהמסס מודה הכא משום דעורה עב. ש"ך ס"ק כ"ב. פר"ח או' י"ח. לה"פ או' כ"ז. וכ"ש בקרקבן דעורו עב מודה דכשר אף באין הפ"מ. שפ"ד סי' מ"ט או' ג' ועי"ש בהגה סעי' ב' ובדברינו לשם או' ך'.

א

סה) שם הגה. אפי' לא נשאר רק מעט וכו' ומסתברא לי דאם ניקב עד שלא נשאר מעובי העור אלא כל דהו דבמעט דחיקת המחט מנקבא טרפה ומעט דכתב כאן לאו בכה"ג איירי. פר"ת או' י"ב. ענ"ה סי' כ"ט או' ו' זב"צ או' נ"ד וכתב דמ"ש הזב"ת או' כ"ג דהפר"ת חולק לא דקדק יפה דהפר"ת כתב לכל הסברות הכי הוא ולא פליג.

א

סו) שם. והוא שלא מלחו ולא הדיחו. דחיישינן שמא עבר הקי"ד ע"י מליחה או הדחה. טור.

א

סז) שם. ואפי' ראש העב שלו לצד חוץ. כלומר שחודה הוא לצד חלל בית הכוסות וראשה העב הוא לצד חוץ דכיון דאיכא אוכלים ומשקין אמרינן אוכלים ומשקין דחקוה. ש"ך ס"ק כ"ד. פר"ח או' ך' לה"פ או' כ"ט. שפ"ד או' כ"ד. שה"מ או' כ"ה. זב"ת או' ל"א. חכ"א כלל ך' או' י"ד. תו"ז סי' ס"ג או' י"א. זב"צ או' נ"ה.

א

סח) ואין חילוק בזה בין אם המחט היא קטנה או גדולה. תו"ח כלל צ"ד דין א' ש"ך שם. כנה"ג בהגה"ט או' י"ז. לה"פ שם. שה"מ שם. תו"ז שם. זב"צ או' נ"ו.

א

סט) שם הגה. ויש מקילין להתיר אם לא ניקב מעבר לעבר והודח ונמלח או נאבד ולא בדק מבחוץ וכו' והיינו בנודע שלא ניקב לחוץ אבל היכא דנאבד ולא היה ידוע אם ניקב לחוץ או לא לכ"ע טרפה ודלא כתו"ח כלל צ"ד ורש"ל פא"ט סי' ס"א דמכשירין בהא וליתא דהא ספקא דאו' ולחומרא. פר"ח או' כ"א. לה"פ או' ל' בל"י או' י"ח. כריתי או' כ"א. שה"מ או' כ"ו. תב"ש או' י"ד אלא שכתב דגם מדברי התו"ח ורש"ל אין נראה להתיר בזה דלא כהבנת הש"ך והפר"ח יעו"ש. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' ט"ז.

א

ע) שם בהגה. ויש לסמוך עלייהו במקום הפ"מ. וכ"פ ב"ח. פר"ח סוף או' י"ט. פר"ת או' י"ג באה"ג. חכ"א כלל ך' או' ט"ז. זב"ת או' ל"ג. בי"צ שם או' ד' קומץ כלל ו' או' ט' אמנם הבל"י או' י"ח כתב דאין להקל אפי' בהפ"מ וכ"פ הרדב"ז ח"א דפוס ליוורנו סי' נ"ח. שו"ג או' י"ט. וכ"כ שה"מ או' כ"ד דלענין הלכה לדידן דפסקינן כפסק מרן (ר"ל לספרדים שקבלו עליהם חומרות פסק הש"ע) ודאי שאין להקל בכל גוונא אמנם במקומות העומדים על פסק המורים ר"ל שלא קבלו חומרות הש"ע) יש להקל כס' מור"ם ז"ל בהפ"מ יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' נ"ז ואנחנו שקבלנו הוראות מרן ז"ל יש להטריף אפי' בהפ"מ.

א

עא) שם. ואם עבר המחט מעל"ע וכו' אם נמצא קורט דם סביב המחט וכו' טרפה. ומסתמא אם הוא רחוק קצת מן הנקב כרוחב קש וכה"ג נמי טרפה. הגהות שבסוף או"ה שער נ"א סי' כ"א. ב"ח. ש"ך ס"ק כ"ו. שה"מ או' כ"ז.

א

עב) שם בהגה. י"א דבזה"ז דאין אנו בקיאין בבדיקות יש להטריף וכו' והכי נהוג. וכן הסכים התב"ש או' ט"ז. וכתב ודלא כהש"ך סק"ל שכתב להקל בהפ"מ. וכ"פ הבי"צ ח"ב סי' ו' כדברי מור"ם ז"ל. וכ"כ התו"ז סי' ס"ג או' י"ב דהכי נקטינן כדברי מור"ם הנז' וכ"כ זב"צ או' נ"ח דכן מנהגינו דאין אנחנו בקיאין בבדיקה כמ"ש מור"ם ז"ל יעו"ש ור"ל דגם הספרדים נוהגין בזה דאין אנו בקיאין בבדיקה כדברי מור"ם ז"ל.

א

עג) שם בהגה. מחט או קוץ הנמצאים בהמסס וביה"כ בחללו ולא נתחב בהן כשר בכל ענין וכו' ואם יש קו"ד מבחוץ אפי' לא נתחב כלל טרפה. ט"ז ס"ק י"ד. ש"ך ס"ק ל"א. אבל הרב צ"צ סי' מ"ט כתב להכשיר. וכ"כ הפר"ח או' כ"ב. פר"ת או' ט"ו. ובהפ"מ יש להקל כדבריהם. תב"ש או' י"ז. וכ"כ שבו"י ח"ב סי' ס"ד. מש"ז או' י"ד ובשפ"ד או' ל"א. בי"צ ח"ג סוף או' ו' קומץ כלל ו' או' ז' זב"צ או' נ"ט. רק באופן שיבדוק מבפנים נגד הקו"ד שאין שם שום רושם של נקב או קו"ד דאז ודאי טרפה. קומץ שם.

א

עד) ובדקין ביש קו"ד בחוץ טרפה אפי' בהפ"מ אבל קו"ד בפנים לבד אין להטריף אף בדקין קומץ שם.

א

עה) וכן נמי אם נמצא קוץ או מחט מונח בפרש ויש סרכא על ביה"כ מבחוץ יש להכשיר בהפ"מ דדין הסרכא כמו קו"ד כמ"ש הפו' הנ"ל אלא דהתו"ז שם או' י"ד ובספרו נד"ל ח"א סי' י"ח אסר ואנן לא ס"ל כוותיה אלא בהפ"מ יש להקל. זב"צ או' ס'.

א

עו) אמנם אם נמצא מחט מונח בפרש ואינו תחוב בו והעור מבפנים ניקב מצד א' ויש עליו קו"ד מבחוץ בהא ודאי יש להטריף משום דניקב מצד א' כמ"ש לעיל או' ן' גבי חולי יעו"ש. זב"צ או' ס"א:

א

עז) ואם נמצא המחט תחוב לארכו של דופן ביה"כ טרפה ואף שאין קו"ד מבחוץ. ט"ז ס"ק ט"ו. כנה"ג בהגה"ט או' י"ט. תב"ש או' י"ז. מש"ז או' ט"ו וכתב דמ"ש התב"ש שם להחמיר אף במונח די לנו להחמיר בנתחב יעו"ש. ענ"ה סי' כ"ט או' י"ח. קומץ שם או' י"ג. אמנם לקמן בש"ע סעי' י"א גבי מחט שנמצאת בקורקבן וכולה נבלעת בעובי בשרו ולא היה ניכר שום נקב לא לצד פנים ולא לצד חוץ פסק כתשו' הרשב"א סי' שע"ד דתולין להקל יעו"ש וא"כ ה"ה לכאן בביה"כ דדינם שוה כמ"ש תו"ח כלל צ"ד דין ה' ושבו"י ח"ב סי' ס"ד. ומיהו לדעת מהר"ם שהביא בהגהות שע"ד סי' צ"ד ואו"ה כלל כלל נ"א או' כ"ב שאוסר בקרקבן א"כ ה"ה לביה"כ אבל לדעת הש"ע כשרה ולפי מ"ש לקמן או' צ"ג בקורקבן דיש להכשיר בהפ"מ כדברי מור"ם ז"ל שם בהגה א"כ ה"ה לביה"כ.

א

עח) ואם אינה טמונה בדופן כ"א תחובה לארכה בהקמטים שהם כעין חדרים שבביה"כ וקיבה וניקבו שתים ושלש מהם ומונחת שם כבריח וכולה נראית לפנים יש לזה דין תחוב דצד א' וצריך לבדוק באותו מקום שמא נקבה מעל"ע וגם לבדוק בחוץ אחר קו"ד ואם נמצא קו"ד נגד כל אורך המחט שבפנים יש להטריף אף בהפ"מ. קומץ שם או' י"ד. זב"צ או' ס"ג

א

עט) והיכא שהמחט מונחת בין הקמטים בלי תחיבה כלל אז בעינן שיהיה הקו"ד שבחוץ נגד פי המחט דוקא ואז טרפה אף בהפ"מ אבל לא נגד פיה יש להכשיר בהפ"מ. קומץ שם.

א

פ) לפעמים נמצא בכרס או בקיבה צנור א' והצנור הוא סמפון ופעמים הוא מוגלא ואפי' לא יש מחט אם נמצאת הסמפון הנז' טרפה ואנו חותכין מבשר הכרס שיעור שיהיה אותו המקום שיש בה הסמפון שוה לבשר הכרס ואנו לוקחים מחט א' ומשימין אותו תוך חלל הסמפון ואם עוברת תוך הכרס טרפה שהרי הכרס נקובה ואותו הסמפון הוא קרום שעלה מחמת מכה וטרפה אעפ"י שלא נמצא מחט. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ב בשם מהר"י פיוון. זב"ש או' ל"ב. תו"ז סי' ס"ג או' ט"ז וכתב דמנהגם לבדוק בנוצה. וכ"כ זב"צ או' ס"ד דמנהגם להביא נוצה ולהכניס תוך חלל הסמפון ואם עוברת בתוכה טרפה.

א

פא) שם בהגה. ויש מקילין וכו' ויש לסמוך עלייהו אם הוא הפ"מ וכו' עיין לעיל או' ע' לענין דינה.

א

פב) שם בהגה. וא"א לבדוק וכו' אבל היכא דבדק וליכא קו"ד מבחוץ כשר אפי' שלא במקום הפ"מ ודוקא בביה"כ אבל בהמסס אפי' ליכא קו"ד מבחוץ אלא מבפנים טרפה שלא במקום הפ"מ. ש"ך ס"ק ל"ד. לה"פ או' מ"א. בל"י או' כ"א. ועיין לעיל או' ל"ח.

א

פג) [סעיף ט'] אם נמצא עליה חלודה וכו' הגה. וכן אם נמצא חלודה מבחוץ נגד המחט וכו' אבל אם נמצא החלודה בפי המחט בניקב מצד א' מבפנים ולא מבחוץ כשרה כמו קו"ד שכתבנו לעיל או' מ"ו. וכ"כ זב"צ או' ס"ט.

א

פד) שם הגה. וכן אם נמצא חלודה מבחוץ נגד המחט וכו' ורש"ל פא"ט סי' ס"א כתב דבניקב מצד א' חלודה לא מעלה ולא מוריד וגם כתב בשם מהר"ם מ"ץ דבחלודה באמצע המחט כשר יעו"ש. והב"ח כתב כל שהעלתה המחט חלודה טרפה ולה מכשרינן לה אלא כשהמחט יפה לגמרי יעו"ש וכ"כ הפר"ח או' כ"ג דנראין דברי הב"ח דאין לחלק ואף בחלודה באמצע המחט יש להטריף. ולענין דינא כתב הכנה"ג בהגב"י או' ס' כיון דפלוגתא דרבוותא היא באיסורא דאו' חיישינן לחומרא ואפי' בניקבה מצד א' והעלתה חלודה טרפה אך בנאבדא המחט קודם שנבדקה אם העלתה חלודה או לא כתב להתיר היכא דלא ניקב אלא מצד א' מכח ס"ס ס' אי איכא חלודה וס' אי הלכה כרש"ל יעו"ש. וכ"כ שה"מ או' ל"ג. ענ"ה סי' כ"ט או' כ"ג. בי"צ ח"ב בעמ"ז או' י"ז. זב"צ או' ע' ומיהו מ"ש שם הענ"ה להגיה בדברי הכנה"ג במקום מחט ביה"כ והסכים לדבריו זב"צ שם מפני שלא ראו דברי רש"ל וב"ח בשרשם דאיירי בחלודה שעל המחט ועלייהו קאי הכנה"ג יעו"ש.

א

פה) וה"ה דיש להתיר בנבדקה בחודה וליכא חלודה ועד שלא נבדקה אם יש חלודה באמצע נאבדה כיון דפלוגתא דרבוותא היא כמ"ש באו' הקודם. ענ"ה שם.

א

פו) ונראה דה"ה אם ניקבה מצד א' ולא הספיק לבדוק הביה"כ מבחוץ אם יש חלודה נגד המחט עד שנאבדה דיש להכשיר מכח ס"ס ספק אי איכא חלודה וס' אי הלכה כרש"ל כנז'

א

פז) [סעיף יוד'] זה שאמרנו מצד א' כשרה היינו מבפנים כלפי הרעי דאי צד שבחוץ כלפי חלל הגוף וכו' טרפה. וטרפות זה לאו ודאי טרפה אלא ספק דכן כתבו הפו' דחיישינן דלמא נקבה אברים הפנימיים דנקיבתם במשהו ונ"מ אי איכא ספיקא אחרינא דכשר. פר"ת או' י"ז. זב"ת או' ט"ל. זב"צ או' ע"א. ועיין לקמן סי' נ"א סעי' א'.

א

חפ) [סעיף יא'] מחט שנמצאת בקורקבן וכולה נבלעת בעובי בשרו וכו' תולין להקל. לפי שדרך הושט לבלוע ודרך שם נכנס עם האוכלים אלא שנסתם הנקב שע"כ א' מהנקבים נסתם וא"כ תולין במה שדרכו (ר"ל דרך הושט) ועוד העמידנו על חזקתו דעוף זה בחזקת כשירות לגבי נקבים אלו עומד. ב"י בשם תשו' הרשב"א סי' שע"ד. לבוש סעי' י"ב. ט"ז ס"ק ט"ז. ש"ך ס"ק ל"ז. פר"ח או' כ"ד. זב"ת או' מ' ועיין לקמן או' צ"ג.

א

טפ) שם בהגה. ואם אין עליו קו"ד מבחוץ כשר. דביש עליו קו"ד אפי' תימא שבא דרך פנים ע"כ ניקב לחוץ דאם אין שם מכה קו"ד מנין. ש"ך ס"ק ט"ל. לה"פ או' מ"ד. שה"מ או' ל"ו.

א

צ) שם בהגה. ואם אין עליו קו"ד מבחוץ כשר. וכתב בד"מ סי' מ"ט וצריך בדיקה מבחוץ אם אין קו"ד לדברי המצריכים בדיקה בניקב מצד א' עכ"ל ומשמע דהיכא דהודח או נמלח דינו כניקב מצד א' ש"ך סק"מ. כנה"ג בהגב"י סי' מ"ט סוף או' ז' פר"ח או' כ"ה. בל"י או' כ"ד. שה"מ שם. זב"ת או' מ"א. ומשמע דהיינו דדינו כניקב מצד א' ולא בדק אחר קו"ד בחוץ והודח או נמלח דלדעת מור"ם לעיל סעי' ח' בהגה יש להכשיר בהפ"מ ולדעת הש"ע שם יש לאסור בכל גוונא כמ"ש לעיל או' ע' יעו"ש. וכ"מ מדברי הזב"ת שם וחכ"א כלל ך' או' כ"ה בהגה. וכ"כ השפ"ד או' מ' וה"ד בנודע שלא ניקב לחוץ ונמלח או נאבד ולא בדק אם יש קו"ד כנגד המחט מבחוץ אבל אם לא נודע אם ניקב לחוץ או לא ונמלח או נאבד לכ"ע טרפה כמ"ש לעיל או' ס"ט יעו"ש.

א

צא) שם בהגה. ויש מחמירין ואוסרין אפי' בכי האי גוונא. והטעם כתב באו"ה כלל נ"א או' כ"ב דמאחר שהמחט לא ניכרת מבפנים כמו שאינה ניכרת מבחוץ איכא למתלי ולומר שמבחוץ באתה ונקבה הושט או הדקין וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ומשמע הא כל שיש שום היכר מבפנים כגון שיש קו"ד מבפנים ולא מבחוץ כשר. ש"ך ס"ק מ"א. כנה"ג בהגב"י סי' מ"ט או' ח' פר"ח או' כ"ו. לה"פ או' מ"ה. בל"י או' כ"ה. כריתי או' כ"ז. שה"מ או' ל"ז. מש"ז סוף או' י"ח וכתב דודאי כשר אף בלא הפ"מ. זר"א או' קצ"ז. מק"מ או' ל"ו. זב"ת או' מ"ב. ענ"ה סו' ל' או' י"ב. תו"ז סי' פ"ו או' י"ח. זב"צ או' ע"ד.

א

צב) ועוד יש היכר שביל יוצא כעין חוט לבן אם השביל זה יוצא מבפנים בודאי מבפנים בא המחט ואם השביל זה יוצא מעל"ע הוי כמו קו"ד ובודאי נקבה כל הקורקבן והוי הקרום שעלה מחמת מכה וטרפה ואפי' מצד א' בל"י שם. ביא"ב באד"ז או' ל"ג.

א

צג) שם בהגה. ויש לחוש לדבריהם אם לא בהפ"מ. וכ"כ כנה"ג בהגב"י סי' מ"ט או' ז' בשם כמה פו' דאין להכשיר אלא בהפ"מ. וכ"כ התו"ז שם או' ו"ז וכתב וכן ראוי למינקט להחמיר. וכ"כ זב"צ או' ע"ב דהעוקר שיש לחוש לדברי האוסרים ורק בהפ"מ מותר כס' ההגה. ועיין לעיל או' ע"ז.

א

צד) שם בהגה. ווש לחוש לדבריהם אם לא בהפ"מ. ואף אם קרוב יותר לצד חוץ מלצד פנים יש להתיר בהפ"מ. שו"ת מעיל צדקה סי' י"ג. מחב"ר או' ט"ו. ענ"ה סי' ל' או' י"ב. פ"ת או' י"ד. מיהו מ"ש שם הפ"ת בשם תשו' תולדות יצחק סוף סי' ד' לאסור בזה עיין זב"צ או' ע"ה שכ' לדחות דברי תולדות יצחק הנז' והסכים לדברי מעיל צדקה הנז' יעו"ש. ומ"ש הט"ז ס"ק י"ח בשם אחיו בענין התינוק וכו' ית' לקמן סי' מ"ט או' כ"ה יעו"ש.

א

צה) [סעיף יב'] קטן שמצא מחט תחוב בכרס יש להחמיר ולאסור על פיו וכו' משמע קצת דוקא להחמיר אבל אם הוא להקל שהקטן אומר דמצא המחט במקום שאינו מטריף לא סמכינן עליה כיון דאיכא רגלים לדבר שיש מחט. מחב"ר או' טו"ב. זב"צ או' ע"ו.

א

צו) נכרי שהיה מתעסק בהפשט עורות ואמר ראה שמצאתי מסמר תחוב בכרס וא"ל היהודי הראני איך היה תחוב והראהו שהיה תחוב בפנים בענין שאין הבהמה נטרפת אינו נאמן ואסרינן לה. שו"ת מהר"ם מלובלין סי' ס"ו. ש"ך ס"ק מ"ב. והט"ז ס"ק י"ט חלק על דברי מהר"ם הנז' דאם נאמין לגוי שהיה מחט נאמין ג"כ במה שאומר שהיה במקום שאינו מטריף יעו"ש אמנם הש"ך בנה"כ השיג על דברי הט"ז והסכים לדברי מהר"ם הנז' וכן הפר"ח או' כ"ז השוג על הט"ז והסכים לדברי מהר"ם יעו"ש. וכן הסכים התב"ש או' י"ט. מחב"ר שם. זר"א או' קצ"ג. שה"מ או' ל"ח. מק"מ או' ל"ז. זב"ש או' כ"ז. ענ"ה סי' כ"ח או' ד' תו"ז סי' ס"ג או' כ"ד. זב"צ או' ע"ז.

א

צז) אבל אם לאחר שכבר פסק הנכרי מלהתעסק בהוצאת הפרש וכבר הוציא מתחת ידו הכרס ובא אצל היהודי והביא מסמר של ברזל בידו ואמר שמצאו תחוב בכרס אין אנו צריכין להאמינו ואין בידו לאסור. מהר"ם מלובלין שם. כנה"ג בהגב"י או' נ"ב. מש"ז או' י"ט. מק"מ שם. חכ"א כלל ך' סוף או' ך' ענ"ה שם. זב"צ או' ע"ח.

א

צח) ומיהו אם הגוי מהימן ליה אסור אפי' אם אחר שיצתה מתחת ידו כמ"ש לעיל בש"ע סי' ט"ז סעי' י"א לגבי אותו ואת בני. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ט. ענ"ה שם או' ו' זב"צ או' ע"ט.

א

צט) גויה א' שרחצה אצל הנהר חתיכת בשר ואמרה שמצאה מחט תחובה עם חוט א' של פשתן והמחט היתה כעין חדשה וחוט ג"כ הוה חדש דמראין הדברים ששקר ענתה גם לא היתה משרתת אצל הטבח אלא שבעלת הבית א' אמרה לה לרחוץ וכיון שיצא הכרס בהיתר מתחלה לא מחזיקין רעותא ומותר. מש"ז שם. מחב"ר או' י"ח. ענ"ה שם או' ח' זב"צ או. ף'.

א

ק) אשה שנתעסקה בכרס לנקותה הפרש שבתוכה ובהיותה גוררת הפרש ומעבירתו בסכין שבידה ראתה שהיתה מעברת גם מחט עם הפרש בגרירתה בסכין ולא תוכל לדעת אם היה המחט תחוב בכרס או רק מונח בחלל הכרס תוך הפרש יש לאסור והגם דיש טעם להתיר משום ס"ס מ"מ משום דכבר השטיפה במים ולא יצתה המחט בשטיפה רק ע"י גרירת הסכין ורגלים לדבר שהיתה תחובה בו שאם היתה מונחת לבד היתה עוברת ע"י השטיפה ולכן יש לאסור. חנוך בית יהודה סי' מ' תו"ז סי' ס"ג או' כ"ה. זב"צ או' פ"א.

א

קא) ישראל שמכר כרס לגוי ובא אח"כ הגוי ואמר שמצא מחט תוך הכרס אינו נאמן אפי' מסל"ת. ער"ה או' יו"ד. זב"ש או' כ"ח. זב"צ או' פ"ב. ואי מהימן ליה ואמר שמצא אותה במקום המטריף יש לאסור וכמ"ש לעיל או' צ"ח.

א

קב) ועיין בתשו' חנוך ב"י סי' נ"א שדעתו דהיכא שהעכו"ם מסל"ת ואינו יודע שהטרפות תלוי בזה יש לחוש לאסור אכן אם אומר העכו"ם שמצא המחט בפרש ולא ניקב כלל ודאי דשרי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר יעו"ש. פ"ת או' ט"ז.

א

קג) שוחט מתא ששחט אצל קצב עכו"ם ג' בהמות והקצב מכר הבני מעיים לעכו"ם א' בעל אושפיזא ואח"כ בא ישראל לשתות שכר וראה שבעל האושפיזא הוציא מן המסס מסמר א' וראה שניקב מעל"ע ושאל הישראל ממי קנית בני מנייים הללו והשיב מהקצב הידוע ושאלו להקצב מאיזה בהמה מכר הבני מעיים והשיב מבהמה שנשחטה ראשונה כי דרכו לעשות סי' איזה נשחטה ראשונה והקצב עדיין לא ידע מרעותא הנ"ל אם הקצב היה מכחיש לבעל אושפיזא ואומר שלא מכר לו הבני מעיים או היה שותק לגמרי היו כולן מותרין דבעל אושפיזא לא מהימן אך כיון שקצב אומר שמכר לו והקצב נאמן על מה שבידו א"כ הראשונה אסורה והאחרונות מותרות שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. נוב"י מה"ת חי"ד סי' ך' פ"ת שם. יא"פ.

א

קיבה הוא המסס שמהמסס המאכל נכנס לקיבה וזהו אינו בעוף כלל.

ב

חלב שעל היתר עיין לקמן בסי' ס"ד ושם הכל מבואר:

ג

כרס שניקב ואין טחול סותם כי מפסיק קרום וחלב טמא.

ד

טרפה שחטו הבהמה או עוף וזב מים רבים ובני מעין הכל יפה כשר דהוא חולשא המצוי באדם שקורין וואשיר זוכט והוא מחמת נפוח ואין להרבות בטריפת וכן משמע מתשובת הב"ח:

ה

ואין לך דבר שיסתום עיין פלתי שפלפלתי בטוב אם חלב שבני אשכנזים אוכלים אותו סותם למדינות שנוהגים ברבים אפילו לאוסרו והוא בכלל חלב גמור וע"ש בישוב קושית מהרש"ל והקו' על פר"ח ושער אפרים

ו

כשר ואם ניקבו הכרס אי יש לתלות שלאחר שחיטה פרשו דעת הרבים להכשיר ובתוכם הפר"ח ויפה פסק עיין לקמן בסי' נ' בפלתי

ז

שאם יקרע היינו הכל בחולי דאי ע"י סכין וכדומה והגיע לחלל הגוף טריפה כמחט בחלל הגוף ט"ז ופשוט

ח

רוב עובי בשר זהו דעת הרמב"ם ורוב מחברים חולקים ובעינן דוקא מפולש. ועיין פלתי שכתבתי שיש לרמב"ם ראיה מגמ' ע"ש והנחתי קושי' על תוס' לכן במקום שאין ה"מ טריפה כדעת רמב"ם:

ט

וכמה שיעור וזהו שיעור אפי' במפולש ג"כ בעינן שיעור זה

י

רוב אורך ה"ה רוב רוחב וחדא מינייהו נקטו הפוסקים:

יא

או באורך והיינו שיש בו חסרון אי מעגלת לי' הוי כסלע אבל בסעיף שלפני זה איירי שהוא רק קרע ואין בו חסרון א"כ אף דמעגלת לי' לא יהיה שליש טפח מ"מ הואיל בו אורך טפח טרפה ש"ך:

יב

אם היה יתר. עיין פלתי דנקבים שיש בהו חסרון מצטרפים לסלע ואין בהם חסרון לרובא. וע"ש מה שדקדקתי בזה:

יג

יעמוד על טפח ואם הוא קטן שאינו מחזיק טפח רק שני שלישי טפח לכאורה אם נקדר כחצי סלע ג"כ טרפה שאם תמתח יהיה שליש וחצי שהוא רובו של שני שלישי טפח ועיי' פלתי שצ"ע שנראה ודעת נוטה להכשיר ע"ש:

יד

אפי' וכו' וא"צ ק"ד מבחוץ לרש"י. אבל מבפנים דעת ש"ך צריך ק"ד דאל"כ לאחר שחיטה נעשה ונתחב. ועי' פלתי שעשיתי לו סמוכים מגמ' הואיל בלא"ה רוב מחברים חולקים על רש"י יש להקל בלי ק"ד מבפנים. ועיין פלתי שהקשתי בזה על רש"י וכן כתבתי דאפשר במחט מודה רש"י דבעי ק"ד:

טו

והכי נהוג ודעת הש"ך והט"ז דוקא במחט אבל לא בחולי אף להך דיעה שהוא דעת רש"י לא חיישינן ועיין פלתי שהקשתי ע"ז ולכן במקום פסידא אף בחולי יש להחמיר:

טז

אם לא וכו' ואם בלע לפלינו ושחטו מיד ונמצא תחוב בצד א' בהמסס דעת התוס' בסוף במה מדליקין דבזה אף לרש"י כשר ועיין פלתי שעשיתי לזה סמוכין מדברי תוס' חולין ויש לסמוך עליהו.

יז

ונמצא עליו ק"ד דוקא עליו מכוון נגד הנקב מבפנים כן הסכמת רוב פוסקים ואם נמצא ק"ד לבד ואין נקב מבפנים אף שמחט מונח בבה"כ כשר כן הסכמת אחרונים דלא כש"ך:

יח

כשרה וק"ד מבפנים אין מועיל להטריף והש"ך מיישב דלא קשיא הא דחיישינן בושט שמא הבריא ועיין מש"ל סי' ל"ג דבלא"ה לק"מ ע"ש בפלתי

יט

מעט מעור אפי' לרש"י דאוסר בהמסס:

כ

והוא שלא מלחו. עיין פלתי דהעליתי דמתחילה צריך ודאי בדיקה אחר ק"ד רק כאן איירי דלא בדוק והומלח ובזה מיושב סתיר' שיש לכאורה בטור

כא

או שנאבד ואי לא בדק כלל לראות אי נקב לחוץ דעת פר"ח להחמיר ונכון הוא

כב

ויש לסמוך ועיין פלתי שהוכחתי מתוספות דלעולם צריך בדיקה ולכן יש להחמיר

כג

סביב מחט בזה אפילו מצד נקב טרפה כ"כ הפוסקים

כד

ויש לסמוך והט"ז מחמיר וכן יש נהורות:

כה

חלודה היינו בראש המחט שמסופקין בו אם ראש מחט עבר לחוץ קודם או אחר שחיטה אמרינן חלודה מעיד שעבר קודם שחיטה אבל באמצע מחט אין נ"מ בחלודה כי ודאי נקב ואתא מחיים והעלה חלודה רק אולי לא עבר כל העובי עד שיהי' נקב מפולש ופשוט וכ"כ רש"ל:

כו

ואם אין עליו ק"ד ובזה נראה דודאי מחייב לבדוק אחר ק"ד דהא בלא"ה יש מחמירין לומר דבא מבחוץ וא"כ לכ"ע בעי בדיקה:

כז

ויש מחמירין אם לא שיש היכר שבא מבפנים וע' פלתי שהבאתי ראיה שגם תו' מכשירין ולכן יש לצדד להקל:

א

ואם החלב וכו' עיין מש"ל באריכות בסי' ס"ד ע"ש:

ב

כרס וכו' ואין לך דבר שיסתום אותו הט"ז כתב ס"ק ב' הא דאין טחול סותם משום קרום טחול דמפסיק ולא הבנתי הא חלב המכסה הקרב מפסיק בין הכרס לטחול והוא חלב טמא איך יסתום הטחול:

ג

שיסתום אותו ודאי להסוברים כרבינו יואל א"כ פשיטא שומן הדבק בכרס שאוכלין אותו ודאי סותם והרמב"ם ס"ל כרבינו אפרים דהוי חלב טמא והא דלא הגיה רמ"א לדידן שומן סותם הואיל ובני (ריינים) אוכלים אותו א"כ אינהו מיכל אכלי וכו' עי' מ"ש בזה סי' ס"ד #ט) איברא לא הבנתי לו לא יהי' הלכה כר"א דהוא אסור באכיל' מ"מ הא רש"י כ' דלכך חלב טמא אינו סותם דלאו חבור הוא אלא תותב והרשב"א בתה"א דף ל"ז כ' חלב טמא אינו סותם דקרום יש מלמטה וכן פי' אינהו מיכל אכלו חלב דאייתרא אינהו מיכל אכלי משום דלא הוי תותב כלומר אין הקרום מפסיק בינו לבין הבשר וכו' ומה"ט דין הוא שיסתום אפי' לבני בבלי וא"כ זה השומן הדבוק שנחבטו בו ר"א ור' יואל הוא השומן הדבוק בכרס בעצמתו והקרום למעלה הימנו וא"כ מה נ"מ דהוא אסור או מותר סוף כל סוף לאו תותב הוא ועיין במרדכי פ' א"ט דכתב להדי' דשומן הדבוק אינו תותב כלל ומכ"ש דאין קרום מפסיקו ולמה לא הי' סותם לכ"ע. #א) ואפשר לומר דדייק לי' הרמב"ם מהא דקאמר אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם לא סתים ע"ש בתמיה משמע הא אם גם בני א"י החמירו מבלי אכול לא הי' סותם וקשה למה הא זה מבואר לעיל דלר"ע דבעינן תותב קיבה מותר ש"מ דאינו תותב ואף רבי ישמעאל לא נחלק עמו בדבר הזה רק ס"ל דאין צריכין תותב אבל כ"ע מודה דאין תותב ופשיטא דסותם ומה צורך לתמי' זה אינהו מיכל אכלי בקצור הל"ל כיון דאין תותב בדין שיסתום אלא ס"ל לרמב"ם אמת שורת הדין מה שאינו תותב סותם רק משום לא פלוג עבדי רבנן מה שהוא אסור באכילה משום חלב לא יסתום הואיל ורוב תותב ומשום ל"פ הכל אינו סותם ולכך אלו כל ישראל לא אכלו לקיבה לא הי' סותם אף דאינו תותב משא"כ הואיל בני א"י אוכלים אותו לא שייך ל"פ וכיון דאינו תותב סותם. ולכך כרס כיון דרמב"ם ס"ל כר"א ואסור משום חלב אף דאינו תותב משום ל"פ אינו סותם. ובזה #ב) מיושב תמיהת מהרש"ל שתמה בפא"ט סי' נ"ד על הא"ז שנסתפק בסימן הנ"ל אם סותם והוא בכלל אינהו מיכל אכלי וכו' ותמה מהרש"ל מה זו ספק הא לשיטת ר"א הוא איסור כרת ולא דמי לקיבה דהוא רק חומרא דהלכה כר"ע ע"ש ולפי הנ"ל דאדרבה שורת הדין ודאי סותם רק משום חומרא דלא פלוג ושפיר נסתפק כיון דבני (רייניס) אוכלים אפשר תו לא שייך ל"פ ודו"ק: ובזו יתיישבו דברי בעל שער אפרים והפר"ח בק"א שפלפלו בחכמה במחט בראש הדקין שהחלב סותם הנקב אם יש להתירו מטעם הואיל הרבה פוסקים ס"ל ריש מעי באמת' לא קאי רק על סוף בני מעיים סמוך לרעי וה"ל בגדר אינהו מיכל אכלי ע"ש ומה להם בטורח הזה הא מבואר במרדכי הנ"ל בפי' דריש מעי' אינו תותב כלל וא"כ פשיט' דסות' ומה נ"מ אי טמא או טהור ולפי הנ"ל ניחא דאם נימא אף דאינו תותב מכל מקום אינו סותם ודו"ק:

ד

אע"פ שלא הגיע קרע זה לכרס וכו' זהו דעת הרמב"ם ורוב מחברים חולקים כמ"ש האחרונים זה. #ג) ולי נ' או דזה קרום דק דכ' רש"י המחפה הפאנצי ברובו הוא דבוק לקרום ההוא כנודע וא"כ כשנקרע קרום עב הרי החלב המכסה הכרס דבק בו וא"כ קשה לר' ששת דס"ל חלב טמא סותם. א"כ איך יתכן הא החלב סותם הנקב ולכך ס"ל לרמב"ם דלא בעינן נקב מפולש וא"כ אף סתימה לא מהני לי' כדלעיל סי' מ"ו ע"ש בט"ז. או #ד) י"ל דבגמ' דף נ"ב ע"ב בהך מילתא דשמואל בשר החופה רוב הכרס ברובו בעי ר"א ברובו קרוע או ברוב ניטל וקשה תפשוט דבריש פירקין דאלו טריפות מוקמינן כל הנך ח"י טריפות נקובי תמניא הוי חשבינן ליה כחד אפיק שב עייל שב היינו שב שמעתתא ופריך הגמ' אי הכי נקובי נמי וכו' אלא הנך תרתי דאפקת לא תיפוק ע"כ וק' עדיין חסר חד הא נטולה נמי במשנה ניטל הכבד וניטל רוב בשר החופה דאיהו משב שמעתתה דאמר שמואל וא"כ בצרי לי' מח"י טריפות דתרי נטולי כחד חשבינן לי' ע"כ ברוב קרוע קאמר שמואל וא"כ תפשוט ומזה הוכיח רמב"ם דבריו דקרועה ונטולה במלתה שמואל לא מפולש רק רוב וניטל דמשנה לגמרי וא"א למחשב כחד כיון דלא דמין בדינא וא"כ כיון דר"א הכי ס"ל יש להחמיר כוותי' וגם י"ל קשה לשמואל היינו נקרעה בשר החופה וכו' ונקרע רוב חיצונה דמפרש לי' לשמואל על זה בשר החופה וכו' כמ"ש רש"י א"כ הרי כאן קרוע ב"פ כחד חשבינן בצרי לי' מנין דח"י כמ"ש התוס' דכך ס"ל דקריעה זהו רק רוב עובי וא"כ לא שייך להך קרוע דנקרע לגמרי ותי' התוס' בד"ה הנך לא ס"ל לרמב"ם דבאמת תירוצם דוחק דמ"ש דרובו של זה לא כרובו של זה באורך דמ"ש דסוף כל סוף יש שני קרעים דהוא בגדר קרוע ומה נ"מ אם זה ברוב בשר החופ' וזהו ברוב כל הכר'. #ה) מיהו לא הבנתי כל הקו' דלא זו אם אמרינן דר"י דאמר בגדולה טפח לפרש קאתא בלא"ה לא קשה קושי' התוס' דהא בכרס חיצונה לא פסיקי' ליה רוב דהא בטפח בגדולה נמי טריפה משא"כ בשר החופה וכו' לשמואל בעינן רוב דוקא (מיהו הרמב"ם בפי' המשניות משמע דס"ל ר"מ בא לפ' דברי ת"ק) אף דנימא דר' יהודא פליג מ"מ מה קושי' דלמא תנא דבי ר"י כר' יהודא ס"ל ואיכא כאן תרתי כרס חיצון בגדולה בקרע טפח ואלו בשר החופ' ברוב שהוא יותר מטפח וצ"ע לכאורה אם לא דנימא דס"ל לתוס' שמואל מקצר בלשונו וסמוך אמשנה דקתני ברובו ופי' כר"י בגדולה טפח וכו' כן במה דאמר שמואל בשר החופ' וכו' סמיך אר"י בגדולה טפח וכו' דלא מצינו בזה בגמ' דיחלוקו בזה אם בבשר התופה וכו' בגדולה טפח ולזה נראה דעת הב"ח דתמה על הב"י דהוכיח דהרמב"ם וטור הואיל כתבו הך בשר החופה כריב"ח דמפרש במשנה כרס חיצונה דמנלן כל זה הא שמואל ס"ל להדיא כך ולכאורה לא דבר כלום כי מחמת שמואל ידענו ברובו אבל לא ידענו בגדולה טפח משא"כ לריב"א דהיינו דנקט במשנה כרס החיצונה הא תנא לי' בגדולה טפח ורמב"ם וטור כתבו בגדולה טפח ולפי הנ"ל ניחא דבזה אף לשמואל אמרינן מלתא דר"י אבל זה דוחק וצ"ע בתוס':

ה

אם נקדר הבשר וכו' גבי חסרון גרגרת אמרינן נקבים שאין בהם חסרון דהיינו סדקים מצטרפים לרובא יש בהם חסרון מצטרפין לסלע והנה ודאי אף בזה הדין כך דלא שייך בזה אין אומרים בטריפות דהא בגמ' יליף גרגרת מחסרון בגלגלת ופשוט ולפ"ז אם יש כאן קרעים זא"ז מצטרפין בזה. ואם הקרעים יחד רוב או טפח טריפה וזה פשוט. אלא לפי דהביאו ש"ך וט"ז בסי' ל"ג וציירו על הלוח דנוכל לחתוך ממנו רצועות ארוכות הרבה #ח) ולפ"ז אף כאן יקשה למה צריך דוקא סלע אפי' רוחב פרוטה קטנה תוכל לחתוך רצועות ארוכות למאוד בלי רוחב רק אורך יותר מטפח ויותר מרוב וכל הקושי' שהקשו שם על איסור הוא כאן בסלע ותי' שלהם שם וגם מה שכתבנו למעלה בישוב קושיתו אינו מתישב פה וצ"ל אמת דרך משל אם הקרע הוא כזה ובצדו עוד כזה אף אם תשימם לאורך הרי י' טפח מ"מ באמת ז"א דכי אמרי' מצטרפי' היינו כזה שהם באורך ומצטרפים יחד אבל כשהם כזה מה נ"מ אם קרע א' או שתים סוף כל סוף באורך אין נקרע יותר וליקח מה שבצדו להעמידו באורך לא עבדינן וזה ברור בשכל. וא"כ יקשה כי נקד' כסלע כך למה מצטרפן הא עשה כל סלע קוים כזה הא כל קוים אינם מצטרפים לעשות אורך יותר שהם הכל במשך א' וצ"ל באמת ראוי שלא נצרף רק כך הל"מ אם נקדרה כסלע והקיפו הוא טפח אף שאינו ראוי לצרף מ"מ יטרוף כך גזרתו של התורה ית'. #ט) ובזה מיושב למה נאמר נקדרה כסלע דוקא ובקטן שאינו קרע מחזיק טפ' רק ב' שלישי טפח ונקדר כחצי סלע ראוי להיות טריפה שאם תמתח יהיה שליש וחצי רובו של ב' שלישים וטריפה וזהו לא נאמר בגמרא ולא מנינו שיעור רק לסלע ולא לחצי וק' למה אבל כיון דכל גופו של שיעור הוא הקבלה והל"מ ולא קבלנו רק לענין טפח ולא לענין רוב ולכך אם נקדר כחצי סלע לא מיטרף ודו"ק:

ו

והכי דבנע מחט וניכר לנו ושחטו מיד ונמצא תחוב כמשמעות התוס' בפ"ב דשבת אף רש"י מודה דשרי דלא חיישינן שמא הבריא ובהכי ניחא דתוס' בחולין בעסקם בדברי רש"י כתבו והא בבה"כ במחט מצד א' כשר היינו מבפנים דאי מבחוץ מחט בחלל גוף טריפה וצריך להבין מה ענין זה לפירש"י הא בבה"כ לא נחלקו כלל ולפי הנ"ל ניחא דיקשה לכאורה אף לרש"י עדיין אינו מיושב למה לא קתני המסס ואי דשם א"צ להיות מפולש דהא צריך באופן הנ"ל ואי דמזה לא איירי הברייתא דלא שכי' דהא ע"כ איירי דאל"כ הא הוי מחט בחלל הגוף וע"כ דאיירי בתחוב לפנינו ולזה כתב דלא איירי בתוחבו דלא שכיח רק איירי בצד פנים וא"ש ודו"ק:

ז

ואפילו בלי נקב והש"ך בס"ק י"ד כתב בפשיטות דאפי' ק"ד מבחוץ א"צ ופשוט. #י) ולכן קשי' לי' מה דוחקא דרש"י בהמסס לא בעי מעל"ע משום דקתני בברייתא מחט שנמצא בבה"כ וכו' ולא קתני בהמסס וגם דקתני סוף פ"ב דשבת אשתני שמי' מהובללא לבי כסא נ"מ למחט שנמצא בב"כ זו שהכריח לרש"י לפרש כך דיש נ"מ לדינא ואף דקושי' התוס' ממשנה דקתני המסס ובה"כ שניקבו לחוץ. וגם ר"ת דאין סברא שיהי' טרפה בחצי עובי כותל לא חש להו רש"י ולא מפרש כפשוטו דבהמסס הואיל וקרומו רך אם ניקב משני צדדים טריפה וא"צ לק"ד דשכיחי דנקב ואתא ולא תלינן לאחר מיתה דהא השתא ס"ל לרש"י נמי דלא תלינן לאחר שחיטה משא"כ בבה"כ וא"כ א"ש הברייתא קתני נמצא עלי' ק"ד א"א למתני המסס ובה"כ דהא קתני עלה נמצא עלה ק"ד בחוץ וזהו ליתא בהמסס וגם שפיר ל"מ בהא אשתני לענין קו"ד דבהא בעינן ק"ד ובהא לא בעינן והמשנה ג"כ על נכון המסס ובה"כ שניקבו לחוץ וצ"ע ולכן היה אפשר לומר להיפוך במחט הטבע להיות ק"ד אף רש"י ס"ל גם בהמסס בעי ק"ד דאלו נקב היה ק"ד רק המשנה איירי בחולי דבזה לא שייך קורט דם ובזה יש לחלק בין המסס לבה"כ ודוק וצ"ע:

ח

כתב הש"ך ס"ק י"ד דלרש"י דאסרינן בנקב המסס אפי' בלי מע"ל ופשיטא דטריפה אפי' בלי ק"ד מבחוץ מ"מ מבפנים צריך דאל"כ דלמא אחר שחיטה נתחב וכ' דכן משמע בת"ח ואני חפשתי ולא מצאתי בת"ח מזה ולכאורה יש לחלק דבפנים אימא אוכלין ומשקין דחקהו ועוד בשלמא בתחוב בו שפיר י"ל אחר שחיטה ע"י תנועה שנשא וזרקו בהמה אילך ואילך הלך המחט לחוץ אבל כאן מי יכוין אחר שחיטה לתקוע המחט תוך המסס וא"כ ודאי קודם שחיטה ואוכלין ומשקין דחקהו. אבל דברי רשב"א גבי ושט דמחלקין דשם אוכלין ומשקין יורדין בשטף משא"כ בה"כ דנייחי קצת משמע כדברי הש"ך דחיישינן לאחר שחיטה נתחב. #יא) וגדולים מזו צ"ל דבגמ' פריך דף מ"ט אלא הא דתנן מחט וכו' ולמה לא אמרינן לתזי אי קופא לבר או לגו ופירש"י ולא אמרינן היכי דלא נקבה אלא אחת אי קופא לבר שקופא תחובה בדופן ופיה כולה בתוך הכרס ודאי מבחוץ וכו' דאי דרך פנים קאתא אין דרך הקופא לנקוב ומשני כיון דאיכא אוכלין ומשקין אימא אוכלין ומשקין דחקהו ומתוך הדוחק נכנס הקופא בבשר. וקשה עדיין בבה"כ הקופה נוטה לצד הבהמה והחוד לחלל הכרס בניקב משני צדדים למה צריך קורט דם דל"ל דאוכלין ומשקין דחקהו וא"כ אף אתה אומר שקודם שחיטה נקב הקופא ע"י הדחק מן אוכלין דאי לאחר שחיטה הלא הכל נוח מבלי תנועה ומה דוחק שייך לומר לאחר שחיטה וא"כ איך ס"ד דקופא נקב ואתא לאחר שחיטה ועדיין ק' ה"ל לאפלוגי בין קופא לבר ולגווצ"ע לכאורה וע"כ צ"ל דלאחר שחיטה ע"י טלטול הבהמה וכדומה יקרה התחיבה והדוחק לדחוק למחט לצאת ולבוא אף כי בהמה פגר מת וא"כ אף דינו של הש"ך נכון דע"י הטלטל נתחב המחט אף לאחר שחיטה ומ"מ מתחלה יש להחמיר:

ט

והכי נהוג הש"ך והט"ז שניהם כאחד עונים דוקא ע"י מחט דחיישינן שמא הבריא אבל לא ע"י חולי ודבר זה כבר קדמם הל"ח שהאריך והראה פנים לכל צד #א) ולדידי קשיא למה דוקא ע"י מחט ול"ל הטעם משום שמא הבריא א"כ כל יסוד רש"י הואיל וקתני מחט שנמצא בבה"כ ולא בהמסס א"כ עולא וסייעתו דס"ל לא חיישינן שמא הבריא הך ברייתא דמחט שנמצא בבה"כ איך מתוקמא למה לא קתני המסס דלא חיישינן לשמא הבריא ואם נאמר בזה אף עולא מודה דקרומו כך ושכיח ביותר וחיישינן א"כ מה טען הרא"ש על הרי"ף מהך בית הכוסות לושט דלמא ושט רך משא"כ בה"כ קשה. ודוחק דא"כ מ"ט דעולא דהא י"ל בזה נחלקו אבל אי אמרינן אף בחולי חיישינן שמא הבריא הואיל ורך לגמרי ול"ל בוושט רך א"כ לא טען הרא"ש על הרי"ף דא"כ אף בחולי ניחוש שמא הבריא וא"כ נקבה זה בלא זה היכי משכחת לי' ודוק ולכן אף בזה ע"י חולי במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר:

י

כשרה עיין ש"ך ס"ק י"ט לחלק בין ושט דאמרינן חיישינן שמא הברי' וכבר כתבתי לעיל סי' ל"ג דלא דמי' לושט דהוי ספק בשחיטה ומכ"ש לדעת הרמב"ם ע"ש:

יא

סביב והסכימו כולם דמצד אחד בעינן ק"ד מכוין למול המחט אבל משני צדדים א"צ מכוין ומזה מוכח דק"ד גרידא בלי נקב כנגדו כשר דאל"כ דל נקב מהכא ק"ד לבד יטרוף אלא ש"מ דבק"ד לחוד לא מיטרף וכ"כ הצ"צ ונכון ודלא כש"ך:

יב

ויש מקילין אפילו בניקב וכו' הט"ז בס"ק י"ב והש"ך ס"ק ל"ב האריכו זה מול זה. ואין דברי הט"ז מוכרחים אבל קושי' הש"ך על הטור שכתב הופכין אותו משמע דבעי בדיקה ואלו לעיל גבי ישב קוץ בושט הביא בשם ראב"ן והסכמת הרא"ש דהוכיח דקי"ל כעולא דאין צריך בישב קוץ בושט בדיקה מהך דבה"כ ש"מ דס"ל ג"כ לא צריך בדיקה ובאמת לכאור' צריך ישוב אבל באמת נראה אם נתחב לתוך עור איך ס"ד מבלי לבדוק הא ריאה רובן כשרות ומ"מ הואיל ומעוטים דשכיחי' צריכי בדיק' ואף כאן ודאי שכיחי כיון דהנקב עד תכליתו ואין שיור רק דבר מועט שיהי' גם זה ניקב וכן משמע בתו' דגמ' מדמה לספק דרוסה וכתבו דספק דרוסה שכיח וכיון דשכיח איך ס"ד מבלי להצריך בדיקה מ"ש מן כל הריא' דצריך בדיקה וע"כ צ"ל בדיקה לכתחיל' ודאי צריך רק אי נאבד בלי בדיקה וגבי ריאה קיימ"ל מותר אי גם בזה מותר וכן בריא' מקום פסידא מותר לאכול בלי בדיקה ומכ"ש פה אם נאבד בזו אנו דנין אם צריך בדיקה א"כ בדיעבד טריפה או א"צ רק לחומרא והוי כנאבד ריאה דכשר וה"ה זה. #ב) וא"כ א"ש דברי הטור דהופכין אותו יפה כתב דמתחלה צריך בדיקה כמו ריאה אבל לעיל מיירי הכל אם מעכב בנאבד בלי בדיקה מסיק דושט א"צ בדיקה היינו לעכב שיפסול בנאבד הריאה וזה ברור ונכון ומתוס' מוכח קצת דס"ל בכ"מ צריך בדיקה דאל"כ מה דוחק דתוס' לתרץ הך דמסכת שבת דאשתני שמי' מן הובלילא לבי כסי בדרכים דחוקי' ולא תרי' בפשוט בב"ה דעור שני' קשה אם ניקב א' א"צ בדיקה לשני משא"כ המסס דיש לו רק עור א' וניקב צריך בדיקה וא"כ נ"מ טובי לענין מחט וע"כ צ"ל דס"ל לעולם צריך בדיקה לכן באמת יש להחמיר כהוראת הט"ז וב"ח אם לא בה"מ ועוד בלא"ה סברות להתי' ונרא' דאם נתחבו לפנינו מחלל הגוף לבה"כ מצד חוץ לצד פנים ולא ניקב מעבר לעבר אפשר דלא צריך בדיקה אחר ק"ד דבשלמא להיפוך דאיכא אוכלין ומשקין דדחוקים מסתמא שכיח ויש חשש דכולה נקב ולכך צריך בדיקה אבל להיפך דאיכא אוכלין ומשקין ואדרבא הם דוחקים ומעכבים המחט לבל ינקוב ויצא חוצה מהכ"ת לחוש וזה פשוט בסברה ולפ"ז אין כאן ראי' מהרמב"ם דכתב מצד א' כשרה ולא כתב בדיקה דרמב"ם מפרש דמחט תחוב מחוץ לפנים כמ"ש הכ"מ ולזה לכ"ע כשרה כיון דליכא אוכלין ומשקין ודו"ק:

יג

ויש מחמירין וכו' ובתוס' משמע כרשב"א להקל דז"ל התוס' חולין דף מ"ח ע"ב ד"ה אי קופא וכו' דסיימו וכן אם נמצאת בתוך הקרקבן כשר לפי שדרך הושט בא מחט עם המאכל שהקרקבן תלוי בושט עכ"ל ואם כוונתם בפשוט שמחט נמצא בקרקבן פשיטא הכל יורד לתוך הקרקבן מה שבא לגופה ואם נטריף בקרקבן אף בבה"כ בבהמה נטריף וזה אינו דתנן מצד אחד כשר ומה קאמר התוס' בזה #ג) אלא ברור דפי' נמצאת בעובי קרקבן נבלע בתוך בשרו נא ידעינן אם מבפנים נתקע ודרך ושט או מבחוץ ודרך ושט נקב ואתא וכתב התוס' כמו בריאה תנינן הכל מן ושט וכן קרקבן תלינן הכל בושט ואמרינן דמבפני' בא דקרובה לושט ולכך כתבו קרקבן ולא בה"כ דקשה במציאות שיהיה נתחב מבלי רושם מבפנים ומבחוץ. וכיון דתוס' ג"כ מסכימין להיתרא כדאי הם לסמוך עליהם:

א

שעל היתר. [עבה"ט ומה שכתב בשם ש"א שיבלת הוי הוכחה שניקב כו' עיין בספר לבושי שרד אות ס"ב וס"ג שכתב דאם נמצא מבחוץ מקום קשה במשמוש כמו אגוז צ"ע דאפשר דמי ליבלת ומסתברא דזה לפי ראות עיני המורה ברוב קשיותו ומהותו ומדברי הפמ"ג סימן מ"ט סק"ב איכא למישמע דס"ל דבשר קשה לא הוי ריעותא ע"ש עוד ועיין מש"ל סק"ו בשם שבות יעקב]:

ב

כרס שניקב טריפה. [ עי' בספר בינת אדם שער איסור והיתר סימן כ"ו שכתב שאלה עז אחת שדקרוה בין הצלעות סמוך לבטן ויצא פרש ונראה שהיה ניקב הכרס ועבר עליה יותר מי"ב חודש והיא חיה ויולדת מה דינה והשיב לכאורה כיון שיצא הפרש וא"כ בודאי ניקב הכרס הוי ודאי טריפה ולא מהני אף אם כחול ימים ירבה כמ"ש בסי' נ"ז אך אחר העיון נראה דאין זו רק ספק טריפה כי בטור הביא דעת י"א דכרס הפנימי היינו דוקא מפרעתא דהיינו למטה הרואה את הקרקע אבל למעלה ממנו במקום הצלעות לא נטרפה אם ניקב הכרס אלא או ברובו או טפח וזהו דעת בעל העיטור אבל דעת רוב הפוסקים דניקב הכרס בכ"מ שהוא טריפה במשהו והמגיה בטור כתב שהחוש והנסיון מעיד על דעת ראשונה לפ"ז הוי ספק דפלוגתא וכיון שחיתה י"ב חודש או שילדה היא כשירה עכ"ד ע"ש. ולע"ד לכאורה היתר זה צ"ע מאחר שדעת רוב הפוסקים להטריף בכ"מ במשהו כמו שכתב הוא ז"ל בעצמו א"כ הרי כתב הפמ"ג בסימן פ"א סק"ה דספק פלוגתא היכא דרבים סוברים כן אף חי י"ב חודש אין להתיר ע"ש. ומה שהביא דברי המגיה בטור הנ"ל וכוונתו בזה נראה דא"כ אפי' שדעת רוב פוסקים להטריף מ"מ דברי המגיה ע"פ החוש והנסיון משוי לה עכ"פ לספק השקול תימה שלא זכר דברי הב"ח שצווח על הגהה הנ"ל וכתב ושרי להו מרייהו להמדפיסים שהכניסו הגהה זו בספר דלא כהלכתא ע"ש. אולם לע"ד כשרצה הרב ז"ל להוכיח דניקב הכרס במקום הצלעות הוא רק ספק טריפה לא היה צריך להזכיר דעת בעל העיטור ולא דברי המגיה הנ"ל דנראה שגם רוב הפוסקים המטריפים בכ"מ במשהו לא מודאי דפשיטא להו דהלכה כריב"ח בפרק אלו טריפות דף נו"ן ע"ב אלא מספיקא משום דמספקא להו הלכתא כמאן עיין ברש"י שם שכתב וכיון דלא אפסיק הלכתא עבדינן לחומרא וטרפינן בכל הכרס בנקב במשהו גם ברא"ש שם סימן ל"ג כתב איכא מ"ד הלכה כרבה בר רב הונא ואיכא מ"ד הלכה כריב"ח ורש"י פסק לחומרא כר' יוסי בר חנינא וכן עמא דבר עכ"ל. ומסתמא גם דעת הטור ושארי פוסקים כן הוא שפסקו לחומרא כיון דספק דאורייתא הוא וא"כ לא הוי רק ס' טריפה ומהני לה שהייה י"ב חודש או לידה לפי הנחה הנ"ל דספק דפלוגתא מהני י"ב חודש להכשיר. אמנם בעיקר הנחה הנ"ל אף דכ"כ הש"ך בסימן נ"ז ס"ק מ"ח שכן משמע מדברי מהרש"ל פרק אלו טריפות סימן פ' ושדבריו נכונים וכן הסכים בפר"ח שם סק"נ וכ"כ בפמ"ג ובלבושי שרד ובתשובת זכרון יוסף חלק יו"ד סימן ב' ועוד בכמה ספרי האחרונים מ"מ הדברים צ"ע כמו שתמה על זה בספר עמק הלכה סימן ח' דא"כ דמהני שהייה י"ב חודש לספיקא דדינא נידון מיניה על הכלל שכל שאירע ספק טריפות כזו כשר ואם נימא דאין ראיה מזו שחיתה דממיעוטא הוא שחיין א"כ איך נכשיר בהמה זו יאמרו ב' בהמות בריעותא א' זו אסורה וזו מותרת כו'. ומסיק עוד שם לדינא דלא כמהרש"ל דל"ד לספק בגוף המעשה דבזה מהני י"ב חודש דנתברר שלא נעשה מעשה טריפה משא"כ בספיקא דדינא כו' עש"ה וכן מצאתי בספר עמודי אור שנדפס מחדש בסימן מ"ט שתמה על החכ"א בעובדא דעז הנ"ל ג"כ ע"פ סברא הנ"ל דא"כ העז ההיא התירה לנו נקיבת הכרס בין הצלעות דמאי שנא אותה העז או שארי בהמות כיון שעל פי המאורע ההיא הוכרע אצלו הדין כו' ע"ש (ובאמת תמיהה זו לא על החכ"א תסוב רק על מהרש"ל והש"ך והאחרונים שנמשכו אחריו) . גם מדברי הב"ח בהשגתו על המגיה בטור הנ"ל מבואר דלא ס"ל הא דמהרש"ל הנ"ל וצ"ע ועיין בתב"ש סימן ל' סק"ח ובספר בית אפרים סימן ל"ה ס"ק ק"מ]:
(ב) שהרי החלב. עבה"ט. ומ"ש תרנגולת שבטנה צבה כו' עיין בזה בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סימן כ"ה והבאתיו לעיל סימן מ"ה. ומ"ש בשם שבות יעקב ששמע מרופאים כו'. ע"ש שכתב עוד וכה"ג שמעתי על התרנגולים שרגליהם נפוחות אפילו בעצם התחתונה שיש לחוש שבא מחולי פדגר"א שהדבר מצוי לתרנגולים והאוכלים באים לידי חולי זה לכן שומר נפשו ירחק מהם ע"כ:

ג

קרע זה לכרס. עיין בתפארת למשה שכתב מלשון זה משמע דוקא שנקרע מבחוץ העור ורוב עוביו ולא כשניקב מבפנים רוב עוביו ובחוץ המיעוט קיים וכ"פ הב"ח להדיא בזה ע"ש וכן הוריתי הלכה למעשה עכ"ל:

ד

אורך הבשר. עבה"ט ועיין בתפל"מ שכתב דה"ה באלכסון או כחצי עגול והקרע הוא רוב או טפח ובלא חסרון וצ"ע לדינא עכ"ל:

ה

נקדר הבשר הזה בעיגול. עיין בתפארת למשה שכתב דבנקדר בבהמה קטנה משערים בשליש של רוב ארכו או רחבו כמו בבהמה גדולה דמשערים בשליש טפח בנקדר וצ"ע לדינא ע"ש. [וכ"כ בספר פ"ת אות י' אך אין כן דעת התב"ש והכרתי ופלתי סק"ה ע"ש ועיין בספר לבושי שרד אות ס"א שכתב דמדברי הט"ז סימן ל"ד סק"ג נראה כהפ"ת דגם לענין רוב אמרינן סברא דאם תמתח אך מהתוספות פא"ט ד' מ"ד יש להוכיח כדעת התב"ש וכו"פ דכל היכא דשיעורו ברוב אין נוהג בו דין דאם תמתח ומסיק דבאין הפ"מ יש להחמיר כהפ"ת אבל בהפ"מ יש להקל ע"ש]:

ו

והכי נהוג. [עבה"ט ומ"ש ומיהו נראה דבעינן ק"ד מבפנים עיין תב"ש שהחמיר אף באין ק"ד ובפמ"ג הסכים להש"ך עיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ח מ"ש בזה]:

ז

עליו ק"ד. עבה"ט מ"ש אבל אם נמצא כו'. ועיין בספר נחלת עזריאל בחולין דף נ"א שכתב דהש"ך לפרושי דברי הב"י אתי אבל לפי מה שכתב בס"ק ל"א דאפילו בלא נתחב כלל טריפה אם יש קורט דם מבחוץ כמ"ש הבה"ט ס"ק כ"ב מכ"ש בתחוב יש לאסור אף באינו עליו ממש ושוב כתב די"ל דביותר יש להטריף אם אינו תחוב כלל ע"ש:

ח

ק"ד. עבה"ט סק"ג בשם צ"צ דה"ה סירכא וכ"כ בתשובת שער אפרים סימן ס"ב בתשובת חוט השני סימן ס"ט ושאר אחרונים ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סימן ס"ד שכתב דנסרכה ממש בעינן אבל אם נמצא נפוח קצת מצד חוץ ועב קצת ואין שינוי בבשר לריעותא אין להטריף דזה בא מחמת כאב המחט שנתחב בבשר חי ואין להוסיף על הטריפות ע"ש. [ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ב שכתב מה שנסתפקת אי ניכר שניקב מחמת חולי וק"ד מבחוץ אי אמרינן נמי אם אין כאן מכה ק"ד מנין זהו פשוט יותר מביעתא בכותחא דכך לי מחט כך לי נקב בעלמא כל שיש קורט דם כנגדו מורה לו שגם שם שלט המכה וקצת ראיה מלעיל סימן מ' ס"ו וכן ממ"ש הט"ז סימן ל"ז סוף סק"ג כו' אך נ"ל דבמחט דוקא צריכים להופכו לכתחלה ולבדוק אי איכא קורט דם מבחוץ דגבי מחט שכיחא שהבריא משא"כ מחמת חולי וניכר שלא שלט יותר. נהי דאי משכחת לה קורט דם כנגדו טריפה אבל אין צריך לבדוק ע"ז ודין זה אמת עכ"ד ע"ש]:

ט

ויש מקילין להתיר. עיין בדגמ"ר שכתב להכריע דהיכא שהיה דם בפנים שאז ודאי נעשה מחיים ולא בדק מבחוץ אם יש קורט דם אז טריפה אבל אם לא בדק לא בפנים ולא מבחוץ אם יש קורט דם וגם לא היה נקוב מב' צדדים אז אמרינן נשחטה הותרה וק"ו אם ראה בפנים שאין שם קורט דם וקודם שבדק מבחוץ נאבד דכשר אפילו שלא במקום הפ"מ. וע"ש דמשמע מדבריו דאפילו לדעת הש"ך לקמן סי' נו"ן סק"ג שפסק דהיכא דליכא הפ"מ אפילו בספק דלא יצא מחזקתו מחיים יש לאסור מ"מ הכא כשר אפי' שלא במקום הפ"מ דאיכא ס"ס שמא אחר שחיטה ושמא לא ניקב לחוץ ע"ש:

י

דחק ועבר וכשירה. כתב התבואת שור בשם הים של שלמה דאם יש כעין שביל הניכר עד לחוץ טריפה דנראה מזה דמחיים עבר וכתב עוד בשם התו"ח דדוקא שלא מצאו הנקבים מיד כשהוציאו מן הבהמה אלא לאחר זמן יום או חצי יום ואיכא לספוקי שמא נעשה ע"י אדם אבל אם מיד שהוציאו מן הבהמה מצאוהו כך אין להכשיר דודאי נעשה קודם שחיטה. וכתב הוא ז"ל ע"ז דלדידן אין נ"מ בכל זה שכבר העיד רמ"א דנהגו להטריף בכל גווני בלא קורט דם ובלא חלודה ומ"מ כתבתי למקומות אחרים דלא נהיג כרמ"א כו' עיין שם ועיין בשאלות ותשובות תולדות יצחק סימן ה' שכתב ע"ז דאף לדידן נ"מ לפי מ"ש הש"ך סק"ל בשם הב"ח דאפילו ניקב משני צדדים אם לא נמצא קורט דם יש להכשיר בזה הזמן בהפ"מ וכן ראוי להורות מ"מ אם יש כעין שביל לחוץ או אם מיד שהוציא מן הבהמה מצאוהו כך אין להכשיר אפילו בהפ"מ ע"ש ופשוט הוא ונראה דהתב"ש לשיטתו שכתב באוח י"ז שיש לאסור אפילו בהפסד מרובה בניקב בב' צדדים משא"כ לדעת הש"ך והפמ"ג בס"ק ל' שפיר יש נ"מ:

יא

שום בדיקה. עבה"ט ועיין מה שכתבתי לעיל סק"ה ולעיל סימן מ"א ס"ק י"א מענין זה:

יב

הפסד מרובה. עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז דאין היתר מצד א' כו' עיין בשבות יעקב חלק ב' סימן ס"ד שחולק על הט"ז במה שמטריף אם תחוב לאורך אף אם ניכר מבפנים דזה אינו. דהגהת ש"ד לא איירי רק בנתחב בו ואינו ניכר לא מבפנים ולא מבחוץ מהיכן בא וגם בזה אין להחמיר אלא שלא בהפ"מ כמו שפסק הש"ע בקורקבן ע"ש ועיין פר"ח שכתב ג"כ ע"ד הט"ז דאין זה עיקר לדינא ומיהו אם הוא תחוב מצ"א מבחוץ לאורך דופן ב"ה יש להטריף ע"ש. ור"ל באותו חצי עובי דופן שמצד החוץ הוא נתחב בתוך הבשר לאורך הדופן וכולה נבלע בעובי בשרו ולא ניכר שום נקב לא לצד פנים ולא לצד חוץ יש להטריף. ודעת התב"ש להחמיר יותר דאפילו לא נתחב אלא מונח לאורך יש להטריף. והפמ"ג הכריע במונח להקל. ובתחוב אף אם הוא מצד הפנימי להטריף. ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן ד' שהאריך להביא ראיה לדעת הפר"ח והעלה להקל בהפ"מ אכן אם נמצא ג"כ שנסרך ביה"כ לטרפש הכבד אז בוודאי בכה"ג אין להקל אפילו בהפסד מרובה ע"ש (עיין מה שכתבתי לעיל סי' מ"א ס"ק י"ב בשמו) ועיין בנו"ב תניינא חלק יו"ד סוף סימן ב' שכתב על דבר מחט התחובה בביה"כ ואורך המחט לאורך ביה"כ אם היא תחובה ממש באורך אין להקל רק בהפסד מרובה יש להתיישב ע"ש:

יג

חלודה. עבה"ט ועיין בתשובת שבות יעקב חלק ב' סי' ס"ד שהורה להקל בזה בהפסד מרובה או לכבוד שבת:

יד

שנמצאת בקורקבן. עיין בתשו' מעיל צדקה סימן י"ג שנשאל במחט שנמצא מובלע בקורקבן ואינו נקוב לא לפנים ולא לחוץ אלא שהיה יותר קרוב לצד חוץ מבפנים ושום ריעותא בשום צד אינו נראה אם יש להקל גם בזה אי לא דהוי לן למיזל בתר קורבא ומסתמא מבחוץ בא והשיב שאין שום ריעותא בזה שנמצא קרוב יותר לצד חוץ ואין ראיה ממה שהולכין אחר הקירוב שלא על קירוב זה כיוונו. ומכ"ש בדין זה דאיכא רוב נגד הקרוב כי על הרוב דרך ושט אתי ע"ש (ולפמ"ש בתשובת זכרון יוסף חלק אבן העזר סימן ה' אות י"ז בדעת הרמב"ם דדוקא היכא דאיתא קמן כמו ט' חנויות עדיף מקרוב מה שאין כן רובא דליתא קמן ואף דבסוגיא דב"ב דף כ"ג ע"ב לא משמע הכי היינו לר' חנינא שם אבל הרמב"ם ס"ל דלא קיי"ל כר' חנינא בהא ע"ש (ובזה מתורץ קושית ספר נחלת עזריאל בחולין דף י"א ע"ש ודו"ק) . אם כן יסתר היתר זה. אך מדברי הטור והמחבר לקמן סימן קכ"ט סעיף י"ח שכתבו והוא שיושבת בין ההרים מבואר דלא ס"ל חילוק זה ע"ש) אכן בשאלות ותשובות תולדות יצחק סוף סי' ד' כתב דאם המחט נכנס בבשרו יותר לצד החוץ מצד הפנים יש להטריף אפילו בהפסד מרובה ע"ש:

טו

אם לא בהפ"מ. עיין ט"ז מ"ש ונ"מ מזה בכ"ע שיש ספק כו' ועיין בתשובת נודע ביהודה חלק יו"ד סימן ל"ג במעשה שמלחו יחד י"ח ענגשלי הענער וג' ענטין ואח"כ בשלו הקורקבנין ונמצא באחד ב' נקבים ודם צרור נרקב בהם באופן שאין לספק באחר שחיטה והנקבים מגיעים פנימה אבל חלק החיצון נחתך ואין לידע אם היה מגיע לחוץ. וכתב דאף דמטעם נשחטה הותרה אין להקל וכמ"ש הט"ז ודיש לאסור גם התערובות בחתיכה הראויה להתכבד מ"מ מדברי מהרש"ל מבואר דקורקבן שעורו עב מאד ולא שכיח שיהא נקוב מב' צדדין תולין להקל ואף שאין לסמוך עליו להקל בזה נגד המחמירים עכ"פ סמכינן על המחבר בסי' ק"א דחתיכה חיה לא הוי ראוי להתכבד וכן אם היא גדולה יותר מדאי ואף שנמלחו יחד קודם שנודע (עמ"ש לקמן סימן ק"ט סק"ה) יש לצרף הרבה קולות וסיומא דפסקא הורה למכור אחד מהם לנכרי מחשש גוף האיסור והתיר האחרים לבשל בב' קדירות ע"ש. ומ"ש עוד בשם אחיו בענין שתינוק הרגיש בפיו שיש מחט בקורקבן כו' עיין בספר בית לחם יהודה שהביא בשם שאלות ותשובות שבות יעקב שהמעשה הנ"ל בא לפניו והכשיר והוא ז"ל השיג עליו ועיין בשאלות ותשובות תולדות יצחק סי' ה' שהעלה להקל בזה בהפ"מ לסמוך על השבות יעקב ועל תשובת ר"מ מינץ שכתב הט"ז שדעתו נוטה להקל בענין כזה מטעם דנשחטה הותרה ופשיטא שאין לאסור בענין כזה התערובות ע"ש:

טז

אם הוא חריף. עבה"ט בשם ט"ז בעובד כוכבים שהיה מתעסק כו' וע' בתשובת חינוך ב"י סנ"א שדעתו דהיכא שהעובד כוכבי' מסל"ת ואינו יודע שטריפות תלוי בזה יש לחוש לאסור אכן אם אומר העובד כוכבי' שמצא המחט בפרש ולא ניקב כלל ודאי דשרי שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ע"ש וע' בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סי' ך' בעובדא ששחט שוחט דמתא אצל קצב עובד כוכבי' ג' בהמות והקצב מכר הבני מעיים לעובד כוכבים אחד בעל אושפיזא אח"כ בא ישראל לשתות שכר וראה שהבעל אושפיזא הוציא מן ההמסס מסמר אחד וראה שניקב מעבר לעבר ושאל הישראל ממי קנית בני מעיים הללו והשיב מהקצב הידוע ושאלו להקצב מאיזה בהמה מכר הבני מעיים והשיב מבהמה שנשחטה ראשונה כי דרכו לעשות סימן איזה נשחטה ראשונה והקצב לא ידע עדיין מריעותא הנ"ל והעלה דאם הקצב היה מכחיש לבעל אושפיזא ואומר שלא מכר לו הבני מעיים או היה שותק לגמרי היו כולן מותרים דבעל האושפיזא לא מהימן אך כיון שהקצב אומר שמכר לו והקצב נאמן על מה שבידו וא"כ אסורה הראשונה והאחרונות מותרות שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ומבואר שם דאם לא היה הקצב יודע אם מהראשונה מכר לו או מאחרונות כיון שיש ספק ג"כ שמא היה הנקב במקום דשפכי לדעת השואלים שם מותרים לגמרי דיש עוד ספק שיש לומר על כל אחד שמא לא זו היא ואף שספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות יש לצרף מה שכתב המחבר בסי' ק"א ס"ג דלא מקרי חתיכה הראויה להתכבד רק מבושלת. ודעתו בסוף התשובה נראה שאין לסמוך על זה רק בשעת הדחק עיין שם:

א

(סימן מ"ח ש"ך סקי"ט) שהוא נח לעולם. לפ"ז בלא נמצא המחט תחוב בו דהחששא שמא ניקב לחוץ ונתרפא צ"ע לדינא:

ב

(ס"ח בהגה"ה) אם הוא הפסד מרובה. מסקנת האחרונים נמצא המחט תחוב בבה"כ מצד א' וכנגדו בחוץ קורט דם. וכן בתחוב מב' צדדים מעבר לעבר אף דליכא ק"ד טריפה אף בהפ"מ. נמצא תחוב מצד א' ובדק ולא נמצא ק"ד מבחוץ כשר אף שלא במקום הפ"מ. ואם נאבד בלא בדיקה או שהודח דל"ש לבדוק. וכן בנמצא מחט מונח בבה"כ ונמצא ק"ד מבחוץ נגד המחט כשר בהפ"מ. בהמסס וכן בבה"כ במקום הדק תחוב מצד א' ויש ק"ד מבפנים כשר רק בהפ"מ. לא נמצא ק"ד כלל כשר בלא הפ"מ. [ובהודח מבפנים וא"א לבדוק ובדק מבחוץ ולא מצא ק"ד צ"ע]. חלודה או סירכה דינו כק"ד. ולא מקרי ניקב מצד א' אלא דבדק שאין הנקב מעל"ע. אבל בלא בדק אף דבמשמוש היד הרגיש שאין המחט יוצא עד לחוץ אפ"ה דינו כניקב מב' צדדים ומ"מ בכה"ג בבדק שלא היה ק"ד מבחוץ דבלא"ה הב"ח מיקל בהפ"מ י"ל דבכה"ג יש לסמוך על הב"ח להקל:

ג

(ט"ז סקי"ט) והיינו במסל"ת. במנ"י כלל נ"מ סק"ז כתב דדברים אלו סותרים למ"ש הט"ז לקמן (סי' קכ"ב סק"ד) בסופו דבמהימן ליה אף בלא מסל"ת אסור. וכ"כ הש"ך לעיל (סי' מ"ז סקכ"ד). וכן עיקר:

א

ואם החלב כו'. ע"ל סי' ס"ד סעיף י"ד:

א

תולעים כו'. ע"ל סי' ל"ו ס"ק י"ז מ"ש מזה:

א

בשר החופה את רוב הכרס. הוא קרום עב העובר על כל החלל וישנו מן החזה ועד הירכים והכרס הקרוי פנצ"א מיעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו הקרום. טור ורש"י:

א

רוב עובי הבשר כו'. ודעת רש"י והרשב"א והר"ן ור' ירוחם דלא מיטרפא אלא בנקרע או ניטל מפולש עד שנראה כרס הפנימי וכ"פ מהר"מ אלשקר בתשובה סי' מ"ז וכ"פ מהרש"ל פא"ט סי' ס' וכן נלפע"ד מוכח בבה"ג דף קכ"ט ע"ב ומביאו המרדכי פא"ט בשם ראבי"ה והוא דעת איכא מ"ד ברי"ף ובזה נתיישב מה שקשה לב"י וב"ח ודו"ק וגם בעט"ז הביא שתי דעות בזה:

א

או ניטל. ממקומו שיש בו חסרון:

א

רוב אורך. בב"י וד"מ ושאר אחרונים דה"ה רוב רחבו ומשמע שם מדבריהם דה"ה בבהמה גדולה ששערוה טפח אין חילוק בין ארכה לרחבה אלא משום דהכא איתא לשון אורך הוצרכו לכתוב כן הכא דוקא:

א

או באורך. פי' אם נקדרה דהיינו שנחסרה במפולש באורך וכשתעשה מן האורך עיגול יהיה כסלע ובסעיף ג' דניטל טרפה בארכו מיירי אפילו היכא שהרצועה אינה רחבה בענין שאם תעשה ממנה עיגול לא יהיה שליש טפח ואפ"ה כיון שארכה טפח טרפה כנ"ל ברור וב"ח והדרישה כתבו בזה פירושים אחרים דחוקים ע"ש ובפרט מ"ש בד"מ דנקדרה באורך ר"ל דכשיש חסרון משערינן כמו בעיגול ע"ש דמשמע דר"ל אפי' אם ההיקף של הרצועה באורך כהיקף העיגול וא"כ למה אמרו בש"ס נקדרה כסלע הל"ל נקדרה צריך בהיקפו טפח כדקאמר בנקרע ודו"ק וע"ל סי' ל' ס"ק ו':

א

והוא כדי שיכנס כו'. לשון הרמב"ם וטור כדי שיכנסו שלשה גרעיני תמרה זו אצל זו בדוחק וכ"פ מהר"ל שם:

א

אם נתמסמס כו'. ע"ל סי' מ"ג סעיף ב' וס"ס נ':

א

כשרה. דהא בלאו הכי שופכים זה לזה. רש"י ופוסקים:

א

ואם הנקב בשאר צדדים. וכתבו התוספות ומביאם הב"ח דאפילו נקבו שני העורות במקום ששוכב ע"ג המסס ומדובק שם בשומן אינו סותם דחלב טמא הוא כדלקמן סי' ס"ד סעיף ח' וכן משמע בת"ח ריש כלל צ"ה:

א

ויש אוסרים כו'. בד"מ ובת"ח שם מסיק אמנם בת"ה סי' קס"ה פסק כרש"י וכ"פ באו"ה דאנו נוהגין כרש"י וטעמו של רש"י הואיל ואין לו עור עב אלא דק חיישי' שמא ניקבה מדופן לדופן והבריא משא"כ בעובי בית הכוסות עכ"ל ומשמע דאינו אוסר אלא כשהנקב בא ע"י מחט מטעם שמא ניקב והבריא וכן בת"ח ובאו"ה שם כלל נ"א דין י"א אוסרין מה"ט וכן כתב בסימני ת"ח שם והכי נהוג אם לא בהפסד מרובה או שעת הדחק הואיל ודופן שלו דק חיישי' שמא ניקב וחזר והבריא עכ"ל אבל כשניכר שבא ע"י חולי דליכא האי חששא כשר וכן הוא בפוסקים בשם רש"י וכן בס' ל"ח דף קס"ב ע"ב כ' דנראה דגם רש"י לא אוסר אלא במחט דהא בכל המקומות שכ"כ רש"י לא קאי אלא אמחט עכ"ל וכ"נ מדברי רש"י במתני' דהמסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ דריש פא"ט וז"ל שניקבו לחוץ שהנקב נראה מבחוץ וכגון שנקבו זה או זה שלא במקום חבורן כו' עכ"ל וכ"כ בהגהת ש"ד סי' צ"ד בשם א"ז דרש"י מיירי כאן בנקב שלא ע"י מחט ור"ל מש"ה אינה טרפה עד שהנקב נראה מבחוץ אבל ע"י מחט טרפה בהמסס מצד אחד או בדק של בית הכוסות מטעם הנ"ל ומהרש"ל בא"ו שלו שם לא הבין כן דברי הא"ז ודחק עצמו מאד והדבר פשוט כמ"ש ודלא כמ"ש הב"ח דרש"י אוסר נמי ע"י חולי ופסק כן שלא במקום הפסד מרובה ולא נהירא כלל ואפי' את"ל שכן דעת רש"י מ"מ הרי כל הפוסקים כתבו דלא כוותיה וגם כל האחרונים לא אסרו אלא במחט וכ"פ העט"ז והל"ח שם:

א

בהמסס כו'. כ' הדרישה סי"ב דאע"ג דרש"י נקט בית הכוסות יש בו סביב שפתו עובי כו' אין לפרש דר"ל דבשאר בית הכוסות דינו כהמסס אלא נ"ל שכל בית הכוסות כולו כפול ועב כו' עכ"ל והב"ח בקונטרס אחרון השיג עליו בדברי' שאינם נראים כלל ואין ספק דאשתמיט להו דברי רבינו ירוחם נט"ו אות י' דכ' להדיא דלרש"י בבית הכוסות במקום הדק טרפה וכך כתב באו"ה כלל נ"א דין י"א וכן משמע מהר"ן פא"ט וז"ל בית הכוסות זה מקצתו עבה ויש בו שני עורות ומקצתו דק שאין בו אלא עור אחד וקאמר דמחט שנמצא במקום עובי שבו אם מצד אחד כלומר שלא ניקב אלא העור אחד כשרה עכ"ל (ומ"ש הדרישה נ"ל שכל בית הכוסות כולו כפול ועב כו' הכחיש הידוע והפוסקים) וכן משמע בסמ"ק סי' ר"א ומביאו בהגהת ש"ד שכ' וז"ל משמע הא אם נמצא המחט בכרס שלא במקום עובי בית הכוסות אפי' מצד אחד טריפה כו' ומ"ש הדרישה ליפלוג וליתני בדידיה כו' אינו קושיא כלל ע"ש ועיין בס"ק כ"ב:

א

אפילו בלא נקב מפולש כו'. כבר נתבאר הטעם משום דחיישינן שמא ניקבה לחוץ וחזרה המחט לאחוריה והבריא ומשמע לסברא זו אפי' בדיקה לראות אם ניקבה לחוץ לא מהני דשמא הבריא כ"כ שאינו ניכר וכן הוא בהר"ן וכן משמע בהרשב"א בת"ה הארוך דף ל"ח ע"ב וכן משמע בתוס' פא"ט ופרק במה מדליקין ושאר מקומות שיישבו דהא דתנן שניקבו לחוץ ולא חיישינן שמא הבריא בשינויי דחיקי ואם איתא ה"ל לשנויי דמיירי שבדקו מצד האחר ודו"ק. ומשמע דבהמסס טריפה אפילו ליכא קורט דם מבחוץ וכ"כ העט"ז ופשוט הוא דאי באיכא קורט דם מבחוץ אפילו בית הכוסות טרפה כדבסמוך סעיף ח' מיהו נראה דבעינן קורט דם מבפנים דאל"כ נימא אחר שחיטה נתחב בהמסס וקודם שחיטה לא נתחב בו כלל דאם איתא דקודם שחיטה נתחב ה"ל למיסרך וכן משמע בת"ח ריש כלל צ"ד ע"ש ובסימנים:

א

אם לא במקום הפסד מרובה כו'. והב"ח אסרה על ידי מחט אף בהפסד מרובה ולא נהירא כלל וכ"נ דעת הל"ח כהר"ב:

א

באחד מהם. כלומר בא' מהם הנזכרים דהיינו בהמסס או בבית הכוסות וק"ל:

א

אם נמצא עליו כו'. אבל נמצא קורט דם סביבות הנקב כשירה עד שימצא קורט דם כנגד פי המחט מרדכי בשם ראבי"ה ושאר גדולים וב"י ות"ח:

א

קורט דם כו'. דאם אין שם מכה קורט דם מנין. ש"ס:

א

ואם לאו כשרה. משמע אפילו בהמסס לדעת המחבר וסייעתו ול"ד לישב לה קוץ בושט לעיל סי' ל"ג דחיישינן שמא הבריא י"ל דודאי כרס שהוא נח לעולם דאם איתא דעבר מעבר לעבר בתחלה כמו שהיה אז כך היה לו להמצא עתה וגם קרום לא היה יכול לעלות שם כי המחט העומד שם היה מעכבו מלעלות ומדלא נמצא עתה כ"א מצד אחד א"כ כך היה מתחלה ולא ניקב מעולם מעבר לעבר אבל גבי ושט דאכלה ביה ופעיא ביה וגמדה ליה ופשטה ליה כדאמר ש"ס בר"פ א"ט דכיון שהוא מתנענע תמיד איכא למיחש שמא מעיקרא ניקבו שני העורות של וושט מעבר לעבר ומחמת הנענוע חזרה המחט ונכנסה קצת בפנים ואז עלה הקרום מבחוץ דמסתמא עליית הקרום אינו יכול לעלות כל זמן שהמחט שם עכ"ל הר"ף בסמ"ק סימן ר"א דף צ"ו והובא בהגהת ש"ד וכן מסיק הרא"ש פא"ט בשם ר"ת:

א

כשרה. כבר נתבאר דיש חולקים בהמסס ושנוהגים להטריף שלא במקום הפסד מרובה וע"ל ס"ק י"ד:

א

אפילו לא נשאר רק מעט כו'. כן פסק בתרומת הדשן סי' קס"ה ע"ש והוכיח כן בראיות ברורות ודלא כהב"ח:

א

רק מעט מעור החיצון. של בית הכוסות אפילו למאן דאוסר בהמסס מודה הכא כמו שהוכיח בת"ה שם וכתב הטעם דבשלמא בדבר שדופנו דק איכא למיחש שמא הבריא משום דאין דרך המחט לינקב וליכנס רק מעט קצת לארכו ובדופן דק בדבר מועט שתפש תעבור הדופן אבל בדופן עב שיש לפניה ליכנס ולעבור הרבה ועדיין לא תעבור את כל הדופן לית לן למימר שהבריא וע"ש שהאריך בראיות וכל זה דלא כס' תורת חיים דף קל"ד ע"ד שכ' בכאן דברים שאינם נראים ואשתמיטתיה דברי תרומת הדשן הנ"ל ע"ש:

א

והוא שלא מלחו כו'. זה למד המחבר מתשובת הרשב"א וכ"כ האחרונים ע"ש הרשב"א ולפעד"נ דגם הרשב"א מודה דהיכ' דמלחו או הדיחו כשר ודוקא היכא דניטלה המחט ומפני דקותה לא ניכר מקום נקיבתה וא"א לבדוק אם נקבה לחוץ הוא דכתב הרשב"א בתשובה סי' ר"ג דטרפה משום דצריך בדיקה להכשירה משום דבספק איסור עומדת דילמא ניקב לחוץ והלכך כל כמה דלא בדק להוציאה מחזקת איסור טריפה אבל כשידוע שלא ניקבה לחוץ דאז היא בחזקת היתר וא"כ הבדיקה לראות אם יש שם קורט דם היא להוציאה מחזקת היתר א"כ כל כמה דאין שם קורט דם בבירור כשר:

א

ואפילו ראש העב כו'. כלומר שחודה הוא לצד חלל בית הכוסות וראש' העב הוא לצד חוץ דכה"ג גבי כבד בסי' מ"א טרפה משום דאמרינן דרך הושט נכנסה לדקין ונקבה הדקין הכא כיון דאיכא אוכלים ומשקים אמרי' אוכלים ומשקים דחקוה ש"ס וכ' בת"ח ריש כלל צ"ד ואין חילוק בזה בין אם המחט היא קטנה או גדולה:

א

או שנאבד. לכאורה נראה לפרש דהיינו שנאבד הבית הכוסות והיה ידוע שלא ניקב לחוץ כדכתב ברישא אם לא ניקב מעבר לעבר אבל היכא דנאבד ולא הי' ידוע אם ניקב לחוץ או לא טרפה אף במקום הפסד מרובה אבל בת"ח כלל צ"ד דין ב' ובסימנים שם משמע דמכשיר אף בכה"ג בהפסד מרובה ומ"מ צ"ע דמשמע שם דהוציא כן ממ"ש בשם תשובת הרשב"א סי' תש"ס דאם לקחו המחט משם בלא בדיקה הוי כאילו הודח או נמלח עכ"ל וא"כ כי היכי דבהודח או נמלח מכשירים בהפסד מרובה ה"ה הכא ובתשובת הרשב"א לא נמצא דבר ולא משמע מידי וכן משמע בב"ח דבכה"ג טרפה אף בהפסד מרובה מיהו דעת מהרש"ל שם נראה להכשיר אף בכה"ג וכן הוא דעת הרא"ש וכמ"ש בס"ק ל"ב:

א

סביב המחט. וכתב בהגהות שבסוף ס' או"ה דמסתמא אם הוא רחוק קצת מן הנקב כרוחב קש וכה"ג נמי טרפה כו' ומביאו הב"ח וכתבו מהרש"ל שם והב"ח דבניקב משני צדדין טרפה בנמצאת קורט דם סביב המחט בין מבפנים ובין מבחוץ וכ"כ הדרישה וכ"פ בפרישה בס"ס ל"ז:

א

ואם לאו אחר שחיטה כו'. דכיון דיש כאן מחט למסרך דם אם איתא דניקב קודם שחיטה היה דם סריך ש"ס:

א

אם לא מלחו כו'. בזה כ"ע מודו דכיון דניקב משני צדדין הרי הוא בחזקת איסור והבדיקה היא כדי להכשיר להוציאה מחזקת איסור וכל כמה דאין ידוע בבירור שאין שם קורט דם באיסורו הוא עומד:

א

כל מקום כו'. ק"ק לאיזה צורך כ' הרב זה דמהיכי תיתי נימא דעדיף נאבד או לקחו המחט מהדיחו או מלחו ועוד דהא כבר כתב לעיל בהג"ה או שנאבד כו' דמשמע דנאבד הוי כמלחו והדיחו ונראה דאתא לאשמועינן דנאבד ולקחו המחט שוה בכל דיניו למלחו והדיחו ונ"מ להיכא דניקב מצד א' וקודם שבדקו אם ניקב לחוץ נאבד או לקחו המחט משם כשרה בהפסד מרובה כמו במלחו והדיחו וכן כתבתי בס"ק כ"ה שזהו דעת הר"ב בת"ח:

א

מאחר דניקב מב' צדדים כו'. ונ"ל דה"ה בהמסס אם לא ניקב מב' צדדין כשר כשאין שם קורט דם כלל אפילו להאוסרים בהמסס היינו כשיש שם קורט דם בפנים וכמ"ש בס"ק י"ד והיא גופא חומרא בעלמא והבו לה דלא לוסיף עלה דנימא דאין אנו בקיאין ועוד דהאוסרי' אוסרים מטעם דחיישינן שמא הבריא א"כ איכא כאן ספיקי טובי ועוד דגם בניקב מב' צדדים כתב הב"ח דיש להכשיר בהפסד מרובה בזמן הזה וכן ראוי להורות דהא מהרש"ל ושאר אחרונים לא כתבו כלל חומרא זו דא"א בקיאין וגם העט"ז השמיטה:

א

וא"צ שום בדיקה. משמע הא כל שנמצא קורט דם מבחוץ אפילו לא נתחב כלל טרפה דאם אין שם) מכה קורט דם מנין וכן דעת הר"ב בהג"ה לעיל סי' ל"ג סעיף ט' גבי ושט ועמ"ש שם:

א

ויש מקילין כו'. כן כתוב בדרכי משה ובת"ח ע"ש הרמב"ם והרא"ש ונמשך אחר דברי הב"י שכתב שכן משמע מדברי הרמב"ם וכן משמע מדברי הרא"ש אם הפכה ומצא קורט דם טרפה עכ"ד והב"ח כתב ע"ז וז"ל ותמה אני כו' עד ודלא כב"י והר"ב בהגהת ש"ע דחשבו על הרמב"ם והרא"ש דין שאינו אמת ע"כ לשונו ומפשט דבריו משמע דכוונתו להשיג דצריך בדיקה אחר קורט דם דאי לראות אם ניקב לחוץ מזה לא הזכירו הב"י והר"ב כלום וא"כ קשה מאי מביא ראיה מריאה דהתם צריך לראות אם ניקב לחוץ וה"ה הכא כיון דתחוב כאן לפנינו צריך בדיקה אם לא ניקב מצד השני כמו שניקב לפנינו מצד זה אבל אחר קורט דם מנ"ל דצריך בדיקה דילמא כי היכי דאין כאן קורט דם מבפנים ה"ה ליכא מבחוץ ועוד תימה איך ערבב לשון הרא"ש והשיג על הב"י והרב ואישתמיטתיה דברי הרא"ש גבי תחב לה קוץ בושט דפסק דא"צ בדיקה אם יש נקב והביא ראיה מבית הכוסות וכ"כ הב"ח גופיה בסימן ל"ג סי"ח לדעת הרא"ש ע"ש אלמא דבבית הכוסות פשיטא דא"צ בדיקה (וגם להב"י והר"ב אשתמיטו דברי הרא"ש אלו וק"ל) וגם על הטור יש לתמוה שכתב כאן הופכים ובודקים כו' וממ"ש לעיל סימן ל"ג ופא"ט ברמזים מבואר דא"צ בדיקה להרא"ש גבי ושט וא"כ כ"ש הכא ואע"ג דבריאה לא מכשירין אלא בנפיחה וכדכתבו הרא"ש והטור גופייהו בס"ס ל"ו וע"ש בב"י בע"כ צריך לחלק דהתם כל זמן שאין נופחין אותה יש לחוש שמא יש כאן נקב לפנינו ואינו ניכר משא"כ הכא דכיון דלפי אומד הדעת אינו נקוב לחוץ א"צ להפוך ולבדוק ועוד י"ל דשאני ריאה דקרומיה דקים מאד וכן חילק בס' מ"מ דף קס"ב ע"א ועוד יש לחלק בכמה גווני וק"ל:

א

ויש לסמוך עלייהו כו'. כתב הב"ח משמע דלמאי דמצריך בדיקה בניקב מצד א' אין להתיר אם נמלח או הודח ולעיל כתב בהג"ה שאע"פ דצריך לבדוק לכתחלה מ"מ בדיעבד היכא דהודח ונמלח כשר וכאן חזר וסתר את דברי עצמו עכ"ל ואיני רואה שום סתירה וחזרה בכאן דלעיל הביא דעת הסמ"ק וכדכתב בת"ח דמשמע מדבריו דמצד א' מתיר בדיעבד ולא הוזכר בדברי הסמ"ק דאין צריך בדיקה לכתחלה וכאן הביא סברת הרא"ש והרמב"ם דלא מצרכי בדיקה כלל להורות דעליהם יש לסמוך אף בזמן הזה בהפסד מרובה והשתא א"ש הא דכתב כלל הכא סברת היש מקילים ושיש לסמוך עליהם דהא כבר כתבו לעיל אלא אתא לאשמועינן דל"ת כיון דאנן השתא לא בקיאינן אם כן כיון דאיכא ריעותא דמלחו והדיחו יש להטריף דדילמא יש קורט דם לפנינו וא"א בקיאין אלא סמכינן במצד א' אהמקילים וכן משמע להדיא בד"מ ובת"ח שכתב דהיכא דניקב מצד א' יש להכשיר אף בזמן הזה דאין זה בקיאות גדול כו' ועוד דהרי הרמב"ם והרא"ש ס"ל דא"צ בדיקה אפי' לכתחלה עכ"ל וזה ברור:

א

וא"א לבדוק כו'. אבל היכא דבדק וליכא קורט דם מבחוץ כשר אפילו שלא במקום הפסד מרובה ודוקא בבית הכוסות אבל בהמסס אפילו ליכא קורט דם מבחוץ אלא מבפנים טרפה שלא במקום הפסד מרובה וכמו שנתבאר בס"ק י"ד:

א

וכן אם כו'. ומהרש"ל שם כתב דבניקב מצד א' חלודה לא מעלה ולא מוריד וגם כתב בשם מהר"מ מ"ץ דבחלודה באמצע המחט כשר והב"ח מטריף בכל ענין:

א

טרפה. כדלקמן סי' נ"א:

א

תולין להקל. לפי שדרך הושט לבלוע ודרך שם נכנסעם האוכלים אלא שנסתם הנקב שע"כ אחד מהנקבים נסתם וא"כ תולים במה שדרכו ועוד העמידנו על חזקתו דעוף זה בחזקת כשרות לגבי נקבים אלו עומד עכ"ל רשב"א:

א

והוי כניקב מצד א' כו'. וכתב מהרש"ל פא"ט סימן ס"א דאפילו לדעת הרשב"א דוקא בכרס והמסס ובית הכוסות והוא דמוקמינן בחזקת מינקב כל היכא דלא בדקינן ליה (ע"ל ס"ק כ"ג וכ"ה) אבל קורקבן שעורו עב שהרי אפילו לפרש"י שכתב דבהמסס מצד אחד טרפה מודו בקורקבן כדכתב מהרא"י בת"ה א"כ היכא דלא מבדק פשיטא דאף הרשב"א מודה דאוקמינן בחזקת כשרות וזה ברור עד כאן לשונו ואין זה ברור בעיני דהא בתרומת הדשן שם כתב דאף בבית הכוסות מודה רש"י אלא ודאי צ"ל דלשמא הבריא לא חיישי' אבל לשמא ניקב חיישינן וכן משמע מלשון ד"מ שהבאתי בס"ק מ' דקורקבן שוה לבית הכוסות בזה:

א

ואם אין עליו קורט דם. דביש עליו קורט דם אפילו תימא שבא דרך פנים ע"כ ניקב לחוץ דאם אין שם מכה קורט דם מנין:

א

קורט דם כו'. וכתב בד"מ בסימן מ"ט וצריך בדיקה מבחוץ אם אין קורט דם לדברי המצריכים בדיקה בניקב מצד אחד עכ"ל ומשמע דהיכא דהודח או נמלח דינו כניקב מצד אחד:

א

ויש כו'. הטעם כ' באו"ה כלל נ"א דין כ"ג דמאחר שהמחט לא ניכרת מבפנים כמו שאינה ניכרת מבחוץ איכא למתלי ולומר שמבחוץ באתה ונקבה הושט או הדקין וכן כל כיוצא בזה עכ"ל ומשמע הא כל שיש שום היכר מבפנים כגון שיש קורט דם מבפני' ולא מבחוץ כשר:

א

ולאסור על פיו. דכל שנמצא המחט רגלים לדבר וכעין גלוי מילתא בעלמא היא כו' עכ"ל הרשב"א בתשובה סי' ר"ד וכתב מהר"מ מלובלין בתשובה סימן ס"ו על עובד כוכבים שהיה מתעסק בהוצאת הפרש מן הבהמה ואמר ראה שמצאתי כו' עד אין אנו צריכים להאמינו ע"כ וע"ל סי' קכ"ז:

א

שעל היתר. פי' קיבה עשויה כמין קשת וחלב שעליה מבחוץ נקרא דאקשתא וחלב שבפנים לעיגול נקרא דאייתרא כלומר חלב במקום יתר שעל קשת ואע"ג דקי"ל בסימן ס"ד בחלב שעל היתר אסור וקי"ל חלב טמא אינו סותם היינו טעמא דסותם לפי שאמרינן בגמרא שבני א"י אוכלים אותו שעל היתר אלא שבני בבל נהגו לאיסור לכל הפחות מהני גם לבני בבל שמתיר בסתימת הנקב אבל שעל הקשת אסור באכילה לכ"ע ע"כ אינו סותם:

ב

כרס שניקבה כו' ואין לו דבר שיסתום אותו כו'. זה לשון רמב"ם וקשה דהא מצינו שפיר סתימה ביה דהיינו אם ניקב במקום שהטחול דבוק בו והטחול סותמו כמ"ש רמב"ם גופיה בההוא פירקא וז"ל וכן כל נקב שהבשר או החלב המותר באכילה סותם אותו ה"ז מותר וא"כ גם כאן הרי בשר של הטחול סותם שפיר את הנקב וי"ל דכיון שיש קרום על הטחול שאסור משום חלב גמור במקום הדבוק כרס כמ"ש סי' ס"ד ס"י קרום שעל דד הטחול חייבים עליו כו' והיינו במקום שדבוק לכרס וכ"כ רש"ל בפרק ג"ה סי' נ"ז וז"ל שעל הדד הוא מחובר שם לכרס ולחלב גמור עכ"ל וע"כ אין סתימה לכרס שניקב דחלב טמא אין סותם ואפי' במקום הדק של טחול יש עכ"פ איסור חלב ואינו סותם כלל ועי' מה שכתבתי סי' מ"ג ס"א עוד מזה וכן נראה פשוט כיון שכת' הרמב"ם סתם אין לך דבר שיסתום משמע בכל מקום וגדולה מזה איתא בהג"ה ש"ד דטחול שניקבה אין הכרס סותם אותו:

ג

תולעים שנמצאו בכרס. פי' מונחים בפנים ואם יוצאים לחוץ ואין ידוע אם יצאו קודם שחיטה נראה דדינם כמו בריאה בסי' ל"ו סעיף ה':

ד

שאם יקרע כו'. כל זה מיירי שנעשה הקרע על ידי חולי אבל אם נעשה ע"י קוץ טרפה בלאו הכי במפולש אפילו בפחות מטפח שמא ניקבו המעיים כמ"ש רשב"א בתשובה סי' רפ"ז וכ"כ או"ה כלל נ"א לדידן שאין בקיאין בבדיקה. וכ"כ ד"מ סי' נ"א בנעשה ע"י קוץ:

ה

רוב עובי הבשר. זה דעת הרמב"ם ולשונו שמ"ש בגמ' בכרס החיצונה ברובא פירושו ברוב עביו והיינו אפילו אינו מפולש טריפה ותמה עליו רבינו ירוחם דא"כ לא נודע לנו אם ניקב נקב מפולש היאך דינו כיון דבגמ' לא מיירי מזה וכתב הב"י ולי נראה דמשום דסתמא תנן כו' ביאור דבריו שפשוט הוא שאם נקרע בסכין דאסור אפילו בכל שהוא במפולש מטעם שמא ניקב הכרס וכיון דהתנא לא חילק בין קרע בסכין או על ידי חולי ממילא יש לנו לומר אף בקרע של חולי הוה במשהו ואמאי אמר התנא דבעינן רוב אלא ודאי דהתנא מיירי מאינו מפולש ושם אין חילוק באמת בין חולי לסכין דבשניהם בעינן רוב ממילא במפולש טריפה בשניהם במשהו ומ"ש ב"י שניהם שיעורן שוה פירושו הן ע"י חולי הן ע"י סכין שוין הם דהיינו במפולש במשהו ובאינו מפולש ברובו זה ביאור דבריו אבל מאד מאד הם תמוהים דודאי יש חילוק בין סכין לחולי במפולש אלא שאין האיסור של סכין שייך דוקא במקום זה והלא אפילו בכל מקום שהוא נגד חלל הגוף יש חשש בניקב ע"י סכין או קוץ שמא נגע באברים פנימים ונקבה אותם ומה לו לתנא לחלק כאן בבשר החופה הכרס בין סכין לחולי דאין חומרא של סכין תלוי בכאן דוקא ותו דהא בושט יש חילוק בין קוץ לחולי כדאיתא בסי' ל"ג בש"ע והוא מדברי התוס' והרא"ש והכי קי"ל ואמאי לא נחלק כאן ג"כ ואין התנא צריך להזכיר חילוק זה דאין גריעותא דסכין מחמת עצמו אלא מחמת חשש שמא ניקב בכרס והתנא לא מיירי מזה אלא מחמת טריפות מצד עצמו והיותר קשה דלדידיה קשה טפי מ"ט זכר התנא טרפות דאינו מפולש שהוא ברוב ולא זכר טרפות דמפולש שהוא במשהו ויש בזה חידוש גדול דאסור אפי' מחמת חולי אלא ודאי שבאמת אין איסור כאן אפילו במפולש בפחות משיעור ג' גרעינין והיינו אם הוא ע"י חולי אבל ע"י קוץ או סכין חיישינן בכ"מ שהוא נגד חלל הגוף כמ"ש סי' נ"א גם הרשב"א השיג על רמב"ם כמו שהביא ב"י וס"ל דדוקא מפולש בעינן בשיעורים שזכר כאן ורש"ל הביא להלכה כמותם ומ"מ אין להקל כיון דקבעו בש"ע להלכה ומ"מ ברור הוא דגם לענין מפולש הוה דינו הכי שאין אוסר אלא בטפח וכפי שכתוב כאן לענין עובי מאחר שמפרשים אחרים פרשוהו כן לענין מפולש כנ"ל:

ו

הקרע הזה בארכו כו'. בטור כתו' בלשון זה או נקרע בו קרע באורך טפח או ניטל טריפה ואח"כ כתב נקדר הבשר בעיגול או באורך אם אין בחסרון אלא כסלע כו' וכ' ב"י בשם מהר"י חביב וזה לשונו לא ידעתי כוונתו כי אם הוא באורך אין זה קדירה ושיעורו טפח אבל אם הוא בעיגול אז כשתשים חוט סביב הקדירה יהיה בחוט אורך טפח עכ"ל פי' דהסלע הוא שליש טפח וכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה ובכסף משנה כת' ע"ז ולי נראה פשוט שכשאמרו שיעורו טפח הוא בנקרע ולא חסר ונקדר היינו שחסר ולפיכך שיעורו כסלע עכ"ל ולא תיקן כלום דעיקר קושיית מהר"י חביב היתה מכח מ"ש הטור תחלה אם נקרע או ניטל כו' וניטל היינו קדירה ומכ"ש לדברי הרמב"ם כפי מה שנזכיר למטה דקשה ורש"ל תירץ דברי הטור על כוונת דברי הרמב"ם שהעתיק כאן בש"ע דהיינו שלא נקרע ולא ניטל במפולש אלא בעובי הבשר ואח"כ כת' נקדר דהיינו מפולש ואין משמעות לשון הטור כן ונלע"ד דתחלה בא הטור להורות דכאן אינו כטחול דמצינו בו ניקב בסומכיה טריפה ואפ"ה ניטל כולו כשר ע"כ כת' כאן הן אם נקרע הרוב ממנו הן אם ניטל כל אותו הכרס טריפה דאין כאן מעלה לניטל יותר מבנקרע וע"כ כת' או ניטל אחר שכתב אם נקרע כטפח לגלות דבניטל כולו קאמר וא"ל למה כתב דין זה דלא דמי לטחול דוקא כאן ולא בשאר אברים י"ל לפי שנתן כלל בסי' נ' שבכ"מ שאמרו אם ניקב במשהו טריפה ה"ה אם ניטל חוץ מטחול א"כ ה"ה כאן שאין נקיבתו במשהו יהיה דינו כטחול לענין ניטל קמ"ל דליתא וכיון שגילה לנו דניטל אינו מועיל כאן בא לתת בו שיעור אח"כ דאם נקדר וניטל הבשר משם הן בעיגול הן באורך כיון שיש חסרון שיערו כסלע כנ"ל ומ"ש בטור או ניטל בו תיבת בו הוא ט"ס ובס"א אינה ויותר נראה שהיה כתוב כולי דהיינו בסיגנון זה כו' והמעתיק טעה וכ' במקום כו' תיבת בו אך בדברי הש"ע כאן שהם דברי הרמב"ם לא מתייש' בכל מה שזכרנו שהרי כתב תחלה או שניטל וניטל היינו קדירה ומה זה שכ' בסעיף ד' או באורך הא כבר כ' דינו וצ"ל דתני והדר מפרש דמתחלה כתב דרך כלל שיש טריפו' בנקרע ובניטל ואח"כ מפרש תחלה דין שיעור הקרע עד סוף הסעיף ובסעיף ד' מפרש דין ניטל דהיינו נקדר בעיגול או באורך:

ז

כשאין בהם שום אוכל. הטור כ' סתם אם נכנסו שם בדוחק ותמה ב"י על שלא זכר החילוק בין יש עליו אוכל או לא ורש"ל כ' הטעם מאחר שלא ידעינן כמה יהא הציפוי ע"כ החמירו דבכל גווני טריפה אפי' אם נכנסים בדוחק בלא אוכל:

ח

שאם ימתח קרע כו'. אם נקדר בעגול אתי שפיר דכל עגול שיש ברחבו טפח יש בהיקפו ג' טפחים אבל אם נקדר באורך אין זה מכוון אל חוט המקיף שיהיה טפח ולא יותר אלא דה"ק אם הוא באורך וימתח בכפל שפתו אל שפתו עד שיהיה כעיגול יהיה טפח כל שיש בו כסלע באורך כנ"ל:

ט

במקום חבורן. פרש"י המסס ובית הכוסות סוף הכרם שקורין פאנצ"ה עשוי ככובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו וסביב סביב לחיבורן כשאתה מבדילן יש דופן לזה ודופן לזה ובאמצעו הם שופכים זה לתוך זה והמאכל נכנס מבית הכוסות להמסס ומהמסס לקיבה ומהקיבה לדקין ע"כ ומשום הכי אין פוסל נקב במקום חבורן שהרי בלאו הכי שופכים זה לזה:

י

מפולש מעל"ע. כדי להבין פלוגתא דיש אוסרין שמביא רמ"א נעתיק מחלוקתן דתנו רבנן מחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה מב' צדדין טריפה ופרש"י דוקא בבית הכוסות בעינן נקב מפולש אבל בהמסס אפילו מצד אחד שלא נראה הנקב לחוץ אין זו סתימה לפי שהדופן דק מאד והקשו התוספות עליו דהא תנן המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ טריפה ש"מ גם בהמסס בעינן מפולש ואומר ר"י דהאי לחוץ לא לגמרי לחוץ אלא לצד חוץ לאפוקי ניקבו זה לתוך זה ועוד אומר ר"י דמצינו לומ' דבהמסס אפי' מצד אחד טריפה דחיישינן שמא ניקב לחוץ וחזר והבריא כמו גבי ושט בסי' ל"ג והא דתנן דדוקא ניקב לחוץ הוא טריפה היינו שידענו שלא הבריא כגון שאכל מחט לפנינו ושחטוהו מיד עכ"ל ובשם ר"ת כתבו דבהמסס נמי בעינן מפולש כמו בכל הטריפות והא דנקט בית הכוסות דקמ"ל מצד אחד כשירה אע"ג דניקב עור אחד שלם ולא חיישינן שמא הבריא אלא גבי ושט דפעיא ביה וגמדא ליה ופעמים שחוזר המחט לתוך הושט אבל בהמסס אם הבריא לא היה חוזר לתוכו והסכימו הטור ושאר פוסקים לדעת רבינו תם וכן פסק כאן בשלחן ערוך והיש אוסרין של רמ"א הוא רש"י והסכימו כן תרומת הדשן ואו"ה וע"כ פסק רמ"א דאזלינן לקולא במקום הפסד מרובה:

יא

בהמסס אפילו בלא נקב מפולש. נראה דכיון דלטעם דרש"י משום שאין כאן סתימה כמו שזכרתי בסמוך בשמו שייך דין זה אפילו באנו רואין שהנקב נעשה על ידי חולי ולא שלט החולי רק עד שמגיע הנקב ותו לא אפ"ה טריפה כיון שאין כאן סתימה אבל לפי מ"ש התוספות לדעת רש"י דהטעם שמא ניקב והבריא יש חילוק דאם נעשה הנקב ע"י מחט או קוץ אז דוקא חיישינן שמא ניקב כולו והבריא ואפילו אם אין המחט לפנינו אבל אם ניכר בהדיא שנעשה ע"י חולי ולא שלט החולי רק במקצת כשר והוא דומה למ"ש התוס' שאם אכל מחט בפנינו ושחטוהו מיד ולא נקב לחוץ דכשר ונראה דהכי קי"ל דהא גם ושט מכשירין ברואין שלא שלט החולי רק במקצת כמ"ש סי' ל"ג וע"כ אפי' בלא הפסד מרובה מותר בזה:

יב

הופכין אותו ובודקין כו'. זה לשון הטור דמשמע שהבדיקה היא חיוב אפילו בניקב מצד אחד לחוד ורמ"א הביא בסמוך יש מקילין בניקבה מצד אחד א"צ לבדוק כו' והיינו הרמב"ם והרא"ש כמ"ש ב"י לדעתם וכן בד"מ ואני אומר תחלה שנלע"ד מוכח מן הגמרא דצריך בדיקה דאיתא שם אמר רב ספרא לאביי חזי מר האי צורבא מרבנן דאתי ממערבא ואמר מעשה בא לפני רבי במחט שנמצא בבית הכוסות מצד אחד ואמר טריפה שלח ליה ולא אתי לגביה אזיל אביי לגביה וא"ל אימא לי גופיה דעובדא היכא הוה א"ל בא לפני רבי מחט בעובי בית הכוסות מצד אחד והפכה רבי ומצא עליה קורט דם וטרפה ואמר אם אין שם מכה יוצא לחוץ דם זה מנין ואמר אביי שבחנם טרח לילך לו שאין כאן חידוש דמתניתין היא המסס ובית הכוסות שניקבו לחוץ ואם איתא דאין חיוב לבדיקה בנמצא מצד אחד למה אמר שאין כאן חידוש הרי השמיענו חידוש גדול שחיוב הוא להפוך ולבדוק כמו שעשה רבי דאל"כ למה הפכה רבי אלא ע"כ דדבר זה פשוט לאביי כיון דלמתניתין טריפה בניקבה לחוץ וכל שיצאה מצד אחד ודאי חיוב עלינו לראות אם יש קורט דם דאז ודאי ניקב גם השני כמו בכל ספק טריפות שאנו רואין בהם ריעותא וכמו שאמרו במשנה נפלה לאור ונחמרו מעיה דטריפה ולא קתני דצריכ' בדיקה ובאמת צריך בדיקה כדאיתא סימן נ"ב וכן במקומות רבים במקום שיש ריעותא וכמו שאמרינן בפ"ק דחולין (דף י"ז) לענין בדיקת סכין פשיטא כיון דניקב טרפה בעיא בדיקה והיינו ודאי כיון שסכין מצוי לפגום הוה כאילו ריעותא לפנינו ונ"ל דמהטעם זה יהיה מוכח שגם הרמב"ם הכי ס"ל שהרי הוכחת ב"י מהרמב"ם דס"ל א"צ בדיקה מצד א' הוא כיון שלא הזכיר רק הטריפות ולא הזכיר בדיק' מצד אחד ובמה שאמרנו לאביי שלמד ממתני' הוה ממש כן ברמב"ם שלא הוצרך להזכיר הבדיקה כיון שיש לפנינו בניקב מב' צדדין דטרפה ודאי חוששין לו בניקב מצד א' וצריכה בדיקה אחריו והרא"ש כתב אם הפכה ובדקה כו' למד ב"י וד"מ מלשון זה שאין הבדיקה חיוב ותמהני שהרי גם הטור כתב לשון זה ברמזים כמו הרא"ש ואפ"ה כתב כאן הופכין אותו כו' דמשמע שהבדיקה חיובית אלא פשוט דלשון אם קאי על נמצא עליו דם וה"ק אם כשהפכה מצא עליו דם כו' דוגמא לזה פירש הרא"ש עצמו על מה שאמרו בידוע שנפלה לאור ונחמרו מעיה דה"ק בידוע שכשנפלה לאור נחמרו מעיה כו' וה"נ דכוותיה נמצא דהבדיקה חיוב לכ"ע לפי מה שכתבתי וכ"פ רש"ל להלכה וכן מו"ח ז"ל ולפי מ"ש דלמד אביי מדתנן שניקב מב' צדדין טריפה ש"מ בדניקב מצד אחד חייב לבדוק כיון דיש ספק טריפות לפנינו מבואר עוד דכל שנמלח הבשר או נאבד המחט וא"א לבדוק דטריפה מכח ספק דהא א"א לומר שיש חילוק בזה בין ניקב מצד א' לב' צדדין דא"כ הדרא קושיין לדוכתא למה אמר אביי שאין חידוש במעשה דרבי שמא יש חידוש דסד"א דאין צריך בדיקה בניקב מצד א' כשם שהוא קיל לענין אם א"א לבדוק הכי נמי קיל שא"צ לבדוק ע"כ קמ"ל דיש חיוב לבדוק אלא פשוט שאין קיל בנמצא מצד אחד הן לענין חיוב הבדיקה הן אם לא אפשר לבדוק דטריפה אלא דרמ"א כתב בסמוך דיש להקל בנמצא מצד אחד וא"א לבדוק וכ"כ רש"ל ולעד"נ כמו שכתבתי וכפסק הש"ע ע"פ תשובת הרשב"א סי' תש"ס שכתב כל מקום שצריך בדיקה טריפה אם א"א לבדוק וכמו שהביא רמ"א גופי' בסמוך שלכן יש להחמיר גם בזה ולא כמו שמקיל רמ"א בהפסד מרובה ב' פעמים בסי' זה:

יג

סביב המחט. וכ"ש עליה בזה תירץ ב"י מה דקשה לו מה יש חילוק בין צד א' לב' צדדין דבשניהם אם יש דם טריפה ובלא דם כשר וניחא ליה דבצד א' אין טריפות אלא בדם נגד המחט ממש ובניקב מב' צדדין טריפה אפילו אם הדם סביב המחט ולי נראה לחלק דמצד א' אין טריפות כשנמצא דם בפנים דאע"פ שיש דם לפנינו ומוכח דנעשה מחיים מ"מ הרי לא ניקב רק עור אחד ע"כ דוקא אם נמצא הדם בחוץ טריפה דמוכח דניקב גם השני אבל מב' צדדין יש טריפות אפילו אם נמצא הדם מבפנים דבזה מוכח דנעשה מחיים:

יד

הנמצאים בהמסס כו'. נראה דאם יש קורט דם בחוץ דטריפה כמ"ש רמ"א סי' ל"ג בושט וכן משמע מדאמר כאן וא"צ בדיקה משמע דעכ"פ יש איסור בנמצא קורט דם בחוץ וה"ה מכה ועיין מה שכתבתי סימן מ"ט סעיף ג':

טו

ויש לסמוך עלייהו אם הוא הפסד מרובה וא"א לבדוק כו'. תמוה לי מה חידש בזה הא כתב כבר לעיל דבר זה ונראה דלא כתבו כאן אלא לתרץ למה יש להקל בנאבד המחט או נמלח והודח הבשר הא כתב בסמוך תחלת הג"ה זו כל מקום שצריך בדיקה כו' טריפה ע"כ כתב דבניקב מצד אחד הבדיקה עצמה אינה חיובית לי"א ע"כ כשר בא"א לבדוק וכך הם דבריו בד"מ אבל כבר נתברר לעיל שהבדיקה חיובית וא"כ אסור בכל גווני שא"א לו לבדוק דספק טריפות יש כאן: בהג"ה ש"ד סימן צ"ב ואו"ה כלל נ"א כתבו דאם נמצא מחט בדופן בית הכוסות באורך שאין יכולים להבין באיזה צד פונה הקופה טרפה כיון דחללו רחב דאי דרך הושט עייל על הפרש מיבעי לי' לאשתכוחי אלא ודאי נקיב ואתי עכ"ל הביא זה רש"ל פא"ט סימן ס"א וכתב ע"ז הך באורך פירושו שהמחט מונח בדופן בית הכוסות על ארכו של מחט ודברים של טעם הם ואין להקל אפילו מצד אחד ומבפנים ע"כ ולפ"ז אין היתר במצד א' אלא כשהמחט מונח בחלל בית הכוסות דוקא כדרך המאכל לא תחוב באורך הדופן גם בד"מ סימן מ"ו הביא הג"ה זאת ולא ידעתי למה לא הביאה בש"ע:

טז

תולין להקל. כיון שע"כ היה נקב בצד החוץ או בפנים ונסתם אותו הנקב תולין לומר שבא מבפנים כיון שדרכו לבוא מן הושט ועוד העמידנו על חזקת כשרות שהיה לו כ"כ ב"י בשם הרשב"א:

יז

ויש מחמירין ואוסרין אפי' בכה"ג כו'. הטעם דאנו חוששין שמא בא המחט מבחוץ ונקב שאר איברים ואם נראה שבא מבפנים לחוץ וניקב כולו ואין שם קורט דם כלל כתב בד"מ דטריפה דלא בעינן קורט דם אלא בהמסס ובית הכוסות שעורן דק אפשר לומר דאחר שחיטה ניקב דבר מועט כזו אבל בשר קורקבן הוא עב אין אומרים שמא ניקב בשעה מועטת כזו ולא תלינן לומר דילמא ניקב מחיים כל הבשר חוץ ממיעוט ואותו מיעוט ניקב בתר שחיטה הא לא אמרינן דהואיל וע"כ צ"ל שניקב רובו מחיים תלינן גם המיעוט אחר הרוב כן משמע מלשון הטור דדוקא לענין ניקב בפנים ולא בחוץ דין קורקבן כהמסס ובית הכוסות אבל בהא דניקב כולו לענין קורט דם אינן שוין ע"כ וכן המנהג בכל יום להטריף בניקב מב' צדדים אע"פ שאין קורט דם מבחוץ ותמהתי על מו"ח ז"ל שכתב בס"ס מ"ט שאף לענין קורט דם בניקב מב' צדדין הוה קורקבן כמו בהמסס ובית הכוסות וכתב שפשוט הוא ולא ראה דברי ד"מ אלו:

יח

אם לא בהפסד מרובה. הא דהכריע להקל היינו משום שמסתבר טפי שבא מבפנים דרך הושט שכן דרך הבליעה דרך שם כמ"ש הרשב"א הבאתיו בתחלת סעיף זה ואע"פ שכתב שם עוד טעם אחר דהעמידנו על חזקת כשרות נראה שאין אותו טעם מספיק להתיר לחוד) דא"כ קשה ממ"ש רשב"א עצמו העתיקו רמ"א סעיף ח' דכל מקום שצריך בדיקה ונאבד או לקחו המחט דאסור ולא אמרינן העמידנו על חזקתו אלא ודאי דלא כתב כאן כן אלא בצירוף טעם הראשון ונ"מ מזה בכל ענין שיש ספק אם ניקב הקורקבן גם מצד חוץ וא"א לבדקו כגון שנאבד אחר שנמצא בו מחט או שנחתך באופן שא"א לבדקו יש לאסור מספק מטעם הנזכר כיון שצריך בדיקה וא"א לבדוק ואע"פ שבתשובת ר"מ מינץ סי' ס"ו משמע שדעתו נוטה להקל בענין כזה מטעם נשחטה הותרה לא נלע"ד לסמוך ע"ז וכ"כ אחי מהר"י ז"ל בתשובה בענין שתינוק הרגיש בפיו בשעת אכילתו שיש מחט בקורקבן וצעק וראו במקום נשיכת השן בקורקבן יצא המחט משם חלק ממנו ואסר הכל אפילו התערובות מטעם שהתרנגולת חתיכה הראויה להתכבד אפילו היא כחושה והדין עמו שאע"פ שהטריפות הוא ספק בכאן מ"מ לא מועיל מה שחתיכה הראויה להתכבד היא דרבנן לא הוה ספיקא דרבנן כמו שכתבתי בשם או"ה ר"ס ק' וכן מבואר בהג"ה ש"ד ואו"ה בשם מהר"ם במחט שנמצא בקורקבן שזכר רמ"א כאן בשם יש מחמירין דאסר כל התערובות ואע"פ דהכריע רמ"א דלא כיש מחמירין מ"מ בספק זה שאין בו טעם להיתר יותר מלאיסור ודאי הכי קיי"ל דגם התערובות אסור כל שהאיסור חתיכה הראויה להתכבד :

יט

קטן שנמצא מחט כו'. דבר פשוט הוא שאין העובד כוכבים נאמן כלל בזה דקטן עדיף מעובד כוכבים כדאיתא בח"מ סי' ל"ה סעיף ז' דקטן והגדיל עדיף מעובד כוכבים שנתגייר והנה ראיתי בתשובה למהר"מ מלובלין סי' ס"ו בעובד כוכבים שעשה מלאכה אצל ישראל בהפשטת הבהמה והוצאת המעיים ובא לישראל ומסמר בידו ואמר לו ראה מסמר זה של ברזל שמצאתי ותחוב בכרס הבהמה וא"ל היהודי היכן היה תחוב והראה לו המקום שהיה תחוב בפנים בכרס שעשוי כמין קליפות בענין שלא היתה הבהמה נטרפ' אם היה כך ופסק דאין לסמוך על דבריו להתיר אלא לאסור דכיון דאם בא הישראל קודם שהוציא העובד כוכבים המחט היתה צריכה בדיקה אם ניקבה המחט לחוץ והואיל ועתה א"א לבדוק אסורה מספק והאריך שם בענין שיש להחמיר בספק כל שלא נבדק ולא אאמין שיצא פסק זה מפי הגאון דודאי אין כאן חשש טריפות דאם אין אתה מאמין לו במקום תחיבת המסמר אף לא תאמין לו במציאת המחט לגמרי דהפה שאסר הוא הפה שהתיר כדאיתא במשנה פרק ו' דדמאי המוכר פירות בסוריא ואמר משל ארץ ישראל הם חייב לעשר (פירוש שדמאי הוא) מעושרין הן נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר פירוש כי היכי דמהימנינן ליה במה שאמר של א"י הם ה"נ נאמין ליה במ"ש מעושרין הם וה"נ ממש כן הוא וגדולה מזה נ"ל דאפי' אם אין העובדי כוכבים מראה מקום התחיבה כגון שא"א לו להראות אין לאסור בשום פנים בזה דאפי' בקטן אמרינן כאן דאין נאמן לאסור אם לא שהוא חריף ויודע לכוין הענין וכ"כ לקמן סי' קכ"ז מכ"ש עובדי כוכבים דאינו נאמן לאסור כלל ואפי' בישראל גדול אמרינן שם דאינו נאמן אלא א"כ שהוא בידו ובפעם הראשון כדאיתא שם אז יש נאמנות לישראל אבל עובד כוכבים לא נכנס לגדר זה כלל אלא שאפשר לומר דאי מהימן ליה העובד כוכבים שאומר שמצא מחט בכרס קצתה בתוך דופן הכרס מבפנים שאפשר שהיה ניקב גם נקב מפולש אלא שהעובד כוכבים לא ידע לדקדק אחר זה אז יש לאסור מספק וראייה לזה מהא דכתב בית יוסף בסי' ט"ז בשם הרשב"א בענין אותו ואת בנו דיש לאסור אם העובד כוכבים מהימן ליה ה"נ כן הוא וכנ"ל גם לענין אם הכלי בן יומו כמ"ש בסימן קכ"ג סעיף י"ו והיינו במסיח לפי תומו דוקא אבל אם אמר העובד כוכבים שמצאה תחוב לאורך המסמר בתוך הקמטים של המסס שקורין הוי"ב שהוא כמין חדרים קטנים באופן שאין חוד של מחט מול עובי הדופן אין לאסור אפי' מהימן ליה העובד כוכבים ואפילו אם ישראל היה אומר שמצא כן ואין הכרס לפנינו לא נאסר מספק דאפי' למאי דכתבתי לעיל לאסור בלא בדיקה אם ניקב מצד אחד היינו בענין שהמחט נכנס ראשה לתוך עובי הדופן דיש חשש שמא הלך עוד וניקב משא"כ במונחת לאורך תוך עורות החדרים קטנים מבפנים אין חשש טריפות אלא אם יש הכרס לפנינו לכתחלה יבדוק במקום שאפשר ובמקום שא"א אין לאסור מספק בזה כנלע"ד ברור ונכון. עוד ראיתי בתשובה הנ"ל שהקשה על הגהת רמ"א בסי' נ' דלא אמרינן נשחטה הותרה אלא בדבר שנוכל לומר שנעשה הריעותא לאחר שחיטה דלא יצאת מחזקתה מחיים וכתב בד"מ דכן משמע בתוס' פ' ד' אחין ובאמת לא משמע כן שהרי הקשו אמאי חוששין לספק דרוסה ולא אמרינן נשחטה הותרה מ"ש מההיא גבי זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה דמותרת צרת ערוה לשוק מטעם דהעמד אשה זו על חזקתה שהיתה צרת ערוה מקודם לכן אפילו השתא דמת בעלה וה"נ נימא השתא דנשחטה הותרה אפילו מספק דרוסה שנולד בחיים וי"ל דשאני הכא דדרוסה שכיח כו' וכ"כ בפא"ט גבי ישב לה קוץ בושט אלמא אי לאו דשכיח הייתי אומר דמוקמינן לה אחזקת היתר אפילו אם נעשה הריעותא מחיים בודאי שלא כדברי רמ"א ע"כ ואין כאן קושיא כל עיקר שהרי רמ"א לא כתב דבריו אלא אמידי שנולד בו ריעותא שצריך בדיקה וכיון שצריך בדיקה ודאי שכיח בו הטריפות והוה כמו ספק דרוסה שזכרו התוס' ובזה ודאי נשאר בחזקת איסור מחיים:

א

(סימן מ"ח סעיף ד') אם נקדר הבשר הזה בעיגול או באורך אם היה יתד מכסלע ה"ז טריפה שאם ימתח קרע זה יעמוד על טפח. נראה ללמוד מזה דבבהמה גדולה איירי ששיעורה בקרע טפח אבל בקטנה ששיעורה ברובה שהוא פחות מטפח. ה"ה בנקדרה משערין שאם ימתח הקרע יעמוד על רוב שלה והוא פחות מכסלע וק"ל. אכן ראיתי להתב"ש שלא כ"כ. ועיין בפמ"ג ובס' ל"ש:
ודע דלפי פסק הרמב"ם והש"ע בסעיף הקודם דאם נקרע רוב עובי הבשר ה"ל כמפולש ה"ה גבי נקדרה. והכי מוכח להדיא ברשב"א בתה"א (דף מ"ג) ע"ש ודו"ק. וכ"כ הפמ"ג בפשיטות ותמה על הש"ך בס"ק ז'. אכן הש"ך אזל לשיטת בספרו הארוך שכתב לדעת הרמב"ם נמי נקדרה היינו מפולש דאי אינה מפולש אין זה ניקדרה ומשערינן בין באורך בין ברוחב בין בעיגול בכסלע ע"ש. ומה שהקשה הפמ"ג דבגמ' אמרו שאם תמתח תעמוד על טפח משמע דמשום טפח קאתינן עלה וא"כ אף באינה מפולש. ואין זה ראיה דהא אפ"ה קילא מדין טפח גבי בהמה קטנה כמ"ש התב"ש. אלמא דנקדרה בעיגול וליכא רוב באורך או ברוחב לחוד קיל. ומהאי טעמא קילא נמי באינה מפולש ולא מהני אלא במפולש כיון דליכא רוב בחד צד אלא בעיגול:
ונ"ל להביא ראיה לדעת הרמב"ם שבזה מתורץ קושיית תוס' רפא"ט (דף מ"ג) ד"ה הנך כו' דנקרע רוב החיצונה ובשר החופה נמי נחשוב כחד. וכ"מ בתב"ש. ומה שתמה על הב"י שהרי הרמב"ם ס"ל דניקב לחלל יש לו בדיקה כבר הקדימו הש"ך בס' הארוך:

ב

(סעיף ח') ואם עבד המחט מעבד לעבד ועודנו תחוב כו' בודקין אותו אם לא נמצא קורט דם אחר שחיטה דחק ועבר וכשירה אם לא מלחו אבל אם מלחו טריפה אפילו ליכא ק"ד דאימור מלח העבירתו. נלענ"ד שזה נלמד מהא דאיתא בש"ס דע"ז (דף ל"ב) ורש"י ורי"ף והרא"ש ור"ן וש"פ גבי עורות לבובין דהיינו שיש קרע עגול כנגד הלב דאסורין בהנאה. ואמרינן בש"ס ופוסקים הנ"ל והוא שיש עליו קורט דם דאז ודאי מחיים נעשה אבל אי ליכא ק"ד אמרינן לאחר שחיטה נקרע. ואמרי' שם והוא שלא מלחו אבל מלחו אימור מלח העבירתו ואסורה אפי' ליכא ק"ד. וזהו ראיה ברורה למ"ש הש"ע. ודלא כהגהת אשר"י פ"א דמסופק בדין זה אי הדיחו או מלחו אי אמרינן נשחטה הותרה ע"ש. וליתא דלא אמרינן הכי אלא א"כ שיש לתלות שנעשה אחר השחיטה וכמ"ש הג"ה סימן נ'. ואין להקשות גבי עורות לבובין דאמר והוא שיש עליו ק"ד דאי ליכא ק"ד אמרינן אחר שחיטה נעשה. והא בפא"ט (דף נ"א) אמרי' דכל נקובי דעלמא היכא דליכא מידי למיסרך שאין נמצא שום דבר תחוב בנקב כגון מחט או קוץ לא בעי' ק"ד. דאפשר שנעשה מחיים ואפ"ה לא יהיה ק"ד דנתקנח בלחלוחית הבשר דאין לה במה למיסרך. דיש לומר דש"ה שנתקנח הדם בלחלוחית הבשר כמ"ש רש"י שם ע"ש משא"כ גבי עורות שאפשר לדם להסתרך בשערות העור. וכיון דליכא ק"ד ולא מלחו ודאי אחר שחיטה נעשה וק"ל. ומיהו הרמב"ם שהשמיט ההוא דע"ז בפ"ז מהלכות ע"ז ולא חילק בין שיש עליו קורט דם או שחין עליו ק"ד. נ"ל דהוא מטעם שהוקשה לו הקושיא הנ"ל וס"ל דנדחית ההיא סוגיא מקמי סוגיא דחולין דקיי"ל דאי ליכא מידי למיסרך לא בעינן ק"ד. ומיושב תמיהות הלח"מ שם:

ג

(סעיף י"א) מחט שנמצאת בקורקבן וכולה נבלעת בעובי בשרו ואינו ניכר לשום צד תולין להקל כו'. וכתב הג"ה ויש מחמירין ויש לחוש לדבריהם אם לא בהפס"מ. ונ"ל פשוט דאם קופא לגו דהיינו לצד הקורקבן. וחודה לצד חלל כשירה שהרי בקופא א"א לינקוב אם הקופא כגרעין של תמרה. כמ"ש סימן מ"א ס"ו. וכ"מ ברא"ש פא"ט גבי מחט שנמצאת בעובי הירך ופסקו הט"ו סימן נ"א ס"ג דמשמע שם להדיא דאיירי שאינו ניכר לשום צד ואפ"ה אי קופא לצד חוץ כשר אלא דהוה אמינא לאסור בקופא לצד חלל וע"ז נתן טעם שדרכה להתחכך בכותל ואפילו קופא לצד חלל נכנסת ע"ש. אבל בקופא לצד חוץ בלא"ה כשירה:

א

ואין לו דבר שיסתום אותו שהרי החלב. עבה"ט ועי' לעיל סי' מ"ו ס"ק ג' שכתבתי שם תשו' ב"י ושאר תשובות בזה ומש"כ בתרנגולת שצבת בטנה עיין לקמן סי' נ' ולענין תולעים עיין מ"ש בספרי ב"א סי' ל"ו ובקונטרס התשובות שם:

ב

אלא כיון שנקרע רוב עובי. עבה"ט ועי' בחינוך ב"י סי' מ' אשה שעסקה בכרס לנקותו ובהיותה גוררת הפרש ומעבירה בסכין ראתה שהיתה מעברת גם המחט עם הפרש ועי' ברדב"ז ח"ב סי' רכ"ז כרס שנמצא מחט תחוב בו ואין נראית מבפנים ועיין במהר"מ אלשקר בשר החופה את רוב הכרס שנקרע או נקדר. וכ' בשו"ת פ"י סי' י"ב בנקב עגול שנמצא בין הצלעות ליכא למיחש לדרוסה בנקב עגול כדאיתא בזבחי' פ' התערובות. וגם כל מה דאפשר לתלות שהוא מחמת חולי תלינן ואם א"א לתלות בחולי כגון שהבשר שסביב הנקב בריא ואינו ניקב כדרך חולי וגם אין לחוש שמא ניקב בקוץ דנקיבתו דק וא"א לבדוק נקב דק דהא אמרת דהנקב גדול ופעמים רבות בא לפני והגידו לי שהוא מנגיחת קרן והכשרתיו בבדיק' וע"ש מש"כ בפרי תבואה סי' מ' בבליטה בבהמה מנגיחת שוורים:

ג

והכי נהוג. עי' בה"ט וכתב בנוב"י מ"ת סי' ס"ט י"ד שאם יש סירכא שם ואין סירכא ממש כנגד המחט התחוב בביה"כ בפנים אין לאסור אם המחט במקום העב אבל במקום הדק כיון דגם בלא סירכא אין להכשיר כ"א בהפ"מ אם יש סרכא אף אם אין המחט תחוב כנגדה ממש אין להקל אפילו בהפ"מ ואם הוא שעת הדחק ג"כ שהוא סמוך לשבת ויו"ט יש ליישב בדבר ע"ש ועיין במאמר מרדכי סעיף ך"ב במחט התחובה בעור בה"כ ומשם נסרך לחצר הכבד:

ד

שנמצא מחט בחלל הגוף טרפה. וכתב בשבו"י ח"ב סי' ס"ד בה"כ שמחט תחובה בו באורך הדופן והמורה הטריף מיד והשיב שאם היה מונח תוך העור כבריח ואינו ניכר מהיכן בא יש להחמיר שלא במקום הפ"מ אך על הרוב בגסה יש הפ"מ ויש להכשיר אם המחט לא ניכר מעל"ע ואיכא ק"ד מבחוץ או יבלת או נסרך למקום אחר כמ"ש בח"י כלל פ"ט וצ"ע והוא מצ"צ סימן מ"ט ומ"מ נסרכה ממש בעינן אבל נמצא נפוח קצת מצד חוץ ואין שינוי בבשר לריעותא אין להטריף כי זה בא מחמת כאב המחט שנתחב בבשר חי ואין להוסיף על הטריפות אבל יש ק"ד מבחוץ או סירכא וכה"ג מבחוץ ונמצא שם מחט אפילו לא נתחב יש להטריף שמא ניקב והבריא ובהפ"מ יש לסמוך אצ"צ ופר"ח שמקילין גם בזה וע"ש שכתב תוכחת מגולה על המורה שהטריף מיד אף שיש לו על מה לסמוך מ"מ התורה חסה על ממונם של ישראל והיה ראוי להיות מתון בהוראה וכבר אמרו רז"ל אסור לתלמיד להורות במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות ומכ"ש שרבינו הן הם הספרים שנתפשטו בקרב ישראל ראוי לכל מי שהגיע להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון תחלה בספר וכן קבלתי מרבותי נוחי נפש הגאונים ז"ל וביחוד שמעתי כן ממוחז"ל הגאון המפורסם מוהר"ש ז"ל שהיה זקן ויושב בישיבה על כסא הוראה בק"ק פראג זה ארבעים שנה ואעפ"כ לא הורה מבלי עיון בספר תחלה מה"ט וסמך לדבר אז לא אבוש בהביטי כו' ובר מן דן ראוי לעשות כן במקום שאינם בני תורה ולא יחשדו ע"ה שמחמירין עליהם שלא כדין משום חסידות וכה"ג ואינו חושש בהפסד ממונם שהרי הורה כן מבלי עיון בספר וכו' ואין בזה משום גונב דעת הבריות אלא משום והייתם נקיים כו' עיין שם:

ה

אם הוא חריף. ועי' בה"ט. וכתב בנו"ב מ"ת סי' ך' בעובד כוכבים קצב ששחט שוחט יהודי אצלו ומכר הבני מעיים לעובד כוכבים אחד ויהודי אחד ראה שהוציא מהמסס מסמר אחד שהיה מעל"ע אך לא נודע אם היה במקום ששפכי אהדדי והקצב העובד כוכבים שדרכו לסמן הבהמות איזה שוחט תחלה אומר שזה שמכר לעובד כוכבים הוא מבהמה ראשונה יש לאסור הראשונה ולהתיר האחרות ועיין בתשובת חינוך ב"י סי' נ"א ישראל שמכר כרס עם הפרש לעובד כוכבים ובא העובד כוכבים ואמר שמצא מחט תחוב בכרס:

א

(סימן מ"ח סעיף ב') כרס שניקב טריפה כו'. עי' ט"ז סק"ב ומקשים אמאי לא יהיה סותם כמו חלב שעל היתר דאנן קיי"ל כבני בבל דאסור למיכל חלב שעל היתר אפ"ה לענין סתימה סותם כמו דאמר ר"נ אינהו מיכל קאכלי ואנן מסתם סתים נמי לא בתמיה א"כ ה"ה בכרס כיון שבני ריינוס אוכלין החלב שעמו לדידן מיסתם סתים מיהת ומתרצים בשלמא חלב שעל היתר מדינא הוא מותר דהלכה כר"ע דבעינן תותב קרום ונקליף וחלב שעל היתר לאו תוחב הוא אלא דבני בבל אוסרים זה מחמת חומרא בזה שייך לומר אינהו מיכול כו' משא"כ בחלב שעל הכרס דאנו אוסרים אותו דקיי"ל כרבינו אפרים ולדידי' הוי חלב גמור ומחייב עליה כרת בזה ל"ש לומר אינהו מיכל אכלי רק ע"ז י"ל למ"ש הרמ"א לקמן סי' ס"ז ס"ט אבל אין אוסרים הכלים של בני ריינוס וע"כ דהטעם כמש"כ בליקוט מהרי"ל משום דכן הסכימו אותו הדור שלא לאסור הכלים משום דלעיקר הלכה הי' נראה להם לפסוק כרבינו יואל רק דעל החלב בעצמו לא רצו להתיר מחמת חומרא דחלב א"כ עדיין קשה למה לא יהיה סותם כמו חלב שעל היתר וצ"ל דהכא גבי כרס כיון דמחמת חומרא קיבלו עלייהו דעת רבינו אפרים ולדידי' הוי חלב דאורייתא וענוש כרת לכך ל"ל אינהו מיכל קאכלי משא"כ גבי חלב שעל היתר דלא הוי רק חומרא בעלמא אמרינן שפיר אינהו מיכל קאכלי כו':

ב

(שם סעיף ד') אם נקדר הבשר כו' שאם ימתח כו'. ז"ל הרא"ש ואם נקדרה כסלע טריפה שאם תמתח יעמוד על טפח פי' חוט המקיף את הקדירה לכשימתח יהיה טפח נמצא רוחב סלע הוא שליש טפח עכ"ל. ויש לדקדק דהא בנקדרה כסלע אין באורך הקרע טפח ומ"מ טרפ' משום דבחוט המקיף הקדירה מחזיק טפח. א"כ אמאי צריך שיהיה חסר כסלע אפי' בפחות נמי יהיה טריפה רק אם יכול לעשות מהקדירה רצועה אחת אורך טפח דהא בנקדר יכול לעשות כמה וכמה רצועות של אורך טפח והנה רש"י כתב פא"ט דף נ' ע"ב ד"ה שאם תמתח אי הוי מושכה לכאן ולכאן שיכנס העוגל נכנס לאורך או לרוחב תמצא בו טפח באותה קדיר' עכ"ל נראה מדבריו שהוא מפרש דרוחב סלע הוא שני שלישי טפח והוי הקיפו שני טפחים וכשימתח לארכו הוי קרע אורך טפח א"כ לפי דבריו לק"מ דכל שאין בקרע אורך טפח כשרה ולא נפקא לן מידי בחוט המקיף את הקדירה משא"כ לפי' הרא"ש קשה וכן הא דאמרינן בש"ס פרק א"ט א"ר אסי נקדרה כסלע טריפה שאם תמתח תעמוד על טפח א"ר חייא לדידי מפרשי' לי כסלע כשרה כיתר מכסלע טריפה והנה הא במתני' תנן דשיעור' בטפח א"כ עכ"פ הנקדרה כסלע טרפה א"כ ע"כ צ"ל דפליגי אי סלע הוי שליש טפח וטריפה או סלע הוי פחות משליש טפח וכשרה וזה דוחק גדול דיפלגו במציאות כי בזמניהם היו סלעים מצויים להוציא הדבר מידי ספק וכן קשה קושית הש"ך לעיל בסי' ל"א סק"ה דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות וצ"ל דס"ל להרא"ש דהאי שיעור דנקדרה כסלע דטריפה לא משום שאם תמתח יהיה טפח ואסור משום נקרע רוב דקתני במתניתין אלא הוא טריפות בפ"ע שכך היה הל"מ דאם נקדרה כסלע דיהיה טריפה אף שאין באורך הקרע טפח לפ"ז ל"ק דהיאך יפלגו במציאות דזה כ"ע מודי' דסלע הוי שליש טפח אלא דפליגי הל"מ היכא הוי והא דנקיט שאם תמתח כו' לאו משום דהטעם דטריפה הוא משום כך רק דנקיט לפי מאי דקאמרינן השתא דנקדרה הוי הל"מ א"כ וודאי אם נקבה נקבים שיש בהם חסרון הרבה עד שבין כולם כסלע נמי טריפה כמו גרגרת ובשאר דוכתי ולכן הוצרך לומר שאם תמתח וכו' כדי לאשמעינן דצ"ל הנקבים במקום אחד דוקא דבעינן שיהיה טפח במקום אחד כמו בנקרע דוודאי בנקרע כאן מעט וכאן מעט לא מצטרכי וה"נ דכוותיה כמה שלא נקרע במקום א' אינה טריפה לפ"ז גם קושית הש"ך לק"מ דנקדר' כסלע הוא הל"מ באמת ואינו מטעם טרפות דנקרע ולא חש לדקדק בחשבון ונקט טפח הגם שאינו מדוקדק ודו"ק:

ג

(שם סעיף ז' בהגה"ה) ויש אוסרין כו'. הבדל שבין המסס לב"ה מפרשי תו' לשיטת רש"י הוא דב"ה עב דליכא חשש שמא הבריא משא"כ המסס שהוא דק איכא למיחש טפי והנה ז"ל הרא"ש בסוגיא דישב לו קוץ בוושט דראב"ן פסק כעולא והביא ראיה ממחט שנמצא בעובי ב"ה ואפשר דרב אלפס מחלק דעובי ב"ה הוא עב ולא חיישי' שמא הבריא ומסתבר' כדברי ראב"ן דמשום עובי כל דהוא אין לחלק והטור ברמזים כתב דהרא"ש ס"ל כרש"י בהמסס דניקוב מצד אחד טריפה א"כ ע"כ צריך לחלק בין עב לדק וצ"ל דהרא"ש ודאי לא מחלק בין עב לדק אלא ההפרש שבין המסס לב"ה דב"ה הוא קשה ועור המסס הוא רך לכך מצד אחד נמי טריפה ומיהו עדיין קשה דמאי ראיה מב"ה לוושט הא דעת הט"ז ולפי שיטת רש"י משמע דאפילו נקב מצד אחד ע"י חולה נמי טריפה בהמסס ואלו בוושט ע"י חולה כשר דאל"כ ניקב זה בלא זה היכי משכחת והנה מגמרא דריש א"ט יש קצת ראיה לשיטת הש"ך דהמסס אינו אסור בניקב מצד א' רק שניקב ע"י קוץ ולא ע"י חולה דמשני התם המסס ובית הכוסות קחשבינהו כחדא אם כן קשה לשיטת רש"י הא המסס אינה שוה לב"ה בענין נקוב' דהמסס אפילו מצד אחד נמי טריפה וב"ה צ"ל מב' צדדים אע"כ טעמא דהתם דטריפה מצד אחד דחיישינן שמא הבריא ואמרי' ודאי ניקוב מב' צדדין והבריא א"כ שוה לב"ה:

ד

(בש"ך ס"ק י"ז) ומשמע בהמסס טריפה אפי' ליכא ק"ד מבחוץ כו' אבל מבפנים צ"ל עכ"פ ק"ד כמ"ש הש"ך ס"ק ל' ולכאורה אין זה מוכרח די"ל בשלמא בב"ה דליכא חשש שמא הבריא וצ"ל דוקא ק"ד אבל בהמסס חיישינן שמא הבריא ואמרינן דהיה ק"ד וגם הק"ד חזר והבריא ועוד יש לחלק בשלמא בב"ה צ"ל ק"ד מבחוץ שאע"פ שבודאי נתחב מחיים מ"מ בלי ק"ד מבחוץ אמרינן מחיים נתחב לתוכו אבל לא נקוב לחוץ עד אחר מיתה אבל זה ודאי לא אמרינן שנתחב אחר מיתה לתוכה א"כ בהמסס כיון דודאי נתחב לתוכה מחיים טריפה אפילו ליכא ק"ד כלל דהא אפילו ניקב מצד א' נמי טריפה אבל מהר"ן והרשב"א מוכח כהש"ך דמקשי' על וושט אמאי ישב לו קוץ בושט טריפה אפילו ליכא ק"ד נימא לאחר שחיטה ניקב כמו בב"ה ומתורץ כיון דוושט הוא מקום צר ואוכלין ומשקין עוברי' שם תדיר דאמרינן אוכלים ומשקים העבירו וא"א דהכא דחיישינן שמא הבריא אמרינן גם הק"ד אחר ונתרפא ל"ק מידי דהא בוושט נמי חיישי' שמא הבריא וגם בודאי נחית מחיים אם כן ק"ד לא מעלה ולא מוריד אע"כ דליכא לחלק כנ"ל וגם בהמסס צ"ל ק"ד מבפנים:

ה

(שם בש"ע סעיף ח') אם נמצא באחד מחט כו'. כ"ה ל' הטור והקשה הב"ח דהא מהרא"ש מוכח דא"צ בדיקה דהרא"ש פי' בסוגיא דישב לו קוץ בוושט דמ"ש שם ומ"ש מס' דרוסה היינו להצריך בדיקה ע"ש ואח"כ הביא דעת ראב"ן דפסק כעולא וע"כ שלא להצריך בדיקה ומייתי ראיה ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות אם כן מוכח דא"צ להפוך ומתרץ דודאי לכתחלה צריך להפוך אבל אם נמלח או הודח או שנאבד מותר וה"ה בושט לכתחלה צריכה בדיקה ומייתי ראיה ממחט שנמצא בביה"כ ע"ש עמ"ש סי' נ' בהגה"ה ותמצא היפך דבריו:

ו

(ש"ע) והוא שלא מלחו ולא הדיחו. ע' ש"ך ס"ק כ"ג במ"ש לפענ"ד דגם הרשב"א מודה כו' זה אינו דהרשב"א לשיטתו אזיל די"ל היכא אתי לידי ריעותא וליכא מקום לתלות לא אוקמינן אחזקה ועי' לקמן סי' ס"א ומ"ש:

ז

(שם בהג"ה) ויש מקילין וכו' ויש לסמוך כו'. ש"ך ס"ק ל"ג וכאן הביא דברי הרא"ש ורמב"ם כו'. לכאור' אין זה מדוקדק בשלמא בדבר דאיתא לקמן יש חילוק בין בקי לשאינו בקי משא"כ בדבר שנאבד מנ"מ אם בקי או לא דטעם הוא כיון דליכא למיקם עלה דמלתא אוקמינן בחזקת היתר א"כ ה"ה לדידן אף בלא בקיאין וצ"ל הא דנקט או שנאבד היינו נאבד המחט וב"ה איתא לקמן ואינו ידוע אם הוא נקב לחוץ או לא ודבר זה תליא בבקיאות דלמא אי הוי בקי הוי ניקוב לפנינו ושפיר אצטריך סברת הרמב"ם והרא"ש דלא מצטריך בדיקה וכשר אף לדידן:

ח

(בש"ע סעיף י"א) מחט שנמצא בקורקבן כו' תולין להקל. לפי שדרך הושט לבלוע ונכנס המאכל דרך שם י"ל הא איכא ס"ס ספק מבפנים או מבחוץ ואת"ל מחוץ ספק ניקב אברים הפנימים וס"ס כה"ג כ' הש"ך סי' מ"ה סק"ה וצ"ל דמשום ס"ס צריך עכ"פ בדיקה אחרי ק"ד משא"כ הטעם דרך הושט לבלוע א"צ בדיקה מבחוץ והיש מחמירין שאוסרין אפי' בכה"ג ולא מתירין מטעם ס"ס י"ל משום דס"ל משום שנמצא בבשר הקורקבן אמרי' משום שדרך הוושט לבלוע אמרינן שנכנס דרך וושט וניקב הושט ויצא לחלל הגוף ובא לקורקבן מצד חוץ ודוחק הוא: