א
השוחט לשם קדשים מה דינו. ובו ג' סעיפים:
השוחט לשם קדשים שמתנדבים ונודרים כמותם אפילו היא בעלת מום. שחיטתו פסולה. שזה כשוחט קדשים בחוץ. שחט לשם קדשים שאינם באים בנדר ונדבה שחיטתו כשרה (ל' הרמב"ם פ"ב מה"ש) . כיצד השוחט לשם עולה לשם תודה לשם פסח. שחיטתו פסולה הואיל והפסח יכול להפרישו בכל שעה שירצה. דומה לנידר ונידב. שחט לשם חטאת לשם אשם ודאי לשם אשם תלוי לשם בכור לשם מעשר לשם תמורה שחיטתו כשרה. ואם נודע שעבר עבירה שחייב עליה חטאת או אשם ואומר זו לחטאתי או לאשמי פסולה : הגה ויש פוסלין באשם תלוי בכל ענין משום דסבירא להו דבא בנדר ונדבה (טור) (וכן משמע דעת הרא"ש ס"פ השוחט ור' ירוחם ע"ש ורשב"א בת"ה) ויש להחמיר:
ב
שחט תרנגולים ואווזים וכיוצא בהם מינים שאינם ראויים להקרבה כשרים וה"ה לתורים קטנים ובני יונים גדולים:
ג
שנים ששוחטין בין שאוחזין בסכין אחד בין שכל אחד סכינו בידו ונתכוין א' מהם לשם דבר הפוסל הרי זו פסולה וכן אם שחטו זה אחר זה ונתכוין א' מהם לשם דבר הפוסל פסול במה דברים אמורים כשהיה לו בה שותפות אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו שאין כוונתו אלא לצערו: הגה ויש אוסרים בכל ענין משום מראית העין (ב"י בשם הרא"ש והטור) ויש להחמיר:
באר היטב יורה דעה
ה׳
א
מום. וכתב בש"ך אף אם המום במקום מגולה שפעמים מכסה מומה ואינו ניכר:
ב
תודה. וכתב בש"ך דה"ה לקרבן נזיר אע"פ שלא נדר להיות נזיר איכא למיחש הרואה יאמר נדר בצנעא:
ג
פסולה. וכתב בט"ז ואע"ג דלא אמר לעולתי משום דהוא דבר הנידב מכל אדם משא"כ גבי חטאת:
ד
כשרה. והטעם דאמרינן כיון שאינו נידר ונידב מידע ידיע ודאי דרך שחוק עשה כן. וכתב בש"ך ודוקא שאין לו זבח בתוך ביתו ואז כשר אם אמר לשם תמורה אבל אם יש לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי אומר שהימר ופסול. וכתב בט"ז בשם מהרש"ל דכאן מיירי שאינו לפנינו אז אמרינן אוקי גברא על חזקתו אבל אם הוא לפנינו ואמר לנו בהדיא שהוא חייב חטאת פשיטא דאסור והב"ח חולק עליו. ונ"ל שיש חילוק בדבר אם הוא אומר שיש איזה זמן שכבר עבר עבירה ודאי משקר דאם הוא אמת כבר היה מוציא קול כדי שיתבייש ויתכפר אבל אם הוא בענין שאפשר שלא נודע לו עד האידנא או אפשר שעשה האידנא ודאי אמת אמר עכ"ל:
ה
פסולה. וכ' בש"ך ודוקא שאמר לחטאתי ביו"ד אבל אם אמר לחטאת סתם כשרה וכ' בט"ז אם אומר לחטאתי ויודע שעבר עבירה שחייב עליה חטאת אסור בהנאה כמו שחיטת חוץ וכן פסק מהרש"ל:
ו
ונדבה. כתב בש"ך אע"ג דבא"ח סימן א' לא הגיה שם מהר"ם כלום משום דמספקא ליה ואזיל הכא והכא לחומרא ועיין שם סימן ז':
ז
גדולים. וכ' בש"ך אבל איפכא פסול:
ח
פסול. וכ' בש"ך ודוקא אם התחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבילה וכדלעיל סוף סי' ב' וכ"ש אם כבר שחט רובא בכשרות דאינו פוסל כששוחט האחר אח"כ לשם קדשים ודלא כב"ח שמחמיר בזה:
ט
שותפות. וכתב בש"ך אע"ג דלעיל סימן ד' כ' המחבר ב' דעות בזה מ"מ בהא כולי עלמא מודו אם יש בה שותפות דלא שייך למימר דכוונתו לצערו אדרבה הרואה סבור שמצוה קעביד:
י
להחמיר. וכתב בט"ז אם יש עוד צד א' להקל כגון בתערובות יש להתיר עכ"ל:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
ה׳
א
משנה חולין דף מ"א
ב
טור בשם הרשב"א וכר' יוחנן שם בגמרא ולא כרבי ינאי רביה משום דמסתבר טעמיה או דמתני' כפשטא כוותיה משמע
ג
שם בגמ'
ד
אוקימתא דרבי יוחנן שם
(°) וכן הדין בתמור' אם היה לו זבח בביתו כאוקימתא דר' אלעזר שם
ה
טור וכ"כ הרשב"א בת"ה והר"ן
ו
שם במשנה
ז
טור וכ"כ הרשב"א בת"ה
ח
שם בשם הרמב"ם בפ"ב
ט
הרמב"ם שם וטעמו מהא דציינתי בסימן דלעיל בסעיף ד' לדעתו שם:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
ה׳
א
ויש פוסלין כו'. כר"א דסתם מתני' כוותיה ומעשה רב דבבא בן בוטא עבד כוותיה (כריתות כ"ה א') . והרמב"ם וש"ע פסקו כחכמים דיחיד ורבים כו' ובגמ' שם הקשו בפשיטות אשם תלוי בר כו' ואוקמוה כיחידאה:
ב
(סעיף ב') שחט כו'. כמ"ש שם זה הכלל כו'. ובת"כ יכול כל העוף כלו כשר ת"ל והקריב מן התורים כו' אין לך כו':
ג
וה"ה כו'. כמ"ש שם כ"ב א' ב':
ד
(סעיף ג) (ליקוט) בין (שכל) כו'. כ"ש הוא ונקט אוחזין בסכין לרבותא. ת"ה (ע"כ):
ה
וכן כו'. כמש"ל סי' ב' ס"י
ו
ויש אוסרין כו'. כ"כ ב"י לדעת תוס' מ"א א' ד"ה בישראל כנ"ל:
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
ה׳:א׳
א
א) [סעיף א'] השוחט לשם קדשים וכו' ואפי' בזה"ז. כ"כ הראב"ד הביאו הכלבו וכן משמעות כל הפו' זב"ת או' א'.
ה׳:ב׳
א
ב) שם. אפי' היא בעלת מום וכו' שפעמים שאדם מכסה מומה ואין ניכר. חולין מ"א ע"ב. טור בשם הרשב"א. ואפי' אינו מכוסה אסור משום לא פלוג. ש"ך סק"א. פר"ח או' א' זב"ת או' ב'.
ה׳:ג׳
א
ג) אבל אם היו מומים גדולים וניכרים כגון חתיכת יד או רגל אין חוששין וכשרה. הרשב"ץ דף ג' ע"ג. יש"ש פ"ב דחולין סי' כ"ד. שפ"ד או' א' ער"ה או' א' וכתב ודלא כהתב"ש או' כ"ב. פר"ת או' ב' זב"ש או' א' זב"צ או' א'.
ה׳:ד׳
א
ד) שם. שזה כשוחט קדשים בחוץ. פי' מפני מראית העין שיסברו שזה שוחט לשם קדשים. כ"כ הרשב"א ורש"י והר"ן. והטור כתב דאיכא למיחש שמא עתה הקדישה והו"ל שוחט קדשים בחוץ. משמע דחיישינן שמא האמת כן הוא. ט"ז סק"א. ונ"מ בין הטעמים דלדברי הטור אסורה גם בהנאה ולטעם מפני מראית העין אינה אסורה רק באכילה ולא בהנאה וכן הסכים הב"ח וכתב דכן יש לפרש דברי הטור יעו"ש. וכ"מ מדברי הש"ע שכתב שחיטתו פסולה משמע דוקא באכילה ולא בהנאה וכ"כ השמ"ח או' ב' דבכ"מ שנזכר בסי' זה פסולה או אסורה היינו באכילה ולא בהנאה דלא החמירו בו כ"כ. וכ"ה דעת המש"ז או' א' ער"ה או' ב' זב"צ או' ד' וכתב ודלא כהפר"ח. ועיין לקמן סוף או' ח"י.
ה׳:ה׳
א
ה) אבל אם אמר שלא בשעת שחיטה על בהמה שלו ה"ז עולה הוי הקדש מדאו' ולא מהני אם יאמר לשחוק אמרתי וכדומה ואסור ליהנות ממנה רק כונסים הבהמה לכיפה עד שתמות מאליה. שמ"ח או' א'.
ה׳:ו׳
א
ו) שם. כיצד השוחט לשם עולה. דהיינו שאומר בשעת שחיטה הריני שוחט בהמה זו לשם עולה או שחיטה זו לשם עולה. שמ"ח שם.
ה׳:ז׳
א
ז) שם. לשם תודה. וה"ה לקרבן נזיר אעפ"י שלא נדר להיות נזיר איכא למיחש לרואה שיאמר נדר בצנעה. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ג' כריתי או' ג' שמ"ח או' ז' שפ"ד או' ב' זב"ת או' ה' זב"צ או' ב'.
ה׳:ח׳
א
ח) ואפ' ידעינן ביה שאינו נזיר שרואין אותו שותה יין ומגלח בכל יום אפ"ה שחיטתו פסולה. תב"ש או' י"ח. שפ"ד או' ד' זב"צ או' ג'.
ה׳:ט׳
א
ט) והשוחט לשם קרבן נזיר בין לשם חטאתו או עולתו או שלמיו שחיטתו פסילה. שמ"ח או' ז'.
ה׳:י׳
א
י) שם. לשם תודה. וה"ה לשם שלמים. טור. לבוש. שפ"ד או' ב' פ"ת או' א' וכתב שכן כתוב בקצת ספרי הש"ע.
ה׳:י״א
א
יא) שם. לשם תמורה שחיטתו כשרה. והא דלא חיישינן הכא שמא יש לו זבח בתוך ביתו בצנעא משום דאית ליה קלא שרגיל להודיע שלא יבואו לידי מעילה תו' ש"ך סק"ג. שמ"ח או' ט' זב"ת או' ח'.
ה׳:י״ב
א
יב) שם. לשם תמורה וכו' דוקא כשאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי אימור שהמיר ופסול. ש"ך שם. פר"ח או' ד' שמ"ח שם. שפ"ד או' ג' זב"ת שם. זב"צ או' ט' ונראה דפסול ואסור בהנאה כאן. שפ"ד שם. אבל מדברי שאר הפו' משמע דאינו פסול רק באכילה ולא בהנאה משום דאינו אלא חששא.
ה׳:י״ג
א
יג) שם. שחיטתו כשרה. דכיון שאינו נידר ונידב מידע ידיע שדרך שחוק והיתול אומר כן. ש"ך סק"ד. פר"ח או' ה' זב"ת או' ד' וליכא למיטעי דדילמא מחייב בהו דאי הוה מחייב בהו קלא הוה ליה. פר"ח שם. זב"ת שם.
ה׳:י״ד
א
יד) שם. שחיטתו כשרה. וכתב רש"ל בהגה (ביש"ש סוף פ"ב דחולין) דכאן מיירי שאינו לפנינו אז אמרינן אוקי גברא על חזקתו אבל אם הוא לפנינו ואומר לנו בהדיא שהוא חייב חטאת פשיטא דאסור והב"ח חולק עליו והט"ז סק"ג לחלק יצא דאם הוא אומר שכבר איזה זמן עבר עבירה ודאי משקר דאם הוא אמת היה כבר מוציא קול כדי שיתבייש ויתכפר אבל אם הוא בענין שאפשר שלא נודע לו עד האידנא או שאפשר שעשאה האידנא ודאי אמת אמר והשתא קמכוין להתבייש עכ"ל והב"ד כנה"ג בהגה"ט או' ג' וכ"פ השמ"ח או' ו' אלא שבתב"ש או' י"ד כתב דהמחמיר כרש"ל אפי' בזמן רב תע"ב דכדבריו נראה עיקר לדינא יעו"ש וכ"ה דעת הכרתי או' ו' דאין לחלק אם הודה על זמן קרוב או רחוק. וכ"ה דעת המש"ז או' ג'.
ה׳:ט״ו
א
טו) וכתב שם התב"ש דבין אומר כך אחר שחיטה או באיזה זמן שיהיה אבל לא להקל כמ"ש הפר"ח דאם אומר אחר שחיטה אינו כלום יעו"ש.
ה׳:ט״ז
א
טז) וה"ה בבהמת השותפות אוסר גם חלק חבירו. שפ"ד או' ה' זב"צ או' ו'.
ה׳:י״ז
א
טוב) שם. ואומר זו לחטאתי וכו' וה"ה אם אומר לשם חטאתי או לחטאתי או זו חטאתי כל שאומר ביו"ד הר"ז פסולה. ט"ז סק"ד. פר"ח או' ז' פר"ת או' ד' כריתי או' ז' שמ"ח או' ה' זב"ת או' י"א. זב"צ או' ז' וה"ה באשם אם אמר בהני לישני. שמ"ח שם. זב"צ שם. אבל אם אומר זו לחטאת בלא יו"ד כשרה. ט"ז שם. ש"ך סק"ו. פר"ח שם. פר"ת שם. כריתי שם. שמ"ח או' ג' שו"ג או' ז' זב"ת שם. זב"צ או' ח'.
ה׳:י״ח
א
חי) השוחט לשם קרבן יולדת שחיטתו כשרה ואפי' יש הלו אש דלא חיישינן שמא ילדה אשתו או הפילה דא"כ הו"ל קלא. אבל אם נודע שילדה אשתו או הפילה ואמר בשעת שחוטה לקרבן אשתו פסולה. פר"ח או' יו"ד. פר"ת או ז' שמ"ח או' יו"ד. ער"ה או' ב' זב"ת או' י"ד. זב"צ או' יו"ד. מיהו מ"ש שם הפר"ח דאסורה בהנאה חלק עליו הפר"ת שם וכתב דאינה אסורה רק באכילה ולא בהנאה. וכ"ה דעת הער"ה והזב"ת שם. ועיין לעיל או' ד'.
ה׳:י״ט
א
יט) ודוקא שילדה בקרוב אבל הרחיקה לידתה ואמר בשעת שחיטה לקרבן אשתו כשרה. שמ"ח שם ובתב"ש או' ך' זב"צ או' י"א.
ה׳:כ׳
א
ך) ואם אמר שלא בשעת שחיטה על בהמת עצמו הר"ז עולת אשתו ללידתה אסורה בהנאה אי יש לו אשה אע"ג דליכא קלא לא סמכינן אקלא להתיר בספיקא דאו' !שמ"ת שם. ועיין לעיל או' ה'.
ה׳:כ״א
א
כא) והשוחט לשם קרבן תמיד או שאר קרבנות צבור יש להחמיר. שמ"ח שם. זב"צ או' י"ב. והיינו רק באכילה ולא בהנאה כיון דאינו אלא משום חומרא.
ה׳:כ״ב
א
כב) שם הגה. ויש פוסלין באשם תלוי וכו' כר' אליעזר דסתם מתני' כוותיה ומעשה רב דבבא בן בוטא עבד כוותיה כדאיתא בכריתות כ"ה ע"א. והרמב"ם והש"ע פסקו כחכמים שם דיחיד ורבים וכו' ביאור הגר"א.
ה׳:כ״ג
א
כג) שם הגה. ויש פוסלין באשם תלוי וכו' ויש לאסור אפי' במוצאי יוה"כ וכן בערב יוה"כ אף דאין נקרב בערב יוה"כ. כריתי או' ח' מיהו בס' ישועות יעקב בפיה"ק כתב להתיר במוצאי יוה"כ וכן בס' ערוך לנר על מס' כריתות דף כ"ה צידד ג"כ להקל ביום שאחר יוה"כ יעו"ש והב"ד דר"ת או' כ"ט.
ה׳:כ״ד
א
כד) שם בהגה. ויש להחמיר. וכ"פ השמ"ח או' ד' אבל הפר"ח או' ט' כתב דהעיקר כדברי הש"ע. וכ"כ הפר"ת או' ו' דכל כהאי ספיקא אזלינן לקולא בשל סופרים ומה גם בגזירה דרבנן כהא משום מראית העין עכ"ל. וכ"כ הזב"ת או' י"ב.
ה׳:כ״ה
א
כה) מי ששחט בהמתו לשם קרבן על אדם אחר המחויב אותו קרבן פסולה ל"מ מחוסר כפרה כגון שילדה אשת ראובן ושחט שמעון לשם קרבן יולדת של אשת ראובן דק"ל דלא בעינן דעת המתכפר כלל אלא אפי' אם היה ראובן מחויב חטאת חלב ושחט שמעון לשם חטאת ראובן פסולה דאמרינן נתרצה ראובן והו"ל הפרשתו הפרשה מעליא. שמ"ח או' י"ב.
ה׳:כ״ו
א
כו) ראובן השוחט בהמת שמעון ואמר שמעון בשעת שחיטה שחיטה זו לעולה וכדומה כשרה דכיון דאומר דבשחיטה זו תיעשה עולה ולשם כך תשחט והרי השוחט אינו מקיים מחשבתו וליכא מראית העין דידעי דלא שחטה השיחט לכך ולא נתקיימה מחשבתו אבל אם לא תלה בשחיטה רק אמר בשעת שחיטה הר"ז עולה או חטאתי ומחוייב חטאת אסרה ואפשר אפי' דאו' כיון דאין מעשה עצמו מוכיחין עליו. שמ"ח או' י"ג.
ה׳:כ״ז
א
כז) [סעיף ב'] שחט תרנגוליה וכו' כשרים. וטעמא משום דכיון דכ"ע ידעי דאין מינין אלו קריבים לגבי מזבח מידע ידעי דמשקר. ב"י.
ה׳:כ״ח
א
כח) שם. שחט תרנגוליה וכו' כשרים. וה"ה חיות כשריה. שמ"ח או' י"א.
ה׳:כ״ט
א
כט) שם. וה"ה לתורים קטנים וכו' אבל תורים גדולים ובני יונה קטנים פסול. טור. לבוש. ש"ך סק"ח. פר"ח או' יו"ד. פר"ת או' ז' כריתי או' ט' שו"ג או' ט' זב"ת או' י"ד. זב"צ או' י"ג.
ה׳:ל׳
א
ל) שם. וה"ה לתורים קטנים וכו' תורים קטנים שעדיין לא הצהיבו נוצותיה ובני יונה גדולים שהצהיבו נוצותיה. שמ"ח או' י"א. ועיין פ"ק דחולין דף כ"ב ע"ב מדין תורים ובני יונה איזו כשרים להקרבה ותלמוד ממנו לכאן שפסול.
ה׳:ל״א
א
לא) וכתב הכריתי או' ט' שאחד שאל אותו בעיוה"כ אם יקח תורים לכפרה ולא הסכים כי באומרו זה כפרתי משמע עולה דג"כ לכפרה ותורים כשרים לעולה עכ"ל והיינו אם הם גדולים כמ"ש לעיל או' כ"ט יעו"ש. ועיין בא"א או"ח סי' תר"ה או' ג' שכתב דאף בעל מום אינו פוסל בעופות מחוסר אבר פוסל יעו"ש ועיין לעיל או' ג' ונ"מ דאף בתורים גדולים אם הוא מחוסר אבר כיון דפסול להקרבה אינו נפסל בשחיטה וכן לענין עיוה"כ. ועיין עוד בדברינו לאו"ח סי' תר"ה או' כ"א יעו"ש.
ה׳:ל״ב
א
לב) והשוחט בהמה נקבה לעולה וכדומה ואפי' תור ובן יונה לפסח או לשלמים שחיטתו פסולה דכיון דמין זבח הוא טעו ביה אינשי. שמ"ח או' י"א. שפ"ד או' ח' וכן השוחט בהמה זקנה לשם עולה וכיוצא שחיטתו פסולה. תב"ש או' כ"ד. זב"צ או' י"ד.
ה׳:ל״ג
א
לג) [סעיף ג'] שנים ששוחטין וכו' פירוש אעפ"י שכחו של הכשר הוא לבד מספיק לשחוט ואין הפסול מסייע לו מ"מ כיון שגם הוא שוחט באותו פעם אוסר. ט"ז סק"ו. מיהו השמ"ח או' י"ד כתב דאם האומר כן אינו יכול לשחוט בלא סיוע השני והשני יכול בלעדו הו"ל האומר מסייע שאין בו ממש ואינו אוסר. והב"ד זב"צ או' י"ז. ועיין בשנות חיים או' י"ג שכתב דלדינא יש להחמיר בזה לכ"ע אפי' כשהפסול אינו יכול משום מראית העין יעו"ש והב"ד דר"ת או' ל"ד.
ה׳:ל״ד
א
לד) שם. בין שאוחזין בסכין אחד וכו' כלומר זה בקתא וזה בראשו ושוחטין א' לשם א' מכל אלו כלומר לשם עולה או לשם שלמים וכו' ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה. שו"ג או' יו"ד.
ה׳:ל״ה
א
לה) שם. בין שכל אחד סכינו בידו ושוחט. ע"י צירוף דהיינו ששחטו סי' א' בהיקף כדלקמן סי' כ"א סעי' ג' מהר"י זיין. זב"ת או' ט"ז.
ה׳:ל״ו
א
לו) שם. ונתכוין א' מהם לשם דבר הפוסל וכו' אעפ"י שהשני נתכוין לשם דבר כשר שחיטתן פסולה שהרי מעורבת היא מהכשר ומפסול. לבוש. זב"ת או' י"ז.
ה׳:ל״ז
א
לז) שם. וכן אם שחטו זה אחר זה. שהתחיל אחד ובא השני וגמר השחיטה. זב"ת או' י"ח.
ה׳:ל״ח
א
לח) שם. וכן אם שחטו זה אחר זה וכו' הש"ך והפר"ח כתבו דה"ד שהתחיל הפסול ושחט דבר שעושה אותה נבילה אבל התב"ש או' כ"ט הסכים דאפי' שחט מיעוט א' בקנה פסולה וכ"נ עיקר. ער"ה או' ג' וכ"ה דעת השפ"ד או' ט' זב"צ או' י"ח.
ה׳:ל״ט
א
טל) מיהו אם נגמרה השחיטה בהכשר דהיינו ששחט הרוב ואח"כ שחט הפסול מיעוט בתרא כשרה. ש"ך סק"ט. פר"ח או' י"א. שמ"ח או' ט"ו. שפ"ד שם. ער"ה שם. שו"ג או' י"ב זב"ת או' י"ט. זב"צ או' י"ט.
ה׳:מ׳
א
מ) שם. שאין כונתו אלא לצערו. עיין לעיל סי' ד' או' ל"ד.
ה׳:מ״א
א
מא) שם הגה. ויש אוסרים בכל ענין וכו' ויש להחמיר. וכ"כ הלבוש. וכן הסכים הפר"ת או' ט' וכ"ה דעת הכריתי או' י"א. וכ"פ השמ"ח או' י"ד. אבל דעת הט"ז סק"ז להקל וכ"ה דעת הפר"ח או' י"ג. ומ"מ סיים שם הט"ז כל זה להלכה אבל לא למעשה כיון דנפיק מפומייהו דב"י ורמ"א להחמיר אלא באם יש עוד צד אחר להקל כגון בתערובת יש לצרף גם היתר זה יעו"ש.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
ה׳
א
אפילו בעלת מום דלפעמים מכוסה ואין מום ניכר ואסרו אפילו אין מכוסה משום ל"פ
ב
כשוחט או שיאמרו מקדם הקדישו או עכשיו הקדשו
ג
תודה וה"ה קרבן נזיר דהרואה יחשוב דהוא נזיר וזהו קרבנו רמב"ם:
ד
לשם תמור' ואם יש לו זבח בתוך בית אף בזה יש הבדל בלשון: אבל באין לו זבח אין לחוש דלמא יש לו בצנעה דמפרסם ליה שלא יכשלו בו:
ה
כשרה ולא חיישי' דיחשב הרואה דלמא אי' לי' חטאת דאינו מחפה להיות לו כפרה:
ו
ואם נודע וכו' ואם הוא הודה שחייב חטאת דעת מהרש"ל דפסול ועיין פלתי שהנכון אתו מבלי הבדל אם הודה על זמן קרוב או רחוק:
ז
זו לחטאתי העיקר כמ"ש הט"ז והסכים הפר"ח: כי תלוי הכל בחטאתי או דאמר חטאת סתם וכן מבואר בנדרים:
ח
ויש פוסלין באשם תלוי כי מתנדב אדם אשם תלוי ועיין פלתי שכתבתי שיש לאסור אפי' במוצאי יה"כ וכן בעיה"כ אף דאין נקרב בעיה"כ:
ט
וה"ה לתורי' וכו' אבל תורים גדולים ובני יונה קטנים פסולים וכן אם אמר לעולת אשה כשר שאין בא בנדבה אם לא שידוע שיש לו אשה ואין רצוני להאריך בדברים שאינם שכיחי' ובעי"כ שאל א' במיץ אותי אם יקח תורים לכפרה ולא הסכמתי כי באומרו זו כפרת משמע עולה דג"כ לכפרה ותורים כשרים לעולה
י
שותפות ודעת מחבר כיון שיש לו שותפות כ"ע מודה דלא אמרינן לצעורי כ"כ ט"ז דנתכוון לשם מצוה ועיין פלתי מ"ש בזה:
יא
ויש אוסרין כ"כ הב"י והפר"ח השיג ואין דבריו מוכרחים. וע' פלתי דבלא"ה אין מטור ראיה:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
ה׳
א
אפילו היא בעלת מום בגמ' פליגי בהו ר' ינאי ור' יוחנן ופסקו מחברים כר' יוחנן ותמה ב"י למה פסק כר"י במקום ר' ינאי רבו ונראה דאמרי' בפסחים דף נ"ג אר"י אמר רב האומר בשר זה לפסח אסור מפני שנראה כמקדיש בהמתו וכו' ולא מפליג אם בהמה הי' תמימה או בעלת מום וגם דפריך שם מן גדי מקולס ולא משני מקולס אפי' בעל מום ש"מ דרב ס"ל בכל גווני אסור וה"ל ר"י יחיד לגבי רב ור"י:
ב
ואם נודע וכו' ודעת מהרש"ל דאם הוא לפנינו ואמר שמחייב חטאת הודאת בע"ד כמאה עדים ואסור והב"ח חולק דחלו עבר היה מפרסם וברור דמשקר ולזה הט"ז מכריע אם הוא מודה בחטאת הנעשה מחדש א"כ לא הי' זמן לפרסם. ובאמת לשון הט"ז דכ' דאלו עבר היה מפרסם צדקו דברי ב"ח אבל באמת מהכ"ת הא קיי"ל אסור לפרסם חטאו ודעת הרמב"ם אפי' בחטא מפורסם רק רש"י כותב דלא הי' מחפה וא"כ הי' ממילא נשמע ולא שהוא הי' מפרסם רק שלא הי' מחפה וא"כ וכי לא ימלט שלא נתפרסם אף שלא הי' מחפה וכיון שהודה אמרי' דלא נתפרסם. ואני שואל אלו בא בזמן הקרבן ואמר אכלתי חלב ואין עדים מכחישין אותו וכי אינו חייב להקריב חטאת אף דלא נתפרסם כלל. וא"כ מהכ"ת נתיר בהמה ולכן אין לנו אלא כדברי מהרש"ל ופשוט:
ג
ויש פוסלין באשם הוא דעת הטור דפסק להחמיר כמ"ד מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. ויש להבין יום שאחרי יה"כ שאין מביאים אשם תלוי כדתנן המתין עד שתכנס לבית הספק א"כ אם שחט במוצאי יה"כ יכשר. אך זהו אינו דאין מקריבים אשם תלוי לכ"ע י"א תשרי מ"מ היה יכול לנדבו להקריבו ביום מחר והלאה וא"כ הוא דבר הנדיב ויהי מראית עין ששחטו וה"ל כפסח. מיהו בא"ח פסק הטור לומר יה"ר על פ' אשם משום דמתנדב ולא כתב י"א תשרי מבלי לומר אפשר דס"ל הלכה כת"ק שם בכריתות דס"ל אף בי"א תשרי היה מתנדב דלמא בלילה בא לבית הספק. אלא בעי"כ אז לא היה מתנדב דבעי"כ א"א להקריב דממעט באכילתו וצ"ל דס"ל לבן בוטא כר"ש ולדידן יש לחוש דהפריש עי"כ להקריבו אחר יה"כ ואז יחול נדרו וא"כ אף דכיפר יה"כ הוא הפרישו לאחר יה"כ. ובאמירת פ' אשם בעיה"כ בלא"ה על שלמים נמי א"א דממעט באכילתו:
ד
אלא לצערו ודעת קצת פוסקים לדיעה לעיל ביש לו שותפות אמרינן לצערו היה בזה וטען הט"ז א"כ הך משנה דבשנים אוחזין במה מוקי לה אי בשותפות הא מ"מ לצערו ושנוי' דמומר לא שייך בזה. ונראה דאין זה קושיא דמה פריך הגמרא מהך דשנים אוחזין דלמא הוא ואחר שוחטים בבהמה והוא שוחט לשם פסול והאחר שוחט לדבר כשר פשיטא דפסול דשלו הוא ולמי יצער ולא שייך אין אדם אוסר וכו' וצ"ל דבאמת המ"ל כן אלא דעדיפא משני לא מבעי דכולו שלו אף גם חצי שלו גם כן בשותפות גם הך תי' קאי ג"כ על מנסך ולא שייך שלו וא"כ הא דמשני הגמרא בתר כך במומר ה"ה דהמ"ל כך דהוא שלו רק חדא מיני' משני וכל דיוק התוס' דלא ה"ל לומר תי' חדש רק כתי' הנ"ל דאי' לי' שותפות אבל לומר תי' חדש אין קושיא וא"כ מן שוחט לשם קדשים י"ל ודאי דאיירי בשלו ודוק: וזהו ודאי לדעת הטור דכתב בריש סי' דאמרי' שהוא הקדישו וכו' וא"כ ע"כ מיירי דשוחט שלו דאל"כ איך שייך הקדישו הא אין מקדיש דבר שאינו שלו ומראית העין לא ס"ל לטור. וא"כ פשיטא דלא שייך לצעורי ולכן מ"ש הב"י על הטור השמיט לצעורי אין צור' לעמוד בו דע"כ מיירי מן שלו אמנם לפוסק' מפני מראית עיין בזו י"ל אפי' אחר והעולם יחשבו דבעל בהמה הרשהו לשחוט ולכך אסרו וא"כ שפיר שייך לצעורי: והנה יש לי להבין כיון דקיי"ל נשאלין על הקדשות ולדעת התוס' אפי' נשחט יכול להשאיל וכאשר תמהו שחוטי חוץ איך משכחת ליה ועיין לקמן הלכות חלה בט"ז ומ"ש שם א"כ מה כל חרד' בסי' זה ישאל על הקדשו ותו ליכא שחוטי חוץ ושום איסור ואי דמ"מ יש מראית העין דאיכא דלא ידע בהתרה א"כ בכל שאלה על הקדש יהיה אסור מפני מראית עין. וצ"ע כי לא מצאתי למחברים בזה דבר. ומה שנראה כי יש להבין שכתבו כולם כי יהי' מראית עין ששוח' קדשים בחוץ ולא קאמר שאוכל קדשים בחוץ א"ו זה לא חיישינן דיאמר אתש' על הקדשו ולא שבי' היתרא וכו' רק מראית עין יהיה על שחיטה דעכ"פ מתחילה קעביד איסורא ולכך נקטו דמראית עין מחמת שחיטה חוץ ואסרו חז"ל וא"כ תו לא יעשה כיון דאסור באכילה. וא"כ קשה לומר לצעורי דהוא קעביד שחיטה חוץ וצ"ע:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
ה׳
א
לשם עולה כו'. עיין פמ"ג שכתב ה"ה שלמים והמחבר השמיטו דבכלל תודה הוי נמי שלמים עכ"ד ולע"ד נראה דכיון דכתב המחבר לשם פסח לא הוצרך להזכיר שלמים דהא טעמא דפסח הוא הואיל שיכול להפרישו בכל שעה והמפריש פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי כמבואר בב"י. ממילא מוכח דשלמים הוי נידר ונידב וק"ל ובקצת ספרי הש"ע ראיתי כתוב להדיא לשם שלמים לשם תודה:
ב
לשם פסח. עיין במג"א סימן תס"ט ובתשובת כנסת יחזקאל סי' י"ח ובתשובת חינוך בית יהודה סי' י"ז:
ג
או אשם. עיין בס' תיבת גמא להגאון בעל פמ"ג פ' חיי שרה אות ב' שפלפל שם אם מביא אשם תלוי מי שהוא פחות מבן עשרים מאחר דלדידיה אינו ספק כרת כמ"ש המזרחי שם ונ"מ האידנא אי אומר יהי רצון אחר אשם תלוי ע"ש ותימא שלא הזכיר דיש נ"מ יותר גדולה למ"ש כאן. ואף לדעת הרמ"א דיש לפסול באשם תלוי בכל ענין ג"כ יש נ"מ לפמ"ש הוא בעצמו בשפ"ד סק"ז דאם שחט בהמת חבירו לשם אשם תלוי אפשר להכשיר ע"ש [וצ"ל משום שהוא דבר שאינו מצוי לא נקט ליה]:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
ה׳:א׳
א
אפילו היא בעלת מום. שפעמים שהאדם מכסה מומה ואינו ניכר. ש"ס וטור ומשמע דלהכי אפילו אינה מכוסה אסור משום לא פלוג:
ה׳:ב׳
א
לשם תודה. וה"ה לקרבן נזיר אע"פ שלא נדר להיות נזיר איכא למיחש הרואה יאמר נדר בצינעא. ש"ס וכ"פ הרמב"ם פ"ב ושאר פוסקים:
ה׳:ג׳
א
לשם תמורה. דוקא כשאין לו זבח בתוך ביתו אבל יש לו זבח בתוך ביתו ואמר לשם תמורת זבחי אימור שהמיר ופסול. ש"ס וכ"כ הרמב"ם שם. וכתבו התוס' הא דלא חיישינן הכא שמא יש לו זבח בתוך ביתו בצנעא משום דאית ליה קלא שרגיל להודיע שלא יבואו לידי מעילה:
ה׳:ד׳
א
שחיטתו כשירה. דכיון שאינו נידר ונידב מידע ידיע שדרך שחוק והיתול אומר כן:
ה׳:ה׳
א
ואם נודע שעבר עבירה כו'. פירש"י כשלא נודע אפילו אמר לחטאתי כשרה וכ' מהרש"ל דוקא כשאינו לפנינו בענין נודע אבל אם הוא לפנינו ואומר שמחויב חטאת הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ופסולה והב"ח חולק עליו:
ה׳:ו׳
א
לחטאתי כו'. אבל אם אמר זו לחטאת בלא יו"ד כשר כמ"ש רש"י והרשב"א בת"ה משום דמשמע שמתנדב חטאת עתה ואין חטאת באה נדבה אבל חטאתי משמע חטאת שאני מחויב כבר וכן אם לא אמר אלא זו חטאתי בלא למ"ד כשר כמ"ש הב"ח ומהרש"ל ס"פ השוחט וכדמוכח בתוספות ס"פ השוחט ד"ה והא לא אמר כו' ובפסקי תוספות שם ובהרמב"ם שנדפס בויניציאה שנת ש"י דבעינן דוקא למיתפסיה לשם חטאת וכדאמרינן בנדרים (ריש דף י"ג) לה' מאי עביד ליה מיבעי ליה למתפסיה בחטאת ואשם ופירש"י שם שמתפיסה שאומר זו לחטאתי ולאשמי וזה נראה דעת הט"ו:
ה׳:ז׳
א
ויש להחמיר. בא"ח סימן א' כתב המחבר שכשיסיים פרשה עולה יאמר יר"מ כאילו הקרבתי עולה וכן יאמר אחר פ' המנחה והשלמים מפני שהם נדבה והטור שם כתב דאומר גם אחר אשם כן ואזדו לטעמייהו דהכא והר"ב שלא הגיה שם שגם אחר אשם יאמר כן היינו משום דספוקי מספקא ליה ואזיל הכא והכא לחומרא:
ה׳:ח׳
א
וה"ה לתורים כו'. אבל תורים גדולים ובני יונה קטנים פסול ועיין פ"ק דחולין (דף כ"ב ע"ב) מדין תורים ובני יונה איזו כשרים להקרבה ותלמוד ממנו לכאן שפסול:
ה׳:ט׳
א
וכן אם שחטו זה אח"ז כו'. נראה דהכא בעינן שיתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבלה וכדלעיל ס"ס ב' וכ"ש שאם כבר שחט רובו בכשרות דאינו פוסל כששוחט אח"כ האחר לשם קדשים וכ"כ מהרש"ל וכן משמע להדיא בב"י ד"ה ומ"ש בשם הרמב"ם כו' והב"ח כ' אפי' אם שחט אחד כבר הכשר שחיטה ואח"כ בא אחר ושחט לשם קדשים אסור משום מראית עין ולא ידענא מאי מראית העין יש כאן דהרי שור שחוט לפניך:
ה׳:י׳
א
בד"א כשהיה לו בה שותפות כו'. זהו דעת הרמב"ם שהביא המחבר לעיל סימן ד' ס"ד ונראה דעת המחבר דאפילו לדעת הרא"ש שהביא שם דאפילו יש לו בה שותפות אינו אסור הכא אסור כשיש לו בה שותפות דהכא א"ל לצערו קמכוין דאדרבא הרואה סבור שמכוין למצוה אבל כשאין לו בה שותפות אינה אסורה דכל ששוחט בהמה שאינה שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה וכ"כ עט"ז ע"ש ומ"ש בב"י דלדעת הרא"ש אפי' אין לו בה שותפות אסור כתב כן לדעת הטור שלא הזכיר כאן חילוק דשותפות וליה לא ס"ל א"נ ס"ל הכי אלא דמסתבר ליה לפסוק הכא כהרמב"ם מטעם הנזכר ודו"ק:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
ה׳
א
כשוחט קדשים בחוץ. פירוש מפני מראית עין שיסברו שזה שוחט לשם קדשים כך כתבו רשב"א ורש"י ור"ן. והטור כתב דאיכא למיחש שמא עתה הקדישה כו' משמע דחיישינן שמא האמת כן הוא ובעלת מום יש ג"כ חשש מראית עין כי שמא יהיה המום במקום מכוסה ויסברו שהיא בלא מום:
ב
שחיטתו פסולה. ואע"ג דלא אמר לעולתי כמו דבעי' בחטאת בסוף סעיף זה דהתם החטאת שייך דווקא לו על עבירה שעשה משא"כ כאן בעולה שהוא דבר הנידב מכל אדם:
ג
שחיטתו כשרה. כיון שלא עבר עבירה ממילא הוא עושה כן דרך נדבה והכל יודעים שאין אלו באים בנדבה ולא יחושו לדבריו וא"ל שמא יסברו שחייב חטאת הוא דההוא קלא אית ליה דכל העובר בשוגג בסתר מודה ברבים כדי שיתבייש ויהיה לו כפרה כ"פ רש"י וכ' רש"ל בהג"ה דכאן מיירי שאינו לפנינו אז אמרינן אוקי גברא על חזקתו אבל אם הוא לפנינו ואומר לנו בהדיא שהוא חייב חטאת פשיטא דאסור עכ"ל ומו"ח ז"ל חולק עליו ואמר דאם איתא שעבר עבירה היה מפורסם אלא ודאי שקורי משקר ע"כ ונ"ל שיש חילוק בדבר אם הוא אומר שכבר איזה זמן עבר עבירה ודאי משקר דאם הוא אמת היה כבר מוציא קול כדי שיתבייש ויתכפר אבל אם הוא בענין שאפשר שלא נודע לו עד האידנא או שאפשר שעשאה האידנא ודאי אמת אמר והשתא קא מיכוין להתבייש:
ד
זו לחטאתי. דכל שלא אמר חטאתי משמע לחטאת דעלמא ובדרך נדבה אומר כן ואין בדבריו כלום ע"כ אין איסור אלא בתרתי לריעותא. חדא שידוע שעבר עבירה. שנית שאומר זו לחטאתי והתוספות כתבו בסוף השוחט אהא דפרכינן והא לא אמר לשם חטאתי וז"ל אם לא אמר לשם חטאת אפילו אם אמר הרי זו חטאתי לא אמר כלום כדאמרינן פ"ק דנדרים עכ"ל ופי' רש"ל שם וז"ל שצריך שיאמר לשם חטאת לפי שצריך שיתפוס בנדר אבל אם לא אמר לשם חטאת אפילו אמר ה"ז לחטאתי לא אמר כלום עכ"ל וכוונתו נסתרה בזה במה שהקפיד תחלה שיאמר לשם חטאת והוא לא מהני ועל כל פנים נראה דעתו דאומר ה"ז לחטאתי לא מהני ומו"ח ז"ל חלק עליו ואמר דבלמ"ד תליא מילתא דכל שאומר לחטאתי הוה כאומר לשם חטאתי ולא מיעטו התוספות אלא באומר ה"ז חטאתי בלא למ"ד דדוקא כשאומר בלמ"ד משמעותו דמתפיסו בנדר משא"כ בלא למ"ד. ואני בער ולא אדע הא איתא בהדיא בפ"ק דנדרים (דף ו') בלשון ה"ז חטאת ה"ז אשם אע"פ שחייב חטאת לא אמר כלום ה"ז חטאתי ה"ז אשמי אם היה מחויב דבריו קיימין הרי לפניך דאמירת ה"ז חטאתי מהני שפיר וכן העתיקו שם התוס' ולפי הדרך שנאמר בזה דלדעת התוס' לא מהני לשון חטאתי יהיה תלמוד ערוך נגדם וע"כ צריך אתה לומר שיש טעות בגמרא ובתוספות דנדרים וצריך להיות לשם חטאתי או לחטאתי וזה ודאי אינו נכון לומר כן גם מדברי הרישא מוכח דאין בדבריו כלום דוקא כשאומר ה"ז חטאת וביו"ד תליא מילתא גם יש לתמוה במ"ש התוספות תחלה אם לא אמר לשם חטאת דהא גם באומר כן לא מהני ע"כ נלע"ד פשוט דיש בדברי התוספות שזכרנו ט"ס וכצ"ל אם לא אמר לשם חטאתי אפילו באומר ה"ז חטאת לא אמר כלום כו' וכונתם לא מיבעיא אם אמר סתם לשם חטאת ולא רמז על בהמה זו אלא אפילו רמז על בהמה זו ה"ז חטאת אפילו הכי לא מהני אלא עד שיאמר ה"ז חטאתי דאז מהני כתלמוד ערוך שהבאתי בזה ואין חילוק בעולם להקל בזה אלא באומר בלא יו"ד אבל באומר ביו"ד ל"ש אומר לחטאתי או חטאתי ברור כשמש שיש איסור בזה כנ"ל ברור:
ה
לאשמי פסולה. כתב רש"ל בהג"ה נראה לפרש דהוה פסולה כקדשים ואסורה בהנאה כמו שחוטי חוץ דבשלמא גבי נדר אין בו איסור ודאי אלא למראית עין הלכך אינו חמור כ"כ ואינו אסור אלא באכילה עכ"ל ומו"ח חולק ע"ז דכולה גזירה דרבנן היא משום מראית עין דנראה כשוחט קדשים בחוץ והכי דייק לישנא דפוסקים בזה שכתבו פסולה משמע אין איסור הנאה כדאיתא בגמרא ריש (דף מ') ע"כ ואין ראיה מההיא (דדף מ') דהתם בעבודת כוכבים כיון דיכול התנא לומר ה"ז זבחי מתים כמו שדרכו בזה בשאר מקומות ע"כ דייק שפיר פסולה אין זבחי מתים לא מה שאין כן בזה כיון שאומר לחטאתי ונודע שעבר עבירה שחייבין עליה חטאת אין זה מראית עין אלא הוה ליה ממש שוחט חטאת בחוץ ופסול שלו הוה ממילא אסור בהנאה:
ו
שנים ששוחטין כו'. פירוש אע"פ שכחו של הכשר הוא לבד מספיק לשחוט ואין הפסול מסייע לו מכל מקום כיון שגם הוא שוחט באותו פעם אוסר וע"כ יפה כתבתי בסימן ד' ס"ק ד' להר"ן דס"ל דשוחט בהמת חבירו לשם עבודת כוכבים דאינו עושה לא איסור ולא היתר היה לנו להתיר בשנים שוחטין כיון שאין אנו צריכין להיתר של השוחט לעבודת כוכבים:
ז
בד"א כשהיה לו בה שותפות כו'. כ"כ הרמב"ם פ"ב מה"ש אחר שכ' כל עניני פסול בשחיטה הן מחמת עבודת כוכבים הן מחמת קדשים בחוץ. ותמה ב"י על רבינו מאי טעמא לא זכר האי חילוק כאן בפסול קדשים וניחא לו שסמך על מ"ש זה בפסול לשם עבודת כוכבים בתחלת הסימן שיש מחלוקת בזה ואחר כך הקשה על הרא"ש דסבירא ליה ביש שותפות נמי מותר אם כן מתניתין דשנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם פסול מוקדשין ואחד לשם דבר כשר שחיטתן פסולה תיובתא על הרא"ש דהא לעיל בגמרא פריך כן מההיא מתניתין דאחד שחט לשם פסול עבודת כוכבים דפסולה השחיטה ומשני שם דהאי פסול מיירי במומר דודאי אוסר אבל כאן בקדשים אין שייך לומר מומר קשה למה פסולה ומ"ה פירש ב"י דלא אמרו אין אדם אוסר את שאינו שלו אלא בדבר שאיסורו מן הדין כמו לשם עבודת כוכבים אבל במוקדשין דהוא משום מראית עין כי לא הוה דידיה מאי הוה הא הרואה סבר דדידיה הוא וקאתי למשרי קדשים בחוץ הלכך אפילו באין לו בה שותפות אסור להרא"ש אבל להרמב"ם אף על גב דאיהו ג"כ לא אסר אלא משום מראית עין מכל מקום מתיר באין לו בה שותפות דכל ששוחט בהמת חבירו לשם פסול קלא אית ליה וע"פ זה פסק רמ"א דיש להחמיר במקום שאסור משום מראית עין והנה אף שאיני כדאי לחלוק עליהם מכל מקום אמרתי שדבריהם תמוהין. חדא דלא מצינו בשום מקום שיהא איסור משום מראית עין חמיר טפי מאיסור מצד עצמו. ותו דאם נולדה פלוגתא חדשה בין הרמב"ם להרא"ש והטור לפי דברי בית יוסף היה לו להטור להזכיר מחלוקת זה בינו לרמב"ם ומה שהקשה ב"י מהרא"ש והטור נראה דלק"מ דעד כאן לא פליגי התוספות והרא"ש על רמב"ם ורש"י וסבירא להו אפילו בשותף אין אוסר אלא בעבודת כוכבים דסברא טובה היא שאין אדם מישראל עובד עבודת כוכבים אלא ודאי לצעוריה מכוין אבל בשוחט לשם קדשים ודאי אוסר בשותפות דהוא סובר מצוה קא עביד וא"כ שפיר כתב הטור שנים אוחזין בסכין ושחט אחד לשם דברים האסורים ורצה לומר כל א' כדינו או באיסור עבודת כוכבים להרא"ש במומר ולרמב"ם אפילו בישראל שיש לו שותפות ובאיסור לשם עולה אליבא דכ"ע בשותפות אוסר אבל בבהמה שאינה שלו ודאי אין שייך לומר מצוה קעביד דאין אדם מקדיש מה שאינו שלו וא"צ להזכיר כאן האיסור בבהמה של שותפות שהוא פשוט דמה לי שותפות או שלו לבד והרמב"ם שזכר חילוק של שותפות לא נתכוין אלא בשביל שוחט לשם עבודת כוכבים דעל זה נמי קאי ושם הוא מחלק בין שותפות לשם אחרים והטור כתבו כבר אבל בפסול שוחט לשם קדשים ודאי דכ"ע אין איסור בשל אחרים דהיאך יעלה על הדעת שיקדיש בהמת אחרים דאטו אם יראה אדם בהמת חבירו בשוק ויאמר הרי היא הקדש וכי סלקא דעתך שנאסר הבהמה משום מראית עין זה ודאי אינו אלא דכאן משום דסבר מצוה קעביד והיינו עכ"פ שיש לו חלק בה כנ"ל ברור ופשוט להלכה אבל לא למעשה כיון דנפיק מפומייהו דב"י ורמ"א להחמיר מ"מ נראה באם יש צד אחר להקל כגון בתערובות יש לצרף גם היתר שאמרנו כנלע"ד:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
ה׳
א
(ש"ע סי' ה' סעיף ג') שנים ששוחטין וכו' ונתכוין א' מהם לשם דבר הפוסל פסול וכן אם סחט זה אחר זה ונתכוין א' מהם לשם דבר הרמב"ם. וכתב הש"ך וז"ל נראה דבעינן שיתחיל הפסול בדבר שעושה אותה נבילה וכדלעיל ס"ס ב' ע"ש. ואין הנדון דומה לראיה דבשלמא התם גבי שחיטת עובד כוכבים דהוי מעשה קוף בעלמא בעינן בדבר שעושה אותה נבילה. משא"כ כאן דתלוי במחשבה שחושב לשם קדשים דנראה כשוחט קדשים בחוץ אפילו שחט רק מיעוט סימן א' נראה כשוחט קדשים בחוץ ויבואו להתיר מיעוט סימן א'. והרי קיי"ל כר' יוחנן דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכמ"ש הרמב"ם פ"א מה' פסולי המוקדשין ואם שחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרן בפנים חייב כמ"ש הרמב"ם שם והוא מבואר בש"ס פ"ב דחולין (דף כ"ט) ואף דנקט מיעוט סימנין ע"כ ה"ה נמי במיעוט קנה לבד כיון דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וכ"כ רש"י בפ' מרובה (דף ע"ב) וז"ל ישנה לשחיטה כו' וכל כמה דחשיב הויא מחשבה עכ"ל. מבואר מלשון וכל כמה וכו' דאין חילוק בזה דאפילו במיעוט קנה לחיד דינא הכי ואחכ"מ בתב"ש ופמ"ג שפי' כן וכ"פ בשו"ת בית יעקב סימן ל"א וה"ר מתוס' דיומא (דף ל"ב ב') והא דברמב"ם פ"ד מה' שגגות משמע דאינו חייב משום שוחט בחוץ עד שישחוט כלו או רובו היינו לענין היכא דתחלת השחיטה לעבודת כוכבים היתה דאגלאי מילתא למפרע דמחתך עפר בעלמא אבל היכא דגמרן בכשרות ודאי דישנה לשחיטה מתחילה כו' וכמ"ש רש"י ותוס' ודו"ק:
עיין בס' פ"י שהקשה דאמאי נאמן הכהן לומר שפגל הא אין אדם משים עצמו רשע ואם נאמר דגזה"ש דגלי רחמנא גבי יוה"כ או מקרא דלו פגול יהיה א"כ השוחט בהמת חבירו ואמר ששחט לעבודת כוכבים לא יהא נאמן ולפמ"ש הנו"ב במ"ת חלק א"ה סי' כ"ג דטעמא דפגול דנאמן הוא משום דמכוון לטובה שלא להכשיל כהנים אחרים שלא יאכלו ממנו וכמ"ש כה"ג התוס' בב"מ (דף ג') א"כ ה"נ גבי בהמת חבירו נאמן. אך הוא עצמו תברא לגזיזיא שכתב שם סי' קנ"ו לקלקל לאחרים אינו נאמן לומר שעשה עבירה ועכשיו רוצה להציל חבירו מאיסור וה"ר מכתובות (דף י"ח) דאנוסים היינו מחמת ממון א"נ ואף בשטר' גיטין וקי' דאיכא למימר דמתכוון עכשיו להציל מאיסור אבל מסוגיא דשלהי נדרים גבי האומרת טמאה ברצון משמע דלא אמר אין משים עצמו רשע והיינו משום דמתכוונות להנצל מאיסור ואע"ג דמקלקלת לבעל וצ"ע. גם מ"ש שם דלא שייך אין אדם משים עצמו רשע אלא בדבר שהתורה קראתו רשע דהיינו שנתחייב מיתה או מלקות או מעיד עדות שקר שמפסל לעדות ולשבועה אבל באומר שהכשיל לאחרים שאינו נפסל לעדות וא"מ מלקות ומיתה ל"ש א"א מע"ר אין זה מחוור דגם בעובר על עשה מקרי רשע כדמוכח ביבמות (דף כ') ובנדרים וכ"כ הש"א ועוד דכשחבירו עושה איסור ע"י חשוב כעושה מעשה כשאינו מפרישו:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5