שולחן ערוך, יורה דעה כ״ד: דיני דרסה וחלדה הגרמה ועיקור. ובו כ' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני דרסה וחלדה הגרמה ועיקור. ובו כ' סעיפים:
דרסה כיצד כגון שהניח הסכין על הצואר ודחק וחתך למטה כחותך צנון או קישות הרי זו פסולה ואין צריך לומר אם הכה בסכין על הצואר כדרך שמכין בסייף וחתך הסימנים בבת אחת:

ב

שחט בהולכה או בהבאה לבד אם יש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר (עם העור והמפרקת) (מהרי"ו) כשרה ואם לאו פסולה שכל שאין בו כשיעור הזה אי אפשר לשחוט בלא דרסה על ידי הולכה או הבאה לבד ואם הוליך והביא אפילו שחט באיזמל כל שהוא כשרה: הגה ויש מחמירין בבהמה (מרדכי ור"ן בשם ר"ת ואיכא מ"ד ברי"ף ונזכר באגודה וכל בו והג"א מא"ז) והמנהג בגלילות אלו לפסול בבהמה אפילו הוליך והביא אם אין בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר משהו (זהו דעת מהרי"ו):

ג

שחט ב' ראשים כא' בהולכה או בהבאה בלבד אם יש בסכין כדי שלש צוארין כשרה ואם לאו יש לחוש ולאסור שתיהן (רמב"ן ורשב"א ור"ן ור' ירוחם):

ד

שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו זה למעלה לצד הראש וזה למטה לצד החזה שאוחזין אותו באלכסון כשרה ולא חיישינן שמא ידרסו זה על זה:

ה

היה שוחט וחתך כל המפרקת כשרה (מרדכי בשם מהר"מ ועיין ס"ק ה'): הגה והמנהג להטריף אפילו לא חתך רק רוב המפרקת (מהרי"ו ואגור ות"ה) ואין לשנות כי יש מרבוותא סוברין כן (דקדק ראבי"ה מפי' רש"י):

ו

כשאדם שוחט עוף ואוחז בסימנים בשתי אצבעותיו צריך שיאחוז אותם יפה שאם אינו אוחז אותן בטוב פעמים שיהיו נשמטין לכאן ולכאן ולא יכול לשחטן ע"י הולכה ויבא לידי דרסה: הגה וכן לא יניח האצבע על הסכין אלא יחזיק אותו בקתא כדי שלא יבא לידי דרסה (דעת עצמו מקבלת השוחטים ומהרש"ל פ' השוחט סימן י"ב): ואפילו לא עשה דרסה אלא במשהו מן הוושט פסולה: הגה והמנהג להטריף כל דרסה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט (שחיטות מהרי"ו):

ז

חלדה כיצד כגון שהכניס הסכין בין סימן לסימן בין ששחט התחתון כהלכתו מלמעלה למטה וחזר והוציאו ושחט העליון בין ששחט העליון ממטה למעלה שלא כהלכתו פסולה:

ח

החליד את הסכין תחת העור או תחת צמר מסובך בצואר הבהמה או תחת מטלית הקשור בצוארה או שהמטלית מדובק בו בשעוה ושחט שחיטתו פסולה אבל אם המטלית פרוש על צוארה ושחט שחיטתו כשרה ויש מי שפוסל גם בזה ולכתחלה יש לחוש לדבריו: הגה וכן יש ליזהר בכבשים שיש להם צמר מסובך בצואריהם לתלוש הצמר המסובך שלא יבא לידי חלדה (מרדכי פרק השוחט ורוקח):

ט

צריך ליזהר כשאדם שוחט וחס על העור שלא יעשה בו קרע גדול ושוחט בראש הסכין ומתכסה מהעור אמנם אם שוחט באמצע הסכין אין לחוש אם ראשו מתכסה בעור כיון שהסכין במקום ששוחט בו כנגד הסימנים אינו מכוסה ויש מי שמחמיר גם בזה ויש לחוש לדבריו לכתחלה:

י

אם לאחר ששחט רוב הסימנים החליד הסכין תחת מיעוט הנשאר משניהם או מאחד מהם ופסקו מותר ויש מי שאוסר גם בזה וראוי לחוש לדבריו לכתחלה: הגה והמנהג להטריף כל חלדה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט (שחיטת מהרי"ו):

יא

אם החליד הסכין תחת מיעוט הראשון ושחטו ממטה למעלה ואח"כ גמר השחיטה כדרכה וכן אם שחט רוב סימן אחד בבהמה והחליד הסכין תחת מיעוט הנשאר ושחט סימן השני וכן אם שחט מיעוט הראשון בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה הרי זו פסולה:

יב

הגרמה כיצד זה השוחט בקנה למעלה במקום שאינו ראוי לשחיטה או שהתחיל לשחוט במקום שחיטה ושחט מעט והטה הסכין חוץ למקום שחיטה למעלה וגמרה שם אבל שחט רוב חלל הקנה במקום שחיטה והטה הסכין חוץ למקום שחיטה למעלה וגמר שם חתיכת כל הקנה כשרה וה"ה אם שחט רוב שנים בבהמה במקום שחיטה והשלים השחיטה בהגרמה או בדרסה כשרה ויש מי שפוסל בדרסה ויש לחוש לדבריו לכתחלה: הגה והמנהג להטריף בין בדרסה בין בהגרמה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט (ג"כ במהרי"ו):

יג

הגרים בקנה בתחלת שליש ושחט ב' שלישים כשרה. שחט שליש והגרים שליש וחזר ושחט שליש האחרון כשרה. הגרים שליש ושחט שליש וחזר והגרים שליש האחרון הרי זו פסולה ואם דרס או החליד בין בשליש ראשון בין בשליש אמצעי הרי זו פסולה:

יד

כל אלו החלוקים כשהוא ודאי שלא נגע בוושט אלא בקנה לצד מעלה אבל בוושט אפי' שחט בו כל שהוא חוץ למקום שחיטה בין לצד מעלה בין לצד מטה וכן בקנה לצד מטה קודם גמר הכשר שחיטה אעפ"י שגמר כל השאר במקום שחיטה הרי זו פסולה מפני שנקיבת מקומות הללו במשהו (ד"ע ור' ירוחם) והמנהג להטריף מכל מקום ואין לשנות (מהרי"ו):

טו

עיקור כיצד כגון שנעקר הקנה או הוושט מהלחי ומהבשר ונשמט אחד מהם או שניהם קודם גמר שחיטה אבל אם שחט אחד בעוף או רובו ואח"כ נשמט השני שחיטתו כשרה נשמט אחד מהם ואחר כך שחט את השני שחיטתו פסולה: הגה ואנו נוהגין להטריף כל עיקור בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט (ע"פ מהרי"ו) ודוקא לאחר שנשחט אבל בחייו כשר אלא שאין שחיטה מועלת בו ונ"מ לענין חלבו או ביצים שלו שהם כשרות (בית יוסף מתשובת רשב"א):

טז

הא דפסול בעיקור היינו כשנעקר כולו אבל אם נשתייר בו אפילו משהו כשר והוא שאותו שנשאר הוא במקום אחד אבל אם מיעוט הנשאר הוא מדולדל שהוא מעט כאן ומעט כאן פסול שניכר הדבר שנעקר בכח ומה שנשאר מחובר חיבור מדולדל הוא והוה ליה נעקר כולו ופסול. והני מילי כשנעקר רובו. אבל אם לא נעקר אלא מיעוט ורובו קיים אף על פי שרוב זה הנשאר הוא מדולדל מעט כאן ומעט כאן כשר:

יז

שחט אחד מהסימנים ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם קודם שחיטה נשמט או אחר שחיטה הרי זו פסולה: הגה ואפילו זרק העוף מידו ולא אמרינן דמחמת זריקה או פרכוס נשמט (מהרי"ק שורש ל"ה) מיהו השוחט נאמן לומר שלא היה שמוט בשעת שחיטה (פסקי מהרא"י סי' ר"ה):

יח

נמצא הסימן השחוט שמוט אם כששחט תפס הסימנים בידו או עור בית השחיטה מאחריו ונדחק הסימן תחת העור הרי זו פסולה ואם לאו מותר ע"י בדיקה שיביא בהמה וישחוט הסימן ואחר כך יעקרנו אם דומות שתי השחיטות זו לזו כשרה ואם השניה מאדמת יותר פסולה הראשונה ועכשיו אין אנו בקיאין בבדיקה זו הלכך בכל גוונא אסור:

יט

שחט העוף כדרכו בהכשר ואחר גמר שחיטה מצא טבעת מהגרגרת שלם על הסכין כשר: הגה ויש מטריפין בזה וכן עיקר (שחיטות ישנים בשם מהרא"ק גם ע"פ גיסו מהרר"י כ"ץ שאמר כך הנהיג מהר"ר משה יפה) ואין לשנות:

כ

השוחט תרנגול צריך ליזהר שידחוק רגלו בקרקע או יגביהנו שלא ינעוץ רגלו בקרקע כדי שלא יעקור הסימנים:

א

כשרה. וכתב בש"ך דאפילו לכתחלה מותר ורש"ל וב"ח האריכו ומסקי בין בבהמה בין בעוף אין לשחוט אלא בסכין שהוא כשיעור ב' צווארין של אותו דבר הנשחט:

ב

שתיהן. וכתב בש"ך דמה שכתב המחבר אם יש בסכין כדי ג' צוארים כשרה פירושו בין שהניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים ויצא אורך הסכין כמלא צואר חוץ להב' ראשים והוליך הסכין לצד האחר עד שלא נשאר כלום יוצא באותו צד שיצא כבר ובין שהתחיל לשחוט בקצה הסכין והוליך הסכין בשחיטתו עד שיצא כמלא צואר חוץ להראש השני דאז ודאי כיון שעל ב' הראשים עבר כמלא ב' צוארים כשר אבל פשוט אם הניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים והוליך הסכין לאותו צד שיצא חוץ להב' ראשים כמלא צואר דזה חשיב כאלו אין בסכין אלא כמלא ב' צוארים ומה שכתב המחבר דאם לאו יש לחוש לאסור שתיהם הטעם הוא משום דכיון דאנו רואים שא' מהם דרס אמרי' שגם השני דרס שהרי בבת אחת העביר על שניהם ואין חילוק אפי' אם התחיל לשחוט בקצה הסכין ועבר חצי הסכין על השנייה שתיהם אסורות ודלא כהב"ח שחילק בין התחיל לשחוט בקצה הסכין ובין הניח הסכין בתחלת השחיטה על ב' הראשים בדברים שאינם מתקבלים על הלב גם נראה לענ"ד דאם התחיל לשחוט בקצה הסכין ועבר הסכין בצד האחר בענין שעל שתיהם עבר כל הסכין שניהם כשרות לכ"ע והוא פשוט דלא כהב"ח שחלק ע"ז:

ג

כן. וכ' בש"ך דנראה לו דעת הרב דוקא במקום שאין הפסד מרובה יש להחמיר אבל בהפסד מרובה יש להקל (ופר"ח כתב דאף בהפסד מועט המקיל לא הפסיד אבל בה"י כתב דהשוחטים מטריפין עכשיו אף בה"מ וכ"כ ע"י. עוד כ' דאין לשחוט עוף אפילו עוף גדול בסכין ששוחט בו בהמות כי בקל יבוא לידי דרסה. וכ' כנה"ג להזהיר לשוחטים שלא ישחטו מיושב שהישיבה מביאה לידי דרסה. ופר"ח כתב דבדיעבד כל שידוע לו שלא דרס מותר וכ"כ בה"י. פעם א' שחט א' כמה עופות לנישואין בהנחת אצבע והתירו חכמי ווילנא בדיעבד מחמת ה"מ ולצורך מצוה. מי שאין יודע ה"ש שצריך לעמוד עליו מתחלה ועד סוף בעי לעמוד אצלו אפילו במיעוט בתרא שלא ידרוס כנה"ג). וגם הט"ז כתב יש להקל בזה בכל הספיקות אפילו רואה חיתוך במפרקת א"צ לבדוק אם הוא רוב או לא וכל שכן אם אין המפרקת לפנינו בכולן יש לסמוך להקל ואין להחמיר רק דוקא אם כבר ראה שנשחט רוב המפרקת רוב גמור ולא בענין אחר והאי רוב המפרקת נראה שעיקר תלוי בחוט שהחיות תלוי בו:

ד

לסימן. ונקראת חלדה פי' לשון הטמנה כי ע"כ נקראת חולדה בלשון זה לפי שמטמנת עצמה בארץ:

ה

פסולה. וכתב בש"ך וכל שכן אם הכניס הסכין תחת שני סימנים ושחטן מלמטה למעלה או שחט התחתון ממטה למעלה והעליון כהלכתה דהוי חלדה ובכולן הוי ספק נבילה דאיבעיא ולא איפשטא:

ו

פסולה. פירוש מספק:

ז

בזה. והקשה בט״ז על דעה זו מתלמוד ערוך שאינו כן. דהא בפ' בהמה המקשה (חולין ד' ע״ד) בעי רב אושעי' הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו ואמאי לא אסרינן ליה משום חלדה דהא אין הסכין מגולה. אלא ע״כ דאין חלדה אלא תחת המטלית שהוא קשור בצוארה. עיין בתשובת שבות יעקב שאלה מ״ה תירוץ על קושיא זו. ובספר נקודות הכסף:

ח

חלדה. וכתב בש"ך אבל בעופות אם יכול לשחוט בלא מריטת הנוצות עדיף טפי ואם אי אפשר יכול למרוט הנוצות שלא יבא לידי חלדה אבל למרוט נוצות מחיים מכנפיה לצורך כתיבה אסור משום צער ב"ח. מהרי"ט בשם בה"י:

ט

לכתחלה. והב"ח אוסר אף בדיעבד והט"ז חולק עליו. כ' הש"ך דוקא כה"ג דבמקום ששוחט הוא מגולה אבל בדין הראשון כשהסכין מתכסה מהעור במקום ששוחט אפילו בדיעבד פסול:

י

פסולה. וכתב הש"ך דאושט קאי דאילו אקנה לא נאסר משום חלדה במיעוט קמא מידי דהוי אחצי קנה פגום לעיל סוף סימן כ"א. וכן ברישא שפוסל ג"כ אם שחט רוב סימן א' והחליד הסכין תחת הנשאר דוקא נקט בהמה אבל עוף כיון שנשחט סי' א' הוכשר ותו לא פסיל ביה חלדה. כ' מהרימ"ט דהך סיפא ע"כ איירי שהחליד הסכין תחת העור ושחט מיעוט קמא מלמעלה למטה ואח"כ שחט הנשאר שלא בחלדה וזהו שמוסיף על חלוקה ראשונה דשם איירי ששחט מיעוט קמא מלמטה למעלה וגרע טפי:

יא

שחיטה. וכתב הש"ך דוקא רוב חלל הקנה. אבל רוב הטבעת לא סגי. לפי שאינו מקיף כל הקנה חוץ מטבעת העליונה שמקפת כל הקנה:

יב

לכתחלה. וכ' בש"ך אבל בהגרמה מכשיר. כיון דהגרמה לאו מקום שחיטה הוא הוי כאילו מוליך בידו או ברגלו:

יג

פסולה. וכתב הש"ך דמה שכתב כאן אם דרס או החליד בין בשליש הראשון וכו' זה קאי אמה שכתב לפני זה הגרים שליש ושחט ב' שלישים או שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשרה. עלה קאי ואמר דלא תימא כיון דבהגרים שליש אחד כשר א"כ ה"ה כשדרס או החליד שליש הראשון או האמצעי יהא כשר דכיון שהגרמה לאו מקום שחיטה הוא לא נחשיב אותו כלל וא"כ יחשב כאילו דרס או החליד במיעוט קמא קמ"ל דליתא ולזה אמר אם דרס או החליד בין בשליש הראשון כלומר שלא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש אלא דרס או החליד שליש והגרים שליש ושחט שליש או בשליש אמצעי כלומר שלא הגרים שליש ושחט שני שלישים אלא הגרים שליש ודרס או החליד שליש ושחט שליש שחיטתו פסולה. והיינו משום דבעינן רובא בשחיטה דוקא והשתא מיירי המחבר שפיר בקנה לכך הוי ודאי פסולה. וזה ברור בעיני עכ"ל:

יד

ומהבשר. וכתב בש"ך אבל אם נעקר הבשר עם הסימנים אפי' אם נעקר כולה סבירא ליה דכשרה. כתב מהרמ"ט לדעת המחבר אף לסברת היש מי שפוסל שהזכיר לעיל בסעיף י' וי"ב לא דמי עיקור לדרסה וחלדה וכל הנשחט כראוי ונגמר הכשר שחיטה דהיינו הרוב אם עוקר המיעוט הנשאר אחר שחיטה כשרה משום דהוי שלא כדרך השחיטה ולדעת הג"ה שהחמיר לעיל בהגרמה אע"פ שאינו דרך שחיטה החמיר נמי כאן לענין עיקור. מיהו בנשמט קודם שחיטה מוקמי' ליה אדינא וזהו שכ' רמ"א אבל בחייו כו' ומדברי רמ"א משמע דאפילו בנדלדלו רובן בחייו כשר לענין חלבו וביצים שלו אבל רוב פוסקים ס"ל בנדלדלו ברובן הוי טריפה ממש אפי' בחייה ש"ך. גם מ"ש רמ"א דנ"מ לענין חלב כו' הפר"ח סי' י"ד ס"ק י"א וכאן חולק ואוסר החלב והביצים:

טו

מהם. וכ' בש"ך ואף גבי עוף דהכשרו בסימן אחד מ"מ בעינן שיהיו שניהם ראויים לשחיטה:

טז

כולו. וכתב בט"ז שאפילו בשעת שחיטה אין עיקור אוסר אא"כ בכולו ולא בכל שהוא. ודוקא שנתפרק במקום אחד דאותו מיעוט הנשאר נשאר בחוזק משא"כ כשנתפרק בהרבה מקומות מהרמ"ט בשם הרשב"א ז"ל ובעל הג"ה דשחיטה לא כ' יפה. ובש"ך בספר נ"ה חולק על הט"ז וכן כ' הפר"ח:

יז

פסולה. פירוש מספק ולא אמרינן אם איתא דהוי שמוטה מקמי הכי הוי חזי ליה או מרגיש בו כי מי יוכל להבחין בזה ולכך פסול מספק ואיירי בעוף:

יח

שחיטה. וכתב בט"ז ואע"ג דכתבתי לעיל שאי אפשר להבחין בשעת שחיטה. צ"ל דכאן מיירי שבמקום שחיטה נראה אח"כ שנוי ממה שהיה בשעת שחיטה דהיינו שבמקום השחיטה נראה העקירה כי המקום הנעקר נתהפך ובא לשם ובזה נאמן לומר שלא היה בשעת השחיטה כן מה שא"כ לעיל שלא נראה כלום מן העקירה במקום שחיטה אלא למעלה במקום חבורן בלחי והוא מכוסה עדיין בעור ודאי לא יכול להבחין בזה:

יט

פסולה. והטעם לפי שאז אפשר שהיה כבר שמוט ושחטו אח"כ כיון שתפס הסימנים. וכתב מהרש"ל דהאידנא אפי' בלא תפס אסור ואם נמצאו שניהם שחוטים ואחד מהם שמוט ותפס הסימנין בידו מקילינן בעוף. משום ס"ס ספק אם נשחט השמוט קודם שנשמט. ואת"ל נשחט קודם ספק אם נשמט קודם הסימן השני. עיין ערך לחם:

כ

הראשונה. וכתב הב"ח אבל לא באותה בהמה כי שמא האודם היא מחמת שהיה בה עדיין חיות ולא דמי למאי שכתוב לקמן סי' ל"ד סעיף ט' שמדמין באותה בהמה לפי ששם האדום הראשון טריפה. ע"כ אין מכשול לפנינו עכ"ל:

כא

לשנות. וכ"פ רש"ל ובתשובת נ"ש סימן ס"ט ועיין תשובת חב"י שאלה כ"ה כ"ו כ"ז כ"ח. מיהו בנמצא על הארץ נסתפק בת' ש"י סי' ס"ז ובמ"ב סימן ק' הכשיר בנמצא על הארץ. וב"ח החמיר אף בנחתך הטבעת מצד א' וע"ש בט"ז שהאריך בזה ופר"ח הביא הפוסקים הנ"ל ומסיק ואנו מכשירים בכל גוונא כדעת המחבר. והע"י הביא ג"כ האחרונים הנ"ל ומסיק כשהוא מחותך מצד א' וצד השני מהטבעת מונחת על חוד הסכין וב' עוקצין מהטבעת על שני צדי הסכין שהוא כשר דרואין בחוש שלא נעקרו קודם שחיטה דהיאך נשחט הטבעת מצד א' אלא וודאי שהסכין עקר צד השני מחמת שלא היה הסכין חד כ"כ שיוכל לשחוט הצד השני ע"כ נעקר הטבעת לאחר רוב שחיטת הקנה. ואף כשנופלת החצי טבעת על הארץ או כשהיתה מונחת על הסכין שאין כאן בית מיחוש כלל וכשר אבל נמצא שלם בין על הסכין בין על הארץ הכל אוסרין גם כשהחתיכה מהטבעת תלויה בגרגרת ג"כ כשר וע"ש בש"י סימן מ"ו. וכתב בש"ך ואף אם נמצא על הארץ ג"כ טריפה ודלא כשו"ת משאת בנימין וכתב בט"ז פעם אחת בא לידי בא' ששחט אווז ומצא אחר השחיטה על חוד הסכין טבעת אחת דהיינו שהיתה חתוכה ושני צדדי החיתוך על שני צדדי הסכין והכשרתיו דאין סברא להחזיק ריעותא אלא כשרואין דלא נחתך הטבעת אלא בא כולו שלם על זה אנו אומרים שמא נדחף בלא שחיטה עיין בשו"ת שבות יעקב שאלה מ"ו דהסכים לפסק הט"ז ודלא כש"ך ועיין תשובת מהר"ם לובלין סימן כ"ד:

א

משנה חולין דף ל' כפירוש רש"י שם וכפי' הרמב"ם בפ"ג מה"ש דין י"א

ב

שם במשנה

ג

מסקנת הגמרא שם דף ל"א

ד

שם במשנה

ה

שם במשנה ושם בגמרא

ו

ברייתא שם ד' ל'

ז

כל בו בשם הרי"ף וכ"כ הגהות מיימו' פ"ג מה"ש בשם סמ"ק

ח

שם

ט

במשנה שם ד' ל"ב

י

שם בגמרא דף ל"ד ממימרא דרב יהודה אמר רב

יא

בעיות דלא נפשטו שם ולחומרא

יב

כפי' הרא"ש

יג

כפי' בה"ג

יד

טור והר"ן שם בשם רבוותא וכ"כ סמ"ג [בה"ג] והרא"ש והרשב"א וכ"נ מדברי רש"י וסמ"ג ורבינו ירוחם ובה"ג

טו

הרמב"ם בפרק ג' מה"ש ד"י

טז

ב"י

יז

טור בשם סמ"ג והגהות מיימוני

יח

שם בשם הר"א ממיץ (בספר יראים קל"ו)

יט

הגהות מיימוני בפ"ג מה"ש

כ

כ"נ מדברי הרמב"ם בפ"ג וכ"כ הרא"ש בפרק השוחט בשמו ושסמך על התוספתא

כא

טור בשם פי' רש"י אהא דבעי רב פפא ולא נפשטא ולחומרא שם דף ל' ושלזה הסכים הרא"ש ומרדכי

כב

בעיא דרב פפא כפי' התוספות שם (וטור לדעת הרמב"ם)

כג

שם כפי' ה"ר אושעיא ולחומרא כיון דלא נפשטא

כד

לשון הרמב"ם שם ממשנה וגמרא דף י"ח וי"ט וכתב הכ"מ שם דנקט בקנה למעלה לפי שעתיד לחלק בין הגרים שליש לשחט וכו' למעוטי בושט דבין למעלה ובין למטה הוי נקיבתו במשהו וכן למטה בין כנפי הריאה נידון כריאה

כה

שם מדין השהייה מהתוספתא שציינתי לעיל סעיף ה'

כו

ריב"ם ורא"ש ועיין סמן כ"ג ס"ה

כז

לשון הרמב"ם פ"ג מה"ש דין י"ג וכר' יוסי ברבי יהודה וכלישנא בתרא וכרב ושמואל דפסקו כוותיה שם

כח

כרב יהודה וכו' דף י"ט דמשמע שם דרב הונא מודה לו

כט

כרב יהודה וכו' מהטעם הנ"ל
(°) דלא הכשירו בשחט ב' שלישים אלא בהגרמ' שאינו במקום שחיטה ולא בדרסה וחלדה שהם במקום שחיטה כ"כ הכ"מ שם

ל

הרא"ש והרשב"א בת"ה ושאר פוסקים

לא

מימרא דרב יהודה וכו' ד' ט' וכפי' התוספות בשם בה"ג ואין השמוטה טריפה הלכך חלבה בחיי' מותר אלא שכך הלכה למשה מסיני דאין שחיטה מועלת כשנשמט סימן אחד ממקום חיבורו אפילו בעוף וכ"כ הרא"ש והרשב"א בת"ה והרמב"ם בפ"ג מה"ש

לב

הרמב"ם שם והתוספות בשם ריב"ם דף ל' והרא"ש בפ"ק דחולין

לג

מימרא דרב נחמן וכו' ומסוגיא דגמרא שם דף מ"ד וכפי' רש"י וכן פסק הרא"ש והרשב"א והר"ן

לד

ברייתא שם דף כח

לה

טור בשם אביו הרא"ש מהא דריש לקיש ורבי יוחנן ורב נחמן שם דף ל"ד וכ"פ הרי"ף וש"פ והגהות מיימוני פ"ג בשם סמ"ק וכל בו ואגודה:

לו

אגור בשם מהר"י מולין

לז

מימרא דאביי שבת דף קכ"ח
(°) פי' אם שוחט ע"ג קרקע או סמוך לו:

א

דרסה כיצד כו'. לשון הרמב"ם וכ"כ הרי"ף וכמ"ש במתני' שם כל שלא הוליך והביא ה"ה דרסה:

ב

ויש כו'. דס"ל דלא נאמר אלא בעוף שצוארו דק:

ג

יש לחוש כו'. ר"ן. לאפוקי מדעת הרא"ש שלא אסר אלא השניה אבל הר"ן אוסר שניהם דהא שניהם נשחטו כאחת ואם נדרסו נדרסו שניהם:

ד

(ליקוט) היה כו'. דמ"ש דלא כו' פי' בת"ה שלא יבליע דם באיברים ולדם הוא צריך בקדשים ואף בחולין אסור כמ"ש בפכ"ה (קי"ג א') ע"ש (ע"כ):

ה

והמנהג כו'. כפירש"י שם כ"ז א' ד"ה דלא לשוויה כו'. וסברא ראשונה ס"ל כמ"ש המרדכי דמ"ש רש"י ותו לא ר"ל א"צ יותר והרשב"א פי' משום הבלעת דם באיברים אסור:
(ליקוט) והמנהג כו'. ע' במרדכי והג"א פ"ב ד"ה וקרא כו' ומיהו בתוספתא כו'. אבל התוספתא אינו מובן כפירושם אבל העיקר כסברא ראשונה ופי' התוספתא הוא בדרסה וכמ"ש במתני' היה שוחט והתיז את הראש בב"א כו' כשירה וערא"ש ס"ז ולא שיצטרך להוליך כו' ובלבד שלא יתפוס כו' ובכה"נ מיירי בתוספתא שיש בסכין מלא צואר ולא הוליך כל הסכין (ע"כ):

ו

ואפי' כו'. כמ"ש בתוספתא בשהייה ומדמי שם לניקב וה"ה כל פסולי שחיטה:

ז

והמנהג כו'. כמ"ש בסי' כ"נ דבמיעוט בתרא קי"ל כרש"י ובמיעוט קמא דקנה נמי משום דלא בקיאין בבדיקה וחיישינן לוושט:

ח

(ליקוט) תחת העור. כבי רב דשקלינן וטרינן שם אליביה. ת"ה (ע"כ):

ט

צריך כו'. כמש"ש כ' ב' מפני שהוא מחליד ובשל תורה הלך אחר המחמיר ועבהג"א שם ובתוס' שם ד"ה מפני כו' וכתב רש"ל דאף שהתוס' דחו דברי רש"י שבזבחים מ"מ הפוסקים קיימו דבריו כי אף דלס"ד א"א לפרש כן מ"מ לפי האמת יש לפרש דברי רב הונא כך וכתב אע"ג דרבא ס"ל דלאו היינו מחליד לא קי"ל כרבא דס"ל מוליך ומביא במליקה פסול ואנן קי"ל כמ"ד דכשר כמ"ש הרמב"ם וכ' הרש"ל וטעמו משום דאמרינן שם כ' א' סבר ר' אבין למימר כו' א"ל ר' ירמיה כו' ואמרינן שם בני ר"ח כו' שהם לבד סוברים כן וכ' דאע"ג דלכאורה הלכה כרבא דבתראה הוא אבל האמת דל"ג רבא אלא רבה וכ"ה ברש"י שם כ' א' ד"ח הניחא כו':

י

אם לאחר כו'. כמ"ש בתוספתא בשהייה ובעיא דרב פפא שם ל' ב' מפ' כמ"ש בסי"א ע"ש:

יא

והמנהג כו'. כנ"ל דבמיעוט בתרא קי"ל כרש"י ובמיעוט קמא חיישינן לוושט דא"א בקיאין בבדיקה וכמ"ש בתוספתא לענין שהייה:

יב

וכן אם שהט מיעוט כו'. ר"ל תהת העור. ט"ז:

יג

כיצד זה כו' או כו'. כ"מ שם דפליגי בשחט והגרים או הגרים ושחט וכמ"ש למטה:

יד

אבל שחט רוב כו'. כמש"ש (י"ח א') רב ושמואל דאמרי תרוייהו כו' ועתוס' שם ד"ה אבל. ונראה לפרש דה"ק דאף ריב"י כו' ושם י"ט ללישנא בתרא דבכה"ג לד"ה כשר:

טו

או בדרסה. כמו בכל הפסולים לדעת הרמב"ם כנ"ל כמ"ש בתוספתא בשהייה ובגמ' בהגרמה כמ"ש כאן:

טז

ויש מי שפוסל כו'. דעת הריב"ם שמפרש כפרש"י דאיבעיא דרב פפא שם ל' ב' ובעיא דרב הונא בריה דר"נ שם ל"ב א' הוא במיעוט בתרא ומשם נלמוד לדרסה והגרמה שאני שאינו במקום שחיטה וה"ה לעיקור שאינו מן השחיטה וכמ"ש לקמן:

יז

והמנהג כו'. כנ"ל דקי"ל כרש"י:

יח

הגרים כו'. עבה"ג וכנ"ל:
(ליקוט) הגרים כו'. כלישנא בתרא דהא בין רב יהודה בין רב הונא מודי בה דרובא בשחיטה וכי נפקא היותא כו' ואע"ג דלכאורה שם כ' א' הסוגיא כלישנא קמא דקאמר וכדרב הונא כו' י"ל דלרבנן קאמר:
שחט כו' הגרים כו'. כרב יהודה דר"נ ס"ל כוותיה. ובת"ה פסק הכל לחומרא רק כלישנא קמא לר"י ב"ר יהודה (ע"כ):
(ליקוט) הגרים כו' שחט כו'. ובת"ה חולק על כ"ז ממש"ש כ' א' וכדר"ה א"ר כו' אלמא הסוגיא כהאי לישנא וה"ה באידך דפסולה ע"ש (ע"כ):

יט

ואם דרס או החליד כו'. כמו בשהייה:

כ

כל אלו כו'. כמ"ש בשהייה בתוספתא ומדמי שם לניקב וה"ה לכל פסולי שחיטה ובגמ' שם מ"ג ומ"ד בהגרמה ההוא תורא דהוה לבני כו':

כא

בין לצד מטה. דגמ' שם אמרו הטעם משום דנקיבתו במשהו וה"ה לצד מטה כמ"ש ניקבו הדקין וכמ"ש רש"י רפ"ג ד"ה אלו טרפות כל נקב במשהו:

כב

וכן בקנה כו'. כמש"ש מ"ה א' וערש"י שם ד"ה למטה כו':

כג

והמנהג כו'. כמש"ל בסי"ב בהג"ה:

כד

(ליקוט) עיקור כו'. ממש"ש בפ"ג (מ"ד א') והאיכא עיקור סימנים ועוד דלפירש"י היאך אמרינן שם כ' אין עיקור סימנין בעוף והתנן אלו טרפות בעוף נקובת הוושט כו' ואמר שם ההוא פליגא דשמואל ס"ל אפי' בשחיטה אין עיקור לעוף (ע"כ):

כה

מהלחי ומהבשר. כמ"ש שם מ"ד א' ל"ק הא דאיעקור כו':

כו

ונשמט א' מהם. שם יו"ד א' ושם כ"ח א' וכפי' בה"ג בתוס' שם ט' א' ד"ה כולהו ע"ש:
(ליקוט) ונשמט א' מהם. שם כ"ח א' משום דגרגרת כו' (ע"כ):

כז

אבל אם שחט כו'. שם יו"ד א' ושם כ"ח א':

כח

נשמט כו'. שם:

כט

ואנו כו'. כנ"ל.

ל

ודוקא כו'. עתוס' שם ט' א' ד"ה כולהי. ובה"נ פירש כו' וא"ת פשיטא כו' וי"ל לדברי ה"ג כו':

לא

וה"מ כשנעקר כו'. כמ"ש סימנין שנדלדלו ברובן דוקא ואוקמינן דאיפרק איפרוקי:

לב

שחט כו'. שם י' א' ושם כ"ה א':

לג

ואפי' זרק כו'. כמ"ש שם אע"פ שנתעסק באותו מין כו' ולא תלינן ושם מדמי לספק בשחיטה ואף לר"ח דמחלק שם כמש"ש סכין אתרעאי בהמה לא אתרעאי משא"כ כאן דעוף עצמו אתרעאי וכן מה שפי' תוס' שם בד"ה סכין. ועי"ל דמה לי כו' לא שייך כאן ועבמהרי"ק שם:

לד

מיהו כו'. כמ"ש שם עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי כו' ועבתוס' ריש גיטין ב' ב' ד"ה ע"א נאמן באיסורין פי' הקונטרס כו' ע"ש:

לה

נמצא כו'. כפי' הרא"ש דר"י מחמיר אדרב ור"נ מפרש דבריהם והלכה כר' יוחנן וכרב נחמן:
(ליקוט) נמצא כו'. כגי' א"ר נחמן ולפרש דברי ר' יוחנן. הרא"ש ובת"ה כתב אפי' לגי' ר"נ אמר ג"כ י"ל כן ועוד כיון דאיסורא דאורייתא ולא איפסיקא הלכתא אי כר"נ אי כר"י צריך לעשות כשניהם לחומרא. אבל הרמב"ם והרז"ה פסקו כר"ג לבד והכל הולך אחר תפיסה או לא (ע"כ):

לו

ועכשיו כו'. הג"מ:

לז

שחט כו'. שע"י גלגול הגרגרת ששחט בב' וג' מקומות נעשה כן:

לח

ויש מטריפין כו'. כמ"ש (י' א' כ"ח א') כל ספק בשחיטה פסול:

א

א) [סעיף א'] דרסה כיצד וכו' וטעמא דדרסה פסולה שהל"מ שצריך להוליך ולהביא הסכין בשעת שחיטה ואסמכוה אקרא ושחט אין ושחט אלא ומשך וכן הוא אומר זהב שחוט וכו' חולין ל' ע"ב. לבוש. זב"ת או' א' חכ"א כלל ג' או' ג' והדורס הרי הוא כחונק ולא כשוחט כמ"ש יאיר נתיב והביאו כנה"ג בהגה"ט או' א' שו"ג או' א'.

א

ב) שם. דרסה כיצד כגון שהניח הסכין על הצואר וכו' אם בשעה ששוחט נענע העוף את ראשו באמצע השחיטה או אפי' בסוף השחיטה נענע את ראשו ואת גופו. הרב דע"ק או' א' כתב להחמיר בזה מחשש דרסה ומ"מ סיים בסוף דבריו דהשוחטים ובודקים דשם אמרו דלית דחש להא אף בנדנוד באמצע השחיטה כשאין שהייה ודאי והוא דבר מצוי ומעולם לא שמענו שאלה על זה עכ"ד. וכ"כ זב"צ או' א' דגם במדינתו לא שמע שחששו לזה אלא שכתב דמ"מ הכל לפי ראות עיני השוחט שאם היה נדנוד הרבה ובחוזק והרגיש שנגבהה ידו מן הצואר לגמרי יש לאסור והכל לפי ראות עיני המורה עכ"ל וגם לפעמים שוחט רחוק הרבה מצד הראש ונעשית צוארו ארוכה לצד הראש וכשמנענע ראשו כופף אותו למעלה על הסכין בשעת שחיטה ונעשה חלדה וצריך להשגיח גם ע"ז. ועיין לקמן או' מ"ג.

א

ג) וכתב עו"ש דע"ק סוף או' א' שקודם שמקרבין הסכין לצואר לשחוט צריך לעשות הולכות והובאות באויר כדי שברגע שמגיע הסכין אל הצואר יהיה דרך הולכה והובאה דאל"כ יש חשש שבהגעת ראשונה אל הצואר חתכה כל שהוא מן הושט שלא בהולכה והובאה עכ"ל והב"ד זב"צ או' ב' וכתב ושמענו שכן נוהגין בעה"ק טבריה ת"ו ובעיר בגדאד יע"א אין נוהגין כן יען שהסכין שלהם אינה חדה כ"כ כדי שתחתוך במהרה ומשו"ה אין עושין כן ומ"מ אם אירע שיש לו סכין חדה כ"כ שתחתוך במהרה צריך לעשות כן שמוליך ומביא מקודם באויר כמנהג א"י עכ"ל ולפי שראיתי שאין נוהגין כן ואין מחלקין בין חדה כ"כ לאין חדה כ"כ ע"כ נכון ליזהר שלא לעשות הסכין חדה כ"כ מטעם הנז'.

א

ד) [סעיף ב'] שחט בהולכה או בהובאה לבד אם יש בסכין כמלא צואר וכו' ומיהו א"צ להוליך כל אותו מלא צואר שחוץ לצואר דאין אדם יכול ליזהר בזה ולא הוצרך שיעור זה אלא כדי שישחוט בריוח ופעמים שהסכין חריף ושוחט הרוב בלא הולכת כמלא צואר אלא דקים להו כיון דיש בו כשיעור זה יכול לשחוט בריוח. טור בשם אביו הרא"ש ז"ל. פר"ח או' ב' פר"ת או' ג' זב"ת או' ב' זב"צ או' ג'.

א

ה) ומיהו אף בסכין חריף אם אין בו כמלא צואר וחוץ לצואר והוליך ולא הביא אף שידוע לו שלא דרס שהסכין מרוב חריפותו שחט בלא דרסה אעפ"י כן שחיטתו פסולה. פר"ח שם. שמ"ח סי' ח' או' ג' שפ"ד או' א' זב"ת או' ג' זבח שמואל או' ג' בדיני דרסה. זב"צ או' ד'.

א

ו) שם. אם יש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר וכו' כשרה ואם לאו פסולה וכו' ואפי' התחיל לשחוט בסכין מראשה והוליך כולה על כל הצואר עד הקתה פסולה. פר"ת או' ד' זב"צ או' ה'.

א

ז) סכין שיש בה מלא ב' צוארין ושחט הסימנים בהולכה או בהובאה בלבד כשרה אבל אם התיז כל הראש בהולכה או בהובאה לבד לא סגי בהאי שיעורא דכמלא צואר חוץ לצואר. פר"ח או' א' והתב"ש סוף סי' ח' הסכים עמו דוקא בבהמה מטעם שכתב הרשב"א דעצם המפרקת קשה ולא בעוף יעו"ש אבל מהר"ח קאזים בס' חק לישראל הסכים להכשיר וכ"נ עיקר שכן נראה דעת הרמב"ם בפ"ב ודעת הרמב"ן וכ"מ דעת הרשב"א בתשו' סי' י"ז וכן הבין השה"ג דאין חילוק יעו"ש. ער"ה או' א' וכן הסכים הרב זב"צ או' ו' דאין חילוק בין עוף לבהמה וגם בהתיז כל הראש בהולכה או בהובאה סגי בשיעור צואר וכמלא צואר חוץ לצואר יעו"ש. ועוד עיין לקמן סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד.

א

ח) לכתחלה צריך השוחט לשחוט בהולכה ובהובאה אעפ"י שהסכין ארוך כמה צוארים. תו"ח בשיטתו על מס' חולין דף ל' וכן הסכים הפר"ח או' ג' שמ"ח סי' ח' או' ג' שפ"ד או' ב' חכ"א כלל ג' או' ג' קומץ או' ג' אהל יצחק סי' ו' או' ב' זב"ר סי' ה' בתמידים או' ה' מנ"י או' ג' זב"צ או' ז'.

א

ט) ומכאן תוכחת מגולה לאיזה שוחטים המראים לבני אדם אימון ידיהם שבמהירות וקלות גדול מעבירים הסכין על צואר העוף בהולכה לבד או בהובאה ועל הרוב בחתיכה קטנה מן הסכין שוחטין הסימנים ולכתחלה עושין כן להראות כחם וגבורתם באומנות וזה ברור שהיא שחי' פסולה לא מבעיא לכתחלה דאין להם לעשות כן דהא בעינן עכ"פ שיעבירו כל הסכין על הסי' שבשיעור זה קים להו לרז"ל דהוי כאלו הוליך והביא אבל אם ישחוט בחתיכה קטנה מן הסכין וכ"כ במהירות א"א שינצלו מחשש דרסה ובודאי הגמור שלא עשו דבד זה אלא מחסרון יראתם מהשם ב"ה ורוצים להראות גבורתם לפני שוחטים אחרים ואפשר דאף בדיעבד חיישינן לזו השחי' וכל האוכל שחי' זו מלבד שאוכל ספק דרסה עוד יש שמחזיק ביד עוברי עבירה בראותם כי מעשיהם חביבים לבני אדם מוסיפים והולכים ומתפארים בעצמם וחושבים שעושים כהוגן וע"כ גדול עונם מנשוא. כסף אחר פ"ב מה' שחיטה ה"ט. וז"ל הרב מכתב אליהו כי יודע בעצמי בימי בחרותי נהגתי כן וסבור הייתי אין למעלה ממנה ומיום שנבחרתי בק"ק זלקאווה ונסיתי לפני הרב ולפני היושבים לפניו לשחוט עופות לפניהם ושחטתי בהולכה לבד וגערו בי חלילה לעשות כזו פעם אחרת רק בהולכה ובהובאה כמשמעות הש"ע עכ"ל והב"ד העשרון או' ח' וכתב והעובר על דבריהם נוח לו שלא נברא. זב"צ או' ח' וע"כ יש ליזהר שלא לעשות הסכין של עופות כ"כ חד כדי שלא יבא לשחוט בהולכה לבד.

א

י) והא דאמרינן אם יש בסכין מלא ב' צוארים בהנשחט השחיטה כשרה בהולכה או בהובאה לחוד ה"ד אם מתחיל מראש הסכין וכונתו להוליך או להביא כל אורכו ואז אעפ"י שמחמת חדוד הסכין נשחט במלא צואר א' כשר אבל אם התחיל במקצת הסכין צריך שיהיה באותו מקצת ששוחט בו כשיעור ב' צוארים משם ואילך וכן אם נתכוון שלא להוליך או להביא כל הסכין כ"א עד איזה מקום במקצתו צריך שיהיה השיעור ממקום התחלתו עד אותו מקום שרוצה להפסיק שם כמלא ב' צוארים. שמ"ח או' ב' קומץ או' ד' אהל יצחק סי' ו' בלק"י או' ב' זב"ר סי' ה' בתמידים או' ז' מנ"י או' ג' זב"צ או' יו"ד.

א

יא) ושיעור דב' צוארים בין לעוף בין לבהמה ולא יאמר בלבו דדי בסכין י"ד אצבעות אף שהצואר רחב שלא יגיע לשיעור דב' צוארין כיון שמוליך ומביא די אפי' כ"ש חוץ לצואר וכמו ששמעתי משו"ב שמתפארים באומנותם שיכולים לשחוט עגלים בסכין של עופות כי לא יפה הם עושים כי כשהסכין קצר נשמט באמצע שחיטה לתוך בית השחיטה ויבא לפסול השחיטה דרסה ושהייה ועיקור לכן צריך לשער לכל מין כשיעור ב' צוארים עם העור ומרפקת. מנ"י בלק"י או' ז'.

א

יב) שם הגה. ויש מחמירין בבהמה. דס"ל דלא נאמר אלא בעוף שצוארו דק. ביאור הגר"א או' ב' ועיין לעיל סי' ח' או' ב'.

א

יג) שם הגה. ויש מחמירין בבהמה. הואיל וצוארה קשה והסכין קטן אתא לכלל דרסה. כריתי או' ב'.

א

יד) שם בהגה. והמנהג בגלילות אלו לפסול בבהמה וכו' וכן יש לפסוק לדינא בכל מקום. שמ"ח סי' ח' או' ד' ובפרט בימינו אנחנו שאין רגילין לשחוט בסכין קטן כזה.

א

טו) [סעיף ג'] שחט ב' ראשים כאחד וכו' דין זה לא שכיח אצלנו וגם מימינו לא שמענו ששחטו ב' ראשים כא' וע"כ לא כתבנו ע"ז.

א

טז) [סעיף ד'] שנים אוחזין בסכין ושוחטין וכו' גם דין זה אינו מצוי אצלנו ולא שמענו ולא ראינו מי שעשה זה.

א

טוב) [סעיף ה'] היה שוחט וחתך כל המפרקת כשרה. ודינו כדין שובר מפרקתה של בהמה שנת' לקמן סי' ס"ז סעי' ג' יעו"ש. וכן מבואר בדברי הרשב"א בת"ה ובמשמרת הבית דף כ"ג יעו"ש פר"ח או' ז' זב"ת או' ט'.

א

חי) שם הגה. והמנהג להטריף אפי' לא חתך רק רוב וכו' מיהו הש"ך סק"ה הביא מכמה גדולי הפו' ומהש"ס דמותר וכתב צ"ע על דברי מור"ם הנז' וסיים אולי דעת הרב בהגה להחמיר דוקא במקום שאין הפ"מ וכה"ג יעו"ש. וכ"כ חכ"א כלל ז' או' ח' והפר"ח או' ח' כתב דאף בהפסד מועט המיקל לא הפסיד. והביה"ל או' ב' כתב דעכשיו נוהגין השו"ב להטריף אף בהפ"מ. וכ"כ השמ"ח או' ה' דנהגו במדינות אלו (ר"ל במדינות אשכנז) לאסור ואין להקל אפי' בהפ"מ. ואפי' לא נתכוין לכך. והכנה"ג בהגב"י סוף או' י"ז כתב דלא נהגינן הכי דכמה עופות נשחטין רוב המפרקת ואין פוסלין אותם. וכ"כ השו"ג או' ז' אלא שכתב דמנהגם להכשיר אפי' נחתך כל הראש. וכ"כ התו"ז סי' צ"א או' ו' והרב זב"צ או' י"ד כתב דמנהגם בבגדאד יע"א אם נחתכה רוב המפרקת מכשירין אבל אם נחתך כל המפרקת ולא נשאר ממנה אפי' חוט נוהגין להטריף אלא שכתב דבהפ"מ או בע"ש יש להקל אפי' בנחתך כל המפרקת. נמצא דבדבר זה יש מנהגים חלוקים וכתב הפר"ת או' ח' דבמקום שנהגו לאסור נהגו מידי דהוה דברים של היתר וכו' ובמקום שלא נהגו אין לנהוג כל ששחט דרך הולכה והובאה עכ"ד.

א

יט) ובמדינות דלא נתברר המנהג אם נתכוין לכן בשחיטתו אין להקל כ"א בהפ"מ אבל אם לא נתכוין לכך ואירע שנחתך גם המפרקת אין לאסור כלל. שמ"ח שם.

א

ך) שם בהגה. אפי' לא חתך רק רוב המפרקת. דהיינו רוב החוט שתוך המפרקת. ט"ז סק"ב. שמ"ח או' ה' קומץ או' ז' מנ"י או' ה'.

א

כא) שם בהגה. ואין לשנות וכו' ומ"מ יש להקל בזה בכל הספיקות דאפי' רואה חתך במפרקת א"צ לבדוק אחריו אם הוא רוב או לאו וק"ו כשאין המפרקת לפנינו בכולם יש לסמוך להקל ואין להחמיר רק אם כבר ראו שנשחט רוב המפרקת רוב גמור ולא בענין אחר. ט"ז שם. שמ"ח שם. קומץ שם. מנ"י שם.

א

כב) וראיתי במקום שעכו"ם המה הקצבים חותכין הראש מגוף הבהמה מיד אחר השחיטה ובזה מבליע דם באיברים ועושין את זאת כדי שהבשר יהיה כבד שמוכרים לפי המשקל וגם מוכרים לישראלים ולפי הרשב"א יש למחות ע"ז. ש"ך בנה"כ. זב"צ או' ט"ז.

א

כג) [סעיף ו'] כשאדם שוחט עוף וכו' הגה. וכן לא יניח האצבע על הסכין וכו' כל זה לכתחלה אבל בדיעבד כל שידוע לו שלא דרס מותר. פר"ח בקו"א. לה"פ או' ו' בל"י או' ג' כריתי או' ח' שפ"ד או' ה' חכ"א כלל ז' או' ט' זב"ת או' י"א. זב"צ או' י"ז. והשמ"ח או' ח' כתב דבמדינות אלו נהגו להחמיר גם דיעבד אך בהפ"מ יש להקל אפי' במדינות אלו. וכ"כ הקומץ או' ט' זב"ר סי' ה' במוספים או' ד' מנ"י או' ו'.

א

כד) וצריך להזהיר לשוחטים שלא ישחטו מיושב שהישיבה מביאה לידו דרסה. כנה"ג בהגב"י או' ך' בל"י או' ד' דע"ק סי' א' או' ח' קומץ או' יו"ד. זב"ר סי' ה' או' ד' ובדיעבד אין להחמיר בהפ"מ. שפ"ד שם. מנ"י או' ז' אמנם השו"ג או' ח' כתב על דברי כנה"ג הנז' דאין נוהגין כן ואין סברתו מכרעת בזה עכ"ל. וכ"כ נחפה בכסף ח"ב בקו' פרי מפרי על סעי' ג' דפעה"ק וגם באזמיר ראינו כולם שוחטים מיושב ולא חיישי לסברא זו ופוק חזי מאי עמא דבר עכ"ל וכ"כ זב"צ או' י"ג דמנהג עיר בגדאד יע"א ששוחטים מיושב ואין פוצה פה וכס' השו"ג עכ"ל והיינו בעופות אבל בבהמות לא שמענו ולא ראינו ששוחטים מיושב.

א

כה) ואסור לשחוט אף עוף גדול בסכין גדול מה ששוחטין בו בהמות גסות אף שהסכין הוא חד מאד כי בקל יבא לידי דרסה. לה"פ או' ה' בשם עולת יצחק. בל"י או' ד' רק לעת הצורך ואין לו סכין אחר מותר. ודוקא באופן זה דהיינו לאחוז באצבעותיו בלהב הסכין למעלה סמוך לראשו ולשחוט במקצת הנשאר מאחיזתו (כמלא ב' צוארים) עד הראש שנמצא שהקתא תלוי לו למטה מתחת ידו ומונע מלהכביד על הצואר משא"כ לאחוז בקתה ולשחוק דכל הסכין מכביד ויהא חשש דרסה. קומץ או' ב' זב"ש או' ו' זב"צ או' י"ט ואו' ך' ועיין עוד לעיל סי' ח' או' ז'.

א

כו) אסור לאחוז הכבש לבדו או שום בהמה דקה על ברכיו בלי סיוע אדם אחר ומכ"ש שאסור לרכוב עליו ולשחוט הסימנים ממטה למעלה דזו היא דרסה גמורה שהצואר מכביד על הסכין אם לא ע"י קשירת ראשו למעלה לדבר מה ע"י חבל. וק"ו לשחוט בהמה גסה בלי סיוע דודאי אסור. קומץ או' יו"ד. מכתב מאליהו בדיני דרסה משם עולת יצחק. זבח שמואל סוף דיני דרסה. זב"צ או' כ"א. ועיין עוד לעיל סי' ו' או' ל"ו ואו' ל"ז.

א

כז) גם אין לשחוט עוף גדול כמו אווז וכיוצא לאחוז בידו א' ולשחוט בידו הב' כמנהגינו בעופות הקטנים מפני שמכביד על היד וגורם עייפות ובא לידי דרסה ושהייה. אלא דלפחות צריך לאוחזן בין ברכיו ולתפוס הצואר היטב בידו א' ולשחוט בידו הב' דבזה ודאי לא יבא לידי דרסה. ואם אפשר ע"י סיוע אחר מה טוב. קומץ שם. מכתב מאליהו שם. וסיים מכ"מ שם לכן ראוי ונכון לכל חכמי הדור בכל עיר ועיר ליתן השגחתם ע"ז. זב"צ או' כ"ב. ומ"מ בדיעבד ואומר ברי לי שלא דרסתי יש להכשיר בכ"ז ובהפ"מ דוקא. קומץ שם.

א

כח) שם הגה. והמנהג להטריף כל דרסה וכו' כמ"ש בסי' כ"ג דבמיעוט בתרא ק"ל כרש"י ובמיעוט קמא דקנה נמי משום דלא בקיאין בבדיקה וחיישינן לושט. ביאור הגר"א.

א

כט) שם הגה. והמנהג להטריף כל דרסה וכו' וכ"כ האחרונים. וכתב זב"צ או' כ"ג דכ"ה ג"כ מנהג בגדאד יע"א שמטרפין בכ"מ שנעשה דרסה כס' רמ"א ז"ל. וכ"כ הפר"ח או' י"ט ואו' ל"ג דנוהגים כדברי הגה להטריף כל ה' דברים אפי' במיעוט קמא דקנה משום חשש נקיבת הושט. וכ"כ בס' מנהגי ירושלים בדיני שחיטה או' ב'.

א

ל) [סעיף ז'] חלדה כיצד וכו' והוא לשון הטמנה ע"כ נקראת חולדה בלשון זה לפי שמטמנת עצמה בארץ כ"ה בגמ' פ"ק דחולין דף ך' ע"ב. ט"ז סק"ג. לה"פ או' ז' מש"ז או' ג' זב"ת או' י"ג. וטעם איסור החלדה דהכי אגמריה רחמנא למשה מסיני שתהא השחיטה גלויה וניכרת ואסמכוה אקרא ושחט אותה לפניו. זב"ת או' ט"ו.

א

לא) שם. בין ששחט התחתון כהלכתו וכו' וכ"ש אם הכניס הסכין תחת ב' הסימנים ושוחטן ממטה למעלה או שחט התחתון ממטה למעלה והעליון כהלכתו דהוי חלדה. ש"ך סק"ו. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ז. פר"ח או' י"א. כריתי או' יו"ד. שפ"ד או' ו' שו"ג או' י"ג. שמ"ח או' ט' זב"ת או' י"ד. זב"צ או' כ"ד.

א

לב) [סעיף ח'] החליד הסכין תחת העור וכו' או תחת מטלית הקשור וכו' וה"ה אם המטלית כרוך בצוארה שהוא פסולה. פר"ח או' י"ב. פר"ת או' י"א. כריתי או' י"א. שמ"ח או' יו"ד. שפ"ד או' ז' זב"ת או' ט"ז. זב"צ או' כ"ה. מיהו אם אינו מסובב כ"כ על הצואר רק כרוך כריכה בעלמא שיכול ליפול מעל הצואר ואם פושט ידו ליטלו יכול ליטלו בתפיסת יד תכף ומיד זהו הוי כפרוס וכשר בדיעבד. פר"ת שם. כריתי שם. שפ"ד שם. זב"ש שם. זב"צ שם.

א

לג) שם. אבל אם המטלית פרוש על צוארה וכו' ושחט תחתיו שחיטתו כשרה. טור. וכן אם נפל טליתו על מקום שחיטה פשיטא דלא הויא חלדה דלא בעיא אלא בבגד הקשור תמיד בצואר הבהמה דומיא דצמר. ב"י. וכ"כ התב"ש או' יו"ד יש שכתבו שקשור בצוארה ויש שכתבו המדובק בצוארה ולא פליגי רק דעיקר הוא כל שעשה להתקיים בה זמן מה דומיא דצמר שמתקיים עליה מקרי חלדה ואסורה אפי' בדיעבד לאפוקי נפלה טליתו על צוארה או פירש טליתו עליה שאינו מתחזק עליה כלל לא הוי חלדה ולאפוקי מדעת הרמב"ם דאוסר אפי' בפירש טליתו כרגע יעו"ש. והב"ד אהל יצחק סי' ז' בלק"י או' ב' ועיין לקמן או' ל"ו.

א

לד) לכאורה נראה דחלדה לא הוי כ"א שמכוסה הסכין והשחיטה דהיינו מטלית קשור על צוארה ושוחט מתחתיו שאין ניכר לא סכין ולא בית השחיטה אבל כשהסכין מכוסה במטלית צד העב שלה ומדובק בה אינו בטל אצלה להיות נחשב כמו קתה ומ"מ כיון שמצדדי הסכין השחיטה נראית לא הוי חלדה וכ"מ מהראב"ן שכתב טעם חלדה משום דבעינן שתהא השחיטה מפורעת וכו' אלמא דלא קפדי כ"א שתהא השחיטה מגולה אמנם לשון שאר פו' שלא יתכסה הסכין י"ל דקפדי שלא תהא לוטה בשמלה במקום שחיטה כחולדה ולכן יש לחוש להחמיר בכל גווני. תב"ש או' ט"ו. ור"ל דבין הסכין ובין בית השחיטה שניהם צ"ל מגולים בעת השחיטה וכ"כ הקומץ או' א' דצריך שתהא כל אורך הסכין מלמעלה מן הקצה אל הקצה וכל מקום פירוע דביה"ש שמצדדי הסכין מכאן ומכאן מגולין בשעת השחי' ולא יתכסו אפי' כל שהוא כחוט השערה עכ"ל וכ"כ אהל יצחק סי' ז' או' ג' זב"ר סי' ו' בתמידים או' י"א. ובדיעבד אם רק מגולה הסכין נגד מקום השחי' אפי' נכסה חוץ למקום השחי' יש להכשיר אבל כנגד מקום שחיטה אין שיעור לדבר אפי' נכסה רק חוט השערה אסור. מנ"י או' י"ג. וכ"כ השמ"ח או' י"ג.

א

לה) ולכן יש ליזהר כשצריך לכרוך מטלית על הסכין במקום פגימה כגון ביו"ט או בשעת הדחק כמ"ש לעיל סי' ו' סעי' א' בהגה שלא יהיה כרוך צד העב של הסכין יותר מצד החוד דשמא ישחוט בהחוד במקום שכנגדו כרוך למעלה וכיון דאינו מהסכין הו"ל כיסוי. שמ"ח שם. קומץ או' ב' אהל יצחק שם בלק"י או' ז' זב"ר או' ד' מנ"י שם. זב"צ או' כ"ו.

א

לו) שם. ויש מי שפוסל גם בזה וכו' זהו דעת הרמב"ם בפ"ג מה' שחי' ה' יו"ד שכתב שאם פרס מטלית על הסכין ועל הצואר ושחט תחת המטלית הואיל ואין הסכין גלויה הר"ז ספק נבילה וכתב עליו ב"י דקמאי ובתראי פליגי עליה ומ"מ כתב דלכתחלה נכון לחוש לדבריו משמע אבל בדיעבד יש להכשיר במטלית פרוש על צוארה ושחט. וכ"כ השמ"ח או' י"א. קומץ או' ד' אהל יצחק שם או' ב' זב"ר שם או' א' מנ"י סוף או' י"ב ועיין לעיל או' ל"ג.

א

לז) שם הגה. וכן יש ליזהר בכבשים שיש להם צמר וכו' ובמרדכי סיים שגם בעופות יש למרוט הנוצות מהם וכ"כ הלבוש והרב בהגה סמך אמ"ש בסוף סי' כ"ג לכתחלה אין למרוט אם יוכל לשחוט בלא זה וממילא נשמע כל שאינו יוכל לשחוט בלא זה ימרוט. ש"ך סק"ח. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או' יו"ד. כריתי או' י"ד. שמ"ח או' י"ב. שפ"ד או' ח' זב"ת או' ך' ובענין היונים עיין לעיל סי' ך' או' כ"ז.

א

לח) שם הגה. וכן יש ליזהר בכבשים שיש להם צמר וכו' ולכן נהגו העם למרוט הצואר בעופות שלא יחלידו תחת הנוצה ואעפ"י דאיכא צער ב"ח. ב"י בשם המרדכי. לבוש. וכ"כ בהגה באה"ע סוף סי' ה' דכל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום איסור צער ב"ח ולכן מותר למרוט נוצות מאווזות חיות וליכא למיחש משום צער ב"ח ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות עכ"ל וע"כ כל היכא דאפשר בלא מריטה יש ליזהר משום אכזריות. ומה שנוהגים כשקונים תרנגולים וחוששים שלא יברחו מורטים הנוצות הגדולים מן הכנף סומכים על דברי מור"ם הנז' כיון שהוא לצורך כדי שלא יברחו. וכ"כ הכנה"ג בחו"מ סי' ער"ב בהגה"ט או' ח' דמריטת הנוצות של אגפים כדי שלא תעוף ותברח מותר וכן עמא דבר יעו"ש וכ"כ זב"צ או' כ"ז. אמנם עתה נוהגים לחתוך הכנפים במספרים כדי שלא תברח ואין תולשים ביד כי חוששים לאכזריות. ועיין לעיל סי' כ"ג או' ט'.

א

טל) יש להזהיר להשוחטים כשתולשים הנוצות והצמר מן הכבשים שלא יתלשו יותר מכדי הצורך משום צב"ח וכן לא ימרוט נוצות בעוד הבע"ח מפרכס כדי לקנח ידו מן הדם רק ימרוט אחר הפרכוס וכן מקום שהשוחטים לוקחים הנוצות יזהרו שלא ימרטו רק אחר הפרכוס. מנ"י בלק"י או' מ"ט. זב"צ או' כ"ח.

א

מ) שם הגה. וכן יש ליזהר בכבשים שיש להם צמר וכו' ולענין יו"ט עיין באו"ח סי' תצ"ח סי' י"ב ובדברינו לשם או' ק"ב. וכן לענין תלישת הנוצות ביו"ט עיין באו"ח שם סעי' י"ג ובדברינו לשם או' ק"ט שכתבנו דלכתחלה יש למרוט אותם ממקום שחיטה מעיו"ט ואם לא מרט מעיו"ט וא"א לו לשחוט אם לא ימרוט דעת אחרונים להתיר למרוט ביו"ט ממקום שחיטה כדי שיוכל לשחוט יעו"ש.

א

מא) שם בהגה. שיש להם צמר מסובך וכו' ואם עבר והחליד הסכין תחת צמר מסובך אפי' בדיעבד אסור. תב"ש או' י"ג. שפ"ד או' ח' קומץ או' ב' אהל יצחק סי' ז' או' א' זב"ר סי' ו' או' א' מנ"י או' יו"ד. וגם אם עבר והחליד הסכין תחת צמר שאינו מסובך או תחת נוצה יש לפסול אפי' בדיעבד. תב"ש שם. והשפ"ד שם הניח זה בצ"ע. מיהו דעת דע"ק או' ח' כדברי התב"ש וכתב דגם דעת השפ"ד הוא כן יעו"ש. וכן הוא דעת הקומץ שם. אבל המנ"י בלק"י או' נ"ז הביא משם תשו' צ"צ החדשות סי' ח"י שהשיג על דברי התב"ש. הנז' וסתר כל ראיותיו והעלה דאם מיעוט הסכין נתכסה בצמר שאינו מסובך אין לאסור בדיעבד יעו"ש. והב"ד זב"צ או' כ"ט וכתב דבהפ"מ יש להתיר בדיעבד.

א

מב) נוצה תלושה שנפלה ע"ג סכין ששוחט בה יש ליזהר בזה משום חלדה דנוצה ג"כ מתקיימת לפעמים על הסכין כשהיא לחה או שהסכין לח. דע"ק או' ט' זב"צ או' ל"ב. ובדיעבד אם הנוצה נדבקת יש לאסור כמו מטלית מדובק ואם אינה נדבקת יש להכשיר כמו מטלית פרוש.

א

מג) כפף העוף ראשו אל ביה"ש וספק אם הגיע ע"ג הסכין אף אם ודאי לא נגע מ"מ א"א להקל וכמו שהחמירו בשערות ונוצות כיון שמגופה ואינו כנפלה טליתו. דע"ק או' ו' והב"ד זב"צ או' ל"א וכתב דחומרא יתירה היא זו ואין לחוש ע"ז רק אם אירע שכפף ראשו לגמרי על הסכין וביה"ש ונתכסית הסכין וביה"ש יש לאסור יעו"ש.

א

מד) [סעיף ט'] צריך ליזהר כשאדם שוחט וכו' ויש לחוש לדבריו לכתחלה. דוקא בזה הדין האחרון ששוחט באמצע הסכין שבמקום ששוחט הוא מגילה זהו בדיעבד כשר אבל בדין הראשון כששוחט בראש הסכין והסכין במקום ששוחט מתכסה מן העור אפי' בדיעבד פסול. ש"ך סק"ט. פר"ח או' ט"ז. לה"פ או' י"א. כריתי או' ט"ו. שמ"ח או' י"ג. שפ"ד או' ט' זב"ת או' כ"א. זב"צ או' ל"ג.

א

מה) ואפי' אם קצת מקום השחיטה מכוסה פסולה דבעינן שיהיה כל מקום השחיטה והסכין שכנגדו מגולה ולכן צריך ליזהר ליטול החבל מצואר הבהמה בשעת שחיטה שלא יבא קצת ממנו נגד הסכין במקום שחיטה. שמ"ח שם. קומץ או' ב' אה"י סי' ז' בלק"י או' ז' זב"ר סי' ו' או' ד' מנ"י או' י"ב. זב"צ או' ל"ד.

א

מו) מעשה היה שהביאו עז א' לשחוט והעז הנז' קרנים שלו היו מעוקמים הרבה וקצת מהם שוכבים על הצואר וא"א לשוחטה אא"כ שיניח הסכין בין הקרנים ובין הצואר וישחוט ונסתפקו בדבר ואמר ח"ר נסים הלוי ז"ל שיכניסו הסכין תחת הקרנים וישחוט ואע"ג דמקצת מן הסכין הוא מכוסה מ"מ במקום ששוחט כנגד הסימנים אינו מכוסה יען שמקום שחיטת הסימנים היה בן קרן לקרן ואינם מכוסים והגם דמרן ז"ל לא התיר כה"ג אלא דיעבד ה"נ הוי כדיעבד דא"א לשוחטו בענין אחר ואין לומר דזה לא הוי דיעבד דיכול לחתוך הקרן ואח"כ ישחוט זה אינו דאם יחתוך הקרן הוי צב"ח ומשו"ה התירד לעשות כן. זב"צ או' ל"ה.

א

מז) [סעיף יוד'] אם לאחר ששחט רוב הסימנים וכו' הגה. והמנהג להטריף כל חלדה וכו' דבמיעוט בתרא ק"ל כרש"י ובמיעוט קמא חיישינן לושט דאין אנחנו בקיאין בבדיקה וכמ"ש בתוספתא לענין שהייה. ביאור הגר"א או' י"א.

א

מח) שם הגה. והמנהג להטריף. כל חלדה בין במיעוט קמא וכו' וכ"כ האחרונים וכ"כ זב"צ או' ל"ו דנוהגין כרמ"א ומטריפין חלדה בכ"מ שיהיה. ועיין לעיל או' כ"ט.

א

מט) [סעיף יא'] אם החליד הסכין וכו' כבר כתבנו דהמנהג להטריף כל חלדה בין במיעוט וכו' בין בקנה בין בושט.

א

נ) [סעיף יב'] הגרמה כיצד זה השוחט בקנה למעלה וכו' לא כתבנו על דין הגרמה יען שאנחנו נוהגין כס' ההגה ז"ל לפסול כל הגרמה בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בושט וא"כ כל דינים שכתב מרן פסולה. וכ"כ התו"ז סי' צ"ג או' ה' דכן מנהגם. זב"צ או' מ'.

א

נא) [סעיף טו'] עיקור כיצד כגון שנעקר הקנה או הושט מהלחי ומהבשר וכו' אבל אם נתלש הבשר עם הסימנים והסימנים נשארו מחוברים בבשר אפי' נעקרו כולן ס"ל דכשרה. ש"ך ס"ק כ"א. פר"ח או' כ"ט. זב"צ או' מ"ב. אבל בטור משמע דטרפה כל שנשמט מהלחי וכ"מ באשיר"י. ט"ז סק"ה. מש"ז או' ה' וכ"ה דעת השמ"ח או' י"ח. קומץ או' א' זב"ר סי' ח' או' ב'.

א

בנ) ועוד יש מין עיקור אחר כגון שנפרדו הסימנים זה מזה הקנה מן הושט במקום שכיבתן זע"ז ברוב ארכן או ברוב מקום שחיטתן. ב"י. פר"ח או' ל"ב. שו"ג או' ל"ז. קומץ או' ג' זב"ר שם. מנ"י או' י"ז. זב"צ או' מ"ג. וכ"ה לקמן בש"ע סי' ל"ג סעיף יו"ד.

א

גנ) שם. ונשמט אחד מהם וכו' בטור כתוב שנעקר הסי' או נשמט וכו' וצ"ל פירושו דנעקר היינו בכח אדם ונשמט היינו מעצמה של בהמה ע"י נדנודה. ט"ז סק"ט.

א

דנ) שם. נשמט א' מהם וכו' ואע"ג דעוף הכשרו בסי' א' מ"מ בעינן שיהיו שני הסימנים ראויין לשחיטה. ב"י בשם הרשב"א. ש"ך ס"ק כ"ב. פר"ח או' ל' שפ"ד או' כ"ב. כריתי או' כ"ה.

א

הנ) שם. שחיטתו פסולה. ולאו טרפה היא אלא שכך הל"מ שאין שחיטה מועלת כשנשמטו הסימנים. ומשמע דכיון דשמוטה זו אינה טרפה חלבה בחייה מותר וכ"נ מדברי הרשב"א סי' שס"ד. ב"י. וכ"כ הלבוש סעי' ט"ז. שו"ג או' ל"ד וכתב וזהו מ"ש בהגה בסמוך ודוקא לאחר שנשחט וכו' ועיין לקמן או' נ"ח.

א

ונ) שם הגה. ואנו נוהגין להטריף כל עיקיר וכו' בין ששחט מיעוט קמא ונעקר אפי' כל שהוא בשעת השחיטה בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בושט דכיון דאירע פסול בשחיטה נהגינן להטריף הכל משום חששא דשמא ניקב הושט אבל אם נשמט קודם שחיטה מוקמינן ליה אדינא דלהמחבר דוקא כשנעקרו כולן מן הבשר שבלחי או רובן ומעוטן נשאר מדולדל אז דוקא הוי עיקור. ש"ך ס"ק כ"ג. לה"פ או' י"ד. בל"י או' ו' ועיין לקמן או' ס"ב.

א

זנ) שם הגה. ואנו נוהגין להטריף כל עיקור בין במיעוט קמא וכו' גם אנחנו נוהגין כן. זב"צ או' מ"ד. וכ"פ האחרונים. ועיין לעיל או' כ"ט.

א

חנ) שם בהגה. ודוקא לאחר שנשחט וכו' ט"ס הוא וצ"ל בשחיטה וכ"ה בלבוש סעי' ט"ז ור"ל הא דנהגו להטריף כל עיקור היינו בשחיטה כלומר שהשחיטה אינה מכשרתה אבל אם בחייה כלומר אם הרגיש בחייה מבחוץ שסי' א' שמוט מותרת חלבה וביצתה. שו"ג או' ל"ד. ועיין לקמן או' ס'.

א

טנ) שם בהגה. אלא שאין שחיטה מועלת בו. שמחמת העיקור מתנדנדים הסימנים וא"א שתשחט בהכשר. הר"ן בשם הרמב"ן. ש"ך ס"ק כ"ד. פר"ח או' ל"ב. לה"פ או' ט"ז. בל"י או' ח' זב"ת או' מ"ד.

א

ס) שם בהגה. ונ"מ לענין חלבו או ביצים שלו שהם כשרות. וכ"כ הפרישה או' ג' ורש"ל פ"ק דחולין סי' י"ז. והרשד"ם בחי"ד בה' שחיטה סי' כ"ד. אמנם בס' דמש"א בפ' הכל שוחטין (חולין דף ח') ע"ד כתב אבל לרש"י שמוטה זו אפי' לא נשחט הוי נבילה ולכל הפחות טרפה וחלבה וביצתה אסור. והב"ד כנה"ג סי' פ"א בהגה"ט או' ב' וכתב ולענין הלכה יש להחמיר אם לא בספק שמוטה בחיים או בתערובתה שאז יש לסמוך על המתירין חלבה וביצה עכ"ל. וכ"כ הפר"ח או' ל"ב דיש להחמיר ולאסור החלב והביצים ודלא כהב"י יעו"ש. וכן הסכים הפר"ת או' ך' שמ"ח או' י"ח. וכתב בתב"ש או' כ"ו דגם דעת הב"י כן מדלא כתבו בש"ע יעו"ש. שפ"ד או' כ"ג. נחפה בכסף ח"ב בקו' פרי מפרי. זב"ת או' מ"ד. שש"א או' ו' חכ"א כלל ז' סוף או' ט"ו. מנ"י סוף או' י"ז.

א

סא) [סעיף טז'] הא דפסול בעיקור היינו כשנעקר כולו אבל אם נשתייר בו אפי' משהו כשר וכו' אבל השמ"ח או' י"א כתב דגם שנשאר המיעוט במקום א' יש לאסור וכ"כ הקומץ או' ב' אלא שכתב שם בעשרון או' ג' דה"ד בשנעקר בלא בשר משא"כ עם דבקות בשר דכשרה לכ"ע יעו"ש.

א

סב) שם. אבל אם מיעוט הנשאר הוא מדולדל וכו' ומעט כאן פסול וכו' אין להקשות הא כתב ברישא בנשתייר משהו כשר דהטעם כתב הרשב"א דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח ומה שנשאר מחובר חבור מדולדל הוא אבל כשנתפרק במקום א' אותו המיעוט נשאר בחבורו בחוזק כשהיה הלכך הוי חבור והדרא בריא. ב"י. ט"ז ס"ק י"ב. ש"ך ס"ק כ"ה.

א

סג) שם. אבל אם לא נעקר אלא מיעוט ורובו קיים. וכו' כל מ"ש בש"ע דאם נשתייר אפי' משהו כשר ואם נשתייר רובו אפי' מדולדל כשר הוי אפי' לדידן דפוסלין עיקור בין במיעוט קמא בין במיעוט בתרא כמ"ש לעיל או' נ"ו יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' מ"ו. וכ"ז דוקא אם נתברר לנו שנעקר קודם שחיטה ונשאר מיעוט מחובר במקום אחד או דלדולים ברובו אבל אם לאחר שחי' ראינוהו כן חיישינן שמא בשעת שחי' נעקר ולדידן אסרינן אפי' נעקר במשהו בשעת שחיטה. זב"צ שם. ועיין לעיל או' נ"ו.

א

סד) ואם נעקר הסי' ממקומו באיזה מדרכים הנז' אחר שחיטת רוב הסי' וגמר שחיטת המיעוט בסי' עקור אסור אבל שחט הרוב ועקר הנשאר ביד או עקרן מחבורן ולא שחט עוד אח"כ יש להכשיר דוקא בהפ"מ דלאו דרך שחיטה הוא זה ואינו פוסל השחיטה. שמ"ח או' ך' קומץ או' ד' מנ"י או' י"ט. ומיהו יש נוהגין אפי' לכתחלה לתלוש הסי' ביד אחר שנשחטו רובם כמ"ש לעיל סי' כ"ג או' מ"ו יעו"ש.

א

סה) ואם הרגיש בשעת שחיטה ממש שנעקר מעט ע"י נדנוד הבעל חי ששמע כעין קול שקורין קנא"ק בל"א שזה מורה על עיקור כ"ש שנעקרו מחיבורן שבלחי דיש להטריף ואין לזה שום בדיקה אלא דמן הסתם אין לחוש לכל זה. קומץ או' ה' זב"צ או' מ"ח.

א

סו) לפעמים בתרנגול זכר ע"פ הרוב צועק בקול משונה בעת תפיסתו לשחיטה ובזה הוא שואף ומוריד את הקנה לצד הגוף ויורד למטה ממקום שחיטה ואין זה שמוטה כלל רק שצריך להמתין עד שיחזיר את הסימנים מעצמו למקומם הראשון דהיינו ליתן רפיון ידים שלא להחזיק הסימנים באצבעותיו ואז חוזרים למקומם דאם לא יעשה כן נמצא השחי' למעלה משיפוי כובע והו"ל הגרמה. ולכן עצתי לראות מקודם השחי' שיהיה השיפוי כובע על מקומו כי ניכר הוא דרך העור שבולט שם לחוץ כעין הר ואם לאו ימנע אז מלשחוט עד שיחזור שפוי כובע למקומו. מכתב מאליהו בדיני עיקור. אהל יצחק סי' ט' בזב"ת או' ט' קומץ או' ו' דע"ק או' י"ב. מנ"י או' כ"ג. זב"צ או' מ"ט.

א

סז) וכן לפעמים נופלים הסימנים לחוץ דרך פיו דהבעל חי אחר שחיטה ולית לן בה שזה בא ע"י פרכוסו אלא א"כ נופל דרך ביה"ש דזהו עיקור גמור. קומץ שם. זב"צ או' ן'.

א

סח) [סעיף יז'] שחט אחד מהסימנים וכו' בעוף מיירי. ש"ך ס"ק כ"ו. פר"ח או' ל"ד. זב"ת או' נ"ב.

א

סט) שם. הרי זה פסולה. פי' הגם דהכשר העוף בסי' א' והרי נשחט כהלכה וספק הוא דהוי אפ"ה פסולה מספק. פר"ת או' כ"ב. זב"ת או' נ"ג.

א

ע) שם. הרי זה פסולה. פי' ספק נבלה. ש"ך ס"ק כ"ז. פר"ח או' ל"ה. ואין לומר אם איתא דהוי שמוטה מקמי הכי הוה חזי ליה או מרגיש בו כי מי יוכל להבחין בזה הלא הוא כעצמים בבטן המלאה. ט"ז ס"ק י"ג בשם מהרי"ק.

א

עא) שם הגה. ואפי' זרק העוף מידו וכו' ואעפ"י שפרכס אחר השחיטה או משמשו ודחקו בסימנים אחר השחיטה שאפשר להשמט ע"י משמוש זה אפ"ה פסולה שמ"ח או' כ"ב. קומץ או' ט' מנ"י או' ך' זב"צ או' נ"א.

א

עב) שם בהגה. מיהו השוחט נאמן לומר שלא היה שמוט וכו' ומיירי שאומר השוחט בדקתי בסימנים אחר שחי' ומצאתי שלא היה שמוט ונאמן אפי' ביחידי כמו שנאמן על השחיטה אבל אם השוחט אמר הרגשתי בשעת שחיטה שלא היה שמוט אינו נאמן שא"א לעמוד ע"ז. שמ"ח שם. ועיין בתב"ש או' ל"ב שכתב ודלא כהט"ז ס"ק י"ד יעו"ש. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ או' נ"ב.

א

עג) [סעיף יח'] נמצא הסי' השחוט שמוט וכו' הרי זו פסולה. דכיון דתפס בסימנים אפשר לשמוטה שתשחט ואפשר שנשמט קודם שחיטה והוי ספק נבילה. ש"ך ס"ק כ"ט. פר"ח או' ל"ז. לה"פ או' כ"ג. כריתי או' ל"א. וכתב רש"ל דהאידנא אפי' בלא תפס אסור. ט"ז ס"ק ט"ו. לה"פ שם. בל"י או' י"ב.

א

עד) שם. שיביא בהמה אחרת וכו' אבל לא באותה בהמה כי שמא האודם הוא מחמת שהיה בה עדיין חיות ול"ד למ"ש לקמן סי' ל"ד סעי' ט' שמדמין באותה בהמה לפי ששם האודם הראשון טרפה ע"כ אין מכשול לפנינו. ט"ז ס"ק ט"ז.

א

עה) שם. הלכך בכל גוונא אסור. ואם נמצאו שניהם שחוטים ואחד מהם שמוט ותפס הסימנים בידו מקלינן בעוף משום ס"ס ספק אם נשחט קודם שנשמט ואת"ל נשמט קודם שנשחט שמא נשמט אחר שנשחט סי' האחד ואם אין מקום השחיטה נפוח ולא מאדים ביותר מהנהוג יש לסמוך ע"ז להתיר. מהריק"ש בס' ערך לחם. ומיהו על ס"ס כזה שעשה הרב ז"ל יש בו פלוגתא מן האחרונים חדא דזה הס"ס הוי משם א' וענין א' וחשוב כספק א' שמא נשחט הוא או חבירו קודם שנשמט או שמא נשחט הוא או חבירו אחר שנשמט. ועוד דהכא איכא חזקת איסור וג"כ איכא פלוגתא אי עבדינן ס"ס במקום חזקה ע"כ יש להחמיר. זב"צ או' נ"ג. ועיין לקמן סי' ק"י בדיני ס"ס בס"ד.

א

עו) [סעיף יט'] שחט העוף כדרכו וכו' כ"כ ב"י בשם האגור שע"י גלגול הגרגרת נעשה זה וכשר אבל בד"מ או' י"א כתב בשם מהרא"ק דעיקור גמור הוא ופסול יעו"ש וזהו שכתב כאן בהגה ויש מטריפין בזה וכן עיקר. וכ"פ רש"ל פ"ק דחולין סי' י"ח. וכ"כ הב"ח דבין הגרגרת שלם לגמרי או נחתך מצד אחד בין נמצא על הארץ בין נמצא על הסכין דבכל ענין הוי ספק בשחיטה דשמא בא לידי עיקור כל שהוא ופסול יעו"ש. וכ"כ הש"ך ס"ק ל"א. וכ"כ השמ"ח או' כ"ד דבין נמצא על הארץ ובין על הסכין בין חתוך ובין שלם או ששני צידי החתך מונחים על שני צידי הסכין ותחוב עליו בין באורך הטבעת בין ברחבו הכל הוא ספק בשחיטה ואין לך בו שום צד להיתר כ"א בנמצא מיעוט טבעת ושאר הגרגרת הוא שלם עכ"ל. וכ"כ בס' בית מאיר על סעי' ט"ז. קומץ או' יו"ד. זבח שמואל בדיני עיקור סי' ח' או' ה' מנ"י או' כ"א. וכ"כ המחב"ר או' ח' בשם שו"ת שאלת יעב"ץ ח"ב סי' קל"ז דאם נמצא חתיכת טבעת מהגרגרת על הסכין נדבק על פניו יש להתיר לכל הדעות. זב"צ או' נ"ד.

א

עז) ודוקא בשנמצא נפרד אבל אם החתיכה דבוקה ומחוברת ועודה תלויה בטבעת לית לן בה. וזאת לדעת שזה בא מחמת עקמומיות הסימנים שנתפשטו שלא כהוגן וברפיון ידים. קומץ שם. אהל יצחק בלק"י או' ד' זב"ר שם בתמידים או' י"ז. זב"צ או' נ"ה.

א

עח) ואם אין הגרגרת לפנינו וספק אם הוא הרוב או לא יש להכשיר מטעם ס"ס ספק שמא לא היה הרוב ואת"ל שהוא הרוב שמא נעשה ע"י גלגול הגרגרת. ט"ז ס"ק י"ז. אבל כשהוא לפנינו ואין יודעין לעמוד על שיעורו הו"ל ספק חסרון ידיעה ולא נחשב לספק. תב"ש או' ל"ה. אלא שהקשה על דברי הט"ז הנז' מאיהו גופיה דס"ל בהסי' ק"י דבשחי' אין מתירין מכח ס"ס כיון דבשחי' זו בא להוציאה מחזקת אמ"ה יעו"ש והב"ד זב"צ או' נ"ו וכתב דהגם דאיכא פלוגתא בזה אי עבדינן ס"ס בהיכא דאתחזק איסורא מ"מ יש להחמיר ורק בשעת הדחק או בהפ"מ עבדינן ס"ס אפי' בהיכא דאתחזק איסורא ובפרט בדין זה דדעת מרן להכשיר יעו"ש.

א

עט) שם. שחט העוף כדרכו וכו' וה"ה בבהמה והא דנקט עוף היינו משום שבב"י הביא זה מן האגור בשם מהר"י מולן שנשאל ע"ז ומעשה שהיה כך היה. שו"ג או' מ"ג. זב"צ או' נ"ז.

א

פ) מעשה בא לידי שנמצא רצועה עגולה מהושט על הסכין לאח"ש והטרפתי והסכימו אתי ג' גדולי ישראל. כרם שלמה עי"ש. זב"צ או' נ"ח.

א

פא) השוחט תרנגול צריך ליזהר וכו' וה"ה תרנגולת. שמ"ח או' כ"ה. מנ"י או' כ"ב.

א

פב) שם. צריך ליזהר שידחוק רגלו בקרקע. דהיינו שידחוק ברגלו על רגל הנשחט. קומץ או' י"א ובעשרון או' י"ז.

א

פג) שם. צריך ליזהר וכו' וכן צריך להרחיק עצמו מכותל וכדומה שלא יגע הבעל חי עליו. קומץ שם. זב"צ או' נ"ט.

א

פד) וכן צריך ליזהר כששוחט אווזא וכדומה ע"י שאחר אוחז הסימנים מכאן והוא מכאן שלא ימשכו אילך ואילך בחזקה ויבואו לידי עיקור. שמ"ח או' כ"ה. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ או' ס'.

א

פה) ומטעם זה איסור גמור הוא מה שראיתי ממקצת שוחטי זמנינו דכששוחטים בר אווזא אין אוחזין אותה כ"א בצוארה או חרטומה וכל גופה תולה לה מאחורי ידו ולצד הקרקע ושוחט כך דהו"ל עיקור גמור מפני שהעוף מכביד בגופו למטה ותיכף כשמתחיל לשחוט הגרגרת נקרע מאליו ועכ"פ ודאי הוא דקריעה מצטרפת בה וקרא כתיב ושחט ולא וקרע והעושה כן עתיד ליתן את הדין ולהשומע יונעם. קומץ שם. מנ"י שם. זב"צ או' ס"א.

א

והמפרקת ודאי לא ישחוט מפרק' רק אם ימדוד רוחב סימנים קנה ושט הם מעוטים רק ימדוד רוחב מפרקת כי הסימנים נשמטים פעם בצד זה של מפרקת פעם בצד אחר ולכך ישער כל רוחב

ב

בבהמה הואיל וצווארה קשה והסכין קטן אתא לכלל דרסה

ג

שחט ב' ראשים כו' ה"ה לכתחלה מותר לעשות כן והא דנקט ל' דעבד משום סיפא דיש לחוש לשתיהן אפי' כבר נשחט מ"מ אסרינן:

ד

כשרה אפי' הניח הסכין על שתיהן כא' או הולך או הביא:

ה

ויש לחוש עיין פלתי שהמלצתי בכוונת הרא"ש ומחברים וביחוד דברי הרמב"ן. ולדידן ואוסרי' דרסה במיעוט בתרא פשיטא דיש להחמיר בכל גוונא כמ"ש בפלתי באריכות:

ו

רק רוב והט"ז דעתו דוקא חוט שדר' עמו

ז

ואין לשנות והרבה מחברים דמקילין בזה וכבר הורה זקן מהר"ל מפראג להקל ונראה זו דוקא בשחט בלי מתכוון אבל במתכוון לכתחילה על כך לשחוט עם מפרקת יש להחמיר דהכי תנן בתוספתא פ"ב דחולין הי' שוחט וחתך בב"א אם נתכוון לכך שחיטתו פסולה ואם לא כשרה ולכן כל מה שהביאו ראי' להכשיר הוא הכל בלי נתכוון אבל במתכוון אין ראיה לסתור דברי תוספתא ויש להחמיר

ח

להניח אצבע בהפסד מרוב' יש להתיר בדיעבד אם אמר ברי לי שלא דרסתי אחרונים:

ט

חלדה לשון טמנה ועיין פלתי בדקדק לשון ט"ז שכ' כחולדה הדרה בעיקרי בתי' וז"א:

י

בין ששחט עליון וה"ה וכ"ש אם הכניס הסכין תחת שני סימני' ושחטן שניהם מלמטה למעלה או אחד מלמטה למעלה ואחד מלמעלה למטה

יא

הקשור בצואר' ה"ה כרוך בצואר' רק צריך שיהי' באופן שהכרכ' מהדקת המטלית בצוואר אבל אם המטלית כרוך שיכול ליפול מעל צוואר א"ז חלדה דהוא רק כיסוי בעלמא כן משמע בכל פוסקים

יב

פסולה היינו מספק כי איבעי בזו עלת' בתיקו והמחבר לא דייק בזה אף דנ"מ טובי לספק וגם ודאי

יג

ויש מי שאוסר הא דעת רמב"ם והט"ז ביקש לדחות דין זה ועי' פלתי מ"ש בזה ואדרבא ממקום דבא משם יש לרמב"ם ראי'

יד

בכבשי' וה"ה עופו' שיש להם נוצות עד שהסכין מתכס' בהן יש למורטן קצת קודם שחיט' באופן שלא יצא דם

טו

ויש לחוש וכו' היינו כששוחט באמצע שהסכין מגולה אבל אם קרוע בעור וכו' אף בדיעבד פסול ש"ך

טז

תחת המיעוט הראשון וזהו חלדה שהחלידו תחת המיעוט ושחט בחלדה מלמטה למעלה מיעוט ההוא אבל בהחליד תחת העור ושחט מיעוט סימנים ואח"כ קרע עור ושחט הנשאר כראוי מזה לא מיירי כאן ואיירי שנקרע עור מתחילתו כמ"ש הב"ח ועיין פלתי שכתבתי בזה דהחליד תחת עור ושחט רק מיעוט סימני' בחלדה הזה יש מקום להכשיר ע"ש

יז

בבהמה אבל בעוף כיון ששחט סי' א' הוכשר ומה יפסול אח"כ חלד'

יח

וכן אם שחט מיעוט ראשון בושט ודאי דפסול דלא יהי' אלא נקב פוסל אבל בקנה דעת הפריש' וש"ך להתיר מדינ' ומהרש"ל והב"ח אוסרי' והש"ך השיג עליו ועיין פלתי שכתבתי שאין לדחות דברי מהרש"ל ויש לו עמודים גדולים ובלא"ה לדידן דמטרפינן בכל מקום לא נ"מ:

יט

רוב חלל הקנה אבל נא רוב טבעת דזולת טבעת גדולה רוב טבעת אינו רוב חלל קנה ועי' לעיל סי' כ' בפלתי מ"ש בזה באריכות

כ

שפוסל בדרוס' כי הגרמה לאו מקום שחיטה משא"כ זה ששוח' במקום שחיטה דבר הפוסל

כא

פסולה דרובו בהגרמה

כב

ואם דרס או וכו' כולם תמהו למה ודאי טריפה ונבלה הא הרמב"ם כ' מקודם אם שחט מיעוט סימנים בחלדה וגמר שלא בחלדה הרי זו ספק נבלה. והלח"מ תי' דהכ' ג"כ פירושו ספק נבילה וזהו דוחק דלא מצינו דמסתפק הגמ' כלל בדרוסה: והש"ך כתב דבצירוף קאמר דהיינו דהחליד שליש והגרים שליש ושחט שליש דעכ"פ איכא תרי רובא בפיסול. מה לי חלדה ומה לי גרמא. ועיין פלתי דס"ל באמת חלדה גמורה או דרוסה במיעוט קמא ודאי פסול ולעיל גבי חלדה דמשויא לי' ספק היינו דלאו הוי חלדה ברורה והספק הי' אי הוה חלדה כלל כי החליד תחת מיעוט סי' וע"ז אנו דנין אם קרוי חלדה כלל וזה ברור. וכ"נ דעת פר"ח

כג

וכן בקנה וכו' דנקיבתו במשהו וחד דינא אית ליה עם ושט:

כד

פסולה הש"ך הביא דעת ריב"ש דכתב אפי' למאן דמספקא ליה גבי חלדה במיעוט קמא מודים הכא דלא מקום שחיטה היא ולא שייך דרך שחיטה שחט. ועי' פלתי דא"צ דהני רבוותא פוסלים ג"כ בחלדה במיעוט קמא

כה

כגון שנעקר וה"ה סכין פגומה קרוי ג"כ עיקור:

כו

קודם גמר שחיטה אפי' בעוף דא"צ רק סי' א' והא איתנהו ז"א דמ"מ בעינן שנים ראוים לשחיטה:

כז

בין במיעוט בתר' דלפי ד"ת במיעוט בתרא כשר רק מנהגנו לאסור ודעת הב"ח אם פגימה במיעוט בתרא אסור מדינ' וע' פלתי דהבאתי ראי' מתוס' דגם בפגימה מותר מדינא

כח

אלא שאין שחיטה מועלת אבל סימנים שנדלדלו ברובן לכ"ע הוי טרפה וכן כ' הש"ך ונכון

כט

חלבו כשרות עיין פלתי שפלפלתי בזה והעלתי הטעם דלבה"ג יכול העיקור לחזור על בוריו ולהיות נתרפא ע"ש

ל

פסולה דהוי ספיקא תורה לחומרא. וא"א להבחין

לא

מיהו השוחט נאמן דהיינו שאמר שהרגיש בבירור ויש לו סימנים על כך ט"ז

לב

פסולה דכיון דתפס בידו אפשר לשמוט' שתעשה שחוטה ופסולה מדינא דש"ס

לג

כשר אף דהוא ספק איסורא ס"ל דלא שכיח שיהי' טבעת מגרגרת נשמט מחיים ולא יהי' ניכרת המכה והדם צרור ותלינן לעולם במצוי ועיין לקמן סי' נ':

לד

ויש מטריפין כי ספיקא דאורייתא לחומרא והוא טבעת שלם או רוב אבל מקצת לית לן בי' דלו דנפסק מחיים פסוקת הגרגרת ברובו ואם ספק אם הוא רובו מכשיר הט"ז ג"כ מכח ס"ס דלמא לא היה בו רוב. ועי' אחרונים בתשובות שהקילו בכמה דברים ולהיות כי אין דעתי להקל לא הבאתי דבריהם ומי שרוצה לסמוך עליהם יעיין בספרת'

א

שתיהן וכו' בעו"ה לא יכולתי לירד לסוף דעת הב"י ואחרונים ולכן אעתיק דברי ראשונים בקצרה. בחולין דף ל"א דאמרינן דבעינן חוץ לצואר כמלא צואר כתבו התוס' לכאורה נראה שצריך להוליך כל אותו מלא צואר שחוץ לצואר ולכך צריך אותו שיעור ומיהו נראה דאין צריך ולא הוצרך שיעור זה אלא כדי שישחוט ברווח ופעמים שהסכין חריף ושוחט בלי הולכת כ"צ עכ"ל וכ"כ הרא"ש: ועתה נחזה במ"ש הרא"ש ביש כאן שני בהמות ושוחטין כא' ואין בסכין רק כמלא שני צוארין מכוון. ולחלק בין ראשונה לפנימ'. ונבאר דרך משל בהמה אחת וצואר' ד' אצבעות אבגד מונח ובצדה בהמ' ג"כ ד' אצבעות הוזח וסכין הוא ח' אצבעות א ב ג ד ה ו ז ח. וא"כ כשמתחיל לשחוט דרך הולכ' וא"כ ח' מסכין בא אצל פ' דבהמה וכשמוליך וגו' השחיטה בשתיהם הרי בא א' דסכין על ד' דבהמה שני'. ודעת הרא"ש להכשיר ראשונה ולפסול שני' וכן להיפוך א"כ אות א' מסכין בא לאות ד' מבהמה שני'. ואז שני' כשרה וראשונה פסולה. ולמד הב"י דבעינן תמיד שיעבור כל סכין מחזיק ח' אצבעות על פני כל בהמה ולכך באופן הראשון דשוחט דרך הולכה הרי הולך הסכין על כל צואר בהמה ראשונ' דהתחיל בח' והוליך עד שעבר עליו א' אבל שני' בגמר שחיטה בא א' דסכין על ד' מבהמה וא"כ אין על הצואר עובר רק ד' אצבעות ומזה הולי' הב"י תולדה אם רצונו להעביר כל הסכין חוצה לו עד שח' סכין בא על אות ה' דבהמה שני' והרי כל ח' אצבעות עברו עליו כשר וכן להיפוך כשמביא לא עברו על בהמה ראשונ' רק ד' אצבעות מסכין מן אות ה' עד אות ח' והנשארים עומדים בבהמה שני' ג"כ טרפה אבל אם הוליך ומוליך עד שאות ח' מסכין בא על אות א' מבהמה ראשונה וכל הסכין חוץ לבהמה ג"כ כשר. וא"כ תלה הכל כס"ד דתוס' דבעינן שיעבור כל צוארי' היינו ח' אצבעות על כל בהמה. והא התו' דחה אותו וביותר הרא"ש כי בסכין חריף חותך בקל תיכף וא"צ שיהי' עובר כל הסכין רק דעת התו' והרא"ש כשיש לו סכין ארוך אינו דורס אבל סכין קצר רק כפי בהמה דורס ונ"ל דהך סכין צריך להיות פנוי מבלי טרוד בשחיט' אחרת וא"כ הרי זה סכין ארוך ומרווח ליה לשחוט אבל כשד' אצבעות. הנשארים מסכין הם לשחוט אחרת עדיין לית הרווחה והוי כשוחט בסכין מחזיק ד' אצבעות צוואר שמחזיק ג"כ ד' אצבעות. ולכך כאן ששחט ב' בהמות כא' בהולכה או בהבאה ודאי עיקר שחיטה לא יתכן כא' כי בהמה אחת נשחט רובו קודם לשני רק קרוי כאחד כי גמר שחיטה כאחד כי כשמוליך סכין מהבהמה לחברתה הראשונה נשחט רובו טרם בא לשני' אבל בבא לשני' לשחוט הרוב גומר שחיטה הראשונה והרי קרוי כא' וכ"נ דעת הט"ז ע"ש ולכן א"ש כשמתחיל בהולכה א"כ ראש סכין שהוא ח' מתחיל מתחילת צואר הראשון שהוא א' ומוליך והולך ובגמר צוואר הראשון שהוא ד' מגיע מסכין אות ה' וד' אותיות הנשארים המה חוץ לבהמה א"כ הרי שוחט בהרווחה בסכין מחזיק ח' אצבעות ולכך כשר אבל בגמר בהמה שני' שמגיע אות ח' מסכין על אות ח' מבהמה שני' הרי ד' אצבעות על בהמה ראשונה לגמור השחיטה מרובו ואילך וד' אצבעות על בהמה שניה לשוחט' ואין כאן סכין פנוי כי על בהמה שניה הסכין מן ה' עד ח' וא' ב ג ד מן סכין על בהמה ראשונה לגמור שחיטה עד תכליתו ואין סכין פנוי ולא רווחי' לי' ולכך דורס והשניי' טריפה. וכן להיפוך בהובא' מבהמה שניה לבהמה ראשונה חצי סכין לבהמה ראשונה שהוא מאות א' עד ד' וכן בבהמה מא' עד ד' אבל מה' עד ח' בסכין נשאר בבהמה שניה לגמור השחיטה ואין רווחא וא"ש וא"כ לעולם חד טריפה וחד כשרה ואין נ"מ אם מעביר סכין אח"כ על כולו או לא כי בשעת שחיטה צריך להיות הרווחא לסכין שיהא פנוי ואם לאו טרפה ומה שעושה אח"כ מה נ"מ ולכן לא ירדתי לסוף דעת הב"י: והנה הרמב"ן טען כשדור' א' גם השני נדרסת וגם בזה לא זכיתי להבין דהא הראשונה ששחט בהולכה יש לו רווחא סכין מחזיק ח' אצבעות והצוואר רק ד' וא"כ אינו דורס ואח"כ כשמגיע לשניה ובשניה ליכא רווחא ודורס ואם כי אז גם בראשונה דרסה הא כבר נשחט רובא וכי ס"ל לרמב"ן דרסה במיעוט בתרא טריפה וצ"ע להבין ואולי כשמתחיל לשחוט ורואה כי על בהמה שניה לא יהי' הרווחא בסכין מכין ידו לשחוט בכח שהוא דרסה וא"כ אף בהמה ראשונה נדרסה וצ"ע ועכ"פ לדידן דפוסלין דרסה במיעוט בתרא צדקו דברי רמב"ן מבלי פקפוק ודוק כי צ"ע לחולשת שכלי בעו"ה:

ב

רוב מפרקת הרב הט"ז הביא בשם הרשב"א דכתב בהא דאמרינן דלא לשוייא גסטרא היינו שלא ישבר במפרקת קודם שחיטה דאז מבליע דם באברים וכו' עכ"ל והקפה הט"ז בפ"ק ב' דא"כ דתורה לא הרשה לשבור במפרקת למה יועיל מליחה והרשב"א בעצמו פסק דמועיל מליחה ע"ש. ותי' הש"ך בנה"כ דקרא אשמועינן דאפי' בקדשים דה"א לדם צריך ולכך לא ישבר מפרקת וכו' וכתב וכן נכון ולא תי' כלום דהא הרשב"א בדף כ"ג הביא חד לימוד לקדשים וחד לימוד לחולין מן וזבחת מן בקרך וא"כ הקושי' הוא על הך קרא דלחולין איירי ולא תי' הש"ך כלום. ולכן העיקר דה"א מצות שחיטה בכך לשבר מפרקת ולהתיז הראש כי בכך תצא נפשו כדתנן באהלות דבכך יוצאת מתורת חי וא"כ אף דמבליע דם באברים לית לן ביה דכך מצותו ואם כן מותר לאכול חי דלא הוי דם שפי' קמ"ל דלא מצוה בכך וא"כ ממילא ידעינן דאסור לאכול חי דהוי דם (שלא) פירש רק ע"י מליחה ואז שרי דהא הדם בלוע נפרש ונפלט ופשוט:

ג

חלדה כתב הט"ז ס"ק ג' לשון הטמנה ע"כ נקראת חלדה בלשון זה שמטמנ' עצמה בארץ ע"כ. וכתב שכן הוא בגמ'. אבל מגמ' משמע היפוך דעל מלק בסכין אמרו שם שחיטתו פסולה ח"א דדורס וח"א דמחליד וקאמר הגמ' מ"ד דורס מ"ט לא קאמר מחליד ומשני ה"ד חלדה כחולדה הדרה בעיקרי בתי' דמיכסי והך מגלי ומפני שמחליד שם פירשו תוס' ששוח' הסימנים ממטה למעלה ע"ש הרי דזה לא דמי' לחולדה ואנן קיי"ל דהוי חלדה בדוחק סכין ושוחט ממטה למעלה א"כ ש"מ דלא בעינן דמי לחלדה כלל רק סתם הטמנה ובמח"כ לשון יתר בט"ז הוא זה:

ד

פסולה וספק כי הוא איבעי דעלתה בתיקו:

ה

ויש מי שאוסר גם בזה הט"ז הקשה הא דשאל בגמ' הושיט ידו למעי בהמה ושחט ולד מי מכשר ומה זו ספק הא הוי חלדה כמו מטלית פרוס על צווארה. ואין כאן קושי' דהא זהו פרוס עליה מטלית הוא איבעי דלא איפשטא א"כ קאי האיבעי בדרך את"ל דלא הוי כלל חלדה מי מהני שחיטה במעי אמה. וכן משמע בפר"א ולכך אפשר כמש"ל בסי' י"ד דרמב"ם דייק מהך דביצה להנצל מקושי' התוס' הא יכול להכניס ידו למעי אמו ולשחו' והוי כשוחט בלילה לא ס"ל לרמב"ם דעכ"פ בדעבד כשר וקרוי מוכן ולכך פי' הוא דהוי חלדה כמ"ש העט"ז וט"ז ודבריו מוכרחים ועיין מש"ל סי' י"ד והדברים נראים לשיטת הרמב"ם וק"ל:

ו

תחת מיעוט הראשון ושחטו ממטה למעלה. מורי' הדברים דחלדה היה שהחליד הסכין תחת מיעוט הראשון ושחטו בחלדה ולא קאמר בפשוט שהחליד הסכין תחת עור ושחט מיעוט סימן ואח"כ קרע עור והוי חלדה במיעוט קמא. והש"ך בס"ק י"א ביקש באמת לפרש כן בש"ע דזהו כוונתו אבל לשון החליד הסכין תחת מיעוט ראשון לא משמע כן כמו שהבין ג"כ הב"ח. ולא ידעתי כיון דתחת עור אמרי' אינו יודע וחלדה במיעוט סימנים עלתה בתיקו ה"ל ס"ס ספק אין חלדה תחת עור ואת"ל הוי חלדה דלמא לא מיטרף במיעוט סימנים וכן להיפוך דאת"ל דהוי תלדה במיעוט דלמא עור לא הוי חלדה ולכן השמיט הש"ע עור וק"ל:

ז

מיעוט הראשון בחלדה דעת הש"ך ופרישה היינו ושט דמשהו פוסל בו אבל קנה מידי דהוי חצי קנה פגום ולמה יפסול בו חלדה לחנם אמנם הב"ח העתיק דברי הגהת מהרש"ל וכן הש"ך ראה הגהותיו דכתב כמו בהגרים שליש ראשון פסול ה"ה בשהה או החליד ודרס במיעוט ראשון אפי' בקנה והש"ך תמה עליו וביחוד מ"ש בשהיי' במיעוט קמא דהא ברייתא מפורשת נשחט חצי קנה ושהה דכשרה וכן בכולם ע"ש. והנה נראי' דבריו בשהייה אף דבאמת משחיטו' אשכנזית שהביא הב"י סי' זה משמע דגם בשהיי' י"ל שהחמירו חז"ל שכ' אפי' למ"ד דשהיי' במיעוט קמא דקנה דכשרה מ"מ בדרס' במיעוט קמא דקנה יש להחמיר וע"ש דמחלק הרי מודה בבירו' דזה להכשי' איכא רק מ"ד דאמר כך אבל לדינ' לא החליט להכשיר וכן מורי' דברי הרא"ש בשו"ת הרשב"א בסי' שס"ז להדיא דלרש"י אף בקנה במיעוט קמא לא אסור ש"מ דוק ביה ותמצ' כדברי. ואמת כי קושי' הש"ך מברייתא דקתני נשחט חצי קנה ושהה כשר לכאור' תיובת' אך ליישב י"ל הנך רבוות' ס"ל דתלי בפלוגתא דריב"י ורבנן דלריב"י סגי ברובא בכשרות אבל לרבנן בעינן כולו בין בתחילה ובין בסוף בכשרות ועי"ש דף ל' ברש"י ותוס' ותראה כן וא"כ י"ל הך ברייתא דשהיי' במיעוט קמא כשר ריב"י היא אבל לפי דקיי"ל להחמיר כרבנן כמ"ש רש"י אף שהייה בקנה במיעוט קמא פוסל. ובזו יש ליישב קושית ר"ת מן תוספ' וברייתות דסתרי אהדדי די"ל חד רבנן וחד ריב"י ע"ש בתוס' דף ל' ע"ב ד"ה החליד עכ"פ יניח שהיי' במיעוט קמא במקומו אבל דרסה חלדה בקנה במיעוט קמא הרבה רבוותא דפסלו כמ"ש הב"י בשם שחיטות אשכנזית ונתנו טעם בין שהיי' דעומד משחיט' ולא שחט בפסול משא"כ בדורס ומחליד שוחט בפסול ועושה מעשה לפסול. ומה לנו יותר מבה"ג (ורשב"א בתשובה כיון עליו) דכתב חלדה במיעוט קמא בסימנים פסולה מדאורייתא והיכי דהכניס סכין בין סימן לסי' ונתחרט טרם ששחט יוציאו בנחת וישחוט ממקום אחר ויבדוק באותו מקום אי פגע בקנה או בוושט וקשה פגיעה בקנה מה נ"מ הא חלדה בקנה במיעוט אלא ש"מ דס"ל דפוסלו כמ"ש שחיטות הנ"ל ויתר מרבוותא סברין כן ואם כן ח"ו לדחות ד' מהרש"ל כלאחר יד במקום שיש לו יתד נאמן לתלות ולהחמיר:

ח

ואם דרס או החליד וכו' צווחו הריב"ש ויתר רבותינו הא הרמב"ם כ' וכן אם שחט מיעוט סימנים בחלדה וגמר שלא בחלדה הרי זו ספק נבילה דהוי איבעי' דלא אפשני' וכאן פסק ודאי פסולה. #א) ועי' בש"ך שרוצה לומר דתרתי מיירי רמב"ם כאן באותו שליש שהגרים החליד וכו' והדוחק מבואר וכמ"ש פר"ח והדרך היותר קצר בדברי הרמב"ם הוא הואיל והרמב"ם מפרש איבעי שהה במיעוט סימנים כמ"ש המחבר לעיל סי' כ"ג סעיף ד' דהכוונ' שהה כדי שחיטת מיעוט סימנים קרוב לרוב ועיין מש"ל עכ"פ לא מפרש כפשוטא דשהה מתחיל' כששחט מיעוט סימנים דס"ל זה פשיטא דטרפה דהא נקיבת כל שהוא בוושט פוסלו והיינו שהייה היינו נקיבה וכן הביאו התוס' התוספתא דשהייה במעוט קמא בוושט פסולה. ולפ"ז גם בהך איבעי' החליד במיעוט סימנים צ"ל ג"כ דרמב"ם מפרש לי' כעין פיר"ת דהיינו ששחט ד"מ הקנה רובו כראוי ומיעוט הנשאר החליד הסכין תחתיו וחתכו מלמטה למעלה וא"כ הספק אם זהו קרוי חלדה או לא כיון דבלא"ה רובו נשחט. וזהו כוונת הרמב"ם וכן אם שחט מיעוט סימנים בחלדה פי' דחלדה הי' דשחט רק מיעוט סימנים ע"י שהחלי' הסכין תחת המיעוט וגוף החלדה היה בזה שתחב תחת מיעוט הסי' שעדיין לא נשח' ואם כי הלשו' קצת דחו' איהו דחיק ומוקי נפשי' והוי ספק אבל אח"כ בא הרמב"ם בגוף דינו דעושה חלדה שהוא חלדה ודאי בלי ספק רק לא שחט בחלדה רק מיעוט מסימנים הוא טרפה ודאי כמש"ל דהוא תוספתא וע"ז לא מספקא בש"ע כלל רק מספקא לי' בטוב חלדה אי קרו חלדה או לא. וכן מורים. #ב) דברי פר"ח אלא שהאריך ללא צורך וכתב דכן דעת הטור והטור האיר נתיב וכדומה. #ג) ולא דיבר בזה נכונה דהא לפי מ"ש הך איבעי דשהה במיעוט סימנים א"א לרמב"ם לפרש על מיעוט קמא דהא לדעתו כמ"ש זה ודאי טריפה מבלי ספק וע"כ הפי' כמש"ל דהיה כשיעור הכשר סמוך לרוב וכו' ואלו הטור בסי' כ"ג כתב להדיא דרמב"ם מפרש הך איבעי על מיעוט קמא וא"כ ע"כ דס"ל דלא ס"ל כן ברמב"ם ועיין בב"י אבל האמת יורה דרכו דיותר טוב לפרש זה מכל הפירושים:

ט

פסולה היינו ודאי וכתב הש"ך בס"ק כ' אע"ג דהחליד במיעוט קמא דוושט הווי ספק נבלה. מחלק הריב"ש דכיון דדרך שחיטה י"ל דלא ניקב אבל הגרמה דאין במקום שחיטה ה"ל כנקוב ע"כ. ולא היה צריך לזה כי דברים הללו הן דברי הרשב"א והרא"ש והן באמת לא מפרשי על חלדה במיעוט סימנים במיעוט קמא כי הרא"ש מפרש ליה על חלדה במיעוט בתרא ורשב"א מפרש לי' כפי' ר"ת א"כ י"ל בחלדה גמורה במיעוט קמא מודים דפסול ולא ס"ל חילוק של ריב"ש:

י

בין במיעוט בתרא דעיקור במיעוט בתרא מדינא מותר והב"ח כתב ה"מ אם נעקרו סימנים אבל בסכין פגום שהוא ג"כ עיקור בזה אפי' במיעוט בתרא פסול מדינא. ודבר חדש הוא לאסור בלי ראי' ולא מצינו רמז בפוסקים אך בתוס' נדה דף ב' ע"ב סכין איתרעי כתבו התוס' בסכין פגום יש כמה ספיקות דלמא בעצם מפרקת או במיעוט בתרא אפגום וכו' ש"מ דס"ל במיעוט בתרא הבהמה כשרה ולא כב"ח ודו"ק:

יא

לענין חלבו הט"ז הקשה הא בחולין דף ס"ט קאמר הגמ' י"ל דלכך חלב דעלמא אף דאתיא מאמ"ה מותר דיש תקנה בשחיטה ואבר היוצא ל"ל תקנתא בשחיטה והא הך עיקור מה בכך דאינה טרפה הא אין תקנתא ואסור החלב משום אמ"ה. ותי' הט"ז הא דאמרי' דאית לי' תקנתא פירש קיל לי' איסור אמ"ה ואין אוסר החלב ולכך אף בעיקור אין אוסר ע"כ ואני תמה הא הרשב"א בחידושיו פ' בהמה המקשה הקשה מה קשאיל בהמה דיש בו אבר היוצא אם חלבו מותר פשיטא דאסור מידי דהוה חלב טריפה ותי' הרשב"א דאבר היוצא אין עליו שם טריפה רק לית ליה הכשר שחיטה דהא כל בהמה שחוט והוי כאבר מן החי ולכך קשאיל אם נכנס בכלל היתר של אבר מהחי ע"ש וא"כ הרי דגם שם רק איסור אבר מהחי ומ"מ אסרינן ולמה נתיר בזה וצ"ע לכאורה. ומה שנ"ל כי ודאי תוס' ורא"ש ורשב"א דיברו הכל ענין מחלוקת רש"י ובה"ג אי הוי טרפה או לא ולא בררו מה נ"מ ודוחק לומר דכולם היה מחשבתם על חלב. לכן נראה דנ"מ טובי סימנים שנעקרו או נשמטו אי יכולין להיות הדר בריא ע"י רפואות וכדומה בסמנים שיהי' חוזר ונקשר לרש"י א"א דכיון דהוא טריפה אין טריפה חוזר לכשרותו ואם ראינו שנתחב' לשעה במעט זמן יחזור למחלתו. משא"כ לבה"ג אין כאן טריפות רק הלמ"מ כל זמן שהוא נעקר לא יועיל בו שחיטה דהא אינם מחוברים או מטעם רמב"ן דא"א לשחוט על נכון אבל אם הדרי ברי' וחזר ונתתבר יפה הרי הוא בכל אופן כשר וא"כ ממילא נשמע דחלב מותר דהא יש יותר היתר משחיטה לאמ"ה ופשוט ואמת לא מצאתי כן למחברים מ"מ כ"ל נכון ואמת:

א

רוב המפרקת. עבה"ט סק"ג ועיין בתשובת בית יעקב סוף סי' קס"ב העלה ג"כ שלא כדעת רמ"א ע"ש:

ב

לתלוש הצמר. עבה"ט סק"ח ומ"ש דאסור למרוט נוצה כו' משום צעב"ח אישתמיטתיה דברי הרמ"א באה"ע סוף סי' ה' בשם מהרא"י שכתב כל דבר הצריך לרפואה או לשאר דברים לית ביה משום צעב"ח ומ"מ העולם נמנעים דהוי אכזריות ע"ש:

ג

הצמר המסובך. עיין בש"ס בכורות דף כ"ד ע"ב בתוס' שם בד"ה השוחט ולקמן סימן ש"ח סעיף ג' ודו"ק:

ד

ואנו נוהגין להטריף. עש"ך ס"ק כ"ג מ"ש נוהגין להטריף כל עיקור אפילו כל שהוא כו' דכיון דאירע פסול בשחיטה נהגינן להטריף הכל משום חששא דשמא ניקב הושט עכ"ל ועיין בתשובת גבעת שאול סימן כ"ח שכתב דלפ"ז היכא דתפס הקנה בידו ויודע בודאי שלא נגע בושט שחיטתו כשירה אך דברי הש"ך תמוהים כו' ע"ש שהעלה דאפי' תפס הקנה בידו נמי פסולה עיין פמ"ג:

ה

ונ"מ לענין חלבו. עט"ז ס"ק י' ועיין בתשובת ח"ס ח"ב סימן כ"ט מה שכתב בזה:

ו

ואין לשנות. עבה"ט ועיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' נ"ה שהוא היה נוהג בנמצא על הארץ להכשיר בהפ"מ וכה"ג ואם נחתך הטבעת באמצע והיא תלויה בקנה או אפילו מונח או תלוי באמצע על הסכין או על הארץ אין להחמיר וכתב עוד שקבל משוחט מומחה שאם תרצה ליזהר שלא יבא לידך ספק כזו בטבעת מגרגרת שהוא מצוי באווזים ישחט שחיטה כקולמוס בשיפוע דאז בדוק ומנוסה שלא ימצא שום טבעת בשחיטתם ע"ש:

ז

או יגביהנו. עיין בתשובת שבו"י ח"ב סי' נ"ו שנשאל בשוחט ששחט ודחק באצבעו על הקנה שנתמעך ושמע חוזק שבירת הקנים שבגרגרת אם יש חשש איסור וכתב דודאי לא יפה עושין השוחטין שדוחקין כן על הסימנים באצבעותיהם ויש לחוש שמא יקפוץ אחד מן הקנים וע"י עוקץ הקנים ינקוב הושט ויש למחות בידם מ"מ בדיעבד לא מחזקינן איסורא דפסיקת הקנה ברוחב ברובא. ובאורך אפילו לא נשתייר רק משהו למעלה כו' וכ"ש כשהעור שלם דאין לחוש כשאין ריעותא אחרת לפנינו ע"ש:

א

(סימן כ"ד סעיף י"א) אם החליד הסכין תחת מיעוט הראשון ושחטו ממטה למעלה הנה לפי' קמא דר"ת והובא בש"ך סקי"א דמבעי בתחת הסכין תחת מיעוט קמא ושחט ברוב שלמטה ממנו כדרכו. בפשוטו י"ל דמיירי בתחב הסכין במיעוט קמא דקנה דמשום נקובה ליכא ושחט בחלדה זו הסימנים ולשון דהחליד במיעוט סימנים י"ל דקאי רק אקנה כמו דמפרש ר"ת איבעי' דשהה במיעוט סימנים דקאי רק אושט. ואולם לאידך פירושא דזהו דינא דהש"ע דהחליד הסכין תחת מיעוט הראשון ושחטו בחלדה ממטה למעלה זהו ע"כ דתחב במיעוט קמא דושט דהא במיעוט קמא דקנה אינו מזיק חלדה וא"כ לכאורה דתחיבת הסכין י"ל כמו נקובה בושט: וראיתי בס' הישר לר"ת (סימן שנ"ז) שכתב פי' הראשון הנ"ל וכתב עלה ולנקובת הושט ליכא למיחש דדרך שחיטה הוא כי היכי דלא חיישינן לגבי קדשים תחת העור עכ"ל [נ"ל דצ"ל לגבי קדשים תחת העור משום מום] ודבר זה צ"ע מאד דשאני בעור דמה לי שחותך העור מלמעלה או שנוקבו משא"כ בסימנים דבעי' דרך שחיטה ותחיבת הסכין הוא נקובה בעלמא. וביותר קשה דמי הכריח לר"ת לזה הא לפי' קמא בפשוטו י"ל דתחבו במיעוט קמא דקנה. ולאידך פירושא כיון דעיקר האיבעי' אם שחיטת מיעוט קמא בחלדה פוסל. הא י"ל דאיבעי בפשוטו שתחב תחת העור וחתך מיעוט סימנים. וגם לפי הצד דתחת העור ליכא חלדה משכחת דתחב הסכין תותי הסימנים ושחט מיעוט קמא דושט מלמטה למעלה. אחר כך מצאתי בספר המכריע להריא"ז (סימן ה') שהביא לדברי ר"ת בספר הישר הנ"ל והרבה לתמוה ע"ז והעלה דיש בזה משום נקובת הושט. ודרך גררא ראיתי דבר תמוה שם דמה שסתר ראיית ר"ת מתחת העור בקדשים דפגימת עור לא הוי מום ממה דמוקמי' בחטאת העוף ובח"ק פגום א"כ מוכח מכאן דח"ק פגום לא חשיב מום בקדשים דאי חשיב מום משום שחוטי חוץ לא יתחייב דאינו ראוי לבא בפנים. ולענ"ד תמוה דהא קיי"ל אין תמות וזכרות בעופות. ובזה הי' מקום ליישב קושית תוס' חולין (דף כ"ט ע"ב) ד"ה כגון ששחט וכו' דלוקה בבהמה ובח"ק פגום ע"ש. דבבהמה דמום פוסל אינו מתקבל בפנים:

ב

(סי' כ"ד ש"ך סקי"ג) אבל ודאי מדינא. בתשו' הר"י מיגש (סי' מ"א) ס"ל דמדינא אסור שהייה במיעוט קמא דקנה וצ"ע:

ג

(סעיף ט"ו בהג"ה) אבל בחייו כשר אלא שאין שחיטה מועלת. ואף בעוף אם נשמט סימן א' ושחט סימן הב' לא מהני כדקתני להדיא בברייתא ומצא הגרגרת שמוטה ולא נודע אם קודם שחיטה וכו' והטעם דמ"מ בעי' שיהא ב' הסימנים ראויים לשחיטה כ"כ תוס'. ואולם לשיטת הרמב"ן דשמוטה הוי טריפה אלא דבנעקר בעידן שחיטה הוי נבילה דסימנים מנדנדים [והש"ך סקכ"ד שהעתיק כן הוא תמוה וראיתי שעמד בזה בפמ"ג] י"ל דבאמת בעוף בשחט סימן א' והסימן ב' נעקר בשעת שחיטה דמהני שחיטה לטהר מנבילה דהא הסימן ששחט שחטו בטוב ואף דהסימן הב' שנעקר אין ראוי לשחיטה מכח הנדנוד מ"מ י"ל דלא בעי' שיהא שני הסימנים ראויים לשחיטה. דהא להרמב"ן ליכא הוכחה מברייתא הנ"ל. דהא עכ"פ אסורה מדין טריפה אבל מ"מ י"ל דלא הוי נבילה והוי כטריפה ששחטה. וכן בנקובת הושט דקיי"ל (בסימן ל"ג) דהוי נבילה מ"מ בעוף בנקובת הושט ושחט הגרגרת י"ל דלא מקרי פסולו בשחיטה כיון דבסימן ששחט לית בו פסול והוי רק כטריפה דעלמא ששחטה. ובזה יש ליישב שיטת רבינו יונה בראייתו בנשבר הרגל ולא נודע אם מחיים אם אחר שחיטה דאסור מברייתא הנ"ל דשמוטה והיינו דס"ל דשם בעוף לא הוי שמוטה ספק בשחיטה דשחיטה הי' מעליא רק דהוי ספק טריפה:

ד

(ש"ך סק"ל) מאדים יותר כשר. עי' סס"י ל"ו בש"ך סקי"ב ובספר בית אפרים בשפת אמת שם.

א

אם יש בסכין כו'. ע"ל סי' ח' מ"ש בזה:

א

שחט ב' ראשים כו'. משמע לכאורה דוקא דיעבד ובטור איתא שוחט אדם שני ראשים כאחד כו' והכי איתא בש"ס פרק השוחט (חולין דף כ"ט ע"א) בהדיא וכ"כ הר"ן דמותר אפילו לכתחלה וצ"ל דלאו דוקא שחט דה"ה אפילו לכתחלה וכן מוכרח לומר בהרמב"ם פ"ב מה"ש דין ט' ובכל בו ע"ש ודו"ק:

א

אם יש בסכין כדי ג' צוארין כשרה. פי' בין שהניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים ויצא אורך הסכין כמלא צואר חוץ להב' ראשים והוליך הסכין לצד האחר עד שלא נשאר כלום יוצא באותו צד שיצא כבר ובין שהתחיל לשחוט בקצה הסכין והוליך הסכין בשחיטתו עד שיצא כמלא הצואר חוץ לראש השני דאז ודאי כיון שעל ב' הראשים עבר כמלא ב' צוארים כשר אבל פשוט אם הניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב ב' הראשים והוליך הסכין לאותו צד שיצא חוץ להב' ראשים כמלא צואר דזהו חשיב כאלו אין בסכין אלא כמלא ב' צוארים וק"ל:

א

ואם לאו יש לחוש. זהו דעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן (ועי' בחדושי הרשב"א דף ל"ב ע"ג ובתה"א דף כ"ז ע"ב) ונלפע"ד דאינהו מיירי כשהניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב הב' ראשים ומיירי ששחט לאותו צד שיצא ודעת הב"י וד"מ דלפי טעם שכתבו דכיון שאנו רואין שבאחד מהן דרס ע"כ אף בשניה דרס שהרי בבת אחת ובענין א' העביר הסכין על שתיהן ה"ה כשהתחיל לשחוט בקצה הסכין וכיון שעבר חצי הסכין על השניה פוסק דשתיהן אסורות מה"ט דהא עכ"פ עינינו רואות שאח' מהן נדרסה וא"כ בבת א' העביר הסכין על שתיהן וא"כ גם השניה נדרסה וכן משמע דעת מהרש"ל פ' השוחט סימן י"א דלא כהב"ח שחילק בין התחיל לשחוט בקצה הסכין ובין הניח הסכין בתחלת השחיטה על רוחב הראשים בדברים שאינם מתקבלים על הלב וגם נלפע"ד דאם התחיל לשחוט בקצה הסכין ועבר הסכין לצד האחר עד שיצא כמלא צואר לצד האחר בענין שעל שתיהן עבר כל הסכין שתיהן כשרות לכ"ע וכן כתבו ב"י וד"מ ומהרש"ל והוא פשוט דלא כהב"ח שחלק ע"ז ואין נראין דבריו לא בגוף הענין ולא בדברי הרא"ש ודוק היטב:

א

והמנהג להטריף כו'. וצריך עיון בזה שהרבה גדולי הפוסקים מתירין הלא המה המרדכי והאגודה ר"פ השוחט בשם מהר"מ והרמב"ן והר"ן פרק השוחט במתני' דהיה שוחט והתיז הראש כו' וכן כתב הרשב"א בשם גדולי המפרשים וכ"כ הרא"ה בספר בדק הבית (דף כ"ג) וכן משמע דעת הרמב"ם פ"ב מה"ש דין ט' וכמבואר בכ"מ לשם וכ"כ בעל העיטור וכ"כ הרשב"א בחדושיו ובת"ה ובמ"ה ריש סימן ב' וכן משמע בתוספות ר"פ השוחט ד"ה ותו וכן משמע בתשובת בנימן זאב סי' שכ"ז וכ"נ מוכח מן המשנה וש"ס פ"ק דחולין (דף י"ט ע"ב) והתוספתא שהביא המרדכי ר"פ השוחט ע"ש ודוק והכי מוכח מדברי כל הפוסקים והט"ו בס"ס כ"א גם בתרומת הדשן סי' קפ"ז כתב דמן הדין שרי אלא שנהגו להחמיר וכן משמע באגור שסיים אבל רוב הפוסקים מתירים ע"כ ואולי דעת הר"ב דוקא להחמיר במקום שאין הפסד מרובה וכה"ג:

א

בין ששחט כו'. וכ"ש אם הכניס הסכין תחת שני הסימנים ושוחטן ממטה למעלה או שחט התחתון ממטה למעלה והעליון כהלכתו דהוי חלדה:

א

שחיטתו פסולה. כל זה ספק פסולה דבעיות ולא איפשטא נינהו:

א

וכן יש ליזהר כו'. ובמרדכי סיים שגם בעופות יש למרוט הנוצות מהן וכ"כ בעט"ז והר"ב סמך אמ"ש בס"ס כ"ג לכתחלה אין למרוט אם יוכל לשחוט בלא זה וממילא נשמע כל שאינו יוכל לשחוט בלא זה ימרוט:

א

ויש לחוש לדבריו לכתחלה. כלומר בזה שבמקום ששוחט הוא מגולה אבל בדין הראשון כששוחט בראש הסכין והסכין במקום ששוחט מתכסה מהעור משמע דעת המחבר דאפילו בדיעבד פסול וכן משמע בב"י והעט"ז כתב צריך ליזהר שלא יכניס הסכין בשעת שחיטה תחת העור בשום מקום בין כנגד הסימנים בין כנגד הסכין שלא כנגד הסימנים עכ"ל ולא ביאר יפה דברישא בדיעבד פסול והב"ח השיג על המחבר מהתוס' והגהת אשי"רי שאסרו אף דיעבד ולא אבין השגתו די"ל דהתוס' מיירי שהסכין במקום ששוחט בו הוא מכוסה ובהג"א מיירי להדיא בהכי ע"ש ועיין במהרש"ל פ"ק דחולין סי' מ"ב:

א

אם החליד הסכין כו'. כל הדינים שבסעיף זה הם פירושים דהאבעיא החליד במעוט סימנים מהו ולא איפשטא וקי"ל לחומרא והוי ספק נבילה:

א

ושחטו ממטה למעלה כו'. כתב הב"ח צריך לפרש לפ"ז שקודם שהחליד חתך העור והחליד אח"כ תחת מיעוט הראשון של הסי' דאל"כ ה"ל תחת העור ובלא"ה פסולה וכ"כ התוס' והרא"ש לדעת ר"ת שגם הוא פי' החליד תחת מיעוט קמא עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו דודאי לר"ת שפי' החליד תחת מיעוט קמא ושוחט שוב כל הסימנים בהחלדה צ"ל כן אבל בדין זה דאינו שוחט רק המיעוט בחלדה וגמר השחיטה שלא בחלדה אה"נ דלהוי תחת העור ומבעיא אי הוי חלדה אף במעוט סימנים או נימא כיון שגמר השחיטה שלא בחלדה כשר:

א

וכן אם שחט רוב סימן א' בבהמה כו'. אבל בעוף כיון שנשחט סימן אחד הוכשר ותו לא פסיל ביה חלדה כ"כ הפוסקים וע"ל סי' כ"ג ס"ק ט':

א

וכן אם שחט מיעוט הראשון בחלדה כו'. אושט קאי דאילו אקנה לא נאסר משום חלדה במעוט קמא מידי דהוה אחצי קנה פגום וכדאיתא בש"ס ופוסקים וט"ו ס"ס כ"א וסי' כ"ג ס"ה וכ"כ בדרישה. והב"ח כתב בסעיף ח' וז"ל ומצאתי למהרש"ל שכתב וז"ל ולפי מ"ש הטור דיש אוסרים הגרים שליש ושחט ב' שלישים מכ"ש שיש לאסור שהה או החליד במעוט קמא אפילו בקנה ולא אמרי' דמ"ש מחצי קנה פגום דא"כ הגרים שליש ושחט ב' שלישים כ"ש דנימא הכי אדרבה אמינא אפילו מאן דפליג אהגרים שליש ושחט ב' שלישים וסבר דכשר משום שאינו מקום שחיטה אבל בשהה או החליד מודה גם מסתבר לומר הכי דמ"ש מעוט בתרא שכבר הכל שחט כראוי ואפ"ה אסרינן מאחר דנעשה כעין פסול בענין שחיטה כ"ש במעוט קמא עכ"ל ודברים ברורים הם ודלא כמ"ש מהרו"ך דבמעוט קמא של קנה לא נאסר משום חלדה ושרי ליה מארי' עכ"ל הב"ח ובאמת מצאתי כן בתוך הגהות מהרש"ל לטור אבל תמה אני אם כתבו דמי איכא למ"ד שהייה במעוט קמא דקנה פסול הא ש"ס ערוכה פ' השוחט (חולין דף כ"ח ע"א) נשחט חצי גרגרת ושהה כדי שחיטה וגמר שחיטתו כשרה וכן כתב הרמב"ם פ"ג מה"ש דין ו' שחט בקנה לבדו חציו או מעוטו ושהה זמן מרובה ה"ז חוזר וגומר השחיטה ואין בכך כלום עכ"ל והוא פשוט ומוסכם מכל הפוסקים כמו שנתבאר לעיל סי' כ"ג ואפילו היש אוסרים בהגרים שליש ושחט ב' שלישים והוא הרשב"א מתיר להדיא בשהה במעוט קמא דקנה וטעמא דדוקא בהגרמה פסול כיון דבעידנא דנפקא חיותא (ר"ל בשעה ששוחט שליש האמצעי נשחט הרוב) ליכא רובא במקום שחיטה משא"כ בשהה והחליד דכשר לכ"ע והכי משמע בתוספות דף ל' ע"ב ד"ה החליד ובהרא"ש שם ושאר פוסקים וכן פי' הריב"ש סי' קפ"ז בהדיא לדברי הרמב"ם אלו שהעתיק המחבר דמיירי בוושט דבקנה כשרה החלדה במעוט קמא ע"ש ובפ' השוחט (חולין דף ל"ב ע"ב) מוכח נמי להדיא דחלדה לא גרע מפסוקת הגרגרת ופסוקת הגרגרת קי"ל לקמן סי' ל"ד דלא מיטרפא אלא ברובא וע"כ צ"ל דמה שנמצא ע"ש מהרש"ל היינו לדידן דמחמרי' בהגרמה במיעוט קמא וה"ה בכל הלכות שחיטה והיינו מטעמא דאין אנו בקיאין בבדיקת הוושט וחיישינן שמא נגע בוושט וכדלעיל סי' כ"ג אבל ודאי מדינא ולדעת הפוסקים והרמב"ם מכללם כשר בין שהייה בין חלדה במיעוט קמא דקנה וכמ"ש הדרישה:

א

רוב חלל הקנה. אבל ברוב הטבעות לא סגי לפי שאינן מקיפות את כל הקנה ואע"פ ששחט רובה עדיין לא שחט רוב הקנה חוץ מטבעת העליונה שהיא מקפת את כל הקנה. טור וע"ל ר"ס ל"ד:

א

ויש מי שפוסל בדרסה. אבל בהגרמה מכשיר דכיון דהגרמה לאו מקום שחיטה הוא הוי כאלו הוליך בידה או ברגלה לאחר שחיטה. תוס' והרא"ש ושאר פוסקים:

א

ושחט ב' שלישים כשרה. הטעם דהא יש כאן רוב בשחיטה וכן בשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשר מה"ט:

א

ה"ז פסולה. דהא יש כאן רוב בהגרמה:

א

ואם דרס או החליד כו'. דע שכל הסעיף הוא לשון הרמב"ם פ"ג מה"ש ונתחבטו בפירושו הריב"ש בתשו' סי' קפ"ז והר"י ן' שושאן והכסף משנה לפי שהוקשה להם מ"ש דהחליד בשליש הראשון היא פסולה ודאי ולפני זה כתב דשחט מיעוט סימנים בחלדה וגמר שלא בחלדה ה"ז ספק נבלה (וכמ"ש בס"ק י"א) ועוד מה ענין אם דרס או החליד בשליש ראשון או אמצעי לכתבו כאן אצל דיני הגרמה ועוד הקשה הריב"ש דע"כ בקנה מיירי מדמפליג בין דרס או החליד להגרים וא"כ מ"ש מחצי קנה פגום והאריך בישובו והעלה בסוף דבריו שדברי הרמב"ם אינם נכונים וקשה להולמם. ובכ"מ הביא תשו' הר"י ן' שושאן שהאריך עליו במליצותיו ודחה לכל דברי הריב"ש ונתכוין לדבר אחד עם מ"ש הכ"מ וז"ל וי"ל שמ"ש הרמב"ם שאם דרס או החליד בשליש ראשון פסולה כך פי' אם דרס או החליד שליש ראשון ושחט יפה שליש שני ודרס או החליד שליש שלישי וכן אם שחט שליש ראשון ודרס או החליד שליש אמצעי ושחט יפה שליש האחרון ה"ז פסולה נבלה ודאית שלא יעלה על דעתנו לומר כשם שבהגרמה שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כשרה כך הדין בדרסה וחלדה לזה אמר דל"ש החליד שליש ושחט שליש והחליד שליש דבכה"ג אפילו בהגרמה פסולה ל"ש שחט שליש והחליד שליש ושחט שליש הכל פסול בדרסה וחלדה וכן הדין נותן מפני שהגרמה אינו במקום שחיטה ולכן כששחט שליש ראשון ואחרון במקום שחיטה הרי שחט ב' שלישים במקום שחיטה ומה לנו באמצעי שהגרים כיון ששחט ב' שלישים במקומה אבל חלדה ודרסה שהם במקום שחיטה באמצע ג"כ פוסלת אבל בשחט מיעוט סימנים בחלדה וגמר בכשרות מספקא לן ולכן פסק ה"ז ספק נבלה עכ"ל ולכך העתיק כאן המחבר לשון הרמב"ם בין בשליש "ראשון בין בשליש "אמצעי בלא ה' וכל דבריהם דחוקים מאד ואינם נראין כלל כידוע למבין ומה אעשה שלפע"ד דברי הרמב"ם פשוטים דלכך דקדק בצחות לשונו ואם דרס או החליד בין בשליש "הראשון בין בשליש "האמצעי בה' וקאי אמ"ש הגרים שליש ושחט ב' שלישים או שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש דכשרה עלה קאי ואמר דלא תימא כיון דבהגרים שליש א' כשר א"כ ה"ה כשדרס או החליד שליש הראשון או האמצעי יהא כשר דכיון שהגרמה לאו במקום שחיטה היא לא נחשוב אותה כלל וא"כ יחשב כאלו דרס או החליד במיעוט קמא קמ"ל דליתא ולז"א ואם דרס או החליד בין בשליש הראשון כלומר שלא שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש אלא דרס או החליד שליש והגרים שליש ושחט שליש או בשליש האמצעי כלומר שלא הגרים שליש ושחט שני שלישים אלא הגרים שליש ודרס או החליד שליש ושחט שליש שחיטתו פסולה והיינו כדקאמר בש"ס דבעינן רובא בשחיטה דוקא והשתא מיירי הרמב"ם שפיר בקנה ולכך הוי ודאי פסולה וזה ברור בעיני:

א

וכן בקנה לצד מטה. דנקיבתו במשהו כדלקמן ס"ס ל"ד:

א

ה"ז פסולה. משמע ודאי פסולה ואע"ג דהחליד במיעוט קמא דושט הוי ספק נבלה כדלעיל ס"ק י"א התם ה"ט כמ"ש הריב"ש שם דכיון דבדרך שחיטה הוא י"ל דלאו נקב הוא דהכי אגמריה רחמנא למשה לא תשחוט רובא בהחלדה אבל מיעוטא שרי אבל הגרמה כיון שאינו במקום שחיטה הוי נקב. ויתר דיני הגרמה נתבארו בסי' כ' ע"ש:

א

מהלחי ומהבשר כו'. אבל אם נתלש הבשר עם הסימנים אפילו נעקרו כולן ס"ל דכשרה:

א

נשמט א' מהן וכו'. דאע"ג דעוף הכשרו בסי' אחד מ"מ בעינן שיהא שניהם ראויים לשחיטה. הרשב"א:

א

ואנו נוהגין להטריף כל עיקור כו'. פי' במה שמשמע דס"ל להמחבר דאפילו עיקור בשעת שחיטה אינו פסול אלא בנעקר קודם גמר שחיטת רובו בזה אנו נוהגין להטריף כל עיקור אפילו כל שהוא (ר"ל מכח המנהג אבל מדינא כשר וכדכתב הר"ן והפוסקים וכן משמע בטור דלא כהב"ח שכתב דהטור מיירי שנשמט קודם שחיטה ע"ש ודו"ק) בין ששחט מיעוט קמא ונעקר אפילו כל שהוא בשעת השחיטה בין במיעוט בתרא בין בקנה בין בוושט דכיון דאירע פסול בשחיטה נהגינן להטריף הכל משום חששא דשמא ניקב הוושט כדלעיל ס"ס כ"ג וסי' ל"ד גבי פסוקת הגרגרת וכמה דוכתי אבל אם נשמט קודם שחיטה מוקמינן ליה אדינא (כן הוא בשחיטות הר"ץ ושאר שחיטות אחרונים וכ"כ הב"ח) דלהמחבר דוקא כשנעקרו כולן מן הבשר שבלחי או רובן ומעוטן נשאר מדולדל אז דוקא הוי עיקור ומ"ש הר"ב ודוקא כו' קאי אהיכא דאפילו מדינא הבהמה אסורה אפ"ה חלבה כשר ומשמע מדברי הר"ב דאפילו בנדלדלו רובן בחייו כשר לענין חלבו או ביצים שלו וכ"פ הרשב"א בת"ה ומביאו ב"י מיהו אע"ג שכן משמע גם כן מדברי הטור ומדברי הרמב"ן שהביא הר"ן פ"ק דחולין אכן התוס' פ' א"ט דף מ"ד ד"ה והא איכא עיקור כו' ס"ל דנדלדלו ברובן הוי טרפה ממש אפילו בחייה וכן מוכח דעת הרי"ף והרמב"ם וכן משמע דעת רש"י דף מ"ג ע"א וכמ"ש בסי' כ"ט ס"ק ט' וכ"כ הרא"ה בס' בדק הבית דף כ"ג וכן מוכח בש"ס דף מ"ב ע"ב גבי מאי דפריך התם וליחשוב נמי סימנים שנדלדלו ברובן טרפה ע"ש:

א

אלא שאין שחיטה מועלת בו. שמחמת העיקור מתנדנדין הסימנים וא"א שתשחט בהכשר ר"ן בשם רמב"ן:

א

אבל אם מיעוט הנשאר כו'. הטעם כתב הרשב"א דכשהוא מתפרק במקומות רבים הדבר ניכר שנתפרק בכח ומה שנשאר מחובר חבור מדולדל הוא אבל כשנתפרק במקום א' אותו המיעוט נשאר בחבורו בחוזק כשהיה הלכך הוי חבור והדרא בריא עכ"ל ומביאו ב"י וד"מ:

א

שחט א' מהסימנים כו'. בעוף מיירי וק"ל:

א

ה"ז פסולה. פי' ספק נבלה ופשוט הוא:

א

ולא אמרינן דמחמת זריקה כו'. עיין לקמן סי' כ"ה ס"ק ד':

א

ה"ז פסולה. דכיון דתפס בסימנים אפשר לשמוטה שתשחט ואפשר שנשמט קודם שחיטה והוי ספק נבלה:

א

שיביא בהמה אחרת וישחוט כו'. וה"ה דמהני שיביא בהמה אחרת ויעקרנה וישחוט אם הראשונה מאדים יותר כשר ואם לאו פסול והא דלא מהני הקפה באותו סימן עצמו כדלקמן סי' ל"ד גבי פסוקת הגרגרת דהכא כיון דשמוטה לאו טרפה היא א"כ חשוב הסימן כחי ואפילו נשמט קודם שחיטה יאדים חתך של קודם שחיטה מחתך של אחר שחיטה תוספות פרק א"ט דף נ"ד ע"א:

א

וכן עיקר. ובתשו' שארית יוסף סי' מ"ז נסתפק בנמצא על הארץ וכ"כ הב"ח דאפילו בנמצא הטבעת על הארץ ואפילו נחתך הטבעת מצד א' הוי ספק בשחיטה ופסול דלא כנמצא בסוף תשובת משאת בנימין שהתיר בנמצא על הארץ ועי' בסי' ל"ד ס"ק ט"ז:

א

ולאסור שתיהן. הטור בשם הרא"ש כתב בזה הביא ולא הוליך החיצונה כשירה והפנימית פסולה הוליך ולא הביא הפנימית כשירה והחיצונה פסולה הב"י פירש בהביא ולא הוליך משו"ה הפנימית פסולה לפי שלא עבר עליה רק חצי הסכין ופוסק כשמגיע ראש הסכין לחיצונה וה"ה אם לא פסק והביא גם על הפנימית כל אורך הסכין שהיא כשרה אלא אורחא דמילתא נקט וכן איפכא בהוליך ולא הביא וכתב בפרישה ע"ז שהוא דחוק דמאן יימר דזהו אורחא דמילתא ומביא פי' אחר בשם רנ"ש דפירש פנימית היינו החיצונה מן הכותל כו' והוא דחוק טפי לפרש כן ומו"ח ז"ל פי' וז"ל דוקא בהתחיל לשחוט בקצה הסכין שאצל הקתא דאז כששחט בחיצונה כמלא צוואר והתחיל להביא הסכין על הפנימית בהכרח שיביא הסכין גם בחיצונה לשוחטה עוד שהרי בעוד שלא עבר הסכין על הפנימית לא שחט בחיצונה רק כמלא צואר ולא נשאר חוץ לצואר החיצונה רק כמלא צואר אח' ואם כן ודאי יש לחוש לדרסה דפנימית מאחר שצואר החיצונה נשחט במקצת והפנימית לא נשחט עדיין כל עיקר והוא מעביר הסכין על שתיהן יחד ומתכוין לשחוט שניהם בשוה כו' עכ"ל וקשה מה איכפת לן באורך הסכין ב' צוארים הא גם בשלשה יש חשש זה דאם אנו רואין שבאותה שעה שנחתך צואר החיצונה נחתך גם פנימי' בשוה והוא התחיל בחיצונה ע"כ שהפנימי נדרסה דהא אין לה שיעור כמו לחיצונה ואי לאו שנדרסה למה היה לה די בחלק מועט מן החיצונה והנלע"ד שודאי הסברא שהניח מו"ח ז"ל אמת בזה כשנשחטו בשוה אלא שאנו צריכים לפרש הפשט בדרך אחר דמלשון התנא שאמר שחט ב' ראשים כאחד משמע שגמר שחיטה הוי ממש בשוה ואין שום קדימה לאחד יותר מלחבירו בגמר דאם היתה קצת קדימה היה נקרא בזה אחר זה אלא כדפרישית ועיקר כוונת התנא להשמיענו דאין מה שבתוך הצואר בחשבון עד שיעבירנו ממנו והנה אם הסכין ארוך כשלשה צוארים מצינו דבר זה שפיר דהיינו שמניח אורך שיעור שני צוארים על שני הצוארים וכשהביא ממילא הוה ההתחלה והסיום בשוה לשניהם דהא על כל צואר יש חלק כנגדו וכשהביא אורך צואר אחד נשאר בתוך הצואר של כל אחת אורך צוואר ובאותו פעם נשחטו שניהם ממילא הוה בשוה ממש וכשרים שניהם אבל אם הסכין כשני צוארים א"א לך לומר בשום פנים ששחיטתן יהיה נגמר בשוה וכשרים שניהם כי אם תניח הסכין ארכו על שני הצוארים ובכל אחד ישחט במה שעליו פסולים שניהם כי כל אחד נשחט רק כשיעור אורך צואר אחד וג"כ א"ל שהפנימית כשירה כיון שמעביר כל הסכין עליה דא"כ לא הוה גמר שחיטת שניהם בשוה דהא החיצונה נשחט קודם לה אלא ע"כ צריך אתה למצוא שהוא מניח צד שאצל הקתא על שפת החיצונה ממילא יש לחיצונה כמלא שני צוארים וכשהוא חותך שיעור ב' צוארים מגיע על הפנימית שיעור צואר אחד שהרי שחיטתה נגמרת בשוה בשעה אחת ממש עם החיצונה וע"כ אין הכשר אלא לחיצונה והפנימית נדרסה כי לא היה לה רק שיעור צואר אחד וכן להיפך אם הוליך ולא הביא וע"כ צריך להניח ראש הסכין אצל שפת הפנימי' ממילא הפנימית כשרה ולא החיצונה כיון שהיא נשחטת בפעם אחת עם הפנימית כנ"ל לפרש בס"ד הפשט בטוב טעם אלא שלענין הלכה פסק הש"ע כדעת הרשב"א דכיון שראינו שהאחת נדרסה אמרינן שגם השניה נדרסה אע"פ שהיה לה כשיעור:

ב

רוב המפרקת. במרדכי כתב שראבי"ה דקדק מפרש"י שפירש ריש פרק השוחט אהא דאמרינן דלא לשוויה גסטרא חטיהו והוציא את דמו ותו לא ומ"ה אסר כשחתך כל המפרקת ול"נ למהר"ם דהאי ותו לא דפרש"י פירושו שא"צ לשחוט יותר ע"כ וגם לענ"ד תמוה דעת ראבי"ה דהא פירש במתני' דהשוחט מן העורף דאם חתך המפרקת קודם שחיטת הסימנים נטרף משמע דאחר הסימנים אין חשש כלל וכ"כ בדרישה ר"ס א' והאריך בראיות עוד משאר פוסקים ובת"ה סי' קפ"ז כתב דאין איסור זה אלא חומרא בעלמא ומצאתי למהר"ר ליב מפראג שכתב שהתיר הלכה למעשה בחתך כל המפרקת אחר הסימנים וכן נראה עיקר אלא שכיון שרמ"א כתב שאין לשנות מן המנהג שנהגו להטריף אפילו ברוב המפרקת אין בידינו להקל דלא יהא אלא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אלא דמ"מ יש להקל בזה בכל הספיקות דאפילו רואה חתך במפרקת א"צ לבדוק אחריו אם הוא רוב או לא וק"ו כשאין המפרקת לפנינו בכולם יש לסמוך להקל ואין להחמיר רק אם כבר ראו שנשחט רוב המפרקת רוב גמור ולא בענין אחר והאי רוב המפרקת נ"ל דהעיקר תלוי בחוט דהא אפילו לדעת ראבי"ה שפי' דברי רש"י ותו לא דאסור לחתוך אח"כ ע"כ לא קפיד אלא אחוט שהחיות תלוי בו וע"ז אמרה תורה דלא ימית הבהמה אלא ע"י הסימנים ולא בד"א דאל"כ נימא שלא יחתוך כלל שום דבר אחר הסימנים אלא ודאי כדפרישית וראוי לסמוך להקל בזה כיון שטרפות זו אינה אלא חומרא. אחר כתבי זאת ראיתי בתה"ה דף כ"ג וז"ל וקרא אתי דלא לשוויה גיסטרא כלומר במקום שזב בלבד דהיינו הסימנים אבל לא ישבור המפרקת שאילו שבר המפרקת קודם שתצא נפשה מבליע דם באיברים ואסור כדאמרי' פרק כל הבשר השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מבליע דם באיברים עכ"ל ובדק הבית חולק עליו וכתב שאין חשש זה אלא דוקא ע"י שבירה ולא בחיתוך בשעת שחיטה ובמשמרת הבית חיזק דבריו הרשב"א ודחה דברי ב"ה יעויין שם ולא אכניס עצמי להכריע בזה ביניהם אבל מאד תמהתי אם יצאו דברים אלו מפי מאור עינים הרשב"א שהרי הוא עצמו גורס בפרק כ"ה ומבליע דם באיברים ואסור לאכול חי אבל ע"י מליחה מותר וכמ"ש הט"ו סי' ס"ז וכתב ב"י שכ"כ גם הרשב"א וכך הם דבריו בתה"ה דף ס"ז ואי ס"ד דקרא אתי לזה ה"ל כלא נשחט ויש איסור אפילו ע"י מליחה על כן נראה שאין פירוש זה עיקר ודברי ב"ה אמת הם עכ"פ כפי מה דקי"ל להלכה כנלע"ד:

ג

חלדה. הוא לשון הטמנה ע"כ נקראת חולדה בלשון זה לפי שמטמנת עצמה בארץ כן הוא בגמ' פ"ק דחולין (דף כ):

ד

ויש מי שפוסל גם בזה. הוא דעת הרמב"ם בטור וק"ל מתלמוד ערוך שאינו כן דהא בפרק בהמה המקשה (חולין דף עד) בעי רב הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן ט' חי מהו כו' ואמאי לא אסרינן לה מטעם חלדה דהא אין הסכין מגולה אלא ע"כ דאין חלדה אלא במה שהוא קשור בצוארה ובעל הלבוש שגג בזה בסימן י"ד כמ"ש שם:

ה

ויש לחוש לדבריו לכתחלה. מו"ח ז"ל חולק על פסק זה מטעם דהתוס' כתבו פ"ק דחולין (דף כ) בשם רש"י בפ' חטאת העוף שכנשמתכסה ראשו של סכין הוה חלדה ע"כ יש לאסור אפילו דיעבד ע"כ ואין מזה תפיסה כלל דהתם קאי שהוא שוחט גם הסימנים בראש הסכין והתם קאי במולק בסכין וצריך שיהיה נזהר שלא יחתוך המפרקת עם רוב בשר שעליה וכמו שהעתקתי סי' כ' ס"ג ע"כ צריך לנעוץ ראש הסכין תחת הבשר שעל המפרקת בענין שיהיה קיים ולמטה ממנו חותך בראש הסכין המפרקת עם הסימנים נמצא שבמקום השחיטה הסכין מכוסה וכן מבואר בהדיא בהגהת אשיר"י ספ"ק דחולין ממש כמ"ש וכן ברוקח הלכות שחיטה אבל מדין זה לא מיירי שם כלל:

ו

וכן אם שחט מיעוט הראשון בחלדה. פי' תחת העור ושחט מיעוט קמא מלמעלה למטה ואחר כך שחט השאר שלא בחלדה וזהו שמוסיף על חלוקה ראשונה ששם גרע טפי ששחט מיעוט קמא מלמטה למעלה:

ז

וגמר שם חתיכת כל הקנה כשירה. בטור כתוב אפילו למאן דפוסל שהייה וחלדה במיעוט בתרא והטעם דכאן אין עושה פסול במקום שחיטה דמה שחותך אחר כך במיעוט הקנה הוה כאלו חותך ברגל אחר שחיטת רוב הסימן בעוף או אחר רוב שנים בבהמה:

ח

מהלחי ומהבשר. משמע דאם הבשר על הסימנים עדיין כשר וכ"כ ב"י בשם רשב"א בהדיא אבל בטור משמע דטריפה כל שנשמט מהלחי וכן משמע באשיר"י שלא הביא התירוץ דאגם אגומי בגמרא:

ט

ונשמט אחד מהם. בטור כתוב שנעקר הסי' או נשמט כו' וצ"ל פירושו דנעקר היינו בכח אדם ונשמט היינו מעצמה של בהמה ע"י נדנודה:

י

אבל בחייו כשר כו'. הוכיחו זה בתוס' פ"ק (דף ט') מכח קושיא שהקשו פשיטא שלא מהני ביה שחיטה כיון שכבר נטרף אלא ודאי דלא נעשית טריפה בשביל עיקור זה אלא שהלכה למשה מסיני שלא תועיל בו שחיטה עד כאן וא"ל א"כ שלא נטרפה למה יהיה אסור בעוף כשנשמט אחד ואח"כ שחט השני דהא שחיטה יפה היא תירץ הרשב"א דאף על גב דהכשרו של עוף בסימן אחד מ"מ בעינן שיהיו שניהם ראויים לשחיטה וא"ל ממ"ש בגמרא פרק בהמה המקשה (חולין דף ס"ט) בבעיא דחלב בן פקועה או דילמא התם אית ליה תקנתא בשחיטה כו' כמו שהבאתי בסי' י"ד סעיף ח' הא כאן בעיקור לית ליה תקנתא על ידי שחיטה ואפ"ה החלב מותר דלא קאמר התם אלא שהאיסור של אבר מן החי הוא קל מאיסור יוצא כיון ששייך תקנה בשום פעם לאותו איסור משא"כ באיסור יוצא שאין לו תקנה כלל:

יא

הא דפסול כו'. משמע בהדיא שאפילו בשעת שחיטה לא אסרינן בעיקור של שמוטת הסי' אלא בנעקר כולו דהא בסעיף שקודם זה כתב שנעשה קודם גמר שחיטה ממילא נעשה העיקור בשעת התחלת השחיטה וע"ז קאמר בסעיף זה דכשר אם נשאר כל שהוא ואין שום חילוק בין תוך השחיטה או קודם השחיטה ואין נמצא בשום פוסק שיחלק בזה ואין בו שום סברא לחלק דכיון שכל שלא נעקר הרוב אין כאן טריפות ולמה נאסור מכח שאירע כן בשעת שחיטה וכן מוכח להדיא מדברי התוס' שזכרתי קודם לזה שהקשו פשיטא דלא מהניא ביה שחיטה וכן הקשו עוד שם ותימא דמה ענין זה העיקור להלכות שחיטה כו' והוצרכו ליישב דאיירי כשנשמט הסימן ואח"כ שחטו עכ"ל ואי תימא דבשעת שחיטה חמיר טפי דפוסל שם עיקור אפילו בלא נעקר רק מקצת ולא בעינן כולו רק אם נעשה קודם השחיטה לא היו התוס' מקשים כלום דהא יש חילוק גדול בין שעת השחיטה לקודם השחיטה אלא ע"כ ברור דאף בעיקור שבשעת שחיטה אין פוסל אא"כ בכולו וכמו שמוזכר בסעיף זה וכן מבואר בדברי הר"ן בשם הרמב"ן שמביא ב"י דעיקור היינו סימנים שנעקרו כולם או רובם בדבר שעושה אותה טריפה והוה ליה למימר שאם אירע לו כן בשעת שחיטה משהתחיל בסימנים שתהא נבילה לפי שכיון שנשמטה באותה שעה א"א שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדים הסימנים עכ"ל ודבר פשוט שגם כשנעשה עיקור זה קודם השחיטה היא טריפה דמתניתין היא פסוקת הגרגרת אלא דמ"מ לא הוה נבילה עד שיהיה כן בשעת שחיטה וכ"פ ב"י הרי דעכ"פ אין חומרא אפילו בשעת שחיטה רק בנעקרו כולן או רובן וכתבתי זאת לפי שמו"ח ז"ל כתב שנ"ל אם נעשה העיקור בשעת שחיטה אוסר אפילו בכל שהוא שנעקר ולא בעינן כולו או רובו אלא בנעשה קודם שחיטה וכתב כן מצאתי וכן משמעות סמ"ק ומהרי"ו שלא הזכירו שיעור בעיקור זה ולא ידענא שום מקום לחומרא זאת כי כל הראשונים והאחרונים שלא כתבו שיעור כתבו בלשון זה שנעקרו הסימנים ומשמעות זה כל הסימנים רק שבהג"ה שחיטות של מהרי"ו כתב שם כן דבשעת שחיטה אוסר אפילו במיעוט ואולי ע"ז רמז מו"ח ז"ל במ"ש כן מצאתי אבל עיקרא דמילתא היא שאפילו בשעת השחיטה אין עיקור אוסר אלא בכולו ובעל הג"ה דשחיטות לא כתב יפה בזה וכ"כ בס' זבחי ריב:

יב

ומעט כאן פסול. א"ל הא כתב ברישא בנשתייר משהו כשר דכאן שנתפרק בהרבה מקומות ניכר שנתפרק בכח ומה שנשאר הוא חיבור מדולדל אבל ברישא שנתפרק במקום א' אותו מיעוט הנשאר נשאר בחבורו בחוזק כ"כ רשב"א:

יג

ה"ז פסולה. וסיים מהרי"ק שם וא"ל אם איתא דהוה שמוטה מקמי הכי הוי חזי ליה או מרגיש בו כי מי יוכל להבחין בזה הלא הוא כעצמים בבטן המלאה עכ"ל:

יד

מיהו השוחט נאמן כו'. לכאורה זה סותר מ"ש בסמוך בשם מהרי"ק שא"א בזה לידע בשעת שחיטה דכאן מיירי שבמקום השחיטה נראה אח"כ שינוי ממה שהיה בשעת שחיטה דהיינו שבמקום השחיטה נראה העקירה כי המקום הנעקר נתהפך ובא לשם ובזה נאמן לומר שלא היה בשעת השחיטה כן ואנו מוכרחים לומר שנעשה אח"כ כן ע"י פרכוס משא"כ לעיל שלא נראה כלום מן העקירה במקום השחיטה אלא למעלה במקום חבורן בלחי והוא מכוסה עדיין בעור ודאי לא יכול להבחין בזה:

טו

ה"ז פסולה. לפי שאז אפשר שהיה כבר שמוט ושחטו אח"כ כיון שתפס הסימנים וכתב רש"ל האידנא אפילו בלא תפס אסור:

טז

שיביא בהמה כו'. אבל לא באותה בהמה כי שמא האודם הוא מחמת שהיה בה עדיין חיות ול"ד למ"ש לקמן סימן ל"ד סעיף ט' שמדמין באותה בהמה לפי ששם האודם הראשון טריפה ע"כ אין מכשול לפנינו:

יז

מהגרגרת שלם כשר. זה דעת האגור הטעם שע"י גלגול הגרגרת נעשה כן ורש"ל כתב ע"ז להטריף כמ"ש רמ"א כאן וז"ל רש"ל הלא כל ספק בשחיטה פסולה ומי יעיד שע"י גלגול הגרגרת של אחר שחיטת רוב הסימנין הוא בא שמא הוה בתחלת השחיטה או באמצע השחיטה וכן מסתבר לומר שבדחיקת הסכין על הגרגרת בא שקפץ חוליא אחת ממקומה עכ"ל וכן מסיק מו"ח ז"ל ואפילו באין הטבעת שלם ואין חילוק בין נמצא על הסכין בין נמצא על הארץ דבכל ענין הוא ספק בשחיטה דשמא בא לידי עיקור כל שהוא עכ"ל ולטעמיה אזיל דס"ל דעיקור שבשעת שחיטה אוסר אפילו בכל שהוא אבל כבר נתברר דאין חילוק בזה אלא בכ"מ בעינן כולו כמ"ש בסעיף ט"ז ולפ"ז אם נמצא מן הטבעת פחות מרובו על הסכין או על הארץ פשיטא דכשר שהרי אין כאן טריפות לגמרי אף אם נעשה ע"י דחיקת הסכין ונראה אפילו אם ספק לנו אם הוא הרוב או לא ניזול לקולא מטעם ספק ספיקא ספק שמא לא היה הרוב את"ל שהוא הרוב שמא נעשה ע"י גלגול הגרגרת. ופעם אחת בא לידי באחד ששחט אווז ומצא אחר השחיטה על חוד הסכין טבעת אחת דהיינו שהיתה חתוכה ושני צדדי החיתוך על שני צדדי הסכין והכשרתי דבזה נראה ברור שלא ע"י דחיקת הסכין על הגרגרת נקפצה חוליא אחת ממקומה שהרי נחתכה הטבעת ואין לחוש שמא תחלה נדחפה ממקומה ואח"כ חתך בזה דאין לחוש לדחיפה כלל אפי' לדעת המחמירים אלא כשרואין שלא נחתך הטבעת ויש להם קצת סברא שכח הסכין דחפו ולא היה בו כח לחתכו אבל כאן שאנו רואין שנחתך למה לנו להחזיק איסורא שהיה תחלה דחוף תדע לך דא"כ כשנמצא בשחיטה שתי חתיכות בקנה וטבעת אחת ביניהם ואף שלא נתלשה משם מ"מ נימא שאותה הטבעת נדחפה ולא היו שם שתי חתיכות סמוכות וכ"ת הא נמי טריפה הא פשיטא דליתא דהא כתב בסי' כ"א שחט בב' וג' מקומות כשירה דפשוט משמע אפילו אם הם סמוכים וטבעת אחת ביניהם אלא ודאי דאין סברא להחזיק ריעותא אלא כשרואין שלא נחתך הטבעת אלא בא כולו שלם ע"ז אנו אומרים שמא נדחף בלא חתיכה. ובספר משאת בנימין ראיתי בסופו בחידושי דינים שלו וז"ל פעם אחת שחט השוחט אווזא וכשבא לכסות את הדם מצא טבעת שלם על האפר והכשרתי ואע"ג דבספר שארית יוסף בסי' מ"ז השיב לי על דברי ובסוף דבריו נשאר בספק ולא הכריע מ"מ כמה גדולים ושוחטים הסכימו עמי להכשיר וכן נראה עיקר שהרי האגור וב"י התירו בנמצא על הסכין אלא שהרב רמ"א החמיר וחידוש הוא והבו דלא לוסיף עלה ואין לאסור רק בנמצא על הסכין עכ"ל וכדאי הם הב"י והאגור שמכשירים בכל גווני שנסמוך עליהם בהנהו מילי שזכרנו:

יח

רגלו בקרקע. וה"ה בכותל ובקצת ספרים כתוב שלא ידחוק והוא ט"ס וצ"ל שידחוק:

א

(סימן כ"ד סעיף י') אם לאחר ששחט רוב הסימנים החליד הסכין תחת מיעוט הנשאר משניהם או מא' מהם ופסקו מותר ויש מי שאוסר גם בזה וראוי לחוש כו'. היינו דעת רש"י ורא"ש וכתב הרא"ש דריב"ם מחלק דבשהייה ודרסה וחלדה שהוא דרך שחיטה ובמקום שחיטה יש לאסור במיעוט בתרא. אבל בהגרמה ועיקור שאינו במקום שחיטה ואינו דרך שחיטה אינו פוסל במיעוט בתרא וכתב הרא"ש דכן מסתבר ומש"ה בהגרמה בסעי' י"ב ובעיקור סעיף ט"ו לא הביא הש"ע דעת היש מי שאוסר ועי' ש"ך ס"ק ט"ז. ולענ"ד דלא בכל חלדה אסר הרא"ש והריב"ם אלא בחלדה ששחט ממעלה למטה. כגון שהכניס הסכין בין שני המיעוטים ושחט התחתון כהלכתו ממעלה למטה. או אפשר שלא הכניס הסכין כלל ביניהם רק ששחט תחת מטלית הדבוק בצוארו כמ"ש סעי' ח' אבל בחלדה שהזכיר הש"ע כאן שהחליד הסכין תחת מיעוט כו' ופסקו דהיינו ממטה למעלה בזה לא אסרי הרא"ש והריב"ם. שהרי ממטה למעלה לא הוי כדרך שחיטה כדאי' להדיא בש"ס ורש"י פ' השוחט (דף ל' ע"ב) והרי"ף והרא"ש וש"פ והרי בעיקור כיון שאינו דרך שחיטה לא אסרי. וה"ה בחלדה שממטה למעלה שאינו דרך שחיטה נמי לא אסר במיעוט בתרא. ולפ"ז דברי הש"ע צ"ע שהביא כאן היש מי שאוסר ולא הביאו בהגרמה ועיקור:

א

ואם לאו יש לחוש ולאסור שתיהן. עבה"ט וכתב בשבו"י ח"ג סי' ס' שוחט ששחט בשתי ידיו בהולכה ובהבאה אין בו משום דרסה:

ב

ויש מי שפוסל גם בזה. עבה"ט וע' בשבו"י מ"ש שם בדברי הש"ע ס"ס י"ד בהג"ה והביא שם התוספות דביצה דמשמע דכיון דד' סימנים אכשר רחמנא אין מקום לאיבעיא דר' אושעיא רק לכתחלה אסור לעשות כן דהוי כשוחט בלילה ע"ש:

ג

מ"מ ואין לשנות. עבה"ט וכ' בשבו"י ח"א סי' מ"ו במ"ש הט"ז סי' כ"ד ס"ק י"ז בטבעת שנמצא על הסכין להכשיר משום ס"ס אע"ג דהט"ז גופיה ס"ל דבאתחזק איסורה לא מהני ס"ס מ"מ סמיך בהאי דינא להקל מטעם דמסיק דכדאי האגור והב"י כו' ואף שבש"ך משמע כהמחמירין מ"מ כיון שבנה"כ לא השיג עליו כו' ועיין בעבה"ג סי' קכ"ב מבואר שנוטה להחמיר ואין מוכרח והמיקל כט"ז בזה לא הפסיד ע"ש ועיין בשבו"י ח"ב סי' נ"ה שנהג בטבעת שלם שנמצא על הסכין להטריף ובנמצא על הארץ יש להכשיר בהפ"מ או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת ולכבוד אורחים ואם נחתך הטבעת באמצע והוא תלוי בקנה או אפי' מונח או תלוי באמצע על הסכין או על הארץ אין להחמיר. וקבלתי משוחט מומחה שאם תרצה ליזהר שלא יבא לידך ספק כזה בטבעת מגרגרת שהוא דבר מצוי באווזים ישחט שחיטה כקולמוס בשיפוע דאז בדוק ומנוסה שלא ימצא שום טבעת בשחיטתם ע"כ שמעתי עכ"ל ועיין לקמן מ"ש מתשובה שאילת יעב"ץ ח"ב. וכתב בשבו"י ח"ב סי' נ"ו בשוחט ששחט ודחק באצבעו על הקנה עד שנתמעך ושמע חוזק שבירת הקנה שבגרגרת הנה לא יפה עושים השוחטים שנהגו כן ודוחקים על הסימנים בין האצבעות ויש לחוש שמא יקפוץ אחד מהקני' וע"י עוקץ הקנים ינקוב הוושט ויש למחות בידם. מ"מ בדיעבד לא מחזקינן איסורא דפסיקת הקנה ברובא ברוחב ובאורך אפי' לא נשתייר רק משהו למעלה ומשהו למטה כשר וכ"ש כשהעור שלם דאין לחוש כשאין ריעותא אחרת לפנינו ועיין לקמן סי' נ"ח דסימנים קשים הם אצל נפילה שאינם מתמעכים. וראיתי שוחטים מומחים כששוחטים אין מותחים הראש מן הגוף רק מחזיקים הראש סמוך להגוף שעל ידי זה הסימנים מחותכים שפיר ואין עושים שמוטה ע"ש. וכתב בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קל"ז בשוחט ששחט אווזא ומצא חתיכת טבעת מהגרגרת על הסכין נדחק על פניו יש להתיר דרמ"א והנמשכים להחמיר לא אמרו אלא בטבעת שלימה דאיכא לספוקי ולמתלי בדחיפ' דקמי שחיטה אבל בכה"ג שחתך הגרגרת והטבעת בקועה באמצע לרחבה לשנים וזה ניכר להדיא שהיה כך לפי שהיתה רצועה דקה שלימה בעיגול שנחתכה מרוחב הטבעת קרוב לחוליא הרי בלי ספק דלאחר שחיטה גרם שא"א לעקונה שתשחט וביחוד החתיכה ישרה כזו דליכא לספוקי בדחיפה קמי שחיטה כחששת האחרוני' ז"ל דלאו כל אפיא שווין בזה ושווין בזה להתיר וכל המחמיר בזה אחר הבדיקה שאינה טבעת שלימה ברוחב כ"א רצועה דקה אינו אלא מן המתמיהין כו' וכך לי תחובה בסכין או דבוקה בפניו ונפלה לארץ הכל אחת הוא בכמו ענין זה דיש הוכחה גמורה שנשחטה הטבעת כולה וזה דבר שא"א אם לא הית' תקועה בגרגרת וק"ו מדינו של בעל הט"ז ז"ל כו' וע"כ לא נסתפק אלא בחתוך מקצתה אבל לא בכולה דודאי שחוט' הוא ע"ש:

א

(הג"ה ש"ע ס"ה) כל המפרקת כשרה. ואף לדעת רמ"א בסי' ס"ז דלכתחלה יש ליזהר וכו' מיהו בדיעבד כשר והבית יוסף כתב שם בשם הג"א דוקא שובר שמחמת יסורי השבירה אין בה כח להתאנח ולהוציא דם אבל חותך לא אלא בשם הרשב"א כתב דאף חותך מבליע דם באברים וראיתי במקום שעובדי כוכבים המה הקצבים חותכין הראש מגוף הבהמה מיד אחר השחיט' ובזה מבליע דם באיברים ועושין את זאת כדי שהבשר יהיה כבד שמוכרין לפי המשקל וגם מוכרים לישראלים ולפי הרשב"א יש למחות על זה וע' מה שכתבתי לקמן בסי' ס"ז סעיף ג' עכ"ה: