א
שלא לחתוך אבר מהבהמה בעודה מפרכסת. ובו סעיף אחד:
חתך מבהמה לאחר שנשחטה כראוי ועודנה מפרכסת אסור לאכול ממנה עד שתמות הבהמה:
באר היטב יורה דעה
כ״ז
א
ממנה. עיין בש"ך:
ב
הבהמה. וכתב בט"ז אבל לאחר שמתה מותר לאכול ממנה אפי' מה שחתך ממנה קודם שמתה ומותר להאכילה לעובד כוכבים אע"ג דלעובד כוכבים אין שחיטה מתרת אלא המיתה ובשר זה נחתך קודם שמתה סד"א דלא יועיל לו המיתה אח"כ קמ"ל דליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וכ' בש"ך אבל אם חתך מבהמה טמאה קודם שתצא נפשה כיון דלא שייך בה שחיטה אסור להושיט ממנה לבני נח וכ' מהרש"ל בבהמה של עובד כוכבים אפילו שחטה ישראל כיון שהוא לא נצטוה על השחיטה א"כ בבהמה שלו לא הותר לו בשחיטה דינו כשחטה עובד כוכבים ואם חתך ממנה בעודה מפרכסת אסור להושיט לבני נח. וכתב בט"ז דבטור כתב כאן נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה וגם לדידן נ"מ לענין ספק ביצה טריפה כמ"ש בסימן פ"ו דבביצה טריפה הולכין בספיקא לחומרא עיין שם וכ' ע"ז בט"ז דנ"ל להקל דאפי' בנשברה המפרקת ורוב בשר עמה והחוט קיים כשרה ומ"ש הטור נשברה מפרקת ורוב בשר נבלה היינו שנפסק החוט דוקא ע"ש באריכות. וכ"כ הפר"ח דהכל תלוי בחוט ובבי"ע סימן קס"ב נוטה להחמיר אפילו בלא רוב בשר. ובש"י שאלה ג' סותר ג"כ ראייה של ט"ז מתוס' דחולין דף ל"ב ד"ה וליחשוב ע"ש גם מוכח ממתני' דואלו כשרות כו' דנקט נשברה השדרה ולא נפסק החוט ולא קתני נשברה השדרה ורוב בשר אלא ודאי כה"ג טרפה אף לא נפסק החוט ע"ש. וכתב הטור דגם על בני מעים מותר לזמן לעובד כוכבים ולא אמרינן כיון ששחט הסימנים הוי כאילו הוציא הבני מעיים וכמאן דמנחי בדיקולא דמיא קמ"ל דלא:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ז
א
ברייתא חולין ד' לג ובסנה' דף ס"ג יליף לה מקרא דלא תאכלו על הדם:
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ז:א׳
א
א) [סעיף א'] חתך מבהמה לאחר שנשחטה כראוי ועודנה מפרכסת אסור לאכול ממנה. דכתיב לא תאכלו על הדם ודרשו חז"ל שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה. ש"ך סק"א. לה"פ או' א' בל"י או' א' להרמב"ם פ"א ד"ת והוא בלא תעשה לא תאכלו על הדם ואין לוקין משום דהוא לאו שבכללות. ורש"י ס"ל רק איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. כריתי או' א' שמ"ח או' א'.
כ״ז:ב׳
א
ב) אבל לאחר שמתה מותר לאכול ממנה אפי' מה שחתך ממנה קודם שמתה. טור. ט"ז סק"א. ש"ך שם. בל"י שם. זב"צ או' א' ואפי' לכתחלה מותר לחתוך אדעתא דהכי לאכלו אחר שתמות הבהמה. פר"ת או' א' זב"צ שם.
כ״ז:ג׳
א
ג) ולאחר שמתה מותר להאכילה אפי' לעכו"ם ולית ביה משום ולפני עור וכו' טור. לבוש. ט"ז שם. ש"ך סק"ב. שמ"ח או' ב' מנ"י או' ב' זב"צ או' ב'.
כ״ז:ד׳
א
ד) אבל בעודה מפרכסת אסור להאכיל מבשרה לעכו"ם. כנה"ג בהגה"ט או' ב' וכ"מ ממ"ש באו' הקודם. אבל הכריתי ופליתי או' ב' כתב דמותר להאכיל ממנה לעכו"ם בעודה מפרכסת. והשמ"ח או' ב' כתב דבשעת הדחק וצורך גדול מותר להאכיל לעכו"ם אפי' קודם מיתת החי כיון ששחטה ישראל וטהורה היא אבל בלא צורך גדול אין להאכילו כ"א אחר מיתת החי כיון דקודם זה עכ"פ אסורה לישראל משום לא תאכלו על הדם וכו' וכ"כ בתב"ש או' ד' מנ"י שם. זב"צ או' ג'.
כ״ז:ה׳
א
ה) ואפי' הבהמה של עכו"ם ושחטה ישראל וחתך ממנה בעודה מפרכסת מותר ליתנו לעכו"ם. פר"ח או' א' שמ"ח שם. ועיין בתב"ש או' ב' שכתב ודלא כרש"ל יעו"ש. מנ"י שם. זב"צ או' ד'.
כ״ז:ו׳
א
ו) ואפי' נמצאת טרפה וחתך ממנה בעודה מפרכסת מותר ליתנו לעכו"ם דמ"מ הואיל ואהני האי שחיטה לישראל להוציאה מידי אמ"ה אהני נמי לעכו"ם. שמ"ח שם. שפ"ד או' ב' קומץ או' ב' מנ"י או' ב'.
כ״ז:ז׳
א
ז) אבל אם נתנבלה בשחיטה א"נ ישראל ששחט טמאה או נכרי בטהורה אסור לחתוך ממנה קודם שתמות וליתן לעכו"ם אפי' אחר שתמות דהא ליתא לשחיטה כלל. שמ"ח שם. קומץ שם. מנ"י שם. חכ"א כלל כ"ז או' ט'.
כ״ז:ח׳
א
ח) כל שנפסלה בשחיטה הרי זה נבילה וכל שנשחטה כראוי ודבר אחר גורם לה ליפסל הר"ז טרפה. טור. והוא ממשנה חולין ל"ב ע"א. ונ"מ לדידן לענין אותו ואת בנו דאין איסור לשחיטה אם נתנבלה אחד מהם אבל אם נטרפה אסור כדלעיל בסי' ט"ז. ב"ח. ועיין בדברינו לשם או' נ"ו. ועוד נ"מ לענין ביצה כמ"ש לקמן סי' פ"ו סעי' ג' יעו"ש.
כ״ז:ט׳
א
ט) וכל שנפסל בשחיטה ולא מהניא לטהרה מידי נבילה אסור להאכיל מבני מעיה לעכו"ם דלא יצאו מידי איסור אמ"ה. תורת חיים על מס' חולין דף ך' והפר"ח או' א' חלק עליו אבל התב"ש או' ה' הסכים לדברי התו"ח וכ"ה דעת השפ"ד או' ב' מחב"ר או' ב' חכ"א כלל כ"ז או' ט' והקומץ או' ב' כתב דטוב להחמיר אם לא בהפ"מ לעני. והרב זב"צ או' ו' כתב דמנהגם להכשיר וכ"כ השפ"ד שם דהעולם אין נזהרין מזה ואולי סומכין על דברי הפר"ח. ומ"מ סיים שם הזב"צ דהירא שמים ונזדמן לו בביתו בבעל חי שנתנבל בשחיטה דאין למכור הריאה והבני מעיים לעכו"ם כיון דרבים אסרי.
כ״ז:י׳
א
י) ואם שחט הקנה לבד ומתה אח"כ יש לאסור ליתן הריאה לנכרי ואם הושט לבד לא יתן הבני מעיים וכ"ש הסימנים גופייהו אין ליתן בכה"ג לעכו"ם. ואם נעשה הבהמה נבילה מחיים כגון נשברה מפרקת ורוב בשר עמה וכדומה שרי ליתן לעכו"ם בין ריאה בין בני מעיים או בשר שנחתך בעודה מפרכסת דבבת אחת מת הכל. שמ"ח שם. ולענין אם נשברה המפרקת שכתב הט"ז בשם אחיו הרב מהרי"ל ית' לקמן סי' ל"ב או' ט' יעו"ש.
כ״ז:י״א
א
יא) בן פקועה הבא על בהמה מעליתא והוליד דאותו הולד אין לו תקנה אי שחטיה אסור להושיט בני מעיים לגוי. שפ"ד שם. מחב"ר או' ג' זב"צ או' ז'.
כ״ז:י״ב
א
יב) בן פקועה הנולד מטרפה ונשחט שחיטת עצמו ונתנבלה נראה דלית ביה משום אמ"ה. שפ"ד שם. מחב"ר או' ד' זב"צ או' ח'.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ז
א
אסור לאכול לרמב"ם ד"ת והוא בלא תעשה לא תאכלו על הדם ואין לוקין משום דהוי לאו שבכללות ורש"י ס"ל רק איסו' דרבנן וקרא אסמכת' בעלמא ועיין פלתי מ"ש מה ראה רש"י על ככה
ב
ממנה ואם שחט ונתנבלה בשחיטה עיין פלתי שהארכתי דלכ"ע אסור למכור הבני מעיים לנכרי. אבל אי לא נתנבלה תלוי בדעת הרמב"ם ורשב"א דלרמב"ם יש להחמיר למכור לנכרי ולרשב"א מותר. והמנהג כרשב"א כי לא ראיתי ולא שמעתי מעולם לדקדק בזה למכור לנכרי בני מעיים וכיוצא בזה. אף כי הוא חשש איסור תורה. ועיין פלתי שטרחתי ליישב דברי רמב"ם בסיום הסימן כתב הט"ז דין נשבר המפרקת ורוב בשר עמו והחוט קיים דכשר וקצת אחרונים פקפקו בזו ובפלתי הסכמתי עם הט"ז בכל אופן. גלל כן עוף הבא וצווארו עקום כאילו היה המפרקת נשבר ונתרפא בודקין ואם החוט בתוכו שלם ואין בו ריעותא ורקבון וכדומה הכל כשר ואם יש בו ריעותא טריפה דחיישינן לשבירת מפרקת או לפסוקת החוט:
ג
עד שתמו' עיין פלתי דמותר למכור לנכרי בשר קודם שתמו' דלנכרי תיכף שרי:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ז
א
אסור לאכול וכו' הרמב"ם כתב דהוי איסור תורה רק אין לוקין משום דהוי לאו שבכללות ורש"י חולין דף קכ"א כתב דהוא מדרבנן ואסמכתא בעלמא מקרא וצריך טעם מנ"ל לרש"י זה דבגמ' משמע דהוא דאורייתא ואפשר ס"ל לרש"י כיון דאמרינן שם חולין דחותכו מבית שחיטה תיכף קודם צאת נפשה וממתין לה עד שתצא נפשה וקשה איך התירו חכמים לחתוך תיכף דלמא משתלי ואכל קודם שמתה הבהמה וקעבד איסורא דאורייתא א"ו דרבנן היא ולא חשו חכמים לכך כולי האי:
ב
עד וכו' אמרי' בגמ' דחולין קכ"א ישראל ששחט בהמה טמאה לנכרי שחט בו שנים ומפרכסת בשר ואבר הפורש ממנו אבר מן החי ואסור לב"נ אפי' אחר שתצא נפשו. הרוצה שיבריא גופו יאכל מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מב"ש וממתין עד שתצא נפשה א' נכרי וא' ישראל מותרין בה ופרש"י בטמאה דליכא שחיטה כ"ז שלא תצא נפשה אבר מהחי א"ת בי' אבל טהורה דאית בי' שחיטה מותר' אפי' מפרכסת והואיל ושרי לישראל אף לנכרי מותר ובדף ל"ג אמר ראב"י מזמלין לישראל על בני מעי' דבני שחיטה נינהו ושחיטה מתרת ואין מזמנין נכרי דלאו בני שחיטה וה"ל אמ"ה אמר ר"פ הוי יתיבנא ובעינ' למשאל מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור ולא אמינא דהא טעמא קאמר תניא דלא כר"א ב"י הרוצה וכו' א' נכרי וא' ישראל מותרין. ומזה שפט רשב"א דטהורה מפרכסת אף לנכרי מותר #א) ותמה על הרמב"ם דפסק בהלכות מלכים דמפרכסת אסור לב"נ אפי' בהמה טהורה וצ"ע ומה שיש לומר #ב) דס"ל לרמב"ם מדקאמר תניא דלא כר"א ב"י ולא קאמר תיובתא לראב"י דהוא נגד הברייתא ובתוס' ד"ה אחד נכרי כתבו להדיא ר"ל לא ס"ל האי כללא מי איכא מידי כראב"י ומסתמא לא יחלוק ר"ל אברייתא אם לא דיש לו סמוכין מברייתא אחרת וצ"ל דידע הגמ' דאיכא ברייתא כוותי' רק כונת הגמ' דהך דראב"י לאו ד"ה היא ותניא בברייתא דלאו כוותי'. והנה יש לידע במה מחולקים הך ברייתות ואיה איפה טוב מחלקותם נראה כי התוס' כתבו ולאו טעמא קאמר היינו מי איכא מידי וכו' והקשו התוס' ישראל בר שחיטה ונכרי לאו בר שחיטה היא כדאמרינן גבי יפת תואר ע"ש. ונראה הא דאמרינן מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' יפורש בשני אופנים או דישראל נתקדשו במצות יתירא איך יתכן דהי' להם היתר ולנכרי איסור ובזה שייך שפיר תי' התוס' דהמה בני שחיטה וכו'. אמנם יש עוד אופן והיינו דהא עיקר אזהרה לא מצינו להדיא בב"נ רק מרומז ובא בקבלה דנוהג בו אזהרה הנאמר בישראל ובזה שפיר קשה הא בישראל גופי' שרי ואין כולל אזהרה החומרא ואיך תאסרו בב"נ וכי תפתר אזהר' אחד לשני פירושים לזה מותר ולזה אסור. ובאופן זה לא מועיל תי' התו' דלאו בר שחיטה נינהו דמה בכך סוף כל סוף א"א לחלק אזהרה אחד לשני פירושים. והנה אמרו בסנהדרין פד"מ שבעה מצות נצטו' אדה"ר שנאמר ויצו אכל תאכל ולא אמ"ה והרמב"ם בהל' מלכים פסק ששה מצות נצטוו לאדם ולנח הוסיף אמ"ה דכתיב רק את בשר וכו' וכתבו מפורשים דס"ל לרמב"ם הך מימרא דאדה"ר לא הותר לו לאכול בשר פליג דאין במציאות אמ"ה ות' התוס' דחיקי לי'. וזהו ודאי הך תנא דיניף אכילת אמ"ה מן אכל תאכל שם לא מבואר איסור אמ"ה רק רמז בעלמא הרמז שבו איסור אכילת אמ"ה אשר איסורו נאמר בתורה לישראל וא"כ א"ש הך ברייתא דפליג אראב"י וס"ל דאף מפרכסת טהורה מותר לב"נ היינו דס"ל כהך ברייתא אכל תאכלו זו אמ"ה דנצטוה לאדם ופירושו על פרטי הלאו הנאמר בישראל ואם כן שפיר קשה מי איכא מידי כהנ"ל איך תחלק לאו אחד לשני פירושים לישראל אין מפרכסת בכלל ולב"נ בכלל ולא שייך דברי התוס' לאו בני שחיטה דאין אנו דנין על טעם הדבר רק דעכ"פ אין מקרא אחד סובל פירושים מתחלקים. אמנם ראב"י סובר דבאמת אדם לא נצטווה רק נח ושם נאמר בפי' הלאו דמו בנפשו וכו' ואין כאן פירושים מתחלפים דיש כאן שני פסוקים והקושי' שני' מי איכא מידי דישראל נזהרין במצות שפיר י"ל תי' התוס' דלאו בני שחיטה והרמב"ם דפסק בהל' מלכים דנח נצטווה ולא אדם א"כ שפיר פסק כראב"י דנכרי מפרכסת אסור. ובחדושי אמרתי בתו' ביאור דקשי' לי' להרמב"ם להך ברייתא דאכל תאכלו זו אמ"ה איך ס"ל הא לא הותר לאדה"ר בשר ולומר דנחלק בזה דוחק דמשמע דד"ה הוא. ונראה דתלי' בפלוגתא סוף זבחים קרבנות שהקריבו בני נח אי עולה הי' או שלמים מ"ש ואי שלמים היה הוצרכו לאכול בשר וח"ו לבא לידי נותר ואכלו בשר וה"א אפי' אבר ובשר מדולדל דהוא לרמב"ם איסור גמור ג"כ יאכלו קמ"ל דלא דהוא אמ"ה אבל למ"ד עולות אין כאן במציאות לאכול בשר ולכך ס"ל לרמב"ם הך ברייתא דס"ל אדם נצטוה על אמ"ה ס"ל דהקריבו שלמים ושפיר יתכן בי' אכילה אבל הרמב"ם פסק בהל' א"מ דעולות היה ול"ל דאדם נצטווה לכך כתב דנח נצטוה. והנה אם אמרינן דאדה"ר נצטוה והיינו שלמים א"כ ע"כ מוכח דלא נצטווה על מפרכסת דמי איכא ול"ל לאו בני שחיטה דהא כל המצוה הזאת בקדשים כי חולין לא הי' אז במציאות ועיקר מצותו בשחיטה וע"כ דלא נאסרה מפרכסת וא"כ כיון דלא נצטוו עוד אזלא איסורא משא"כ הרמב"ם דפסק עולות הי' ובאמת לא נצטווה אדם וכו' ושפיר י"ל כקושי' התוס' לאו בני שחיטה וכו' ולכך פסק הרמב"ם כראב"י ודו"ק: והנה יש לדקדק לרמב"ם א"כ למ"ד אין לשחיטה לעוף מתורה א"כ מפרכסת אסורה דאין שחיטתו מתיר א"כ אף דחכמים תקנו אח"כ שחיטה וכי להקל אמרו זו לא שמענו דאיכא מ"ד דאוסר עוף מפרכס לישראל וצ"ל כמ"ש התוס' ביבמות דבר הדומה יש כח ביד חז"ל לעקר ד"ת אפילו בקום ועשה וכשתקנו שחיטה התירו מפרכסת: והנה נדפס בס' קושי' בשם הגאון מהרר"ש הא דפריך הגמ' בפ"ב דפסחים הא דתנן לא יושיט אדם אמ"ה לב"נ וכוס יין לנזיר משום לפני עור וכו' תיפוק ליה כל מקום שנאמר ל"ת אחד איסור אכילה ואיסור הנאה במשמע מה קושי' דלמא איירי במפרכסת ומותר ישראל לאכול אף כי ליהנות בו ולנכרי אסור. ובאמת קושיא זו לא לרמב"ם לבד קשיא אף גם לכ"ע דהא אסקינן בחולין דף ק"ב בטמאה אין אמ"ה נוהג לישראל אבל לנכרי אסור וא"כ דלמא איירי באמ"ה הטמאה ומותר בהנאה אף דכתיב לא תאכל כמבואר בגמ' שם. לכן נראה דיש להבין תרתי ל"ל כוס יין לנזיר ואמ"ה לנכרי בחד סגי להורות דאין להכשיל לאחר. וצ"ל דאי תנא נזיר ה"א ה"מ ישראל אבל נכרי דאינו בכלל ערבות מה נ"מ ואי תנא אמ"ה ה"א ה"מ מה דהו' ג"כ נצטוה בזו שייך לפני עור אבל בנזיר דהוא מותר לשתות יין רק לנזיר אסור ה"א לית לן בי' קמ"ל דאסור ומזה מוכח דל"ל באופנים הנ"ל דא"כ עדיין קשה לתני אמ"ה גרידא דהא גם בזה ליכא אסורו עליו וע"כ דאיירי באבר מן החי דגם הוא בכלל איסור ושפיר מקשה ודוק וע"ל מ"ש בסי' ס"ב: והנה עכ"פ יצא לנו נ"מ בין הרשב"א ורמב"ם למכור לנכרי בשר מן בית שחיטה טרם שתמות לרמב"ם אסור ולרשב"א מותר וסתמא דרובא דפוסקים כרשב"א דנכרי מותר לאוכלן טרם שתצא נפשה או לא לכאורה יש לאסור דכל שריותא דידהו משום הואיל לישראל שרי ובזה הא אסור עד שתמות ואי דאיסורא דישראל לא מן השם הזה דאמ"ה רק איסור אחר לא תאכלו על הדם כפי מ"ש התוס' שם דף ל"ג ד"ה אחד וכו' משמע דמ"מ אינו בכלל מי איכא וכו' כיון דעכ"פ לישראל אסור אפי' מהשם אחר מ"מ יש לסמוך בזה ארש"י דס"ל דגם לישראל ד"ת שרי רק מדרבנן החמירו וא"כ שייך שפיר מי איכא וכו' אבל למכור לנכרי בני מעיים דעת הרשב"א בטמאה איסור גמור דהוי אמ"ה ובטהור' מותר מי איכא מידי וכו' ולפ"ז אם לא היה שחיטה ונתנבלה בידו אסור למכור בני מעים לנכרי אבל הפר"ח השיג דזהו בגמ' הכל אליבא דר"ל דס"ל שחט הקנה וניקב' הריא' כשר אבל לדידן דלא קיי"ל כר"ל ליתא להך דינא. והקיל ביותר באיסור תורה דהא לפני עור איסור תורה הוא כי הרא"ש כ' דלכך קיי"ל שחט הקנה וניקב' ריאה טריפה דר"ל אמר דברי' סותרי' ומי יודע הי אחרונ' וא"כ כאן דאנו באנו להתיר אמרינן הך דאחרונה והוי אמ"ה ולעולם חוששין להחמיר והרמב"ן בס' מלחמות ה' כתב דלכך נקבה הריאה אסור דלא בריר לן דניקב' הריאה מקנה לבד דלמא מן תרי סימנים קנה וושט וא"כ כששחט שני סימנים לכ"ע כמאן דמניח בדיקולא דמי. והוי אבמ"ה והא דאמרי' לראב"י לר"ל אין מזמנין וכו' ויש להבין מאי ארי' ר"ל לכ"ע הוא דבתר ששחט שני סימנים לכ"ע כבשר בדיקולא הם. אמת הוא אבל לא מצינו שמי שאומר כן להדיא דלמא הם כשארי אברים שתלוי מיקר חיותא במיתת בהמה אבל לר"ל שמעינן דאמר כן וא"כ בשני סימנים לא מצאנו חולק אר"י ומהכ"ת לחדש מחלוקת חדש ובהכי ניחא הא דקשיא דפלפלו ראב"י ור"פ לכאורה שלא אליבא דהלכתא דהא לא קי"ל כר"ל. דלפמ"ש ניחא בתרי סימנים כ"ע אית להו דר"ל ולכן יש להחמיר. ובפרט דבזה לא שייך דבעינן תרי עברי דנהרא דאמ"ה כזו לא שכיח דהנכרים אין שוחטין כלל קנה ושט. וכי מיית משתרי ולכן אם נמצא כן בישראל שנתנבלה הבהמה יש למחות מבלי למכור לנכרי בני מעיים. והנה בסוף סימן הביא הגאון בעל ט"ז תשובה מאחיו הגאון ז"ל שניהם כאחד עונים הא דקי"ל נשבר מפרקת ורוב בשר עמו נבילה. והיינו דגם חוט שדרה נפסק עמו הא בלא"ה כשר. וכל ראי' שלהם מתוס' שם דף ל"ב ע"ב ד"ה ולחשוב וכו' דהקשו למה לא פריך הגמ' ולחשוב הך דזעירי נשבר' מפרקת וכו' ותי' וי"ל דאינה נבלה אא"כ נפסק החוט וזהו הא תני' לי'. ומזה שפטו דבעינן חוט נמי. ולזה הסכים הרב פר"ח. והנה הגאון חכם צבי בתשובתו דף כ"ט נוטה דעתו להחמיר אף כי מודה דמדברי התוס' ברור דבעינן ג"כ נפסק החוט מ"מ הואיל הרמב"ם וכל הפוסקים סתמו סתם ש"מ דאפילו בלי חוט נבילה ולכן חששו להחמיר וכ"נ משארי אחרונים. ובאמת אלו הי' מן שאר פוסקים ראי' לאסור בלי חוט לא הי' מן תוס' כ"כ הכרח די"ל התוס' כתבו דהגמ' לא רצה להקשות ולחשוב נמי דזעירי משום דאיכא למדחי כונת זעירי עם החוט והא תניא לי' התם. משא"כ למסקנא דלא קשי' מדזעירי דהא נבילה מחיים לא קתני י"ל כפשוטא דנבילה בלי חוט. אבל אין כאן הכרח להוציא דברי התוס' ממשמעתן דדבריהם מורים כהלכה דבלי חוט כשרה: והנה נחזה בנמ' שם כ' דף ע"ב א"ז נחתכה מפרקת ורוב בשר עמו נבילה. אמר ר"ח אף אנן נמי תנינא מלק בסכין מטמא בגדים וכו' אי אמרת טרפה הוי תהני סכין לטהר מידי נבלה וכו' וקשה אי ס"ד מילתא דזעירי בלי חוט מה סייעת' מייתי ר"ח מן מלק בסכין וכו' הא שם במליק' לא זו שמשבר העצם אף גם פוס' החו' כדאמרי' שם מצות מליקה חותך שדרה והיינו חוט שדרה ומפרקת וא"כ פשיטא דהוי נבילה וא"א לסכין לטהרו אבל זעירי קמ"ל דנחתכ' מפרקת ברוב בשר ואפי' חוט שלם דמ"מ הוי נבילה וא"כ מה סיוע יש (ובתשובת חכם צבי הנ"ל האריך בדברי גמ' ולא הבנתי כונתו) וזהו ראי' ברורה להגאונים הלוים אלה. וכן מוכח מדברי רשב"א שמעתי' הנ"ל דהקש' על זעירא דאמר נשבר מפרקת וכו' נבילה ושמואל דאמר מטמא באהל הך דתנן במשנה דאהלות דקתני דוקא הותזו ראשיהם מטמאין אע"פ שמפרכסין ותירץ דאינהו מפרשי היינו הותזו ראשיהן כיון דנשברו מפרקת ורוב בשר אע"פ שהסימנים קיימים וע"ש וקשה איך שייך הותזו ראשיהם כיון דחוט השדרה עם הקרום והעור דהוא העיקר מתבר הראש אל הגוף קיים ומה אריא סימנים דנקט רשב"א ועכצ"ל דאף זעירי לא אסרו רק בנפסק החוט. וזהו ברור ראי' התוס' דהחליט דזעירי מיירי בחוט מכח הותזו ראשיהם כקושי' רשב"א. והנה יש לי להתלמד בדברי רמב"ם דכתב בפ"א מהל' טומאת המת הלכה ט"ו המת אינו מטמא עד שתצא נפשו נשברה מפרקתו ורוב בשר או שנקרא כדג או שהותזו ראשו וכו' הרי זו מטמא אע"פ שעדיין הוא מפרכסת והכ"מ פי' שם הותזו ראשו לגמרי בלי הבדלה ע"ש. ויש להבין אם נשברה מפרקת ורוב בשר לבד מטמא אף שלא פגע בסימנים מכ"ש הותז ראשו לגמרי דמטמא וכן בפ"ב מהלכות אבות הטומאה כתב דאינו מטמא עד שתמות או שיתיז ראשן ואח"כ כתב נשברה מפרקת ורוב בשר עמה הרי היא נבילה ויש להבין א"כ הך דהותז ראש מיותר ולכן צ"ל דכונת דהותז הראש אבל חוט השדרה עדיין שלם ובזה הראש מחובר לגוף משא"כ נשברה מפרקת דגם החוט שבתוכו נדבק ונפס' וא"כ הם תרי גווני בזה החוט קיים ובזה החוט נפסק וזה ברור דל"ל הותז ראשו מיירי הרמב"ם ולא הראש רק הסימנים דהא הרמב"ם כתב בנשחט בסימנים וכו' אינו מטמאים וגבי שרצים בפ"ד מהלכות אבות הטומאה כתב אפילו שמחוברים בעור וזהו לא כתב גבי בהמה וברור דכיון למ"ש ועיין רשב"א דכתב דיש הבדל בין שרצים לבהמה ולכן הדברים מוכרחים כמ"ש וצדקו דברי גאונים הנ"ל:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ז
א
עד שתמות. עט"ז הביא דברי הטור דמותר לזמן עובד כוכבים על בני מעים והנה דעת הפר"ח דאפילו נתנבלה בשחיטה מותר למכור הב"מ אך התב"ש חולק עליו וסובר דאם נתנבלה בשחיטה אסור וכ"כ הפמ"ג בפתיחה דאם שהה או דרס כו' או סכין פגום אסור למכור הב"מ לעובד כוכבים דלא שייך מי איכא מידי וכן בניקב הוושט ופסוקת הגרגרת אמנם בד' נבילות שמטמאין מחיים מותר ע"ש ועיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד מסי' כ"ג עד סי' כ"ז שנשאל על ענין זה באווזות שמלעיטין ונטרפו מחמת נקיבת הושט דהוי נבלה איך אנו מוכרין האווזות עם הב"מ לעובד כוכבים והעלה כמה טעמים נכונים להתיר ומבואר מדבריו דבבהמה שנתנבלה בשחיטה אין להתיר ודוקא בעוף יש להתיר ע"ש. [גם בתשובת ח"ס סי' י"ט המציא טעמים נכונים לקיים מנהג ישראל שאין נזהרים בזה וגם בבני מעים של בהמה אין חשש ע"ש]. ועיין ש"ך סק"ב מ"ש אבל היכא דלא נשחטה כראוי פשיטא כיון דאסור לישראל כו' ועיין בדגמ"ר שכתב ומ"מ מותר למכור להם דם היוצא בשעת שחיטה בעודה מפרכסת אף דלא שייך ליכא מידי כו' ומ"מ בלא"ה אין עובד כוכבים מצווה על דם מן החי כמבואר ברמב"ם פ"ט מהלכות מלכים ע"ש. ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן י"ד ובתשובת מקום שמואל סימן נ"ד:
ב
הבהמה. עבה"ט ומ"ש דתשובת בית יעקב נטה להחמיר אפי' בלא רוב בשר. במחילת כבודו לא עיין היטב דשם מפורש להתיר בלא רוב בשר. אך בנשבר המפרקת ורוב בשר העלה דאפי' נבילה נמי הוי דלא כדברי ט"ז ע"ש וכן כתב בשו"ת תולדות יצחק סי' א' דבנשבר המפרקת ורוב בשר יש לאסור אפי' בהפסד מרובה ואין להכשיר אלא בלא רוב בשר ומכ"ש כשחזרו השברים ונקשרו ומ"מ חוששין לפסיקת החוט וצריך לבדוק אחר זה דהא כשנשבר המפרקת נשבר ג"כ השדרה ולא גרע ממ"ש לקמן סי' ל"ב ס"ו שאם הכה במקל לרוחב השדרה חוששין שמא נפסק החוט ואף שהב"ח כתב שם דאפי' הלכה לא מהני ואין לה תקנה דאין אנו בקיאין בבדיקה א"כ ה"ה בזה. מ"מ הסומך בזה על הט"ז שם שסובר דאנו בקיאים בבדיקה זו לא הפסיד ע"ש ועיין מ"ש לקמן סי' סק"א ל"ב בשם דגמ"ר. [ועי' בתשובת ח"ס סימן כ"ג מ"ש בזה]:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
כ״ז
א
(סימן כ"ז ש"ך סק"ב) אבל היכא דלא נשחטה כראוי. נשאלתי באווזא פטומה שניקב הושט לחללו אם צריכין להשליך המעיים וכל האבדים וכל התלויים בושט ובקנה או דמותר למכרם לעובד כוכבים. תשובה הנה בסוגיא בחולין (דף ל"ג) גופא אר"ל שחט את הקנה וכו' אר"א ב"י ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין עובד כוכבים וכו' תניא דלא כראב"י הרי מבואר דמיד דשחט לקנה ולושט הם וכל התלויים בהם המה כתלשן בעודה מפרכסת והא דשרי לב"נ היינו מטעם מי איכא מידי דכיון דלישראל דבשחיטה תליא מלתא ומפרכסת מותרת ה"נ לב"נ. משא"כ היכא דלא שחטה רק נחרה דהדין דמפרכסת אסור משום אמ"ה כדאיתא להדיא בחולין (דף קכ"א ע"ב) ישראל ששחט בהמה טמאה לעובד כוכבים וכו' אבר הפורש ממנה כפורש מן החי הרי במקום דליכא שחיטה אבר הפירש ממפרכסת כפורש מן החי וכ"כ להדיא הש"ך בשם הרשב"א דהיכא דלא נשחטה כראוי אסור לחתוך אבר בעודה מפרכסת וליתנה לעובד כוככים א"כ ממילא הבני מעיים אסורים דכתלשן ומנחי בדקולא דמו וכ"כ להדיא התורת חיים בחי' (פ"א דחולין בדף כ') וכתב ליישב בזה דברי הטור (סימן כ"ו) שכתב כל שנפסלה בשחיטה הרי זה נבילה וכל שנשחטה כראוי ודבר אחר גורם לה ליפסל הר"ז טריפה דמאי נ"מ לדידן כיון דשתיהן אסורות וכמו שתמה בב"י די"ל דנ"מ לענין אמ"ה דמתחלה כתב הטור שם חתך מהבהמה לאחר שנשחטה כראוי בעודה מפרכסת ממתין עד שתמות ומותר באכילה ולהאכילה לעובד כוכבים ומותר להאכיל הבני מעיים לעובד כוכבים והיינו מטעם מי איכא מידי וע"ז כתב הטור דכל נפסל בשחיטה הוי נבילה ונ"מ כיון דשחיטה פסולה ולא מהני לטהרה מידי נבילה בזה אסור להאכיל הבני מעיים לעובד כוכבים דלא יצאו מידי איסור אמ"ה אבל כל שנשחטה כראוי ודבר אחר גורם ליפסל הר"ז טריפה ובזה כיון דשם שחיטה עלה ומהני לטהרה מידי נבילה אין בזה איסור אמ"ה דליכא מידי וכו' עכ"ד הרי שפתיו ברור מללו דבנפסלה בשחיטה אסור ליתן הבמ"ע לעובד כוכבים משום איסור אמ"ה והיכא דנטרפה בדבר אחר לית ביה משום אמ"ה ואף דהפר"ח השיגו מהא דקיי"ל שהם הקנה ואח"כ ניקבה הריאה אסורה וא"כ לא קיי"ל כהך דמנחא בדקולא. יפה דחה אותו התב"ש דהא בטעמא דמלתא דלא פסקי' כר"ל כתב הרמב"ן במלחמות ב' טעמים. הא' דפי' הסוגיא כמ"ש תוס' ולר"ז שהם הקנה ואח"כ ניקבה הריאה אסורה וע"כ הא דפסקינן כר"ז לגבי ר"ל היינו משום דלחומרא אבל לענין ליתן הבמ"ע לעובד כוכבים קיי"ל לחומרא כרבא דכמנחא בדקולא דמי' וכמו כן להטעם הב' כיון דהש"ס פריך דר"ל ארדר"ל ממילא ע"כ חזר בו ר"ל וחד מינייהו אתמר באחרונה ולא ידעי' הי מינייהו ע"ש ממילא הוי ספיקא ובכל מקום אזלינן לחומרא ממילא אסור ליתן הבמ"ע לעובד כוכבים גם למה דסיים הרמב"ן שהקשה דהא ר"י דמשני כאן קודם חזרה וכו' וע"כ דס"ל דאף שהם שלא במקום חתך הוי נבילה דכמנח' בדקולא דמי' ותירץ דבקנה גופו ודאי נפסק חיותא ברוב ולא מהני שחט במקום אחר אבל הריאה אע"פ שהיא תלויי' בקנה חיות' דידיה תלי נמי בושם דינקא מהדדי ע"ש מלשון זה משמע דאם שהם שניהם הושט והקנה לכ"ע כמנח' בדקולא דמי' וא"כ היכא דנתנבלה בשחיטה אסור למכור הבמ"ע לעובד כוכבים וכ"כ הכו"פ מעתה לפי הסכמת האחרונים הת"ח והתב"ש והכו"פ דבנפסל' בשחיטה אסור ליתן הבמ"ע לעובד כוכבים ממילא בנמצא נקובת הוושט דקיי"ל בש"ע (סי' ל"ג) וכן פסק הרמב"ם דהוי נבילה ומטמאה במשא ולא מהני לה השחיטה למהרה מידי נבילה אסור ליתן הבמ"ע לעובד כוכבים הן אמת כי ימים רבים עמדתי על המבוכה זו ולא הבנתי מנ"ל להרמב"ם בנקובת הושט הוי פסול בשחיטה הא בסוגיין משמע דבשהם שלא במקום חתך דלא מהני היינו משום דכמנח' בדקולא דמי וכמש"ל בשם הרמב"ן דבסימנים גופייהו אמרי' לכ"ע דכמנח' בדקולא דמי וזהו שייך בפסיקת הגרגרת ברובו דנפקא היותו אבל נקובת הושט דפשיט' דלא נפקא היותו מנין לנו דמקרי פסול בשחיטה וכמה נצטערתי ע"ז עד שמקרוב באו בדפוס ספר פרי מגדים ליו"ד וספר תשובת פני אריה וראיתי שתמהו בזה ולא מצאו להם מנוח מ"מ מי יערב לבו לגשת אל הקודש נגד פסקי הרמב"ם והש"ע דנקובת הושט נבילה ממילא הדרן לדינא דהבמ"ע אסורים ליתן לעובד כוכבים והשבתי לצדד להקל דבעוף הוי כמו ס"ס ספק דהלכה כר"ז דל"א כמנחא בדקולא דמי ואף בשחט ב' סימנים דלא כהרמב"ן וספק כשיטת הרמב"ם (פ"ט הי"א מהל' מלכים) שכתב אבל העוף יראה לי שאין ב"נ נהרג על אמ"ה ממנו אף דלענין אמ"ה הוי חזקת איסור מ"מ כבר כתב הכנה"ג דבספיקא דדינא ל"א אוקי אחזקה דהחזקה לא יכריע הדין וכבר הארכתי בזה במק"א בעזה"י אמנם לקושטא דמלתא גם זה אינו דאם נפרש דברי הרמב"ם כפשטן המה תמוהים מאר מסוגיא ערוכה (חולין דף ק"ב) דאין שחיטתה מטהרתה היינו לב"נ הרי דב"נ מצווה על העוף וכמעט הוא ראיה שאין עליו תשובה ובהכרח או כמו שמגי' הראב"ד שצ"ל אבל השרץ או כמ"ש הכ"מ דב"נ נאסר בו אבל אין נענש עליו וממילא תו ליכא ס"ס כיון דגם להרמב"ם נאסר עכ"פ לב"נ וראיתי להכו"פ (סי' ס"ג) כתב בפשיטות לדעת הרמב"ם דאין אמ"ה דעוף אסור לב"נ דכל שאסור לב"נ הוא נהרג עליו דאזהרתן היא מיתתן ולא ידעתי מה יענה לסוגי' ערוכה הנ"ל והכו"פ מעלה ראיה א' לשיטת הרמב"ם ותחלה נבאר איזה הקדמה ומזה יבורר דלית' לראייתו. והנה במחלוקת הקדומים בהא דאמרי' בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דפירש"י בחזקת איסור אמ"ה ותוס' פ"ג דביצה (דף כ"ה) הקשו הא מתה לפניך ובודאי נסתלק איסור אמ"ה ול"ש לאוקמי אחזקתו ולזה פירשו בחזקת איסור ר"ל בחזקת איסור שאינו זבוחה דכל שלא נשחטה אסור מקרא דרחמנא אמר תזבח ואכלת זבוח אכול ושא"ז לא תיכול והך מלתא במה דנחלקו תוס' בשבועות (דף כ"ד ע"א) ד"ה האוכל נבילה דס"ל לתוס' דהוי לאו הבא מכלל עשה זבוח אכול ושא"ז לא תיכול וכתבו שם דהריצב"א חולק ע"ז דוזבחת לא אתי לאסור דבלא"ה אסור וקיימא בחיי' משום אמ"ה ולאחר מיתה משום נבילה ולא בא הכתוב אלא לאורויי התיקון לזה הוא השחיטה ולא נחירה עיי"ש ממילא להריצב"א ע"כ צ"ל כפירש"י דחזקת איסור היינו אמ"ה דמחזקי' מאיסור לאיסור וראיתי להגאון פ"מ בסוף הקדמתו להלכות שחיטה הקשה להריצב"א מסוגיא דחולין (דף פ"ו ע"א) מאי איריא רוב אפי' מעוט נמי דהא ר"מ חייש למיעוטא וסמוך מיעוטא לחזקה והרי ר"מ לשיטתו דאמ"ה דסבר אינו נוהג אלא בבהמה א"כ בחיה ועוף אין מחיים שום איסור וליכא חזקת איסור. ולענ"ד נראה בהיפוך דלהריצב"א לא קשה מידי רק לשיטת תוס' הנ"ל הוי קושיא דהנה פ"מ הנ"ל מסתפק לדינא לשיטת תוס' הנ"ל אם בעוף איכא איסור דאינו זבוח די"ל דהלאו הבא מכלל עשה דוזבחת קאי רק אדסמיך ליה מבקרך וצאנך אבל לא בחיה ועוף ונלע"ד להוכיח מסוגיא דחולין (דף י"ב ע"א) אר"נ ראה א' ששחט וכו' מי לא תני' הרי שמצא תרנגולת והנה הרא"ש הקשה לשיטת הפוסקים דאנן קיי"ל ג"כ סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא אמאי סמכינן על רוב מצויים אצל שחיטה מומחי' נימא סמוך מיעוטא לחזקה ותירץ דהוא מיעוטא דמיעוטא ולפ"ז אם איתא דבעוף ליכא איסור דאינו זבוח מאי פריך הש"ס מי לא תניא הא מהתם דמיירי בתרנגולת לא נשמע אלא דהוי רוב מומחים אבל אינו מוכח דהוי מיעוטא דמיעוטא ובתרנגולת דליכא חזקת איסור דאינו זבוח מהני הרוב אבל ר"נ י"ל דמיירי בבהמה מש"ה אסור דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה אע"כ מוכח דגם בעוף יש בו איסור דאינו זבוח דמבקרך וצאנך לאו דוקא דה"ה חיה ועוף אך נראה דזהו מלתא דמסתבר דלר"מ דס"ל דאמ"ה אינו נוהג בחיה ועוף ויליף לה מקרא דוזבחת מבקרך וצאנך דס"ל דוקא בקר וצאן ממילא בחיה ועוף גם עשה שאינו זבוח ליכא. והנה בהא דאמר ר"מ דאמ"ה אינו נוהג רק בבהמה אם נימא דוקא אמ"ה אבל בשר מן החי נוהג לכאורה תליא בפלוגת' דר"י ור"ל דלר"י דיליף בשר מן החי' מקרא דובשר בשדה טריפה וממילא נוהג בכל ולר"ל דיליף בשר מן החי ג"כ מקרא דמלא תאכל הנפש עם הבשר דסמיך ליה וזבחת מבקרך כמו דאמ"ה אינו נוהג רק בבקר וצאן ה"נ בשר מן החי דהכל מהך קרא נפקא מעתה לשיטת הריצב"א לא קשה מידי קושיא הנ"ל כיון דלשיטתיה ע"כ מוכח דמחזיקין [מאיסור] לאיסור וכנ"ל שפיר פריך הש"ס לר"י לשיטתיה דס"ל דבשר מן החי נוהג בחיה ועוף וכנ"ל שפיר הוי חזקת איסור מכח איסור בשר מן החי ונימא סמוך מיעוטא לחזקה והוא נכון למאד בעזה"י אבל לשיטת תוס' דאין מחזיקים מאיסור לאיסור כיון דמתה לפנינו בזה שפיר יקשה דמאי פריך הש"ס על ר"מ מכח סמוך מיעוטא לחזקה הא לר"מ דמבקרך וצאנך ליכא איסור דאינו זבוח בחיה ועוף א"כ ל"ש סמוך מיעוטא לחזקה דלגבי איסור בשר מן החי הא מתה לפניך בחזקת איסור שאינו זבוח ליתא לר"מ בחיה ועוף והוא תמיה גדולה לכאורה לפ"ז מכח גודל קושיא זו נכריח לכאורה דמחזיקי' מאיסור לאיסור ועדיין צריכים לבאר דמ"מ תקשי לר"ל דאמ"ה ובשר מן החי מחד קרא נפקא ממילא לר"מ תרווייהו אינו נוהג בחיה ועוף וכנ"ל א"כ תקשי כעין קושיא תוס' דאמאי פוטר ר"מ מכיסוי הא ר"מ חייש למיעוטא וכיון דליכא חזקה ל"ש לומר כתירוץ התוס' דהיכי דאיכא חזקה עם הרוב הוי המיעוט כמו מיעוטא דמיעוטא ונ"ל דגם זה לא קשה מידי לשיטת תוס' בסוגיי' דר"מ חייש למיעוטא רק מדרבנן וא"כ י"ל דזהו רק לענין חשש שיפגע באיסור אבל לא חייבוהו חכמים במצות עשה מכח המיעוט דחילוק גדול יש בין קום ועשה בין שב ואל תעשה ויש להמתיק עוד למ"ש בספר תיבת גמא פ' וירא לצדד דבעשה ל"א ספק דאורייתא לחומרא רק בלא תעשה דילפי' מדאצטריך קרא בממזר א"כ י"ל דוקא בל"ת דספיקו אסור מה"ת החמירו חכמים לחוש למיעוטא אבל בחייבי עשה דאפילו מספק אינו מחוייב מדאורייתא לא החמירו ברוב להתיר והא דמתיר ר"מ לשחוט אחריהם היינו דאיסור או"ב דשייך רק בבהמה שפיר הוי חזקת איסור אמ"ה ואף לר"ל דסבר בהמה בחייה לאו לאברים עומדת מ"מ בבהמה י"ל דקיימא חזקת איסור שאינו זבוח או דר"מ סבר לאברים עומדת דהיא פלוגתא דתנאי לקמן ומדברינו אלו יהיה נסתר ג"כ שיטת תוס' (דף ק"ב ע"ב) ד"ה שאין בו בתירוצם הב' דלכ"ע לאו לבשר מן החי עומד א"כ תקשי כנ"ל מאי פריך הש"ס לר"מ הא לר"מ ליכא חזקת אמ"ה ואיסור שאינו זבוח בחיה ועוף וגם חזקת בשר מן החי ליכא דהא בחיי' לאו לבשר מן החי עומדת. אמנם אעפ"כ אין סתירה מזה להפוסקים דאין מחזיקי' מאיסור לאיסור עפ"י מה דאמרי' לעיל (דף ט') לא בדק מאי וכו' מ"ס בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא וע' ברשב"א שם שכתב לפרש דטעמא דמ"ד דס"ל דמטמא דס"ל דעד השתא היה בחזקת חי וכל חי שמת בלא תיקון מקודם הוא מטמא אלא דבאת לבא מכח המעשה התיקון השחיטה וכיון דהוי ספק אם עשה התיקון כראוי לא תוציאנה מספק א"כ להך תנא ממילא כל ספק בשחיטה אפילו ליכא חזקת אמ"ה ובשר מן החי ואיסור אינו זבוח מ"מ הוי חזקת איסור כיון דכל חי שמת אסור משום נבילה וכיון דמתה לפנינו אסורה משום נבילה בלא תיקון תחלה ומספק תיקון לא תוציאנה מאיסורה ומה שפלפלו תוס' דחזקת איסור היא שאינו זבוח היינו לאידך תנא דס"ל בחזקת איסור קיימא בחזקת טומאה לא קיימא ולא ס"ל לסברת הרשב"א הנ"ל ולפ"ז י"ל דשפיר פרכי' מאי אירי' רוב אפילו מיעוט נמי דסמוך מיעוטא לחזקה היינו חזקה דכל חי שמת בלא תיקון אסור משום נבילה דע"כ ר"מ סבר כהך תנא דלא בדק מטמא במשא ומשום סברת הרשב"א הנ"ל מדס"ל דפטור מלכסות אף דבחי' ועוף ליכא חזקת איסור וכנ"ל וניחוש למיעוטא וע"כ דמ"מ הוי חזקה וכנ"ל וממילא הוי רוב וחזקה ושפיר פריך ודוק. גם יש לי לומר דבר חדש בעזה"י דהא דבהמה בחזקת איסור היינו איסור אמ"ה ומה שהקשה תוס' הרי מתה לפניך י"ל למ"ש הש"ך (סי' פ"ו) דבספק בשחיטה הביצה מותרת דהוי ספק דרבנן והמנ"י חולק כיון דהתרנגולת יש לה חזקת איסור הוי לגבי הביצה ספק דרבנן באתחזק איסור עיי"ש ונלע"ד דדברי המנ"י נכונים בטעם כדאמרי' למאן דמכשיר בה מכשיר בבתה כיון דחד גופא היא ה"נ מתרנגולת לביצה ומעתה י"ל אם נימא כדס"ל לר"ל דכמנחא בדקולא דמי או דבשחט ב' סימנים לכ"ע דכמנחא בדקולא דמי ובשחט סימן א' בעוף עכ"פ אותו סימן עצמו דכמנחא בדקולא דמי א"כ לגבי הסימנים עצמם הוי חזקת אמ"ה שהשחיטה פסולה וליכא שחיטה ועדיין אסורים משום אמ"ה וכיון דבמקצת הבהמה הוי חזקת איסור הוי חזקה בכולו וא"כ י"ל כדרך הא' הנ"ל דלר"י אליבא דר"מ הוי חזקה על הסימנים משום בשר מן החי דנוהג לר"מ גם בחיה ועוף וגם ר"י לשיטתיה דמשני כאן קודם חזרה וע"כ דס"ל עכ"פ דהסי' בעצמו כמנחא בדקולא רמיא א"כ מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי ודוק. ומעתה נבוא לראיית הכו"פ שהוכיה דאמ"ה אינו נוהג בעוף עפ"י דברי תוס' חולין (דף ל"ג) שכתבו דלר"מ לא קשה מי איכא מידי דלישראל שרי בחי' ועוף ולב"נ אסור דגם לישראל אסור בחי' ועוף משום דבעי שחיטה וס"ל להרמב"ם דהיינו איסור שאינו זבוח והיה קשה להרמב"ם למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת ולא קאי וזבחת על עוף א"כ ליכא איסור שאינו זבוח ואי דר"מ סבר יש שחיטה לעוף מה"ת א"כ תקשי בהא דפרכי' בדף כ"ח תיהני ליה סכין דהפירכא הוא רק לר"מ דוקא כמ"ש תוס' שם והא לר"מ מוכח דסבר יש שחיטה לעוף מה"ת לזה הוכיח הרמב"ם דאמ"ה אינו נוהג בעוף לב"נ עכ"ד אף דהרמב"ם לשיטתיה פסק כראב"י דל"א מי איכא מידי היינו לענין מפרכסת ומשום דשאני נכרי' דלאו בני שחיטה נינהו אבל לענין חיה ועוף שייך מי איכא מידי כנלע"ד. והנה בפשטא דמלתא עפ"י דברינו אין התחלה לראיותינו דהא באמת ע"כ מוכח דלר"מ אסור לאכול עוף מחיים מדפרכי' נימא סמוך מיעוטא לחזקה ואף לפמ"ש בדרך הב' דר"מ ס"ל דהוי חזקה כהך תנא דלא בדק מטמא במשא מצד סברת הרשב"א הנ"ל ובפרט הרמב"ם לשיטתיה דפסק דמטמא במשא מ"מ לדברינו דלר"מ בודאי ליכא איסור דשאינו זבוח בחיה ועוף כיון דס"ל מבקרך וצאנך דוקא כתיב א"כ עדיין תקשה בחי' מי איכא מידי וגם הא באמת אסור מחיי' בחי' ועוף משום בשר מן החי דנפקא מקרא דבשר בשדה טריפה ונוהג דר"מ גם בחיה ועוף וכנ"ל ונסתר ראיית הכו"פ ובלא"ה ראיית דכו"פ מעיקרא דדינא ליתא לענ"ד דדלמא לר"מ באמת אמ"ה אינו נוהג בעוף לב"נ וכיון דנסתר ראייתו ואדרבה מצינו ראיות חזקות בהיפוך. הא' מסוגי' ערוכה דאין שחיטתה מטהרתה. הב' אמאי אמ"ה נוהג בב"נ דנאמרה ונישנית הא למילתיה נשנית לאסור אמ"ה בעוף בודאי קיימי' כפשטא דסוגי' וכדעת הראב"ד והכ"מ דגם להרמב"ם אמ"ה נוהנ בעוף לב"נ וא"כ בנ"ד לדינא אסור ליתן הבמ"ע לעובד כוכבים והנה שמעתי משם חכם א' ראיה דנקובת הושט הוי נבילה מדפרכי' לעולא בישב קוץ בושט מ"ש משוחט בסכין ונמצאת פגומה ולא מחלק דהתם הוי חזקת אינו זבוח דהוא נבילה אע"כ דגם נקובת הושט נבילה לענ"ד אין ראיה והוא דהתפארת שמואל כתב ראיה להיפוך דנקובת הוושט לא הוי נבילה ממה דכתב הרא"ש פ"ב דחולין סי' ו' במ"ש בשם ר"ת דהאיבעי בשהה במיעוט סימנים מיירי במיעוט קמא דושט דמבעי ליה דאע"ג דמטרפי' בנקובת הושט דלמא לא פסלה שהיי' אלא במידי דמנבלה בה כגון אחר רוב הסי' עיי"ש הרי להדי' דנקובת הושט לא הוי נבילה רק טריפה. והנה בדברי הרא"ש אלו יש לי מקום ספק בכוונתו אם כוונתו דנבילה לא הוי ע"י שהיי' במיעוט קמא דושט דאפילו תימא דאין מצטרפים מ"מ יהיה שחיטת מיעוט קמא רק כנקיבת קוץ בעלמא דהוי טריפה וכי שחט אח"כ מטהר מידי נבילה והוי כמו חצי קנה פגום דמהני הגמר להתירו ה"נ י"ל בחצי ושט פגום מהני הגמר לטהר מידי נבילה ועיקר האיבעי רק דשמא אפילו איסור טריפה אין בו דשהיי' לא פסול רק במידי דמנבלה דהיינו בין סי' לסי' דאם לא תצרפם לא יהיה שחיטה כלל ויהיה נבילה אבל במיעוט קמא דושט דאף אם לא תצרפם מ"מ שם שחיטה עליו לטהר מידי נבילה מש"ה לא פסלה שהיי' כלל ומצרפי' השחיטה והוי שחיטה מעליא לטהר באכילה או דכוונת הרא"ש דהאיבעי אף לענין נבילה והמעיין יראה דכוונת הרא"ש דאף לענין נבילה מבעיא ליה דהוי כמו כל שהייה דעלמא והטעם דדוקא בחצי קנה פגום אין בו ענין מעשה חשיבות כלל כיון דלא מטרפה בי' מש"ה אינו בכלל שחיטה אבל בושט דגם המיעוט עכ"פ (מש"ה) מפסיד השחיטה דבעי' דכל מעשה ההכשר יהיה ע"י שחיטה ובחצי ושט פגום לא מהני גמרו לטהר מנבילה רק ע"י שהיי' מבעיא אם גמירי בי' שהיי' ולא מצטרפי' ממילא הוי מיעוט קמא כגון פגום בעלמא והוי אפילו נבילה או דלא גמירי שהיי' בזה ומצטרף השחיטה ומותר באכילה כנלע"ד נכון בעזה"י באופן דבחצי ושט פגום ושחט למטה ממנה בזה בודאי מטהר מידי נבילה והוי רק טריפה אבל אם שחט במקום החתך וגמרו הוי נבילה ודאי דבעי' דרוב הסי' יהיה ע"י שחיטה דוקא והעיקר איבעי רק ע"י שהייה ומעתה כי היכי דבחצי ושט פגום וגמרו במקום החתך דהוי נבילה ה"נ בשחט למטה ממנו בצד השני דכי מטא לפלגא כבר הוי רוב עם חצי הפגום ונפקא חיות ברוב ע"י צירוף הפגום דלא מקרי שחיטה אא"כ דשחט למטה באותו צד ומעתה י"ל דפירכת הש"ס על עולא מ"ש מהשוחט בסכין ונמצא פגום היינו דעולא סתמא אמר אף דמצא הקוץ תחוב בצד השני של מקום שחיטה דבזה אם הבריא לא הוי שחיטה וכנ"ל ושפיר פריך ודוק היטב:
ב
(השמטה:) בדברי רבינו אצל הדבור הוי חזקה בכולו. (מצאתי וז"ל) וגם בלא"ה יש לומר דכל הבהמה הוי בחזקת איסור היינו דראוי לומר שלא נשחטה כראוי בדי שנשאר אמ"ה זמן יותר דנשארה באיסורה בשעת פרכוס עד שתמות. וגם אלו באת לאכלו בעודה מפרכסת היינו דנין דהוי חזקה שלא נשחטה כראוי ואסור עתה משום אמ"ה בחזקה הראשונה ממילא כיון שכבר היינו דנין מכח החזקה בשעת הפרכוס דלא נשחטה כראוי ממילא גם אחר שתמות ממש א"א לחזור ולדון דנשחטה כראוי וכו':
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ז:א׳
א
אסור לאכול כו'. משום דכתיב לא תאכלו על הדם ודרשו חז"ל שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה אבל לאחר שמתה מותר לאכול ממנה אפילו מה שחתך ממנה קודם שמתה:
כ״ז:ב׳
א
עד שתמות הבהמה. אבל לאחר שמתה מותר לאכלה ולהאכילה לעובד כוכבים עכ"ל טור וקאי ארישא אנשחטה כראוי אבל היכא דלא נשחטה כראוי פשיטא כיון דאסור לישראל משום אבר מן החי כיון שחתך ממנה קודם שתצא נפשה גם לעובד כוכבים אסור דבן נח מצווה על אבר מן החי וכן היכא דחתך מבהמה טמאה בעודה מפרכסת אע"פ ששחטה כראוי אסור להושיט לבני נח דלא שייך שחיטה בבהמה טמאה וכ"כ הרשב"א בת"ה הארוך דף ל' סוף ע"ב וז"ל ולזמן עובד כוכבים על בני מעיים א"נ על בשר הפורש מן הבהמה קודם שתצא נפשה אם בהמה טהורה דבת שחיטה היא ונשחטה ע"י ישראל דבן שחיטה הוא מותר אבל בבהמה טמאה ואפי' ע"י ישראל ואי נמי בבהמה טהורה וע"י עובד כוכבים בשר הפורש ממנה קודם שתצא נפשה אסור לזמן עליו העובד כוכבים ואפילו לאחר שתצא נפשה של בהמה ואע"פ שהרמב"ם ז"ל פסק בספר שופטים (דבבהמה טהורה נמי) לישראל שרי ולעובד כוכבים אסור לא ידעתי טעם לדבריו כו' עכ"ל וכ"כ הכ"מ פ"ט מהלכות שופטים וכן הוא בש"ס ורש"י פ' העור והרוטב (חולין דף קכ"א ע"ב) וכתב מהרש"ל פ' השוחט ס"ס י"ז דבבהמה של עובד כוכבים אפילו שחטה ישראל מ"מ מאחר שהוא לא נצטווה על השחיטה א"כ בבהמה שלו לא הותרה לו בשחיטה ודינה כשחטה עובד כוכבים ובהכי יישב דברי הרמב"ם וסמ"ג ע"ש וע"ל סי' ס"ב ס"ק ג':
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
כ״ז
א
עד שתמות הבהמה. דכתיב לא תאכלו על הדם דמשמעו קודם שתצא נפשה וסיים בטור אבל לאחר שמתה מותר לאוכלה ולהאכילה לעובד כוכבים ומותר להאכיל המעיים לעובד כוכבים פי' דהיה לנו לומר כיון דלעובד כוכבים אין שחיטה מתרת אלא המיתה דוקא ובשר זה נחתך קודם שמתה לא יועיל לו המיתה אח"כ דהא נחתך קודם היתר שלו אלא כיון שלישראל מועיל השחיטה ומותר מה שנחתך בעודה מפרכסת כל שהמתין עד שמתה וליכא מידי דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור וכן בבני מעיים כתב הטור דמותר לזמן עובד כוכבים עליהם ולא אמרינן כיון ששחט הסימנים הוי כאלו הוציאם ומנחי בדיקולא. בטור כתוב כאן נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה ותמה ב"י למה הוצרך הטור לכתוב דיני נבילה דאין דרכו לכתוב אלא דיני איסור והיתר. ותירץ אחי מהר"י הלוי ז"ל דנ"מ לענין ספק ביצת טריפה כמ"ש הטור סימן פ"ו דבביצת טריפה הולכין בספיקו לחומרא: תשובה מאחי הגאון מו"ה יצחק הלוי ז"ל לאחד מהחכמים:
ראיתי מעשה אצבעותיך אשר כוננת מעשה חדודים בפלפול ובבקיאות אחודים. בענין מפרקת העוף שנשברה וחזרו השברים ונקשרו והיו לאחדים. והחוט שבתוכו והבשר שעליו שלמים הם קיימים ועומדים. ואף כי לא כן אנכי עמדי בגופא דדינא מ"מ ערבים עלי דברי דודים. מה שכתבת להטריף משום דשמא נשבר רוב בשר עמה וחזר ונרפא כמו שחזרו השברים יחדו והוי כקרום שעלה מחמת מכה כו' עכ"ל:
תמה אני דהא ודאי אי הוה נשבר רוב בשר עם המפרקת לא הי' לו אפשרות לחיות כדאמר זעירא נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה ומטמא כו' ואם היה לו אפשרות לחיות לא הוי לי' נבילה אלא טריפה בעלמא. וגם איך יהיה אפשרות לנבילה מתה שתחזיר שבריה יחד ותתרפא הבשר ותחיה אח"כ. ועוד דאמרינן בנשבר הרגל במקום שעושה אותו טרפה דכשר אם עור ובשר חופין רובו ואפי' אי ליכא למיקם אמילתא שאינו יוצא לחוץ כגון שחזר ונקשר פסק ר"ת דכשר וכ"פ הרא"ש והטור והכי קי"ל ולא חיישינן שמא נקרעו גם העור והבשר ולא היו חופין את רובו ומקרוב נתרפאו כמו שחזרו ונתקשרו השברים. ועוד שאין זה אמת שנאמר בכל דבר דהוי ליה קרום שעלה מחמת מכה ולא הוי קרום אלא דוקא במקום שארז"ל דטריפה מחמת נקב. וכתבתי ראיות ברורות לזה בפסק אחר ואין להאריך כאן:
ומה שהביא כת"ר ראיה להטריף אף בלא רוב בשר עמה מדאמר רב חסדא אף אנן נמי תנינא מלק בסכין מטמא בגדים אבית הבליעה ואי אמרת טריפה הוי' מליקתה זו היא שחיטתה תיהני ליה סכין לטהרה מידי נבילה וכתבת דמדקאמר ואי אמרת דטריפה ולא קאמר ואי אמרת לאו נבילה כו' דטריפה מאן דכר שמה. משמע שהדין כך הוא בכל מקום דהראוי להיות נבילה הוי נבילה ושאינה נבילה הויא טריפה על כל פנים עכ"ד אומר אני דמעיקרא לא קשיא מידי דהא מילתא דפשיטא היא דלא מצי רב חסדא למימר ואי אמרת דלא הוי נבילה ולא טריפה בשבירות מפרקת ורוב בשר דא"כ ודאי לא הוי מטמא בגדים בחתיכת הסימנים שאח"כ כיון שהיא שחיטה מעלייתא לטהרה מידי נבילה לרב חסדא דלא ידע שינויי דמשני התם ולא הל"ל כלל ואי אמרת וכו' דמדתנן דמטמא בגדים מוכח להדיא דה"ל נבילה אלא ודאי משום דהוי מצינן למימר דבשבירת מפרקת ורוב בשר הוה טרפה ומפני כן כשגומר וחותך הסימנים הוי ליה נבילה ומטמא בגדים וכדתנן כלל אמר רבי ישבב משום רבי יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבילה כו' והודה לו רבי עקיבא וא"כ ליכא סיוע מהך ברייתא להא דזעירא. לכן אמר רב חסדא דהא ליתא דא"כ תיהני סכין בחתיכת הסימנים לטהרה מידי נבילה כיון דבשחיטת הסימנים לא הוי פסול וחתוך הבשר והמפרקת לאו מענין השחיטה הוא אלא כשאר טריפות שנתהוו קודם השחיטה. והא דתנן השוחט מן העורף שחיטתו פסולה היינו לומר דטריפה הוי ולא נבילה וכדפרש"י ע"ש. ועוד דלדידך אין מיושב עדיין דקדוקך דלמה ליה לרב חסדא לאדכורי טריפה וכי אתא רב חסדא הכא לאשמועינן דינא שכל שאינה נבילה הוי מיהת טריפה. הא לא אתא אלא לאוכוחי דהוה ליה נבילה והל"ל ואי אמרת לאו נבילה היא כו' ומחוורתא כדפרישית. ומ"ש כת"ר בשם התוס' פ"ק דעירובין (דף ז') בדיבור המתחיל כגון שדרה כו' דנפסקה השדרה טרפה אף בלא פסיקת החוט דאפילו למטה מפרשות דליכא טרפות בפסיקות החוט איירי וזהו דלא כמו שפירש"י בריש אלו טריפות דנשברה השדרה אינה טריפה אלא בפסיקת החוט ע"כ תורף דבריך ומזה היה קצת ראיה שגם במפרקת שנשברה טרפה בלא רוב בשר ובלא פסיקת החוט. אבל באמת לא נראה ולא נשמע מדברי התוספות האלו להטריף בנשברה השדרה אלא כשחסר שני חוליות לב"ש וחוליא אחת לבית הלל שבחסרון גדול כזה מהשדרה ודאי דטריפה ומהא פריך בריש אלו טריפות אתנא דבי ר' ישמעאל דלחשוב נמי חסרון זה שבשדרה. אבל נשברה השדרה בלא חסרון חוליא לא הוי טריפה אלא א"כ נפסק החוט וכדפרש"י שם וההוא הוא דקא חשיב במתני' דאלו טריפות. ולא פליגי התוספות כלל בזה על רש"י והכי מוכח בסוגיא דגמ' דאיתא אפיסקא דנשברה השדרה. וכן הרי"ף והרא"ש והטור וכל הפוסקים הסכימו לזה וכת"ר לפום חורפיה לא דק בזה. וא"כ אין לנו ראיה להטריף בנשברה המפרקת בלא רוב בשר עמו כשהחוט שלם דפשיטא דבנפסק החוט בכל מקום שמן המוח ועד הפרשות ודאי טריפה ובחנם טרח כת"ר ויגע לפלפל דאין צורך פסיקת החוט לשבירת המפרקת שטריפות החוט היא טריפות אחרת לגמרי בפני עצמה והוא מן המוח עד פי הפרשה ושבירות המפרקת עם רוב בשר הוא טריפות אחרת בפני עצמה. ומיהו בשבירת המפרקת לבד והחוט והבשר שלם וכל שכן כשחזרו השברים ונקשרו לא מצאנו בשום מקום דטריפה. ולא אשתמיט שום פוסק מכל הפוסקים המפורסמים להזכיר טריפות זה ובש"ע לא הזכיר כלל ענין שבירת המפרקת והוא משום דלטעמי' אזיל שבב"י תמה על הטור שהזכיר נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבילה. ובאמת בא הטור להשמיענו בזה דכ"ש שהיא טריפה ולא כתב הטור כך דהוה משמע מזה דטריפה הוה ולא נבילה ואינה מטמאה וזהו נגד מסקנת פסק הגמ' לכן הביא הטור דברי זעירא ממש וק"ל. והש"ע לא כתב זה משום דמילתא דפשיטא היא דטריפה דהא אפילו נבילה הוי ומטמאה. ואי תימא דטריפה הוי אף בלא רוב בשר עמה הוי ליה להש"ע לכתוב לפחות דין זה לא להשמיט כל הענין בכללו. ועוד שהרמב"ם טרח ומנה כל הטריפות שאפשר להמצא וכתב שהם במנין מכוון שבעים ע"ש בפרק ג' מהלכות שחיטה ולא זכר כלל טריפות זה דנשברה מפרקת בלא רוב בשר. והא דלא מנה התם דבנשבר רוב בשר עמה. משום דהוי ליה נבילה וכבר חשבה הרמב"ם תוך הני ששה נבילות והוא בפרק ג' מהלכות שחיטה ואין בידינו להוסיף על הטריפות שמנו חז"ל:
וראיה מבוררת לדברינו מדלא פריך בריש אלו טריפות אברייתא דתנא דבי ר' ישמעאל אמאי לא חשיב נמי טריפות זה דנשברה המפרקת בלא רוב בשר. וגם לפי המסקנא דהתם לא מתרצא האי אלא ודאי דלא הוי טרפה כלל אלא א"כ רוב בשר עמה ואז הוי אפילו נבילה לטמא וכדאמר זעירא. ומה שכתב כת"ר דבריי' דרבי ישמעאל יחידאי היא לא ידעתי מאן תנא דפליג עליה בהא כיון דמוכח להדיא מברייתא זו דאין זה טריפות כלל מנא ליה למימר דתנא דידן פליג עליה וכולל אותו בזה הכלל. ופשוט הוא מכמה דוכתי שכל מה שנוכל למעט המחלוקת ולומר דכולי עלמא מודים אמרינן הכי וכ"ש בנדון דידן שלא מצאנו שום חולק אברייתא זו בזה ועוד דאי הוי טריפה בלא רוב בשר טפי הוי ליה לזעירא לאשמועינן האי דינא בפירוש מלאשמועינן דהוי נבילה ברוב בשר עמה. ולפחות הוי ליה לאשמועינן נמי האי דינא דאפילו בלא רוב בשר הוי טריפה בשלמא בהא דאמר ר' אליעזר התם ניטל הירך וחלל שלה נבילה לא קשיא אמאי לא קאמר רבי אליעזר דבלא ניטל כל החלל אלא קצת מן הבשר הפנימי דהוי טריפה כדפרש"י התם דהא ההיא קתני לה במתניתין להדיא כדמייתי לה התם רש"י ז"ל בהמה שנחתכו רגליה כו'. ולא איצטריך ר' אליעזר למימרא וא"ת א"כ לא אשמעינן ר' אליעזר כלום לענין טריפות כיון דממתניתין שמעינן דאף בניטל קצת טריפה. אלא אשמועינן דבניטל כולה הוי לה נבילה. וכי הילכתא למשיחא אתא לאשמעינן בשלמא ר' שמואל בר נחמני דאמר קרעו כדג נבילה. וחזקיה דאמר בגסטרא נבילה אשמעינן נמי דכל שכן דהוי טריפה. אבל אר' אליעזר קשיא. הא לאו קושיא היא דהא אמרינן להדיא בפרק ד' דזבחים דליכא למיפרך הכי אלא היכא דפסיק הילכתא שההלכה היא למעשה וזה לא שייך אלא בדבר הנהוג בזמנינו אבל כשאינו מכוין למעשה אלא למיגרס ומיתני דינא דאינהו למשיחא בעינן למיתני כמו כל סדר קדשים וזרעים וטהרות דאמרינן דרוש וקבל שכר ומה שאמר ר"א דינא דנבילה במסכת חולין והוא שייך לדינא דטומאה וטהרה. היינו משום דכל עצמו של רבי אליעזר הוא לומר דלא מהני שחיטה שאחר כך לטהרה מידי נבילה וא"כ שייך שפיר לדיני שחיטה. וגם יש נפקותא בהא בדיני שחיטה שאם שחיטתה שמה שחיטה אסור לשחוט בנו או אמו באותו יום מה שאין כן אי אין שחיטתה שחיטה כדאיתא בפרק אותו ואת בנו. ועוד דבטריפה אם יש ספק בביצה אם היא מטריפה זו או משל שחוטה היא אסורה ובנבילה אם יש ספק בביצה אם היא מנבילה זו או היא משל שחוטה היא מותרת כמו שכתוב בספר התרומות ומייתי ליה הטור יורה דעה בסי' פ"ו וטעם הדבר משום דביצת נבילה היא מדרבנן וביצת טריפה היא מדאורייתא ע"ש בב"י והנראה לענ"ד כתבתי יצחק לוי. ע"כ התשובה:
יפה כוון אחי הגאון הנ"ל להלכה דאין טריפות כלל בנשברה המפרקת והחוט קיים ויש ראייה מגמרא ערוכה פרק השוחט (חולין דף כ"ח) דאמרינן נהי דאי תבר לה שדרה ומפרקת הוי לה טריפה והך שדרה פירושו חוט השדרה דכן פרש"י בהדיא בזבחים (דף ס"ה) ואי ס"ד דבשבירת המפרקת בלא החוט יש ג"כ טריפות נמצא נקט הש"ס ב' מיני טריפות דהא מצד פסיקת החוט פשיטא שיש טרפות בלא שבירת המפרקת וא"כ למה ליה למקשן למינקט ב' מיני טריפות לא הל"ל אלא נהי דבשבירת המפרקת טרפה וכי דינא דמליקה אתא לאשמועינן בזה אלא ע"כ דבשביל שבירת המפרקת אין שם טריפות אלא משום החוט לחוד טרפה ונקט המקשן שבירת המפרקת בשביל שעיקר המליקה היא במפרקת ולא תטעה לומר שבמפרקת לחוד הוי דין המליקה וא"כ אין כאן טריפות ע"כ נקט גם השדרה לפי שגם זה הוא בכלל המפרקת לענין המליקה וא"כ יש כאן טריפות מצד החוט:
וגדולה מזו נ"ל להקל דאפילו בנשברה מפרקת ורוב בשר עמה והחוט קיים כשרה דהא כתבו התוס' בפרק השוחט (חולין דף ל"ב) בד"ה וליחשב כו' וא"ת ליחשב נמי דזעירא דאמר נשברה המפרקת ורוב בשר עמה נבילה וי"ל דאינה נבילה אא"כ נפסק נמי חוט השדרה והא תני לה דנפסק חוט השדרה לחוד אסור ע"כ הרי מוכח דאפילו טריפה אינה בלא חוט דאל"כ לא מיתרצא קושיית התוס' ולמה לא חשיב נפסק השדרה בלא החוט דטריפה דהרי גם טריפות חשיב התם אלא ע"כ דאין כאן טריפות כלל בלא החוט והתוס' נקטו נבילה כיון דזעירא מיירי מנבילה ואע"ג דמדברי אחי הנ"ל משמע דבנשברה מפרקת עם רוב בשר טריפה בלא החוט נלע"ד כמו שכתבתי ומ"ש הטור נשברה מפרקת ורוב בשר נבילה היינו שנפסק החוט וקמ"ל דלענין נבילה הוא דוקא ברוב בשר:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
כ״ז
א
עד שתמות הבהמה. עבה"ט וכ' בשבו"י ח"א סי' נו"ן להוכיח דלא כט"ז ואחיו ז"ל בס"ס כ"ז בנשבר המפרקת לפנינו עם רוב בשר אע"פ שהחוט קיים ומ"מ בתרנגולת שעצם מפרקת נמצא עקום ומעוקם ועב ונראה וניכר שנשבר המפרקת עם הבשר וחזר ונקשר היטב זא"ז יחדו וחוט השדרה בלי ריעותא כלל אפשר להקל בהפ"מ כיון שחזר ונקשר אם איתא דנשבר המפרקת ורוב בשר לא הוה חזר לכשרותא לחיותא וכמ"ש בתשו' אחי הט"ז ז"ל ג"כ סברא זו וע"כ דלא נשבר המפרקת ורוב בשר עמה רק שעדיין היה מעורה רוב בשר אף שנשבר קצת המפרקת עם מעט בשר חזר ונקשר ונעשה עב כ"כ עד שכח המדומה חושב וסובר שנשבר לגמרי עס רוב בשר ולא נחזיקנו בטריפה כולי האי ואולי ע"ש. וממ"ש בסוף כולי האי ואולי נראה דאכתי רפי' בידיה אם יש להתיר בזה בהפ"מ אך במפתחות התשובות כתב להתיר ע"ש. ועיין בשבו"י ח"ג סי' ס"ג ושם הביא תשובת הח"צ סימן כ"ח בזה שגם הוא אסר בנשבר המפרקת ורוב בשר וחוט קיים אך שמפקפק מחמת דברי התוס' וכ' שכבר כתב בח"א בישוב דברי התוס' ע"ש:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5