א
דיני טרפות הכבד. ובו י' סעיפים:
ניטל הכבד טריפה אלא אם כן נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותו שהוא תלוי בו ויהיו כשני זיתים הללו כל אחד שלם במקומו אבל אם היה מתלקט או כרצועה או מרודד טריפה:
ב
שיעור זה דכשני זיתים אפילו בשור הגדול ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו (ע"ל סי' כ' ס"ב וסי' ל"ד ס"ד):
ג
יבש הכבד עד שנפרך בצפורן טריפה והוא שיבש כולו ולא נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותו: הגה ואם יבשו אלו הב' זיתים לבד נמי טריפה נימוק הכבד דהיינו שדם יוצא מבשר הכבד שנימוק והיה לדם טריפה (רוקח) אע"פ שנשתיירו ב' הזיתים דסופו לרקב הכל (ד"ע) יש אומרים כבד שקשה כאבן טריפה (רוקח ועב"י וד"מ) והוא שלא נשתיירו בה ב' זיתים הנזכרים שלא נתקשו:
ד
התליע הכבד אפילו במקום מרה ובמקום חיותו כשרה:
ה
נעקר הכבד במקומות הרבה ומעורה בטרפשיהון כאן מעט וכאן מעט כשרה:
ו
מחט שנמצא בכבד בין שבא לפנינו שלם בין שבא חתוך אם צד העב שלו לצד חלל הבהמה אפי' כולו טמון בבשר הכבד טריפה ואם צד הדק שלו כלפי חוץ כשרה שאנו תולים לומר דרך סמפון בא שם (ודוקא שצד העב פונה לצד הסמפון אבל אם פונה לצדדין בכל ענין טריפה) (בית יוסף) במה דברים אמורים במחט גסה אבל בדקה אין חלוק וטריפה ושיעור גסה כשיעור גרעין של תמרה:
ז
מחט שנמצא בסמפון גדול שבכבד והוא סמפון הקנה שנכנס בתוכו וכן אם נמצא בסמפון גדול של ריאה כשרה:
ח
ניקב טרפש הכבד נקב מפולש מצד הכבד טריפה אבל אם נסרכה בסירכא בצלע כשרה: הגה ואם נסרך טרפש הכבד לבית הכוסות יש לבדוק בכרס שבודאי יש שם קוץ או מחט שניקבה וע"י זה באה סירכא זו (כן מצאתי בבדיקות ישנים) וראיתי מעשה והכי נהוג:
ט
נמצא מחט בטרפש ספק טריפה :
י
נמצאו שני כבדים בבהמה או בעוף טריפה דכל יתר כנטול דמי והוה ליה ניטל הכבד:
באר היטב יורה דעה
מ״א
א
תלוי. דהיינו בכליות כדאיתא בב"י ויש פוסקים דמקום חיותא הוא מקום דביקתה בטרפש וכ' האו"ה הלכך צריך ג' זיתים באלו ג' מקומות ומביאו בת"ח לפסק הלכה עכ"ל הש"ך אכן בעוף יש להקל אם נשתיירו ב' זיתים א' במקום מרה ואחד במקום שדבוקה ללב עיין בש"י סי' נ"א. כבד של אווזא לעוטה והיה בצד התחתון המונח על הוושט והקורקבן כמין כיס של בשר ומחופה בעור הכבד והיתה גבוה וקשה קצת מבשר הכבד וקרע הכיס ומצא בתוכה שבולת שועל שלימים גם מרוקבים ומעוכלים גם חול כעין הנמצא בקורקבן טריפה. ת' ש"א שאלה כ"ח ופר"ח בק"א ועיין הרדב"ז סי' קצ"ט. אבן הנמצא בכבד של בהמה טמון בבשר הכבד כשירה לפי ששם מתהווה מחומר המאכל היורד אל הכבד להתהוות הדם. פר"ח בשם הריק"ש:
ב
בצפורן. וכ' הש"ך ואם משרטט בציפורן על בשר הכבד ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטריפה כדלעיל סי' ל"ו סעיף י"ג בהג"ה:
ג
הכל. והט"ז והש"ך חולקים על זה ופוסקים דאינה טריפה אלא בשלא נשתיירו השני זיתים כמו בניטלה. וכ' בט"ז וכך אנו דנין זמן רב וכ"כ בספר משאת בנימין זולת אם ידוע שנפלה הבהמה גבוה י' טפחים ונמצא רסוק והפסד צורה בכבד יש לאסור כמ"ש סי' נ"ח סעיף ג' עכ"ל:
ד
כאבן. וכ' הש"ך בשם ספר אפי רברבי דבהפסד מרובה או לעת הצורך יש להקל בזה:
ה
חיותו. ופסק הב"ח אפילו אם ניטל כל הכבד ולא נשתייר רק אלו השני זיתים שהתליעו אפ"ה כשרה דהתלעה הדרא בריא. אבל מהרש"ל פסק דבכה"ג טריפה והסכים עמו הש"ך וכ' דאולי גם הב"ח לא מיירי אלא כשהתליע בענין דלא חסרו השני זיתים משיעורן:
ו
טמון. בטור כ' הטעם דחיישינן שמא נכנסה דרך הושט לדקין ומדקין לחלל הבהמה ונקבה ונכנסה לכבד. וכתבו התוספות דדוקא גבי כבד יש חילוק בין קופה לגיו או לבר אבל בריאה כשרה בכל ענין דקרובה לקנה וסמפונא דריאה יש לה רווח וחלל גדול וכן בקורקבן כשר שדרך הוושט בא המחט עם המאכל לקורקבן שהוא תלוי בושט וכ"כ הב"י בשם הרשב"א שבכבד החמירו כיון שהוא רחוק מהקנה עכ"ל הט"ז וע"ל סי' מ"ג במחט שנמצאת בטחול ע"ש. בליל סוכות מצאו בחתיכות כבד לאחר שצלאוהו ובשלוהו מחט תחובה בחתיכה א' מהאמצעית הכבד והמחט היה מאותן מחטין שהנשים משתמשים בהן הרבה והכשיר בצ"צ סי' ק"ז מכח ס"ס ספק שמא לאחר שחיטה את"ל קודם שחיטה דילמא דרך הקנה נכנסה ולא נקבה שום אבר מאותן שנקובתן במשהו ובפרט כי המחט היה מאותן שהנשים מוליכות תקועות על כנפי בגדיהם שמא אחר הצלייה נפל עיין ברדב"ז סי' כ"ח אבל פר"ח החמיר חוץ מהכלים שנתבשל בהם הכבד יש להקל להשתמש בהם כשהם אינן ב"י דהוי נט"ל. אם נמצא בכבד גרעיני תמרה כשרה גרעיני זית טריפה. פר"ח:
ז
חוץ. וכתב הש"ך בשם הר"ן ומהרש"ל ודוקא אם כולה טמון בבשר הכבד אבל אם חודה יוצא לתוך חלל הבהמה וראש העב נחבא בכבד טריפה ודלא כעט"ז וסמ"ק ואו"ה והגהת ש"ד שמכשירים בזה. וגדולה מזו סובר הרשב"א דאף אם רק פונה חודה לצד חלל הבהמה ג"כ טריפה דחוששין כל שנכנסה עד מקום הכבד וחודה למטה ועברה דרך צר שמא עם כניסתה נקבה הקנה הפורש לכבד במקום שהוא צר וטריפה וכ"פ מהרש"ל וב"ח:
ח
טריפה. שאילו נכנסה דרך סמפון לא היה אפשר לה להתעקם לגמרי ולתחוב בעובי הכבד ש"ך בשם ב"י:
ט
בדקה. שהרי היא ראויה לנקוב בצד העב שלה ג"כ. ש"ך. ומחטין שלנו הוי דין מחט דקה וטריפה בכל ענין. כנה"ג בשם הגהת מרדכי דף קנ"ה:
י
שבכבד. אפי' חתוכה הכבד ט"ז בשם רש"ל:
יא
ריאה. ואפי' היא חתוכה. ט"ז:
יב
מצד. הנה כמעט כל הפוסקים כותבים דהאי מצד הכבד הוא ט"ס וצ"ל חצר הכבד ובט"ז רוצה לתרץ דר"ל לאפוקי אם ניקב באותו חלק שפרוש על הדופן אז אין הנקב פוסל בו שהדופן מכסהו ע"ש ודבריו דחוקים. (ואני שמעתי מ"ש הש"ע מצד הכבד פירושו מצד הכבד הוא טריפה ולא מצד עצמו). וכתב הש"ך בשם מהרי"ל אם ניקב חצר הכבד במקום דמשמשא ידא דטבחא כשר ואם נמצא סביביו חוטין לבנים כמו חלב אז הוא נקב ישן וטריפה עכ"ל וע"ל סימן ל"ו ס"ה בהג"ה:
יג
כשירה. והטעם איתא בש"ך כיון דאין הטריפות מצד עצמו רק שסופו לינטל הכבד. ולפ"ז בין עלה עליו קרום מחמת מכה או שאר קרום הוי סתימה. וכתב הט"ז אפי' חלב טמא שבעלמא אינו סותם הכא בנקב של חצר הכבד סותם. מעשה בריאה של עגל שבדקו טרפשא דכבדא ולא היה בשר לחצר הכבד כלל רק ב' עורות הם קיימים זה בזה והבשר שהיה ביניהם נחסר כולו פסק בת' חב"י שאלה ל"ט דטריפה. כתב צ"צ אם נמצא מחט תחוב בכרס וכנגד אותו מקום נמצא סירכא תלינן לחומרא דודאי הסירכא באה מחמת המחט שניקבה הכרס מעבר לעבר אבל אם נמצא המחט או קוץ מונח כך בכרס ואינו תחוב בו אע"פ שב"ה נסרך לאיזה מקום אין להטריף ע"ש סי' מ"ט ועיין בח"ה ס"ט וח"י ופר"ח כתב עליו שיפה כתב:
יד
בטרפש. אפי' כולה טמונה בטרפש ואין חילוק בטרפש בין קופא לגיו או לבר ש"ך. וכתב הט"ז דאין הבודק צריך לבדוק בחצר הכבד אם יש בו נקב ואף שראיתי במקצת בדיקות שיבדוק אח"ז נ"ל דאין זה חיוב וכ"ש שאין לענוש הבודק עבור זה עכ"ל:
טו
כבדים. וכתב הש"ך דמשמע אפילו אינן דבוקים זה בזה במקום חיותא ובמקום מרה דכל יתר כנ"ד ר"ל כאלו שניהם ניטלו לגמרי וכ"כ בת"ח וכ"פ מהרש"ל. מיהו כ' מהרש"ל דאם השני כבדים מתחילין למטה מאותו כזית במקום מרה ובמקום חיותא פשיטא דכשירה לכ"ע כמו ביתרת רגל שיוצא למטה מארכובה לקמן סי' נ"ה ס"ד וצ"ל דגרע טפי אם נמצא יתרת כבד שאינה דבוקה כלל לכבד מאם דבוק למטה מאותו כזית דכיון דמתחיל למטה ממקום חיותא ומקום מרה נראה שאינו רק תלתלי כבד וע"ל ס"ס מ"ג וסי' נ"ד ונ"ה מ"ש מזה עכ"ל וט"ז כ' שאין לאסור יתרת כבד אלא במקום מרה או חיותא:
טז
בעוף. כבדא דאווזא נחלקה לב' חלקים חלק א' גדול וחלק א' קטן אם ניטל חלק הקטן ונשתייר חלק הגדול כשרה בכל ענין דכולהו איתנהו בחלק הגדול כזית במקום מרה ובמקום שתלוי ביתרת ובמקום שתלוי בכליות אמנם אם ניטל חלק הגדול עיין מ"ב סימן ק"ג וכנה"ג דף קנ"ד. כבד שהיא נפוחה ועבה וניקב יש לעיין בריאה אם נמצא לבנה כצמר גפן טריפה ואם היה אדומה כשירה דהדרא בריא עיין מ"ב סימן כ"א ודמש"א דף צ"ה:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
מ״א
א
משנה חולין דף מ"ב:
ב
משנה דף נ"ד:
ג
כרבי זירא:
ד
כרב אדא בר אהבה וכרב פפא דמצריך לתרוייהו:
ה
טור וכ"כ הרשב"א בתה"ה והר"ן:
ו
הרא"ש גבי ריאה שיבשה בשם בה"ג וש"פ:
ז
טור והרשב"א בת"ה:
ח
ברייתא שם דף מ"ח:
ט
טור והרשב"א בת"ה:
י
בעיא שם בגמרא דף מ"ו ונפשטה:
יא
מההוא עובדא דמחטא וכו' וכרב אשי שם דף מ"ח:
יב
ב"י:
יג
ממשמעות הגמ' שם פירוש ואפילו קופה לבר:
יד
טור בשם בה"ג:
טו
ל' המרדכי בשם הגאונים:
טז
שם וכ"כ בתה"ד:
יז
טור בשם בה"ג
(°) וסיים וכל ספק טריפה לאיסור:
יח
הרא"ש בשם בה"ג מהא דרב הונא שם דף נ"ח:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
מ״א
א
אא"כ כו'. שם מ"ג א' הלכה כו':
ב
במקום כו'. שם מ"ו א':
ג
שהוא תלוי. כפי' הראשון שברש"י וכ"כ הרשב"א והטור:
ד
אבל אם כו'. שם בעיא דלא איפשיטא:
ה
שיעור כו'. ע' תוס' שם מ"ד א' ד"ה כדי. ופי' ריב"ם כו':
ו
יבש כו'. מדין הריאה שיבשה דמשמע שם דכמאן דליתא דמי דלכך אפי' מקצתה. שם:
ז
עד שנפרך כו'. כמש"ש בריאה. שם: (ואם יבשו כו'. ע"ל סי' מ"ד ס"ק יו"ד):
ח
נימוק כו' אע"פ כו'. כמ"ש בגטין ס"ט א':
ט
אפי' כו'. דאל"כ למה לא התירוה עד רגל שלישי וכי גרע מניטל. (ר"ן).
י
אם כו' אפי' כו'. תוס' שם ד"ה אי כו' ע"ש:
יא
ודוקא כו'. דדרך הסמפון א"א להתעקם. ב"י ועד"מ:
יב
בד"א כו'. גמ' שם:
יג
ושיעור כו'. דא"א בקיאין איזו גסה ובשיעור הזה ודאי א"א לנקב כמש"ש מ"ט א'. ת"ה:
יד
מחט כו' וכן כו'. גמ' שם ולא חילקו בין קופא כו' דודאי סימפונא נקט ואתאי כמש"ש בגמ':
טו
(ליקוט) ניקב טרפש כו'. שסופו לינטל כל הכבד ואסרינן משום סופו וכמו שאסרו שם נ"ו ב' הוריקה כבד כו'. מרדכי סי' תתקצ"ט והג"א סי' מ"ט ד"ה ושיעור ירוקתו כו' ע"ש (ע"כ):
טז
נמצא כו'. כמו בנמצא בחלל הגוף פר"ה:
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
מ״א:א׳
א
א) [סעיף א'] ניטל הכבד טרפה. אפי' שנשארת המרה דבוקה בגידי הכבד וסמפונות טרפה. תו' חולין מ"ב ע"א ד"ה ניקב. פר"ח או' א' וכתב ודלא כרשב"א בתה"ב הארוך דף מ"ג ע"ב שכתב שאין איסור נטילת הכבד אלא מחמת חסרון המרה דליתא. לה"פ או' א' בל"י או' א' כריתי או' א' תב"ש או' א' שה"מ או' א' שפ"ד או' א' זב"ת או' א' חכ"א כלל י"ז או' ט' בי"צ בעמ"ז או' א' מנ"י בשרשים או' א' זב"צ או' א'.
מ״א:ב׳
א
ב) שם. אלא א"כ נשתייר כזית במקום מרה וכו' פי' במקום שרשה ותלייתה בכבד כמבואר ברש"י חולין מ"ו ע"א סוף ד"ה מטביל בה וכ"מ בפו' דלא כפי' א"ז סי' ת"י שפי' כזית במקום מרה היינו כנגד המרה דלא הובא פי' זה בשום פוסק. מק"מ או' ג' ובספרו גידולי הקדש או' א' זב"צ או' ב'.
מ״א:ג׳
א
ג) שם. אלא א"כ נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותו שהוא תלוי בו. דהיינו מקום תלייתה כשהוא מעורה ודבוקה תחת הכליות. רש"י חולין מ"ו ע"א והרשב"א והרמב"ם פ"ח מה"ש וכתב ב"י וכן עיקר ולכן פסק כן בש"ע. ורי"ו ורוקח כתבו דבמקום שהיא חיה היינו מקום תלייתה בטרפש וכ"כ רש"י שם בל"א והב"ד ב"י. וע"כ כתב האו"ה סי' נ"א או' ח' דצריך ג' זיתים באלו הג' מקומות ור"ל כזית במקום מרה וכזית במקום דבוקה תחת הכליות וכזית במקום תלייתה בטרפש. והב"ד הרמ"א בספרו תו"ח כלל פ"ט או' ט' פרישה או' ב' ט"ז סק"א. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגב"י או' ג' פר"ח או' ב' לה"פ או' ב' כריתי או' ב' תב"ש או' ג' שה"מ או' ב' שפ"ד או' א' זר"א או' צ"ה. מחב"ר או' ה' חכ"א שם. ענ"ה סי' ך' או' א' תו"ז סי' ס"ה או' ב' בי"צ או' א' קומץ כלל ה' מדיני שאר טרפיות או' ג' זב"צ או' ג'.
מ״א:ד׳
א
ד) מיהו בהפ"מ או לכבוד שבת אם יש כזית במקום מרה וכזית במקום תלייתה בטרפש יש להכשיר. משאת בנימין בתשו' סי' ק"ג. כנה"ג שם. מנ"י על התו"ח שם או' כ"ה. וכ"כ בספרו שבו"י ח"א סי' נ"א. אבל המחב"ר שם כתב דבהפ"מ או לכבוד שבת אם יש כזית במקום מרה וכזית במקום הכליות יש להכשיר כפסק הש"ע וכתב דהגם דמור"ם ז"ל בתו"ח הביא דברי או"ה דבעי' ג' זיתים הכא בהגה חזר בו מדלא הגיה על דברי הש"ע. וכ"כ ענ"ה שם דבהפ"מ יש להקל אם נשאר כזית במ"מ וכזית במקום כליות לסמוך על פסק הש"ע. זב"צ או' ד' וכתב אבל אם לא נשאר אלא זית במ"מ וזית במקום טרפשא יש להטריף עכ"ל והכי מסתברא משום דכ"ה דעת רש"י והרמב"ם והרשב"א והש"ע והרמ"א שלא הגיה על דברי הש"ע.
מ״א:ה׳
א
ה) וכתב שם השפ"ד הא דבעינן ג' זיתים הוא מספיקא ולפ"ז ג' זיתים אם נפלו לתבשיל א' מג' בהמות א' מבהמה שנשאר זית במקום טרפשא והא' נשאר במקום כליות והא' במקום מרה א"צ אלא ס' נגד זית א' והב"ד הפ"ת או' א' ותמה עליו דבכה"ג אדרבא ממ"נ ב' טריפות הם יעו"ש והמק"מ או' ה' כתב דמ"ש השפ"ד שנשאר ט"ס הוא וצ"ל שניטל והיינו שא' ניטל זית הטרפש וא' ניטל מקום הכליות וא' ניטל מקום מרה דא"צ ס' רק נגד א' מהם דהא שנים מהם כשרות ואנן הוא דלא ידעינן איזה הם עכ"ד.
מ״א:ו׳
א
ו) שם. ויהיו כשני זיתים הללו כל א' שלם במקומו אבל אם היה מתלקט או כרצועה או מרודה טרפה. וכן הג' זיתים שכתבנו לעיל או' ג' צריך שלא יהיו מתלקטים או מרודדים או כרצועה. או"ה שם. ואם כזית של היותרת או כזית של הכליות מרודד וכו' והנהו שני זיתים שלמים יש להכשיר מכח ס"ס. וכל דאיכא כזית דמרה וכזית אחר שלם אף אם השלישי מרודד בין בטרפש בין בכליות כשרה. מחב"ר או' ז' וכתב וכן מוכח ממ"ש הפליתי סוף או' ג' וכן עיקר ודלא כמש"ז שכתב דאם כזית במקום טרפש מרודד לא יעו"ש. ענ"ה סי' ך' או' ה' תו"ז סי' ס"ה או' ד' בי"צ בתה"ב סיף או' א' זב"ש או' ה' זב"צ או' ז' ומשמע דלעולם כזית במקום מרה בעינן אלא בכזית השלם וכזית המרודד אין להקפיד בין יהיה השלם בכליות והמרודד בטרפש או בהיפך השלם בטרפש והמרודד בכליות. ועיין לקמן או' יוד.
מ״א:ז׳
א
ז) שם. אבל אם היה מתלקט או כרצועה וכו' לאו דוקא תמונות אלו אלא כל שאינו שלם כברייתו כזית באותן המקומות אעפ"י שכל השאר שלם טרפה. תב"ש או' ד' בי"צ בעמ"ז אי' ג' ענ"ה שם או' ב' וכ"כ הש"ך סק"ג דאם ניטלו אלו ב' זיתים אעפ"י שנשאר כל הכבד קיים טרפה. שפ"ד סוף או' ג' מחב"ר סוף או' יו"ד. חכ"א כלל י"ז או' ט' ענ"ה שם או' ט' זב"צ או' ח'.
מ״א:ח׳
א
ח) הזיתים הללו כתב הכו"פ או' ב' דמצטרפין הבשר והגידין והסמפונות לשיעור כזית וכן עמא דבר אבל התב"ש או' ב' כתב דאין מצטרפין ובעינן דוקא שיהיו כל הזיתים מבשר הכבד לבד. וכ"כ השפ"ד או' ג' ענ"ה שם או' ד' זב"צ או' ט' ועיין לקמן או' יו"ד.
מ״א:ט׳
א
ט) ושיעור כזית י"א שהוא כחצי ביצה דהיינו ט' דרה"ם וי"א שליש ביצה דהיינו ששה דרה"ם. שו"ג או' ג' ויש להחמיר דצ"ל חצי ביצה. כריתי או' ב' חכ"א שם. וה"ד לחומרא כגון שניטל הכבד ולא נשאר כ"א הזיתים לבד אבל לקולא כגון שהכבד קיימת רק ניטלו הזיתים לבד לא הוי שיעורא חצי ביצה דזה קולא הוא אלא כיון שניטלו מהם שיעור שליש ביצה אסורה. שפ"ד או' א' בי"צ בתה"ב או' א' קומץ בדיני שאר טרפיות כלל ה' או' ד' זב"צ או' י"א. וכן כתבנו באו"ח סי' תפ"ו או' א' בשם כמה פו' דשיעור זית כחצי ביצה ה"ד להחמיר ולא להקל יעו"ש.
מ״א:י׳
א
י) ונראה דאי איכא שיעור שליש ביצה מבשר לבד ותשלום החצי ביצה מגידין וסמפונות כשרה דהו"ל ס"ס בפלוגתא דרבוותא. ונראה עוד דאם ניזית במקום מרה וכזית במקום תלויה בכליות שלמים מבשר לבד ושיעור חצי ביצה לכל א' והזית השלישי לטרפש שיעורו שליש ביצה ובצירוף גידין כשרה אף בלא הפ"מ מהטעם שכתבתי וכן להפך. ענ"ה שם. וכונתו לומר במ"ש וכן להפך דאם כזית במ"מ וכזית בטרפש שלמים בבשר לבד ושיעור חצי ביצה לכל או"א וכזית הג' התלויה בכליות שיעורו שליש ביצה ובצירוף גידין וכו' משלימין לחצי ביצה כשרה אף בלא הפ"מ אבל אם כזית במקום התלויה בכליות וכזית הטרפש שלמים מבשר לבד ושיעור חצי ביצה לכל א' וכזית הג' במ"מ שיעורו שליש ביצה וצירוף גידין וכו' אינו מכשיר דמדכתב וכן להפך כונתו דוקא לענין כזית הטרפש וכזית הכליות אבל כזית במ"מ אין להכשיר דכן מצינו בדין מרודד דצריך כזית במ"מ שלם ואחר עמו אבל אם ב' זיתים הטרפש והכליות שלמים וזית במ"מ מרודד אין להכשיר כמ"ש המחב"ר או' ז' יעו"ש. אבל הנראה דאף זית במ"מ שליש ביצה וצירוף גידין וכו' משלימו לחצי ביצה יש להכשיר מטעם הנ"ל דשאני דין מרודד דאבעיא בגמ' אף על זית א' כמ"ש המחב"ר שה אבל לענין חצי ביצה וצירוף גידין דהוי פלוגתא דרבוותא עבדינן ס"ס אף על זית במ"מ. זב"צ או' י"ב.
מ״א:י״א
א
יא) הזיתים דבעינן גבי כבד בעינן שיהא שלם ולא סגי ברוב ואפי' חסר כל שהוא טרפה ואפי' כל הכבד קיים וגם הב' זיתים הנז' קיים רובן וחסר כל שהוא מהם טרפה דבעינן הב' זיתים שלמים אפי' כל הכבד קיים וכן הדין ביבשו. שפ"ד או' ג' מחב"ר או' יו"ד. ער"ה או' ב' ענ"ה שם או' ט' וכתב ודלא כהרב חגורת שמואל. וכ"מ ממ"ש באו' הקודם דלא סגי ברוב אפי' בא' מהם דהא בעינן עמו צירוף גידין וכו'.
מ״א:י״ב
א
יב) שם. אבל אם היה מתלקט. שאינו במקום א' אלא חצי כזית כאן וחצי כזית כאן. רש"י חולין מ"ו ע"א. ב"י. לבוש. זב"ת או' ג'
מ״א:י״ג
א
יג) שם. או כרצועה. פי' ארוך כרצועה. זב"ת או' ד'.
מ״א:י״ד
א
יד) שם. או מרודד. מרוקע וגרע מרצועה. רש"י שם. ב"י זב"ת או' ה'.
מ״א:ט״ו
א
טו) [סעיף ב'] שיעור זה דכשני זיתים אפי' בשור הגדול ובעוף הכל לפי גדלו וכו' כ"ה לשון הרשב"א בתה"א וכ"כ הר"ן ומוכח מלשונם דוקא בעוף דא"א לשעורי ביה כ"כ אבל בבהמה אפי' דקה שיעורה שוה לשור הגדול דהא איכא כמה זיתים בכבד שלו ורי"ו כתב דשיעורא דזיתים הוא דוקא בבהמה גסה אבל בבהמה דקה ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו עכ"ד. ולענין דינא אע"ג דמהרא"ש משמע דס"ל כרי"ו מ"מ יש להחמיר בדאו' כמשמעות הרשב"א והטור והש"ע דאפי' בבבהמה דקה בעינן הג' זיתים. תב"ש או' ה' וכ"כ הכו"פ או' ד' דכל בהמה וחיה דקה וגסה הן שוים. ביא"ב בשפ"ז או' ד' בי"צ או' ב' ענ"ה שם או' א' זב"צ או' י"ג. ומיהו מ"ש התב"ש בעינן הג' זיתים היינו לפי מ"ש לעיל או' ג' דבעינן ג' זיתים מן הספק יעו"ש.
מ״א:ט״ז
א
טז) שם. ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו. משום דבעוף קטן לא שייך האי שיעורא דלפעמים אין בכל הכבד שיעור כזית ואפי' בעוף גדול ומ"מ הואיל ובעינן שיהיה שלם בג' מקומות ואם נצטרך בכ"מ כזית כמעט לעולם לא יתכשר לכן יש להקל בו אפי' בקצת פחות מכזית ומ"מ המורה ישים יראת ה' נגד פניו שלא יהיה לבו גס בהוראה להקל בשיעורא זוטא כ"א בקצת פחות מכזית ובתרנגולים או קטנים מהם לפי קטנן. תב"ש שם. ביא"ב בשפ"ז או' ה' בי"צ בעמ"ז או' ה' ענ"ה שם. זב"צ או' יו"ד
מ״א:י״ז
א
טוב) שם. ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו. ובצפרים קטנים בכל דהו סגי וגדיים וטלאים דינם בכזית כמו בהמה גדולה. פר"ת או' ד' זב"ת או' ז'.
מ״א:י״ח
א
חי) ומיהו מ"ש בעוף הכל לפי גדלו וקטנו אין משערין לפי ערך גודל וקוטן כל גוף רק לפי ערך גודל וקוטן הכבדים לבד של בעלי חיים כי לפעמים יהיה עוף גדול ושיעור כבדו קטן. כנפי יונה ריש סי' זה. מק"מ או' י"א. זב"צ או' ט"ו.
מ״א:י״ט
א
יט) מינים שאין להם מרה כגון תורים ובני יונה או כמו הצבי שמרה שלו בזנבו כמ"ש לקמן סי' ע"ב סעי' ח' לא בעינן כזית במ"מ אלא דוקא במקום חיותו. תב"ש או' א' שפ"ד סוף או' א' זר"א או' קל"א. מחב"ר סי' מ"ב או' מ"ד. זב"צ או' ט"ז וכתב ודלא כהשש"א (בסי' זה סוף או' א') שהחמיר. ועיין לקמן סי' מ"ב או' ע"ז.
מ״א:כ׳
א
ך) כבדא דאווזא (וה"ה כל עוף כמ"ש אח"כ) נחלקה לב' חלקים חלק א' גדול מחבירו החלק הקטן אפי' ניטלה כולה כשרה כל זמן שחלק הגדול קיים דכולהו איתנהו ביה בחלק הגדול כזית במ"מ ובמקום שהוא תלויה ביותרת ובמקים שהיא דבוקה לכליות אמנם החלק הגדול אם ניטל או נרקב במ"מ או במקום הכליות למאן דבעי כזית במקום הכליות טרפה. אבל אי איכא במקום הכליות ובמ"מ קיים ושלם רק שניטל או נרקב מקום תלייתא אל הטרפשא כשרה דהא אכתי איכא כזית חיה במקום הטרפשא בחלק הקטן. ודע שבדקנו בכמה עופות תרנגולים ואווזים ומצאנו שהחלק הגדול סמוך למרה הוא דבוק לכליות ולא חלק הקטן ולפיכך כל זמן שחלק הגדול קיים ושלם מלמעלה שהוא מקום הדבוק לטרפשא עד סוף מקום המרה ומעט למטה ממקום המרה אפי' אם ניטל או נרקב כל חלק הקטן וגם הגדול למטה בשפולי כשרה. משאת בנימין סי' ק"ג. כנה"ג בהגב"י או' א' שו"ג מחו' או' א' שפ"ד או' ד' חכ"א שם או' י"ט. ענ"ה שם או' ז' תו"ז סי' ס"ה או' ו' זב"ש או' ו' ביא"ב באד"ז או' ה' בי"צ בתה"ב או' ב' זב"צ או' י"ז. ומיהו מ"ש כזית לא דוקא דהא בעוף לא בעינן כזית כמ"ש לעיל או' ט"ז אלא ר"ל במקום שצריך כזית.
מ״א:כ״א
א
כא) בעופות נראה עיקר דלא בעינן אלא דוקא ב' זיתים מקום מרה ומקום דביקות בלב דאף למ"ד במקום שהיא חיה היינו מקום שהיא דבוקה לכליות היינו בבהמה שהכבד היא דבוקה לכליות ממש אבל בעוף בדקנו כמ"פ וראינו שאין לה דביקות לכליות כלל כי הכבד מונח למעלה על הבטן ע"ג הבני מעיים והכליות הם מונחים בתחתיות העצם אצל האחור ואף שבתשו' משאת בנימין כתב וז"ל ובדקנו בכמה עופות ותרנגולים ומצאנו שהחלק הגדול סמוך למרה הוא דבוק לכליות עכ"ל גם אנחנו בדקנו ולא מצאנו כ"א ע"י סרכא וחוטין דקין שדבוק ונסרך בה מעט שבודאי בשביל זה לא מקרי מקום שהיא חיה אלא דעיקר מקום חיותה הוא מקום שדביקה אצל הלב. שבו"י ח"א סי' נ"א. זב"ש או' ד' זב"צ או' י"ח.
מ״א:כ״ב
א
כב) [סעיף ג'] יבש הכבד וכו' משום דכל יבש כנטול דמי. טור וב"י. לבוש. ביאור הגר"א או' ו' זב"ת או' ח' חכ"א כלל י"ז או' יו"ד.
מ״א:כ״ג
א
כג) שם. עד שנפרך בצפורן טרפה. ואם משרטט בצפורן על בשר הכבד ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטרפה כדלעיל סי' ל"ו סעי' י"ג בהגה. פרישה או' ה' ש"ך סק"ב. פר"ח או' ג' פר"ת או' ה' לה"פ או' ג' הל"פ סעי' ג' כריתי או' ה' שפ"ד או' ב' שה"מ או' ד' זר"א או' צ"ט. זב"ת שם. חכ"א שם. ענ"ה סי' ך' או' יו"ד. ביא"ב בשפ"ז או' ו' בי"צ או' ג' זב"צ או' י"ט. ועיין לעיל סי' ל"ו או' רכ"ו.
מ״א:כ״ד
א
כד) ומיהו בריאה אם השרטוט ניכר בקרום לבדו טרפה ובכבד דוקא בבשר ולא בקרום דכל שיש לחלוחית בבשר כשרה. שפ"ד שם. ענ"ה שם. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ בתה"ב או' ג' מק"מ או' י"ב. מנ"י בשרשים או' ח' זב"צ או' ך' והטעם כתב הענ"ה שם משום דהתם בריאה בקרום תליא מילתא והכא בכבד בבשר תליא מילתא. וכ"כ זב"צ שם.
מ״א:כ״ה
א
כה) שם הגה. ואם יבשו אלו הב' זיתים לבד נמי טרפה. הלשון אינו מדוקדק דגם שלא יבש אלא זית א' מהם וכל הכבד עם הזית הב' קיים טרפה וכן לפי מ"ש לעיל דבעינן ג' זיתים ביבש א' מן הג' טרפה אף שכל הכבד והב' זיתים אחרים קיימים. תב"ש או' ו' הל"פ שם. מחב"ר סוף או' ט' ענ"ה שם או' י"א. תו"ז שם או' ט' בי"צ או' ג' ודלא כדברי המיקל שהביא פ"ת או' ב'.
מ״א:כ״ו
א
כו) ולאו דוקא שיבש כזית שלם אלא אפי' יבש רק מקצת מהזיתים והשאר עם כל הכבד קיים אפ"ה טרפה. שפ"ד סוף או' ג' מק"מ או' י"ב. מחב"ר או' יו"ד. ער"ה או' ב' ענ"ה שם או' ט' זב"ש או' א' זב"צ או' כ"ב.
מ״א:כ״ז
א
כז) שם הגה. ואם יבשו אלו הב' זיתים וכו' ושיעור כזית כתבנו לעיל או' ט' וה"ה לכאן.
מ״א:כ״ח
א
כח) שם בהגה. נימוק הכבד וכו' טרפה אעפ"י שנשתיירו ב' זיתים וכו' כ"כ הרוקח וב"י דחה דבריו וכתב דאם נשתייר כזית במקום מרה וכזית במקום חיותא ודאי כשרה היא. והט"ז סק"ב כתב דגם דעת הרוקח כן להתיר בנשתייר כזית במ"מ וכזית במקום חיותא ותמה על מור"ם ז"ל בהגה שהביא דברי רוקח לאסור וכתב שגם משאת בנימין סי' נ"א פסק כן להתיר הלכה למעשה ודלא כהב"ח שנמשך אחרי דברי מור"ם בהגה יעו"ש. וכ"כ הש"ך סק"ד בשם כמה פו' פר"ח או' ה' פר"ת או' ו' לה"פ או' ד' תב"ש או' ז' הל"פ סעי' ג' שפ"ד או' ד' שה"מ או' ו' שו"ג או' ט' מחב"ר או' י"א בשם כמה פו' וכתב והכי נקטינן. זר"א או' ק' זב"ת או' יו"ד. ענ"ה שם או' י"ג. תו"ז סי' ס"ה או' יו"ד. זב"ש או' ג' ביא"ב או' ח' בי"צ או' ד' קומץ כלל ה' או' ג' זב"צ או' כ"ד. והכריתי או' ז' כתב דיש להחמיר שלא במקום הפסד. והב"ד הענ"ה שם. מנ"י בשרשים או' יו"ד.
מ״א:כ״ט
א
כט) ואם הבשר שלם תחתיו אף רמ"א מודה דכשר ואינו מחמיר אלא אם הבשר רע סביביו דשליט בכולה וסופה להתקלקל. ואם נפלה ממקום גבוה ונשתנה צורת האבר אף דהב' זיתים קיימים טרפה לכ"ע משום ריסוק מש"ז או' ב' ביא"ב שם. ועיין לקמן סי' נ"ח.
מ״א:ל׳
א
ל) ואם נימוקו הב' זיתים והשאר בריא באופן שלא נשאר במ"מ וחיותא ב' זיתים בריאים אלא כל זית מהם נימוק"ו עמו לכ"ע טרפה כדין ניטלו ב' זיתיה והשאר קיים. מחב"ר או' י"ב. ענ"ה שם או' ח"י. זב"צ או' כ"ה.
מ״א:ל״א
א
לא) כבד גדול וגם ונמצא שהוא נפוח כשרה דלא גרע מנימוק ודלא כמורה שהטריף. שאלת יעב"ץ ח"ב סי' נ"ח. מחב"ר או' י"ג. תו"ז שם או' כ"ט. ואפי' אם היתה הנפיחה גם במקום שני הזיתים כשרה. פ"ת או' ד' זב"צ או' כ"ו.
מ״א:ל״ב
א
לב) כבד מלאה צמחים לבנים קשים מבחוץ ומבפנים ושאר הבשר אדום כשרה. שאלת יעבץ שם סי' נ"ט. מחב"ר או' י"ד. עיקרי הד"ט סי' ד' או' ה' פ"ת שם.
מ״א:ל״ג
א
לג) אם יש בועות בכבד או טינרי במקום מרה או במקום חיותא יש להכשיר. שו"ת הרמ"ז סי' ג' וכתב שכן הסכימו הרב מהר"ש אבוהב וכל רבני ישיבתו כתבו להקל בשם כל הגאונים בויניציא וכן הורה הרב יצחק לוי. אבל שם בסי' ד' מוהר"ר גור אריה הלוי מסתפק בטינרי במקום מרה וחיותא יעו"ש. מחב"ר או' כ"א. והב"ד התו"ז סי' ס"ה או' ז' וכתב דמ"ש הזר"א סי' ה' דלבו מהסס להתיר עיין להרב עיקרי הד"ט סי' ד' או' ד' דהסכים להכשיר בשופי והגם דהרב גור אריה נסתפק בזה יש לסמוך על המקילים והכי נקטינן עכ"ל. והב"ד זב"צ או' כ"ז. וכ"כ באו' הקודם בשם כמה פו' דאפי' מלאה צמחים שהם טינרים כשרה. מיהו אם כל הכזית שהוא במ"מ וחיותא הוא בועא גדולה (וה"ה טינר) ולא נשאר ממנו כלום יש להטריף. זב"צ שם. והיינו בבהמה אבל בעוף אפי' הוא פחות מכזית כמ"ש לעיל או' ט"ז דבעוף שיעורו פחות מכזית וא"כ ה"ה לענין זה.
מ״א:ל״ד
א
לד) לפעמים בא הכבד כולה מלאה אבעבועות ונימוק כולה במשמוש היד הא ודאי כל שלא נשאר זיתים שלמים טרפה דאין אנו בקיאין בבשר שהרופא גורדו ופשוט הוא. שפ"ד או' ד' ענ"ה סי. ך' או' ט"ו. ביא"ב באד"ז או' ט' ומשמע דלא הטריף אלא משום דנימוק במשמוש היד הא אם הבשר בריא ויש בו בועות כשר כמ"ש באו' הקודם. וכ"כ זב"צ או' כ"ח.
מ״א:ל״ה
א
לה) שם בהגה. י"א כבד שקשה כאבן טרפה והוא שלא נשתיירו בה שני זיתים וכו' כ"כ הרוקח והב"י השיג עליו ומשמע דדעתו להכשיר אף שלא נשתיירו בם ב' זיתים. ובס' אפי רברבי כתב דבהפ"מ או לעת הצורך יש להקל בזה. ש"ך סק"ה. כנה"ג בהגב"י או' י"ג. פר"ח או' ו' לה"פ או' ה' בל"י או' ד' פליתי או' ו' שה"מ או' ז' זר"א או' ק"א. זב"ת או' י"א. חכ"א כלל י"ז או' י"א. ודעת התו"ז שם או' י"א להכשיר אף בלא הפ"מ. אבל דעת הב"ח להטריף אם לא נשתיירו בה ב' זיתים כדברי הרוקח ומור"ם ז"ל וכ"כ התב"ש או' ז' דאין להכשיר אפי' בהפ"מ. וכ"פ בי"צ או' ד' קומץ שם או' ג' ומיהו אם אינו קשה כ"כ ולא נשתנה מראית הכבד ללובן כשרה. תב"ש שם. בי"צ שם. ענ"ה שם או' כ"א.
מ״א:ל״ו
א
לו) [סעיף ד'] התליע הכבד אפי' במ"מ וכו' כשרה. ואפי' ניטלה כל הכבד ולא נשתייר רק הב' זיתים ואלו הב' זיתים התליעו כשרה דהתלעה הדרא בריא. הרשב"א במשמרת הבית. ט"ז סק"ג. ומיהו בניטל כולו והב' זיתים שנשתיירו התליעו ואין כאן ב' זיתים לבד נקב התולעים טרפה. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ז' לה"פ או' ו' כריתי או' ט' שה"מ או' ח' זר"א או' ק"ב. זב"ת או' י"ב. חכ"א שם או' י"ב. תו"ז שם או' י"ב. זב"צ או' ל' אבל התב"ש או' ח' כתב דדוקא כשכל הכבד שלם והיא מתולעת גם מקום הזיתים כשר דאמרינן הדרא בריא אבל אם כבר נחסר כל הכבד והמותר שהם הזיתים מתולעים י"ל כיון דריעה כולי האי אפי' אם יהיה כזית שלם ע"י צירוף לא מהני דהא חזינא דמקילקל טפי ולאו היינו אורחא וכתב דגם בדעת הטור והש"ע יש לפרש כן יעו"ש. וכ"פ הבי"צ או' ה' וכ"נ דעת המש"ז או' ג' ובשפ"ד או' ו' ענ"ה שם או' כ"ב. ביא"ב בשפ"ז או' יו"ד. מנ"י בשרשים או' י"ב. יד אליהו או' ט' ומ"מ נראה דבהפ"מ ושעת הדחק הסימך על דברי הש"ך לא הפסיד כיון שרבו אחרונים שנמשכו אחריו.
מ״א:ל״ז
א
לז) שם. אפי' במקום מרה וכו' ואפי' התליעו וניקבו הסמפונות. מהריק"ש בהגהו' על הש"ע. ימין משה או' ב' זב"ת שם. ביא"ב בשפ"ז שם. דר"ת או' מ"א.
מ״א:ל״ח
א
לח) כבד שהתליע והיתה נפוחה וראו שיש צירוף ג' זיתים מלבד נקב התולעים אפ"ה יש להטריף דאמרינן הא דרואין עכשיו שיש ג' זיתים היינו משום הנפיחה מתגדל הכבד ואלו לא היה שם נפיחה לא היה עולה לשיעור ג' זיתים וע"כ יש להטריף. זב"צ או' ל"א.
מ״א:ל״ט
א
טל) כבד שהוחזקה בתולעים וקודם שראו אם יש ג' זיתים שלמים נאבד הכבד יש לאסור אפי' בהפ"מ. דע"ק סיף או' ז' מק"מ סוף או' ט"ו זב"צ או' ל"ב.
מ״א:מ׳
א
מ) כבד שהתליע הגם שאין הבהמה נטרפת אבל הכבד אסור מחמת התולעים כמ"ש לקמן בש"ע סי' פ"ד סעי' ט"ז וכן מנהג עירנו שאין יכול הקצב למכור הכבד אם לא יבדקנו א' מומחה מן התולעים. תו"ז שם או' י"ב. זב"צ או' ל"ג.
מ״א:מ״א
א
מא) מנהג שאלוניקי שלא לאכול כבד של כבש בן שנתו מפני שהוא מלא תולעים קטנים ככנים בתוך בשר הכבד ואינם יוצאים בחתיכת הכבד אפי' יחתכו אותו דק דק כבשר פשטיד"ה וזה בא להם מן המרעה שהמרעה של שאלוניקי מגדל תולעים בכבד כבש משהשלים שנתו והלאה אבל בכבד של טלה וכן של עז אפי' אחר שנתו לא נמצא תולעת כלל. אבל בהיותי באנדירני ראיתי אוכלים אותו של כבש וחתכתי כבד א' של כבש שתי וערב ולא ראיתי בתוך בשר הכבד תולעים הללו כ"א בקנקונות הכבד ראיתי תולעים קטנים הרבה מאד ולכן צריך ליזהר שלא לצלות כבד כבש שלם אלא חותכו חתיכות כדי שיצאו כל התולעים שבקנקונות בהדחה. ובעיר לארסו אוכלים כבד של כבש כמו באונדירני ושעיר דוייראן אין אוכלים אותו וזה אין תלוי במנהג אלא במרעה העיר כי יש מרעה מגדל תולעים בכבד כבש ויש מרעה שאין מגדל ולכן אין ללמוד מעיר לעיר וממקום למקום ובמקום שנהגו שלא לאוכלו מפני שמגדל תולעים אפי' יביאו כבש א' ממקום אחר שאינו מגדל תולעים אין לאכול כבר שלו שלא יבואו להקל ולאכול גם מכבד מקום הזה דלאו כ"ע גמירי ומקרוב נמצא פה שאלוניקי תולעים בכבד של בהמה גסה ובבופל"ו ובטלה ועז ואסרנו כולם. שו"ג מחו' או' ב' ולכן החיוב מוטל על הב"ד והשו"ב שבכל מקום ומקום לבדוק הכבדים אם יש בהם תולעים ובמקום שמביאים בהמות ממקומות שונות צריך לבדוק הכבדים של בהמות של כל מקום ומקום שאפשר שזה אין בו וזה יש בו וכן הקונה כבד צריך לבדוק בו בבשר ובקנקונות שמא שגגו או שכחו ולא בדקו וכל הנזהר ומדקדק ה"ז משובח.
מ״א:מ״ב
א
מב) [סעיף ה'] נעקר הכבד וכו' ומעורה בטרפשיהן וכו' אבל נעקר לגמרי הו"ל כניטל וטרפה. מנ"י בענפים או' ל"ד.
מ״א:מ״ג
א
מג) שם. ומעורה בטרפשיהן וכו' עיין לעיל או' ג' שכתבנו ב' פירושים במקום חיותא י"א במקום שדבוק תחת הכליות וי"א במקום תלייתא בטרפש. ולפ"ז לפי' הא' אם נעקרה ממקום כליות כולה ומעורה מעט בטרפשא כשרה ולפי' הב' דוקא מעט מעט בטרפשיהון הוא דכשרה הא נעקרה כולה בטרפשא ודבוקה בכליות לא מהני ולפ"ז צ"ע לדינא אם נעקרה כולה מטרפשא רק בכליות דבוקה מש"ז סוף או' א' יעו"ש. וא"כ לפי מ"ש לעיל או' ג' דחיישינן לב' הפי' בעינך דוקא שיהא דבוק בטרפשא ובפרט כי כ"ה פשט לשון הגמ' דקאמר ומעורה בטרפשיהון. וכ"ה לשון הרמב"ם פ"ח מה"ש הלכה כ"א.
מ״א:מ״ד
א
מד) שם. כאן מעט וכאן מעט. וכולן קיימות. רש"י חולין מ"ו ע"א. ב"י. זב"ת או' י"ג.
מ״א:מ״ה
א
מה) כבשים שהכבד שלהם לקוי ונהפך ללובן וכשצולין אותם נפלי תילחי תילחי כה"ג יש לאסור משום טריפות אף שאין שינוי מראה פוסל מ"מ כה"ג דכשצולין נפלי תילחי תילחי וגם מתות מהם יש להטריף ודאי. שפ"ד סי' נ"א סוף או' ה' מחב"ר שם או' ך' תו"ז סי' ס"ה או' י"ג. זב"ש או' כ"ז. וכן חולי בכבשים שמתים מחמתו וכשצולין הכבד יהיה נמס והיה לדם מטריפין אותו. זב"צ או' ל"ה.
מ״א:מ״ו
א
מו) [סעיף ו'] מחט שנמצא בכבד וכו' ושיעור גסה כשיעור גירעין של תמרה. בזמנינו זה לא נמצא מחט כגירעין של תמרה וא"כ לענין דינא בין אם המחט גדולה או קטנה בין קופה לבר בין קופה לגיו בין אם היא מהמחטין שתופרין בהם הנשים שיש חוד בראש העב ליכנס בו החוט בין אותם מחטים שהנשים משתמשות בהם שראשן עגול בכל ענין מטרפינן ואפי' המחטים שתופרים בהם השקים הם נוקבים בצד העב שלהם וטרפה והכי נקטינן. תו"ז שם או' ל' זב"צ או' ל"ו. ועיין לעיל סי' ל"ו או' רנ"ג.
מ״א:מ״ז
א
מז) אם נמצא בכבד גרעין של תמרה כשרה ואם הוא גרעין של זית טרפה. פר"ח או' י"א. לה"פ או' ז' בל"י או' ו' זב"ת או' ך' ענ"ה סי' ך' או' כ"ו. ביא"ב בשפ"ז או' י"ב. מק"מ או' י"ז. זב"צ או' ל"ז.
מ״א:מ״ח
א
מח) מחט שנמצא תחוב בחתיכה א' מאמצעית הכבד לאחר שצלאוהו ובשלוהו דעת הרב צ"צ בתשו' סי' ק"ז להתיר מכח ס"ס אבל הפר"ח שם השיג עליו וכתב דיש לאסור הבהמה. לה"פ שם. בל"י שם. תב"ש או' יו"ד. שה"מ או' י"ג. ענ"ה שם או' כ"ה. זב"ש או' יו"ד. תו"ז שם או' ל"ב. זב"צ או' ל"ח.
מ״א:מ״ט
א
מט) ולענין הכלים שנתבשל בהם אותו כבד או בשר של אותה הבהמה יש לסמוך בזה להקל להשתמש בהם כשאינן בני יומן דהוי נט"ל. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. והתב"ש שם חולק וכתב דאין להשתמש בהם לכתחלה אף שאינן בני יומן. ענ"ה שם. אבל הער"ה או' ו' הסכים לדברי הפר"ח דמותר לבשל בהם לכתחלה כשאינן בני יומן. זב"ש שם. זב"צ או' ט"ל.
מ״א:נ׳
א
נ) ומיהו אם המחט לא נתחב רק קצהו בחיצון של כבד ואין שם שום חלודה במחט ולא שום רעותא בחתיכה כגון חלודה או שינוי מראה או דם צרור יש להכשיר אפי' האוכלין בהפ"מ וכיוצא דמסתבר טפי לתלותו באחר שחיטה ע"י התעסקות ההדחה ובישול ומחטים שעל האשה כדתלינן בזאב שנטל בני מעיים מלתלותו בקודם שחיטה. תב"ש שם. ענ"ה שם. זב"צ או' מ'.
מ״א:נ״א
א
נא) ואם יש לתלות שנפל המחט לאחר השחיטה בכבד כגון שנתעסקה האשה המבשלת במחטין וכיוצא בו בענין שנוכל לומר שמא נתחב המחט בתוכו לאחר שחיטה וא"כ יש כאן ס"ס שמא לאחר שחיטה נפלה ואם תמצא לומר מחיים שמא לא נקבה יש להתיר במקום הפ"מ וגם בסעודת מצוה אבל אם לא נתעסקה במחט אסורה אפי' בהפ"מ. חכ"א כלל כ"א או' ך' זב"צ או' מ"א.
מ״א:נ״ב
א
בנ) וכ"ז שכתבנו שיש לתלות במחט ע"י התעסקות האשה ה"ד אם יש כמה מחטים בראש האשה ולא תדע מנינם אבל אם האשה הזאת תדע בבירור שלא יש בראשה אלא מחט א' או ב' או יותר ועתה נמצאים בראשה זה המנין במקומם זהו פשוט דלא תלינן ואסור אפי' בהפ"מ. זב"צ או' מ"ב.
מ״א:נ״ג
א
גנ) אם לא הרגישו במחט אלא בשעת אכילת הכבד אסור הכל אפי' התערובת. שו"ת חינוך בית יהודה סי' מ"ח. מיהו אם אין ניכר שהיה המחט בכבד כגון שהיה אוכל עמו דבר אחר נראה דכשרה. ער"ה או' ה' תו"ז סי' ס"ה או ל"א. זב"צ או' מ"ג.
מ״א:נ״ד
א
דנ) איש א' קנה חתיכת כבד מן הטבח והניחו בביתו ואחר ב' או ג' שעות מצא מסמר תחוב בסמפון א' שבו וצד העב מהמסמר הוא לצד חלל הבהמה וחודו לצד הראש של בהמה והביאו הקונה להטבח והשיב הטבח שאינו יודע רק שקצת תימה בעיניו אם היה מתחלה איך לא הרגיש. ואותו המסמר לא היה בו חלודה. ושאלתי להקונה ההוא אם מצויים בביתו מסמרים כאלו ואמר שיש לו למכור ודמות מסמר זה ממש כמותם והוריתי דהבהמה שריא והקונה אסור לאכול ממנה ואותה חתיכת הכבד אסור לכל אדם. לב"ש בחי' דינים ליו"ד או' כ"ב. והסכים לדבריו הרב טו"ט מה"ת ססי' קס"ט. אלא מה שאסר הלב"ש להקונה עצמו כתב עליו טו"ט שם דאי איכא הפ"מ להקונה כגון דנמלח עם בשר וכדומה יש להתירו גם לדידיה. יעו"ש. זב"צ או' מ"ד.
מ״א:נ״ה
א
הנ) כבד שנמצא בו דם צרור וכשיעור הדם הצרור נחסר הכבד אלא שבשר הכבד קיים ובריא רק שנצרר הדם וכשגוררים הדם הכבד שתחתיו קיים אין כאן בית מיחוש כלל אף אם נחסר מבשר הכבד כשיעור הדם. משאת בנימין סי' כ"א. דמש"א דף צ"ה ע"א. כנה"ג בהגב"י או' י"ב. תו"ז שם או' כ"א. זב"צ או' מ"ה.
מ״א:נ״ו
א
ונ) [סעיף ז'] מחט שנמצאת בסמפון גדול שבכבד וכו' וכן אם נמצא בסמפון גדול של הריאה כשרה. ולפי מ"ש בה' ריאה דכל מחט שנמצאת בריאה באיזה מקום שיהיה אפי' בסמפונא רבא אנו מטריפין משום דלא בקאינן ה"נ בכבד אפי' נמצא בסמפון גדול יש להטריף. זב"צ או' מ"ו. ועיין לעיל סי' ל"ו סעי' י"ז ובדברינו לשם או' רנ"ג.
מ״א:נ״ז
א
זנ) כבד א' של עוף שנמצא בו קרום ארוך כאצבע קטנה והקרום הנז' עשוי כמו קנה חלול ויש בתוכו דבר קשה כברזל ולא יצא שום דבר מהקנה החלול הזה לצד חלל הגוף אלא כולו טמון בתוך הקרום אף שלא נראה בו מחט טרפה. שו"ת שמש צדקה יו"ד סי' מ"א. תו"ז שם או' ל"ד. זב"צ או' מ"ז.
מ״א:נ״ח
א
חנ) [סעיף ח'] ניקב טרפש הכבד וכו' טרפה. ולא מטעם הנקב שאין פוסל בטרפשא אלא דאמרינן כיון שניקב הטרפש והתחיל להתקלקל סופו גם הכבד תתקלקל ותינטל וכנטול דמי אבל אם נסרכה בסרכא בצלע כשרה שהסרכא הוי כמו סתימה ואין סופה לינטל. לבוש. ועיין לקמן או' ס"ז.
מ״א:נ״ט
א
טנ) שם. ניקב טרפש הכבד נקב מפולש מצד הכבד טרפה. משמע דבניקב שלא מצד הכבד אינה טרפה אבל שאר פו' כתבו בסתם דאי אינקב טרפשא דכבדא טרפה ונראה דהאי מצד הכבד שנמצא בספרי הדפוס ט"ס הוא והכי נקטינן דבכל מקום שניקב חצר הכבד טרפה בדאיכא נקב מפולש. ב"ח. ש"ך ס"ק י"ג. כנה"ג בהגב"י או' ל' פר"ח או' י"ד. בל"י או' יו"ד. שו"ג או' כ"א וכתב וכן המנהג. זר"א או' ק"ז. חכ"א כלל י"ז או' י"ד. ענ"ה סי' ך' או' כ"ח. תו"ז סי' נ"ח או' ג' זב"צ או' מ"ח וכתב דכן מנהגם בעיר בגדאד יע"א. ועיין לקמן או' ע"ה.
מ״א:ס׳
א
ס) וכן נמצא אצלינו תדיר טרפות זה דנקיבת הטרפש נקב מפולש פעמים גדול ועגול כצורת רייא"ל ופעמים יותר קטן ועגיל ומטריפן בין מצד ימין בין מצד שמאל כהסכמת רבני האחרונים להטריף בכל מקום שבטרפש ועוד ראוי לחוש אף שלא מצד הכבד מהטעם שכתב הלה"פ דבחלל הבהמה נמצאים שם מים וכשנמצא נקב בטרפש נכנסים המים לתוך חלל שבפנים במקום ישיבת הלב והריאה דרך הנקב ומתנקב הריאה וראוי לאסור הנקב בכ"מ מחשש זה והכי נקטינן. תו"ז שם או' ד' זב"צ או' מ"ט.
מ״א:ס״א
א
סא) מיהו בטרפש הכבד יש בו חלק שהוא פרוש על דופן הבהמה ואח"כ מתחיל לירד בחלל הבהמה דרך הפסקה על הכבד באויר החלל ובאותו חלל שהוא פרוס על הדופן אין נקב פוסל בו דהא הדופן מכסה הנקב ואין הרוח נכנס לשם. ט"ז סק"ח. פר"ת שם. בל"י שם. מש"ז או' ח' שפ"ד או' י"ג. שה"מ או' ט"ז. חכ"א שם. ענ"ה שם. ביא"ב בשפ"ז או' י"ט. בי"צ סי' מ"ח ח"ג בעמ"ז או' ד' קומץ כלל ה' בעשרון סוף או' ח' מנ"י בשרשים או' כ"ד. תו"ז שם או' ה' וכתב וגם לטעם הלה"פ דנכנסים המים דרך הנקב יש להתיר כשהנקב סמוך לשדרה כיון דבחיי הבהמה שפניה למטה לא יעלו המים למעלה להכנס דרך הנקב שיש שם והוא פשוט דראוי להכשיר אף אם הנקב מפולש כיון דהדופן מגין והמים לא יוכלו להכנס עכ"ל. זב"צ או' ן'.
מ״א:ס״ב
א
סב) ומצאתי כתוב בשם מהרי"ל דאם ניקב חצר הכבד טרפה היינו בדליכא למיתלי במשמוש ידי דטבחי אבל אי איכא למיתלי תלינן ואם היה שם חוטין לבנים סביב הנקב ודאי נעשה מחיים וטרפה. תו"ח כלל פ"ט או' יו"ד. ט"ז סק"ט. ש"ך ס"ק י"ב כנה"ג בהגב"י או' ל"ב. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' ט"ו. בל"י או' ט' שפ"ד או' י"ב. שה"מ סוף או' ט"ו. זר"א או' ק"ט. חכ"א שם או' ט"ו. זב"ת או' כ"ג. ענ"ה שם או' ל' תו"ז שם או' ט' בי"צ שם או' ב' קומץ שם או' ו' מנ"י שם או' כ"ה. זב"צ או' נ"א. ועיין בסי' ל"ו כמה חילוקים נאמרו אנקב שנמצא בריאה במקום דמשמשא ידא דטבחא יכולם שייכי ג"כ בכבד. כנה"ג שם. תו"ז שם. זב"צ שם.
מ״א:ס״ג
א
סג) ואם היתה הבהמה מתולדתה שנבראת כך שהטרפש שלה נקוב כתב הנוב"י מס"ת חי"ד סי' י"ב לדעתו כשר וכתב עליו המק"מ או' י"ט ר"ל לדעתו דמכשיר נברא בגלגולת נקוב וכבר נתבאר בסי' ל' דלא ק"ל כן עכ"ל ומיהו עיין בדברינו לשם סי' ל' או' ל"ו שכתבנו כמה חלוקי דעות בזה ועוד שבכאן יש עוד חשש שיכנסו משם המים לתוך החלל ותנקב הריאה כמ"ש לעיל או' ס' ומה יושיעינו אם הוא מברייתה וגם הנוב"י בעצמו נראה דלא אמרה אלא בדרך אפשר וע"כ נראה דיש להחמיר.
מ״א:ס״ד
א
סד) בין איברים פנימיים ובין הריאה בעופות יש קרום שהוא במקום טרפש בבהמה ואם נמצא נקב שם בהקרום שבמקום טרפש אי טרפה בעוף כבהמה וצ"ע. דע"ק סוף או' יו"ד. והב"ד מק"מ שם וכתב ומעולם לא שמעתי לחוש לזה. וכתב זב"צ או' נ"ג וכן עיקר עכ"ל. ומיהו זהו דוקא אם הוא מחמת חולי אבל אם הוא מחמת קוץ או מחט בלא"ה טרפה מחמת מחט שנמצא בחלל הגוף. ועיין לקמן סי' מ"ח סעי' יו"ד וסי' נ"א סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.
מ״א:ס״ה
א
סה) ואם נמצא וארצל"ו או מכה בטרפש קולפין אותה לראות אם נשאר בשר בריא ואז כשרה. ביא"ב בשפ"ז סוף או' כ"א. זב"צ או' נ"ד.
מ״א:ס״ו
א
סו) אם נמצאו ב' טרפשים כשרה ולא אמרינן כל יתר כנטול דמי משום דאין פיסולו מחמת עצמו וכמ"ש בתשו' משאת בנימין סי' ס"א לענין ורדא שנמצאת בב' כיסים יעו"ש. פר"ח או' י"ג. זר"א או' ק"ח. שה"מ או' ט"ו. זב"ת או' כ"ג. תו"ז שם או' י"א. מיהו מדברי התב"ש סי' ל"ה או' מ"ז משמע דאסור וכ"ה דעת הער"ה או' ח' אבל השפ"ד או' י"ב כתב להכשיר בהפ"מ. וכ"כ הענ"ה סי' ך' או' כ"ט ביא"ב בשפ"ז סוף או' י"ט. מנ"י בשרשים או' כ"ה. ועיין לעיל סי' ל"ה או' ט"ל מ"ש בענין ב' כיסין וא"כ ה"ה לכאן.
מ״א:ס״ז
א
סז) שם. אבל אם נסרכה וכו' כשרה. והטעם כתבו הפו' דאין הטרפות מצד עצמה אלא דמחמת הנקב סוף שתנטל הכבד ולפ"ז בין עלה עליו קרום מחמת מכה או שאר קרום הוי סתימה. וכ"כ בתשו' דברי ריבות סי' קנ"ג דכשנסתם הנקב בשומן כשר. ש"ך ס"ק י"ד. כנה"ג בהגב"י או' ל"ג. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' י"ד. בל"י או' יו"ד. כריתי או' י"ב. שה"מ או' ט"ו. שו"ג או' ך' זר"א או' ק"ח. זב"ת או' כ"ד. ענ"ה שם או' ל"א. תו"ז סי' נ"ח או' ו' חכ"א כלל י"ז או' י"ד. ביא"ב בשפ"ז או' ך' בי"צ סי' מ"ח ח"ג או' ב' קומץ כלל ה' או' ו' מנ"י בשרשים או' כ"ו. זב"צ או' נ"ה.
מ״א:ס״ח
א
סח) ואפי' חלב טמא שאינו סותם בעלמא סותם בהאי נקב שבחצר הכבד. ט"ז סק"ט. כריתי שם. זב"ת שם. חכ"א שם. תו"ז שם. ואין להקל בזה כ"א החלב הטמא נדבק ונסרך בנקב בסרכא ע"י ליחה אבל בדליכא סרכא אע"ג שהחלב עצמו סותמו אין להתיר. תב"ש או' י"ב. מש"ז סוף או' ט' ענ"ה שם. ביא"ב בשפ"ז שם. קומץ שם. תו"ז שם או' י"ג. מנ"י בשרשים שם. זב"צ או' נ"ו.
מ״א:ס״ט
א
סט) ואף אם ניקב הטרפש נקב מפולש ונסתם כשרה דלא כדרישה שהטריף. תב"ש שם. בי"צ שם. קומץ שם. מנ"י בשרשים שם. זב"צ או' נ"ז. ימ"ש כנה"ג בהגב"י או' ל"ה בשם רבו (מהרימ"ט) דאם ניקבה נקב מפולש אפי' נסרכה בצלע טרפה כבר תמה עליו המש"ז שם והב"ד ענ"ה שם או' ל"ד ונראה דדעתם כהתב"ש דמהני סתימה אפי' בנקב מפולש.
מ״א:ע׳
א
ע) טרפש הכבד שניקב נקב מפולש ונסתמה בטחול ונסרכה ונסבכה בה לפי' מ"ו (רש"ל) טרפה ולפי' ב"י נראה דכשרה הואיל ומחמת עצמה אין הנקב מפולש פוסלה. דרישה סוף או' ב' כנה"ג בהגה"ט או' י"ג. שו"ג מחו' או' ד' וכתב וכן הלכה להכשיר. וכ"פ התו"ז שם או' ז' קומץ שם או' ז' זב"צ או' נ"ח. אבל אם הטחול סותם הנקב בלא סרכא טרפה. שו"ג שם. זב"צ שם.
מ״א:ע״א
א
עא) ומיהו אם נסרכה בה הטחול שלא כדרך הנחתה עליה דרך גידולה דהיא עתידה ליפרק ממנה גם לב"י ודאי טרפה. דרישה שם. כנה"ג שם. תב"ש שם. שו"ג שם. ענ"ה שם או' ל"ב. חכ"א שם. קומץ שם בעשרון או' יו"ד. תו"ז שם או' ח' מנ"י בשרשים שם. זב"צ או' נ"ט. ומינה יש ללמוד לשאר סתימות דנקב הטרפש שאם הוא שלא כדרך הנחתה טרפה. תב"ש שם. חכ"א שם. מנ"י בשרשים שם. זב"צ שם.
מ״א:ע״ב
א
עב) ואם הכבד סותם הנקב לא מהני. חכ"א שם. קומץ שם או' ז' תו"ז שם. ואם יש קרום כל שהוא פרוש על הנקב באותו צד של הריאה כשרה. קומץ שם. זב"צ או' ס'.
מ״א:ע״ג
א
עג) אם נחסר הבשר שרגיל להיות בין הב' עורות של טרפש הכבד ולא נשאר רק הב' עורות קיימים כשרה. שבו"י ח"ב סי' ס"ג וכתב ודלא כתשו' חינוך בית יהודה שהטריף יעו"ש. וכ"כ הבל"י או' יו"ד להכשיר. זר"א או' ק"י. ער"ה או' ז' ענ"ה שם או' מ"ד. פ"ת או' י"א. זב"ש או' כ"ב. זב"צ או' ס"א.
מ״א:ע״ד
א
עד) חצר הכבד שהיה בו נקב עגול ושפה סביב הנקב ' בעור העליון שהוא לצד הריאה גם הבשר שבין ב' העורות נחסר ג"כ בעיגול כמו העור וניכר שנעשה מחיים ובעור התחתון שלצד הכבד לא היה חסרון כזה רק שהיה נקרע לכמה קרעים והשוחט אמר שהיה דבוק עור התחתון לכרס ותלש משם בחוזק והנקב הזה היה שלא לצד הכבד עיין בתשו' גבעת שאול סי' ן' שכתב להתיר מכמה טעמים יעו"ש. פ"ת או' ט'.
מ״א:ע״ה
א
עה) אם נמצא רעותא בטרפש מצד שהוא כנגד הכבד ולא הספיק לבודקו אם היה נקב מפולש או לא ונאבד או נקרע באופן שאינו יכול לעמוד על בדיקתו יש להטריף משום דדברי בה"ג הם דברי קבלה והוי ספק א' ואסור. אבל אם הרעותא היתה בטרפש בצד שאינו כנגד הכבד ולא הספיק לבודקו עד שנאבד יש להכשיר מטעם ס"ס ספק אם הלכה כמ"ד דוקא בצד הכבד טרפה והכא כשרה ואת"ל דהלכה כמ"ד דבכל צד טרפה. שמא לא היה הנקב מפולש וע"כ יש להכשיר. זב"צ או' ס"ג. ועיין לעיל או' נ"ט.
מ״א:ע״ו
א
עו) שם הגה. ואם נסרך טרפש הכבד לבית הכוסות יש לבדוק בכרס שבודאי יש שם קוץ וכו' וכל שנמצא מחט תחוב בכרס וכנגד אותו מקום נמצא סרכא בכרס תלינן לחומרא דודאי הסרכא באה מחמת המחט שנקבה הכרס מעל"ע אבל בנמצא קוץ או מחט מונח כך בכרס ואינו תחוב בו אעפ"י שבית הכוסות נסרך לאיזה מקום אין להטריף. צ"צ סי' מ"ט. פר"ח או' ט"ז וכתב ויפה כתב. לה"פ או' ט"ז. זר"א או' קי"א. שה"מ או' י"ח. זב"ת סוף או' כ"ו. ענ"ה סי' ך' או' ל"ה. מיהו דעת הבל"י או' י"א להטריף גם באינו תחוב וכ"ה דעת מנ"י על תו"ח כלל פ"ט או' ל"ב אבל השפ"ד בסוף הסי' כתב להכשיר בהפ"מ. וכ"כ הבי"צ סי' מ"ח ח"ג או' ד' קומץ כלל ו' או' ט"ז. ואם חפש ולא מצא מחט כלל לא תחוב ולא מונח ואפי' בפרש לא מצא זהו כשר אפי' בלא הפ"מ. ביא"ב בשפ"ז או' כ"א. בי"צ שם סוף או' ד' קומץ שם. זב"צ או' ס"ד וכתב ודלא כהרב פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ט שהחמיר.
מ״א:ע״ז
א
עז) נסרך טרפש הכבד לבית הכוסות ובדקו לבית הכוסות ומצאו נגדו נקב אף דלא ניקב מעבר אל עבר טרפה. באר יעקב דף מ"ד ע"ב. מחב"ר או' י"ח. נוב"י מה"ת חי"ד ססי' נ"ז. ענ"ה סי' ך' סוף או' ל"ה. ומיהו דוקא אם הסרכא הוא נגד הנקב שבפנים טרפה אבל אם הסרכא הוא שלא כנגד הנקב כשרה. נוב"י שם. פ"ת או' י"ד.
מ״א:ע״ח
א
עח) לפעמים נמצא כמו דד קטן נוטה לפנים תחת הסרכא וע"י שמנקין הסרכא מע"ג הכרס בנחת שם נמצא נקב קטן מבחוץ פונה אל תוך הדד. ופעם א' ראיתי דד קטן א' כזה מבפנים תחת הסרכא ולא נמצא שום נקב אחר בדיקה עצמה ולא היה שום מחט והוריתי להטריף דמוכחא מילתא דניקב מעל"ע ואין צד להכשיר והוא פשוט. תו"ז סי' ס"ג או' ך' זב"צ או' ס"ו.
מ״א:ע״ט
א
עט) שם בהגה יש לבדוק בכרס וכו' ואם נמצא תחוב ופי המחט כנגד הסרכא טרפה. אבל אם נמצא תחוב רק שפי המחט אינו כנגד הסרכא וכ"ש מונח על הפרש יש להכשיר. וי"א היכא שנמצא תחוב סמוך לסרכא אף שפי המחט אינו כנגד הסרכא או שיש שביל בכה"ג הוי כתחוב וטרפה אפי' בהפ"מ. בי"צ סי' מ"ח ח"ג או' ד' וכ"כ ביא"ב בשפ"ז או' כ"א.
מ״א:פ׳
א
פ) שם בהגה. יש לבדוק בכרס וכו' ובדיקה זו לעיכובא ואם לא בדק בכרס טרפה ואפי' בהפ"מ. מנ"י על תו"ח כלל פ"ט או' ל"א וכתב דלא כתשו' חוט השני סי' ס"ט שהכשיר. שכ"ד בסוף הסי' נוב"י חי"ד סי' ט"ו ובמה"ת סי' ט"ז וסי' כ"ב. חכ"א כלל י"ז או' ט"ז. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ שם או' ה' קומץ כלל ו' בעשרון או' כ"ה. זב"צ או' ס"ט.
מ״א:פ״א
א
פא) [סעיף ט'] נמצא מחט בטרפש ספק טרפה. וכל ספק טרפה לאיסור. טור. לבוש. זב"ת או' כ"ז. מנ"י בשרשים או' כ"ט.
מ״א:פ״ב
א
פב) שם. נמצא מחט בטרפש ספק טרפה. ר"ל כולה מכוסה בטרפש דאל"כ פשיטא דטרפה דלא עדיף מנמצא בחלל הבהמה. פרישה או' י"ג. ט"ז סק"י. ש"ך ס"ק ט"ו. כנה"ג בהגה"ט או' י"ד. פר"ח או' י"ז. לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"ב. שפ"ד או' ט"ו. שה"מ או' י"ט. שו"ג או' כ"ה. זב"ת שם. חכ"א כלל י"ז או' י"ז. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ב. בי"צ סי' מ"ח ח"ג או' ב' תו"ז סי' נ"ח או' יו"ד. מנ"י שם. ור"ל שנכנס לטרפש בחוד המחט ולא ניקב הטרפש אלא נכנס דרך סמפון דאם ניקב הטרפש תיפוק לי דטרפה מטעם דניקב טרפש הכבד. כנה"ג שם. מנ"י שם. זב"צ או' ע'.
מ״א:פ״ג
א
פג) ואין חילוק בנמצא מחט בטרפש בין קופא לגיו בין קופא לבר וספק טרפה הוא. ב"ח. ש"ך שם. כנה"ג שם. פר"ח שם. לה"פ שם. שפ"ד שם. שה"מ שם. זב"ת שם. ביא"ב בשפ"ז שם. תו"ז שם. מנ"י בשרשים שם. זב"צ או' ע"א.
מ״א:פ״ד
א
פד) ואין הבודק צריך לבדוק בחצר הכבד אם יש בו נקב או לא דסמכינן ארובא. ט"ז שם. כנה"ג שם. לה"פ שם. בל"י שם. זב"ת שם. ביא"ב בשפ"ז שם. מנ"י שם. וכ"ז מדינא אבל מנהג מדינות אלו מוטל על הבודק יר"ש לבדוק בחצר הכבד אם אין שם נקב וגם לא נסרסה למסס או לבית הכוסות אלא שאין מענישין על העובר ולא בדק בחצר הכבד אחר נקב. ביא"ב באד"ז או' כ"ב. בי"צ שם בעמ"ז או' ז' והרב זב"צ או' ע"ב כתב דמנהגם כדברי הט"ז דאין לבדוק אח"ז זולת אם יש סרכא לכרס או שום רעותא דאז בודקין.
מ״א:פ״ה
א
פה) [סעיף יוד'] נמצאו ב' כבדים וכו' ואפי' אם אינם דבוקים זב"ז אלא כל אחד בפ"ע טרפה. ב"ח. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח או' י"ח. שפ"ד או' ט"ז. שה"מ או' ך' זר"א או' קי"ו. ענ"ה סי' ך' או' מ' בי"צ סי' מ"א או' ז' זב"ש או' י"ט. תו"ז סי' ס"ה או' כ"ד. מנ"י בשרשים או' ל' זב"צ או' ע"ג.
מ״א:פ״ו
א
פו) ואם הכבד השני דבוק למטה ממקום מרא וממקום חיותא כשרה. רש"ל פא"ט סי' י"ח. ט"ז סי' נ"ה סק"ד. ש"ך בסי' זה ס"ק ט"ז. לה"פ או' י"ח. בל"י או' י"ג. חכ"א כלל י"ד. או' ט"ו. ענ"ה שם. ביא"ב בשפ"ז או' כ"ג. בי"צ שם. אבל הפר"ח סי' נ"ה או' י"ב כתב דגם בכה"ג טרפה. וכ"כ כנה"ג בהגב"י סוף או' ט"ל. מנ"י בשרשים שם. וכן הסכים התו"ז שם או' כ"ה. זב"צ אי' ע"ד אלא שכתב דבשעת הדחק יש לסמוך על סברא ראשונה ולהכשיר.
מ״א:פ״ז
א
פז) ואפי' במינים שאין להם מרה (כמ"ש לקמן סי' מ"ח סעי' ח') אם יש להם ב' כבדים טרפה. שפ"ד או' ט"ז. ענ"ה שם. מנ"י בשרשיה שם או' פ"א. זב"צ או' ע"ה.
מ״א:פ״ח
א
חפ) אם נמצאו ב' כבדים וא' מהם לקוי שכולו דם או קשה כאבן וכדומה טרפה דאין אומרים שהיתירה לקוים והבריאה היא העיקרית דמ"מ מתחלה שהיו שניהם שלמים נטרפה מטעם יתר כחסר ואיך תחזור לכשרות. שפ"ד סי' מ"ד סוף או' ט"ז. מחב"ר בסי' זה או' ך' וכתב שהוא פשוט מאד. זב"ש או' כ"ג. תו"ז שם או' כ"ב. מק"מ סי' מ"ד או' כ"ד. מנ"י בשרשים שם או' פ"ב. ובתנאי שיהא מוכח שגם הלקויה מתחלתה שלימה היתה כשאר כבד דאל"כ י"ל מתחלתה כך היתה כאבן או כולה דם ואין כאן כבד יתירה כלל. מק"מ שם.
מ״א:פ״ט
א
טפ) ומיהו לא מקרי יתרת כבד כ"א שהיתרת ג"כ יש לה צורת כבד. כנה"ג בהגב"י שם. וכ"כ דע"ק או' י"א דלא שייך יתרת הכבד כ"א שהיתר הוא צורת כבד אבל אם חזותו מורה שלא נברא זה בתורת כבד אלא צרירת דם בעלמא שנעשה בתמונה זו ע"י איזה חולי או סיבה יש להכשיר. וכ"כ מק"מ סוף או' כ"ז. מנ"י בענפים או' פ"ג.
מ״א:צ׳
א
צ) אכן שנמצא בכבד של בהמה טמון בבשר הכבד כשרה לפי ששם מתהוה ממותר המאכל היורד אל הכבד להתהוות הדם. מהריק"ש בהגהו' פר"ח סוף הסי' לה"פ או' א. בל"י סוף או' א' סולת למנחה סוף כלל פ"ט. שו"ג מחו' או' ח' שפ"ד סיף או' ד' זר"א או' צ"ח. מחב"ר או' כ"ג. זב"ת או' כ"ט. ענ"ה שם או' י"ז. זב"ש או' ך' !תו"ז סי' ס"ה או' ל"ה. זב"צ או' ע"ז. וה"ד אם לא ניכר דאתי מעלמא אבל אם ניכר דמעלמא אתי טרפה. שפ"ד שם. ענ"ה שם. זב"צ שם.
מ״א:צ״א
א
צא) בתרנגולים אינדייאן מצוי להיות כמו אבנים קטנים ולבנים תוך הכבד ומרה ואומרים שבא ע"י שמתרגזים מאד ונהגו להכשיר. סלת למנחה שם. מחב"ר או' כ"ד. חכ"א כלל כ"א סוף או' כ"ב. ענ"ה שם. תו"ז שם. זב"צ או' ע"ח. ואפשר שאם ימצא כן בתרנגולים שלנו ג"כ יש להכשיר. חכ"א שם. זב"צ שם. ועיין לקמן סי' מ"ב או' ח"פ.
מ״א:צ״ב
א
צב) ואם נמצא אבן במרה מועילה לכמה רפואות. זב"ש או' כ"ב. זב"צ שם.
מ״א:צ״ג
א
צג) מעשה שנמצא כיס א' בתוך בשר הכבד וקרעוהו ונמצא בו שבולת שועל מנוקבים כמו שנמצא בתוך הקרקבן וטרפה. שער אפרים סי' נ"ח. וכן הסכים הפר"ח בקו"א. לה"פ שם. בל"י שם. שפ"ד שם. זר"א או' צ"ז וכתב ואין לחלק בזה בין עוף לבהמה. וכ"כ ענ"ה שם. זב"ת שם. זב"ש או' ט' תו"ז שם. או' ך' בי"צ בתה"ב או' ה' זב"צ או' ע"ט.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
מ״א
א
ניטל כבד טריפות זו מחמת עצמו כי בה תלוי חיות ואין הטעם משום הגנה על המרה פר"ח ועיין פלתי שהארכתי בזה בדברי תוס' ורשב"א
ב
במקום חיותא י"א שתלוי בטרפש וי"א בכליות ולכך מספיק' בעי תרתי שהוא ג' זתים עם כזית במקום מרה. ושיעור זית יש להחמיר דצ"ל חצי ביצה עיין א"ח סי' תפ"ו. ואם הקרומות והגידין מצרף לכזית או לא עיין פלתי שהארכתי בזה וכדאי רשב"א וטור לסמוך דמצטרפין
ג
מתלקט זהו הכל ספיקות ולא ודאי טריפה. ולכך עיין בפלתי אם כזית במקום שתלוי טרפש היה מרודד וכזית במקום כליות שלם יש להקל מכח ס"ס
ד
אפי' בשור דהיינו כל בהמה וחי' הן דקה וגסה שוים רק עוף משערין לפי ערך בהמה והשיעור לפי ערך בהמה קטנה שבקטנה ובעוף אווזת כל אווזה אף שיש אווזה גדולה וקטנה מ"מ הכל חד שיעורא ועיין פלתי שהרא"ש והטור חולקים והכל לפי ערך ושיעור דזית בראמים גדולים ע"ש באריכות:
ה
יבש הכבד שיעור יבשתו כמש"ל אצל ריאה ופשוט:
ו
אלו ג' זיתים אפשר בכאן יש להחמיר ולשערו כדעת הרמב"ם דזית שליש ביצה
ז
אע"פ שנשתייר והאחרונים השיגו על הרמ"א בזה ועיין פלתי דעשיתי קצת סמוכים לזה. ויש להחמיר שלא במקום הפסד
ח
שקשה כאבן גם בזה השיגו האחרונים עי' פלתי
ט
התליע האחרונים העלו דודאי צריך שיור שני זתים בלי תולע רק קמ"ל דלא תימא שדי' בכולה
י
צד עב זהו שיטת רש"י ותוס' כפי שנזכר בש"ע ורשב"א דעתו להיפוך ויש לחוש לשניהם ואם כן נפל דין קופא לגו ולבר בבירא דכ"מ שיצא מחט טריפה. ועיין פלתי בנ"ט בדבריהם וישוב דברי רמב"ם בטוב:
יא
פונה לצדדין ומחט שנמצא בחתיכה בכבד לאחר בישול אם האשה לא התעסקה בשחיט' סמוך לבשול או בעת בשול טרפה אבל אם התעסקה בה כשרה: וזה נראה הכרע בין הצ"צ והפר"ח מ"ש:
יב
מצד הכבד אי' גרסי מצד הכבד ואית גרסי מצד הכבד דלמטה הימנו לא טרפי וכל סתימות אפי' קרום מחמת מכה וחלב טמא מהני עיין פלתי מ"ש מזה
יג
שבודאי יש שם דעת הצ"צ אם מחט תחוב אז הוי סירכה כמו ק"ד וטריפה: אבל אם אין מחט תחוב או שמונח על הפרש לא משגיחין בסירכה להטריף ועיין בפלתי מ"ש מזה כי אפשר יש לצדד בזה במקום שיש עוד צדדים להקל
יד
ב' כבדים עיין מ"ש לקמן סי' נו"ן בזה באריכות:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
מ״א
א
ניטל הכבד וכו' משמעות כל הפוסקים דניטל הכבד מטריפות מחמת עצמו ולא מחמת המרה וכן משמעות הש"ס אולם התה"ד דף מ"ג ע"ב בטענותו על הרמב"ם דס"ל ניטל הכבד דוקא טרפה ולא נבראה חסר הכבד והא כל טריפות הכבד מחמת המרה בבריאה ודאי טריפה דאפי' ניקב טריפה וזה מורה דס"ל דטריפות כבד מחמת מרה וזהו תמוה לכאורה בש"ס דקאמר דחשב טריפות דמינה דשלא מינה לא קחשיב וע' ברש"י לחד פירושא על הא דר' שמעון ב"ר מטביל בי' דסבר נשמה תלוי בכבד וחיות ע"ש ש"מ דהוא מחמת עצמה. ונראה דודאי לכו"ע תלוי בכבד חיות ונפש רק אינו מסוי' דוקא במקום מרה דמה אלימא מקום מרה משאר מקומות. ודוחק לומר דבמקום מרה יהי' תלוי חיות זהו אפשר לומר על מקום חיותא אבל על מקום מרה אין טעם שיהי' בו תלוי חיות ומשכן נפש (ובדרוש אמרתי דרך צחות בגמ' האי פולמסא דאתא לפומפדיתא ערקו בי' רבה ור"י פגע בהו ר"ז א"ל עריקי כזית שאמרו במקום מרה תנן דמה ענין זה לבריחתם ממס המלך אבל הענין לפי פשוט' דלכך בעינן כזית במקום מרה משום דשם תלוי חיות הגוף ואף דאין לך יותר ממרה וממש כל חולי ומחלה תלוי' במרה ושטן כאשר רצה לייסר את איוב בנגעים ותחלואים שפך לגופו המרה כדכתיב ישפוך לארץ מרירתי: מ"מ כך היא במקום משפטו שם פעלו לטוב במקום הרע שם הטוב תמיד וכך חכמתו בטוב בריאה ומשה קבור בפעור וכן כולם זה לעומת זה: והנה הם רצו לברוח לא מחמת מס כמ"ש התוס' רק לא רצו ללמוד תורה במקום גזירת המלך וצרת ישראל והי' קשה להם ללמוד תורה שם א"ל ר"ז שאין לעשות כך וכך הוא המדה כמו שאמרו מיום שחרב ביהמ"ק נגזר ללמוד תורה מתוך צער וטירף ודוחק והראיי' כזית שאמרו שתלוי בו החיות הכבד במקום מרה היא וק"ל) לכך ס"ל לרשב"א ודאי דבעי שיור בכבד הוא טריפות מחמת עצמה ואם אין שיור כזית הרי הוא טריפה אבל שיהי' דוקא מקום מרה ולא במקום אחר לזה אין טעם חיות הגוף דמ"ש זה מקום מזה מקום אלא כדי להגין על המרה והטריפות תלוי במרה וא"ש. ויפה טען מ"מ על הרמב"ם דאם נברא חסר הכבד בלי שיורה כשר להרמב"ם ושפיר הקשה הא עכ"פ אין כאן הגנה למרה ונאסר המרה טריפה וא"ש וברור. והנה #ד) הפר"ח כתב לפי התוס' אין לו ראי' דעמדו בזה ר"פ א"ט ניטל הכבד ולא נשתייר כלום ל"ל הא בלא"ה טריפה מחמת ניטל המרה טריפה ותי' די"ל דנשאר מעורה בגידים וסמפונות עכ"ל ואפשר לומר ודאי אם הכבד ניטל מחמת חולי שפיר שכיח דניטל ונימוק בחולי והגידים והסמפונות נשארים משא"כ בנברא חסר אם ע"י הטבע לא נברא כבד מהכ"ת יהי' סמפונות קיימים ונבראים דבר זה בלתי שכיח אי הא ליתא הא נמי ליתא וא"כ הרשב"א דאמר בחסרה הכבד שפיר אין מקום מצב למרה דליכא סמפונות אבל התו' איירי בניטל' שפיר י"ל דנימק בשר הכבד וסמפונות קיימים ובהם תלוי המרה והא דלא טען הרשב"א בקצרה על רמב"ם אי חסרה הכבד ע"כ חסרה הסמפונות והא הרמב"ם פסק בניקב סמפונות כבד טריפה וא"כ ה"ה בחסרה י"ל דרשב"א לא ביקש לתלות דין זה בדין זה דא"כ אי לא קי"ל כרמב"ם בהא לא יהי' קושי' בהא ולכך הקשה רשב"א קושיא שלו מכבר וקושיא בכל אופן אפי' לא קי"ל כרמב"ם בהא. אך #ה) באמת בלאו הכי כמש"ל התוס' ורשב"א נראים כמחולקים בגוף הדין דלרשב"א סימפוני כבד וגידים בכלל השיור והא דתני שיור כזית גידים מצטרפים לכזית. ואולם התוס' ס"ל כרמב"ם דאין מצטרפים ואם כן בלאו הכי לית ליה לרשב"א דתלוי בגידים כמו שכתבו התוס' דהא לא נשתייר כלום תנן ואפילו גידים ליכא ועיין מש"ל בזה. אבל #ו) בגוף הדין אי טריפות הכבד משום מרה נראה דגם תוס' ס"ל כן דקשיא מה צורך תוס' לדוחק הזה דמרה תלוי בסמפונות ולא תי' בפשוט דלכך איצטריך לאשמועינן ניטל כבד אף דבלא"ה ניטל המרה דקמ"ל אפי' במין בהמה ועוף דלית להו מרה כגון צבי ותורים ומ"מ טרפה מחמת ניטל הכבד אבל לפמ"ש ניחא דס"ל לתוס' הא דבעינן כזית במקום מרה היינו משום מרה אבל מין דלית ליה מרה א"צ כזית במקום מרה וא"כ אי ס"ד דמתניתין דקתני לא נשתייר הימנו כלום איירי במין דלית להו מרה ומתניתין דקתני ולא נשתייר כזית ומפרש"י כזית במקום מרה היינו דאית להו מרה וצריך כזית להגן מה פריך הגמ' משניות אהדדי ומוקמינן ר"ח ורשב"א ולא מוקמינן בפשוט רישא איירי במין שאין להם מרה ולא בעי הגנה למרה רק ענין כבד בפ"ע סגי בשיור כל דהו אבל סיפא במין שיש להם מרה ובעינן שיור כזית להגן על מרה כנ"ל ולק"מ. וע"כ צ"ל דגם רישא מיירי במין שיש לו מרה ואתיא דברי התוס' שפיר ודו"ק:
ב
כזית והנה דעת רשב"א וטור דסמפונות וגידי בכלל השיור ומדברי תוס' הנ"ל נרא' דס"ל דאינו בכלל השיור אפשר לומר דכללא הוא פלוגתא רחוק' לא עבדינן והנה ר"ח דס"ל שיור קצת מהני ורשב"ר בעי שיור קצת איך נימא פלוגתא רחוק' לר"ח מהני שיור כל דהוא אפי' בצירוף גידי' וסמפונותו לרשב"ר אפי' בשר לא יהני עד שיהי' כזית וכן להיפוך לרשב"ר איך נימא דסמפונות אין מצטרפין לכזית מה דלר"ח לא בעינן כזית כלל וסגי בשיור כל דהו #א) לכן הנכון דלר"ח בעינן שיור כל דהו בשר לא סמפונת ולרשב"ר בשיור כזית סגי בצירוף סמפונות ג"כ וא"כ אי חסר חד סמפון ואיכא כזית כשר וזהו קשי' לרמב"ם דלדידהו טרפה מחמת סמפונו' ודו"ק. ולכן לדינא כרשב"א וטור דהכל מצטרף ודנין סתם כזית וכן עמא דבר:
ג
מתלקט או כרצועה וכו' אסור' ובאמת היא איבעי' דלא אפשטי' וכתב הרמב"ם הרי זה ספק ויראה לי שהוא אסורה וצריך טעם למה כתב פה יראה לי הלא בכל ספיקא דאורייתא לחומרא ונ"ל דזה דבענין כזית במקום מרה וחיותא הוה מחמירן מכח ספיקא הואיל ולא נודע לאיזה זית שכוונו חז"ל במשנה וזהו אי מרודד הוי שיור או לא ג"כ ספיקא א"כ אם כזית א' מאלו שני זתים הוא מרודד וא"כ יש כאן ס"ס דלמא א"צ לכך כזית כלל ואת"ל דצריך דלמא מרודד הוי שיור (ולא דמי לדידן דבעינן ג' זתים במקום מרה במקום חיותא בכליות וטרפש לא הוי ס"ס דלמא במקום מרה או כליות דעכ"פ על הך כזית איכא רק חד ספיקא אם הוא זית שכוונו עליו חז"ל או לא) לכך כתב הרמב"ם יראה וכו' או דה"ל ספיקא דתיקו לא הוי ספק או הואיל והגמ' אמר להדיא הלכך בעינן תרתי במקום מרה ומקום חיותא יצא מכלל ספק והרי הוא כודאי אמנם בזה ספק אי כזית במקום תלוי בטרפש או כליות שפיר י"ל דהי' ס"ס:
ד
אפילו #ב) בשור הגדול די וכו' בחולין דף מ"ד ד"ה כדי תפיסת יד וכתבו תוס' על תפיסת יד ב' פרושים רש"י מפרש ד' אצבעות ובה"ג ב' אצבעות ואח"כ הביא תוס' בשם ריב"ם דזהו שור הגדול אבל בשאר בהמות חי' ועוף משערין הכל לפי ערך וס"ל לרבינו ב"י בסימן כ' הנ"ל דריב"ם לא אמרו אלא לדעת רש"י דנפיש שיעוריה וא"א לומר כן בשאר בהמות אבל לדעת בה"ג כל בהמה וחי' שוין לשור הגדול חוץ עוף ונראה דרבינו ב"י למד זאת מדברי רמב"ם ורשב"א בתורת הבית דף כ"ה דכתבו שיעור זה דתפיסת יד הוא לבהמה ולחי'. אבל בעוף לפי ערך והיינו דהמה פוסקים כבה"ג ב' אצבעות ולא ד' אצבעות ולכך אין כאן סתיר' דרשב"א כתב דף ל"ז גבי תפיסת יד גבי מקום הדבק שהוא תפיסת יד שהשיעור הזה הוא לשור ולבהמה דקה לפי ערך שיעור זה ולכאורה יש כאן סתירה דהא לעיל כתב דכל בהמות שוים כמו כן כתב דף ל"ח על שני זתים של הכבד מסתברים אפי' בשור הגדול ובעופות הכל לפי גדלו והוא מה דקאמר אפי' בשור הגדול משמע דשאר שורים ובהמות שוים זולת עוף א"כ סתרי אהדדי ויש כאן לכאורה סתירה אבל באמת לק"מ היכי דנפיש שיעוריה כגון ב' אצבעות וכן בכבד (שורת הדין רק כזית רק אנן מחמירין מספיקא להצריך ב' זתים) וכל הבהמות שעורים שוים אבל במקום שצריך ד' אצבעות שזה אינו בנמצא בכל הבהמות שעורים לכל הבהמות לפי ערך ומה שכתב בסימן מ"ו על ד' אצבעות בשור הגדול ובדקה לפי ערך קאי אליבא דכ"ע דזה נאמר בגמ' בטדא דתורא ולא נאמר בבהמה ש"מ תורא דוקא ולכך כאן קושי' לרשב"א ולמחבר ולכך לעיל בסימן כ' ובכל דוכתא לא נתן המחבר שיעור לפי ערך רק בעוף. אמנם הטור לא ס"ל כן דבסימן כ' אחר שהביא דעת בה"ג דפירש שני אצבעות כתב מ"מ דינו של ריב"ם דמ"מ הכל לפי ערך שור הגדול אפי' בהמה והב"י תמה עליו ובאמת הוא הלך בשיטות התוס' והרא"ש דלא זו דתו' הביאו דינו של ריב"ם ולא חילקו בין פי' רש"י לפי' בה"ג אף גם הרא"ש כתב להדי' גבי נקבה כנפה כתב דמילתא דפשיטא דזתים הנאמרים בעוף לפי ערך והן בבהמה גדולה ובבהמה קטנה משערין לפי קטנו כמו שכתב הריב"ם גבי תפיסת יד ע"כ ואילו ס"ל דלא אמר הריב"ם רק הואיל דבעי ד' אצבעות האיך הקישן לכבד וסגי בזית אחד שהוא רק שליש ביצה א"ו דס"ל דאין לחלק ולא תלי' בשיעור קטן וגדול ולכך הטור השמיט סי' זה מילת אפי' בשור הגדול רק כתב סתם בעוף לפי ערך ה"ה בבהמה רק איידי דרא"ש כתב כן בעוף כתבו היא ג"כ בעוף. וא"כ דין זה במחלוקת שנוי' ויש להחמיר. וכמעט #ג) יש לי קצת ראי' לדברי הרא"ש והטור דאי אמרינן עגל קטן ושור גדול הכל שיעורא ב' זתים דשוה א"כ ידוע כאשר יתגדל הבהמה כן אברים פנימים וא"כ עגל שנחסר היום הכבד ואין שיור רק חצי זית והרי היא טרפה והיא תוך יב"ח יתגדל ויתרב' כערך הבהמה עד שיהי' נעשה מחצי זית זית שלם כדרך גדולי בהמה ויהי' נשמש והרי היא כשרה וא"כ מצינו טריפה חוזרת לכשרתה מתחלה הי' טריפה ועכשיו תוך ז' ח' חדשים נעשה כשרה ודבר זה מהנמנע ולא שייך בזה טריפה אינו משבחת דהא אין זה משובח רק דרך גדולים וא"כ עגל טריפה אם ירעה בעדר לא יתגדל ויהי' שור זה אינו ובפרט למ"ד משבחת מא"ל וע"כ צ"ל דלעולם משערין לפי ערך א"כ לא שייך הנ"ל דבממ"נ כפי הערך בהמה כן ערך טריפות ואם היה אז הגדול קטן הי' חצי זית כבד נקרא שיור זית וג"כ כשר ואם נתגדל אח"כ גם הזית נתגדל ודו"ק: ואולי הוא בכלל מה שאמרו במידי דמטרף בי' לא משבחת וכ"כ בכבד:
ה
דסופו לרקוב הכל הט"ז ויתר אחרונים חלקו בדין זה דמהכ"ת לחוש לזה רק הרקח איירי שנמוק כל הכבד אפי' ב' זתים נמי אבל בשיור שני זתים כשר. ואין לי לחדש בזה רק להיות כי חוב' להיות מתחבט ונושק עפרות רמ"א. #ד) אמרתי להליץ קצת דיש לדקדק בגמ' פ' מי שאחזו דאמרו ברוקק דם אם מריאה קאתי אית לי' תקנתא ואי מכבדא לית לי' תקנתא וקאמר הטעם הואיל מפומא קאתי אימר אתמוחי אמחי וצריך ביאור קאמר לית לי' תקנתא א"כ אתה מחליטו ודאי למיתה ואח"כ קאמר אימר אתמוחי אמחי משמע ספק אם נמחה או לא ואיך מחליטו דודאי לית לי' תקנתא ע"כ הכוונה דסופו להיות נימוק רק בשביל כך לא מטרפינן דהא עדיין לא נימוק רק ה"מ אם יש גבול שיתקיים אבל כל זה זמנא הוא שימוק א"כ אף דלא נימוק עדיין מ"מ ה"ל כנימוק וזהו כוונת הגמ' אימר אתמוחי פי' כל שעה הוה בחזקת להיות נמחה:
ו
קשה כאבן טרפה הרב ב"י פקפק בזה והמכוין אתו דכי למידן טריפות זה מזה ובעה"ג דלמד דין יבש שהוא גם במומו בהמה איתא רק דה"א דשאני התם שלא שליט אוירא והדרי' בריא ילפינן מן ריאה דיבש כה"ג דנפרך בציפורן לא הדרא ברי' אפי' לא שליט אוירא וזהו כלל לכל מקום אבל יבש כאבן דלא אתמר רק גבי ריאה איך נלמוד הימנו למ"א וא"כ אף במומי בכור אוזן בהמה שקשה כאבן יטרוף כמו ריאה דהא בגמ' מדמה זה יותר מכבד וכל המומים שאמרו חז"ל בריאה וגם בכבד הל"ל למתני אלא דווקא בריאה אמרינן כן דהא כל טריפות הוא כמ"ש רש"י שמא ינקוב קרום וזהו לא שייך בכבד כי אם בריאה לכן בהפסד מרובה ודאי יש להתיר:
ז
ואם צד עב שלו בגמ' אמרינן גבי מחטא דאשכח בחתיכה דכבדא חזינן אי קופא לבר נקוב ופה"ג מ"ש ממחט שנמצא בבה"כ ולא מחלקינן בין קופא לבר ומשני הגמ' התם איכא אוכלין ומשקין דחקהו ופי' רש"י ההבדל אם ראש העב נוטה לצד הכבד וחודה לצד חלל גוף א"כ איך אפשר דמחוץ וחלל בהמה אתא דא"כ הי' ראש עב נוקב בכבד וזהו קשה במציאות ותלינן בדרך סמפון נכנס וכשר אבל להיפוך שמא עב נוטה לצד חלל הגוף א"כ איך אפשר דרך סמפון נקב אין ראש עב נקוב וא"כ מחלל גוף נקב בכבד ובחלל גוף בא דרך ושט וטריפה זהו דעת רש"י וסייעתו וזהו היא דעת הש"ע פה ודעת הרשב"א וסייעתו להיפוך והא דס"ל לעולם לא חיישינן דבא המחט דרך חלל הגוף רק דרך קנה וסמפון בא רק בבוא חודו נוטה לקנה וסמפונות ועובי לצד הכבד א"כ אף דדחק ונכנס לתוך בשר הכבד מ"מ אין כחה של מחט לנקוב בהליכתה ובשפוע כי עובו וקופי מעכב ולכך כשר משא"כ להיפוך חיישינן דרך הלוכה באתה בחודה ונקבה הסמפון וכדומה שנקובתו במשהו והמהרש"ל ויותר אחרונים חששו לדברי רשב"א וא"כ לפ"ז נפל דינא דגמ' ההבדל בין קופא לגב ולקופא לבר בבירא כיון דרש"י ורשב"א פי' מהיפוך להיפוך וחוששין לשניהם להחמיר. אם בתוך הכבד נבלע המחט ששני ראשיהם עב ואין חוד כלל בזו לרשב"א כשר דאיך נקב באלכסון ועקימת הליכתו אבל לרש"י טריפה דתלינן בנקיבת הושט ואם דא"א לנקוב הלא גם בסמפון א"א לנקוב: ולרמב"ם שיטה שלישי דאיהו לא ס"ל לחוש לוושט או לקנה רק ס"ל דסמפון הנבלע תוך הכבד ג"כ נקובתו במשהו ולכך במחט יש לחוש לנקיבת הסימפונות ולכך אם חודו נוטה לצד חלל בהמה טריפה דנקב הסימפון ויצא אבל להיפוך כשר דהא בקופא לא הי' אפשר לנקוב הסמפון רק יצא דרך פה הסימפון הפתוח לכבד ונכון הוא מפרש במילת לבר ולגאו כפי' רשב"א ובקושי' הגמ' מ"ש מבית הכוסת פי' רשב"א אף לשיטת הרמב"ם דכיון דאמרת במקום עביו קשה הציור לומר דנוקב והולך א"כ בבית הכוסת אם תחב המחט בבית הכוסת וקופא נוטה לצד חלל בית הכוסות יהי' טריפה דע"כ מבחוץ נקב החוד ועבר עובי העור עד שהקופא יצא לחוץ לצד החלל דאי מצד פני' לצד חוץ איך הי' הקופא יכול לנקוב ותי' הגמ' אוכלין ומשקין דחקהו. #ה) והקשה הפר"ח הרמב"ם מפרש בבה"כ מצד אחד היינו שנוקב החיצון ולא הפנימי וא"כ אם כך כוונת המקשן בקופא לצד חלל בה"כ יהי' טריפה דודאי מבפנים ניקב והולך לחוץ דלהיפוך איך אפשר לקופא לנקוב. מה משני הגמ' אוכלין ומשקין דחקהו אדרבה זהו מסייע שעבר מבפנים לבחוץ. ועיין פר"ח מפרש במילת דחקהו פירש זר שהם דוחקו המחט לאחור וזה פי' נדחה ואין נראה. אבל #ו) נראה דודאי מצד אחד כשרה כולל כל אופנים או שנקבה מבחוץ ולא הגיע לחלל בית הכוסות או להיפוך שנקבה מבפנים ולא הגיע לחלל בהמה והנה הרשב"א כתב בפסקא האי מחטא וכו' לישב דרש"י ס"ל אם ראש המחט התחב בכבד יוצא לחלל בהמה דלא הוי בגדר מחט בחלל הגוף דטריפה משום דלא אמרו אלא בקוץ שתנקוב בכח מבחוץ ונכנס בדוחק ובענין זה יש לחוש שמא עם כניסתו בדוחק פגע ונגע שנקיבתו במשהו וכו' ולפ"ז ממחט שבא מבחוץ לחלל הגוף ונתחב באבר כמו בית הכוסת מבחוץ הלא ע"י הדוחק הוא ובכח הלחיצה שנתחב באבר ההוא א"כ אין כאן קושיא אם קופא לתוך חלל הבה"כ איך אפשר לנקוב דדוחק הכניסה כמ"ש הרשב"א דחקו בע"כ ולק"מ. רק קושי' הגמ' להיפוך בנקב פנימי ולא חיצון דנכנס דרך הלוכו בבה"כ שבא קוץ ע"י אכילה ונתחב בעוד שפיר פריך וע"ז משני כיון דאיכא אוכלין כו' ולק"מ:
ח
ניקב טרפש הכבד וכו' הוא מדברי בה"ג שדבריהם דברי קבלה ויש לדקדק לשיטות הס"ד בגמ' דפריך בדף מ"ח לתני נקובת כבד נקובת דופן וכו' ש"מ דס"ל אפי' טריפות שהוא מחמ' אבר אחר ה"ל למשנה למנותו #א) למה לא קשי' לי' למר עוקבא למה לא קתני נקב' הטרפש ומה בכך שהטעם בשביל לקותא דכבד ודוחק לומר הואיל דמהני ביה סתימה כל דהוא לא קחשיב. #ב) ולכן נרא' דכי אמרינן דטריפה היינו לפי דקיימ"ל בכבד בעינן שיור גמור ב' זתים א"כ בשליט החום דרך החצר הכבד ילקו ב' זתים ויתמעט שיעורו אבל לתנא דמשנה דס"ל דסגי בשיו' כל דהו (ולפי רוב מחברים אין שיעור כזית נזכר במשנה רק בריית' דר"ח) זהו אפילו ניקב חצר הכבד כולי האי לא שליט לקותא דיהיה נלקה בכל מבלי שריד ופליט כולי האי לא חיישינן:
ט
בוודאי יש שם קוץ או מחט ג) בהיותי בפראג ושם שכיח למאוד בבהמות הגדילי' שם במדינה למצוא בכרס כי השפחות הנותנים מספוא לבהמו' בראשם מחטי' הרבה והם נופלים לתוך המספוא וכאשר באו אל קרבנה יעשו כאלה. והיה הדבר קשה לטבחים והפסד מרובה והמתקנו סוד במושב זקנים כי הרב בעל צ"צ דעתו בתחב המחט אף כי אין נקוב מעבר לעבר מ"מ הסרכה שנסרך לטרפש ה"ל כק"ד דהא לדעת הרבה מחברים הוי סרכה כנקב בכל אברים וא"כ בכה"ג לכ"ע הוי כק"ד ודקדק מאחר דהעיד ודאי יש מחט וזה אמת ברור כאשר הוא על הרוב ואם לא ימצא נאבדה בלי ספק בפרש. א"כ בדיקה מה צורך ודאי יש כאן נקב וא"כ טריפה ובדיקה זו מה טיבו א"ו דסרכה גרע מק"ד כיון די"ל בשאר איברים אין סירכה מטריף ואמרינן ע"י שהתחיל המחט לנקוב עלתה במקום ההוא נפוח כסדר הנקב במחט ולרבוי הנפוח והליחות נסרך לו הטריפה ואין מוחלט שעבר המחט מעבר לעבר כמו בק"ד דאמרינן אם אין שם מכה ק"ד מנין כי סרכה בשאר אברים בא מחמת ליחות ונפוח ולכך צוה לבדוק כי אם אין נקוב מפולש אין להטריפו וצ"ע לכך במקום שהיה בלא"ה צדדים להקל גם על זה שמנו לבנו ומי שדעתו רחבה יכריע ועיין שו"ת חוט השני שהאריך וצ"ע אבל אם איי בלא"ה צדדים להתיר ואינו ה"מ ח"ו להקל כל דהוא:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
מ״א
א
שהוא תלוי בו. [עבה"ט ועיין פמ"ג בשפ"ד סק"א שכתב וז"ל ולפ"ז שלש זיתים שנפלו לתבשיל משלש בהמות א' מבהמה שנשאר זית מקום טרפשא וא' נשאר מקום כליות וא' מקום מרה א"צ אלא ס' נגד זית א' וביבש הכל מותר דממ"נ ב' כשרים הם ואחד טריפה ונתבטל ברוב. ובפתיחה לסימן צ"ח אבאר אי כה"ג אמרינן חד בתרי בטל כו' עכ"ל. ובמ"כ כי רב הוא דברי תימא הם דבכה"ג אדרבה ממ"נ ב' טריפות הם וסבור הייתי דטעות הדפוס הוא ובמקום שנשאר צ"ל שניטל אך ראיתי בפתיחה להלכות תערובת פ"א חקירה א' הזכיר גם שניהם וניטל ונשאר וז"ל שם הא דחד בתרי בטל אם הוא דוקא בהיתר מבורר מעיקרא כו' המשל בזה ג' זיתי כבד (לאו דוקא הוא) משלש בהמות אחת ניטל מקום חיותו וא' ממקום מרה וא' ממקום כליות אי בכל אחד נשאר זית אחד דהשתא ממ"נ ב' של היתר כו' וכן בגלודה ג' בהמות א' נשאר בטבור כו' ע"ש הרי להדיא דמשוה נשאר לניטל ובאמת זה אינו. שוב שמעתי אשר בעוד הגאון המחבר ז"ל היה בחיים שאל חכם אחד מק"ק סלאנים את זאת ממנו בעצמו והודה לו כי שגגה פלטה קולמסו בזה]:
ב
הב' זיתים לבד. ע' בתב"ש שכתב דהלשון אינו מדוקדק דבאמת אף אם נלקה א' מהם אע"ג דכולה עם כזית הב' קיימת ה"ל ספיקא דאורייתא כו' ולכן לדידן דבעי' ג' זיתים אם אחד מהם יבש או שאר קלקול אעפ"י שהב' זיתים האחרים עם כל הכבד קיימת טרפה עכ"ד ועיין בשו"ת תולדות יצחק סימן ב' שהביא בשם אא"ז הוא דודו הגאון בעל פנים מאירות שכתב דדוקא נקט שני זיתים אבל באחד מאלו לא מיטרף דהוי ס"ס וכמ"ש הב"י לקמן סימן נ"ט גבי גלודה וכ"ש הכא דאיכא למימר שמא הלכה כדעת רש"ל הביאו הש"ך. והוא ז"ל חולק על בעל פנים מאירות והעלה כדעת התב"ש דאף כשאחד מאלו הזיתים יבש טריפה אך מה שכתב התבואת שור בסוף דבריו דלדידן דבעי שלשה זיתים כו' בזה הפליג לחמיר ויש להקל בזה מטעם ספק ספיקא ע"ש שהעלה כן הלכה למעשה:
ג
לרקב הכל. עבה"ט בשם ט"ז וש"ך ועיין בזה בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן א' ועיין בתשובת משאת בנימין סימן כ"א שחולק ג"כ על הרמ"א ע"ש. [ובתשובת חתם סופר סימן קמ"ד בד"ה ונבא כתב דלחנם השיג המ"ב עליו וראוי לחוש לדברי הרמ"א ע"ש]. עוד כ' שם שגם הרמ"א לא החמיר אלא בנמוק גוף מבשר הכבד אבל אם בשר הכבד קיים ובריא רק שנצרר הדם וכשגוררין הדם הכבד שתחתיו קיים אין כאן בית מיחוש כלל אפילו אם נחסר מבשר הכבד כשיעור הדם כו' ע"ש. ועיין בתשובת גאוני בתראי סימן י"ב:
ד
שקשה כאבן. עיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן נ"ח בתרנגולת שהיה לה כבד גדולה וגסה כפלים ויותר מהראוי והכשיר דלא כמורה אחד שהטריף מאחר שהיתה נפוחה (שקורין גישוואלין) דליתא דאין להוסיף על הטרפות ואפילו אם היתה הנפיחה גם במקום שני הזיתים כשר. וכתב עוד בסימן נ"ט בתרנגול הגס שמן מאד שהיה לו כבד מלאה צמחים לבנים קשים מבחוץ ומבפנים אך בשר הכבד כולו היה כטבע מראה שאר כבדים והכשיר ע"ש:
ה
ובמקום חיותו. [עבה"ט ומ"ש דהסכמת הש"ך כמהרש"ל עיין בש"ך שלא נמצא הסכמתו להדיא להטריף ובפמ"ג כתב דהש"ך מכשיר אם לא נשתיירו רק ב' זיתים והתליעו ואפילו ע"י צירוף לא יהיה ב' זיתים שלמים ובאמת גם להכשיר לא נמצא הסכמתו להדיא וכן בפר"ח כתב ע"ש הש"ך דמגמגם בדין זה ודעת הפר"ח עצמו להטריף אם לא יהיה כב' זיתים שלימים לבד מחסרון נקב התולעים ובתב"ש החמיר יותר ע"ש ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ד שכתב וז"ל פה בקהלתנו ובגלילות האלו שכיחים מאד באילים ששוחטים למאות שהתליע הכבד שלהם וממש כ"פ לא נשארים אפי' שני זיתים ונהגו בו היתר מקדמת דנא ע"פ הסכמת הש"ע והש"ך והגם שהרב בעל שמ"ח מחמיר קצת בזה מ"מ הנחתי להם מנהגם בזה עכ"ל וצ"ע]:
ו
כולו טמון. עבה"ט במעשה שמצאו כו' ועיין בתשובת טור האבן סימן י"ז ד' ל' ע"ד שהעלה כדעת הצ"צ דכשירה ולא כהפר"ח אם לא שניכר שנעשה מחיים ע"ש. [וכן נוטה להקל בתשובת חתם סופר סימן מ"ג הביאותיו בסימן מ' סק"א ודעת התב"ש לאסור אלא שסיים שאם המחט היא תחובה על הכבד ולא בתוכה ואין בה חלודה יש להתיר ע"ש. ועיין בספר לבושי שרד סימן כ"ב שמעשה בא לפניו באיש אחד שקנה חתיכת כבד מהטבח והניחו בביתו ואחר ב' או ג' שעות מצא מסמר תחוב בסמפון א' שבו וצד העב מהמסמר הוא לצד חלל הבהמה וחודו לצד הראש של הבהמה והביאו האיש הקונה להטבח והשיב הטבח שאינו יודע רק שקצת תימא בעיניו אם היה מתחלה איך לא הרגיש. ואותו המסמר לא היה בו חלודה ובבית הקונה ההוא מצוי מסמרים כאלו שיש לו למכור. והורה דהבהמה שריא אך ראובן הקונה אסור לאכול ממנה ואותה חתיכת הכבד אסור לכל אדם ע"ש בביאור טעם הדבר. ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ו במעשה באווזא שנשחטה ובדקו הושט כנהוג ולמחר הוציאו בני מעיים ובתוכם הכבד והניחום על המערכת ולאחר שעה כשלקחו הכבד לשרותה במים מצאו עליה גרגיר מוזהב כחצי לבנה קטן ולא נודע מאין בא לשם ולא נראה שום רושם בשום מקום ולא ניכר שום חלודה על הזהב ולא מכה בהכבד ולא בשום אבר. וכתב דפשוט להתיר כי אמרה המשרתת שזהו במקום שהקורקבן מונח על הכבד כשנתלש הושט משם וי"ל שמן הושט בא שבלעתו בחיים ובשעת תלישתו נפל לשם או בשעה שהוציאו הקורקבן יצא ממנו זה ונפל על הכבד ופשוט שתלינן בזה דלו יהא הושט בפנינו ונקב בו והגרגיר מוזהב תחתיו באופן שנדע בודאי שיצא מהושט ונקב הושט בפנינו היו תולין במשמוש ידא דטבחא כמו בכל הטריפות דאין לחלק משום דושט ספק נבילה וה"ל ספק בשחיטה. דז"א ולא מקרי ספק בשחיטה אלא ספק במעשה השחיטה כגון ספק שהה. דרס. סכין פגום. שחט הושט ונמצא הגרגרת שמוטה ואין לי במה לתלות וכן בש"ך ס"ס ל"ד (וכבר האריך בזה יותר בסי' כ"ד וכ"ה שם והובא קצת לעיל סימן ל"ג ס"ד בד"ה אבל) וכיון שכן ה"נ כיון דאיכא למיתלי שכאן נקרע הושט ע"י שתלשו מן הקורקבן כו' וזה ק"ו ממ"ש התב"ש שאם המחט היא תחובה על הכבד כו' מכ"ש הכא דאיכא למיתלי טפי ואינו אלא מונח ע"ג הכבד ולא בתוכה כלל דיש להתיר ע"ש]. ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ו' שפלפל בדין זה:
ז
שבכבד. עבה"ט ועיין בתשובת שמש צדקה חיו"ד סימן מ"א:
ח
ניקב טרפש. עיין בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו"ד סימן י"ב בד"ה ועל הנפ"מ שכתב דאם נברא כך בנקב לדעתו כשר ע"ש:
ט
מצד הכבד טריפה. עבה"ט ועיין בתשובת גבעת שאול סימן נו"ן בחצר הכבד שהיה בו נקב עגול ושפה סביב הנקב בעור העליון שהוא לצד הריאה גם הבשר שבין ב' העורות נחסר ג"כ בעיגול כמו העור וניכר שנעשה מחיים ובעור התחתון שלצד הכבד לא היה חסרון כזה רק שהיה נקרע לכמה קרעים והשוחט אמר שהיה דבוק עור התחתון לכרס ותלש משם בחוזק והנקב הזה היה שלא לצד הכבד וכתב להתיר מכמה טעמים ע"ש:
י
אבל אם נסרכה. עיין בתשובת מהר"י טראני ח"ב סימן א':
יא
כשירה. עבה"ט ומ"ש בשם הב"י מעשה בריאה כו' עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ג שהשיג ע"ז דודאי כל שאין רואין שום ריקבון וריעותא בקרומים אין כאן חשש איסור כלל וכתב דאולי תלמיד טועה כתבו שם ע"ש. ומ"ש בשם צ"צ. ע"ל ס"ק י"ב:
יב
ואם נסרך. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סוס"י י"ד שכתב בשם גדול אחד שאם אין הסירכא ממש נגד המחט התחוב בבית הכוסות בפנים אין לאסור והסכים עמו אך כתב דהיינו דווקא במקום העב של בית הכוסות אבל במקום הדק כיון שלדעת רש"י טריפה ורמ"א בסי' מ"ח ס"ז כתב דהכי נהוג אם לא בהפ"מ וכיון שכאן יש עוד ריעותא מחמת הסירכא אף שאינו כנגדו ממש אין להקל אפי' בהפ"מ ואם הוא הפ"מ וגם שעת הדחק שהוא סמוך לשבת יש להתיישב בדבר אם להקל ע"ש. [ועיין בתשו' חתם סופר סימן מ"ה שדעתו להטריף אם נמצא תחוב אפילו שלא כנגד הסירכא אך בתחוב רק בפלידערלי"ך שבב"ה או בנמצא רק על הפרש כו' ע"ש ויובא בס"ק שאח"ז. ושם בסי' ל"ג האריך בענין סירכא היוצא מכפתור או בועה שבב"ה ונסרך לטרפש דאם לא נמצא מחט או קוץ כלל בפנים אפי' על הפרש לא נמצא אין לאסור אף שנראה לעין שהסירכא הוא מב"ה ולא מהטרפש מ"מ כיון דעורו עב קצת טפי מריאה י"ל אה"נ היה כאן חולי בהעור מבחוץ והוליד בועה וגם המשיך סירכא ומ"מ לא שלט החולי בפנים והרי יש לנו עינים לראות ולבדוק בצד הפנים אם שלם שם או אם יש להסתפק בבשר שהרופא גורדו ואל"ה כשירה ולא חיישינן שמא הבריא. אבל אם נמצא מחט מונח על הפרש אין להתיר רק בסירכא לחוד (במקום שנוהגים בזה היתר) שאנו תולין הסירכא עדיין בטרפש ואין כאן ריעותא בב"ה כלל אבל כל שיש כאן ק"ד ומכ"ש בועה וכפתור בב"ה שנראה בחוש שעי"ז באה הסירכא ושלט בעור מכה וחולי והרי בתוכו נמצא מחט וזה גרע מק"ד לחוד ומחט בפנים נ"ל לאסור אפי' בהפ"מ והמכשיר בזה יחוש לעצמו שלא יאכיל טריפות לישראל חו"ש ע"ש באורך]:
יג
יש לבדוק. עיין בתשובת נו"ב חיו"ד סימן ט"ו שכתב דבדיקה זו חיובית היא ומעכבת ודי לנו שנסמוך על הבדיקה הואיל וכתב רמ"א שיש לבדוק ולא החליט להטריף משמע עכ"פ שבדיקה מועיל אבל אם אירע שהשליך הכרס ולא בדק קשה להקל אפילו בבהמת ישראל ובהפ"מ והמיקל בזה גס לבו בהוראה וראוי לגעור בו בנזיפה. ואם בדק ונמצא מחט מונח על הפרש ולא נתחב יש להתיר עכ"ד ע"ש. אכן בתשובת חוט השני סימן ס"ט פסק דיש להטריף אפי' אין המחט תחוב אלא מונח על הפרש ע"ש ועי' בתשובת בגדי כהונה חלק יו"ד סימן ב' שגם דעתו נוטה כן ע"ש ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ו שגם הוא מן המתירין וכתב שכן נוהגין בקהלתו ק"ק פראג להקל בזה אמנם כל כי האי מילתא שתלוי במחלוקת הפוסקים ואין מכריע ביניהם כי האוסרים והמתירין הם שוין במנין יכול כל רב ומ"צ להורות במקומו כפי שיקול דעתו וכפי הנראה לו אם להקל או להחמיר באופן שאין שם מנהג ידוע ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סימן מ"ה שדעתו קרובה להטריף כי היה תחוב ויצא מחמת נענוע וטילטול מ"מ בהיותו במקומות שנהגו לאכלם לא מנע מהם (וכבר כתב כן גם בס"ס ל"ג ע"ש) ובק"ק פ"ב מנהג פשוט הוא להטריף בכל ענין. ושוב הביא עובדא וז"ל פ"א סמוך ליו"ט של פסח באו לפני שוחטי דמתא ואמרו שכבר יותר מכ"ד שוורים נטרפו ע"י סירכא הנ"ל ואין שום בשר בקהלה גדולה כזו ומחמת שיותר חששתי שיורגלו ליקח משחוטי חוץ ממקומות שאין דעתי נוחה ליקח משם אמרתי לבחור הרע במיעוטו ונתתי רשות להבודקים אם ימצא מכאן ואילך עוד סירכא הנ"ל ישפכו הפרש בלי שום בדיקה ואחר השפיכה יבדקו בעור הכרס אם לא נתחב שום דבר אבל על הפרש לא יבדקו והבודקים הוצרכו לקבל עליהם שלא ללמוד להקל בפעם אחר. ומאז יצאו מלפני ושחטו י"ט בהמות ולא היה שום סירכא ושום פקפוק ונדנוד כלל ואמרתי ברוך ה' אשר הרחיב לנו ולא הוצרכתי לכנוס לקולא הזאת אשר לבי מאד נוקף עליו עכ"ל. העתקתי כ"ז להראות גודל כח הצדיקים וכמו שאמרו בחולין דף ז' ע"ב מה בחייהם כך כו' עיין פירוש רש"י שם]. ועיין עוד מזה בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ט ובתשובת צ"צ סימן מ"ט ובפמ"ג. ועיין בנו"ב תניינא חיו"ד סי' ט"ז שכתב דאם כבר השליכו הכרס או חתכוהו באופן ששוב א"א לבדוק אחר מחט אלא שאשה אומרת שברור לה שלא היה מחט יש להטריף כיון דעדיין לא ידעה מסירכא ה"ל מלתא דלא רמיא ע"ש:
יד
שבודאי יש שם קוץ. עי' בה"ט ס"ק י"ג בשם צ"צ דאף דלא ניקב המחט מעבר לעבר מ"מ הסירכא הוי כמו ק"ד ועי' בכו"פ שכתב דבמקום שיש עוד צדדים להקל אפשר לצדד בזה ע"ש. גם בתשובת תולדות יצחק סי' ג' סתר הראיות של בעל צ"צ ומתוך כך העלה להקל בזה בהפסד מרובה ע"ש עוד. ועיין בספר באר יעקב שכתב דה"ה אם לא נמצא מחט כלל אלא שנמצא נקב ולא ניקב מעבר לעבר טריפה דהאי סירכא גרע מקורט דם ואסור ע"ש. וכן כתב בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סס"י נ"ז. ומיהו דוקא אם הסירכא הוא נגד הנקב שבפנים טריפה אבל אם הסירכא הוא שלא כנגד הנקב כשירה ע"ש וע"ל סק"י:
טו
דכל יתר. עיין בתשובת נו"ב חיו"ד סי' ה' באמצע התשובה שכתב דאף למ"ש הרמ"א לקמן סימן נ' ס"ב להקל בהפ"מ כדעת הרמב"ם דכל שאמרו ניטל טריפה אם נברא חסר כשר מ"מ הכא בשני כבדים אין להקל אף בהפ"מ כי יתר גרע מחסר דלא נאמרה בסיני יתר כחסר אלא יתר כנטול היינו כנטול בידי אדם ע"ש היטב ועפמ"ג:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
מ״א
א
(סי' מ"א סעיף א') במקום מרה. ובמינים שאין להם מרה כדלקמן (סי' מ"ב) מהני נשתייר רק כזית במקום חיותא:
ב
(שם) וכזית במקום היותו. ואם נשתייר כזית רק במקום מרה או רק במקום חיותא טריפה מספק:
ג
(סעיף ג' בהג"ה) ואם יבשו. לשון הרשב"א בתה"ב יבש כזית במקום מרה או במקום חיותא טריפה. וכן נראה מההיא דלקמן (סי' נ"ב ס"א):
ד
(שם) לא נתבאר אם זהו דוקא שיבש כל הזית אבל נשתייר משהו ממנו שלא נתייבש כשר כיון דשאר הכבד קיים וגם משהו מזית זה. או דבעי' דוקא שכולו זית קיים ואם נתייבש משהו ממנו טריפה. אח"כ ראיתי דבפמ"ג נסתפק בזה. ונ"ל לדייק ממ"ש התב"ש סק"ב דכוונת הרשב"א הא דכ' הדין ביבשו ב' זיתים ולא נקט הדין בניטל ב' הזיתים. דאזיל לשיטתי' דס"ל דניטל הכבד היינו גם הגידים והסמפונות וא"כ בניטל ב' הזיתים גם הגידים והסמפונות פשיטא דטריפה כיון דניטל כל תלייתה ממילא ניטל כל הכבד. וכן במקום מרה ניטל המרה עיי"ש. מבואר דס"ל דאינו טריפה אלא בניטל כל הזית ולא נשתייר דאי בניטל כ"ש טריפה שפיר משכחת הדין בניטל גם יש לדייק שכן דעת הכריתי ממ"ש בסק"ו דבזה הדין דיבשו ב' זיתים מחמירין דזית הוא שליש ביצה. ואם נימא דבעינן שיהא כל הזית קיים וממילא חצי ביצה היא חומרא אע"כ דבנשתייר כ"ש כשר ובזה אמרינן לחומרא דבעינן נשתייר משהו מהשליש ביצה דזהו מקרי זית. אבל אם השליש ביצה נתייבש ונשאר משהו אח"כ לא מהני כל הזית. וברור. עוד יש לי מקום ספק ביסוד כזית במקום מרה. אם העובי של מקום מרה הוא ב' זיתים ובמקום דביקות המרה נתקלקל עובי כזית ומ"מ נשאר בעובי כזית קיים מבחוץ אם מקרי נשתייר כזית במקום מרה דכל העובי מקרי במקום מרה. או דבעינן הכזית שסמוך למרה דוקא. ומדברי הכריתי הנ"ל יש לדייק דדוקא במקום מרה ממש בעי' דאי כל העובי מקרי מקום מרה מה חומרא יש לענין דנידון כזית הוא שליש ביצה והיינו כדפרשנו דבעי' שישתייר משהו מאותו שליש. הא כל עובי מקרי מקום מרה ומהני משהו מכל מקום העובי. אע"כ דמקום מרה ממש בעי' בסמוך לה ודו"ק. ומ"מ צ"ע לדינא:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
מ״א:א׳
א
שהוא תלוי בו. בכליות כדאיתא בב"י ופוסקים ויש פוסקים מקום חיותא היינו מקום דביקותא בטרפש וכ' האו"ה כלל נ"א דין ח' הילכך צריך ג' זיתים באלו ג' מקומות עכ"ל ומביאו בת"ח כלל פ"ט דין ט' לפסק הלכה:
מ״א:ב׳
א
שנפרך בצפורן. ואם משרטט בצפורן על בשר הכבד ונראה השרטוט בתוכה מקרי יבש וטרפה כדלעיל סי' ל"ו סי"ג בהג"ה:
מ״א:ג׳
א
ואם יבשו אלו הזיתים כו'. כן משמע בטור וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' י"ז וכ"פ האו"ה שם ובעט"ז תלה דין זה בנראה לי כאלו הוא למראה עיניו ישפוט מיהו מהרש"ל שם השיג על הטור וכ' וז"ל ואיני יודע ממה לקח זה דהא מדאבעיא לן (ש"ס דף נ"ה ע"ב) גבי גלודה ניטל כסלע בשדרה ובראשי פרקים והשאר כולו קיים מהו (ע"ל סי' נ"ט מגלודה) ולא איבעיא לן הכי גבי כבד משמע דבכבד כשר וכן הרשב"א והר"ן לא כתבו אלא שאם יבש הכבד ולא נשתיירו ב' זיתים אבל לעולם אם הכבד כולו קיים או רובו ואותן ב' זיתים ניטלו או יבש כשר כנ"ל להלכה ולא למעשה עכ"ל ולא כוון כהלכה דמ"ש ואיני יודע כו' אשתמיטתיה הרמב"ם פ"ח מה"ש דין כ"א דכ' ניטל ממנה המקום שהוא תלוי בו ומקום המרה אע"פ שהשאר קיים כמו שהוא טרפה עכ"ל וכ"כ הכל בו והכי מוכח נמי להדיא מדברי הרשב"א בת"ה הארוך דל"ט ע"ב ובקצר שם גבי מ"ש דשני כבדים הדבוקים בכזית במקום מרה ובכזית במקום חיותא טרפה ע"ש ומביאו ב"י ס"ס זה ומהרש"ל שם סי' י"ט והכי מוכח נמי מדברי הרשב"א שהביא הטור בסי' נ"ב גבי הוריקה כבד נגד מקום המרה ונגד מקום חיותא וכדמשמע מדברי מהרש"ל גופי' שם סי' צ"ד והא דלא מבעיא ש"ס הכי גבי כבד היינו משום דבכבד פשיטא לאיסור כיון דעיקר חיותא ניטלה וכל זה ברור:
מ״א:ד׳
א
נימוק הכבד כו'. ובש"ס דגיטין (דף ס"ט ע"א) מוכח לכאורה דאינה טריפה אלא בשלא נשתיירו הב' זיתים כמו בניטלה ונ"ל שכן דעת הרוקח וכ"כ בתשובת משאת בנימין סי' כ"א ע"ש וכן הסכים הב"י לדינא וכן בס' ת"ח דף קל"ד ע"א ובס' לחם משנה דף ס"ח ע"ב והב"ח נמשך לדעת הרב"י ולפעד"נ כמ"ש:
מ״א:ה׳
א
י"א כבד כו'. ובס' אפי רברבי כתב דבהפסד מרובה או לעת הצורך יש להקל בזה:
מ״א:ו׳
א
אפילו במקום מרה כו'. כתב הב"ח דאפילו ניטל כל הכבד ולא נשתייר אלא אלו הזיתים ואלו הנשארים התליעו כשר ע"ש. וכן משמע להדיא בת"ח כלל פ"ט דין ט' ע"ש ובסימנים. ודעת מהרש"ל פא"ט סי' מ"ב לא נראה כן שכתב דהא דכשרה בהתליעה במקום מרה ומקום חיותא היינו כשיש בין הכל לבד נקבי התולעים כזית בשר במקום חיותא ובמקום מרה וא"ל א"כ פשיטא י"ל דקמ"ל דלא אמרי' כיון דאיתלע כ"כ סופו ליתלע ולקלקל בכולו ולסברא זו נוטה הר"ן להחמיר ועיקר עכ"ל. וא"כ בניטל כולו והשני זיתים שנשתיירו התליעו אין כאן ב' זיתים לבד נקב התולעים וטרפה וכן דעת הרא"ה בספר ב"ה ואולי גם הת"ח והב"ח לא מיירי אלא כשהתליע בענין דלא חסרו הב' זיתים משיעורן ודו"ק:
מ״א:ז׳
א
אפילו כולו טמון בבשר הכבד טרפה. שאנו חוששין שמא נכנס דרך הושט לדקין ויצא מהדקין לחלל הבהמה ונקבו ומשם נכנס לכבד. לשון הטור:
מ״א:ח׳
א
כלפי חוץ. וכתב העט"ז דאפילו אינו טמון בבשר הכבד אלא חודה יוצא לתוך חלל הבהמה וראשו העב נחבא בתוך הכבד כשר עכ"ל ונמשך אחר דברי הרשב"א שהביא ב"י שמיישב דעת רש"י ומחלק דאע"ג דקי"ל לקמן סי' נ"א קוץ שנמצא בחלל הגוף טרפה דשמא ניקב אחד מהאיברים הפנימיים היינו דוקא התם שניקב בכח אבל במחט שנכנס בנחת אין חוששין לכך. אבל הר"ן פא"ט מסיק דהיכא דהמחט יוצא לחלל הגוף טרפה וכן פסק מהרש"ל פא"ט סי' מ"ז מיהו בסמ"ק ואו"ה כלל נ"א דין י"ז כתוב כהרשב"א וכן בהגהות ש"ד סי' צ"ד ועי"ל ס"ק ג' וסי' נ"ה מ"ש מזה:
מ״א:ט׳
א
כשרה כו'. והרשב"א סובר דאם חודה פונה לצד חלל הגוף טרפה דחוששין כל שהוא נכנס עד מקום הכבד וחודו למט' ועובר דרך צר שמא עם כניסתו ניקב הקנה הפורש לכבד במקום שהוא צר וטריפה כמ"ש בס"ס ל"ד וכ' שכן דעת הרי"ף וכ"פ מהרש"ל והב"ח:
מ״א:י׳
א
בכל ענין טרפה. שאילו נכנסה דרך הסמפון לא היה אפשר לה להתעקם לגמרי וליתחב בעובי כבד ב"י ומ"ש בדרישה סי"ב ע"ש הר"ב בזה הוא טעות כי אדרבה בד"מ הסכים לב"י וכמ"ש בהג"ה כאן:
מ״א:י״א
א
אבל בדקה אין חילוק. בין צד העב שלה כלפי הקנה בין לצד החלל הבהמה לעולם טרפה אפי' היא כולה בתוך הכבד שהרי היא ראויה לנקוב בצד העב שלו וא"כ יש לחוש דדרך הושט נכנס ועי' בתוס' ופוסקים שחילקו אמאי לא מפלגינן לעיל ס"ס ל"ו גבי ריאה בין קופה לבר או לגאו דסמפוני הריאה אם רחבים ע"ש. (תשלום דיני מחט נתבארו בסי' מ"ח ומ"ט ונ"א):
מ״א:י״ב
א
ניקב טרפש כו'. וכתב בד"מ שמ"כ בשם מהרי"ל אי ניקב חצר הכבד במקום דמשמשא ידא דטבחא כשר ואם נמצא סביביו חוטין לבנים כמו חלב אז הוא נקב ישן וטרפה עכ"ל וע"ל סי' ל"ו ס"ק י"ד:
מ״א:י״ג
א
מצד הכבד כו'. כי הטרפשא רחבה היא יותר מן הכבד ובצד ימין הטרפשא אינה מכוסה מן הכבד ושם יכול להיות הנקב רחוק מן הכבד עכ"ל הר"מ בסמח"ב וכ"כ בתשובת דברי ריב"ש סי' קנ"ג דדוקא מצד הכבד טרפה אבל הב"ח הוכיח דהאי מצד הכבד ט"ס הוא שהיה כתוב חצר הכבד וטעו והכניסו מצד במקום חצר וכן הגיה בס' גדולת מרדכי וכן הוא בשחיטות החדשות שנדפסו בלובלין שנת תל"ד בשם מהר"ל מפראג ובשם כמה גדולים וכן מצאתי להדיא באגור סימן אלף קל"ב:
מ״א:י״ד
א
אבל אם כו'. הטעם כתבו הפוסקים דאין הטרפות מצד עצמה אלא דמחמת הנקב סוף שתנטל הכבד וכן נ"ל להוכיח מן הש"ס פא"ט (דמ"ח ע"א) דחצר הכבד לאו מצד עצמו טרפה ע"ש ודוק. ולפי זה בין עלה עליו קרום מחמת מכה או שאר קרום הוי סתימה וכ"כ בתשובת דברי ריב"ש שם דכשנסתם הנקב בשומן כשר וזהו דלא כהר"ץ בבדיקות וכבר השיג עליו הר"מ בס' ב"ה:
מ״א:ט״ו
א
מחט בטרפש. אפילו כולה טמונה בטרפש מטעם דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברים הפנימים בכניסתן לשם ואין חילוק בטרפשא בין קופה לגיו או לבר כמ"ש הב"ח וע"ל סי' מ' סעיף ג':
מ״א:ט״ז
א
דכל יתר כנטול דמי. משמע אפילו אינן דבוקין זה בזה במקום חיותא ובמקום מרה דכל יתר כנטול דמי ר"ל כאלו שניהם ניטלו לגמרי והלכך בכל מקום שנמצאו שני כבדים טרפה וכן כתב בת"ח כלל פ"ט דין י"א וכן פסק מהרש"ל פא"ט סי' י"ח. מיהו כתב מהרש"ל שם דאם הב' כבדים מתחילין למטה מאותו כזית במקום מרה ובמקום חיותה ג"כ פשיטא דכשרה לכ"ע כמו ביתרת רגל שיוצא למטה מארכובה (לקמן סי' נ"ה סעיף ד') עכ"ל וצ"ל דגרע טפי אלו נמצא יתרת כבד שאינה דבוקה כלל לכבד מאם דבוק למטה מאותו כזית משו' דכיון דמתחיל למטה דממקו' חיותה ומקום מרה נראה שאינו אלא תלתלי כבד ודו"ק. וע"ל ס"ס מ"ג וסי' נ' ונ"ד ונ"ה מה שכתבתי מזה:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
מ״א
א
שהוא תלוי בו. פי' בגמרא אמרינן שהיא חיה ופרש"י דהיינו מקום שדבקוה תחת הכליות ולשון שני ביותרת הכבד והן הטרפשין והסכימו הפוסקים עליו שעיקר כלשון ראשון ובת"ח מביא בשם או"ה לחוש גם ללשון שני:
ב
נימוק הכבד כו'. בזה נמשך אחר הרוקח שהביא ב"י שלמדו מפרק מי שאחזו וכבודו של רמ"א במקומו מונח אבל לא דק בהוראה זאת ונציעה לפניך דברי הגמרא דאיתא התם לדמא דאתא מפומא בדקינן ליה בקש של חטים אי סריך ונדבק הדם בקש מריאה קאתי ואית ליה תקנתא ואי לא מכבדא קאתי ולית ליה תקנתא ופרכינן והא איפכא תנן ניטל הכבד ולא נשתייר הימנה כלום ריאה שניקבה או שחסרה טרפה ומשנינן כיון דמפומא קאתי אימור אתמוחי אתמח ופירש"י כיון דדמא דכבדא שהיא תלויה למטה מן הריאה עולה למעלה ונפיק דרך הפה אימור אתמוחי אתמח כולה כבדא ולא נשתייר ממנה כלום ונפל לריאה דרך קנה הכבד שמחובר לקנה של ריאה עכ"ל משמע מבואר דעיקר הקלקול שתמות הבהמה או האדם הוא שנמחה הכבד כולה ולא מקצתה דאי יש ריעותא גם במקצתה הדרא קושיא לדוכתא דהא בריאה שנתמסמס ונתקלקל בשרה בפנים כשר כל שלא נמוחו הסמפונות וא"כ יהיה כבד חמיר מריאה בנלקה במקצת ואנן איפכא תנן כדמייתי המקשן אלא פשוט כל שלא נלקו השני זיתים כשר אף אם נמחה הכבד. והרוקח כתב וז"ל קנה הכבד ככבד בניטלה כולה ולא נשתייר כזית טריפה הכבד שנימוקה טריפה כדאמרינן במי שאחזו דמא דאתא מפומ' אי מכבדא אתי לית ליה תקנתא הכבד שיבשה או קשה כאבן טריפה עכ"ל. ובזה הבין הב"י דהרוקח אוסר בנימוקה אפי' אם ב' הזיתים נשארו שלמים וחלק עליו ובאמת גם הרוקח לא בא לאסור רק בנימוקה כולה אפילו שני הזיתים וחידוש גדול משמיענו דאם נימוק הוה כניטל וכן מצינו בב"י סי' נ' בשם הרשב"א שכל אבר שנקיבתו או חסרונו פוסל כשנתמסמס נמי פוסל עכ"ל וכ"כ המרדכי הביאו ב"י בסי' נ' שאמר ר"ת לרא"ם פה אל פה שכל היכא שניקב אוסר ה"ה אם הבשר רע סביביו ונרקב והיא גופה קמ"ל גם הרוקח אפי' בכבד שכולה דם מ"מ אם נמוקה ונתמסמסה והיה לדם אוסר אם לא נשתיירו ב' זיתים דבר זה מוכח בבירור מדבריו דהרי סמוך אחר זה כתב הכבד שיבשה או שקשה כאבן טרפה והיינו ע"כ אפי' שני הזיתים וכן כתב רמ"א כאן דאם לא כן כשר כמ"ש בסעיף זה ולמה לא נפרש גם הרישא כך דהיינו מ"ש הכבד שנימוקה דמה לי כבד שנימוקה או יבשה אלא ברור ופשוט דהרוקח דאוסר בנימוקה היינו ג"כ בנימוקה כולה ודבר זה תימה גדולה על רמ"א שביבשה הצריך שיהיה היובש בכולה וכן בקשה כאבן ובנימוקה אוסר אפילו בנשתיירו ב' זיתים והרוקח כתבם סמוכים זה אצל זה בחד לישנא אלא פשוט דאכולה קאי גם אנימוקה ומו"ח ז"ל בא לחזק פסק רמ"א ואמר שהרוקח חולק על רש"י ומפרש פי' אחר דהיינו כיון שיוצא דרך הפה ודאי יש שם רקבון ושדי תיכלא בכולה וקשה דא"כ הא דאיתא פא"ט (דף נ"ו) בעי מיניה רב יוסף בריה דריב"ל מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעיים מהו א"ל טרפה ופרכינן ולא יהא אלא ניטל דכשר אמר רבא כיון שהוריקה כבד נגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיים ואי איתא דאמרינן שדי תכלא בכולה וסופו לרקוב הכל לא פריך מידי וגם רבא לא היה צריך להטריף בשביל בני מעיים תיפוק ליה משום דשדי תיכלא בכולה כבד אלא ודאי דלא אמרינן בכבד שדי תיכלא בכולה מלבד שהוא נסתר כבר בדברינו דא"כ הוה חמיר מריאה ולמה לא נימא גם בריאה דשדי תיכלא בכולה ע"כ אין לנו להחמיר בדבר שרש"י מתיר בפירוש וללמוד מדברי רוקח מה שלא כוון אליו כלל. ושוב ראיתי שכתב כדברינו בס' משאת בנימין שנדפס מחדש שפסקינן הלכה למעשה וכך אנו דנין זמן רב הלכה למעשה בכל יום שאין לאסור בנרקב והיה לדם אם נשארו שני הזיתים שלימים ואין להחמיר כלל בזה זולת אם ידוע שנפלה הבהמה גבוה י' טפחים ונמצא ריסוק והפסד צורה בכבד יש לאסור כמ"ש סי' נ"ח ס"ג:
ג
התליע הכבד כו'. במשמרת הבית כתב הרשב"א דאפי' ניטלה כל הכבד ולא נשתייר רק הב' זיתים ואלו הב' זיתי' התליעו כשרה דהתלעה הדרא בריא:
ד
אפילו כולו טמון כו'. דאימור אתא דרך הושט שנקבו ונכנס לכבד וכתבו התוספות ונראה דדוקא גבי כבד יש חילוק בין קופא לגאו לקופא לבר אבל בריאה כשרה בכל ענין דקרובה לקנה וסמפונא דריאה יש לה ריוח וחלל גדול וכן בקורקבן כשר שדרך הושט בא המחט עם המאכל שהוא תלוי בושט עכ"ל וכן הביא ב"י בשם הרשב"א בתשובה סי' רנ"ה שבכבד החמירו כיון שהוא רחוק מן הקנה לפיכך כשצד הדק נכנס כלפי הכבד חוששין שניקבה בכניסתה כיון שהולכת מהלך רב ומקום צר וחוששין אולי דרך כניסתה היתה כאן וכאן ונקבה בסמפונות הלב לכבד לפי שהוא מהלך רב עכ"ל לפ"ז נראה דה"ה מחט שנמצא בטחול ועמ"ש סי' מ"ג סעיף א':
ה
כבשר כו'. בטור כתוב שאנו חוששין שמא דרך הושט נכנס להדקין כו' שאילו נכנס דרך הסמפון כו' ק"ל דמשמע מזה דאילו אין לנו הוכחה זאת לא היינו אוסרים מספק אלא היינו תולין שנכנס דרך הקנה ואח"כ כתב אבל בדקה אין חילוק וטרפה בכל ענין כו' דמשמע מספיקא לחוד אסרינן ונראה דודאי מחמת ספק לחוד אסרינן כיון דרוב הבליעות הם דרך הושט אלא דברישא היה לנו לומר שאין לתלות שנכנס דרך הושט כיון שיש בו קופה אע"פ שחודו למטה נוקב שפיר מ"מ היאך יכולה הקופה להיכנס דרך שם דהוא נקב קטן אלא היה שם לתלות (בקופה) [בקנה] ע"כ אמר שע"כ יש לך להחמיר אע"פ שאינו מסתבר דאלא מאי דדרך הקנה נכנסה היאך נקבה הבשר של הכבד אחר יציאתה מהסמפון ע"כ שני הצדדים שקולים מ"מ טרפה מספק וביאור הדברים בענין קופה לבר בזה הוא כן דאם נמצא שקופה לבר דהיינו לצד החלל של גוף וחודה כלפי סמפון אז ע"כ לא בא דרך הסמפון לבשר אלא מבחוץ והיינו דרך הושט לדקין ומדקין לכבד הלכה בחודה תוך בשר כבד לצד הסמפון אבל אם קופה לצד הסמפון יש הוכחה שבאה דוקא מסמפון דאילו מבחוץ לא היה לה אפשר להכנס בקופה תוך הכבד ואין לנו לחוש שמא בא מבחוץ מצד אחר של הכבד ושם היה חודו לבשר הכבד דודאי סברא הוא דכאן נמצא כאן היה דכיון שאפשר לומר שבאה לכאן דרך סמפון הוא מסתבר טפי מלומר שבא מצד אחר מבחוץ לכאן וכבר כתב ב"י ורמ"א כיון דאם מונחת ביושר בכבד טרפה דאז א"א שבאה דרך הסמפון. והרשב"א בת"ה הארוך דף ל"ו כתב פי' אחר אליבא דרי"ף ורמב"ם וז"ל ונראה שהם מפרשים קופה לבר היפך מדברי רש"י ולגאו היינו כנגד חלל הבהמה ולבר היינו כנגד חוץ לחלל כלומר נגד הראש וכלל זה מסור בידינו מרבנן דמכשרי דכל שנמצא בריאה או באחד מאברים התלוים אמרינן דרך הסמפון נקט ואתאי והכא ה"ק אי קופה לגאו כשרה דדרך סמפונא נקט ואתאי ואין חוששין שנטה אילך ואילך ונקבה אבל כשקופה לבר וראשה החד נכנס לפנים חוששין שמא נטה אילך ואילך דרך ירידתו וניקבה קנה הכבד שנקובתו במשהו הואיל ועבר שם במיצר משא"כ בריאה דכיון שעד הריאה מקום רחב וקרוב הוא אין חוששין לכלום ואפי' קופה לבר כו' אלא דק"ל בכבדא נמי אי קופה לגאו ותחובה בכבד למה כשרה דאי דרך סמפון אתי היאך נתחבה ויש לי לומר דכל שהיא לפנים כח המושך שבאברים מושך ודוחק עכ"ל ונראה שבה"ג שמביא הטור סימן מ' מפרש גם כאן כפי' זה של הרשב"א ומ"ה לא חש לעיל שמא נכנס דרך הושט כי אמרינן טפי דנכנס דרך הסמפון:
ו
אבל אם פונה לצדדים טרפה. דודאי נכנסה דרך הושט דאילו נכנסה דרך סמפון לא היה אפשר להתעקם לגמרי כ"כ לרוחב הכבד ב"י:
ז
בסמפון גדול. אפי' חתוכה הכבד כ"כ רש"ל וכן בריאה:
ח
מצד הכבד. כ"ה במרדכי ומו"ח ז"ל תמה דכאן משמע שיש חילוק דאם ניקב שלא מצד הכבד כשר ושאר פוסקים לא חלקו בזה וכן בת"ה סי' קס"ג הביא דברי המרדכי אלו ולא הזכיר מצד הכבד גם באו"ה משמע שאין חילוק ע"ש כלל נ"א סימן ל"ד ושער נ"ד ע"כ כתב דהאי מצד הוא ט"ס שהיה כתוב במרדכי חצר הכבד והמעתיק טעה וכתב מצד במקום חצר ול"נ דהא דכתב מצד הכבד לא אתי למעוטי שיהיה כשר בחצר הכבד באיזה מקום שבשטח חצר הכבד דודאי בכל מקום טרפה אלא כוונתו שבחצר הכבד יש בו חלק שהוא פרוש על דוכן הבהמה ואח"כ מתחיל לירד בחלל הבהמה דרך הפסקה על הכבד באויר החלל ועל זה אמר כל שיש בו נקב בכל שטח שבתוך אויר החלל אבל באותו חלק שהוא פרוס על הדופן אין נקב פוסל ודבר זה ברור בטעמו דהא כתב ב"י בשם הגהת אשיר"י דטעם הטרפות בחצר הכבד הוא אינו מצד עצמו אלא שסוף שתינטל הכבד ומ"ה אין סירכא פוסלת בו דאדרבה כל שנסתם מהני מ"ה גם אם יש נקב מפולש באותו חלק שדבוק לדופן כ"ש שאין איסור דהא הדופן מכסה הנקב אע"פ שאינו נכנס לתוכו ודבוק בו מ"מ אין הרוח נכנס לשם דרך אותו נקב דהדופן מכסה את הנקב ע"כ כשרה בזה נמצא שכל הפוסקים יפה עשו שלא חילקו בכך שהם לא דברו אלא מחלק שהוא באויר הבהמה והמרדכי רצה להורות לנו שלא נטעה לומר דאף חלק שאצל הדופן נקרא חצר הכבד כנ"ל ברור ונכון:
ט
אבל אם נסרכה כו'. דכיון דאין הנקב פוסל מצד עצמו כמ"ש המרדכי פא"ט בדין נפנה לאור מהני ליה סתימה שע"י הסירכא וע"כ אפי' חלב טמא שאינו סותם בעלמא סותם בהאי נקב של חצר הכבד וכן מ"כ. ומלבד זה אין סירכא אוסרת בחצר הכבד דלא אמרינן אין סירכא בלא נקב אלא בריאה ששואבת כל מיני משקה כ"כ באו"ה כלל ס"ב ולא כתרומת הדשן. כתב בד"מ ומצאתי למהר"י מולין אי ניקב חצר הכבד במקום דמשמשא ידא דטבחא כשר ואי נמצא סביבו חוטים לבנים כמו חלב אז הוא נקב ישן וטרפה עכ"ל:
י
נמצא מחט בטרפש. פי' כולה מכוסה בטרפש דאל"כ פשיטא דטרפה דלא עדיף מנמצא בחלל הבהמה נראה לי דאין הבודק צריך לבדוק בחצר הכבד אם יש בו נקב או לא דסמכינן ארובא כמו שא"צ לבדוק אחר שאר הטרפות זולת סירכות הריאה שהן מצויות ואף שראיתי במקצת בדיקות שיבדוק אחר זה נ"ל דאין זה חיוב וק"ו שאין לענוש את הבודק עבור זה כמו שהוא בשאר טרפות:
יא
ב' כבדים כו'. עמ"ש סי' נ"ה סעיף ד' שאין לאסור יתרת כבד אלא במקום מרה או חיותא:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
מ״א
א
(סימן מ"א סעיף א') ניטל הכבד טריפה אא"כ נשתייר כזית כו'. דע מימרא דר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן בפא"ט (דף מ"ג) וכן משמעות הסוגיא (דף מ"ו) וכמ"ש התוס' שם. אבל במשנה דא"ט נקט הכי ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום. משמע הא נשתייר כלום כשירה ולא בעינן כזית. ובגמ' שם מקשה אהדדי דבמשנה דאלו כשירות (דף נ"ד) נקט ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית ומשני הא ר"ש הא ר' חייא ובש"ס שם מקשה אר' יוחנן שפסק דבעינן כזית והא אמר רבב"ח אמר ר"י הלכה כסתם משנה. ופרש"י דמאי אולמי' סתמא דסיפא מסתמא דרישא ומשני תרי תנאי אליבא דר"י. מכל הלין מוכח דגרסי' במשנה דאלו כשירות כזית. והרי"ף והר"ן גרסי במתניתין דאלו כשירות כל שהוא. ותמה עליהם מהר"ם מטיקטין בגליון הרי"ף ע"ש. ואישתמיטתיה דברי הרשב"א בתה"א (דף ל"ט) שהקשה על גירסא הנ"ל וגרס במתני' דאלו כשירות כל שהוא ולא סתרי מתני' אהדדי. והש"ס מקשה מברייתא דתניא דבעינן כזית ומשני הא ר"ש כו' ומש"ה מקשה אר"י האיך פסק הברייתא ושבקי' למתני' והא אמר רבב"ח אמר ר"י הלכה כסתם משנה ומשני תרי תנאי אליבא דר"י וברור שזו היא גירסת הרי"ף והר"ן. ולענין דינא ודאי אין נפקותא בזה דודאי בעי כזית במקום מרה כו' כמ"ש הש"ע:
ודע דניטלה הכבד דטריפה הוא אפילו במינין שאין להם מרה בכבד ומקום שיורם שוה. ועיין אחרונים סי' מ"ב ס"ק י"ב. והכי מוכח להדיא בתוס' דקידושין (דף נ"ז) ד"ה שחטה כו' שכתבו גבי צפורי מצורע שנמצאת טריפה בבני מעיה כגון שניטלה הכבד ע"ש. צפורי מצורע היו צפור דרור כדאיתא בנגעים פי"ד ומביאו הט"ז סי' פ"ב. וצפור דרור אין מרה שלהם בכבד כמ"ש האחרונים סי' מ"ב ס"ק הנ"ל שהרי ניטלה הכבד אינה טריפה מטעם חסרה המרה שהרי אפשר להיות שניטל כל בשר הכבד ונשארה המרה דבוקה בגיד הכבד וכמ"ש התוס' ריש א"ט. ודלא כדמשמע מדברי הרשב"א בתה"א (דף מ"ג) ומביאו הב"י ס"ס זה דניטלה הכבד מטעם חסרה המרה אתינן עלה. והוא תימא דהאיך תלי תניא בדלא תניא דזהו משנה מפורשת דניטלה הכבד ולא נשתייר כלום דטריפה ואין מי שחולק בזה ואלו חסרה המרה דעת רוב הפוסקי' להכשיר כמבואר בב"י ובד"מ ובש"ך ר"ס מ"ב ודברי הרשב"א צ"ע. ולא משמע כן בשום פוסק שהרי אפילו במינין שאין מרה שלהם בכבד טריפה אם ניטל הכבד שלהם וכמ"ש ועי' בתב"ש. ואם חסרה הכבד מתחלת ברייתה מבואר בב"י ס"ס זה ובש"ע סימן נ' ס"ג דלהרשב"א והר"ן טריפה ולהרמב"ם כשירה. מיהו הכרו"פ כתב דאף להרמב"ם י"ל דטריפה. ובתוס' דקידושין מבואר להדיא דטריפה שהרי כתבו דנמצאת טריפה בבני מעיה כגון שניטלה הכבד שודאי היה משנולד עכ"ל ע"ש. הרי שאם נברא חסרה הכבד טריפה. וכיון שדעת התוס' להחמיר אין להקל בזה דה"ל הרמב"ם יחיד לגבי התוס' והרשב"א והר"ן. ודלא כהג"ה סי' נ' ס"ג דפסק להקל בהפ"מ. וכ"נ דעת התב"ש והפר"ח להחמיר אפילו בהפ"מ ע"ש. ואישתמיטתיה דעת התוס' בזה ע"ש:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
מ״א
א
במקום חיותו שהוא תלוי. עי' בה"ט ומ"ש בשם שבו"י סי' נ"א ע"ש שכתב שנה אחת רוב בהמות נמצאו שנרקב הכבד ועיין במח"ב הביא תשובות מהר"מ זכות ז"ל אם יש בועות בכבד או טנרא במקום מרה או במקום חיותה יש להכשיר ומה גם דהיא הפ"מ דרבו כמו רבו הכבדי' מלאים בועות ומה שנהגו להטריף בחשבם שזה איסור אין זה מנהג וכ' שכן הסכים מהר"ש אבוהב וכל רבני ישיבה כו' אך מ"מ גור אריה הלוי מסתפק בטינרי במקום מרה וחיותה ע"ש ועי' בסולת למנחה סוף כלל פ"ט. כ' בתרנגולים (אינדיק) מצוי להיות כמו אבנים קטנים ולבנים תוך הכבד ומרה ואומרים שבא להם על ידי שמתרגזים מאד ונהגו להכשיר ועיין במח"ב שם שהביאו:
ב
דסופו לרקב הכל. עבה"ט בנימוק הכבד ונשתיירו השני זיתים כתבו כל האחרונים להתיר ומח"ב מנה המתירין כי רבים המה והעל' דהכי נקטינן ודלא כהבל"י ע"ש וע"ש שהביא משאילת יעב"ץ סי' נ"ח ח"ב בכבד גדול וגם ונמצא שהוא נפוח כשר דלא גרע מנימוק ודלא כמורה שהטריף ע"ש ועיין ס"ס הביא בבה"ט שיש לעיין בריאה כו' וכתבתי בזה בספרי ב"א ישם הבאתי מדברי הגאון בעל נוב"י בגליון י"ד שלו ועמ"ש שם ועיין בתשובת ב"ח החדשות מבן הב"ח ז"ל להשיב על קושיות חכם אחד שהקשה על הב"ח בענין נימוק הכבד וקושית החכם הוא בשו"ת גאוני בתראי סי' י"ב ועיין בפמ"א שבאווזות המלעיטין מצוי חולי דנימוק הכבד ואע"פ שאין כח לאסור לאחרי' ויש להורות היתר כשנשארו משני זיתים שלימים כמ"ש המ"ב ושאר אחרונים מ"מ בעל נפש ובעל תורה ראוי לו להחמיר על עצמו לחוש לדברי הגאונים המחמירים ע"ש:
ג
מחט שנמצא בכבד. עי' בספר המכריע דף ט"ו שו"ת שמש צדקה סי' מ"א ובחבורי ב"א בקונטרס התשובות באורך בזה בש"ע סעיף יו"ד ועי' בשו"ת נ"ב ס"ס ה' האריך להחמיר ולהטריף בהפ"מ:
ד
בסירכא בצלע כשרה. עבה"ט ועי' בספרי בקונטרס התשובות סי' ל' ול"א הארכתי בדין סירכא מטרפש לבה"כ ונמצא מחט והעליתי דאם תחובה בדופני המסס ובה"כ לאורכן והוא טמונה כולה בתוך עובי הדופן יש להטריף אף אם אין סירכא כנגדה ומכ"ש כשיש סירכא כנגדה ואפילו בהפ"מ. והיכא שאינה תקועה בתוך הדופן רק היא מונחת לארכה בין קמטי ההמסס ואין חוד המחט מול הדופן ויש סירכא מבחוץ במקום שכלה פי המחט קשה בעיני להתיר. אך הואיל והוה דבר הרגיל ושכיח טובא ומתרמי טובא שהוא הפ"מ וכבוד שבת היה נראה לפע"ד להקל אם תעבור הסירכא ע"י מיעוך ומישמוש ממש לא בדרך קליפה בצפורן רק לגלגל בין האצבעות ולמשמש הסירכ' בנחת. (ואף שאפשר שלא קבלו ענין מיעוך רק בריאה שאם סירכא היא כל היום לא תינתק משא"כ בשאר אברים שהיא סירכא ומתנתקת וכמ"ש לענין עגלים. אך נראה דכל שנאמר דהסירכא באברים מלתא היא גם לענין מיעוך דינם כריאה ודיו לבא וכו' ולא דמי לעגלי' שמצד הסברא כן הוא משא"כ בזה שעכ"פ רגלים לדבר הוא שלא באה מחמת נקב כיון שניתקת במשמוש קל והוא ספק גדול להתיר) וכן נראה להקל כשרואין שהבשר בטרפש הכבד במקום הסירכא היא מקולקל כעין מכה אז תולין הקלקלה במקולקל דהיינו שהסירכ' באה מן הטרפש ובהמסס אין לקות' כו' ע"ש וע"ש שהבאתי שו"ת נ"ב סי' ט"ו וע"ש סי' י"ח. ואם נמצא ק"ד או סירכא שצריך לבדוק שאם בדק בפרש ולא מצא מחט כלל אין לחוש שמא מחמת רוב הפרש נאבד ע"ש ועיין בפמ"א ח"ב סי' קכ"ט על מ"ש בחוט השני להקל בלא בדק בפרש חלילה לנהוג כן שנתברר בהרבה נסיונות שרגיל הרבה. ואם א"א לבדוק בכל חדרי הבטן יש להטריף וכן שמעתי נוהגי' באשכנז ולדעתי מי שאינו נוהג כן מאכיל טריפות ע"ש וכתב בנוב"י סי' ט"ז בסירכא מטרפש לבה"כ וכבר השליכו הכרס או חתכוהו ומלחוה והדיחוה בענין שא"א לחפוש אחר מחט אלא שאשה אומרת שברי לה שלא היה מחט יש להטריף דכיון שלא ידעה עדיין מהסירכא הוי מלתא דלא רמיא כו' ע"ש:
מטה יהונתן על שלחן ערוך יורה דעה
מ״א
א
(סימן מ"א סעיף ב') שיעור זה דכשני זיתים אפילו בשור הגדול ובעוף הכל לפי גדלו וקטנו. והוא לשון הרשב"א בת"ה והנה הא דנקיט אפילו בשור הגדול ובעוף הכל כו' משמע דס"ל דשיעורים דקתני במתני' אפילו בבהמה דקה ואין משערין כלל לפי גדלו ולפי קטנו רק בעוף ומה שמכריחו לזה היינו לפי פי' הרי"ף בעופא מאי דלא קאי אנקבה כנפה ויש להקשות א"כ אמאי מפרש בעופא יותר מכל שאר בהמ' וע"כ דמשערין הגדול לפי גדלו כו' א"כ ה"ה בעוף והרשב"א כדי לתרץ קושיא זו הוציא מזה דכל הני שעורין דתנן במתני' בבהמה כל בהמה בכלל ואף כו' אלא בבהמה דקה מדקתני סתם משמע דבכל בהמה איירי ולכן מבעיא ליה בעופא מאי משערין. וא"ל לפ"ז הא גבי נטלה החלחולת כתב הרשב"א בעצמו ומשערין בדקה קטן לפי קטנו וצ"ל כיון דאמר הש"ס להדיא כמלא בטדא דתורא משמע דוקא השיעור הוא כן בשור:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5