א
דיני טריפות המרה. ובו ט' סעיפים:
מרה שניקבה טריפה ואם נקבה כנגד הכבד והכבד סותמו כשרה: נסרכה המרה למקום אחר כשרה (מרדכי פא"ט וא"ו הארוך) (וע"ל סי' מ"ו):
ב
נטולה ביד או חסרה טריפה:
ג
אם חסרה המרה קורע הכבד שתי וערב וטועמו בלשונו אם יטעום טעם מר כשר' ואם לא טעם טעם מר יצלנו בגחלי' ויטעום אם יש בו טעם מר כשרה ואם לאו טריפה (ואף עכשיו נוכל לסמוך על טעימת הכבד) (פסקי מהרא"י סי' ל'):
ד
נמצאו שתי מרות טריפה דכנטולה דמו ואם היא אחת ונראית כשתים נוקבין אותה ואם שופכות זו לזו אחת היא וכשרה ואם לאו שתים הם וטריפה:
ה
אם נקבוה ולא היו שופכות זו לזו ואח"כ נפחו זו ועלתה גם חברתה בנפיחה זו או שהטילו מים באחת מהן וע"י כך נתמלאת גם חברתה מים כשרה:
ו
אף על פי שהן שתי מרות גמורות רק שבמקום דיבוקן בכבד כמו רוחב אצבע היו כאחת כשרה אפי' אי לא שפכי אהדדי והוא הדין אם מתחלתן הן שתים ובסוף הן מתערבות ונעשות אחת כשרה:
ז
היו שתי מרות בכבד אחת הנה ואחת הנה וסמפון אחד שופך מרה לשתיהן וכשאדם זוקף האחת חוזרת ליחה למקום שהסמפון מחלק מרה ושופך לשתיהן אבל כשהן שוכבות כדרך שהן עומדות בחיי הבהמה אין שופכות זו לזו יש להכשיר בבהמת ישראל: הגה מרה הניכרת מעבר לעבר של כבד אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה (כך פי' דברי המרדכי שהביא איסור והיתר הארוך כלל נ"ב ד"ט) ואי לא שפכי להדדי טריפה:
ח
יש מיני עופות שאין להם מרה כמו תורים ובני יונה ואין לאוסרן כיון שכל המין כך והצבי אין לו מרה בכבד אבל יש לו למטה סמוך לזנבו: הגה מי שבא לפניו עוף שאינו מכיר מינו ולא נמצא לו מרה אין אומרים ודאי כל מינו אין להם מרה אלא אמרינן מסתמא יש לו מרה עד שיודע שמין זה אין לו מרה (תשובת רשב"א סימן ק"ח):
ט
גרעין שנמצא במרה אם היה כמו גרעינה של תמרה שאין ראשה חד מותרת ואם ראשה חד כגרעינה של זית אסורה שהרי ניקבה אותה כשנכנסה וזה שלא יראה הנקב מפני שהוגלד פי המכה: הגה וכל שכן אם נמצא מחט או קוץ במרה דטריפה (או"ה ור"ן ורמב"ם עד"מ וב"ח ומהרש"ל פא"ט סי' מ"ט וסוף ש"ד):
באר היטב יורה דעה
מ״ב
א
סותמו. וכ' הש"ך אבל אם ניקבה הכבד ג"כ כנגדה טריפה וכתב הרשב"א דהיכא דאפשר לתלות בסכין או בידא דטבחא תלינן כדלעיל סי' ל"ו ס"ה גבי ריאה:
ב
נסרכה. דלא אמרינן אין סירכא בלא נקב אלא בריאה דוקא וע"ל סימן מ"ו. (מרה ודקין שנסרכו זה לזה כשר ח"י סי' ע"ז ועיין פר"ח שחולק על רמ"א. מרה שבולטת מבין הצלעות לחוץ בין עור לבשר ונמצא המרה שלימה ונפחו המרה ועלתה בנפיחה ולא נמצא בה נקב כלל בס' צ"צ סי' ט' השיב להכשיר ועיין בפר"ח):
ג
טריפה. וכתב הש"ך אע"ג דקי"ל דאסור לטעום דבר מאכל לידע אם יש בו דבר איסור מ"מ הכא קים להו דמלתא לא שכיחא הוא וקרוב הדבר שיטעום טעם מרה. (אם לא היה מרה וקודם שיטעום נאבדה הכבד כשרה ח"י ועה"ג סימן ט"ז וכה"ג קנ"ה. טעמו מקומה ונמצא מר ושוב טעמוהו ולא נמצא המרירות תלינן שנתקנח וכשרה פר"ח בשם הריק"ש):
ד
לסמוך. והטעם כי בלא"ה רבו המכשירים בחסרה המרה:
ה
כשרה. ומה שלא נשפכה לחברתה כשנקבה בתחילה היה מחמת עובי הליחה. ב"י. (וה"מ דליכא טעמא דמרירתה בכבד. אבל אי איכא טעם מר כשרה במכ"ש מדין חסרה המרה לגמרי פר"ח ובש"י שאלה נ"ב חולק עליו. כתב הריק"ש מעשה בא לידי שהיתה בועה כמו כיס קטן יוצא סמוך למרה תלויה בסימפון סמוך לה ברוחב אצבע ולא שפכי אהדדי ונקבו הבועה ויצא מים זכים וטעמו המים ולא היו מרים והכשירוהו דלאו מרה היא אלא בועה ואין טרפות בועה אלא בריאה. כתב אהל מועד מרה שנתרוקנה והכיס תלוי במקומה כשרה שתולין דדרך הסמפון נשפך המרה ולא דרך נקב כלל וכ' פר"ח עליו ונופחין אותה ואם אחר הנפיחה לא ימצאו שום נקב טפי איכא למיתלי שנשפך דרך הסמפון מלמימר שהעלה נקב קרום ואינו ניכר):
ו
אצבע. וכ' הש"ך ואע"ג דלקמן סי' מ"ז בעינן רוחב אצבע למטה ורוחב אצבע למעלה התם שאני משום שצריך המאכל לצאת והלכך צריך להתערב למטה ולמעלה משא"כ הכא:
ז
שפכי. ואע"ג דבריאה לעיל סי' ל"ו ס"ה אמרינן איפכא היינו משום סמפונות משא"כ בכבד דאע"ג דניטלו הסמפונות כשירה. ש"ך:
ח
והצבי. כתב הש"ך דאילים אין להם מרה ולא חשוב כניטל כיון דכל המין כך הוא (תוס' דחולין דף קי"ב ובספר שערי שמים כתב וקצת ב"ח שאין להם מרה כלל ויש להם במעיים כגון יונה ומין שליו וצפור דרור ויש שיש להם מרה בבטן וקצת מהם באזנים. וצבי ואיל מרה שלהם היא באליה ועיין ברד"ק הושע סימן ז') ואם נטל הכבד מאותו המין צריך לשייר כזית במקום שראוי להיות המרה במינים אחרים והטעם מדאיתא בגמרא כזית במקום מרה ולא אמר אצל מרה וע' מ"י סימן פ"ט:
ט
מחט. וכ' הש"ך דאין חילוק בין קופה לבר או לגיו. ד"מ ורש"ל ואחרונים ופר"ח חולק ע"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ב
א
משנה חולין דף מ"ב:
ב
מימרא דרבי יצחק בר יוסף וכו' שם דף מ"ג:
ג
הרא"ש שם על המשנה וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה"ש והתוס' והרשב"א והר"ן:
ד
טור בשם בה"ג:
ה
שם בשם הראב"ן:
ו
הרא"ש שם והרמב"ם שם:
ז
הרא"ש שם וש"פ ונלמד מדין תרי בועי דסמיכי להדדי לעיל סי' ל"ז ומדין תרי סני' דיבי לקמן בסי' מ"ז:
ח
ב"י בשם מעשה שאירע כך:
ט
כתבי מהר"ר ישראל סי' רס"ו (נלמד מסי' מ"ו) מדין הדקין וכנ"ל:
י
בית יוסף מדבריו:
יא
תשובת הרשב"א סי' ג' וסיים שם ומ"מ אפשר להתיר וכו'.
יב
דעת המחבר וע' ס"ק י':
יג
הרא"ש שם על המשנה בשם בה"ג והג"א שם וש"פ:
יד
כל בו:
טו
מימרא דרב אשי שם דף מ"ט.
(°) דאמרינן דרך הקנה נכנסה לסמפון הכבד ומשם למרה אע"פ שאינה יכולה לצאת דרך הסמפון כשרוצין להוציאה אמרינן שע"י הנענוע שנענע הבהמה בהליכתה ימים רבים נכנסה שם:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ב
א
נסרכה כו'. כמש"ל ס"ס ל"ז:
ב
נטולה כו'. כנ"ל סי' מ' ס"ה:
ג
אם כו'. כמ"ש בברכות ס"א ב' כבד כו'.
ד
נמצאו כו'. כמ"ש נ"ח ב':
ה
ואם כו'. כמש"ש ומ"ז א':
ו
אם נקבוה כו'. דעובי הליחה עיכבתן:
ז
אע"פ כו'. כמש"ש נ"ח ב':
ח
וה"ה כו'. שם דהדרי וערבי וע' רא"ש שם ועש"ך כאן:
ט
היו שתי כו'. עש"ך:
(ליקוט) ס"ו אע"פ כו' וס"ז היו כו'. מקילינן כה"ג משום דראבי"ה מכשיר לגמרי בניטל וכ"ש ביתרת וראייתו מדאמרינן ניטל הכבד כו' וע"כ גם המרה ניטל וע' במרדכי והג"א רפ"ג. יש"ש (ע"כ):
י
מרה כו'. אע"ג דבריאה אי שפכי להדדי מריפה שם משום סמפונות משא"כ כאן דניטל סמפונות כשרה וכן בריאה אי לא שפכי אהדדי דכשירה שם אין איסור אלא משום דסמיכי להדדי משא"כ כאן:
יא
שהרי ניקבה כו' וזה כו'. כ"ז לשון הרמב"ם וע' תו' שם ד"ה אבל דזיתא כו' וא"כ הויא כו' וכן הקשה הר"ן ועוד הקשה דמרה הוא כמו סמפונא רבא דלד"ה כשר. אלא הטעם כמ"ש הרמב"ם והטעם שהעור המרה דק ורך חיישינן:
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ב:א׳
א
א) [סעיף א'] מרה שניקבה טרפה. ואם ניקבה המרה ואפשר לתלות בסכין או ביד הטבח כשרה. ב"י בשם הרשב"א. ש"ך סק"א. כנה"ג בהגב"י או' א' פר"ח או' א' לה"פ או' א' בל"י או' א' כריתי או' א' שפ"ד או' א' שה"מ או' א' שו"ג מחו' או' א' וכתב דמרוב פשיטותו השמיטו הש"ע והרב בהגהה דין זה דנקב שנעשה אחר שחיטה משוך וניכר הוא לכל כדלעיל סי' ל"ו סעי' ה' בהגהה גבי ריאה שנמצאת נקובה יעו"ש. זר"א או' קי"ח. מחב"ר או' ב' ער"ה או' ב' חכ"א כלל י"ז או' כ"ט. זב"ת או' א' ענ"ה סי' כ"א או' ב' ובספרו שש"א או' ב' זב"ש או' א' תו"ז סי' ע' או' ג' ביא"ב בשפ"ז או' א' בי"צ בעמ"ז או' א' מנ"י בשרשים או' א' זב"צ או' א' ועיין לקמן סי' ן' סעי' א'.
מ״ב:ב׳
א
ב) והא דמכשרינן לתלות ביד הטבח ה"ד העביר הטבח ידו בכח או שתלשה בכח כדין הריאה. ער"ה שם. ענ"ה שם ובספרו שש"א שם. זב"צ או' ב' ועיין לעיל סי' ל"ו סעי' ה'.
מ״ב:ג׳
א
ג) שם. ואם ניקבה כנגד הכבד והכבד סותמו כשרה. ואם ניקבה הכבד ג"כ כנגדה טרפה. חולין מ"ח ע"א. ב"י. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ב' פר"ת או' א' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' כריתי או' ב' תב"ש או' א' שה"מ או' ב' שפ"ד או' ב' שו"ג או' א' זר"א או' קי"ז. מחב"ר או' ג' זב"ת או' ד' ענ"ה שם או' ד' חכ"א שם או' כ"א. זב"ש שם. תו"ז שם או' ד' בי"צ או' א' מנ"י בשרשים או' ב' זב"צ או' ד'.
מ״ב:ד׳
א
ד) שם. והכבד סותמו כשרה. ואם לא נסתם הנקב אעפ"י שהוא סמוך לכבד טרפה. הרמב"ם פ"ו מה"ש ה"ו. פר"ח שם. לה"פ שם. שה"מ שם. זב"ת שם. חכ"א שם. מנ"י בשרשים או' ג' מיהו אם ניקבה למטה במקום שאינה דבוקה בכבד ונסתמה בסרכא שנסרכה לכבד כשרה כמו ריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשרה לדידן בסביך וסריך. תו"ז שם או' ב' ענ"ה שם או' ג' זב"צ או' ה'.
מ״ב:ה׳
א
ה) ואם ניקבה המרה כנגד הכבד והכבד סותמה וניקבה הכבד כנגדה ועלה בו סתימה ונסתם אף דהוי סתימה מעליא טרפה. תב"ש או' א' שפ"ד או' ב' מחב"ר סוף או' ג' ענ"ה שם או' ד' בי"צ שם בעמ"ז או' ב' מנ"י בשרשים או ב' זב"צ או' ו'.
מ״ב:ו׳
א
ו) שם הגה. נסרכה המרה למקום אחר כשרה. וכ"פ בש"ע לעיל ססי' ל"ז ולקמן ססי' מ"ו דאין סרכא אוסרת אלא בריאה יעו"ש. וכתב התו"ז שם או' ה' דהכי נקטינן. וכ"כ ענ"ה שם או' ה' זב"צ או' ז' ומ"מ בעי בדיקה דהיינו להסיר הסרכא בנחת ולבדוק בנפיחה ואם העור שלם בלא נקב אז כשרה ובדיעבד אם לא בדק יש להכשיר. מש"ז או' א' זב"צ שם. ועיין לעיל סי' ל"ז או' רל"א.
מ״ב:ז׳
א
ז) מרה שהיתם בולטת מבין הצלעות לחוץ בין עור לבשר ונמצאת המרה שלימה ונפחו אותה ועלתה בנפיחה ולא נמצא בה נקב כלל כשרה. צ"צ סי' ט' וחלק על תשו' משפטי שמואל סי' ק"ל שהטריף יעו"ש וכן הסכים פר"ח או' ג' וכ"ה דעת הכנה"ג בהגב"י או' ה' לה"פ סוף או' ג' בל"י סוף או' ג' מש"ז או' א' זר"א או' קי"ט. שה"מ סוף או' ג' זב"ת או' ה' ענ"ה שם או' ו' זב"ש או' ב' תו"ז שם או' ו' בי"צ בתה"ב או' א' קומץ בדיני שאר טרפות כלל ה' או' ח' וה"ד אם העור שלם מבחוץ אבל אם היה נקוב מצד חוץ טפי איכא למיתלי בקוץ מע"י חולי ויש להטריף. פר"ח שם. לה"פ שם. מש"ז שם. זר"א שם. שה"מ שם. זב"ת שם. בי"צ בתה"ב שם. קומץ שם. זב"צ או' ח' וכתב ודלא כהתו"ז שם. ובנד"ל שהכשיר. והזר"א שם כתב דאף בניקב מצד חוץ מידי ספיקא לא נפיק דשמא ע"י חולי וע"כ כתב דבמקום הפ"מ יש להקל יעו"ש אמנם משאר דברי הפו' הנז' אשר הם הרבים משמע דאם ניקב מצד חוץ בכל ענין יש להטריף. ועיין לקמן סי' מ"ט סעי' ד' ובדברינו לשם או' ל"ה.
מ״ב:ח׳
א
ח) ואם אין העור לפנינו ולא ידעינן אי הוה שלם תלינן להקל מטעם ס"ס וכשר. תב"ש ססי' מ"ט. ענ"ה סי' כ"א או' ו' זב"צ או' ט'.
מ״ב:ט׳
א
ט) מרה ודקין שנסרכו זה לזה יש להתיר כדעת הרוב ואין לדמות סרכתן לסרכות הריאה דאמרינן אין סרכא בלא נקב. חוות יאיר סי' ע"ו. לה"פ או' ג' זב"צ או' יו"ד. ועיין לעיל או' ו'.
מ״ב:י׳
א
י) [סעיף ב'] נטולה ביד או שחסרה טרפה. בין שניטל בחולי או ביד בין שנברא חסר טרפה. ב"י בשם הרמב"ם פ"ו מה"ש.
מ״ב:י״א
א
יא) שם. נטולה ביד או שחסרה טרפה. ב"י בשם כמה פי' דלא כיש מכשירין בחסרה או בנמצא ב' מרות יעו"ש.
מ״ב:י״ב
א
יב) ואם לא נמצא מרה ואינו יודע אם נחסרה מחיים או לאחר שחיטה אין להתיר מכח ס"ס שמא לאח"ש ואת"ל מקודם שמא הלכה כהסוברים דחסרה המרה כשרה דחלילה לסמוך ע"ז להקל כלל דלו יהיה דחשיב ספיקא פלוגתא דרבוותא מ"מ ספק לאח"ש לא הוי ספק שקול כיון דלית ליה במה לתלות. שפ"ד או' א' עצ"ל סעי' א' סוף ד"ה ועיין בצ"צ וכו' זב"צ או' י"א.
מ״ב:י״ג
א
יג) [סעיף ג'] אם חסרה המרה קורע הכבד וכו' וטועמו בלשונו וכו' מפני שאמרו חכמים כבד כועס ומרה זורקת בו טיפה. מרדכי בשם הראבי"ה. ב"י. לבוש. ש"ך סק"ה לה"פ או' ד' שפ"ד או' ה' זב"ת או' ז' ביא"ב בשפ"ז או' ו'.
מ״ב:י״ד
א
יד) שם. וטועמו בלשונו וכו' ואע"ג דאסור לטעום דבר איסור וכדלקמן סי' ק"ח (סעי' ה' בהגה) י"ל דשאני התם דצריך טעימה ממש משא"ך הכא דסגי !בלהיכא בעלמא. פר"ח או' ה' זב"ת שם. זכרון יוסף ססי' ד' פ"ת או' ד' והש"ך סק"ד כחב הטעם משום דקרוב הדבר שיטעום טעם מרה. מיהו המנ"י על תו"ח סי' פ"ח או' ג' כתב דאם לוחך בכבד צריך שידיח תחלה מן דם בעין שעליו. והב"ד השפ"ד או' ו' וכתב ופשוט הוא. וכ"כ התב"ש או' ד' חגורת שמואל או' ט' וכן הסכים המחב"ר או' ל"ב ואו' ל"ח אלא שלא כתב להדיח אלא לקנח יעו"ש. זר"א או' קכ"ב. ענ"ה סי' כ"א או' ח' בי"צ בתה"ב סוף או' ב' שבאו' ג' והתו"ז סי' ע' או' כ"ו כתב דאם מקנח ליה להעביר הדם גם המרירות מעבירו ומה הועילו חכמים בתקנתם ולמה שחששו לאיסור דם אין לחוש דטועם ופולט הוא תכף עם רוק הרבה עמו דהמרירות והמאיסות מסייע לפלוט תכף וכו' אלא דעכ"פ רבו האוסרים וכדי לחוש לדעתם הנה טוב שיקנח יעו"ש. ולפ"ז גם כשקורע הכבד ש"ו לטעום מבפנים צריך לקנח הדם שעליו ואח"כ לטעום. ועיין לקמן סי' ס"ט או' ק"ט.
מ״ב:ט״ו
א
טו) שם. קורע הכבד שתי וערב וטועמו בלשונו וכו' ואם לא קרעו הכבד וטעמו מבחוץ טעם מר בכבד בדיעבד סגי. מחב"ר או' ה' ואו' יו"ד. ענ"ה שם או' י"א. מיהו הרב מהרי"ע בס' שבט יהודה דף ל"ד באו' ג' כתב דגם לכתחלה יכול לטעום מבחוץ בלתי קריעת שתי וערב יעו"ש והסכים לדבריו הער"ה או' ד' וכ"נ דעת חכ"א כלל י"ז בהגה לאו' כ"ג. וכ"כ המחב"ר שם באו' ה' שראה לרבני עה"ק ירושת"ו שהיו טועמים הכבד בלי קריעה ואם יטעמו טעם מר מכשירין. וכ"כ התו"ז סי' ע' או' ט' דמנהג עירם לטעום בלי קריעה אלא דאם לא טעם טעם מר בלחיכה מבחוץ יש לקרוע הכבד ולטעום אם יש טעם מר כשרה ואם לאו יצלנו על הגחלים עכ"ל וכ"כ זב"צ או' י"ג כי כן מנהגם לטעום בתחלה מבחוץ ואם נמצא טעם מר מכשירין ואם לא נמצא טעם מר אז קורעין הכבד שתי וערב עכ"ל.
מ״ב:ט״ז
א
טז) שם. וטועמו בלשונו וכו' ואי ניטלה ביד לא מהני טעימת הכבד. תב"ש או' ג' שפ"ד או' ה' מחב"ר או' ח' שה"מ סוף או' ד' ענ"ה שם או' יו"ד. ביא"ב בשפ"ז או' ה' בי"צ בתה"ב או' ב' וכן אם ניקבה המרה לא מהני טעימת הכבד. תב"ש שם. ענ"ה שם. ביא"ב בשפ"ז שם. בי"צ בתה"ב שם. זב"צ או' י"ב.
מ״ב:י״ז
א
טוב) אם קרע הכבד ש"ו ולא טעם טעם מרירות יש לקרוע כל הסמפונות שבכבד וימצא לפעמים בתוך הסמפונות טעם מרירות. בינת אדם בשער או"ה סי' ט"ז סוף או' כ"ב. זב"צ אי' י"ד.
מ״ב:י״ח
א
חי) אם יש רושם דנראה שהיה כיס ומי מרה וניטלו יש להכשיר ע"י קריעת וטעימת הכבד ודלא כהתב"ש. מחב"ר או' י"א. ענ"ה שם או' י"ג. זב"ש או' ח' תו"ז שם או' י"ב. זב"צ או' ט"ו.
מ״ב:י״ט
א
יט) נמצאת הכיס שלימה וריקנית יש להכשיר ע"י קריעת הכבד ודלא כאוהל מועד וקצת האחרונים דמכשירין בלי טעימה. מחב"ר או' י"ב. שה"מ סוף או' ה' ענ"ה שם או' י"ד. תו"ז שם או' י"ג. זב"צ או' י"ח.
מ״ב:כ׳
א
ך) מרה זו שנתרוקנה והכיס תלוי במקומו ריקנית דכשרה מיהו בעינן נפיחה לראות אם היא שלימה. פר"ח או' י"ב. שפ"ד או' ה' שה"מ שם. זר"א או' קכ"ו. מחב"ר או' י"ג. ענ"ה שם. זב"ת או' ט"ו. קומץ שם או' ט' זב"ש או' ט' תו"ז שם או' י"ג. זב"צ או' ט"ז.
מ״ב:כ״א
א
כא) אך אם לא עשה נפיחה כל שראה אותה שלימה סגי וכ"ש אם נאבדה בלי נפיחה ודלא כהשפ"ד שמסתפק בזה. מחב"ר שם. ענ"ה שם ובספרו שש"א או' יו"ד. תו"ז שם. זב"צ או' י"ז.
מ״ב:כ״ב
א
כב) אם טעמו מקומה ונמצא מר ושוב טעמוהו ולא נמצא המרירות תלינן שנתקנח מה שבלע הכבד מן המרה וכשרה. פר"ח או' ז' בשם מהריק"ש. והרב שה"מ או' ח' חולק ואינו מכשיר כ"א בנקרע הכבד שתי וערב וטעמו שם טעם מר ושוב לא טעמו אזי יש להכשיר מטעם שנתקנח אבל הלה"פ או' ה' כתב כדברי הריק"ש והפר"ח הנז' וכ"כ חגורת שמואל או' יו"ד. זר"א או' קכ"א. מחב"ר או' י"ד. זב"ת או' ח' ענ"ה שם או' ט"ו. חכ"א כלל י"ז סוף או' כ"ג. תו"ז שם או' י"ד. וביאור הדברים שטעמו במקום המרה כמ"ש הפו' טעמינן בדוכתא ונמצא מר ואח"כ טעמו הכבד ולא נמצא מר תלינן שנתקנח מה שבלע הכבד ותסגי מה שבדוכתא היה מר. מחב"ר שם.
מ״ב:כ״ג
א
כג) ומשמע אפי' טעמו אח"כ הכבד ע"י קריעה ולא נמצא מר כשרה. ענ"ה שם.
מ״ב:כ״ד
א
כד) טעמו מקומה והיה מר וחזרו לטעום במקום ההוא עצמו ולא נמצא מר וטעמו אח"ז הכבד ולא מצאו בו שום טעם מר נראה להקל. מחב"ר או' ט"ז.
מ״ב:כ״ה
א
כה) ואם יש מרה כדינה וטעמוהו לכבד ויש בו מרירות כשרה ולא אמרינן דהוו תרתי אלא תלינן דמהך דתליא נזרק בכבד. פר"ת או' ד' שפ"ד או' ה' מחב"ר או' טו"ב וכתב שהוא פשוט. ביא"ב בשפ"ז או' ו' תו"ז שם או' ט"ו. זב"צ או' כ"ג.
מ״ב:כ״ו
א
כו) אם לא נמצאת מרה ואח"כ נאבד הכבד וא"א לטועמו. הכנה"ג בהגב"י או' כ"ו התיר מכח ס"ס שמא הלכה כמ"ד חסרה המרה כשרה ואת"ל טרפה שמא נבלעה בכבד יעו"ש וכן התיר הב"ד חי"ד סי' ו' והרב נשמת חיים סי' ו' שו"ג מחו' או' ב' תו"ז שם או' כ"ב. והזר"א או' קכ"א כתב להכשיר בהפ"מ. והתב"ש סוף או' ד' דעתו להטריף. וכ"ה דעת השפ"ד או' ד' ועיין מחב"ר או' כ"ד מה שהאריך בזה וסיים דדין זה תלוי כפי המקומות ואם המורה של אותו מקום יודע דשכיחי באתריה דכמה עופות שאין להם מרה יטעמו בכבדם טעם מר היכא דנאבד הכבד יש להכשיר ולתלות דאי איתיה לכבד קמן היה בו טעם מר וכהוראת הכנה"ג והב"ד ויש לעשות ס"ס בזה יעו"ש. וכ"כ ענ"ה סי' כ"א או' כ"א. זב"צ או' כ"ד וכתב דבמדינתם על הרוב ימצאו טעם מר בכבד כשלא נמצא בו מרה וע"כ אם לא מצאו בו מרה ונאבד הכבד מכשירין בשופי עכ"ד.
מ״ב:כ״ז
א
כז) אבל אם טעמו הכבד כדינו כשלא נמצאת המרה ולא טעמו טעה מר בכבד ונאבד הכבד קודם צלייה יש להטריף לכ"ע דעל הרוב כשלא יש בו טעם מר קודם צלייה גם אחר צלייה כן הוא וטרפה. ענ"ה שם או' כ"ו ובספרו שש"א או' ט' זב"צ או' כ"ה.
מ״ב:כ״ח
א
כח) אם הפרידו הכבד מהבני מעיים ולא שמו לב אם היה שם מרה עד שהשליכו הבני מעיים והדר חזו דלא הוה מרה בכבד תלינן שנעקרה המרה מהכבד ונשארה עם בני מעיים וכשרה כמו דתלינן בזאב ומשמוש ידי טבח. מהר"י פראג"י מהמה בתשו' כ"י סי' פ"א. וכ"כ שבו"י ח"ב סי' ס"ו. וכ"מ מדברי הפר"ח או' ד' דפשיטא ליה דין זה. וכ"כ בס' חגורת שמואל או' י"א. מחב"ר או' י"ח. ברכ"י בשיו"ב או' ב' בשם הרד"ק. זר"א או' ק"ך. ענ"ה שם או' י"ז. זב"ש או' יו"ד. תו"ז שם או' ט"ז. זב"צ או' כ"ו.
מ״ב:כ״ט
א
כט) אם טעמו הכבד ולא נמצא ט"מ ואירע שטעמו הב"מ ומצאו בהם ט"מ כשרה. שבט יהודה דף ל"ד או' א' מחב"ר או' י"ט. שו"ג או' ז' זב"ש שם. זב"ת או' ח' ענ"ה שם או' ח"י. תו"ז שם או' י"ז. זב"צ או' כ"ז.
מ״ב:ל׳
א
ל) ואם לא היה טעם מר בכבד כלל ולא בבני מעיים וצלו בני מעיים והיה להם טעם מר יש להטריף. שבט יהודה שם. מחב"ר או' ך' זכ"ל חי"ד או' ט' על סי' זה או' ו' זב"ש שם. ענ"ה שם. זב"צ או' כ"ט.
מ״ב:ל״א
א
לא) וכמו כן דין הקריעה לא נאמרה רק בכבד משא"כ בשאר איברים לא מהני טעימה אלא מבחוץ. זכ"ל שם. ענ"ה שם. זב"צ או' ל"ג.
מ״ב:ל״ב
א
לב) לפעמים יהיה שומן הרבה סמוך למרה ע"ג הכבד ולפעמים נמצאת המרה בתוך שומן הנז' וא"כ אם לא נמצאת המרה וטעמו השומן הנז' ונמצא ט"מ כשרה דכל מקומות הסמוכים למרה כגון קרקבן וטחול וב"מ דשרינן אם טעמו ט"מ בהו דמילתא דשכיחא דתשפך המרה עליהם א"כ ה"ה בשומן הנז' וכ"כ דע"ק או' ד' דבצד הטחול ומעיים וקרקבן ושומן שבבטן אנו רואים ששכיח הרבה שתמצא שם המרה. זב"צ או' כ"ח. ועיין באו' שאח"ז.
מ״ב:ל״ג
א
לג) ואם לא היה ט"מ בכבד כלל וטעמו הקרקבן והיה מר כלענה כשרה. כנה"ג בשו"ת ב"ח סי' ק"ל. שבט יהודה שם או' ו' מחב"ר או' כ"א ובקו"א או' א' ברכ"י בשיו"ב או' ג' שו"ג או' ז' זכ"ל שם או' ד' ענ"ה שם או' י"ט. זב"ש או' י"א. תו"ז שם או' י"ז. וכן הטחול אם יש בו טעם מר כשרה. זכ"ל שם. תו"ז שם. זב"צ או' ל' וכ"כ באו' הקודם.
מ״ב:ל״ד
א
לד) ואם לאחר שנודע אצלנו שאין שם מרה ונאבדו הב"מ או הקרקבן לא תלינן דהיה בהם ט"מ דדוקא בכבד הוא דאמרינן כן ולא בשאר איברים וטרפה. !זכ"ל שם או' ג' ענ"ה שם או' כ"ז. תו"ז שם. זב"צ או' ל"א.
מ״ב:ל״ה
א
לה) וכן אם טעמו הכבד כדינו ולא נמצא טעם מר ואירע שטעמו בחלל הגוף ונמצא בו טעם מר לא מהני וטרפה דלא אמרו אלא במקומות הסמוכים למרה כגון קרקבן וטחול וב"מ שהם סמוכים למרה דמילתא ושכיחא היא דתשפך המרה עליהם אבל לא בשאר מקומות. שבט יהודה שם או' א' זב"צ או' ל"ד.
מ״ב:ל״ו
א
לו) אם לא מצאו מרה בעוף ולא הגיעו לטעום הכבד או שאר האיברים הנז' ומלחו העוף כדינא יש הכשיר. טוב לישראל פ"ב או' ט"ו בד"ה מעשה וכו' בשם כמה רבנים. זב"צ או' ל"ב.
מ״ב:ל״ז
א
לז) כבד של עגל שהיה לו מרה כדינו אלא שהיתה לבנה ביותר וקרעו המרה והיו בה מים זכים צלולים ומתוקים יש להטריף. מש"ז או' ב' מחב"ר או' כ"ב. פ"ת או' ב' בשם חמ"ד כ"י. ענ"ה סי' כ"א או' ך' בי"צ בתה"ב או' ד' שבאו' ג' תו"ז סי' ע' או' ך' זב"צ או' ל"ה.
מ״ב:ל״ח
א
לח) וכשמצאו המרה מתוקה כבסמוך יקרעו הכבד ויטעמוהו ואם לא מצאו ט"מ יש להטריף אך אם טעמו ט"מ יש להכשיר דאני אומר המרה בלועה בכבד וזה שנראה לנו מרה אינו אלא בועה וכשרה. מחב"ר או' כ"ג. ענ"ה שם. זב"ש או' י"ב. תו"ז שם או' כ"א. זב"צ או' ל"ו.
מ״ב:ל״ט
א
טל) אם מצאו מרה לבנה וזרקוה בלי טעימה טרפה. דע"ק או' ג' אך בעוף שמן דרכה להיות לבנה ולפ"ז בלא טעמוה כשרה. מק"מ או' ז' זב"צ או' ל"ז.
מ״ב:מ׳
א
מ) אם אכלו הכבד ולא טעמו ט"מ ושוב נזכרו ובקשו המרה ולא נמצאת יש להטריף. הרב דבר משה ח"א יו"ד סי' ו' בשם מהר"י דוד. מחב"ר או' כ"ה. שו"ג מחו' או' ג' יד דוד הגה"ט או' ז' בשם כמה פו' נשמת חיים סי' ו' זב"ש או' י"ד. תו"ז שם או' י"ט. זב"צ או' ל"ח. ואו' מ'.
מ״ב:מ״א
א
מא) ויש לחפש אצל הטחול של עוף וסמוך לו ימצא על הרוב המרה קטנה עד למאד ובחנם מטריפין תרנגולות הרבה. כריתי או' ו' מחב"ר או' כ"ו. אכ"א כלל י"ז או' כ"ג. ענ"ה שם או' כ"ג. זב"ש או' ט"ו. תו"ז שם או' י"ח. וכ"כ הבי"צ בתה"ב או' ב' שבאו' ג' ואני מצאתי ברוב ההרגל שבמקום המרה ולפעמים סמוך לטחול מצאתי עורק א' ולפעמים מתהפך לשמנונית ולובן ולפעמים מראה העורק כיתר העורקים וקרעתי העורק ההוא וזב ממנו לחה מר ומראה כמראה המרה ועל הרוב כך מצאתי עכ"ל. וכ"כ השו"ג מחו' או' ג' שהתרנגולת שהיא שמנה הרבה המרה שלה היא קטנה ומכוסה בשומן והליחה שבתוכה אינה ירוקה ככרתי כשאר מרות העופות אלא ירוק אמרילי"ו ודומה לצואת התרנגולים (שקורין בערבי אצפר) ומי שאינו בקי בזה חותך בבני מעיים ואח"כ כשמבקש המרה בכבד אינו מוצא אותה ומטריף אותה. ולפעמים ימצא בו ריר מכוסה בשומן וכשיקרע אותו ריר נמצא בתוכו טיפת מרה כטיפת זבוב ויטעמו בה ט"מ כלענה עכ"ד. והביאו הזכ"ל על זה הסי' או' י"א. תו"ז שם או' כ"ג. וכ"כ שבו"י ח"ב סי' ס"ו פעם א' נשאלתי על כבד כזה וצויתי להביא לי הב"מ ושומן וראיתי שהמרה דבוקה בב"מ ושומן וכן עמדתי על נסיון זה כמה פעמים ובקשתי הדבר וימצא ולפעמים המרה קטנה מחמת שמנונית העוף ואינה ניכרת ולפעמים נשפך ממנה המרירות ע"י תלישת המעיים מהם וכ"ה על פי הרוב עכ"ל והב"ד הבל"י או' ה' פ"ת או' ה' וכן במדינתנו (בגדאד) כמה פעמים הביאו כבד של תרנגולים לפני ח"ר נסים הלוי ז"ל ולפעמים מוצא המרה בכבד מכוסה בשומן או מכוסה בתוך העורק א' בתוך הכבד ומוצא אותה שם כמו טיפה מרה. וכמה פעמים מוצא אותה בסוף הב"מ מרה קטנה עד מאד. ועוד פעמים יש עורק א' שהוא משוך מן הכבד אל הטחול פעמים שהוא ירוק ופעמים שהוא לבן ונוקב את העורק הנז' ושם ימצא בו טפות מרים שהמרה שם. זב"צ או' ט"ל. וכתבנו כל זה כדי שהמורה יתן דעתו על כל מקומות הנז' ולא יטריף במהרה.
מ״ב:מ״ב
א
מב) הא דמכשרינן ע"י טעימת הכבד לאו דוקא בעוף דאיכא דאמרי הואיל ויש מין עופות שאין להם מרה אלא ה"ה בבהמה. מש"ז או' ב' ד"ה כתב הריק"ש בסופו. מחב"ר או' ו' ענ"ה שם או' ט' תו"ז שם או' י"א. זב"צ או' מ"א.
מ״ב:מ״ג
א
מג) מרה של בהמה שנמצאת קטנה וקשה וע"י דחיקה נשפכה הליחה דרך סנפונה ועורה עב כשיעור עובי ב' דינרים אבל היא שלימה אף שהיה נראה דמחמת חולי נעשתה כך וגבי כוליא קשיות דמחמת חולי מטריף ה"ד בכוליא משום דק"ל לקותא בכוליא טריפה משא"כ בשאר איברים דאין לקות פוסל בהם והגם דקשיות זה אינו דומה לקשיות הכוליא הנז' דהכא העור נעשה עב כמו בדל אוזן ואפשר דלא מחמת חולי כ"א מחמת שמנונית אחזוקי רעותא לא מחזקינן ואין להוסיף על הטריפות וכשרה. תו"ז שם או' כ"ד. זב"צ או' מ"ב.
מ״ב:מ״ד
א
מד) מרה שנתיבש הכיס והליחה שבתוכה עד שנפרכת בצפורן טרפה. שו"ג מחו' או' א' זב"ש או' ה' תו"ז שם או' כ"ה. זב"צ או' מ"ג.
מ״ב:מ״ה
א
מה) מרה שהיה כיס שלה נפוח טרפה וכ"ש אם הליחה הירוקה שבתוכה נהפך לעפשים ונרקב דטרפה שהרי עיקר טרפות המרה בשביל הליחה. חכ"א שם או' ל' יריעות שלמה בזה הסי' או' א' וכתב דבזה לא מהני טעימה. זב"צ או' מ"ד.
מ״ב:מ״ו
א
מו) וכן אם נתקשה הליחה כאבן הוי לקותא וטרפה. חכ"א שם. מיהו בדע"ק או' ג' כתב מרה שנהפך כל ליחה שבה כאבן והקרום היה שלם כדרך כל כיסי מרה כל שטעמו טעם מרירות מעט כשרה והסכים לדבריו מק"מ או' ז' וכתב ודלא כחכ"א שהטריף. ובהפ"מ יש להכשיר. זב"צ או' מ"ה.
מ״ב:מ״ז
א
מז) ואף אם נתגדלה בהפלגה מכפי הרגילות ומלא מוגלא כשרה. דע"ק שם.
מ״ב:מ״ח
א
מח) ואם נתגדלה המרה ועי"ז אין בה כ"כ מרירות כשרה. דע"ק שם. מק"מ שם.
מ״ב:מ״ט
א
מט) וכשיש בהליחה מרירות מעט אף שאינו מר ממש כמרה כשרה. דע"ק או' א' מק"מ שם. זב"צ או' מ"ו.
מ״ב:נ׳
א
נ) שם. וטועמו בלשונו וכו' ואפי' ישראל וא"צ קפילא ארמאה. מחב"ר או' כ"ז. ענ"ה שם או' כ"ד. זב"צ או' מ"ז.
מ״ב:נ״א
א
נא) וגם הנשים נאמנות בטעימת הכבד לראות אם הוא מר. מחב"ר או' לי ול"א ול"ז דלא כתשו' חנוך בית יהודה סי' פ"ו. זכ"ל על זה הסי' או' י"ב. ענ"ה שם. תו"ז שם סוף או' כ"ג. אבל טעימת משרתת נכרית לא מהני. עיקרי !הד"ט סי' ד' או' ג' זכ"ל שם. זב"צ או' נ"א.
מ״ב:נ״ב
א
בנ) גם אם בני הבית ראו שלא נמצאת מרה והלכו להם והאשה אומרת שטעמה ט"מ בכבד נאמנת. מחב"ר שם באו' ל"א. זב"ש או' ה' זב"צ או' נ"ב.
מ״ב:נ״ג
א
גנ) לא מצאו מרה בעוף ונתתי להשואל ללחוך במקום מרה על הגיד היוצא שם ואמר שהוא ט"מ ולא רציתי לסמוך עליו מצד שאינו עדיין בר מצוה. דע"ק או' ג' ומ"מ כשיש קטן מבין יש סמיכה עליו כשהגיע לחינוך. דע"ק או' ד' מק"מ או' ט' זב"צ או' מ"ח.
מ״ב:נ״ד
א
דנ) שם. ואם לא טעם ט"מ יצלנו על הגחלים וכו' וגם ביו"ט מותר לצלות הכבד כדי לטעום אם יש בו ט"מ דסומכים על הרוב. שבו"י ח"א סי' כ"ג. פ"ת או' ו' שע"ת באו"ח סי' תצ"ח או' יו"ד. וכ"כ בדברינו לשם או' ע"ח.
מ״ב:נ״ה
א
הנ) שם הגה. ואף עכשיו נוכל לסמוך על טעימת הכבד. דכדאי הם המכשירים בניטלה המרה לסמוך עלייהו בכה"ג. תו"ח כלל פ"ח סוף דין ד' ט"ז סק"ב. מש"ז או' ב' ביה"ל או' א'.
מ״ב:נ״ו
א
ונ) ואם לא טעמו ט"מ בכבד שהיא טרפה הביצים שהטילה קודם שחיטה שריין דאימור דהשתא ניטלה המרה אבל הביצים שנמצאו תוך התרנגולת אפי' הם גמורות שכיוצא בהם נמכרות בשוק אסורים. הרב בית דוד יו"ד סי' ל"א. ובתשו' חינוך בית יהודה סי' פ"ו אסר כל הביצים שנולדו וגם אם נתערבו הכל אסור. והבל"י התיר אם נתערבו הביצים אבל מה שבעין יש להחמיר. ולי נראה דאם אינו ניכר שהיה כיס ומרה לעולם וגם הכבד לא היה בו ט"מ יש לאסור הביצים שילדה שהם בעין אבל כאשר יהיה האופן שניכר רושם הכיס או שהיה כיס ריקן דבכה"ג יש להכשיר אם טועמים ט"מ בכבד. היכא דלא טעמו ט"מ שהיא טרפה הביצים שילדה כבר יש להכשיר כמ"ש הרב"ד. מחב"ר או' ל"ד וסוף או' ל"ו. זב"ש או' י"ז. תו"ז שם או' כ"ז. זב"צ או' נ"ג.
מ״ב:נ״ז
א
זנ) מרה שיבשה קצת ופתחו הכיס של המרה וראו שעדיין יש בה ליחה ולא יבשה עד שנפרכת בצפורן והכיס היתה שלימה אלא שהליחה היבשה קצת הנז' שהיא בתוך הכיס היתה אדומה והאודם נוטה מעט לשחרות כשרה. זב"צ או' נ"ד.
מ״ב:נ״ח
א
חנ) כבד שאין בו מרה וטעמו הכבד במקום מרה ולא היה בה מרירות וטעמו בצד אחר של הכבד שלא במקום מרה והיה שם טעם מרירות יש להכשיר דתלינן שהיה המרה שם ונבלע במקומה דלא מצינו במרה שיהיה שינוי מקום טרפה וכל מקום שעומדת המרה כשרה והכא נמי כשרה. נועם מגדים למהרש"ק בהגהו' על פר"מ והוא בסוף האשלי רברבי הנד"מ. זב"צ או' נ"ה.
מ״ב:נ״ט
א
טנ) [סעיף ד'] נמצאו ב' מרות טרפה וכו' לא שנא אם היו סמוכות זו לזו או זו בצד א' מן הכבד וזו בצד א' מבי"ט ח"ג סי' קנ"ט. כנה"ג בהגב"י או' ח"י. פר"ח או' ח' בל"י או' ז' שפ"ד או' ד' מחב"ר סוף או' ט"ל. ער"ה או' ח' מק"מ או' י"ב. זב"ת או' ט' חכ"א כלל י"ז או' כ"ד. ענ"ה סי' כ"א או' כ"ט. תו"ז שם או' כ"ח. זב"צ או' נ"ו. והא דאמרינן דאם מרוחקות זה מזה טרפה ה"ד דעכ"פ שניהם תלוים בכבד אבל אם מרה השנית היא במקום שאינו ראוי לתליית מרה כלל לא אמרינן בזה יתר כנטול דמי וכשרה. מק"מ שם. זב"צ או' נ"ז.
מ״ב:ס׳
א
ס) ואפי' טעמו הכבד ונמצא מר טרפה כשיש ב' מרות ודלא כהפר"ח שם. פר"ת או' ד' שבו"י ח"א סי' נ"ב. בל"י שם. תב"ש או' ה' שפ"ד סוף או' ה' זר"א או' קכ"ד. שה"מ או' ט' מחב"ר שם. ער"ה או' יו"ד. ענ"ה שם או' נ' זב"ת שם. מק"מ שם. זב"ש או' ך' תו"ז שם. זב"צ או' נ"ח.
מ״ב:ס״א
א
סא) וה"ה אי איכא ג' מרות טרפה. פר"ת שם. מק"מ שם. תו"ז שם. והזב"ש שם הכשיר בבעלת ג' אבל ראייתו יש לדחות והעיקר כדברי הפר"ת. זב"צ או' נ"ט.
מ״ב:ס״ב
א
סב) בהמה שנמצא בה ב' מרות נפרדות זו מזו אבל מקום חבורן היה א' וכשאתה מגביה הצד הא' שופך אל השני דרך חבורם יש להכשיר אפי' בבהמת גוי. הרדב"ז ח"א סי' קכ"א. כנה"ג בהגה"ט או' ו' ובהגב"י או' כ"ה. פר"ח או' ט' פר"ת או' ה' וכן הסכים המחב"ר או' מ"א דלא כיש חולקין וכתב שכן הסכים בס' חגורת שמואל. וכן הסכים שה"מ או' יו"ד. חכ"א כלל י"ז או' כ"ד. זב"ת או' יו"ד. ענ"ה שם או' ל"ב. תו"ז שם או' ל' אלא מה שדימה אותה לסעי' ז' כתב עליו זב"צ או' ס' דשגג שגיאה גדולה בזה דלא דמי והכא יש להתיר בשופי כמ"ש הרדב"ז שם.
מ״ב:ס״ג
א
סג) מעשה בא לידי שהיתה בועא כמו כיס קטן יוצאה סמוך למרה חלויה בסנפון סמוך לה כרוחב אצבע שפכי אהדדי כלל ודקרתי הבועא תחתיה ויצאו מים זכים וטעמו המים ולא היו מרים והכשרתיה דלאו מרה היא אלא בועא ואין טרפות בועא אלא בריאה. מהריק"ש בהגהו' פר"ח או' ט' וכ"כ חינוך בית יהודה סי' ן' והרשב"ץ ביבין שמועה דף ח' בל"י או' ז' זר"א או' קכ"ה. שה"מ שם. שו"ג מחו' או' ד' ער"ה או' ט' זב"ת או' י"א. חכ"א שם או' כ"ח. מק"מ או' י"ב. ענ"ה שם או' ל"ג. זב"ש או' כ"ג. תו"ז שם או' ל"א. עצ"ל סוף הסי' וכתב דה"ה אם השנייה מלאה דם כשרה דדם הוא כמים זכים כמ"ש לקמן סי' מ"ד סעי' ב' גבי כוליא יעו"ש. זב"צ סוף או' ס"א.
מ״ב:ס״ד
א
סד) שם. נמצאו ב' מרות טרפה וכו' ואפי' אם המרה השנית לבנה וטעמו המים שבה ונמצאו מרים טרפה. דע"ק או' ז' מק"מ שם. זב"צ או' ס"ב. ואם נאבדה בטרם שהבחינו מרה השנית אם טעמה מר או לא הוי ספק מעליא וכשרה משום ס"ס. מק"מ שם. זב"צ שם.
מ״ב:ס״ה
א
סה) [סעיף ה'] אם נקבוה וכו' וע"י כך נתמלאת גם חברתה מים כשרה. ומה שלא נשפכה דרך חברתה כשניקבה בתחלה היה מחמת עובי הליחה. ב"י. ש"ך סק"ח. פר"ח או' יו"ד. ביאור הגר"א או' ו'.
מ״ב:ס״ו
א
סו) [סעיף ו'] אעפ"י שהן ב' מרות גמורות רק שבמקום דיבוקן בכבד כמו רחב אצבע וכו' ואע"ג דלקמן סי' מ"ז בעינן רוחב אצבע למטה ורוחב אצבע למעלה התם שאני משום שצריך המאכל לצאת והלכך צריך להתערב למטה ולמעלה משא"כ הכא. ש"ך סק"ט. פר"ח או' י"א. לה"פ או' ט' זב"ת או' י"ג.
מ״ב:ס״ז
א
סז) שם. אפי' אי לא שפכי אהדדי וכו' פי' אפי' במקום חבורם לא שפכי דאי שפכי במקום חבורם לא בעינן רוחב אצבע ודלא כתב"ש. מחב"ר או' מ"א. ענ"ה סי' כ"א או' ל"ה. גם דלא כשפ"ד או' ז' דכתב דאם שופכין דרך נקב באמצע דטרפה דלא היא אלא כיון דשפכי כשרה. זב"צ או' ס"ג. ועיין לעיל או' ס"ב.
מ״ב:ס״ח
א
סח) שם. אפי' אי לא שפכי אהדדי וכו' כן עיקר כהוראת התה"ד וכמו שהסכימו עמו מרן והאחרונים ודלא כתשו' הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים שכ"ג. מחב"ר או' מ"ב. ענ"ה שם.
מ״ב:ס״ט
א
סט) וכתב הזב"ת או' י"ג דבשני סמפינות אף שחוזרות ומתערבות טרפה. והב"ד זב"צ או' ס"ד וכתב עליו דשגג בזה שגיאה גדולה ודבריו הם הפך מרן ז"ל שכתב וה"ה אם תחלתם הם שנים ובסוף הם מתערבות וכו' כשרה משמע אפי' בב' סמפונות וע"כ כתב דאין לסמוך עליו בזה וכשרה יעו"ש.
מ״ב:ע׳
א
ע) [סעיף ז'] היו שתי מרות וכו' יש להכשיר בבהמת ישראל. ואם הוא בהמת גוי ויש צורך לכבוד שבת ויו"ט ושמחת חתן וכיוצא מסעודת מצוה דיש דוחק למצוא בשר יש להכשיר גם בבהמת גוי. מחב"ר או' מ"ג. ענ"ה שם או' ל"ו. זב"צ או' ס"ה.
מ״ב:ע״א
א
עא) ואם נתערב באחרות יש להכשיר גם בבהמת גוי. דמ"א דף ע"ח ע"ד. כנה"ג בהגב"י או' כ"ג. זב"צ או' ס"ו.
מ״ב:ע״ב
א
עב) מצאו בעוף ב' מרות דהיינו א' ונראית כשתים והיו רוצים לבדוק אי שפכי אהדדי ונפלו לארץ ובא חתול ואכלם יש להכשיר מטעם ס"ס ספק אי שפכי ואת"ל דלא שפכי אפשר דהלכה כגדולי עולם המכשירים בב' מרות. מחב"ר או' ן' בשם חכמי המערב וכתב דהוראה נכונה היא והביא עוד סמיכות לזה יעו"ש. ענ"ה שם או' מ"ד. זב"ש או' כ"ד. תו"ז שם או' ל"ב. זב"צ או' ס"ז.
מ״ב:ע״ג
א
עג) שם הגה. מרה הניכרת מעבר לעבר של כבד אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה וכו' ואע"ג דבריאה לעיל סי' ל"ז סעי' ה אמרינן אפכא היינו משום סמפונות משא"כ בכבד דאע"ג דניטלו סמפונות כשרה. ד"מ או' ב' ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"ב. ביאור הגר"א או' יו"ד. זב"ת או ט"ו. ודמ"א תירץ דאין מדמין בטרפיות. כנה"ג בהגב"י או כ"ז.
מ״ב:ע״ד
א
עד) שם בהגה. אי שפכי להדדי חדא היא וכשרה וכו' וכ"כ הלבוש ובל"ח סי' ד' ודמ"א דף ע"ח ע"ג. כנה"ג שם. זר"א או' ק"ל. ענ"ה שם או' ל"ז. תו"ז שם או' ל"ה. חכ"א שם או' כ"ז.
מ״ב:ע״ה
א
עה) [סעיף ח'] יש מיני עופות שאין להם מרה כמו תורים וכו' ומ"מ אין ללמד מהם להכשיר מינים אחרים שאין להם מרה שחלוקים הם במינים ואין ללמוד מין משאינו מינו. טור. לבוש סעי' ב' ועיין לקמן או' פ"ה.
מ״ב:ע״ו
א
עו) וכתב הרב זב"צ או' ס"ח דבעירם בגדאד יע"א בדקו במין עופות שנמצא אצלם מכל מין ג' עופות ויצאו כל המינים שוים ואין בהם מרה רק מצאו להם עורק א' שנמשך מן הכבד לטחול או נמשך לתחלת יציאת הדקים מן הקרקבן ויש העורק יש בו טיפת ליחה ירוקה ככרתי ולפעמים מראה הטיפה כמראה כרכו"ם ויש לה טעם מרירות. וכתב והגם שמצינו להם עורק שיש בו טפת מרה אם נחסר אותו העורק אין להטריף שכן משמע מלשון הש"ע שכתב דתורין ובני יונה אין להם מרה משמע דאותו העורק לא חשיב ליה מידי וע"כ אם נחסר כשרה וכתב שכ"כ השפ"ד או' י"ב יעו"ש. וכתב עוד שם הזב"צ אבל מין שנקרא בערבי !עצפו"ר והוא קטן מאד ואינו יכול לילך על הארץ אלא מדלג זהו יצא בו מרה בכבד כדינה וא"כ אם זה המין חסרה המרה טרפה עכ"ל. וכתבנו זה להודיע למורים שכל א' ישחט בעירו ג' מכל מין ולראות כדי לדעת איזה עוף שיש בו מרה כדינה ואיזו עוף שאין בו. ומשמע דפשיט ליה במין הנקרא בערב"י עצפו"ר דמותר באכילה. ועיין לקמן סי' פ"ב או' כ"ז בענין צפור דרור.
מ״ב:ע״ז
א
עז) שם. יש מיני עופות שאין להם מרה כמו תורים וכו' ואם ניטל הכבד מהם לא בעינן במין שאין לו מרה או במין שיש להם באליה שישתייר כזית במקום מרה כיון דמין זה אין לו מרה כלל או שיש לו ואינה אצל הכבד והגם דבס' תפארת למשה בסי' זה נראה כמסתפק והמנ"י (על תו"ח) כלל פ"ט אסיק בצ"ע מסתברא כדכתיבנא. מחב"ר או' מ"ד. תו"ז סי' ע' או' ל"ו. וכ"כ לעיל סי' מ"א או' י"ט בשם כמה פי' יעו"ש.
מ״ב:ע״ח
א
עח) ואם נמצא מרה בתור או בן יונה וכן אם בצבי נמצאת המרה אצל הכבד כשאר המינים כשרה. מחב"ר או' מ"ה. ענ"ה סי' כ"א או' ט"ל. תו"ז סי' ע' או' ל"ז. זב"צ או' ס"ט. ועיין לקמן או' פ"א.
מ״ב:ע״ט
א
עט) אם נמצא מרה בתור או בן יונה וניקבה דעת תפארת למשה בסי' זה דכשרה והמחב"ר או' מ"ו פקפק בזה. ענ"ה שם או' מ' זב"צ או' ע' וכתב ויש להטריף.
מ״ב:פ׳
א
פ) שם. והצבי אין לו מרה בכבד וכו' וכן האיילים אין להם מרה. פסקי תו' פ' אלו טריפות סי' קט"ו. וכ"כ ש"ך ס"ק י"ב בשם כמה פי'. פר"ח או' י"ג אלא שבשם שערי שמים כתב שם הפר"ח דצבי ואייל המרה שלהם היא באליה. וכ"כ הלה"פ או' י"ב בשם הנז' וכ"כ הרשב"ץ ביבין שמועה דף ח' ע"ג דהצבאים והאיילים מרירתם תלויה בזנב. וע"כ נראה דמ"ש התו' דאיילים אין להם מרה היינו בכבד כשאר בהמות אין להם אבל בזנבם אית להו ואח"כ ראיתי שכ"כ כנה"ג בהגב"י או' ז' בשם דמ"א דף ע"ח ע"ב יעו"ש. וג"כ יש להחמיר אם לא נמצא להם מרה גם בזנבם.
מ״ב:פ״א
א
פא) ובמדינת בגדאד יע"א מין הצבי יש לו מרה כבהמה וא"כ כל הדינים שכתבנו לעיל שייכי בצבי. זב"צ או' ע"ו. וא"כ ה"ה בכל מקום אם רגיל להיות המרה שלו בכבד כמו הבהמה שייכי ביה כל הדינים שנאמרו בכבד ובמרה של בהמה.
מ״ב:פ״ב
א
פב) שם. אבל יש למטה סמוך לזנבו. ואם לא נמצא שם מרה סמוך לזנבו טרפה כיון שיש במינו מרה. שו"ג או' י"ט. תו"ז שם או' ל"ח. זב"צ או' ע"א. והיינו אם לא נמצא לא בזנב ולא בכבד אבל אם לא נמצא בזנב ונמצא בכבד כשרה כמ"ש לעיל או' ע"ח יעו"ש.
מ״ב:פ״ג
א
פג) וה"ה אם ניקבה מרה של הצבי או יש לו ב' מרות דטרפה דכל דין מרה יש לו. תב"ש או' ח' שפ"ד או' י"ב. מחב"ר או' מ"ט ענ"ה שם או' מ"ג. תו"ז שם. זב"צ או' ע"ב.
מ״ב:פ״ד
א
פד) ואם לא נמצא מרה בצבי בזנב לא מהני טעימה במקומה. חגורת שמואל או' ו' וכ"כ המחב"ר או' כ"ז דלא שייך טעימה במקומה או בכבד היכא שהמרה דרכה להיות אצל הזנב. מיהו הער"ה או' י"ב חולק וכתב דדוקא אצל הכבד לא מהני טעימה אבל במקומה מהני כמו שמהני טעימה בכבד היכא שדרכה להיות בכבד יעו"ש. והב"ד ענ"ה שם או' מ"א. תו"ז שם.
מ״ב:פ״ה
א
פה) שם הגה. מי שבא לפניו עוף וכו' אין אומרים ודאי כל מינו אין להם מרה וכו' מפני שרוב בעלי חיים יש להם מרה. לבוש.
מ״ב:פ״ו
א
פו) [סעיף ט'] גרעין שנמצא במרה וכו' שאין ראשה חד מותרת. דודאי דרך הסימפון באה ולא נקבה. טור ולבוש. ואע"ג דאינה יכולה לצאת דרך הסימפון אמרינן ע"י נענוע נכנס למרה. ט"ז סק"ג. חכ"א כלל כ"א או' כ"ב. זב"ת או' י"ח.
מ״ב:פ״ז
א
פז) שם הגה. וכ"ש אם נמצא מחט וכו' ואין חילוק קופה לבר או לגיו לעולם טרפה. וכ"כ בד"מ ומהרש"ל פא"ט סי' מ"ט ושאר אחרונים. ש"ך ס"ק י"ד. כנה"ג בהגב"י או' ל"ג. בל"י או' י"א בשם כמה פו' וכתב ודלא כפר"ח שהכשיר בנמצא בחלל ולהטריף בתחוב. וכ"כ התב"ש או' ט' לדחות דברי הפר"ח הנז' יעוש"ב. וכ"כ השפ"ד או' י"ג. וכן הסכים שה"מ או' ט"ו לאסור כדברי הפו' הנז' ודלא כהפר"ח. וכ"פ שו"ג או' ך' חכ"א שם. ענ"ה שם או' מ"ו ואו' מ"ז. תו"ז שם או' ט"ל. מק"מ או' י"ז. בי"צ בעמ"ז או' י"ז. זב"צ או' ע"ז.
מ״ב:פ״ח
א
חפ) שם הגה. וכ"ש אם נמצא מחט וכו' אבל אם נמצא אבן בתוכה דא"א לינקב כמו בגרעין של תמרה וכן בכבדא או בריאה אין לחוש והיא כשרה. שפ"ד או' י"ד. ביא"ב בשפ"ז או' ט"ז. מנ"י בשרשים סוף הסי' ועיין לעיל סי' מ"א או' ץ' ואו' צ"א ואו' צ"ב.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ב
א
מרה שנקבה וכו' ואם אפשר לתלות בדבר מצוי תלינן כ"כ כל הפוסקים
ב
והכבד סותמה הייינו סתומ' מעליא דאדוק בין כן משמע מלשון הרמב"ם ואם נקב הכבד להדא נקב טריפה כן מבואר בגמרא
ג
נסרכה וכו' דאין סרכה אלא בריאה מיהו ביש בלא"ה ריעותא גם בזה יש להתיישב ע' לעיל ס"ס מ'
ד
יטעמנו בלשונו ואף שלא נמצא כלום מהכוס עמש"ל בפלתי מזה כי צ"ע
ה
ואם נאבד הכבד דעת עבודת גרשוני להתיר ועיין פלתי מ"ש מזה כי דעתי לחסור:
ו
ואף עכשיו והא דמותר לטעום דבר איסור כתב הש"ך דרוב ניכר הטעימה בכבד וזה אינו ועיין בפלתי מ"ש מזה ומש"ע לא קשיא די"ל ע"י גוי קפילא. אבל נהוג עלמא נטעום בעצמו ובאמ' יש לתפש אצל טחול של עוף וסמוך לו ימצא על הרוב המרה קטנה עד למאוד ובחנם מטריפין תרנגולות הרבה
ז
ואף עכשיו ואם כיס המרה קיים ונתרוקן הליחה בתוכו כתב הפר"ח בשם אהל מועד דכשר ועיין פלתי מ"ש מזה ראיה לניטל מרה טריפה:
ח
יש להכשיר בבהמת ישראל אע"ג דרשב"א חוכך להחמי' עיין מ"ש בפלתי דלדידן כשר בלי פקפוק
ט
שאין להם מרה עיין פלתי מ"ש בישוב הגהת הרא"ש.
י
מרה מ"מ בכבד בעינן זית במקום שראוי להיות מרה עיין פלתי מ"ש בסי' מ"א
יא
ראשה חד עיין פלתי מ"ש ליישב דברי הב"י וטור ע"ש:
יב
הוגלד פי המכה אם נפיחה מועיל במרה עיין מ"ש פלתי בזה ליישב קושית מהרש"א:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ב
א
וטועמו וכו' דין זה כתבו הרב בעל ה"ג ואחריו נמשכו רוב פוסקים וטען הרב בעל פ"ח מה בכך דנפל' בתוך הכבד עכ"פ עור המרה דבי תלי' טריפות נקובה וכיוצא בו מה דנין בי' הלא אין לפנינו ושאלה גדולה שאל ובאמת אני וחבירי ועמיתי אשר בפראג תמהו כי לא ראינו לאבותינו ולרבותינו בעלי הוראה שעמדו #ד) בזה וגלל כן שפטנו כי קבלה היה ביד בה"ג כי קרום מרה קרום דק ודבק בכבד וכאשר יצא ממנו כל ליחה וכל אשר בקרבה לתוך הכבד אף היא מתדבקת לכבד והכבד ברוח נשימה וכח הנפש מושך לקרום עד שמתדבק לכבד ונעשה קרום אחד עם קרום הכבד ולכך אם תחפש הקרום לא תמצא כי דבוקה לכבד וכך היינו לומדים ברבים בהגיענו עם התלמידים לדין זה וכן משמע בראב"ן סי' רי"ד: ויתר נראה לי ממה דקשי' לי' ממה דהקשה רבנן לריב"י מהא דישפוך ארץ מרירתו ועדיין איוב קיים מה קושי' וכי בשביל כך ניקב המר' הלא ליחת המר' המרים יכולים להתפשט תוך סמפון הכבד כדאמרינן בגמ' ולקמן ס"ט ומשם נקב הסמפון דכשרה ונתפשט המרה בכל גוף ובכל מקום בצעקת איוב אבל בשביל כך לא ניקב המרה עיין פר"ח ס"ק י"ב בשם אוהל מועד דאם נתרוקן הכיס דכשר דאמרינן דרך סמפון ולא ע"י נקב נתרוקן. ועוד קשה לראבי"ה וסייעיתו דמכשירין ניטלה וחסרה מרה רק ניקב טרפה קשה למ"ד בדף כ"ה ע"א וא"א ניקב לחוד ונחתך לחוד דנחתך לא הוי כנקוב רק בניטל מה טענו לריב"י מן איוב ישפוך לארץ דאלמא השטן לא ניקב המרה כי נפשו שמר רק חתך המר' ופשיטא דהי' נשפך מרירתו ומ"מ לא נטרף בכך ודוחק דלארץ דייק דאם הי' בתוך הגוף איך שייך לארץ וה"ל בקרבו אלא דהוציא המרה לחוץ מגופו ישפכו לארץ וה"ל ניטל המרה ודוק וזהו ראיי' לטריפות נטילת מר' #ה) וע"כ צ"ל דקים לי' חז"ל טריפות המר' הוא משום מרה ליחה המרור' שבתוך הקרום והקרום הוא רק שומר לליחה הז' ובו תלוי טריפות אבל קרום לא מעלה ולא מוריד בעצמותו רק שומר לבל יצא המרירות ויתפשט בגוף וכדומה ולכך ניקב הקרום טריפ' כי המרירות יתפשט ויצא ולכן אף שנפשט המרירות בדרך סמפון והקרום קיים מ"מ טריפה ומכ"ש אם לחתך הקרום שעכ"פ נתפשט המרורות וא"כ כשנשפך באיוב מרירתו לארץ פשיטא דהוי טריפה וא"ש וא"ש מזה הורה בה"ג אם המר' בתוך הכבד לא משגיחין תו בקרום המרה דאין מעלה ומוריד בגוף הטריפות ובאמת בס' אוהל מועד י"ל נתרוקן לאו דוק' שלא נשאר כלל רק שנחסר והיינו' לשון נתרוקן וקמ"ל דכשר דלא חיישינן לנקב וצ"ע: אך יותר נראה כמ"ש פ"ח אבל לא מטעמי' דבה"ג נסתפק בדין אם נטלה המר' או חסרה כשרה כיון דלא נזכר בגמ' טרפות או טריפה הואיל וניקב טרפ' כמ"ש המחברים וס"ל לבה"ג אם אנו מסופקים אם הי' לה מרה הרי זה ספק טרפה וא"ל העמד בהמ' על חזקתה חזקת כשרות דהא אם לא הי' לה מרה כלל לית לי' חזקת כשרות וע"ז אנו דנין אם כשרה או טרפה ואיך שייך חזקת כשרות ואפי' לר' שמשון דס"ל דניזול בתר רוב כאן אתרע דלית ליה מרה ולא שייך רובא אבל בידעי' דהי' לה מרה א"כ הרי היא כשר' ואנו מסופקי' אח"כ הרי לה חזקת כשרות ואוקמינן אחזקה וא"כ א"ש דודאי בלא"ה קשה להבין וכי בשביל דמרגישין טעם קצת מר נשפוט דכל מרה בא לכבד ומעשי' בכל יום דמרה זורק טפה אבל בשביל לא כלה המרה לגמרי עד שלא יהי' נמצא שארית אבל באמת הבהמה ועוף לפנינו ואין כאן מרה יש כאן ספק אי נטלה מדה כשר אי לא ולקעמיד על חזקת היתר א"א דאולי חסרה וא"כ מעולם לא הי' לה חזקת היתר ולכך אי טעמן טעם מר בכבד זהו מופת חותך שהי' פה בנמצא מרה רק אח"כ נטלה א"כ כיון דטריפות ספק אוקמינן בחזקת היתר וכשרות משא"כ אי לא נמצא טעם מר אין כאן חזקת כשרות וספוקא אסורא לחומרא ואסור וזה ברור ונכון ומי שדעתו לש"ש יודה כי האמת בזה:
ב
אם יטעום ואע"ג דספק איסור אסור לטועמו כתב הש"ך בס"ק ד' הכא הקילו דרוב שיש להם מרה וירגישו טעם מרה וזהו דוחק כי אדרבה לא שכיח ומעודני שזה לי חמישים שנה שאני מורה צדק לעדת ה' ת"ל ולא מצאתו ממש שני פעמים בחסרון הכבד שהי' מורגש טעם מר בכבד וכן העיד הגאון זקן ומורה הוראה מהר"ג בעבודת גרשוני סי' טו"ב בנאבדה כבד קודם טעימה וכתב דלא נמצאו כן בכבד וכ"כ הגאון בעל ש"י ולכן צ"ע להתיר בנאבדה כבד ועל דינו של בה"ג אנן מצערים ובפרט כי אין ראיי' להתיר מבה"ג כי שם לא נאמר רק לטעום אבל לא נאמר ע"י ישראל ואפשר ע"י קפילא דלא מרע אומנתו ונאמן לדינא אבל באמת לפי מש"ל דמספקא לי' א"כ הוי כמו קצת ס"ס ספק ירגיש טעם מר או לא ירגיש ואת"ל ירגיש דלמא נטלה מרה וכשרה: אבל לפמ"ש הריב"ש בסימן רפ"ח דטעימ' הוא רק מדרבנן וא"כ ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא ולא אתחזיק איסורא כלל. ולא דמי' לבשר בספק מלוח דאתחזיק איסורא דלא נמלח ולכך אסרו מהרש"ל משא"כ כאן דלא אתחזיק איסורא ומילתא דרבנן:
ג
יש להכשיר בבהמת ישראל הקשה הב"ח דתשובות רשב"א שהביא ב"י כתב בסתם להחמיר שיש להזהר ולא כתב להתיר בבהמת ישראל וכתב הש"ך בס"ק י' דלכך התיר כיון דהרבה פוסקים מכשירין לגמרי בשני מרות. ויפה כתב אך עדיין קשה הא גם רשב"א ה' למרא' עינו שיש לצדד כי בלא"ה הרבה מכשירין בנטלה מרה ומ"מ כתב לחסור אך זהו היתר הוא לדעת האומרים יתר כנטול לגמרי אבל רשב"א דס"ל כנטול והוי נקב וא"כ לכ"ע בשני מרות טרפות אם הם קצת מחובר' דה"ל נקב מרה ולכ"ע טרפה וא"כ הרשב"א אזיל לשיטתו ואין צידוד להתיר אבל לדידן דקי"ל דלא הוי נקב רק כנטול לגמרי וא"כ למאן דמכשיר בניטל מרה אף ביותרת מכשיר ויש כאן צידוד להתיר:
ד
יש מיני עופות שאין להם מרה יש לדקדק בהגהת הרא"ש #ו) ריש א"ט הבי' בשם ראבי"ה דדייק מדקתני כזית במקום מרה ולא אצל מרה ש"מ דניטלה מרה כשר ע"ש וקשה דהא יש מינין שאין להם מרה ואיך יתנה סתם אצל מרה הני דלית בהו מרה מה א"ל ולכך קתני במקום מרה שראוי להיות וכ"ת דס"ל אם אין להם מרה באמת א"צ כזית במקום מרה דמ"ש הא לדעתו ניטל מרה כשרה ומ"מ בעינן כזית עיין מש"ל ריש סימן מ"א. #ז) וצ"ל דס"ל כהרא"ש דשיעו' זית דוקא בשור וראמים גדולי' כדעת הריב"ם וא"כ כזית דנקט ע"כ במיני' אלו איירי ומיני' אלו יש להם מרה ולא מצינו רק בצבי ואיל חיות קטנות ותורים עופות קטנות אבל לא במינין גדולים ועיין לקמן סימן מ"ח:
ה
כמו גרעיני של תמר' שאין ראשו חד מותרת לפי שיטת הרמב"ם וסייעתו דגבי זית חוששין משום דיש לו ראשו חד ונקוב בשפולו משא"כ תמרה א"כ אף שאינו גדול כמו תמרה כיון שאין ראש חד כשר. וזהו כונת הב"י שכתב דדעת הטור כתו' ורא"ש דאלו לשיטת רש"י לא היה לו לכתוב אלא אם כשל תמרה שאין ראשו חד עכ"ל ומילת רש"י ט"ס וצ"ל רשב"א דס"ל כרמב"ם וכמ"ש דלרש"י הכל כשר כמו בריאה ובחנם השיג הב"ח ולא הרגיש בש"ס והפר"ח ביקש להשי' לב"י לדרך אחרת והנכון כמ"ש: אך עם כל זה לא הבנתי דהא בסי' שלפני זה סעיף י"ח קאמר שיעור אלימתא כגרעינו תמרה והן דברי רשב"א וטור ועיין לעיל פ"ח ס"ק י"א ויש להבין בממ"נ אי ס"ל הך דראשו חד והך דיוכל לנקוב חדא היא אם ראש חד יוכל לנקוב ואם לאו לא מה קשי' לי' לרבינו ב"י דלא ה"ל לכתוב כמו גרעיני תמרה רק ראשו חד דהיא היא לדידן כל זמן שאין כמו תמרה מיקרי ראשו חד ואי ס"ל ראשו חד ואין יכול לנקוב כלל תרתי נינהו א"כ אף בשל תמרה דלמא נקיב ואתא והא דשם מותר הואיל ואין ראשו חד אף דיכול לנקוב מ"מ דמים לריאה ולכן דברי הטור ברורי' ובחנם השיג רבינו ב"י:
ו
מפני שהוגלד פי המכה מזה משמע קצת דלא מועיל נפיחה במרה כמו בריאה אבל נראה דרש"י ס"ל דמועיל ובזה מיושב קושי' מהרש"א ד' מ"ט ברש"י זיתא מבזע בזע דס"ל לרש"י מאן דמכשיר בריאה מכשי' בהא נמי ותמה מהרש"א מאן מכריחו הא בכבד קיימינן הכא ולפמ"ש ניחא דרש"י ס"ל כל הבדל בין ריאה לכבד דזהו אי' לי' בדיקה משא"כ כבדא ולכך בחתוכה דריאה דל"ל בדיקה ג"כ ס"ל לתלק בין קופא לגאו ולבר וכמ"ש רש"י דף מ"ח ע"ב ד"ה הלכת' ועיין רשב"א וא"כ המרה דאית לי' בדיקה דמי לריאה ולא לכבד ויפה דן רש"י דשניהם שוים בדינא וגם מ"ש מהרש"א כיון דהך דמרה אליבא דמטריף אתמר ומ"מ מכשיר בשל תמרה א"כ ה"ה יכול להכשיר בקופא לבר וכו' ולמה כתב רש"י בד"ה הנ"ל דבכל גוונא טריף דלפמ"ש ניחא דגבי מרה יש לה בדיקה א"כ תרתי לטיבות' בדיקה ואלימתא מכשיר מה שאין כן כבד דליכא רק חד ודו"ק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ב
א
כשרה. דאין סירכא פוסלת אלא בריאה כמ"ש המחבר לעיל ס"ס ל"ז ולקמן ס"ס מ"ו וכן פסק הב"ח וכן דעת הט"ז והש"ך אכן ביש"ש פא"ט סימן מ"ח ונ"ו אוסר סירכא בשאר אברים ובתה"ד סימן קנ"ג אוסר אפילו נסרכה לדופן לא תלינן בדופן ע"ש וכו'. כתב בשל"ה דף ע"ד ע"ב ד"ה בענין בשם תשובת משפטי שמואל (הוא בסימן ק"ל) שפסק להטריף בזה וכן פסק הוא ז"ל שם אכן בתשובת צ"צ סימן ט' האריך לחלוק עליו והעלה כפסק הרב דאין סירכא פוסלת אלא בריאה ע"ש וכן העלה בתשובת חות יאיר סימן ע"ו. וכתב שם בענין דקין של עגל שנסרכו זה לזה דבהא כ"ע מודים דכשר דאף בעתה"ד דלא אסר רק בנסרכה לדופן או למקום אחר דהוי כסרוכה שלא כסדרן דלית לה בדיקותא כלל משא"כ הני דקין דמינח נייחי אפילו נסרך מקצה לקצה לא דמי לריאה לפי שהריאה עולה ויורדת תדיר אבל בדקין דנייחי הוי כסרוכה הריאה כסדרן וכשר ע"ש וע' בתשובת חינוך ב"י סי' ל"ו. ועמש"ל סימן מ"ו סק"ה:
ב
חסרה המרה. בספר חמודי דניאל כ"י כתב פעם אחד נמצא מרה שהיה עורה עב ובתוכה ליחה לבנה ואינו מר טריפה ע"כ ועיין פמ"ג במשבצות ס"ק ב' שנסתפק ג"כ בדין זה והטריף מספק ע"ש וצ"ע אי מהני בכה"ג טעימת הכבד לפמ"ש הריק"ש הובא באחרונים במעשה שהיה כיס קטן אצל המרה וטעמו ולא היה מר והכשיר דלאו ב' מרות הן אלא בועה א"כ ה"ה הכא אפשר י"ל דעיקר המרה נבלעה בכבד וזה אינו אלא בועה או אפשר דדוקא היכא שהאחד כדינו אמרינן כן ולא הכא. עוד צ"ע באם כל הליחה מתוק ונמצא רק במקצת ליחה טעם מר אם יש להכשיר בכה"ג וצ"ע ועיין בס"ק שאח"ז:
ג
הכבד. עיין בספר בני חייא שכתב כבד עוף שהיה מקצתו מעוך וכתות קצת ולא נמצא בו מרה וטעמו בכבד ולא נמצא בו טעם מר אבל טעמו בקורקבן והיה מר כלענה ויש מי שרצה להחמיר באמרו שאין לנו בדיקה אחרת זולתי בכבד אבל מהר"א הכהן ז"ל הכשיר מטעם ס"ס ספק אי האי מרירותא דאישתכח בקורקבן הוא מן המרה שהיתה סרוחה ודבוקה בקורקבן ובמשמושא דידא נעקר מהכבד ונשפכה לקורקבן ואת"ל מעלמא אתא שמא הלכה כדברי האומרים ניטלה המרה כשרה והוי ס"ס המתהפך ותו מטעם שהיה מעוך וכתות קצת תלינן שבאותו מקום שהיה מעוך וכתות היתה המרה והסכים עמו הרב מהר"ח בנבשת ז"ל מהאי טעמא דתלינן שנקרעת המרה לקורקבן. ולפי מ"ש התב"ש ס"ב והפמ"ג בש"ד אות ה' הטעם דכשר ע"י טעימת הכבד. אף דמ"מ חסר הכיס היינו דאמרינן מסתמא נברא חסר ונבלע המרירות בכבד כיון דמרה פעולתה שכבד כועס כו' או דהכיס נדבק כולו בכבד עד שאין ניכר ע"ש ליתא להיתר זה דמה מהני מה דתלינן שע"י משמוש לאח"ש נשפך המרירות לקורקבן הרי עכ"פ חסר הכיס וליכא למימר דמיירי שלא היה חסר הכיס כלל רק שהיה ריקן וע"ז קאמר דתלינן שהמרירות נשפך לקורקבן. דא"כ כשר אף שלא נמצא כלל מרירות כמ"ש הפר"ח ס"ק י"ב וכל האחרונים. מיהו אם נפשוט מה דמספקא לן בס"ק הקודם ונאמר דאף אם רק מקצת ליחה מר והשאר מתוק כשר משכחת לה להאי דינא בכה"ג שהיה המרה מתוקה ולא היה שלימה ותלינן שהיה בה גם מקצת ליחה מר וע"י משמוש נשפך לקורקבן כ"ש מאחר שבא בשאלה שהיה חסר קצת מהכבד ואיכא למיתלי שהיתה המרה באותו החסר מהכבד ונבלעה באותה חתיכה ואם היתה לפנינו היה נמצא בו טעם מר עכ"ד ע"ש ולשיטתו אזיל דס"ל דאם נאבד הכבד קודם טעימה כשר כמ"ש לקמן סק"ה:
ד
וטועמו בלשונו. עיין בתשובת זכרון יוסף ס"ס ד' שהביא בשם דמש"א דנכון להדיח הכבד במקום הטעימה מדם בעין שעליה וכתב ע"ז שאין זה אלא איבוד ממונם של ישראל שהרי כתב הריק"ש (הובא בבה"ט סק"ג) דאם טעם ונמצא מר ואח"כ חזר וטעם ולא הרגיש מרירות כשרה דתלינן שבלחיכה ראשונה העביר כל המרירות וא"כ איכא למיחש דילמא יעביר המרירות בהדחתו ולא ירגיש אח"כ טעם מר ויטריף שלא כדין לכן יש לסמוך עמ"ש הפר"ח דשאני הכא דסגי בלחיכה בעלמא ע"ש. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סס"י כ"ג שכתב דהא דטועמין הכבד היינו אפילו אם גם הכיס ניטל (ר"ל חסר ועיין פמ"ג) דלא כתשובת הלכות קטנות ע"ש:
ה
ואם לאו טריפה. עבה"ט ומ"ש דבתשובת עה"ג מכשיר אם נאבדה הכבד קודם שטעמה כבר תפס עליו הפמ"ג דאדרבא דעתו להטריף ע"ש ועי' בס' בני חייא שכתב בשם הרב מהר"ח בנבשת ז"ל להכשיר ע"ש ועיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ס"ו שכתב ג"כ על שם תשובת עה"ג להכשיר וכן הכריע הוא ז"ל הלכה למעשה וכתב עוד שעמד על הנסיון כמה פעמים שלא היה טעם מר בכבד וראה שהמרה דבוקה בבני מעים ושומן ולפעמים המרה קטנה מחמת שמנונית העוף ואינה ניכרת ולפעמים נשפך ממנה המרירות ע"י תלישת המעים מהם ולכן נראה לו פשוט דאם נאבדו הבני מעים ושומן ואח"כ לא נמצא מרה בכבד תלינן שנתלש עם הבני מעים ע"ש:
ו
ואף עכשיו. עי' ש"ך מ"ש שקרוב הדבר שיטעום טעם מר ומטעם זה כתב בתשובת שבות יעקב ח"א סימן כ"ג שאם לא נמצא מרה מותר לצלות הכבד בי"ט כדי לטעום דסומכין על הרוב ע"ש:
ז
נוכל לסמוך. עיין בתשובת חינוך ב"י סימן פ"ו באמצע התשובה שכתב דמ"מ מודה שאין לסמוך על נשים וכדומה להם כו' ע"ש וכ"כ בתשובת זכרון יוסף חי"ד סוף סימן ד'. ועיין בנ"צ מה שכתבתי בזה:
ח
כשרה. עבה"ט בשם הריק"ש. וכעין זה כ' בתשובת חינוך בית יהודה סי' נו"ן ע"ש ועיין מה שכתבתי לעיל סק"ב:
ט
מיני עופות. עיין בספר תפארת למשה שכתב דאותן מינים וכן צבי ואילים אם ניטלה כבד שלהם ולא נשתייר רק כזית במקום חיותה ולא במקום מרה כשירה דהא עיקר הטריפות הוא משום המרה כמ"ש הרשב"א הביאו הב"י סוף סימן מ"א ואפשר דאפילו אם ניטלה במקום חיותה כשירה וצ"ע עכ"ד ע"ש ועיין פמ"ג ר"ס מ"א:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ב:א׳
א
מרה שניקבה כו'. וכתב הרשב"א דהיכא דאפשר לתלות בסכין או בידא דטבחא תלינן כדלעיל ס"ס ל"ו סעיף ה' גבי ריאה וכב"י ופשוט הוא. וכ"כ האחרונים ועיין בת"ח כלל פ"ח מדיני מרה:
מ״ב:ב׳
א
והכבד סותמו כו'. ואם ניקבה הכבד ג"כ כנגדה אמרי' בש"ס (דף מ"ח ע"א) דטרפה וכ"כ הפוסקים:
מ״ב:ג׳
א
נסרכה המרה כו'. היינו כמ"ש המחבר ס"ס ל"ז דאין סירכא פוסלת אלא בריאה ולא בשאר איברים וכ"כ לקמן ס"ס מ"ו. וכ"פ הב"ח שם. וטעמא דאפשר דבשאר איברים לא הוי סירכא כלל אלא הפשטת לחות והיינו דלא כמהרש"ל פא"ט סי' נ"ו וכמ"ש בספרי ע"ש:
מ״ב:ד׳
א
וטועמו. ואע"ג דקי"ל בכמה דוכתי דאסור לטעום דבר מאכל לידע אם יש בו דבר איסור ומה"ט כתב מהרש"ל דכשקונין בשר מן הטבחים ואינו ידוע אם מלוח הוא אם לאו אסור לטעום בו בלשונו ומביאו הב"ח סי' צ"ו סעיף ד' אפשר דהכא קים להו לגאונים דמלתא דלא שכיחא היא שתהא המרה נטולה לגמרי והרגילות הוא שנבלע במקומה וקרוב הדבר שיטעום טעם מרה וכן משמע מל' הפוסקים:
מ״ב:ה׳
א
טעם מר כשרה. מפני שאחז"ל כבד כועס ומרה זורקת בו טפה:
מ״ב:ו׳
א
ואף עכשיו כו'. ע"ל סימן צ"ו ס"ק ה' וסימן צ"ח ס"ק ה':
מ״ב:ז׳
א
נוקבין אותה כו'. כדלעיל סי' ל"ז גבי תרי בועי דסמיכי להדדי ולקמן סי' מ"ז גבי תרי סניא דיבי:
מ״ב:ח׳
א
כשרה. ומה שלא נשפכה דרך חברתה כשניקבה בתחילה היה מחמת עובי הליחה ב"י:
מ״ב:ט׳
א
כמו רוחב אצבע. ואף על גב דלקמן סי' מ"ז בעינן רוחב אצבע למטה ורוחב אצבע למעלה התם שאני משום שצריך המאכל לצאת והלכך צריך להתערב למטה ולמעלה מה שאין כן הכא:
מ״ב:י׳
א
יש להכשיר בבהמת ישראל. כתב הב"ח דמלשון הרשב"א משמע דאף בבהמת ישראל יש לאסור לכתחלה כו' ולפעד"נ דגם המחבר הבין כן בדברי הרשב"א אלא כיון דהרבה פוסקים מכשירין לגמרי בשתי מרות מסתבר להכשיר בכה"ג בבהמת ישראל וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי"ב:
מ״ב:י״א
א
אי שפכי להדדי כו'. ואע"ג דבריאה לעיל סי' ל"ז סעיף ה' אמרינן איפכא היינו משום סמפונות משא"כ בכבד דאע"ג דניטלו סמפונות כשרה כ"כ בד"מ ופשוט הוא:
מ״ב:י״ב
א
והצבי כו'. אבל בשערים שחיבר הגאון מהרא"י שער י' כ' ואילים דאין להם מרה לא חשיב כניטול דכולי הכי איתא ע"כ וכן הוא בהג"ה ש"ד סי' פ"ח עכ"ל ד"מ וכ"כ האגודה פא"ט סי' מ"ט קבלה דאילים אין להם מרה וכ"כ האו"ה כלל נ"ב דין ט':
מ״ב:י״ג
א
נרעין כו'. ע"ל סי' מ"ו סעיף ד' ובמ"ש שם:
מ״ב:י״ד
א
וכ"ש אם נמצא מחט כו'. ואין חילוק בין קופה לבר או לגיו לעולם טרפה וכ"כ בד"מ וכ"כ מהרש"ל פא"ט סי' מ"ט ושאר אחרונים:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ב
א
נסרכה המרה. הטעם כתבתי בסוף סי' מ"א דלא אמרינן אין סירכא בלא נקב אלא בריאה דוקא:
ב
ואף עכשיו כו'. כי רבו המכשירים בחסרה המרה וכדאי הם לסמוך עליהם לכל הפחות בכה"ג כ"כ ד"מ:
ג
גרעין שנמצא כו'. ואע"ג דאין יכולה לצאת דרך הסמפון אמרי' ע"י נענוע נכנס למרה:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
מ״ב
א
(סימן מ"ב סעיף ג') אם חסרה המרה. בש"י כתב דאם חסרה המרה י"ל בדקין והביאו הבל"י. ואם נאבדה המרה קודם טעימה מתיר בס' ב"א:
ב
(שם סעיף ה') יש מיני עופות שאין להם מרה. הרא"ש ר"פ א"ט כתב יש מיני עופות שאין להם מרה ואין להטריפן מ"מ אין ללמוד כו' דכל מין בהמות א' הוא ואפילו זו גסה וזו דקה אבל עופות חלוקין במינן ואין ללמוד אלו מאלו עכ"ל ע"ש. וצ"ע שהוא נגד הש"ס דס"פ חטאת העוף (דף ע' ע"ב) ורש"י ותוס' שם להדיא איפכא דאווזין ותרנגולין מינא דעופות נינהו עם תורין ובני יונה. אבל עז לאו מינא דעגלה נינהו זו גסה וזו דקה. ובעופות לא שייך לומר מין גסה ודקה עיי"ש וצ"ע:
ועיין בשו"ת זכרון יוסף בעוף שלא נמצא לו מרה ולא ט"מ מחמיר לאסור הביצים דדיינינן לה דודאי טריפה שחיתה יב"ח או ילדה דאמרי' מעשה נסים הוא אא"כ שנתערבו הביצים באחרות בטילות ברוב כדין יבש ביבש:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
מ״ב
א
והכבד סותמו. ועי' בשו"ת חינוך ב"י סי' ל"ו בנדבקה המרה בחוזק לבשר שבין הצלעות ונרא' כנקב שם:
ב
נסרכה המרה. עבה"ט וע' לעיל סי' ל"ז ס"ק כ"ג הבאתי דברי החו"י ומ"ש בזה ע"ש ומ"ש באה"ט בשם הצ"צ מרה שבולטת כו' וע' במ"ש דלדידן אין להתיר בכה"ג:
ג
קרקע הכבד. וכתב מח"ב דבש"ע שהזכיר קריעה כן הוא בה"ג ופסיקתא זוטרתי וראב"ן ומח"ב הביא הרבה ראשונים ואחרונים שלא הזכירו קריע' ומשמע דהקריע' לרבותא דאפילו אם אינו מר מבחוץ אם קורעה וטעם מהני משום דאמרי' דנבלע המרירו' וכן ראיתי לרבני עה"ק ירושלים תוב"ב שהיו טועמים הכבד בלי קריעה ואם טעמו טעם מר הכשירו ויש להם על מה שיסמוכו. אך בת"ש כתב שזה טעות לטעום בלא קריעה דמה שמר הכבד מבחוץ אין ראיה שי"ל שקלטה בנגיעה כו' וכ' במח"ב שכיון שמוזכר הקריעה בבה"ג ובש"ע יש לחוש לקרעו ולטועמו ובדיעבד בטעימה מבחוץ סגי וע"ש שאף שלא נמצא הכיס ג"כ כשר ע"י טעימה וע"ש שכתב שלפי עיקר הנוסחא בבה"ג אם יש רושם שהיה כיס ומי מרה וניטלו יש להכשיר ג"כ ע"י קריעה וטעימת הכבד ודלא כמ"ש בשם אוהל מועד ולכתחלה יש לעשות נפיחה כמ"ש הפר"ח ואם לא עשה נפיחה כל שראה אותה שלימה סגי וכל שכן אם נאבדה בלא נפיחה. ואם טעם מקומה ונמצא מר ושוב טעמוהו ולא נמצא תלינן שנתקנח מה שבלע הכבד מן המרה וכשרה כ"כ הפר"ח בשם מהריק"ש ור"ל שטעם במקום המרה ונמצא מר שם אע"ג שטעמו הכבד אח"כ ואין בכבד טעם מרה תלינן שנתקנח מה שבלע הכבד ותסגי מה שבדוכתא היה מר וזה שכתב טעמו מקומה ושוב טעמוה ודלא כמו שנראה ממעתיקי הדברי' בענין ופשוט שאם טעמו באותו מקום בעצמו שהיה מר בתחלה ועכשיו אינו מר דתלינן שנתקנח בטעימה ראשונה דלא כמשבצות שנתן טעם שהכבד בלע המרירות. וליתא דאין זה כוונת הפר"ח. ולכן אף אם אח"כ חזרו לטעום בכבד ולא נמצא מר יש להכשיר אך להת"ש נראה דלא סגי במרירות מעט ע"ש. ונראה להחמיר באין הפ"מ בכה"ג שהראשונים לא נתנו גבול זה. ואם יש מרה כדינה וטעמו לכבד ויש בו מרירות כ' בפ"מ בשם הפרי תואר דכשירה והוא פשוט ואם הפרידו בני מעים מהכבד והשליכו אותם ואח"כ לא נמצא מרה בהכבד כשירה דתלינן דנשארה עם הבני מעים כמ"ש לעיל בשם השבו"י וכ"כ מוהר"י מפראג בתשובה כת"י. ובאמת שכן מבואר בפר"ח ס"ק ד'. ואם לא היה טעם מר וטעמו הבני מעים והיה מר יש להכשיר כמ"ש בס' שבט יהודה למהר"י ע"ש וכן עיקר דלא כהחולק עליו ואם לא היה טעם מר לא בכבד ולא בבני מעים וצלו הב"מ והיה טעם מר יש להטריף ובתשובת כה"ג הביאו בבני חייא בכבד שהיה מעוך וכתות קצת ולא נמצא מרה בטעימ' הכבד וטעמו הקורקבן והיה מר כלענה יש להכשיר. וכבד של עגל שהיה לו מרה כדינה אלא שהית' לבנה ביותר וקרעו המרה והיה בה מים זכים צלולים ומתוקים כתב במשבצות בסימן זה להטריף מספק. ומח"ב כתב שראה במכתב הגאון מוה' ברוך כ"ץ רפאפארט אב"ד דק"ק פיורדא שבא מעשה לידו והטריף והביא ממהרש"ל דמכשיר בחילופין שלא נזכר בש"ס ואעפ"כ בוורדא גדולה מטריף שאין שמה עליה וה"נ כיון שהיא מתוקה אין שם מרה עליה וכל זה לנוהגים להטריף בחסר הוורדא אך מי שמכשיר שם ה"ה הכא עכ"ל. (והדברי' סתומים שלענ"ד אין זה כלל למאן דמכשיר בוורדא חסר ודעת לנבון נקל וקצרתי). ואם מרה מתוקה וטעמו הכבד והיה מר יש להכשיר ולתלות שהכיס שאב מים כמו בועה כמ"ש בשם מוהריק"ש בנמצא כיס שלא היה מים מרים אצל המרה כשר דלאו מרה היא אלא בועא (והביאו הבא"ט ומש"ש בשם הריב"ש הוא ט"ס וצ"ל הריק"ש) וה"נ דכוותיה ועיין בחינוך ב"י סי' נו"ן. ואם נאבד' הכבד קודם טעימ' כמה אחרונים כתבו דמיעוטא דמיעוטא שטועמים טעם מר בכבד וא"כ אין להכשיר אפילו מהס"ס שכתב הכה"ג ומח"ב כתב שבגלילות שלהם העופות הנמצאים בלא מרה על הרוב מוצאים בכבד טעם מר ועכ"פ מחצה על מחצה ובמקומות כאלו יש להכשיר בנאבד ומטעם ס"ס. ואם אכלו הכבד ולא טעמו טעם מר ושוב נזכרו ובקשו המרה ולא נמצאת יש להטריף כמ"ש בדבר משה בשם מוהר"י דוד ועיין בכרתי שיש לחפש אצל טחול של עוף וסמוך לו ימצאו מרה קטנה ובחנם מטריפים תרנגולות הרבה וע"ש. וע"ש במח"ב שדעתו דאף מהרש"ל מודה דנשים נאמנות לבדוק על ידי טעימת הכבד לומר מר הוא כיון דליכא טירחא כלל ודלא כשו"ת חינוך ב"י סי' פ"ו (ומ"ש שם דגם רמ"א מודה ליתא דרמ"א בת"ח כלל מ"ו חולק על רש"ל בבדיקו' קטניות ע"ש) שכתב דאף שבני בית ראו כשלא נמצאת המרה והלכו להם והאשה העוסקת אומרת שטעמה טעם מר בכבד יש להאמינה. וכ"כ בזכרון יוסף וכן נראה מדב"ש סי' של"ג. והגאון מוהר"מ בר' בצלאל בס' ויכוח מים חיים כ' דבר שעל הנשים מוטל לעשות והם עצמם יודעות שאנו סומכים עליהם אז ודאי בודקים יפה ואינם חשודות כו' ועיין במח"ב שהעלה כמו שכתבו הפוסקים כשרוצה לטעום צריך לקנח הדם של הכבד ודלא כבאר יעקב וזכרון יוסף. ועיין מ"ש בספרי ב"א סי' ל"ו וע"ש בשם בית דוד אם לא טעמו טעם מר בכבד שהיא טריפה הביצים שהטילה קודם השחיטה שריא דאימור השתא ניטלה המרה. אבל הביצים שנמצאו תוך העוף אפילו המה גמורות שכיוצא בהם נמכרים בשוק אסורים. ובשו"ת חינוך ב"י אוסר כל הביצים שנולדו וגם אם נתערבו באחרות הכל אסור ובבל"י כתב בתערובת להתיר ומח"ב כתב דוקא שלא ניכר רושם כיס ומרה כלל אבל אם ניכר רושם או שנמצא כיס ריק בכה"ג אף שלא טעמו בכבד טעם מר יש להכשיר הביצים שנולדו כבר ושוב הביא דברי הזכרון יוסף שנ"ל ונשא ונתן בדבריו. ובסוף העלה שדעתו מסכמת לבית דוד. והיינו היכא דידענין שהיה מרה וניטלה אחר כך לגמרי דיש ספק אימת ניטלה לגמרי דאפשר שבקרוב ניטלה אז הביצים שילדה אחר ג' ימים יש להכשיר משום ס"ס:
ד
ואם לאו טריפה. עיין בה"ט שכתב בשם עה"ג להכשיר בנאבדה וכ"כ בלה"ק. והמעיין בעה"ג יראה שלא כ"כ אלא שלפי דעת הש"ך יש להכשיר אבל דעת עצמו נראה להטריף ע"ש שכתב שקרוב לארבעים שנה שמורה הלכה ועל הרוב לא מצא טעם מרה. ומצאתי שאא"ז בת"ש השיג על הלה"ק בזה ואוסר בנאבדה ע"ש ועי' בכו"פ מ"ש בזה. אך בשו"ת שבו"י ח"ב סי' ס"ו כ' בעוף שלא נמצא מרה וקודם שטעם נאבדה כבר עמדתי על ספק זה במ"י כלל פ"ח ועי' בתשו' עה"ג סי' י"ז שכ' שעל הרוב אין טעם מר וכן היה לפני הרבה פעמים ולא נטעם טעם מר עד שהאיר ה' את עיני כי פעם אחד נשאלתי על כבד כזה וצויתי להביא לי בני מעים ושומן וראיתי שהמרה דבוקה שם וכן עמדתי על נסיון זה כמה פעמים ולפעמי' המרה קטנה מחמת שמנונית העוף ואינה ניכרת ולפעמים נשפך ממנו המרירות מחמת תלישת המעים מהם ואם על כל זה לא ימצא מרה פסקו הגאונים שיש לטעום הכבד ותליא אפי' במלתא דלא שכיח בכה"ג כמ"ש הרא"ש גבי נשתנו בני מעים תלינן בשינוי הטבעיים אע"פ שאינו מצוי. ומה"ט נראה לי פשוט דאם נאבדו הב"מ ושומן ואח"כ לא נמצא מרה בכבד תלינן שנתלש עם הבני מעים וכל שכן בנאבדה הכבד שיש להכשיר ושאלה זו נשלח לי ע"י עובד כוכבים אחד שליח שבא בשבת ומותר לסמוך עליו דהוא מלתא דעל"ג וגם לא מרע נאמנות שלו שהולך תמיד בשליחות בשכר. ועי' בספרי סולת למנחה כלל ל"ב מ"ש שם ע"ש. ועי' בכה"ג דמתיר משום ס"ס דשמא הלכה כמ"ד חסרה המרה כשרה וע' בזכרון יוסף סי' ד' ביצים מהתרנגול' שלא נמצא בה מרה וגם לא הים טעם מר בכבד וביצים אלו נתערבו באחרות אין להתיר רק הביצים שנולדו קודם ג' ימים. וע"י תערובו' כדין יבש ביבש וע"ש שכתב דנשים נאמנות על טעימת המרה ודלא כשו"ת חנוך בית יהודה. וע"ש שכ' כשבא לטעום אין צריך להדיח הכבד תחילה לקנחה מדם שעליה כיון שבלחיכה בעלמא סגי ודלא כדמש"א שנדפס אצל הת"ח וע"ש:
ה
נמצאו שני מדות כו'. ועי' בשו"ת חינוך בית יהודה סי' נ' עגל שנמצא לו מרה כדרך ומגבה של כבד כעין כיס מלא מים דומה למרה:
ו
ואם היא אחת ונראית כשתים כו'. ואם היו רוצים לבדוק אי שפכי להדדי ונפלו לארץ ובא חתול ואכלה כתב מח"ב שמעתי שהורו חכמי המערב דכשרה מחמת דלמא שפכי ואת"ל דלא שפכי דלמא הלכה דמכשירים ב' מרות ונראה דהוראה נכונה הוא כו'. וכ"כ בזכרון יוסף בתחלה אע"פ שאחר כך כתב שאין לעשות ספק מהמכשירין כיון דדעת בעלי הש"ע לאסור ע"ש אין דבריו נראין ושפיר עבדו ס"ס כיון דרבוותא קמאי מתירין וכן מבואר בחיבורי הפוסקים בנאבדה הכבד קודם טעימה דשפיר עבדי ס"ס כה"ג דדלמא הלכה כמ"ד חסרה המרה כשרה ע"ש:
ז
נתמלאת גם חברתה מים כשירה. עבה"ט ועיין בכתר כהונה סי' ל"א בעוף שהיה לו כעין ב' מרות ובאחת היה טעם מר ובאחת לא היה טעם מר רק קודם שנפתחו טעמו מבחוץ למקום מרה השניה והיה שם טעם מר יש להטריף אע"ג דפר"ח בשם מהריק"ש מכשיר היכא דליכא בשניה טעם מר היינו היכא דליכא כלל טעם מר אמרינן שהוא בועה ולא מרה אבל בטעמו במקום מרה שניה ונמצא שם טעם מר מסתמא נבלע המרה בכבד והוה ליה שתי מרות וטריפה ע"ש ועיין בכתר כהונה סי' ל"ב ל"ג ל"ד ל"ה בענין דרוסה ע"ש:
ח
היו ב' מרות כו' להכשיר בבהמות ישראל. ועי' מח"ב דאפי' אינה בהמת ישראל ויש צורך שבת ויו"ט או סעודת מצוה יש להתיר דכדאי המתירים לסמוך בשעת הדחק. ועיין פר"ח מ"ש בשם הרדב"ז. ובת"ש השיג דלא משמע כן סעיף ו' כו'. ובמח"ב כתב ליישב ודעתו כהרדב"ז ע"ש. ונראה שלא להקל כ"א בהפ"מ ושעת הדחק ע"ש:
ט
והצבי אין לו מרה. עבה"ט מ"ש אהא דאילים כו'. וע' סולת למנח' כלל פ"ט בשם תורת האשם דאיל וצבי שני מינים הם כו' ומ"מ שם שלא נמצא בד"מ מ"ש הש"ך בשמו כ' מח"ב שהיא בהשמטת ד"מ שבסוף האורח מישור על נזיר ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם המ"י כלל פ"ט בניטל הכבד כו' וע"ש במ"י שהניח בצ"ע וגם בתפארת למשה נסתפק ובמח"ב כתב דבמינים אלו לא בעינן שנשתייר במקום מרה וכ"כ הכ"מ וכן מוכח מהכו"פ סי' מ"א ע"ש וכן מבואר בת"ש סי' מ"א שכתב דלדינא אותם מינים שאין להם מרה בעינן עכ"פ כזית במקום חיותו כו' ע"ש והביא לעיל בתו"מ וכאן בתו"מ. לא דק במח"כ שכ' על דברי הבה"ט והעתיק בשם הת"ש שכן מוכח מדהשמיענו שהצבי יש לו מרה שלפי דעתו יסתור דברי עצמו בסי' מ"א אך באמת ז"א שזה כ' בת"ש להוכיח דדין מרה יש לו לענין ניקב ושאר טריפות התלוים בה אבל אינו ענין להך דניטל הכבד ע"ש ועי' במח"ב באם נמצא מרה בתור או בן יונה או בצבי אצל הכבד כשאר מינים נראה דכשר. ועיין בתפארת למשה בנמצא בתור ובן יונה וניקבה יש להכשיר והביא דעות הפוסקים סי' ל"ה גבי ורדא. ומח"ב כ' שיש לפקפק דלא דמי לדין ורדא ועי' במנחת יעקב כלל פ"ט שמסתפק בזה אם לא נמצא מרה בצבי בזנבו אם מהני טעימה במקומה. ובחגורת שמואל כ' דלא מהני וכ"ד מח"ב דלא מהני טעימה בדוכתא או בכבד היכא שהמרה אצל הזנב או באוזן:
מטה יהונתן על שלחן ערוך יורה דעה
מ״ב
א
(סימן מ"ב סעיף ד') נמצאו שתי מרות טריפה. עי' פ"ח דרוצה להתיר אם נמצאו שתי מרות ע"י טעימה טעם מר בכבד ודברי שגגה הם דהא יתר כנטל דמי היינו משום שאין בכח הטבע להעמיד ולהחזיק כי אם אחד מאותו אבר ואם נמצא ב' אין כחו חזק כ"כ להחזיק ולהעמיד ובודאי יפסדו גם שניהם א"כ מכ"ש אם יש לה ג' מרות בודאי י"ל בהם הפסד והעדר אחר זמן א"כ אף דטעמינן טעם מר ה"ל כמו ג' מרות ומכ"ש דטריפה לפ"ז דינו של הפ"ח נשבר [וע' בפמ"ג]:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5