א
בעלי חיים שאינם צריכים שחיטה. ובו ו' סעיפים:
בהמה חיה ועוף טעונין שחיטה דגים וחגבים אין טעונין שחיטה: הגה ומותר לאוכלם מתים. או לחתוך מהם אבר ולאכלו. אבל אסור לאכלן חיים משום בל תשקצו (הגהות מיימוני פ"א הגהות מרדכי ותוס'):
ב
השוחט את הבהמה ונמצאת כשרה ומצא בה עובר בן ח' בין חי בין מת. או בן ט' מת. מותר באכילה ואינו טעון שחיטה ואם מצא בה בן ט' חי אם הפריס על גבי קרקע טעון שחיטה אבל שאר טרפות אינו אוסר אותו ואם לא הפריס על גבי קרקע אינו טעון שחיטה. ואם פרסותיו קלוטות פי' שפרסתו כולה א' ואינה סדוקה (או שהיה בו שום שאר דבר תמוה) (הגהות אשירי) אף על פי שהפריס על גבי קרקע אינו טעון שחיטה ויש מגמגמין בדבר:
ג
אם לא שחט האם אלא קרעה. וכן אם שחטה ונתנבלה בידו או שנמצאת טריפה. אם העובר (הנמצא בה) בן ט' חי טעון שחיטה לעצמו וניתר בה. ואם הוא בן ט' מת או בן ח' אפילו חי הרי זה אסור: הגה ועכשיו אין להתיר שום ולד הנמצא בבהמה אם האם טריפה. (הגהות מיימוני בשם סמ"ג סוף לאוין קל"ו ואו"ה סוף כלל נ"ה) ולא מהני לו שחיטת עצמו דחיישינן שמא אינו בן ט':
ד
בן ט' חי שנמצא במעי שחוטה כשרה וגדל ובא על בהמה דעלמא והוליד אותו הולד אין לו תקנה בשחיטה ואם בא על בת פקועה כיוצא בו הרי בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות כמוהו וכולם צריכים שחיטה מדבריהם ואין הטרפות פוסל בהם:
ה
השוחט את הבהמה ומצא בה דמות עוף. אע"פ שהוא עוף טהור. הרי זה אסור באכילה. לא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה: הגה וי"א דאפילו פרסותיו קלוטות רק שיהא דומה לבהמה שבמינה מין שיש לו פרסה (עיין ס"ק ך'):
ו
השוחט את הבהמה ומצא בה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות אסור:
באר היטב יורה דעה
י״ג
א
באכילה. דבן ח' חי א"א לחיות והרי הוא כמת. וכתב בש"ך אבל דמו אסור כשאר דם כמ"ש בסימן ס"ו ולענין חלבו וגידו עיין לקמן סימן ס"ד ס"ב ולענין אם פודין בו עיין סימן שכ"א ס"ד:
ב
שחיטה. וכתב בט"ז גם אין בו משום איסור אבר מן החי וכן אין בו משום אותו ואת בנו ומותר לשחטו ביום ששחט אביו או אמו:
ג
שחיטה. וכ' בט"ז דזה השחיטה הוא מדבריהם דלמא אתי' לאחלופי בשאר בהמות ומיהו בדיעבד אין לנו להחמיר וצ"ע לדינא ובס' נה"כ פסק לאסור אף בדיעבד:
ד
אותו. ופירש הש"ך כגון שאר טריפות שאינו מחמת שחיטה דלא מפרסם כולי האי אינם אוסרים אותו. אבל טריפות שהוא מחמת שחיטה כגון שהייה או דרסה וכו' כאילו לא שחט דמיא דכיון שהצריכוהו שחיטה בעי שחיטה מעליותא מיהו לדעת הט"ז בדיעבד אין לפוסלו:
ה
שחיטה. והטעם דמילתא דתמיה דכירי אינשי שזה התמיה הוא בן פקועה ולא אתי לאחלופי:
ו
בדבר. והטעם איתא בהש"ך דפרסות קלוטות לחוד לא מהני עד שיהיה בה תרי תמיהות שאמו היתה ג"כ קלוטה אבל ודאי דאין צריך שאמו תהיה ג"כ קלוטה ובת פקועה אלא כשהיא קלוטה לבד סגי ולא כב"ח:
ז
בה. ופירש הש"ך דהאי שחיטה היא מדאורייתא וכל שאר טריפות פוסלים בה ועיין לקמן סימן ט"ז סעיף ט' שלענין אותו ואת בנו יש חילוק בין שוחט ונתנבלה לנמצא טריפה ולענין כיסוי הדם בסימן כ"ח סעיף י"ז אין חילוק כמו כאן ועיין בש"ס פרק כל הבשר דף פ"ח:
ח
טריפה. וכתב בש"ך אבל אם היא כשרה כשר אפילו האידנא וכן היכא שגם אמו לא היתה צריכה שחיטה דאפי' נמצא טריפה אין העובר טעון שחיטה וכשר אפילו האידנא:
ט
ט'. וכתב בש"ך אבל וודאי כשימתין עד תחלת ח' ללידתו שאז יוצא מספק נפל כדלקמן סימן ט"ו ניתר בשחיטת עצמו:
י
בשחיטה. והטעם איתא בהש"ך משום דהרי הוא כמי שאין לו אלא סימן אחד מצד אמו. שהסימן הב' שחוט ועומד שאין שחיטה נוהגת בו מן התורה ואין לך שהייה גדולה מזה שהראשון שחוט משנולד ואע"ג דבן פקוע מטריפה ניתר בשחיטת עצמו אם הוא בן ט' ודאי לק"מ דאמרי' בגמ' ד' סימנים אכשיר ביה רחמנא [או בב' סימניו] או בב' סימנין של אמו ואם אמו טריפה יש להכשיר בשני סימנין דעצמו אבל הכא אינו כך דסי' אביו הרי הוא כאלו כבר שחוט ולפ"ז אם בן פקועה טריפה שבא על בהמה דעלמא הרי הולד כשאר בהמה דעלמא עיין לעיל סימן י"ד שגם החלב שבא מבן פקוע הבא על הבהמה דעלמא יש לאסור עכ"ל וכ' בט"ז דה"ה אם האב בהמה דעלמא והאם בת פקועה והוליד דאין לאותו וולד תקנה עכ"ל מיהו בהמה שבא על בת פקועה ונשחט הפקועה ונמצא בה וולד הב"ח כתב שמותר בלא שחיטה והש"ך כתב דאין לו תקנה וצריך עיון לדינא:
יא
מדבריהם. פי' אם הפריסו על גבי קרקע:
יב
בהם. וכ' הש"ך בשם הרש"ל אפילו נולדו כדרך הנולדים רק שבניהם יבואו ג"כ על בני מינם כיוצא בהם שהם פקועות או שנולדו מפקועות:
יג
פרסה. ופי' הש"ך דהכל תלוי בדמות בהמה אם יש לו דמות בהמה אפילו אין לו פרסות כלל כשר ואם הוא דמות עוף אפילו יש לו שני פרסות כבהמה אפילו הכי טריפה * אבל הג"ה זו תמוה שהרי בסעיף ב' כת' דפרסות קלוטות חשוב יותר אפילו הפריס ע"ג קרקע ע"ש:
יד
ושני. דרחמנא אגמרי' למשה השסועה לאיסור וזהו בריה שיש לה ב' שדראות וב' גבין וע"כ במעי אמו אגמרי' שהרי אינו יכול לחיות. גמ':
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
י״ג
א
מפורש בתורה
ב
ברייתות בחולין דף כ"ו וכ"ז
ג
שהרי אחר דגי הים הזכירם הכתוב בסוף סדר שמיני רש"י בשם בה"ג שם דף ס"ו יש להרמב"ם ורשב"א לימודים אחרים ס"ס הב"י
ד
משנה שם דף ע"ד
ה
שם במשנה וכחכמים וכדמפרש רב כהנא שם דף ע"ה
ו
מעובדא דחמא בר אבהו שם
ז
מימרא דאביי שם וכלישנא קמא הרא"ש שם וכ"נ מדברי הרשב"א
ח
הר"ן וחדושי רשב"א לדברי הגאונים שפוסקים בכל מקום כלישנא בתרא
ט
שם במשנה
י
שם בגמ' דף ע"ה וכרבא דארבעה סימנין אכשר ביה רחמנא
יא
טור ופשוט הוא שם בגמ'
יב
מימרא דרב משרשיא שם לדברי האומר שחוששין לזרע האב
(°) שהסימן האחד שמצד אמו שחוט משנולד הוא ואין לך שהייה גדולה מזו
יג
הר"ן שם
יד
לשון הרמב"ם בריש הל' מאכלות אסורות ממימרא דר' יוחנן שם דף ס"ט
טו
נדה דף כ"ד וכרב דזו היא השסועה האמורה בתורה ומחייא לא חיי ואגמרי' הקב"ה למשה דבמעי אמו אסור:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
י״ג
א
חיה ועוף כו'. עברפ"ב אר"י משום ר"י ב"פ כו' עד שנים בבהמה:
ב
דגים. שם וברפ"ה דכריתות.
ג
וחגבים. כריתות שם וספ"ב דע"ז ת"ר החגבים כו' שם ל"ה א' עובד כוכבים שהצית כו' וספ"ט דשבת:
ד
ומותר כו'. תוספתא פ"ט דתרומות אוכל אדם דגים וחגבים בין חיים בין מתים ואינו חושש:
ה
אבל אסור כו'. גמ' ספ"ט דשבת ועתוס' שם ד"ה דלא ותוס' דעבודת כוכבים ל"ה א' ד"ה לעולם:
ו
(סעיף ב') אבל שאר כו'. עתוס' שם ד"ה דנפל כו':
ז
(ליקוט) ויש מגמגמין בדבר. משום דקי"ל בכ"מ כלישנא בתרא אבל בת"ה כתב דרוב ספרים ל"ג לישנא בתרא כלל ואף לספרים דגרסי הלכה כלישנא קמא דבדרבנן הולכין אחר המיקל ובפרט בזה דאינו אלא משום מראית העין והרז"ה ל"ג איכא דאמרי אלא אמר אביי כו' ומפרש דשני הלשונות לא פליגי דלישנא קמא אמר הכל מודים ר"ל רבנן דר"ש שזורי ולישנא בתרא קאי אבנו של בן פקועה לר' יוחנן דאמר מודה ר"ש שזורי בבנו שהוא אסור אבל אם הבן פקועה הוא קלוט ובנו ג"כ קלוט הבנו ג"כ מותר אבל בבן פקועה עצמו לד"ה מותר בחד שהוא קלוט וכן היה הגירסא בספרים שלפני רש"י שרש"י כתב ה"ג א"ד אמר אביי כו' שלפניו לא היה כתוב א"ד (ע"כ):
ח
(סעיף ג') ונתנבלה כו'. כ"ש מטריפה דנתנבלה הוי כמו קרעה כמ"ש בפ"ה (פ"א ב') ובפ"ו (פ"ה א') שם:
ט
ואם הוא כו'. כמ"ש שם לדברי המתיר אוסר וכאן ל"ל ד' סימנים כו':
י
(סעיף ד') ואם בא כו'. כמש"ש וכן היה רש"ש כו' וכ"ש לרבנן דאף ר' יוחנן דקאמר ובנו אסור לא קאי אלא אמלתיה דרש"ש וכמש"ש א"ל האמר זעירי כו' ואפי' ר' יוחנן ל"ק כו':
יא
(סעיף ה') וי"א כו'. דלהכי נקט דמות יונה דהכל תליא בדמות שבמינו יש לו פרסה ועתוס' שם ד"ה אלמה כו' ובירושלמי פ"ח דתרומות השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה יונה אסור באכילה שנאמר בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה:
יב
דאפילו פרסותיו כו'. לא דק דזה ליכא מאן דפליג דהוא גמ' ערוכה שם אלא מעתה קלוט כו' הא תנא כו' פרסה כו' וכן שם ס"ח ב' פרסה אכול כו' חד כו' וז"ש הרמב"ם וש"ע מה שיש לו פרסה ולא הוסיף תוס' אלא דאפילו אין לו פרסה כלל ועש"ך:
יג
(ליקוט) דק כו'. דאיבעיא להו בנדה כ"ג ב' בנמצא דמות אדם ולא איפשיטא ולחומרא. ת"ה (ע"כ):
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
י״ג:א׳
א
א) [סעיף א'] בהמה חיה ועוף טעונין שחיטה. מפורש בתורה (דברים י״ב:כ״א) וזבחת מבקרך ומצאנך וחיה יליף לה בר"פ השוחט (חולין כ"ז ע"א) מדכתיב בפסולי המוקדשים אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכו' מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשים מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה. ועוף יליף לה מדכתיב אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם חיה. ב"י. לבוש. ועוד עיין לעיל סי' א' או' א'.
י״ג:ב׳
א
ב) שם. דגים וחגבים אין טעונים שחיטה. דגים כתיב בהו אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא סגי. וזה כתיב במקום שנזכר שחיטה בבהמות. וחגבים אתקש לדגים דכתיב ולכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים. ט"ז סק"א. והוא מדברי ב"י יעו"ש.
י״ג:ג׳
א
ג) שם הגה. ומותר לאוכלם מתים. ואפי' אם מתו בתוך המים. כנה"ג בהגב"י או' ח' שו"ג או' א' זב"ת או' ג' ועי"ש מ"ש להשיג על דברי מהרשד"ם יעו"ש. וכ"כ זב"צ או' א' כי כן עיקר ודלא כהרשד"ם יעו"ש.
י״ג:ד׳
א
ד) שם בהגה. או לחתוך מהם אבר ולאכלו. והיינו לומר דלא אסירי משום אבר מ"ה וכגון לחתוך אבר ולרחצו היטב ולאכלו דלית ביה משום בל תשקצו. פר"ח או' א' שמ"ח או' א' זב"ת או' ה' וא"צ להמתין עד שימות הדג או החגב שניטל ממנו אבר זה כמו שצריך בבהמה שחוטה כמ"ש לקמן סי' כ"ז דאין בהם חיות כ"כ כמו דבר הצריך שחיטה. שמ"ח שם. מש"ז או' ג' ביא"ב בשפ"ז או' ג'. אך צריך להמתין עד שימות האבר. מנחת יוסף או' א'.
י״ג:ה׳
א
ה) ואין להעביר על פיו חגב חי משום מראית העין שיאמרו קאכיל ליה וקעבר על בל תשקצו וה"ה דג חי מה"ט. שמ"ח שם. מנ"י שם. ועיין לקמן סי' פ"ה או' ז' ואו' ח'.
י״ג:ו׳
א
ו) [סעיף ב'] השוחט את הבהמה וכו' וחיה בכלל בהמה. שפ"ד או' ב' דר"ת או' ט' ועיין לקמן או' נ"ג.
י״ג:ז׳
א
ז) שם. ומצא בה עובר וכו' אבל אם הפילה הו"ל נבילה ואסור. ב"י. והאוכל כזית מבשר נפל בהמה טהורה לוקה משום אוכל נבלה. הרמב"ם פ"ד מה' מאכלות אסורות הלכה ד' ועיין בערוגת הבושם או' ב' שכתב דאסור ג"כ משום אבר מן החי יעו"ש. ועיין לקמן סי' ס"ד סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.
י״ג:ח׳
א
ח) שם. ומצא בה עובר בן ח' בין חי וכו' לפי שבן ח' חי הרי הוא כמת שא"א לחיות. ש"ך סק"א. פר"ח או' ב' לה"פ או' ב' בל"י או' ב' שו"ג או' ו' שפ"ד או' א' ואפי' הפריס ע"ג קרקע והלך אין בכך כלום וליכא מ"ע דכמת הוא חשוב וא"צ שחיטה אפי' מדבריהם. שפ"ד שם. זב"צ או' ט'. והיינו בבהמה גסה דעיבורה ט' חדשים כדאיתא בבכורות ח' ע"א יעו"ש.
י״ג:ט׳
א
ט) שם. ומצא בה עובר בן ח' בין חי וכו' וכל החילוקים שנאמרו בגסה בין בן ח' לבן ט' ה"ה בדקה שייכים אותם חילוקים בין בן ד' לבן ה' לפי שבהמה דקה יולדת לה' חדשים. שאלת יעב"ץ ח"א סי' כ"ה. שמ"ח או' י"א. ער"ה או' ג' פ"ת או' א' זב"צ או' ד' מנחת יוסף בליקוטי יוסף או' ט'.
י״ג:י׳
א
י) שם. מותר באכילה. וטעמא דמותר באכילה משום דכתיב בבהמה אותה תאכלו ודרשינן כל שבבהמה תאכלו. ב"י בשם הרא"ש. לבוש. ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ב. זב"ת או' ז' בל"י או' ג' אבל דמו אסור כשאר דם כדאיתא בש"ס ופו' וכ"ה לקמן רסי' ס"ו. ש"ך שם. ולענין חלבו וגידו עיין לקמן סי' ס"ד סעי' ב' ולענין אם פודין בו עיין לקמן סי' שכ"א סעי' ד'.
י״ג:י״א
א
יא) שם. ואינו טעון שחיטה. לפי שניתר בשחיטת אמו. ב"י. ט"ז שם. ש"ך סק"ג. פר"ת או' ה' בל"י שם. זב"ת שם. ואצ"ל דאין בו דין טרפות כגון נמצא חסר או יתיר דמידי דהוה מת דשרי. פר"ת שם.
י״ג:י״ב
א
יב) וכל היכא דאינו טעון שחיטה אין בו משום אותו ואת בנו ומותר לשחטו ביום שנשחט אביו או אמו. ש"ך שם. לה"פ או' ד' בל"י או' ד' חכ"א כלל ד' או' ב' וכן מוכח לקמן סי' ט"ז סעי' יו"ד יעו"ש.
י״ג:י״ג
א
יג) שם. ואינו טעון שחיטה. ומ"מ אין לאכלו חי משום בל תשקצו כמ"ש סעי' א' רק ימיתנו. שמ"ח או' ב' ומ"מ יכול ליטול ממנו אבר מן החי ולרחצו יפה ויאכלנו. ט"ז סק"ג. שמ"ח שם. ואין לאכול האבר שחתכו מן החי עד שתמות הבהמה והעובר כמ"ש סי' כ"ז. שמ"ח שם. מש"ז או' ג' זב"צ או' ה' מנחת יוסף או' ב'.
י״ג:י״ד
א
יד) שם. ואינו טעון שחיטה. ומ"מ אע"ג דאין טעון שחיטה מ"מ יחתוך הסימנים והורדים תכף ומיד כשמוציאין אותו מבטן אמו בעודו חם דאל"כ יתקרר בתוכו ושוב לא יצא ע"י מליחה. שו"ג או' ד' עשרון או' ד' זב"צ או' ז' וכן נהגו לשחטו מיד כשמוציאין אותו מבטן אמו בסכין של קצב קודם שיבלע דמו שנתעורר לצאת בשעת שחיטת אמו. שו"ג שם.
י״ג:ט״ו
א
טו) שם. ואינו טעון שחיטה. ואפי' נולד אחר שחיטת האם מותר באכילה ואינו טעון שחיטה. שמ"ח שם. קומץ או' ב' זב"צ או' ח' מנ"י שם.
י״ג:ט״ז
א
טז) שם. ואם מצא בה בן ט' חי אם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה. מדרבנן משום הרואה שהרואה שאוכל אותו בלא שחיטה לא ידע שהוא בן פקועה ויבא ויתיר ג"כ שאר בהמות בלא שחיטה. לבוש. ט"ז סק"ד. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ד' לה"פ או' ה' בל"י או' ה' שמ"ח או' ג' קומץ או' ג' שו"ג או' ז'.
י״ג:י״ז
א
טוב) ובדיעבד אם לא שחטו אין לאסור. ט"ז שם. לה"פ שם. בל"י שם. אמנם הש"ך בנה"כ חלק על דברי הט"ז הנז' וכתב דאפי' בדיעבד אסור יעו"ש. וכ"כ הפר"ח או' ה' כריתי או' ד' שמ"ח שם. מש"ז או' ד' קומץ שם. שש"א או' ב' זב"צ או' י"א.
י״ג:י״ח
א
חי) שם. אם הפריס ע"ג קרקע וכו' לאו דוקא ע"ג קרקע אלא אפי' ע"ג דבר אחר. שמ"ח שם. זב"צ או' י"ג. מנ"י או' ג'.
י״ג:י״ט
א
יט) שם. אם הפריס ע"ג קרקע וכו' היינו כגון שהלך קצת אבל אם רק עמד ולא הלך אינו טעון שחיטה. שמ"ח או' ב' וכתב בתב"ש או' ו' דכ"ה ביש"ש ולבוש ודלא כב"ח יעו"ש. וכ"כ הער"ה או' ה' בשם הכלבו קומץ או' ג' חכ"א כלל ד' או' ב' מיהו הכריתי או' ג' כתב דיש להחמיר. והב"ד הברכ"י או' ג' זב"צ או' י"ב.
י״ג:כ׳
א
ך) שם. אם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה. ומברך על השחיטה ככל מצות דרבנן שמברכין עליהם. הרשב"א בתשו' סי' תקכ"ה. פר"ח או' ה' כריתי או' ה' שמ"ח או' ג' ומ"מ אין לברך עליו בפני עצמו רק יברך על דבר אחר הצריך שחיטה ויפטור גם את זה דאין אנחנו בקיאין בכלו לו חדשיו ואפי' שהה ימים הרבה. שמ"ח שם. שפ"ד או' ד' חכ"א שם. זב"צ או' י"ד. ואם אין לו דבר אחר לשחוט כדי לפטור אותו דעת הקומץ שם לברך וכ"נ דעת השפ"ד וחכ"א שם אבל בתשו' בשמים ראש סי' רפ"ג כתב דאין לברך. והב"ד בחי' רע"ק ופ"ת או' ג'. וכ"ה דעת הפר"ת לקמן סי' י"ט או' א' דאין לברך יעו"ש. וע"כ נראה כיון דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל יש לברך בלבו או בלתי שם ומלכות. ועיין בדברינו לא"א סי' י"ח או' ז'.
י״ג:כ״א
א
כא) שם. אבל שאר טרפות אין אוסר אותו. בין נוצר טריפה בין נטרף אחר לידתו. שמ"ח או' ג' כריתי או' ח' זב"ת או' יו"ד. זב"צ או' ט"ו מנ"י או' ד'.
י״ג:כ״ב
א
כב) שם. אבל שאר טרפות אינו אוסר אותו. כלומר שאר טרפות שאינן מחמת שחיטה דלא מיפרסם כולי האי אינם אוסרים אותו אבל טרפות שהוא מחמת שחיטה כגון ששהה או דרס או החליד או הגרים או שחט בסכין פגומה וכיוצא בזה כאלו לא שחט דמי דכיון שהצריכוהו שחיטה בעו שחיטה מעליותא. כ"פ הרא"ש והר"ן והרא"ה בב"ה ושאר פו' (דלא כרשב"א דס"ל דאף ה' שחיטה אין מעכבין) וכ"פ רש"ל פ' המקשה סי' יו"ד. ש"ך סק"ה. כנה"ג בהגב"ו או' כ"א. פר"ח או' ה' לה"פ או' ו' !בל"י או' ו' כריתי או' ו' שמ"ח או' ג' שו"ג או' ח' שפ"ד או' ה' ער"ה או' ז' חכ"א כלל ד' או' ב' קומץ או' ג' זב"צ או' ט"ז.
י״ג:כ״ג
א
כג) ומ"מ אין להחמיר בדיעבד בספיקות שבשחיטה כגון ספק בעור נפגמה וכו' וכדומה או חומרות שאינן מעיקר הדין. שמ"ח שם. מש"ז או' ד' קומץ שם. זב"צ או' י"ז. מנ"י שם.
י״ג:כ״ד
א
כד) אבל אם נעשה בה מעשה נבלה כהנהו דחשבינן בחולין דכ"א עשאה גיסטרא או ניטל הירך וחלל שלה תו לא מהניא ליה שחיטה וכי מתה עומדת ואסורה. שמ"ח שם. מש"ז שם. זב"צ או' י"ח. מנ"י שם.
י״ג:כ״ה
א
כה) וכן חסרת רגל או יתיר דמפורסם הטרפות יש לאסור. מש"ז או' ה' קומץ או' ה'. ומ"מ בדיעבד והפ"מ יש להכשיר בכל ענין. קומץ שם. זב"צ או' י"ט. מנ"י שם.
י״ג:כ״ו
א
כו) ואם ניקב הושט או נפסק הגרגרת אין לאסור. כריתי או' ז' מש"ז או' ד' זב"ש או' ג' זב"צ או' ך' ומיהו משמע שם במש"ז דדוקא בשעת הדחק יש להקל בניקב הושט במקום שחיטה אבל שלא במקום שחיטה ודאי אינו פוסל כמ"ש בשפ"ד או' ה' יעו"ש. ועיין בחי' מהרא"ל צינץ או' ד' שכתב שיש לחלק דבפסיקת הגרגרת אין להתיר דהוי כלא נשחטה כלל אבל בנקיבת הושט יש להתיר יעו"ש והב"ד דר"ת או' כ"א. והכי מסתבר לפי מ"ש לעיל או' כ"ב דבעינן שחיטה מעליותא יעו"ש.
י״ג:כ״ז
א
כז) שם. ואם לא הפריס ע"ג קרקע אינו טעון שחיטה. משמע דכל שלא הפריס ע"ג קרקע אעפ"י שנמצא חי בבטן אמו אינו טעון שחיטה ומותר באכילה. וכ"מ מדברי הטור והלבוש אבל הרדב"ז ח"א סי' ק"ץ כתב דדוקא אם נמצא מת מותר באכילה אבל אם מת אחר שיצא לאויר העולם אע"ג דלא הפריס ע"ג קרקע אסור באכילה יעו"ש והב"ד פ"ת או' ב' אמנם הער"ה או' ח' כתב להשיג על דברי הרדב"ז הנז' וכ"פ הרב זב"צ או' יו"ד דלא כהרדב"ז ומותר באכילה יעו"ש.
י״ג:כ״ח
א
כח) שם. אינו עעון שחיטה. עיין בס' פרשת דרכים בדרך האחרים דרוש א' שכתב דשחיטה הוא דלא בעי אבל נחירה מיהא בעי דלא גרע ממפרכסת לקמן סי' כ"ז יעו"ש. פ"ת או ד' מיהו אין נוהגין עתה בנחירה רק לשחטו מיד בסכין. של קצב כמ"ש לעיל או' י"ד יעו"ש.
י״ג:כ״ט
א
כט) שם. ואם פרסיתיו קלוטות וכו' דכיון שהוא דבר תמוה קול יוצא מאין קלוט זה ואומרים בן פקוע הוא ומתוך שתמהין על קליטתו זוכרין את כל דבריו ולא אתי לאחלופי. רש"י חולין ע"ה ע"ב. ט"ז סק"ו. ש"ך סק"ו. זב"ת או' י"ב.
י״ג:ל׳
א
ל) שם הגה. פי' שפרסתו כולה אחת ואינה סדוקה. וא"צ שיהיו כל רגליו בפרסות קלוטות ואפי' באגם סגי. שמ"ח או' ד' דר"ת או' כ"ד.
י״ג:ל״א
א
לא) שם. ויש מגמגמין בדבר. כלומר דפרסותיו קלוטות לחוד לא מהני כשהפריס ע"ג קרקע עד שיהא תרי תמיהי דהיינו שאמו תהיה ג"כ קלוטה. ש"ך סק"ז. לה"פ או' ז' בל"י או' ז' כריתי או' י"א. קומץ או' ו' זב"צ או' י"ג.
י״ג:ל״ב
א
לב) ואם יש בבן פקועה גופה שתי תמיהות שונות כגון שרוע וקלוט מקרי תרי תמיהי. שמ"ח שם. קומץ שם. מנחת יוסף או' ו'. אבל באחת בבן פקועה ואחת באביו לא מקרי ב' תמיהות דאין הכל יודעין שזה אביו הוא. שמ"ח שם.
י״ג:ל״ג
א
לג) שם. ויש מגמגמין בדבר. ובדיעבד פשיטא דאינו אוסר ט"ז סק"ו. לה"פ שם. בל"י שם. שמ"ח שם. קומץ שם, מנ"י שם. אבל לכתחלה יש להחמיר לשחטו אם יש בו רק חד תמיהא רק דלא יברך. שמ"ח שם.
י״ג:ל״ד
א
לד) [סעיף ג'] אם העובר הנמצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לעצמו וניתר בה. דאמרינן בגמ' (חולין ע"ה ע"א) ד' סימנין אכשר ביה רחמנא בקרא דבבהמה תאכלו שאם רוצה אוכלו בשחיטת אמו ואם אמו טריפה שוחט לאותו בן ט' חי שהוא ניתר או בב' סימנים של אמו או בשל עצמו. ולהכי אם הוא בן ט' מת או בן ח' חי דאין לו שחיטת עצמו ושחיטת אמו ג"כ אין לו דהא נמצאה טריפה אסור. ט"ז סק"ח.
י״ג:ל״ה
א
לה) שם. טעון שחיטה לעצמו וכו' מדאו' וכל שאר טרפות פוסלין בו. ש"ך סק"ח. פר"ח או' ז' כריתי או' י"ג. זב"ת או' י"ד ואו' ט"ו. זב"צ או' כ"ב.
י״ג:ל״ו
א
לו) שם. הרי זה אסור. שהרי לא הועילה שחיטת אמו לטהרו וצריך הוא שחיטה וכיון שהוא בן ט' מת או בן ח' חי שחשוב כמת לא מהני ביה שחיטה ואסור. ש"ך סק"ט. פר"ח או. ח' לה"פ או' ח' זב"ת או' ט"ז. ועיין לעיל או' ל"ד.
י״ג:ל״ז
א
לז) שם הגה. ועכשיו אין להתיר שום ולד וכו' אם האם טרפה. אבל אם היא כשרה כשר אפי' האידנא דהא אפי' הוא בן ח' שחיטת אמו מטהרתו. וכן היכא שגם אמו לא היתה צריכה שחיטה פשיטא דאפי' נמצאת טריפה אין העובר טעון שחיטה וכשר אפי' האידנא. ש"ך סק"י. פר"ח או' ט' לה"פ או' ט' בל"י או' ח' כריתי או' ט"ו. זב"ת או' י"ז.
י״ג:ל״ח
א
לח) שם בהגה. ולא מהני לו שחיטת עצמו דחיישינן שמא אינו בן ט' ודוקא לאלתר אוסרים אותו לשחוט אבל אם ירצה להמתין עד שיהיה ח' ימים רשאי לשחטו דאז הוא ודאי בן ט' וכמ"ש לקמן בסי' ט"ו. פרישה או' י"ב. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' יו"ד. לה"פ או' יו"ד. בל"י או' ט' לב"ש בסופו בחי' דינים ליו"ד או' ג' ועי"ש או' ו' מ"ש להשיג על התב"ש שאסר וכ"כ הדג"מ להשיג על דברי התב"ש הנז' קומץ או' ז' ועיי"ש בעשרון או' יו"ד שהביא עוד כמה פו' דלא כתב"ש. שו"ג או' ט"ז. זב"ת שם. זב"צ או' כ"ד וכתב ודלא כהרב פליתי או' ה' מנחת יוסף או' ז'.
י״ג:ל״ט
א
טל) ואם בהמה זו שנמצא העובר במעיה היא ספק טריפה כמו קוץ בחלל הגוף וכדומה ושחט אח"כ לולד בלא שהיית ח' ימים דמותר דהוה ס"ס שמא אין טרפה ושמא יש לו ט' חדשים ולא הוה חסרון ידיעה כיון דחומרא בעלמא הוא ואפי' לכתחלה יכולין לשחטו תוך ח' ימים ואף דבר שיש לו מתירין לא מהני ס"ס מ"מ אין המתיר עתיד לבא בודאי. שפ"ד או' י"א. זב"צ או' כ"ד. מנ"י שם. דר"ת או' ל"א.
י״ג:מ׳
א
מ) ואם בן ח' חדשים יצא חי מן הטריפה ושהה ח' ימים יש להכשיר אותו ע"י שחיטת עצמו ולא אמרינן דמעשה נסים נינהו דשהי עד השתא אלא אמרינן דזהו בן ט' ואנן הוא דטעינן בחושבנא ואע"ג דהוי ספיקא דאו' כל כהא לאו ספיקא הוא ושרי. פר"ת או' יו"ד. זב"ת או' י"ז. זב"צ או' כ"ה וכתב ודלא כהקומץ דס"ל דבעינן דידעינן ודאי דכלו חדשיו. ועוד י"ל הא דלא חיישינן לנפל כל ששהה ח' ימים משום דאמרינן דנגמר בז' ואשתהי וכמ"ש הדג"מ יעו"ש.
י״ג:מ״א
א
מא) [סעיף ד'] בן ט' חי שנמצא במעי שחוטה כשרה וכו' אבל אם נמצא במעי טריפה ובא על בהמה דעלמא והוליד הרי זה הולד כשאר בהמה דעלמא וניתר בשחיטת עצמו. ש"ך ס"ק י"ב. כנה"ג בהגה"ט או' י"ג. פר"ח או' י"א. שפ"ד או' י"ב. ער"ה או' י"א בשם הרשב"ץ דף י"ב. זב"ת או' י"ח. זב"צ או' כ"ו.
י״ג:מ״ב
א
מב) שם. וגדל ובא על בהמה דעלמא וכו' ה"ה איפכא דהיינו בהמה דעלמא שבא על בת פקוע והולידה שהולד אין לו תקנה. ט"ז סק"ט. ש"ך ס"ק י"ג. כנה"ג בהגה"ט או' יו"ד. פר"ח או' י"ב. בל"י או' יו"ד. כריתי או' י"ז. שמ"ח או' ו' שפ"ד או' י"ג. זב"ת או' י"ט. זב"צ או' כ"ז.
י״ג:מ״ג
א
מג) שם. אותו הולד אין לו תקנה בשחיטה. פי' כיון שאותו ולד נולד מבהמה דעלמא ואין לו היתר מכח שחיטת אמו שהרי אמו לא נשחטה עדיין ממילא הוא צריך לשחיטת עצמו והוא עצמו כבר נשחט חציו דהיינו מצד אביו שהיה בן פקוע וחציו שמצד אמו עדיין צריך שחיטה וכשתשחוט אותו עכשיו יהיה אסור משום שהייה בין חציו לחציו.
י״ג:מ״ד
א
מד) ואם ולד זה שאין לו תקנה בת אבהמה דעלמא או אבן פקוע או איפכא הולד שנולד מזה ג"כ איך לו תקנה וכן עד סוף כל הדורות דלעולם אין כאן סימנים שלימים דקצת מהם כשחוט דמי. שמ"ח שם. זב"צ או' כ"ח.
י״ג:מ״ה
א
מה) ולד זה שאין לו תקנה גם החלב שנחלב ממנו אסור. ט"ז סק"ט. ש"ך ס"ק י"ג. לה"פ או' י"א. בל"י או' יו"ד. שמ"ח או' ח' ער"ה או' י"ג. זב"ת או' ך' זב"צ או' כ"ט. וכ"כ לקמן סי' י"ד או' כ"ז.
י״ג:מ״ו
א
מו) שם. אותו הולד אין לו תקנה וכו' ואם לא נולד אלא נמצא בה הותר בשחיטת אמו. ב"ח. ש"ך ס"ק י"ד. כנה"ג בהגה"ט או' י"א. פר"ח או' י"ג פר"ת או' י"ב שמ"ח או' ז' שפ"ד או' י"ד. זב"צ או' ל' וה"ד בלא הפריס אבל אם הפריס צריך שחיטה מדבריהם מפני מראית העין כמ"ש סעיף א' וכ"כ הט"ז סק"ט. כנה"ג שם. בל"י שם. זב"ת או' כ"ב.
י״ג:מ״ז
א
מז) אבל אם האב בהמה דעלמא והאם בת פקועה ונשחטה ונמצא ולד בתוכה אותו הולד אין לו תקנה שהרי לא הועיל לו שחיטת אמו דאמו כשחוטה דמי ניתר בשחיטת אמו והו"ל כילוד ויש לו סי' א' מצד אביו והב' שהוא מצד אמו הרי הוא כשחוט ואין לו תקנה. ש"ך שם דלא כהב"ח והט"ז. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט או' י"ב. פר"ח או' י"ג. כריתי או' ך' שמ"ח או' ז' שפ"ד או' י"ד. ער"ה או' י"ב וכתב שכ"ה דעת מהרש"א בחולין דף ס"ט בתו' ד"ה דאתא ודלא כפר"ת יעו"ש. זב"צ או' ל"א.
י״ג:מ״ח
א
מח) שם. ואם בא על בת פקועה כיוצא בו הרי בנו ובן בנו וכו' פי' אפי' נולדו כדרך הנולדים רק שבניהם יבואו ג"כ על בני מינם כיוצא בהם שהם פקועות או שנולדו מפקועות. יש"ש פ"ד דחולין סי' ט' ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' י"ד. שמ"ת או' ט' שפ"ד או' ט"ו. שו"ג או' י"ט. זב"ת או' כ"ג. זב"צ או' ל"ב.
י״ג:מ״ט
א
מט) שם. וכולם צריכים שחיטה מדבריהם וכו' כיון שהפריסו ע"ג קרקע. ש"ך ס"ק ט"ז. והפר"ח או' טחו כתב דאם נולדו אף שלא הפריסו ע"ג קרקע צריכים שחיטה מדבריהם ואין לחלק בין הפריסו ללא הפריסו אבל אם לא נולדו ולא הפריסו א"צ שחיטה כלל יעו"ש. וכ"כ השמ"ח שם. זב"ת או' כ"ב.
י״ג:נ׳
א
נ) ואם הטילה נפל הוא אסור מדרבנן דאתי לאחלופי בשאר נפל. ואם מתה הבת פקועה ונמצא ולד בתוכה אם הוא בן ט' חי ניתר בשחיטת עצמו ואם הוא פחות מכאן או בן ט' מת אסור מדבריהם כאמו ואפי' ספק אם כלו לו חדשיו יש להתיר בשחיטת עצמו אפי' קודם ח' ימים דספק דרבנן לקילא. שמ"ח שם. שפ"ד או' ט"ז. דר"ת או' ן'.
י״ג:נ״א
א
נא) [סעיף ה'] השוחט את הבהמה ומצא בה דמות עוף וכו' וכ"ש נולד כדמות עוף דאסור. ש"ך ס"ק י"ח. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ז. פר"ח או' ט"ז. לה"פ או' י"ב. כריתי או' כ"ב. זב"ת או' כ"ג. זב"צ או' ל"ד. ועיין לקמן סי' ע"ט או' י"ט.
י״ג:נ״ב
א
בנ) נמצא בה דמות בהמה ורגליה כרגלי עוף או שאין לו כפות רגלים כלל או שמצא בה דמות אדם אפי' יש לו פרסות כבהמה או דמות שקץ דגים וחגבים אסור. שמ"ח או' י"ב. ומיהו בשעת הדחק או בהפ"מ יש להתיר אפי' נמצא בהמה כרגלי עוף או שאין לו רגלים כלל. שמ"ח שם. שפ"ד או' י"ז. זב"צ או' ל"ה.
י״ג:נ״ג
א
גנ) ודמות חיה דינו כדמות בהמה ואם העובר ראשו ורובו דומה לבהמה אע"ג דמיעוטו דומה לאדם או לעוף דינו כבהמה. שמ"ח שם. אבל עוף ואדם אף שיש להם פרסה אסורים מספק. שפ"ד שם. זב"צ שם.
י״ג:נ״ד
א
דנ) ואם נמצא בה דמות חזיר שיש ברגליו פרסה מותר. בד"ה. ד"מ או' ז'. ב"ח. בשם בד"ה. שמ"ח שם. ביאור הגר"א או' י"א. זב"צ או' ל"ו.
י״ג:נ״ה
א
הנ) ואם נמצא בה עובר שפרסותיו קלוטות כשל חמור מותר ולא מיבעיא אם מצאו בתוכה אלא אפי' נולד ממנה מותר דגמל בן פרה מותר. טור. לבוש. והאי מותר דסיפא אינו כמותר דרישא דמותר דרישא ניתר בשחיטת אמו ומותר דסיפא דינו כשאר בהמה דצריך שחיטה. ועיין לקמן סי' ע"ט סעי' ב'.
י״ג:נ״ו
א
ונ) שם. לא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה. דכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו בפרסה תליא מלתא ולא סגי במין בהמה שיש לו פרסות זו דעת הרמב"ם והי"א בהגה הוא דעת התו' והרא"ש דאפי' אין לו פרסה כלל אלא אותו מין יש לו פרסות סגי. ט"ז ס"ק י"ד.
י״ג:נ״ז
א
זנ) [סעיף ו'] ומצא בה בריה שיש לה שני גבין ושני שדראות אסור. משום דרחמנא אגמריה למשה השסועה לאיסורא וע"כ במעי אמו אגמריה דאסור שהרי אינו יכול לחיות אפי' שעה א' כשיצא לאויר העולם. ש"ך ס"ק כ"א מן הגמ' נדה דף כ"ד. והפר"ח כתב על מ"ש הש"ך דאינו יכול לחיות אפי' שעה א' וכו' אינו בדקדוק שהרי יכול לחיות עד ח' ימים כשאר נפלים יעו"ש.
י״ג:נ״ח
א
חנ) שם. ומצא בה בריה שיש לה שני גבין וכו' ולאו דוקא מצא בה לאח"ש אלא אף אם נולד בריה כזו מבהמה ג"כ אסור ולאו דוקא כשילדה קודם זמנו דהוי בכלל נפל אלא אפי' ילדה בזמנה שיצא מתורת נפל אפ"ה אסור. פר"ת או' י"ז. דר"ת או' ס"ב.
י״ג:נ״ט
א
נט) שם. אסור. עיין בס' ערוגות הבושם או' ו' שהעלה דחוץ ממה שנאסרה השסועה מה' למשה מסיני יש בה גם איסור אבר מן החי כיון דלא משתרי בשחיטת אמו הבהמה ואסור להושיטו לב"נ יעו"ש. דר"ת או' ס"ד.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
י״ג
א
דגים וחגבים דכתיב דגי הים יאסף ובחגבים כתיב אוסף החסיל ולשון אסיפה משמע בלי שחיטה עיין פלתי:
ב
מותר באכילה דשחיטת אם מתיר דכתיב כל אשר בבהמה תאכלו לרבות העובר כזה:
ג
ואם הפריס וכו' לפעמים משמע עמד ולפעמים משמע דהלכה ויש להחמיר בעמידה גרידא:
ד
טעון שחיטה משמעות כל פוסקים דלא כט"ז דשחיטה מעכב דיעבד ולכך מצריך הרשב"א ברכה על שחיטה דלא סגי בלא"ה:
ה
שחיט' וצריך ברכה שהוא מצוה דרבנן עיין פלתי:
ו
אבל שאר טריפות ודעת רשב"א אפי' שהה והחליד וכו' מ"מ מותר כי אין ניכר לכל ולא חסרוהו חכמים ודעת פוסקים לאסור וכן מסתבר:
ז
אינו אוסר ואם ניקב וושט או נפסק גרגרת עיין פלתי שעשיתי סמוכים מש"ס דאין לאסור:
ח
אוסר אפי' נולד טריפה מבטן ונוצר מבטן מ"מ כל בבהמה מתירו עיין הגהת הרא"ש פ' בהמה המקשה:
ט
פרסותיו קלוטות א"כ הולד קלוט פרסותיו מדובק ונמצא במעי אמו זהו ג"כ לא שכיח ומדכרא דכירי אינשי ולא אתא לאחלופי ומותר:
י
או שהיה בו שאר דבר תמוה. דין זה לקוח מהגהת הרא"ש ושם נאמר בו חופה הוא דבר תימא ופרסומי מילתא וצ"ע:
יא
ויש מגמגמין דס"ל תמיד אפי' במילתא דרבנן הלכה כלישנא בתרא דס"ל דבעינן עוד תמי' דהיינו האם שנמצא בה הולד יהיה קלוטה וא"כ הוא קלוט בן קלוט' בן פקועה:
יב
טעון שחיטה לעצמו דארבעה סימנים אכשיר רחמנא והרי הוא כילוד ויש לו שחיטה:
יג
וניתר בה ואם יש בו טריפות אסור כשאר בהמות דהרי הוא כילוד לגמרי:
יד
הרי זה אסור דאין בן שחיטה כלל:
טו
ועכשיו אין וכו' אבל אם האם כשרה א"כ לו יהיה דהולד נפל גמורה שחיטת אמו מתירתו מכל בהמה תאכלו:
טז
דחיישי' שמא אינו בן ט' ואם שהה ח' ימים מתחלת לידתו מותר כ"כ הש"ך ופר"ח ופרישה ועיין פלתי שהארכתי בסתירת דבריהם ולעולם אסור אף ששהה זמן רב:
יז
וגדל ובא על בהמה וכו' ה"ה בהמה דעלמא שבא על בהמה שהיה מותרת בשחיטת אמה. דמ"ש:
יח
אותו ולד וכו' דמצד אחד מבן פקוע הרי סימנים כשחוטים ומצד השני אינו כשחוטים הרי כאן שהיה או חצי סימן שחוט וחצי אינו שחוט ואע"ג דקיי"ל ארבעה סימנים אכשר רחמנא היינו אלו היה אמו טרפה דלית לי' סימנים דאמו אז הכשירה התורה סימנים דילה ואז אם בא על בהמה דעלמא באמת הולד כשר אבל אם נשחטה אמו תו לית ליה סימנים והרי הם כשחוטים ואין כאן שחיטה: ולכך דייק הש"ע שנמצא במעי אמו שחיטה כשרה: ודע כל זה הכל אסור מספק דזהו הכל אי חיששין לזרע אב ואנן קיי"ל דמספקא לן אי חוששין לזרע אב:
יט
אין לו תקנה ואם היא בא על בהמה דעלמא עיין פלתי דכתבתי לדעת הש"ך בסי' י"ד יש להכשירו ולדעת הב"ח אף אותו ולד אין לו תקנה
כ
ואם היא בת פקועה ובא עליה בהמה דעלמא ונשחטה ונמצא בה אותו ולד ג"כ אין לו תקנה דשחיטת האם אינו יכול להתירה דשחוט ועומד הוא והולד יש לו קצת סימן מזכר דהוא בהמה בעלמא ש"ך:
כא
מדבריהם אם הפריסו על הקרקע:
כב
ומצא בה ה"ה נולד ג"כ אסור:
כג
דאפי' פרסותיו וכו' כבר נתבאר לעיל סעיף ב' דאדרבה אם נמצא פרסותיו קלוטים אפי' מדרבנן א"צ שחיטה וא"כ יש להבין מה אפי' והאחרונים האריכו ומה שנראה קרוב לפשטא דודאי אם נמצא בהמה כשרה במעי בהמה אף שפרסותיו קלוטות מ"מ כשר רק אם דמות בהמה טמאה ופרסתו קלוטות נמצא בבהמה ה"א אף דקיי"ל במסכת בכורות גמל נולד מפרה כשרה הני מילי להכשירו אבל שיהי' שחיטת האם מתיר לא דהוי דמות טמא ואין לו פרסות וכתיב פרסה קמ"ל דמ"מ כשר הואיל הוא דמות בהמה וגדר בהמה להיות לו פרסות:
כד
אסורה דכתיב בתורה השסועה ברי' שיש לו ב' גבין וב' שדרות ואינו במציאות שיהי' חי אפי' זמן קטן ולא זכרה התור' אלא אם ימצא במעי בהמה עובר שיש לו כך שלא יהי' שחיטת אם מתיר ואסורה. גמר' והא דמתירין שליא נמוחה בשחיטת האם ולא חיישינן דלמא שסועה היא ונמוח או דמות יונה ואין שחיטה מתיר וצ"ל הואיל ולא שכיח לא חששו לכך:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
י״ג
א
דגים וחגבים אין טעון שחיטה בגמרא ריש פ"ב דחולין יליף דכתיב הצאן ובקר ישחט להם ואת כל דגי הים יאסף ש"מ באסיפה בעלמא ופריך הגמרא אלא מעתה דכתיב ויאספו השליו ה"נ וכו' ומשני הגמרא דכתיב אסיפא דילי' במקום שחיט'. והעתיקו הרמב"ם בפ"א מהלכות שחיטה ועל החגבים כתב דכתיב כאוסף החסיל. ותמה הרשב"א בת"ה הא לא כתב במקום שחיטה. וזה לי חמשים שנה כשהייתי פה בבית חמי זקני הנגיד הנדיב מפורסם רחים רבנן כהר"ר מרדכי כהן ז"ל #ב) אמרתי ישובו בדרך פשוט כי ודאי לשון אסיף מורה על אסיפה בעלמא ולא שחיטה רק קושית הגמרא כך הא כתיב ויאספו השלו וזהו ודאי בעי שחיט' ועכצ"ל דלכך כתיב לשון אסיפה דבמדבר באמת לא היו שוחטים רק נוחרים בעלמא א"כ גם מדגי הים אין ראיה דאז במדבר שפיר נאמר דגי הים יאסף דלא נהוג שחיטה ומשני הגמרא דכתיב במקום שחיט' דכתיב צאן ובקר ישחט ואף הם לא צריכי שחיט' רק התור' דיבר' בלשון הנהוג שהי' לקדשי' וכדומה שחיט' וא"כ אף אסיפ' בדגי' הוא ודאי ואינו מטעם היתר בשר נחירה וזהו הכל במדבר אבל בזמן ישעי' הנביא שנאסר בשר נחיר' וכתיב אוסף החסיל ובלשון אוסף אי אתה יכול לפתור שחיט' ע"כ מותרי' בלי שחיט'. ושנים רבות אח"כ שמעתי כי אתמר משמי' דגברא רבא כוותי':
ב
או לחתוך ממנו אבר הפר"ח כת' דכן משמע מגמרא ג"ה כל שאתה מצוה על דמו אתה מצוה על אבריו וכו' #ג) ויש לדקדק קצת אם כן הא דפריך הגמרא ולר' יהודה ל"ל קרא הא איסור אמ"ה נוהג בב"נ ומה קושיא דלמא להתיר דגים וחגבים קאתא אלא דבאמת א"צ לכל ראי' דריש פ' כל הבשר מבואר דבשר דגים אינו נקרא הן בלשון התור' והן בלשון בני אדם בשר ובקר' כתיב אך בשר בנפשו וגו':
ג
שאר טריפות ובניקב הוושט או נפסק גרגרת יש לספק דזה מעכב השחיטה ושחיטה בעי מיהו יש לסמוך ארשב"א דאף בחלדה וכדומה מתיר וה"ה זה. ויש לזה סמך מדברי גמרא דנפל דובא עליה והתירו ר"י לשוחטו ומזה ילפינן דאין טריפות פוסל בו ויש להבין הא בדרוסת הדוב יש לחוש לסימנים דילמא דריס לסימנים ומקלי קלי וה"ל כניקב ושט ונפסק גרגרת דלא מצינו שצוהו לבדוק נגד סמנים א"ו כשר #ד) ואפשר דמהכ' יליף רשב"א דאף שהיה חלדה כשר כמו ניקב וושט:
ד
שחיטה והרשב"א בתשו' כתב שיש לברך כמו על כל מצות דרבנן. ופר"ח פקפק מדברי הר"ן פי' במה מדליקין בחצר שיש לו ב' פתחי' דמדליק בשניהם וכ' הר"ן דאין לברך הואיל וליכא רק משום חשדא ע"ש. ואין הנידון דומה דשם משום חשדא והכא משום מראית עיין ומי מדמה זה לזה גם שם הפי' שלא יברך בשני פתחים רק בפתח א' ומוציא חבירו דכיון דהוא משום חשדא הני ב' פתחים שייכים בהדדי וכחד ויחשב ומברך על א' ופוטר חבירו. אבל כאן לפטור אותו כלל מברכ' והוא מקיים מצוה דרבנן זו לא שמענו. ויש סמך לדברי רשב"א מגמרא בהא דאמר ר' אשי לההיא דנפל עלי' דובא שחטיה ופריך הגמרא הא הלכה כר"ש שזורי דא"צ שחיטה. ויש להבין כיון דהיה דרוסה והי' מתה לולי דנטל נפשה כמ"ש רש"י וא"כ ע"כ צריך להמית אותה א"כ מה יזיק לי' אם יהרגנה בחניקה ונחירה או ישחוט לי' הלא טוב לו שחיטה לקיים מילתא דרבנן דאמרו דוקא שחיטה במקום דלי' פסידא ועכצ"ל דקאמר לי' סתם שחטי' היינו כשאר נשחטין ויברך ואם הלכה כר"ש בן שזורי דא"צ אף מדרבנן שחיטה אין כאן ברכה וה"ל ברכה לבטלה וא"ש ודוק:
ה
שום ולד הנמצא בבהמה וכו' וכ' הש"ך בס"ק י"א אם ימתין ח' ימים יצא מחזקת נפל וכ"פ הפרישה וכ"כ פר"ח #ה) ואני שותא דמרן לא ידענו א"כ כל הפוסקים הסמ"ג ובה"ת ואו"ה מה קמ"ל הלא כך הדין בכל בהמות אם ידעינן דכלו חדשיו מותר ואף בהמה זו אם ידעינן דכלה מותר ואי לא ידעינן דאנן לא בקיאין לדעת זו כל בהמות אסורות עד דשהה ח' ימים וכששהה הא אף כאן מותר וא"כ מה הבדל יש בין בהמה זו לשארי בהמות. ונראה דהרב בעל לח"מ הרגיש קצת בקושי' זו ותמה למה תאסור המתן לה ח' ימים והוא כמ"ש לכן ברור דס"ל לגאונים הללו הא דסמכינן על ח' ימים אף דלא ידעינן בכלו חדשיו. משום דמצטרפין רובא רוב בהמות יולדים ולדות קיימי' כמ"ש התו' להדיא בדוכתי טובא ועיין בכורות. ולכך מהני שהיי' משא"כ כאן דלא נולדה הבהמה והי' במעי אמה אין כאן רוב וס"ל לגאונים דעל זה דשהה אין לסמוך ובפרש כי לא אפשטא בנדה דף כ"ד אי בהמה מולידת לז' ושהה ע"ש. ולכך אוסרים וזה ברור ופשוט. והאריכות בזה ללא צורך ושגגה יצא מלפני השליטי' האלה:
ו
אין לו תקנה ואם זה הולד בא על בהמה דעלמא והוליד לכאור' נראה דגם אותו ולד אין לו תקנ' דמ"ש הרי כאן בולד זה קצת סימניה שחוטים וא"כ אף להנולד ממנו קצת סימנים שחוטים והרי כאן שהי' וכדומה. אלא דנראה דתלוי במחלוקת הב"ח וש"ך לקמן סי' י"ד ס"ק י"א אם חלב מאותו ולד מותר דלדעת הש"ך דהוי טריפה ע"ש א"כ בבא על בהמה דעלמא הולד מותר דהוי זו"ז גורם ומותר וכמ"ש התו' להדיא בפ' א"ט בשמעתא דשיחלא קמא דיש הבדל בין חוששין לזרע אב לזה וזה גורם דגבי חוששין הכל היתר ואסור ובזה וזה גורם חד טרפה ומותר עיין מ"ש מהרש"א בבהמה המקשה בפסקא מה לחוש לזרעו ע"ש. אבל לדעת הב"ח דמכשיר חלבו ואינו טריפה א"כ שייך בהו חוששין לזרע אב וגם הולד אין לו תקנה ועיין מ"ש לקמן בסי' י"ד בזה: ויש #ו) להקשות לדעת הש"ך דהולד טריפה וחלבה אסור א"כ הא דטרח הגמ' בזבחים למצוא במה דקתני במשנה טריפה ה"ד וכו' דלמא איירי בולד כזה שהוא נקרא טרפה ובאמת נתערב ואין לו מכיר ועיין מ"ש בזה לקמן סי' נ"ז באריכות ודוק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
י״ג
א
בן ח'. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן כ"ה שכתב דכל החילוקים שנאמרו בגסה בין בן שמונה לבן תשעה ה"ה בדקה שייכים אותם חילוקים בין בן ד' לבן ה' לפי שבהמה דקה יולדת לה' חדשים ע"ש:
ב
בן ט' מת. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סי' ק"צ שדעתו דדוקא אם נמצא מת מותר באכילה אבל אם מת אחר שיצא לאויר העולם אע"ג דלא הפריס ע"ג קרקע אסור באכילה. וכתב שדעת הראבי"ה לחלק גם בנטרף כה"ג דשחיטת אמו אינה מתרת אלא מה שאירע בתוכה טריפות אבל מה שאירע אח"כ לא. אבל אני מודה לו במת ולא בנטרף ע"ש:
ג
טעון שחיטה. עבה"ט ועיין בתשובת בשמים ראש סי' רפ"ג שכתב שאין מברכין על שחיטתו ע"ש ועיין פמ"ג ובה"ט לקמן סי' י"ט סק"א:
ד
אינו טעון שחיטה. עיין בספר פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש א' שכתב דשחיטה הוא דלא בעי אבל נחירה מיהא בעי דלא גרע ממפרכסת לקמן סי' כ"ז ע"ש:
ה
שאר דבר תמוה. עיין בהגהות אשר"י בחולין פרק בהמה המקשה מ"ש שם דחופה הואי ותמיהי אינשי כההיא דאביי דאמר הכל מודים בקלוט בן פקועה שהוא מותר כו' ע"ש וצ"ע לדינא ועמ"ש לקמן סי' ט"ז ס"ק ד':
ו
בן ט'. עבה"ט בשם ש"ך ועיין תב"ש שחלק ע"ז וכתב דגם בשהה ל' יום באדם ושמונה בבהמה אכתי אין זה בירור דלאו נפל הוא ועיין בדגמ"ר שחלק עליו והסכים להש"ך וכן בס' לבושי שרד חולק ג"כ על התב"ש ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
י״ג
א
(סי' י"ג ט"ז סק"א) וזה כתיב במקום שנזכר שחיטה. דאלו מלישנא דאסיפה לחוד ליכא ראיה דהא כתיב ג"כ ויאספו את השליו הכי איתא בסוגיין. ובזה מיושב לי היטב קושית תוס' חולין דף י"ז ע"א ד"ה רע"ק וכו' תימא מנ"ל דפליגי דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי עיי"ש שהניחו בתימה ולענ"ד לכאורה קשה איך ילפי' דגים אין טעון שחיטה מדכתיב אם את כל דגי הים יאסף הא לרע"ק במדבר הותר להם בשר נחירה א"כ יש לומר מש"ה כתיב אסיפה ועתה שנאסר בשר נחירה יש לומד דגם דגים טעון שחיטה אמנם באמת לא קשה מידי דהא מכל מקום כיון דבצאן ובקר כתיב ישחט להם אף דהיה סגי בנחירה מ"מ קרי ליה שחיטה דאז נחירה בסימנים הוי כמו שחיטה לדידן כדאמרי' בפוסקים נחירה שלהן זהו שחיטתן וא"כ כיון דכתיב בדגים אסיפה ע"כ משום דאפי' נחירה בסימנים לא בעי וכיון דאפי' נחירה ל"צ גם לדידן ל"צ שחיטה וא"כ ראיה זו אתיא שפיר בין לר"י ובין לרע"ק דלר"י דנאסר להם בשר תאוה והיו צריכים להקדיש והיה צריך שחיטה ממש הראיה כפשוטו מדכתיב בדגים אסיפה הא מעולם לא הותר להם נחירה ע"כ משום דדגים לא בעי' שחיטה ולרע"ק דהותר נחירה ג"כ הראיה שפיר דמקרי נחירה שלהן בלשון שחיטה בצאן ובקר ע"כ בדגים דכתיב אסיפה משום דאפי' נחירה לא בעי' וכיון שכן מיושב קושי' תוס' דאם איתא דלא פליגי יקשה מנ"ל הך כללא דדגים לא בעיא שחיטה הא ליכא ראיה מהקרא די"ל דצאן ובקר דהוצרכו להקדישן והיה בעי' שחיטה ממש מש"ה כתיב ישחט להם אבל דגים דלאו מילי דהקרבה הם סגי בנחירה מש"ה כתיב יאסף ואין הפרש בין דגים לשאר בע"ח ולדידן דנאסר נחירה גם בדגים נאסר אע"כ דפליגי ושפיר אזלא ההוכחה בין לר"י בין לרע"ק וכנ"ל ודו"ק היטב:
ב
(ש"ך סק"ב) והטעם כ' הרא"ש והר"ן ולענ"ד יש לומר דכתיב כל בבהמה תאכלו דמשמע הכל בלי שום שיור מוכח דחלב וגיד דשליל מותר אבל לענין דם אף אם קיימא באיסורים מ"מ אפשר לקיים לישנא דכל בבהמה ע"י שיבשל כל דם השליל והוי דם שבשלו דמותר ומה"ט יש ליישב קושית תוס' פסחים דף כ"ב ע"א ד"ה והרי דם משמע דדם אינו בכלל בהמה וכו' והיינו דמה דאמרי' כשהותר נבילה וכו' כיון לגר אשר בשעריך משמע דכל הנבילה יכולים ליתן לו ומוכח דהכל מותר בהנאה גם החלב וגיד אבל אין ראיה מזה דהותר דם בהנאה דאף אם אסור בהנאה יכול לבשלו וליתנו להגר ומיושב ג"כ מה דנדחקו תוס' חולין דף ל"ו ע"א ד"ה סד"א וכו' אע"ג דאין הדרשא מיושבת וכו' ולפי הנ"ל גם על הדם צריך קרא לאכילה לאסור אפי' ע"י בישול:
ג
(סעיף ב') אם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה. ע' בפר"ח לקמן (סימן ס"א) דלענין מתנות כהונה דאימעט בתוספתא דבן פקועה כיון דלא קרינן בי' מאת זובחי זבח פטור במתנות אף דהפריס פטור. ובזה לא החמירו חז"ל לעשות כבהמה אחרת ע"ש:
ד
(שם) טעון שחיטה. ולענין הברכה הביא התב"ש תשו' רשב"א דמברכים ואולם בתשובת בשמים ראש סימן רפ"ג כתב דאין לברך:
ה
(שם) אבל שאר טריפות אינו אוסר אותו. מסתפקנא בנקובת הוושט אם נידון כיון דעצמות השחיטה היה כדינו בסכין בדוק ובלא שהייה ודרסה וחלדה הוי כמו שאר טריפות דאינו אוסר או כיון דקיי"ל דנקובת הוושט נבילה והוי פסולו בשחיטה כמו דלא נשחט דמי ולכאורה יש להקשות מהשמטת הרי"ף מימרא דר' זירא דליבן סכין ושחט בה משום דלא קיי"ל ביה"ש מרווח רווח והא מ"מ יש נ"מ ליסוד הסבר' דחדודו קודם לליבונו לענין בן פקועה שהפריס ע"ג קרקע ושחט בסכין מלובנת דאם לא אמר חדודו קודם לליבונו הוי רק שריפת סימנים וכלא נשחטה אבל אם חדודו קודם לליבונו א"כ אף דלא מרווח רווח והוי ניקב הושט קודם גמר שחיטה דכשר הכא אע"כ דגם זה לאו [שם] שחיטה עלה והוי פסולה בשחיטה. ואולם למ"ש התב"ש לעיל (סי' ט') דאפי' בעוף ותפס הקנה לבדו ושחט בסכין מלובנת פסולה כיון דאינו מרווח גורם השריפה אף במקום חדודו ול"א בכה"ג חדודו קודם לליבונו והוכיח כן מדהשמיט הרי"ף לדר"ז הא נ"מ בעוף עיי"ש א"כ י"ל דמש"ה אף בבן פקועה פסול דהוי כנשרף הסימנים ומ"מ אין זה מספיק דהא הסברא זו ודע"י נגיעת הצדדים תו ל"א על חדודו קודם לליבונו אינו מוכרח מסברא דא"כ איך הוכיחו הראשונים מפירכת הש"ס והאיכא צדדים דניקב הוושט במקום שנשחט קודם שנשחט הרוב דפסול הא י"ל דפירכת הש"ס והאיכא צדדים היינו דמכח זה לא נימא דחדודו קודם לליבונו אע"כ משום דבזה לא פסיקא להקשות כ"כ אלא דלפי שינויא דביה"ש מרווח רווח י"ל לדינא דדלמא בלאו דמרווח רווח אין אומרים חדודו קודם לליבונו וא"כ מידי ספיקא לא נפקא ובבן פקועה דהשחיטה משום מראית העין יש לדון דהוי ספק דרבנן דשמא אף דאיכא צדדים מ"מ אמרי' חדודו קודם לליבונו אע"כ דגם משום נקב בושט פסול השחיטה דכלא נשחט דמי. ועיין:
ו
(סעיף ג' בהג"ה) דחיישי' שמא אינו בן ט'. ובנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה לפי מ"ש לעיל בסימן א' בט"ז סק"ו דאף למה דקיי"ל כר"ח דבלא שיבר בה עצמות אסור מ"מ י"ל דהוי רק ספק ואינו דומה למקוה עיי"ש א"כ י"ל דהולד מותר בשחיטת עצמו מכח ס"ס ספק שמא בעצם המפרקת נפגמה ואת"ל בעור נפגמה שמא כלו חדשיו ומהני שחיטת עצמו ומ"מ י"ל דהוי ס"ס בחזקת איסור דאינו זבוח ואף דמה דאסרנו הבהמה ולא אוקמי הסכין בחזקתיה דהשתא נפגמה אף דהוי ס"ס דשמא לא במקום הפגימה שחט היינו משום חזקת איסור דאינו זבוח וכמש"ל והוי ספק ראשון כמו ודאי והספק השני הוי ספק איסור א"כ (הוי) מלבד ספק הראשון איכא ס"ס שמא לא שחט במקום הפגימה ושמא הוולד בן ט' חי מ"מ י"ל דנהי דאם היה ג' ספיקות בבהמה היה מהני לדעת הש"ך (סי' ק"י) דהספק א' הוי כמו ודאי ושוב הוי ס"ס והיינו כיון דצרפנו חזקת איסור לעשות ספק ראשון לודאי שוב הוי אח"כ ס"ס בלא חזקת איסור אבל הכא דבספקו דבן ט' הוי חזקת איסור דאינו זבוח של הולד. ואפשר דתליא במה שכתבנו במקום אחר דבס"ס ולגבי ספק א' הוי חזקת איסור ובספק א' לא הוי חזקת איסור די"ל דמהני א"כ הכא הספק דשמא הוא בן ט' בזה הוי חזקת איסור דהולד אבל הספק שמא שלא במקום הפגימה שחט כיון דבצד זו אנו דנין דהולד בן ח' והוי הולד והבהמה א' דאם במקום הפגימה שחט הבהמה והולד שניהם אסורים ואם לאו שניהם מותרים ולגבי חזקת איסור דבהמה כבר צרפנו לספק הראשון שמא בעור נפגמה לעשותו כודאי וצ"ע לדינא:
ז
(ש"ך סקי"א) אבל ודאי כשימתין. בתב"ש השיג דלא מבעי להפוסקים דלא כרשב"ג דבודאי בן ח' לא מהני ח' ימים א"כ מהני ח' ימים רק לסתם ולדות ומטעם דמסייע רוב בהמות ולדות מעלי' ילדן אבל בנמצא במעי האם דליכא רוב לא מהני ח' ימים אלא אף להפוסקים בכולה כרשב"ג דאף בודאי בן ח' מהני ח' ימים י"ל דמ"מ הטעם רק משום סיועת דרוב בהמות ולד מעליא ילדן עיי"ש ולענ"ד כיון דרשב"ג סבר דאף בודאי בן ח' מהני ח' ימים ובזה נגד הרוב דולדות מעלי' ילדן איכא רוב דאין משתהי ובהנך דנולדים לח' אין רובם ולד מעלי' ע"י אשתהי ואעפ"כ מהני ל' יום ה"נ בולד בהמה שנמצא במעי אמו אף דליכא רוב מהני ח' ימים כמו באדם בודאי בן ח' דמהני ל' יום ובזה לא מצינו דפליגי רבנן די"ל דפליגי רק בבן ח' משום דלא ס"ל דאשתהי כלל או דהוי מיעוטא דמיעוטא ובעי' דוקא בירור גמור שיהיה בן כ' וגמרו שערו וצפרניו אבל בנמצא במעי אמו י"ל דמודי דמהני ח' ימים וא"כ אף להפוסקים בזה דלא כרשב"ג לענין ודאי בן ח' מ"מ הכא מודים ומ"ש הכו"פ נ"כ כהתב"ש כתב משא"כ כאן דלא נולד הבהמה והיא במעי אמה אין כאן רוב וס"ל לגאונים דע"ז דשהה אין לסמוך ובפרט כי לא אפשיטא בנדה אם בהמה יולדת לז' דברים אלו לא הבנתי דמה צריך כאן לאשתהי הא אנן דנין דמכח שיהוי ח' ימים הוי ולד מעליא ובן ט' הוא ורק באנו לדון מכח הסברא דדלמא כיון דליכא רוב מסייע לא מהני ח' ימים. א"כ אף אם שייך אשתהי מ"מ כיון דח' ימים לא הוי בירור גמור חיישי' שהוא בן ח' ממש ומה שהוכיחו דאל"כ הסמ"ג ובעה"ת מאי השמיעונו דאסור הולד כיון דאין אנו בקיאי' הלא בכל ולדות בעי' ח' ימים אלא ודאי דאשמעי' דהכא לא מהני ח' ימים לענ"ד י"ל דבעלמא הוי חזקת אינו זבוח דמורה דהוי נפל ולא מהני בי' השחיטה מש"ה בעי' בירור ח' ימים אבל הכא כיון דשחיטת האם דנטרפה מהני לטהר הולד מידי נבילה כדאיתא בחולין (דף ע"ה ע"ב) א"כ איסור הולד הוי רק כטריפה וכמו האם ואין בזה חזקת אינו זבוח דהא שם זביחה עלה לענין נבילה וגם לדעתי אין בולד איסור עשה דוזבחת זבוח אכול שאינו זבוח לא תאכל דכל מה דפעל השחיטה אצל האם להוציא מעשה דאינו זבוח פעל ג"כ בולד. א"כ לא הוי בחזקת איסור. ולזה הוצרכו להשמיענו דמ"מ אסור בלא שיהוי ח' ימים. אמנם לענ"ד גם בזה שייך חזקת איסור והיינו דכל כמה שאינו ניתר ע"י שחיטת עצמו הוי כא' מאבריה ואסור משום טריפה דאל"כ במת הולד מה נידון ביה שום איסור דכיון דשם זבוח עלה וליכא עשה דאינו זבוח וגם איסור אמ"ה ליכא דהרי מת לפנינו וגם הא השחיטה פעל לאם להוציא מידי אמ"ה לענין מפרכסת דלא עבד עלה משום אמ"ה א"כ הועיל ג"כ לגבי ולד לענין זה וע"כ במת הולד או בתולש ממנו אבר ואוכל אסור משום טריפה דבמה שאין בו הכשר ע"י שחיטת עצמו הוי כאם ממש וא"כ י"ל כיון דכל זמן שחי הולד יש בו איסור טריפות. וע"י שחיטת עצמו בזה מובדל מהאם וניתר לעצמו וא"כ כשיש ספק אם כלו חדשיו שייך לומר אוקי אחזקתי' דהשחיטה לא הועילה כלום ובאיסור דטריפה עומד:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
י״ג:א׳
א
בין וכו'. לפי שבן ח' חי הרי הוא כמת שא"א לחיות:
י״ג:ב׳
א
מותר באכילה. דכתיב בבהמה אותה תאכלו ודרשו חז"ל כל שבבהמה תאכלו אבל דמו אסור כשאר דם כדאיתא בש"ס ופוסקים וכן הוא לקמן ר"ס ס"ו והטעם כתבו הרא"ש והר"ן ע"ש ולענין חלבו וגידו ע"ל סי' ס"ד ס"ב ולענין אם פודין בו ע"ל סי' שכ"א ס"ד:
י״ג:ג׳
א
ואינו טעון שחיטה. לפי שניתר בשחיטת אמו ומוכח במשנה דכל היכא דאינו טעון שחיטה אין בו משום אותו ואת בנו ומותר לשחטו ביום שנשחט אביו או אמו וכ"כ הפוסקים:
י״ג:ד׳
א
אם הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה. מדבריהם דלמא אתי לאחלופי בשאר בהמות כשרואין שאוכל אותו בלא שחיטה כדאיתא בש"ס ופוסקים:
י״ג:ה׳
א
אבל שאר טרפות. כלומר שאר טרפות שאינן מחמת שחיטה דלא מיפרסם כולי האי אינם אוסרים אותו אבל טרפות שהוא מחמת שחיטה כגון ששהה או דרס או החליד או הגרים או שחט בסכין פגומה וכיוצא בזה כאלו לא שחט דמי דכיון שהצריכוהו שחיטה בעי שחיטה מעליותא כ"פ הרא"ש והר"ן והרא"ה בב"ה ושאר פוסקים וכ"פ מהרש"ל פ' המקשה סי' י':
י״ג:ו׳
א
אע"פ שהפריס ע"ג כו'. דכיון שהוא דבר תמוה קול יוצא מאין קלוט זה ואומרים בן פקוע הוא ומתוך שתמהין על קליטתו זוכרין את כל דבריו ולא אתי לאחלופי רש"י ופוסקים:
י״ג:ז׳
א
ויש מגמגמין בדבר. כלומר דפרסותיו קלוטות לחוד לא מהני כשהפריס ע"ג קרקע עד שיהא תרי תמיהי דהיינו שאמו תהיה ג"כ קלוטה והעט"ז כתב ויש אוסרים עד שיהיה ב' תמיהות כגון קלוט בן פקוע בן קלוטה שאותה קלוטה היתה ג"כ בן פקוע עכ"ל ולא ידעתי מנ"ל הא ונראה שהוציא כן מדברי רש"י (ומביאו ב"י שכתב על מאי דקאמר בש"ס איכ' דאמרי אמר אביי הכל מודים בקלוט בן קלוטה בן פקועה שמותר וז"ל בקלוט בן קלוטה ואותה קלוטה פקועה היתה וזה הקלוט נמצא בה עכ"ל) הבין דר"ל שאותה קלוטה היתה ג"כ בן פקועה (וגם הב"ח הלך בדרך הזה וכמ"ש בס"ק י"ד ע"ש) אבל ז"א שהרי לא כתב רש"י ואותה קלוטה בן פקועה אלא פקועה היתה ור"ל שנפקע כריסה ונמצא בה קלוט זה ובן פקועה דקאמר בש"ס קאי אקלוט זה שנמצא בה והיינו לישנא דבן דאל"כ הל"ל בת פקועה והרי כל בן פקועה דעלמא להכי נקרא בן פקועה לפי שהוא בן של פקועה כלומר שאמו נפקע כריסה ומצאוהו בה אבל פשוט דא"צ שתהא אמו בת פקועה דהא מדינא אפילו הפריס ע"ג קרקע מותר אלא מפני מראית העין הוא דאסור והלכך כיון דאיכא תרי תמיהי שהוא קלוט בן קלוטה מה לי אם אמו בת פקועה או לא סוף סוף איכא תרי תמיהי וכן משמע להדיא בחידושי הרשב"א דף ע"ו ע"ד ובת"ה דף נ"ח ע"ב כדפי' וכן בר"ן ורבינו ירוחם ושאר פוסקים וכ"כ מהרש"ל שם על דברי רש"י וז"ל פי' לפירושו לאו שאמו היתה נמי בת פקועה אלא כלומר פקועה שנמצא בה ולד קלוט עכ"ל והוא פשוט:
י״ג:ח׳
א
טעון שחיטה. מדאורייתא וכל שאר טרפות פוסלים בו כך פשוט בש"ס ופוסקים וע"ל סי' ט"ז ס"ט שלענין אותו ואת בנו יש חילוק בין שוחט ונתנבלה לנמצאת טרפה ולענין כסוי הדם בסי' כ"ח סי"ז אין חילוק כמו כאן ועיין בש"ס פרק כל הבשר (דף פ"ח):
י״ג:ט׳
א
הרי זה אסור. שהרי לא הועילה שחיטת אמו לטהרו וצריך הוא שחיטה וכיון שהוא בן ט' מת או בן ח' חי שחשוב כמת לא מהני ביה שחיטה ואסור:
י״ג:י׳
א
אם האם טרפה. אבל אם היא כשרה כשר אפילו האידנא דהא אפילו הוא בן ח' שחיטת אמו מטהרתו וכן היכא שגם אמו לא היתה צריכה שחיטה פשיטא דאפילו נמצאת טרפה אין העובר טעון שחיטה וכשר אפילו האידנא:
י״ג:י״א
א
דחיישינן שמא אינו בן ט'. ) אבל ודאי כשימתין עד תחלת ח' ללידתו שאז יצא מספק נפל וכדלקמן סי' ט"ו אפילו היתה אמו טריפה ניתר בשחיטת עצמו וכ"כ בפרישה סי"ב:
י״ג:י״ב
א
בן ט' כו' אין לו תקנה בשחיטה. דהרי הוא כמי שאין בו אלא סימן א' מצד אמו שהסימן הב' שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהגת בו ובהמה בחד סימן לא מיתכשרה והאי סימנא בתרא לא מצטרף לקמא דאין לך שהייה גדולה מזו שהראשון שחוט משנולד (רש"י ופוסקים) ואע"ג דבן פקוע מטרפה ניתר בשחיטת עצמו הכא כיון שאבי הולד בן פקוע מעליא הוא ולא היה צריך שחיטה אם כן סימנים דידיה הוי כשחוטין וא"כ הולד שבא ממנו הוי סימן א' דידיה כשחוט. הרשב"א והר"ן ומביאם ב"י ותוספות והרא"ש ורבינו ירוחם ושאר פוסקים ולפ"ז בן פקוע שבא מן הטרפה ובא על בהמה דעלמא והוליד ה"ז הולד כשאר בהמה דעלמא וניתר בשחיטת עצמו ולזה דקדק המחבר וכתב במעי שחוטה כשרה:
י״ג:י״ג
א
וגדל ובא על בהמה כו'. ה"ה איפכא דהיינו בהמה דעלמא שבא על בת פקוע והולידה שהולד אין לו תקנה מטעם הנזכר וע"ל סי' י"ד ס"ק י"א שגם החלב שבא ממנו אסור:
י״ג:י״ד
א
והוליד. נראה דלכך דקדקו הט"ו ושאר פוסקים וכתבו והוליד לאפוקי שאם לא נולד אלא נמצא בה הותר בשחיטת אמו ואין לו סימן כלל שהרי הוא כשחוט בין מצד אמו בין מצד אביו ומותר כבן פקוע דעלמא וכ"כ הב"ח וכן נראה מלשון רש"י שבס"ק י"ב. וכתב הב"ח וז"ל ונראה דה"ה בהמה שבאה על בת פקועה ונשחטה הפקועה ונמצא בה ולד דאותו ולד נמי ניתר בשחיטת אמו כדמוכח מלישנא בתרא דאביי דמיירי בכה"ג ולא אמרינן כיון דאמו לא בעי שחיטה מן התורה והולד בעי שחיטה אי חיישינן לזרע האב אם כן לא ניתר בשחיטת אמו אלא אמרינן רבויא דכל בבהמה מרבה הכל דבכל ענין שניתר האם באכילה ניתר גם הולד באכילה אגב אמו אם נמצא בתוכו עכ"ל. ותימא דלישנא בתרא דאביי מיירי שהוא קלוט בן פקוע דהיינו שנמצא במעי קלוטה והקלוטה אינה בת פקועה אלא נפקע כריסה וזה הקלוט נמצא בה וכמ"ש בס"ק ז' אבל אם נמצא ולד בבת פקועה שנתעברה מבהמה דעלמא י"ל כיון שהבת פקועה זאת א"צ שחיטה אין הולד ניתר בשחיטת אמו וה"ל כילוד ויש לו סימן א' מצד אביו והב' שהוא מצד אמו ה"ה כשחוט ואין לו תקנה ולא מרבינן מרבויא דבבהמה תאכלו אלא היכא דניתר בשחיטת אמו אבל כאן שאין אמו צריך שחיטה ה"ל כלא נשחטה וה"ל הולד כילוד דאין לו תקנה:
י״ג:ט״ו
א
הרי בנו ובן בנו כו'. פי' אפילו נולדו כדרך הנולדים רק שבניהם יבואו גם כן על בני מינם כיוצא בהם שהם פקועות או שנולדו מפקועות וכ"כ מהרש"ל שם סי' ט':
י״ג:ט״ז
א
צריכים שחיטה מדבריהם. כיון שהפריסו ע"ג קרקע:
י״ג:י״ז
א
השוחט את הבהמה כו'. הוא לשון הרמב"ם וכתב ב"י דנראה מדבריו דיש לו פרסה ממש בעינן ולא סגי במין שיש לו פרסה ע"כ וא"כ כשיש לו פרסה ממש אפי' הוא עוף מותר:
י״ג:י״ח
א
ומצא בה וכו'. וכ"ש נולד בעוף דאסור וכמ"ש בסי' ע"ט וע"ש:
י״ג:י״ט
א
לא הותר כו'. שכן כתיב כל מפרסת פרסה וגו' בבהמה אותה תאכלו ודרשו חז"ל כן:
י״ג:כ׳
א
ויש אומרים דאפי' כו'. הוא דעת התוס' והרא"ש וסייעתם דס"ל דלאו בפרסות תליא מילתא אלא במין שיש לו פרסה אלא שקשה לכאורה במ"ש הרב דאפילו פרסותיו קלוטות רק שיהא דומה לבהמה כו' דהא בכה"ג ודאי ליכא מאן דפליג והוא ש"ס ערוך ר"פ המקשה דבהמה קלוטה במעי פרה מותר והדרישה הוקשה לו גם כן דעדיפא מינה ה"ל לאשמועינן דאפילו אין לו פרסות כלל מותר וכתב וז"ל ונ"ל דה"פ משום דס"ל לרמ"א שאין הרמב"ם מצריך שיהא לבהמה הנמצאת בבהמה פרסות אלא בעינן שימצא בה בהמה שבמינה יש פרסות ואף שאין לה רגלים כלל או כרגלי יונה גם כן כשר הואיל ומין בהמה זו יש לה פרסות בהכשרה ורמ"א הוסיף דאפילו נמצא בתוכה גמל ואין לו פרסות כלל אלא כרגלי יונה או שאין לו רגלים וגם מינם אין להם פרסות בהכשרם אלא פרסותיו קלוטות דהיינו כחמור שכולה פרסותיו קלוטות אפ"ה כיון שגמל זה הוא מין בהמה רצה לומר שממינה שבכלל שם בהמה נמצאים בהמות שיש להן פרסה בהכשרן כשר משא"כ עוף שאין עליו שם בהמה עכ"ל ודבריו דחוקים ועוד דאם כן כבר נתבאר בדברי הרמב"ם שהכל תלוי בדמות ולאיזה צורך הוסיף הר"ב שום דבר ועוד מאן יש אומרים והנלפע"ד ברור שהר"ב הבין דברי המחבר כמו שכוון המחבר עצמו וכמ"ש בס"ק י"ז וקאי אסיפא דקאמר לא הותר מן הנמצא בבהמה אלא מה שיש לו פרסה דר"ל כשיש לו פרסה אע"פ שהוא דמות עוף מותר וקאמר וי"א דלא הותר אפילו פרסותיו קלוטות כשהוא דמות עוף (ומה שלא אשמועינן רבותא דלא הותר אפילו יש לו ב' פרסות כשהוא דמות עוף משום דפרסה א' וב' הכל שוין וכן מוכרח לומר בד"מ וכמ"ש בהגהותי לד"מ א"נ סירכא דלישנא דהמחבר נקט דמשמע דשרי אפי' בפרסה א') רק שיהא דומה לבהמה שבמינה מין שיש לו פרסה כלומר הכל תלוי בדמות ולא בפרסה וזהו כדעת התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן ור' ירוחם והטור והרב המגיד דס"ל דהכל תלוי בדמות דאם יש לו דמות בהמה אפילו אין לו פרסה כלל כשר כיון דיש במינה פרסה ואם הוא דמות עוף אפילו יש לו פרסה אסור וכ"פ מהרש"ל שם סי' ב':
י״ג:כ״א
א
אסור. משום דרחמנא אגמרי' למשה השסועה לאיסורא וע"כ במעי אמו אגמריה דאסור שהרי אינו יכול לחיות אפילו שעה א' כשיצא לאויר העולם. ש"ס:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
י״ג
א
דגים וחגבים. דגים כתיב בהו אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא סגי וזה כתיב במקום שנזכר שחיטה בבהמות וחגבים אתקיש לדגים דכתיב ולכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים:
ב
מותר באכילה. דכתיב בבהמה תאכלו ודרשינן כל שנמצא בבהמה תאכלו דשחיטת אמו מתיר אותו:
ג
ואינו טעון שחיטה. זהו לשון מיותר לכאורה ונראה דקמ"ל דאין בו איסור אבר מן החי ומותר לאוכלו אפילו חתך ממנו בזמן שהוא חי עדיין וכיוצא בזה מצינו בפי' רש"י בסוף פרק רבי עקיבא שכתב דאין בו משום איסור אבר מן החי כיון דאין טעון שחיטה אלא שיש בו משום בל תשקצו כו' עכ"ל וכאן אין בו משום בל תשקצו דשקיל ליה בעודו חי ומבשלו דאי היה בו משום אבר מן החי היה אסור כיון שחתכו בעודו חי. ובטור כתוב כאן ודמו אסור וחלבו מותר וכתב הרא"ש הטעם דדמו אסור לפי שהוא נבלע בכל הגוף וחשוב כדם האברים של הבהמה עצמה עכ"ל וצריך לבאר דעתו למה לא יהיה גם החלב נחשב כחלב עצמה של הבהמה ונראה דעתו שהדם שבעובר מתערב עם דם הבהמה עצמה שהעובר נתהוה ונזון ממנו ע"כ לא עדיף מדם הבהמה עצמה:
ד
טעון שחיטה. משום מראית עין דאתי לאחלופי בבהמה גמורה כיון שגם זה הפריס ע"ג קרקע. ויש לעיין מה דינו בדיעבד אם לא נשחט אם החמירו בו כ"כ משום גזירה דאחלופי דמלשון הטור שכתב וכל הדברים הפוסלין בשחיטה פוסלין בו משמע אפילו דיעבד או אפשר שלכתחלה אמרו שפוסל וכמ"ש התוספות ריש השוחט בההיא דר"י פוסל עד שישחוט הורידין והכי משמע מדמתיר ר"ש שזורי בגמרא אפילו לכתחלה בלא שחיטה ואין להפליג מחלוקתם כ"כ ויש עוד ראייה דבריש גיטין מצינו ג"כ חשש דאיחלופי גבי המביא גט ממדינת הים דצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם דמן הדין היה סגי בפני נחתם לחוד אלא משום אחלופי דשאר קיום שטרות ומצינו שם בריש פ"ב דגיטין דתני התנא בבא יתירה דקמ"ל דאפילו דיעבד פוסל אם לא אמר תרווייהו דהיינו בפני נכתב ובפני נחתם. ש"מ דבלאו בבא יתירה לא היינו פוסלים דיעבד כי לא אמר תרוייהו ואע"פ שיש חשש אחלופי א"כ כאן דלא מצינו בבירור פסול דיעבד אין לנו להחמיר לאסור דיעבד ותו דהא כתב ב"י בשם המגיד וגדולי המורים דאין סכין פגומה אוסר כלל כנ"ל:
ה
שאר טריפות. דאין מפורסמין כולי האי אבל שחיטה כיון דאצרכוהו שחיטה בעינן כראוי כ"כ הרא"ש:
ו
פרסותיו קלוטות. דמילתא דתמיהא הוא ודכירי אינשי שזה התמיה הוא בן פקוע ולא אתי לאחלופי. ויש מגמגמין ס"ל כלישנא אחריני בגמרא דדוקא תרי מילתא דתמיהי בעינן דהיינו שפקוע והיא קלוטה שנשחטה ונמצא בה ולד שהוא ג"כ קלוט ובדיעבד פשיטא דאינו אוסר:
ז
וכן אם שחטה כו'. בטור כתב אפילו אם שחטה כו' וכונתו דל"ת דכיון שתחלת השחיטה היתה כראוי מהני וכן בטריפה ה"א מ"מ יש שחיטה ראויה דמהני לטהרה מידי נבילה וב"י פירש בלשון אפי' שהוא נקשר לסיפא ואין צורך בזה:
ח
בן ט' חי כו'. דאמרינן בגמרא ד' סימנין אכשר ביה רחמנא בקרא דבבהמה תאכלו שאם רוצה אוכלו בשחיטת אמו ואם אמו טריפה שוחט לאותו בן ט' חי שהוא ניתר או בב' סימנים של אמו או בשל עצמו ולהכי אם הוא בן ט' מת או בן ח' חי דאין לו שחיטת עצמו ושחיטת אמו ג"כ אין לו דהא נמצאה טריפה אסור:
ט
אותו הולד אין לו תקנה כו'. פי' כיון שאותו ולד נולד מבהמה דעלמא ואין לו היתר מכח שחיטת אמו שהרי אמו לא נשחטה עדיין ממילא הוא צריך לשחיטת עצמו והוא עצמו נשחט כבר חציו דהיינו מצד אביו שהיה בן פקוע וחציו שמצד אמו עדיין צריך שחיטה וכשתשחוט אותו עכשיו יהי' אסור משום שהייה בין חציו לחציו. וה"ה אם האב בהמה דעלמא והאם בת פקועה והולידו דאין לולד תקנה וכ"כ רש"ל אבל אם אותו הולד לא נולד עדיין אלא אחר שנשחטה אמו נמצא בתוכה אע"ג שהפריס אחר כך מ"מ כבר הותר בשחיטת אמו אלא שצריך אחר כך שחיטה משום מראית עין כדלעיל וכן אם האב בהמה דעלמא והאם בת פקועה ונשחטה ונמצא ולד בתוכה דמותר הולד דלא בא הולד לכלל שחיטת עצמו כלל דהותר במעי אמו מכח בבהמה תאכלו ואע"פ שאח"כ הפריס א"צ שחיטה מן התורה והיינו ההיא דקלוט בן קלוטה שזכרתי אצל ויש מגמגמין בסעיף ב'. ונראה כיון דאין לו תקנה לאותו ולד חלבו ג"כ אסור וכתבתי מזה סי' י"ד סעיף ה':
י
מה שיש לו פרסה. דכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו בפרסה תליא מלתא ולא סגי במין בהמה שיש לו פרסות זו דעת רמב"ם והי"א הוא דעת התוס' והרא"ש ואפילו אין לו פרסה כלל אלא אותו מין יש לו פרסות סגי:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
י״ג
א
(סי' י"ג סעיף א') חיה ועוף טעונין שחיטה. כתב במהר"ם דלמ"ד א"ש לעוף מה"ת לא הוי מליקה נבילה כלל דכולה חדא נחירה היא אא"כ מתה מאליה או שהכה על ראשה הוי נבילה אבל בכה"ג הוי נחירה וש"ד. וקשה דא"כ אמאי איצטריך קרא לכל חטאתם לרבות חטאת העוף דנאכל דסד"א נבילה היא כדאי' בזבחים (ד' מ"ד) ומצאתי שהרגיש בזה בס' בא"י. ועיין עוד בת"כ פ"ו ויקרא דדריש ר"ש ג"כ מקרא אחרינא גם להתיר מליקה של כהנים:
ב
(סעיף א' בהג"ה) ומותר לאוכלם מתים. או לחתוך מהם אבר ולאכלו. בס' פרי תואר השיג אמ"ש הפר"ח דטעמא דגבי דגים שרי אבר מ"ה הוא משום דאמרי' בפג"ה כל שאתה מצווה על דמו א"מ על אבריו. ואין זו ראיה דהך ילפותא לא הוי אלא לרבות טמאים דאסירי. ומנ"ל דאתא נמי קרא לאשמועינן קולא להתיר אמ"ה של דגים. ונעלם ממנו הא דאי' בסנהדרין (ד' נ"ט ב) דדרשי' להתיר אמ"ה בשרצים מקרא דנח מה"ט שאין דמן חלוק מבשרן שאח"ע משום דם. וא"כ כ"ש דגים דדמן מותר לגמרי. ומ"ש הפ"ת דאי נאמר דקרא אתא להתיר דגים ק' לר"א דלמא להכי אתא ולא לאסור טמאים לק"מ דאיך נאמר לקולא ולא לחומרא ועוד דלקולא שמעינן מקרא דנח:
ג
(ש"ך ס"ק ג') דכל היכא דאין טעון שחיטה אין בו משום אותו ואת בנו ע"כ. ופטור מן מתנות דכתיב מאת זובחי הזבח תוספתא:
ד
בפמ"ג נסתפק אי מותר להושיט אבמ"ה של בן פקועה לב"נ דאפשר כיון דרהיט ואזיל שה מעלי' הוא ופודין בו אסור לב"נ. ועי' בפסחים שמדייק מדר' נתן שאסור להושיט אמ"ה לב"נ משום לפני עור דאי לא"ה שרי בהנאה ואי איתא דאמ"ה דבן פקועה אסור לב"נ אע"ג דמותר לישראל לא מוכח מידי וכ"מ שכתב בעצמו בספרו ראש יוסף. ומיהו י"ל דהתם דייק דמותר בהנאה מדאמר דדוקא לב"נ אסור הא לכלבים שרי אף לכלבים דעובד כוכבים ואי איתא דאסור בהנאה א"כ בהא נמי איכא משום לפ"ע שמהנה לעובד כוכבים ואיהו נמי אסור ליהנות עכ"פ אליבא דר"מ דלא תאכלו גופי' משמע לי' הנאה. ועפ"ז א"ש תמיהת תוס' שם. וכן א"ש דלא המצ"ל במפרכסת.
ה
(סעיף ד') בן ט' חי כו' וגדל ובא על בהמה דעלמא והוליד אותו הולד אין לו תקנה בשחיטה. הוא מימרא דרב משרשי' בפ' המקשה (דף ע"ה) והרי"ף והרמב"ם השמיטו זה. וכתב הב"י ולא ידעתי למה ול"נ שהם מפרשים כמו שפרש"י שם דרב משרשי' פליג אדרבא דאמר ד' סימנים אכשר בי' רחמנא. דלרבא תהני לי' שחיטת עצמו. ולפ"ז כיון שפסקו להא דרבא שהוא בתרא אידחי' לי' מימרא דרב משרשי' ולא קיי"ל כוותי'. וכה"ג אית בר"ן ס"ס י"ד.
והנה טעם דין זה מבואר בפוסקים דהיינו משום דמצד האב הוא כבר שחוט ומצד האם עדיין לא נשחט וה"ל כשהיה בתוך שחיטתו ומש"ה אין לו תקנה בשחיטה. וצ"ע לפ"ז בולד שאביו ואמו הם בני פקועות קלוטות שא"צ שחיטה כלל והוא אינו קלוט דטעון שחיטה מעליותא מד"ס מצד האב או מצד האם הוא כבר שחוט גמור ומצד השני אינו שחוט מדרבנן אי מהנייא לי' שחיטת עצמו. ויש להקל בזה כיון דבלא"ה לדעת רש"י ורי"ף ורמב"ם ליתא לדרב משרשי' יש להקל בכה"ג.
ו
(ש"ע) ואם בא על בת פקועה כיוצא בו הרי בנו כו' כמוהו. ומוכח בש"ס ורש"י ותוספות ר"פ המקשה (דף ס"ט ע"א) דאפי' בן ט' חי בן פקועה שיש בו איסור יוצא בחד אבר כמ"ש סי' שאח"ז. שבא על בת פקועה כיוצא בו שיש בה ג"כ איסור יוצא בחד אבר. דאין לאותו אבר תקנה בשחיטה כמבואר סי' י"ד. מ"מ אותו הולד שהוליד אין בו איסור באבר זה דמבלבל זרעו עיי"ש:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5