א
דיני כסוי הדם. ובו כ"ד סעיפים:
השוחט חיה או עוף צריך לכסות דמו בין צדן עתה בין שהיו מזומנים בידו: הגה והכיסוי היא מצוה בפני עצמה (כך משמע באשיר"י פרק כיסוי הדם) אבל השחיטה כשרה אף אם הזיד ולא כיסה (ב"י וכ"כ א"ח וכ"ה בכל בו):
ב
חייב לברך קודם שיכסה אשר קדשנו במצותיו וצונו על כיסוי דם בעפר: הגה מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו על הכיסוי אבל לא על השחיטה דמזיק לבריה (במנהגים ישנים בשם ר' ידידיה משפירא):
ג
כוי שהוא ספק חיה וכלאים הבא מבהמה וחיה צריך לכסות דמן ואינו מברך ואין שוחטין אותם בי"ט ואם שחטן אינו מכסה דמן ובלילה אם רישומו ניכר יכסנו:
ד
הבו"פלו נהגו שלא לכסות דמו: הגה ויש מסתפקים בבו"פלו שהוא שור הבר שמא חיה הוא (הגאונים והערוך) על כן טוב לכסותו בלא ברכה או לשחוט עוף ג"כ ואז יוכל לברך על הכיסוי משום העוף (בהגהות מהרי"ו):
ה
צריך שיהיה למטה עפר תיחוח וצריך להזמינו בפה ויש אומרים שאינו צריך:
ו
מכסה בידו או בסכין או בכלי אחר אבל לא ברגלו כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו:
ז
שחט ולא היה עפר למטה צריך לגרור הדם וליתנו בעפר תיחוח ולכסות עפר תיחוח עליו:
ח
מי ששחט הוא יכסה ואם לא כיסה וראהו אחר חייב לכסות:
ט
שחט מאה חיות או מאה עופות או ששחט חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולם:
י
השוחט ונבלע הדם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות:
יא
כיסהו הרוח פטור מלכסות ואם חזר ונתגלה חייב לכסות אבל אם הוא עצמו כיסהו ונתגלה אינו חייב לכסותו פעם אחרת:
יב
דם שנפל לתוך המים או מים שנפלו לתוך הדם אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור:
יג
נתערב הדם ביין אדום או בדם בהמה רואים היין ודם בהמה כאלו הוא מים ואילו נתערב במים כשיעור הזה היה בו מראית דם חייב לכסות:
יד
שחט עוף או חיה ושחט עליו בהמה פטור מלכסות אבל אם שחט בהמה ושחט עליה חיה או עוף חייב לכסות: הגה שחט עוף או חיה ואח"כ שחט עוד אחרת ונתנבלה בידו אם יודע שדם האחרון כסה דם הראשון פטור מלכסות אבל מסתמא חייב לכסות (בהגהות מיימוני פי"ד פסק סתם שחייב לכסות והוא מחלק אם יודע כו' דלא תקשי אהדדי הגה זו והאי דשחט עליו בהמה דפטור):
טו
דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות וגורר אותו ומכסהו כדי שיתן עפר גם למטה אבל אם יש שם דם אחר אין צריך לכסותו שאין צריך לכסות כל הדם לפיכך אין צריך (להמתין) לכסות עד שיצא כל הדם: הגה מיהו ימתין עד שמתחיל לירד טיפין כדי שיכסה מקצת דם הנפש (מהרי"ל בשם מהרא"ק ושחיטות ישנים בשם מהר"ש):
טז
השוחט לחולה בשבת לא יכסה אפי' אם יש לו דקר נעוץ ובלילה אם רישומו ניכר יכסנו. ויש מי שאומר שאם היה לו אפר מוכן לכסות בו צואה יש לכסות בו הדם אפילו בשבת:
יז
השוחט ונתנבלה בידו או ששחט ונמצאת טריפה פטור מלכסות וכן חרש שוטה וקטן ששחטו ואין אחרים רואים אותם חזקת שחיטתן מקולקלת ופטורה מכיסוי:
יח
השוחט אע"פ שאינו צריך אלא לדם חייב לכסות כיצד יעשה נוחר או מעקר כדי שיפטר מכיסוי:
יט
צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם הכיסוי כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה:
כ
השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק הריאה ואם נמצאת ספק טריפה מכסה בלא ברכה והוא הדין לכל פיסול שהוא מחמת ספק כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה וכן כל כיוצא בזה: הגה אבל דבר שמדינא הוא כשר רק שמחמירים בו כגון אם חתך כל המפרקת וכיוצא בו חייבים לכסות (ת"ה סימן קפ"ד):
כא
מי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט: הגה אלא ימתין עד שיהיה לו עפר (טור) ואם הוא הולך במדבר או בספינה ולא שוה העוף כהפסד הבגד שישרוף לאפר או הזהב שישחוק תקינו ליה רבנן לשחוט ולמצה הדם בבגד או בסנדל ומברך וכשיגיע למקום עפר יכבס הבגד או הסנדל שיצא הדם ומכסהו בלא ברכה (מרדכי בשם הגאונים) והכי נהוג (א"ז וראב"ן):
כב
השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם מותרין:
כג
כל הדברים שהזרעים הנזרעים בהם מצמיחים הם בכלל עפר ומכסים בהם ואם אינם מצמיחים אם נקראו עפר מכסין בהם לפיכך מכסין בזבל ובחול הדק מאד עד שאין היוצר צריך לכתשו כלל ובסיד ובחרסית ולבינה ומגופה של חרס שכתשן ובשחיקת אבנים ובשחיקת חרסים ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת חרשים ובאוכלים או בגדים שרופים עד שנעשו עפר ובשיחור ובכחול ובנקרות הפסולים אבל אין מכסין בזבל גם ולא בחול שהיוצר צריך לכתשו ולא בקמח וסובין ומורסן ולא בשחיקת מתכת אם אינם שרופין חוץ מבזהב שחוק שנקרא עפר דכתיב ועפרות זהב לו ואפר נקרא עפר דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת (רמב"ם סוף ה"ש מפכ"ה דף פ"ח ע"ב):
כד
אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא ארץ מליחה ואינה מצמחת: הגה ולכן אין מכסין בעפר לחה ממים כגון מתונתא (טור וסמ"ק וסמ"ג) ואין לכסות בשלג (ב"י וא"ז בשם גאון דלא כמרדכי בשם גאון):
באר היטב יורה דעה
כ״ח
א
כיסה. וכ' בט"ז אע"ג דכתב הרא"ש דמצות כסוי היא גמר מצות שחיטה צ"ל באמת היא מצוה בפני עצמה אלא ששייכה אחר מצות שחיטה כמו תפילין של ראש אחר תפילין של יד ואין להקשות למה פסק בהג"ה בסי' י"ט שאם סח בין שחיטה לכסוי דכשר מ"ש מסח בין תפילין לתפילין צ"ל דבתפילין שייכה הברכה דשל ראש גם לשל יד משא"כ בשחיטה וכסוי מדנקט סתמא דכשרה משמע אפי' לעצמו. והב"ח אוסר לעצמו מהרמ"ט:
ב
לבריה. ובש"ך כתב טעם אחר משום דשחיטה היא בידו ואינו מצווה לשחוט דהא יכול להיות לעולם בלא בשר או שישחוט אחר אבל בכסוי החוב מוטל על כל אדם שרואה הדם לכסות כדלקמן ס"ח מיהו צ"ע למה מברכין על הכיסוי יותר שהחיינו מתפילין ומזוזה או קדושי אשה או שאר מצות שמתחנכים בו והניח בצ"ע והפר"ח פסק שלא לברך שהחיינו וספק ברכות להקל. וכ' בט"ז דהא דצריך לומר על כיסוי דם בעפר ולא אמר סתם על כסוי דם צ"ל משום דכאן עושה שני מצות כסוי שלמטה מהדם ושלמעלה וזה נלמד מן בעפר על כן צריך לומר בעפר להורות על שני מצות כנ"ל ועיין בסימן ק"כ ס"ג:
ג
בי"ט. והטעם משום דצריך כסוי ובי"ט אין רשאי לכסותה וכ' בט"ז ובש"ך הא דאינו מברך על כלאים הבאים מבהמה וחיה מיירי בצבי הבא על התיישה כיון דמספקא לן אי חוששין לזרע האב אבל בהמה שבא על החיה חייב לכסות בוודאי ואין כאן ספק וחייב לברך דצבי אפילו מקצת צבי אמרינן ולזרע האם ליכא מאן דפליג דפשיטא דחוששין כמו דאמרינן לעיל סימן י"ו ש"ך:
ד
דמן. וכתב בש"ך אפילו יש עפר מוכן מפני שהרואה יאמר ודאי חיה הוא דאל"כ לא היו מטריחין לכסות בי"ט ויבא להתיר חלבה:
ה
יכסנו. וכתב בש"ך והאידנא בי"ט יש ליתן בכלי מעט עפר ויקבל לתוכה הדם עד הלילה. הא דגבי כוי מצרכינן כיסוי מספק משא"כ בספיקות אחרות עיין תשובת מהר"ם לובלין סי' ס"ה:
ו
העוף. ופי' הש"ך שישחוט העוף אצל הבופל"ו ולא ע"ג הבופל"ו דהא יהיה בטל בתוכה כמו שכתב בסעיף י"ג בנתערב דם חיה עם דם בהמה וכו'. * וצ"ע דבסימן רצ"ז ס"ו כתב בפשיטות דשור הבר הוא מין בהמה:
ז
צריך. פי' דאם מצא עפר תיחוח שוחט עליה ודי בכך וכתב בש"ך אבל עפר מלמעלה לכ"ע צריך שיתן הוא לכתחלה אבל בדיעבד כשר אפילו אם לא נתן עפר גם למעלה דהא כסהו הרוח פטור מלכסות כדלקמן סעיף י"א. כ' בה"י ועכשיו נוהגין ליקח אפר כירה ונותן ע"ג קרקע ועושין בו גומא ומורידין בו דם העופות ובודקין תיכף הסימנין והסכין ואח"כ מכסין בקתא את האפר:
ח
בסכין. פי' בקתא של סכין אבל לא בראשו שמא יפגום אותו:
ט
לכסות. ועיין בח"מ סימן שפ"ב במי שקדם וכסה מה הוא חייב:
י
לכסות. וכתב הט"ז ולא אמרינן קמא קמא בטל והואיל ונדחה אידחי דאין תורת דחוי אצל מצות:
יא
לכסות. וכתב בש"ך דנראה לי דה"ה אם שחט חיה או עוף ונפל הדם לדם בהמה בענין שאם היו רואין הדם בהמה מים לא היה בו מראית דם ושוב נפל לתוכו יותר בענין שאם היה מים היה חוזר וניעור חייב לכסות בלא ברכה וכך כתב הפרי חדש:
יב
לכסות. וכתב בש"ך ואע"ג דליכא עפר תיחוח למטה מ"מ מה דאפשר למיעבד עבדינן וכתב בט"ז הטעם כיון דמ"מ היה ראוי לכתחלה לתת עפר למטה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת והתוספות הקשו דלמה לא יגרר אותו ויכסה בעפר למטה כמו בדם הניתז שבסעיף ט"ו ואסיקו בתימא. והב"ח כתב דבעוף ע"ג בהמה פטור מלכסות דדם העוף מועט וחולקין עליו הט"ז והש"ך דהכל תלוי לפי השיעור אם היה מים כמו שכתב בסעיף י"ג:
יג
לכסות. ובט"ז חולק על רמ"א דכתב מסתמא חייב לכסות האיך שייך ליתן כלל בזה לחייב ברכה מסתמא אלא העיקר תליא בזה אם מתחלה יצא דם קודם שנעשה נבלה אעפ"י שלאחר שנעשה נבלה הוי למפרע דם שאינו ראוי לכסוי מ"מ כבר נתבטל ויש לדמות דבר זה לחמץ לח שנתערב קודם פסח דאינו חוזר וניעור כיון שהיה עליו שם היתר בשעת התערובת אבל אם כבר נתנבלה בידו בתחלת השחיטה והוא שוחט ומוציא הדם ודאי אין לברך על כסוי זה כ"ז שלא נתברר לנו שיש כל כך שאם נתערב במים שהיה בו מראה דם כמו שכתוב בסעיף י"ג כנ"ל ברור עכ"ל:
יד
נעוץ. וכתב בט"ז ואע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן לא אמרינן כיון דשחט ברשות יכסה כמו ביום טוב משום דרצו חכמים לעשות היכר שאסור בשחיטה לפיכך לא התירו אלא מה שהוא צורך לחולה. ולדעת הי"א שהתירו אם היה מוכן לכסות בו צואה אפ"ה מה שמדליקין בי"ט אסור לכסות באותו אפר אא"כ ראוי לצלות בו ביצה עיין בא"ח סי' תצ"ח (מהרמ"ט):
טו
יכסנו. וע"ל סוף סעיף ג' מה שכתבתי שם בשם הש"ך:
טז
מכיסוי. ל"ד קטן ה"ה גדול וא"י ה"ש. וכתב בש"ך דבש"ס פסק דאסור לכסות כדי שלא יאמר ודאי שחיטה מעליותא היא אבל כשאחרים רואין אותו פשיטא דהוי שחיטתן כשרה וצריך לכסות ולעשות ברכה וכל זה היינו דוקא מומחים או יודעים לאמן ידיהם דאז שחיטתן כשרה לכ"ע ואם לא כן מכסה בלא ברכה:
יז
לבטלה. וכתב בש"ך אבל ברכת השחיטה אי אפשר לברך כיון דצריך לברך עובר לעשייתן וסמכינן על חזקה דרוב בהמות כשרות הן אבל הכא דאפשר לברורי לא סמכינן על החזקה במקום דיכולין לבררו וע"ל סי' א':
יח
בזה. והב"ח חולק על המחבר ופסק דאם נמצא ספק מה פטור מכסוי והט"ז חולק עליו והסכים עם המחבר וכ"פ מהרש"ל:
יט
לכסות. וכ' בש"ך דצריך לברך דלא כהב"ח שפוסק לכסות בלא ברכה. וכן שהייה דרסה חלדה הגרמה במיעוט בתרא בסימנין חייב לכסות בברכה (ש"ך) השוחט לאכילת כלבים או לאכילת עובדי כוכבים חייב בכסוי. כנה"ג בשם ש"ג:
כ
שישרוף. והקשה הע"י למה לי לשרוף טליתו הלא כששורף טליתו יש לו אש ע"כ א"כ יכסה באפר של אותו אש או איך יבשל או יצלה אותו עוף וע"כ יש לו אש ע"ש:
כא
נהוג. וכ' בש"ך דעכ"פ כשמברך אין לומר על כסוי דם בעפר אלא על כסוי דם בלבד והט"ז חולק על הגהת רמ"א ופסק להלכה כדעת המחבר דמי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט ופר"ח מסיק ואין לו תקנה אלא לישרף טליתו או שישחוק דינרי זהב. ובס' נ"ה חולק על ט"ז ופוסק דעיקר כרמ"א:
כב
מותרים. פירוש אע"ג שלא נתקיים בהם מצות כסוי מותרים וכן בהמה שלא יצא מהם דם מותר דדם האברים שלא פירש מותר:
כג
בהם. וכ' בש"ך ולא מהני כשמשימין בהם צמחים והוא מגדלם אלא בעינן דוקא שהנזרעים בהן מצמיחים:
כד
שרופים. וכ' בש"ך אבל אם שרופים מכסים וה"ה לכל הנך דאין מכסין אם שרופים מכסים בעפרן. אין מכסין לא בגפרית ומלח ולא בפלפלין שחוקים אבל בקנמון טחון מכסין (כנה"ג בשם ש"ג):
כה
לחה. כתב בש״ך דמשמע כאן שעפר לחה אינה מצמחת וזה אינו דבפ' אלו עוברין (פסחים דף מ״ו) איתא בהדיא דראוי' לזריעה ומצמחת אלא הטעם דאין מכסין בעפר לחה משום דבעינן עפר דק דראוים למנות דכתיב אם יוכל איש למנות עפר הארץ וגו' ע״כ נלע״ד דהאי ולכן שכ' רמ״א הוא ט״ס וצ״ל וכן. כתב הרמב״ם סוף ה״ש מותר לכסות בעפר עיר הנדחת וה״ה בעפר עבודת כוכבים ושאר איסורי הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו (מהרמ״ט):
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ח
א
משנה חולין דף פג
ב
טור בשם אביו הרא"ש שם דהכיסוי היא מצוה בפני עצמה וכ"כ הרמב"ם בפרק י"ד מה"ש
ג
שם במשנה
ד
כרבי יוסי בברייתא שם ד"פ
ה
כי"א שם
ו
טור בשם אביו הרא"ש
ז
הרא"ש שם
ח
כן פי' הטור מברייתא דהשוחט ונבלע וכו' דף פ"ז וכ"כ הרשב"א בת"ה
ט
בהגהת האגור בשם ריא"ח
י
מימרא דרבי זירא שם דף פג
יא
טור (וכל בו) בשם בעל העיטור וכפי' רש"י
יב
שם בשם הרא"ש בס"פ וכ"כ התו' כאן (וכ' האגור שכן נוהגין)
יג
ברייתא חולין דף פ"ו
יד
טור מהא דפריך במוקדשין לגרריה ולכסייה שם דף פ"ג וכ"כ הרשב"א בת"ה
טו
בריי' שם דף פ"ז
טז
משנה שם
יז
משנה שם דף פ"ו וכת"ק
יח
ברייתא וגמרא שם דף פ"ז
יט
משנה שם וכאוקימתא דרבה בר בר חנה וכו'
כ
משנ' שם וכרב פפא שם דאין דיחוי אצל מצות ולא אמרינן ראשון ראשון בטל
כא
שם במשנה
כב
ברייתא שם דף פג
כג
משנה שם וקיי"ל כת"ק דמתניתין וכדפריש רבי יהודה אליביה
כד
הר"ן שם וכ"כ הרשב"א בת"ה וב"י לדעת הטור והתוס'
כה
שם במשנה
כו
טור וש"פ
כז
כרבה דאמר לית דחש לה לשמטוה לאמורה מיניה שם דף פ"ד וכן הסכמת כל הפוסקים
כח
טור וכ"כ הרשב"א בת"ה
כט
הרי"ף והרא"ש והרמב"ם
ל
כל בו בשם הר"מ בספר המאורות
לא
משנה שם דף פ"ה
לב
שם במשנה וכחכמים
לג
משנה שם דף פ"ו וכר"מ משום דהורה רבי לסוף כוותי'
לד
ברייתא שם
לה
טור
לו
שם בשם בעל העיטור ומרדכי בשם גדולי נרבונא
לז
תה"ד סי' קפ"ז
לח
טור וכ"כ הרשב"א בת"ה
לט
משנה שם דף לג
מ
משנה שם דף פח וככללא דרשב"ג שבא לפרש כפי' התו' והרא"ש
מא
כדדרש רב נחמן בר רב חסדא
(°) פירוש אף על פי שכשמשימין בו צמחים הוא מגדלן
מב
משנה שם
מג
כרבה בר בר חנה וכו' וכלישנא קמא
(°) פי' מין סיד
מד
ברייתות שם
(°) פי' פחמים כתושים.
(°) פי' עפר שמנקרים מן הריחיים
מה
ברייתא שם
מו
בריי' שם וכב"ה
מז
בריי' שם
מח
מטעמא דדרש רב נחמן בר רב חסדא וכשיטת הרי"ף והרא"ש:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ח
א
בין כו'. מתני' וגמ' שם:
ב
והכסוי כו'. ממ"ש (שם פ"ג ב' וש"מ) בכוי ואין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואפי' בדקר נעוץ דלא מעכבי לשמחת י"ט וערש"י בפ"ק די"ט ה' ב' ד"ה אין מכסין אותו בי"ט כו':
ג
חייב לברך קודם כו'. כמ"ש (פסחים ז' ב' וש"מ) כל המצות כולן מברך כו' ובתוספתא פ' בתרא דברכות וירושלמי שם השוחט צריך ברכה לעצמו על השחיטה והמכסה צריך ברכה לעצמו על כיסוי דם:
ד
מי ששחט כו'. כמ"ש בס"פ כיסוי הדם בשכר שאמר א"א ואנכי כו' ובשכר שאמר א"א אם כו' ומברכין כמו שמברכין אכל מצות ציצית וסוכה ועבא"ח סי' כ"ג ועש"ך כאן:
ה
ובלילה כו'. כמ"ש שם פ"ז א' השוחט ונבלע דם כו' (ובתוספתא פ"ו השוחט בשבת כו'):
ו
הבופלו כו'. כמו שפירשו שהוא מריא:
ז
ויש מסתפקין. שלועזין אותו לכוי:
(ליקוט) הבופלו כו' ויש כו'. פליגי אם הוא שור הבר או איל הבר ועמ"ש סי' רצ"ז (בס"ק י"ד. ומתוורץ קושית הש"ך שם ס"ק ה'. כצ"ל בדעת הרב אבל במקורן משמע דעת המסתפקין כמ"ש רבינו בליקוט ב' וכ"מ לשון הרב שכתב ויש כו' שהוא שור הבר כו') (ע"כ):
(ליקוט) הבופלו כו'. והוא שור הבר דאיפליגו בו ר"י ות"ק וקי"ל כת"ק וכ"פ הרמב"ם: ויש כו'. מרדכי סי' תתרנ"א בשם ר"ח בשם הגאונים ונראה טעמייהו (דמספקא להו דלמא הלכה כר"י) משום דר"א בחולין פ' א' ס"ל כר' יוסי ועתוס' שם ד"ה ודלמא כו' ורא"ש שם (וע"ל סי' פ' ס"ק ז"ח) (ע"כ):
(ליקוט) עתוס' דזבחים קי"ג ב' ד"ה אורזילא. ואותם בופל"ש כו' (ע"כ).
ח
וצריך כו'. ערש"י שם ל"א א' ד"ה דמזמין כו' ותוס' שם פ"ג ב' ד"ה צריך כו':
ט
שחט עוף או חיה כו'. בפר"ח סתר זה שהרי בגמ' אמרו שחט חיה ואח"כ שחט בהמה פטור מלכסות כנ"ל ומשמע אפי' בסתמא ומה שהקשו דברי הגמ' ל"ק דשם מיירי שנתערבו ע"ש:
י
(ליקוט) אם אין כו'. כמ"ש בפ"ג דסנהדרין וספ"ז דעירובין ואע"ג דרמי בר חמא ס"ל דאימתי לחלוק קי"ל כריב"ל ור' יוחנן ואע"ג דאמרינן כאן שלש מחלוקות בדבר היינו ת"ק דברייתא דדוקא במשנתנו לפרש וקי"ל כמתני' ועי"ל דמ"ש ת"ק סבר היינו ת"ק דרשב"ג ובפרט לגירסא שלנו דגרסינן בת"ק דרשב"ג מלמד שכל דמו כו' אבל ר"י בא לפרש אף בברייתא. תוס' ורא"ש שם וש"פ. אבל סוגיא דגיטין ז' ח' דאימתי לחלוק ועתוס' שם ד"ה אמר כו' (ע"כ):
יא
(ליקוט) וגורר אותו כו'. פ"ג ב' וליגרריה כו' אלמא דגריר כו'. ת"ה. והרא"ה חלק עליו וכן על מ"ש בס"ז שחט ולא כו' שלמד מהך דהכא וכתב מ"ש אלמא דגריר (לא קאי) אלא אסיפא ושעל הסכין משום דסופו לינטל משם אבל בדם הניתז א"צ וכמש"ש מי לא תניא כו' ובזה מתורץ קושית תוס' שם ד"ה שחט כו' ומשמע מדברי תוס' הנ"ל דס"ל כמ"ש בת"ה דכל שאפשר לגרר יגרר אע"פ שאינו מעכב ובדברי רש"י שם ד"ה כל הראוי כו' וה"נ ראוי כו' תירץ קושית תוס' הנ"ל דס"ל רדא"א לגרר אלא קודם ששחט היה ראוי אלא שבד"ה דם כו' פי' דהקושיא מעל הסכין ומדברי הרי"ף ורמב"ם ורא"ש שסתמו משמע דס"ל כדברי הרא"ה ועל הסכין לא הוצרכו לפרש דודאי גריר ליה כמ"ש רש"י בד"ה הנ"ל (ע"כ):
יב
מיהו ימתין כו'. כמ"ש שם ארשב"ג בד"א כו' ואף דפליגי עליה היינו דא"צ כל דם הנפש:
יג
אפי' אם כו'. דאי לאו הכי לא הוי ס"ד דרב עינא להתיר דלא עדיף מי"ט:
יד
ובלילה כו'. כמש"ש פ"ז א' השוחט כו' וכנ"ל (בס"ק ס'):
טו
ויש מי כו'. דאע"ג דבכוי אין מכסין אף בכה"ג שם משום התרת חלבו משא"כ כאן:
(ליקוט) אפי' אם כו'. ממש"ש כסוי שאין ודאי כו' וספק אסור אף בכה"ג כמ"ש בפ"ק די"ט (ח') ועתוס' שם ד"ה כסוי כו' וללישנא דמשום התרת חלבו כו'. ויש כו'. וכ"כ הרא"ה אלא שכתב דאף בכוי בי"ט הדין כן ולא קי"ל (כן) כמ"ש בא"ח סי' תצ"ח סי"ח וכ"מ בגמ' שם דפריך מיתיבי אין שוחטין כו' ואם איתא כו' אלא אמר רבא אפר כירה וכן וכן דרב יהודה וכ"כ רש"י שם ד"ה ואין דעתו כו' רמי בריה דר"י כו' פי' לא תימא שאפר כירה דעתו כו' וכן דרב יהודה אלא עפר מוכן הוא לכ"ד אלא משום התרת חלבו וכ"כ במה"ב וכאן נסתפק והאריך שם והעלה דלעולם אין מכסין דברייתא סתמא קתני וכן רבא דאמר אשתומא כו' וכ"ד תוס' הנ"ל וכן עיקר ממ"ש כסוי שאין כו' אלמא חד דינא להו (ע"כ):
טז
צריך כו'. כמ"ש בירושלמי (פ"ט דברכות) שחיטה אימת מברך עליה ר"י אומר עובר לשחיטה יוסי בן נהוראי אומר משישחוט למה שמא תתנבל שחיטתה ואע"ג דאין הלכה כן ולא חיישינן להכי הכא שאפשר שאני ועש"ך:
יז
השוחט חיה כו'. ואע"ג דאמרינן בירושלמי מעתה משיבדוק חזקת בני מעים כשרים מ"מ כאן לא סמכינן לכתחלה כנ"ל:
יח
ואם נמצאת כו' וה"ה לכל כו'. כמ"ש בכוי שחייב בכסוי מספק וכן בחש"ו דמחייבי רבנן בכסוי ואפי' ר"מ לא פליג אלא משום דרוב מעשיהן מקולקלין אבל בפלגא ופלגא לא:
(ליקוט) ואם נמצאת כו'. כמש"ש פ"ו א' בשלמא רבנן לחומרא (ע"כ):
יט
מי שאין לו כו'. כן משמע בברייתא שם פ"ח ב' היה מהלך במדבר כו':
(ליקוט) מי שאין לו כו'. ממש"ש במתני' פ"ג ב' ואין שוחטין כו' ובפ"ק די"ט ה' א' א"ה מאי אריא כו' לא מיבעיא קאמר כו' ושם ב' (א' במתני') ובה"א כו' ובחולין ל"א א' והא בעי כסוי כו' (ע"כ):
כ
כהפסד כו'. שם בברייתא:
כא
תקינו כו'. משום בל תשחית והא דאמרו בגמ' האי תקנתא דשורף כו' התם כששוה דאז ליכא משום בל תשחית כמ"ש בפ' החובל (צ"א צ"ב) דאם מעולה בדמים מותר לקוצצו ואין בו משום בל תשחית ואז אסור האי תקנתא דגאונים כיון דאפשר בתקנתא דגמ' ולכן לא תנו שם האי תקנתא דגאונים וז"ש ולא שוה כו' דדוקא בכה"ג. ד"מ.
כב
ומברך כו'. ואע"ג דעדיין אינו מקיים הכסוי כמו על בדיקת חמץ שמברך על ביעור כמ"ש הרא"ש (פ"א דפסחים ס"י) דאתחלתא דבעור הוא:
כג
יכבס כו'. כמ"ש (פ"ז א') דם שנתערב במים אם יש בו מראית כו':
כד
כל הדברים כו'. עתוס' שם ד"ה כל דבר כו':
כה
ואם אינם כו'. ע"ש בד"ה שוחק כו' ואע"ג דלא כו'.
כו
ובחול הדק מאד כו'. דבשל תורה הלך אחר המחמיר כמ"ש בפ"ק דע"ז (ז' א') ועבה"ג והוא כפי' הרי"ף ולרש"י כלישנא בתרא:
כז
ובשחיקת אבנים כו'. ברייתא שם.
כח
ובאוכלים או בגדים כו'. אוכלים שרופים שם ת"ר אין מכסין כו' שנאמר ולקחו כו'. ובגדים שרופים שם שורף טליתו כו' ועתוס' שם ד"ה מצינו כו':
כט
ובשיחור כו'. שם תנא הוסיפו כו':
ל
ולא בשחיקת מתכת אם כו'. עתוס' שם ד"ה שחיקת כו' ור"ת תירץ כו':
לא
חוץ כו'. גמ' שם ועתוס' שם ד"ה שוחק כו' ולעיל דאמר אין מכסין כו':
לב
ולכן כו'. ספ"ג דפסחים (מ"ז ב'):
לג
ואין כו'. דלא כמ"ש הגאון לכסות בשלג דכתיב (איוב ל״ז:ו׳) כי לשלג יאמר הוי ארץ דהא לא כתיב הוי עפר ועוד דפי' שהש"י מצוה שיהיה בארץ דהא לא כתיב שיקרא ארץ וגם כי נימוח ויתחמם הוא מים ומכסה במים:
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ח:א׳
א
א) [סעיף א'] השוחט חיה או עוף צריך לכסות דמו. והטעם כתוב במד"ר פ' בראשית לפי שקברו את הבל ונתן להם הקב"ה שכרן ב' ברכות שמברכין עליהם אחד לשחיטה וא' לכסוי הדם יעו"ש ור"ל כשם שהם קברוהו וכסו את דמו כך שכרם שדמם טעון כסוי מדה כנגד מדה.
כ״ח:ב׳
א
ב) שם. צריך לכסות דמו. יזדרז לכסות מיד דק"ל חביבה מצוה בשעתה מיהו אם לא כיסה מיד וכיסה אח"כ קיים מ"ע כהלכתה אלא דלא חיבב מצוה בשעתה. ואם לא כיסה מיד וכיסה אחר זמן מועט אכתי מיקרי מצוה בשעתה אלא דאינו בכלל זריזין מקדימים למצות. מחב"ר או' א' זב"צ או' א'.
כ״ח:ג׳
א
ג) שם. צריך לכסות דמו. וגם באפר חם מותר לכסות. ט"ז באו"ח סי' תצ"ח ס"ק ט"ו. והדע"ק בסוף סי' זה כתב דאין לבשל הדם או למלוח קודם הכיסוי ולכן נכון שלא יהא האפר יד סולדת בו. וכתב עליו בגידולי הקדש שם או' ו' דבזה נתקשו קצת לומדי תורה דהוא היפך דברי הט"ז הנז' וכתב ליישב דדוקא עפר התחתון אין לכסות באפר חם דהא בע"כ שוהה מעט קודם שיכסה למעלה ונמצא בשעת הכסוי שלמעלה כבר מבושל הדם ע"י אפר דלמטה אבל עפר העליון שרי לכסות באפר חם יעו"ש והב"ד מנ"י בלק"י או' קנ"ז. זב"צ או' ב' וכתב שם הזב"צ ולכן יש להזהיר להשוחטים שלא למצות דם השחיטה בכירה שיש בה אש ועפר שהיס"ב.
כ״ח:ד׳
א
ד) אם אחר ששחט הקדיש את הדם חייב לכסות מפני שקדמה מצות כסוי להקדש. כך שנינו בתוספתא. וה"ה אם הקדיש את החיה או העוף אחר ששחט. הרמב"ם פי"ד מה' שחיטה ה' ג' כנה"ג בהגה"ט או' ה' זב"צ או' ג'.
כ״ח:ה׳
א
ה) שם. בין צדן עתה וכו' דת"ר אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד צודים ועומדים מאליהן מנין כגון אווזים ותרנגולים ת"ל ציד מ"מ אם כן מה ת"ל אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. חולין פ"ד ע"א. ופירש"י אלא בהזמנה הזאת כאלו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שמא יעני עכ"ל והביאו ב"י. ט"ז סק"א.
כ״ח:ו׳
א
ו) שם בהגה. אבל השחיטה כשרה וכו' אפי' לעצמו. וכ"ה בד"מ וכן דעת ב"י ורש"ל פ' כסוי הדם סי' א' ושאר האחרונים דלא כהב"ח שאוסר לעצמו. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ג' לה"פ או' ב' בל"י או' א' כריתי או' א' שמ"ח או' ב' זב"צ או' ד'.
כ״ח:ז׳
א
ז) מיהו היכא דהעם פרוצים במצות כסוי שאינם מכסים כדין או שאינם מברכין על הכסוי או על השחיטה יש לקנוס ולחייב מלקות וגם יש לאסור השחיטה להעובר משום מגדר מילתא. ש"ך שם. בל"י שם. שמ"ח שם. שפ"ד או' ג' זב"ת או' ד' זב"צ או' ה' וכ"כ לעיל סי' י"ט או' א'.
כ״ח:ח׳
א
ח) ואפי' רק אותו השוחט פרוץ במצוה זו יש לקנוס ולהלקות ולאסור הבשר על העובר משום מגדר מילתא. שמ"ח שם. שפ"ד שם. זב"צ או' ו'.
כ״ח:ט׳
א
ט) [סעיף ב'] חייב לברך קודם שיכסה וכו' כמ"ש בפסחים ז' ע"ב כל המצות מברך עליהם קודם עשייתן. ואם לא בירך קודם כסוי לא יברך אחר כסוי. שמ"ח ותב"ש או' ג' דלא כפר"ח. וכן הסכים המש"ז או' ג' משום סב"ל. זב"ר בתמידים או' ז' מנ"י או' ב' זב"צ או' ז' ומשמע מדברי הפו' הנז' דגם תוך כדי דיבור אין לברך אחר שכיסה והגם דדעת הקומץ או' ב' יכול לברך תוך כדי דיבור דהכסוי וכן נוטה דעת המנ"י בלק"י או' ז' מ"מ אנן ק"ל סב"ל אפי' כנגד מרן ז"ל ואפי' כנגד הרוב כמ"ש באו"ח סי' י"ח או' ז' יעו"ש אלא יש לברך בלבו או בלתי שם ומלכות. ועיין לעיל סי' י"ט או' ו'.
כ״ח:י׳
א
י) שם. על כסוי דם בעפר. אע"ג דלא מצינו בשום מקום שמזכירין פרט המצוה בברכה אלא דרך כלל וא"כ היה די לומר על כסוי דם לחוד מ"מ הכא שאני שעושה ב' מצות דהיינו כסוי שלמטה מן הדם ושל מעלה וזה נלמד מן בעפר ע"כ צ"ל בעפר להורות על שני המצות. ט"ז סק"ג. אבל הרמב"ם ושאר גדולים הביאו הנוסח על כסוי הדם וכן הרשב"ץ ביבין שמועה. וכתב הכנה"ג ודינא דחיי שכן המנהג במקימו לומר על כסוי הדם ותו לא. אבל הש"ך ס"ק כ"ט כתב דמנהגם לומר על כסוי הדם בעפר ובספרו הארוך הביא כן מהרוקח והגאונים והתשב"ץ ומהרש"ל עי"ש וכן מנהג ארץ הצבי ומצרים כמרן ודעמיה לומר על כסוי הדם בעפר. ונהרא נהרא ופשטיה. מחב"ר או' ב' ומיהו מ"ש וכן המנהג וכו' לומר על כסוי הדס בעפר היינו לומר תיבת בעפר ג"כ אבל לענין תיבת הדם בה"א אדרבא נוסח הש"ע בלא ה"א אלא זהו כפי נוסחא אחרת שנכתוב באו' שאח"ז.
כ״ח:י״א
א
יא) שם. על כסוי דם בעפר. וכ"ה הנוסח בטור ובשחיטות מהרי"ו סיף ה"ש. לבוש. יש"ש פ' כסוי הדם סי' י"ב. שמ"ח או' ג' חכ"א כלל ח' או' ד' קומץ או' ב' אהל יצחק סי' כ"ד או' י"א. מנ"י או' ב' מיהו בתוספתא דברכות פ"ו או' ט"ז הנוסח על כסוי הדם בה"א. וכ"ה הנוסח בהרמב"ם פי"ד מה"ש ה' א' כלבו סי' ק"ח. רוקח סי' ש"פ. כנה"ג בהגה"ט או' ח' בן א"ח פ' וילך או' ג' ונהרא נהרא ופשטיה.
כ״ח:י״ב
א
יב) ואם אמר רק על כסוי דם ולא אמר בעפר יצא. חכ"א שם. והוא פשוט כיון דאיכא כמה גאונים דסברי דאפי' לכתחלה י"ל רק על כסוי הדם בלתי תיבת עפר כמ"ש לעיל או' יו"ד וא"כ אף היכא דנהיגי לומר על כסוי הדם בעפר אם לא אמר תיבת בעפר פשיטא דיצא.
כ״ח:י״ג
א
יג) וקודם הברכה י"ל לשם יחוד קבה"י וכו' הריני בא לקיים מ"ע של כסוי הדם כש"ה ושפך את דמו וכסהו בעפר לתקן את שורש מצוה זו וכל תרי"ג מצות הכלולות בה במקום עליון. ויהי נועם וכו'.
כ״ח:י״ד
א
יד) בעפר הבי"ת בסוגל ולא בשווא. מש"ז או' ג' מנ"י או' ב' זב"צ או' ט'.
כ״ח:ט״ו
א
טו) שם הגה. מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו על הכסוי. מיהו הפר"ח או' ה' כתב דלענין דינא כיון שהתו' והרשב"א מסכימים שלא לברך ודבריהם נראים עיקר ועוד דספק ברכות להקל הכי נקטינן ודלא כהגה יעו"ש. וכ"כ הבל"י או' ב' וכ"כ בתשו' בעי חיי הי"ד סי' כ"ב דאין העולם נוהגין לברך דאינה מצוה שיש עליה שמחה ודלא כהרב דמש"א יעו"ש. תו"ז סי' ד' או' ז' גם הריק"ש כתב על דברי רמ"א הנז' דלא נהגו כן ולא הוזכר בתלמוד. זב"ת או' ז'. וכ"כ השפ"ד או' ה' דודאי אין להכניס עצמו בספק ברכה. וכ"כ הקומץ או' ג' דלהוציא עצמו מפלוגתא יש להדר אחר כלי או פרי חדש ולברך עליו ולכוין גם על הכסוי ואם לאו לא יברך דסב"ל. וכ"כ מנ"י או' ב' וכ"כ זב"צ או' י"א דמנהג בגדאד יע"א שלא לברך שהחיינו על הכסוי. אמנם אם יש מקום שנהגו לברך אין מזניחין אותם דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל וכמ"ש באו"ח סי' ז' או' ב' יעו"ש.
כ״ח:ט״ז
א
טז) [סעיף ג'] כוי שהוא ספק חיה וכלאים הבא מבהמה וחיה צריך לכסות דמן וכו' משמע דבין תיש הבא על הצביה ובין צבי הבא על התשיה בשניהם צריך לכסות ואין מברך. וכ"כ הב"ח. וכ"כ הדרישה או' א' דאפי' תיש הבא על הצביה דאמו חיה צריך לכסות ואינו מברך. וכ"כ הרב מטה אשר סי' י"ח דאפי' תיש הבא על הצביה דאמו חיה ג"כ אין לכסות ביו"ט וגם אין מברכין עליו ודלא כרש"ל וט"ז וש"ך אלא כס' הב"ח והדרישה ודעמייהו יעו"ש וכ"פ בס' בית מאיר. זב"צ או' י"ב.
כ״ח:י״ז
א
טוב) שם. ואינו מברך. דשמא מין בהמה הוא והוי ברכה לבטלה ועובר על לא תשא וכו' לבוש.
כ״ח:י״ח
א
חי) שם. ואין שוחטין אותם ביו"ט. דכיון שצריך לכסותן וביו"ט אינו רשאי לכסותן לא ישחוט לכתחלה ש"ך סק"ח. פר"ח או' ז' לה"פ או' ו' זב"ת או' יו"ד.
כ״ח:י״ט
א
יט) שם. ואם שחטן אינו מכסה דמן. ואפי' יש לו עפר מוכן מפני שהרואה יאמר ודאי חיה הוא דאל"כ לא היו מטריחין לכסות דמו ביו"ט ויבא להתיר חלבו. ש"ע או"ח סי' תצ"ח סעי' י"ח. ועי"ש בהגה שכתב דאם שחטו באמצע החצר מותר לכסותו אם יש לו עפר מוכן יעו"ש ובדברינו לשם.
כ״ח:כ׳
א
ך) שם. ובלילה אם רישומו ניכר יכסנו. ואינן יכולין לקבל הדם בכלי לכסותו בלילה שאין שוחטין לתוך כלים. טור. והטעם כמ"ש לעיל סי' י"א סעי' ג' שלא יאמרו מקבל הדם לזורקו לעכו"ם יעו"ש. וכתב הב"ח דבזה"ז בדיעבד אם שחטו ביו"ט יכול לקבל הדם בכלי אפי' לכתחלה ומ"מ יותר טוב ליתן עפר וצרורות בכלי קודם קבלה יעו"ש והב"ד הש"ך סק"י. אבל הדרישה כתב דאפשר דגם בזה יש חשש מפני הרואה שיאמר שלוקח עפר לכסות בו דם הכוי בצווי חכם שהורה לו כן ויבואו להתיר חלבו. וכ"כ דמש"א. כנה"ג בהגה"ט או' י"ד. בל"י או' ג' וכן הסכים השמ"ח או' ד' ובתב"ש או' ז' מ"א באו"ח סי' תצ"ח ס"ק ל"ד. מנה"ז כלל כ"ג בעשרון או' יו"ד. זב"ר סי' י"ט במוספים או' ד'.
כ״ח:כ״א
א
כא) כוי מחוסר אבר מותר לשוחטו ביו"ט ויקבל דמו בכלי ויכסנו בלילה כיון דאין מקריבין מחוסר אבר לעכו"ם. שש"א סוף או' ג' זב"צ או' ט"ו. ומיהו לפי הטעם שכתבנו לעיל או' י"ח נראה דגם בכה"ג אין לעשות כן לכתחלה.
כ״ח:כ״ב
א
כב) [סעיף ד'] הבו"פלו נהגי שלא לכסות דמו. והוא מריא הנאמר בפסוק. ב"י. לבוש. זב"ת או' י"ד. והוא המין שקורין בערבי ג'אמוס והוא גדול מהשור ודומה לו. כ"כ הראב"ע בעמוס סי' ה' פסוק כ"ב. וכ"כ בישעיה סי' א' פסוק י"א. וכן פירש רלב"ג במלכים א' סי' א' פסוק יו"ד וז"ל ומריא הוא מין ממיני הבקר השמנים והגדולים עכ"ל וכן בשרש שרש מרא כתב מין ממיני בקר הגדולים וכ"כ הרמב"ם פ"א מה' מ"א ה' ח' כגון שור הבר והמריא שהם ממין השור עכ"ל והב"ד זב"צ או' ט"ז. ועיין לקמן סי' ף' סעי' ג' וסי' רצ"ז סעי' ז'.
כ״ח:כ״ג
א
כג) שם הגה. ויש מסתפקין בבו"פלו וכו' שאומרים שהוא כוי. ד"מ או' א' בשם שחיטת מהרי"ו. ביאור הגר"א או' ז' ולפ"ז אין לשחטו ביו"ט כמו הכוי.
כ״ח:כ״ד
א
כד) שם בהגה. ע"כ טוב לכסותו בלא ברכה. ומצוה לשמוע לדברי הגאונים לכסותו כמשפט הכסוי אלא שלא לברך מספק דדילמא אין זה בו"פלו האמור בדברי הגאונים. פר"ת או' ו' זב"ת או' ט"ו.
כ״ח:כ״ה
א
כה) שם בהגה. או לשחוט עוף וכו' אצל הבו"פלו ולא ע"ג דם הבו"פלו. ט"ז סק"ה. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"א. לה"פ או' ט' בל"י או' ד' שמ"ח או' ד' זב"ת או' ז' זב"צ או' י"ז.
כ״ח:כ״ו
א
כו) שם בהגה. או לשחוט עוף וכו' ועיין בתשו' זכרון יצחק סי' ק"י שכתב דהרמ"א דקדק בלשונו וכתב לשחוט עוף ולא כתב חיה או עוף והיינו משום דעיקר מצות כסוי לכסות תיכף כשיצא הדם מהנשחט וכו' יעו"ש. פ"ת או' ב' ועוד י"ל דנקט עוף משום שהוא מצוי יותר מן החיה. ויברך על הכסוי ויכוין על הבו"פלו ויכסה דם העוף תחלה ואח"כ דם הבו"פלו דשמא אינו חייב ויהא הפסק בין הברכה לכסוי. וה"ה בשוחט את הכוי או את הכלאים אם אפשר יש לשחוט עוף אצלו ויכוין עליו.
כ״ח:כ״ז
א
כז) [סעיף ה'] צריך שיהיה למטה עפר תיחוח. דא"ר זירא השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה. חולין פ"ג ע"ב. ב"י. לבוש. ט"ז סק"ו.
כ״ח:כ״ח
א
כח) שם. צריך שיהיה למטה עפר תיחוח. ועפר דלמטה צריך שיהיה כמו עפר דלמעלה בכל הלכיתיו דבר שמצמיח או שיהא נקרא עפר. מש"ז או' י' זב"ר סי' י"ט בתמידים או' י"ח. מנ"י או' ה' זב"צ או' י"ח.
כ״ח:כ״ט
א
כט) שם. צריך שיהיה למטה עפר תיחוח. ומשמע מדברי רש"י חולין פ"ג ע"ב שצ"ל הדם מכוסה בעפר תיחוח גם מן הצדדין. וכ"כ מנ"י בלק"י או' כ"ח בשם הדע"ק. זב"צ או' י"ט.
כ״ח:ל׳
א
ל) שם. וצריך להזמינו בפה. פי' העפר דלמטה צריך להזמין בפה לשם כסוי היכא דמצא עפר תיחוח דאל"כ לא עביד מידי. וכן כשנותן הוא לשם עפר תיחוח חשיב כהזמנה (ר"ל וא"צ לומר בפה) והי"א ס"ל דאם מצא עפר תיחוח ושחט עליה די בכך אבל עפר שלמעלה לכ"ע צריך שיתן היא. ש"ך ס"ק י"ב. שפ"ד או' י"ב.
כ״ח:ל״א
א
לא) שם. וצריך להזמינו בפה. ועפר למעלה ודאי ניטל בידו זה הוא הזימון וא"צ לומר בפה שעושה לשם כסוי. שפ"ד שם.
כ״ח:ל״ב
א
לב) שם. וצריך להזמינו בפה. שיאמר קודם שחיטה עפר זה יהיה לי לצורך כסוי הדם. שמ"ח או' ו' קומץ או' ב' אהל יצחק סי' כ"ד בלק"י או' ה' זב"ר סי' י"ט בתמידים או' כ"א. מנ"י או' ה' זב"צ או' כ"א.
כ״ח:ל״ג
א
לג) וה"ה אם מצא עפר מוכן ומשמש בו בידו כאלו הכינו לכך וא"צ הזמנה בפה. זב"צ או' כ"ב.
כ״ח:ל״ד
א
לד) שם. וי"א שאין צריך. העיקר כמו שסתם מרן ז"ל שצריך להזמינו ודלא כפר"ח. ער"ה או' ט' וכ"פ הלבוש כסתם הש"ע. וכ"כ התב"ש או' יו"ד דכיון דאו' הוא צריך לחוש לדעת רש"י והנמשכים אחריו דס"ל דצריך. וכ"כ זב"צ או' ך'.
כ״ח:ל״ה
א
לה) שם. וי"א שא"צ. ולא פליגי אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד פשיטא דלכ"ע א"צ שיתן הוא אפי' עפר שלמעלה דהא כסהו הרוח בסעי' י"א פטור מלכסות והוא משנה שלימה. ש"ך ס"ק י"ב. אבל השמ"ח או' ו' כתב אם שחט ע"ג עפר המונח כבר ולא הזמינו בפה ועדיין לא כיסה למעלה דיש להחמיר היכא דאפשר לגרר הדם וליתנו לתוך עפר שהזמין ולכסותו בברכה ואם כבר כיסה למעלה פטור. וכ"כ אהל יצחק סי' כ"ד או' ב' ובלק"י או' ז' זב"ר סי' י"ט או' ד' מנ"י או' ה' זב"צ או' כ"ג.
כ״ח:ל״ו
א
לו) [סעיף ו'] מכסה בידו או בסכין. ר"ל בקתא של סכין אבל לא בראשו דשמא יפגום אותו. ט"ז סק"ז. ש"ך ס"ק י"ג. פר"ח או' י"ד. מש"ז או' ז'. וכ"כ האחרו'
כ״ח:ל״ז
א
לז) ושוחט שמכסה בלהב של הסכין דהיינו בצד החוד יש להעבירו. מש"ז שם. או' כ"ה.
כ״ח:ל״ח
א
לח) שם. או בכלי אחר. או בקיסם. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ז.
כ״ח:ל״ט
א
טל) שם. אבל לא ברגלו וכו' לאו דוקא ברגלו ממש ה"ה שאינו יכול לכסות ברגלו בסכין או בקיסם או בכלי אחר דתולדותיו כמוהו. כנה"ג שם או' י"ז. בל"י או' ז' זב"צ או' כ"ז.
כ״ח:מ׳
א
מ) שם. אבל לא ברגלו וכו' ואחר הכסוי קיל לרמוז שם ברגל דכבר אזדא ליה מצותו שהרי אם נתגלה פטור מלכסות וא"כ לא שייך שיהיה מצות בזויות. וגם להטיל מי רגלים אין איסור ואחר שהכסוי אין ניכר שם אין עוד אף מדת חסידות מלהטיל. דע"ק או' ד' מיהו בס"ח סי' תתכ"ה כתב אחד שהיה שוחט עופות וכסה הדם ובא אחר ורצה להשתין מיד לשם ולא הניחו אמר עתה בעת כסוי הדם ברכתי לה' שם לכן לא יתכן להיות משתין או רוקק שם והדם מכוסה שם עכ"ל. וי"ל דהכא מיירי בעוד שעדיין הדם לח ולא נתייבש בתוך העפר והדע"ק מיירי אחר שנתייבש הדם ואינו ניכר וכן מדוקדק הלשון.
כ״ח:מ״א
א
מא) והמקום להכין לכסוי צ"ל נקי ממ"ר ואף שמכסה הלחלוחית מ"מ יש לבחור מקום אחר למצוה. דע"ק שם. זב"צ או' כ"ט.
כ״ח:מ״ב
א
מב) [סעיף ז'] שחט ולא היה עפר למטה צריך לגרור וכו' ואם א"א לגרר מ"מ מכסה למעלה בברכה. שמ"ח או' ח' זב"ת או' כ"ד. אהל יצחק סי' כ"ד בלק"י או' ח' מנ"י או' ז' זב"צ או' ל'.
כ״ח:מ״ג
א
מג) ואם כיסה מלמעלה ולא היה עפר למטה מחייבין אותו לחזור ולגרור הדם ויתן עפר למטה ויחזור ויכסה ואינו מברך כיון שבירך פעם ראשונה. פר"ת או' יו"ד. שמ"ח או' י"ב. זב"ת שם. קומץ או' ז' זב"ר סי' י"ט או' ו' מנ"י שם. זב"צ או' ל"א.
כ״ח:מ״ד
א
מד) [סעיף ח'] מי ששחט הוא יכסה וכו' דת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה שחט ולא כסה וראהו אחר מנין שחייב לכסות שנאמר ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בני ישראל. חולין פ"ז ע"א.
כ״ח:מ״ה
א
מה) והשוחט קודם לכל אדם הילכך אם קדמו אחר וכיסה חייב ליתן לו עשרה זהובים שכר ברכה שביטל ממנו אלא שאין גובין בזה"ז. טור. וכן פסק בש"ע חו"מ סי' שפ"ב יעו"ש והוא מגמ' ותו' שם. יעו"ש. ועיין לקמן או' נ"ב.
כ״ח:מ״ו
א
מו) שם. מי ששחט הוא יכסה. השוחט אין לכבד לאדם אחר שמחזר לקיים מצות כסוי או אפי' לאדם גדול ממנו ומכבדו לעשות הכסוי זהו אסור. ש"ך בח"מ סי' שפ"ב. כריתי או' יו"ד. מחב"ר או' ח' ער"ה או' יו"ד. חכ"א בחלק בי"א שער או"ה סי' ז' זב"צ או' ל"ב.
כ״ח:מ״ז
א
מז) ואם מינהו בדרך שליחות ואומר לו בפיו עשה זאת בשליחותי מוחר דשלוחו של אדם כמותו ומקבל שכר כאלו הוא עשה המצוה. כריתי שם. מחב"ר שם. ער"ה שם. ומ"מ מצוה בו יותר משלוחו. מחב"ר או' ט' וכ"כ בברכ"י סי' רס"ד בשיו"ב או' א' ועוד לפי הנוסחא שהביא כנה"ג בהגה"ט או' כ"ג בתורת כהנים דיש להחמיר בכסוי דאין למנות שליח יותר מכל המצות משום דנראה דהמצות בזויות עליו שהוא אינו רוצה ללכלך עצמו בעפר. ער"ה שם. זב"צ או' ל"ג.
כ״ח:מ״ח
א
מח) ואם מכבד לאדם גדול ואומר לו שיהיה שלוחו ג"כ נראה דאין כאן פקפוק. ברכ"י בשיו"ב שם. ומחב"ר בסי' זה או' יו"ד. זב"צ או' ל"ד. אמנם לא ימכור המצוה בדמים כדכתיב אמת קנה ואל תמכור. שפ"ד בסוף הסי' וכ"כ האחרונים.
כ״ח:מ״ט
א
מט) וכן אם רוצה לפרקים לכבד במצוה זו לאדם נכבד והוא כבוד המצוה או אף אם אינו נכבד כ"כ רק שהמהדר יחזיק לו טובה עבוד כבוד זה ומכ"ש כששוחט אצל בעה"ב שרובם מקפידים ע"ז דיכול השוחט לכבדו. קומץ או' י"א. מנ"י או' יו"ד. ובפרט בעת שחיטת הכפרות בבית בה"ב שכמעט רובם ככולם מדקדקים שיניחו להם מצוה זו שיכול השוחט לכבדם. עשרון או' י"ג. זב"צ או' ל"ה. ועוד עיין בדברינו לאו"ח סי' תר"ה או' ט"ו.
כ״ח:נ׳
א
נ) ונראה דכ"ז אם אינו שוחט אלא א' וע"ז אמרינן דמצוה בו יותר משלוחו אבל אם שוחט הרבה וכסה א' וקיים המצוה יכול לכבד אחרים בנשאר כדי לזכותם לקיים המצוה כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל.
כ״ח:נ״א
א
נא) ונראה שאין נכון לכבד במצות כסוי רק למי שהוא גדול ודאי ע"פ שערות כהלכה או שיש לו שהרי משחז"ל מי ששחט יכסה כ"ה מה"ת ובדאו' אין סומכין על החזקה וכיון שאין שליחות לקטן צ"ל הנשלח לכסות במקומו גדול ודאי בשערות ידועות אחר שנת י"ג. דע"ק או' ו' מנ"י שם.
כ״ח:נ״ב
א
בנ) שם. מי ששחט הוא יכסה. ומי שקדם וכסה לא טוב עשה וצריך לפייסו לשוחט. ט"ז סוף סק"ט בשם סמ"ק. לה"פ או' י"ג. בל"י או' ח' זב"ת או' כ"ו. ואפי' אם ענה אמן אחר ברכתו צריך לפייסו. קומץ או' י"ב. מנ"י או' י"א. ודין גזלן יש לו. פר"ת או' י"א. ולא יוכל המכסה לפטור עצמו במה שנותן לו עוף אחר לשחוט דזו מצוה אחרת היא והוי מעוות לא יוכל לתקון. תו' חולין פ"ז ע"א. וכ"כ הטור בסוף הסי' והב"ח. זב"ת שם. וגם לא יוכל המכסה לפטור עצמו ע"י שישחוט הוא עוף ויתן לשוחט הראשון לכסות דמ"מ המצוה שלו ואינו נותן אלא דרך שליחות כמ"ש נעול או' מ"ז.
כ״ח:נ״ג
א
גנ) ודוקא בכה"ג דמצות כסוי רמיא על השוחט שנאמר ושחט וכסה מי ששחט הוא יכסה אבל אם נתנו לו בהמה לשחוט ובא אחר ושחטה פטור דאם לא רצה לאכול בשר אינו חייב לשחוט. פרישה בח"מ סי' שפ"ב או' ד' ובספרו סמ"ע על הש"ע שם סק"ה. כנה"ג בהגה"ט או' ס' שו"ג במחו' או' ב' זב"ר סי' י"ט במוספים או' ו' זב"צ או' מ'.
כ״ח:נ״ד
א
דנ) שם. מי ששחט הוא יכסה. ואם איחר השוחט ולא כסה אחר שבדק הסימנים והסכין ואם היא חיה אחר שבדק ריאה שלה יש רשות לאחר לכסות. פר"ת או' י"א. זב"ת או' כ"ו. זב"צ או' ל"ז. וכן בשראה שהשוחט לא כסה והלך לו חייב הוא לברך ולכסות. קומץ או' י"ב. משמע הא אם עדיין עומד ומוכן לשחוט לא יוכל אחר לכסות ואפי' אם בדק הסימנים והסכין או אם חיה ובדק הריאה דאמרינן כונתו לגמור השחיטה ולכסות בפעם אחת.
כ״ח:נ״ה
א
הנ) ואם השוחט כיבד והזמין לאדם אחר לעשות כסוי הדם ובא אדם אחר וקדם וכיסה אין לחייבו דהשוחט אין יכול לחייבו דהא לא מנע ממנו המצוה דהוא נתנה לאחר והאחר אינו יכול לחייבו דבמה קנה זה המצוה של הכסוי דאי משום דהזמינו השוחט בדבור בעלמא אינו קונה. זב"צ או' ל"ק. ומ"מ לא טוב עשה לחטוף המצוה מחבירו וגם בלא דעת הבעלים.
כ״ח:נ״ו
א
ונ) שם. מי ששחט הוא יכסה. וה"ה העפר למטה הוא יתן. שמ"ח או' ט' קומץ או' י"א. דע"ק או' ה' זב"ר סי' י"ט בתמידים או' כ"ט. מנ"י או' יו"ד. זב"צ או' ט"ל. ואין זה אלא למצוה מן המובחר דמצוה בו יותר משלוחו אבל אם יש איזה סיבה יוכל לעשות שליח להזמין העפר דלמטה דשלוחו כמותו.
כ״ח:נ״ז
א
זנ) שם. ואם לא כיסה וראהו אחר חייב לכסות. בברכה. ט"ז סק"ח. שמ"ח או' ט' קומץ או' י"ב. זב"ר שם בתמידים או' ל"א. מנ"י או' י"א.
כ״ח:נ״ח
א
חנ) שם. וראהו אחר חייב לכסות. ואפי' אם ראהו ביו"ט חייב לכסות כמבואר בתוספתא והביאה השמ"ח שם. זב"ר שם. מנ"י שם. ודיני כסוי ביו"ט הלא הם כתובים בש"ע או"ח סי' תצ"ח ובדברינו לשם בס"ד.
כ״ח:נ״ט
א
טנ) [סעיף ט'] שחט מאה חיות וכו' ודין אם סח בין כסוי לכסוי או בין שחיטה לשחיטה וכיוצא עיין לעיל סי' י"ט סעי' ה' וסעי' ו' ובדברינו לשם או' מ"ב ואו' מ"ח ואו' מ"ט יעו"ש.
כ״ח:ס׳
א
ס) [סעיף יוד'] השוחט ונבלע הדם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות. פי' אם היה עפר תיחוח יכסנו מלמעלה ודיו ואם לאו יגרור אותו וליתנו בעפר תיחוח ולכסותו בעפר תיחוח כמ"ש בסעי' ז' פר"ת או' י"ג. זב"ת או' ל' ודוקא שעדיין לא כיסה למעלה אבל אם כבר כיסה למעלה במקומו ולא גררו פטור. שמ"ח או' י"א. אהל יצחק סי' כ"ד או' ב' זב"ר סי' י"ט או' ט' מנ"י או' ח' זב"צ או' מ"ז.
כ״ח:ס״א
א
סא) שם. אם רישומו ניכר. פי' מראה דם אדום או שחור. פר"ת או' י"ד. זב"ת או' כ"ט. זב"צ או' מ"ו.
כ״ח:ס״ב
א
סב) שם. חייב לכסות. בברכה. שמ"ח שם. שפ"ד בסוף הסי' אהל יצחק שם בלק"י או' ח' מנ"י שם. זב"צ שם.
כ״ח:ס״ג
א
סג) [סעיף יא'] כסהו הרוח פטור מלכסות. היינו אם כסהו עד שאין רישומו ניכר אבל אם רישומו ניכר חייב לכסות. פר"ת או' ט"ו. זב"ת או' ל"א. זב"צ או' מ"ח.
כ״ח:ס״ד
א
סד) שם. פטור מלכסות. ודוקא שכסהו בדבר הכשר לכסוי אבל בדברים הפסולים לכסוי צריך לכסות דלאו כסוי מקרי. פר"ת שם. זב"ת שם. וכ"כ השמ"ח או' י"ב דדוקא כשכסהו הרוח בדברים שמכסין בו וכן למטה היה כמו כן דברים שמכסין בו או שלמטה נבלע בקרקע אבל כסהו הרוח בדברים שאין מכסין בהם או שלא היה למטה דברים שמכסים בהם יש לגלותו ולגררו וליתן עפר למטה ומלמעלה ובלא ברכה. וכ"כ אהל יצחק סי' כ"ד או' ו' זב"ר סי' י"ט או' יו"ד. מנ"י או' ט' והגם דדעת הפר"ת סוף או' ט"ז לברך וכ"ה דעת הקומץ או' ט' כבר נודע דק"ל סב"ל ורק יברך בלבו או בלי שם ומלכות.
כ״ח:ס״ה
א
סה) שם. פטור מלכסות. ואם רצה לגלותו ולחזור ולכסותו מצוה קעביד. פר"ת או' ט"ז. וכ"כ השפ"ד או' י"ב דהרשות בידו לגלותו ולכסותו לקיים המצוה. זב"צ או' נ"ג וכתב ודלא כזב"ת.
כ״ח:ס״ו
א
סו) ואם חזר ונתגלה מעצמו אחר שכסהו הרוח או ע"י אדם נתגלה אפי' כסהו הרוח מעיקרא בדברים שמכסים בהם יכסנו כדינו ע"י עפר מלמטה אם לא היה למטה דברים שמכסים ועפר למעלה ובלא ברכה. שמ"ח שם. אהל יצחק שם. זב"ר שם. מנ"י שם.
כ״ח:ס״ז
א
סז) אבל אם ישראל כסהו כדינו וחזר ונתגלה בין מעצמו ובין ע"י מעשה פטור מלכסות. ומ"מ אין לכסות במקום התורפה שעשוי להגלות. גם אין לגלותו לכתחלה לצורך הדם רק שא"צ לשומרו. גם מותר לנקר חצירו ואם נתגלה נתגלה. שמ"ח או' י"ג. זב"ר שם. מנ"י שם. וכן הסכים המחב"ר או' י"א דאין לגלותו בידים לכתחלה ואין לשחוט באתרא דידעין שמתגלה מיד ולא כפר"ח שהסכים עם התו"ח יעו"ש. זב"צ או' נ"ו.
כ״ח:ס״ח
א
סח) שם. ואם חזר ונתגלה חייב לכסות. בלא ברכה. פר"ח או' י"ז. כריתי או' י"ג. מש"ז או' ט' חכ"א כלל ח' או' ח' בית יעקב סי' זה. פ"ת או' ד' זב"צ או' נ"א. וכ"כ לעיל או' ס"ה.
כ״ח:ס״ט
א
סט) ואפי' אם כסהו הרוח תכף ומיד שנפל ולא היה ראוי שום פעם לכסוי ונתגלה אפ"ה מכסה בלא ברכה. מש"ז שם. באר יעקב שם. ודלא כפר"ת או' ט"ז שכתב דבכה"ג מברך. והגם דהער"ה או' י"ב פסק דמברך וכ"כ מ"א באו"ח סי' תקפ"ו סק"ו אנן בדידן לא פסקינן הכי דסב"ל משום חומרא דלא תשא. זב"צ או' נ"ב.
כ״ח:ע׳
א
ע) ומיהו אם יש לו עוף אחר ישחוט אצל זה ויברך על הכסוי ויכסה ואח"כ יכסה זה שנתגלה. באר יעקב שם. פ"ת שם. זב"צ או' נ"ג. וכן יעשה בכל מקום דאיכא ספק אם יברך אם אפשר ואם לא אפשר יברך בלבו או בלי שם ומלכות.
כ״ח:ע״א
א
עא) שם. אבל אם הוא בעצמו כיסהו ונתגלה וכו' ולאו דוקא עצמו אלא ה"ה כסהו אחר ונתגלה פטור מלכסות. פרישה או' י"א. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ה. שמ"ח או' י"ג. זב"צ או' נ"ה. ועיין לעיל או' ס"ז.
כ״ח:ע״ב
א
עב) מי שנתן עפר תיחוח למטה כדינו ע"ג קרקע ושהה מלכסותו עד שנבלע הדם דרך העפר תיחוח אם רישומו ניכר חייב לכסות ואם אין רישומו ניכר פטור מלכסות דהא נתכסה מאליו ע"י עפר התיחוח והו"ל כמו כסהו הרוח. קומץ או' ח' מנ"י בלק"י או' ח' ולמדנו מזה דלפעמים האדם שוחט ומנטף דם ע"ג עפר התיחוח וכמו ב' טיפות הראשונות הם נתכסים מאליהם בעפר התיחוח ואין רישומם ניכר ואח"כ יבא שאר הדם עליו ויהיה מרבית דם נראה דאין לכסות זה הדם בברכה דהא כיון שנתכסו ב' טיפות הראשונות נפטר מן הכסוי דלא בעינן שיכסה כל הדם אלא קצת מהדם כמ"ש לקמן סעי' ט"ו ובד"מ או' ו' דאם יש טיפה א' בגומא של עפר מכסה מה שבגומא ודיו יעו"ש וכ"כ השמ"ח או' י"ט דאפי' משהו די והגם דבעי השמ"ח שם שיהיה מדם הנפש מי יאמר דאין זה דם הנפש וע"כ ודאי דיש לכסות שאר הדם בלא ברכה דסב"ל וצריך ליזהר בזה. ועוד לפעמים ימצא דאחר שיכסה הדם בעפר תיחוח יחזור העפר תיחוח של הכסוי ויבלע בדם אחר שהייה מועטת ויחזור הדם ויהיה רישומו ניכר ובודאי דצריך לחזור ולכסותו בלא ברכה דזה לא מקרי כסהו ונתגלה דמעיקרא לא כסהו כראוי ולכן יש ליזהר בעת הכסוי לראות ולהשגיח שלא יהא הדם ניכר מלמעלה דרך עפר התיחוח ויש להזהיר לשו"ב על זה. זב"צ או' נ"ז. ועיין לקמן או' ץ'.
כ״ח:ע״ג
א
עג) [סעיף יב'] דם שנפל לתוך המים או מים שנפלו לתוך הדם וכו' הנך ב' דינים אינם שוים דאלו דם שנפל לתוך מים מטעם שמא דאין דיחוי אצל מצות מכסה בלא ברכה אבל מים לתוך דם מכסה בברכה. מש"ז או' ט' שמ"ח או' י"ד. קומץ או' י"ג. אהל יצחק סי' כ"ד או' ז' זב"ר סי' י"ט בתמידים או' מ"ו. מנ"י או' י"ג. וזהו אם נפל הדם לתוך המים טיף טיף אבל אם נפל הדם לתוך המים בפעם א' אם יש בו מראה דם מכסה בברכה. שמ"ח שם קומץ שם. אה"י שם. זב"ר שם. מנ"י שם. זב"צ או' נ"ח.
כ״ח:ע״ד
א
עד) שם. אם יש בו מראה דם חייב לכסות וכו' מראה דם בעינן שלא יהא מראהו כיהה. מהריק"ש בערך לחם בשם תו' חולין פ"ז ע"א. זב"ת או' ל"ז. אכן השפ"ד סוף או' ך' נסתפק בזה יעו"ש. ע"כ יש לכסות בלא ברכה אפי' אם דיהה ואפי' במים לתוך דם בלא ברכה אם דיהה. זב"צ או' נ"ט.
כ״ח:ע״ה
א
עה) [סעיף יג'] נתערב הדם ביין אדום או בדם בהמה או בדם החיה. כ"ה במשנה חולין פ"ז ריש ע"ב ופירש"י בדם הקזה של חיה והרמב"ם פי' בדם חיה טמאה. ש"ך ס"ק י"ז. פר"ח או' ך' לה"פ או' י"ח. שמ"ח או' ט"ו. זב"ת או' מ' וה"ה אם נתערב בדם חיה נבילה או טריפה. שפ"ד או' י"ז. זב"צ או' ס'.
כ״ח:ע״ו
א
עו) ואם נתערב בדם שחיטת חיה שכבר כיסה מקצת דמו שדמו הנשאר פטור מכיסוי כמ"ש לקמן סעי' ט"ו אם היה מראיתו ניכר אם נתערב כ"כ במים יכסה בברכה ואם לאו יכסה בלא ברכה. שמ"ח או' ט"ו. מנ"י או' י"ג.
כ״ח:ע״ז
א
עז) שם. רואין היין ודם בהמה כאלו הוא מים וכו' וה"ה אם שחט חיה או עוף ונפל הדם לדם בהמה וכה"ג בענין שאם היו רואין הדם בהמה מים לא היה בו מראית דם ושוב נפל לתוכו יותר בענין שאם היה מים היה חוזר וניעור חייב לכסות. ש"ך ס"ק י"ח. ומ"מ יכסה בלא ברכה. פר"ח או' י"ט. לה"פ או' י"ז. בל"י או' י"ב. שפ"ד או' י"ח. זב"צ או' כ"ב.
כ״ח:ע״ח
א
עח) [סעיף יד'] שחט עוף או חיה ושחט עליו בהמה פטור מלכסות. היינו באופן שאין יכול לגרר הדם אבל אם יכול לגרר דם בהמה יגרר ויכסה דם חיה. הרשב"א במ"ה דף י"ט. כריתי או' ט"ז. והיינו בלא ברכה. שמ"ח או' י"ז ותב"ש או' כ"ו. קומץ או' י"ד. מנ"י או' יו"ד. זב"צ או' ס"ג.
כ״ח:ע״ט
א
עט) שם. פטור מלכסות. ואם יודע בבירור שיש מקצת מדם העוף שלא נתכסה בדם בהמה יכסה המקצת ההוא בברכה דק"ל דמו ואפי' מקצת דמו. קומץ שם. מנ"י שם. אבל אם אינו יודע אם נתכסה כל הדם יכסה בלא ברכה. אהל יצחק סי' כ"ד או' ח' זב"ר סי' י"ט או' י"ג. מנ"י שם.
כ״ח:פ׳
א
פ) שם. אבל אם שחט בהמה ושחט עליה חיה או עוף חייב לכסות. דעת הב"ח דבעוף א"צ לכסות והט"ז והש"ך והפר"ח השיגו עליו ויש מקום לדברי הב"ח ולכן יש לכסות בלי ברכה. כריתי או' י"ז. מנ"י או' ט"ו. זב"צ או' ס"ד.
כ״ח:פ״א
א
פא) שם. חייב לכסות. כמות שהוא. ואע"ג דאין עפר למטה תחת דם החיה מ"מ די בכך ומפרש הטעם בגמ' (דף פ"ג ע"ב) כיון דמ"ם היה ראוי תחלה לתת עפר למטה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. ט"ז ס"ק י"א. ש"ך ס"ק כ"א. פר"ח או' כ"ג. שמ"ח או' י"ז. קומץ או' ט"ו. מנ"י שם. והיינו שמכסה בברכה. שמ"ח שם. קומץ שם. מנ"י שם. אה"י שם. זב"ר שם. ומיהו כתב הרשב"א במ"ה דף י"ט ע"ב שאם נקרש הדם הבהמה כדי שיוכל לגרור מעליו דם החיה גורר ונותן עפר למטה ועפר למעלה. פר"ח שם. שמ"ח שם. קומץ שם. מנ"י שם. וגם זה מכסה בברכה כמ"ש השמ"ה שם. קומץ שם. מנ"י שם.
כ״ח:פ״ב
א
פב) אבל אם נתערבו דמן עד שאינו במקום אחד ואפי' אם רק ספק לו אם נתערבו דמן מכסה בלא ברכה. קומץ שם. מנ"י שם.
כ״ח:פ״ג
א
פג) שם בהגה. אבל מסתמא חייב לכסות. אינו מחוור דהא בגמ' איתא שחט חיה ואח"כ שחט בהמה פטור מלכסות וסתמא קתני לה אלמא דאף בסתמא מיפטר מכסוי זולתי כשיודע שהאחרון לא כסה הראשון. פר"ח או' כ"ד. וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל אין לברך כ"א ביודע בבירור שהאחרון לא כיסה כל דם הראשון אבל מסתמא יש לכסות בלא ברכה ומ"מ יש לברך בלבו או בלי שם ומלכות או אם אפשר לשחוט עוף אחר ויכוין לפטור את זה.
כ״ח:פ״ד
א
פד) ומיהו הא ודאי אם שחט בהמה ופיזר עפר הרבה על הדם רשאי לשחוט חיה עליה אח"כ דהא יש עפר למטה. שפ"ד או' כ"א. קומץ או' ט"ו. זב"צ או' ס"ו.
כ״ח:פ״ה
א
פה) [סעיף טו'] דם הניתז ושעל הסכין וכו' וכל שאנחנו אומרים גוררו אם כשגוררו אין ניכר בו מראית דם ממש יותר נכון לכסותו במקומו שניתז לקיים מצות כסוי בדם הניכר מלגוררו דאז מכסה דבר שאינו אלא ספק אם הוא חייב לכסות ודוקא בדם הניתז אבל בדם שעל הסכין עכ"פ בעי גרירה אב"א לצד דאין לו דבר שיתערב בו שיאבד מראיתו ואב"א לפי דכסוי שעל הסכין לא מקרי כסוי. פר"ת או' ך' זב"ת או' מ"ו. ועיין לקמן או' פ"ח.
כ״ח:פ״ו
א
פו) שם. אם אין שם דם אלא הוא חייב לכסות וגורר אותו ומכסהו. בברכה. שמ"ח או' י"ח. אהל יצחק סי' כ"ד או' ט' זב"צ או' ס"ז. ועיין לקמן או' ץ'.
כ״ח:פ״ז
א
פז) שם. וגורר אותו ומכסהו. וה"ה שיכול לרחצו במעט מים רק שלא יהיו מרובים שידחו מראית הדם. שמ"ח שם. קומץ או' י"ז. אה"י שם בלק"י או' ל"ו. זב"ר בתמידים או' נ"ח. מנ"י או' י"ח. זב"צ או' ס"ח.
כ״ח:פ״ח
א
פח) ואם א"א להפריש הדם דם הניתז יכסנו במקומו בברכה שהרי יניחנו כך אבל דם שעל הסכין אם אין כאן דם הניתז ולא דם אחר יכסנו בלא ברכה שהרי אפשר שאינו כסוי הואיל ועשוי להתגלות כשירצה להשתמש בסכין. שמ"ח שם. קומץ שם. אה"י שם. זב"ר שם. מנ"י שם.
כ״ח:פ״ט
א
פט) שם. שא"צ לכסות כל הדם וכו' ומיהו הדם אשר לפניו צריך לכסותו כולו. שו"ת בית שלמה סי' ט"ו. מחב"ר או' י"ב. זב"צ או' ע"א.
כ״ח:צ׳
א
צ) שם הגה. מיהו ימתין עד שמתחיל לירד טיפין כדי שיכסה מקצת דם הנפש. מיהו התב"ש או' ל' הביא פלוגתא בזה די"א דדם הקילוח הוא דם הנפש ולכן כתב לדינא דצריך לחוש לב' פירושים שיהא שם מהקילוח ומהטיפין יעו"ש. וכ"כ בשמ"ח או' י"ט שצריך ליזהר בכסוי שיהיה מדם הנפש דהיינו מדם הקילוח וגם מדם הטיפין הבאים אחר הקילוח ולכן אם מכסה דם הסכין או הניתז כשאין דם אחר לא יברך אלא א"כ יודע שהוא מדם הנפש עכ"ל וכ"כ הקומץ או' י"ז. אהל יצחק סי' כ"ד בלק"י או' ט"ל. זב"ר סי' י"ט או' י"ד. מנ"י או' י"ח. אמנם עיין מנ"י בקו"א או' מ"ג מ"ש ליישב מנהג העולם שאין מדקדקים אחרי שירד טיפין ומ"מ כתב באין הזמן דחוק מאד נכון ליזהר כדעת הרמ"א והתב"ש המחמירין בזה אף דיעבד יעו"ש.
כ״ח:צ״א
א
צא) [סעיף טז'] השוחט לחולה בשבת לא יכסה וכו' אע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן לא אמרינן כיון דשחט ברשות שיכסה כמו ביו"ט דרצו חכמים לעשות היכר שהוא יום שאסור בשחיטה לפיכך לא התירו אלא מה שהוא צורך החולה. הר"ן. ב"י. פרישה או' ח"י. ט"ז ס"ק י"ג. זב"ת או' מ"ט. ועיין באו"ח סי' שכ"ח סעי' י"ד בדין שוחט לחולה בשבת ובדברינו לשם. בס"ד.
כ״ח:צ״ב
א
צב) שם. ובלילה אם רישומו ניכר יכסנו. ומברך. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ה בשם דמש"א. זב"צ או' ע"ג. ועיין לעיל סעי' יו"ד ובדברינו לשם בס"ד.
כ״ח:צ״ג
א
צג) נכון שישחוט בתוך כלי כדי שלא יבלע בקרקע ויתן בו מעט עפר מוכן. ש"ך סק"י. שפ"ד או' כ"ב. חכ"א כלל ח' או' י"א. זב"צ או' ע"ד.
כ״ח:צ״ד
א
צד) שם. ויש מי שאומר שאם היה לו אפר מוכן וכו' יש לכסות בו וכו' אין הלכה כן אלא אפי' אם יש לו עפר מוכן אין לכסות. כנה"ג בהגב"י או' ל"ב בשם כמה פו' וכ"כ בספרו בע"ח יו"ד סי' כ"ג. שו"ג או' ל"ז. מחב"ר או' י"ג. זב"צ או' ע"ה. וכתב שם השו"ג וכן נהגו ואין לשנות.
כ״ח:צ״ה
א
צה) ואף להבליע הדם בבגד וכיוצא אסור בשוחט לחולה בשבת מפני הטורח. הרב תפארת. למשה דף ד' ע"ב. מחב"ר או' י"ד. זב"צ או' ע"ו. וצריך השוחט מתא שיודע שיצטרכו לשחוט אצלו לחולה בשבת שיזמין בע"ש עפר תיחוח כדי לשחוט עליו בשבת ואם לא הזמין יש לשחוט ג"כ על עפר תיחוח אם אפשר. ועיין לעיל סעי' ה'.
כ״ח:צ״ו
א
צו) מעשה באחד ששחט לחולה בשבת ויצא בושט חוט א' ונחתך שהמנהג לאסור משום שהייה כמ"ש לעיל סי' כ"ג וכיון שראה השוחט שנאסר העוף הביא אחר ושחט לחולה וכששמענו זה אמרנו לו שעשה שלא כדין כיון דלדעת הש"ע שם ודעמיה מותר ואין אוסרים אותו אלא משום מנהג כס' ההגה שם וצריך כפרה שעשה חילול שבת. וכן בכל דבר שאסור בשחיטה משום מחלוקת ונוהגין בו איסור כס' המחמירין אם אירע בשחיטה לחולה בשבת סמכינן אמתירין ואין שוחטין לו אחר כגון שהייה בעוף ששהה מעט ולא יש בה שיעור שיגביה הבהמה וירביצנה או שהיה דרסה וחלדה במיעוט בתרא שכתב הש"ע דבשעת הדחק יש להקל וכן אם נמצאת הסכין פגומה אחר שחיטה שהפיסול מחמת ספק שמא בעור נפגמה כמ"ש לקמן סעי' ך' וכיוצא באלו אין שוחטין אחר כי מחמת איסור סקילה דשבת יש להקל. ונוהגין השוחטים שאין בודקים הסכין לאחר שחיטה כששוחטין לחולה בשבת. זב"צ או' ע"ז. וכן אם נצרך לשחוט לו בהמה כל איסור טרפות שימצא בריאה שהוא מחמת חומרא או ספק אין לשחוט לו אחרת. ולכן צריך השוחט להיות בקי בדינים איזהו מדינא ואיזהו משום ספק פלוגתא ואיזהו משום חומרא. וכ"ז שאמרנו שאין לשחוט לו אחרת אינו מותר לאכול ממנה החולה אלא רק בשבת אבל במו"ש אסור כיון שלא התרנו אלא משום חומרא דשבת דאיסורו בסקילה. ועיין לקמן ססי' קי"ג בהגה ובדברינו לשם בס"ד.
כ״ח:צ״ז
א
צז) [סעיף יז'] השוחט ונתנבלה בידו וכו' וכן חרש שוטה וקטן וכו' וה"ה גדול ששוחט ואין יודע הלכות שחיטה פטור מן הכסוי. ט"ז ס"ק י"ד. לה"פ או' כ"א. בל"י או' י"ד. כריתי או' כ"ג. זב"ת או' נ"ד. ומיהו יש לכסות בלי ברכה. שמ"ח או' כ"א. מש"ז או' י"ד. זב"צ או' פ"א.
כ״ח:צ״ח
א
צח) שם. השוחט ונתנבלה בידו וכו' ואם הוא ספק מכסה בלא ברכה כמ"ש לקמן סעי' ך' יעו"ש.
כ״ח:צ״ט
א
צט) שם. וכן חש"ו ששחטו ואין אחרים רואים אותם וכו' אבל כשאחרים רואים אותם ששחטו כהוגן חייבים בכסוי וצריך לברך וה"ד שהן מומחין ויודעים לאמן ידיהם. ש"ך ס"ק כ"ג. פר"ח או' כ"ז. שמ"ח שם. שפ"ד או' כ"ג. וגם לדעת הלבוש סעי' כ"ב צריך לכסות בברכה כן פירש דבריו השפ"ד שם. זב"צ או' ע"ח.
כ״ח:ק׳
א
ק) שם. ופטורה מכסוי. ואף אם ירצה לכסות אינו רשאי דחיישינן דיבואו לאכול משחיטתן. ב"ח. ש"ך ס"ק כ"ד. פר"ח או' כ"ח. פר"ת או' כ"ב. כריתי או' כ"ד. שמ"ח או' כ"א. שפ"ד או' כ"ד. ער"ה או' י"ז. שש"א או' ז' זב"צ או' ע"ט.
כ״ח:ק״א
א
קא) ואף אם ירצה לנקר חצירו אינו רשאי לכסות. שפ"ד שם ודלא כשמ"ח שם. זב"צ או' ף'.
כ״ח:ק״ב
א
קב) [סעיף יח'] השוחט אעפ"י שא"צ אלא לדם חייב לכסות. וצריך לברך על השחיטה משום דיכול לאכול ממנה אם ירצה. ער"ה או' י"ח משם כמה גדולים ודלא כהרב גן המלך סי' נ"ה. זב"צ או' פ"ב. וכ"כ לעיל סי' י"ט או' ט"ו גבי שוחט להאכיל לפועליו גוים וכו' יעו"ש.
כ״ח:ק״ג
א
קג) שם. כיצד יעשה נוחר וכו' וה"ד אם צריך לכל הדם אבל אם לא כן הרי יכול לכסות מקצת ולעשות צרכו בדם הנשאר כדלעיל סעי' ט"ו. פ"ת או' ט'.
כ״ח:ק״ד
א
קד) שם. כיצד יעשה נוחר וכו' דוקא בנוחר או מעקר דמינכרא מלתא דנבילה היא אבל בשאר פסולי שחיטה כגון שהייה דרסה חלדה אסור לעשות כן דחיישינן דלמא משתלי ואכיל לה וגם הגרמה לא מינכר כולי האי דכל דחזי לשחי' לא טרח למיבדק למעלה או למטה אבל נחירה ועקירה מינכר. פר"ת או' כ"ג. וה"ה לשוחט בסכין פגומה לא מינכר. זב"צ או' פ"ג.
כ״ח:ק״ה
א
קה) לפעמים בעירנו זאת כשיש לתינוק חולי החזה ישחטו תרנגול א' ויטיפו לתוך פי התינוק כשהדם חם בשעה שיוצא מבית השחי' וזהו משום רפואה כי אומרים שזה הרפואה בדוקה. ומ"מ אין להם בתחלה להטיף בפי התינוק אלא בתחלה יטיפו לתוך עפר תיחוח כדי לכסות ואח"כ יטיפו לתוך פי התינוק. זב"צ או' פ"ד. וכן יעשו בכ"מ שנצרכים לדם שתחלה יטיפו לתוך עפר תיחוח כדי לכסות ואח"כ יקחו שארית הדם.
כ״ח:ק״ו
א
קו) שם. כיצד יעשה נוחר וכו' ועיין בתשו' נוב"י מה"ת חי"ד סי' יו"ד שנשאל באיש א' אשר זכהו השם בנחלה רחבה ויש יערות ושדות אשר בתוכו חיות אם מותר לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אסור משום צער ב"ח או בל תשחית והשיב דמצד הדין אין איסור כל שיש בו לצורך אדם אך מ"מ יש בדבר זה מדה מגונה דהיינו אכזריות וגם איסורא שמכניס עצמו בסכנה וגם גורם הזכרת עונותיו ומי שצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו אין ברירה אבל מי שאין עיקר כונתו למחייתו אסור לעשות כן יעו"ש. פ"ת או' יו"ד.
כ״ח:ק״ז
א
קז) [סעיף יט'] צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם הכסוי וכו' ואם לא בדק הסימנים צריך לכסות דמה בלא ברכה ואם נאבדה הסכין יכסה בברכה. פר"ת או' כ"ד. שפ"ד או' כ"ה. זב"צ או' פ"ה. וה"ה אם חתך ראשו דא"א עוד לבדוק בסימנים דמכסה בלא ברכה. שפ"ד שם. זב"צ שם.
כ״ח:ק״ח
א
קח) ואם ידע שהיה הסכין פגום קודם שחיטה א"צ לכסות כלל ועיקר. כנה"ג בהגה"ט או' מ"א. זב"צ או' פ"ו.
כ״ח:ק״ט
א
קט) שם. כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה. פי' דאם ימצא פסול בסימנים אין כאן כסויי כלל ואם ימצא הסכין פגום נהי שיצטרך לכסות מספק דשמא במפרקת נפגמה כמ"ש אח"כ (סעי' ך' בהגה) מ"מ בשניהם אין כאן חיוב ברכה ע"כ לא יכסה קודם הבדיקה בסימנים וסכין. ט"ז ס"ק ט"ו. מש"ז או' ט"ו.
כ״ח:ק״י
א
קי) [סעיף ך'] השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק וכו' ואע"ג דלעיל סי' י"ט אמרינן דמברך של השחי' קודם השחי' היינו משום דא"א בענין אחר דכל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן וסמכינן אחזקה דרוב בהמות בחזקת כשרות הן אבל הכא כיון דאפשר לברורי מבררינן. ש"ך ס"ק כ"ו. פר"ח או' ל' כריתי או' כ"ה. ועיין לעיל סי' י"ט או' ה'.
כ״ח:קי״א
א
קיא) שם. לא יכסה עד שיבדוק הריאה. ומיירי דודאי מצי לכסות אח"כ אבל אי איכא ספק דילמא מבלע דמא וכדומה יכסה מיד דנשחטה בחזקת היתר עומדת דרוב בהמות וכו' פר"ת או' כ"ה. זב"ת או' ס"א. זב"צ או' פ"ז. ואם שוחט עוף אצל דם החיה א"צ להמתין על הבדיקה. זב"ר סי' י"ט בתמידים או' ף' ור"ל דיברך על כסוי דם העוף ויכסה ואח"כ יכסה דם החיה קודם הבדיקה.
כ״ח:קי״ב
א
קיב) ובאווזות שמלעיטין אותם אין להמתין לכסות עד אחר בדיקת הושט דשאני חיה דלא חיישינן שמא ישכח מלכסות אח"כ כשתמצא כשרה כיון דהשוחט עצמו הוא הבודק משא"כ באווזות שאין השוחט עצמו בודק הושט אלא מביאין הושט לביתם ורואים אם יש ריעותא מראים לחכם שימצא ואיכא למיחש שלא יודיעו לשוחט ותתבטל מצות הכסוי לכן מוטב לכסות מיד דסמכינן ארובא. צמח צדק סי' קט"ו. שער אפרים סי' ס"א. פר"ח או' ל' שמ"ח או' כ"ד. שפ"ד או' כ"ו. זב"ת או' ס' פ"ת או' י"א. זב"צ או' פ"ח.
כ״ח:קי״ג
א
קיג) ונראה דה"ה לענין בר אווזות ששכיח במעיהן בועות הרבה וצריך בדיקה כמ"ש לקמן ססי' מ"ו יכסה ג"כ מקודם וכ"כ בתשו' הר הכרמל חי"ד סי' ח' באמצע התשו' יעו"ש. פ"ת שם.
כ״ח:קי״ד
א
קיד) ודבר דאתיליד רעותא ודאי אין מכסין עד שיבדוק וכ"ש הוא מריאה דלא הוה אלא מדרבנן כ"ש ריעותא דהוה מה"ת. שפ"ד שם. קומץ או' ך' מנ"י או' ך'.
כ״ח:קט״ו
א
קטו) שם הגה. אבל דבר שמדינא הוא כשר וכו' כגון אם חתך כל המפרקת וכיוצא בו חייבים לכסות. עיין ש"ך ס"ק כ"ח מה שהביא פלוגתא בזה אם מברך על הכסוי והכריע הוא לברך יעו"ש אמנם המחב"ר או' י"ח האריך בזה וסיים דלענין דינא נראה דגם בחתך המפרקת לא יברך כיון דהוי פלוגתא וסב"ל יעו"ש. והב"ד זב"צ או' פ"ט.
כ״ח:קט״ז
א
קטז) וה"ה בשהייה כל דהו יכסה בלא ברכה. מחב"ר או' י"ט. וכ"כ המש"ז בסוף הסי' דלאו דוקא בעוף דיש דיעות דשיעור שהייה מועטת הוא דאסור לברך אלא אפי' בחיה אין לברך ודלא כבל"י יעו"ש. וה"ה שהייה דרסה חלדה במיעוט בתרא יכסה בלא ברכה. זב"צ או' צ"א.
כ״ח:קי״ז
א
קיז) חיה שנולד בה ספק טרפות ויש ס"ס להכשירה באכילה פשיטא דמברך על הכסוי כיון דשחי' ראויה היא דהחיה מותרת אשר יאכל קרינא ביה ומברך ומכסה. זב"צ או' צ"ב.
כ״ח:קי״ח
א
קיח) כל דבר שמכסה בלא ברכה אם אירע כן ביו"ט לא יכסה דומיא דכוי. הרב תורת יקותיאל יעוש"ב. מחב"ר או' ך' זב"ר סי' י"ט בתמידים או' פ"א. זב"צ או' צ"ג.
כ״ח:קי״ט
א
קיט) [סעיף כא'] מי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט. ואם שחט אפי' במזיד אין לאסור שחיטתו. פר"ת או' כ"ז. זב"צ או' צ"ד.
כ״ח:ק״כ
א
קך) שם בהגה. ואם הוא הולך במדבר. ארץ ציה שאינה מצמחת. רש"י חולין פ"ח ע"ב. ב"י. זב"ת או' ס"ד. ועיין לקמן סעי' כ"ד.
כ״ח:קכ״א
א
קכא) שם בהגה. תקינו ליה רבנן לשחוט ולמצות הדם בבגד או בסנדל ומברך וכשמגיע למקום עפר יכבס הבגד וכו' ומכסהו בלא ברכה. אמנם הלבוש כתב שלא לברך כלל לא בתחלה כשממצהו בבגד דלאו כסוי הוא כלל דהא אינו עפר וגם אח"כ כשיכבס הבגד דכבר כלה הדם אלא א"כ שאם המים מתאדמים בכביסה צריך לברך בשעת כסוי שאחר הכביסה. וכ"כ התב"ש או' ל"ו הואיל ואין הברכות מעכבות נראה עיקר כדעת הלבוש דאין לברך כ"א אח"כ כשמכבס ומכסה כדינו בעפר יעו"ש. וכ"פ בשמ"ח או' כ"ה. שפ"ד או' כ"ט. קומץ או' כ"א. אהל יצחק סי' כ"ד או' ה' זב"ר סי' י"ט במוספים או' ט"ו. דע"ק או' יו"ד. מנ"י או' כ"ב. זב"צ או' צ"ה.
כ״ח:קכ״ב
א
קכב) וכשמבליע בבגד צריך ליזהר שיהיה מגולה דאל"כ יש לחוש שכבר נדחה ממצות כסוי. וכמ"ש פמ"ג בסוף הסי' כשכיסה בדברים שאין מכסים מגלה ומכסה כהוגן בלי ברכה מחשש שכבר נדחה. דע"ק שם. מנ"י שם. זב"צ שם.
כ״ח:קכ״ג
א
קכג) שם בהגה. ולמצות הדם בבגד או בסנדל. והפר"ח כתב דהוי ביזוי מצוה להבליע הדם בסנדל והתב"ש שם כתב על דברי הפר"ח הנז' דזה אינו דסנדל הוי כעפרא בעלמא ששוחט לתוכו וליכא משום ביזוי מצוה יעו"ש. וע"כ כתב הדע"ק שם כל שאפשר להבליע בבגד טוב יותר כדעת הפר"ח וכשא"א אין חשש כדעת התב"ש יעו"ש.
כ״ח:קכ״ד
א
קכד) [סעיף כב'] השוחט חיה ועוף וכו' וה"ה בהמה ואין אומרים שמא מתים היו. הרמב"ם פ"ד מה"ש דין י"ג. ש"ך סק"ל. שמ"ח או' כ"ו. שפ"ד או' ל' זב"צ או' צ"ו.
כ״ח:קכ״ה
א
קכה) שם. ולא יצא מהם דם מותרים. ואפי' לא פרכסה משום דהיתה בריאה. שפ"ד שם. זב"ת או' ס"ז. זב"צ או' צ"ז.
כ״ח:קכ״ו
א
קכו) שם. ולא יצא מהם דם מותרים. ודוקא שהיתה בחזקת בריאה אבל מסוכנת איכא לספוקי לאסור והגם דפרכסה דאיכא למימר דלא התירו הפירכוס אלא מן הסתם שיצא ממנה דם ומדברי הרמב"ם שכתב בדין שלא פרכסה דקדק לומר שחט הבריאה ובדין שלפניו שלא יצא ממנה דם לא דקדק לומר בריאה ש"מ דלא שנא ליה ועכ"פ כל הרוצה להחמיר על עצמו בדבר זה ה"ז משובח מידי דהוה מסוכנת שפרכסה שלא היו חסידים הראשונים אוכלים אותה הגם שמותרת. פר"ת או' כ"כ. ועיין לעיל סי' י"ז סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.
כ״ח:קכ״ז
א
קכז) [סעיף כג'] כל הדברים שהזרעים הנזרעים בהם מצמיחים וכו' והיינו דוקא בזורעים בו ומצמיח שלזה קורא מגדל צמחים אבל אם זורעים בו ואינו מצמיח אעפ"י דכשמשימים בו צמחים הוא מגדלם אין מכסים בו. ב"י. ב"ח. ט"ז ס"ק י"ח. ש"ך ס"ק ל"א. פר"ח או' ל"ה. לה"פ או' כ"ט. בל"י או' י"ז. שמ"ח או' כ"ז. שפ"ד או' ל"א ובמש"ז או' י"ח. חכ"א כלל ח' או' ו' קומץ או' כ"ב. אהל יצחק סי' כ"ד בלק"י או' י"ד. זב"ר סי' י"ט בתמידים או' פ"ז. מנ"י או' כ"ד. זב"צ או' צ"ח.
כ״ח:קכ״ח
א
קכח) וה"ה אם מעלה עשב מעצמו נמי לא דעפר המדבר נמי מגדל עשב הוא. פר"ח שם. שמ"ח שם. שפ"ד ומש"ז שם. זב"ת או' ס"ח. קומץ שם. זב"ר שם. מנ"י שם. זב"צ או' צ"ט.
כ״ח:קכ״ט
א
קכט) שם. לפיכך מכסין בזבל ובחול הדק מאד וכו' תיבת הדק קאי אזבל ג"כ וכן הוא במשנה וכן מוכח לקמן בש"ע ד"ה אבל אין מכסין וכו' זב"ת או' ע' וכ"ה הנוסח בטור ובלבוש בזבל הדק ובחול הדק ואפשר שתיבת הדק בש"ע נשמטה מן הדפוס.
כ״ח:ק״ל
א
קל) שם. ובחרסית. פי' בערוך שהוא מין סיד שחופרין אותו מן הקרקע והרע"ב במס' מעשר שני ריש פ"ה פי' שהוא אדמה שעושין ממנה כלי חרס. פר"ח או' ל"ז. זב"ת או' ע"א. ועל משנה זו במס' חולין פי' הרע"ב שחיקת חרסין. וכן פירש"י.
כ״ח:קל״א
א
קלא) שם. ולבינה ומגופה של חרס שכתשן. האי שכתשן קאי גם אלבינה. ט"ז ס"ק י"ט. ש"ך ס"ק ל"נ. פר"ח או' ל"ח. שפ"ד או' ל"ג. קומץ או' כ"ב. זב"ר בתמידים שם או' צ"א.
כ״ח:קל״ב
א
קלב) שם. ובנעורת של פשתן וכו' פירש"י דהיינו ארישט"א שמנערין מן הפשתן וה"ה בעפר. ונסורת של חרשים שמגררים הנגרים במגירה וקוצצים בה עצים והיא משרת נסורת דקה כעפר. ושיחור פירש"י פחמים כתושים וכן פי' בערוך ערך שחור. והרמב"ם פירש דהיינו פיח הכבשן. וכחול הוא צבע שנותנין בעין. ונקרות הפסולים פירש"י עפר שמנקרים מן הרחיים. ט"ז שם. ש"ך ס"ק ל"ד. פר"ח. שמ"ח או' כ"ז. זב"ת. קומץ שם. זב"ר שם בתמידים. מנ"י או' כ"ד.
כ״ח:קל״ג
א
קלג) שם. ובאוכלים או בגדים שרופים וכו' שרופים קאי אאוכלים ג"כ. שמ"ח או' כ"ח. זב"ר שם או' כ"ד. זב"צ או' ק"א.
כ״ח:קל״ד
א
קלד) שם. ולא בשחיקת מתכת אם אינם שרופים. אבל בשרופים מכסים וה"ה לכל הנך דאין מכסים אם שרופים מכסים בעפרן. ש"ך ס"ק ל"ה. וה"ה לכל דבר שבעולם שנשרף שמכסים בעפרו. פר"ח או' מ"ב. לה"פ או' ל"ג. בל"י או' כ"א. שמ"ח שם. שפ"ד או' ל"ה ובמש"ז או' י"ט. קומץ או' כ"ב. זב"ת או' פ"א. אהל יצחק סי' כ"ד או' ה' זב"ר בתמידים שם או' ק"ג. מנ"י או' כ"ה. זב"צ או' ק"ב.
כ״ח:קל״ה
א
קלה) הזרניך אין מכסין בו. כנה"ג בהגה"ט או' נ"א. פר"ח או' מ"א. זב"ת שם. וכן גפרית ומלח אין מכסין בהם. רי"ו בנט"ו או' ה' ח"ד. כנה"ג שם או' נ"ג. מש"ז שם שו"ג או' נ"ז. זב"ת או' ע"ט. זב"ת או' ק"ג.
כ״ח:קל״ו
א
קלו) פלפל טחון דינו כקמח טחון שהוא פרי טחון ואין מכסין בו, ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' כסוי הדם. כנה"ג שם או' נ"ד. מש"ז שם. זב"ת או' ף' שו"ג או' נ"ט וכתב דה"ה בזנגביל וקנה ושאר בשמים כתושים שאין מכסים בהם. זב"צ או' ק"ד.
כ״ח:קל״ז
א
קלז) קנמון טחון דינו כנסורת חרשים שהוא טחינת עצים ומכסים בו. ריא"ז הב"ד בשה"ג שם. כנה"ג שם או' נ"ב. מש"ז שם. זב"צ או' ק"ה.
כ״ח:קל״ח
א
קלח) הגפסית מכסין בו. כנה"ג שם או' קנ"א. זב"ת או' פ"א וכתב והוא נזכר במשנה פ"י דכלים ובפ"ה דפרה ופי' רע"ב שהוא מין סיד לבן יותר מסיד ובס' הספיק כתב שהוא הנקרא בערבי אלגבס ובלשוננו אלק"ץ והוא קרוב למין הסיד עכ"ל והב"ד זב"צ או' ק"ו וכתב דבעירם קורין אותו ג"ץ וכתב עוד בשם חכמי הישיבה דה"ה מה שקורין בעירם בור"ק עכ"ל ולא היה צ"ל זה בשם חכמי הישיבה דהא כתב הזב"ת בשם רע"ב שפי' שהוא מין סיד לבן יותר מסיד והוא הבור"ק שהוא יותר לבן מסיד כנודע. והא דמכסין בהן היינו היכא שכתשן ועשאן עפר דאל"כ לא מקרי עפר. כנה"ג שם או' נ"ה.
כ״ח:קל״ט
א
קלט) אין מכסין לא בתבין ולא בקש ולא בגבבא ולא בעצים ולא בנוצה ולא בכנפי יונה. כנה"ג שם או' נ"ה בשם התוספתא. זב"צ או' ק"ז.
כ״ח:ק״מ
א
קמ) [סעיף כד'] אין מכסין בעפר המדבר וכו' עיין לעיל או' קכ"ח.
כ״ח:קמ״א
א
קמא) שם הגה. וכן אין מכסין וכו' כצ"ל. ש"ך ס"ק ל"ו. פר"ח או' מ"ב. לה"פ או' ל"ד. בל"י או' כ"ב.
כ״ח:קמ״ב
א
קמב) שם הגה. ואין מכסין בעפר לחה וכו' והטעם כתב בסמ"ג דבעינן עפר דק ונפרך שראוי למנות כדכתיב אם יוכל איש למנות את עפר הארץ. ב"י ב"ח. ש"ך שם. פר"ח שם.
כ״ח:קמ״ג
א
קמג) שם הגה. וכן אין מכסין בעפר לחה וכו' וכ"ש בטיט כדאיתא בש"ס (פסחים מ"ז ע"ב) שם. ש"ך ס"ק ל"ז. לה"פ או' ל"ה. בל"י או' כ"ג. שמ"ח או' כ"ט. שפ"ד או' ל"ז. חכ"א כלל ח' או' ו' קומץ או' כ"ג. מנ"י או' כ"ה. זב"צ או' ק"ח.
כ״ח:קמ״ד
א
קמד) וה"ה כל דבר שמכסין בו ונפל מים עליו שהרי ע"י הלחות א"א להפרידן שיהיה עפר הראוי למנות. שמ"ח שם. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ שם.
כ״ח:קמ״ה
א
קמה) וכן אין לכסות ברגבי אדמה כל זמן שלא כתשן שיהיו עפר מהאי טעמא. שמ"ח שם. שפ"ד או' ל"ו ומש"ז או' י"ט. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ או' ק"ט.
כ״ח:קמ״ו
א
קמו) וכי אין לכסות בסוק"ר וכרי"ט. זב"צ או' קי"ב. וכרי"ט הוא כמו עפר ירוק היוצא ממין קנים.
כ״ח:קמ״ז
א
קמז) ומותר לכסות בעפר הבאה מאיסורי הנאה דמצות לא ליהנות ניתנו. כנה"ג בהגב"י או' ן' פר"ח או' מ"ג. לה"פ או' ל"ה. בל"י או' כ"ג. שמ"ח או' כ"ט. מש"ז שם. ברכ"י או' ח' מנ"י שם. זב"צ או' קי"א.
כ״ח:קמ״ח
א
קמח) וכן מי שכיסה באפר חמץ השרוף משעה ששית ולמעלה אליבא דכ"ע יצא י"ח וא"צ לכסות פעם אחרת. כנה"ג בבעי חיי יו"ד סי' כ"ה. מש"ז שם. ברכ"י שם. זב"צ שם.
כ״ח:קמ״ט
א
קמט) שם בהגה ואין לכסות בשלג. דהמרדכי כתב בשם גאון מכסין בשלג שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ אלא שהב"י תמה עליו דהא לא כתיב כי לשלג יאמר הוי עפר ואנן עפר בעינן כדכתיב בקרא ועוד דלא קאמר קרא שהשלג הוא נקרא ארץ אלא שהשי"ת צוה ואומר לשלג שירד ויהיה בארץ עכ"ל וע"כ פסק כאן בהגה דאין לכסות בשלג. אבל בהגהות שחיטות מהרי"ו סתמו כדברי הגאון לכסות אף בשלג כשאין לו עפר תיחוח וכן סתם בס' יאיר נתיב. כנה"ג בהגב"י או' מ"ח. נמצא דדבר זה בפלוגתא וע"כ לכתחלה ודאי דאין לכסות ובדיעבד אם כבר כיסה יש לחזור ולכסות בלא ברכה כיון די"א דיצא וסב"ל.
כ״ח:ק״נ
א
קנ) וכל הנהו דאין מכסין בהם אם עבר וכיסה בהם מגלה ומכסה כדינו ובלא ברכה. שמ"ח או' כ"ט. מש"ז או' י"ט. אהל יצחק סי' כ"ד או' ה' זב"ר סי' י"ט או' כ"ה. מנ"י או' כ"ה. זב"צ או' ק"י.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ח
א
אפי' אם הזיד אפי' לאותו שהזיד כ"כ אחרונים דלא כב"ח
ב
דם בעפר כן העלו וכן נהגו דאף דמכסין בשארי דברים הכל תולדה דעפר ושב לעפר ובקרא כ' וכסהו בעפר
ג
שהחיינו והש"ך טען כי הרבה מצות כמו תפילין וציצית דלא מברכין אלא בעינן דוקא או מצוה שיש שמחה או שבא' מזמן לזמן משא"כ בכיסוי. ונראה כי מצו' שחוב' גבר' על בני אדם שמחוייב לעשות כמו ציצית תפילין בזו אין לברך שהחיינו ואע"פ שציצית אם אין לו ד' כנפות אין מחוייב מ"מ בעידן ריתחא נענש עליו אבל אין מחויב להמציא עצמו לשחוט ולכסות ורובן של ישראל אינן שוחטין ומכסין ולכך אם בא מצוה כזו לידו יברך עליו בשמחה כן נ"ל.
ד
כוי וכו' כבר כתבתי לעיל באריכות מזה ועי' בהל' או"ב ע"ש
ה
ואם שחטו וכו' וכתב הרא"ש יקבל הדם בכלי ויכסה בלילה אין שוחטין לתוך כלי וע"ז יש הרבה קושי'. לכן העיקר לכל קושי' דאם הוא מתקבל לכיסוי דם יחשבו לודאי חיה ומתירו חלבו ועיין פלתי. ולכך אפי' יש לו עפר מוכן מ"מ אסור ביו"ט משום התרת חלבו
ו
לכסותו בלי ברכה אע"ג דלקמן גבי כלאים סתם מחבר דהוי מין בהמה והרמ"א לא הגיה החמיר רמ"א כאן דהרי יכול לשחוט עוף פר"ח. ואין זה מספיק דא"כ ביו"ט ישחוט כיון דאתה מחזיקו לודאי בהמה ולא יכסה לכן יותר טוב לומר דסמך רמ"א לקמן אהך דהכא דהוא בכלל ספק חיה וכן הדבר שם:
ז
ולמטה שנאמר וכסהו בעפר משמע למטה ולמעל'
ח
להזמינו בפה ומצוה שיתן הוא העפר כדכתיב וכסהו בעפר. ובדיעבד אינו מעכב מידי דהוה כיסוי הרוח:
ט
מכסה בידו שלא יהיה מצות בזויות עליו גמ'
י
וראהו אחר חייב לכסות בטור נתן טעם דמצות עשה מוטל על כל ישראל אבל בגמ' יליף מקרא ואומר לבני ישראל אזהרה על כל ישראל ועיין פלתי מ"ש בזה. גם פלפתי אי מי שזכה במצוה כיסוי אם יכול לכבד לאחר במצוה זו ומינ' למוהל שיש לו בן א"י לכבד לאחר למול והעלתי. דלצוות לאחר לכסות או למול בתורת שליחות רשאי דשלוחו של אדם כמותו אבל בדרך כיבוד או בתורת שליחות אסור כדעת הא"ז וש"ך
יא
כיסוי א' לכולם ואם סח בין כיסוי לכיסוי עיין לעיל סי' י"ח:
יב
פטור מלכסות דהא מכוסה ועומד:
יג
חזר ונתגלה עיין פר"ח דהא דחייב לכסות הוא מספיקא אי יש דחיה אצל מצות דהא בכיסהו הרוח אדחי' לי' ומספיקא לא מברכין פר"ח:
יד
אם הוא עצמו וכו' ואם כיסה אינו מחייב להשגיח כלל אם יהי' נתגלה אח"כ או לא כי קיים מצותו ולכן מכסי' ברחובות ומקומות שרבים שכיחים ודשי' שם ואינו מתקיים הכסוי כלל:
טו
חייב לכסות ואע"ג דראשון ראשון בטל מ"מ חזר וניעור ואין דיחוי אצל מצות ולכן לא יברך על הכיסוי דזהו אי יש דיחוי אצל מצות ספק פר"ח:
טז
פטור מלכסות היינו באופן שאין יכול לגרר הדם אבל אם יכול לגרר דם בהמה יגרר ויכסה דם חי' רשב"א:
יז
או עוף וכו' דעת הב"ח דבעוף א"צ לכסות והט"ז וש"ד ופר"ח השיגו עליו דמ"ש ליישב קושי' הב"י דוחק בישובו ועיין פלתי שהארכתי בישוב הטור וכי יש מקום לדברי הב"ח ולכך יש לכסות בלי ברכה:
יח
חייב אע"ג דליכא עפר למטה הואיל הי' יכול ליתן עפר למטה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת וכן משמע בגמ' ריש פ' כיסוי דם יע"ש והעט"ז כתב דאיירי דאית עפר למטה והשיגו אחרונים דהוא נגד גמ' ועיין פלתי שישבתי דבריו דאין בו מהזרות כ"כ:
יט
ונתנבלה וכו' חילוק זה כתב הרמ"א ליישב דלא תקשה מ"ש חי' ובהמה ומ"ש עוף ועוף דפטור מכסוי ותי' רמ"א דחוק ולכן תי' הש"ך דלא היה העובדא זה ע"ג זה רק בצד זה ונתערב ודוחק כי מה קמ"ל מהר"ם בזה. ועיין פלתי שכתבתי ישוב נכון על מהר"מ מ"ש. עפר למטה מ"מ אין מעכב ועיין פלתי מ"ש מזה באריכות:
כ
מקצת דם נפש עיין פלתי דין זה הוא לרש"י ולא נמצא כן בשאר פוסקים ע"ש:
כא
אפי' יש לו דקר נעוץ דהוא הכירא דיום זה אסור לשחוט רק לצורך החולה ר"ן
כב
שאם היה לו זהו דעת רא"ה דס"ל דקר נעוץ לא התירו משום דיש בו קצת איסור ולא התירו חז"ל משא"כ זה דלית ביה איסורא אבל לשיטת הר"ן להיכר שיום ההוא אסור אפי' בכה"ג אסור וכן דעת רשב"א:
כג
וכן חש"ו וכו' וה"ה גדול שא"י הלכות שחיטה כלל ט"ז:
כד
ופטורה מכסוי לאו דוקא פטורה דאסור לכסות כי יאמרו ששחיטה מעליא הי' ויאכלו ממנו ש"ך:
כה
צריך לבדוק ולא דמי לשחיטה דשם א"א דבעי עובר לעשייתן משא"כ כאן דימתין בכיסוי ש"ך וט"ז:
כו
פסול מחמת ספק ואין כאן ודאי נבילות ולא אמרינן בהמה בחזקת איסור דרוב בהמות אף בשחיטה כשרים הם וה"ל רק ספיקא:
כז
חתך מפרקת הוא חומרא בעלמא ולכך אף ברכה חייב לעשות דהא חייב בכיסוי בלי ספק ש"ך:
כח
תקנו לי' רבנן לא מצאנו בגמ' רק בגאונים וגלל זה הרבה מעוררים ע"ז אך עם כל זה הרוצה להחמיר יחמיר לעצמו אבל הרוצה להקל ודאי דאין למחות בידו כי יש לו גאונים לסמוך ואולי הם מפני תיקון עולם כי ראו מתפרצים אוכלים בלי כיסוי כלל תקנו הם זה כדי שיהי' זכור למצות כיסוי ואלו לא תקנו הם הי' נפרצים ממצוה זו לגמרי ההולכים במדברות בארץ מערב ומי ישמע לשרוף כסותו והי' עוברים על מצוה זו בידים ולכן לענין ברכה לו יהי' שתקנת גאונים הוא מצינו הרבה ברכות על תקנת גאונים ולכן אין לנו לזוז מדברי רמ"א אך זהו הכל מקום גאוני ארץ מערב וסביבותי' שילך אדם זמן רב טרם שיגיע לו עפר או כלים ואין עצים עמו אבל במדינתינו שמצוי הכנ אף אי אתרמי שעל יום או יומים נחסר ממנו ח"ו לסמוך על זה ולבטל מצות כיסוי וברור:
כט
ולא יצא דם היינו שלא חתך וורידין ואלו חתכן יצא דם דהם מבוא לדמים וה"א דחוב עליו לחתוך וורידין כדי שיזוב דם ויקוי' מצות כסוי קמ"ל דא"צ:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ח
א
ואין שוחטין וכו' וכ' הרא"ש לקבל הדם בכלי וימתין עד לילה ואז יכסהו ותי' אין מקבלין דם בכלי ע"ש #א) וקשה לי דאמרי' בביצה דף ח' ע"ב ודאי כי אתא וקעביד כתיש' אתא עשה ודחי ל"ת וכגון דבהדי דכסה עביד כתישא ופריך הגמ' הא יו"ט עשה ול"ת הוא וכו' וקשה איך ס"ד העשה דכיסוי ודחה עשה דיו"ט הא אפשר לקיים שתיהן דיקבל הדם בכלי ומכסה בלילה כאשר עבר יו"ט ומקיים שתיהן ואי דאין מקבלין דם בלילה הלא זו רק רק גזרה דרבנן ומדאורייתא משרי שרי ואיך ס"ד דידחה ל"ת של תורה. ואהא לא עבדי רבנן לעקור ד"ת וצ"ע לכאורה #ב) וצ"ל בדוחק דודאי עיקר מצות כיסוי לכסות תיכף כשיצא הדם מהנשחט ולא יאוחר ואם איחר ממש ביטל מצות כיסוי והרא"ש דהקשה לקבל הדם בכלי ולכסותו בלילה היינו עכ"פ יותר טוב משיבטל מצות כיסוי לגמרי אבל אם מקבל בכלי ומכסה בלילה לא קיים על בורי' מצות כיסוי ולכך ס"ד דידחה ל"ת גם לקיים על בורי'. וכיוצא בזה אמרינן גמ' דמנחות דף ע"ב דהקטר חלבים זמנו כל הלילה ומ"מ דוחה שבת משום כמה חביב' מצוה בשעתה ואף כאן בכיסוי דם חביבה מצוה בשעת' לכסות תיכף ודחי יו"ט ודו"ק:
ב
וראהו אחר בגמ' יליף לי' מקרא אמור לבני ישראל אזהרה לכל ישראל ובטור כתב מצות עשה מוטלת על כל ישראל כשאר מצות ותמה הט"ז הא ללמוד מקרא ונראה די"ל הא דהוטל התורה החיוב זולת השוחט היינו בעל בהמה שהבהמה שלו וכן הדם אבל לשחוט הוא להנאתו ולהטיל חיוב על אחרים ה"א לאו כל כמיני' מי ביקש זאת מידך שתשחוט ותטיל עלינו הכיסוי לכך כתב הטור דזהו בכלל שארי מצות ומדכת' זאת בלימוד פרטי ש"מ דהכל שוין בזה בעל בהמה או אחר:
ג
אחר אי מי ששחט וא"כ עליו מצות כיסוי יכול לכבד מצוה זו לאחר לכסות יש לעיין כי הרב הש"ך בח"מ סי' שפ"ג כתב בס"ק ג' בסופו ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח דמי שהוא מוהל א"י ליתן את בנו לאחר למול וחייב הוא בעצמו למוהלו דומי' דכיסוי דם מי ששפך יכסה וכו' הבאתי זה לפי שראיתי אנשים שיכולים בעצמן למול ומכבדין לאחר למול בנם והם מבטלים מצות השם עכ"ל. ומזה נראה דבכיסוי פשיטא דאין לשוחט לכבד לאחר במצות כיסוי. ומילתא דפשיטא ליה להרב הש"ך מספק' ליה לרמ"א דכתב בי"ד סי' רס"ד בד"מ בשם הא"ז דאם אב מוהל אסור למנות אחר וכתב הד"מ וצ"ע מ"ש משאר מצות דיכול למנות שליח. והנה נחזה אנן הא בב"ק דף ק"מ אמרינן דכהן זוכה בעבודה וזו משפט הקרבן מ"מ מבואר להדיא דיכול ליתן לכהן אחר להקריב במקומו. תרומה הוא שלו ועליו להרים כנודע ומ"מ עיקר שליחות ילפינן מתרומה אתם גם אתם וכן טובי וביבמות דף מ' משמע באכילות מנחות מצוה בו שכהן העובד לאכול ואין לו לתתו לאחרים מי שאין מבית אב שלו. לכן נראה כי ודאי שליח של אדם כמותו והוא המשלח מקבל שכר מצוה כאלו עשהו דהא גבי עבירה המשלח לעשות עבירה לולי דיש סברא דברי רב ודברי תלמיד דברי מי שומעין היה משלח חייב בעונש כאלו עשהו וא"כ במדה טובה במצוה הוא מקבל שכר מצוה כאלו הוא עשהו וא"כ למה יהי' פקפוק למנות שליח כיון דלא נגרע שכרו אך ה"מ במינהו לשליח ואומר לו עשה זו בשליחי פשיטא שלוחו של אדם כמותו אבל אם מכבדו בדרך כיבוד במצוה זו אינו מקבל שכר כי מצוה היה בידו ונתנו לאחר בזו ודאי לא שייך שלוחו וכו' ולכך באכילה מילתא דהכא' לא אמרי' בעבירה שליח של אדם וכו' כמבואר שם בגמ' מכ"ש במצוה והוא הנכון לדינא לחלק בין דרך כבוד לעשהו שליח:
ד
דם שנפל עיין כרתי וצ"ע לדעה ראשונה לקמן סי' קל"ד ס"ג כפי הגהת נכונה של הש"ך דלא אמרינן כלל אפי' נתרבה פחות מס' חוזר וליעור ובזו דאין אמרין דחוי אצל מצות מכ"ש דלא אמרינן באסורין א"כ מ"ש כאן:
ה
או עוף והב"ח כתב עוף ע"ג בהמה פטור והאחרונים בכלל השיגו אותו ועיקר הדבר מטור דכתב כתב ב"ע מאן דשחט צפור או חיה ושחט בהמה עליו פטור מלכסות בהמה ואח"כ חי' חייב לכסות ע"ג ותמה הב"י הא ברייתא ערוכה היא ריש פרק כסוי שחט חי' ואח"כ בהמה פטור לכסות בהמה ואח"כ חי' חייב לכסות. ולכן תי' הב"ח דב"ע התחיל בשתים צפור או חיה ואח"כ בהמה דפטור ואח"כ בחיובא בהמה ואח"כ חי' חייב לכסות ולא זכר עוף ש"מ דבעוף אף זה פטור כיוו דדם עוף מועט. וטעם זה לא ישר כלל בעיני אחרונים וכאשר האריך הט"ז ויתר אחרונים. ולי נראה דהב"י הביא בשם הגהת מיימוני שאם שחט תרנגולת כשרה ושוב שחט ונתנבלה חייב לכסות עכ"ל ותמה הב"י הא הוי דם חיה למטה ודם בהמה למעל'. ודברים אלו הם בהגה לחלק בין ידוע וכו' ליישב קושי' הב"י. והרב הש"ך בנה"כ ביקש לומר דשם מיירי דלא שחט עליו רק נתערב בצדו ודחוק וגם להב"י ורמ"א לא נעלם ממנם זה רק קשיא ליה מה קמ"ל מהר"ם בזה פשיט' נתערב דם בדם חייב לכסות: לכן נראה דקשי' לי' למהר"ם למה בשחט למעלה בהמה לא יכסה יכסה בשביל דם חי' שלמטה הימנו ואם דדם בהמה חוצץ ומפסיק בין דם חיה לעפר מה בכך הא קיי"ל בפ' לולב הגוזל דמין במינו אינו חוצץ וס"ל או דדם בהמה ודם תיה אף דלענין תערובות בעצם מין במינו מקרי דם חיה ודם בהמה דהא שניהם דם מ"מ כאן לענין חציצה שלא יחוץ צריך להיות מין במינו היינו ששניהם בכלל מצות כיסוי אבל אם אחד אינו במצות כיסוי לענין חציצה במצוה אין מינו מיקרי דהא אין מין הטעון כיסוי ואיך לא יחוץ ואינו מינו איקרי ולית ליה חד שמא. או מי יימר דלכך לא יכסה משום הפסק או חציצה רק אם יראו מכסה לדם בהמה כדין כסוי ומברך לא יבחינו דדם חי' למטה רק יחשבו חיה היא ויתירו חלבו. ומשני טעמים הללו יש להצריך כיסוי בעובדא דמהר"ם אם למטה דם צפור הטעון כיסוי ולמעלה דם צפור דלא בעי כסוי דמין במינו הוא דהא מינו חייב בכיסוי רק מחמת ניבול נפטר מין במינו מיקרי ואינו חוצץ ולא שייך התרת חלבו וא"ש ודברי מהר"ם ברורים: ונשוב אל בעל עיטור הנ"ל דבגמ' ריש פ' כסוי דם הזכיר הגמ' עפר שלמטה מעכב עפר שלמעלה מהך ברייתא דשחט בהמה ואח"כ חיה יכסנו והא אין טפר למטה ומשני ראוי לבילה הוא. ויש להבין מנ"ל דלמא איירי הברייתא באופן דהיה עפר למטה ואי דלשון הברייתא שחט בהמה ואח"כ חיה ולא קתני דנתן עפר על דם בהמה משמע דאין עפר מפסיק בין בהמה לחיה דומיא דהיפוכו שחט חיה ואח"כ בהמה דודאי אין ביניהם עפר מפסיק דהא איתכסי רק דלמא קודם ששחט הבהמה נתן עפר למטה ושחט בהמה ואח"כ חיה או להיפוך. רק דמה בכך הא דם בהמה דלמט' סמוך לעפר ההוא מפסיק בין דם חיה לעפר. רק אי אמרינן דהכל מין במינו אקרי מ"ש בהמה מ"ש חיה ומין במינו אינו מפסיק והא דמפסיק למעלה בדם בהמה למעלה הוא משום התרת חלבו כנ"ל אבל אי מין במינו חוצץ ל"ל דהיה עפר למטה דהא בהמה חוצץ וצ"ל דלא היה עפר למטה ושפיר דייק הגמ' דאין עפר למטה מעכב. הנה התוס' בסוכה פרק לולב הגזול כתבו דהך אי מין במינו חוצץ מספקא ליה והוא איבעי בפרק בהמה המקשה כרכתו אחותו ע"ש אלא רבא פשיט לנפשי' דמין במין אין חוצץ וא"כ שפיר פריך הגמ' דמוכח מהך דם חיה למעלה דא"צ עפר למטה ול"ל דיש דמה בכך הא דם בהמה חוצץ ואי דה"ל מין במינו תפשוט איבעי דמין במינו אינו חוצץ וכך סוגיא בכל הש"ס ודחה הגמ' כל ראוי לבילה וכו' אבל לפי דקיי"ל כרבא דמין במין אינו חוצץ וא"כ גם קושיא וליגררי' מיושב דמה פועלת יש בגרירה לעפר דלמטה הא אית ליה עפר למטה כמ"ש ולק"מ: ובזה דברי העט"ז דכתב דאיירי דאית עפר למטה אמת ומה שטענו עליו מדברי הגמ' אין טענה כי הגמ' קאי ותפשוט ואנן אמרינן כמסקנא: והנה זו ודאי דם בהמה ודם חיה מין א' הוא אבל דם בהמה ודם עוף לא שייך בי' מין א' טיבו של זה לא כטובו טל זה בכל דבר בכמות ואיכות וא"כ א"ש דבעל עיטור איירי ביש עפר למטה למסקנא ולכך שחט בהמה ואח"כ חיה מכסה וא"צ גרירא דהא איכא עפר למטה ואין חוצץ אבל עוף למעלה מה יועיל כסוי הא אין כאן עפר למטה ואי דיש מכל מקום הא הוי חציצה דדם בהמה וחיה ועוף ה"ל מין בשאין מינו וחוצץ וא"כ על כל פנים צריך גרירה לכסות בעפר וצדקו דברי ב"ח והכל על אדני סברא וא"ש:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ח
א
שהחיינו. עיין במגן אברהם סימן כ"ב ס"ק א':
ב
לשחוט עוף ג"כ. עיין בתשובת זכרון יצחק סימן ק"י שכתב דהרמ"א דקדק בלשונו וכתב לשחוט עוף ולא כתב חיה או עוף והיינו משום דעיקר מצות כיסוי לכסות תיכף כשיצא הדם מהנשחט כו' ע"ש:
ג
פטור מלכסות. עיין במג"א סימן תקפ"ו סק"ו:
ד
חייב לכסות. הפר"ח כתב וכן הסכים ע"י הפרי תואר דמכסה בלא ברכה משום דהא דאין דיחוי אצל מצות הוא איבעיא דלא איפשטא ועיין במג"א סימן תקפ"ו סק"ו נראה דעתו דהכא מכסה בברכה ע"ש ועיין בספר באר יעקב מ"ש בזה והעלה כדעת הפר"ח אך כתב דנכון שישחוט קודם לכסות עוף אחר ויברך על הכיסוי ואח"כ יכסה האי דנתגלה אבל אי לית ליה עוף אחר ודאי מכסה בלא ברכה ע"ש:
ה
חייב לכסות. עבה"ט ועי' בספר תפל"מ שכתב דאם נתערב דם חיה ועוף בדם חיה ועוף אחר שכבר כיסה אותה וחזר ונתגלה דפטור לכסותה כדאיתא בסי"א או שכבר כיסה מקצת דמה דא"צ לכסות יותר כמו שכ' בסט"ו אפשר דבכה"ג אפילו לא היה בו מראה דם חייב בכיסוי כיון דכל הדם הוא מין שחייב בכיסוי אלא שנפטר פ"א ובכה"ג שנתערב אפשר דלכ"ע דם בדם לא בטיל וצ"ע לדינא עכ"ד ע"ש:
ו
שא"צ לכסות כל הדם. [עיין בתשובת משכנות יעקב סי' י"ג שהביא ראיה לדעת הרז"ה שהובא בב"י דצריך לכסות כולו. וגם במ"ש בש"ע כאן וגורר אותו כו' הביא ראיה לדעת הר"מ בר נתן שהובא בב"י דא"צ לגוררו ע"ש]:
ז
שאם היה לו. עיין בס' תפארת למשה דלית הלכתא כיש מי שאומר אלו ע"ש:
ח
ופטורה מכיסוי. עש"ך שכתב דבש"ס משמע שאינו רשאי לכסות כו' ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן ט"ו שדחה דבריו דבש"ס לא משמע כלל הכי והעלה דאין איסור לכסות ע"ש:
ט
כיצד יעשה כו'. [נראה דהיינו דוקא אם צריך לכל הדם אבל אם לא כן הרי יכול לכסות מקצת ולעשות צרכו בדם הנשאר כדלעיל סט"ו ועיין בט"ז לקמן סי' קי"ז סק"ד]:
י
נוחר או מעקר. עי' בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סימן יו"ד שנשאל באיש אחד אשר זיכהו השם בנחלה רחבה ויש לו יערות ושדות אשר בתוכו חיות אם מותר לילך בעצמו לירות בקנה שריפה לצוד ציד או אסור לעשות כן משום צעב"ח או בל תשחית והשיב דמצד הדין אין איסור דכ"ד שיש בו צורך להאדם לית ביה משום צעב"ח וגם לא שייך צעב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית לא ומשום בל תשחית נמי ליכא שהרי נהנה בעור וגם אינו עושה דרך השחתה ועוד דעיקר איסור ב"ת היינו שלא ישחית דבר שיכול האדם ליהנות ממנו אבל דבר שאין בו הפסד לשום אדם ל"ש ב"ת וא"כ הני חיות כ"ז שהם בחיים אין בהם שום הנאה רק במותן בעורותיהם ובבשרם ודאי דלית בהו משום ב"ת אך מ"מ יש בדבר זה מדה מגונה היינו אכזריות וזה אומנות שאינה שלו וגם איסורא שמכניס עצמו לסכנה וגם גורם הזכרת עונותיו ומי שהוא איש הצריך לזה ופרנסתו מצידה כזו אין ברירה אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו אסור לעשות כן ע"ש ועיין בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן י"ח וסימן נ"ז עוד על ענין הנ"ל:
יא
שיבדוק הריאה. עיין בתשובת צמח צדק סי' קט"ו שכתב לענין בדיקות הוושטות באווזות שמלעיטין שיש תקנה לבדוק יכסה מקודם. ולא דמו לריאה ע"ש והביאו הפמ"ג. ונראה דה"ה לענין בר אווזות ששכיח במעיהן בועות הרבה וצריך בדיקה כמו שכתוב לקמן ס"ס מ"ו יכסה ג"כ מקודם וכן כתב בתשובת הר הכרמל חלק יו"ד סי' ח' באמצע התשובה ע"ש:
יב
כיוצא בזה. עבה"ט ועיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"א סימן ט"ו באמצע התשובה שיישב דעת הב"ח והעלה לדינא כדבריו דספק בשחיטה בסכין פגומה א"צ לכסות ע"ש:
יג
שמחמירים. ועיין בתשובת נח"ש ח"ב סי' מ"ז וסי' נ"ז דה"ה שהייה כל דהו מכסה בברכה ע"ש. ועיין בתשובת בי"ע סימן פ"ו:
יד
תקינו ליה רבנן. עיין בתפארת למשה שכתב דצ"ע אם מותר לעשות כן בשוחט לחולה בשבת להיש מי שאומר דבסעיף ט"ו ולפמ"ש שם דאין הלכה כהיש מי שאומר שם א"כ גם למצה הדם בבגד אסור משום טורח ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
כ״ח
א
(סי' כ"ח ש"ך סק"י) וא"י לקבל הדם בכלי. קשה לי הא כה"ג אסור משום ביטול כלי מהיכנו ע' ש"ע א"ח (סי' רס"ה) ואולי י"ל דבא לומר אף אם יש לו כלי מחובר לקרקע דכה"ג הי' ראוי לשחוט ע"ג כלי זה דלא נקרא ביטול כלי מהיכנו כיון דבלא"ה הכלי מחובר וא"א לטלטלו בשבת וע' מנ"א (סי' של"ה סק"ד) מוכח דס"ל דאף בשופך לתוך כלי מחובר מקרי ביטול כלי מהיכנו וצ"ע. ואולי י"ל דמשום מצות כיסוי מותר לבטל כלי מהיכנו ע' רש"י שבת (דף קנ"ה ע"ב) ומג"א (סימן רס"ג) ועדיין צ"ע דדלמא הכא גרע דבעידן דעובר על ביטול כלי מהיכנו עדיין אינו מקיים מצות כיסוי וגם הוא ספק חיוב כיסוי לענ"ד הא שם באמת לא נתקיים מצות כיסוי אלא כיון דהדם מכוסה אין חיוב לכסות ומה"ט אם חזר ונתגלה חייב לכסות וא"כ ה"נ י"ל דאם לא נתן העפר מלמטה אינו מחוייב לכסות אבל מ"מ אם חזר ונתגלה חייב לכסות וא"כ ונתן הוא דוקא דמצות כיסוי הוא דוקא בנתן הוא ה"נ י"ל דהיכי במצא עפר תיחוח ושחט עליה דלא קיים מצות כיסוי ואם נתגלה כיון דדם מגולה חיוב עליו לכסות והיכי דצריך לגרור הדם וליתן עפר למטה כדין כיסוי ובפשוטו הא נ"מ בשחט ע"ג עפר תיחוח אם צריך לגרור הדם וליתן עפר תיחוח וכל שהדם מגולה וחייב לכסות חייב בנתינת עפר למטה ודמי ממש ללא היה עפר למטה דצריך לגרור כדאיתא בסעיף ז'. ה"נ לדעת הא' בהי' עפר תיחוח מעצמו למטה הוי כאין עפר כלל למטה:
ב
(סעיף ז') צריך לגרור הדם. זהו מדברי הרשב"א שלמד כן מההיא דדם שעל הסכין דמבואר בסוגי' דגריר לה וההיא דסעיף י"ד שחט בהמה ואח"כ חי' חייב לכסות ומבואר דסוגיין דמכסה רק למעלה ול"צ לגרור זהו באמת קושי' תוס' והניחו בקושי' וע' בש"ך סק"כ ולעד"נ די"ל דבאמת דינו שוה והיינו למ"ש הרא"ה הא דפשיטא ליה להש"ס דדם שעל הסכין צריך גרירה. משום דל"ש ענין כיסוי על הסכין ולא י"ל דבכיסה בלא עפר תיחוח א"צ לגרור כיון דראוי לבילה ומש"ה בשחט בהמה ואח"כ חי' א"צ לגרור אלא דפרכי' על קדשים דבאת לפטור לגמרי כיון דליכא עפר למטה ואינו ראוי לבילה ע"ז פרכי' דמ"מ לגרור כמו בדם שעל הסכין דל"ש כיסוי על הסכין וגורר ומכסה ולשיטת הרשב"א די"ל דעל הסכין שייך ג"כ כיסוי אלא דדיוקא דהש"ס מלשון חייב לכסות ולא קתני מכסהו בעפר ולכאורה קשה הא הך דיוקא מצי למידק ג"כ מגופא דברייתא דבהמה ואח"כ חי' דקתני ג"כ חייב לכסות ונ"ל דהדיוק רק מדלא קתני מכסהו בעפר שלא נטעה דבעי' גרירה משום עפר דלמטה אבל מברייתא דשחט בהמה י"ל דסמך אמאי דקתני חי' ואה"כ בהמה פטור מלכסות ול"צ גרירא א"כ מוכח דבהמה ואח"כ חיה דחייב היינו בלא גרירא ואי דחי' ואח"כ בהמה הטעם משום דהוי ככסהו הרוח י"ל באמת דבמידי דלא עפר ל"ש כיסוי ומדפטור ע"כ דלא מצרכי' גרירא בכיסוי כלל לזה דייק רק מדם שעל הסכין דאיכא למטעי דסמכה בגרירה והו"ל למתני בהדיא מכסהו בעפר לפ"ז י"ל דרהיטא דשמעתין כך היא דבתחלה פריך נהי דלא אפשר למעבד למטה וכו' מי לא תניא שחט בהמה היינו דממנ"פ אם חייב לכסות היינו הגרירה ה"נ לגרור ואף את"ל דמכסה בלא גרירה ה"נ נעביד למעלה וע"ז משני דלא מיירי בגרירה והתם די בכסוי למעלה דכל הראוי לבילה אבל בקדשים דא"ר לבילה פטור לגמרי וע"ז פרכי' מדם שעל הסכין דהיינו בגרירה ה"נ לגרור ובאמת כיון דמוכרח מדם שעל הסכין דגריר לה ה"נ בשחט בהמה ואח"כ חי' גריר לה והא דהיה ואח"כ בהמה פטור היינו דכל דמכוסה אף במידי דלאו עפר הוא פטור מלכסות דמ"מ מכוסה הוא. וכסהו הרוח היינו אף במידי דלא הוי עפר ודוק:
ג
(סעיף ט') כיסוי א' לכולם. מבואר בסוגיא דרבנן ס"ל דאו עוף לא בעי לאורויי דצריך כיסוי לחי' בפ"ע ועוף בפ"ע אלא דאו אתי לחלק ור"י ס"ל דלחלק מדמו נפקא וע"כ דאו אתי דמכסה לכל א' בפ"ע וע' בתוספות שם ביאור דבריהם אף דר"י מספקא ליה אם חוששין לזרע אב ולפי הצד דחוששי' מוכח דס"ל כר' יונתן דל"צ לחלק כמבואר ר"פ או"ב דהא בהא תליא מ"מ הש"ס בעי לשנויי לאידך צד דאין חוששין לזרע אב והיינו כר' יאשיה לזה מתרץ דמ"ש מדמו ואף דעדיין קשה קצת דהו"מ למימר דהא דסבר ר"י דמכסה לחי' בפ"ע ועוף בפ"ע היינו מספק כיון דמספקא ליה אם חוששין לזרע אב. והיינו דמספקא ליה אם כר' יאשי' או כר"י מש"ה ה"נ מחמיר דדלמא כר' יונתן ול"צ או לחלק ואתי' לאורויי דמכסה לזה בפ"ע צ"ל דניחא יותר לומר דר"י ס"ל דמדין ודאי צריך לכסות לזה בפ"ע אמנם מ"מ קשה לדינא אחרי דאנן קיי"ל דהוי ספק אם חוששין לזרע אב א"כ ממילא להלכה אנן מספקי' אם כר' יאשיה אם כר"י. נפסוק גם הכא לחומרא דצריך לכסות לכל א' בפ"ע. אח"ז רב מצאתי בעזה"י שעמד בזה בת' מהר"ם לובלין ונדחק בזה. ומה"ט קשה לי לקמן (סי' רט"ז סי"ז) בהג"ה מי שהשביע את בנו וכו' שלא ילוה בלא רשות ראובן ושמעון ומת א' מהם דיכול להלוות ברשות השני. ומקורו מת' הרשב"א ומטעם דקיי"ל כר' יונתן ע"ש. והא להלכה ע"כ מספקא אם הלכה כר' יונתן או כר' יאשי' מדקיי"ל בספיקא אם חוששין לזרע אב. והא בהא תליא וצע"ג:
ד
(סעיף י"א) ואין חזר ונתגלח חייב לכסות. בלא ברכה. ובכוי כה"ג י"ל דא"צ לכסות דהוי ס"ס שמא הוא בהמה. ושמא יש דיחוי אצל מצות. ומ"מ יש לדון דב' הספיקות לא נולדו יחד דתיכף כששחט נתחייב בכיסוי מספק ואח"כ כשכסהו הרוח נולד הספק השני אם יש דיחוי אצל מצות ודו"ק:
ה
(ש"ך ס"ק ט"ז) דאין תורת דיחוי אצל מצות. גם זה רק מספק דשמא אין דיחוי אצל מצות ומכסה בלא ברכה:
ו
(סעיף כ') ואם נמצאת ספק טריפה מכסה בלא ברכה. ע' בתה"ד דהאריך דלא חיישינן שע"י שיראו דמכסים יאכלו הבשר ושפיר יאמרו דמכסה מספק. וכתב אף דאינו ראיה מהא דמכסי' כוי דהתם שאני דבעיא נמי סימני חי' בקרנים וטלפים. מ"מ הואיל ולא אשכחן ההיא חששא אלא בחש"ו והתם רוב מעשיהם מקולקלים לא גמרי' מינייהו לספיקא אחרינא עכ"ל ותמיהני למה כתב זאת בדרך הכרעה מבלי ראיה הא ע"כ מוכרח כן מכח קושית תוס' בסוגי' ד"ה סיפא נמי דאיך מדמו או"ב דאסור מספק לעשות מעשה לכיסוי דהוי שב ואל תעשה והוצרכו לתירוצם דס"ל לסוגיא דבספק בודאי מחייבים בכיסוי ולא חיישינן שיאמרו שחיטה מעלי' אע"כ דרוב מעשיהם מקולקלים. א"כ גם באו"ב לשתרי עיי"ש. הרי מוכח להדיא דבספק מחייב בכיסוי. וביותר הא מסקי' דרבנן אכולה מלתא פליגי הרי דחכמים מחייבים בשחיטת חש"ו דכיסוי הרי אף דעכ"פ שחיטתן אסורה מספק. מ"מ מחייבים בכיסוי ול"ח שיאמרו שחיטה מעלי' הוא ור"מ דפוטר מכיסוי הא מתיר ג"כ באו"ב וע"כ דס"ל רוב מעשיהם מקולקלים. מש"ה פוטר מכיסוי. אבל לענין זה דבספק מחייב בכיסוי לא מצינו דפליג על רבנן. וזהו ראיה ברורה שאין עליה תשובה. וראיתי בפמ"ג שביאר בכוונת הב"ח דאף בספק בלא חזקת איסור פטור מכיסוי מדינא. כיון דאסור מספק אינו בכלל אשר יאכל. וזה ג"כ תמוה הא חכמים מחייבים בחש"ו בכיסוי וכנ"ל ומסתמא הנך חכמים דר"מ היינו חכמים דמתני' שמקודם דבשוחט ונמצא טריפה פטור מכיסוי. והיינו מקרא דאשר יאכל כדאיתא בסוגיא דשם. וביותר דאף אם נרצה לדחוק דהנך חכמים לאו היינו אינך חכמים וס"ל דבאמת טריפה חייב לכסות. ומש"ה ג"כ ספק בשחיטה חייב בכיסוי מספק. מ"מ יקשה היא גופא מנ"ל דפליגי רבנן גם ארישא מכח קושית המקשן דמ"ש או"ב מכיסוי. דלמא באמת הנך רבנן הם אינהו רבנן דדרשי אשר יאכל. מש"ה גם בספק פטור כיון דאינו רשאי לאכול אע"כ דכל ספק חייב בכיסוי מספק דשמא אינו טריפה והוא בכלל אשר יאכל וברור: עוד כתב הפמ"ג שם דאפילו טריפות דרבנן פטור מכיסוי דמ"מ אינו בכלל אשר יאכל. וזהו נסתר מסוגיא דחולין (דף כ"ז ע"ב) מיתיבי הנוחר והמעקר וכו' נחירתו זו שחיטתו הא מ"מ מדרבנן אסור בנחירה: אמנם זהו יש לדחות דשפיר פריך דהא הך מתני' דהנוחר היינו סיפא דמתני' דהשוחט ונמצא טרפה היינו דתחלה קתני דבטריפה פליגי ועלה קתני דהנוחר והמעקר לכ"ע פטור. וא"כ פריך שפיר דמאן דמחייב בטריפה דלא דריש אשר יאכל אלא דנחירה לא הוי שחיטה כלל ממילא אם אין שחיטה לענין מה"ת נימא נחירתו זהו שחיטתו אלא דאסור לאכול מדרבנן והוי רק כמו טריפה חייב לכסות. ועל דרך זה פרכי' עוד ת"ש השוחט וצריך לדם כיצד עושה נוחרו או מעקרו היינו ג"כ על דרך זה דכיון דבעי' דוקא נוחרו ולא סגי לעשותו טריפה. ע"כ דס"ל דטריפה חייב בכיסוי מש"ה נימא נחירתו זהו שחיטתו. אמנם מ"מ מוכח מסוגיא דחולין (דף פ"ו ע"א) לא מבעי צא וטרוף דשחיטה שא"ר וכו' אלא אפי' צא נחור וכו' כאשר צויתיך הרי אלו אין שחיטה לעוף מה"ת היה מחוייב בכיסוי אף דטריפה פטור וטעמא דר' מקרא דאשר יאכל כדאי' שם להדיא הרי מוכח דאיסור דרבנן לא מפקע ממצות כיסוי:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ח:א׳
א
בין שהיו מזומנים בידו. כגון אווזים ותרנגולים דסד"א מדכתיב אשר יצוד אימעטו אווזים ותרנגולים וכיוצא בהן שנצודין ועומדין ת"ל ציד מ"מ ש"ס:
כ״ח:ב׳
א
והכיסוי היא מצוה בפני עצמה כו'. ע"ל סי' י"ט ס"ק ו':
כ״ח:ג׳
א
כשרה כו'. משמע אפילו לעצמו וכן הוא בד"מ וכן דעת הבית יוסף ומהרש"ל פרק כס"ה סי' א' ושאר אחרונים דלא כהב"ח שאוסר לעצמו מיהו היכא דהעם פרוצים במצות כסוי שאינם מכסים כדין או שאינ' מברכי' על הכסוי או על השחיט' יש לקנוס ולחייב מלקו' וגם יש לאסור השחיטה להעובר משו' מיגדר מילתא כן משמע מדברי מהרש"ל שם וע"ל ר"ס י"ט:
כ״ח:ד׳
א
על כסוי דם בעפר כו'. ע"ל ס"ק כ"ט:
כ״ח:ה׳
א
מברך שהחיינו כו'. ז"ל הגהת מנהגים שהביא בד"מ דכסוי הוי מצוה כדאמרינן בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשני מצות והוי כמו ציצית וסוכה דמברך שהחיינו כך מפורש בה"ש ר' ידידי' משפירא עכ"ל. וצ"ע דהא גבי ציצית קי"ל דאין מברך שהחיינו אלא א"כ קנה בגד חדש מטעם דקנה כלים חדשים כמו שנתבאר בא"ח סי' רכ"ג אבל בעושה ציצית בבגד ישן אינו מברך שהחיינו כמ"ש הבעל העיטור ומהר"י אבוהב וד"מ בא"ח סימן כ"ב וכ"כ בש"ע ובלבוש שם והכי משמע נמי בתוס' פ' לולב וערבה (סוכה דף מ"ו ע"א) ד"ה העושה סוכה שכתבו הטעם דאין מברכין שהחיינו אציצית ותפילין משום דלא תקנו שהחיינו אלא אמצוה שיש בה שמחה. וא"ל דכסוי דכיון דבזכות אנכי עפר ואפר הוא חשוב שמחה דהא אדרבה אמרי' בפ' כ"ה (סוף דף פ"ח) אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה וליחשוב נמי עפר כסוי הדם התם הכשר מצוה איכא הנאה ליכא ואמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב' מצות לחוט של תכלת ורצועה של תפילין ע"כ והכי משמע נמי ממ"ש הר"ן שם הטעם דלא מברכין שהחיינו אתפילין משום דלאו מזמן לזמן קאתי וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' קכ"ו א"כ כ"ש כסוי ועוד נראה דאפילו להרמב"ם פי"א מהלכות ברכות דמברכין שהחיינו אציצית ותפילין היינו מטעמא דכתב שם מפני שהם מצות שהם קנין לו משא"כ בכסוי ומצאתי ברוקח סימן שע"א שכתב בשם ריב"ק משפירא כל מצוה שעל האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחלה צריך לברך שהחיינו והביא ראיה מדאמרינן במנחות (דף ע"ה) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו שנתחנך לעבודת הזמן עכ"ל ואפשר ע"ז סמכו לברך בכסוי אבל צ"ע לפ"ז אמאי לא מברכין בציצית ותפילין ושאר מצות שמתחנכים בהו וכן אין מברכין שהחיינו על קדושי אשה או נשואיה כמ"ש מהרי"ק שורש קכ"ח וכן על מזוזה כדלקמן ר"ס רפ"ט אלא ע"כ ס"ל דאפילו במצוה שמתחנכים בה אין מברכין שהחיינו כל שאין זמנה קבוע וכדעת התוס' והר"ן והרשב"א הנ"ל ומפרשי' ההיא דמקריב מנחות כמ"ש התוס' והרשב"א בחדושיו פ' כיצד מברכין דהיו כ"ד משמורות ואין מתחדשות יותר מב' פעמים בשנה וכיון שיש להן זמן קבוע מברך שהחיינו עכ"ל הא לאו הכי לא וא"כ ה"ה בכסוי וצ"ע:
כ״ח:ו׳
א
דמזיק לבריה. זה הטעם דחוק ולי נראה טעם אחר יותר מתקבל משום דשחיטה היא בידו ואינו מצווה לשחוט דהא יכול להיות לעולם בלא בשר או שישחוט אחר אבל בכסוי החיוב מוטל על כל אדם שרואה הדם לכסות כדלקמן סעיף ח':
כ״ח:ז׳
א
וכלאים הבא מבהמה וחיה כו'. מיירי בצבי הבא על התיישה דספוקי מספקא לן אי חוששין לזרע האב או לאו ולכך מספיקא מכסה ואינו מברך דדלמא אין חוששין דלא כמ"ש בס' זבחי צדק הטעם דאינו מברך משום גזירה שמא יתיר חלבו ולא דק וק"ל אבל אי הוה פשיטא לן דחוששין הוה חייב לברך דהא צריך לכסותו מן התורה דקי"ל צבי ואפילו מקצת צבי ולזרע האם ליכא מאן דפליג דפשיטא דחוששין ועי"ל סי' ט"ז ס"ק י"ז מזה:
כ״ח:ח׳
א
ואין שוחטין אותן ביו"ט. דכיון שצריך לכסותן ובי"ט אינו רשאי לכסותן לא ישחוט לכתחלה:
כ״ח:ט׳
א
אינו מכסה את דמו. אפילו יש לו עפר מוכן מפני שהרואה יאמר ודאי חיה הוא דאל"כ לא היו מטריחין לכסות דמו בי"ט ויבא להתיר חלבו עכ"ל הט"ו בא"ח סי' תצ"ח סי"ח והוא מסקנא דש"ס פרק קמא דביצה (סוף דף ח') ומוסכם מכל הפוסקים (וכן כתב הרשב"א בס' עבודת הקודש בבית מועד שער ב' דין ב') וכ"כ הלבוש שם דלא כמ"ש העט"ז כאן אין שוחטין הכוי והכלאים בי"ט דשמא יטלטל עפר בי"ט שלא לצורך דשמא מין בהמה הוא עכ"ל ולא דק דהא אפילו יש עפר מוכן דליכא איסור טלטול אסור מטעם הנזכר:
כ״ח:י׳
א
ובלילה אם רשומו ניכר יכסנו. ואין יכולין לקבל הדם בכלי לכסותו בלילה שאין שוחטין לתוך הכלים עכ"ל הטור מדברי הרא"ש ור"ל דאסור משום שנראה כמקבל דם לעבודת כוכבים כדלעיל סי' י"א ס"ג והא דלא שרי ע"י נתינת מעט עפר בכלי כדלעיל סי' י"א משום דגם בזה יש חשש לפני הרואה שיאמר שלקח עפר לכסות בו ויבא להתיר חלבו כ"כ הדרישה אבל הב"ח כתב וז"ל ונ"ל דבזמן הזה (כלומר שאין דרך עובדי עבודת כוכבים בכך וכדלעיל ס"ס י"ב) שאפילו לכתחלה היה יכול לשחוט לתוך הכלים כהא"ז אלא שאנו נזהרים א"כ) בדיעבד אם שחט בי"ט יכול לקבל הדם בכלי אפילו לכתחלה דכדי לקיים מצות כסוי כדינו לא שייך ליזהר מלקבלו כיון שאין בו איסור מן הדין ומ"מ יותר טוב ליתן עפר וצרורות בכלי קודם קבלה עכ"ל ובאמת קשה לדבריו אמאי לא אשמועינן בש"ס ופוסקים האי תקנתא דעפר בכלי ואפשר דלא מתיר אלא ע"י מעט עפר בענין דליכא למימר שיכסה בו ומדינא היה אסור כיון דליכא אלא מעט עפר משום חשדא דעבודת כוכבים דעדיין ראוי לזריקה אלא דהאידנא דאין דרך עובדי עבודת כוכבים בכך שרי אפילו בלא עפר כלל אלא דלחומרא יתן בו עפר מעט ודוק:
כ״ח:י״א
א
או לשחוט עוף ג"כ. אצל הבופל"י ולא ע"ג דם הבופל"י כדלקמן ס"ק כ':
כ״ח:י״ב
א
וצריך להזמינו בפה. פי' העפר דלמטה צריך להזמין בפה לשם כסוי היכא דמצא עפר תיחוח דאל"כ לא עביד מידי וכן כשנותן הוא לשם עפר תיחוח חשיב כהזמנה כן משמע מפרש"י פ' השוחט (חולין דף ל"א) וכן הוא באגודה והי"א ס"ל דאם מצא עפר תיחוח ושחט עליה די בכך אבל עפר שלמעלה לכ"ע צריך שיתן הוא כדאיתא בתוס' ר"פ כ"ה וכן משמע ברבינו ירוחם ונ"ל דלא פליגי אלא למצוה מן המובחר אבל בדיעבד פשיטא דלכ"ע א"צ שיתן הוא אפילו עפר שלמעלה דהא כסהו הרוח בסי"א פטור מלכסות והוא משנה שלימה:
כ״ח:י״ג
א
או בסכין. ר"ל בקתא של סכין אבל לא בראש הסכין במקום ששוחט כדלעיל ס"ס י"ח וכ"כ בד"מ ופרישה ופשוט הוא:
כ״ח:י״ד
א
מי ששחט הוא יכסה כו'. בטור יש כמה דינים על מי שקדם וכיסה מה הוא חייב והמחבר כתבם בח"מ סי' שפ"ב כי שם מקומם וע"ש:
כ״ח:ט״ו
א
שחט מאה חיות כו'. ודין אם סח בין כיסוי לכיסוי או בין שחיטה לשחיטה וכיוצא בדינים אלו נתבאר בסי' י"ט ע"ש:
כ״ח:ט״ז
א
דם שנפל כו'. אע"פ שבטל ונדחה ראשון אפ"ה כשהלך ורבה עד שנתהפכה מראית המים לדם חוזר דם הראשון ונראה ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה דאין תורת דחוי אצל מצות:
כ״ח:י״ז
א
או בדם בהמה או בדם החיה כו'. כן הוא במשנה דף פ"ז ריש ע"ב ופירש"י והר"ן והברטנורא בדם הקזה של חיה והרמב"ם פי' בדם חיה טמאה:
כ״ח:י״ח
א
רואים כו'. נ"ל דה"נ אם שחט חיה או עוף ונפל הדם לדם בהמה וכה"ג בענין שאם היו רואין הדם בהמה מים לא היה בו מראית דם ושוב נפל לתוכו יותר בענין שאם היה מים היה חוזר וניעור חייב לכסות:
כ״ח:י״ט
א
פטור מלכסות. שהרי דם בהמה למעלה ומה יכסה. רש"י:
כ״ח:כ׳
א
או עוף כו'. והב"ח כתב דבעוף ע"ג בהמה פטור מלכסות כיון דדם עוף מועט ואין נלפע"ד ומ"ש שכ"כ מהרש"ל פכ"ה סי' י"ד ליתא דאדרבה דברי מהרש"ל שם נראין להפך ומה שדחקו לזה ליישב קושית הב"י על הטור שכתב בשם בעל העיטור דהלא ברייתא שלימה היא תירוצו דחוק ע"ש: והנלפע"ד בזה משום דכל הפוסקים לא הביאו כלל ברייתא זו משמע דס"ל דלא קי"ל כהך ברייתא משום דהתוס' תמהו עלה וז"ל שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מלכסות תימא דליגרריה ולכסייה וכן בהמה ואח"כ חיה ליגרריה ולכסייה כדם הניתז ושעל הסכין עכ"ל וס"ל להפוסקים לישב תמיה זו דהך ברייתא ס"ל דבדם הניתז ושעל הסכין נמי לא בעי גרירה אלא מכסה במקומו וכמ"ש הכל בו בשם הר"מ בן נתן ומביאו ב"י וא"כ אנן דקי"ל דבדם הניתז ושעל הסכין בעי גרירה לא קי"ל כהך ברייתא לכך כתב הטור דין זה בשם בעל העיטור דס"ל דהך ברייתא הלכה היא וצריך לחלק דל"ד לדם הניתז ושעל הסכין דשאני הכא כיון שדם הבהמה למעלה מה יכסה כמ"ש רש"י והרי כאלו הכל מעורב יחד וכן כשדם חיה למעלה דחייב לכסות אה"נ דהיינו ביש עפר תיחוח למטה כמ"ש העט"ז והל"ח דף קצ"ג. א"נ אפילו ליכא עפר תיחוח אפשר דא"צ לגרור משום דכי ימתין עד שיגרור ויתיבש יתערב הדם חיה בדם בהמה וקודם שיתיבש פשיטא דלא יכול לגררו ויתערב הכל ביחד ולכך טוב יותר לכסותו במקומו. זה נ"ל דעת הטור ואפשר גם דעת הפוסקים כן והא דהשמיטו ברייתא זו היינו משום שנ"ל פשוט כן וגם לא הובאה ברייתא זו בש"ס אלא אגב ריהטא ע"ש:
כ״ח:כ״א
א
חייב לכסות. ואע"ג דליכא עפר למטה בינו לבין דם בהמה מ"מ מאי דאפשר למיעבד עבדינן ובעט"ז כתב כאן דברים מגומגמים:
כ״ח:כ״ב
א
ובלילה כו'. ע"ל ס"ק י' מ"ש בזה:
כ״ח:כ״ג
א
ואין אחרים רואין אותן כו'. אבל כשאחרים רואין אותם אמרינן במשנה (דף פ"ו ע"א) דחייב בכסוי ומשמע התם בש"ס דחייב מדינא בכסוי וכן משמעות הפוסקים וכן בדין דהא טעמא דבינם לבין עצמם דפטור משום שרוב מעשיהם מקולקלים הלכך כשאחרים רואין אותם ששחטו יפה כיון דכשר אפילו לאכילה פשיטא שצריך כסוי וצריך לברך וכ"כ בס' ל"ח דף קצ"א סוף ע"א דלא כהעט"ז דכתב מכסה בלא ברכה מיהו היינו דוקא כשהן מומחים או יודעים לאמן ידיהם דאז שחיטתן כשרה דיעבד לכ"ע כמ"ש בסי' א' ס"ק כ"ד דאל"כ מכסה בלא ברכה וע"ל סי' ט"ז ס"ק כ"א:
כ״ח:כ״ד
א
ופטורה מכסוי. בש"ס משמע דאינו רשאי לכסות כיון דרוב מעשיהם מקולקלים והוי כנבלה גמורה וכשיכסה אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ואתי למטעי ולמיכל משחיטתן כן משמע בתוספות שם ד"ה סיפא כו' וכ"כ הב"ח:
כ״ח:כ״ה
א
צריך לבדוק הסימנים כו'. ע"ל סי' כ"ה מדין בדיקת הסימנים וסי' י"ח מדין בדיקת הסכין:
כ״ח:כ״ו
א
עד שיבדוק כו'. ואע"ג דלעיל סי' י"ט אמרי' דמברך על השחיטה קודם השחיטה היינו משום דא"א בענין אחר דכל הברכות מברך עליהן עובר לעשייתן וסמכינן אחזקה דרוב בהמות בחזקת כשרות הן כדלקמן סי' פ"א אבל הכא כיון דאפשר לברורי מבררינן ודמי לדלעיל ר"ס א' דאין סומכין על החזקה במקום דיכולים לבררו:
כ״ח:כ״ז
א
כגון ההיא דחיישינן שמא בעור נפגמה כו'. וכדלעיל סי' י"ח ס"ק א' וסי"א והב"ח חלק אמהרא"י והמחבר ודקדק ממ"ש הטור בר"ס י"ח דבנמצאת הסכין פגומה לאחר שחיטה הרי זה נבלה ולא כתב ספק נבלה דאתא לאורויי דמחזקינן לה בנבלה גמורה לפטור מכסוי ול"ד לספק טריפה דמכסה בלא ברכה כיון דאירע הספק בשחיטה עצמה עכ"ד ותימא היאך יעלה על הדעת לעקור עשה מן התורה לפטור מכסוי משום שנמצא הסכין פגומה דליכא אלא ספקא ואפשר דבעצם המפרקת נפגם דהא איכא מ"ד פ"ק דחולין (דף י') דמכשיר ונהי דקי"ל לחומרא מ"מ ליכא אלא ספיקא וכדאמרי' בש"ס חיישינן שמא בעור נפגמה וכן כתבו כל הפוסקים וכמ"ש בר"ס י"ח ומה שדקדק מדברי הטור לאו כלום הוא דודאי הטור בסי' י"ח לאו להכי אתא דהתם לא מיירי כלל מדיני כסוי וגם אם היה כוונתו לכך לא היה כותבו ברמז אלא לא ירד לדקדק בכך וכ"כ בדוכתי טובי ה"ז נבלה והוי ספק נבלה וכן המחבר גופיה כתב בר"ס י"ח ה"ז נבלה גם מה שחילק בין ספק טרפה לספק בשחיטה לא נהירא כלל והכי מוכח להדיא בש"ס פכ"ה דף פ"ו גבי שחיטת חש"ו דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלים אזלינן לחומרא להצריך כסוי מספק ע"ש וכ"פ מהרש"ל פכ"ה סי' ו' כהמחבר וכ"פ בד"מ:
כ״ח:כ״ח
א
אבל דבר כו'. משמע דבחתך מפרקת חייב לכסות מדינא וצריך לברך וכן משמע בתה"ד וכן דעת הס' ל"ח דף קצ"א וכן בדין לפי מ"ש בסי' כ"ד ס"ק ה' דהא דמחמירין בחתך המפרקת הוא חומרא בלא טעם והוכחתי שם מן הש"ס ופוסקים דמותר ע"ש הלכך נהי דמחמרינן לאכול היינו משום שכבר נהגו כן אבל פשיטא דצריך לברך דלא כהעט"ז והב"ח שכתבו מכסה בלא ברכה:
כ״ח:כ״ט
א
תקינו ליה רבנן כו'. הב"י דחה דברים אלו משום דא"כ עדיפא ה"ל למיתני האי תקנתא משורף טליתו דאיכא משום בל תשחית ועוד דכיון שאינו מכסה בעפר היאך יברך עליו הלכך נראה דאין לדברים אלו עיקר עכ"ל והרב בד"מ דחה דברי הב"י דבמתני' מיירי דהבגד או זהב אינו שוה כמו העוף וליכא בל תשחית כדאיתא בפרק החובל (סוף בבא קמא דף צ"א) גבי אילן מאכל שדמיו יקרים לבנין מותר לקצצו וכ"פ הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ו והסמ"ג לאוין רכ"ט) והא דמברך היינו הואיל וכי ממצה ליה בבגד ה"ל התחלת הכיסוי אע"פ שאינו גומר הכסוי עד לאחר זמן מידי דהוי אבדיקת חמץ דמברכין על ביעור חמץ אע"ג דלא מבערין עד למחר (וכמו שנתבאר בא"ח סי' תל"ב) וה"ה בנ"ד כו' ואח"כ מצאתי בא"ז שהביא דברי הגאונים והאריך בטעמים וכתב דיש לסמוך עליהם עכ"ל ד"מ וכן מצאתי בראב"ן שהביא דבריהם לפסק הלכה ומהרש"ל פרק כ"ה סי' י"ז נמשך אחרי הב"י לדחות דברי הגאונים ודחוי כזה חוזר ונראה אחר שמפורש כן בגדולי ההוראה הנזכרים ונתיישב דבריהם גם מהרש"ל עצמו הביא דברי הגאונים בסתם בהגהותיו לשחיטות מהרי"ו (אכן תמצא כמה פעמים שבספרו חוזר בו מדבריו הראשונים) וכ"פ הב"ח אכן מה שדמה בד"מ דין זה לבדיקת חמץ ל"ד כ"כ דהתם ה"ט דהבדיקה היא תחלת ביעור דא"א לביעור בלא בדיקה ותלי הבדיקה בביעור משא"כ הכא עכ"ל נ"ל לצרף ג"כ הטעם שכ' הב"ח דהברכה לא נתקנה אלא על כסוי דם ולא בעפר כדאיתא בתוספתא וירושלמי ופוסקים ואף דנהגינן לומר בעפר היינו לרווחא דמלתא אבל כאן אוקמא אדינא ולכך כשממצה בבגדו אין לומר בעפר וגם בלשון הגאונים הנ"ל איתא מברך על הכיסוי ותו לא ובעט"ז כתב שנ"ל שלא יברך לכתחלה כשממצה בבגדו ולא אח"כ כשמכבס הבגד ואילו ראה דברי הר"ב בד"מ לא כתב כן:
כ״ח:ל׳
א
השוחט כו'. משמע דאתא לאשמועינן דאע"פ שלא נתקיים בהן מצות כסוי מותרים וכן משמע בתה"א שער ה' וכן משמע בעט"ז וב"ח אבל במשנה פרק השוחט (חולין דף ל"ג ע"א) שממנו מקור דין זה איתא השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם מותרין ומדנקט בהמה משמע דלאו מכסוי מיירי וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה"ש דין י"ג בדיני מסוכנת השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם הרי אלו מותרין ואין אומרים שמא מתים היו עכ"ל וכן פירש בספר תורת חיים ובמשמרת הבית דף כ' פירש הרשב"א דאתא לאשמועינן דאע"ג דלא יצא מהן דם מותרין דדם האיברים שלא פירש מותר כו' וע"ל ס"ס כ"ב:
כ״ח:ל״א
א
הנזרעים בהם מצמיחים כו'. ולא מהני כשמשימים בהן צמחים והוא מגדלם אלא בעינן דוקא שהנזרעים בהן מצמיחים ב"י וכ"כ הכל בו בשם הרז"ה ובעל העיטור:
כ״ח:ל״ב
א
ובחרסית. פי' בערוך הוא מין סיד שחופרים אותו מן הקרקע:
כ״ח:ל״ג
א
ומגופה של חרס שכתשן. האי כתישה קאי ג"כ אלבינה וכן מוכח ס"פ כ"ה עכ"ל פרישה. וגם דברי הט"ו א"א לפרש בענין אחר:
כ״ח:ל״ד
א
ובנעורת של פשתן דקה. פירש"י דהיינו אריש"טא שמנערין מן הפשתן וה"ה בעפר. ונסורת של חרשים שמגררים הנגרים במגירה וקוצצים בה עצים והיא משרה נסורת דקה כעפר. ושיחור פירש"י פחמים כתושים וכן פי' בערוך ערך שחור והרמב"ם פי' דהיינו פיח הכבשן. וכחול הוא צבע שנותנין בעין. ונקרת הפסולים פירש"י עפר שמנקרין מן הרחיים:
כ״ח:ל״ה
א
ולא בשחיקת מתכת אם אינם שרופין כו'. אבל בשרופים מכסים וה"ה לכל הנך דאין מכסים אם שרופים מכסים בעפרן כ"מ בטור וב"י ופשוט הוא:
כ״ח:ל״ו
א
ולכן אין מכסין כו'. כן הוא בכל הספרים וכן העתיק בס' אפי רברבי ומשמע דהיינו מפני שעפר לחה אינה מצמחת וליתא דבש"ס פרק אלו עוברין (פסחים דף מ"ז) איתא בהדיא דראויה לזריעה ומצמחת וכן הוא ברש"י שם אעפ"י שהב"י העתיק לשון רש"י ואינה ראוי' לזריעה פשוט הוא דט"ס הוא והעט"ז העתיק לשון הב"י ולא הרגיש בטעות אלא הטעם כתב הסמ"ג דבעינן עפר דק ונפרך שראוי למנות כדכתיב אם יוכל איש למנות את עפר הארץ ומביאו ב"י ודרכי משה ונ"ל דהאי ולכן ט"ס הוא וצריך להיות וכן וקל להבין:
כ״ח:ל״ז
א
בעפר לחה וכו'. וכל שכן בטיט כדאיתא בש"ס שם:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ח
א
מזומנים בידו. דכתיב אשר יצוד ציד מ"מ א"כ למה נאמר יצוד למדך תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה זאת פרש"י כאלו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר שלא יאכל בשר תדיר:
ב
מצוה בפני עצמה. וא"ל ממ"ש הרא"ש והביאו הטור סי' כ' דמצות כיסוי היא גמר מצות שחיטה דבאמת היא מצוה בפני עצמה אלא ששייכה אחר מצות שחיטה כמו תפילין של ראש עם של יד. ואין להקשות למה פסק בהג"ה סי' י"ט סעיף ד' שמותר לדבר בין כיסוי לשחיטה מאי שנא מסח בין תפילין לתפילין י"ל דבתפילין שייכה הברכה דשל ראש גם על של יד כמו שזכרנו בהלכות תפילין:
ג
כיסוי דם בעפר. אע"ג דלא מצינו בשום מקום שמזכירין פרט המצוה בברכה אלא דרך כלל וא"כ היה די לומר על כיסוי דם לחוד מ"מ הכא שאני שעושה שני מצות דהיינו כיסוי שלמטה מן הדם ושל מעלה וזה נלמד מן בעפר ע"כ צריך לומר בעפר להורות על שני המצות כנ"ל ועי' מ"ש סי' ק"כ סעיף ג':
ד
הבא מבהמה וחיה. זהו ג"כ בכלל כוי וכתב רש"ל דדוקא בחיה שבא על הבהמה אמרינן שאינו שוחט בי"ט כיון דמספקא לן אם חוששין לזרע אב ושמא אין חוששין אבל בבהמה שבא על החיה חייב לכסות בודאי ואין כאן ספק דצבי ואפילו מקצת צבי אמרי' כמו דאמרינן לעיל סי' י"ז סעיף ח' שה אפילו מקצת שה וע"כ שוחטין אותו בי"ט וכן איתא להדיא בגמ' בפ' אותו ואת בנו למסקנא דרב פפא דבתייש הבא על הצבייה חייב לכסות בודאי דצבי אפילו מקצת צבי אמרי' ולא משכחת ספיקא אלא בצבי הבא על התיישה דיש ספק אי חוששין לזרע אב והוה מקצת צבי ואע"ג שהטור והרמב"ם וש"ע כתבו כאן סתם מבהמה וחיה סמכו על מ"ש באותו ואת בנו דשה אפילו מקצת שה ה"נ כאן וע"כ תפרש דבצבי הבא על התיישה קא מיירי ובפרישה הקשה ג"כ מכאן על ההיא דאותו ואת בנו ותירץ דגבי אותו ואת בנו גילה לנו הכתוב דשה אפילו מקצת שה אבל כאן לא גילה לנו הכתוב איכא לספוקי דלמא דוקא בחיה גמורה צריך כיסוי עכ"ל ולא עיין בגמ' שזכרנו שמבואר להדיא דמאן דס"ל שה אפילו מקצת שה ס"ל ג"כ אפי' מקצת צבי לענין כסוי דחייב ומו"ח ז"ל כתב דהטור ס"ל כיש אומרים שמביא אח"כ בגמרא בברייתא דכוי הוי הבא מן התייש ומן הצבייה והך י"א לא ס"ל דאמרי' אפילו מקצת צבי אע"ג דגבי שה אמרינן כן. ולא נייח לי גם בזה דודאי רב פפא שאמר במסקנא דלא משכחת לענין כיסוי אלא בצבי הבא על התיישה ראה וידע ג"כ הך ברייתא דיש אומרים ואפ"ה מפרש לה דלא מיירי בתייש הבא על הצביה דאל"כ לא היה רב פפא חולק על הברייתא מסברא דנפשיה וכן מוכח ממה שאמרו שם בגמרא לפני זה והא דתניא כוי אין שוחטין ביו"ט במאי עסקינן אילימא בתייש הבא על הצבייה בין לרבנן בין לר"א לשחוט ולכסי צבי ואפילו מקצת צבי כו' מדפריך בפשיטות כן ש"מ שפשוט הוא דשוין הם שה אפילו מקצת שה עם צבי אפילו מקצת צבי אלא האמת הברור כדעת רש"ל שזכרתי:
ה
לשחוט עוף ג"כ כו'. פי' ישחוט העוף אצלו אבל לא בתערובות עם דם הבופי"ל דהא יהיה בטל בתוכו כמ"ש בסעיף י"ג בנתערב דם חיה עם דם בהמה אם נתערב במים כו':
ו
תיחוח למטה כו'. דכתיב בעפר מלמד שצריך ב' כיסויים:
ז
בסכין. פי' בקתא של סכין אבל לא בראשו דשמא יפגום אותו:
ח
חייב לכסות. בגמ' יליף לה מדכתיב ואומר לבני ישראל אזהרה לכל בני ישראל והטור סיים כאן חייב לכסות שמצות כסוי היא כשאר מ"ע שכל ישראל חייבים בהם אלא שהשוחט קודם לכל אדם הלכך אם קדם אחר וכסה חייב ליתן לו י' זהובים שכר ברכה שביטל ממנו עכ"ל וקשה למה הוצרך לתת טעם נוסף על לימוד מהפסוק שאמרו בגמ' גם לשון הלכך אינו מיושב שפיר והיה לו לומר ואם קדם אחר כו' ונראה שכוונתו שלא נטעה לומר מדחזינן שאמרה תורה ושפך וכיסה מי ששפך יכסה ואח"כ אמרה אזהרה לכל ישראל ע"כ צריך לומר דאזהרה היא כשאין הוא שם אבל אם הוא שם אין אחר בכלל האזהרה וא"כ אם אחר רוצה לכסות בעוד שהשוחט שם אינו מברך כיון שאינו מוזהר על עשייה זאת ולפ"ז אין עליו חיוב לשלם י' זהובים דדוקא שכר ברכה שהוא נהנה ומבטל את חבירו ממנו צריך לשלם לו משא"כ כאן שאינו נהנה ואינו אלא כמבטל חבירו מן הנאת חברו ומזיק בעלמא הוא ע"כ כתב הטור שמצות כסוי היא כשאר מצות כו' פי' אחר שגילה לנו הפסוק שיש אזהרה על כל ישראל הוה כאן כמו בכל המצות שכל ישראל חייבים בם ה"נ החיוב על כל ישראל אפילו אם הוא שם אלא שהשוחט קודם באותו חיוב הלכך כיון שעכ"פ האזהרה אפילו כשהוא שם ממילא שפיר מברך וכיון שהוא מברך ומבטל מחבירו הנאת הברכה ע"כ צריך ליתן לו י' זהובים כנ"ל וכתב הטור אלא שאין גובין זה בזמן הזה דהוה כמו דיני קנסות כמבואר בח"מ סי' א' וע"כ לא הביאו זה בש"ע אבל ראיתי בסמ"ק שכתב בזה מ"מ לא טוב עשה וצריך לפייסו:
ט
לתוך המים. פירש דלא אמרינן קמא קמא בטל דאין דיחוי אצל מצות:
י
שחט עוף כו'. בטור כתוב דין זה בשם בעל העיטור ותמה ב"י שהרי דין זה ברייתא היא בפרק כסוי דם ולכאורה נראה שלמד ממנו מדנקט בדברי העיטור בטור ברישא בפטור צפור או חיה ובסיפא גבי חיוב לא נקט רק חיה ולא כמו שהעתיק כאן בש"ע ובודאי היתה כוונת בעל העיטור דבשוחט צפור על הבהמה אין שם כסוי דמועט הוא וכן ראיתי לרש"ל שכתב כן ולא נתיישב לי בזה דאטו כל העופות שוין או כל הבהמות שוין ובהדיא אמרי' בסוטה (דף ט"ז) לענין דם צפור שמעורב במים שאין כל הצפרים שוים וכאן הלא הכל תלוי לפי השיעור אם היה מים כמ"ש סעיף י"ג וכוונת הטור נ"ל שהיא כן דיש להקשות להיפך למה לא הביאו הרי"ף והרא"ש והרשב"א בת"ה הך דינא דשחט חיה ואח"כ בהמה כו' או איפכא כיון שהוא מפורש בברייתא ונראה כוונתם דבברייתא אמרינן בלשון זה ר' יונתן בן יוסף אומר שחט חיה ואח"כ בהמה כו' מדקתני ר' יונתן אומר ש"מ דתנא קמא פליג וס"ל דאין חייב לכסות אפילו בשוחט חיה על בהמה כיון שאין עפר למטה תחת דם החיה או להיפך דאפשר אפילו בשוחט בהמה על חיה יש כסוי דהיינו שיגרור את דם בהמה ויכסה דם החיה כמו שהקשו התוס' באמת על ר' יונתן בן יוסף בזה וע"כ לא הביאו הרי"ף והרא"ש דברי רבי יונתן כיון דרבים פליגי עליה ובעל העיטור ס"ל דהלכה כרבי יונתן ע"כ הביא הטור דין זה בשם בעל העיטור כנ"ל ברור ונכון:
יא
חייב לכסות. פי' כמות שהוא ואע"ג דאין עפר למטה תחת דם החיה מ"מ די בכך ומפרש הטעם בגמרא כיון דמ"מ היה ראוי תחלה לתת עפר למטה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו והתוס' הקשו דלמה לא יגרר אותו ויכסה בעפר למטה כמו בדם הניתז שבסעיף ט"ו ואסיקו בתימה ובלבוש כתב בזה שחייב לכסות ובלבד שיהיה עפר תיחוח למטה שיהיה נבלע בסוף ואם אין עפר תיחוח למטה יגררנו הכל כמו שהוא ויתן עפר תיחוח למטה ולמעלה כו' וכל זה שגגה גדולה ולא עיין בגמרא כלל אלא מדעת עצמו כתב דברים כזה והם טעות:
יב
ונתנבלה בידו. דין זה כתבו ב"י בשם הג"ה מיימוני בשם מהר"מ דחייב לכסות והקשה ב"י מ"ש משוחט בהמה על החיה דפטור מכסוי. וע"כ תירץ רמ"א כאן דמיירי שאינו יודע אם דם האחרון כיסה את הראשון או לא אמרינן מסתמא לא כיסה אותו ועל כן חייב לכסות ויש לתמוה היאך שייך ליתן כלל כזה לחייב ברכה מסתמא דאטו כל חיות או עופות שוים אחת לחבירו ונלע"ד דרך אחרת בזה (דהרמב"ם) [דהר"מ] כתב דין זה דוקא בנתנבלה בידו והטעם דכל מה שיצא בשחיטת עוף השני קודם שנעשה נבלה הוא דם ראוי לכסוי ובאותה שעה מיקרי דם שחיטה ואע"פ שלאחר שנעשית נבלה הוה למפרע דם שאינו ראוי לכסוי מ"מ כבר נתבטל בשעה שהיה עליו שם ראוי לכסות ובזה אין אנו הולכים אחר שיעור שאם היה מים אם היה בו מראית דם אלא בטל האי דם בדם שהיה תחלה ויש לדמות דבר זה לחמץ לח שנתערב קודם הפסח ביין דקים לן אין חוזר וניעור כמו שכתוב באורח חיים סי' תמ"ז כיון שהיה עליו שם היתר בשעת התערובות הכי נמי כאן היה תחלה שם היתר עליו מ"ה אמר מהר"ם שפיר דחייב לכסות דמסתמא מיד שרואה שנתנבלה משליכה מידו וא"כ אין כאן דם שיבטל דם התחתון אבל אם כבר נתנבלה בתחלת השחיטה והוא הולך ושוחט ומוציא הדם ודאי אין לברך על כיסוי זה כל זמן שלא נתברר לנו שיש כ"כ שאילו נתערב במים כשיעור דם האיסור שהיה בו מראית דם כמ"ש בסעיף י"ג כנלע"ד ברור:
יג
אפילו יש לו דקר נעוץ. אע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן לא אמרינן כיון דשחט ברשות שיכסה כמו בי"ט דרצו חכמים לעשות היכר שהוא יום שאסור בשחיטה לפיכך לא התירו אלא מה שהוא צורך החולה כן כתב ר"ן:
יד
וכן חרש שוטה וקטן. נראה דה"ה גדול ששחט ואין יודע הלכות שחיטה דרוב מעשיו מקולקלים ועמ"ש סי' ט"ז ס"ק י"ג:
טו
כדי שלא יבא לידי ברכה לבטלה. פי' דאם ימצא פסול בסימנים אין כאן כיסוי כלל ואם ימצא הסכין פגום נהי שיצטרך לכסות מספק דשמא במפרקת נפגמה כמ"ש אח"כ מ"מ בשניהם אין כאן חיוב ברכה ע"כ לא יכסה קודם הבדיקה בסימנים וסכין וא"ל למה מברכין ברכת שחיטה קודם השחיטה שמא ימצא טריפה דהא בעינן שהברכה תהיה עובר לעשייתה ואף על גב דבברכת נטילת ידים וטבילה מברכינן אחר עשיית המעשה שאני התם דא"א בענין אחר דגברא לא חזי כמ"ש בסי' ד' סעיף א' וע"כ כאן סמכינן ארובא דכשירות הם ובדרישה כתב בשם רש"ל דברכת שחיטה שאני דמהני לטהרה מידי נבלה ותמוה הוא דא"כ למה אמרו בשוחט דבר דאיתיליד ביה ריעותא דשוחט בלא ברכה כדאיתא סימן י"ט סעיף א' הא מטהרה מידי נבלה אלא ע"כ דלא מברכינן אלא על מה שמותר לאכול ממנה:
טז
כל המפרקת כו'. דוקא בחומרא זאת שמדינא כשר לגמרי אפילו לדידן כמו שזכרנו בסי' כ"ד סעיף ד' ומצות פרוש בעלמא אית ביה ע"כ יכסנו בברכה:
יז
תקינו ליה רבנן כו'. הב"י הביא דברי המרדכי אלו בשם הגאונים והקשה עליהם דא"כ טפי היה לתנא למיתני תקנה זאת ממה ששנה שישרוף זהב ותו דהיאך מברך על הכיסוי בעפר הא אין מכסהו בעפר אלא ממצה ליה בטליתו ע"כ כתב שאין לדברים אלו עיקר ורמ"א בד"מ תירץ הקושיא הראשונה דהתנא מיירי שהעוף שוה כמו הזהב או הטלית ששורף והגאונים מיירי שאינו שוה ע"כ א"א לו בענין אחר וע"כ עשו לו תקנה זאת ולא תירץ כלום דכיון דבגמרא החמירו עליו שישרוף הטלית או הזהב ולא סגי להו בתקנה זאת שימצה הדם בבגד אין כח ביד הגאונים לעשות תקנה מלבם ועל הקושיא השניה תירץ רמ"א דכיון דבשעה שממצה הדם בבגד הוה התחלה לכיסוי ויכול לברך אע"פ שאינו גומר הכיסוי עד לאחר זמן מידי דהוה אבדיקת חמץ דמברכין על ביעור חמץ אע"ג דלא מבערו עד למחר משום דהבדיקה היא תחלת הביעור ה"נ בזה ע"כ גם זה אינו כלום דשאני גבי ביעור חמץ דא"א לו לבער אא"כ יבדוק אחריו תחלה נמצא שבשעה שציוו לבער היה בכלל זה גם הבדיקה תחלה משא"כ כאן ששום אדם אינו עושה כן שימצה הדם בבגד רק האי גברא לפי שאין לו עפר ודאי אין שייך לומר שזהו בכלל הציוו מעיקרא אדרבה נימא שזה לא ישחוט כלל כיון שאין לו עפר לכסות. ומו"ח ז"ל תירץ הקושיא השנייה שאין מברך על כיסוי דם בעפר אלא יברך על כיסוי הדם כמו ששנו בתוספתא שעיקר נוסח הברכה כך היא וק"ל דאף לפי זה שאינו מזכיר בכל ברכת כיסוי תיבת בעפר מ"מ בעינן שיהיה הכסוי בעפר כמפורש בפסוק וכסהו בעפר אלא שלא צריך להזכירו וכמו שזכרתי לעיל סעיף ב' בקושיא ע"כ נראה ברור שאין לנהוג כתקנה זאת וכן ראיתי לרש"ל בספרו פרק כיסוי הדם סי' י"ז וז"ל נראה שאין לדברים אלו עיקר אף שהא"ז הביאם מ"מ אם היה ממש בדברי הגאונים א"א שלא הביאם הרי"ף או הרמב"ם עכ"ל ובלבוש כתב ג"כ שאין לברך על כיסוי זה לא בתחלה ולא בסוף משמע דלא קפיד רק אברכה אבל עיקר הכיסוי יוכל לעשות כן ואני אומר שמי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט כלל כיון דליתיה לתקנה זאת וכמ"ש הטור והש"ע כאן נ"ל ברור:
יח
הנזרעים בהם מצמיחים. פי' ולא עפר שמצמיח עשבים שגדלו כבר:
יט
ובחרסית. הוא מין סיד וא"צ כתישה ב"י. ומגופה של חרס שכתשן האי שכתשן קאי גם אלבינה. ובנערת של פשתן פי' שמנערים מפשתן. ובנסורת חרשים פירוש חרש עץ שמגררים הנגרים במגירה. ובשיחור פי' כתישת פחמין ונקרת פסולים פירוש עפר שמנקרים מן הרחיים:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ח
א
(סימן כ"ח סעיף ח') מי ששחט הוא יכסה. עיין בכרו"פ שכתב דבדרך ותורת שליחות ולא דרך כיבוד יכול השוחט והאב לצוות לאחר לכסות או למול ולא כמ"ש הש"ך בח"מ סי' שפ"ב דמי שהוא מוהל א"י ליתן את בנו לאחר למול. ובסה"מ כתב דגם הש"ך מודה דבתורת שליחות שפיר דמי. וכ"מ בשבת (דף קלג) דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר כו' ע"ש דמשמע דאפי' יכול למול בעצמו אפשר ע"י אחר בדאיכא וכ"מ בתב"ש והארכתי במ"א ובס' בינת אדם כתב כא"ז והש"ך משום דא"מ דגלי קרא דוכסהו וכן וימל אברהם דמשמע בעצמו וכדאמר בסוט' (דף כז) מנחות (דף צג) והוא כר' יאשי' בב"מ (דף צ"ה) והסוגיא דשבת (דף קל"ג) דש"ה דאינו אלא ענף המצוה שימול האב בעצמו וענף א"ד לל"ת. ובכה"ג כתב בסה"מ סי' קצ"ה דמשום דמצוה בו יותר אין מצוה מן המובחר דוחה שבת. וק"ל דבמנחות (דף ס"ד) מצינו דמצוה מ"ה דוחה שבת גבי קרבן:
ב
(סעיף י"א) כסהו הרוח כו' ונתגלה חייב לכסות. עיין בתב"ש אם הוא דוקא בדברים שאין מכסין או אפי' כסהו בדברים שמכסין. ונראה דמוכח מתוספות דר"פ כ"ה (דף פ"ג ע"ב) ד"ה צריך דאף אם כסהו בדברים שמכסין משום דמצוה שיתן הוא העפר שלמעלה:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
כ״ח
א
וכיוצא בו חייבים לכסות. עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ש סימן מ"ז וסי' נו"ן ונ"ג ובבית יעקב סי' פ"ו וצ"ו והביאו בלה"ק ע"ש:
ב
ולא בשחיקת מתכת אם אינם שרופין. עבה"ט ועי' בשבו"י ח"ג סי' נ"ז על דברי הרמב"ם בשחיקת כלי מתכות אין מכסין חוץ משחיקת זהב ומייתי מקרא דאיוב ומקרא מן התורה ובש"ס לא מייתי רק קרא דאיוב ע"ש שכתב ליישב זה גם כתב שכלי מתכות אם נשרף עד לעפר מכסין בו ע"ש:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5