שולחן ערוך, יורה דעה ל״ג: דין אם ניטל הלחי ומכה בוושט. ובו י"א סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין אם ניטל הלחי ומכה בוושט. ובו י"א סעיפים:
ניטל הלחי התחתון כשרה והוא שיכול לחיות על ידי המראה והלעטה: הגה וכן עוף שניטל חרטומו ויכול לחיות על ידי המראה והלעטה כשר (א"ו הארוך כלל נ"ד ורוקח):

ב

ניטל הלחי העליון להרמב"ם טריפה וראוי לחוש לדבריו:

ג

וושט או תורבץ הוושט שניקב לחללו בכל שהוא נבילה:

ד

שני עורות יש לוושט ניקב אחד מהם כשרה ניקבו שניהם אסורה ואפי' עלה בו קרום ונסתם ואפילו ניקבו זה שלא כנגד זה אסורה והוא שניקבו שניהם מרוח אחד דאפשר דמתרמי אהדדי (פירוש שמזדמנים להתכוון יחד) (ב"י בשם ריטב"א): הגה וכל זה לא מיירי אלא בניכר שהנקב בא מחמת חולי אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ אפי' לא ניקב רק הפנימי טריפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ (ב"י בשם תוספות והרא"ש ור"ן וע"פ):

ה

עורות אלו החיצון אדום והפנימי לבן ואם נתחלפו שהחיצון לבן ופנימי אדום טריפה וכן אם שניהם אדומים או לבנים טריפה: הגה וכל שכן אם יש לו שני וושטים או שני קנים דטריפה (תשובת הרא"ש כלל כ' סימן ט'):

ו

וושט אין לו בדיקה מבחוץ אצל דרוסה שצריכה בדיקה מפני שכיון שהוא אדום אין אודם הארס ניכר בו כיצד יעשה אם עוף הוא בודק הקנה מבחוץ [ושוחטו] ואח"כ מהפך הוושט ובודקו מבפנים ואם בהמה היא אין לה תקנה: הגה ולדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה אף עוף אין לו תקנה:

ז

ולענין נקב נמי אין לושט בדיקה מבחוץ אלא מבפנים:

ח

עוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך בדם אין חוששין לספק דרוסה (ע"ל סימן נ"ז) לבדוק כל החלל אבל חוששין לספק נקובה לבדוק מקום המלוכלך: הגה ויש אוסרין כל עוף או בהמה דצוארה מלוכלך בדם דחיישינן לנקיבת הוושט ואין אנו בקיאין (הגהות אשיר"י פא"ט בשם א"ז) וכן המנהג:

ט

נמצא קוץ בושט לארכו או לרחבו ואינו תחוב בו כשרה (אם אין עליו קורט דם מבחוץ) (טור והגה"מיי) אבל אם הוא תחוב בו אסורה אפילו אין שם קורט דם דחיישינן שמא ניקב הושט והבריא ונתרפא ואינו ניכר: הגה ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ דלא חיישינן שמא הבריא (הראב"ן והרא"ש והג"א בשם סה"ת) וכן נהגו להקל בעירנו באותן אווזות שמלעיטין לעשות מהן שומן שיש תקנה בעיר לבדוק אחר נקיבת הוושט משום דשכיח יותר מסרכות הריאה ונהגו להקל בישב לו קוץ בושט אם אינו נקוב משני צדדים או שאין קורט דם מבחוץ ויש לדקדק בזה הרבה כי הוא איסור דאורייתא ויותר היה טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא:

י

נפרד הושט מהקנה ונתדלדלו זה מזה ברוב שיעור ארכן טריפה:

יא

זפק שניקב גגו נקב מפולש במשהו טריפה ואיזהו גגו זה שימתח עם הושט כשיאריך העוף צוארו אבל שאר הזפק שניקב מותר: הגה ניטל הזפק טריפה (ב"י בשם רוב הפוסקים) אפי' נשתייר בו כדי שיוכל המאכל לעבור מן הושט אל הקורקבן (כך משמע מהר"ן פא"ט) ניקב הבשר (המעי') שבין הזפק לקורקבן טריפה: (בסוף ש"ד ומהרי"ל):

א

כשרה. והוא שיכול לחיות כו' המראה נקרא שתוחבין לה בבית הבליעה עד מקום שאין יכולין לחזור ובמקום שיכולין לחזור נקרא הלעטה. כתב דמש"א הובא בכנ"ג אם ניטל החרטום העליון דעוף טרפה להרמב"ם כמו לחי העליון דחד טעם הוא. ופי' הש"ך שהוא בענין דליכא משום עיקור סימנים דהיינו שיש בשר על הסימנים ונקרע מן הלחי. וכתב הרוקח נימוק הלשון עד הטולטלת היא ערלת הגרון כשר אבל עם הטולטלת טריפה. ופר"ח הקשה עליו מניין לנו להוסיף על הטרפות:

ב

נבילה. וכל דבר הפוסל בנקיבה ויש לו חלל לא מיפסל עד שינקב לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש (מהרמ"ט). והש"ך פוסק דאף נקיבת הוושט מחיים קודם שנשחטה אינו אלא טריפה ולא נבילה והש"ך הניח דברי המחבר בצ"ע שפסק על תורבץ הושט שהוא נבילה והוא ס"ל דאינו אלא טריפה ולא נבילה:

ג

אסורה. והטעם דאכלה בה וגמדה ופשטה וזימנין איתרמי דהנקבים מכוונים. אפילו סתימה עבה אינה מתקיימ' רש"י ובכל הנקבים אין סתימה מועלת:

ד

אהדדי. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל אף אם הנקבים רחוקים שאינו באפשר לגמדה כל כך אסורים דאין ליתן דברי החכמים לשיעורין:

ה

מבחוץ. וכתב בש"ך אבל מבפנים יש לו בדיקה ואין להקשות מסימן כ"ג וכן בסימן זה סעיף ח' כתב הרב דאם נעשה מחמת קוץ או מחט לדידן דלא בקיאים בבדיקת הוושט טריפה בכל ענין ולא מהני בדיקה מבפנים צ"ל דוקא שניקב ע"י קוץ או מחט במקום שאינו ידוע דאין אנו בקיאים אבל אם תחב קוץ או מחט במקום ידוע מהני בדיקת הוושט מצד פנים דלא גרע מבית הכוסות שניקב מצד פנים במחט דכשרה והיכא דנמצאת בחלל הגוף דטריפה וכן פסק הב"ח דכשניקב במקום ידוע מהני לוושט בדיקה מבפנים אפילו לדידן אלא היכא שהצואר מלוכלך בדם לא הוי מקום ידוע עוד כתב הש"ך דלהכי נקט לישנא דאם יש לחוש כו' ר"ל לא מבעיא היכא דידוע בודאי שניקב ע"י קוץ אלא אפי' רק שיש לחוש דניקב ע"י קוץ טריפה עד שידוע בודאי שניקב ע"י חולי:

ו

טריפה. וכתב בש"ך בשם מהרש"ל הא דשניהם אדומים או שניהם לבנים טריפה דוקא בכלו אדום או בכולו לבן אבל במקצת לית לן בה ואם נתחלפו ברובו צ"ע וכ' הש"ך דלשון הרא"ש משמע דרובו הוי ככולו כמו בכל התורה כולה וכן פסק הב"ח וכ' דמש"א דוקא בשניהם אדומים צריך כולה או רוב' אבל בחלוף ממש שזה נעשה אדום וזה לבן אפי' בכ"ש טריפה וכ"כ כנה"ג (מהרמ"ט) וכתב בט"ז דהב"ח כתב דאפילו נתחלף הפנימי לאודם דטריפה הוא משום דאמרינן דרוסה היא ואפילו לא נתחזק דורס לפנינו וחולק עליו הט"ז וכתב דמעשה בכל יום שאנו מתירים בוושט כשיש בושט קצת אדמימות בפנים. וכתב עוד בט"ז דיש להקשות מ"ש מריאה בסימן ל"ו דאמרינן אפילו הגליד קרום העליון כולו כשר ולמה אמרינן כאן אם שניהם אדומים או שניהם לבנים דאחד מהם נלקה דטריפה ולא אמרינן דהשני מגין עליו ונ"ל לתרץ דטפי עדיף כשאין הקרום השני כלל מהך דהכא דכיון שהלקותא גדולה כל כך אמרינן דגם השני יהיה נלקה ולפ"ז אם היה ניטל עור אחד מן הוושט כולה כשר אבל למעשה לא נסמך ע"ז להקל ועיין לקמן סימן ל"ו כתב תירוץ אחר ומ"ש המחבר כאן אם שניהם לבנים טריפה חולק עליו הט"ז וכתב דאינו טריפה אלא כששניהם אדומים ואין לנו להוסיף בטריפות עכ"ל:

ז

דטריפה. דכל יתר כנטול דמי. ואם מחוברים למטה ולמעלה רק באמצע המה מחולקים הטריף רמ"א ופר"ח מתיר דומיא דשתי מרות לקמן סימן מ"ב. כ' ע"י יש מיני בר אווזות הזכרים שהקנה שלהם נתפרד לב' חלקים סמוך לגוף למטה לכל צד הריאה ויש כמין כפתור בסוף הקנה במקום שמתפצל שהוא כשר דהיינו רביתייהו ודוקא בזכרים אורחא הוא. ובשו"ת שב יעקב מכשיר גם בנקיבות ע"ש סי' כ"ד. וכנה"ג בשם נ"ח כ' באווז ענ"ט שהקנה שלה אורחא להתפצל למעלה הרבה העידו השוחטים שכן הוא לכולם ע"ש:

ח

מבפנים. והטעם דשמא נכנס טיפת דם בנקב ע"כ אינו ניכר מבחוץ שכולו אדום ואינו שוחט אלא הקנה לחוד ואח"כ יבדוק הוושט ואע"ג דגם בעוף לכתחילה צריך ב' סימנים הכא כיון שאין לו היתר אלא בסימן א' כדיעבד דמי (מהרמ"ט):

ט

בדם. וכתב בט"ז ודוקא שנקרע הצואר מבחוץ אבל אם לא נקרע הצואר אלא נמצא מלוכלך דם אחר שחיטה סביב הוושט מבפנים אין שום חשש בזה אפילו לדידן:

י

המלוכלך. פי' מבפנים דאלו מבחוץ אין לוושט בדיקה אף לענין נקב. וכתב בש"ך ומשמע אפילו הנקב במקום שאינו ידוע יש לו בדיקה ולא דמי למחט שנמצא בחלל הגוף דטריפה דשאני התם דלא מנכר כלל באיזה מקום אבל הכא עכ"פ ידעינן שכנגד המקום המלוכלך ניקב ודעת רמ"א דאפילו בכה"ג אין בדיקה לנקב משהו אבל כשתחוב קוץ או מחט בוושט במקום ידוע גם לרמ"א כשר ועיין סוף סעיף ד':

יא

כשרה. והקשה בש"ך שהרי בכ"מ פרק ג' מהלכות שחיטה פסק דדוקא אם נמצא הקוץ לארכו כשר אבל לרחבו חיישינן וצ"ל דהתם מיירי בסתם שנמצא ולא ידעינן אי תחוב בו או לא דאמרינן מסתמא הוי תחוב בו משא"כ כאן דאיירי המחבר כשידוע שלא תחוב בו דכשר. ואם נמצא נמלה תחובה בחוזק בוושט ויאכל חצי בשרו הכשיר הפר"ח. ול"ח הסכים עמו. אבל לק"ה צידד להחמיר משום שהייה ע"ש דף ג'. עוף שנשחט ונמצא מאכל בין קנה לושט טריפה דא"א לבוא שם מאכל אם לא ניקב הושט. ואי ידעינן שנשמט מיעוט הוושט ממקום חיבורו תלינן בהכי. כיון שלא ראינו שניקב הוושט. ת' רדב"ז סימן קצ"ג. עיין כנה"ג דף פ"ד:

יב

מבחוץ. והנה בט"ז פסק אף בנמצא מונח ויש קורט דם מבפנים וכ"ש בחוץ נמי טריפה. וקשיא לי ממאי דעולא מיקל אפי' בתחוב וצ"ע (מהרמ"ט). אבל הש"ך מתמיה על הרמ"א ופסק דאפילו אם יש קורט דם מבחוץ אין לאסור אלא אם נתחב בודאי דאז אם נמצא קורט דם מבחוץ יש לאסור בודאי ולא מכח ספק שמא ניקב הוושט אלא בודאי ניקב הוושט. והא דכתב רמ"א אם אין עליו ק"ד טעות המעתיק הוא אלא קאי על היש מכשירין בתחוב דמודה אם יש עליו ק"ד בחוץ:

יג

אסורה. וכתב בש"ך אפילו לא ניקב עור הפנימי משני צדדים מיקרי תחוב:

יד

ניכר. ופר"ח חולק דלא חיישינן שמא נתרפא דאל"ה היאך סמכינן בריאה אנפיחה היכא דאיכא ריעותא ניחוש שמא ניקב והעלה קרום. וכתב בש"ך ואפילו כשמפרידין שני העורות ורואין גם הפנימית לא ניקב מעבר לעבר. ולא דמי לבית הכוסות דהיכי דאין שם קורט דם דלא חיישינן כדלקמן סימן מ"ח שאני הכא שאוכלין ומשקין תדיר בושט ועוברים ושוטפים משא"כ בבית הכוסות דאמרינן דאם איתא דמחיים הוה היה קורט דם נמצא:

טו

מבחוץ. טעות סופר הוא וצ"ל אם אינו נקוב מב' צדדים וגם אין ק"ד מבחוץ (ט"ז). ופי' הש"ך אע"ג דיש קורט דם מבפנים דקורט דם מבפנים לא מעלה ולא מוריד. אבל ט"ז והאחרונים אוסרים אם יש ק"ד בפנים די"ל גם בחוץ היה ואינו ניכר. ולרבותא נקט מבחוץ דאפילו לא נמצא רק בחיצון טריפה. אבל קשה דבסעיף ד' פסק רמ"א דאם יש לחוש שניקב רק הפנימי בקוץ טריפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ וצ"ל דלעיל כתב רמ"א לדעת המחבר דחוששין לשמא הבריא ולא כ' כאן דעת יש מכשירים אלא להורות דעליה סומכין הנוהגים להלעיט האווזים א"נ הכא כיון שהקוץ תחוב בו לפנינו מיקרי מקום ידוע אבל לעיל מיירי שיש לחוש שניקב במקום שאינו ידוע אם נמצא בושט בין עור החיצון לפנימי כמו ג' בועות קטנות טריפה. גם אם נמצא בעורות של הצואר שקורין העלזלי"ך בצד הפנימי שבו מקומות עבים והוא כמו גשווירלי"ך ובתוכן חתיכות קשות מעוטפים במוגלא ואחר קניחת המוגלא ראו שהן נוצות מקופלים סופן בתחילתן וכאשר מתחו אותה נמתחו והיה אורכן כשאר נוצות עם קנה. ובצד החיצון של העלז"יל לא היה ניכר שום ריעותא נראה לאסור כל האווזות (חב"י שאלה מ"ד):

טז

ריעותא. ופי' הש"ך דרמ"א סובר דאין להקל כדעת המכשירים ויותר טוב שלא יבדוק כלל משנקל כדעת המכשירים אלא יש לפסוק כדעת המחבר דאפילו לא נמצא ק"ד אפילו מבפנים טריפה כשקוץ תחוב בו וכתב בט"ז בשם הב"ח דאוסר הלעטה בעופות לגמרי וחולק עליו הט"ז וכתב שיש ידים ורגלים למנהגן של ישראל דכל מה שנראה שאין בו חולי אין בו חשש וחלילה לומר שכולם נכשלים באיסור דאורייתא מ"מ כל ירא שמים יזהיר לבני ביתו שילעיטו העופות בנחת ובדברים קטנים שלא יבואו לשום ספק ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"א כתב בציבור שעשו תקנה לבדוק הוושטות ואח"כ אירע שהשליכו הראשים ולא בדקו הוושטות והכשיר בדיעבד. ויש לכסות דמן בברכה קודם בדיקת הוושט דסמכינן ארובא ש"א סימן ס"א: אווזות שמלעיטין בגלגולי עיסה שמיבשין בתנור ושכיח הוא למצא בושט כמו שחין ובועות ע"י שירוט אם לא נמצא בעור החיצון ריעותא יש להכשיר. פר"ח כ"ג דף פ"ח. ותשובת בי"ע סי' ס'. וצ"צ סי' י"ז. וחוט השני ס"ח. ותשובת ש"י שאלה מ"ט:

יז

ניקב. דשמא שייך לקורקבן ונקיבתו במשהו. וכתב בה"י אם נמצא מחט או קשין במעי זה ולא נראה בו שום נקב מותר מכח ס"ס שמא לא ניקב ואת"ל ניקב שמא מן הזפק הוא ולא מיטרף בנקב וכתב פר"ח בק"א מיהו אם נמצא תחוב יש להטריף ע"ש:

א

משנה חולין דף נ"ד:

ב

הרא"ש שם בשם הגאונים
(°) פי' שתוחבין לה לפנים מבית הבליעה למקום שאין יכולה להחזיר:

ג

בפ"ח מה"ש ונתן טוב טעם לזה בתשובתו לחכמי לוניל ושאין כמוה חיה יותר מזו:

ד

ת"ה הקצר:

ה

משנה שם דף מב:

ו

שם בגמ' דף מ"ג וכרב:

ז

מימרא דרבא שם דף מג:

ח

גם זו שם:

ט

בעיא ונפשטא שם:

י

שם מדיוקא מימרא דרבא:

יא

הרא"ש שם והרשב"א בת"ה וכ"פ הטור.

יב

מימרא דרבה שם:

יג

מההוא עובדא דבר אווזא וכרב יוסף בריה דרבא שם דף כ"ח
(°) פירוש קורע קצת מהעור במקום שרוצה לשחוט:

יד

כפירש"י שם וכ"פ הרמב"ם בפ' ג' מהל' שחיט' והרשב"א בחידושיו שם והר"ן שם ור' ירוחם בשם הגאונים:

טו

כפי' רש"י שם:

טז

תוס' שם:

יז

מימרא דרב כהנא אהא דעולא שם דף מ"ג:

יח

דלא כעולא הרי"ף והרמב"ם והרשב"א:

יט

מהא דסימנים שנתדלדלו ברובן שם דף מ"ד פי' ר"ח כן וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם:

כ

מימרא דרבא וכו' שם ד' נ"ו:

כא

משנה שם:

א

והוא שיכול כו'. כמ"ש במתני' רפ"ג זה הכלל כל כו' ויש ספרים שגורסין זאת המימרא בגמ' (נ"ה ב').

ב

להרמב"ם כו'. כנ"ל זה הכלל כו' ואין לך מי שאין כמוה חיה כמו זו ולא שנאה במתני' שאין שונה במתני' דבר שא"א להיות כלל ביומו כמו ניטל הלב וכיוצא וראיה שלא מנו אותה בכלל הכשרות כמו לחי התחתון:

ג

לחללו. עתוס' מ"ב א' ד"ה ניקב כו':

ד

נבילה. כמ' שם ל"ב ב' ל"ק כאן כו':

ה

והוא שניקבו כו'. ריטב"א וכמש"ו דאפשר כו' והוא גמ' שם:

ו

וכ"ז לא כו'. עתוס' שם כ"ח ד"ה אתא. ודוחק לומר כו'. ולדידן דקי"ל כרש"י ע"כ צ"ל כן וכ"כ הרא"ש בפ"ג ס"ד:

ז

וכן כו'. כן פי' דאי חליף אפי' חד מינייהו:
(ליקוט) וכן אם כו'. אבל בע"ה מכשיר וכן בהג"א שם וכ"כ ת"ה מדברי רש"י אלא שכתב שתוס' נסתפקו ויש להחמיר אבל בהג"א כ' משמם להכשיר וכ"מ לישנא דחליף כמו בריאה שם מ"ז א' וע' בברכות ס"א ב' נעור הישן כו' ושם לכאורה יותר משמע א' מהן ואעפ"כ פירשו תנא כו' וגם מ"ש הרא"ש דל"ד ניקב לניטל כולו ליתא דבריאה מכשרינן אף בניטל כולו ולקה לא נדע מניטל וא"ל ע"י לקותא ילקה גם חבירו א"כ אפי' בניקב נמי וכמש"ש מ"ו ב' (ע"כ):
(ליקוט) וכן כו'. אבל להלכה פי' הראשון עיקר שנחלפו שניהם וכן פירש"י וכ"כ בת"ה אלא שכתב שי"ל למעשה וכ"ד ש"מ ומ"ש הרא"ש לחלק בין ניקב מקצתו לכולה ליתא דהא ריאה דאיגליד כו' והיה לו לחלק בין לקתה לניקב ואפי' בכ"ש. ולישנא דחליף משמע כמו כל חליפין וכן בריאה חליף שאם בשניהם ג' אונות כשרה וכן עיקר (ע"כ):

ח

וכ"ש אם כו'. כמ"ש שם נ"ח ב':

ט

כיצד יעשה כו' ואם כו'. שם כ"ח ב':
(ליקוט) ואם בהמה כו'. דלא כרש"י מ"ג ב' ד"ה ההיא כו' ועוד שיטה אחרת יש והביאו בת"ה והטור וע' טור וב"י ויש מחלקין כו'. ובקיצור שיטת רש"י דאף בנקב אין בדיקה מבחוץ אלא דבדרוסה יש בדיקה אחר השחיטה ויש תקנה אף בבהמה וכ"כ הטור בשם בע"ה וכ"כ הר"נ בשם הרא"ה וכ"כ בת"ה בשם י"א אבל כתב די"א דבהמה אין לה בדיקה כלל וכתב וכן עיקר ודעת תוס' דבנקב יש בדיקה אף מבחוץ אבל בת"ה וש"פ הסכימו לרש"י בזה ושיטה אחרת דבנקב במקום ידוע יש בדיקה אבל במקום שא"י א"י לבודקו (ע"כ):

י

ולענין נקב כו'. רש"י שם כ"ח אבל לא כדבריו שכתב דבדרוסה יש בדיקה אף לבהמה ע"ש מ"ג ב':
(ליקוט) ולענין כו'. כמש"ש כ"ח ת"ש דההוא בר אווזא כו' וערש"י שם ד"ה ממסמס כו' וד"ה אין כו' ושם מ"ג ב' ד"ה מ"ש כו' ודלא כריב"א בתוס' כ"ח ד"ה אתא כו' והא דנקט ספק דרוסה אגב אורחיה קמ"ל כמ"ד חוששין לספק דרוסה. ת"ה וכתב דלהכי ג"כ נקט ספק דרוסה ולא קאמר ונ"מ לדרוסה (ע"כ):
(ליקוט) ס"ז ולענין כו' וס"ח אבל כו'. ודעת ריב"א בתוס' דהיכא דתלינן בקניא א"צ בדיקה כלל דלא חיישינן לנקיבה וכתב דנקב ניכר מבחוץ וההוא בר אווזא דפ"ב בדרוסה איירי ע"ש (ע"כ):

יא

עוף כו' אין כו'. נ"ג ב':

יב

לבדוק כו'. תוס' כ"ה א' ד"ה אתא כו' וי"ל דג"מ דאי כו':

יג

אם אין עליו כו'. עמ"ש למטה:

יד

אבל אם כו'. דקיי"ל כשמואל בדרוסה:

טו

(ליקוט) שמא כו' ונתרפא כו'. עברש"י ב' פירושים על הבריא ונראה שתלוי במחלוקת הנ"ל דס"ו אם אין בדיקה מבחוץ אצל נקב אצ"ל שמא נתרפא ובזה נסתר ראייתם של ראב"ן ורא"ש שכ' כאן בהג"ה דקי"ל כעולא מבית הכוסות דשם ניכר נקב מבחוץ משא"כ כאן ולכן דברי ש"ע צ"ע ואף שבש"ך דחק עצמו דבריו אינן נראין וע' בטור (ע"כ):

טז

ויש מכשירין כו'. כעולא ולא דמי לספק דרוסה דשם יש רגלים לדבר וגמ' לא חש לדקדק כאן ולהאריך וע"ש נ"ג דכ"ע ספק על כו':

יז

אם אין כו'. תוס' שם ד"ה ישב כו' וכמ"ש בבית הכוסות וז"ש לעיל ג"כ אם אין כו'. כמ"ש שם בניקב מצד אחד בעובדא דר' שם:

יח

(ליקוט) נפרד כו'. עתוס' מ"ב ב' ד"ה סימנין כו' ור"ל איפרוק היינו שנפרדו זה מזה דס"ד דנדלדלו נמי היינו מלחי ולכן פריך לשמואל ומשני הא דאמר תורבץ כו' היינו דאיקפל מן הלחי ועתוס' מ"ד א' סד"ה והאיכא כו' אבל לפי' הרי"ף שם שכתב שניהן אקפל ואדלדל דטרפה מפרש דגם המקשה ס"ל שנדלדלו היינו זה מזה אלא שפריך כמו בנדלדלו טרפה ברובן ה"נ בעיקור סימנין ועוד מפרש להיפך מפירש"י ור"ח דאקפל טרפה ואיפרוק כשרה וערא"ש שמפרש דברי הרי"ף כפירש"י בתירוץ דאקפול כו' אבל הרמב"ם מפרש דברי הרי"ף בע"א ע"ש וכתב הרמב"ם גם תירוץ דאיגום איגומי כו' אבל הרא"ש השמיטו ואינו גורס ותנא תונא עד מתקיף וגם בשלמא מתני' כו' עד קשיא אבל א"צ למחקו אף לר"ח והרי"ף (ע"כ):

יט

ניטל הזפק כו'. שם איבעיא בגמ' אי הורו כר' או לא:

כ

אפי' כו'. דאל"כ טרפה לד"ה שא"א לחיות כמש"ש (נ"ה ב') ל"ש אלא שיכול לחיות כו' וכנ"ל ס"א:

כא

ניקב כו'. שהוא בכלל בני מעים ערש"י נ"ח ב' ד"ה וכנגדן:

א

א) [סעיף א'] ניטל הלחי התחתון כשרה. היינו בענין דליכא משום עיקור סימנים וכדלעיל סי' כ"ד סעי' ט"ו וט"ז. ש"ך סק"א. פר"ח או' א' לה"פ או' א' בל"י או' א' כריתי או' א' זב"ת או' א'.

א

ב) שם. והוא שיכול לחיות ע"י המראה והלעטה. פי' שתוחבין לה בבית הבליעה עד מקום שאינה יכולה לחזור נקרא המראה ובמקום שיכולה לחזור נקרא הלעטה. שבת קנ"ה ע"ב. ט"ז סק"ב. וכ"כ האחרונים.

א

ג) וה"ה דיוכל להשקותו דאל"כ א"א לחיות. ב"ח. כנה"ג בהגב"י או' ו' שפ"ד או' ב' בי"צ בעמ"ז או' ב' מק"מ או' א' ענ"ה סי' ה' או' א' זב"צ או' ב'.

א

ד) וא"ת מהיכן אנו יודעים לשער שאינה יכולה לחיות ע"י המראה והלעטה אם ראינוה שהולכת ומתמעטת וגם כשמאכילין אותה ממאנת ואינה חפיצה זה יגיד שאינה יכולה לחיות ע"י המראה והלעטה. פר"ת או' א' ענ"ה שם. זב"צ או' ג'.

א

ה) ולאו דוקא ניטל אלא אפי' נבראת חסרה לחי התחתון או חסרה לחי העליון דינו כמו ניטל. ענ"ה שם. זב"צ או' ד' ואו' ז'.

א

ו) שם הגה. וכן עוף שניטל חוטמו ויכול לחיות וכו' דוקא חרטום התחתון אבל חרטום העליון אעפ"י שיכול לחיות ע"י המראה והלעטה טרפה. דמש"א. כנה"ג בהגב"י או' ז' תב"ש או' ב' מש"ז או' א' זר"א ח"ג בקיצור ה' טרפות או' יו"ד. זב"ת או' ג' חכ"א כלל ט"ז או' א' בי"צ או' א' מק"מ או' א' ענ"ה שם אי' ב' זב"צ או' ה'.

א

ז) שם בהגה. ויכול לחיות ע"י המראה וכו' ויכול להשקותו ג"כ. ב"ח. מק"מ שם. ועיין לעיל או' ג'.

א

ח) מעשה שאירע בתרנגול א' שניקב לחי התחתון עד שיצא לשונו דרך הנקב והכשירוהו מטעם דניטל לחי התחתון כשרה. באר מים חיים או' א' משם מהר"ר שאול אב"ד דק"ק הא"ג. זב"צ או' ו' והיינו שיוכל לחיות ע"י המראה והעלטה כנז'.

א

ט) [סעיף ב'] ניטל הלחי העליון להרמב"ם טרפה. וה"ה אם נבראת חסרה לחי העליון טרפה כמ"ש לעיל או' ה'.

א

י) שם. להרמב"ם טרפה וכו' וכ"כ הפר"ח או' ג' בשם כמה ראשונים כדעת הרמב"ם דטרפה וכתב וכן עיקר. וכ"כ התב"ש או' ג' שו"ג או' ד' זר"א שם. ביאור הגר"א או' ב' חכ"א שם. בי"צ שם. ענ"ה שם או' א' זב"צ או' ז'.

א

יא) נימוק הלשון עד הטולטלת והיא ערלת הגרון כשרה אבל עם הטולטלת טרפה. רוקח סי' שצ"ח. תב"ש או' א' שו"ג מחו' או' ג' מש"ז או' ב' מחב"ר או' ב' שה"מ או' ב' בי"צ בעמ"ז או' ב' ענ"ה שם או' ג' תו"ז סי' ס"ז או' ד' ואו' ה' זב"צ או' ח'.

א

יב) ולפ"ז ה"ה אם ניטל הלשון טרפה וכן נוהגין בירושת"ו שו"ת פרי הארץ חי"ד סי' ו' שו"ג שם. ענ"ה שם. תו"ז שם או' ו' זב"צ או' ט'.

א

יג) ומעשה שהיה בלשון א' של בהמה ג' פצולין והיה נראה כג' אצבעות והסכימו רבני מתא דלא הוי !ניתרת לשון הואיל ויש להם שורש אחד. פרי הארץ שם. שו"ג שם. ענ"ה שם או' ד' תו"ז שם. ומשמע דאם לא יש להם שורש א' טרפה דכל היתר כנטול דמי וא"כ אם יש ב' לשונות טרפה. וי"א דאם יש ב' לשונות כשרה. טו"ט סי' ט"ז. זב"צ או' יו"ד.

א

יד) מעשה בא לידינו בלשון של שור הגדול שנמצא מחט חתובה בעקב הלשון והיתה שם בשר הלשון מעופשת וסרוחה עד שאינה ראויה לאכילה והכשרנוהו מטעם דאין טרפות בלשון ומחט זה מסתמא היתה טמונה תוך מאכל הבהמה ובאכילתה נתחב בלשון ולא הספיק לנקוב הושט ולא בתורבץ הושט. שו"ג שם. תו"ז שם או' ז' וכן נמצא בלשון א' בועה קטנה וסביב הבועה היה הבשר שלם ויפה שהבועה היתה בפנים והבשר שבחוץ יפה והכשירו. טו"ט סי' ט"ו. זב"צ או' י"א.

א

טו) [סעיף ג'] ושט או תורבץ הושט שניקב לחללו וכו' ה"ה בכל דבר הפוסל בנקיבה ויש לו חלל לא מפסלי עד שינקב לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש. תו' והרשב"א והר"ן במתני' דאלו טריפות. ב"י. ט"ז סק"ג. לה"פ או' ד' שו"ג או' ז'.

א

טז) שם. ושט או תורבץ הושט שניקב לחללו וכו' ואפי' ניקב הושט למעלה סמוך לראש ששם דבוק בבשר אין הבשר סותם וטרפה. תב"ש סי' מ"ו או' ב' מש"ז שם או' ג' נוב"י חי"ד סי' ט' תשו' מאהבה ח"א סי' פ"ו. מחב"ר או' ה' פ"ת או' ב' ענ"ה שם או' ו' זב"צ או' י"ב.

א

טוב) שם. שניקב לחללו בכל שהוא נבילה. והכל תמהו עליו בזה ומ"מ הסכימו קצת מהאחרונים דנותנים עליו חומרי נבילות וחומרי טריפות. ענ"ה שם או' ב'.

א

חי) [סעיף ד'] שני עורות יש לו לושט וכו' ואפי' עלה בו קרום ונסתם וכו' ואפי' עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת. רש"י חולין מ"ג ע"א. פר"ח או' ו' לה"פ או' ה' בל"י או' ה' כריתי או' ה' שה"מ או' ו' זב"ת או' ח' חכ"א כלל ט"ז או' ג' זב"צ או' י"ג.

א

יט) וכל נקובי דטריפות לא מהניא להו סתימה דסלקא בהו לאחר זמן. רש"י שם. פר"ח שם. לה"פ שם. כריתי שם. שה"מ שם בשם כמה ראשונים. חכ"א שם.

א

ך) ואפי' השומן שבושט אינו סותם. פנים מאירות ח"א סי' א' מש"ז או' י"ח. ענ"ה סי' ו' או' כ"ז. תו"ז סי' נ"ב או' ג' זב"צ או' י"ד.

א

כא) שם. ואפי' ניקבו זה שלא כנגד זה אסורה. ולא דמי לקרקבן לקמן סי' מ"ט דניקב זה שלא כנגד זה כשר דהקרקבן מינח נייח וכדקאי קאי אבל ושט כיון דאוכלין ומשקין תדיר שם וגם היא מנשמת פעמים שהנקבים מתכוונים זה כנגד זה והוי כניקב ממש. חולין מ"ג ע"א. ט"ז סק"ד. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ז' לה"פ או' ז' בל"י או' ו' זב"ת או' ט'.

א

כב) ניקב עור א' בתורבץ ועור א' בושט טרפה דגם בזה אפשר דמתרמו אהדדי. תב"ש או' ו' ענ"ה שם או' ד' זב"צ או' ט"ו.

א

כג) שם. והוא שניקבו שניהם מרוח א' דאפשר דמתרמי אהדדי. ואף אם הנקבים רחוקים זה מזה כ"כ שאינו באפשרי דגמדא ופשטה להיותן מתרמי אהדדי אפ"ה אסור כי אין שיעור לדבר בכמה יהיו קרובים ואין ליתן דברי חכמים לשיעורין אם לא במילתא דפסיקא. יש"ש פ"ג דחולין סי' ג' ט"ז סק"ה. פר"ח או' ח' כריתי או' ו' תב"ש או' ז' זב"ת או' יו"ד. בי"צ בתה"ב או' ב' ענ"ה שם או' ג' זב"צ או' י"ז.

א

כד) והא דבשתי רוחות כשרה היינו זה ברוח זה וזה ברוח שכנגדו אבל אם הרוחות זה אצל זה טרפה. תב"ש שם. מש"ז או' ה' בי"צ שם. ענ"ה שם. פי' אם אחד במערב ואחד במזרח כשרה אבל אם אחד במזרח וא' בצפון או בדרום טרפה. זב"צ או' ט"ז.

א

כה) אם ניקבו זה שלא כנגד זה ועלה קרום באחד מהם אסורה. ער"ה או' ג' וכתב ודלא כהרב פנים מאירות ח"א דף ג' שצידד בזה להכשיר יעו"ש ומיהו אם מרוחקים הרבה זה מזה כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן יש להכשיר בכה"ג. מש"ז או' ד' ענ"ה שם או' ה'.

א

כו) ואם ניקב עור א' ועלה בנקב קרום שעלה מחמת מכה ואח"כ ניקב העור הב' כשרה דכיון שעלה הקרום בזמן שעדיין כשר הוא סותם שפיר. מש"ז שם. ענ"ה שם. מיהו מסתמיות דברי הפו' שכתבנו לעיל או' ח"י ואו' י"ט דקרום שעלה מחמת מכה אינו סותם משמע דלא יש חילוק אם עלה קודם או אח"כ וע"כ נראה דיש להחמיר.

א

כז) שם הגה. וכל זה לא מיירי אלא בניכר שהנקב בא מחמת חולי וכו' ובחיצון אין ניכר שום חולי. כ"כ התו' ר"פ השוחט וכ"כ הרא"ש. ט"ז סק"ו. פר"ח או' ט' לה"פ או' ח'.

א

כח) שם בהגה. אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ וכו' ר"ל לא מיבעיא היכא דידוע שניקב ע"י קוץ אלא אפי' רק יש לחוש שניקב ע"י קוץ טרפה וכ"מ בפו' דבעינן שיהא ניכר שבא ע"י חולי הא לאו הכי מסתמא בא ע"י קוץ. ש"ך סק"ח. לה"פ שם. בל"י או' ז' זב"ת או' י"א.

א

כט) שם בהגה. אפי' לא ניקב רק הפנימי טרפה וכו' וכ"ש אם ניקב חיצון לחוד. או"ה כלל נ"א סי' כ"ד. ט"ז סק"ז. לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ח' מש"ז או' ז' זב"ת או' י"ב.

א

ל) שם בהגה. וושט אין לו בדיקה מבחוץ. משמע שאם ניקב רק החיצון כשר ע"י בדיקה מבפנים והקשו האחרונים שהרי מור"ם גופיה בהגה לעיל ססי' כ"ג ולקמן ססעי' ח' ובסי' ל"ד סעי' ט' כתב דאנן לא בקיאין בבדיקת הושט אף מבפנים ועיין מה שתירצו והפר"ת או' ה' כתב דהכא לא מיירי רמ"א אלא מעיקר דינא ולא לצד שאין אנו בקיאין יעו"ש. ור"ל דלענין מנהג ושאין אנו בקיאין כבר גילה דעתו במקומות הנז' והכא מיירי לענין דינא דאפשר דיש מקומות נוהגין כפום דינא. וכ"כ הזכ"ל על סי' זה דעכשיו אין אנו בקיאין בבדיקת הושט כלל אפי' בעור הפנימי. וכ"כ זב"צ או' י"ט דאין אנו בקיאין בבדיקת הושט ובכל גוונא טרפה בין ניקב הפנימי או החיצון גם לא בקאינן אין זה מחמת חולי או מחמת קוץ ובכל אופן שראינו נקב טרפה וכתב שכן מנהג בגדאד יע"א.

א

לא) [סעיף ה'] עורות אלו החיצון אדום והפנימי לבן ואם נתחלפו וכו' טריפה. שאין זה בא אלא מחמת מכה וחולי ועתידין לינקב. לבוש. זב"ת או' י"ד.

א

לב) שם. וכן אם שניהם אדומים או לבנים טרפה. ודוקא בכולו אדום או בכולו לבן אבל במקצת לית לן בה ומיהו ברובו הו"ל ככולו. ש"ך סק"ט. כנה"ג בהגה"ט או' י"ד. כריתי או' ט' שה"מ או' יו"ד. זר"א או' י"ד. חכ"א שם או' ז' זב"ת או' ט"ו. ענ"ה שם או' כ"ג. זב"צ או' ך'.

א

לג) והא דמכשרינן בקצת אודם בפנים ה"ד בדליכא לובן בעור החיצון אבל אי איכא משהו לובן בעור החיצון ובעור הפנימי איכא אדמומית משהו טרפה אף זה שלא כנגד זה דהו"ל כאלו ניקבו שניהם. תב"ש או' ט' כנה"ג שם. שה"מ או' י"א. נוב"י מה"ת חי"ד סי' ט"ו. חכ"א שם. פ"ת או' ד' בי"צ או' ט' ענ"ה שם. זב"צ או' כ"א. ונ"ל דאם הם משני רוחות דא"א בשום פנים דלתרמי אהדדי לכ"ע כשר כמו לעיל בסעי' ד' בניקב ופשוט הוא. פ"ת שם. ועיין לעיל או' כ"ד.

א

לד) ומ"מ אם נמצא בפנימי מקצת אודם א"צ לחפש ולבדוק בעור החיצון לראות אם יש שם לובן. נוב"י שם. חכ"א שם. פ"ת שם. בי"צ בעמ"ז או' ך' זב"צ או' כ"ב.

א

לה) ואם עובר האדמימות ע"י שממעך ברוק תלינן שנתאדם מחמת רתיחת השחיטה וכשרה. נוב"י שם. חכ"א שם. פ"ת שם. בי"צ שם. זב"צ או' כ"ג.

א

לו) שם וכן אם שניהם אדומים או לבנים טרפה. וה"ה אם נתחלפו בשאר גוונים ירוק או גוון אחר פשיטא דהוי לקות. פר"ת או' ו' אבל המש"ז או' יו"ד דחה דבריו וכתב דאין לאסור. וכן הזב"ת או' י"ד דחה דבריו ודעתו להכשיר וכן הסכים זב"צ או' כ"ד.

א

לז) שם הגה. וכ"ש אם יש לו שני ושטים וכו' והטעם מפורש בתשו' הרא"ש דכל יתר כנטול דמי והו"ל כאלו נטלו ב' הוושטים או הקנים וכמ"ש הטור והש"ע !בססי' מ"א דאם נמצאו ב' כבדים דטרפה מה"ט יעו"ש. ש"ך סק"י.

א

לח) שם הגה. וכ"ש אם יש לו ב' וושטים או שני קנים דטרפה. וה"ה ניטל תורבץ הוושט טרפה. כנה"ג בהגה"ט או' ו' ענ"ה שם או' ח' תו"ז סי' נ"ב או' י"ז. זב"צ או' כ"ה.

א

טל) בר אווזא שהיה לה ב' ושטין ולמעלה היו מחוברים ביחד וכן למטה היתה ג"כ מחוברת ביחד ובאמצע היה נחלק לשנים טרפה. הגהות מהרי"ו משם הרמ"א. והפר"ח או' י"ג מכשיר אבל הבל"י או' יו"ד כתב לדחות דברי הפר"ח והסכים להטריף כהרמ"א. וכן הסכים הפליתי או' ז' להטריף כרמ"א. תב"ש או' ט' שה"מ או' י"ג. בי"צ בעמ"ז או' כ"ו. תו"ז שם או' ט' והזר"א שם בסי' ל"ד או' ל' כתב להכשיר בהפ"מ וכמדומה שלא ראה דברי הפו' הנז' שדחו דברי הפר"ח כיעו"ש.

א

מ) בר אווזות הנזכרים ברוב מהם יש כמו ב' קנים דהיינו שלפעמים בקנה שלו באמצע יוצא כמין קנה אחר אלא שאין עשוי חליות חליות כעין הקנה וחוזר ומתחבר בקנה כשרה דהיינו רביתייהו. פר"ח שם. לה"פ או' י"ד. בל"י שם. פליתי שם וכריתי או' י"א. שה"מ שם. זב"ת או' י"ז. זר"א שם או' ל"א. בי"צ שם. ודוקא בזכרים אבל בנקבות אין להכשיר. לה"פ שם. בל"י שם. כריתי שם. שה"מ שם. זב"ת שם. זר"א שם. בי"צ שם. זב"צ או' כ"ז. ועיין לעיל סי' כ"א או' ג'.

א

מא) [סעיף ו'] ושט אין לו בדיקה מבחוץ וכו' אם עוף הוא בודק הקנה מבחוץ וכו' פי' קורע קצת בעור תחלה ומשם יוכל לבדוק הקנה במקום שחיטה. ט"ז ס"ק י"א. זב"ת או' כ"א.

א

מב) שם. אם עוף הוא וכו' שהכשירו בסי' א' ואע"ג דלכתחלה צריך לשחוט ב' סימנים אף בעוף וכדלעיל סי' כ"א הכא כיון שאין לו היתר אלא בסי' א' כדיעבד דמי. כ"כ הפו' ש"ך ס"ק י"א. לה"פ או' ט"ו. כריתי או' י"ב. זב"ת או' ך' וזה שכתבנו לענין דינא אבל לענין מנהגא אין אנו בקיאין בבדיקת הושט בכל גוונא כמ"ש לעיל או' ל' יעו"ש.

א

מג) שם. ואח"כ מהפך הושט ובודקו מבפנים. ותרנגולים שלנו כל הושט לבן הוא וגם א"א לידע ולהבחין שיש לוושט ב' עורות שא"א לקלוף זה מזה. כנה"ג לעיל סי' ך' בהגב"י או' י"א. והגם דהזכ"ל ח"ג חי"ד או' ק"ב נסתפק בזה אם יועיל בדיקה אף לדידן כיון שעור החיצון נמי לבן יעו"ש כבר כתב עליו הרב זב"צ או' כ"ט דאנן בדידן מנהג פשוט דאין אנחנו בקיאין בבדיקת הושט בכל גוונא. ועיין לעיל סי' ך' או' י"ג.

א

מד) שם הגה. ולדידן דאין אנו בקיאין בבדיקה. בבדיקת דרוסה לעולם וכמ"ש בסי' נ"ז סעי' י"ח יעו"ש. ש"ך ס"ק י"ב.

א

מה) [סעיף ז'] ולענין נקב נמי אין לושט בדיקה וכו' והטעם דשמא נכנס טיפת דם בפנים בנקב ואינו ניכר בחיצון לפי שהוא אדום. רש"י חולין כ"ח ע"ב. ט"ז ס"ק י"ט. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או" ט"ז. זב"ת או' כ"ה.

א

מו) [סעיף ח'] עוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך בדם וכו' לאו דוקא עוף אלא ה"ה לבהמה אלא משום דבגמ' מעשה שהיה כך היה נקט עוף. כנה"ג בהגה"ט או' ך' תו"ז סי' נ"ב או' י"א ודוקא שנקרע הצואר מבחוץ אבל אם לא נקרע הצואר אלא נמצא לכלוך דם אחר שחיטה סביב הושט בפנים אין שום חשש בזה ואפי' לדידן. ט"ז ס"ק י"ג. לה"פ או. י"ז. בל"י או' י"א. כריתי או' י"ג. מעיל צדקה סי' ל"ח. מחב"ר או' ח' חכ"א כלל ט"ז או' ו' זב"ת או' כ"ו. ענ"ה סי' ו' או' כ"א. תו"ז סי' נ"ב או' ך' זב"צ או' ל"א.

א

מז) ונראה דוקא לכלוך דם ואחר שרוחצין הדם לא נשאר שום ריעותא בעור בזה אין שום חשש אבל היכא שהדם נגלד במכה בעור החיצון ולאחר שגוררין הדם נראה הנקב בעור החיצון זה לא עלה על דעת הט"ז להתיר. פנים מאירות ח"א דף ד' ע"ב. ענ"ה שם. זב"צ או' ל"ב.

א

מח) כעין כפתור יצא מעור החיצון שכנגד הסימנים דאווזא והיה כולו שומן בריא אף שהיה כאורך פרק אגודל וכמעי נפרד אין בכך ריעותא לחשוש שהיה נעשה ריעותא בסי' או שיצא קוץ מהושט דרך שם והבריא כי בשומן אין ריעותא לחשוש ואף שהיה בצד פנימי רושם אודם קצת אינו ריעותא ומ"מ אם היו הסימנים בעין נכון לבדוק בהם לכתחלה ולהפוך הושט ולבדקו בפנים ג"כ דכל מה שבקל לברר מבררין וחלק מהסימנים שנשאר בהראש יבדקו אף שהיה מופלג שהכפתור היה סמוך לגוף מ"מ ראוי לבדוק בקלות. דע"ק או' ד' מק"מ או' כ"ה. זב"צ או' ל"ג.

א

מט) וכן בעיר בגדאד יע"א נמצא דלדולים בעור הצואר ונקראים בלשון ערבי זוודא"ת המנהג פשוט הוא ומעשים בכל יום להכשיר ועל הרוב נמצאים בעזים דהיינו רביתייהו. זב"צ או' ל"ד.

א

נ) מפרקת עקום א"צ בדיקה בסימנים כי הם נפרדים ממנו ומ"ע טוב לבדוק כשנקל. דע"ק שם. מק"מ שם. זב"צ או' ל"ה. ועיין לעיל סי' ל"ב או' י"ב ואו' ט"ו.

א

נא) נקרע עור הצואר שלא בפילוש אלא דוקא מבחוץ והעור מבפנים חזק ובריא יש להכשיר בהפ"מ גם ביצא דם. כ"נ מדע"ק סי' כ"ג בכמה דוכתי. זב"צ או' ל"ו. ועיין לעיל סי' כ"ג או' ע"ג.

א

בנ) קוץ קטן שנמצא בעור החיצון נגד הסימנים ורק קצת מהעור היה קרוע שם ותחתיו היה שלם ויפה ולא היה שינוי כל דהו מכפי תולדתו אין להטריף בכך. כי רק בענין דלא שייך בו כאן נמצא וכאן היה חוששין למקצת עור דעוף ניקב כאלו כולו ניקב משא"נ כאן כשר וא"צ לבדוק בהושט. ומ"מ אם הקוץ עב קצת אין למנוע מלבדוק הושט בפנים כשיכול בקלות ובפרט כיון דרואים שאין פלוש בעור חיצון אין להחמיר. וכן הוא במה שהחמיר עוד הפר"מ בקרע ביד בססי' כ"ג שג"כ אינו יודע עד היכן הגיע הקרע ולא שייך כאן נמצא וכאן היה משא"כ בקוץ התחוב לפנינו רק בחוץ לא נחשוש שהיה גם לצד הושט וחזר לאחוריו ושייך שפיר כאן נמצא וכאן היה להקל. דע"ק סי' כ"ג או' כ"ו. זב"צ או' ל"ו. ועיין לעיל סי' כ"ג או' ס"ח.

א

גנ) שם. וצוארו מלוכלך בדם. לאו דוקא אלא כל שנקרע עור הצואר בפילוש הדין כן ובש"ס מעשה שהיה כן היה ונקטו הפו' לשון הש"ס. מק"מ או' כ"ז. זב"צ או' ל"ח.

א

דנ) שם. אין חוששין לספק דרוסה וכו' כיון שאין דורס לפנינו וכמ"ש סי' נ"ז סעי' י"ג. ט"ז ס"ק י"ד.

א

הנ) שם. אבל חוששין לספק נקובה וכו' עוף שנקרו עופות עור הראש ממול העורף יש להתיר כי מי החזיר הסימנים אחורי העורף לחוש לנקיבת הושט אך צריך לעיין בניקור אם לא נכנס בעומק מן הצדדין ואם לא נראה שום ריעותא בבשר שמן הצדדין בעומק שרי. נוב"י מה"ת חיו"ד סי' כ"ג. פ"ת או' ז' ועיין לעיל סי' כ"ג או' ס"ט.

א

ונ) שם הגה. ויש אוסרים כל עוף וכו' וכן המנהג. וכן המנהג אצלנו. שו"ג או' י"ט. זכ"ל על סי' זה. תו"ז סי' נ"ב או' י"ח. זב"צ או' כ"ה. ור"ל גם רבני הספרדים נוהגים להחמיר כדברי מור"ם ז"ל.

א

זנ) [סעיף ט'] נמצא קוץ בושט לארכו או לרחבו ואינו תחוב בו כשרה. והטעם איתא בש"ס דדרך הבהמות לאכול קוצים והלכך כל כמה דאינו תחוב בו לא מחזקינן ריעותא. ש"ך או' ט"ז לה"פ או' י"ח. זב"ת או' ל"א.

א

חנ) שם. לארכו או לרחבו ואינו תחוב בו כשרה. ובאם לא ידע אם היה תחוב בו או לא לארכו כשרה ולרחבו פסולה. ש"ך שם. כנה"ג בהגה"ט סוף או' כ"ו לה"פ שם. בל"י או' י"ב. והתב"ש או' י"א כתב דאם מונח לרחבו בריוח שיוצא ונכנס בלא דוחק כשר אבל אם מונח כבריח שני ראשי הקוץ מוחזקים בב' צדדי הושט ואין זזים משם אלא ע"י קצת כח גברא טרפה. וכן הסכים המש"ז או' ט"ז. בי"צ ח"ב או' א' ענ"ה סי' ו' או' י"ג ויש להחמיר כב' הסברות.

א

טנ) שם. נמצא קוץ בושט לארכו וכו' ואין חילוק בין קוץ למחט דהא שוים הם בדיניהם. רש"ל בהגהו' לשערי דורא שער צד. והוא פשוט בסמ"ק ואו"ה. כנה"ג שם או' כ"ז. תב"ש שם. ענ"ה שם או' ט"ז. תו"ז שם או' י"ב. זב"צ או' מ'.

א

ס) שם. ואינו תחוב בו כשרה. ואולי נכון לבדוק אי לא נמצא בפנים איזה רושם שהיה תחוב. דע"ק או' ה' מק"מ או' כ"ט. זב"צ או' ט"ל.

א

סא) שם הגה. אם אין עליו קורט דם מבחוץ. ויש לאסור אפי' בנמצא קורט דם בפנים וכ"ש בחוץ. ט"ז סס"ק י"ז. פר"ח או' י"ט. כריתי או' י"ח. תב"ש או' י"ב. שה"מ סוף או' י"ט. בי"צ שם. מק"מ או' ל"א. זב"צ או' מ"ג.

א

סב) ואין לחוש בנמצא קורט דם כ"א במחט או קוץ כעין מחט שחדוד וראוי לנקוב ולא בדבר עב הואיל וחומרא מחודשת הן. תב"ש שם. מק"מ שם. ענ"ה שם או' י"ד. זב"צ או' מ"ד.

א

סג) ואי ליכא מחט או קוץ ואיכא קורט דם כשרה. ש"ך בנה"כ. ענ"ה שם או' ט"ו. זב"צ שם.

א

סד) פרה שקרעה צואר של עוף אינדי"ק דינה כקנה רחב ומהני לה בדיקה דדוקא בקוץ ומחט לא מהני ליה בדיקה מכח דנקב משהו אין ניכר בו וגם אין אנו בקיאין בנקב משהו אבל בקרן פרה דאין בו דקות למעלה כמחט הוי כעין קנה רחב ממש ויש לו בדיקה ואופן הבדיקה כך היא שיתפוס הקנה לבדו וישחוט ואח"כ יהפוך הושט ויבדוק בפנים. טו"ט סי' יו"ד. ואנן מחמירין הרבה ביצא דם וע"כ יש להחמיר וטרפה. זב"צ או' מ"ה. ועיין לעיל סי' כ"ג או' ע"ג.

א

סה) שם. אבל אם הוא תחוב אסורה. ואפי' לא ניקב עור הפנימי מב' צדדין מקרי תחוב. ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח או' י"ח. לה"פ או' כ"א. בל"י או' י"ג. כריתי או' י"ט. שה"מ או' ך' זב"ת או' ל"ג.

א

סו) כתב התו"ח דלא מקרי תחוב אלא מב' צדדין אבל מצד אחד יש להכשיר כמו נמצא. אבל הפר"ח שם חלק עליו וכן הסכים התב"ש או' י"א לאסור. ענ"ה שם או' י"ז.

א

סז) שם. אפי' אין שם קורט דם. כלומר לא מבפנים ולא מבחוץ. ש"ך ס"ק י"ט. לה"פ או' כ"ב. שפ"ד או' י"ט. זב"ת או' ל"ד. בי"צ ח"ב או' א'.

א

סח) שם הגה. ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ וכו' אבל הרמ"א גופיה ס"ל כדיעה ראשונה שכתב הש"ע ולא כתב דעת היש מכשירין אלא להורות דעליהם סמכו הנוהגים להלעיט האווזות. ש"ך ס"ק כ"א וכ"ג בי"צ שם או ג' וכתב שם בעמ"ז או' ז' דהרבה מאחרונים כתבו ג"כ כדברי הש"ך הנז' וכ"כ הזר"א ח"ג בקיצור ה' טריפות או' ט"ז דהעיקר כדיעה הראשונה שכתב הש"ע דבתחוב בכל ענין טרפה שהיא שיטת רוב הפוס' זב"צ או' ז'.

א

סט) שם בהגה. וכן נהגו להקל בעירנו באותן האווזות שמלעיטין וכו' ומן הראוי היה לעמוד במנין ולגזור ולהחרים לבטל מנהג הזה מקרב ישראל ובודאי אם היו יודעים רבני פולין ואשכנז מכל הני ספק טריפות המתהוים לרוב באותן אווזות היו מחרימין ומנדין וגוזרין שלא לאכול משומן זה המביאים ממרחקים מאותן אווזות כי גדולה המכשילה בשומן זה הנעשה בישובין שאין בהם מורה הוראה להורות כהלכה ובפרט שרוב המקומות מחמירין בישב לו קוץ ואין סומכין על הראב"ן וכל בעל נפש ירחיק עצמו מלאכול מהני אווזות המלעיטים ובקרבו קדוש יאמר לו. פנים מאירות ח"א דף ה' ע"ג. מחב"ר או' יו"ד. זב"צ או' מ"ח.

א

ע) אם נמצאת נמלה תחובה בושט ויאכל חצי בשרו של עור הפנימי במקום שהיתה הנמלה שם אם אינה תחובה בחוזק יש להכשיר בפשיטות ואם תחובה בחוזק יש להכשיר בהפ"מ. כן העלה המחב"ר או' י"ב אחר שהביא דברי האחרונים יעו"ש. והב"ד ענ"ה שם או' י"א. זב"צ או' מ"ט. ואם ניקב כל הפנימי טרפה. תב"ש או' י"ג. ענ"ה שם. זב"צ שם. ועיין לעיל סי' כ"ג או' כ"ח.

א

עא) בר אווזות שנמצא בסוף הושט סמוך לקרקבן כמין בועות ובתוכן תולעים חיים וכרוכין בעיגול ודקים כשערה וכשמוציאין אותם רוחשין ומתפשטין ונפרדים זה מזה החוש מעיד דמניה קא רבו ואף כשנמצא נקבים בבועות הללו בפנימיותן בתוך הושט סגי בבדיקה כשמעבר השני שלם ואין לומר בזה ושט אין לו בדיקה מבחוץ גם אין לחוש לנתרפא כי התולע המנקב אינו מניח להתרפאות וכו' ואם נמצא נקב מפולש אסור. שו"ת חת"ס חיו"ד סי' כ"ח. פ"ת או' י"א. מק"מ או' ל"ג. וכ"כ בס' טו"ט ססי' ח' דף ד' ע"ב שמעשה בא לידו שנמצא בושט תולעים מונחים בין ב' העורות והיו נראים דרך העורות מונחים כעין שרשרות ושלשלת וכשהיו מושכין משם היה ארוך מאד ולבן כעין גידין לבנים וכשהניחו אותו על השלחן היה נכפל ונתכווץ מעצמו יחד והיה נראה שיש בו חיות הנה התולעים כאלו היה נראה שהמה נעשים מגוף הושט וכאן הוא מקום בריאתן. גם היו נבדקים כמה וכמה ושטים בבהמות גדולים ובכולן נמצאו אז כן והיה נראה דהכי רביתייהו ובזה נראה דבמקום שנראה לעין המורה דמניה קא רבו ואין נראה על עורות !הושטים שום ריעותא נראה דיש להקל בזה וכל כה"ג תלוי לפי ראות עיני המורה ולפי בחינת הזמן והענין יעו"ש. זב"צ או' ן.

א

עב) ואם נמצא תולעת בתוך חלל הושט מבפנים יש להכשיר ע"י בדיקה בעור הושט שאין בו נקב כשר אבל אם נמצא שם קורט דם בפנים יש להחמיר במקום הפסד מועט אבל בהפ"מ יש להקל. וכ"ז הוא אם נמצא התולע בתוך החלל הושט אבל אם נמצא התולע מונח בין ב' העורות בזה נראה הגם דליכא קו"ד טרפה. טו"ט שם. זב"צ או' נ"א.

א

עג) לפעמים נמצא חפושית בין הושט לעור הצואר ואף כי ראיתי להרב הר"י בריאל בנימוקיו כ"י שצידד בזה מ"מ דעתי נוטה להחמיר וכן אני נוהג ובא להטריף בכה"ג. זר"א ח"ג בקיצור ה' טריפות על סי' זה או' י"ט. וכן הסכים זב"צ או' נ"ב יעו"ש.

א

עד) נמצא כמין שערות תחובים בושט ודבוקים שם הרבה וקשה מאד להוציאם מן הנקב יש להתיר אחר הבדיקה שלא שלט בצד החיצון שמעור הפנימי וזה דוקא בשער אבל בקוץ ממש וכדומה חלילה להתיר אפי' ע"י בדיקה זו. חת"ס חיו"ד סי' כ"ה. פ"ת או' יו"ד. מק"מ או' ל"ג. זב"צ או' נ"ג.

א

עה) עוף שנמצא בו מאכל בין הושט להקנה ולא נודע מהיכן נכנס אותו מאכל וגם לא נמצא נקב בושט טרפה דא"א לבא שם מאכל אלא ע"י נקיבת הושט. הרדב"ז בישנות סי' קצ"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ז' פר"ח או' כ"ג. זר"א שם או' י"ז. שה"מ או' ה' זב"ת או' ט"ל. חכ"א כלל ט"ז או' י"א. ענ"ה סי' ו' או' ט' תו"ז סי' נ"ב או' י"ט. זב"צ או' נ"ד.

א

עו) אך מה שהכשיר שם הרדב"ז דאם הדבר ברור שנשמט מיעוט הושט ממקום חבורו דאמרינן דרך אותו מקום השמוט נכנס המאכל אין להורות כן דלדידן דפסקינן לעיל בסי' כ"ד סעי' ט"ו בהגה דמטרפינן כל עיקור ושמוטה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בושט הדבר פשוט דיש לנו להטריף בכל גוונא. באר מים חיים או' ט"ז. זר"א שם. זב"צ או' נ"ה.

א

עז) כל מכה צריכה בדיקה אם יש בה קוץ או אבן או מאכל ופעם א' נמצא בעוף כיס קטן אצל המפרקת דבוק בעור ופתחתיו והיה מלא מאכל תבואה שאוכלים העופות והכיס היה סתום סביב והובא לפני אחר שהוציאו וזרקו הושט והזפק לחוץ והטרפתיו. דע"ק או' ו' ובעוף שיש לו זפק טריפה מספק ובמין שאין בו זפק הוי כודאי טרפה ולא מהני שהייה י"ב חודש ובהפ"מ ושעת הדחק יש להקל בשהה י"ב חודש. מק"מ או' ל"ז. זב"צ או' נ"ו.

א

עח) וה"ה כיס קטן הנמצא בחלל ובו גרעיני תבואה או קוץ ואבן יש להטריף. מק"מ שם.

א

עט) ואם היה כמו כיס ונאבד בלא בדיקה כשר בלא נראה איזה ריעותא אחרת כי שכיח בחלל הגוף כיסים ריקים. ואם הרגיש בחוץ איזה בליטה אצל סימנים ובדק אחר שחיטה ולא מצא כלום יש להקל בשעת הדחק והפ"מ. מק"מ שם.

א

פ) לפעמים נמצא בושט אבעבועות קטנות ודקות מאד כמו גרגיר חרדל לבנים ואין בהם לחה אם לאחר שגוררם אין ריעותא בעור שתחתיו כשרה. בל"י או' ד' חכ"א כלל ט"ז או' י"א. אבל אם יש שינוי מראה בעור הפנימי טריפה. בי"צ סי' ל"ג ח"ג או' ה' וכן אם היו גרגרים הנז' בדקים ואחר שהסיר אותם בדק בדקים ולא היה שום ריעותא כשרה. זב"צ או' נ"ז.

א

פא) נמצא בועה בושט בסופו וסותמת מעבר המאכל נראה דטרפה. ענ"ה סי' ו' או' ל"ז. זב"צ או' נ"ח.

א

פב) עובדא בא לידי באווזא א' שהיה בתוך עור הצואר סמוך לגוף כעין כפתור ושומן וחתכתי עור הצואר וראיתי בושט מבחוץ קצת אדמומית והפכתי הושט לעבר הב' ומצאתי בעור הפנימי משבולת שועל הקליפה הראשונה שהיא ארוכה ודקה תחוב בעור הפנימי והטרפתי מאחר שיש אודם מבחוץ יותר משאר מקום החיצון א"כ הוי כקו"ד ואמרינן אם אין מכה קו"ד מאין. שפ"ד או' כ"ג. בי"צ שם בתה"ב או' ב' זב"צ או נ"ט.

א

פג) ומזה נלמוד שכל שיש איזה ריעותא מחויב הוא לבדוק עכ"פ. מיהו אם לא בדק אין להטריף בכ"מ רק במקום דנראה דהוה ריעותא גמורה אז אפי' בדיעבד אסורה אם לא בדק. מש"ז שם. בי"צ שם. זב"צ או' ס'.

א

פד) אם נמצא בועה בושט כשרה דק"ל דאין בועה פוסלת בשאר האברים ואם נמצא בתוך הבועה נוצה טרפה. חנוך בית יהודה סי' מ"ז. תו"ז סי' נ"ב או' כ"ב. זב"צ או' ס"ב.

א

פה) תרנגולת שחוטה שהיה לה בסוף הגרון למטה מורסא שנפסד כל הגרון סמוך לסימנים ובדקו הסימנים ונמצאו שלמים יש להכשיר דודאי אם היה נקב בושט היה הבשר נפסד מעיקרו סביב הנקב וכעין נגע היה נראה שם וכיון שנמצא הושט יפה ושלם לא נשאר שום חששא. תו"ז שם או' כ"ג בשם מהר"ש יצחקי והסכים עמו. זב"צ או' ס"ד.

א

פו) עוף א' שהיה כל הצואר נגוע ומוכה מן הראש עד מקום דביקתו בגוף ומלא מורסא לארכו אף שלא הביאו הושט לבודקו יש להכשיר מפני שהיה כל המורסא ע"ג הצואר כנגד ערפו לארכו ולצד מטה הרואה את הקרקע דהוא מקום חניית הושט היה נקי ובר ואין לחוש לו ומחשש שמא נפסק חוט השדרא בדקתי כל החוט בין חוליא לחוליא והיה שלם והכשרתי. תו"ז שם או' כ"ד. זב"צ או' ס"ה.

א

פז) בהמה שהיתה לה מכה בצוארה במקום שחיטה ונודע שנעשה לה ע"י אומן גוי שהיה לה חולי ולקח האומן ברזל וליבנו באור והניחו על צוארה כדי שישרף החולי יש לאסור הבהמה דחיישינן שמא ניקב הושט. חק"ל יו"ד ח"א סי' כ"ג. ענ"ה שם או' ל"ה. תו"ז שם או' כ"ז. זב"צ או' ס"ו.

א

חפ) לפעמים נמצא שחין בושט במקום בית השחיטה ונראה ששחט בתוך אותו השחין ובעור הפנימי ניכר שנחתך לשנים ונחלק השחין חלק א' לצד הראש וחלק א' לצד הגוף בזה יש לחוש דלמא במקום נקב שחט. בל"י או' ג' זב"צ או' ס"ז.

א

טפ) שם. בהגה. או שאין קורט דם מבחוץ. ט"ס הוא וצ"ל וגם אין קורט דם מבחוץ. ט"ז ס"ק י"ט. ש"ך ס"ק כ"ב. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' כ"ו. בל"י או' ט"ז. זב"ת או' ל"ח.

א

צ) [סעיף יוד'] נפרד הושט מהקנה וכו' עיין לעיל סי' כ"ד סעי' ט"ו וסעי' ט"ז ובדברינו לשם בס"ד.

א

צא) [סעיף יא'] זפק שניקב גגו וכו' הושט בעוף למטה מתרחב והולך עד שנעשה ככיס שבו המאכל מתקבץ ומשם יורד לקרקבן ואותו הכיס נקרא זפק. לבוש. זב"ת או' מ"א.

א

צב) שם. זפק שניקב גגו נקב מפולש במשהו טרפה. דהכי אמרינן בחולין דף נ"ז ע"ב גגו של זפק נידון כושט. ונקרא גגו מפני שהוא מיצר והולך כלפי הושט ומכסה את הזפק ככסוי שעל הקדרה שהוא כגג. לבוש.

א

צג) שם. ואיזהו גגו זה שימתח וכו' שהוא סוף הושט עד מקום שכלה שיפוע של זפק. הרשב"א בתה"ב. לה"פ או' כ"ז. בל"י או' י"ח. פר"ת או' י"ז. זב"ת או' מ"ב. ועיין לקמן או' ק"א.

א

צד) שם. אבל שאר הזפק שניקב מותר. וה"ה שנחסר קצת מהזפק דהוי בכלל ניקב וכשר. פר"ת או' י"ח. זב"ת או' מ"ג. וכן עוף שניקב הזפק וגם העור ניקב והמאכל יוצא דרך שם לחוץ הכשיר הרב בית יהודה משם רבו דף קי"ד ע"ג והב"ד המחב"ר או' י"ד אמנם הזר"א ח"ג בקיצור ה' טרפות על סי' זה או' ך' דחה דברי הפר"ת הנז' וס"ל דאם חסר קצת מן הזפק טרפה ובהשמטות שם לסוף קיצור ה' טריפות או' א' חלק גם על הרב בית יהודה והטריף בעוף שניקב הזפק והעור והמאכל יוצא לחוץ יעו"ש ומיהו כתב שם אפי' לדעת הרב בית יהודה אם חסר חסרון גדול שיוצא כל המאכל לחוץ טרפה. וכן אם ניטל ממנו כ"כ שהמאכל יורד לחלל הגוף טרפה אפי' לדעת הפר"ת יעו"ש. והב"ד התו"ז סי' נ"ג או' ט' וכתב ולענין הלכה יש לסמוך על המקילין וכן דעת המחב"ר עכ"ל ולא ידענא היאך חולק בלי טעם וראיה ולהקל בספק טריפות וע"כ נראה דאדרבא יש להחמיר כדעת הזר"א משום חשש ספק טריפה.

א

צה) נקרע גג הזפק קרע גדול עד שהמאכל היה נראה מהחוץ ובמשך הזמן היתה המכה והטילה בצים טרפה היא והביצה. הר"י מולכו בסוף שו"ג או"ח בשו"ת יו"ד סי' ט"ו. מחב"ר או' ט"ו. תו"ז שם או' ז' ענ"ה סי' ז' או' ו' זב"צ או' ע'.

א

צו) עוף שזרקו לו אבן במקום הזפק וירד לה משם דם הרבה וחיתה והטילה בצים נראה להכשירה מטעם ס"ס. הרב בית דוד חי"ד סי' ד' שו"ג מחו' או' ד' מחב"ר או' ט"ז. ענ"ה שם או' ז' תו"ז שם או' ח' זב"צ או' ע"א.

א

צז) שם בהגה. ניקב המעי שבין הזפק לקרקבן טרפה. סתם מעי שבין הזפק לקרקבן הוא המעי ההולך מן הזפק לקרקבן. ואם ניקב המעי הנז' שהוא בסוף הזפק בתחתיתו דהיינו ממקום שמתחיל !להשתפע והולך לקרקבן והוא גגו של זפק התחתון מה דינו אם נידון כזפק ואינו נפסל בנקב או דינו כשאר המעי ואסור בנקב משהו. בזה נחלקו הרבנים בשו"ת גו"ר יו"ד כלל א' סי' ג' שהגו"ר אסר והרב מהר"י פראג"י שם בסי' כ"ד התיר וחזר הגו"ר שם בסי' כ"ה לחזק דבריו ואסר עי"ש וכן עיקר כדברי הגו"ר שאף מה שנמתח עם הזפק טרפה שכ"כ הראב"ן סי' רס"א ודברי הראב"ן אשתמיט להו להרבנים הנז' ער"ה או' ט"ז. זב"צ או' ע"ב.

א

צח) ואם נמצא קוץ או מחט במעי הזה שבין הזפק לקרקבן ואין נראה בו שום נקב כשרה. ביה"ל או' ב' פר"ח בקו"א. לה"פ או' כ"ח. בל"י או' י"ח. זב"ת או' מ"ו. חכ"א כלל ט"ז או' י"ד. בי"צ בעמ"ז או' ו' ענ"ה שם או' ד' תו"ז שם או' י"א. זב"צ או' ע"ג.

א

צט) מיהו אם נמצא הקוץ או המחט תחוב במעי הזה יש להטריף. פר"ח שם. זב"ת שם. ואפי' אין שם קורט דם מבחוץ. דב"ש סי' רפ"ח. לה"פ שם. בל"י שם. זר"א שם או' כ"א. ברכ"י בשיו"ב או' ד' תו"ז שם או' י"ב. זב"צ או' ע"ד.

א

ק) ואם נמצאו בהרות שחורות בזה המעי כשרה. זר"א שם או' כ"ב. זב"צ או' ע"ה.

א

קא) ולפי הסכמת כל הפו' דגג הזפק דנטרף בנקב הוו בב' קצוות הזפק א' סביב לחיבור הושט כשיעור טבעת יד והב' סביב לחיבור המעי היוצא לצד   הקרקבן כשיעור טבעת יד דהיינו שמעביר על הושט טבעת אדם בינוני ומניחו על הזפק ועד המקום שנכנס כל אותו היקף של הטבעת נקרא גג והנקב פוסל בו במשהו ואם תעביר הטבעת על המעי היוצא לצד הקרקבן והנח אותו על הזפק כל אותו היקף הטבעת נקרא ג"כ גג והנקב פוסל בו והוא הנכון לצאת ידי חובת כל הפו' וכן ראוי להורות ולנהוג. אבל כל מה שחוץ משיעור ב' טבעות אלו מכל הצדדים הוא גוף הזפק ואם נמצא נקב שם כשרה דאין הנקב פוסל בזפק כ"א בגג הזפק. תו"ז שם או' ג' ואו' ד' זב"צ או' ע"ו. ובדיקה זו הוא כשנופחין הושט והזפק ואח"כ מניחין הטבעת כנז'.

א

קב) נמצא כיס ובו תבואה מחובר בתחתית הזפק מקום שאין הנקב פוסל וניכר שמכאן נולד הכיס יש להכשיר ואם ספק אם מקום החיבור הוא נגד גגו או נגד תחתיתו הו"ל ספק דאורייתא וטרפה. מק"מ או' מ"ד. זב"צ או' ע"ז.

א

קג) ואם הכיס הנז' שיש בו תבואה אינו מחובר לזפק יש ס"ס להחמיר שמא מגגו שמא מן הושט וכל זה בין אם נאבד הושט והזפק בלי בדיקה בין אם נבדקו ושט וזפק ונמצאו שלמים לעינינו יש להטריף. דע"ק או' ז' מק"מ שם. זב"צ או' ע"ח.

א

קד) אם היה במעי הזה מכות ונקרע בלי בדיקה אין להקל. דע"ק או' יו"ד. מק"מ סוף או' מ"ו. זב"צ או' ע"ט.

א

קה) היה המעי שבין הזפק לקרקבן עב כנפוח וגררתי בשר המקולקל והיו תחתיו תולעים מושרשים בבשר וגררתי הכל עד שנשאר קרום שלם ובריא בלי שום קלקול עוד והכשרתי. מק"מ סוף או' מ"ה. זב"צ או' ף'.

א

כשרה באופן שהסימנים עדיין דבוקים במה שנשאר קצת מהלחי

ב

ע"י המראה והלעטה שתותבין המאכל עד הגרון ופעמי' שתוכל להחזיר לחוץ המאכל ולפעמים א"י לחזור. ואי לא טריפה ועיין פלתי שכתבתי שהוא רק ספק טריפות ע"ש:

ג

לרמב"ם טריפה וכתב ולא הוזכר בש"ס לרב פשיטתו כי בהעדרו יתקררו כל אברים פנימים ועיין פלתי שכתב' שהוא רק ס' טריפה.

ד

נבילה בוושט בצוואר בגמרא דהוי נבילה רק משמעות הכ"מ ומחבר מחיים הוי נבילה ונ"מ לענין בצים ואותו ואת בנו. וש"ך ופר"ח הסכימו דלא הוי נבילה עד אחר שחיטה דאין שחיטה מועיל כדעת רשב"א ועיין פלתי שעשיתי סנגורים לדברי המחבר ומ"מ העליתי לעיקר כרשב"א ובתורבץ ושט העלו אחרונים רק טריפה.

ה

אפי' עלה קרום וזהו בכל נקובים דמדינא דגמרא אסור לא מועיל קרום מתמת מכה אפי' קרום עב.

ו

מרוח אחת אפי' זה למעלה וזה למטה רחוק זה מזה.

ז

אם יש לחוש וכו' ולקמן סי' מ"ט אמרינן מסתמא ע"י חולי עי' פלתי מ"ש נה"כ ומ"ש באריכות.

ח

רק הפנימי וכו' אבל בחיצון יש לבדוק פנימי אע"ג דאנן לא בקיאין בבדיקה העלה הש"ך דבמקום ידוע בקיאין ועי' פלתי דבררתי דליתא דגם בזה לא בקיאין רק בניקב חיצון תלי' בקוץ אולי תחבו בפנים ובזה מתורץ הא בלא"ה ניחוש שמא נתרפא:

ט

אם שניהם אדומים עי' פלתי במ"ש בזה כפירש"י ואם יש קצת אדום ולא רובו כשיר' וע"ש.

י

שני קנים ואם מחוברים מתחילה ולבסוף ג"כ נתחברו הורה רמ"א בקראקא לאסור מהר"ץ בשחיטות ופרי חדש מתיר ועיין פלתי דאסור וקנה של בר אווזא הזכרים שבהם שינו וכמעט שהם ב' קנים ורובם איתנהו כך ואינו ב' קנים ממש ומותר:

יא

דטריפה נבילה דהוי כאלו נטלו: וע"ל סי' מ"א מחלוקת הפוסקים ורמב"ן.

יב

אם עוף וכו' דאף דצריך לשחוט לכתחילה ב' סימנים כדיעבד הוי

יג

וצווארו היינו מחיים אבל לכלוך בצוואר אחר שחיטה ל"ל בה:

יד

או בהמה ע' פלתי שעמדתי בזה בבהמה מה צורך תקנה הא בלא"ה אסור ע"ש שהארכתי בישובו

טו

ואין אנו בקיאין ויש לתמוה הא בלא"ה ניחוש שמא נתרפא כדלקמן. עי' פלתי שהארכתי:

טז

או לרחבו ובכ"מ מחמיר אף ברחבו דאולי היה תחוב בו וע' פלתי דאין להחמיר בזה ונמלה שנמצא בוושט והיה אוכלת חצי מעור פנימי דעת פר"ח להתיר וכן עיקר ע"ש

יז

אם אין ק"ד אבל ביש ק"ד אסור וכתב הש"ך דוקא בתחוב ופר"ח חולק וע' פלתי שחזקתי דעת הש"ך.

יח

מבחוץ והט"ז דעתו אף בק"ד בפנים ונה"כ השיגו וע' פלתי דהשגת נה"כ אין השגה וגם ראי' הט"ז יש לדחות ומ"מ יש להחמיר:

יט

ואין ניכר אפי' עור פנימי ג"כ לא ניקב מעבר לעבר

כ

ויש מכשירין הש"ך ופר"ח ביקשו למצוא חילוק בין הך להך דסעי' ד' ונכנסו בחלוקים וע' פלתי מ"ש בזה וא"צ לחלוקים בדוחק.

כא

וכן נהגו סמכו על הנך רבוותא ע' פלתי כי יש לפקפק עד מאוד כי יסוד ראי' יש לסתור וצ"ע

כב

דשכיח ע' פלתי וושט לצד הראש שהוא תורבץ ושם חטטים כולה יש להקל בו וטעם מבואר:

כג

במקום והרב הש"ך מחמיר באווזת כאלה וחשבהו לקוץ והט"ז חולק וחשבהו לע"י חולה עין פלתי מ"ש

כד

דאיכא ריעותא עיין פלתי דיש להחמיר בעגולים שעושים בהם קוצים או יש להם חוד אבל אם הם עגולים וגדולים שאינו שטח שליש טפח שכבר אמרנו שיעורו לעיל סימן ל"א מחזיק שלשה עגולים תו יוצאים מחשש ניקב ויש להקל בכל גוונא:

כה

ריעות' ומדקדקים כאלה שוחטים רק הקנה ועיין פלתי מ"ש:

א

ע"י המראה והלעט' האחרונים דייקו למה לא מנה בכלל טריפות וכן הקשה במה דפסק הרמב"ם ניטל לחי וכן בהך כלל כל שאין כמוה חי' טריפה דמהדר הגמ' מה אתי' לרבוי נימא דאתיא להנך תרתי דאינם חיים. ודוחק לומר דהוא בכלל שארי טריפות דסוף להיות לקותא בכל אברים שנטרפה בהם דמ"מ איצטריך למתני בזה הכלל וכו' ועוד דקשה להא דפריך הגמ' לתני נקיבת הדופן בהדי ריאה וכבד בהדי מרה לימא לנפשי' למה לא קתני הך תרתי ולכן נראה דהך אינו ברור ומוחלט לטרפה דיש מין חיה שיכולין לחיות ע"י ריח וכדומה בלי המראה וכ"כ בניטל לחי עליון מ"מ אפשר להחיות וטבעם חזק לבל יזיק להם הרוח ולהיות שאין להבחין בב"ח אי הוא ממין זה או לא לכך טריפה מספק אבל לא ברירא לן הטריפות ולכך שפיר דייק רמב"ם דקתני ניטל לחי תחתון כשר ולא קתני עליון טריפה מספק אבל בכלל טריפות א"א למנותו דהוא רק ספק ואסרינן הואיל ואיכא ריעות' אבל כל י"ח טריפות הם טריפה ודאי ונ"מ לדין ס"ס וכדומה וא"ש ודו"ק:

ב

ושט וכו' נבילה דעת הרב ב"י וכ"מ ברמב"ם דנבילה מחיים אבל הרב הש"ך והפר"ח בסי' כ' חולקין ותמהו דהא בגמ' דף ל"ב אמרינן להדיא דלכך קחשיב במנין דח"י טריפות נקובת הושט ולא תנו נטילת הירך דנבילה מחיים לא קתני ש"מ דנקובת הושט אין טריפה מחיים. #א) והעיקר אשר הפר"ח והש"ע תמכו יסודותם אדברי הרמב"ם פ"ב מהל' שארי אבות הטומאה דכתב להדיא אפי' נשחט רוב א' וטהור' שנפסלה בשחיטתה ואפי' שחט ב' סימנים והיא מפרכסת אין מטמאה עד שתמות ע"ש והאריכו ע"ש והרבנים האלה השוו דין לאו דלא תאכל נבלה עם טומאה וחשבו להיותן שווין בכל הדברים וכך הם פשוטן של דברים אבל הב"י סבר דהרמב"ם לא יחשוב כן וס"ל טומאה ולאו דלא תאכל נבילות אינו שוין ומצינו נבלה לענין לאכילה מידי דלא חזי לגר לא שמי' נבילה ומטמא עד שתפסול מאכילת כלב. וכן להיפוך לענין טומאה בעינן מיתה גמורה. דכתיב במותם ואתקש לטומאת מת. אבל לאכילה כל דהוא חלושה בתכלית הרי היא נבילה ואכילת' אסור' מלאו לא תאכל נבלות ואף דבגמ' דחולין דף ל"ו קאמר. הגמ' לאחר מיתה קרי' רחמנא ולא מחיים אופן כזו קרוי לאחר מיתה לאפוקי מסוכנת. #ב) והוכח' לזו מחולין כ' ע"ב דקאמר הגמ' על הא דקשאל לזעירא דס"ל נשבר מפרקת ורוב בשר עמה נבלה וכי מתה עומד ומולק וא"ל אביי תיקשי לך עולת העוף דבעי שני סימנים וכי מתה עומד ומולק וכו' וקשה מה בכך דנחתכו שני סימנים מ"מ אינה מטמאה משום נבילה כ"ז שמפרכסת ובפרט להרמב"ם דס"ל בפ"ד דאבות הטומאה דהותזו ראשיהן פירושו דכל גוף נחתך כריש לקיש דאמר כן בחולין דף הנ"ל וא"כ קשה וכבר עמד בזה הרשב"א בחידושיו וע"ש שדחק ולפמ"ש ניחא דאמת בנשבר מפרקת ורוב בשר מטמא בחיים אבל הא כאן לא נחתינן לטומאה רק לנבילה וכיון דכבר היא באיסור לא תאכל נבילה מה נ"מ אם מטמאה או לא מ"מ איך יוכשר אח"כ לעבודת ה' וברור. וכן #ג) אנו מוכרחים לומר ברשב"א דטרח בריש פ' א"ט ולעיל דף כ' דהא דאמרינן בניקב ושט נבילה היינו דאין שחיטה מועיל אבל מ"מ אינו נבילה אלא לאחר שחיטה. ומה לו לטורח הזה הלא הוא משנה שלימה באהלות ובגמ' דחולין דף קכ"א נכרי ששחט טהורה ומפרכסת אינו נבילה ובכמה דוכתי בגמ' ומכ"ש נקובת ושט במשהו בעלמא אלא כל פלפול שלנו אולי י"ל טומאת נבילה ואכילתו אינו שוים זה קודם לזה: ולפ"ז דבררנו דיש הבדל בין טומאת נבילה לאיסור אכילת נבילה אם כן י"ל דנקובת ושט הוי נבילה כמבואר בגמ' מחיים אפילו קודם שחיטה דהיינו לענין איסור דלא תאכל נבילה אבל לענין טומאה צריך שתצא נפשה. #ד) ולא קשה כל מה שטענו הש"ך ופר"ח מגמ' ואדרב' דייקא ליה לישנא דקתני כי קתני נבילה דלא מטמאה בחיים אבל נבילה דמטמאה בחיים לא קתני ולכאורה קשה ומה זה דדייק דמטמאה בחיים הל"ל בקצרה נבילה מחיים אלא דגם זה נבילה מחיים רק מטמאה מחיים לא קתני דהרי זה כמת ועבר מעולם ואינן בכלל מנין ופשוט. ובזה מיושב קושית התוס' דהקשו דלמא לכך מנה נקובת ושט בכלל טריפות ללמדך דאם חתך כזית מחי' דלקו משום טריפה דבאמת ז"א לוקה משום נבילה ולא משום טריפה. איברא #ה) עם כל זה שטרחנו בהבנת דברי ב"י מ"מ לדינא יותר נח לי לומר דכונת הרמב"ם ג"כ לאחר שחיטה רק קודם שתמות וקרוי נבילה מחיים דהא הי' בחזקת חיים ואינה מטמאה טומאת נבילה רק טומאת אוכלין דחיים היא מ"מ לענין איסור נעשה נבילה אבל בחיים קודם שחיטה אין נבילה ולכן כתב בחיים ולא קודם שחיטה דעיקר נבילה עושה שחיטה והא דכללן הרמב"ם עם נשברה שדרה וכו' דהוא נבילה בלי שחיטה דזהו פשיטא דמה ענין שחיטה לשבירת השדר' וכך נראה לי דלא מצינו קודם שחיטה נבילה כלישנא דגמ' דזבחים פ' חטאת עוף טריפה איתנהו בחיים נבילה ליתנהו בחיים ושם איירי בענין איסור חל על איסור אין ענינו לטומאה רק לאיסור ואף דיש לדחות בכמה אנפי ומ"מ פשוטן של דברים מורים דאין נבילה בעוד שלא נשחטו הסימנים וכך הוכיח הרשב"א מהא דפרכי' מלק עולת עוף לאחר שנעשה נבילה עומד ומולק ולא קשי' לי' מכל שחיטה דעלמא כיון ששחט פורתא בושט נעשה נבילה ומה יועיל שחיטה אח"כ הא נעשה נבילה אלא ש"מ דעדיין אינו נבילה עד לאחר שחיטה ואף שיש לדחות דכל הקושית הוא מדבר שאין הכשירו של שחיטה כמו עולה דבעי ב' סימנים וסגי בסי' א' אבל מה דהוא הכשרו של שחיטה לא קשיא לי' דכך גזירת התורה ובכל שחיטה כך. מ"מ פשוטן של דברים מורים כך דבסי' א' כמו חטאת עוף לא קשיא לי'. וגם #ו) הבאתי ראי' דודאי במה שנעשה נבילה מחיים אפי' קודם שחיטה אם כן ע"כ הטעם דכבר גבר החולשא כאלו כבר מתה זהו לא יתכן במה דאמר ושט דניקב זה הקרום שלא במקום זה דבאמת דמגין א' על חבירו רק הואיל דמזדמן להדדי אסורה דיהי' נבילה דהא כל זמן שלא יזדמן אין כאן תכלית החולשא שיקרא נבילה וכאילו מתה דהא אלו יתקיים כ"כ ולא יזדמנו הרי הוא כשר לגמרי ובשביל שהתורה אסרה הואיל שסופה להזדמן בשביל כך אין כאן תכלית החולשה שיהי' נבילה ודי שיהי' טריפה אבל אי אמרינן דאין שחיטה מועיל זהו יתכן אף בזו סוף כל סוף אסרה התורה הואיל ויזדמנו להדדי א"כ פסול בשחיטה ואין שחיטה מועיל וכי קשחיט הוי נבילה כמו נוחר סימנים ולפ"ז אי ס"ד הא דקתני בפ"ב נבילה היינו נביל' מחיים כס"ד הנ"ל א"כ מה פריך בגמרא מהא דקתני אלו טריפות נקובת ושט מה קושי' דלמא קמ"ל מיני טריפות בנקובת הושט דהוי רק טריפה לחוד ולא נבילה והיינו באופן שכתבתי דניקבו זה שלא כנגד זה דהוי טריפה דמזדמני אהדדי ומ"מ עדיין לא הגיע לתכלית החולשא דיהי' חל עליהם שם נבילה כמ"ש והא דקתני לעיל נבילה היינו בניקב לגמרי זה מכוון עם זה וע"כ צ"ל דגם נבילה דקתני בפ"ב היינו שאין שחיטה מועיל וא"כ אף בנקבה זה שלא כנגד זה וא"ש. ואין לומר דבאמת לא קשיא ליה מן נקובת ושט רק מפסוקת גרגרת גם בהא י"ל כך דהא מבואר לקמן סי' ל"ד דאם בהיקף עומדים נקבים אפי' בהם חסרון מצטרפים להפסק רובי משלם שביניהם ג"כ מצטרף ולפי דעת הפוסקים הטעם שהם מצטרפין מפני שסופן לחסור וא"כ כ"כ דלא חסרו עדיין א"א לקרא שם נבילה אבל שם טריפה חל דהא סופן לחסור וא"כ גם בפסיקת הגרגרת י"ל כהנ"ל גבי נקובת ושט ודוק: ולכאורה #א) מוכח מנדה דף כ"ג דאמר רבא המפלת בושט נקוב אמו טמאה לידה ופרש"י ותו' דס"ל לרבא טריפה חי' וקשה הא נקובת ושט ה"ל נבלה ומה ענין זה לטריפה חי' וע"ש דף כ"ד וע"כ צ"ל קודם שחיט' אינו אלא טריפה. והדבר מוכרח ואמת אף לרמב"ם בלא"ה קשה דפוסק ושט אטום אינו טמאה לידה משמע הא נקוב עמאה והרמב"ם פסק טריפה אינו חיה י"ל מטעם שכתב רשב"א דעכ"פ חי יב"ח וזהו לא שייך בנבלה לכן העיקר כמ"ש:

ג

או תורבץ וכו' הרב הש"ך השיג דלא מצינו נבילה בתורבץ רק טרפה דאינו פסול בשחיטה ושחיטה מועיל בו וכן ממש מבואר ברמב"ם שמנהו בכלל טריפות והשמיט נקובת ושט משום דהוי נבילה ויש להבין חדא רב דאמר בתורבץ ושט במשהו אנה רמיזא במשנה במנין הטריפות ואם נאמר דנכלל בכלל נקובת הושט הרי הדבר מוכרח דהוי נבלה דהא קי"ל נקובת הושט נבילה כדלעיל ודוחק לומר דתנא ושייר ואתיא בזה הכלל #ב) גם קשה מה פריך הגמ' בפ"ב דנקובת ושט נבילה וקתני אלו טריפות נקובת הושט דלמא מיירי בתורבץ דקרוי ג"כ בלשון המשנה ושט כדאמרינן ושט נתנו חכמים בו שיעור וא"כ מיירי מזה והרי הם טריפות בעלמא אבל מנקיבת ושט במקום שחיטה לא חשיב דהוא בכלל נבילה דקתני לי' בפ"ב דהודה ר"ע ועי' חדושי רשב"א דכ' בכלל נקובת הושט גם תורבץ נכלל דחד אבר הוא רק שינוי מקום הוא ע"ש: ואלו היינו אמרינן דאצל גרגרת אפי' למעלה ממקום שחיטה נבילה דכיון דרובא הוי הרי הוא נבילה א"כ י"ל דקושית הגמרא בפ"ג לא על נקובת הושט די"ל בתורבץ איירי רק על פסוקת הגרגרת דהוי נבילה ובפ"ג מנה לי' בכלל טריפות. אבל לפי דעת פר"ח וכ"מ דבקנה למעלה ממקום שחיטה אפי' ברובו טריפה א"כ גם על פסוקת גרגרת י"ל דמנוהו ליה בכלל הטריפות למעלה ממקום שחיטה. והקושיא במקומו #ג) ודוחק לומר דהמ"ל כן רק דא"כ יקשה לשמואל דס"ל נקובת תורבץ ברוב ול"ל דמשנה איירי בתורבץ ולכך משני מלתא לתרווייהו ודוחק דה"ל הניחא וצ"ע:

ד

אלא בניכר וכו' משמע מלשונם דבעינן ניכר מחמת חולי אבל בסתם חיישינן לקוץ. וא"ל הא לקמן בסי' נ"א בנקב קורקבן וכדומה כ"כ דלא ידעינן דנקב מחמת קוץ תלינן בחולי ונתנו הטעם דהוא ס"ס וכאן ג"כ דהוי ס"ס כמו התם ספק ע"י קוץ ספק ע"י חולי ואת"ל ע"י קוץ אולי לא ניקב רק פנימי ולא חיצון וכן הקשו הט"ז ופר"ח ונה"כ תי' לעולם בדבר שכיח ובושט שכיחי קוצים כדאמרינן בגמרא כל חיוי ברייתא אכלו קוצים ובקל יזדמן שיהי' נתחב הקוץ בעור וינקבו ולכך בעינן דוקא שיוכר החולי ולפ"ז ה"מ בניקב הפנימי מקום דשכיחי קוצים אבל בניקב החיצון קוצים מה בעי שם ועיין או"ה כלל ל"א דטרח למצוא בניקב החיצון ע"י קוץ מהיכן בא הקוץ ע"ש ולא אמר בפשוט דקוץ בא מבחוץ וניקב העור ואח"כ קרום החיצון של ושט משום דזה ס"ל לאו"ה רחוק במציאות דלא יהי' רושם דמנכר בעור החיצון שעל גבי ושט עכ"פ לא שכיח ומוכח דרחוק שיהי' נמצא בהקוץ מבחוץ נקב לושט ונתרפא העור שעליו עד שאין רשומו ניכר #ד) דאל"כ הא דטרח הגמ' בפ' התערובות האי טריפה ה"ד אי ידע ניתי ונשקול ואי לאו מנא ידע מה קושי' דלמא בפנינו נקב קוץ ושט ונתרפא עד שאין רשומו ניכר ונתערב באחרים ואותו בהמה א"א לשחוט וא"כ הדרן לכללא דלא תלינן מספק במחט כדלקמן וא"כ בזה יובנו דברי הגהה דכ' אבל אם יש לחוש שנקב ע"י קוץ אפי' לא ניקב רק פנימי טרפה ולא קאמר ג"כ דאם ניקב רק החיצון טרפה דאנן לא בקיאין בבדיקה כמו שהוקשה הש"ך והפר"ח דבניקב החיצון לא תלינן בקוץ כלל ומכ"ש להחמיר ולומר דאנן לא בקיאין בבדיקה דהא שורת הדין א"צ בדיקה דתלינן בחולי: איברא בגוף הדין אי ניקב החיצון ולא נודע שהוא מחמת קוץ דתלינן בחולי כמו לקמן בסי' נ"א יש לפקפק דודאי ס"ס גמו' לא הוה מכמה טעמים וכמ"ש לקמן אי"ה רק כל הטעם דיש לו חזקת היתר כמ"ש ביבמות ובפ' אלו טריפות ד' מ"ג ד"ה ספק דרוס' דהקשו תו' דנימא נשחטה הותרה וכי' ויש לה חזקת הית' וכו' דדרוס' שכיח וא"כ בנקב באברים פנימים לא שכיח קוץ ומחט וא"כ אף שיש לו ספק כיון דנשחטה הותרה. #ה) ולפ"ז לא קשיא קושי' הט"ז לקמן בסי' מ"ט דלמא בושט בספק אמרינן ע"י קוץ וא"צ לתי' הנה"כ דשכיח וכ' דכן כתבו התו' בפא"ט דהם לא כתבו רק בדרוס' אבל בנקובת הושט הא הוי ספק בשחיט' ולא שייך נשחטה הותרה וספק איסו' לחומרא וא"צ לכל תי' של אחרונים כי אין לדמות ספ' בשחיט' לס' שאר טריפות ולפ"ז אף בניקב החיצון יש לתלות ע"י קוץ ודוק:

ה

לא ניקב רק הפנימי וכו' משמע בניקב החיצון בדקינן בפנימי והקשו הא רמ"א ס"ל דאנן אין בקיאין בבדיק' והש"ך תי' במקום ידוע יש לנו ג"כ בדיק' והאחרונים השיגו כי לקמן גבי ריאה כ' רמ"א דכ"מ דמדינא צריך בדיק' אין אנו בקיאין ושם במקום ידוע הוא מקום הסרכה עי' סי' ל"ט סעיף ד' ע"ש ובאמת א"צ לכל זה דרמ"א גריר אחר הרא"ש והתו' דדייקו דגמ' דקתני נקבו זה בלא זה כשר הן ניקב החיצון לבד והן ניקב פנימי לבד כשר היכי משכחת לי' והא אפי' ניקב לחוד טריפה וע"ז תי' ע"י חולי וזהו ענין רמ"א ג"כ דביקש לתרץ האיך קתני זה בלי זה דכש' דחבירו מגין וא"כ מהך דניקב החיצון ולא פנימי לא קשיא דהא קמ"ל גוף הטריפות דבעי שני עורות וא"כ בתחב ביד המחט ונקב במכוון עור חיצון ולא פנימי קמ"ל דכש' דחבירו מגין ואצ"ל דמיירי בחולי אבל בניקב פנימי ולא חיצון דכש' איך אפש' הא אין בדיקה לחוץ וכי יתכן שהכניס ידו ותחב בפנים ולא עבר החיצון דזהו כמעט א"א במציאות ולכך הוצרך לתרץ דע"י חולי וא"ש דבחוץ א"צ לחולי כלל. ובזה גם הך קושיא בניקב החיצון ניחוש דלמא הבריא הפנימי לק"מ דבחיצון איירי דידע דלא תחב רק החיצון ואיך שייך שמא הבריא על פנימי ולק"מ:

ו

ואם נתחלפו עט"ז סק"ח מביא בשם ר"ן דרש"י כתוב חילוף בפנימי אדום טריפה דחיישי' לדרוסה ומוכח זה למד הב"ח אפי' אדום במקצת יש להטריף והט"ז כתב שגדולי ישראל התירו ובראב"ן דף מ"ח כ' חילוף דאמרינן דאכלה סם המות או ארס חויא נכנס בה ונתהוה החילף ע"ש והוא כמעט דברי רש"י שכ' הר"ן ובאמת בוושט האווזות הלעטות שכיח דפנימי אדום במקצת #ו) ומה שנראה לי דהט"ז הקשה דהרשב"א בתורת הבית בית ב' שער ג' ד' למ"ד ע"ב כ' דנראה מפרשים דס"ל דצריך להיות חילוף לגמרי אבל שניהם לבנים או אדומים כשר. והק' הט"ז דברי רש"י אהדדי דלפי הטעם חשש דרוסה אפי' שניהם אדומים טריפה ולכן נראה דודאי ס"ל לרש"י דבעי לקותא בשניהם דאל"כ א' מגין על שני כמ"ש רשב"א וזהו ס"ל לרש"י לכאו' בלתי אפש' ודאי אם יש כאן לקותא בבהמה וחולשה נחזה במה הוא איכות החולשא אם הוא איכות חם ולכך גרם שאפי' קרום שבטבעו לבן נהפך לאדום איך יתכן לגרום מה שבטבעו אדום להפכו ללבן וכי יפעול שני הפכים בנושא א' וא"כ איך אפשר ששלט לקותא בקרום הלבן וכ"כ אם פעל הלקותא שאדום נעשה לבן כי איכותו קר ולח איך יפעל מה שבלא"ה לבן וקרי יהופך לחה ואדום דבר זה מהנמנע ולכך קשיא ליה לרש"י כיון דבעי' לקותא בשניהם דאל"כ חבירו מגין ואיך אפשר זה מהיפוך להיפוך לכך פירש"י דאמת שחיצון לבן ופנימי אדום אמרי' באמת מסיבת החולשא לא הי' רק ללבן האדום והא דפנימי נתאדם לא מחמת סיבת החולשא רק היה דרוסה וא"ש. ולכך חשש רש"י לדרוסה דהא ריעותא לפנינו וא"א לתלות בחולי וחולשא הא נתאדם הלבן לבדו מהכ"ת לתלות בדרוס' תלינן בחולשא וכן מוכח לקמן סי' נ"ב סעיף ו' בנמצא שינוי באיברים ירוקא שהאדימו וכו' אפי' לא ידעינן דנפלה לאור דעת הרמ"א להתי' וק' דל נפילה מהכא לטרוף מחמת דרוסה וע"כ צ"ל דלא חיישינן לדרוסה כל כמה דלא נכנס לבית הספק דיש כאן הדורס כמו ספק דרוסה שאמרו ואף דדיעה קמייתא חושש לנפלה באור דג"כ לא שכיח בעופות שכיח דפורחים באש. וגם בדרוסה אלו הוה דרוסה היה רושם מבחוץ וכמ"ש הש"ך באריכות בסי' נ"ז ס"ק ל"ו דעיק' תלוי ברושם מבחוץ ואפי' לא נימא כמ"ש מ"מ ודאי אמת דעיק' בדיקה מבחוץ דאם דרס אשתכח על העו' מבחוץ. ולק"מ ודו"ק וברו' דלא תלינן בדרוס' רק שנתחלפו שניהם הלבן אדום והאדום לבן: וקצת און מצאתי לדברי הב"ח לחוש לדרוסה מהא דאמרי' דף ט"ו ע"ב ד"ה אלא ל"ש דכתב התו' דאדומה טרפה ולקמן דקתני כשרה מדר"ן דמתלבנה ע"י נפיחה והקשה מהרש"א א"כ מה שהק' התו' אוכמא מהא דתנן כדיותא טריפה דלמא ג"כ איירי שמתלבנת ע"י נפיחה #ז) וי"ל דכבר הקשו אי מתלבנת ע"י נפיחה מה צורך לר"ן הא כל מניני ריאה דנין כשהיא נפוחה דבחייה הריאה נפוחה רק י"ל דלולי ר"נ היינו מטריפין לא מחמת לקותא בריאה דהא מתלבנת בנפיחה רק מחשש דרוסה והארס בנפיחה נכסה ואח"כ נגלה קמ"ל דכשר מדר"נ ולא תלינן בדרוסה. משא"כ באוכמ' ל"ל דמתלבנה ע"י נפיחה דא"כ פשיטא וכל המראות אנו דנין כדנפיח' היא וכאן ליכא חשש דרוס'. אך עם כל זה המחמיר יחמיר לעצמו וח"ו להפסיד לאחרים:

ז

ומכ"ש אם יש לו שני וושטין וכו' הר"ן בהגהת מהרי"ו כ' דעובדא הי' בקראקא בעוף שהי' לו וושט ונתפצל לשני וושטין ולבסוף חזר לאחד והטריף רמ"א והפר"ח השיג עליו דמ"ש משני מעין דאי הדר ערבי דכשרים והפריז על מדה להמרות פי' ראש בסנה' הרמ"א שהורה למעשה להטריף והוא דעת קלה עליו להתיר ואמת דרמ"א הכריע לקמן גבי בני מעי' בסי' מ"ז דבעי קודם פיצולים ולאחר שנתערבו אצבע ולפ"ז אף בושט בעי אצבע קודם פיצולים ואח"כ אלא דשיעור אצבע הוא בשו' הגדול והעוף לפי ערך הוא דבר משהו בעלמא א"כ אלו דמי' לבני מעיים הי' מותרים אלא מי הוא דידמה טריפות להדדי ולכן ברור דאסו': אמנם בגרגרת המצוי באווזת קטנים שקורין ענטין שבגרגרת הזכר יש כמו שני גרגרת בזו דעת הפר"ח להתי' ונכון הוא כי מלבד כל מין יש לו כך אף גם באמת הוא רק גרגרת רק משונה משאר אבל מ"מ הוא רק גרגרת אחד והמחמי' בזה מאבד ממון ישראל:

ח

ושט אין לו בדיקה מבחוץ דברי הרא"ש פה צריכין ביאור ולהיות כי אין נ"מ בו לדינא לא רציתי להעלות בדפוס והוא כתוב בחידושי באורך:

ט

ולענין נקב וכו' והא דקאמר הגמרא נ"מ לספק דרוס' ולא נ"מ לנקב והתו' דף כ"ח סייעו בזו לריב"א דס"ל לענין נקב יש בדיקה וצ"ל דקשי' לי' לישנא אלא מבפנים פשיטא דבקרום פנימי שהוא לבן דיש בו בדיקה וה"ל למימר רק אין לו בדיקה מבחוץ אלא דאיירי בדרוסה וקמ"ל דעכ"פ בפנים יש בדיקה דלא תימא כקושי' הרא"ש דאף בפנים לא יועיל כהנ"ל ומכ"ש לפירש"י דס"ל בדרוס' לא שייך במקום דרוסה שחיט א"כ מסתמ' איירי בבהמה וקמ"ל בפנים יש בדיקה ולא אמרינן במקום דרוסה שחיט:

י

נקב נמי וכו' #א) הריב"ח וכן נוטים דעת הרא"ש דלענין נקב יש בדיקה והתו' טענו א"כ הא דפרכי' לר"מ דחייש למיעוטא איך אכל בשרא מה קושיא בדקינן לוושט בחוץ ושחיט ואח"כ בדיק לכולא. ודברי תו' קשה להולמן דודאי הא דס"ל לריב"א דלענין נקב יש בדיקה ולא חיישינן לסברת רש"י וסייעתו דאולי טיפת דם סותם הנקב והואיל החיצון אדום וא"א לראות טיפה דם ההיא מטעם דזה לא שכיח ורוב וושטין נרגש אפי' בחיצון הנקב או טיפת דם. ואזלינן בתר רוב ולכך מתיר ריב"א בנקב וזהו הכל לרבנן דלא חיישינן למיעוטא אבל לר"מ דחייש למיעוטא פשיטא דצדקו דינא שנ רש"י דלנקב ג"כ אין בדיק' דאיכא לפעמים נקב אשר אין מורגש וא"כ קושיא הגמ' שם לר"מ איך אכל בשרא והיא חייש למעוט' ובזה אף לנקב אין בדיקה ולק"מ. ודוחק לומ' דלא שכיח כולי האי אף לר"מ לא אסרי' דהוי מיעוט' דמיעוט דמנ"ל זה לתוס' להקשות בזה קושי' לריב"א ודוק:

יא

כל עוף או בהמה דצווארה מלוכלך וכו' ויש להבין בהמה מאן דכר שמיה הא זה אף למתבר אסור דלמא במקום נקב שחט כמבואר בגמ' והיה אפשר לומר ה"מ בשכל הצוואר מלוכלך אבל אם אין מלוכלך רק תחב קוץ במקום אחר פשיטא דיכול לשחוט למטה או למעלה הימנו ולבדוק בפנימי אבל להרמ"א מהני דאין לו בדיקה מבפנים וא"כ מזה מוכח דלא על מקום מלוכלך לבד אמר רמ"א אלא אפי' במקום ידוע דס"ל למחבר אף בבהמה כשירה מ"מ לרמ"א דאין לו בדיקה מבפנים #ב) וזהו לא כש"ך לעיל סק"ז ע"ש ולכן הנכון כמש"ל: הנה הטור הביא דעת רבוותא דס"ל במקום ידוע אף מבחוץ יש בדיקה והן הרמב"ן והרשב"א ור"ן #ג) ויש לי להתלמד דכל הטעם כמ"ש רשב"א בחידושיו כיון דא"צ להיות עינו משוטט בכל המקום רק על מקום אחד נגד נקב בפנים שפיר מצי דייק לבדוק אחר נקב. א"כ אפי' אם כל צווארו מלוכלך וכל הצואר בכלל הספק הרי יכול לבחור וליתן עינו על מקום א' קטן בכל הצואר ולבדוק אותו אם יש בו נקב ומה נ"מ אם כל הצואר בחזקת ספק עכ"פ על אותו מקום ידוע יכול לבדוק וא"כ למה בבהמה אין תקנה לשחיט' הלא יכול לבדוק רק מקום אחד בושט כמלא סכין מבחוץ ובזה בדיקתו שפיר וישחוט ואח"כ לבדוק מבפנים כל משך הושט ואם לא ימצא נקב הרי כשר דמה בכך שבחוץ ניקב כיון שפנימי שלם ובמקום ששחט שיש לומ' פנימי ליקב ומקום נקב שחט הרי חיצון לא ניקב דהא בדיק לי' #ד) וצ"ל כיון דקי"ל בשני קרומים אפי' ניקבו זה שלא כנגד זה טריפה דלפעמים מזדמנים אהדדי ולפ"ז כיון שכל הנוחר בחזקת ספק נקוב הואיל ומלוכלך וא"כ מה בכך שבדק מקום א' והחיצון שלם אלו הי' ניקב הפנימי ובמקום נקב שחוט ובשאר צדדי ושט ניקב החיצון ואז הי' אותו קרום הפנימי שהי' עכשיו בזמן שחיט' מול מקום ששחט הי' מקודם מול נקב ההוא שבצד הושט ונקבו שניהם טריפה וא"כ אף שעכשיו הוא תחת מקום החיצון שבדק ולא נקוב מ"מ אולי פנימי ניקב וטריפה והוא במקום נקב שחיט והי' קודם שחיט' מכוין נגד נקב בחיצון משוך מן מקום שבדק לשחיטה והלא' וע"כ צריך לבדוק כ"מ מלוכלך וזהו אינו ידוע ולא מועיל בדיקה וא"ש אבל באין מלוכלך רק תחב קוץ בקרום פנימי דעת הפוסקים שיוכל לבדוק החיצון נגד הפנימי ולא חוששין אולי הי' מקום אחר בקרום החיצון מכוין נגד פנימי וניקב ונתפשט אח"כ עד שעכשיו מקום כנגד שלם בלי נקב וא"כ יצטרך לבדוק כל ושט וה"ל אינו ידוע זה אינו דכיון דשאר הושט אינו במקום ספק דלא אתרע בקוץ לא מחזקינן לחששא דניקב והי' אז בהזדמן נגד מקום הקוץ וניקב משא"כ בשכל צוארו מלוכלך וצ"ע לחלק: ואין #ה) להקשות הא דקאמר לר"מ איך אכל בשרא וכו' דלמא במקום נקב שחט ולא אמרינן דבדק במקום אחר בושט ושחיט ובזו ל"ל כמ"ש דהא לא אתרע הושט כלל וכו' וצ"ל כי בעינן אתרע כמ"ש היינו לדידן דאזלינן בתר רובא ולכך בעינן דאתרע אבל לר"מ דחיי' למעוט' תמיד כל הצואר בחשש נקוב' ולעולם חיישינן דלמא הי' אז בעת נקיבת הפנים מקום אחר בקרום עליון מכוין כמש"ל: והנה יש לדקדק כיון דקי"ל לקמן בס"ט דחוששין שמא נתרפא א"כ מה יועיל שחיטה בעוף למחבר וכ"כ לרמ"א למה לן טעמא דלא בקיאין בבדיקה האיש לחוש דנקוב חיצון במקום לכלוך ואין לו בדיקה וגם פנימי ניקב ונתרפא: #ו) וקושי' זו קשה לשיטת המפרשים הבריא נתרפא אף לגמ' גופי' דקאמר בשחט קנה יוכל לבדוק ושט והי' עולה ברוחי לומר דבלא"ה קשה א"כ בכל נקובי בכל אברים ליחוש דלמא הי' קרום מחמת מכה ונתרפא לכן י"ל ודאי כי קרום מחמת מכה ניכר כי נשאר קצת דם צרור והוא משונ' משאר האבר ולכך אמרו אם אין שם מכה קורט דם מנין דהיינו כי נרפא הנקב של מכה ונשאר רושם ק"ד וניכר אבל החיצון שהוא אדום אין אודם הקרום והשינוי שבו ניכר ולכך דוקא בושט אמרו כן ולא בשאר אברים וא"כ בפנימי לא שייך ונתרפא דפנימי הוי לבן והוי כשאר נקובים דעלמא ולכך להך שיטה לא קשי' מהמסס וביח הכוסו' כי שם ניכר קרום מחמת מכה: אלא דלפ"ז קושי' הש"ך בס"ק כ' דהקש' ל"ל למחבר שמא נתרפא הא ס"ל אין לושט בדיקה מבחוץ ותי' דנ"מ לקרום הפנימי שלא ניקב מעבר לעבר (או י"ל בתחוב קוץ בקרום החיצון דיש לו לפנימי בדיק' רק דמ"מ חיישינן לקרום) נסתר דלפמ"ש דוקא בקרום החיצון אדום חיישינן: והנה עוד י"ל דאף לפי דקי"ל חוששין שמא הבריא היינו בישב קוץ בושט דלא ידענא כמה זמן נתחב שם ויום יומיים יקום ונתרפא אבל בהך עובדא דאווזא במסמס דמא שהוכה לפנינו ונשחט איך אפשר בזמן קטן יתרפא ולכך פלפלו לעיל אי ושט יש לו בדיקה מבחוץ דלנתרפא אין כאן זמן. וע' שבת דף ל"ו ד"ה למחט ע"ש. וא"כ הש"ע ורמ"א מיירי בצואר מלוכלך בדם שנעשה המכה ברגע לכך ס"ל דלא חיישינן לנתרפא אבל אם הזמן ארוך אף המחבר מודה דאין לו תקנה דשמא הבריא. אך לפ"ז לא הקשו התו' אריב"א דס"ל נקב יש לו בדיקה מהך לר"מ איך אכל בשרא די"ל הריב"א מפרש שמא הבריא היינו נתרפא ולא שמא ניקב וכך מוכח דהא אסקינן לדידן דחוששין לספ' דרוסה חיישינן שמא הבריא והא ס"ל יש לו בדיקה ודוח' לומ' דס"ל כל פלפול לענין אי צריך בדיק' תחלה ויותר מרווח אי ס"ל הבריא קרום מחמת מכה וא"כ אף זו מודה ריב"א דחיישי' אבל בהך דמסמס קועי דמא דה"ל בזמן מועט דליכא למיחוש להבריא ס"ל לריב"א דיש לו בדיקה מבחוץ. וא"כ שמה דפריך ר"מ האיך אכל בשרא שפיר פריך אולי הי' נקב ונתרפא דחיישי' למעוט'. דהא לא נודע אימתי היה הנקב וא"ש. מיהו י"ל דהא בגמ' אמרי' א"ר כהנא ישב אתמר אבל נמצאת לא צריך לעולא ש"מ דס"ל לרב כהנא לדינא דעולא דאל"כ מה נ"מ לדינא בממ"נ אם דברי עולא בישב א"כ לא קי"ל כוות' וישב טריפה נמצא כשר ואי עולא גופי' איירי בנמצא א"כ הלכה כוותי' דהא בזה לא קשי' מן ספק דרוסה וא"כ אף להך פי' ישב טריפה נמצאת כשרה וא"כ ליכא נ"מ וא"כ ע"כ רב כהנא ס"ל כעולא לא חיישי' שמא הבריא ואלו התם הך שמעתא ר"מ איך אכל בשרא רב כהנא היא וקשי' שפיר. ולהך פי' שמא הבריא ונקב וא"כ צ"ל דס"ל עולא ושט יש לו בדיק' ורב כהנא ס"ל כותי' צ"ל דהא דפריך לר"מ איך אכל בשרא דמקום שאין ידוע לכ"ע אין לו בדיק'. #ז) ובזו מיושב קושי' המהרש"א דהקשה דלמא השאלה לר"מ איך אכל בשרא מחשש דרוסה דהא רב כהנא דס"ל כעולא וקשי' לי' קושי' הגמ' מ"ש מספק דרוסה וצ"ל ג"כ כתי' הגמ' לא חוששין לספק דרוסה וא"כ ל"ל איך אכל בשרא מחשש דרוסה דהא רב כהנא ס"ל אין חוששין ודוק ואין לך ספק יותר מזה דלא ראינו דדרס כלל ואין רגלי': ויותר לא לומר כי חוששין שמא הבריא בנקב אחד לפנינו וחוששין על השני אולי עלה לדרוסה קרום ונסתם אבל אי לא ידעי' כלל מנקב רק אמרי' הואיל ואין לו בדיקה דלמא נקוב הוא תו לא מחמירין לומר אולי גם השני נתרפא כולי האי לא אסרי' וא"כ דברי הגמ' במסמס קועי דמא וש"ע בצואר מלוכלך בדם א"ש דכולי האי לא חיישי' וא"ש:

יב

לאורכו או לרוחבו וכו' #ח) הש"ע סתם דלא כרמב"ם לפי דעתו בכ"מ דס"ל ברחבו חיישי' והנה יש להקשות לפי שיטת רוב מחברים דס"ל שמא הבריא שמא נקב ולפ"ז אם אין עור פנימי נקב מעבר לעבר כשר לכ"ע א"כ בממ"נ אם עור פנימי לא ניקב מעבר לעבר לו יהי' דינו כתחוב הא ג"כ כשר ואי דניקב הא כ' רמ"א לעיל סעיף ד' בהג"ה דכל דיש רק לחוש לקוץ טריפה דאין לו בדיקה מבחוץ ובעינן דוקא שניכר שבא מחמת חולי ע"ש וא"ה וכי בשביל שנמצא קוץ לאורכו יגרע ויוכשר: #ט) וצ"ל הא דמסתמא תלינן ע"י קוץ משום דתלינן בדבר שכיח כמ"ש בדרוס' ולכך תלי' בשכיח ועמש"ל וע' נה"כ סי' מ"ט כמש"ל וזהו לדידן דחייש' לספ' דרוס' והטעם דתלינן במידי דשכיח ואף זו כמוהו אבל לעולא דס"ל לא חיישינן לספק דרוס' וס"ל דלא אזלינן בתר דשכיח ולא מחזקי' ריעותא אף בזה כ"כ דלא חזינן לקוץ תחוב תלינן בחולי ולא חוששין שמא הבריא: א"כ לדידן דקי"ל חוששין תו ליכא נ"מ בין ארכו לרחבו והמחבר חושש להך דיעה שמא הבריא ונתרפא ואפילו לא ניקב קרום פנימי מע"ל טריפה ובזה מחלקי' בין תחוב לנמצא בארכו או ברחבו וא"כ כיון דבלא"ה רוב מחברים לא ס"ל הך פירושו דהבריא נתרפא רק המחבר חשש להחמיר כדעת הרמב"ם כולי האי לא מחמירין בקוץ מונח ולכך סתם אפי' לרחבו כשר וכן נכון:

יג

עליו קורט דם מבחוץ והש"ך דעתו דוקא בתחב ע"ש והפר"ח ביקש להביא ראי' ממחט בבה"כ ולא הבנתי ראייתו דשם המחט תחוב במקצ' ולכך בק"ד אסור אבל כאן באין תחוב ק"ד לחוד לא מעלה ולא מוריד וכ"כ בנה"כ בהשגתו על ט"ז ע"ש: איברא הרשב"א והר"ן דהוכיחו כפירש"י ולא כתוספת בישב קוץ למאן דחייש א"צ ק"ד מבחוץ דאל"כ איך קאמר ישב אתמר אבל נמצאת וכו' לפלוג וליתני' בדידי' בין דיש ק"ד או אין ק"ד אלא אפי' בין אין ק"ד טריפה וקשה דלמא נמצאת אפי' בק"ד כשר וקמ"ל טובי וע"כ צ"ל דס"ל בק"ד טריפה דלא שייך כל הני חויא ברייתא אית ליה וא"כ מדמחלק ש"מ בלא קורט דם ומוכח דעת רמ"א: והט"ז #י) הוסיף להחמיר אף בק"ד מבפנים דאל"כ מאי קאמר כל הני חויא ברייתא וכו' אטו אית להו ק"ד. ונה"כ השיג מה בכך ק"ד לא מעלה ולא מוריד ואין זה השגה דהא חזינן בנמצא בחוץ מעלה וטריפה אפי' בנמצאת א"כ הא אף בקרום הפנימי ביש ק"ד ונמצאת זהו לאות שניקב קרום הפנימי והחיצון הא אין לו בדיק'. וטובא קמ"ל דכשר דכולי האי לא לחוש לקוץ ולומר אין לו בדיקה לא אמרי'. אמנם ממ"א יש לדחות הראייה דאיך קאמר עולא נמצא קוץ בושט אין חוששין פשיטא כל הני חויא ברייתא ואי דמיירי בק"ד עיקר חסר בדבריו הלא לא הזכיר ק"ד כלל אבל ראיית רשב"א להיפוך לתו' דס"ל דמיירי מק"ד וסמיך אברייתא מחט שנמצא וכו' דמיירי מק"ד א"כ אף בנמצא:

יד

ויש מכשירין וכו' דלא חיישי' שמא הבריא היינו דהך דיעה ס"ל כריב"א דלענין נקב יש לו בדיקה רק לענין קרום ונתרפא או לענין נקב קאמר עולא וקאמר לא חוששין דא"צ בדיקה כלל וע"ז פריך מ"ש מספק דרוס' והנך רבוותא פסקו כעולא ולכך א"צ בדיקה כלל וזהו פשוט: וכל מה שנאמר לעיל בסעיף ד' הוא הכל לפי פסק מחבר דנמשך אחרי רוב מחברים דאף לענין נקב אין בדיקה וכן מבואר ברא"ש דהק' לרש"י דאף לנקב אין בדיקה זה בלי זה איך משכחת ליה ותירץ כמ"ש בסעיף ד' לעיל. אבל הנך רבוותא סברי כריב"א ופשיטא דלא שייך הך דלעיל ורמ"א הביא הנך דעת רבוותא דסבירא לי' להקל בכל כי זהו סמיכת המקילים באווזת וזהו פשוט #א) אלא הש"ך בס"ק כ"א ואחריו הפר"ח ביקשו לחלק דגרע בשאין הקוץ לפנינו משהקוץ תחוב ומלבד דהוא סברא רחוקה אף גם א"כ מה דחקה דרא"ש ותו' ור"ן לתרץ לשיטת רש"י הך דנקב זה בלי זה דאיירי בחולי ולא ניכר רושם וכו' ולא פשוט דמשכחת ליה בקוץ תחוב דאי יש לו בדיקה ובעינן נקובת שני קרומים וכן ק' על מ"ש הש"ך בקוץ תחוב דהוי יותר מקום ידוע עדיין ה"ל לאוקמי הך זה בלי זה בכה"ג ואין צריך לחולי ולכן לא הבנתי דברים אלה. ומ"ש ברמ"א דפסק דאין אנו בקיאין בבדיקה בכמה דוכתי' באמת הרמ"א להלכה לא ס"ל כהנך רבוותא רק הביא מאין מסתעף סמיכת המקילים: והנה #ב) קשה לי על דעת מכשירין דתמכו יסודותם בהא דמכשירין בהמסס ובית הכוסות כמ"ש הרא"ש ולכאורה לק"מ דהתוס' הקשו למה חוששין לספק דרוסה נימא בהמה בחזקת היתר עומדת ונשחטה הותרה וכו' ותי' דדרוס' שכיח ולא הקשו כן מתחלה אישב קוץ בושט היינו משום דושט ספק בשחיטה דנקובת ושט נבילה ומעכב שחיטה וס' בשחיטה לא אמרינן בחזקת היתר עומדת אדרבא אתחזק איסורא ולכך לא הקשו רק מדרוסה וא"כ לק"מ מבית הכוסו' דשם נשחט' הותרה ואינו שכיח כמו דרוסה אבל בושט דס' בשחיטה פשיטא דמחמירין. #ג) וכ"כ ברמב"ם דסבירא ליה דרוסה הואיל מפורשת בתורה החמירו בס' א' ע"ש בכ"מ וקש' א"כ מה פריך הגמ' מן ספק דרוסה שם החמיר בס' א' משא"כ אינך טריפות #ד) וצריך לומר דנקובת הושט אין בכלל טריפות רק נבילה ואסור מהתורה כמו דרוסה ושפיר פריך אבל גבי המסס ובית הכוסות שפיר י"ל כהנ"ל דאין מפורש והקלו בספקן: ולכן במקומות ששכיחי אווזת הלעטה ובא' לפני ושט מלאה חטטין הן בושט והן בתורבץ הושט למעלה לצד הראש בושט הייתי מחמיר כמש"ל אבל לא בתורבץ כי תורבץ אינו נבילה ואין מעכב השחיטה כמש"ל ברסי' זה א"כ לא דמי לספק דרוסה ויש להקל בו כדברי עולא וכמו המסס:

טו

דשכיח יותר מסרכות הריאה ולכן הרבה יראי ה' אין מניחין אווזת כאלה לשחוט הושט רק הקנה אולי ישחוט במקום החטט והרבה אין מדקדקים דה"ל ס"ס שמא אין במקום שחיטה ריעותא וחטט כלל ואת"ל שיש דילמא לא ניקב החיצון והעיקר דניכר אף ששחט כמ"ש רש"י בדרוסה והחוש מעיד ע"ז והנה בגוף הדין מ"ש הט"ז עם הש"ך והכל תלוי בתואר העגולים דאם אין בהם קוץ בתוך הקמח ואין בהם עוקץ רק עגולים מהכ"ת להחזיקן לקוץ ובפרט שאינם תחובין ולא חיישינן לקוץ אם אינם תחובין לדעת הרבה מחברים ויש להחזיקן לושט מחמת חולי אבל אם קוצים בקמח או שהעגולים יש בהם עוקץ ברור דיש להחמיר: והנה התוס' והרא"ש דכתבו נקבו זה בלי זה איירי בחולי ובחיצון לא ניכר שום חולי וזה משמע דאם ניכר שום חולי דמודה תו' דטריפה והט"ז תמה ובאמת תו' ס"ל דאף ע"י חולי לא הוי לנקב בדיקה דהא אפי' לריב"א לנקב יש בדיקה מ"מ כתבו ונראה לי שיש שום חולי שמאדים כמו דרוסה ואין לו בדיקה ומדריב"א נשמע להחולקים דבהא לא יחלקו ועוד ס"ל לתו' דאם הבהמה משומר מבלי לאכול קוצים אין לחוש כלל לקוצים אפי' לר"מ וא"כ קשה איך אכלינן בשרא לר"מ דלמא בכה"ג וע"כ צ"ל דגם לנקב ע"י חולי לית להו בדיקה וצריך להיות דנודע דלא שלטה חולי בחיצון וזה א"א לדעת בחיי' ודו"ק:

א

וושט כו'. עיין ש"ך סק"ד מה שתמה על הרמב"ם והמחבר ועיין בספר נופת צופים פ' במדבר מה שתירץ ע"ז ועי' בת' פני אריה סי' כ"ו ובתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סי' כ"ה:

ב

שניקב. עיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ט' דאף אם ניקב סמוך לראש ששם דבוק בבשר אין הבשר סותם וטרפה ע"ש וכן כתב בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סימן פ"ו ופירש כן דברי הטור במ"ש הילכך כל מקום שניקב טרפה ע"ש:

ג

[אבל אם יש לחוש כו'. עט"ז לקמן סי' מ"ט סק"ג שהקשה אמ"ש שם בש"ע ס"ד גבי ניקוב הקורקבן דסומכין בספיקו להקל ולכן העלה גם שם להחמיר ע"ש ועיין בתשובת ח"ס סי' כ"ה שכ' דכבר הייתי רגיל לתרץ דספק ניקב הושט הוי ספק נבילה והו"ל ספק בשחיטה ומחמרינן בספיקו טפי משאר טריפות דנשחטה הותרה ובסברא זו הייתי מוליד חדשות בכמה דינים ומצאתי עתה כן בפלתי סי' ל"ג סק"ד וכ"כ עוד בבית הספק שלו אמנם אחר העיון הדרנא בי ובררתי דלא כן הוא דהא דספק בשחיטה להחמיר היינו ספק במעשה השחיטה או שהה או דרס או נמצא הגרגרת שמוטה וכה"ג משא"כ מה שאינו תלוי במעשה השחיטה. הבהמה בחזקת רוב הבהמות עומדת שאין וושטן נקיב ונהי דיש לה חזקת שאינו זבוח עד שנתברר שנעשה מעשה השחיטה כהוגן מ"מ כל שנעשה כהוגן והספק בניקב הושט סמכינן ארובא כמו בכל הטריפות ויש לי הרבה ראיות ע"ז כו' (עיין מזה שם בסי' י"ז ובסי' כ"ד וגם בסימן מ"ו שהובא קצת לקמן סי' מ"א סק"ד) ולענין קושית הט"ז העיקר כמ"ש נה"כ שם דשאני ושט דכל הני חיוי ברייתא קוצי אכלין לכן מחמרינן טפי ותולין במצוי ע"ש]:

ד

טרפה. עבה"ט ומ"ש בשם דמש"א דבחילוף ממש אפי' בכ"ש טריפה. הנה כ"כ גם התב"ש וכן הסכים בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' ט"ו אך כתב שם דאם האדמימות עבר ע"י מיעוך ברוק יש להכשיר ויש לתלות האדמומית שע"י רתיחת השחיטה נעשה אודם זה וכ' עוד דאין צריך לבדוק אחר שימצא אודם בעור הפנימי לפשפש אם יש לובן בעור החיצון כיון דלדעת הגהת דרישה ולדעת רש"ל וט"ז שסוברים דלובן בחוץ אינו שום לקותא הוא כשר לגמרי דיש להחמיר כשרואה שיש לובן אבל לא לחפש ולבדוק ע"ש ונראה לי דאם הם משני רוחות דא"א בשום פנים דלתרמי אהדדי לכ"ע כשר כמו לעיל סעיף ד' בניקב ופשוט הוא ודע שדברי הבה"ט של הרב מהרי"ט ז"ל בענין זה תמוהים שהעתיק דברי הדמש"א אחר שכ' סתם בשם רש"ל דבשניהם לבנים כשר (וגם בבה"ט זה העתיק זאת בסוף בשם ט"ז) והא ליתא כמבואר בתשובת נו"ב שם ובתב"ש דלפ"ז אפילו בחילוף ממש כשר בכל שהוא רק לדידן דקיי"ל לאסור בשניהם לבנים אפילו בכל שהוא טרפה ע"ש:

ה

[ואם בהמה היא. עיין בתשובת ח"ס סימן כ"ז בביאור דברי הטור בזה]:

ו

מלוכלך בדם. עבה"ט בשם ט"ז ועיין בתשובת מעיל צדקה סימן ל"ח שכתב שאין להחמיר בזה ונכון לפסוק כן ע"ש:

ז

לספק נקובה. עיין בתשובת נו"ב תניינא חיו"ד סי' כ"ג בעוף שנקרו עופות עור הראש ממול עורף וכתב להתיר כי מי החזיר הסימנים אחורי העורף לחוש לנקיבת הושט אך צריך לעיין בניקור אם לא נכנס בעומק מן הצדדים ואם לא נראה שום ריעותא בבשר שמן הצדדים בעומק שרי ע"ש:

ח

ויש מכשירין. עיין ש"ך ס"ק כ"א ועיין בתשובת נו"ב חיו"ד סי' ח':

ט

דלא חיישינן שמא הבריא. עש"ך ס"ק כ"א מה שכתב ליישב דלא תיקשי מלעיל סוף סעיף ד' בהג"ה ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ד שתירץ באופן אחר:

י

דאיכא ריעותא. עבה"ט. ובט"ז מבואר דאפי' אם המכה של הלעטה שלטה במקצת עור החיצון אין כאן איסור ואפילו אם שלטה ברובו לא הוי ככולו ויש להתיר אם במיעוט הנשאר לא שלט החולי כלל ע"ש ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ג שחכם אחד פקפק על דברי הט"ז וכתב שגם הגאון מהר"ש מפראג היה מחמיר מאד בזה והוא ז"ל השיב והעלה דאם כשאנו מפרידים העורות לא נמצא ריעותא כלל בחיצון אין להחמיר וכן נהגו כל בעלי הוראה בעירו אכן אם שלט הלקותא גם בקצת עור החיצון מי שאין לבו נוקפו לסמוך בהפ"מ אדברי ט"ז הרשות בידו ואין בידינו למחות ע"ש. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' י"ג שכתב לפ"ד הט"ז דמקיל אפי' אם שלטה המכה בעור החיצון א"כ ה"ה אם נמצא קורט דם בין שני קרומים של הוושט דכשר דודאי לא יגרע האי ק"ד מאם שלטה המכה גם בעור החיצון דאמרינן היכא דשלטה שלטה והיכא דלא שלטה לא מחזקינן ריעותא ולפ"ז מה שנהגו להפריד העורות הוא טרחא בכדי בודאי לפי דעת הגאונים שראיתי בתשובת חוט השני שהחמירו מאוד והסכימו להכשיר היכא שניקב עור א' ולא שלט החולי בעור הב' כלל ואם שלט בעור החיצון היו מטריפין לכך היו מקלפין אבל לפי מה שנוהגין בכל גלילותינו כדעת הט"ז א"כ למה לנו למקלף דכיון שאנו רואים דעור החיצון שלם ואין ק"ד מבחוץ די בכך. והדברים האלה נאמרו ונשנו שם בסוף סי' ק"ג ע"ש. ועיין בספר פתח הבית מהג' מהר"ר אברהם טיקטין ז"ל סי' י"א בד"ה עוד ראיתי שכתב דיש לספק אם באווזות המלעיטין נמצא לקותא בעור החיצון של ושט וזה בא מחמת שהאשה תופסה בידה בצואר בשעת הלעטה אי נאמר ג"כ דזה הוי כמו חולי ולהכי אי נימא בחוץ גרע וצ"ע בזה עכ"ד. ועיין עוד בתשו' אא"ז פמ"א חלק א' סי' א' שהאריך בענין זה והעלה הרבה חידוד דינים בדיני ושט ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' נ"ו שכתב דאף בתשובת פמ"א ח"א סימן א' דוחה דברי הט"ז בשתי ידים (כעת אין תשובת פמ"א ח"א לפני ויש לעיין בו מחמת דבפמ"א ח"ב הנ"ל מבואר דאדרבא דעתו כהט"ז) אין דבריו מוכרחים כלל והסומך בהפ"מ על הט"ז דפסק דאין לנו להטריף אא"כ שהריעותא שלט בעור החיצון בכולו או ברובו (זה תימא דהלא הט"ז כתב בהדיא דרובו אינו ככולו) יש לו על מה שיסמוך ונתן טעם לשבח להמקילין דלא חשו שמא ניקב החיצון והבריא כמו בישב קוץ בושט משום דהתם ניקב הקוץ בשעת תחיבה בכח וחיישי' שמא ניקב אז מעבר לעבר ואח"כ ע"י המשך הימים נתרפא קצת משא"כ כאן שנעשה ע"י חוזק הלעטה אם איתא דניקב מעבר לעבר לא היה נתרפא כיון דמלעיטין עליו בכל יום היה הנקב מתרחב יותר ולא להתרפאות ולהעלות קרום ע"ש. [ועיין בתשובת ח"ס סימן כ"ה שכתב דהעיקר כהט"ז דלקות ההלעטה הוא כמחמת חולי אע"ג שבספר נה"כ פליג עליו. בסברא בעלמא הוא דפליג והעיקר כט"ז וכן פסק פלתי. ורגיל אני להזהיר למלעיטין בחיטין הנקראים חיטי התוגרמ"א לבשל אותם תחלה כדי שע"י הבישול יתרכך הקוץ שבשורש החטה ואותן המלעיטין בעגולים העשויין מעסה בלילה אני מזהיר להניפם בנפה וכברה להסיר ממנו המוץ שדרכו לתחוב בושט ואז יש לסמוך אהט"ז ומ"מ בדיעבד אם לא נעשה כן נ"ל להתיר באווזי ההלעטה בנמצא נקב (שלא שלט בחוץ) ולא ניכר אי מחמת קוץ או חולי. וע"ש עוד בדבר השאלה שנמצא כמין שערות תחובים בושט. וכתב הנה בענין קוץ ממש התחוב בושט יהיה כל מורה זהיר ברוחו מלהתיר חו"ש אע"פ שקלף הושט והפריד העורות ולא שלט בחיצון שבפנימי מ"מ חלילה להתיר נגד רוב הפוסקים והכרעת כל האחרונים כו' (עיין בספר תפארת למשה שכתב בהדיא להכשיר בזה וכן ראה נוהגים בעלי הוראה דמפרידים העורות ואם לא ניקב הפנימי מעל"ע מכשירים ואי ניקב הפנימי מעל"ע אוסרין ע"ש ועיין בס' בית יהודה מ"ש בזה) אמנם בנ"ד שמצא שערה תחובה בהנקב ולפמ"ש הרב השואל מצא כן כמה וכמה וגם היה קשה מאוד להוציא השיער מהנקב ההוא אשר מכל זה נ"ל שלא באו מבחוץ כלל וגם אין כאן נקב כלל אלא שומא מגידולי הושט הוא כעדות הרופאים בר"פ המפלת הגם שאינו סומך ע"י להתיר להדיא בלא בדיקה מ"מ בבדיקה ולא שלט בצד החיצון שבעור הפנימי דאפי' בקוץ ממש איכא הרמב"ן והרא"ש דמכשירין ואפי' למאי דקיי"ל לאסור מ"מ הני שערות לאו קוצים נינהו דמנקבי אלא נסרכו בנקב ההוא בספק ע"י חולי או קוץ סמכינן אהט"ז שנעשה ע"י חולי כיון שהוא מאווזי ההלעטה וכיון שלא שלט בחוץ כשר (קצת צ"ע דלפ"ז היה לו להתיר אפי' אם שלט בעור הפנימי מעל"ע לפמ"ש מקודם דהעיקר כהט"ז) ולא נשאר לנו רק סברת נה"כ דמחמיר גם בלקות ההלעטה לזה נצרף לומר שמא אין כאן נקב כלל אלא מגידולי הושט הוא וע"י צירוף כל הנ"ל אני מסכים להתיר אחר שנבדק אבל לא בלא בדיקה ודוקא שער אבל קוץ ממש וכדומה חלילה להתיר אפילו ע"י בדיקה עכ"ד ע"ש] ועיין בתשובת מהר"ם זיסקינד סי' ד' וסי' ה'. ומ"ש הבה"ט ס"ק שלפני זה בשם חב"י בנמצא נוצות כו' עיין בזה בתשובת אמונת שמואל סי' י"ג. ועיין מה שכתבתי לקמן סימן נ"א סק"ז בזה. ומ"ש עוד בשם תשובת מהר"ם לובלין בצבור שעשו תקנה כו' עיין בתשובת מהר"ם זיסקינד סי' י"ד שהביא בשם מהר"ר יוסף אשכנז שחולק עליו ופסק דאסור והסכים עמו לאסור כשנאבדה הושט בלא בדיקה וכן אם בא חתול ונטל את הושט קודם בדיקתו והחזירו כשהוא נקוב אם לא בהפ"מ וכתב דאף מהר"ם לובלין לא סמך להתיר אלא גבי תורבץ הושט דבלאו הכי איכא כמה טעמים לחלק בין תורבץ הושט לושט עצמו ע"ש ועי' בת' בית אפרים חי"ד סימן ו' והבאתי דבריו בקצרה לעיל סימן ל"א מבואר שם שיש להכשיר כדעת מהר"מ לובלין דלא דמי לסרכות הריאה דהתם מיעוט המצוי הוא שיהיה טרפה ודאי מה שאין כן הכא אע"ג דשכיח שיהא לקותא בושט מ"מ אינו מצוי שיהיה טריפה דוקא דלפעמים אין הנקב או הלקותא רק בפנימי והחיצון שלם ע"ש באורך. וגדולה מזו כתב בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סי' א' ובח"ב סי' ק"ג דאף אם ראו מתחילה שיש לקותא בעור הפנימי אך ידוע להם בבירור שלא היה נקב מפולש ולא דקדקו לראות אחר ק"ד ונאבד הושט דיש להתיר ע"ש. [ובתשובת ח"ס סימן כ"ד כתב דהעיקר כמהר"ם לובלין ומיניה אין לזוז ואמנם מהרמ"ל לא מיירי אלא נאבד בלא בדיקה אבל כשהיה בו ריעותא ושוב נאבד בלא בדיקה יש לאסור עש"ך סימן מ"א ס"ק כ"ג עכ"ל]. ועיין בתשובת פרי תבואה סימן ט"ו בצבור שעשו סייג וגדר שלא להלעיט אווזות בהסכמת הקהל ובצירוף אב"ד והוכרז זאת בקבלה ואחר כך עבר אחד מאנשי העיר על הקבלה והלעיט אווזות שלו והעלה דיש לאסור אותם להמפטם ולביתו אבל לאחרים מותרים מאחר שהוא בעל הבית שאינו רגיל לטרוח בפטימת אווזות למוכרן לאחרים די לנו שנקנסנו שלא יאכל מהם הוא וביתו אמנם אם תקרינה כאלה במפטם למכור לאחרים אז יש לאחרים דין מי שנתבשל בשבילם ע"ש:

יא

ניקב המעי'. עבה"ט בשם בה"י ופר"ח ועיין בספר פתח הבית סימן י"ב שכתב דבעוף שאין לו זפק כגון אווזא ובר אווזא אם נמצא תחוב מחט בבשר הסמוך לקורקבן לצד הושט ולא יצא לחוץ כשר ומכ"ש דיש להכשיר מה שנמצאו כמה פעמים בבר אווזות בבשר הנ"ל כמין אבעבועות וכשחותכים אותם נמצא בתוכם תולעים רבים רק לא נקבו לחוץ דבזה יש עוד קולא די"ל זה מקרי מחמת חולי שבאים מחמת רקבון ע"ש ולטעם זה אפשר להקל גם בעוף שיש לו זפק ועי' פמ"ג במשבצות ס"ק כ"א. [ועיין בתשובת ח"ס סימן כ"ח שנשאל ג"כ על ענין אבעבעות הנ"ל וז"ל השאלה שם אודות בר אווזות שנמצא בשילהי ושט סמוך לקורקבן כמין כפתורים או בועות וכשנפתחים מונחים בתוכן תולעים חיים וכמה פעמים נמצאים נקבים בבועות הללו בפנימיותם בתוך הושט מה דינם. והשיב הנה כל הני דאתו לקמן מאותן בר אווזות החוש מעיד שהתולעים הללו מינייהו קא רבו ולא מעלמא אתו וכשפותחין הכפתורים ההמה מונחים בתוכו למאות כחוט השערה דקים ונכרכים בעיגול וכשמוציאים אותם רוחשים ונפרדים זה מזה וכן נמצאו הרבה כפתורים כאלו בכל אחד מהם ורובם הבועה בעליונה היא בשר שהרופא גורדו א"כ בתחלה צריך המורה לפנות הבועה ולבדוק אם לא שלטה המכה גם בחיצונית הבועה והוי ג"כ בשר שהרופא גורדו וה"ל כמו ניקב מב' צדדים וטרפה אך אם הבשר מעבר השני שלם ויפה וליכא למיחש רק משום תולעים הנה בודאי אי מצינו נקבים משני הצדדים ע"י התולעים יש לאסור לדעת הדרישה כבש"ך סימן ל"א סק"ז דדוקא בקורקבן יש להקל משום שעורו עב ולא באבר אחר אי לא ראינו ריעותא מבחוץ י"ל דאין להחזיק ריעותא בזה ולומר ושט אין לו בדיקה מבחוץ לענין זה כיון דבלא"ה ספיקא הוא אי מחיים פריש או לאחר מיתה פריש ועוד שרוב אותם הכפתורים המה מחלק הקורקבן ולא מחלק הוושט וגם אין לחוש שמא נתרפא כי התולע המנקב אין מניחו להתרפאות ועדיף מקוץ התחוב וכל זה לפי מה שנ"ל ברור שהתולעים האלו נולדים מעצמן של העופות אך אם היה מקום לחוש שבאו מבחוץ כמו שחשב הרב השואל אזי תליא בפלוגתא שבש"ך סימן ל"ו ס"ק ט"ו עכ"ד ע"ש]:

א

(סימן ל"ג ס"ג) בכל שהוא נבילה. קשה לי מהתוס' פ"ב דחולין שחט מיעוטו של ושט ושהה כדי שחיטה וגמרה להשחיטה או שניקב הושט ואח"כ שחט את שניהם טריפה ושחיטתה מטהרת' הרי להדיא דנקובת הושט לא הוי נבילה ומסוגיא לא מבואר ההיפוך דלא מצינו רק דפסקת חיותא מהסימן וצלע"ג:

ב

(שם ט"ז סק"ה) ואין ליתן דברי חכמים לשיעורין. ואם בעוד החיצון קצת לובן למעלה ועוד הפנימי נקוב למטה רחוק הרבה בענין שלפי הנראה א"א להזדמן יחד אפשר דיש לדון להקל כיון דאפי' בנקבו שניהם כה"ג אסור רק משום דלא פלוג והוי רק דרבנן יש לסמוך על הפוסקים דשניהם לבנים כשר דהלובן לא מקרי לקותא. ואף אם הנקב בענין שאפשר דמתרמי להדדי עם מקום הלובן יש לדון בה די"ל דהך סברא דזמנין דמתרמי הוי דרך ספק דשמא אתרמי וא"כ הוי ס"ס ספק לא אתרמי וספק כהפוסקים דלובן לא מקרי לקותא. וא"כ עכ"פ ברחוק בענין דא"א שיזדמנו יחד יש לדון להקל וצ"ע לדינא:

ג

(סעיף ו') ואח"כ מהפך הושט ובודקו מבפנים. וכ"ה לשון הטור. משמע דבדיקת פנים לחוד מהני וס"ל להטור דהעיקר כתירוצא א' דהרא"ש דהא דמהני בדיקת פנימי ולא חיישינן דשמא הארס בחיצוני ויתחלחל לפנים משום דהקילו בספק דרוסה הואיל ולא אפשר בענין אחר. אבל לתירוצא ב' דהרא"ש דדוקא אם הארס נתחלחל לפנים ולא נשאר בחיצון רק רושם מבחוץ זהו אינו מינכר מבחוץ. אבל בעוד שלא נתחלחל ניכר הארס מבחוץ. ובעי' בדיקת פנימי וחיצוני עיי"ש. והטעם דפסק הטור כתירוצא קמא עיין בב"ח. ואני בעני לא זכיתי להבין כוונת הרא"ש דהקילו בא"א בענין אחר א"כ בהמה דלית לה תקנה בבדיקת פנים דדילמא במקום ארס קשחיט לישתרי בספק דרוסה כיון דא"א בבדיקה דמה לי אם החשש שהארס שלט גם בפנימי או שהחשש ששלט רק בחיצון וסופו להתחלחל. ודוחק לומר דזהו ל"ש שישלוט בחיצון ולא יעשה רושם בפנימי. וגם לישנא דהרא"ש לא משמע כן. ומגודל הכרח הקושי' היה נראה לומר דאם הארס רק בחיצון אף דמטרפי' משום סופו מ"מ לא מקרי פסולו בשחיטה כיון דמ"מ עתה אין הסימן מקולקל אלא דטריפה על שם סופו כיון דאין סופו לחיות. אבל נבילה לא הוי. וא"כ בבהמה דהספק שמא שלט גם בפנימי הוי ספק בשחיטה. אבל בעוף בבדיקת פנים כיון דעכ"פ לא הוי נבילה וליכא ספק בשחיטה מקילין מספיקא. ועדיין צ"ע. גם יש לעיין דאמאי לתירוצא הא' הנ"ל לא מצרכי לבדוק גם מבחוץ וכי מלתא דפסיקא דודאי לא נראה הארס מבחוץ אלא דלא סמכינן על בדיקת חוץ דשמא מחמת ארמומית הסי' לא מינכר הארס וא"כ עכ"פ אמאי נקל לגמרי מספיקא ולא ליבעי אפילו בדיקה מבחוץ הא מה דאפשר לברורי מבררינן ונצטרך לבדוק מבחוץ שמא יהא ניכר רושם ארס ואם לא יהיה ניכר אז נקל מספק. והנה בדברי הרא"ש הנ"ל נראה דלתירוצא קמא הנ"ל דהקילו בספק דרוסה ממילא נולד מזה חומרא דבודאי דרוסה לא מהני בדיקת פנימי דשמא הארס בחיצון. ולזה תמוה לי לשון הטור בסימן נ"ז בהמה שנדרסה אין לה תקנה. הא בידעינן דנדרס גם בעוף אין לה תקנה לפ"מ דנקט הטור כאן לעיקר כתירץ א' דהרא"ש הנ"ל. ובאמת יש לע' גם על הרא"ש הנ"ל הא הך עובדא דמסמס קועי' דמא הוי בכלל ודאי דרוסה למה דמסיק הרא"ש דנקב יש לו בדיקה מבחוץ וההוא בר אווז מיירי מדרוס והיינו דחזי' דחתול רדף אחריו כמ"ש הרא"ש. וא"כ לכאורה כיון דחזי' דחתול רדף אחריו והאווז בא לפנינו ומסמס קועי' דמא הוי כראינו דנדרס וא"כ מה בעי תקנה דבדיקת פנימי. וצ"ל דמ"מ מקרי ספק דרוסה דשמא החתול קרע להצוואר בשיניה או ברגליה. אבל על לשון הטור בהמה שנדרסה [הא בנדרסה גם בעוף אין לו תקנה] צע"ג: ומתוך דברי הרא"ש הנ"ל קשה לי במה דסתר הרא"ש דברי רש"י דאם איתא דלנקב ג"כ אין לו בדיקה מבחוץ אמאי אמרינן דנ"מ לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקובה. הא בפשוטו י"ל דמדאמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ולא קאמר סתם אין לו בדיקה מבחוץ משמע דמה דקאמר אלא מבפנים זהו ג"כ ענין חידוש ואלו מיירי בנקב פשיטא דיש לו בדיקה מבפנים ולזה אמרי' לספק דרוסה דהוי חידוש דבדיקת פנים מהני ולא חיישינן דהארס מבחוץ וכקושית הרא"ש וצ"ע. אח"כ מצאתי שכ"כ בכו"פ: ועיין בפר"ח שכתב דהעיקר כתירוצו דהר"ן דאף אם שלט בחיצון מ"מ לא ישלוט בפנימי דסימנים קשים אצל דריסה ואינו שולט מעור לעור. ולענ"ד הר"ן כ"כ רק לשיטתו דפסק דשניהם אדומים או שניהם לבנים כשר דחבריה מגין עליה מש"ה אם לא ישלוט בפנימי כשר. אבל להפר"ח דפסק כהרא"ש דשניהם אדומים טריפה דבכולו לקוי אין חבריה מגין עליה א"כ מה בכך דלא ישלוט בפנימי הא מ"מ מתחלחל בעור החיצון עצמו כמו בגרגרת דאמרינן זיהרא מקלי קלי והוי כולו לקוי ואינו מתקיים בפנימי לחוד. והרא"ש דסתר לסברת הר"ן הנ"ל דדוחק לומר דעד שיאדימו הסימנים עצמן היינו מבפנים. ולא סתר בקיצור דהא סופו להיות כל החיצון לקוי. היינו דרצה למנקט הקושי' אף לדעת העיטור שהביא הרא"ש מקודם דשניהם אדומים כשר. אבל לדינא אם פסקי' דשניהם אדומים טרפה. ממילא ליתא לסברת הר"ן הנ"ל והפר"ח במחכ"ת שגג בזה:

ד

(סעיף ח') עוף הבא לפנינו וצווארו מלוכלך בדם וכו' לבדוק מקום המלוכלך. משמע להדיא דא"צ לבדוק רק מקום המלוכלך. וכ"כ הש"ך (אות ט"ו) וז"ל פי' מבפנים נגד מקום המלוכלך. ולפ"ז אם אינו מלוכלך רק קצת הצוואר אף בבהמה יש לו תקנה לדעת המחבר לשחוט למעלה ממקום המלוכלך ולבדוק הושט מבפנים מקום המלוכלך. וכ"כ להדיא בכו"פ. ותמוה לי דדברי המחבר סתרי אהדדי. דלעיל (סי' כ"ג ס"ו) כתב המחבר שחט עוף ושהה בו וא"י אם ניקב הוושט חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר. משמע להדיא דבבהמה לית לה תקנה. ואמאי דהא יכול לשחוט למעלה או למטה מאותו מקום ולבדוק. אע"כ דמ"מ חיישינן שמא במקום נקב קשחיט כיון דגמדה אפשר שהי' תחתית הוושט למעלה בשעה ששהה. וה"נ כן במלוכלך וצע"ג:

ה

(סעיף ח' בהג"ה) או בהמה. קשה לי הא בבהמה גם להמחבר אסור דליכא תקנה לבדוק בפנים דדלמא במקום נקב שחט וצ"ע:

ו

(ט"ז סקט"ז) ובעל סה"ת מכשיר אפי' כו'. לענ"ד אין זה הכרח די"ל דנתחב כשר דאלו היה נקוב גם בחוץ מי הכריחו וכמ"ש הרא"ש דגם לעולא בניקב הפנימי בלא מהם תחוב בו טריפה וא"כ י"ל דה"נ בנמצאת וק"ד בפנים גרע דקה"ד מורה דהי' עכ"פ תחוב מבפנים ומוכח דחזרה לאחורי' והוי ספק מעליא שמא ניקב גם החיצון ודוק:

ז

(שם סעיף ט') דחיישינן שמא ניקב הושט והבריא ונתרפא. בתב"ש נדחק במ"ש רש"י דהבריא היינו נתרפא הא מ"מ כל דחיישי' לניקב ממילא אסור דהא ס"ל לרש"י דושט אין לו בדיקה מבחוץ. ואם באמת לא חיישי' לניקב הא ממילא ליכא חשש דנתרפא והו"ל לעולא לומר אין חוששין שמא ניקב. ולענ"ד י"ל למה דכתב רש"י דחליף טריפה דשניהם נטולים ממקום שהם ראוים להיות. משמע דאין הטעם דחזותא הוי לקותא כמו דכ' רש"י בחזותא בריאה. אלא דהטעם דנחלפו החיצון להיות בפנים והפנימי בחוץ וכל אחד נטול ממקומו. ממילא בב' אדומים או בב' לבנים כשר וכמ"ש להדיא בתה"א. ויצא לרש"י כן מלשון חילוף משמע דוקא נתחלפו ממש. וכן למ"ש הר"ן בשם רש"י דשניהם אדומים טריפה משום דרוסה. ממילא שניהם לבנים כשר. א"כ י"ל דהכי אמר עולא אין חוששין שמא הבריא היינו דניקב חיישינן. אבל היכי דידעי' דלא ניקב כנון בשניהם לבנים דיש תקנה לבדוק החיצון דלא ניקב בזה לא חיישי' לנתרפא וק"ל. והא דסתרו תוס' והרא"ש שיטת רש"י דאם איתא דניקב אין לו בדיקה מבחוץ ניקב זה בלא זה דכשר היכי משכחת לה. היינו דהא רבה דאמר ב' עורות יש לו חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. משמע להדיא דאף בושט דחיצון אדום ניקב זה בל"ז כשר. ומה שהקשה בתב"ש על קושיא זאת דתוס' לסתור דעת רש"י דניקב אין לו בדיקה מבחוץ מהא דניקב זבל"ז כשר. הא גם לדידהו יקשה דאמאי כשר דניחוש שמא נתרפא. לענ"ד לק"מ די"ל דתוס' לא ס"ל כלל לחששא דנתרפא וס"ל דהבריא היינו ניקב והוכיחו דיש לנקב בדיקה מבחוץ וההיא דל"ה שמא הבריא היינו דלא בעי בדיקה דל"ה כלל שמא ניקב ופשוט. ולכאורה מוכח הכי דעת תוס' דהא הקשו בשמעתין לדידן דהייש לספק דרוסה ולשמא הבריא נימא נשחטה הותרה. ותירצו דדרוסה שכיח. והיינו ע"כ דמש"ה חיישי' הבריא דנקיבת הקוץ שכיח וכ"כ תוס' להדיא ביבמות. ואם נפרש הבריא נתרפא. א"כ לדידן חיישי' לנתרפא ובזה איך שייך לומר דנקיבת הקוצים שכיח. הא סוף סוף חזינן דהקוץ לא נקב מבחוץ עתה לפני שעה ושתי' אלא דבאנו לחוש שמא זה יום או יומים שנקב מבחוץ ונתרפא והא הוי ספק שמא לא בא הקוץ לשם רק זה מקרוב וכי זה שכיח שבלעה מזמן רב הקוץ. ולזה ודאי ל"ש לומר כיון דשכיחי שהקוצים ינקבו לחוץ בודאי גם הקוץ זה נקב מבחוץ ומוכח דישב הקוץ בזה בושט זמן מה ונתרפא מש"ה אינו נקוב החיצון עתה דכי בשביל שנקב פעם א' אינו חוזר ונוקב סוף סוף אמאי לא חזר עוד עתה ונקב לחוץ וכי בשביל שנקב פעם א' אזיל טבעו ואינו נוקב תו מבחוץ א"ו ברור דתוס' לא מפרשי הבריא נתרפא ודוק. אמנם מדברי תוס' חולין (דף נ') וכן בספ"ב דשבת משמע דס"ל לר"י דהבריא היינו נתרפא וצ"ע: ולכאורה לפ"ז ק' דאמרי' חיצון אדום דאי חליף טריפה מנ"ל לסוגי' זו דלמא חליף כשירה והא דאמר רבה חיצון אדום היינו דאי הוי אמר סתם ניקב זה בל"ז כשר הי' ס"ד דהיינו דידעי' בודאי שלא ניקב שניהם כגון שניהם לבנים וניקב הפנימי דיש תקנה בבדיקת החיצון אבל בחיצון אדום ס"ד דניחוש שמא ניקב החיצון ולא מינכר לזה אשמועי' רבה דאף בושט שחיצון אדום מ"מ ניקב זה בל"ז כשר ואשמועי' דיש בדיקה לנקב מבחוץ. ומ"מ אינה קושיא כ"כ די"ל דלמא ס"ל להש"ס זה לחידוש דיהא לנקב בדיקה מבחוץ:

ח

(ש"ך סקכ"א) ועוד יש לתרץ קושי' הראשונה כ"כ להדיא הרא"ש דעולא מכשיר רק כה"ג אבל באין הקוץ לפנינו גם לעולא אסור:

ט

(בנקודות הכסף ס"ק י"ח) הדברים הקשים כו'. והיינו ביש נקב בפנימי אבל אם לא נמצא נקב רק לקוי בשחין ואין ריעותא בחיצון כשר כ"כ בת"ח והסכים לזה בת"ש:

י

(ט"ז סקי"ח) בעור הפנימי הוא מחמת חולי ובתורת חיים כ' דאם ליכא נקב אלא דהפנימי לקוי בשחין בזה כשר באין ריעותא בחיצון אבל אם נמצא בפנים במקום לקוי נקב אסור והסכים לזה בתב"ש:

יא

(סעיף י"א בהג"ה) ניקב הבשר שבין הזפק. ע' בספר הישר לר"ת (סי' ק"ח) דכתב דרק בשר העב שעל הקורקבן שהוא כמין אגוז זהו ספק שמא שייך להקורקבן אבל מה שיש בין הזפק לאותו בשר עב פשוט דדינו כזפק ע"ש:

א

ניטל הלחי התחתון כשרה. היינו בענין דליכא משום עיקור סימנים וכדלעיל סימן כ"ד סט"ו וט"ז:

א

ע"י המראה והלעטה. עיין בטור א"ח סימן שכ"ו:

א

להרמב"ם טריפה. ונתן טעם לדבר שהלחי העליון נברא בבעלי חיים לכסות פי הקנה שלא תכנס בו נשימת הרוח הקר פתאום לריאה ויקרר אותה וימות פתאום החי אם יכנס לריאה:

א

וושט כו'. ז"ל הרמב"ם פ"ג מה"ש די"ט אם נשברה מפרקת ורוב בשר עמה או שנקרעת מגבה כדג או שנפסק רוב הקנה או שניקב הושט בכל שהוא במקום הראוי לשחיטה הרי זה נבילה מחיים ע"כ לשונו. ומשמע בהדי' מדבריו דנקיבת הושט הוי נבלה מחיים אפי' קודם שנשחטה וכן משמע דעת המחבר אכן צריך עיון דבפ' השוחט (חולין דף ל"ב ע"ב) פריך אהא דמשני רבא דמתני' דאלו טרפות אלו אסורות קתני ויש מהן נבילות (כלומר נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ברובו נבילה) ויש מהן טריפות וליחשוב נמי דחזקיה דעשאה גיסטרא נבלה ומשני כי קתני נבלה דלא מטמא מחיים דמטמא מחיים לא קתני אלמא דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת לא הוה נבלה מחיים אלא דאם שחטה אע"ג דשחט במקום שחיטה נפסלה בשחיטה קרינן בהו ואע"ג דמשמע התם דשנויא דרבא לא קיימא במסקנא מ"מ משמע התם דהאי דינא דהוי סתמא דש"ס דנקובת הושט ופסוקת הגרגרת לא הוה נבלה מחיים קושטא הוא וכן משמע מפרש"י לשם וכן משמע בסמ"ג שכתב דנקובת הושט טרפה וע"כ מיירי מחיים דלא הוי אלא טרפה בלחוד אע"ג דדעת הרשב"א בת"ה הארוך דף כ"ז ע"ב וג' דפסוקת הגרגרת ברובא לא הוי אפילו טריפה מחיים לרבא דבריו צל"ע וע"ל סי' ל"ד ס"ק ג':

א

או תורבץ הושט כו' נבלה. תימה דלא אשכחן בשום מקום דנקיבת תורבץ הושט נבלה אלא בש"ס ופוסקים משמע דטריפה בלחוד הוא דהוי וכן משמע מהרמב"ם שהבאתי בס"ק שלפני זה וכן כשמנה הע' טריפות בפ"י לא מנה מה דהוי נבלה ומנה נקיבת תורבץ הושט מכלל דלאו נבלה הוי וגם המחבר עצמו תמה בכ"מ על הרמב"ם שכתב בפ"ג בשחט בתורבץ הושט נבלה דהלא תורבץ הושט שניקב טרפה הוא ולא נבלה אף שכתבתי בסי' כ' ס"ק ה' דלא דק בזה דודאי אע"ג שנקיבת תורבץ הושט לא הוי אלא טרפה מ"מ כיון דשחט בתורבץ נפסלה בשחיטה ואין לך נבלה גדולה מזה מ"מ מבואר שדעתו דנקיבת תורבץ הושט לא הוי אלא טרפה וכאן כתב דהוי נבלה ואע"ג דדרך הט"ו בכמה מקומות לכתוב טריפה במאי דהוי נבילה היינו משום דנבלה עכ"פ טרפה הוי אבל טרפה ודאי נבלה לא הוי ומכ"ש שהמחבר עצמו בכ"מ דקדק בזה גם יש כמה נפקותות בין טריפה לנבילה אף בזמן הזה וצ"ע:

א

ואפי' נקבו זה שלא כנגד זה. ול"ד לקרקבן לקמן סי' מ"ט דניקב זה שלא כנגד זה כשר דהקרקבן מינח נייח וכדקאי קאי אבל ושט כיון דאוכלין ומשקין תדיר שם וגם היא מנשמת פעמים שהנקבים מתכוונים זה כנגד זה והוי כניקב ממש. ש"ס:

א

וכל זה לא מיירי כו' אפילו לא ניקב רק הפנימי כו'. פי' אמ"ש בסמוך דניקב א' מהן כשרה דמשמע איזו מהן שניקב בין פנימי בין חיצון כשרה עלה קאי הר"ב וקאמר דהיינו דוקא דניקב ע"י חולי אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ או מחט אפי' לא ניקב רק הפנימי לחוד טריפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ אבל כשניקב רק החיצון משכחת לה שפיר דכשר ע"י בדיקה מבפנים וכדלקמן סעיף ז' וזה שאמר הר"ב דחיישינן שמא ניקב וושט אין לו בדיקה מבחוץ משמע הא מבפנים יש לו בדיקה וכן מוכח מתוס' והרא"ש שמהם הוציא הר"ב דין זה ע"ש וכן משמע בד"מ וכ"כ בעט"ז והב"ח הבין שמ"ש הר"ב אפי' לא ניקב רק הפנימי טרפה ר"ל דאצ"ל ניקב רק החיצון טרפה ולכן נכנס בדוחקים ליישב דעת הר"ב בזה והדבר פשוט כמ"ש ואין להאריך ואין להקשות לפ"ז דהרי בסימן זה וכן בסוף סעיף ח' וכן בסי' ל"ד סוף סעי' ט' כתב הר"ב דאם נעשה מחמת קוץ או מחט לדידן דלא בקיאינן בבדיקת הושט טרפה בכל ענין ולא מהני בדיקה מבפנים י"ל דדוקא כשניקב ע"י מחט או קוץ במקום שאינו ידוע הוא דא"א בקיאין בבדיקה אף מבפנים ובהכי מיירי בס"ס כ"ג ובסוף סי' ח' וכן בסי' ל"ד ס"ט אבל אם תחב קוץ או מחט בושט מבחוץ במקום ידוע מהני בדיקת הושט מצד פנים דלא גרע מבית הכוסות שניקב מצד פנים במחט כשרה כדלקמן סי' מ"ח והיכא דנמצא מחט בחלל הגוף טרפה דחיישינן שמא ניקבו א' מהאברים שנקובתן במשהו ואין להן בדיקה וכדלקמן בסימן נ"א אלא ודאי כיון שהנקב בבית הכוסות הוא במקום ידוע יש לו בדיקה והכי נמי בושט והשתא א"ש הא דכתב המחבר בסעיף ז' דלענין נקב נמי אין לושט בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ובסימן נ"א כתב דמחט שנמצא בחלל הגוף חיישינן שמא ניקב א' מהמקומות שנקובתן במשהו וטרפה ולא מהני בדיקה וכאן כתב דאפילו בנקב משהו יש בדיקה לושט מבפנים אלא ודאי כאן מיירי שהנקב במקום ידוע (ובס"ק י"ד יתבאר דהיכא דצואר מלוכלך בדם מיחשב להמחבר מקום ידוע ולהר"ב מקום שאינו ידוע ע"ש) וכ"פ הב"ח דכשהנקב במקום ידוע מהני לושט בדיקה מבפנים אפילו לדידן יש להקל אלא היכא שהצואר מלוכלך לא חשיב מקום ידוע:

א

אבל אם יש לחוש כו'. ר"ל ל"מ היכא דידוע שניקב ע"י קוץ אלא אפילו רק יש לחוש שניקב ע"י קוץ ערפה וכן משמע בפוסקים דבעינן שיהא ניכר שבא ע"י חולי הא לאו הכי מסתמא בא ע"י קוץ:

א

ואם נתחלפו כו'. כתב מהרש"ל הא דהרא"ש אוסר בשניהם אדומים או שניהם לבנים פי' בכולו אדום או בכולו לבן אבל במקצת לית לן בה ואם נתחלפו ברובה צ"ע ע"כ ומל' הרא"ש שכתב אבל כאן דכולו לקוי אין מתקיים ע"י השני ודאי משמע דוקא כולו אבל לא מקצתו מיהו ברובו ה"ל ככולו כמו בכל התורה. ב"ח:

א

וכ"ש אם יש לו ב' ושטים או ב' קנים כו'. הטעם מפורש בתשובת הרא"ש דכל יתר כנטול דמי וה"ל כאילו נטלו ב' הוושטים או הקנים וכמ"ש הט"ו בס"ס מ"א דאם נמצאו ב' כבדים דטריפה מה"ט וע"ש:

א

אם עוף הוא כו'. שהכשרו בסימן אחד ואע"ג דלכתחלה צריך לשחוט ב' סימנים אף בעוף וכדלעיל סי' כ"א הכא כיון שאין לו היתר אלא בסימן אחד כדיעבד דמי כ"כ הפוסקים:

א

ולדידן דאין אנו בקיאין. בבדיקת דרוסה לעולם וכמו שיתבאר בסי' נ"ז ועמ"ש שם:

א

אין חוששין לספק דרוסה כו'. עיין בסי' נ"ז סי"ג ובמש"כ שם:

א

אבל חוששין לספק נקובה כו'. משמע דעת המחבר דאפילו הנקב במקום שאין ידוע יש לו בדיקה מבפנים ול"ד למ"ש בסי' נ"א דמחט שנמצא בחלל הגוף טרפה דחיישי' שמא ניקבו אחד מהאברים שנקובתן במשהו ואין להם בדיקה דהתם לא ידעינן כלל היכן ניקבו ונקב משהו לא מינכר אבל הכא עכ"פ ידעינן שכנגד מקום המלוכלך ניקב ויש לבדוק נגד מקום המלוכלך ודעת הר"ב דאפילו בכה"ג אין בדיקה לנקב משהו אבל כשתחב קוץ או מחט בושט במקום ידוע גם להר"ב כשר וכמ"ש בס"ק ז' אלא דזה מקרי אינו ידוע כיון שצריך לבדוק כנגד כל אורך ורוחב מקום המלוכלך:

א

לבדוק מקום המלוכלך. פי' מבפנים כנגד מקום המלוכלך דאלו מבחוץ הא נתבאר בסעיף ז' דגם לענין נקב אין לושט בדיקה מבחוץ והמחבר אזיל לטעמיה שהביא בב"י הגהת אשר"י בשם א"ז דהאידנא אין אנו בקיאין בבדיקה וכל עוף דאתי לקמן ומלוכלך צוארו בדם אני אוסרו ע"כ וכתב עלה ונ"ל דהיינו לדעת בה"ג אבל לדעת רש"י שיתבאר בסימן נ"ז (פי' דדרוסה אית לה בדיקה אפילו בזמן הזה) האידנא נמי אית לה בדיקה עכ"ל ובסימן נ"ז סוף ס"ח פסק כרש"י וכמ"ש כאן בסתם בס"ו ולכן כתב ג"כ כאן בסתם דבודק מקום המלוכלך ואע"ג דרש"י והמחבר ס"ל דנקב אין לו בדיקה בושט היינו מבחוץ שהוא אדום אבל מבפנים פשיטא דס"ל דמהני בדיקה וזה פשוט אלא שבדרישה ס"א אגב חורפיה לא עיין שפיר בזה ע"ש והר"ב נמי אזיל לטעמיה שכתב בסימן נ"ז וכאן דא"א בקיאין בבדיקת דרוסה ולכן כתב כאן כדברי הג"א בשם הא"ז ושכן המנהג וק"ל:

א

לארכו או רחבו ואינו תחוב בו כשירה. כ"כ הטור וכן הוא בהג"א מא"ז וכ"כ האו"ה כלל כ"א דין כ"ד והטעם איתא בש"ס דדרך הבהמות לאכול קוצים והלכך כל כמה דאינו תחוב בו לא מחזקינן ריעותא ובכ"מ פ"ג מה"ש דין כ"א כתב דדוקא כשנמצא הקוץ לארכו והיינו דרך אכילה אבל לרחבו חיישינן וצ"ל דמיירי בסתם שנמצא ולא ידעינן אי היה תחוב בו או לא דאמרינן מסתמא היה תחוב וכן משמע מדברי ר' ירוחם נתיב ט"ו אות ה' ח"ג ובאו"ה שם:

א

אם אין עליו קורט דם) מבחוץ. מה שנרשם כאן בש"ע טור הוא טעות אלא בד"מ כתוב כן ע"ש הגהמי"י פ"ג מה"ש ומ"מ צ"ע דגם בהגהמי"י לא מכרע מילתא דז"ל הגהמי"י שם כתב ר"י שאם יש קורט דם מבחוץ ודאי ניקב החיצון מסה"ת עכ"ל ודעת הרב שם (בד"מ) דקאי אנמצא וכמו שנרשם לשם בדפוס אבל קשה לפ"ז דלא נמצא כן בסה"ת לכן נראה דקאי אתחוב וכן משמע לשון של ודאי ניקב החיצון דאל"כ הל"ל ודאי ניקב הושט ודוק וקמ"ל דביש קורט דם מבחוץ ודאי חיישינן וליכא ספיקא כלל אפילו למאן דפסק דלא חיישינן בתחוב והכי איתא בסה"ת ס"ס י"ד ובתוספות (דף מ"ג ע"ב) דבור המתחיל ישב עיין שם וצריך עיון:

א

אבל אם הוא תחוב בו כו'. כתב הסמ"ק סי' ר"א וז"ל פי' שנתחב קצת בתוך עור דופני הושט אע"פ שהוא שלם מבחוץ עכ"ל ומשמע מלשונו דאפי' נתחב ולא ניקב עור הפנימי משני צדדין מקרי תחוב בו וכ"כ הב"ח:

א

אפי' אין שם קורט דם. כלומר לא מבפנים ולא מבחוץ וכן מוכח ממה שפסק בית יוסף כהרשב"א וסייעתו ול"ד לבית הכוסות דהיכא דאין שם ק"ד לא חיישי' כדלקמן סי' מ"ח דושט שאני דמתוך שאוכלין ומשקין תדיר שם עוברים ושוטפים הם אבל בבית הכוסות דאוכלים ומשקין מינח נייחי התם אם איתא דמחיים הוה היה קורט דם נמצא עכ"ל הר"ן וכך כתב הרשב"א בתה"א דף ל' ע"א ורבינו ירוחם ושאר פוסקים:

א

דחיישי' שמא ניקב הושט והבריא ונתרפא. ל' הטור י"מ הבריא ניקב וצריך בדיקה למ"ד ושט יש לו בדיקה וי"מ הבריא מלשון בריא שמא ניקב ונתרפא ולא מהני בדיקה לכ"ע עד כאן ולכאורה קשה למה הוצרך המחבר לטעם דונתרפא כיון דפסק בסעיף ז' דאין בדיקה לושט מבחוץ אם כן שפיר המ"ל דחיישינן שמא ניקב אע"ג דלא נתרפא דאין לושט בדיקה מבחוץ ונראה דמ"מ הוצרך לטעם דונתרפא דאל"כ תיהני ליה בדיקה כשמפרידים ב' העורות ורואין שגם הפנימי לא ניקב מעבר לעבר דאז פשיטא שהחיצון לא ניקב כלל אבל אי חיישינן שמא נתרפא טרפה וכן מוכח ברבינו ירוחם ע"ש ודוק:

א

ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ. פי' אע"ג דיש קורט דם מבפנים דקורט דם בפנים לא מעלה ולא מוריד ועיין בב"י בד"ה ומ"ש רבינו ואפי' לדבריו כו' אבל קשה דהרי כתב הר"ב סס"ד דאם יש לחוש שניקב רק הפנימי ע"י קוץ טרפה דחיישי' שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ וי"ל דהתם כתב לדעת המחבר דחוששין שמא הבריא וכ"ד הר"ב עצמו וכמ"ש בס"ק כ"ג ולא כתב דעת היש מכשירין אלא להורות דעליהם סמכו הנוהגין להלעיט האווזות מיהו קשה למה נתן לעיל טעם דחיישינן שמא ניקב וושט אין לו בדיקה מבחוץ הלא אפילו אי הוה ליה בדיקה הוי חיישינן שמא נתרפא וכמ"ש המחבר כאן וי"ל דס"ל להר"ב דהאי חששא דשמא נתרפא חששא רחוקה היא ולא חיישינן לה אלא בניקב פנימי דכיון דאיכא למימר שניקב גם החיצון דאין לושט בדיקה מבחוץ הלכך אפילו ליכא קורט דם מבפנים מהני לן טעמא דשמא נתרפא דטרפה לדעת המחבר וכמ"ש בס"ק הקודם אבל אי הוה בדיקה לושט מבחוץ לא הוי חיישינן לשמא נתרפא כיון שהוא אינו נקוב לפנינו והלכך כתב לעיל טעמא דאין לושט בדיקה מבחוץ דנ"מ דאם ניקב החיצון לבד ע"י קוץ או מחט במקום ידוע דכשר ע"י בדיקה מבפנים וכמ"ש בס"ק ז' דלא חיישינן שמא נתרפא כיון דיש בדיקה לפנים שעור הפנימי הוא לבן ונקב משהו ניכר בו ודוק ועוד יש לתרץ קושיא הראשונה דדוקא הכא שנמצא קוץ תחוב בושט הוא דיש מכשירין אם אין ק"ד מבחוץ דאם איתא דניקב גם החיצון היה ניכר הלכך לא חיישינן שמא ניקב אבל כשנמצא נקב ואין שם קוץ אלא דיש לחוש שניקב ע"י קוץ גרע טפי דחיישינן אלו היה הקוץ לפנינו הי' ניקב לחוץ וע"כ צריך אתה לחלק בכה"ג שהרי בס"ס כ"ג וכן בסי' זה סס"ח ובסי' ל"ד סס"ד חייש הר"ב דשמא ניקב הושט מצד חוץ לפנים ולא מהני בדיקה מבפנים וכאן מהני בדיקה אפי' מבחוץ אף על גב דקיי"ל אין לושט בדיקה מבחוץ שאין נקב ניכר בו כיון שהוא אדום אלא ודאי) הכא כיון שנמצא קוץ תחוב עדיף טפי דאלו היה ניקב היה ניכר מבחוץ ומן הדין היה ראוי להיות מותר בלא בדיקה דלא חיישינן שמא ניקב כיון דהקוץ תחוב בושט לפנינו אלא להחמיר הוא דמצריך בדיקה ודמי לדלעיל ס"ס כ"ד דאם נמצא הסימן השחוט שמוט ולא תפס הסימנים בידו דכשר ע"י בדיקה דא"א לשמוטה שתעשה שחוטה וכה"ג מצינו כ"פ דהבדיקה אינה אלא חומרא וע"ל סי' מ"ח ס"ק ל"ב ול"ג:

א

אם אינו נקוב מב' צדדים או שאין קורט דם וכו'. פשוט הוא דט"ס הוא וצ"ל אם אינו נקוב מב' צדדים וגם אין ק"ד מבחוץ וכ"כ בד"מ בהדיא וכ"כ הב"ח:

א

ויותר היה טוב כו'. פי' הר"ב מדבר על הנוהגים להלעיט האווזות ולהקל בישב להם קוץ שיש לדקדק בזה הרבה ואין להקל דהעיקר כדעת המחבר וסייעתו דאפילו לא נמצא קורט דם אפילו מבפנים טרפה כשהקוץ תחוב בו ואם כן יותר היה טוב להם שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא משהם מקילים כשנמצא תחוב בושט להדיא אם אינו נקוב משני צדדין ואין קורט דם בחוץ דזהו קולא יותר גדולה ויש כאן ודאי איסור דרוב הפוסקים ס"ל כהמחבר דאפי' היכא דליכא קורט דם לא מבחוץ ולא מבפנים טרפה וכ"פ מהרש"ל פא"ט סימן ה' אבל דעת) א"נ הכא כיון שהקוץ תחוב בו לפנינו מקרי מקו' ידוע אבל לעיל מיירי שיש לחוש שניקב במקום שאינו ידוע וכמו שכתב שם ואף על גב דרי"ו כתב דנמצא קוץ תחוב לא מקרי מקום ידוע דשמא הקוץ נקב למעלה והאוכלין ומשקין הורידוהו למטה ושמא הנקב אינו במקום שהקוץ עומד שם ומביאו ב"י ואפש' דהר"ב לא חייש להא וס"ל דזה מקרי מקום ידוע: הר"ב דזה וזה לא יכשר ומה שהביא היש מכשירים היינו להורות שעליהם סמכו הנוהגים להלעיט אבל דעתו כיון דשכיח יותר מסרכות הריאה א"כ אין לסמוך ארובא וצריך בדיקה וכדלקמן ר"ס ל"ט גבי ריאה והיכא דנמצא הקוץ תחוב בושט הדין מוסכם להמחבר וכמ"ש בס"ק כ"א וכן משמע להדיא בד"מ כדפי' וכן בעט"ז לא הביא אלא דברי המחבר וכן הב"ח צוח ככרוכיא על המנהג שמלעיטים האווזות כו' ע"ש ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"א בצבור שעשו תקנה לבדוק הושטות ואח"כ אירע שהשליכו הראשים ולא בדקו הושטות כשר בדיעבד ועיין שם שהאריך:

א

הלחי התחתון כשרה. הטור כתב כאן על הרמב"ם ואני כתבתי כו' לא כתב זה דרך קושיא דרמב"ם מפרש הסוגיא בגמרא דהרוב שנעקר בסימנים וכשר היינו מלבד מקום שהסימנים תלוים בו ודין עיקור סימנים עיין סימן כ"ד:

ב

המראה והלעטה. פי' שתוחבין לה בבית הבליעה עד מקום שאינה יכולה לחזור נקרא המראה ובמקום שיכולה לחזור נקרא הלעטה פרק מי שהחשיך:

ג

שניקב לחללו. ה"ה בכל דבר הפוסל בנקיבה ויש לו חלל לא מפסלי עד שינקב לחלל ואם אין להם חלל צריך נקב מפולש תוספות והרשב"א והר"ן במתניתין דאלו טריפות:

ד

זה שלא כנגד זה. כיון דאכלה ביה רווח וגמדא לה ופשטה ליה זמנין דמתרמי שהנקבים מתכוונים:

ה

דאפשר דמתרמי אהדדי. כתב רש"ל ואף אם הנקבים רחוקים זה מזה שאינו באפשר דגמדי כל כך אפ"ה אסור כי אין שיעור לדבר כמה יהיו קרובי' ואין ליתן דברי חכמים לשיעורין אם לא במילתא דפסיקא עכ"ל:

ו

בניכר שהנקב בא מחמת חולי. ובחיצון אין ניכר שום חולי כ"כ התוספות ר"פ השוחט וכ"כ הרא"ש עיין מה שכתבתי בזה בסי' נ"א בסייעתא דשמיא:

ז

רק הפנימי. וכ"ש אם ניקב חיצון לחוד כ"כ או"ה כלל נ"א:

ח

ואם נתחלפו כו'. הטעם דאז ודאי יש לקותא ובר"ן ריש א"ט כתב וז"ל פרש"י והא דקאמר דאי חליף טריפה היינו שנתחלף הפנימי באדמימות וטריפה דאמרינן דרוסה היא כדאמרינן לקמן אשכח תרי קורטי דדמא וטרפה ולמד מו"ח ז"ל מזה דאפי' נתחלף מקצת הפנימי לאודם דטריפה משום דאמרינן דרוסה היא ואפי' לא אתחזק דורס לפנינו וכ' עוד דאפי' נמצא שהאדים הבשר כנגד המעיים דטריפה מטעם זה ע"כ. ודברים תמוהים כתב להפסיד ממון של ישראל בכל מקום שימצא נקודה אדומית בבשר שבכל חלל הבהמה לומר שדרוסה היא דא"כ אומצא דאסמיק דהיינו שנצרר הדם מחמת מכה דאיתא בסימן נ"ז היאך משכחת לה דהא איכא איסורא מחמת דרוסה לפ"ז וזה פשוט שלא מיירי שם בדוקא שראינו שהכו אותה אלא מחמת נצרר הדם אמרינן דמחמת מכה היא ותו דהא בסי' נ"ז אמרינן דהאדים הבשר כנגד מעיים אסור משום דרוסה היכא שיש ספק דרוסה בלאו הכי שראינו ארי בין הבהמות אבל בלאו הכי לא ומבואר שם סעיף י"ד אפילו אם נקרע הצואר אין תולין בדרוסה כ"ז שלא ראינו הדורס ביניהם ק"ו בשביל אדמומית שיש בושט. ותו דבתה"ה בבית שני שער ב' כתב בשם רש"י שאם נתחלף הא' כגון ששניהם אדומים כשירה שהרי לא נתקלקל אלא האחד ע"כ הרי שגם רש"י עצמו לא חש בזה לדרוסה מחמת האדמומית וא"כ יהיו דברי רש"י סותרים אהדדי אלא פשוט דהר"ן לא מיירי אלא באם ראינו שיש בלאו הכי ספק דרוסה שראינו ארי בין הבהמות וסמך על מ"ש כדאמרינן לקמן אשכח ביה תרי קורטי דדמא ושם מיירי בספק דרוסה וכן מצאתי בתשובת רשב"א סימן רע"ז וז"ל ויש מי שחושש משום ספק דרוסה ואינו שלא חששו כן אלא בשיש ידים מוכיחות כו' עכ"ל ובאמת היה לי ויכוח עם מו"ח ז"ל בזמן קודם והצעתי הדבר לפני מהר"ם יפה ז"ל ושאר רבנים ואמרו לית מאן דחש לה לזה כלל לחוש מחמת זה לדרוסה ומעשה בכל יום שאנו מתירים כשיש בושט קצת אדמומית בפנים:

ט

שניהם אדומים. הטעם בטור דא"ל דהאחד לקוי וחבירו מגין עליו דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עליו אבל כאן שכלו לקוי לא מתקיים ע"י השני וכתב רש"ל פי' בכולה אבל במקצת לית לן בה וברובא צ"ע עכ"ל ויש להקשות למה אמרינן כאן דאין האחד מגין על השני מאי שנא מריאה בסימן ל"ו דאמרינן אפילו נגלד הקרום העליון כולו כשר וראיתי בדרישה סימן ל"ו הרגיש בזה ותירץ שאני קרומים של ושט דאכלה ושתה בהו ומתנדנדים תמיד אינה יכולה לעמוד בקרום אחד עכ"ל ואין זה נייח לי דאם כן אפילו אם נתחלף במקצת נמי נימא דטריפה כיון דבאותו מקום שאין שם אלא קרום אחד לא יוכל להתקיים כשמגיע המאכל לשם ונקיבת הושט במשהו בכל מקום ונ"ל לתרץ דטפי עדיף כשאין הקרום השני כלל כי ההיא דריאה מהך דהכא שישנו לפנינו והוא לקוי דכיון שהלקותא גדולה כ"כ אמרינן דגם השני יהיה נלקה דהא שוכבים זה על זה ולקותא של זה דבוק בזה תמיד וזה דבר מסתבר ולפ"ז אם היה ניטל עור א' מן הושט כולה היה מתכשר ע"י השני כמו הריאה כנ"ל בתירוץ קושיא זאת אבל למעשה לא נסמוך ע"ז להקל ועיין סי' ל"ו כתבתי תירוץ אחר:

י

או לבנים. כתב רש"ל בפא"ט סי' ג' שהרשב"א מתיר באם נתחלף א' מהם לחוד אלא שהתוספות מסתפקים בזה וראוי לחוש לדבריהם ע"כ אין להטריף אלא בשניהם אדומים דמ"מ הא' הוא נלקה אבל בשניהם לבנים מה ליקוי יש כאן ופסול המראות לא תמצא אלא בריאה ומנין לנו להוסיף בטריפות וכ"כ הא"ז שכן משמע בתוספות ר"י שירליי"ן שפי' לפני ר"י עכ"ל:

יא

בודק הקנה. פירוש קורע קצת בעור תחלה ומשם יוכל לבדוק הקנה במקום שחיטה:

יב

ולענין נקב נמי. הטעם ברש"י פרק השוחט (חולין ד' כ"ח) דשמא נכנס טיפת דם בנקב ע"כ אינו ניכר מבחוץ שכולו אדום:

יג

וצוארו מלוכלך בדם. פרש"י שנקרע הצואר מבחוץ משמע דאי לא נקרע הצואר אלא נמצא לכלוך דם אחר שחיטה סביב הושט בפנים אין שום חשש בזה וזה אפילו לדידן:

יד

אין חוששין לספק. כיון שאין דורס לפנינו וכמ"ש סי' נ"ז סעיף י"ד. בטור כתוב שני פירושים על הבריא ונ"מ לדינא לענין אם מהני בדיקה אחר קרום שעלה מחמת מכה:

טו

ואינו תחוב בו כשירה. א"ל מ"ש ממחט שנמצא בחלל הגוף דחיישינן שמא ניקב אחד מהאברים הפנימיים כמ"ש סי' נ"א דכאן שאני שאפשר שלא היה שום נקב לעולם וכמ"ש בזה סי' ל"א סעיף ג' גבי תולעת בחוטם:

טז

אם אין עליו קורט דם. בטור לא משמע הכי אבל בהגהת מיימוני פ"ג דה"ש כתב כן אדין נמצא לארכו וז"ל כתב ר"י שאם יש קורט דם מבחוץ ודאי ניקב החיצון מספר התרומה עכ"ל ומלשון קורט דם מבחוץ דקאי על הושט משמע שבכ"מ שימצא על הושט קורט דם אפי' שלא כנגד הקוץ טריפה דשמא נקבה שם וחזרה למקום זה ועוד משמע מזה דדוקא בנמצא בחוץ הוא דטריפה אבל בנמצא בפנים מותר וא"ל דכ"ש בפנים קאמר דהאי הגהת מיימוני היא קאי אליבא דספר התרומה ובעל סה"ת מכשיר אפילו בנתחב הקוץ כמ"ש הג"ה אשיר"י משמו פא"ט דפוסק כעולא והוא בכלל היש מכשירין שמביא רמ"א בסמוך ושם אין איסור בקורט דם אלא אם נמצא בחוץ כמ"ש שם רמ"א דאלו נמצא בפנים לחוד פשיטא דכשר לדידהו דהא אפילו נתחב בעור הפנימי ס"ל ליש מכשירין דכשר ולא חיישינן שמא ניקב גם עור החיצון כ"ש בטיפת דם בפנימיות דיש ספק שמא מחמת דבר אחר באה וא"כ גם להאוסרים בנתחב וגם בנמצא מונח ויש קורט דם בחוץ נראה ג"כ דמתירים בנמצא מונח ואין דם רק בפנים דהא איכא ס"ס ספק אם בא הקורט דם מחמת הקוץ או מחמת דבר אחר ואם תמצי לומר מחמת הקוץ שמא לא ניקב רק הפנימי ועל כן כתב רמ"א אם אין עליו קורט דם בחוץ ולא כתב בחוץ ולא בפנים. אכן משמע לי מתוך הגמרא דיש לאסור אפי' בנמצא ויש קורט דם בפנים לחוד מדאמר רב כהנא ישב אתמר אבל נמצא לא איצטריך לעולא לומר דמותר דכלהו חיוי ברייתא אכלי קוצים ואי ס"ד אפילו ביש קורט דם בפנים מותר בנמצא מאי ראייה מייתי מכולהו חיוי ברייתא אטו בכלהו יש להו קורט דם בפנים ודלמא הא קמ"ל אף שיש כאן שינוי שיש להם קורט דם בפנים מותר וא"ל דלא הקפיד על קורט דם א"כ גם אם נמצא בחוץ לא נאסר אלא ודאי בזה ה"נ דאסור ותו נראה דכל שיש קורט דם בפנים יש לחוש שמא יש גם בחוץ אלא שמתוך שהוא אדום אינו ניכר בו קורט דם זה וכן משמע מדברי א"ו הארוך כלל צ"א שכתב בנמצא קוץ בחלל הושט לארכו או לרחבו דכשר וז"ל אפי' לרחבו ולא נראה בו שום ריעותא אלא מונח כבריח כו' וכ"כ בס' הפרנס ולא חיישינן שמא הבריא אפי' בושט אא"כ נמצא בו ריעותא ניכר בפנים עכ"ל הרי דאסור אפילו בניכר בפנים לחוד על כן יש לאסור אפי' בנמצא מונח בנמצא קורט דם בפנים וכ"ש בחוץ כנ"ל:

יז

אפי' אין שם קורט דם. ול"ד למחט שנמצא בבית הכוסות בסי' מ"ח וקורקבן סימן מ"ט דאין איסור אלא ביש קורט דם שאני ושט מתוך שאוכלים ומשקים שוטפים שם שמא הם העבירו את הדם שהיה בו כ"כ הר"ן:

יח

וכן נהגו להקל כו'. ביאור דבריו שבעירו היה מחמירין מצד א' ומקילין מצד א' דהיינו שע"פ הרוב אין ב' העורות נקובים במפולש אלא שלפעמים נמצא שהם נקובים ואף אם אינם נקובים מכל מקום הם נלקים מחמת ההלעטה וכל מה שהוא לקוי הוי כניקב וזה פשוט בכמה דוכתי וזה הוא מצוי אע"פ שאינו רוב מכל מקום מצוי והוי מיעוט דשכיח כמו בסירכות הריאה דהוה גם כן מיעוט המצוי ע"כ החמירו לבדוק אחר זה והקילו מצד א' דבנמצא שנקוב מצ"א אין חוששין שמא ניקב גם השני והבריא והיינו כיש מכשירין שזכר רמ"א וכתב רמ"א ע"ז שלפי דעתו אין לסמוך איש מכשירין כיון שהוא איסור דאורייתא ע"כ יותר טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך על הרוב שזהו אליבא דכ"ע ממה שנקל במקום שיש ריעותא ולסמוך איש מכשירין כן הוא דעת רמ"א ומו"ח ז"ל האריך כאן ומסקנתו שלא להכשיר כלל מכח יש מכשירין ואוסר ההלעטה בעופות לגמרי מטעם זה. ולפי שכל המקומות נוהגין בהלעטה נלע"ד ללמוד זכות עליהם והוא מותר אליבא דכ"ע דלכאורה יש להקשות על בדיקה זאת דהא קיימא לן לעיל דאין בדיקה לושט בחוץ גם לענין נקב אלא נראה דהוא ע"פ דברי התוספות והרא"ש שהקשו ר"פ השוחט לרש"י דאין בדיקה לושט אף לנקב א"כ ניקב זה בלא זה גבי ושט היכא משכחת לה דניחוש שמא ניקב גם השני והבריא. ותירצו שאנו רואין שהנקב בא מחמת חולי ובחיצון לא ניכר שום חולי וכן פסק רמ"א סעיף ד' א"כ בהנהו אווזי שאנו מלעיטים כשבודקין אותם אנו רואים שכל הנקבים שיש בעור הפנימי הוא מחמת חולי לקות ההלעטה וכיון שאנו רואים שלא שלטה הלקותא בעור החיצון הוא מותר לכ"ע דלא נחלקו בניקב עור פנימי אלא בנקב בלאו לקותא לפנינו משא"כ כשאנו רואין הלקותא ששלטה בפנימי ולא שלטה בחיצון א"כ למה ניחוש שמא ניקב והבריא כיון שהפנימי לא הבריא ע"כ ודאי היתר גמור יש כאן לכ"ע כשלא שלטה הלקותא בחיצון אלא דעדיין אף בשלטה הלקותא גם בחיצון במקצתו ג"כ אין איסור דהא דכתבו התוספות והרא"ש ובחיצון אין ניכר שום חולי אין רצונם שלא שלט אפי' במקצתו דניזיל בתר טעמא דמ"ש אם שלט בפנימי ולא שלט כלל בחיצון דאמרינן במה ששלטה המכה שלטה ובמאי דלא שלטה לא שלטה ה"נ בחיצון גופיה נמי לא שלטה המכה אלא במקצתו ומקצתו נשארה על בוריה ואין כאן טריפות עד שתנקב כולה דכל מה שנראה שאין בו חולי אין כאן חשש אלא כוונת התוס' שבחיצון שתטרף על ידו אין ניכר שום חולי דהיינו בכולו דאילו היה בו בכולו רושם חולי היינו חוששים שמא כבר ניקב מ"ה נלע"ד דכל שהמכה של הלעטה שלטה במקצת החיצון אין כאן איסור אפילו אם שלטה ברובו לא הוה ככולו כדאיתא גבי קורקבן בסימן מ"ט דקי"ל להתיר אפי' בנשאר מעט מעור החיצון ה"נ גבי ושט יש להתיר אפי' לא נשאר רק המיעוט ממנו לפי ראות עיני המורה שבאותו מיעוט לא שלט כלל החולי א"כ שפיר יש ידים ורגלים למנהגן של ישראל וחלילה לומר שכולם נכשלים באיסור דאורייתא ומ"מ כל ירא שמים יזהיר לבני ביתו שילעיטו האווזות בנחת ובדברים קטנים שלא יבואו לשום ספק כנלע"ד:

יט

אם אינו נקוב משני צדדין או שאין בו קורט דם. הך או הוא ט"ס וצריך להיות ואין בו קורט דם וכן הוא בהדיא בד"מ:

כ

ניטל הזפק. בטור כתוב בשם תשובות הגאונים ראיה לזה מדאמר גגו של זפק נידון כושט ש"מ דלא קיי"ל כרבי דאמר אפי' ניטל דהא איכא מקום דאפילו בניקב לבד טריפה והקשה הרשב"א ע"ז דדלמא רבי לא מכשיר בניטל אלא למטה מן הגג והגג קיים ותירץ ב"י דה"ק הגאונים כיון דאיכ' מקום דאפי' ניקב טרפה סברא רחוקה היא לומר דבמקום אחר כשר אפי' ניטל ודבריו תמוהים דהא אמרינן אין מדמין בטרפות שהרי חותכה מכאן וחיה כו' ונראה לע"ד פירוש דברי הגאונים מדאמר גגו של זפק דינו כושט ולא אמר ניקב טריפה ולמה תולה אותו בושט אלא על כרחך לדיוקא לומר לך דהגג חמור מאוד ודינו כושט אבל הזפק עצמו יש בו ג"כ חומרא אבל לא כושט וע"כ לומר דיש לו טריפות בניטל עכ"פ:

כא

ניקב הבשר (המעי') כו'. דיש ספק דשמא שייך להקורקבן ונקיבתו במשהו:

א

(סימן ל"ג סעיף ג') ושט כו' שניקב לחללו בכל שהוא נבילה. עי' בתב"ש וש"ך ונה"כ מ"ש בדעת הרמב"ם. ומדברי התוס' בכורות (דף ג' א') נראה דלרבא ושט שניקב לא הוי אלא טריפה עכ"פ מחיים וכ"מ ברא"ש פ"ב דחולין (דף ל') בשם ר"ת. וזה כמ"ש הנה"כ בדעת הרמב"ם ודלא כהתב"ש והש"ך ועיין בחיבורי להרמב"ם הלכות שחיטה פ"ג הלכה י"ט כי שם הארכתי:

ב

(סעיף ד') שני עורות יש לו לושט ניקב א' מהם כשירה כו' ואפילו ניקבו זה שלא כנגד זה אסורה. וכתב הפמ"ג דניקבו שניהם זה שלא כנגד זה לא הוי אלא ספק טריפה אף אם אין רחוקים הרבה ונ"מ לספק ספיקא. ודקדק כן מלשון המחבר שכתב אפשר דמיתרמי אהדדי דמשמע דהוי רק ספק טריפה. ונעלם ממנו דברי הרמב"ם בהלכות שחיטה פ"ג הלכה כ' שכתב ניקבו שניהם זה שלא כנגד זה נבילה. וגם לשון הש"ע לא מכרע דכוונת הש"ע לומר דדוקא מרוח א' דאפשר דמתרמי אהדדי טריפה ואתו לאפוקי כשניקבו מב' רוחות דכשירה דאז אי אפשר כלל דלתרמי אהדדי משא"כ מרוח א' כיון דאפשר דלתרמי כודאי חשבינן:

ג

(שם בהג"ה) וכל זה לא מיירי אלא בניכר שהנקב בא מחמת חולי אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ טריפה אפילו לא ניקב רק הפנימי. כתב הש"ך ר"ל לא מיבעי היכא דידוע בודאי שניקב ע"י קוץ דטריפה אלא אפי' יש לחוש כו' עד שידוע בודאי שניקב ע"י חולי. וקשה הא כתב הג"ה בסימן מ"ט ס"ב ור"ס נ"א דאם ספק אם נעשה הנקב ע"י קוץ או חולי מותר משום דהוי ס"ס ספק ע"י חולי ובודאי לא ניקב יותר ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב יותר. וע"ש בנה"כ שכתב דהכא שכיחי שינקב ומצאתי בט"ז שם בסימן מ"ט שחולק על היתר זה וראייתו מהך דהכא. ונראה דבזה יובנו דבריו כאן שכתב על מ"ש הג"ה שאם יש לחוש שניקב ע"י קוץ אפילו לא ניקב רק הפנימי טריפה. כתב וז"ל וכ"ש אם ניקב החיצון לבד עכ"ל. וכתב הבאה"ט וז"ל ורבים תמהו על הכל שכן וצ"ע עכ"ל. ול"נ דה"פ דכ"ש אם יש לחוש שניקב החיצון ע"י קוץ דטריפה שהרי אין כאן ס"ס לומר שמא ע"י חולי ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב הפנימי דס"ס כזה אינו ס"ס דהוי ספק מחמת חסרון ידיעה שאין אנו בקיאים בבדיקה כלל אפילו מבפנים. ולא מהני שלא במקום הפסד מרובה עכ"פ עי' ש"ך סימן נ"ג וסימן נ"ה. דמדינא דש"ס מהני בדיקה בושט מבפנים כדאיתא בפ' השוחט (דף כ"ח). משא"כ אם יש לחוש שניקב הפנימי ע"י קוץ דהוי ס"ס גמור ספק ע"י חולי ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקב החיצון ובדיקה לא מהני בושט מבחוץ מדינא דש"ס לדעת הש"ע ס"ז וזה נכון מאד בכוונת דבריו וקאי על אם ספק ממה נעשה דכ"ש יש לאסור בשניקב החיצון לבד. וכן עיקר ודלא כס' לחם הפנים שדבריו מעורבבים שמתחלה העתיק דברי הש"ך ואח"כ כתב דאם ספק ממה נעשה כשר. ועכ"פ בניקב החיצון במקום שא"י ויש ספק יש לאסור מה"ט שכתבתי דאין כאן ס"ס. וזה ברור לפענ"ד ודו"ק. ואפילו למאן דמתיר סימן מ"ט ור"ס נ"א דהתם יש ס"ס גמור דספק שמא לא ניקבו האברים הפנימים הוא ספק גמור דאפילו מדינא דש"ס אין אנו בקיאין בבדיקת כל האברים בנקב משהו לדעת רש"י והט"ו שם. משא"כ הכא. וזה דלא כמ"ש הפמ"ג דלהש"ך מחיצון לפנימי כשר בס' ממה נעשה מטעם ס"ס וז"א דשמא לא ניקב הפנימי הוי ס' חסרון ידיעה כמ"ש:

ד

(סעיף ה') עורות אלו החיצון אדום והפנימי לבן ואם נתחלפו כו' אם שניהם אדומים או לבנים טריפה. ורש"ל מכשיר בשניהם לבנים שאין לבן לקותא. ולא נהירא דמוכח ברש"י ורא"ש ורשב"א וש"פ דלבן הוי לקותא. וכמ"ש בריאה סימן ל"ח סימן מ"ד ס"ח גבי כוליא דלובן לקותא הוי. והכי אמרי' בש"ס דנזיר (דף ל"ח) וגיטין (דף ס"ח) דחיוורא באוכמא לקותא הוי. פרש"י ותוס' טלאי לבן בעור שחור ודאי מחמת שחין ונגע הוא שהיה שם. וא"כ ה"נ איכא למימר דהכי קים להו דלובן שבעור האדום הוא לקותא דשחור ארום הוא אלא שלקה ונעשה מאדום שחור ומשחור נתהפך ללבן ודו"ק היטב:

ה

(סעיף ט') נמצא קוץ מונח בושט לארכו כשירה. וכתב בהג"ה בשם הגהמי"י והטור אם אין עליו קורט דם מבחוץ. והש"ך חולק ע"ז דבטור לא מוכח מידי וכן בהג"ה מיימוני לא מכרע מילתא. ונעלם ממנו דברי הר"ן ריש פא"ט והרשב"א בתה"א (דף ל') שכתבו בהדיא דאפילו בנמצא מונח כך בלא חתיכה ויש קורט דם מבחוץ דטריפה. ומביאין ראי' מהש"ס. וגם מהט"ז אישתמיט שכל ראייתו שהביא הוא בהדיא ברשב"א ור"ן לפיכך אין להקל בזה. ואחר כותבי זמן רב מצאתי בס' תורת יקותיאל שהשיג נמי על הש"ך שנעלם ממנו מ"ש הרשב"א והר"ן והנאני ות"ל:

ו

(שם) אבל אם הוא תחוב בו אסורה כו' וכתב בהג"ה ויש מכשירין אם אין קורט דם מבחוץ דלא חיישינן שמא הבריא. הרא"ש. אע"ג דלעיל ס"ד כתב הג"ה לאסור אם יש לחוש שניקב רק הפנימי ע"י קוץ דחיישינן שמא ניקוב גם החיצון. היינו כשאין תחוב בו אבל כשמוצאין אותו תחוב בעור הפנימי לבד לא חיישינן לחיצון. כן מבואר להדיא ברא"ש פא"ט שממנו מקור דברי הג"ה כאן ובסעיף ד'. ובחנם האריך הש"ך בזה עד שבא לסברא זו מעצמו ונעלם אז ממנו דברי הרא"ש וכ"מ בנה"כ ובתב"ש:
ודע שמדברי הרא"ש פא"ט מוכח להדיא דכיון דלא חיישינן שמא הבריא אפילו בדיקה דהיינו להפכו ולראות אם ניקב מעבר לעבר אינה צריכה. שהרי פסק כעולא דאמר אין חוששין וכתב דעולא אפילו בדיקה אינו מצריך. ועוד שהרי מדמה ושט למחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד א' דקיי"ל דכשרה ואפי' בדיקה א"צ כמ"ש הב"י והג"ה שם בסימן מ"ח ס"ח בשם יש מכשירין. ופסק כן בהפס"מ להתיר בדיעבד אם א"א לבדוק כגון שהודח. ונראה דה"ט דהג"ה כאן שפסק כאן להתיר דלא חיישינן שמא הבריא אם אין קורט דם מבחוץ. ואף שאפשר שיש ק"ד מבחוץ ואינו ניכר מפני שהיא אדום ואין טיפת דם ניכרת בו כמ"ש סעיף ו'. או אוכלין משקין ששוטפים שם הם העבירוהו וה"ל הודח אפ"ה כשירה דמצד א' כשירה אם הלכה לה הבדיקה. ותימא על הט"ז שפסק שם לאסור גבי ביה"כ אפי' בדיעבד שא"א לבדוק וא"כ האיך מכשירין כאן בתחוב מבפנים לחוד הא א"א לבדוק דמי עדיף ושט מביה"כ. ואדרבה יש מחמירין בושט יותר הרי"ף וסייעתו כמ"ש הרא"ש ע"ש. ואין להקשות דשם פסק להקל בהפס"מ דוקא י"ל דשם אפשר אי הוה אתי קמן הוה מינקבה וכדאמרינן במחט בחתיכה דריאה בש"ס (דף מ"ח) משא"כ כאן שאין ריעותא לפנינו וכל מה דאפשר לבדוק בדקינן. וכה"ג כתב הרא"ש רפא"ט גבי בדיקת ושט אצל דריסה. ועש"ך סימן מ"ח ס"ק ל"ב:
העולה מזה דאם נמצא קיץ תחוב בושט בעור הפנימי צריך להפכו ולבדקו מבחוץ ואם לא בדק כשרה. ונראה פשוט דאם נגד זה המקום שנתחב הקוץ בעור הפנימי שם העור החיצון לבן אף דהשתא לכ"ע מהני בדיקה דהוי מקום ידוע דמהני בעור לבן כמ"ש הש"ך ס"ק ז'. מ"מ טריפה דזה שנחלף העור החיצון שהוא אדום ללבן הוי כנקב כמבואר בפוסקים (עיין באה"ט ס"ק י"ב) וא"כ ה"ל ניקב מעבר לעבר וק"ל:

ז

(שם בהג"ה) אוזות שמלעיטין כו'. עיין באה"ט בשם תשובת ש"א דאווזות שמלעיטין יש לכסות דמן קודם בדיקת הושט דסמכינן ארובא. ועיין בתשובת צ"צ מ"ש לחלק בין זה למ"ש סי' כ"ח גבי חיה דבודק הריאה תחלה דשם השוחט הוא הבודק משא"כ גבי אווזות שאין השוחט בודק הושט. ובהגהת ס' בה"י כתב טעם אחר דגבי אווזות שמלעיטין אם יבדוק קודם יהיה מחוסר בדיקה ובעי' שלא יהי' מחוסר דבר בין שחיטה לכיסוי כדאיתא בגמ' דכתיב ושפך וכיסה. ומיהו היינו דוקא גבי עוף דסמיך ליה אבל גבי חיה לא קפיד קרא שלא יהא מחוסר דבר דאל"כ שום חיה לא תצטרך כיסוי דכולן צריכות בדיקות הריאה. אלא ע"כ דקרא דושפך וכיסה ואמרי' מי שאינו מחוסר אלא שפיכה וכסוי יצא מי שמחוסר פדייה או גרירה כו' לא קאי רק על עוף. ואין דבריו מחוורין דאטו בדיקת הריאה או הושט הוא דאורייתא דנמעט מקרא דושפך וכיסה הא א"א מדרבנן ומה"ת אינו מחוסר דבר ואמאי נמעט להו מכסוי. ועוד נראה דדוקא כשמחוסר גרירא או פדייה קפיד קרא דהוי מחוסר מעשה משא"כ בדיקה לאו מעשה אלא ראיה בעלמא. וכה"ג איתא בסנהדרין (דף מ') ובר"ן פ"ב דגיטין. ומ"ש ראיה מרפ"ב דחולין דושפך את דמו נא קאי אחיה רק אעוף לאו ראיה היא דשם קאי למ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת ולא קי"ל הכי:

ח

(סעיף י"א בהג"ה) ניקב המעים שבין הזפק לקורקבן טריפה. דיש ספק דשמא שייך להקורקבן ונקיבתו במשהו (ט"ז) במרדכי פא"ט בשם ריב"א במ"ש בפירוש מה שנמתח עמו האמור בש"ס גבי גגו של זפק (דף נ"ו) מבואר להדיא דאותו מעיי' שייך להקורקבן ולמעיים ונקיבתו במשהו ומביאו הב"י ואף שהב"י כתב עליו שדברי יחיד הם היינו למ"ש בענין גגו של זפק אבל לא קאי למ"ש בענין המעיי'. וכן מוכח לכאורה ממ"ש רש"י פא"ט (דף נ"ח) גבי ב' בני מעיים שכנגדן בעוף כשרה. י"מ שכל עוף דרכו כן שמן הזפק ועד הקורקבן קנה של מעיים א' וההוא קרי בני מעיים ובראש הקורקבן יוצאין בני מעיי' גמורין עכ"ל וכ"פ הרמב"ם והעתיקו הש"ע ר"ס מ"ז. וא"כ כיון דקרי ליה בני מעיים הוא בכלל נקיבת המעיים דתנן. לפיכך נ"ל שאין להקל בזה ולעשות אותו ספק כמ"ש מקצת האחרונים וליתא שכ"ד רש"י ורמב"ם ומרדכי וריב"א:

א

בכל שהוא נבלה. עיין בה"ט וכתב בשבו"י ח"ג ענין נ"ט בוושט הדבוק בלחיים שיש שם מכות ופצעים אפילו אם יהיו בכלל תורבץ הוושט מ"מ כיון שבשר לחי התחתון הוי שלם ובריא הוי כסתימה דמעיקרא וכשר. אך בנ"ב סי' ט' כתב אם ניקב הוושט סמוך לראש ששם דבוק בבשר יש להטריף ולא אמרי' שהבשר סותם שהרי שני העורות דבוקים הרבה ואפ"ה אמרי' דזה שלא כנגד זה טריפה משום דגמדה ליה וה"נ י"ל דלפעמים גמדה ליה ואינו נשאר דבוק במקומו ואפשר דבמקום התורבץ גם הנ"ב מודה דמהני סתימה. וכתב הנ"ב מה"ת באמצע סי' כ"ג בעופות שנקרו בעוף אחד עור הראש ממול העורף יש להשגיח אולי נכנס בעומק מן הצדדין ושמא הגיע לוושט אבל אם אין ריעותא בבשר שמן הצדדין בעומק אין כאן חשש נחירת הוושט כלל:

ב

ופנימי אדום טרפה. עבה"ט וכתב בנ"ב מה"ת סי' ט"ו באווז לעוטה שנמצא בעור הפנימי ק"ד וכנגדו בעור החיצון לא היה שינוי רק נמצא במקום אחר בעור החיצון שנהפך ללבן והוא לקותא במקצת כמ"ש בת"ש ג"כ והו"ל כניקב זה שלא כנגד זה וטריפה. אך לכתחלה א"צ לחפש בעור החיצון אחר לובן ודי להחמיר כשרואה לובן. וע"ש שכתב אם מראה שבפנימי עובר ע"י הדחה ומיעוך ברוק זה מורה שאין האדמימות לקותא כ"כ לומר שסופה לקלקל ולנקוב ויש להכשיר עיין שם:

ג

אין לו בדיקה מבחוץ. עב"הט ועי' בנ"ב סימן ח' דשקיל וטרי בדברי רש"י שפי' ק"ד אין בו מבפנים. ובקו' הש"ך ס"ק כ"א דל"ל טעמא דוושט אין לו בדיקה ת"ל מחשש שמא נתרפא וע"ש שכ' לחלק דבזמן מועט שבלע הקוץ לא חיישינן שמא נתרפא ע"ש:

ד

בודק הקנה מבחוץ. עב"הט ועי' בשו"ת פ"מ סי' א' וז"ל. ראשון אבאר בדין תורבץ הוושט ראיתי רבים נבוכים במדינה זו באותן אווזות המלעיטי' אותן וכשבודקין חתיכת הוושט הנשאר לצד הראש ונראה שם שחין וחטטין סמוך ונראה למקום בית הבליעה ורבים רוצים לומר שזה למעלה מתורבץ הוושט והלחיים סותמין הנקב שם והוי סתימה דמעיקרא וכ"א נותן שיעור לעצמו ורבים נכשלים בזה וכתבתי בפנים דינו והעליתי דכל מה שלמטה מן החיך הוא בכלל תורבץ הוושט ומקום החיך מקומו ידוע שאין לו אלא עור אחד ובהיר ונמוך מעט ועי' בפנים: *ב) לפעמים כשמוציאין הוושט מן האווזא בכח נקלף מקצת עור מן החיצון ע"י משמוש הידים ועור הפנימי נקוב במקום הזה שנקלף. ויש לפקפק בזה דהא צריך בדיקה אם לא ניקב מעבר אל עבר. וכל היכא דא"א לבדוק טריפה וזה דבר מצוי מאוד ורבים מכשירים ואין פוצה פה בדבר הזה ומה מאוד אני חוכך להחמיר בדבר שרוב הגאונים החמירו ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בדבר זה ודעת המיקל הוא דעת יחיד: *ג) לפעמים נמצא השחין בוושט במקום בית השחיטה ונראה שנשחט בתוך אותו השחין ובעור הפנימי ניכר שנחתך לשנים ונחלק השחין חלק א' לצד הראש וחלק א' לצד הגוף ובזה יש לחוש שמא במקום נקב שחט ומצינו בש"ס חששא זה אליבא דכ"ע דחוששין שמא במקום נקב קשחיט גבי בר אווזא דמסמס קועיה דמא: *ד) לפעמים נמצא כשמפרידין ב' עורות זה מזה ונמצא בין ב' עורות אבעבועות קטנות ודקות מאוד כמו גרגרי חרדל ולבנים ואין בהם ליחה דינו דנראה לאחר שגוררין אם אין ריעותא בעור שתחתיו יש להכשיר: *ה) לפעמים השני עורות לבנים בתכלית הליבון ואינו נוטה קצת לאדמומית ויש לפקפק בזה דכבר פסק בזה בש"ע טריפה אם שניהם לבנים ויש שרוצים לומר שע"י השמנונית נתהפך ללובן. ואני אומר מי מפיס דבר זה דלמא מחמת חולי לקיתת הלעטה נתהפכו. וכתבתי בפנים שיש לצדד להתיר: *ו) באותן אווזות שמלעיטין מצויה הוראה זו שנימוק הכבד והיה לדם והרמ"א והב"ח מטריפין והיה ראוי לחוש לדבריהם הואיל ויצא מפומייהו דהנך רבוותא. ואף שהט"ז השיג עליהם מ"מ כתבתי בפנים שאין דברי הט"ז ברורים וראוי להחמיר עכ"פ לעצמו: *ז) לפעמים כשקולפין ומפרידין השני עורות נמצא הדם נצרר בין שני עורות וכשגוררין הדם נמצא חסרון קצת מהעור זה וגם מעור זה אכן בצד החוץ שני עורות שלימים ואינו ניכר שום ריעותא בעולם מה דינו של וושט זה (ע"ש בגוף התשובה דמכשיר בכה"ג אם לא שנשאר רושם כעין נקודה לבנה כדלקמן סעיף י"ד): *ח) הא דנהגו הנשים ונעשה להם כהיתר לשרות הוושט במים יום או לילה קודם שמביאים ליד המורה כדי שיהיה קל לקלוף הב' עורות זה מזה ולכאורה לאו שפיר למיעבד כי האי מלתא דהא צריך לבדוק אחר ק"ד. וכבר השכימו האחרונים לאסור באם נמלח והודח באין הפ"מ גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות וה"נ דכוותיה: *ט) לפעמים עור החיצון נצרר בדם ובא זה על ידי שהכל ממשמשים תמיד בוושט לרחוץ העיגולי' היבישים לתוך הוושט ועור פנימי הוא שלם בלי שום ריעותא בעולם מה דינו אם יש לאסור. כמו בר אווזא דמסמס קועיה דמא דנוהגין לאסור אף במדינה זו: *י) עוד יש לפקפק לפעמים נמצא שעור הפנימי רובו ככולו לקוי בשחין ולפעמים הוא ממש כניקב ואף שעור החיצון הוא שלם בלי ריעותא מ"מ הא מצינו שכתב הרא"ש לאסור בשניהם אדומים או לבנים כיון דעור אחד לקוי אינו מתקיים ע"י שני וכתב הב"ח דה"ה דרובו ככולו כמו בכל התורה א"כ ק"ו כאן דאין לך לקוי גדול מזה שנראה כל העור כניקב שיש להטריף אף שעור החיצון הוא שלם בלי ריעותא: *יא) אם נקבו זה שלא כנגד זה אם שניהם מרוח אחת אף אם הנקבים רחוקים זה מזה ויפה הסכימו הפוסקים לאסור א"כ לפעמים כשעור הפנימי לקוי וניקב ובעור החיצון נמצא ק"ד ופשיטא היכי שדם נצרר בעור החיצון אף שלא כנגד הנקב יש לצדד לאסור ועיין בפנים מה שכתבתי באורך כמה דינים: *יב) לפעמים רואים בוושט כשקולפין אותו נשאר בעור החיצון כמין צלקת ולפעמים נמצא כמו גידים לבנים וקשים הם יותר מבשר הוושט. ונראה לעין כל שהיה קרע רק שהבריא ונתרפא הוי כקרום שעלה מחמת מכה בוושט שאינו חשוב קרום: *יג) יש לצדד להתיר היכא שניקב עור אחד וניכר שנתרפא ונגד אותו מקום לא ניכר שום ריעותא ובעור החיצון נמצא נקב שלא כנגד מקום זה. בזה י"ל דחשוב קרום אף שעלה מחמת מכה כיון שעור החיצון מגין עליו והוא שלם ונוח שם עפ"י הרוב ובפנים הארכתי בזה: *יד) יש לדקדק היטב אף לאחר שגוררין השחין אם נשאר נקודה בעור הוי כאלו ניקב נקב מפולש שכ"ז שניכר רושם זה ונראין לעין שהנקודה ההיא לבנה יותר מעור הוושט וניכר שנתרפא ורבים אין משגיחין בזה וחושבין שהנקודה ההוא לית בה ריעותא וטועים הם כי זה ניכר שבא מחמת מכה ונתרפא. ונ"מ אם נמצא כזה בעור החיצון הוי כניקב מעבר אל עבר: *טו) לפעמים ניקבו שניהם ונתרפא ועלה בהם קרום ומצד החיצון דבוק בזה המקום שומן ונראה דלא הוי סתימה ולא דמי לשומן הקורקבן דחשיב סתימה דנדבק שם בחוזק אבל האי שומן עשוי כאן כמו קרטין. ועוד דאפשר דזה השומן נקלף ממפרקת ונדבק בוושט וכשם שאין בשר המפרקת מציל לנקיבת הוושט דלהוי סתימה א"כ ה"ה בההיא שומן וזה פשוט וברור בס"ד עכ"ל. ועיין בפמ"א ח"ב סי' י"ג באווזות שמלעיטין ושכיח למצוא ק"ד בין שני קרומי הוושט כבר הארכתי בח"א שאין כאן בית מיחוש להט"ז שמקיל אפילו שלטה המכה בעור החיצון כו'. וגדולה מזו אמרתי מאחר שנהגו כהט"ז א"צ לקלוף העורות. והא דנהיגי לקלוף שמעתי מזקני הדור שעשו פשרה ולא הקילו רק בניקב הפנימי ולא שלטה בחיצון אבל שלטה בעור החיצון ג"כ היו מטריפי' ולכך היו קולפין לידע אם שלטה המכה בעור החיצון אבל עכשיו שמקילין כדעת הט"ז א"כ טירחא בכדי הוא אלא העיקר אם אין ק"ד בחון יש להכשיר ע"ש. וכ"כ בס"ס ק"ג שלפי דעת הגאונים שכ' חוט השני שהיו מחמירין מאוד והסכימו להכשיר היכא שניקב עור א' ולא שלט החולי בעור השני ואם שלט החולי בעור חיצון היו מטריפים ולכך היו מקלפין. ושמעתי שכך היו נוהגים בעיר פרעסבורג אבל לפי שראיתי בפרוסטיץ וסביבותיו להקל כדעת הט"ז א"כ למה לנו לקלוף כו' וע"ש שכתב שהרבה מכשולים באים מהלעטה וכבר צווח הב"ח ככרוכיא לבטל זה מקרב ישראל וכל מורי הוראות א"א לצאת כעמר נקי מהוראה זו וכ"כ בפמ"א ח"א סימן א' ע"ש. וע"ש סי' ק"ג בוושט שהיה בו ריעות' והובא למורה ולא היה בביתו ובנתיים בא חתול ואכל הוושט ובני ביתו של המורה אמרו שראו שהריעותא לא אכלה בפנים רק היה מעט על העור הפנימי יש להתיר שיש לנו עמודי עולם שנסמוך עליהם אף באין הפ"מ כיון שלא ניקב מב' צדדין אף שלא בדקו אחר ק"ד ונאבד. ועיין בבאר הגולה סי' מ"ח בשם הגאון מהר"י מענדל ז"ל ע"ש:

ה

בסופו במקום דאיכא ריעותא. עיין בה"ט וכ' בשבו"י ח"ג סימן ס' כמין כפתור נמצא סמוך לשדרה ונמצא בו מאכל שבולת שועל יש לאסור דחיישינן לנקיבת הוושט ואין אנו בקיאין בבדיקה. ופשוט דאף באווזא שאינה לעוטה הדין כן:

ו

ניקב. עבה"ט וכ' בגינת וורדים כלל א' סי' כ"ז דהא דקיי"ל ניקב המעי ההולך מזפק לקורקבן טרפה כמ"ש הרמ"א ס"ס ל"ג גם כל מה שנמתח ומתקצר בתחתיותו של זפק כשאוחזין לצד מטה במעי נידן כמעי עצמו לאסור בו הנקב כמו במעי היוצא מן הוושט זפק לפי פי' הריב"א ע"ש. ובדין ק"ד שם תשובת מהר"י פראג להכשיר כשניקב הזפק סמוך למעי בתחתיותו בכיס. והמחבר סי' כ"ה חזר לחזק דבריו להטריף בכה"ג ע"ש:

א

(סימן ל"ג סעיף ב') נטל הלחי העליון טריפה כו'. ומפרשי דס"ל להרמב"ם דאתיא בזה הכלל וא"ל א"כ למאי הלכתא אמר י"ח טריפות נאמרו למשה מסיני הל"ל כל שאין כמוהו חיה א"צ לפרש דהוי כמו הותז הראש ועשאו גיסטרא וניטל לחי התחתון הוי כמו הותז הראש וה"ה לכל שאר טריפות שפשוט לכל שאין כמוה חי וזה וודאי אין צריך לפרש כל חד וחד על דגלו:

ב

(שם ש"ך ה) וצ"ע דלא אשכחן כו' ע"ש. ואמ"ו ז"ל הוכיח כד' המחבר דגם תורבץ הוושט הוי נמי נבילה לא"מ דהנה י"ל מאי דוחקי לתוס' למימר דלא כהרמב"ם אע"כ דקשה לתוס' דא"א דהוי נבילה מחיים מאי פריך ורמינהו כו' דלמא הא דקתני א"ט היינו למעלה ממקום שחיטה כיון דלא הוי מקום שחיטה לא הוי נבילה מחיים אע"כ צ"ל דגם בנקבי במקום שחיטה נמי לא הוי נבילה מחיים רק כיון שניקב עד שנעשה טריפה מחיים שוב לא מהני שחיטה לטהרה מידי נבילה א"כ מה לי תורבץ הוושט או וושט עצמו כיון דקמינקב תורבץ הוי טריפה הוי נמי נבילה לא"מ ופריך שפיר ורמינהו לפ"ז מוכח גם בתורבץ הוושט נעשה נבילה לא"מ ודו"ק.

ג

(שם בהגה"ה סעיף ד) וכ"ז לא מיירי כו'. ש"ך סק"ז ומ"ש ואין להקשות י"ל דווקא כשינקוב (הוושט) קוץ או מחט במקום שאינו ידוע כו' י"ל לפמ"ש הרמ"א בס"ס כ"ג בהג"ה דאפילו לא שהה וכו' דלא בקיאין בבדיק' הוושט טריפה בכל ענין א"כ אם ניקב רק הגרגרת ע"י קוץ או מחט חיישינן לוושט וטריפ' והוי מקום שאינו ידוע א"כ ה"ה בוושט עצמו אם ניקב ע"י קוץ במקום זה ניחוש דלמא נקב גם במקום אחר והוי במקום שאינו ידוע וצ"ל לשיטת הש"ך מיירי שראינו שנכנסו בין קוצים ולא שלקה בקוץ רק פעם א' ולא יותר וזהו דוחק גדול ע"כ אמ"ו לפרש דרמ"א לא כוון כאן לפסוק הדין אלא שרוצה לתרץ קושית תוס' והרא"ש שמקשי' לפי מה דאמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ ניקב זה בלא זה כשר היכא משכחת ליה ומתרץ דאיירי בניקב ע"י חולה וכ"מ אליבא דדינא אם יש ספק אם ניקב ע"י קוץ ומחט או ע"י חולי תלינן שניקב ע"י חולי דאל"כ עדיין קשה ניקב זה בלא זה כשר היכי משכחת לה אף שראינו שיש בוושט חולי נימא דלמא גם היה כאן קוץ או מחט אלא וודאי דלא חיישינן בסתמא לקוץ כ"ז שלא ראינו שנעשה ע"י קוץ או מחט:

ד

(שם סעיף ה) ואם נתחלפו. עיין ט"ז סק"ח ומ"ש דהא בסימן נ"ז אמרינן דהאדים הבשר. כנגד הבני מעיים היינו היכא שראינו ארי שנכנס אבל בלא"ה לא וכו' ע"ש י"ל דמ"מ יש לפרש בדברי רש"י כמו שמפרש הב"ח דוודאי בהאדים הבשר כיון דשכיח שיאדים מחמת דבר אחר א"כ אם לא ראינו ארי שנכנס תלינן בדבר אחר אבל בוושט דלא שכיח שיאדים מחמת ד"א אם כן כשהאדים הפנימי וודאי מחמת דרוסה האדים רק אף י"ל דברי הב"ח בפי' דברי הר"ן אמת מ"מ אליבי' דדינא לא קיי"ל הכי כיון דרוב פוסקים לא ס"ל כן:

ה

(ש"ע סעיף ט') אין עליו ק"ד מבחוץ. עי' ט"ז סקט"ז ומ"ש אין משמע מדברי הגמ' דיש לאסור וכו' מדאמר רב כהנא ישב אתמר כו' ע"ש. והנה לפום ריהטא נוכל להדמות דבריו כיון דקיי"ל ק"ד לחוד אינו לא מעלה ולא מוריד ולא יהיה איסור אלא משום שנמצא קוץ מונח תוך הוושט קאמר א"צ לאשמועינן כיון דכל חוי ברייתא קוצים אכלי אבל מדברי רמ"א ורשב"א דצריך לאשמעי' בכה"ג דמותר דרוצה להוכיח כפי' רש"י דמיירי באין ק"ד מבפנים דאי איכא ק"ד מאי קאמר כל הני חוי ברייתא הכי אית להו א"כ מקשי הט"ז שפיר ויש לתרץ דוודאי הרשב"א והר"ן מקשי' שפיר לשיטת תוס' א"כ צ"ל דהפי' של ישב קוץ הוא בדאיכא ק"ד מבפנים א"כ דגם נמצאי' מיירי בכה"ג אבל לשיטת רש"י דפי' דעולא לא מיירי בדאיכא ק"ד מבפנים דא"כ ה"ל לעולא לפרש בדאיכא ק"ד מבפנים קאמר שפיר הש"ס נמצא לא אצטרך לאשמעינן וא"ל דמיירי בדאיכא ק"ד ה"ל לעולא לפרש בדאיכא ק"ד מבפנים בכה"ג אבל מ"מ מוכח מדברי הרשב"א והר"ן אע"פ שק"ד לחוד כשר מ"מ אם נמצא קוץ לארכו או לרחבו הוי ריעותא לפ"ז מוכח דלא כהש"ך שר"ל בסקי"ז בנמצא קוץ אם אינו תחוב אפי' בקורט דם מבחוץ כשר כיון דק"ד אפילו מבחוץ לא מעלה ולא מוריד וכשנמצא קוץ לחודיה ג"כ לא כלום הוא גם שניהם בהדי הדדי לא כלום ולפמ"ש מוכח שניהם בהדי הדדי יש לאסור דדוקא פנימי יש להתיר ולא מבחוץ:

ו

(שם) אבל אם הוא תחוב וכו'. ש"ך סק"ב לכאורה קשה למה הוצרך המחבר לטעמא דנתרפא וכו' ונראה דמ"מ הוצרך לטעם דנתרפא וכו' לפי דבריו הא דקאמר לעיל ס"ז לענין ניקוב נמי יש לוושט בדיקה מבחוץ אלא מבפנים וכן בסעיף שחוששין לספק נקובה לבדוק במקום המלוכלך דמשמע דיש לושט בדיקה מבפנים ולא חיישינן דלמא הבריא ועלה בו קרום צ"ל דמיירי שראינו שנקוב לפנינו ושוחטין אותה ואז י"ל דליכא למיחש שמא נתרפא דבזמן מועט כזה ודאי לא נתרפא:

ז

(שם בהג"ה) ויש מכשירין וכו'. ש"ך ס"ק כ"א אבל קשה וכו' ולאמ"ו נראה לחלק דבנמצא קוץ תחוב לפנינו איכא למיחש שמא נתרפא ולשמא נקוב לא חיישינן דודאי אם לא נמצא נקוב לפנינו תחוב הוי מקום שאינו ידוע משום דושט אכלי' בי' ופעי' בי' ואמרי' דלמא חיצון ג"כ ניקוב. ואין לו בדיקה דלמא מה שיהיה כנגד נקוב הפנימי בשעת שניקב עלה עתה למעלה או למטה והוי שפי' מקום שאינו ידוע משא"כ אם קוץ תחוב הוי מקום ידוע דאי הוי הקוץ בו לא היה יכול לירד למטה או למעלה דהקוץ מעכבו וכן אם אינו תחוב בו לא חיישי' לשמא נתרפא דאי נתרפא הוי נתרפא כולה גם בעור הפנימי א"ו לא נתרפא כלום משא"כ הקוץ תחוב בפנימי אמרינן שמא נתרפא ול"ל דאי נתרפא הוי נתרפא כולו י"ל כיון דהקוץ תחוב בו הוי אין יכול להתרפאת לפ"ז לק"מ דלעיל מיירי בס"ד שאין הקוץ תחוב לפנינו חיישינן שמא ניקוב ושמא נתרפא ל"ח וכאן מיירי שהקוץ תחוב לפנינו חיישינן לשמא נתרפא לשמא ניקוב ל"ח ועי' בט"ז סקי"ח שרוצה למצוא היתר לאותן אווזות שמלעיטין ורובא שהלקותא בושט יש להן לא בא מחמת הקיץ רק מחמת חולי ורבים מן האחרונים ס"ל דווקא אם ראינו שלא שלט החולי כלל אבל אם ראינו ששלט החולי בחיצון ג"כ טריפה ונראה מדבריהם שרוצים לפרש דברי תוס' פ' השוחט דף כ"ח ע"ב בד"ה אתא כי ממסמס קועי דמא וכו' ודוחק במה שכתבו ודוחק לומר שכגון שניקב ע"י חולי ובחיצון אין ניכר שום חולי רוצים לומר דס"ל לתוס' דגם בניקוב ע"י חולי אין לוושט בדיקה מבחוץ אלא צריך שלא יהיה שליטת החולה בחיצון כלל דאז אין החיצון נכנס בספק כלל אבל האמת יורה דרכו דל"א אין לוושט בדיקה מבחוץ אלא דווקא בקוץ כיון דשכיחי לינקוב אמרי' וודאי ניקוב וכיון שהחיצון וודאי אדום אינו ניכר משא"כ ע"י חולי אמרי' דאינו ניקוב כלל ואם העור שתחת שליטת החולי ובריא אמרינן שלא ניקב כלל ולא הוי דומיא דפסק דרוסה כיון שהחיצון אדום אינו ניכר משא"כ ע"י חולי אמרי' שלא ניקב כלל ומה שכתב תוס' ובחיצון אינו ניכר שום חולי היינו בכל עור החיצון אינו ניכר אבל במקצת ניכר ג"כ כמ"ש הש"ך: