שולחן ערוך, יורה דעה כ״ה: שצריך לבדוק אחר השחיטה. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

שצריך לבדוק אחר השחיטה. ובו ג' סעיפים:
השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטה אם נשחטו רובן או שיראה בשעת שחיטה שהם שחוטין רובן ואם לא ראה שרובן שחוטין אסור: הגה ונהגו לבדוק בדרך זה שתוקף אגודל על שיפוי כובע ומתוך הדחק יפלטו הסימנים לחוץ ואז יכול לראות אם נשחטו רובן גם אם עביד שמוטה כי אם לא יכנסו אסימנים לפנים לאחר שהסיר אצבעו הוה שמוטה וטריפה (הגהות בשחיטות) מיהו אין צריך לבדוק אחר שמוטה דסמכינן ארובא כמו בשאר טריפות: ויש מי שאומר שצריך לראות שהם שחוטין במקום שחיטה בלא הגרמה: הגה ויש לבדוק אחר זה קודם שיזרוק העוף מידו (מהרי"ק שורש ל"ה בשם שחיטות אשכנזים) אבל אם לא בדקו תחלה בודק אח"כ ולא חיישינן שמא ע"י הפרכוס נתרחב החתך (סברת מהרי"ק שם):

ב

הבודקים בנוצה לראות אם נשחט הרוב טועים הם:

ג

נשחטה כראוי ובא זאב ונטל בני מעיה והחזירן כשהם נקובים כשרה ולא חיישינן שמא במקום נקב ניקב: הגה אבל קודם שידעינן שנשחטה כראוי בחזקת איסור עומדת (טור ע"פ הגמרא) וכל ספק שאירע בשחיטה טריפה (מהרי"ו הלכות שחיטה והוא בש"ס דחולין דף י' וכ"ח ומוסכם מכל הפוסקים בכמה דוכתי):

א

רובן. וכ' בט"ז בשם מהרי"ל דראוי להחמיר דהשוחט יעביר ידיו תוך חתך השחיטה ולהרגיש עם המשמוש ששחט כראוי דבראיה אין לבדוק יפה דבית השחיטה מלא דם עכ"ל:

ב

אסור. וכ' בש"ך דהוי נבילה דבהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע שנשחטה כראוי:

ג

טריפות. ובש"ך פסק דלכתחלה צריך לבדוק אחר שמוטה וכ"פ הפר"ח:

ד

החתך. הגה זו שייך לעיל קודם ויש מי שאומר דעל שחיטת הרוב קאי דלא חיישינן שמא ע"י פרכוס נתרחב החתך וב"ח מחלק בין נמצא שחוט כולו לנמצא רובו דבלא נמצא אלא רובו חיישינן וכתב בש"ך שיש קבלה בידו דודאי דרך הקנה להתפרק וחיישינן דבקל נעשה רוב בפרכוסו אבל כשנמצא הושט שחוט כשר דאין דרכו להתקרע אלא באורך ולא ברוחב עכ"ל. ופר"ח דוחה דבריהם וכן עיקר להכשיר בכל ענין עיין ט"ז. וכתב הג"א בשם א"ז דלא יבדוק בנוצה שמא לא נשחט הרוב ואנן בעינן רוב הנראה לעינים ועוד אפילו שחט המיעוט הנוצה קורעת ואסורה:

ה

ניקב. וכתב בט"ז וש"ך אפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב. ופר"ח בק"א הביא ראיה מסי' ל"ט דמחמרינן אפילו נאבדה הריאה כ"ש כאן דנקובה היא לפנינו:

א

מימרא דרב יהודה וכו' וכדאמר רב הונא בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת וכו' חולין דף ט'

ב

הרא"ש בתשובה וכ"כ בא"ח

ג

המרדכי בריש חולין ואגודה בשם רבי ברוך והג"א בשם א"ז ורוקח וסיים שם תיפח רוחו ונשמתו מפני שמאכיל טריפות לישראל ואסור לעסוק בקבורתו

ד

בעיא דרב אבא מרב הונא ונפשטא להתירא:

א

ומיהו א"צ כו'. ערש"י שם י"ב א' ד"ה פסח וגם בלא"ה ס"ל לרב שם נ"ד א' דא"א לשמוטה שתעשה שחוטה ואע"ג דפליג שם ר"י ור"נ היינו בודאי שמוטה אבל ליחוש לא:

ב

ויש מי כו'. דגם זה בכלל עד שיודע לך כו':

ג

אבל אם לא כו'. ממש"ש ל' ב' רבא הוה בדיק כו' אע"ג שהעוף היה נחבט ע"ג הקרקע חבוט גדול ואין לדחוק שהיה יודע היכן יפול העוף והיה עומד שם לראות בסימנין קודם שיפול העוף דא"כ למה היה מזמין לכולי בקתא:

ד

הבודקים כו'. עש"ך:

ה

אבל כו' וכל ספק כו'. שם י' א':

א

א) [סעיף א'] השוחט צריך לבדוק בסימנים אח"ש אם נשחטו רובן וכו' ואפי' היה השוחט זריז ומהיר. הרמב"ם פ"א מה"ש דין י"ב. פר"ח או' א' שמ"ח או' ב' זב"ת או' ג' קומץ או' א' מנ"י או' ב' זב"צ או' א' ואפי' הוליך והביא במקום הסימנים ג"כ צריך לבדוק. זב"ת שם בשם תשו' הרא"ש. זב"צ שם.

א

ב) ראוי ונכון להעביר ידיו תוך חתך שחיטת הבהמה להרגיש במשמוש אם שחט כראוי דבראייה אינו יכול לבדוק יפה דבית השחיטה מלא דם. ט"ז סק"א בשם מהרי"ל. עולת יצחק בשם הנז' לה"פ אי' א' מש"ז או' א' זב"ת או' א' אהל יצחק סי' יו"ד בלק"י או' א' זב"ר סי' ט' בתמידים או' ב' אבל אין לסמוך לכתחלה על משמוש היד גרידא אלא בעינן תרוייהו ראייה ומשמוש היד. תב"ש סי' א' או' ס"ח. ועתה הנהיגו השוחטים שאחר ששחט הבהמה מושיט אצבעו בבית השחי' ומוציא הקנה והושט ורואה אם נשחטו כראוי ובזה אין עוד חשש.

א

ג) שוחט ובודק שהיה דרכו לבדוק בסימנים דבהמה ע"י שיעביר ידו לבית השחיטה והרגיש רק המפרקת אין לסמוך ע"ז הבדיקה שהרי הבדיקה צריך שיראה בעיניו ששני הסימנים נשחטו או שימשמש בידיו על הסימנים ממש משא"כ בדיקה הנז' שלא נגע בסימנים כלל שאפשר שהסימנים הם בצדדין למטה ממקום שהעביר ידו ואף שיש אומדנא מצד הרגילות של מקום הסימנים שבשום פעם אינם בבהמה להלאה ממקום שהעביר ידו עכ"ז אין לסמוך ע"ז ולכתחלה פשיטה דאין לסמוך ע"ז רק צריך לבדוק במשמוש של ב' סימנים בחתוך שלהם לגמרי או בראייה ברורה. דע"ק או' ב' זב"צ או' ג'.

א

ד) שם. ואם לא ראה שרובן שחוטין אסור. והוי נבלה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואינה ניתרת עד שיודע לך שנשחטה כראוי. ש"ך סק"א. ועיין בתשו' בית שמואל אחרון חי"ד סי' ט"ז שכתב שכונת הש"ך דהוי ספק נבילה וא"כ לענין אותו ואת בנו אסור לשחוט אחריו דלקולא לא אמרינן דהוי נבילה יעו"ש. פ"ת או' א' וכ"כ השמ"ח או' ב' דאינה אלא ספק נבילה דאו' וכ"כ הקומץ או' א' וי"א דאינה אסורה אלא מדרבנן. שמ"ח שם. מנ"י או' ב' וע"כ יש להחמיר לענין אותו ואת בנו שלא לשחוט בנו אחריו באותו יום ואם היה חיה או עוף יש לכסות דמו בלא ברכה. וכ"כ המנ"י שם.

א

ה) שם בהגה. מיהו א"צ לבדוק אחר שמוטה וכו' אבל הש"ך סק"ב כתב דלכתחלה יש לבדוק גם אחר שמוטה כדעת בה"ג אלא דבדיעבד אם לא בדק מותר יעו"ש. וכ"כ הפר"ח או' ב' לה"פ או' ד' בל"י או' ג' שמ"ח או' א' ער"ה או' ב' זב"ת או' ו' חכ"א כלל ז' או' י"ח. קומץ או' ג' זב"צ או' ד' ואם בשעת שחיטה בשעה שמאמץ ידיו שמע כעין קול קנא"ק בזה אפי' בדיקה לא יועיל. קומץ שם. זב"צ שם. ועיין לעיל סי' כ"ד או' ס"ה.

א

ו) לפעמים חתך השחי' קטן מאד ודחק בכח עד שנפלט הקנה עם השיפוי כובע לחוץ ואז בודאי לא יוחזר מעצמו מפני עכבת השיפוי כובע אז מותר לקרוע מעט את העור כדי שיוחזרו להם מעצמם. קומץ או' ב' זב"צ או' ה'.

א

ז) אם בדק הסימנים כהוגן אחר שחיטה וראה שלא נשמטו או נעקרו שוב לא אכפת לן אם העוף הוציא דרך פיו השיפוי כובע עם חתיכת הקנה דתלינן עיקור זה בכח הפרכוס והנענוע. דבר שמואל סי' רמ"ד. לה"פ או' ג' בל"י או' ב' שמ"ח או' א' ברכ"י בשיו"ב או' א' ויש עוד סי' אם עבד שמוטה אם לאו כשהשיפוי כובע נופלת בתוך פיו הן בתרנגולת הן בתרנגול אז ודאי שעשה שמוטה לאחר שחיטה וכשרה. ואם נופלת דרך בית השחיטה אף לאחר פרכוס אז ודאי קודם שחיטה נשמטה וטרפה אם לא כשבדק השוחט לאחר השחיטה שהוא נאמן. לה"פ שם. בל"י שם. זב"ת או' ה' זב"צ או' ו' ומ"ש אם לא כשבדק השוחט וכו' היינו שהוציא הסימנים לאחר שחי' בעודו בידו וחזרו מאליהם וכמ"ש בהגה.

א

ח) שם. ויש מי שאומר שצריך לראות וכו' וכל ששחט באמצע הצואר מן הסתם פשיטא שלא שחט מוגרם אבל אם שחט לצד הראש דיש מקום להסתפק צריך בדיקה. ט"ז סק"ב. פר"ת או' ב' לה"פ או' ה' כריתי או' ג' שמ"ח או' א' מש"ז או' ב' חכ"א כלל ז' או' י"ח. זב"ת או' ז' זב"צ או' ז' ואם שחט סמוך לראש ולא בדק כתב השמ"ח או' ב' דהוי ספק נבילה אבל דעת המש"ז שם הוי ודאי נבילה יעו"ש. ומנהגינו כשמוציאין הסימנים מחוץ לבית השחי' לראות אם נשחטו רובן רואין ג"כ את הושט אם הוא כויץ וגם את הקנה אם נשאר איזה גרגרים לצד הראש ואז יצא מכלל מוגרמת.

א

ט) שם הגה. ויש לבדוק אחר זה קודם שיזרוק וכו' הגה זו צ"ל קודם ויש מי שאומר. ש"ך סק"ג. פר"ח או' ג' לה"פ או' ו' בל"י או' ד' זב"ת או' ח' אבל השפ"ד או' ג' כתב דבכיון עשה רמ"א כן דכתב הגה זו כאן לומר דקאי נמי אהגרמה דיש לבדוק אחר זה קודם שיזרוק העוף מידו אבל אם לא בדקו תחלה בודק אח"כ ומטי לה מכנה"ג הגב"י או' ו' יעו"ש.

א

י) שם הגה. ויש לבדוק אחר זה קודם שיזרוק וכו' דחיישינן שמא ישכח אח"כ לבדוק. ט"ז סק"ג. פר"ח או' ד' כריתי או' ד' שמ"ח או' ג' זב"ת או' ח'.

א

יא) שם בהגה. ולא חיישינן שמא ע"י הפרכוס נתרתב הנקב. מיהו בשחיטות מהרי"ו כתב בשם א"ז דאם שחט עוף וזרקו מידו קודם שבדק הסימנים טריפה מספק שמא עקר הסימנים בפרכוסו והוא לא שחט הרוב אלא שמהרי"ק בשורש ל"ח השיג עליו והב"ח כתב ליישב דבנמצא הסי' שחוט כולו גם הא"ז מודה דלא חיישינן דלא שחט רובו ונפסק לשנים ע"י פרכוס יעו"ש. וכ"כ הש"ך סק"ד בשם שחיטות החדשים יעו"ש אבל המחב"ר או' א' האריך הרחיב בענין זה וסיים לענין הלכה דאם זרקו ואח"כ בדק ומצא רוב אינו כשר עד שיהיה רוב גדול יעו"ש. וכ"כ הפר"ת או' ג' דאם הסימנים שחוטים ברוב מצומצם יש לחוש אבל אם שחוטים ברוב מרווח דמסתמא שלא נתרחבו כ"כ ע"י הפרכוס יש להכשיר. והשמ"ח או' ג' כתב דבדיעבד שבדק אחר זמן בבהמה כשרה ובעוף אם מצא שחוט כל הסי' כשר דאין לחוש כולי האי שנקרע ע"י פרכוס ממיעוט עד הכל אבל אי ליכא כ"א רוב סי' אין להקל כ"א ברוב גדול כמו ב' שלישים ובמקום הפ"מ דוקא ובכל זה אין חילוק בין קנה לושט עכ"ל. וכ"כ הקומץ או' ד' זב"ר סי' ט' בתמידים או' י"ב. מנ"י או' ה' מיהו דעת זב"צ או' ט' להכשיר ברוב גדול אף באין הפ"מ וכ"מ מדברי המחב"ר והפר"ת הנז' דאין חילוק רק בעינן רוב גדול. ונראה דאם לא פרכס הרבה ולא קפץ בכח מלמטה למעלה יש להקל ברוב גדול אף באין הפ"מ.

א

יב) ואם הב' שלישים בב' מקומות חמור גם דהו"ל ב' קילי דאיכא עוד חשש שהייה ושני קילי לא מקלינן בהפ"מ. דע"ק או' ו' מנ"י בלק"י או' כ"ג. ועיין לעיל סי' כ"א או' י"ב ואו' י"ג.

א

יג) אם נמצא קרע בקנה ונוטה שאינו דרך חיתוך בסכין שחיטה והיה פרכוס מקודם צ"ל במקום שאינו קרע רק דרך חיתוך רוב הנראה לעינים ומ"מ כשרוב ניכר בלא קרע אין להחמיר עוד בבהמה אף שראינו שנקרע מעט ע"י פרכוס אין להחזיק יותר ואם עם הקרע יש ב' שלישים קיל גם בעוף והקרע עולה בחשבון ב' שלישים. דע"ק או' ה' מנ"י בלק"י או' כ"ב.

א

יד) חיתוך במפרקת אינו מוציא מחשש הרחבת קרע בסימנים ע"י פרכוס כי אולי הוי הסי' מן הצד. דע"ק שם.

א

טו) [סעיף ב'] הבודקים בנוצה וכו' שתוחבים נוצה דרך הפה לתוך הסי' והיינו להכניס כפילת נוצה תוך החלל וע"י התפשטות הכפילה יתרחב החלל של הושט ויכיר אם יש בו רוב. קומץ או' ה' והפר"ת או ד' כתב כי אותם הבודקים בנוצה סוברים דכל שלא נחתך רוב הסי' הנוצה אינה יוצאה ממקום חתך הסי' לצד חוץ. וכ"כ המנ"י או' ו'.

א

טז) שם. טועים הם. כי אין זה בדיקה דשמא לא נשחט הרוב ואנן בעינן רוב הנראה לעינים. מרדכי בריש כיצד צולין. וכתב בהג"א בשם א"ז דהבודק בנוצה תפח רוחו ונשמתו מפני שמאכיל טרפות לישראל שאפי' שחט מיעוט הנוצה קורעת ואסיר לעסיק בקבורתם של אוכלי טרפות. וכ"כ הרוקח. ב"י. שמ"ח או' ד' זב"ת או' י"א. קומץ שם. מנ"י שם.

א

טוב) [סעיף ג'] נשחטה כראוי ובא זאב וכו' דכיון דנשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה. ש"ס ופו' ש"ך סק"ו. פר"ח או' ו'. לה"פ או' יו"ד. זב"ת או' י"ב.

א

חי) שם. ולא חיישינן שמא במקום נקב ניקב. ואפי' יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב. כמ"ש לקמן בש"ע סי' ל"ו סעי' ה' יעו"ש וכ"כ הט"ז בסי' זה סק"ה. ש"ך סק"ו. ואף לס' ההגה לקמן סי' ט"ל סעי' ב' דיש להחמיר בנאבדה הריאה וכן אנחנו נוהגין מ"מ הכא גבי זאב מותר ודלא כפר"ח בקו"א. בל"י או' ו' כריתי או' ו' וכ"פ השמ"ח לקמן סי' ל"ו או' ח' קומץ בדינו טרפות כלל יו"ד או' ב' וית' עוד בדברינו לקמן סי' ל"ו סעי' ה' בס"ד.

א

יט) שם הגה. אבל קודם שידעינן שנשחטה כראוי בחזקת איסור עומדת. משום איסור אבר מן החי. רש"י חולין ט' ע"א. והב"י כתב כל זמן שהיא בחייה הרי היא אסורה משום אבר מן החי ומשום שאינה זבוחה ואינה ניתרת אלא בשחיטה כשרה.

א

אסור והוא ספק נבילה:

ב

מיהו א"צ לבדוק וכו' והש"ך האריך דיש לבדוק אחר שמוטה לכתחיל' ועיין פלתי מ"ש בזה והקשתי מה יועיל הכנסת אצבע ע"ש

ג

בלא הגרמה והכל לפי ענין שחיטה אם שחט במקום סמוך לראש צריך בדיק' ואם באמצע צוואר א"צ לחוש להגרמה

ד

קודם שיזרוק עוף דלמא משתלי אח"כ ט"ז

ה

ולא חיישינן אפי' לנקבים הרבה ואפי' דאנן אוסרים נאבד' הריא' התם עבר אתקנת חז"ל וכמ"ש מה הועילו חז"ל בתקנתם אם אתה מכשיר נאבד' הריאה משא"כ כאן דנטלו זאב מה ה"ל למעבד ולכן אם הניחו במקום הפקר טריפה דהוי כמו נאבד' ריא' ועיין פר"ח בק"א:

ו

ע"י פרכוס זהו דעת מהרי"ק ושחיטות ישינים חולקי' והאחרונים מחלקים בין נשחוט כולו כולי האי לא אתרחב בפירכוס ובין נשחט רובו. והש"ך בשם אביו מחלק אם ושט נשחט רובו א"צ לחוש כי ע"י פרכו' לא יתרחב משא"כ קנה ועיין פלתי שכתבתי כי הוא במחלוקת בין רש"י לרשב"א ולכן אין להחמיר

א

מיהו א"צ לבדוק והש"ך האריך לכתחל' לדעת בה"ג לבדוק דהוי מעוטי דשכיח וגם י"ל סמוך מיעוטי לחזק'. ובאמת עי' מהרש"א גבי בחולין ילפילן מפרה דכתבו הך סמוך מעוט הוא רק דרבנן וא"כ יש להקל בשגם י"ל דהא קשיא קו' רש"י גבי ריאה אתמול אכלנו מחלבו וסמכינן ברובא ואיך נצריך כמת בדיקה בה"ג לשיטתו דס"ל חלב עיקור מותר אבל לרש"י דטריפה הקושיא במקומו. ויש לדקדק כיון דפסקינן לעיל אם נעקר הרוב ומיעוט מחובר בזה מעט ובזה מעט טריפה א"כ מה יועיל שדוחק באצבעו הא א"א לצאת דמחובר במקצת ומ"מ בכה"ג טריפה והא חיישינן למיעוט לכתחלה בזה דיש חזקת איסור וצ"ל דכולי האי דהוי מיעוטא דמיעוטא לא חיישינן וצ"ע:

ב

ולא חיישינן שמא ע"י פירכוס וכו' עיין אחרונים שהאריכו ובדעבד ודאי כשר אבל לכתחלה דעת מהרי"ק ג"כ להכשיר מהא דר"ז בדק גירא והאחרונים מחלקים בין נשחט כולו או רובו או קנה או ושט. ונראה ד"ה תלי' ברש"י ורשב"א דרש"י ס"ל דלכך לא ישחוט תחלה בלילה שמא לא ישחוט רובא וקשה הא יוכל לראות בבוקר ובאור הנר דנשחט רובו צריך לומר דלמא על ידי פירכוס נתרחב. וש"מ דלכתחיל' חוששין אבל לשיטת רשב"א דלא חשש לכך רק שמא ישהה וכדומה ש"מ דלא חיישינן שבפירכס יתרחב ובזה יש לסמוך על רשב"א:

א

אסור. עבה"ט ועיין בתשובת בית שמואל אחרון חלק יו"ד סימן ט"ז שכתב דכוונת הש"ך דהוי ספק נבלה וא"כ לענין אותו ואת בנו אסור לשחוט בנו אחריו דלקולא לא אמרי' דהוי נבלה ע"ש:

ב

בשאר טרפות. עבה"ט וע' בש"ך הטעם למה בדיעבד כשר כיון דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו סימניה קיימי לא דמי לאם לא ראה שנשחטו רובן דהתם בהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה קיימא משא"כ הכא ועיין בדגמ"ר שכתב דדוקא באין שום ריעותא לפנינו אבל אם יש איזה ריעותא לפנינו אין תולין להקל ומטעם זה מחמירין בספיקא ומקרי ספק בשחיטה ע"ש:

א

(סימן כ"ה מעיף א') השוחט צריך שיבדוק בסימנים כו'. ואם לא ראה שרובן שחוטין אסור. הנה אם מותר לחלוב הבהמה זו ולשתות חלבה יש לעיין ביה טובא. דבסוגיי' מבואר פלוגתא דר"א אמר טריפה ואסורה באכילה. במתניתא תנא נבילה ומטמאה במשא ומפרש פלוגתייהו מר סבר בחזקת איסור קיימא והשתא מתה היא ומ"ס בחזקת איסור אמרינן בחזקת טמאה לא אמרינן מבואר מזה דלתנא דברייתא כיון דלענין איסור אכילה אנו דנין מכח החזקה דלא נשחטה. ממילא מטמאה כדין נבילה. דלאסרו באכילה ושלא לטמא הוי תרתי דסתרי או כסברת הרשב"א בחידושיו דגם לענין טומאה הוי קצת חזקת איסור כיון דמתה לפניך. וכל חי' שמתה מטמאה ומספק אתה בא להוציאה מידי טומאתה לא תוציאנה ע"ש. ולר"א דלענין איסור אכילה שהי' אסור מקודם מוקמי' בחזקתה אבל לענין טומאה דליכא חזקה לא מטמאינן. אף בממנ"פ או דמותרת באכילה או דהוי נבילה ומטמאה מ"מ מחלקי' בין איסור לאכילה א"כ י"ל דלר"א ה"ה דמחלקינן בין בשר הבהמה לחלבה. דבחלב ליכא חזקת איסור מותר. אבל לתנא דברייתא הנ"ל י"ל דאסור דגם לסברת הרשב"א שייך גם בחלב לומר כן דכל חי' שמתה חלבה אסורה ומספק אתה בא להוציאה ולהתיר חלבה לא תוציאנה מספק. וא"כ כיון דלא איפסקא הלכתא בש"ס ועיקר איסור אכילה דבהמה גופא ג"כ דרבנן כמ"ש תוס' והרשב"א שם דמדאורייתא אזלינן בתר רובא ורוב פעמים שוחט שפיר ממילא בדרבנן קיי"ל כדברי המיקל. וכר"א דמחלק בין אכילה לטומאה. או אפשר דגם לתנא דברייתא מותר. דדוקא לענין טומאה מחמרינן כיון דליכא חזקת היתר דמה שלא היתה מטמאה היינו מטעם דבבעלי חי ל"ש קבלת טומאה והרי מתה לפניך מש"ה מהני חזקת איסור דבהמה שתהא מטמאה בנבילה. אבל לענין חלב דהוי חזקת היתר דבחייה לא היה בה איסור אכילה מוקמינן אחזקתה דעדיין מותרת היא. וע' תב"ש שהעלה בדעת הרמב"ם דלא מטמאה במשא. ונ"ל הטעם אף דהרמב"ם ס"ל דהוי נבילה דאורייתא כמו שהסכים בתב"ש. היינו דס"ל דהך סברא גופא בחזקת איסור קיימא והשתא מתה. הך סברא היא סברא דרבנן שהחמירו שתהיה מטמאה שלא יהיה כתרתי דסתרי ובדרבנן הלך אחר המיקל וקיי"ל כר"א דאינה מטמאה. וא"כ ה"ה לענין היתר החלב לא אסרינן לה מחמת חזקה דבהמה. וביותר למ"ש הפרישה (סימן פ"ז) דחלב נבילה אסור רק מדרבנן דלא נגמרה באיסור. ממילא שפיר יש לסמוך על תוס' והרשב"א דרוב שוחטים רוב הסימנים ומדאורייתא גם הבהמה שריא ואינה אסורה רק דרבנן. וממילא קי"ל כדברי המיקל כר"א דמחלק בין אכילה לטומאה. ה"נ יש לחלק בין איסור הבהמה לחלב. וביותר נראה דאף להתנא דהברייתא מודה דחלב שריא. ולא הוי בזה תרתי דסתרין. והיינו למ"ש הש"ך (סימן פ"ו סקי"א) דאם שחט תרנגולת והוי ס' בשחיטה ומצא בה ביצים גמורות הביצים מותרות דביצת נבילה מדרבנן וספיקו להקל ע"ש. הרי דס"ל להש"ך דאף דהתרנגולת אסורא מ"מ הביצה מותרת. וע' מנחת יעקב (כלל וסי' ע"א סק"ג) שהשיג על הש"ך דאם אמרינן דספק בדרבנן באתחזק איסורא אסור. וכיון דכל ספק בשחיטה הוי חזקת אינו זבוח ביצה זו יש לה חזקת איסור ואסורה מספק ע"ש. ובאמת נלע"ד דברי המנ"י נכונים. דהרי קי"ל (פ"ק דכתובות) כמ"ד לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה דחזקת האם מועיל להבת. ואף למ"ד דפוסל בבתה היינו משום חומרת מעלת יוחסין כמ"ש תוס' (כתובות דף כ"ו). וכיון דלהקל מהני חזקת האם להבת. ה"נ חזקת התרנגולת מהני לביצה והוי ביצה גופ' חזקת איסור. עכ"פ מבואר דעת הש"ך דאפשר לחלק ולאסור התרנגולת ולהתיר הביצה. וגם המנ"י מודה לדבריו דלא פליג עלה אלא לענין חזקת איסור. וא"כ הכא בנ"ד שפיר י"ל דגם המנ"י מודה דחלב מותר. והיינו כיון דבאמת הוי רוב דרוב השוחטים שוחטים רוב הסימנים ורבנן הוא דאחמור. והיינו שהחמירו מ' סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא. עכ"פ שוב לא מקרי הבהמה אתחזק איסורא דרוב עדיף מחזקה. אלא דרבנן אמרו סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא. וכיון דהבהמה אסורא רק מספק ממילא החלב מותר דהוי ספק דרבנן לדעת הפרישה הנ"ל דחלב נבילה אסור רק דרבנן וכיון שכן י"ל בהיפוך דנ"ד לכ"ע מותר החלב. ואף דלתנא דברייתא. והיינו דוקא לענין טומאה. דבלאו חזקה ג"כ ראוי לטמא מספק וא"א לנו לטהר הבהמה אלא מחמת רוב דרוב שוחטים שפיר. והיינו לומר דהוי ודאי טהורה. בזה שפיר הוי תרתי דסתרין. כיון דאסורא באכילה. ע"כ דאינה מותרת בודאי ואיך אתה בא לטהרה ולומר דודאי נשחטה שפיר. אבל לענין החלב באמת אמרינן דהוי ספק בין לענין הבשר בין לענין החלב. ומה שיש בו חשש דאורייתא אסור מספק. והחלב שהוא דרבנן מותר מספק ואין בזה שום סתירה. באופן דלדעת הפרישה הנ"ל ברור לענ"ד דהחלב מותר והוא ממש כמו הביצה דמותר להש"ך. ואף להמנ"י מותר בנ"ד דלא הוי אלא פלגא ופלגא וכנ"ל. והטעם או דפסקי' כר"א דאינה מטמאה. או גם לתנא דברייתא מותר דלא הוי תרתי דסתרי וכנ"ל. אולם לדעת הב"ח בקו"א דחלב נבילה דאורייתא דהוא כאבר מאבריה. א"כ אין לדמותו לההוא דינא דהש"ך הנ"ל. ובזה צ"ע בנ"ד לענין דין החלב. דמ"מ אפשר להתיר מחמת הסברא הא' שכתבנו. כיון דלרוב הפוסקים הבהמה גופה אסור דרבנן. קי"ל כר"א דמחלק בין אכילה לטומאה. ה"נ מחלקי' בין בשר לחלב. ואף להרמב"ם דהוי נבילה מדאורייתא. מ"מ כיון דפסק דאינה מטמאה כמו שהעלה התב"ש בדעתי' ה"נ החלב מותר. ומה שיש לי לפקפק ע"ז. דאפשר לומר דלדעת הב"ח גרע החלב מן הטומאה ואף לר"א דס' אינה מטמאה י"ל דאסור החלב והיינו לדעת הב"ח דהחלב הוא כאבר מאבריה ונעשה החלב נבילה. ממילא י"ל דגם בחייה דכ"ז בבהמה היא כאבריה ואסורה משום אמ"ה רק בשעה שנפרשה מן הבהמה בפני עצמה והתורה התירתה אבל כ"ז שהיא בתוכה היא כבהמה עצמה א"כ י"ל דגם להחלב נקרא בחזקת איסור דכ"ז שלא נפרדה מהבהמה יש עליה איסור אמ"ה. וצ"ע בזה לדעת הב"ח. מ"מ לדינא כיון דלדעת הפרישה הדבר ברור דהחלב מותר כמ"ש וגם לדעת הב"ח הדבר בספק עומד. וממילא יש לסמוך על רוב הפוסקים דגוף הבהמה אינה אסורה אלא מדרבנן והחלב מותר. ויש להסתייע בזה דעת התפל"מ שכ' (בסימן פ"ז) דחלב נבילה אף מדרבנן מותר באכילה כנלע"ד לדינא להתיר החלב. וה' יצילנו משגיאות:

ב

(סימן כ"ה סעיף א' בהגה"ה) מיהו א"צ לבדוק אחר שחיטה. בפמ"ג תמה הא לפי פסק הרמ"א (סימן כ"ד) דשמוטה לא הוי טריפה רק דאין שחיטה מועלת בו. א"כ ע"כ האי מימרא דשמואל כל טבח שא"י הלכות שחיטה וכו' ההיא עיקור היינו שמוטה. דאלו לפירש"י דהיינו פסק הגרגרת יקשה אמאי לא חשיב ג"כ שמוטה ויהי' מוכח דשמוטה הוי טריפה מעיקרא ול"צ למחשבה וכמ"ש תוס' שם וא"כ אנן דקיי"ל דשמוטה לא הוי טריפה ע"כ דעיקור הנ"ל הוי שמוטה וא"כ אם נימא דא"צ לבדוק אמאי אסור לאכול משחיטתו הא גם בידעי' דהשוחט לא בדק אחר עיקור כשר. ולק"מ דשפיר י"ל דס"ל כרש"י דעיקור דשמואל היינו פסק הגרגרת ומה דלא חשיב שמוטה היינו מה"ט גופא דמצד שמוטה מותר לאכול ממנו דאין חוששין כלל שהי' שמוטה וא"צ בדיקה כלל. והא דקיי"ל דשמוטה לא הוי טריפה לאו משום דס"ל דעיקור דשמואל היינו שמוטה אלא דנפקא לו כן מסוגיא דתני רמי בר יחזקאל אין עיקור לעוף מה"ת ואם איתא דהוא טריפה אין חילוק בין עוף לבהמה וכמש"ש: ובעיקור הדין דס"ל לבה"ג דאם לא בדק אחר עיקור טריפה. תמוה לי דא"כ במצא תרנגולים שחוטים דכשר דרוב מצויים א"ש מומחים הא מ"מ דלמא באמת בדק השוחט אחר עיקור ומצא שנעקרו. ולדידן הוי כנאבד בלא בדיקת עיקור. ואולי באמת לבה"ג כשר רק היכי דבודק ומצא שהסימנים במקומם ולא נעקרו וצ"ע:

א

אסור. והוי נבלה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ואינה ניתרת עד שיודע לך שנשחטה כראוי ש"ס:

א

מיהו א"צ לבדוק אחר שמוטה כו'. ובספרי העליתי דלכתחלה יש לבדוק גם אחר שמוטה כדעת בה"ג אלא דבדיעבד אם לא בדק מותר ודמי לריאה דשכיחא בה טרפות דצריך לבדקה לכתחלה ובדיעבד אם נאבדה בלא בדיקה כשר כדלקמן סי' ל"ט וה"נ שכיח הוא לעשות שמוטה בשעת שחיטה כדמשמע ממאי דאיתא בש"ס ופוסקים גבי השוחט תרנגול בס"ס שלפני זה וכ"כ הרא"ה בס' החנוך מצוה ת"מ בהדיא ע"ש. מיהו כיון דבהמה בחייה) לאו בחזקת שנעקרו סימנים קיימא ל"ד לאם לא ראה שנשחטו רובן דהתם בהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה קיימא משא"כ הכא וכשר בדיעבד וכמ"ש הפוסקים וכתבתי שגם הר"ן לא חלק אבה"ג אלא במה שאסר אף דיעבד אם לא בדק אחר שמוטה. וגם דעת הר' יונה והאבי העזרי כדעת בה"ג הובאו בתשובת הרא"ש כלל כ' סי' י"ג וכמה פעמים מצינו שהתוס' וכל הפוסקים חששו לדברי בה"ג אפילו היכא דלא מסתברא טעמי' אפילו להקל מפני שכל דבריו דברי קבלה וכל שכן כאן שהוא מחמיר ומסתבר טעמי' וכ"ש שגדולי פוסקים הנ"ל מסכימים לדעתו (ואף שאסר אף דיעבד היינו משום דאזיל לטעמיה דס"ל לקמן סימן ל"ט גם בריאה בדיעבד אסור אבל אנן דקי"ל בריאה דלכתחלה צריך בדיקה ובדיעבד כשר ה"נ דינא הכי) וכן משמע בהגהת שחיטות ישנים שהביא בד"מ דצריך לבדוק אחר שמוטה וכן הוא בשחיטות האחרונים:

א

ויש לבדוק אחר זה כו'. הג"ה זו צ"ל קודם ויש מי שאומר:

א

ולא חיישינן כו'. כ"פ מהרי"ק והשיג על מה שנמצא בשחיטות אשכנזים (בשם א"ז) דחיישינן אף בדיעבד מדאמרינן בש"ס דרבא שחט עופא בהדי דפרח אלמא אע"פ שנפל לארץ לא חיישינן שמא ע"י פרכוס נתרחב החתך והב"ח כדי ליישב הדברים הנכתבים בשם א"ז חילק דהיכא דנמצא הסימן שחוט כולו ודאי לא חיישינן שנעקר יותר בפרכוסו ממה ששחט אבל בנמצא שחוט רובו חיישינן (וכן מצאתי בשחיטות החדשים שנדפסו בק"ק לובלין שנת דת"ל בשם גליון שחיטות ישנים) וכתב שכן משמע מפירש"י ולא כוון יפה דאפילו למה שהבין הוא מפירש"י משמע מפירש"י להפך דבדיעבד שרי אבל באמת לא מיירי רש"י כלל מזה ע"ש ודוק והעט"ז כתב בהדיא דאפי' לא נמצא אח"כ שנשחט אלא רובו כשר אבל אני קבלתי חילוק נכון מפי הגאון אמ"ו כ"ץ ז"ל דודאי דרך הקנה להתפרק וחיישינן דבקל נעשה רוב בפרכוסו אבל כשנמצא הוושט שחוט כשר דאין דרכו להתקרע אלא באורך ולא ברוחב:

א

הבודקים בנוצה. ותוחבים בסימנים דרך הפה טועים הם דשמא לא נשחט הרוב ואנן בעינן רוב הנראה לעינים. מרדכי. ובהג"א מא"ז כתב שאפילו שחט המיעוט הנוצה קורע ואסור ומביאה ב"י ע"ש:

א

ולא חיישינן שמא כו'. דכיון דנשחטה הרי היא בחזקת היתר עד שיודע לך במה נטרפה ש"ס ופוסקים ובסי' ל"ו ס"ה נתבאר דאפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולהו בזאב וע"ש:

א

או שיראה בשעת שחיטה כו'. בטור כתוב בזה אם רואה אותן שחוטין לפניו א"צ יותר רבים מקשים מהי תיתי לבדוק יותר ונראה דאשחיטת רובן קאמר דיכול לסמוך על ראייתו שהוא רוב וכן משמע ברמזים דקאי על שחיטת הרוב ובמהרי"ל כתוב בשם רבו באמת להחמיר שראוי ונכון להעביר ידו תוך חתך שחיטת בהמה להרגיש עם המשמוש ששחט כראוי דבראייה אין לבדוק יפה דבית השחיטה מלא דם עכ"ל ופשוט דעל שחיטת רוב קאמר הכי:

ב

בלא הגרמה. דבעיקור א"צ לבדוק אחריו דסמכינן על רוב שאין בהם עיקור כ"כ הרא"ש. ונראה הא דהוצרך לבדוק אחר הגרמה דשכיח הוא בשוחט סמוך לראש שיגרים חוץ למקום הכשר:

ג

קודם שיזרוק העוף. נראה הטעם דשמא אח"כ ישכח מלבדוק וכמ"ש ריש סימן י"א בשוחט בלילה:

ד

ולא חיישינן שמא ע"י הפרכוס. מהרי"ק הוכיח כן מדאיתא פ"ב דחולין רבא הוה בדיק. גירא לרבי יונה ושחט בה עוף בהדי דפרח כו' הרי לך אף שהיו פורחים באויר והיו נחבטים ע"י קרקע חבוט גדול ומפרכסים וקופצים הרבה מ"מ לא חש שמא ע"י זה נתרחב החיתוך. ע"כ כתב דלא קי"ל כהג"ה דשחיטות שצריך לבדוק בסימנים קודם שיוציאנו מידו ואם לא בדק מיד יש לאסור אפילו דיעבד לא קי"ל כן. ובהג"ה שחיטת של הר"ר צבי שוחט מקראקא כתב הגה"ה שהביא מהרי"ק וכתב שהוא דעת א"ז וע"כ דחק מו"ח ז"ל ליישב ראייה של מהרי"ק דהתם מיירי שהסימנים נחתכו כולן וכולי האי לא תלינן בפירכוס ולא ידעתי למה הוצרך מהרי"ק להביא ראיה מרבא ולא ממשנה השוחט בלילה שחיטתו כשרה והא לא יוכל לבדוק תיכף וא"כ היה לנו לחוש לפרכוס אלא ודאי דלא חיישינן ליה כלל וכבר העיד מחבר ספר זבחי ריב שחפש בספר א"ז ולא ראה אותו הדין. וא"ל על רמ"א שהצריך לכתחלה לבדוק קודם שיזרוק ורבא בדיק גירא ועשה כן אפילו לכתחלה דלפי מה שנתתי טעם בסמוך דחיישינן שמא ישכח אח"כ לבדוק לא קשה מידי דודאי בהא שהיה העוף בידו וזרקן מידו ודאי יש לחוש לזה דיסבור אח"כ שכבר בדקו משא"כ ברבא דבדק גירא שם לא הניח מלבדוק תיכף שבא לידו:

ה

כשהם נקובים. בתוס' כתבו אפילו יש נקבים הרבה שלא במקום שיניו תלינן כולם בזאב:

א

(סי' כ"ה סעיף א') השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטה כו' ואם לא ראה שרובן שחוטין אסור. וכתב הש"ך והוי נבילה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כו'. ועיין בתב"ש שכתב דכיון דאיכא בה איסורא דנבילה שרי לשחוט או"ב ביום א'. ובס' מקום שמואל כתב דאסור. וכ"כ בס' פמ"ג דאסור לשחוט השני בו ביום כיון דמטהר עכ"פ מידי נבילה הוי כטריפה דהוי שחיטה לענין או"ב. ולדידי נראה עיקר כהתב"ש. דלא דמי לטריפה שאין עליה שם נבילה כלל ולכך אע"ג דאסור' באכילה הוי שחיטתה שחיטה מעליא דקיי"ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. אבל בהך דהכא דרביע עליה שם נבילה לענין אי' ומלקות אפי' לדעת התב"ש דלא הוי נבילה לטמא במשא מ"מ הוי נבילה לענין איסור ודאי לא הוי שחיטה. וכן מסתבר דהא דשחיטה שא"ר הויא שחיטה גמרינן לה משחוטי חוץ בחולין (דף פ"ה) והתם הא לא הוי נבילה כלל וכדמוכח בבכורות (דף מ') אבל מניין לנו דהיכא דאיכא שם נבילה דמקריא שחיטה. ועוד דלא עדיפא מעריפת עגלה דמשמע מדברי הרמב"ם פ"ג מהלכות אבות הטומאה שאין שם נבילה עליה ואפ"ה לא מחייב משום או"ב אלא בשוחט ולא בעורף כדמוכח בה"ש וכ"כ המפרש בירושלמי פ"ט דסוטה וכש"כ הכא שהוא בחזקת שאינה זבוחה לענין איסור.
ודברי הרמב"ם נראין כסותרי' שכתב כאן דהוי ודאי נבילה אע"ג דהוי ספק. ואלו בפ"ג מהל' שחיטה דין ח"י כתב דכל ספק בשחיטה הרי הוא ספק נבילה. ולפמ"ש הפמ"ג סי' ח"י ור"ס כ"ה א"ש דמ"ש הרמב"ם דכל ספק בשחיטה הוא ספק נבילה היינו דוקא רק בספק שהה ודרס דרוב שוחטין כהוגן ואין שוהין ודורסין ואמרי' סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחייה כו' והוי פלגא. הא ספק שקול מוקמי' אחזקה והוי כודאי וה"נ הוי כס' שקול דאין רוב שוחטין רוב סימנים וע"ש.
ולפמ"ש יש ללמוד דבספק בדק א"צ לכסות כיון דחשבינן לה כנבילה ודאי אף לקולא ומתירין לשחוט או"ב. וזה דלא כמ"ש בס' בינת אדם ומצריך כסוי בספק בדק בסימנים:

א

ונהגו לבדוק בדרך זה. וכ' בדב"ש סי' רמ"ד שוחט ששחט עוף ברבר ולאחר שבדק בסימנים כהוגן בעוד העוף מפרכס הוציא השפוי עם קצת הקנה דרך פיו שבודאי הסימן שמוט או עקור אם השוחט מומחה ומוחזק בכשרות מעיד מטענת ברי לי שאחר גמר שחיטה בדק בסימנים בין לדין שחיטת הרוב ובין לדין העיקור בתקופת אצבע אגודל על שיפוי כובע כנהוג בזה גם מהרי"ק מודה דתלינן העיקור על אחר הפרכוס ובפרט כשרואין שמפרכס טובא דאלים חיליה להוציא בלעו מפיו ולפלוט הסימן מן החוצה מלמטה למעל' שלא כדרך רוב השחוטי' שנופלים מאליהם למט' במקום חתך השחיטה ע"ש וע"ש בסי' רמ"ו על דברי הט"ז בזה וע' בלה"ק כתב זה בקצרה: