א
דיני טריפות הלב. ובו ו' סעיפים:
הלב יש לו ג' חללים ניקב לאחד מהם טריפה ואפילו אם חלב טרפש הלב סותמו אבל אם שומן הלב עצמו סותמו כשר: הגה וי"א דלא מהני סתימת שומן הלב וכדאיתא בסמוך סוף סי' זה (כך משמע ממרדכי פא"ט והג' אשיר"י) ויש לחוש לדבריהם:
ב
ניקב ולא הגיע לחלל אם מחמת חולי כשרה ואם בקוץ או במחט טריפה:
ג
נמצא מחט בלב אע"פ שאינו ניכר בחוץ טריפה והוא הדין אם נמצא בטרפשא דליבא: הגה מיהו אם לא נמצא רק בסימפון הגדול שבלב וקופה לבר דהיינו לצד חלל הלב אם ראש המחט כגרעין של תמרה כשרה (ד"ע בפירוש בה"ג) דתלינן דנכנס דרך הגרגרת לסמפון שבלב ומאחר שראשו למטה אין סופו לנקוב והבהמה תפלוט אותו ע"י כיחה וניעה:
ד
קנה הלב שהוא קנה שומן שיורד בין שתי ערוגות הריאה וכן המזרק (פי' כעין קנה) הגדול שיוצא ממנו לריאה שניקב לחללו במשהו טריפה (וע"ל סוף סימן ל"ד):
ה
ניטל הלב בין ביד בין מחמת חולי טריפה:
ו
יש מי שאומר שאם שומן הלב דבוק בלב ואדוק מאד מפרידין אותו בסכין ואם נמצא שם או בעובי הלב קורט דם אסור ואין צריך לומר אם נמצא בחללו: הגה נצרר הדם בעובי הבשר הרי הוא כקורט דם וטריפה (א"ו הארוך) ע"ל סוף סימן ל"ז בדין לב שנסרך למקום אחר:
באר היטב יורה דעה
מ׳
א
סותמו. פי' כיס שהלב נח בו וכיון שהוא עשוי ככובע לא מיהדק. ש"ס:
ב
לדבריהם. והב"ח חולק על רמ"א וכ' דבסוף סי' זה מיירי בטרפש הלב. אבל הש"ך פוסק כדעת רמ"א וכ' שכן משמע מדברי הרמב"ם דגם שומן הלב לא הוי סתימה וגם הט"ז כ' שקשה להקל כיון שאו"ה ורמ"א אוסרים:
ג
לחלל. פירוש אפילו ניקב נקב מפולש מצד לצד ולא ניקב לחללה. ש"ך בשם ב"ח:
ד
וניעה. וכ' הש"ך דכל הפוסקים האריכו בפי' הג"ה זו ולהלכה מסיק הב"ח דחיישינן לכל הפירושים לחומרא דהיינו כשנמצאת בלב לגוואי טריפה בין בקופה לצד ראש הבהמה בין בקופה לצד חלל הבהמה ובנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד ראש הבהמה נמי טריפה ואינה כשרה אלא היכא דנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד חלל הבהמה ודוקא דליכא הוכחה דכבר היתה לגוואי וחזרה לאחריה אבל אי איכא הוכחה דחזרה לאחריה חיישי' דלמא בחזרתה נקבה הלב או קנה הלב ואינו ניכר. ואם נמצא עצם בתוך הלב קבלתי שמעשה היה באשכנז בשור והכשירוהו חכמי הדור וטעמם לפי שנמצא כן בלב הצבי כשנתקשה הדם נעשה ממנו עצם ואפשר שיהא נמצא כך לפעמים גם בבהמה וע"ל סי' מ"א עכ"ל ובט"ז חולק ע"ז (וכ"כ דמש"א) ופר"ח כ' עצם שכל צדדיו גסים ואין בו חדוד כלל בשום צד יש להכשיר וכ' עוד שיש מין שוורים שכך הוא בתולדה ע"ש. מחט הנמצא תקוע בלב אם יש היכר מבחוץ בדופן הצלעות שידוע שבא המחט לצד פנים יש לעיין אם תקועה מקצתה עדיין לדופן ולא עבר לחלל הלב בנקב מפולש אפי' קופה לבר כשירה אפי' במחט דקה רש"ל בשם מרדכי. וכ' דבלב הצבי גופא מה"ת להכשיר אם העצם מונח בענין שבמחט היה בו איסור משום דסופו לנקוב מה לי מחט או עצם ואפי' את"ל דבצבי כשר מנין לנו לדמות בהמה לצבי דאין ללמוד מין משאינו מינו ואין להקל בדבר שאין יסוד לו מפוסקים ראשונים עכ"ד ועיין בס' נקה"כ ואם יש ב' לבבות מעשה היה והטריפוהו דמש"א דף ק' ע"ב. מעשה בריבה אחת שפתחה התרנגולת והחתול עומד אצלה ואמרה הריבה שלא מצאה לב בתרנגולת ובעלת התרנגולת אמרה שמא או קרוב לודאי הושלך הלב לארץ ואכלה החתול והכשיר הגאון ח"צ בת' שאלה סי' ע"ד מטעם שא"א לשום נברא בעולם לחיות אפי' שעה א' בלא לב ע"ש שהאריך:
ה
בחללו. וכ' הש"ך דזה צריך עיון שהרי בכל לב יש דם בחללו ואולי המחבר ה"ק דכשנמצא בעובי הלב ולא נתפשט עד חללו טריפה ואצ"ל אם נמצא בעובי הלב ונתפשט עד לחלל דפשיטא דטריפה (לב תרנגול שהיה עליו כיסוי מלא מים והלב כולו בתוכו וקלפוהו ובדקו ולא היה בו נקב כשר פר"ח בשם הריק"ש):
ו
הרי הוא. כתב רש"ל שלולי קבלת ראבי"ה היה מכשיר אפילו בטפת דם מאחר שלא הגיע המכה עד חלל הלב דאפילו תימא שהלב כולו לקוי מ"מ לא הגיע לפנים. ופר"ח כתב אני אומר דאין לסמוך על קבלת ראבי"ה ע"ש):
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
מ׳
א
משנה חולין דף מ"ב וכדמפרש שם בגמ' דף מ"ה:
ב
מימרא דרב נחמן דף מ"ה.
ג
ב"י ממשמעות דברי הר"ן והסמ"ק עב"ח
(°) פי' שומן הלב עשוי ככובע והלב נחבא בו:
ד
משנה שם דף נ"ד:
ה
טור וכ"כ הרשב"א בת"ה:
ו
טור בשם בה"ג:
ז
כהרשב"א בת"ה הקצר דלא מחלק בין קופא לגיו או לבר:
ח
ציינתיו לעיל בסי' ל"ד.
ט
תוספות שם בדף מ"ב וכ"כ הרא"ש שם והרמב"ם פ"ז מה"ש:
י
הג"א והמרדכי מא"ז מעשה לפני ראבי"ה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
מ׳
א
אבל אם כו'. שלא אמרו אלא הלב העשוי ככובע כו' היכא כו':
ב
וי"א כו'. כגי' וא"ל דטרפשא ודליבא ועפר"ה:
ג
ואם בקוץ כו'. דאפילו בחלל הגוף טריפה כמש"ש נ"ג ב':
ד
נמצא כו'. כנ"ל:
ה
מיהו כו' אם כו'. כמש"ש מ"ט א':
ו
קנה כו'. שם מ"ה ב' וכרב:
ז
שהוא כו'. כפירש"י:
ח
וכן כו'. כפי' הרמב"ם:
ט
ניטל כו'. דכל שניקב טריפה כ"ש לניטל וכן משמע במתני' שם נ"ו ב' דחמיר ניטל מניקב וע"ל סי' נ' ס"ב:
י
יש מי כו'. כמ"ש שם נ"א א' אם אין שם מכה ק"ד כו' ועש"ך ופר"ח:
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
מ׳:א׳
א
א) [סעיף א'] הלב ית לו ג' חללים. אחד גדול באמצע ואחד קטן בימינו ואחד קטן בשמאלו ניקב עד אחד מן החללים טרפה. טור. לבוש. והוא מדברי הרשב"א בתה"ב הקצר בית שני ושער שלישי ד"ה הגרגרת. ושמעתי מפי בודק מומחה דהלב יש לו חלל גדול והוא קנה הלב ולצד שמאל של בהמה יש חלל קטן ממנו ולצד ימין של בהמה יש לו חלל א' קטן משל שמאל אלא שחלל הזה אינו יורד עד למטה אלא מתפצל הוא ונכנס לחלל הגדול האמצעי וכן ראיתי בעיני. כנה"ג בהגה"ט או' ב' וכתב דבזה יתיישב אף למ"ד ב' חללים בלב דלמ"ד ג' על שם ההתחלה ומ"ד ב' משום דהקטן נכנס בחלל הגדול יעו"ש. מיהו רש"י כתב בחולין מ"ה ע"ב ד"ה חלל קטן הרבה חדרים קטנים יש לו סביב עכ"ל וכ"כ הר"ץ. וכ"כ הפר"ת סוף או' א' דמסתברא דלכל חלל טרפה. וכ"נ דעת בית אפרים בתשו' סי' ו' וכ"כ מק"מ או' א' דגם לחללים קטנים הפתוחים לאלו הג' נמי טרפה כשניקב עכ"ל. מיהו המש"ז או' א' כתב דאנו אין לנו אלא דברי הש"ע דאין טרפות רק בג' חללים. וכ"נ דעת האחרונים דנקטי לשון הש"ע. חכ"א כלל י"ז או' א' ענ"ה סי' י"ט או' א' תו"ז סי' ס"ח או' א' בי"צ או' א' וע"כ נראה דבשעת הדחק יש להקל כדברי הש"ע ודעמיה.
מ׳:ב׳
א
ב) שם. ואפי' אם חלב טרפש הלב סותמו. פי' כיס שהלב נחבא בו דכיון דעשוי ככובע לא מיהדק. ב"י. ט"ז סק"א. ש"ך סק"א. לה"פ או' א' בל"י או' א'.
מ׳:ג׳
א
ג) שם. אבל אם שומן הלב עצמו סותמו כשר. דלא ממעטינן אלא דטרפשא דליבא שהוא עשוי ככובע. ב"י. ביאור הגר"א או' א'.
מ׳:ד׳
א
ד) שם הגה. וי"א דלא מהני סתימת שומן הלב וכו' ויש לחוש לדבריהם. וכ"כ הלבוש דיש להחמיר. וכ"ה דעת הט"ז סק"ב והש"ך סק"ב. כנה"ג בהגב"י או' ג' פר"ח או' א' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' פליתי או' ב' תב"ש או' ג' שפ"ד או' ב' שה"מ או' ה' מחב"ר או' א' ער"ה או' ב' ענ"ה שם. תו"ז שם או' ג' בי"צ שם. זב"צ או' א' והפר"ת או' ב' כתב דבהפ"מ יש להקל. וכ"כ חכ"א שם. זב"ת או' ד' ונראה דבשעת הדחק וצורך גדול יש לסמוך על המקילין בהפ"מ. זב"צ או' ב'.
מ׳:ה׳
א
ה) וכ"ז בבהמה אבל שומן הלב דהעוף כיון דרך הוא סותם. פליתי שם. והודה לו במש"ז או' ב' וכ"כ בשפ"ד או' ב' ובעוף המיקל בשומן הלב לא הפסיד. מק"מ או' ב' זב"צ או' ג'.
מ׳:ו׳
א
ו) לובן ע"ג הלב ספק שומן ספק מכה וספק לחללו הגם דהוי ס"ס להקל מ"מ הו"ל ספק חסרון ידיעה וטרפה. דע"ק סוף או' א' זב"צ או' ד'.
מ׳:ז׳
א
ז) [סעיף ב'] ניקב ולא הגיע לחלל אם מחמת חולי כשרה. אפי' ניקב נקב מפולש מצד לצד ולא ניקב לחלל (כגון בעביו של לב או למטה מן החללים) כשרה. הר"ן פ"ג דחולין על המשנה ניקב הלב ולא לבית חללו. ב"ח. ש"ך סק"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ו' פר"ח או' ב' לה"פ או' ג' כריתי או' ג' שפ"ד או' ג' חכ"א שם או' ב' זב"ת או' ה' ענ"ה שם או' ח' תו"ז שם או' ד' ביא"ב בשפ"ז או' ג' בי"צ שם בעמ"ז או' ג' מנ"י בשרשים או' ז זב"צ או' ה'.
מ׳:ח׳
א
ח) בא לפני לב מלא מרסות וספק אם מפולש הקלקול לחלל ונזכרתי מאמר החסיד בס' הכוזרי מאמר ב' מסי' מ' שכתב שהלב רב הבריאות מכל האיברים שלחוזק הרגשתו כל עוד חייתו בו מדחה מעליו כל ליחה חמוצה וזרה בפגעו בו בתחלת הרגשתו ואין מניח לליחה להתעכב שיהיה נעשה על ידה מורסא ונגע יעו"ש. ואמרתי לשואל אף שיש לזה תואר לב אין זה לב האמיתי ויבוקש הדבר וימצא הלב בעוף בריא אולם וזה המקולקל היה רק דבר מיותר והכשרתי ע"י מאמר השואל שזה היתרת מצא רק בחלל וא"י אם היה דבוק לכן אין להחזיק רעותא שמא היה דבוק במקום הלב ויתר כנטול. מק"מ או' ג' זב"צ או' ו' ור"ל שאין לחוש שמא היה דבוק במקום הלב והו"ל ב' לבבות ואסור משום דכל היתר כנטול דמי כמ"ש לקמן סי' ן' סעי' ב' ואפי' אה א' מהם לקוי כמ"ש לקמן או' י"ט.
מ׳:ט׳
א
ט) ואפי' אם לחתך ממנו חתיכה אם לא הגיע לחלל הלב כשרה. ער"ה או' ג' דלא כהרב יפה תואר בב"ר פ' מ"ו סי' ד' יעו"ש. וכן הסכים הענ"ה שם או' יו"ד ובספרו שש"א או' ב' כדברי הער"ה ודלא כהיפ"ת. תו"ז שם או' ו' זב"צ או' ז'.
מ׳:י׳
א
י) שם. אם מחמת חולי כשרה. עיין לקמן סי' מ"ט סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד.
מ׳:י״א
א
יא) שם ואם בקוץ או במחט טרפה. ואפי' מבחוץ טרפה דאפי' מחט שנמצא בחלל הבהמה טרפה כמ"ש לקמן סי' נ"א. טור. דדוקא בניכר שניקב מחמת חולי כשרה ור"ל לא מיבעיא בפנים דאפשר דנקב מידי אחרינא ובא ללב אלא אפי' אם תחוב בחוץ ולא לחללו טרפה. ט"ז סק"ג. וית' מזה לקמן סי נ"א יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד.
מ׳:י״ב
א
יב) [סעיף ג'] נמצא מחט בלב וכו' טרפה. הגה. מיהו אם לא נמצא וכו' כגרעין של תמרה כשרה. מנהגינו כיון שנמצא מחט בכל מקום שיהיה בלב בין בסמפון בין בכל מקום טרפה יען שלא התירו וחילקו אלא כגרעין של תמרה ובזמנינו לא יש מחט כזה וע"כ בכל גוונא טרפה. וכ"כ השו"ג או' יו"ד. זב"צ או' ט'.
מ׳:י״ג
א
יג) ואם נמצא עצם בתוך הלב קבלתי שמעשה היה באשכנז בשור והכשירוהו חכמי הדור וטעמם לפי שכך נמצא בלב הצבי כשנתקשר הדם נעשה עצם ואפשר שיהא נמצא כך לפעמים גם בבהמה. ב"ח. ש"ך סיף סק"ו מיהו הט"ז סוף סק"ד חולק ומחמיר. וכ"נ דעת כנה"ג בהגב"י או' ז' והרב שער השמים במאמר רביעי דף ך' כתב וכל מיני בעלי חיים אין להם עצם בלבותם מלבד מין הסוס ובמין אחד מן השוורים שיש להם עצם בלב לרוב גודל גופם וצריך חוזק הלב כמו שאר האיברים שיצריכום עצמות לחוזק עכ"ל והב"ד הפר"ח או' ה' וכתב ואני סומך ע"ז החכם לפי שהיה בקי בחכמת הטבע וביאר לנו שהעצם אינו מחמת קשוי הדם כמ"ש הב"ח אלא שכך הוא התולדה בידי שמים ומעתה בהמה שנמצא בלב שלא עצם אין בנו כח להתירה עד שנדע שהוא ממין השוורים שהזכיר החכם הנז' עכ"ל. והב"ד הלה"פ או' ו' בל"י או' ו' תב"ש סוף או' ד' שה"מ או' ח' שו"ג מחו' או' א' זב"ת או' יו"ד. ענ"ה שם או' ד' תו"ז שם או' יו"ד.
מ׳:י״ד
א
יד) ומיהו עצם שכל צדדיו גסים ואין בו חדוד כלל בשום צד מצדדיו יש להכשיר. פר"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. תב"ש שם שה"ע שם. מחב"ר או' ח' חכ"א כלל י"ז או' ג' זב"ת שם. ענ"ה שם. תו"ז שם. בי"צ או' ג' מנ"י בשרשים או' י"ב. זב"צ או' יו"ד. ומשמע דנידון זה הוא בכל בהמה יש להכשיר ואפי' בבהמה דקה כיון דליכא חששא דאתי מעלמא וגם אינו עתיד לנקוב כיון דאין בו חידוד כלל.
מ׳:ט״ו
א
טו) מעשה שנמצא עצם תקוע בתולדתו בבשר הלב מבפנים מכללות קנה הלב למטה מבפנים ללב והעצם הנז' היה חד ודק ורחב בתמונת סכין והיה ארוך כמו זרת ונמצא כך תחוב מבפנים לאחר בישולו ולא יכולנו לעקור העצם הנז' משורשו כי היה מחובר מברייתו ונזרקה בבה"מ מפי החבורה להטריף והקצבים אמרו דהכי רביתייהו וכן ראינו ב' ג' לבבות מבהמה גסה ונמצא שלשתן שהעצם הנז' היה תחוב בתולדתו מבפנים במקום א' והתרנו כולם באשר הכי רביתייהו. לה"פ שם. בל"י שם. מחב"ר שם. ואפשר דהיינו נמי במין השור הגדול שכתבנו לעיל או' י"ג דהכי רביתייהו וכ"מ מדברי הבל"י יעו"ש.
מ׳:ט״ז
א
טז) מחט שנמצא תקוע בלב אם יש היכר מבחוץ בדופן הצלעות שידוע שבא המחט לצד פנים יש לעיין אם תקוע מקצתו עדיין לדופן ולא עבר לחלל הלב בנקב מפולש אפי' קופה לבר כשרה ואפי' במחט דקה. רש"ל בשם המרדכי. לה"פ שם. בל"י שם. זב"צ או' י"ב.
מ׳:י״ז
א
טוב) [סעיף ד'] קנה הלב שהוא קנה שומן וכו' עיין לעיל סי' ל"ד סעי' יו"ד בהגה ובדברינו לשם או' ל' שקנה הלב רגיל להיות בו נקבים קטנים והם פיות הסמפונית דאורחיה הוא וכשרה יעו"ש. וזהו דוקא בנקבים שבאו מחמת עצמם אבל ניקב מחמת מחט שנמצא שם טרפה שמא אתאי מבחוץ וניקב באחד מן האברים פנימים. שו"ג או' י"א. ובסי' ל"ד או' כ"ד. ענ"ה סי' י"ט או' ז' זכ"ל ה' טריפות סי' מ' זב"צ או' י"ג.
מ׳:י״ח
א
חי) [סעיף ה'] ניטל הלב וכו' טרפה. נמצא ב' לבבות טרפה משום דכל היתר כנטול דמי כמ"ש לקמן סי' ן' סעי' ב' יעו"ש. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט או' י"א בשם דמ"א דמעשה היה והטריפוה. והב"ד השו"ג במחו' או' ד' וכתב אע"ג דזה מבואר בש"ע סי' ן' אולי מעשה רב אשמעינן דנמצא כן. וכ"כ התו"ז סי' ס"ח או' ט"ו. וכ"כ הפר"ח או' ו' דאם נמצא לב יתר טרפה משום דכל היתר כנטול דמי. וכ"כ הכרתי או' ו' מש"ז או' ה' חכ"א כלל י"ז או' ה' זב"ת או' י"ב. ענ"ה שם או' י"ג. בי"צ או' ד' זב"צ או' י"ט.
מ׳:י״ט
א
יט) אם נמצאו ב' לבבות וא' מהם לקוי אפ"ה טרפה. ענ"ה שם או' י"ט. זב"צ או' ך'.
מ׳:כ׳
א
ך) ואם הם אחת ונראה בשתים או שהם ב' לבבות גמורות רק שבתחלתן או בסופן היו כאחת על דרך המבואר לקמן סי' מ"ב סעי' ד' וסעי' ו' היה נראה להתיר דיש להצטרף לזה ג"כ דעת הסוברים בכאן דניטל הלב לגמרי כשר. ביא"ב בשפ"ז או' ט' אלא שסיים דאין לסמוך עליו בזה וצ"ע. ונראה דשפיר כתב דאין לסמוך עליו בזה משום דשאני מרה שהיא כמו מים ותמיד הולך עזה לזה משא"כ הלב שהוא בשר ומה יושיענו זה אם הם דבוקים בראשם או בסופם כיון דעכ"פ הם שנים וע"כ יש להחמיר. ומ"ש זב"צ או' י"ז דיש להכשיר לא ראה הדברים בשורשן שהמחבר עצמו סיים דאין לסמוך עליו וצ"ע אלא העתיק מענ"ה והענ"ה סמך על המעיין שכתב יעו"ש.
מ׳:כ״א
א
כא) עוד נראה לע"ד בשתי לבבות למורות דאם פתחו לאחת ומצאו בתוכו שהוא נאטם ואין בו שום חלל לא חלל קטן ולא חלל גדול ואינו אלא גוש א' עב אמנם בחוץ הוא נראה כדמות לב גמור נראה דיש להכשיר. ביא"ב בשפ"ז שם אלא שגם ע"ז סיים דאין לסמוך עליו וצ"ע. וע"כ יש להחמיר וכ"כ לעיל או' י"ט בב' לבבות וא' מהם לקוי אפ"ה טרפה.
מ׳:כ״ב
א
כב) ריבה א' שפתחה בטן התרנגולת להוציא בני מעיה והחתול היה שם ולא מצאה לב לתרנגולת הנז' כשרה דתלינן שאכלו החתול ודוקא שהחתול היה עומד שם דאיכא למתלי בו אבל אם אין שם חתול טרפה ודלא כתשו' חכם צבי סי' ע"ו שכתב להתיר אף בשאין שם חתול. בל"י או' יו"ד. כריתי או' ו' זר"א או' צ"ג. מש"ז או' ה' חכ"א שם או' ה' ענ"ה שם אי' י"ב ובספרו שש"א סוף או' ג' תו"ז שם או' י"ד. בי"צ בתה"ב או' ד' זב"צ או' י"ח. בן א"ח פ' תזריע או' א'.
מ׳:כ״ג
א
כג) ואי איכא אפי' עד א' שכיון ודקדק מתחלת הפתיחה לראות אם יש לב ולא מצא יש להטריף. שאלת יעב"ץ ח"א סי' קכ"א. מחב"ר או' ד' או"ז שם. זב"צ או' י"ע.
מ׳:כ״ד
א
כד) לאו דוקא חתול אלא ה"ה תרנגולת א' שהיתה עומדת אצל האשה בשעה שפתחה התרנגולת ונסתפקה האשה דאולי הלב נשמט מידה בשעה שעשתה התרנגולת יש להכשיר דכל שיש לתלות הגם דלא היה שם חתול יש להקל. דע"ק או' ג' זב"צ או' ך'.
מ׳:כ״ה
א
כה) אם ניטל הלב ובמקימו נמצא חתיכת בשר קטן ותואר הלב אין לו כלל רק חלול בפנים קצת כדמות הלב אין זה משלים חסרות הלב וטרפה. פליתי או' ג' בי"צ בתה"ב או' ד' קומץ בדיני שאר טרפיות כלל ה' או' א' זב"צ או' כ"א.
מ׳:כ״ו
א
כו) [סעיף ו'] יש מי שאומר וכו' אעפ"י שלא הביא בב"י מי שחולק בזה כתבו בלשון יש מי שאומר משום דלא מסתבר להטריף כיון שלא הגיע המכה עד לחלל. ש"ך סק"ז. כנה"ג בהגב"י או' ט' מנ"י בשרשים או' י"ט. והשו"ג או' ו' במחו' כתב משום דלעיל סעי' ב' כתב ניקב ולא הגיע לחלל אם מחמת חולי כשרה וע"כ כתב זה בשם יש מי שאומר יעו"ש.
מ׳:כ״ז
א
כז) שם. יש מי שאומר שאם שומן הלב דבוק בלב וכו' הכא מיירי בטרפש הלב שנקרא שומן הלב. ב"ח. ט"ז סק"ה. פר"ח או' ז' פר"ת או' ו' לה"פ או' !ט' מש"ז או' ה' שו"ג או' י"ג. חכ"א שם או' ז' זב"ת או' י"ג ענ"ה שם. או' י"א. תו"ז שם או' י"ז. בי"צ או' ה' מנ"י שם או' ך' זב"צ או' כ"ב.
מ׳:כ״ח
א
כח) שם. ואם נמצא שם או בעובי הלב קורט דם אסור וא"צ לומר אם נמצא בחללו. פי' אם נמצא בעובי הלב ולא נתפשט עד חללו טרפה ואצ"ל אם נמצא בעובי הלב ונתפשט עד לחללו שהיא טרפה. ש"ך סק"ח. כנה"ג בהגב"י או' יו"ד. בל"י או' י"ב. שו"ג או' י"ד בי"צ שם. זב"צ או' כ"ג. אבל דם בחלל הלב לא מעלה ולא מוריד דכל לב יש דם בחללו. ש"ך שם. בל"י שם. בי"צ שם. בעמ"ז או' י"ג. מיהו השפ"ד או' ח' כתב דבפנים נמי יש להכיר ולא דוקא קורט דם אלא רושם המכה כמו נצרר הדם שזה יש להבחין אפי' בפנים ומשו"ה טרפה. וכ"כ הפר"ח או' ט' בל"י שם. זב"ת או' ט"ו. בי"צ בעמ"ז שם. זב"צ או' כ"ג.
מ׳:כ״ט
א
כט) שם. ואם נמצא שם או בעובי הלב קורט דם אסור וכו' והפר"ח או' ח' כתב לגמגם על דברי יש מי שאומר הנז' שהיא סברת ראבי"ה וס"ל דיש להכשיר והפר"ת או' ו' כתב דיש להכשיר בהפ"מ. וכ"כ הכרתי או' ז' חכ"א כלל י"ז או' ז' ענ"ה סי' י"ט או' י"א. אבל התב"ש או' ה' כתב להשיג על דברי הפר"ח וכתב דהעיקר כפסק הש"ע. וכ"כ השו"ג במחו' או' ו' דלענין מעשה נקטינן כראבי"ה וכ"פ הרשד"ם. בל"י או' י"א וכתב וכ"כ כל האחרונים. זר"א או' צ"ד. וכ"פ הבי"צ או' ה' כדברי הש"ע. זב"צ או' כ"ד.
מ׳:ל׳
א
ל) ואם הלקותא ניכרת במקום שהיתה ולפנים אין ניכר שום רעותא כלל נראה דכ"ע מודים להכשיר. תב"ש שם. ביא"ב בשפ"ז או' י"ב. מק"מ או' ו'.
מ׳:ל״א
א
לא) שם הגה. נצרר הדם בעובי הבשר הרי הוא כקורט דם וטרפה. ודוקא אם נמצא שם על הלב רעותא מבחוץ וגם בעובי הלב קו"ד זהו דאמרינן שהוא אסור אבל אם הלקותא אין ניכרת אלא במקום שהיתה דבוקה לשומן הטרפש ולפנים בלב אין ניכר שום רעותא כלל יש להכשיר. תו"ז סי' ס"ח או' י"ז זב"צ או' כ"ה.
מ׳:ל״ב
א
לב) אם שומן הלב הנז' לא היה דבוק ללב ונמצא קו"ד צרור בעובי הבשר ולא הגיע לחלל יש להכשיר. ברכ"י בשיו"ב או' ד' בשם מהר"י פינטו. והגם שהענ"ה שם או' ט"ז כתב שמדברי הכנה"ג לא משמע הכי כתב הרב זב"צ או' כ"ו דהעיקר דכשרה משום דדברי הראבי"ה הנז' רבים פליגי עליה ותגסי לחוש לדבריו אבל בנידון זה ודאי דכשרה יעו"ש.
מ׳:ל״ג
א
לג) אם נמצא קו"ד או נצרר על חוד הלב ולא נכנס בעובי הבשר כשרה. מחב"ר או' ו' משם הרב בתי כהונה. ענ"ה שם או' י"ז. תו"ז שם או' כ"ב.
מ׳:ל״ד
א
לד) קו"ד המוזכר בכל מקום היינו ממשות או דם צרור בעובי הבשר אבל האדים הבשר לחוד אינו מזיק. חוט השני סי' ס"ט. שפ"ד סי' מ"ו או' ט"ז. מחב"ר או' ה' ענ"ה שם או' י"ח. זב"צ או' כ"ז. ועיין עוד לקמן סי' מ"ח או' מ"ז.
מ׳:ל״ה
א
לה) מעשה בלב תרנגול א' שהיה עציו כסוי מלא מים והלב כולו בתוכו וקלפוהו ובדקוהו ולא היה בו נקב והכשירו. מהריק"ש בס' ערך לחם סעי' ט"ל. פר"ח סוף או' ה' לה"פ או' ח' שה"מ או' ח' חכ"א כלל י"ז או' ד' זב"ת סוף או' יו"ד. תו"ז שם או' י"ח. בי"צ או' ה' והשפ"ד או' א' כתב דאין היתר בנידון דריק"ש כ"א בהפ"מ ואחר הבדיקה בכל האיברים דשמא אלו המים דרך ושט באו לה ומודינא דאי לא הוה רק כיס לחוד בלא מים כשר אם הלב שלם מכל הצד עכ"ל והב"ד המחב"ר או' ז' וכתב שנידון מהריק"ש היה שהכסוי היה סתום דליכא למיחש דהמים באו דרך הושט ואם יהיה באופן דאיכא למיחש שבאו אצו המים דרך הושט הדין עם השפ"ד. והב"ד ענ"ה שם או' ה' ויש גירסא אחרת במהריק"ש שכתוב והלב בלוי בתוכו וכ"ה בשו"ג מחו' או' ב' וכתב שם השו"ג שאחר שיסיר הבשר הבלוי צריך שיהא הבשר שנשאר תחת הבלוי בשר שלם ויפה שאין הרופא גוררו וכמ"ש לעיל ססי' ט"ל בהגה לגבי ריאה יעו"ש. והב"ד הזכ"ל ה' טרפות על סי' זה. זב"צ או' כ"ח.
מ׳:ל״ו
א
לו) אם נמצא הלב נקוב ונתברר שמתחלת בריאתו כך נברא טרפה. צ"צ סי' ע"א. ענ"ה שם או' כ"א. זב"צ או' ל"א.
מ׳:ל״ז
א
לז) אווזא שהעיר שלם מבחוץ והעצם האמצעי נחלק לשנים כרוחב אצבעיים ונראה משם הלב והכבד והיה נראה שכך היא מתחלת בריאתו כשרה. צ"צ סי' ע"ו מנ"י כלל צ"ד או' י"א. ענ"ה שם או' כ"ג. זב"צ או' ל"ב.
מ׳:ל״ח
א
לח) בועא מליאה ליחה שנמצאת בלב או באוזן הלב ואין רעותא בחלל הלב ולא בקנה הלב מעשה בא בירושת"ו והכשירוהו רבני מתא. פרי הארץ סי' יו"ד. שו"ג מחו' או' ה' זכ"ל שם. ענ"ה שם או' כ"ד. תו"ז שם או' י"ט. זב"צ או' ל"ג.
מ׳:ל״ט
א
טל) נמצא על הלב בין אזניו תוספת כמו אוטם והיו בו שנים א' רך קצת וא' קשה מאד והלב לא נשתנה והשומן שעליו לא לקה וקרעו הלב לשנים ולא נמצא בו שום נקב וקלפו הבשר שבפנים עד שהגיעו למקום האטום ונמצא בשר חי ואז קרעו האטום ויצא ממנו ליחה ירוקה כשרה. הרשב"ץ בס' יבין שמועה דף ז' ע"ד. ענ"ה שם או' ו' זב"צ או' ל"ד.
מ׳:מ׳
א
מ) מעשה שאירע בשאלוניק"י יע"א בלב בהמה גסה שנמצא שם בועא הניכרת מעל"ע ומן החלל ולחוץ אלא שלצד החלל היה קרום בשר ע"ג הבועא ומצד חוץ היה מגולה והכשירוהו מטעם דלא אשכחן בועא אלא בריאה ואם נחוש לסברת רש"ל האיכא בשר תחתיה שלם. שו"ג סי' ל"ז מחו' או' ט"ז. תו"ז סי' ס"ח או' ך' זב"צ או' ל"ה.
מ׳:מ״א
א
מא) ועוד בא מעשה בלב בהמה גסה שהיה בו בועא גדולה כביצה וניכרת מעל"ע ומצד חלל הלב היה כל הבועא טמונה בתוך בשר הלב רק שיעור זוז א' היה לבן שהיה נראה שהוא קרום הבועא וחשבנו להטריפה דבועא היא כנקב ואח"כ קרענו הבועא ונשאר תחתיה עוד קרום דק של בשר הלב והכשרנו דכיון שנשאר תחת הבועא קרום דק של בשר הלב לא הגיע לחלל קרינן ביה. שו"ג שם. או"ז שם או' כ"א. זב"צ או' ל"ו.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
מ׳
א
לאחד עיין פלתי שבררתי אף דלכאורה משמע דכל החללי' זולת חלל באמצע יש רק ספק טריפה ולא כן הוא כי הוא ודאי ע"ש
ב
דלא מהני ואחרונים כתבו דמהך בסעיף ו' אין ראי' דמיירי בטרפש הלב ועי' פלתי מ"ש הרמב"ם ובה"ג ומה שיש לחלק בין בהמה לעוף
ג
אם וכו' אפי' הנקב מפולש רק שהוא למטה מן החללים כשר
ד
אם לא נמצא וכו' עיין פלתי שכתבתי פי' על בה"ג דאפילו בתוך הלב אם קופא שהוא עב מראש גרעין תמרי נוטה לפני' א"כ א"א לנקוב כשר' דע"כ אף שהוא בדוחק מ"מ א"א לנקוב ותחזור לתוך הסמפון ותלך לחו' משא"כ אם אין עב כ"כ ודאי סופו לנקוב ע"ש שהדברים מבוררים
ה
אין סופו לנקוב משמע דסופו לנקוב טרפה וע' פלתי מה שקשה בזה ועצם בלב אמרו שכך רביתי' ולכך אע"פ שהב"ח והט"ז מחמירין הפר"ח מתיר ועיין פלתי מ"ש בזה לסייע לפר"ח ובפרט אם אין לעצם עוקץ
ו
נטל הלב בפלתי הארכתי בנפתח' תרנגל' או בהמה ולא נמצא לב אם יש קצת לתלות שנטלה החתול וכדומה אף בדרך רחוק תלינן בי' אבל אם ליכא שום דרך לתלות בו טרפה וח"ו להתיר והמתירו מאכיל טריפות בישראל ואם נמצא שני לבבות לכ"ע טריפה
ז
קורט דם עיין פלתי שהארכתי בזה דראבי"ה ס"ל סרכה בשאר אברים אבל לדידן ליתא לדין זה ומ"מ יש להחמיר במקום שאין ה"מ:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
מ׳
א
ניקבו לאחד מהם טריפה אמת לכאורה משמע דהויא ספק דהא בגמ' מספקא ליה לבית חלל גדול או לבית חלל קטן וחשב אביי לפשוט כמו דאמרינן ר"ש אומר עד שתנקוב לבי' סמפונ' ואמר רבי עד שתנקב לבית סימפון גדול ה"ה הכא לבית חלל גדול ודחה הגמ' הכא השתא התם לבית סמפונות קתני ולהיכי דשפכי סמפונו' כולהו הכא לבי' חלל קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן וא"כ הדבר בספק ומסתימ' רוב פוסקים משמע דאי נקב אפילו לבית חלל קטן טריפה ודאי ומדברי הרא"ש נראה דנשמר מזה וכתב דהא נפשט מדקתני לבית חללו ולא לבית חללים כמו לבית סמפונות ש"מ דכל חלל מיטרף. אבל לא הבנתי בשלמא התם כל סמפונות הם נשפכים לסמפון גדול והיינו בית סמפונות מקום לכל סמפונות אבל בלב אין החללים מתאספים ביחד כלל ואיך יכנה בית חללים הא לא שפכי אהדדי כלל ומרשב"א נראה דדייק בית חללו מיותר די לומר הלב שנקב בס"ד ה"א דקאי לבית חלל גדול אבל במסקנא דלא משמע מיני' ע"כ להורות לכל חללים ע"ש. ולפמ"ש הר"ן קמ"ל דאפילו נקב מפולש מעבר לעבר כל שאינו עובר החלל כשר ואצטריך. ונראה לומר דודאי איך ס"ד לספק הא סתם קתני מה לי חלל גדול מה לי חלל קטן ואי כוונת המשנה דוקא על חלל גדול לא ה"ל למסתום רק בעל האבעי' ר"ז ס"ל אולי סמך המשנה בית חלל הוי כמו בית סמפונות דמפרשינן סמפון גדול ה"ה חלל גדול אבל בתר דפשטי' דלא דמי' זה לזה חלל לסמפון א"כ תו ל"ל דסמך התנא על כך א"כ תו ליכא לספק דנתכווין לסמפון גדול דלא הוי לסתום על כך ודו"ק:
ב
וי"א דלא מהני סתימת שומן הלב וכו' הרמ"א כנראה בד"מ תמך יסודתו על מה שכתב בס"ס ממרדכי וכבר השיגו האחרונים כמש"ל אמנם היה לו להביא דברי רמב"ם בפ"י מהל' שחיטה הלכה ט' שכ' חלב טהור סותם חוץ חלב הלב והקרום על הלב כולו וכו' וחלב המעי אחרון מפני שהם קשים עכ"ל וכן כתב או"ה וכן כתב בה"ג אר"נ חלב העשוי ככובע אינו סותם א"ד חוטא דכרכשתא וא"ד חלב דטרפש' דלבא ומן הכא טרפינן בתרבא דליבא עכ"ל ונראה דלהבה"ג דכתב מן הכי יש להבין בממ"נ אם מפורש בגמ' כגי' הרמב"ם מאי מן הכא פשיטא אי תניא תניא אי לא מפורש מהכ"ת לאסור וצ"ל דודאי גי' שלו כרמב"ם רק דקשיא הא נותן טעם דעשוי ככובע ולא מהדק שזהו שייך בטרפש ולא בשומן הלב בעצמו וס"ל להבה"ג דבאמת עיקר אסורו בטרפש הואיל ועשוי ככובע רק דלא למחלף שומן הלב בטרפש דגם זה מיקרי שומן הלב כנראה מהך ראי' של רמ"א וכמ"ש האחרונים גם זה אסרו דלא לסתום וזה דברי הבה"ג טרפשא דלבא ומהכא טרפינן בתרבא דליבא והיינו מהך חשש דלא לאחלופי ולפ"ז ה"מ בבהמה אבל שומן הלב בעוף דלא שייך אחלופי כשר וסותם וכן הרמב"ם שנתן טעם שהן קשים ופי' אינם מתדבקים יפה בנקב וזה לא יתכן בשומן של עוף השומן רך בתכלית ומהדק ותרבא דעל מעי אחרון אינו סותם ובעוף הכל סותם משום דשם אינו קשה וה"ה לשומן הלב ולכך רמ"א כווונתו לאסור אפי' של עוף הביא ראי' מהך דלקמן ס"ו דעובדא היה בעוף ע"ש לכן לדינא נראה בבהמה יש להחמיר כדעת בה"ג ורמב"ם אבל בעוף שייך להקל וכן מסתבר. ובאמת אני תמיד חוכך בזה מה שנהגו לסמוך על סתימת שומן של אבר עצמו כמו שומן לב קרקבן וכדומה כי שומן אבר אינו בקביעות על מתכנ' א' ומשתנה יום יום על טוב העוף ובהמה ואם שמן אף שומן יתרב' ואם יהיה רזה ויכחיש אף שומן יתמעט וזהו משתנה יום ביומו וא"כ אף כי השומן סותם בנקב אולי אתמול וימים כי עברו היה רזה ולא הי' השומן כ"כ והיה הנקב מפולש וא"כ אין זה סתימה מעיקרא וכן להיפוך למחר יתמעט השומן ויהי' רזה ויראה הנקב א"כ אין זו סתימה המתקיימת כמו שאמרו בקרום מחמת מכה ודוחק לומר דהולכין בזה הכל אחר מציאתן אם שומן אם רזה. אבל דוחק לומר כי דבר שכיח ומצוי והוא ענין טבע איך לא נחוש לכן וצ"ע:
ג
מיהו אם לא נמצא וכו' מקור הדין הוא בה"ג וז"ל מחטא דאשתכח בלבא אע"ג דלא נקיב טרפה וה"מ כי משתכחא בסמפון רבא דלבא לגואי דלית לי' דוכתא למיפוק וכי רישא לתתאי דכמה דאתא נקובי מנקבי מטרפה אבל קופא לתתאי דלא על אלא בסמפון רבא תלינן דלמא בהדי דשעיל פלטי לי' ואחזוקי באיסורא לא מחזקינן וכו' עכ"ל ובזה רבו פרושים. #א) ומה שנ"ל פשוטן של דברים כך דטבע הלב לדחות כל הבא לחללה כי היא מלא תנועה ודם ההולך ושב כנודע ולכך בבא מחט לקרבה מן סמפון וירד למטה מן סמפון לבפנים ללב (וזהו לשונו כי משתכח בסימפנא דליבאי לגיואי ופירושו מן סמפון ללב מבפנים הסמפון נוטה ונמשך ללב) הלב לא יכול לסובלו ויעשה הטבע כל פעולות להוציא ולהעלתו לסמפון ולשוב אחורנית וקשה מאוד והטבע בוחר תמיד דרך הקצר והקל לעשות ולכן ברור שתדחה המחט לנקוב הלב ולצאת הואיל כי ראשו דהיינו חודו לתתא וכמה דאתי נקובי מנקב וא"כ ודאי יפעול הטבע לנקוב ולצאת וכיון דודאי סופו לנקוב ולא ספק טרפה אבל אם קופא וראש עב מחט לתתא דאין באפשרי למיעל ונפק אלא דרך סמפון (דלא על דרך סמפון שכתב בה"ג על פי' על ויוצא ותפס לשון קצר וכך אמרו חז"ל הוצאה והכנסה חד) א"ו צ"ל על ונפק א"כ הטבע דלא אפשרי לנקוב אף הוא כחה תסייע להוציאו דרך שיעול ופליטה וא"ש ואין כאן חשש איסור ופי' זה הוא מרווח וא"צ לשום דוחק או הג"ה וכדומה אלא שהרב בב"י כתב דא"כ לפ"ז עיקר הטריפות שסופו לנקוב וכתב אבל קשה בעיני לומר מפני שסופו לנקוב ולכן פירש הוא פי' אחר וכן שאר מפורשים פי' בו ובכולם החמיר הרמ"א וצריך ביאור מה זה שקשה בעינו אף כי מ"ש הפר"ח דמצינו כן באכלה קורט של חלתית וכן מורה אליו הב"ח באצבע אינו ראיה ואפשר תיכף באכילתו נקב ואתי וגם שם תיכף מתחיל אולי קדחת אש צרבת בכל גופי' עד שנמוס אברים הפנימים ואמרינן שם מאן דאכל תלתא חלתית וכו' משלח משכי' ופרש"י לרב חמימת ואחיזת קדחת כי יש בו חום גדול ובזה מיושב מה שמקשים דפריך בריש פרק תערובת כל זבחים שנתערב בהם טרפה וכו' ופריך הגמ' אי ידיע' לשקליה ואי לא מנא ידעי וקשה דלמא אכלה קורט של חלתית והיא טרפה ונתערבה ועיין מש"ל בסימן נ"ז ע"ש. ולפמ"ש ניחא דאכול קורט של חלתית אחזה תיכף קדחת וחמימות אש אכלה למאוד בכל גידיו ודופקי' וא"כ ינכר החולשא מבחוץ וקשה ליתא ולשקליה ולק"מ אלא חסרון בגלגלת שנתנו הטעם סופו לנקוב ונתמזמז המוח ושדרה טריפה שסופו לנקוב הקרום וכ"כ רש"י כל מומי ריאה ולקותא הטעם דסופו לנקוב כמ"ש רש"י דף מ"ג ע"ש ובכל הסרכות חלקו אבות עולם אי הטעם דאין סרכה בלי נקב או סופו להתפרק וסופו לנקוב וכן טובא. ואי דעכ"פ אחזתו תיכף החולשא אף בזה ברור בהגיע מחט לחדר לבב שקרה לה חולשא גדולה כי אין הלב סובל דבר בקרבה וקרה לה חום וכובד נשימה וחולי שיעול וכדומה כידוע לרופאים טבעי ובעלי חכמת נתוח ולכן לא הבנתי קושי' שהי' לרבינו ב"י בזה: אברא בכל הדברים כאלה שאין עכשיו חולשא רק אח"כ יקרה לה שיהיה נקב באברים המטרפי' אם בתוך הזמן טרם שנקב ונפרק תוכל להוליד או לא קשה כ"א אמרינן שאינו מוליד משום דהחולשא גרידא מונע ממנו פרי בטן אף שלא נטרפה עדיין א"כ בסריכי כסדרן דכשרה דאין סופו להתפר' ובשלא כסדרן משום דסופו להתפר' ואם כן טרם שנתפר' החולשא בשניהם שוה בסירכה דכי בשביל שהם בהדדי ואין סופן להתפרק והי' מתחילה חולשא בפחות ודאי שוים הם רק אח"כ זה נתפרקה וזה לא נתפרקה א"כ כל סירכה כסדרן לא תוכל להוליד והחוש מכחישו בכל אופן. וכי תימא ההיפוך בכה"ג דסופו לנקוב כל זמן שלא נקב בהחלט תוכל להתעבר ולהוליד א"כ הא דטרח הגמ' בחולין דף נ"ח למצוא דרך בהא דפליגי ר"א ור"י בולד טריפה אם יקרב הא טריפה אינו מוליד והוצרך לאוקמי בעיברה ולבסוף נטרפה ולא משני בכה"ג דנסרכה שלא כסדרן והוא טריפה דסופו לפסוק אבל מ"מ מוליד וצ"ע: ואם נאמר כמ"ש הת"ח כלל ע"ב דטריפה חיה יב"ח בשנת עיבור י"ג חדש וכו' כמו שדרשו במדרש אקרא וכו' גומר עלי שמסכימים לגזירת ב"ד ואם הגיע סוף אדר הרי הגיע זמן בהמה למות ואם ימלכו ב"ד לעבר שנה חי' יחיה עוד חודש דהטבע מסורה ביד ב"ד וא"כ י"ל זה הלכה למ"מ דאם סופה לפסוק ויהי' טריפה דטריפה מהיום וחלבה אסור הואיל והוא טריפה אף הטבע מוכנע מבלי להוליד כמו דמוכנע ענין חיות אבל אם אין סופה להיות טריפה אף שהוא עכשיו בתכלית החולשא הואיל ואין נקרא טרפה אף הטבע גורם הריון ולידה וחדא בכלל חברתא שייך וא"ש. אלא דגם זה גוף הדין של ת"ח לא נח לי ועיין מש"ל סי' נ"ז ע"ש וע"ז נאמר כמעט אין לנו עסק בסתרי טבע ומה שנ"ל דבל"ה צ"ל לפי דעת מהרש"ל דהא דאמרינן טריפה אינו חי יב"ח היינו רובא אבל יש מיעוט דחיים ודאי דה"ה ביולדת דמ"ש חי או יוליד שניהם סימנים לטריפה וא"כ קשה מה טרח הגמ' למצוא פלוגתא דנ"מ אליבא דאמימר דס"ל טריפה אינו מוליד מפלוגתא דר"א ור"י בולד טריפה דלמא הא דס"ל אינו מוליד היינו הרוב אבל מיעוטא דמיעוט המה מולידין וא"כ יש במציאות טריפה המוליד ובהך איירי ר"א אי הוליד אם יש להכשיר הולד ומ"מ שפיר קאמר הני ביעי בשיחלא קמא דבספק טריפה אזלינן בתר רוב וצ"ע לכאורה ועמש"ל סי' כ"ט ולקמן סי' נ"ז אבל י"ל דהא דפריך הגמ' אי איירי בנטרפה ואח"כ עיברה וקמפלגי בזו"ז גורם אדמפללי לגבוה לפלגי בהדיוט ומשני להודיע כח ר"י דאפילו לגבוה שרי וזהו דיהי' ס"ד לאסור לגבוה ע"כ מדרבנן דהחמירו אצל גבוה דהתורה מ"ש הדיוט ומ"ש גבוה או זו"ז גורם מותר או אסור רק מדרבנן י"ל דהחמירו לגבוה. וזהו ידוע מילתא דלא שכיח לא חשו רבנן ולא גזרו. וא"כ א"ש איך ס"ד דאיירי בנטרפה ולבסוף עיברה ובמעוט' דמיעוטי קשה אדמפלגי לגבוה וכו' ול"ל דה"א בשל גבוה החמירו דכיון דאינו במציאות רק דמעוט' בשביל זה לא חשו חכמים להחמיר בגבוה חוץ לשורת הדין ונכון הוא. וא"כ גם קושי' הנ"ל מיושב דודאי הוא דסופו לפסוק ולנקוב הוא הכל באברים פנימי' ריאה ומוח ושארי פנימים וא"כ איך יתכן ולד טריפה דלמא לאחר שנתעברה קרה זה הטריפות ומוקמין אחזק' השתא דאתרע ובשעת עיבור הי' כשרה ואי אתה מוצא רק בחסרון דגלגלת דראינו דנחסר בידינו אבל של בה"ג אף דראינו דבלע מי יודע אימת הגיע מסימפון הגדול לתוך הלב דסופו לנקוב ואין לנו רק חסרון גלגלת לדעת ר"ת ובזו א"ש תי' הנ"ל דמשום כך לא תקנו רבנן ודו"ק. מכל הנ"ל נראה דהא דמטריפין בסופו לנקוב היינו כשמתחיל תיכף חולשא באיברים וכדומה ואם כן בעצם הנמצא בלב מיני' קגדיל ואין חולשא בבהמה וגם אין הטבע דוחק עליו להוציאו מן הלב כי בו נתגדל ואין כאן ודאי שינקוב ולא דמיא כלל לעובדא דבה"ג לכן אין להחמיר יותר מדעת הב"ח ודו"ק:
ד
ניטל הלב וכו' טריפה ברמב"ם בפ"י מהלכות שחיטה הלכה ט' נתן הכ"מ טעם שהשמיט הרמב"ם ניטל הלב מפני שלא רצה למנות רק אם יחסרו וינטלו האיברים מ"מ אפשר לבהמה להחיות קצת זמן אבל איברים שאם ינטלו לא יכלו להתקיים אפי' שעה אחת לא מנאם לפי שזה לא תקרא טריפה אלא נבילה ולכך לא מנה ניטל הלב וכו' עכ"ל. #ב) גילה דעתו שניטל הלב נבילה ואלו פה בספרו כתב טריפה ול"ל דלית נ"מ דבסי' ל"ג דקדק בנקיבת הושט לכתוב נבילה אף דהטור כתב טריפה כי באמת אף לדידן יש הבדל בין טריפה לנבילה כמ"ש האחרונים. וכ"כ קשה על הטור דבסי' כ"ז העתיק נשברה מפרקת וכו' נבילה ועיין כ"ה דנ"מ לענין או"ב ודניטל הלב כתב טריפה הרי להדיא דלא ס"ל הך דכ"מ ורוב פוסקים ותוס' ורשב"א ר"ן רא"ש כללהו לב בהדי קיבה ויתר איברים דלכך לא נמנו במשנה הואיל קתני דנקבו טריפה ולא ה"ל לכלול לב בהדיא דעל לב לא חל כלל השאלה למה לא נמנה דבדף ל"ב איכא כמה שנוי' בגמ' לחד תי' אלו טריפות דוקא ונבילות לא קחשיב כלל ולחד תי' דאלו אסורות קתני מ"מ הא אמרינן נבילה דמטמאה בחיי' לא קחשיב ולפי שיטת הכ"מ היא נבילה ומטמאה מחיים דבזה לא שייך שחיטה כמו בניקב ושט וא"כ איך יזכירו לב במה דלא קשי' כלל למחשבי'. דלכ"ע נבילה דמטמאה בחיים לא קחשיב. והרמב"ם גופי' בפ"ג מהל' שחיטה מנה ששה נבילות ולא מנה שגם ניטל הלב נבילה כמו דחשיב ניטל ירך אף דמנה ניטל מן ארכובה למעלה דטריפה מ"מ חוזר ושנאה ניטל הירך דהוא נבילה משום איסור נבילה. ואיך לא ימנה ניטל הלב במה דלא מנה עצם טריפות כלל רק ניקב. וכן בפ"ב מהל' אבות הטומאה מנה הכל דמטמאין מחיים כנ"צ והשמיט דניטל הלב מטמא מחיים והוי נבילה אם מיהר לשוחטו וכדומה והדברים צ"ע: לכן נראה טעמו של הרמב"ם כי זה דניטל הלב נבילה לא מצינו לו ראיה ברורה וזכר מדברי חז"ל רק הרמב"ם לרב חכמתו וחקירתו בטבע חשבהו למשפט היותו מצב הגוף בחסרונו היא נבילה. ויראתו היתה קודמת לחכמתו לכך בכל הפרקים לא רצה לחשבו בכלל נבילה הואיל לא מצא לו עזר ודבר מדברי חז"ל. ועל שכלו לא רצה לפסוק וכבר העיד על עצמו שרוב ספרו הכל מפי סופרים וספרים ולא עינה מלבו ובמקום שעינה מלבו אמר בפי' נראה לי וזעיר זעיר שם בספרו: לכך לא מנאם בשום מקום אף להיפוך ג"כ לא רצה לכתוב נגד המושכל ומציאות הטבע לדעתו לכך לא מנאם גם כן בכלל טריפות והעלים עין ממנו וזהו ברור ולזה נתכוון ג"כ הכ"מ וא"ש. ועתה #א) נבוא מ"ש בשו"ת הגאון מהור"ר צבי אשכנזי ז"ל סי' ע"ז בריבה אחת שהיה פותחת תרנגולת והחתול עומדת בחדר לאכול כי יפול הנופל ולא נמצא הלב והאריך בו הגאון הנ"ל ודבריו תחילתו מתוק וסופן מרור ולא יכלו עדת בני ישראל לשתותן כי מרים הם כי נשען מל דברי הכ"מ וחשבהו לבלתי אפשר שיהי' בעל חי זמן בלי לב ולכך שפט בלי השגחת הריבה נפל לארץ והחתול אכלתו וזהו יפה הורה כי תלינן תמיד דבר המצוי ושכיח ולהיות חסר בלי לב ולהיות בריא מ"מ לא שכיח ולכך תלינן בחתול וכדומה ודאי מה שנמצאו בפ"פ בשם מהר"ל מפראג שהתיר ניטל הלב הי' ע"ז אופן. וסוף #ב) דבריו אפי' נפתח התרנגולת בעדים כשרים והעידו שהשגיחו ולא נמצא לב פסק כי עדים שקרים המה ונשען על רשב"א שכתב כן גבי ודאי טריפה אף שהעידו שחי יותר מיב"ח ע"ש. והפריז על המדה ביותר כי איך מדמה חומרא לקולא הרשב"א אמרו להחמיר דאין לסמוך על עדותן לבטל ד"ת ולהקל באיסורים אבל להקל לא שמענו דנימא עידי שקר הם ולאכל תרנגולת בלי לב הס מלהזכיר להתיר טריפות וספק נבילות ויאמר נא העדים שהם פתחו בהשגחה ולא מצאו לב מותר להם לאכול או לא אם תאמר מותר לאכול הם מלהזכיר הם ראו והעידו שלא מצאו לב ושוי' תד"א וכי אמרינן לי' אכול תרבא ואי אסור נמצא חתיכה א' לזה אסור ולזה מותר נשתקע הדבר ובפרט כי הרשב"א אמר מה שמקובל בידינו ומסורת הל"מ שטריפה אינה חי' יב"ח אפי' חוקות שמים וארץ אינם יכולין להכחישו ולנתק מוסרות התורה של בע"פ ואם תאמר כן הרי אתה עוקר ד"ת. אבל דבר זה וכי יש עליו קבלה או רמז בדברי חז"ל רק בנוי לדעתו עפ"י השכלת הטבע ומציאות שלא יצויר לב"ח להיות חי בהעדר הלב וכי זהו הכחשת הקבלה והתורה עד שנימא שיבטל אלף עדים ואות אחת מהתורה לא יבוטל וכי בזה הכחשה לתורה וקבלה אדרבה חיזוק מבלי לילך אחר מציאות הטבע רק כפי התורה אשר לנו מורשה ומה בכך שמכחיש חוקות הטבע וכי עי"כ יצא חורבה כמו שיש לחוש אם נכחיש כללות התורה בטריפה אינו חי' וכדומה ובפרט יסודת חכמי טבע בנוי עפ"י נסיון היום היתה הסכמה כך וכאשר באו אנשים שראו ההיפוך אף הם נזרו אחור מהסכמתם ועשו כלל אחר וכן תמיד עד כי עכשיו ע"י נסיון בזה נסוגו אחור ממש מכל הנחת גלינוס ארסט"ו וכדומה ובחרו הנחות ויסודות חדשים א"כ איך בשביל יסודות טבע מציאות נכחוש העדים ונתיר איסור טריפה וספק שלה. וכל זה אילו הדבר מוסכם וברור בלי חולק מבעלי תורה אבל הוכחתי לעיל דאבות עולם אינם מסכימים על כך וסוברים דהוא רק טריפה והרמב"ם בעצמו לא מנאוהו בכלל נבילות בשום מקום ולכן ח"ו להקל באופן כזה והנה ברור דלפעמים נימס וניטל הלב רק יש אבר אחר אשר למראית עין אין מראהו דומה ללב כלל ולא תואר לו כלב רק יש לו בעצמתו חללים וכדומה כמו לב אזי שם משכן רוח חיוני ויכול להחיות הן בהמה והן עוף אלא בבהמה ודאי מורגש בכמות אבל בעוף אין לו ממש כמות רק הוא קטן בתכלית הקטנות ויחשב רק כחתיכות בשר קטן אשר נמצא כזה הרבה בפתיחת עוף ואין אנו שם על לב להשגיח בו שהוא משמש במקום הלב וע"י חיה העוף וא"כ איך ס"ד להתיר ניטל לב אולי הי' נמצא בו כזה ולית דמשגיח בי'. וזהו אשר כתבו פוסקים הנ"ל ניטל הלב טריפה ודאי ידעו כי א"א להחיות בלי לב כלל רק הם כוונו אל אופן כזה שיש בו כמו דנדל משמש במקום לב וגוף ניטל א"כ יכול להחיות והלב אינו והוא טריפה וזהו שכתבו טריפה ודבריהם אמת וברוך שבחר במשנתם. ולמען בירור הדברים כי תורה היא ולא יהיה גרעון במלאכת שמים קמתי וכתבתי ע"י הישיש התורני המופלא מוהר"ר העניך האלי לעשות בשמי שאלה שקורין רעזפאנזי אצל כל רופאים בהאלי וזהו העתק תשובתם אות באות. וא"כ ידין כל א' כמה צריך להיות מתון בהוראה: אחרי אשר הגיעו לידינו שתי שאלות. #ג) לא ידענו סבתם ונתבקש מאתנו חקירת הרופאים פה מהמדרש הזה להשים עליהם ע"פ יסודות חכמת הרפואת והנתוח. התאספנו יחד בישיבה ואחרי העיון והעצה הסכמנו בדבר התשובה הזאת. נציע הנה. אמנם השאלה הא' זה תורפה. אם אפשר לבעל חי איזה שיהיה להחיות זמן מה. אחרי אשר נטל הלב מקרבו אם ע"י חולי או בסבה אחרת איזה שתהי'. קודם כל צריך שנודע כי לא ימצא בשום אופן ואפשרות ע"פ חכמת הרפואה שניטל הלב ע"י איזה חולי. אמת הדבר לפעמים יגיע איזה חולי ללב עצמו והנסיון הורה גם הוא לפעמים שהיה הלב רך וחלוש בתכלית הרכות. גם נמצא בו תולדות חדשות כדמות השרץ הנקרא פאלופוס. לפעמים היה נמוח מבחוץ גם נמצא בו מכות בשר כאלו נשרף באש בסיבת הדם הנבלע בורידים ועורקים שבגופו וכדומה לזה נמצא בשר בשטחו החיצון אבעבועות קטנות. אמנם בכל אלה האופנים הוא תקוע כיתד במקום נאמן בחזה ולא יזוז ממקומו אף לא נמוח ונפסד לגמרי מה שא"א. הנה הבעל חי אשר יקרה לו חולי' הלב כזה יתמיד להחיות כל עוד שלא יוגבר החולי באופן שתנועתו אשר הי' מקור החיים לא נתבטל' לגמרי. אך אם יגבר החולי ותכלה התנועה אזי בודאי תמות הבריאה אשר חלתה החולי הזה. ומבואר א"כ מזה שאם הי' אפשר ללב שיוטל בשום אופן לגמרי היינו שיפסיד ויאבד לגמרי. שאי אפשר לאותו החי להחיות אף רגע אחת. כמו שא"א לשום בריאה להחיות אם ניטל ממנה הלב ביד רמה או שנחתך מקרבו אבל תמות מיד או בזמן מועט אחרי אשר נטל ממנו הלב. כי בהכרח יצא הדם במהירות ובשפע כעין נחל הנובע ועל דברי השאלה השנית עוף שנפתח כעין תרנגול או אווזין ולא נמצא בו לב. אם נוכל לומר שיש שם אבר אחר שנולד במקום משכן הלב. שיפעול פעולות הלב. וא"כ יחי' העוף אע"פ שנטל הלב. הנה נקדים לך כלל זה. לנמנע טבע קיים שיחי' שום בעל חי אם עוף אם בהמה אם לא יהי' שם לב או עכ"פ איזה אבר או בשר חי שתבניתו ומתכונתו כתבנית הלב. דהיינו שיש בו חלל. גם וורדים ושופכים מוכנים לתנועת הדם וסביבו. ולפיכך אם יש שם אבר אחר כזה כדמותו וכתבניתו. בעל ב' חללים גם ב' אזנים ורידים ועורקים מוכנים לתנועת הדם כנ"ל. בודאי אפשר שתחי' הבהמה הזאת או העוף הזה ויתקיים זמן רב. אע"פ שאין צורת האבר הזה דומה לצורת הלב מבחוץ. ואע"פ שימצא במקום אחר בחזה אם למעלה ממושב הלב או למטה ממנו אי בצד אחרת ממה שדרכו להיות שם. כל זאת הסכמנו ולראי' באעה"ח. ע"כ התשוב':
ה
בעובי הלב קורט דם. נראה דראבי"ה ס"ל כהנך רבוות' דסברי כמו דאמרי בריאה אין סרכה בלי נקב כן הדין בשאר אברים בלב ודכוותי' ודאמרינן דסרכ' מעיד על נקב היינו נקב מפולש דאל"כ אף בריאה נימא דלמא קרום עליון לבד אנקב. אלא דודאי פי' נקב דמטרף בהו וסרכה סותמ' וא"כ אף בלב כך רק הואיל וטרפש הלב אין הנקב פוסל א"כ מאן ימר דהסרכה מלב דלמא מן טרפש ואין הנקב פוסל כמ"ש הר"ן להדי' הך דינא. אבל בנמצא בחלל הלב קורט דם זה ראי' דהיה מכה בלב כי אם מכה ק"ד מנין וא"כ הואיל וברור דהי' מכה שם תלינן אף הסרכא בו דכמו דאמרינן העלתה צמחין חוששין לה. ולק"מ על הראבי"ה ולפ"ז לדידן דקי"ל לעיל סי' ל"ז וסי' מ"ו דאין סרכה אלא בריאה אין מקום לחילוק זה אם לא דנימא דבלא"ה הרבה פוסקים דיש אף בשארי אברים סרכה ומטריף רק רבים חולקים דישנו בלי נקב וס"ל לרמ"א ה"מ בסתם אבל ביש ק"ד דודאי הי' מכה לכ"ע אמרינן אף בשאר אברים אין סרכה בלי נקב ולכן במקום הפסד מרובה יש לצדד להכשיר:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
מ׳
א
כיחה וניעה. עבה"ט [מ"ש ואם נמצא עצם בתוך הלב כו' ועיין בתשובת ח"ס סימן מ"ג ע"ד השאלה שנמצא עצם בלב פרה אחר הבישול ויש להעצם עוקצים הרבה חדים מחודדים והיה הפ"מ בדבר בתערובת כל בני הקהלה והרבה אנשים נסעו משם כבר ועמהם מבשר ההוא. וכתב שדברי הפמ"ג כאן בשם התב"ש מגומגמים ע"כ הביא הוא ז"ל דברי התב"ש בתוספת ביאור ותוכן הדברים דתרי מיני עצמות בלב. א' נמצא בחללו ולא תחוב בבשרו והיינו עובדא דהב"ח שקיבל להכשיר וכן עיקר ואף שהט"ז הקשה ע"ז דבריו דחויים. ע"כ אם נמצא בחלל כשר בכל ענין אפילו אם יש לו עוקצים הרבה. אך בתנאי שיהיה אדום אבל לא לבן כי אין דרכו של דם להתלבן. ועוד מין אחר עצם הנמצא גדול ומסובך בבשר עובי הלב ולא בחללו וע"ז העיד בלחם הפנים שהכשירו כמה גדולי הדור כי העידו בקיאים לפניהם שנמצא כן בשוורים גסים וזה כשר בכל אופן אפי' יש לו עוקצים הרבה ואפילו הוא לבן ומ"ש הפר"ח שאם נמצא העצם גם מכל צדדיו שיש להכשיר ר"ל בנמצא לבן בחללו. כי אדום בחלל ולבן בעובי הבשר כשר בכל אופן. זה תוכן דברי התב"ש ז"ל. מעתה בנידון השאלה שלא נמצא מונח בחללו אלא תחוב בעובי הבשר אם ניכר היטב שגדל בתוכו והיה מסובך בבשר הרי דינו מפורש להתיר (אף אם העצם לבן) ואף אם יש ספק שלא נתגדל בתוכו אולי מעלמא נתחב לתוכו וה"ל כמחט שנמצא בלב מ"מ הרי בתשובת צ"צ סימן ק"ז (והובא בבה"ט סימן מ"ח סק"ו) מתיר במחט שנמצא תחוב בכבד אחר בישול דאיכא ס"ס כו' אלא דהפר"ח מהנדז בדבר מ"מ התיר הכלים אחר מעל"ע ובסימן מ"ט הורה וסמוך כיון שהיה עוד צד קולא שכיון שיצא המחט לחוץ כחצי אצבע היו מרגישים כו'. והנה דעתי נוטה להקל כצ"צ אך הכא אין אנו צריכים לזה לא מיבעיא אם ספק אם היה תחלת גידולה או מעלמא דודאי יודה הפר"ח לצרף הספק ולתלות שהיה מתחלת גידולה אלא אפי' אי נראה לעין שמעלמא אתא מ"מ בנ"ד יש להקל כי העוקצין הם קטנים מאד והעצם רחב ואינו חד ואפילו היה נכנס דרך הושט והיה ניקב בעוקצו אברים הפנימים לא היה יכול לעבור רוחב עצם הגס ע"י נקב הקוץ הדק הלז ולא דמי למחט שהוא דק מלמטה ומתעבה והולך בשיווי כו'. ואע"ג היכא דהיה נמצא בלב שאינו מבושל אחר שחיטה ולא היה מקום לתלות אלא דקודם שחיטה אתי מעלמא לא הייתי מיקל מסברת הכרס לחלק בין עוקצין אלו למחט. מ"מ אמת הוא שקשה לתלות באיסור וא"כ בכה"ג מודה הפר"ח לצ"צ לומר מעלמא אתי אחר שחיטה כמו שסמך להקל בסימן מ"ט ע"כ נראה להתיר בנ"ד שהוא ג"כ הפ"מ ויאכלו ענוים וישבעו עכ"ד ע"ש]. מ"ש בשם ח"צ עיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן כ"ג ובשו"ת מהר"ם זיסקינד רוטנבורג סימן ל"ג ובשאילת יעב"ץ חלק א' סימן קכ"א [ועיין בתשובת משכנות יעקב סוס"י י' שהעיר ע"ז מדברי הירושלמי במס' עבודת כוכבים גבי עורות לבובין דמבואר שם דניטל הלב אינו אלא מעשה טריפה ויש בה קצת חיות עדיין ע"ש]:
ב
הבשר הרי הוא. [עבה"ט. והתב"ש סק"ה החזיק בדין זה להטריף ובחכ"א כ' דאין להכשיר כ"א בהפסד גדול ע"ש ועיין בתשובת ח"ס סימן ל"ג שכתב וז"ל האמת היא כמ"ש בתב"ש דדוקא הכא שלא ראה ריעותא בחוץ כלל רק שהיה דבוק כו' (גם בפמ"ג העתיק דבריו וע"ש) ועוד נ"ל דהכא לא היה אפשר לבדוק בתוך החלל שהוא מלא דם כמ"ש הש"ך הנ"ל דבר הצריך בדיקה להכשיר ונאבד בלא בדיקה או נמלח והודח דטריפה אבל אי היה הלקותא מתחלה מבחוץ ממקום הדבוק ונמשכת עד סמוך לחללו ונשאר כל שהוא מעביו שלא שלט שם החולי והיה אפשר לבדוק כן במראה עין כשר לפי דעתי אע"פ שלשון הש"ע לא משמע כן מ"מ האמת כמ"ש ועיין חו"י סימן ע"ו עכ"ל]:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
מ׳
א
(סי' מ' ש"ך סק"ג) כ"כ הב"ח וע"ש. וכ"כ להדיא הר"ן במתני' דואלו כשירות. אולם מדברי הטור (סימן נ"ב) שכתב ואין הכבד דומה ללב והקורקבן. שהלב והקורקבן בכ"מ שישתנה טריפה אפי' במשהו עיי"ש. ואם ס"ל כהר"ן משכחת דחלב דכשר אם נשתנה שלא כנגד החלל דדמי לכבד שלא כנגד מרה. וצ"ע. ואחר זמן רב מצאתי בספר משבצות זהב סי' נ"ב שהרגיש בזה עיי"ש:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
מ׳:א׳
א
ואפילו אם חלב כו'. הטעם איתא בש"ס דכיון דהוא עשוי ככובע לא מיהדק:
מ׳:ב׳
א
וי"א דלא מהני כו'. וכ"פ האו"ה כלל נ"ב דין ב' והב"ח חולק וכתב דהך דסוף סימן זה מיירי נמי בטרפש הלב ע"ש ואין דבריו מוכרחים והכי משמע מדברי הרמב"ם פ"ו מה"ש דין י' והכל בו דבשומן הלב נמי לא הוי סתימה ע"ש:
מ׳:ג׳
א
ולא הגיע לחלל. אפי' ניקב נקב מפולש מצד לצד ולא ניקב לחללו כשרה כ"כ הב"ח וע"ש :
מ׳:ד׳
א
אם מחמת חולי כו'. ע"ל סי' מ"ט מזה:
מ׳:ה׳
א
ואם בקוץ או במחט. ע"ל סי' נ"א מזה:
מ׳:ו׳
א
מיהו כו'. כן דעת הרב בפירוש בה"ג והאריכו הב"י וד"מ ומהרש"ל פא"ט סימן י"ב והדרישה ועט"ז והב"ח ושאר אחרונים בפי' דברי בה"ג אלו בכמה דרכים שונים ומסיק הב"ח וז"ל ולענין הלכה חיישינן לכל הפירושים וכשנמצאת בלב לגואי טרפה בין בקופה לצד ראש הבהמה בין בקופה לצד חלל הבהמה ובנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד ראש הבהמה נמי טרפה ואינה כשרה אלא היכא דנמצאת בסמפונא רבא והקופה לצד חלל הבהמה ודוקא דליכא הוכחה דכבר היתה לגואי וחזרה לאחוריה אבל אי איכא הוכחה דחזרה לאחוריה חיישינן דלמא בחזרתה נקבה הלב או קנה הלב ואינה ניכר וקרוב בעיני דלפי דהרשב"א ראה שדברי בה"ג סתומים ואפשר לפרשם על כמה דרכים כמו שנתבאר תפס לחומרא בת"ה הקצר וכתב בסתם דמחט שנמצא בלב טרפה ולא חילק מיהו בנמצאת בסמפונא רבא וחופ' לצד חלל הבהמה וליכא הוכחה דהיתה כבר לגואי וחזרה משמע דלדברי הכל כשרה ואם נמצא עצם בתוך הלב קבלתי שמעשה היה באשכנז בשור והכשירוהו חכמי הדור לפי שכך נמצא בלב הצבי כשנתקשה הדם נעשה עצם ואפשר שיהא נמצא כך לפעמים גם בבהמה עכ"ל וע"ל סי' מ"א:
מ׳:ז׳
א
יש מי שאומר כו'. אע"פ שלא הביא בב"י מי שחולק בזה כתבו בלשון יש מי שאומר משום דלא מסתבר להטריף כיון שלא הגיע המכה עד לחלל וכ"כ מהרש"ל שם שלולא קבלת ראבי"ה היה מכשיר אפילו בטפת דם מאחר שלא הגיע המכה לחלל הלב דאפי' תימא שהלב כולו לקוי מ"מ לא הגיע לפנים ע"כ:
מ׳:ח׳
א
ואצ"ל כו'. צ"ע הלא בכל לב יש דם בחללו ולשון המרדכי והגהת אשר"י כך הוא ראיתי שהביאו לפני מורנו אבי"ה שהי' שומן הלב דבוק בלב מאד ואדוק הרבה בכח וחתך בסכין השומן מן הלב במקום שהי' דבוק ולא ראה מבחוץ על הלב שום ריעותא במקום שהיה דבוק ואח"כ חתך במקום שהיה דבוק עד החלל וראה בעובי הלב ולא בחללו קורט דם ואסר עכ"ל (ומביאה ב"י) משמע דה"ק שראה בעובי הלב ובחללו לא ראה כלל דהתם קורט דם לא מעלה ולא מוריד וכן משמע באו"ה כלל נ"א דין ל"א דלא אסר אלא כשנמצא בעובי הלב ע"ש ואולי המחבר ר"ל דכשנמצא בעובי הלב ולא נשפשט עד לחללו טרפה ואצ"ל אם נמצא בעובי הלב ונתפשט עד לחללו ודו"ק:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
מ׳
א
ואפילו אם חלב טרפש. פי' כיס שהלב נחבא בו דכיון שעשוי ככובע לא מיהדק:
ב
אבל אם שומן כו'. ראייתו מסעיף ו' שאין מועיל שם סתימת השומן וכ"כ באו"ה שער נ"ב ומו"ח ז"ל כתב דשם מיירי בטרפש הלב שנקרא ג"כ שומן הלב שהרי רש"י פי' בדף מ"ט טרפשא דלבא שומן הלב כו' וע"כ לומר כן דאי מיירי בסעיף ו' משומן עצמו היאך שייך בזה לומר שומן דבוק ואדוק בו דהא כך גידולו ודבריו נכונים דאי לא קאי אטרפש מה שינוי ראו בו במה שהיה דבוק ולמה הוצרך ראבי"ה לחתוך שם אלא דמ"מ קשה להקל כיון שאו"ה ורמ"א אוסרים:
ג
או במחט. בטור כתוב אפילו מבחוץ דאפילו נמצא מחט בחלל הגוף טריפה כמ"ש סי' נ"א ור"ל לא מיבעיא בפנים דאפשר דנקב מידי אחרינא ובא ללב אלא אפי' אם תחוב בחוץ ולא לחללו טריפה:
ד
מיהו אם לא נמצא כו'. זה כתב דרך ביאור על דברי בה"ג והוא תמוה דלפ"ז לא הוה סיפא היפוכה דרישא דהא התחיל במונח בסמפון קטן ודוקא חודו למטה דתרתי לריעותא אז טריפה ובהכשר כתב דבתרתי לטיבותא דוקא כשר דהיינו מונח בסימפון גדול וקופו למטה ותו דלמה יהיה טריפה במה שסופו לנקוב דעכ"פ עכשיו אין כאן נקב ויש פירושים שונים הרבה והנלע"ד דמ"ש בה"ג אי קופה לתתאי ולא עייל פירושו או לא עייל ומצינו כזה רבים ובנוסחא שמביא ב"י בשם ת"ה כתוב דעייל נראה דחסר מלת או וצ"ל או דעייל וביאור הפשט בדרך הזה בדברי בה"ג תחלה נקדים דמצינו חילוק בין ריאה לכבד לפי מ"ש ב"י בשם תשובת רשב"א סי' רצ"ה דבכבד חששו במחט שנמצא בה שמא דרך כניסתה לשם מן הגרגרת עשתה נקב בחודה כל שהחוד למטה כיון שהולכת מהלך רב מה שאין כן בריאה שהיא קרובה לקנה ומן הקנה עד הריאה מקום רחב ע"כ מותר בריאה אם היא יפה אחר הבדיקה וכ"כ הרשב"א בת"ה הארוך דף ל"ו ולפ"ז נימא דבלב נמי קרוב הוא לקנה כאשר עינינו רואות דהלב והריאה הם בשטח אחד וא"כ לא היה לנו לחוש אם נמצא מחט בלב כמו בריאה וע"כ בא בה"ג וביאר לנו דין הלב דיש בו חילוק בזה והוא בדרך זה דאם יש לבהמה חזקה לנקיבה ע"י מחט זה כגון שהיא מונחת במקום שבסוף יעשה ודאי נקיבה אז מועיל דבר זה דנימא שיש לחוש שמא כבר עשה נקב בבואו תוך הלב שהוא מקום שנכנס לשם דרך הקנה כיון שיש חזקה רעה למחט זה אבל אם אין סופו ודאי לנקוב אמרי' לקולא מצד שהוא קרוב כמו דאמרי' בריאה כיון שקרובה לקנה ואף ע"ג דגבי ריאה נמי הוה סופה לנקוב דהא אין מקום לצאת ואפ"ה כשר בכל גווני שאני התם שאפשר להתברר ע"י בדיקה מה שאין כן בלב מ"ה שפיר אמר בה"ג דאין טריפות אלא בתרתי לריעותא הא' שנמצאת בסמפון לבא בפני' דאז לית דוכתייהו למיפק וסופו לנקוב ע"כ אמרינן דשמא כבר עשתה נקב והיינו דוקא בכי רישא לתתאי דחזי לנקוב ע"כ אמרינן דכי אתא נקובי מנקבה בלב וחמיר מריאה אע"פ שהוא קרוב כמו ריאה אבל אם חדא לריעותא כגון קופה לתתאי והיא מונחת בפני' או דעייל בסמפון הגדול של הלב לחוד דהיינו קנה הלב שהולך מהגרגרת ללב ולא הלכה המחט לתוך הלב כלל אז תלינן לקולא ואמרינן שלא עשתה שום נקב דבחלוקה הראשונה דהיינו שהיא בפנים וקופה לתתאי פשיטא דכשר דא"א לנקוב בקופה אלא אפי' בחלוקה השנייה דהיא בסמפון הגדול מבחוץ ללב ופיה למטה נמי כשר דמחמת סמפון הגדול פשיטא שאין חשש כיון שהוא רחב וכמ"ש גבי ריאה אלא דהיה לנו לחוש שמא הלך לתוך הלב ועשה נקב וחזר לאחוריו לתוך הסמפון ואף שזה הוא קצת רחוק מ"מ היה לנו לחוש מכח חזקה שסופו לנקוב דכאן אין ודאי סופו לנקוב דאפשר שתפלוט ע"י השיעול כיון שהוא מונח במקום רחב עדיין שהוא למעלה מבשר הלב ע"כ לא מחזקינן איסורא כלל שמא נפק מהכא כו' וקשה מאי שנא מכבד דאמרינן בסי' מ"א בטור דטריפה בקופה לבר מטעם דהלכה דרך הושט והדקין והכא לא חיישינן ומכשרינן בקופה למטה וא"ל דשאני התם שא"א שתלך דרך הקנה דהא בקופה לא אפשר להיכנס בבשר זה אינו דהא במחט קלישתא אסור בכל גוני מטעם שמא נכנס דרך הושט וא"כ ה"נ ניחוש מספק לזה ונראה דבה"ג מפרש בכבד כמ"ש בת"ה הארוך קופה לבר היינו לצד חוץ לחלל דטריפה מצד שניקבה בהליכתה כמו שנעתיק לקמן סי' מ"א ולא חיישינן כלל שמא נכנס דרך הושט ולפי דברינו כשהוא תוך הסמפון הגדול ופיה למטה כשר אלא שרמ"א כתב בזה דטריפה ולפי פירוש שלו כתב מו"ח ז"ל אם נמצא עצם בתוך הלב קבלתי שמעשה היה באשכנז בשור והכשירוהו חכמי הדור לפי שכך נמצא בלב הצבי כשנתקשה הדם נעשה עצם ואפשר שיהא נמצא כך לפעמים גם בבהמה עכ"ל. ואני אומר אם קבלה היא נקבל אם לדין יש תשובה חדא דאף בצבי אם הוא מונח בענין שבמחט היה בו איסור מצד סופו לנקוב מאיזה טעם נכשיר אם ימצא בו שיוכל לעשות נקב מה מועיל לנו שנעשה מדם הלב תיתי מהי תיתי סוף סוף ניקב כמו מחט ולמה יכשיר יותר ממחט ותו דאפי' את"ל בצבי כשר מנין לנו ללמוד מין אחר ממנו דהרי כ' הרשב"א בסי' נ"ב לענין נפלה לאור בסעיף ד' דאין ירקות פוסל בכבד של עוף בייתי שיש במינו מדברי כו' משמע דלעוף אחר שאין במינו מדברי לא מהני אע"פ ששניהם עופות ק"ו שלא נלמד שור מצבי לזה וכ"כ הטור סי' מ"ב דאין ללמוד מין משאינו מינו ע"כ נראה שאין להקל בזה שאין לו יסוד מדברי הפוסקים:
ה
שאם שומן הלב דבוק כו'. כבר כתבתי בסעיף א' דברי מו"ח ז"ל שכאן מיירי בטרפש הלב שנקרא שומן הלב דאל"כ אין פי' לדברים אלו:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
מ׳
א
כיחה וניעה. עבה"ט בשם הח"צ ובפמ"א ח"א סי' ק"ג השיג על היתר זה די"ל דלהמסמס עד שנעשה כבשר שהרופא גורדו והריבה שפתח' התרנגולת סברה שהוא תלתלי בשר וזרקתו לחתול ומ"מ לדינ' הסכים לח"צ שאין להחזיק ריעותא שאע"פ שבדקה אחר הלב למצא ולא מצאה אם אפשר לתלות בנפילה תלינן שתולין במצוי ואמרי' כיון שאין רושם מסמוס או נימוק בתרנגולת מסתמא היה לב כשאר נבראים אלא שנפל בחתיכת הבטן ואכלתו החתול שהיה עומד ומצפה לכך וע"ש סי' כ"ד ועי' בתשובת בני חיי ועיין בכו"פ בזה ומ"ש הבאי' אחריו וע"ש סימן כ"ד ובתשובות מוהר"מ מלובלין ועי' בשאילת יעב"ץ סי' קכ"א שאף אביו הגאון ז"ל כתב דאפילו אתי סהדי שיקרי נינהו היינו כיון שמתחלה לא נתנו על לבם להשגיח ע"ז וכמלתא דלא רמיא אבל אם מתחלת פתיחת התרנגול' נתן לבו ע"ז להשגיח אם ימצא לב אפילו חד דנאמן באיסורים נאמן לאסור אלא ודאי דס"ל שודאי לא אירע ולא יארע כן לעולם ע"ש וכ' בשבו"י ח"ג סי' מ"ד עצם שנמצא בלב השור אין בו חשש איסור שהוא דבר מצוי בשוורי' ע"ש ועיין באור נעלם בלב חתוך מלמעלה למטה ונמצא מחט מונח על בשר הלב ולא ראו תיכף בשעת פתיחה ויש להסתפק שמא אחר שנפתח נפל שם שהנשים המשמשות היו מחטין בבגדיהן. וכתב שיש לתלות להיתר דמעלמא אתי וגם י"ל ס"ס כו' ע"ש אך ראיתי בנידון השאלה שהיה חודה תחוב קצת רק שראה שהמחט היתה מאירה ונקייה וגם אין רושם בבשר שהמחט אוכלת שם ואעפ"כ התיר. ולפענ"ד קשה להתיר בזה שהיא תחובה קצת שאין דרך כי יפול הנופל שיתחוב בבשר אפי' קצת וא"כ אין כאן מצוי להתיר ומה שהיתה המחט מאירה אין ראיה די"ל דסמוך לשחיטה בלעתו וצ"ע וע"ש שבעל האווזות מכר לבעה"ב ומשרתת של הבעה"ב אמרה שמצאה כן והמוכר חושש שנעשה במתכיין להכעיס אין להחמיר כמבואר בסימן ק"ך ע"ש ועי' סוף סי' מ"ח ואם המשרתת אומרת שנמצא' בענין שהוא אסור מ"מ אסור הוא לבעה"ב הזה ולשאר אדם דמהימנא להו. ואע"ג דבסי' קכ"ז איתא דלכ"ע שרי שהבעלים נאמנים על שלהם היינו כשאין דעת אחרים מכרעת האמת כדברי מי ולכך מעמידין בחזקת היתר שהבעלים נאמנים אבל כשלבם נוטה לדברי העד שאמר אסור לא מהני מה שהבעה"ב אומר מותר. וגם צ"ע אם זה המוכר יש לו דין בעה"ב כיון שכבר מכר ודינו כאחר דלא מהני הכחשתו כשהגיד העד לפני הבעלים ושתקו ונראה שזה תלוי באם המוכר צריך להחזיר הדמים כעובדא דלעיל אז שם הבעלים עליו ודין חזרת הדמים יתבאר אי"ה בסי' קכ"ז וגם גוף הדין בנאמנות של עד אחד יבואר בסי' קכ"ז אי"ה ועי' בפ"מ ס"ס מ"ח בעובדת כוכבים שרחצה בשר על הנהר ובאה ואמרה שמצאה מחט תחובה בחוט פשתן והמחט היתה כחדשה והחוט חדש אין להאמינה וגם שלא היתה משרתת לטבח רק יהודית צוותה לה לרחוץ בשר זה ע"ש:
ב
קורט דם כו'. וכתב בחוט השני סי' ס"ט ק"ד המוזכר בכל מקום היינו ממשות או דם צרור בעובי אבל האדים הבשר לבד אינו מזיק והביא בפ"מ ומ"ב:
מטה יהונתן על שלחן ערוך יורה דעה
מ׳
א
(סימן מ' ס"א בהג"ה) דלא מהני סתימת שומן חלב. וכדאיתא בסוף סימן זה ועי' בט"ז סק"ב ובפ"ח מה שמקשי' על דברי רמ"א אלו ועי' מה שכ' בס"ס שדבריו מבוארים היטב:
ב
(שם סעיף ג') נמצא מחט בלב וכו'. מיהו אם לא נמצא כו'. דין זה הוא מבעל ה"ג שהביאו הטור סימן זה ע"ש. ונראה מדבריו שטריפות זה נידון ע"ש סופו אע"ג דהשתא ליכא שום חולשא כלל ולא נשתנ' מבריית' ואפ"ה טריפה משום דסופו לינקוב לחוץ וכן גבי סירכא שלא כסדרן בפא"ט דף מ"ז ע"ב כתבו תוס' ד"ה היינו רביתייהו על שם ר"ח דהיינו שלא כסדרן טריפה דסופו להתפרק א"כ צ"ל אע"ג דקי"ל טריפה אינה יולדת לאו כללא הוא דהא טריפה כה"ג וודאי יולדת דהא לא נשתנה מברייתא כלל לפ"ז י"ל מהא דאיתא בפ' התערובת דף נ"ח נתערב בטריפה ה"ד אי דידע כו' אר"י כגון וכו' ר"ל אמר וכו' ור' ירמיה אמר דאיערב בולד טריפה וכו' כולהו כר' ירמיה לא אמרי ס"ל כר"י עובר לאו ירך אמו והשתא לפי דרכם של בעל ה"ג ור"ח קשה אמאי לא מוקי בולד טריפה היינו לר"ח שנמצא אמו סרוכה שלא כסדרן ולבה"ג בנמצא מחט בלב וזה וודאי אליבא דכ"ע יכול להוליד וגם ר' יהושע מודה דטריפה דהא דפליגי ר"א ור"י היינו בעברה ולבסוף נטרפה וכמש"כ. וכן כל הסוגיא דפ' א"ט דף נ"ח דשיחלא קמא אסור' אינו מחוור ע"ש וצ"ל דס"ל לר"ח דסרכא שלא כסדרן הוי טריפה מצד עצמו ולא מטעם שיהא נקב אחר זמן כי מיד נפל החולשא עד שאין יכול להוליד והא דכתבו תוס' דשלא כסדרן סופו להתפרק היינו משום דקשה ליה כיון שהוא טריפות מצד עצמו אמאי לא מני להו תוך י"ח טריפות לכך כתבו תוס' דסופו להתפרק אם כן וודאי מנקבו א"כ הוי טריפות זה בכלל ניקב הריאה ולא מטעם ההוא נטרפה אלא אפילו לא יהיה סופו להתפרק נמי טרפה מצד עצמו וכן מחט שנמצא בלב הוי טריפות מצד עצמו כמ"ש הפ"ח ושאר מחברים שאין בטבע הלב לסבול דבר מה בחללו כי זה גורם הפסד לחמימות השוכן בחללו ובסיבת זה וודאי ימות ודקאמר סופו לינקוב היינו נמי משום דקשה ליה למני תוך י"ח טריפות לכך קאמר כיון דסופו לינקב הוי בכלל ניקוב הלב. [ועיין בפלתי שכתב שם ג"כ לתרץ ע"ד זה]: ועוד יש לומר דוודאי גם ר"ח ס"ל דאיכא סירכא שהם באים מחמת ניקוב רק בהא פליגי ארש"י דרש"י ס"ל דאין סירכא בלא ניקוב רק בכסדרן הוי סתימה ובלא כסדרן לא סתמה ור"ח ס"ל דבכסדרן בא וודאי שלא מחמת נקב ובלא כסדרן איכא סירכא שלא בא מחמת נקב אלא מחמת עצמה ואפ"ה טריפה מספק דאמרינן שמא בא מחמת ניקב וע"ז קשה ליה לר"ח אמאי לא מוקמינן בחזקת היתר ונימא נשחטה הותרה דהא ליכא כאן ריעותא דהא האי סירכא לא בא כלל ריעות' כיון דאיכא למימר שבא מחמת עצמה לכך קאמר אף שבא מחמת עצמה בשלא כסדרן סופו להתפרק והוי ריעותא וליכא לאוקמי בחזקת היתר וכן מחט שנמצא בחלל הלב דאיכא למיחש כיון שבא תוך הלב ליכא למיחש שמא ניקב הסמפון בעברה לתוכה רק זה הוי לן לאוקמיה אחזקת היתר דליכא לריעותא למיגרע חזקה לכך קאמר כיון שהוא בתוך הלב סופו לנקוב חוץ וא"כ הוי ריעותא ואתרע ליה החזקה אבל משום סופו לנקוב אינו טריפה מיד לכולי עלמא ולא קשה מידי קושיא הנ"ל: ועוד יש לומר לפי מה דקי"ל היכא דנולד ספק טריפות ולא ידעינן אי נעשה היום או מקודם אמרינן השתא הוא דאתרע היכא דליכא השתא ריעות' כמבואר בש"ס ופוסקי' ובכמה דוכתי אם כן ליכא לאקשויי לוקמי דנתערב בולד טריפה שנמצא אמו סרוכה דבכה"ג הוולד כשר לגבוה דתלינן דרגע אחד קודם שחיטה נטרפה וכשר הולד לגמרי ודוק היטב:
ג
(ש"ע סעיף ה') ניטל הלב בין ביד בין מחמת חולי טריפה. הרמב"ם לא העתיק כלל מחמת חולי משום דס"ל דלית מציאות כלל שיהיה חי רגע אחד חסר לב ומחמת דברי הרמב"ם אלו הגאון מהר"ץ אשכנזי הפריז על מדותיו והתיר אם פתח עוף או בהמה ולא מצאו לבם אף דליכא למיתלי בשום דבר אפ"ה כשר כיון דהאי בהמה או עוף היתה בריאה קודם שחיטה מבלי היכר שום חולשא ודאי נאבד אחר שחיטה. ולאמ"ו לא נראה לו להתיר רק היכא לאיכא למיתלי בשום דבר מה אף הוא רחוק וזר לתלות בו מ"מ תלינן בי':
ד
(שם סעיף ו') יש מי שאומר שאם שומן הלב כו'. יש לדקדק דהא זה הוא מהגהת אשר"י על שם ראב"י והוא סבר דסרכות פוסל אפילו בשאר אברים והא דמצריך ק"ד היינו משום דבלא ק"ד היה כשר דתלינן דהסירכא בא מחמת השומן שהיה נקב בשומן. משא"כ בדאיכא ק"ד ודאי בא הסירכא מן הלב וטרפה וכ"ז לשיטת ראב"י משא"כ המחבר שפירש לעיל סי' ל"ז שאין הסירכות פוסל בשאר אברים רק בריאה קשה בשומן הלב שנסרך ללב אמאי יהיה טרפה הא ק"ד לא מעלה ולא מוריד וסירכא נמי כשר דבשאר אברים בא אפילו שלא מחמת נקב וצ"ל דס"ל להמחבר ודאי מן הסתם אמרינן שיש סירכא בלי נקב בשאר אברים אבל היכא דאיכא ק"ד אמרי' ודאי האי סירכא בא מחמת נקב וטריפה לפ"ז פי' דברי הרמ"א לעיל סעיף א' כך הם דהנה האי וי"א שכתב דלא מהני סתימת שומן הלב הוא על פי גירסת הרמב"ם דגריס חלב העשוי ככובע אינו סותם אית דאמרי דטרפשא דליבא ודליבא היינו שומן הלב עצמו והפוסקים דס"ל דשומן הלב סותם משום דגרסי כגי' דידן א"ד טרפשא דלבא והיינו דוקא טרפשא דלבא ולא שומן הלב עצמו והנה לכאורה מוכח כגי' הרמב"ם דאי דוקא טרפשא דלבא לפי מה דקיי"ל דחלב טהור אינו סותם אלא דוקא היכא שהוא דבוק בתולדתה א"כ מ"ק דאינו סותם משום שעשוי ככובע ת"ל שאינו דבוק בתולדתה אע"כ צ"ל דלא מיירי בטרפשא דלבא כלל אלא בשומן הלב עצמו שהוא דבוק בתולדתה וקמ"ל שאינו סותם משום שעשוי ככובע רק מ"מ י"ל דאיירי בטרפשא דלבא וא"ל ל"ל משום שעשוי ככובע די"ל דקמ"ל משום דלפעמים מצוי שגם טרפשא דלבא דבוק בתולדתה ואשמועינן דאינו סותם משום שעשוי ככובע אבל לפמ"ש המחבר בסעיף זה דאם טרפשא דלבא דבוק בה הוי ריעותא אם כן ע"כ צ"ל שאינו מצוי להיות דבוק בלב בתולדתה א"כ צ"ל הגי' כמ"ש הרמב"ם וז"ש הרמ"א וכדאיתא בסמוך בס"ס זה דטרפשא דלבא הדבוק בלב הוי ריעותא מוכח כגי' הרמב"ם דגם שומן הלב עצמו אינו סותם:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5