א
דין עובר במעי בהמה. ובו ו' סעיפים:
המקשה לילד והוציא העובר את ראשו אעפ"י שהחזירו הרי הוא כילוד ואינו ניתר בשחיטת אמו לפיכך אם הוא בן ח' חי או מת או בן ט' מת אסור. ואם הוא בן ט' חי ניתר בשחיטת עצמו:
ב
הוציא ידו והחזירה (פי' קודם שחיטה) מה שיצא מן האבר לחוץ אסור. אבל מה שנשאר ממנו בפנים ומקום חתך מותר. לא החזירה קודם שחיטה גם מקום החתך אסור אבל מה שבפנים מותר אפילו הוא מיעוטו: הגה וכל זה לא איירי אלא לענין שיהא ניתר בשחיטת אמו כשאר עובר הנמצא בה אבל אם ילדה אותה הבהמה אח"כ גם האבר שיצא והחזירו שרי דשחיטת עצמו מתיר הכל (כך העלה הב"י ור"י ן' חביב וכל בו בשם י"א וכן הוכיח מהרש"ל פרק בהמה המקשה סי' א' וכן משמעות הפוסקים והוא פשוט):
ג
אם יצא רוב העובר הרי הוא כילוד ואם יצא חציו ברוב אבר או שיצא רובו במיעוט אבר הרי הוא כילוד:
ד
הוציא אבר א' והחזירו וחזר והוציא אבר אחר והחזירו עד שהשלים לרוב המיעוט שלא יצא מותר ואם חתך כל אבר ואבר בשעה שהוציא אותו גם המיעוט שנשאר בפנים אסור:
ה
עובר שהוציא אבר ונאסר האבר ואחר כך נשחטה האם והוציאו העובר והרי היא נקבה החלב שלה אסור לשתותו הואיל והוא בא מכלל האברים ויש בה אבר אחד אסור והרי זה כחלב טרפה שנתערב בחלב כשרה:
ו
המושיט ידו למעי הבהמה וחתך מן הטחול ומן הכליות וכיוצא בהן והניח החתיכות בתוך מעיה ואח"כ שחטה הרי אותן החתיכות אסורות משום אבר מן החי ואע"פ שהוא בתוך מעיה אבל אם חתך מן העובר שבמעיה ולא הוציאו ואח"כ שחטה הרי חתיכות העובר או אברו מותר הואיל ולא יצא (רמב"ם דין ט'): הגה ואם שחט עובר במעי אמו לא מיקרי שחיטה (ר"ן ובעיא פרק בהמה המקשה ולא איפשטא):
באר היטב יורה דעה
י״ד
א
כילוד. וכתב בט"ז וה"ה אם הוציא רוב פדחתו כמ"ש בח"מ סימן רע"ז:
ב
עצמו. וכ' בש"ך אפילו אמו טריפה דהוי ליה כילוד:
ג
אסור. משום שנאמר ובשר בשדה טריפה לא תאכלו ודרשו חכמינו ז"ל כיון שיצא הבשר לחוץ ממחיצתו דהיינו הרחם שהוא מחיצת העובר אסור:
ד
החתך. היינו הבדלה שבין החיצון לפנימי. כתב בה"י ואנו נוהגין שחותכין עד מקום כלות העצם. וכן בנשבר העצם במקום שאין טריפה בגוף הבהמה או עוף דמ"מ אותו אבר אסור שחותכים כל האבר:
ה
הכל. ופי' הש"ך ודוקא אם קודם שחיטה ילדה אבל אחר שחיטה אפילו נולד דרך בית הרחם אסור ובזה מיושב מה שהניחו בד"מ ובדרישה דברי ב"י בצריך עיון. כתב בה"י דוקא שהחזיר את האבר קודם שחיטת אמו אבל בלא"ה אע"ג שילדה אח"כ אזי אותו אבר עם מקום חתך אסור כדין אבר המדולדל מאחר שהאבר הזה נשאר מדולדל בשעה שיצא ממעי אמו עדיין עומד באיסור אבר המדולדל ואינו ניתר בשחיטת עצמה. ופר"ח בק"א חולק:
ו
אבר. ופי' הש"ך כגון שיצא רוב ידו וכשנשער מה שיצא מהעובר אינו אלא חציו ואם נטיל מיעוט היד שנשאר בפנים אחר רוב היד שיצא הוי רוב שדינן מיעוט היד שבפנים אחר הרוב היד שיצא להשלים רוב העובר ואסור ודין זה בעיא בש"ס ולא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא ולכן כ' הטור בסימן שי"ט לענין בכור שהבא אחריו ספק בכור והלכך זה ברור דלא מהני ליה אף שחיטת עצמו דאימר לאו כילוד דמי אבל מה שנשאר מבפנים מותר בשחיטת עצמו בממה נפשך אי כילוד דמיא פשיטא דמותר ואי לאו כילוד ניתר בשחיטת אמו דהא לא יצא כלל:
ז
כילוד. וכ' בש"ך דזה הוא פשוט בש"ס דהוה כילוד והמחבר שכתב הכל בבבא אחת אינו רוצה לומר להשוותם לגמרי אלא דביצא רובו במיעוט אבר הוי ודאי כילוד ובחציו ברוב אבר הוי ספק וה"ה אם היה מבפנים יותר מבחוץ בלא מיעוט האבר שדינן ליה אעובר שבחוץ:
ח
אסור. וכ' בש"ך דזה הוא ג"כ בעיא בגמרא ולא איפשטא ולחומרא:
ט
אסור. וכ' בש"ך וה"ה בבן פקוע הבא על בהמה דעלמא דהולד אין לו תקנה כדאיתא סי' י"ג ס"ד דחלב של אותו ולד ג"כ אסור לשתותו ודלא כהב"ח:
י
כשרה. והנה הב"ח וש"ך מתירים אם יש ס' בבהמה בבשר וגידין ועצמות נגד אותו האבר דהוי ספיקא דרבנן דמין במינו מן התורה בטל ברוב מיהו הט"ז פסק שאין להקל בזה (ובנה"כ חולק עליו) שמא מהאי אבר קטן מתגדל יותר החלב מאבר גדול ומסיים הש"ך דה"ל ספיקא דרבנן ולקולא וכ"כ הפר"ח:
יא
בהן. וכתב בש"ך דנקט הני דברים משום שאין הבהמה נטרפת בהם ובש"ס פריך מאי שנא מעובר דמותר באכילה וכו' ומשני דכתיב אותה שלימה ולא כשהיא חסירה:
יב
שחיטה. וכתב בש"ך דזה הוא בעיא דלא איפשטא בש"ס ומיירי שיצא אחר שחיטתו מרחם קודם שחיטת אמו דאז אפילו אם הוא בן ט' חי שחיטתו נבלה מספק דשמא אין שחיטה אלא לאחר שיצא לאויר העולם אבל היכא דלא יצא קודם שחיטת אמו ניתר בשחיטת אמו והלכך כיון שמספק לא מיקרי שחיטה אסור לשחוט אחריו האם בו ביום דשמא הוי שחיטה. מיהו צ"ע דהא ע"כ הוי חלדה וק"ל:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
י״ד
א
משנה חולין דף ס"ד
ב
מימרא דרב שם משום בשר בשדה טריפה שיצא חוץ למחיצתו
ג
מסקנת הגמרא שם
ד
שם ללישנא דמתני במערבא וכר' יוחנן דלא איתותב הרי"ף
ה
שם בגמרא
ו
שם בעיא ולא אפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא
ז
שם בעיא ראשונה ובאת"ל ולא נפשטא ולקולא
ח
שם בעיא אחרונה ולחומרא הרשב"א והרא"ש
ט
ב"י ולאפוקי אם קדמה לידתו לשחיטת אמו דשחיטת עצמו מהני להתיר אותו האבר ושכן יש לפרש דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' מ"א דין י"ב וכמ"ש הרמ"א לעיל סעיף ב'
י
בעיא שם אם החזירה ואחר כך נולד ופי' רש"י ה"ה אם נשחטה אמו והוציאוהו ולא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא
יא
משנה שם
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
י״ד
א
(סעיף ב') הוציא ידו כו'. כרב ושמואל דר"י איתותב וכ"ש ללישנא בתרא דגם ר"י מודה וכפי' הרי"ף ורא"ש:
ב
אבל מה (שבפנים) כו'. גמ' שם אי אעובר כו' וכן שם בסוגיא כמה פעמים:
ג
אפי' כו'. עבה"ג וכפי' רי"ף ורא"ש:
ד
וכ"ז לא כו'. מדקאמר שם ס"ט א' מהו לחוש לזרעו כו' אפי' בן פקועה דעלמא נמי כו' משמע דבבן פקועה קמיירי דאל"כ מאי פריך דאשמעינן בולד גמור ואמר שם ל"צ דאזיל אבן פקועה דכוותיה וערש"י שם ד"ה אבן פקועה כו':
ה
(סעיף ג') או שיצא רובו כו'. פשיטותא דגמ' שם:
ו
(סעיף ו') ואם שחט עובר כו'. שם ע"ד א':
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
י״ד:א׳
א
א) [סעיף א'] המקשה לילד. בשעת שחיטה. רש"י חולין ס"ח ע"א. ונקט מקשה ע"ש שהלידה בקושי. זב"ת או' א'.
י״ד:ב׳
א
ב) שם. והוציא העובר את ראשו. וא"צ כל הרא"ש אלא עד רוב פדחתו. פרישה או' א' ט"ז סק"א. ש"ך סק"א. פר"ח או' א' לה"פ או' א' בל"י או' א' כריתי או' ב' זב"ת או' ב' ודוקא לחומרא י"ל כן אבל לקולא לא הוי כילוד אפי' ביציאת כל הפדחת עד שישער שיצא רוב ראשו. שמ"ח או' ב' שפ"ד או' א' ונ"מ אי בן ט' מת אסור הוא דלמא כילוד ואי חי אותו שבחוץ אסור דלמא לא כילוד ומה שבפנים ניתר ע"י שחיטת עצמו ממ"נ. שפ"ד שם. זב"צ או' א'.
י״ד:ג׳
א
ג) שם. אעפ"י שהחזירו הרי הוא כילוד. דילפינן מאדם מכל אשר רוח חיים באפיו. זב"ת או' ג'
י״ד:ד׳
א
ד) שם. אם הוא בן ח' חי או מת או בן ט' מת אסור. ואינו ניתר בשחיטת אמו ולא בשחיטת עצמו כשהוא בן ח' אפי' חי שאינו יכול לחיות. לבוש.
י״ד:ה׳
א
ה) שם. אסור. אעפ"י שהחזיר הראש ושהה במעי אמו עד שכלו לו חדשיו קודם שחיטת אמו או נולד כולו קודם שחיטת אמו אחר שכלו לו חדשיו. שמ"ח או' א' מנ"י או' א'.
י״ד:ו׳
א
ו) שם. אסור. כולו. ש"ך סק"ב. דהוי כנבלה. זב"ת או' ד'.
י״ד:ז׳
א
ז) שם. ואם הוא בן ט' חי ניתר בשחיטת עצמו. דוקא ואפי' אמו טריפה ניתר בכך דהו"ל כילוד. ש"ך שם. לה"פ או' ב' כריתי או' ג' זב"ת או' ה'.
י״ד:ח׳
א
ח) שם. ניתר בשחיטת עצמו. בין החזיר הראש והיה בפנים בשעת שחיטת אמו או לא לעולם מהני ליה שחיטת עצמו בחוץ. ואם אינו יודע אם היה בשעת יציאת הראש בן ט' או פחות אם חי עד יום ח' מיום שיצא כל הגוף יש להתיר כדין שאר בהמות הנשתהים כמ"ש סי' ט"ו. ואם ידוע לו שהוא פחות מבן ט' אין להתיר עי"ז דסתמיה אינו בר קיימא. שמ"ח או' א' ער"ה או' א' ועיין לעיל סי' י"ג או' מ'.
י״ד:ט׳
א
ט) [סעיף ב'] מה שיצא מן האבר לחוץ אסור. דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר והאי עובר מחיצתו הוא הרחם להתירו בשחיטת אמו וכיון שיצא חוץ למחיצתו דהיינו לאויר העולם נאסר מהיתר שחיטת אמו. ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ג. לה"פ או' ג' שמ"ח או' ג'.
י״ד:י׳
א
י) שם. ומקום החתך מותר. שזה הבדלה בין פנימי לחיצון וכיון שהחזירה א"צ לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום החתך מותר דקרינן ביה בבהמה תאכלו אבל לא החזירה לא קרינן ביה בבהמה במקום החתך. ט"ז סק"ג.
י״ד:י״א
א
יא) שם. ומקום החתך מותר. אבל לפי המנהג שנוהגין להשליך כל האבר שנשבר א"כ גם הכא צריך להחמיר ולהשליך כל האבר אף מה שבפנים עד הפרק. ביה"ל סי' נ"ה או' ה' בל"י בסי' זה או' ב' זב"צ או' ב'.
י״ד:י״ב
א
יב) שם. אבל מה שבפנים מותר אפי' הוא מיעוטו. פי' מיעוט אבר שבבהמה והוה אמינא דהוי ג"כ כילוד קמ"ל דלא דק"ל אין לידה לאברים. כריתי או' ד' ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דלפי המנהג צריך להשליך את כל האבר.
י״ד:י״ג
א
יג) שם הגה. וכל זה לא איירי אלא לענין שיהא ניתר בשחיטת אמו וכו' ר"ל דשחיטת אמו הוא דמגרע כחו דאם לא נולד קודם שחיטת אמו אעפ"י שהוא בן ט' חי האבר אסור ולא מהני ליה שחיטת עצמו אח"כ. ש"ך סק"ה. אבל נולד קודם שחיטת אמו פשיטא שאין מזיק מה שהוציא קודם לידה כמה איברים דרוב יולדות עושין כן כמ"ש הכ"מ ובב"י יעו"ש. שפ"ד או' ה'.
י״ד:י״ד
א
יד) שם בהגה. אבל אם ילדה אותה הבהמה אח"כ גם האבר שיצא והחזירו שרי וכו' דוקא ילדה קודם שחיטה אבל לאחר שחיטה אפי' נולד דרך בית הרחם אסור. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ו' כריתי או' ו' שפ"ד או' ו' זב"ת או' י"ב. זב"צ או' ג'.
י״ד:ט״ו
א
טו) [סעיף ג'] אם יצא רוב העובר וכו' ומסתברא דאם חתך אבר במעיה ואח"כ יצא רוב העובר ונאסר אינו נאסר האבר שחתך מקודם ורבייה רחמנא כל שבבהמה ואין לו שייכות תו עם העובר ליאסר מצדו. וגם אם הושיט ידו וחתך העובר איברים איברים אפי' חתכו כלו אעפ"י שאח"כ הוציא נתחים נתחים לא אסיר אלא היוצא דלא אמרינן אזלינן בתר רובא אלא דוקא בעובר השלם כיון שהוציא רוב דנו בו כאלו יצא כלו אבל כל שנחתך במעיה כל אבר ואבר נידון כעובר בפני עצמו. פר"ת או' ד' זב"ת או' י"ד. אמנם הפליתי או' ד' כתב להשיג על דברי הפר"ת הנז' דאפי' כה"ג שחתכן בפנים והוציא לחוץ הוי כילוד יעו"ש וכ"כ השמ"ח או' ז' והב"ד לקמן או' כ"ב יעו"ש.
י״ד:ט״ז
א
טז) שם. ואם יצא חציו ברוב אבר. כגון שיצא רוב ידו וכשנשער מה שיצא מהעובר אינו אלא חציו ואם נטיל מיעוט היד שנשאר בפנים אחר רוב היד שיצא הוי רוב שדינן מיעוט היד שבפנים אחר רוב היד שיצא להשלים לרוב העובר ואסור. טור. לבוש. ט"ז סק"ה. ש"ך סק"ז. ודין זה בעיא בש"ס ולא אפשיטא ופסקו הפו' לחומרא ולכן כתבו הט"ו בסי' שי"ט לענין בכור שהבא אחריו ספק בכור. והלכך אם הוא בן ט' מת או בן ח' אפי' חי חיישינן שמא הו"ל כילוד ואסור הכל אפי' מה שנשאר בפנים ואם הוא בן ט' חי אז מה שיצא לחוץ אסור דשמא לא הו"ל כילוד והו"ל בשר שיצא חוץ למחיצתו. ונאסר ולא מהני ליה נמי שחיטת עצמו כיון שלא נולד קודם שחיטת אמו אבל מה שנשאר בפנים מותר ממ"נ בשחיטת עצמו אפי' אמו טריפה. ש"ך שם. מיהו הפר"ח או' ז' כתב דאם אמו טריפה ניתר כלו בשחיטת עצמו יע"ש. אבל התב"ש או' ח' הסכים כדברי הש"ך יעו"ש. והב"ד הער"ה או' ד' וכ"כ השפ"ד או' ז' וכ"פ הל"פ כדברי הש"ך. וכ"נ דיש להחמיר.
י״ד:י״ז
א
טוב) ואפי' לא החזיר מה שהוציא מותר הנשאר בפנים. ש"ך שם. שפ"ד שם. הל"פ.
י״ד:י״ח
א
חי) ועובר שיצא חציו או חציו ברוב אבר וגדל ובא אבהמה דעלמא או אבן פקועה והוליד הוולד אין לו תקנה דסימנים שמצד אביו חציים שחוטים וחציים אינם שחוטים. שמ"ח או' ה' דר"ת או' ך' ועיין לעיל סי' י"ג או' מ"ג ואו' מ"ד.
י״ד:י״ט
א
יט) שם. או שיצא רובו במיעוט אבר וכו' זה פשוט בש"ס דהוי כילוד והמחבר שכתב בבבא אחת הרי הוא כילוד אין ר"ל להשוותם לגמרי וסמך אמ"ש לקמן סי' שי"ט דביצא רובו במיעוט אבר הוי ודאי כילוד ובחציו ברוב אבר הוי ספק והילכך היכא דהוא בן ט' חי ליתר כולו ע"י שחיטת עצמו דוקא והיכא דהוא בן ט' מת או בן ח' חי הרי כולו אסור אף מה שבפנים. ש"ך סק"ח. וכ"כ הט"ז סק"ה דהכא כולו ניתר ע"י שחיטת עצמו. וכ"כ הפר"ח או' ז' הל"פ שפ"ד או' ח' שו"ג או' ו' זב"ת או' ט"ז.
י״ד:כ׳
א
ך) שם. או שיצא רובו במיעוט אבר וכו' וה"ה אם היה מבפנים יותר מבחוץ בלא המיעוט אבר שדינן ליה אעובר שמבחוץ כיון שבמיעוט אבר שעמו הוי רוב עובר הוא בחוץ. ש"ך סק"ט. הל"פ. שפ"ד או' ט' זב"ת שם.
י״ד:כ״א
א
כא) [סעיף ד'] המיעוט שלא יצא מותר. דלא הוה כילוד מחמת יציאת הרוב דבפעם א' בעינן אבל אם הוציא העובר אבר וחתכו אבר וחתכו עד שהשלים רוב כיון דאיכא רוב העובר מבחוץ גם המיעוט שבפנים אסור. שמ"ח או' ז'.
י״ד:כ״ב
א
כב) שם. ואם חתך כל אבר ואבר וכו' וה"ה אם הושיט ידו לפנים וחתך העובר אבר אבר והוציא הרוב מחותך נאסר גם המיעוט שבפנים. שמ"ח שם. פליתי או' ד' ועיין לעיל או' ט"ו.
י״ד:כ״ג
א
כג) וה"ה אם נחתך רק הראש והוציאו נאסר גם שבפנים שמ"ח שם. פליתי שם. ער"ה או' ה' בשם פמ"א ח"א סי' ז' זב"צ או' ד'.
י״ד:כ״ד
א
כד) שם. גם המיעוט שנשאר בפנים אסור. זהו ג"כ בעיא דלא איפשיטא בש"ס (חולין ס"ט ע"ב) אי בעינן רובא בבת אחת או לא ולחומרא. ש"ך סק"י ומיהו אי הוי בן ט' חי ואינו טריפה מה שנשאר בפנים שרי ממ"נ דאי הוי נילוד ניתר בשחיטת עצמו ואי לא הוי נילוד ניתר מכל בבהמה תאכלו. פר"ח או' ט' פר"ת או' ז' זב"ת או' י"ט.
י״ד:כ״ה
א
כה) ובהיכא דהוציא אבר שנטרפת בו אסורה בשחיטת עצמה אבל בשחיטת האם מותרת מידי דהוה מתה ולא אמרינן כיון שיצא אבר שהיא נטרפת בו חשוב כרובו. פר"ת שם. זב"ת שם.
י״ד:כ״ו
א
כו) [סעיף ה'] עובר שהוציא אבר וכו' ואח"כ נשחטה האם וכו' החלב שלה אסור וכו' אבל אם נולד קודם שחיטת !אתו החלב מותר כמ"ש ההגה לעיל סעי' ב' כנה"ג בהגב"י או' י"ב. שפ"ד או' ו' שו"ג או' ט' יד דוד בהגב"י או' ג' זב"צ או' ה'.
י״ד:כ״ז
א
כז) שם. החלב שלה אסור וכו' וה"ה בבן פקועה הבא על בהמה דעלמא דהולד אין לו תקנה כדאיתא בסי' י"ג סעי' ד' דחלב של אותו הולד ג"כ אסור לשתותו. ט"ז סק"ו. ש"ך ס"ק י"א. לה"פ או' ד' בל"י או' ג' כריתי או' יו"ד. וכ"כ לעיל סי' י"ג או' מ"ה.
י״ד:כ״ח
א
כח) ואם יצא חציו ברוב אבר אעפ"י דק"ל להחמיר מ"מ יש להתיר החלב לשתותו מטעם ס"ס. חי' רע"ק. דר"ת או' כ"ח.
י״ד:כ״ט
א
כט) שם. והרי זה כחלב טריפה שנתערב בחלב כשירה. ואם היה ששים בבהמה בבשר גידים ועצמות כנגד אבר היוצא מותר כל החלב מטעם תערובת שבטל בששים. לבוש. ב"ח. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"ב. פר"ת או' ח' בל"י או' ד' זב"ת או' כ"א. אבל הט"ז סק"ז כתב דאין להקל בזה. וכ"כ הדרישה או' ב' וכ"כ פ"ת או' ג' בשס ס' בני חייא ומשנה למלך פ"א מה' מטמאי משכב ומושב ה' י"ד. נוב"י מה"ת חי"ד סי' נ"ד. שמ"ח או' ט' שפ"ד או' י"ב. ער"ה או' ז" ובסי' נ"ה או' ח'.
י״ד:ל׳
א
ל) ובעוף שנשבר הגף רחוק אצבע מהגוף דהעוף עצמו כשר וילדה ביצה אח"כ והרי הגף טריפה כתב בתשו' בית יעקב סי' יו"ד דהביצה מותרת. גליון מהרש"א הגהות על ש"ע. זב"צ או' ז' ועוד עיין מזה לקמן סי' נ"ג או' ע"ב.
י״ד:ל״א
א
לא) [סעיף ו'] המושיט ידו למעי הבהמה ותתך מן הטחול וכו' נקט הני משום דאין הבהמה נטרפת בחתוכן וכדלקמן סי' מ"ג ומ"ד. ובש"ס (חולין ס"ט ע"א) פריך מ"ש מעובר ומשני דכתיב אותה שלימה ולא אותה חסרה. ש"ך סק"ג. פר"ח או' י"ג,
י״ד:ל״ב
א
לב) שם. וחתך מן הטחול וכו' וה"ה אם חתך מן הכבד ונשתיירו השני זיתים במקום מרה ובמקום חיותא או ג' למ"ד משום ספק דמקום חיותא כמבואר פלוגתייהו בב"י סי' מ"א. מחב"ר או' א'.
י״ד:ל״ג
א
לג) שם. אותן חתיכות אסורות וכו' הא הבהמה מותרת. מחב"ר או' ב' ואף בלא בדיקת איברים הפנימים ולא חיישינן שמא נגע בהם בסכין דאין לחוש לזה כשמכוין שלא ליגע בשאר איברים פ"ת או' ד'.
י״ד:ל״ד
א
לד) שם הגה. ואם שחט עובר במעי אמו וכו' בגמ' (חולין ע"ד ע"א) הוא בעיא אי מהני ביה שחיטה כל זמן שלא יצא לאויר העולם ולא נפשטה ואזלינן לחומרא. ט"ז סק"י. ומוכח שם בגמ' דמיירי שיצא אחר שחיטתו קודם שחיטת אמו דאז אפי' הוא בן ט' חי שחיטתו נבלה מספק דשמא אין שחיטה אלא לאחר שיצא לאויר העולם אבל היכא דלא יצא קודם שחיטת אמו ניתר בשחיטת אמו. ש"ך ס"ק י"ד. פר"ח או' י"ד. כריתי או' י"ז. שמ"ח או' יו"ד. שו"ג או' י"ג. זב"ת או' כ"ז.
י״ד:ל״ה
א
לה) והלכך כיון שמספק לא מקרי שחיטה אסור לשחוט האם אחריו בו ביום דשמא הוי שחיטה. ש"ך שם. לה"פ או' ט' הל"פ. בל"י או' ה' שמ"ח שם. זב"ת שם.
י״ד:ל״ו
א
לו) ואם שחט חיה במעי אמו ויצא דם חייב לכסות מספק דלמא הוה שחיטה. שמ"ח שם.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
י״ד
א
המקשה לילד בפשו' י"ל נקט המקשה אפי' החזיר ראשו וה"א דמחמת קישוי היה הוצאת הראש אבל לא הגיע עדין זמן לידה קמ"ל מ"מ כיון דהוצי' הראש הוי לידה:
ב
ראשו ה"ה רוב פדחתו כן כתבו אחרונים:
ג
ניתר בשחיטת עצמו ואפי' האם טרפ'
ד
אפי' הוא מיעוט פי' שמיעו' אבר בבהמה וה"א דהוי ג"כ כילוד קמ"ל דלא דקיי"ל אין לידה לאברים:
ה
דשחיט' עצמו מתיר ואע"ג דאמרו בשר בשדה כיון שיצא חוץ ממחיצתו אין לו תקנה וכאן הא יש לו תקנ' בשחיטת הולד הא ל"ק דכיון דנשחט הולד איגלי מילתא למפרע דלא יצא מעולם חוץ למחיצתו ופשוט:
ו
מתיר הכל אבל אם נשחט האם ואח"כ יצא הולד אפי' דרך לידה מ"מ הוא כבר נשחט וא"י להתיר האבר היוצא:
ז
הכל ואם הוציא אבר ואח"כ נשחט האם והיה טריפה שיש לול' שחיט' גם האב' מות' כאלו נולד קודם שחיטת אם פר"ח דלא כב"ח וע' פלתי שעשיתי לו סמוכים:
ח
חציו רוב אבר דיצא מחצה על מחצה ובתו' מחצה שיצא הוא רוב היד וא"כ אם נשליך מיעוט היא שבפנים אחר רוב היד שבחוץ הרי כאן יציאת רוב איבעי דלא אפשטא ואזלי' לחומרא שלא יהי' שחיטת האם מתיר וכן להיפוך אם אח"כ נשחטה האם אמרי' אולי אינו כילוד וא"כ לא מהני תו שחיטה לולד דשחיטת אמו התירו ומה שבחוץ הכל טרפה:
ט
רובו במיעוט אבר כתבתי בפלתי דרך משל בחוץ ו' זתים ומיעט מיד עולה ג' רביעי' זתים ובפנים עם רוב מיד חמשה זתים וחצי וא"כ אם נימא דמיעט מיד נשליך לבפנים לרוב יד הרי בפנים רובא ו' זתים ורביעי אבל השתא דזולת היד הוי רובא לא שדינן מיעוט היד לבפנים והרי מבחוץ רובא ופשוט: וזהו הוא בעי דאיפשטא: ודנין ביה בין להקל בין להחמיר:
י
החלב שלה אסור וה"ה למה דקיי"ל בן פקועה שבא על בהמה דעלמא וילדה דאותו ולד אין לו תקנה החלב של אותו ולד אסורה דהוי כחלב של טרפה דלא כב"ח דמדמה אותו לעיקר שחוטה דחלב מותרת הט"ז והש"ך:
יא
כחלב טרפה שנתערב דעת הב"ח דאם לפי ראות עין בבהמה בכלל ס' נגד אבר היוצא מותר דמסתמא גם בחלב ס' ובטלה. והדרישה והט"ז אוסרים דלאו כל אברים שוים הם בהשפעת חלב אחד מרבה ואחד ממעט. והש"ך וכן פר"ח כתבו כיון דברוב ודאי נתבטלו רק ספק אי יש ס' ה' כעין נשפך דלקמן סי' צ"ח וע' פלתי מ"ש בזה דבלא"ה יש ס"ס וכדומה מ"ש מ"ל:
יב
טרפה וכו' דלא תימא הוא רק כח בעלמא וה"ל זוז"ג ומותר קמ"ל דלא דהוא כעין איסור מעורב בהיתר ועיין פלתי:
יג
בחלב כשירה עין פלתי שהעלתי אם האבר היוצא הוא שיכול לחתוך אותו מבהמה ולא יהיה נטרפת בכך אזי חלבה אסור דה"ל ביטול איסור לכתחיל' אבל א"א אזי מותר החלב אי יש לומר דיש כאן ספק כמ"ש הש"ך:
יד
מן הטחול עיין מש"ל בסי' מ"ג באריכות:
טו
אע"פ שהוא בתוך מעי' דכתיב אותה שלימה ולא חסירה ט"ז וש"ך ולא ידעתי דזהו ס"ד בגמ' אבל למסקנא חזר בו הגמ' וס"ל דמה דמותר הולד משום דכת' בהמה בבהמה ובהך תי' א"צ שום טעם דלמה אין ממה שגופי' מותר ועל קושי' א"כ ימירו בו תי' הגמ' תי' אחר להיות כי לא נ"מ לדינא קצרתי:
טז
לא מיקרי שחיטה הוא איבעי דלא אפשט בגמ' כ"ה אחרונים והשיגו על העט"ז דנתן טעם דהוי כחלדה. ועיין פלתי דפלפלתי בזה דדעת תוס' דאין איסור רק משום שוחט בלילה ובדעבד מותר וצ"ע.
יז
שחיטה וה"מ שהוציאו קודם שחיטת האם אבל לאחר שחיטת אם מתיר הכל:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
י״ד
א
המקשה לילד גמ' דנקט המקשה להורות דמיירי בעובר מת וקמ"ל דראש כילוד אף בנפלים ולכך קתני המקשה דלאו מחמת עצמו הוציאו ולד האבר כי מת הוא רק קישוי וחבלים הם הוציאים כסדר קישוי בלי סיוע מבהמה. ומזה יובן מ"ש מהרש"א שם בתו' דהקשה מה פריך הגמ' מה קמ"ל דלמא קמ"ל דאף בנפלים פוטר הראש ותי' דאין הכרע במשנה די"ל דאיירי בראשו חי ובן קיימ'. וזה אינו דצ"ל דמשנ' קמ"ל כן #א) דאל"כ קשיא מה משני הגמ' לא ילפינן בהמה מאדם לענין ראש פיטר לקשי' בהמה גופי' דמשכה שלימה בכורות פ"ב רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים והוציאו ראשם כאחד א"א לצמצם דלמא יצא זה ראשון והוא כילוד מזה מבואר בביאור דראש הוי כילו' וצ"ל דקמ"ל פה אפי' לנפלי' פוטר ומשנה כאן ע"כ אייר' בנפלים מטעם שכתבתי או אפשר סתם משנה ר"מ ולר"מ בן קיימא אין שחיטה מתיר כלל. ועכ"פ מוכח דלא כמהרש"א דמשנה פה ודאי איירי בנפל:
ב
אבל אם ילדה וכו' ואם נשחט האם ונמצאת טריפה עד שהולד הנמצא בתוכו צריך שחיטה כי ד' סמנים אכשיר רחמנא אם שחיטת הולד מועיל אף לאבר היוצא דעת הב"ח דאינו מועיל וכ"נ דעת הש"ך והפ"ח השיג דמועיל. ומסתברי' דבריו מבלי ראי' כי הביא ראי' מהא דאמרי' לר"מ איסור יוצא ליכא ש"מ דשחיטת הולד מועיל לאבר ג"כ אין ראיה כי פשיטא לר"מ דאין שחיטת אם פועלת כלל בולד פשיטא דשחיט' ולד מתיר האבר אבל בטריפה דשחיטת' מועיל אף באבר היוצ' לטהרה מידי נבלה כנרא' ממשנה שם דף ס"ח ע"ב א"כ כבר חלה שחיטת אם ותו לא יועיל שחיטת ולד לטהרה לאכילה. אמנם יש ראיה מהא דבעי ר' ירמיה מה לחוש לזרעו ופריך הגמ' אלימא דבא על בהמה מעליות' מה אריא דאית ביה איסור יוצא בן פקועה מעליא נמי דאמר ר' משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע אב וכו' וקשה מה קושיא דלמא השאלה בכה"ג דהוציא ידו ואח"כ נשחטה האם והיא טריפה וא"כ לולד יש שחיטה אבל לאבר היוצא ליכא שחיטה והוא בא על בהמה דעלמא הולד יש לו תקנה דיש לו שחיטה מכל צד אבל האבר אסור דיש לחוש לזרעו. בשלמא מהא דאמרי' למאן אי לר' יהודא איסור יוצא איכא איסור חלב ודם ליכא לא קשיא דלמא בכה"ג וא"כ הולד צריך ומועיל שחיטה ואית בי' איסור חלב ודם. משא"כ על אבר איכא איסור יוצא דלא מותר בשחיטה. לא קשיא דהא איירי דבא על בת פקועה דכוותי' וא"כ ל"ל כנ"ל אלא הך קשיא מעיקרא ליתא דא"צ לבת פקוע' דכוותי' רק איירי בכה"ג ואמת לפירש"י וסייעתו דס"ל הך דר' משרשיא ליתא למ"ד ד' סימנים אכשרי' רבנן וא"כ הגמ' דפריך לר"מ ל"ל כהנ"ל דכיון דלא קיי"ל ד' סימנים כו' בנמצא במעי טרפה ג"כ טרפה ואין לו תקנה כלל. ולק"מ אבל לשיטת רוב הפוסקים דס"ל דלא תליא זה בזה שפיר קשה וראי' מבוררת לדברי פר"ח ודוק:
ג
רובו במיעוט אבר פי' הש"ך דעם זה המיעוט הוי רובו לחוץ ואמרי הלכו אחר הרוב היינו דהשתא עם המיעוט הוא רוב שבחוץ ולחנם דחק דהפשט כפשוטו דיש בחוץ רוב זולת זה המעט רק בפנים מחצה ולחוץ מחצה ומשהו ואלו נשדי המיעוט שבחוץ לבפנים הוי בפנים רובא ד"מ בפנים חמשה זתים ומחצה בחוץ זולת הך מיעוט הוי ששה זתים והך מיעוט אבר שבחוץ הוא שלשה רביעי זתים וא"כ הרי כאן רוב בחוץ ואם נשליך המיעוט לפנים בתר רוב אבר הרי בפנים ששה זתים ורביע בחוץ ששה הרי בפנים רוב אבל כשנשליך אחר רוב שבחוץ הוי רוב מכל צד ופשוט וזהו בעי דאפשט' בגמ':
ד
ואם חתך זהו ג"כ אבעי' דלא אפשט' ונ"מ טובי בין ספק לודאי וא' חתך וכו' עד שנשאר רק מיעוט בבהמה ואותו מיעוט רוב אבר בחוץ דיש להתיר מכח ס"ס דלא הוה לילדה למיעוט אבר הנשאר בפנים את"ל דהוי לידה דשדינן בתר רוב דלמא לא נולד רוב דרובא בפ"א בעינין וזה מחותך וקאי. וא"כ מותר ומזה הטעם תמהו על הרי"ף ורמב"ם דהשמיטו הך איבעי' יצא אבר וחתכו אף דלכאורה סתמא כפי' דאף דלא העתיקו מ"מ דנין בו להחמיר ומהכ"ת להקל מסברא ואם יעתיקו ג"כ להחמיר ואין נ"מ ולפמ"ש ניחא. והנה יש לי ספק ראשו דנפק מחותך אם הוה כילוד או דלמא דוקא רובו כדאמרינן רובו בב"א בעינן משא"כ ראש. והנה רבינו הגדול המהרש"א בריש פרק בהמה המקשה דכתבו התו' בולד שלם אי הוי כילוד אף שבפנים הו' כילוד ובנחתך הוא דאיבעי' לקמן וכו' וכ' מהרש"א ובהאי שלימה שיצא מקצתו דאין שם אלא מיחוי ומ"מ מה שבפנים הוא כילוד צ"ל דעדיף מנחתך עכ"ל ומזה מוכח דס"ל אף בראש חל איבעי דגמ' דאל"כ לא מקשה מהרש"א מידי וע"ש הדיקדק דדייק לי' מדברי התו': אמנם מרש"י נראה היפוך דרש"י בב"ק דף י"א שליא שיצאה מקצתה אסורה פי' דחיישינן דלמא באותו מקצת הי' רוב של ולד וכ"כ הרא"ש ורשב"א בחדושיו לב"ק דלמא באותו מקצת הי' ראשו או רובו. והקשה מהר"ם מלובלין א"כ מה פריך הגמ' בחולין שמעת' הנ"ל ראשו נמי תנינא סימן ולד וכו' מה קושיא הא שם הטעם משום רובו והניחו בצ"ע. ובחדושי אמרתי דברים רבים. אבל בפשיטות הסוגיא צ"ל דודאי שם דאיירי לר"א ואיכא אוקמתא בגמרא בנדה פרק המפלת דס"ל לר"א כשמואל אין ראש פוטר בנפלים וצ"ל הטעם משום רובו וא"כ קושיא מהרש"א במקומו מה יועיל רובו הא נמוח הוי כנחתך. אך זה אינו דבאמת לר"א דס"ל אין ראש פוטר וכו' איפשטא איבעי' דאף בנחתך הוי כילוד. אבל איבעי בחולין אזלא למסקנא דקיי"ל ראש פוטר בנפלים וא"כ י"ל הך דשליא דיצאה מקצתה משום יציאת ראשו אבל לא משום רובו ובראש לא נ"מ בנחתך וברוב מספקא לן וא"כ קושיא הגמרא בריש פירקן ג"כ ע"ז סובב תחשוב דנחתך לא מבטל רוב מהך דשליא דל"ל משום ראשו מה קמ"ל במשנה הא תנינא שליא וכו' וא"ש ודברי הגמרא נכונים וברורים ודלא כמהרש"א: איברא #ב) בזה חשבתי ליישב טעם השמטת הרמב"ם הך איבעי חתכו וכו' מהו דקשיא לרמב"ם שכי קושיות התו' מה פריך הגמ' בריש בהמ' המקשה ראשו תנינא שליא וכו' דלמא התם משום דגזרינן מקצתו אטו כולו. ושני שמואל דס"ל אין ראש פוטר בנפלי' הך שליא שיצאה מקצתה במה מוקמ' לי' ולומר דחיישינן דיצא רובו לא ס"ל לרמב"ם כמו שנראה דגם התו' לא ס"ל דלא הזכירהו כלל והטעם כי יצאה מקצתה תנן אפי' דבר מועט שאין לספק ברוב ולד (ובחדושי תרצתי בזה קושי' מהר"ם הנ"ל על רש"י די"ל ע"כ מקצתו דבר מוע' דאם לא כן בלאו הכי מה קמשמע לן דשליא אסורה הא אותו מיחוי דיצא ודאי אסורה ונתערב עם מחוי שבפנים ופשיטא דאסור ועכצ"ל דיצא דבר מועט כל כך עד שתערובות בטל ברוב אך למאן דאמר דאם החזיר האבר מותר יש לומר דאיירי אותו שליא שיצא במקצת החזיר ואין כאן חשש תערובות רק ע"כ אסור דיש חשש לידה. וא"כ א"ש בב"ק לר"א דס"ל אין ראש פוטר צ"ל חיישינן ליציאת רוב וא"כ ע"כ יצא רק מעט דאל"כ בלא"ה אסור מחמת תערובות י"ל ר"א ס"ל אם החזירה מותר אבל בריש המקשה דקושיא הוא לרב דס"ל אבר עצמו אסור א"כ ל"ל כן ומוכרח דיצא דבר מועט ורק חשש ראש ודוק: ליישב זה ס"ל לרמב"ם דבסוף פ' המקשה נחלקו אמוראי בהא דשליא שיצא וכו' ח"א דוקא אין עמה ולד אבל יש עמה אין חוששין לולד וח"א וכו' ותניא כוותי' אפי' יש מ"מ אסורה וס"ל לרמב"ם בשלמא אי אין עמה ולד דהוא ודאי ולד שפיר י"ל מקצתה אטו כולו דנפק כולו הוי איסור ודאי משא"כ ביש עמו ולד דהוי רק ספק איך יגזר מקצתה אטו הא בנפק כולו גופו הוי רק ספק ולד וכולי האי לא גזרינן וא"כ א"ש שמואל דס"ל אין ראש פוטר ס"ל במשנה הטעם מקצתו אטו כולו וס"ל באמת כמ"ד דאיירי דאין עמה עוד ולד אבל סוגיא דהמקשה אתיא למסקנ' דת"כ דיש עמה עוד ולד וא"כ ל"ל מקצתו וכו' כמ"ש וע"כ הטעם דחיישינן דיצא ראשו ושפיר קפריך ודוק. א"כ גם דברי הרמב"ם נכונים דס"ל דאיבעי בגמ' בחתכו ולא קשיא לי' קושיא מהרש"א מן שליא שיצאה מקצת' די"ל בשליא גזרינן מקצתו אטו כולו דודאי כילוד אפי' נימוק לגמרי. והיינו הכל למ"ד דאין עם השליא ולד אחר אבל לפי דקי"ל כתניא כוותי' דאף שיש ולד מ"מ אסור א"כ ל"ל מקצתה אטו כולו וא"כ ע"כ הטעם דאסור דחיישינן ראשו יצא וש"מ דאף בנחתך הוי כילוד והך איבעי' אפשט' ולכך השמיט הרמב"ם ודוק: ומתברר לן מתוך הך פסקא דגם ברא"ש שייך הך איבעי' כדעת מהרש"א ודאפשט לחומרא ועכ"פ אין ממש בדברי בעל ספר פרי תואר שדעתו להקל בפשוט אם נחתך כל ולד לאברים ויצא כל האברים אשר בפנים לא נאסרו וזהו טעות דמלבד דשלי' יצאה וכו' קשי' לי' כנ"ל אף גם הא משנה יצא מחותך וכו' ואף דתו' כתבו לחלק בי' מה שנשאר בפני' היינו לברר ספקא של בעל איבעי' אבל ח"ו להחליט להקל. ודבריו דברים בטלים להתיר איסור ח"ו ודוק:
ה
והרי זה כחלב וכו' והסכימו הב"ח וש"ך דאם נראה בבהמה ס' כנגד האבר הזה מותר ואף כי הדרישה והט"ז טוענים מי יכול לשער כמה חלב יוצא מכל אבר כתב הש"ך דודאי רובא איתא ומין במינו ד"ת ברובו בטל וה"ל כנשפך לקמן בתערובות ומותר. וכ"כ הפר"ח ולא הי' צריכין לזה רק דהוי ס"ס חדא דלמא הוי ס' באברים ואת"ל דלא הוי ס' דלמה הלכה דאין החלב אסור כלל דהא הוא איבעי' דלא אפשטא ולפי כללי ס"ס נכנס בכלל הספיקות לדעת הרבה מחברים #ג) והנה הרב בעל משנה למלך בהלכות טומאת צרעת טען א"כ דהוי ספקא דרבנן דודאי ברובא בטל א"כ למה פסק תיקו לחומר' דאוסר ולא פסק לקולא דאין החלב אוסר ולזאת הוכיח דהעיקר כדעת המרדכי בפרק זרוע לחי' וכו' דס"ל היכי דהיתר תיכף מעורב עם איסור כמו יבמה שרקקה דם שתיכף מעורב בו צחצוחי רוק וכדומה לא שייך בו שום ביטול ואף זהו כמוהו כי תיכף בהיות החלב איסור והיתר מעורבים ולא שייך בזה שם ביטול. ואף הוא הביא בשם הרב הכולל רבי חיים אלכסנדרי ז"ל שדעתו שהתלב עומד תחלה בפ"ע בתוך כל אבר ואבר. ומתקוה שם החלב ואח"כ כולם יורדים לתוך הדד ע"ש #א) והמשנה למלך טען א"כ הדר הקושי' לדוכת' למה ספק הרמב"ם להך איבעי לחומרא ע"ש והנה מה שטוען דהל"ל להרמב"ם לפסוק לקול' בספק דרבנן אין זה דבר מוחלט להניתו בצ"ע עיין א"ח סי' תל"ז הביא בשם הגהת מיימוני דדבר שעלה בש"ס בתיקו אפי' באיסורא דרבנן אזלינן לחומרא וכ"כ אחרונים בדוכתי טובא וכאן הא תיקו ולחומר' וגם כיון דגוף איסור הוא של תורה רק ע"י תערובות נתהוה ספיקא דרבנן לא אמרינן בי' ספקא דרבנן לא אמרינן בי' ספקא דרבנן לקולא כספק דרבנן עיין לקמן כללי ס"ס בש"ך ס"ק י"ט שכתב כן בשם הד"מ. (ואפשר דס"ל למשנה למלך דאם האיסור עומד בפ"ע ואז ספקא דאורייתא להחמיר רק אח"כ נתערב לא אזלא ספיקתו אבל כאן אינו במציאות שיהי' בפ"ע וא"כ תיכף ה"ל איסורא דרבנן זהו דוחק לחלוק בזה על רמב"ם) וא"כ בחנם נתחבט וטרח הבעל משנה למלך: ובאמת #ב) דברי הרב ר"ח הנ"ל אפשר צריכין אנו לומר בלא"ה דלא יקשה אם מן כל אברים באים יחד לתוך דד הבהמה ושם נעשה חלב א"כ ה"ל זוז"ג אבר הכשר ואבר טרפה וע"ש בתוס' ד"ה הכא תלת וכו' ועיין חדושי מהר"ם לובלין אבל לפי הרב הנ"ל הרי החלב הי' עומד בפ"ע באבר האסור ואח"כ ירד לתוך ונבלע באבר הדד קראו חז"ל כחל. הרי איסור והיתר שנתערבו ומה ענין זוז"ג לכך וזהו שדייק הרמב"ם בלשונו הזך והרי זה כבשר טריפה שנתערב וכו' דלא תימא זוז"ג ומותר וקאמר דלא רק תערובות חלב גמור. ולדבריו יש עוד לצדד היתר דכאשר יורד חלב טריפה מן אבר האסור לתוך הדד ובה החלב מאיברים אחרים קמא קמא בטיל ובמין במינו לא אמרינן חוזר וניעור: והנה יש לי קושי' בגמ' דפריך ושאל מה לגמוע חלבו אף דיש בו איסור אבר מהחי אי אאמ"ה רחמנ' שרי' ע"ש. ולא קאמר כל חלב דעלמ' מן חלב ודם קאתא ורחמנא שרי' וה"ה להך איסור' דאבר מהחי ול"ל בעלמא תרתי והכא תלתא דהא דחי' לי' הגמ' דכאן ליכא איסור חלב בבן פקועה כר' יהודא דחלבו מותר. #ג) וקושי' גדולה היא לי כי לא מצאתי שהרגישו בו המפרשים. והי' נ"ל כי ודאי כל שאלת הגמ' על חלבו ודאי דבטלה היא בבהמה מין במינו ברובו בטל ואידך ה"ל נשפך כמ"ש הש"ך וכמ"ש דאפשר ראשון ראשון בטל רק ה"מ דכבר יצא החלב ובלי ספק נתבטל אבל איך הותר לו לכתחילה להניח האבר האסור שיצא ממנו חלב איסור ויתבטל בחלב מותר הלא הוא מבטל איסור לכתחלה ומ"ש דמניח חתיכא אסורה לקדירה שיתבטל פליטתו ומ"ש זה ודאי אם אי אפשר לו לחתוך האבר מבהמה להשליכו פשיטא דמותר דהא נתבטל ומה ה"ל למעבד וה"ל כאיסור שנפל לקדירת היתר אבל אם בידו לחתוך האבר ולא להניחו שיהיה החלב זב ממנו ג"כ פשיט' דאסור דה"ל מבטל איסור #ד) ועל זה סובב איבעי בגמ' מה לגמוע חלבו דאם אסור' אסור להניח האבר שיזוב חלבו ויתבטל דה"ל מבטל איסור או שיניח החלב לאסור' או שיחתוך האבר ואסקי' כספק לחומרא וזהו שכתב הרמב"ם והחלב אסור לשתותו הואיל ובא מכלל אברים שיש בו אסור והרי זה כחלב טריפה וכו' וא"כ אם ישתה יבטל איסור בידי' דכי שרי להניח לבטל חתיכא שדבוק בה חלב מבלי לחתוכו שיתבבל בקדרה הלא הוי מבטל איסור ומה לי זה אם מניח אבר הרי זה מבטל איסור ואסור לשתות החלב אף שנתבטל וברור. אך זה אם אפשר לחותכו ולהסירו אבל אם אי אפשר פשיט' דלא הוי מבטל איסור ושרי לכך לא מייתי הגמ' מחלב ודם דזה אינו בגדר מבטל איסור וכי יסיר מבהמה חלבה ודמה ואם כן פשיטא דמותר דאח"כ מתבטל ברוב ויותר לא גזרו אבל מהך אבר שפיר קשאיל דהא בידו לחתוך אותו וה"ל מבטל איסור כמו חלב נדבק בחתיכה: והנה בגמ' דבכורות דף ע"ב מפלפל הגמ' חלב טהורה מנ"ל דשרי וקאמר הגמ' הטעם דיונק מאבר החי. ויש לאוסרו והביא הגמ' פסוקים מחיר יין וחלב. ועשרה חריצי חלב וכו'. וקשה למה לא קאמר הטעם דיונק מן חלב כדאמרינן הכא לאסור דיונק מאבר היוצא. ובזה ליכא ראי' מן הך פסוקים הנ"ל דמייתי דדלמא בחלב מן חיה דליכא איסור חלב ולמה בחר הגמ' ביונקת אבר מהחי אלא ודאי זה ידע הגמ' דברוב בטל ולכך שאל על אבר מהחי דכולו איסור ואין כאן ביטול כלל ודברי אחרונים קצת מוכרחים ודו"ק:
ו
במעי אמו לא מיקרי שחיטה או דין זה דמשמע דאפי' בדיעבד טרפה צ"ע כי האחרונים הט"ז והש"ך ופר"ח נתנו טעם דהיא איבעי דלא אפשטא והשיגו על העט"ז דנתן טעם דהוי כמו חלדה. דאמת בגמ' דחולין דף ע"ד ע"ב בעי ר"א הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי וכו' מהו ופשיט ר' חנינא ממשנה הרי שנולדה טרפה מהבטן דלית לי' שעת הכושר ואי איתא הא יש שעת כושר דאי בעי מעייל ידו ושוחט אמר לי' רבא תני שנוצר' טרפה מהבטן ע"כ. והעתיקו הרשב"א בחדושיו וכן הר"ן וכתבו הואיל ולא אפשט' אזלינן לחומרא אבל הרי"ף ורמב"ם ורא"ש והטור וכן רשב"א בתורת הבית השמיטו אותו. ומזה משמע דלא חשו לכך. אבל צא ולמד דברי התוס' בביצה דף ו' ד"ה וכי מה וכו' דהקשו על מה דקאמר הגמ' עגל שנולד מהטרפה דלית לי' בין השמשות ביו"ט שעת הכושר דאינו מוכן אגב אמו דהוא טרפה והקשו התוס' וז"ל ותימא הא מוכן הוא דאמרינן בחולין דבן פקועה ניתר בד' סימנים בשחיטת אמו או בדידי'. וא"כ יכול להושיט ידו לתוך מעי אמו ולשוחטו ותהיה מוכן. ויש לומר דקאמר הגמ' אליבא דרב אושעיא דקבעי ליה התם בחולין אי ניתר בן פקועה בד' סימנים. אי נמי יש לומר הואיל ולכתחילה אין לשחוט כי האי גוונא הואיל ואין יכול לראות מידי דהוה כשוחט בלילה דאסור לכתחילה לא מיקרי מוכן ע"כ. הנה דברי התוס' צריכין ביאור דקארי לי' מה קארי לי' הלא פשיטא דהוא איבעי דלא אפשט' ומהכ"ת להקשות ול"ל דקושי' התו' ותפשוט איבעי שם מהך דהכא הך מלתא דביצה לאו ברייתא היא רק שאלת ר' כהנא ור"א לרב ומאין יפשוט. ותי' התוס' דקאי אליבא דר"א דקמבעי התם מה אליבא דר"א הלא לא מצינו חולק ארב אושעי' כלל והוא בעי דלא אפשטי'. ועיקר התי' דהוי כשוחט בלילה. מה ביקשו בזה הא הוא מדינ' אסור אפי' דעבד ועיין פסקי תו' ביצה סי' כ"ב כתב אין שוחטין בלילה לכתחילה עכ"ל הרי דפסק להלכה דבדעבד מותר והוא נגד גמ' הנ"ל. וכל מפורשי תו' לא עמדו בזה. ומה שנראה כי התו' ויתר פוסקים הנ"ל שהשמיטו איבעי הנ"ל ס"ל הא דאמר רבא תני שנוצרה טריפה מבטן לא עינה רבא מלבו להגיה במשנה רק כך הי' קבלה בידו שכך צ"ל במשנה שנוצרה מבטן. וא"כ יש לדייק איפכא למה נקט המשנה שנוצרה מבטן דהוא דבר בלתי מצוי ולא נקט הפשוטי שנולד' מבטן דהוא מצוי ומ"מ ליתלהו שעת כושר ש"מ דמשנה ס"ל להלכה דיכול להוציא ידו למעי בהמה ולשחוט ולכך הוצרך למתני נוצרה מבטן דל"ל שעת כושר. וא"כ ממילת' דרבא אפשט האבעי דמותר ולכך השמיטו פוסקים הנ"ל. וזהו דעת התוס' ולכך הקשו שם בביצה דיש לה שעת כושר לשחוט במעי אם כמסקנא דמלת' ולכך תי' בחד תירוצא דקאמרו אליב' דרב אושעי' דהוא לא ה"ל גיר' רבא במשנה ומספק' לי' ואליב' אתיא: וא"נ דאתיא אליב' דמסקנ' כרבא ומ"מ יאסור לכתחילה דה"ל כנשחט בלילה. וע"ז קאי פסקי תוס' דס"ל להלכה כרבא דאיפשט איבעי רק אסור תחלה דה"ל שוחט בלילה. וא"כ הך דינא דהחלי' רמ"א ואחרונים במחלוקת גדול נאמר ורבו הפוסקים המתירים עד שרשב"א בעצמו אף שבחדושיו הביאו בת"ה השמיטו ואפשר דגם העט"ז ס"ל דאיבעי אפשט' כדעת התוס' וס"ל בקו' התוס' דלשם דאסור דדמי לחלד' ולא דהוי חלדה לגמרי כמ"ש אחרונים דלא קרוי חלד' רק דמי' לחלדה ואסור לכתחילה ומיושב קושי' הנ"ל של תוס' בביצה דלא מיקרי מוכן הואיל בתחלה אסור כנ"ל. והנה מצאתי סמך לזו בשמעת' דריסוק אברים חולין דף נ"א דקאמר ר"נ דקאמר ר"נ בית רחם אין בו משום ריסוק אברים והביא הגמ' סיוע מהא דתנן עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ביו"ט ודחי ביוצא דופן והדר מייתי סייעת' מהא דתנן ושוים שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן ודאי בהפריס על קרקע ותמהו כולם למה לא משני תיכף בסייעת' ראשונה בהפריס על קרקע. ונראה הא דמשני דגמ' על הך בברייתא ביוצא דופן היינו דבלא"ה צ"ל ביוצא דופן. דשם בביצה דף הנ"ל ת"כ דרב עגל שנולד ביו"ט מותר שהוא מוכן אגב אמו בשחיטה אפרוח שנולד ביו"ט אסור שאינו מוכן אגב אמו וקשי' בברייתא מה דהקשו ר"כ ור"א לרב מה בין זה לעגל שנולד מהטריפה ואם כי רב שתיק אנן איך שתקינן ועיין שיטה מקובצת מ"ש בה. וצריך לומר קושי' התוס' לתי' דיכול להושיט ידו למעי בהמה לשחוט וקשה הא לכתחילה אסור כשוחט בלילה דאינו רואה השחיטה. אבל אי איירי הך ביוצא דופן דזולת זה בלאו הכי אין שוחטין ביו"ט מחמת ריסוק אברים ויוצא דופן היינו שחתכו האם והוציא הולד א"כ שפיר מוכן הוא כקושי' התוס' דלהושיט ידו למעי בהמה ואי דהוי שחיטה בלילה כשחותך האם והרחם מקום שנולד מונח תו ליכא כיסוי ועין רואה איך שוחט והוי כשוחט ביום ואף לכתחילה מותר ושפיר הוי מוכן ודו"ק. וזה ברור כהנ"ל וכן בשיטה מקובצת לביצה מבואר בשם ריטב"א ג"כ כתוס' דאסור להושיט ידו למעי אמה לשחוט דהוי כשוחט בלילה ודו"ק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
י״ד
א
מה שיצא מהאבר. הנה דין איסור יוצא נאמר בש"ס בבן פקוע מכשירה שכל הולד ניתר בשחיטת אמו לכן אבר היוצא אין לו תקנה משא"כ כשהאם טרפה. אכן דעת הש"ך לקמן סק"ז מבואר דאפילו כשנמצאה האם טרפה שייך איסור יוצא ומה שבחוץ אסור. אמנם הפר"ח חלק עליו עיין בספר לבושי שרד שכתב שנראה עיקר כהפר"ח אך למעשה יש להחמיר ולומר דאם האבר שיצא הוא אבר שהנשמה תלויה בו יש לאסור כולו אפילו מה שהיה בפנים וכשהגדיל חלבו ג"כ אסור (ואם איכא עוד איזה צד היתר כגון תערובת וכה"ג יש להתיר ע"ש בביאורי סק"ז) ואם הוא אבר שאין הנשמה תלויה בו יש לחוש ולאסור אבר היוצא עכ"פ והשאר ניתר בשחיטת עצמו וכשהגדיל חלבו מותר ע"ש:
ב
שיצא והחזירו שרי. עיין בתשובת בית שמואל אחרון חי"ד סי' ט':
ג
בחלב כשירה. עבה"ט ועיין בספר בני חייא שחולק על הש"ך ופר"ח שהסכימו להתיר החלב אם יש ששים בבהמה נגד האבר האסור דאישתמיט להו דברי המרדכי בחולין דף תש"ס שכתב דל"ש ביטול אלא בדבר שהיה ניכר בפני עצמו תחלה ואח"כ נתערב אבל בדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב לא בטיל ע"ש גם המשנה למלך פ"א מהלכות מטמאי מו"מ הלכה י"ד הביא מ"ש המרדכי דדבר המעורב מתחלת ברייתו ל"ש ביטול ותמה על חכמי אשכנז האחרונים אשר נשאו ונתנו כאן אם החלב בטל בששים ע"ש שהאריך ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סי' נ"ד שיש קושיא זאת וכתב דדברי המרדכי היינו רק בביטול אשר מתורת רוב אתינן עלה אבל בדבר הבטל בששים דטעם בטולו הוא מפני שאז אין הטעם נרגש לא שייך חילוק המרדכי ע"ש:
ד
ואם שחט עובר במעי אמו. עיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סימן ס"ט באמצע התשובה שכתב דאמו עכ"פ מותרת אף בלא בדיקת איברים הפנימים ולא חיישינן שמא נגע בהם בסכין דאין לחוש לזה כשמכוין שלא ליגע בשאר אברים והוכיח כן מדברי תוס' בביצה ד' ו' ע"ש:
ה
לא מקרי שחיטה. עיין בזה בתשובת שבות יעקב ח"א ס"ס מ"ה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
י״ד
א
(סימן י"ד סעיף ה') החלב שלה אסור לשתותו. ואם יצא חציו ברוב אבר י"ל דהחלב מותר מטעם ס"ס ספק דהוי כילוד ואין כאן איסור יוצא ואת"ל דלא הוי כילוד ספק שמא ביוצא ג"כ החלב מותר ולכאורה נסתר זה ממ"ש הט"ז סק"ו דבבן פקועה הבא על הבהמה מעליא דאין לולד תקנה בשחיטה החלב אסור דזהו ג"כ בכלל איבעיא ע"ש והא הך דינא דבן פקועה שבא על בהמה מעליא דאין להולד תקנה משום דחוששים לזרע אב הוי רק ספק כדקיי"ל בסימן ט"ו דאנן ס"ל לדינא דהוי ספק אם חוששים לזרע אב וא"כ הו"ל ס"ס אמנם י"ל דהתם לענין ספיקא דחוששים לזרע אב הוי לולד חזקת איסור שאינו זבוח ודנין מכח החזקה דאין לו תקנה בשחיטה אבל הכא בחציו ברוב אבד י"ל דלא אמרי' דהוי כודאי אינו ילוד דלא מהני שחיטה להיוצא דהא לגבי הנשאר בפנים הוי בהיפוך חזקת איסור לדונו כילוד דאם לא הוה כילוד הותר תיכף בשחיטת אם ומכח החזקת איסור ראוי לדון דלא הותר. וא"כ הוי חזקה לכאן ולכאן מש"ה י"ל דשפיר הוי ס"ס:
ב
(ש"ך סקי"ב) דלא יהא אלא ספק אם יש ס'. אבל אם בודאי ליכא ס' אין להתירו בדין ספק דרבנן מחמת ספיקא דאיבעי אם חלב מותר דכיון דהחלב שמכח אבר היוצא הוי ספק דאורייתא כמ"ש הט"ז והש"ך (סי' ס"ו וסי' ק"י) בפמ"ג כתב ע"ז אף דמהריב"ל כתב דהיכי דהוי ספק בדאורייתא ואח"כ נתגלגל דהוי דרבנן ל"א בזה ספק דרבנן לקולא צ"ל כיון דבתחלת ברייתו הוי בתערובת שפיר הוי ספק דרבנן והתב"ש הקשה דגם בודאי ליכא ס' לשתרי דהוי ספק דרבנן מכח ספיקא דאיבעי עיי"ש במחכ"ת שגג בזה דמה ענין זה לדינא דמהריב"ל דהתם דודאי אין כאן שיעור ביטול דרבנן אלא דבאת לומר כיון דמה"ת בטל ברוב הוי ספק דרבנן דשמא אינו טריפה בזה אמרי' כיון דהספק טריפה בעצמותו הוי ספק דאורייתא בעי' ביטול כמו ודאי דאורייתא דזהו מקרי גלגול דרבנן אבל הכא דהספק שמא יש בו ס' דגם מדרבנן בטל זהו הוי כמו נשפך דמקילי' שמא הי' בו ס' והוא פשוט למאד וממילא היה מסולק בזה קושית התב"ש דאם בודאי אין בו ס' לא מהני הספק איבעי לדונו בספק דרבנן דזהו הוי ממש כמו דינא דמהריב"ל אלא דהתב"ש הקשה כן מסברא כיון דבתחלת תולדתו הוי רוב ולא היה המציאות איסור דאורייתא ראוי לומר ספק דרבנן לקולא:
ג
(סעיף ו' בהג"ה) לא מיקרי שחיטה. מסתפקנא באם מתה האם ושחט הולד במעי אמו בזה י"ל דהוי שחיטה דהא בעי רק באם האם חי דאזי י"ל דהולד כחלק מהאם ולא הוי בהמה בפ"ע. אבל במתה האם י"ל דהולד רק כמונח בקופסא וכנולד דמי. וכמ"ש הרמב"ן הובא במג"א (סי' של"ט סקט"ו) דאף דישראל אינו נהרג על העוברים מ"מ במתה האם העובר כילוד ודלת הוא דנעול בפניו דמי ואולם לטעם הלבוש דהוי חלדה גם בכה"ג לא הוי שחיטה. ובעיקר הדין קשה לי למאי הוצרך הרמ"א להביא דין זה הא כבר כתב הרמ"א לעיל (סי' י"ג ס"ג) דאם שחט האם ונמצאת טריפה דעכשיו אין תקנה להולד דאין אנו בקיאים אם כלו חדשיו. א"כ ממילא א"א להתיר שחיטת הולד במעי אמו בלי היתר דשחיטת האם דדלמא לא כלו חדשיו ואין לו שחיטת עצמו. ואולי י"ל דכוונת הרמ"א דלא הוי שחיטה כלל אפי' להקל דמותר לשחוט אח"כ האם ולא הוי או"ב והיינו משום דהוי ס"ס ספק דלא כלו חדשיו ואת"ל דכלו חדשיו שמא לא מהני שחיטה במעי אמו וצ"ע [ודלא כמ"ש הש"ך דלענין או"ב מחמירי']:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
י״ד:א׳
א
והוציא העובר את ראשו. בח"מ סי' רע"ז מבואר דרוב פדחתו הוי כאלו יצא כל ראשו ואע"ג דבש"ס ר"פ יש בכור וברמב"ם פ"ב מהלכות נחלות ובש"ע שם איתא דאם יצא פדחתו הוי כאלו יצא כולו פשוט הוא דלא מיירי אלא מדין פדחת דהוי כראשו אבל ודאי דרוב פדחת הוי ככולו ומחשב על ידו כאלו יצא כל ראשו וכ"כ העט"ז והסמ"ע שם ס"ק ו' והפרישה כאן וכן הוא לקמן ס"ס קצ"ד בטור ורמב"ם והב"ח בח"מ מחק תיבת רוב ולפענד"נ כמ"ש:
י״ד:ב׳
א
אסור כולו. אבל כשהוא בן ט' חי ניתר כולו בשחיטת עצמו דוקא אפילו אמו טרפה ניתר בכך דה"ל כילוד:
י״ד:ג׳
א
מה שיצא מן האבר לחוץ אסור. שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו ודרשו חז"ל כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו דהיינו הרחם שהוא מחיצת העובר נאסר:
י״ד:ד׳
א
אפילו הוא מיעוטו. של אבר:
י״ד:ה׳
א
וכל זה כו' אלא לענין שיהא ניתר כו'. ר"ל דשחיטת אמו הוא דמגרע כחו דאם לא נולד קודם שחיטת אמו אע"פ שהוא בן ט' חי האבר אסור ולא מהני ליה גם שחיטת עצמו אח"כ וטעמא עיין בס"ק י"א:
י״ד:ו׳
א
אבל אם ילדה אותה הבהמה אח"כ. דוקא קודם שחיטה אבל לאחר שחיטה אפילו נולד דרך בית הרחם אסור כן מוכח בטור וב"י וכ"כ הב"ח ובזה מיושב מה שהניחו בד"מ ובדרישה דברי הב"י בצ"ע ע"ש:
י״ד:ז׳
א
ואם יצא חציו ברוב אבר. כגון שיצא רוב ידו וכשנשער מה שיצא מהעובר אינו אלא חציו ואם נטיל מיעוט היד שנשאר בפנים אחר רוב היד שיצא הוי רוב שדינן מיעוט היד שבפנים אחר רוב היד שיצא להשלים רוב העובר ואסור עכ"ל טור ודין זה בעיא בש"ס ולא איפשטא ופסקו הפוסקים לחומרא ולכן כתבו הט"ו בסי' שי"ט לענין בכור שהבא אחריו ספק בכור והלכך אם הוא בן ט' מת או בן ח' אפילו חי חיישינן שמא ה"ל כילוד ואסור הכל אפילו מה שנשאר בפנים ואם הוא בן ט' חי אז מה שיצא לחוץ אסור דשמא לא ה"ל כילוד וה"ל בשר שיצא חוץ למחיצתו ונאסר ולא מהני ליה נמי שחיטת עצמו כיון שלא נולד קודם שחיטת אמו אבל מה שנשאר בפנים מותר ממ"נ אפילו היתה אמו טרפה בשחיטת עצמו כמו שנתבאר בסי' י"ג ואפילו לא החזיר מה שהוציא מותר הנשאר בפנים ממ"נ ומ"ש הט"ו בסעיף ד' ואם חתך כל אבר ואבר בשעה שהוציא אותו גם המיעוט שנשאר בפנים אסור התם כיון שחתך רוב אבריו א"א שיהא ניתר בשחיטת עצמו א"נ מיירי בבן ח' או בבן ט' מת ועיין בדרישה שכ' כה"ג:
י״ד:ח׳
א
או שיצא רובו במיעוט אבר כו'. פשוט בש"ס דהוי כילוד והמחבר שכתב בבבא אחת ה"ה כילוד אין ר"ל להשוותן לגמרי וסמך אמ"ש לקמן סי' שי"ט דביצא רובו במעוט אבר הוי ודאי כילוד ובחציו ברוב אבר הוי ספק ותימא על העט"ז שכ' ברישא ובסיפא הטעם משום דאזלינן לחומרא והא ודאי ליתא אלא ביצא רובו במעוט אבר פשיטא לן דהוי כילוד והלכך היכא דהוא בן ט' חי ניתר כולו ע"י שחיטת עצמו דוקא והיכא דהוא בן ט' מת או בן ח' חי הרי כולו אסור אף מה שבפנים ועיין בס"ק שלפני זה:
י״ד:ט׳
א
רובו במעוט אבר. ז"ל הטור ואין אומרים נטיל מעוט אבר שיצא אחר רוב האבר שבפנים אלא מטילין אותו אחר רוב העובר שיצא ואסור עכ"ל וכ"כ רש"י ולכאורה אינו מדוקדק מ"ש אחר רוב העובר דהא בלאו האי מיעוט אבר שמבחוץ ליכא רוב עובר ונראה דעל שם סופו קרי ליה רוב העובר וה"ה אם היה מבפנים יותר מבחוץ בלא המיעוט אבר שדינן ליה אעובר שמבחוץ כיון שבמעוט אבר שעמו הוי רוב עובר הוא בחוץ וכן משמע מהט"ו לקמן סי' שי"ט ודוק:
י״ד:י׳
א
גם המעוט שנשאר בפנים אסור. זהו ג"כ בעיא דלא איפשטא בש"ס אי בעינן רובא בבת אחת או לא ולחומרא ועיין ס"ק ז':
י״ד:י״א
א
החלב שלה אסור לשתותו. זהו ג"כ בעיא בש"ס (דף ס"ט ע"א) מהו לגמוע חלבו חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי (וכדאיתא בסי' פ"א ס"ק י"ב וסי' פ"ז ס"ק ט') ושרי האי נמי ל"ש או דלמא התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה תיקו וכ"כ הרמב"ם הרי זה אסור לשתותו מספק והקשה הב"ח אמאי לא בעי ש"ס נמי הכי גבי בן פקועה שבא על בהמה דעלמא והוליד שהולד אין לו תקנה מטעם שהייה וכדלעיל סי' י"ג ס"ק י"ב ותירץ דהתם פשיטא דשרי דלאו טרפה היא אלא שאין השחיטה מתירתו ודמי למ"ש הרשב"א וכתבו הר"ב (סי' כ"ד סט"ו) גבי שמוטה דחלב שלה מותר מטעם דשמוטה לאו טרפה היא אלא שאין שחיטה מועלת בו אבל הכא אסור משום טרפה וחלב טרפה אסור עכ"ל ולא משמע לי פירושא דשמעתא הכי ועוד דל"ד לשמוטה דהתם הל"מ דשמוטה לאו טרפה היא בחייה משא"כ לעיל דהולד טרפה משום דסימן אחד שלו הוי כשחוט והגע עצמך אם שחט סימן א' ואח"כ הניחה אם חלבה מותר דנימא שיגמור אח"כ השחיטה והאי נמי דכוותה היא ועוד דבשמוטה היתה לה שעת הכושר משא"כ הכא דמיום שנולד אין לו תקנה וחילוק זה מבואר בדרישה והא דבעי ש"ס הכי דוקא באיסור יוצא היינו משום דאיסורא משום אבר מן החי וחלב דעלמא נמי כאבר מן החי דמי וכ"כ הרשב"א בחידושיו וז"ל הכי קמבעיא ליה אבר זה אין בו איסור מחמת עצמו כטרפה כלל אלא מחמת שאין לו סימנים להתירו בהן ע"י שחיטה והרי כל הגוף כבשר וכמונח בדיקולא והאבר שיצא הוא לבדו נשאר חי וא"כ מה הפרש יש בין חלב זה לשאר חלב הבא מן החי או דלמא מיגרע גרע דהתם חיותו עומד לתקן ע"י שחיטה אבל חיותו של עובר זה אין לו תקנה עולמית ע"י שחיטה עכ"ל וכ"כ הר"ן אבל לעיל שכל הבהמה אסורה מטעם שסימן אחד שלה הוי כשחוט פשיטא דאסור:
י״ד:י״ב
א
והרי זה כחלב טרפה כו'. כתב הב"ח דאם היה ס' בבהמה בבשר וגידין ועצמות כנגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובות שבטל בס' ע"כ וכ"כ העט"ז ואני תמה מי הגיד להם נביאות זה שמא מאבר קטן החלב מתגדל הרבה יותר מאבר אחר גדול ולעולם אינו בטל והכי משמע פשטא דש"ס ופוסקים אח"כ מצאתי שכתב הדרישה סברא זו מיהו י"ל דלא יהא אלא ספק אם יש ס' כיון דהוי מין במינו דבטל מן התורה ברוב אלא מדרבנן צריך ס' ה"ל ספק דרבנן ולקולא וכדלקמן סי' צ"ח ס"ב והכי אמרינן נמי לקמן סי' פ"א ס"ק ח' ע"ש:
י״ד:י״ג
א
וחתך מן הטחול וכליות. נקט הני משום דאין הבהמה נטרפת בחתוכן וכדלקמן סי' מ"ג ומ"ד ובש"ס (דף ס"ט ע"א) פריך מ"ש מעובר ומשני דכתיב אותה שלמה ולא אותה חסרה דלא כהעט"ז דאישתמיטתיה ש"ס זו וכתב טעם אחר ע"ש:
י״ד:י״ד
א
ואם שחט עובר כו'. זהו בעיא דלא איפשטא פרק המקשה (דף ע"ד) ומוכח שם דמיירי שיצא אחר שחיטתו קודם שחיטת אמו דאז אפילו הוא בן ט' חי שחיטתו נבלה מספק דשמא אין שחיטה אלא לאחר שיצא לאויר העולם אבל היכא דלא יצא קודם שחיטת אמו ניתר בשחיטת אמו והר"ב קיצר במובן וסמך אלמעלה (והלכך כיון שמספק לא מקרי שחיטה אסור לשחוט האם אחריו בו ביום דשמא הוי שחיטה) ובעט"ז לא ידע מקור דין זה ולכן כתב הטעם דלא הוי שחיטה משום חלדה וסוגיא דהתם לא אזלא כלל לפ"ז ע"ש אלא הטעם פשוט כמ"ש וכ"כ רש"י שם וכבר השיגו הל"ח דף קפ"ד סוף ע"א:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
י״ד
א
את ראשו. היינו רוב פדחתו כמ"ש בח"מ סי' רע"ז:
ב
מן האבר לחוץ אסור. דכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא חוץ למחיצתו נאסר והאי עובר מחיצתו הוא הרחם להתירו בשחיטת אמו וכיון שיצא חוץ למחיצתו דהיינו לאויר העולם נאסר מהיתר שחיטת אמו:
ג
ומקום חתך. שזה הבדלה בין פנימי לחיצון וכיון שהחזירה אין צריך לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום החתך מותר דקרינן ביה בבהמה תאכלו אבל לא החזירה לא קרינן ביה בבהמה במקום החתך:
ד
אפילו הוא מיעוטו. דקי"ל אין לידה לאיברים כרבי יוחנן ולא כרב דיש לידה לאיברים:
ה
חציו ברוב אבר. כגון שיצא רוב ידו וכשנשאר מה שיצא מהעובר אינו אלא חציו ואם נטיל מיעוט היד שבפנים אחר רוב היד שיצא להשלים רוב העובר אסור וזהו בעיא בגמרא ולא איפשטא וקי"ל לחומרא וע"כ ברור הוא דלא מהני ליה גם כן שחיטת עצמו דאימור לאו כילוד דמי אבל הנשאר בפנים מותר בשחיטת עצמו ממה נפשך אי כילוד פשיטא דמותר ואי לאו כילוד ניתר בשחיטת האם דהא לא יצא כלל אבל חלוקה השנית שיצא רובו במיעוט אבר הוא פשוט בגמרא דאזלינן בתר רוב העובר ולא בתר רוב האבר שבפנים וא"כ אפילו לקולא קי"ל כילוד וא"כ מהני ליה שחיטת עצמו אף למה שיצא ולפ"ז לא היה לו לכתוב על שניהם לשון אחד הרי הוא כילוד גם לשון הטור שכ' וכן כו' הוא אינו מדוקדק דהא אינם עולים בקנה אחד:
ו
מכלל האברים כו'. זה בעיא בגמרא מי נימא כיון דכל חלב דעלמא הוה כאבר מן החי ואפ"ה שרי ה"נ לא שנא א"ד התם אית ליה תקנתא לאיסוריה בשחיטה הכא לית תקנתא לאיסוריה בשחיטה (ועיין מ"ש בסי' כ"ד סעיף ט"ו) ולא איפשטא ולחומרא ונראה לי ברור בבן פקועה הבא על בהמה דעלמא דהולד אין לו תקנה כדאיתא בסי' י"ג סעיף ד' דחלב של אותו הולד ג"כ אסור לשתותו שהרי כולו איסור כיון דשחוט חציו וה"ל כשאר מידי שנשחט חציו ממש. והא דלא מבעיא לענין ולד בן פקועה הבא על הבהמה דאותו דין שאין לולד תקנה הוא מדברי רב משרשיא למ"ד חוששין לזרע האב והוא מחלוקת אמוראים בפרק אותו ואת בנו ע"כ ניחא ליה למבעי באיסור יוצא שהוא אליבא דכ"ע אבל לדינא ודאי חד טעמא הוא דהא לית תקנתא לאיסוריה דאותו ולד בשחיטה זה נראה לי פשוט אלא שראיתי למו"ח ז"ל שכתב מכח קושיא זו דלא איבעיא לענין בן פקועה שזכרנו דהתם באמת החלב שרי דאע"ג דאין לו תקנה לולד בשחיטה מטעם שהייה אינו אלא שאין השחיטה מתירתו אבל בחייה אין בה איסור דאין בה סרך טריפה ודימה אותו לעיקור שהביא ב"י לקמן דאין שם איסור אלא שאין השחיטה מועיל לו ע"כ ולענ"ד קשה בזה חדא דהא פרש"י בהדיא בפרק בהמה המקשה (חולין דף ס"ט) בבן פקועה שהוליד דאסור כל הולד הרי דקרי ליה אסור והיאך נתיר חלבו דהא מן האיסור בא ותו ראייה דאמרינן שם בגמרא מהו לחוש לזרעו דההוא איסור יוצא ה"ד אי דאזיל אבהמה מעלייתא מאי איריא האי דאית ביה איסור יוצא אפילו בן פקועה דעלמא נמי דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה הבא על בהמה מעלייתא אותו הולד אין לו תקנה כו' ואי תימא דהאי אין לו תקנה אין בו איסור היאך מדמה לה לאיסור יוצא לענין הולד שבא ממנה הא לא דמיין להדדי דבאיסור יוצא יהיה בו איסור ובבן פקועה אין בו איסור רק אין בו היתר שחיטה אלא ע"כ דבעי לאשווינהו ממש כי היכי דבאיסור יוצא אסור ממש ה"נ בבן פקועה וכי היכי דבתחלה היה מדמה אותם לענין לאסור הולד ה"נ במסקנא דהולד שרי רק לענין החלב מיבעי' ליה ה"נ דשוין ומה שיש איסור בזה יש בזה כנ"ל ברור דהולד שאין לו תקנה הוא אסור גמור וחלבו אסור וא"ל מאי פריך מאי איריא כו' מכח ההוא דרב משרשיא הא אמרנו לעיל דניחא ליה למינקט אליבא דכ"ע י"ל דלעיל אמרנו כיון ששייך למיבעי אליבא דכ"ע כמו לרב משרשיא ע"כ טפי עדיף למיבעי אליבא דכ"ע משא"כ כאן יש איסור ברור כרב משרשיא אין שייך לומר ע"ז בעיא כיון דמצינו בזה איסור ברור:
ז
והרי זה כחלב טרפה שנתערב כו'. לשון זה מיותר ומורה לכאורה ששייך כאן ביטול בס' וכ"כ מו"ח ז"ל דאם היה ס' בבהמה בבשר ובעצמות וגידין כנגד האבר האסור כל החלב מותר מטעם תערובות שבטל בס' ולע"ד אין להקל בזה כי דבר ידוע שאין האיברים שוין בזה לענין דם שבהם כי יש אבר שבו רוב בשר ומיעוט עצם אם כן יש בו ריבוי דם וכן להיפך וכן הוא לענין חלב הבא מכח דם שבאברים ואין לשער בזה בס' וכן ראיתי בדרישה וראייה עוד מסי' פ"ו סעיף ה' דבעינן ס"א ביצים מטעם דאין כל הביצים שווים ודבר זה דומה להם מאחר שא"א לעמוד על הבירור וכמ"ש סי' פ"א סעיף ב' שיש חילוק בזה ולשון המיותר כאן בש"ע ע"פ הרמב"ם הוא מורה על ענין אחר דהיינו דבגמרא איתא תחלה בעיא לענין זרע הנולד מאותו איסור יוצא אי אסור מכח שבא מאסור או לא ואסיקנא דכל מכח לא אמרינן ושרי אלא דבעיא היא לענין חלב לשתותה ע"כ נשמע מהרמב"ם דלא נטעה לומר שהחלב בא מכח האיברים שכן משמע הלשון לכאורה שכתב תחלה הואיל והוא בא מכלל האיברים א"כ הוה כמו מכח האיברים וזה אינו דכל מכח שרי אלא החלב הוא בא ממש בעין מן האיברים כאילו יונקים בפנינו חלב וזה שכתב וה"ז כחלב טרפה שנתערב כו' פי' חלב בעין ממש נתערב ולא כח בלבד כענין הולד הנולד כנ"ל נכון:
ח
מן הטחול. נקט דברים שאין הבהמה נטרף בהן ואסור באכילה דכתיב אותה תאכלו ודרשינן אותה כשהיא שלימה ולא כשהיא חסירה:
ט
מן העובר כו'. פי' אפילו חלב מותר דכתיב בבהמה תאכלו:
י
לא מיקרי שחיטה. בגמרא הוא בעיא אי מהני ביה שחיטה כל זמן שלא יצא לאויר העולם ולא נפשטה ואזלינן לחומרא. ובלבוש לא ראה מקור דין זה והבין שהטעם הוא משום חלדה ושגגה היא ועיין מ"ש בסי' כ"ד סעיף ח':
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
י״ד
א
(סי' י"ד סעיף ד') ואם חתך כל אבר ואבר בשעה שהוציא. אותו גם המיעוט שנשאר בפנים אסור. זהו בעי' בש"ס ר"פ המקשה מי בעינן רובו בבת אחת או לאו ופסקה לחומרא דהוי כילוד. וצ"ע דמאי מיבעיא לי' דתפשוט לי' מהא דתנן שם (דף ס"ט) גבי בכור יצא רובו הרי הוא כילוד ונפטרה מן הבכורה. ומוכח שם להדיא בש"ס ורש"י ותוס' ורמב"ם וט"ו ר"ס שי"ט. דקאי בין שיצא רובו בבת א' ובין שיצא אבר אבר ע"ש. וצ"ל דליכא למיפשט מבכור דבפטר רחם תלה רחמנא והרי פטר ראשון הרחם ברובו ופוטר את הבא אחריו. ועיין רש"י שם. אבל גבי עובר דבלידה תלי ושמא מ"מ המיעוט שבפנים אינו כילוד. וכה"ג כתבו התוס' שם (דף ס"ח ע"ב) ד"ה הוציא כו' וריש (דף ע') ע"ש:
ובזה מיושב תמיהת התוספות ר"פ המקשה ד"ה טעמא כו' דאמאי לא פשיט הש"ס דיציאת ראש הוי כילוד ממה דנקט גבי בכור. ולפמ"ש לק"מ ומש"ה דייק מבכור לנחלה דלא תלה בפטר רחם לחוד אלא שיהא בן קיימא וש"מ דהוי כולו כילוד. דאל"כ הרי ראשו לבד אינו ראוי להיות בן קיימא. ועיי"ש הסוגיא ותבין שמ"ש הוא ברור:
ב
(סעיף ו' בהג"ה) ואם שחט עובר במעי בהמה לא מקרי שחיטה. בעיא בפ' המקשה ולא איפשטא. ולא ירדתי לסוף דעתו של הג"ה שנמשך אחר הש"ס בזה שהרי מבואר להדיא בש"ס ורש"י (דף ע"ד) ותוס' (דף ע"ה סוף ע"א) ורשב"א ור"ן דמיבעיא לי' בבן ט' חי אבל בבן ח' חי לא איבעיא לי' כלל. וכ"כ התוס' בפ"ק דביצה (דף ו' סע"א) שהרי אפי' יצא לאויר העולם אין שייך בו שחיטה שהרי הוא כמת. הרי כמחתך בבשר שחוטה כדאיתא בשבת (דף קל"ו) ע"ש. וא"כ לא ה"ל להג"ה לכתוב דין זה. שהרי אפי' יצא לאויר העולם ושחטו מיד אסור דשמא אינו בן ט' וכדכתב הג"ה לעיל סי' י"ג ס"ג ע"ש. ומיהו ז"א אלא מצד החומרא ואינו נחשב לספק כמ"ש בסמוך אבל דין זה הוי ספק גמור ונ"מ לענין ס"ס אם יש כאן ב' ספיקות שמא במעי אמו אין זו שחיטה כלל ואת"ל שהיא שחיטה מ"מ שמא אינו בן ט' מיהו כיון דפסקינן באשת כהן דא"ח ש"מ דאזלי' בתר רוב ולדות:
גם דברי הש"ך שכתב אסור לשחוט האם אחריו בו ביום דשמא הוי שחיטה. אינן נראין דודאי לצורך שרי לשחוט האם אחריו מיד משום ס"ס הנ"ל ולאחר שחיטת בן ח' חי ודאי דשרי לשחוט האם אחריו בו ביום. שהרי קיי"ל דבן ח' אין במינו שחיטה ואין בכלל וזבחת מבקרך ומצאנך כמבואר בש"ס רש"י פ' המקשה (דף ע"ב) וכ"פ הרמב"ם פ"ב מהלכות אבות הטומאות והרשב"א בתה"א. וכ"כ התוס' ר"פ ג"ה ד"ה בולדות כו' ובתוס' (סוף דף ק') דבן ח' אינו נקרא שור ושה עיי"ש. וא"כ אינו בכלל ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו וגו' דאין כאן לא שור ושה ולא שחיטה אלא כמת שאין שחיטתו מטהרתו אפי' מידי נבילה כדאיתא בש"ס שם וברמב"ם כנזכר ע"ש. וס"ס כזו מהני אפי' בדבר שיש לו מתירין למחר. כמ"ש הש"ך בסי' ק"י ס"ק נ"ה ועיין שם סעיף ח' בהג"ה:
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
י״ד
א
ויש בה אבר א' אסור. עבה"ט וכתב בנ"ב מ"ת סי' נ"ד ע"ד המל"מ מ"ש המרדכי סוף חולין בשם רבינו משולם דדבר המעורב בתחלת ברייתו לא בטל ומזה תמה על מ"ש האחרונים בסימן י"ד דבאבר היוצא החלב בטל בששים דז"א שהוא מעורב מתחלת ברייתו וכתב הוא ז"ל דע"כ לא מהני ביטול דאל"כ למה פסקו האיבעיא לחומרא דרוב ודאי יש כאן והו"ל ספיקא דרבנן לקולא כמו נתערב מב"מ ונשפך והוא ז"ל השיב דגם הם סוברים ברוב לא מהני מתחלת ברייתו רק לענין ששים דבטעמא תליא מילתא והיכא שידוע דאיכא ס' שרי כיון שאין כאן טעם איסור משא"כ היכא שיש ספק אם יש ס' הו"ל ספיקא דאוריית' וא"כ לא דמי לנשפך דמדאורייתא ברובא בטיל משא"כ כאן דלא בטיל בתערובות שמתחלת ברייתו ומ"מ על הש"ך תמוה שהוא כתב שבטל ברוב כו' ע"ש ודפח"ח ומ"מ יש לי תמוה שלענ"ד יפה כתב המ"ל דאף ס' לא מהני דבשלמא אם באנו לאסור מחמת נ"ט אנו דנין ס' לבטל הטעם משא"כ כאן דלא בתורת טעמא אתינן עלה דהא מב"מ הוא רק לפי שאין הביטול מועיל בדבר שהוא מתחלת ברייתו והוא כאילו הממש של האיסור כאן בלא ביטול מה מועיל ס' לממשו של איסור והוא דומה למב"מ למ"ד דלא בטיל אפילו באלף לא בטיל והא דמהני ס' בא"מ היינו משום דממשו בלא הטעם בטל ברובא ואין איסור רק מחמת הטעם וכיון שיש ס' אין כאן נ"ט וכמבואר ברשב"א חולין דף צ"ח אבל היכא דאין בו דין ביטול כלל אין להתיר אפילו איכא ס' בין במב"מ בין בא"מ ואע"פ שאין מרגיש טעמו כיון שהוא עומד בעיני בלא ביטול וכמו בבלע איסור אף שאין כאן הרגשת הטעם הוא אסור וזה אף בא"מ שהועיל התערובת בס' להפיג ממנו טעם האיסור ומכ"ש במב"מ שלא פג טעמו ממנו כלל וביטול אין כאן ומה יועיל לו ס' והא דאמרי' בחולין דף צ"ח למילף מזרוע בשלה לענין ס' אע"ג דהתם מב"מ הוא כבר כתבו התוס' שם דודאי התם בטל ברובא רק אסמכוה אקרא עכ"ל אבל עיקר דין ס' אין לו מקום רק בא"מ כשהממש יש עליו דין ביטול מהני ס' לבטל הטעם אבל כשאין דין ביטול כלל אף ס' לא מהני וצ"ע:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5