א
השוחט לשם עבודת כוכבים או לשם דבר אחר מה דינו. ובו ז' סעיפים:
השוחט לשם עבודת כוכבים אפילו לא חישב לעבדה בשחיטה זו אלא חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודת כוכבים הרי זה זבחי מתים. ואסורה בהנאה:
ב
שחט סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודת כוכבים הרי זה ספק זבחי מתים:
ג
ישראל ששחט בהמתו של עובד כוכבים אפילו חישב העובד כוכבים לעבודת כוכבים כשירה ואם ישראל חשב שיזרוק העובד כוכבים לעבודת כוכבים פסולה: (ואסורה בהנאה (ב"י):
ד
ישראל ששחט בהמת חבירו לעבודת כוכבים לא אסרה. שודאי לא כוון אלא לצערו. ואם יש לו שותפות בה יש אומרים שאוסר גם חלק חבירו. ויש אומרים דגם בזה אינו מכוין אלא לצער שותפו ולא לאסור: הגה ואם התרו בו ועבר התראה הרי זה אוסר כשאר מומרים (טור) . (וע"ל סימן קמ"ה):
ה
השוחט לשם הרים וגבעות לשם חמה ולבנה כוכבים ומזלות ימים ונהרות אין לו דין תקרובת עבודת כוכבים לאוסרה בהנאה אבל שחיטתו פסולה אע"פ שלא נתכוין לעבדם אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים העובדי כוכבים:
ו
שחט לשם שר של הר או לשם שר א' משאר הדברים בין ששחט לשם מיכאל השר הגדול בין ששחט לשם שר של שלשול קטן שבים (פי' מין תולעת) הרי זה זבחי מתים ואסור בהנאה:
ז
ישמעאלים שאינם מניחים ישראל לשחוט אלא אם כן יהפוך פניו לא"ל קיבל"א (דהיינו שיהפוך פניו נגד מזרח) כמנהג חקותיהם אינו דומה לשוחט לשם הרים. ומכל מקום ראוי לבטל המנהג ההוא ולגעור במי שעושה כן (הואיל ומקפידים על כך) (רשב"א סימן שמ"ה):
באר היטב יורה דעה
ד׳
א
עבודת כוכבים. פי' שהשחיטה עצמה לעבודת כוכבים דאילו להקריב הבשר לעבודת כוכבים היינו סיפא לזרוק דמה לעבודת כוכבים:
ב
מתים. וטעם הספק איתא בט"ז דספק אם אמרינן הוכיח סופו על תחלתו או לא והקשה על הטור שהרי בח"מ סי' רמ"ה סעיף י"א פסק הטור דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ע"ש. והנה במהרש"ל אוסר כאן באכילה ומתיר בהנאה והיכא דשחט מתחלה בפירוש לשם מצות שחיטה אפילו זרק אחר השחיטה לעבודת כוכבים לא פסל הש"ך אבל הט"ז סובר אף בזה פסול:
ג
כשירה. הטעם דהכל הולך אחר השוחט וכתב הש"ך אפילו אם שמע השוחט שהעובד כוכבים חישב לעבודת כוכבים מותר אפילו באכילה והב"ח אוסר באכילה אבל כששוחט עובד כוכבים מין או ישראל מין האדוקים בעבודת כוכבים אז אסור בהנאה. דסתם מחשבתם לעבודת כוכבים אבל אם אין אדוקין בעבודת כוכבים לא נאסרו עד שישמע מפיהם ששוחטין לעבודת כוכבים:
ד
בהנאה. והש"ך חולק על הג"ה זו וסבירא ליה דמותר בהנאה:
ה
לצערו. וכתב בט"ז בשם הר"ן דלאכילה ודאי אסורה ואע"ג דאין אוסר דבר שאינו שלו הכא לא אסרה לה אלא לא שרי לה והוי כאילו לא נשחטה אלא מתה מאליה וכתב בט"ז שכן עיקר ודלא כהב"ח שחולק על זה:
ו
לאסור. והקשה בש"ך דהכא כתב הטור שתי דעות ובח"מ סימן שפ"ה כתב בסתם דהמנסך יין של חבירו אם היה לו בה שותפות חייב לשלם וצ"ל אע"ג דלענין איסורא איכא פלוגתא מ"מ גבי ממון מצי הניזק לומר דילמא קי"ל כמאן דאסור בהנאה מה אתה אומר דקיימא לן כהמכשיר קח לך היין שאיני רוצה להכניס את עצמי בספק:
ז
מומרים. ופי' ואסור אף בהנאה וכתב בש"ך דבכל הסימן דאמרינן שחטה לעבודת כוכבים מיירי אפילו במעשה כל דהו כדלקמן סי' קמ"ה סעיף ח':
ח
הרים. כל אלו מחוברים הם. ודרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:
ט
העובדי כוכבים. וכ' בש"ך דמדברי המחבר משמע אף אם מתכוין לעבדה לא אסרה בהנאה אבל מהרש"ל והב"ח כתבו אם נתכוונו לעבדם הוי זבחי מתים ואפשר דגם דברי המחבר מסכים לזה ועיין לקמן סי' קמ"א ס"א:
י
שר. וחמה ולבנה יש להם גם כן שרים דאיתא במדרש י"ב מלאכים מנהיגים את החמה:
יא
בהנאה. וכתב בש"ך אפילו לא נתכוין לעבדם אפילו הכי הוי זבחי מתים וכן פסק מהרש"ל:
יב
כך. וכתב בט"ז דאינו דומה לשוחט לשם הרים דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן וגם אין לאסור מפני מראית עין מפני שהרואה סבר דאיתרמי ליה אותו צד ואינו עושה כן בכוונה:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
ד׳
א
משנה חולין ד' ל"ח
ב
שם וכרבי יוחנן
ג
ברייתא שם
ד
משנה שם דף ל"ח וכר' יוסי שם בגמ'
ה
טור בשם הרשב"א
ו
שם דף מ"א כר"נ ורב עמרם ור' יצחק וכאוקימתא בתרייתא
ז
טור בשם הרמב"ם בפרק ב' מה"ש דס"ל נמי כאוקימתא קמייתא וכפירש"י שם
ח
שם בשם הרא"ש וכאוקימתא בתרייתא
ט
משנה שם דף ל"ט
י
טור וכ"כ הרשב"א ור' ירוחם והתוס' בדף מ'
יא
ל' הרמב"ם שם ופירשו הרשב"א בת"ה והטור דבריו דאם נתכוין לעבדה הוי תקרובת עבודת כוכבים מהא דאיתא בעבודת כוכבים דף מ"ה וסנהדרין דף ס"ח דעובדי הר בסייף ואין דעת התוס' כן ע"ש
יב
בריית' שם דף מ' וכדמפרש שם בגמ'
יג
תשובת הרשב"א:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
ד׳
א
ואסורה בהנאה. שם מ' א' ועבפ"ב דע"ז כ"ט ב' ובפ"ק דחולין י"ג א' ב':
ב
(סעיף ג') אפי' חשב כו'. שם פ' הלכה כר"י:
ג
ואם ישראל כו'. כ"כ בת"ה אפלוגתא דר"י ור"ל שם ל"ט א' דבכה"ג מיירי דאם לא כן בלא"ה הא הוא מומר לעבודת כוכבים. ודעת התוספות אינו כן וע"ש י"ד א' ד"ה השוחט כו':
ד
(ליקוט) ואסורה בהנאה. דפלוגתייהו אף לענין הנאה וכמ"ש בעבודת כוכבים ל"ד ב' ובחולין שם ב' תניא כוותיה דר"י כו' זבחי מתים כמ"ש בס"א (ע"כ):
ה
(סעיף ד') (ליקוט) ישראל כו'. מדבעיא רב אחא מר"א התרו כו' ש"מ כר"נ ס"ל ואע"ג דבע"ז נ"ט ב' משמע דרב אשי כריב"ב וריב"ב ס"ל וא"כ אין חילוק בין ישראל לישראל מומר כבר פי' תוס' ורש"י שם דלא ס"ל כן ע"ש דלא כרא"ה שכתב דקי"ל כריב"ב וריב"ב משום ההיא דע"ז הנ"ל (ע"כ):
ו
י"א כו' וי"א כו'. ערש"י שם ד"ה בישראל כו' ותוס' שם ד"ה בישראל כו':
ז
ואם התרו כו'. גמ' שם:
ח
(סעיף ה') לשם המה כו'. עתוס' שם ד"ה הא. והא דקתני הכא כו':
ט
(ליקוט) אע"פ שלא כו'. עבה"ג וכ"כ בת"ה. ול"נ כנ"ל דאי במתכוין לעובדה בלא"ה אסור משום מומר (ע"כ):
י
(סעיף ז') אינו דומה כו'. כמש"ש ל"ה ב' זה מחשב וזה עובד כו':
יא
ומ"מ כו'. דדומה קצת לשוחט לתוך ימים ולתוך גומא דאיכא משום מראית העין:
יב
הואיל כו'. אבל בלא"ה אמרינן מקום הוא דלא אתרמי ליה כמש"ש י"ג א'.
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
ד׳:א׳
א
א) [סעיף א'] השוחט לשם עכו"ם וכו' פי' שהשחיטה עצמה לעכו"ם אבל אם שוחט להקריב בשרה לעכו"ם היינו סופה לזרוק דמה לעכו"ם וכו' ט"ז סק"א. מש"ז או' א' יד אליהו או' א' ועיין לקמן או' ז'.
ד׳:ב׳
א
ב) שם. השוחט לשם עכו"ם וכו' וה"ה אם אמר ששוחט לשיתוף לשם שמים ודבר אחר נמי שוחט לע"ז מיקרי. שמ"ח או' א' ולא מבעיא אם ישראל שחטו לשיתוף דהו"ל זבחי מתים כיון דמצווה על השיתוף אלא אפי' גוי ששחט לשיתוף אע"ג דלא מוזהר עלה כמ"ש רמ"א באו"ח סי' קנ"ו מ"מ לדידן הו"ל תקרובת ובכלל זבחי מתים. תב"ש או' א'.
ד׳:ג׳
א
ג) שם. השוחט לשם עכו"ם וכו' ואפי' מחשב לע"ז ולא הוציא בשפתיו אסורה. שמ"ח שם. כריתי או' ב' שש"א או' א' זב"צ או' א' וכ"ש אי איכא הוכחה למחשבתו כגון שרבוצה לפני ע"ז להקריבה ובא גוי או מומר ושחטה סתמא דהו"ל כאלו פי' דלע"ז שחטה. שמ"ח שם.
ד׳:ד׳
א
ד) ואפ' לא שחט בה אלא סי' א' לשם ע"ז אסורה. ל"ח. כנה"ג בהגה"ט או' ב' זב"ש או' א' זב"צ או' ג'.
ד׳:ה׳
א
ה) ולאו דוקא סי' א' אלא אפי' שחט כל דהו מן הסי' לע"ז ג"כ אסורה עי"ז ולא מבעיא כל דהו בושט דעושה אותה נבילה אלא אפי' שחט כל דהו מן הקנה דאינו עושה אותה נבילה ג"כ אסורה כס' הש"ך בנה"כ ססי' ב' יעו"ש. אבנ במריטת הנוצות לשם ע"ז אין חשש ומ"מ אפי' במריטת הנוצות דין זה צ"ע. דע"ק או' א' וגדולי הקדש או' א' זב"צ או' ד' ועיין לקמן או' ט'.
ד׳:ו׳
א
ו) ודע דבעכו"ם לא כתיב אלא ג' עבודות דהיינו שחיטה וזריקה והקטרה ולפיכך אינה נפסלת בשחיטה אלא א"כ חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעכו"ם אבל אם חישב לעבודות אחרות לא פסלה. פר"ח או' א' וכ"כ השמ"ח או' ב' דאינה נפסלת אלא בג' עבודות הנז' אבל אם חשב בשחיטה לקבל הדם או להוליך הדם לשם ע"ז ולא להקריבו לפניה לא נאסרה הבהמה. וס"ד בדידעינן בההוא גברא דידע שאין זה עבודה שחייבים עליה בע"ז אבל בלא"ה חיישינן שמא הוכיח מחשבה זו שגם שחיטתו היה לע"ז עכ"ד.
ד׳:ז׳
א
ז) שם. לזרוק דמה וכו' וה"ה להקטיר מבשרה לע"ז. ט"ז סק"א. שמ"ח או' ב' פר"ת או' א' מש"ז או' א' והיינו להקטיר כזית מבשרה לע"ז. פר"ת שם. זב"צ או' ה'.
ד׳:ח׳
א
ח) שם. הרי זה זבחי מתים ואסורה בהנאה. קרי זבחי מתים ואסורי הנאה דכתיב ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף זבח נמי אסור בהנאה. ע"ז כ"ט ע"ב.
ד׳:ט׳
א
ט) שם. ואסורה בהנאה. ואין חילוק בין ישראל ששחט בהמת כותי או כותי ששחט בהמת ישראל או בהמת כותי וחישב בה השוחט לע"ז ה"ז אסורה בהנאה ואע"ג דק"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אי עבד בה מעשה אסרה אפי' מעשה כל דהו וכגון מיעוט קמא דקנה. שמ"ח או' ה' וכ"כ הלבוש בסי' ב' סעי' א' אע"ג שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בע"ז וישראל מומר ק"ל שיכול לאסור דבר שאינו שלו כשעשה בה מעשה בגופא עכ"ל. ועיין לעיל או' ה' ולקמן או' ל"ז.
ד׳:י׳
א
י) ודע דהא שאוסר אדם דבר שאינו שלו בע"ז אם עשה מעשה לדעת הלבוש בסעי' ד' הוא מדרבנן ולדעת השמ"ח שם הוא מדאו' יעו"ש.
ד׳:י״א
א
יא) [סעיף ב'] שחט סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה וכו' כ"כ הטור ומשמע דחישב לזרוק אעפ"י שלא זרק ה"ז ספק זבחי מתים כמ"ש בב"י יעו"ש. ורי"ו כתב דחישב היינו שזרק דמה לע"ז והסכים לדבריו הב"ח יעו"ש אבל הב"י כתב להשיג על דברי רי"ו הנז' וכן הש"ך סק"א הביא כמה פו' דסברי כדברי הטור והש"ע יעו"ש וכן הסכים הפר"ח או' ב' וכתב ודלא כרי"ו וגם על דברי הב"ח כתב דאינם מחוורין יעו"ש. וכן הסכים השמ"ח או' ג' כריתי או' ד' שפ"ד או' א' זב"צ או' ז'.
ד׳:י״ב
א
יב) שם. שחט סתם ואח"כ חשב לזרוק דמה וכו' ולא ביארו לנו רבותינו גבול בזה אם אומר כן אחר השחיטה סמוך או מופלג ועד כמה לכן נ"ל דכל זמן שהדם או החלב קיים בידו והוא אומר שדעתו לזרקו או להקטירו לע"ז חיישינן למפרע על השחיטה. שמ"ח שם. שפ"ד או' ב' זב"צ או' ח'.
ד׳:י״ג
א
יג) שם. הרי זה ספק זבחי מתים. דשמא הוכיח סופו על תחלתו דכי שחט בההיא מחשבה שחט ולכך מספק אסרינן לה בהנאה. לבוש.
ד׳:י״ד
א
יד) שם. הרי זה ספק זבחי מתים. ומשמע דאסורה אף בהנאה. וכ"כ ב"י. וכ"כ באו' הקודם בשם הלבוש. ורי"ו כתב דאסורה באכילה ומותר בהנאה. וכ"ה דעת הב"ח והדרישה או' ב' וכ"כ רש"ל ביש"ש פ"ב דחולין סי' ך' והב"ד הט"ז סק"ב והש"ך סק"ב. אבל הפר"ח או' ג' כתב דיש להחמיר ולאסור אף בהנאה. וכ"פ השמ"ח או' ג' זב"ת או ב'.
ד׳:ט״ו
א
טו) שם. הר"ז ספק זבחי מתים. ואם השוחט לא חישב כלום ובא אחר וזרק דמה או הקטיר חלבה לע"ז לא נאסרה הבהמה כ"א אותו מקצת הדם שזרק או חלב שהקטיר מטעם תקרובת. שמ"ח שם. זב"צ או' ט'.
ד׳:ט״ז
א
טז) ואם ואם היה ידוע שלא חישב בשעת שחיטה לע"ז כגון שפירש ואמר ששוחט לשם מצות שחיטה שצוה אותנו השם בתורתו ואח"כ זרק דמה לע"ז שאין הבהמה נאסרת אפי' באכילה. ב"ח. ש"ך סק"ב. פר"ח או' ג' וכתב ודלא כהט"ז. שמ"ח שם. שפ"ד או' ב' זב"ת או' ב' זב"צ או' י"א. וכן אם אומר ששוחט לצרכו שלא לשם כונה כלל באופן שאין לפרש דבורו לע"ז ה"ז כשרה. שמ"ח שם.
ד׳:י״ז
א
טוב) ואם בשעת שחיטה לא שמענו כלום ואחר שחיטה יותר מכ"ד אמר שהשחיטה תהיה לשם ע"ז או קבל דמה או הוליך דמה לשם ע"ז ולא הקריבה אלא החזירה כשרה הבהמה דדוקא היכא דאמר שיזריקנה לע"ז כיון שאומר שיעבדנה עבודה השייך לה חיישינן שמא כבר עבדה בשחיטה אבל בכה"ג לא מקרי עבודה ולאו כלום הוא. וגם בהא נ"ל דוקא בדידעינן בההוא גברא דגמיר דלא מחייב אהני עבודות בע"ז אבל גברא דלא ידע והעבודות שוות בעיניו א"כ כל מה שעושה בבהמה לשם ע"ז יש לחוש עי"ז שמא שחטה ג"כ לע"ז. שמ"ח או' ד'.
ד׳:י״ח
א
חי) [סעיף ג'] ישראל ששחט בהמתו של עכו"ם וכו' נקט דיעבד דלכתחלה אסור לישראל לשחוט בהמה לגוי שמחשב לע"ז. פר"ת או' ג' שמ"ח או' ו' וכ"ש אם יודע שודאי שהגוי רוצה לזרוק או להקטיר ממנה לע"ז שאסור לסייעו. שמ"ח שם. ער"ה או' ב' אבל מן הסתם כיון דלא מחזקינן בגוי בסתם שחושב לע"ז מותר אפי' לכתחלה. פר"ת שם. שמ"ח שם. זב"צ או' י"ב.
ד׳:י״ט
א
יט) שם. ואפי' חישב העכו"ם לע"ז כשרה. וכשרה אפי' באכילה. ש"ך סק"ג. כנה"ג בהגה"ט או' ה' פר"ח או' ה' פר"ת או' ד' הל"פ. שמ"ח או' ה' זב"צ או' י"ג.
ד׳:כ׳
א
ך) שם. ואפי' חישב העכו"ם לע"ז כשרה. ואפי' שמענו מן העכו"ם בפי' שרוצה לזרוק דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז כשרה. ב"י בשם הרשב"א. לבוש. דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ש"ך שם. פר"ח שם. הל"פ. זב"ת או' ג' זב"צ או' י"ד. דהכל הולך אחר השוחט. ט"ז סק"ג.
ד׳:כ״א
א
כא) ונראה דהגם דהגוי אומר בפיו שהוא עושה ישראל שלוחו לשחוט לע"ז דאין דבריו מועילין כיון דישראל לא מכוין להכי ואפי' חושב הגוי וטועה בדעתו שישראל מכוין לעשות שליחותו לית לן בה ועכ"פ בעינן דישראל אם ישמע דברי הגוי שישלול הדבר מדעתו לבל ימשך דעתו בשעת שחיטה להכי ומן הראוי טוב הוא שיוציא גם מדעת הגוי כי הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב אלא שאין הדבר מעכב אלא כל שאין דעתו כן מחשבת הבעלים לאו מחשבה היא. פר"ת או' ד'.
ד׳:כ״ב
א
כב) ואם חשב השוחט ע"מ שיזרוק ישראל מהדם לע"ז או להקטיר מחלבה אע"ג דהישראל בודאי לא ישמע לו ואין דבר זה בידו מ"מ אסורה בהנאה כיון דבידו לעשות כן בעצמו הו"ל מחשבתו מחשבה כאלו חשב שאם לא יעשנה חבירו יעשה הוא בעצמו. שמ"ח או' ח' זב"צ או' ט"ז.
ד׳:כ״ג
א
כג) שם. פסולה. הגה. ואסורה בהנאה. ודעת הש"ך סק"ד להתיר בהנאה. וכ"ה דעת הפר"ח או' ו' וכ"כ פ"ת או' ב' בשם ס' באר יעקב. אבל הפר"ת או' ה' כתב להשיג על דברי הפר"ח וכתב דכדברי הרשב"א עיקר דאסורה גם בהנאה יעו"ש. וכתב הברכ"י או' א' דכן הסכימו מהרש"ל והב"ח כהרשב"א וכדברי מרן והכי נקטינן עכ"ל וכ"כ בשנות חיים או' ו' וכן הסכים בזב"צ או' ט"ו.
ד׳:כ״ד
א
כד) ואם גוי או מומר שוחט סתמא בהמה לאחרים והבעלים חשבו בה בשעת שחיטה בפני השוחט יש לאסור בהנאה דאע"ג דק"ל דלא אמרינן סתם מחשבת גוי לע"ז היכא דהבעלים מחשבים בה בפניו גרע טפי די"ל דהוא נמי אדעתא דידהו שחט. שמ"ח או' ה'.
ד׳:כ״ה
א
כה) כששוחט עכו"ם מין או ישראל מין האדוקים בעכו"ם אז אסור בהנאה דסתם מחשבתן לעכו"ם אבל עכו"ם או ישראל מומר שאינם אדוקים בעכו"ם אי שמעינן דחשבי אסור בהנאה ואי לא מותר בהנאה דבהנך לא אמרינן סתם מחשבתן לעכו"ם. כ"ה בש"ס ופו' ש"ך סק"ג.
ד׳:כ״ו
א
כו) [סעיף ד'] ישראל ששחט בהמת חבירו לעכו"ם לא אסרה. ומותרת אפי' באכילה דלא כמ"ד שהביא הר"ן ד"מ או' א' פר"ח או' ז' פר"ת או' ז' שמ"ח או' ט' זב"ת או' ו' זב"צ או' י"ז.
ד׳:כ״ז
א
כז) שם. שודאי לא כיון אלא לצערו. דכיון דלא ידעינן ביה כבר שמודה בע"ז לא חשדינן ליה לעובד ע"ז ואמרינן שודאי לא כיון אלא לצערו. לבוש.
ד׳:כ״ח
א
כח) שם. י"א שאוסר וכו' דכי היכי דבחלקו לא כיון לצער אמרינן מסתמא דגם בחלק חבירו לא כיון לצער. והי"א בתרא ס"ל דחזקת ישראל כשרים אלימא טובא דאף בדאית ליה שותפות בגויה לעולם תלינן לצער שותפו קמכוין ואף חלקו שרי, וסברא זו נראה עיקר בש"ס. פר"ח או' ח' וכבר כתבנו באו"ח סי' י"ג או' ז' דכל היכא שכותב הש"ע י"א וי"א. דדעתו לפסוק כי"א בתרא וכי"א קמא לחומרא חושש להם לכתחלה יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ב.
ד׳:כ״ט
א
כט) שם. וי"א שגם בזה אינו מכוין אלא לצער וכו' ואם הוא אומר ששחט בשוגג לע"ז מ"מ מותר דיטעון בעל בהמה איני מאמינך דהיה בשוגג רק במזיד ולצעוריה קמכוין. כריתי או' ח' זב"צ או' י"ח.
ד׳:ל׳
א
ל) ראובן נתן בהמה לשמעון לשחטה ושחטה שמעון ואחר ששחטה שמעון בא ראובן ליטול בהמתו א"ל שמעון דע שבהמה זו אסורה שאני שחטתיה לשם ע"ז אפי' שראובן ושמעון שותפין לא אסרה ומותרת באכילה דמ"ש הרמב"ם וסיעתו דאי אית ליה שותפות אסורה היינו דבשעת שחיטה שמענו שאמר בפי' דלשם ע"ז שוחטה אבל אם בשעת שחיטה לא אמר כלום אלא אח"כ לא מהמנינן ליה. הרב כנה"ג בס' בעי חיי חלק עץ הדעת סי' י"א ראשון. ברכ"י בשיו"ב או' ג' זב"צ או' י"ט.
ד׳:ל״א
א
לא) ואם מסר בהמת חבירו לשליח ושליח חשב שהיא שלו ושחטה לע"ז לכ"ע אסורה ולא שייך לצעורי. תו' ב"ק דף ע"א ע"א ד"ה בשלמא. וכ"כ הרשב"א. כריתי או' ט' זב"צ או' ך'.
ד׳:ל״ב
א
לב) שם. וי"א דגם בזה אינו מכוין אלא לצער וכו' ויש להחמיר באכילה ולהתיר בהנאה בהפ"מ. שמ"ח או' יו"ד. ועיין לעיל או' כ"ח.
ד׳:ל״ג
א
לג) והיכא שישראל שוחט לע"ז בהמת מומר או של כותי אע"ג דאפשר ג"כ לומר לצעורי קמכוין שלא יוכל למכרה לישראל מ"מ אסורה בהנאה דדילמא לא אמרינן לצעורי כ"א משום דאין דרך להזיק לאחרים וגם מפסיד לה לגמרי לבעליו אבל הכא י"ל דסבר דניחא לבעליו בהכי וגם אין היזק כ"כ. שמ"ח או' י"א. דר"ת או' ל'.
ד׳:ל״ד
א
לד) ובכל ענין לצעורי קמכוין הוא לפי ראות עיני המורה אי איכא למימר דמכוין לצעורי או לא. שמ"ח שם. ואם יודעים דהשוחט אוהב לבעלים לא אמרינן לצעורי קמכוין. תב"ש או' י"ט. וכ"כ בס' האשכול ה' שחיטה סי' י"ד דהיכא דחבירו הוא בני או אוהבו דלא שייך ביה למימר לצעורי מכוין ה"ז אוסר יעו"ש.
ד׳:ל״ה
א
לה) שם הגה. ואם התרו בו ועבר התראה ה"ז אוסר וכו' פי' כי היכי דק"ל דמומר אוסר אפי' דבר שאינו שלו כלל בהנאה כששחט לעכו"ם שודאי כוין לאסור ולא לצערו כדאיתא בש"ס ופו' ה"נ כיון שהתרו בו שלא ישחוט לעכו"ם ואפ"ה שחט ודאי לא כוין אלא לאסור ואסור אף בהנאה. ש"ך סק"ו. פר"ת או' ט'.
ד׳:ל״ו
א
לו) שם הגה. ואם התרו בו וכו' היינו שהודיעו לו ששוחט לע"ז במיתה והוא מ"מ עשה כיון שמסר עצמו למיתה ודאי לא כוין לצערו ואע"ג דבזה"ז אין דנין ד"נ ואיכא למימר דלא חש להתראתם דידע דלאו מידי קעבד רק לצעורי מ"מ כיון דבזמן סנהדרין היו ממיתין אותו ולא היה ניצול בטענת לצעורי דלאו כל כמיניה כיון דעבר התראה השתא נמי אמרינן אי לא היה כונתו לע"ז לא הוה עביד מידי שיתחייב מיתה מדינא ולהכי אסורה אפי' בהנאה. שמ"ח או' ט' אבל אם התרו בו סתם אל תעשה כך שאסור הוא עדיין אני אומר דלאו מידי קעביד אלא שלא רצה לגלות דעתו. תב"ש או' ט"ו.
ד׳:ל״ז
א
לז) ודע דבכל הסי' דאמרינן שחט לעכו"ם מיירי אפי' במעשה כל דהו וכדלקמן סי' קמ"ה סעי' ח' יעו"ש. ש"ך סק"ו. פר"ח או' ז' זב"ת או' ט' והיינו ששחט כל דהו לשם ע"ז ואח"כ גמר הישראל השחיטה. פר"ח שם. זב"ת שם. ועיין לעיל או' ט' ואו' ה'.
ד׳:ל״ח
א
לח) [סעיף ה'] השוחט לשם הרים וכו' הטעם דכל אלו הם מחוברים ודרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. ע"ז מ"ה ע"א. לבוש. ט"ז סק"ו.
ד׳:ל״ט
א
טל) שם לשם חמה ולבנה וכו' היינו לשם עצמן ממש אבל אם שחט לגדייהו שהם י"ב מלאכים המנהיגים את החמה כדאיתא במדרש ה"ז אסיר בהנאה דומיא דסיפא. פר"ח. או' יו"ד. שמ"ח או' י"ג. זב"ת או' י"ג. ועיין לקמן או' ן'.
ד׳:מ׳
א
מ) שם. אין לו דין תקרובת עכו"ם לאוסרה בהנאה וכו' אבל במתכוין לעובדם בשחיטה ההיא אסור אף בהנאה. ט"ז סק"ז. ש"ך סוף סק"ח. פר"ח או' י"א. הל"פ. שמ"ח או' י"ב. מש"ז או' ז' ער"ה או' ט' זב"ת או' י"א זב"צ או' כ"א.
ד׳:מ״א
א
מא) ודוקא לשם הרים אסור לשחוט אבל מותר לשחוט בהר. תשו' הרשב"א סי' שמ"ה. ד"מ או' ב' ט"ז שם. שמ"ח או ט"ז. מש"ז שם. זב"צ או' כ"ב.
ד׳:מ״ב
א
מב) שם. אבל שחיטתו אסורה. וה"ה השוחט למחובר ולבעלי חיים שלו. שמ"ח או' י"ב.
ד׳:מ״ג
א
מג) שם. אבל שחיטתו אסורה. מדרבנן. ב"י. לבוש. שמ"ח שם. פר"ח או' י"א. זב"ת או' י"א.
ד׳:מ״ד
א
מד) שם. אלא לרפואה וכו' שהשוחט בהר פלוני או במדבר פלוני יתרפא מחליו או העקרה תהר ותלד או לא ימותו בניה. זב"ת או' י"ב.
ד׳:מ״ה
א
מה) שוחט שאירע לו סיבה ב"מ איזה דיבוק ובא עכו"ם א' ואמר שילך ליער בלילה ויקח עמו תרנגול שחור וישחוט קודם חצות ויאמר בשעת שחיטה ויכוין מה שיאמר לו העכו"ם ואח"כ יבשל ויאכל ממנו והשוחט ההוא בריא רק בכל רבע שנה אירע שעה או שתים כמו נכפה ר"ל אסור לעשות כן מכמה טעמים. בל"י או' א' זב"ש או' ח' דר"ת או' נ"ב. וכן מה שנהגו איזה נשים לשחוט עופות במקומות מיוחדות לרפואת איזה חולה ויש שלוקחים קמח וענינים אחרים ומפזרים באיזה מקומות חוץ לעיר מקום שאין דריסת הרגל כ"כ ויש מהם שיוצאים בלילה אחר שהכל ישנים ויוצאים לחוץ במחשך מעשיהם לשפוך שמן באיזה מקום מיוחד כל זה אסור כיון שאלו עיקר כונתם לשחוט ולהקטיר לשדים. כסף אחר פ"ב ה' י"ד. זב"צ או' כ"ו. והתיקון לזה למי שעשו לו עיין לשון חכמים ח"ב סי' ל"ו. אבל מי שעושה זאת איסורו יותר חמור דהוי כעובד ע"ז שמקריב ומקטיר לשדים. ועיין בלשון חכמים שם סי' מ' שכתב תיקון גם לזה יעו"ש. ועיין עוד בדברינו לאו"ח סי' של"ד שכתבנו איזה תיקונים ומשם תלמוד גם לזה יעו"ש.
ד׳:מ״ו
א
מו) שם. אלא לרפואה וכו' אם ישראל שחט בהמת חבירו לשם א' מאלו לרפואה לא אסרה דבהא נמי אמרינן לצעורי קמכוין דאין דרכו לעשות כן בשל חבירו אלא א"כ הוא ישראל מומר ובהא אפי' בדאית ליה שותפות בגווה לא אסרה דכיון דמידי דרבנן היא ( כנז"ל או' מ"ג) הילך אחר המקילין. שמ"ח או' י"ד. זב"צ או' כ"ה.
ד׳:מ״ז
א
מז) שם. אלא לרפואה וכו' או משום כשפים וכדומה לשאר דברי הבאי ואין כונתו שמכבד את ההר או החמה בשחיטה זו ששוחט לשמם שעי"ז יבא לו איזה רפואה רק כונתו שע"י שחיטה זו לשמם מכריח אותו לאיזה ענין ברפואתו וכדומה לזה הר"ז אסורה באכילה מדרבנן גזירה משום תקרובת ממש ולא בהנאה. שמ"ח או' י"ב.
ד׳:מ״ח
א
מח) שנים אוחזין בסכין ושוחטין א' לשם א' מאלו לרפואה וכיוצא וא' לשם שחיטה כשרה דינו כאלו שחטה הפוסל לבדו וכ"ש אם א' שחטו לשם ע"ז ממש ובהא אפי' סייע הפוסל כל שהוא אסרה. שמ"ח או' ט"ו. ועיין לקמן סי' ה' סעי' ג'.
ד׳:מ״ט
א
מט) [סעיף ו'] שחט לשם שר של הר וכו' שהרי הם עיקר ע"ז שהעכו"ם עובדין אותם. ועיקר אלהים אחרים הנאמרים בתורה עליהם נאמר שנקראים אלהים ע"ש הממשלה והכח שיש להם בתחתונים כי אל פירושו כח לפיכך אוסר תקרובתו בהנאה מה"ת. ועיין לקמן או' נ"ב.
ד׳:נ׳
א
נ) שם. או לשם שר א' משאר הדברים וכו' וחמה ולבנה יש להם ג"כ שרים כדאמרינן במדרש י"ב מלאכים מנהיגין את החמה. תו' חולין מ' ע"א. ש"ך ס"ק ט' פר"ח או' י"ב. כריתי או' י"א. שפ"ד או' ט' ועיין לעיל או' ט"ל.
ד׳:נ״א
א
נא) שם. בין ששחט לשם מיכאל השר הגדונ בין ששחט לשם שר של שלשול וכו' כלומר לשום גדול שבכל הבריות או לשום קטן שבכולה. רש"י חולין שם. וכ"כ הר"ן. זב"ת או' ט"ו.
ד׳:נ״ב
א
בנ) שם. הרי זה זבחי מתים ואסור בהנאה. ואפי' לא נתכוון לעבדם אלא לרפואה אפ"ה הוי זבחי מתים ואסור בהנאה. ש"ך סק"י. פר"ח או' י"ד. הל"פ. כריתי או' י"ב. שמ"ח או' י"ג. שפ"ד או' יו"ד. זב"ת או' י"ד. זב"צ או' כ"ד. והיינו מדרבנן אבל אם נתכוין לעבדם אסור מה"ת לכ"ע. פר"ח שם. שמ"ח שם. זב"ת שם.
ד׳:נ״ג
א
גנ) [סעיף ז'] אינו דומה לשוחט לשם הרים. דהתם השוחט עצמו מתכוין לכך אבל הכא זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. ולשוחט לתוך ימים נמי לא דמיא דשאני התם דכיון דאיכא דשחטי לבבואה איכא משום נראה וה"ה לשוחט לתוך גומא אבל שוחט ומחזיר פניו לאחת הרוחות מאי קאמרי דילמא אתרמויי אתרמי. תשו' הרשב"א סי' שמ"ה. ב"י. ט"ז סק"ח.
ד׳:נ״ד
א
דנ) שם. ומ"מ ראוי לבטל המנהג וכו' ובזמנינו אין לחוש לכך. הרדב"ז ח"א סי' קס"ב. ברכ"י או' ג' פ"ת או' ד' זב"צ או' כ"ז.
ד׳:נ״ה
א
הנ) שם. ומ"מ ראוי לבטל המנהג וכו' וכן יש ליזהר לכתחלה שלא לשחוט נגד מקום שיש בו שתי וערב או איזה דמות מע"ז הנעבד. דע"ק או' ב' זב"צ או' כ"ת. ולענין מה שנוהגין הגוים לומר על השחיטה באסם אללא"ה !ואכבר ית' בדברינו לקמן סי' י"ט סעי' ד' יעו"ש.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
ד׳
א
לשם עכו"ם פי' ששוחט לשם עכו"ם. אבל בשוחט להקריב בשרה לעכו"ם אינו פוסל ט"ז
ב
אפי' לא חישב וכו' עיין פלתי דהעלתי בחושב לשחוט מחשבה בעלמא מועיל לכ"ע אבל בחושב לזרוק דמו רבו הפוסקים דלא פוסל מחשבה בלב עד שיוציא מחשבתו בפה מלא. ע"ש
ג
שחט סתם דעת רוב אחרונים דוקא סתם אבל אם אמר בפירוש ששוחט לשם מצות שחיטה אף שחשב אח"כ אינו מועיל לפסול ועיין פלתי שכתבתי די"ל דתלי במחלוקת הפוסקים אי פיגול בעי דיבור או במחשבה סגי. ע"ש
ד
חשב לזרוק אפילו לא זרק רק חשב לזרוק ג"כ בכלל ספק כן העלו האחרונים.
ה
הרי זה וכל דעת רוב אחרונים דאין אסור רק באכילה ולא בהנאה ועיין פלתי שכתבתי דאף הרמב"ם מודה בזה וע"ש שישבתי מה שקשה על זה. ועיין פלתי שיש ספק אם עדים ליתנהו רק הוא בא ואמר כן חשבתי בזריקה אבל בעת שחיטה לא היה דעתי כלל אין נאמן במיגו ע"ש:
ו
לא אסרה עיין פלתי שהארכתי כי מסקנת פוסקים אפי' במעשה זוטא יכול לאסור של חבירו. והא דיכול לאסור במעשה זוטא היינו מדרבנן ומהתורה א"י לאסור כלל וכלל. אפי' במעשה רבה.
ז
גם בזה בח"מ סי' שפ"ה במנסך יין סותם מחבר ביש לו שותפות לא אמרינן לצערו וכאן מביא מחבר שני דיעות עי' פלתי דהעיקר כמ"ש סמ"ע דיין שאני דהא היה יכול להבדיל יין חברו לבדו ולנסכו אלו כוון לצערו משא"כ בהמה א"א לחלקם בלי שחיטה. ומסתבר הוא ועיין פלתי כי הש"ך טען עליו מדברי גמ' ואני המלצתי בעדו בטוב טעם.
ח
לצערו אבל מ"מ שחיטתו אינו כלום דהוי כאלו לא שחט כ"כ הר"ן והט"ז הסכים וכן מהרש"ל והש"ך השיג ע"ז ועיין פלתי שישבתי כל קושי' והבאתי ראיה לדברי הר"ן ויש להחמיר בדבריו. ואם שחט בשוגג לע"ז עיין פלתי שכתבתי דמ"מ מותר דיטען איני מאמינך דה"ה בשוגג רק במזיד הי' ובאמת לצערו ועכשיו דמהדר הדר ביה ואפי' אית ליה מגו אין נאמן נגד כלל דעושה לצערו ואפשר אפי' אם הוא בא מאליו ואמת שכך שחט והי' כוונתו במתכוין לא משגיחין ביה אבל לגביה נפשיה ודאי אסור דשוי' חד"א.
ט
הרי זה ודאי זבחי מתים ואוסר בהנאה. ואם מסר בהמת חבירו לשליח חושב שהוא שלו. ושחטו לע"ז לכ"ע אסור ולא שייך לצעורי כ"כ תוס' ב"ק דף ע"א ד"ה בשלמא וכ"כ רשב"א.
י
אע"פ וכו' דעת מחבר אפי' נתכוון לעובד' מ"מ אינו זבחי מתים ומכ"ש אם נתכוון לרפואה. וזהו באמת דעת התוס' אבל ברמב"ם משמע אם נתכוון לעובדם אף זבחי מתים הוי ואין להאריך בזה:
יא
לשם שר וכוכבי לכת וי"ב מזלות כולם יש להם ממונים המנהגים אותם וזהו הי' כשופים בזמניהם שהי' מקטירים לשרים משל כוכבי' שמים ובזמנינו רבו המתפרצים וצוחקים על זה ואומרים כי הכוכבי שמים הם מקשים ואין בם רוח ואין להם מנהיג רק הושם בם טבע סיבוב לתנועה ובעו"ה איש בדרך ישר בעינו ילך וגורם כפירות הרבה בתורה
יב
זבחי מתים אפי' לרפוא' והיינו מדרבנן:
יג
אינו דומה מכמה טעמים וגם זה מחשב וזה עובד לא אמרינן:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
ד׳
א
שחט סתם כתב הש"ך משמע מדברי הטור אם שחט בפי' לשם מצות שחיטה אעפ"י דאח"כ זרק או הקטיר לע"ז לא מיפסל ש"ך ואמת שכן משמע לשון הטור דכתב שחט סתם משמע הא שחט בפי' לשם מצות שחיטה לא מפסל. #(א אלא דלא הבנתי מה בכך דהא הוא חושב לזרוק או זרק לע"ז א"כ חזינן דעתו היה שלא לשחוט לע"ז רק לזרוק היה אז דעתו והוכיח סופו על תחילתו וא"כ מה יועיל ששחט בפי' לשם שחיטה לבטל מחשבת סופו אם כך היה מחשבתו מתחיל' וצ"ע לכאורה. #(ב ומה שנראה כי דעת הטור הוא כדעת התוס' בכמה דוכתי כי מחשבת פגול אינו במחשבה בעלמא רק צריך דיבור גמור להוציא בפה עיין תוס' סוף פרק המפקיד ובאסיפת זקנים והארכתי בזה במ"א. עכ"פ דעת תוס' דבעי דיבור ולפ"ז המחשב בשחיטה לזרוק דם לע"א צריך ג"כ דיבור ולא סגי במחשבה דהא הא דמחשבין מעבודה לעבודה ילפינן חוץ מבפנים וכמו בפנים צריך דיבור כן בחוץ צריך דיבור אך ה"מ במחשב מעבודה לעבודה. אבל השוחט וחושב בעת השחיטה ששוחט הבהמה לע"ז זהו עיקר שחיטה לע"ז בזה לכ"ע א"צ דיבור דהיא היא דעושה מעשה גמור דשוחט לע"ז וזהו לא ילפינן חוץ מבפני' כלל וא"צ דהיא עיקר עבודה לע"ז ועיין גמ' דף ל"ט אלא זביחה דע"א וכו' ועיין תוס' שם וזה פשוט וברור: וא"כ קשה הא דאמרינן בחשב בשעת זריקה הוכיח סופו על תחילתו דהיה מתחילה דעתו כך מה בכך דהיה דעתו לכך נהי דחישב להדיא הא מחשבה בלי דיבור אינו מועיל וכי נאמר הוכיח סופו על תחילתו דדיבור מתחילה מה שהיא לא דיבר כלל ואין אומר ואין דברים בלי נשמע קולו. וזה ודאי אינו ולא דמיא כלל להך עובדא דרשב"ג דהורה הוכיח סופו וכו' דאמרינן מחשבתו היה מתחלה כך אמר אבל לומר דיבור מתחלה זו לא מסתבר כלל. וצ"ל דהא דאמרי' הוכיח סופו על תחילתו הכוונה דמתחילה היה דעתו כשהי' שוחט במחשבתו לשחוט לשם ע"ז ובזו לכ"ע א"צ רק מחשבה וא"צ דיבור כמש"ל. ולא דהיה דעתו לזרוק לע"ז דזה אינו מועיל דהיה מחשבה לבד. וא"כ אם שחט בפי' למצות שחיטה אזלא הך חשש דהיה דעתו לשחוט לע"ז ולזרק לע"ז דהא אינו אוסר במחשבה: ולפ"ז לפי דעת הרבה מחברים דאף בפגול סגי במחשבה בעלמא וכן נראה דברי רמב"ם בפי"ד מהל' פסולי מוקדשין דכתב אין מחשבה הולכת אלא אחרי עובד אפי' שמענו שהבעלים פגלו וכו' מדכתב אפי' ש"מ דסתם פגול הוא מחשבה בלי שמיעה. א"כ גם מבחוץ דינא הכי א"כ יש לפקפק על דינו של טור כמ"ש דמה בכך דשחט למצות שחיטה דלמא אז היה מחשבתו על זריקה כהנ"ל. וא"כ יש להחמיר אם לא נאמר הך דינא גופי' חומר' בעלמא דקי"ל כרבנן דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו וצ"ע:
ב
הרי זה ספק וכו' עיין ט"ז ס"ק ה' דהביא בשם רש"ל דיש להתיר בהנאה כרבינו ירוחם והב"י אוסר בהנאה דנמשך אחרי רמב"ם דפוסק כרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו. ולענ"ד אף להרמב"ם אין כאן איסור הנאה דלא ימלט מידי ספק וא"כ אוקי אחזקה בשלמא באכילה ספק בשחיטה דאם יש כאן מחשבת ע"ז הרי כאן שחיטת זבחי מתים וכל ספק שבשחיטה להחמיר דבהמה בחזקת איסור עומדת אבל לענין הנאה הבהמה בחזקת היתר עומדת ואם יש ספק אמרינן אוקי אחזקה ובחזקת היתר עומדת. וצדקו דברי רי"ו #יג) ואין לדקדק הא בגמ' אמרינן הטעם דלכך ס"ל לרשב"ג דאמרינן הוכיח סופו על תחילתו דאמרינן הא דדא צווח מתחילה דסבר כי לא אתא לידי מה אצווח. ובזה לא שייך זו א"כ למה שתיק ולא חישב תיכף וע"ש חולין תוס' ד"ה כי לא וכו' ועיין ח"מ סי' קמ"ה דמחלק המחבר בין מתנת ש"מ למתנת ברי נראה ג"כ מהך טעמא דבש"מ לא שייך לא אתא לידו כי הכל יודעים דברי ש"מ ככו"מ והוי אתא לידו. וצ"ל דזהו סברה עושה דחשב רשב"ג לודאי ולא לספק דאמרינן ודאי היה מוחה רק דשתק מטעמ' הנ"ל אבל במקום דלא שייך הא טעמא ספק הוא. ואף פה מודה רשב"ג דהוא רק ספק זבחי מתים ולא ודאי וא"כ דאף לרשב"ג ספק פשיטא דיש להקל: אני מספק ובא אם אין עדים שחשב לזריקה רק הוא אומר שחשב כן והוא אומר שלא חשב כן בשעת שחיטה אם אינו נאמן במגו דלא חשבתי כלל. #ד) או נימא כיון דהוכיח סופו על תחילתו הוי כמגו במקום חזקה. וצ"ע כי לא מצאתי מזה למחברים דבר:
ג
לא אוסרה עיין ש"ך ס"ק ה' ו' דלא קיי"ל כדעת האומרים אין אדם אוסר שאינו שלו אפי' במעשה רק קיי"ל אדם אוסר אפי' במעשה זוטא אם לא שיש לומר לצערו. ואמת שכן העלה בתור' הבית וכן משמע ברמב"ם בהל' עכו"ם ודעת העט"ז הוא רק מדרבנן ובשאר אחרונים משמע דאוריית' ולהיות כי נ"מ טובי בי' כנודע אמרתי לברר כל הדברים. #ה) וצריך אני להתלמד בדברי הרא"ש כי בגמ' אמר ר"ה אעפ"י שאין אדם אוסר שאין שלו עשה בו מעשה אסרו והדר קאמרי ר' נחמן ור"ע ס"ל אפי' מעשה אין אדם אוסר ופרקינן ושנינן לבסוף קאמר ר"נ אפי' למ"ד אדם אוסר דבר שאין שלו ה"מ ישראל ונכרי אבל ישראל לחברי' לצעורי קמכוון וכו' ע"ש בגמ'. והרא"ש הביא דעת ר"ח דר"נ וסייעתו מודים במעשה רבה אוסר שאינו שלו והרא"ש הכריע כרש"י דאף במ"ר אין אוסר וקשה מה נ"מ בהכרעה זו דהא פסק לדינא נכרי מומר אפי' במעשה כל דהו אוסר וישראל וחבירו אין אסור משום לצעורי קמכוון אפי' במעשה רבה וא"כ מה נ"מ בין מ"ר למעשה זוטא. ובדברי רמב"ם בהל' שחיטה שכ' שאין אדם מישראל אוסר דבר שאין שלו שלא כיון אלא לצערו הוא כמעט סתירה מיניה ובי' פתח דאין אדם אוסר וסיים שלא כיון אלא לצערו מורה להדיא דיכול לאסור רק לא כיון לכך והסמ"ע ח"מ סי' שפ"ה כ' ג"כ לשון שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו פירש שאין דרכו של אדם לאסור דבר שאינו שלו ולכך אמרינן לצעורי מכוין והדוחק מבואר. #ו) ועיקר קושיא שיש בזה הוא כיון דר"נ דאמר אין אדם אוסר דבר שאינו שלו פי' מטעם לצעורין אבל זולת זה מודה לר"ה דאוסר אפי' במעשה זוטא כהנ"ל א"נ מה דמקשה ר"ן מן ברייתא השוחט חטאת וכו' ליקשה לנפשי' דהא לא שייך לצעורי הא בשלו קשחט הוא ולמי יצער והוא בא לב"ד ושאל כמה חטאת נתחייב במחשבה הזה. וא"כ הא אף ר"נ ס"ל כן ובת"ה משמע דאמת מתחילה הי' דעת ר"נ אפי' במעשה לא אסור אפי' מומר ולבסוף הדור בי' וס"ל דאוסר במקום שלא שייך לצעירי'. וא"כ י"ל דהך קושיא קודם חזרה לא הקשה רק לר"ה ובתר דשמע התי' מר"ה חזר. אבל לא כן משמע פשטא דסוגי' דש"ס וביחוד דברי תוס' ד"ה ר"נ וכו' דכתבו לס"ד דר"נ ס"ל אין נכרי יכול לאסור יקשה מר"נ דהא עובד' שם דנכרי ניסך וכו' הרי דחשבו רק לס"ד דאנן טעינן בהבנת ר"נ אבל ר"נ בעצמו לית ביה חזרה דכתבו ס"ד וגם אין קושי' כלל מעובדא דשם היה קודם חזרה אלא ברור דס"ל לתוס' דכך היה דעת ר"נ מתחילה ועד סוף וא"כ תקשי ה"ל לר"נ להקשות לנפשי' מהך ברייתא ובחדושי ופלפולי הישיבה טרחתי ליישבו בכמה אנפי. אבל הם רחוקים מאמת (ואולי הי' זה להרב ט"ז לחומה וסברא ברורה כי דאף דר"נ מודה דישראל מומר ונכרי אוסרין בעשה מעשה היינו במעשה רבה אבל לא במעשה זוטא כי לא מצינו דר"נ יסבור כן וכן מורה רהיט' דשמעת' דאין לעשות פלוגתא רחוקה ריב"ב ס"ל אפי' במעשה רבה אין נכרי אוסר נימא דת"ק אפי' במעשה זוטא אוסר מהכ"ת לעשות פלוגת' רחוקה. ובזה אפשר ליישב מה שעמדנו בו מה ביקש הרא"ש בהכרעה זו בין רש"י לר"ח הא קיי"ל לצעורי דיש נ"מ דלר"ח צ"ל ניסוך קרוי מעשה זוטא כמ"ש הרא"ש ור"נ אוסר מ"מ בנכרי ש"מ דאף מעשה זוטרא אסור אבל לשיטת רש"י דניסוך קרוי מעשה רבה וא"כ י"ל במעשה זוטרא אף נכרי אין אוסר לר"נ וא"ש כל הנ"ל ולכך יפה תי' על קושי' הב"ח דמה בכך דאותו שוחט היה מין הא הבהמה אינו שלו ובעי מעשה רבה. ואם כי הוא אמרה לרשב"א ורשב"א ס"ל דאף במעשה זוטרא אוסר. מ"מ אין כ"כ השגה עליו כאלו טעה בדבר בדבר משנה וצריכין אנו לחוש לכבודו של אותו זקן): איברא לפי שיטת הפוסקים דאף במעשה זוטרא מודה ר"נ דנכרי אוסר קושי' הנ"ל במקומו עומד. גם יש להבין טעם של רש"י דס"ל ביש לו שותפות לא אמרינן לצעורי למה כמ"ש התוס' מה נ"מ בשותפות אם כוונתו היה רק לצער. וגם על דברי הרא"ה דס"ל דאף שכוון לצערו מ"מ שחיטתו אינו מועיל וה"ל נבלה וטען רשב"א בתורת הבית הא לא אתכוון לכוונה זרה רק לצערו בעלמא יש ליישב: ונראה דהא בע"ז דף נ"ז אמרינן מנלן דאוסר שאין שלו בקעביד בי' מעשה ואמרינן דילפינן מכלים דאחז דהוצרכו להפריש אחרים תחתן אף שהיה קדשים ולאו שלהן היה אלא דקעביד בהו מעטה ולכך אסרו ובדף נ"ב ע"ב ד"ה ברוך כתבו תוס' להדיא דלא אסרו כלים דאחז רק מדרבנן וכ"נ מדברי רש"י שם. וא"כ לפ"ז ממקום שבאת כיון דכל ילפותא מן הכלים וכלים גופא רק דרבנן אף בעלמא במעשה דאוסר הוא רק דרבנן. #ח) וא"כ קשה מה פריך לר"ה דאמר עשה מעשה אוסר מהך בריית' דחטאת דשוחט לע"ז כיון דשוחט פורתא אפרה ואיך יתחייב משום שחוטי חוץ הא דס"ל לר"ה אוסר היינו מדרבנן כמ"ש אבל שם לענין שחוטי חוץ כיון דמהתור' אינו אסור וראוי לבוא בפנים קרינן בי' וחייב משום שחוטי חוץ. ודוחק לומר עכשיו דתקנו חז"ל לאוסרו אין ראוי לבוא בפנים קרינן בי'. דזה דוחק (ועיין גיטין דף נ"ה גנב והקדיש וכו'. וב"ק גבי גנב וטבח בשבת): הנה ודאי לפי דברי תוס' חולין ד"ה ר"ש דכתבו דכלים דאחז לא נעשו בם שום שינוי רק שימוש בעלמא ומיני' להדיוט במעשה ע"ש א"כ י"ל כך יליף הגמ' בשלמא אי בעושה מעשה אוסר ד"ת א"כ ראוי חז"ל לקנוס בכלים אפי' בשימש בעלמא אבל אי אפי' מעשה אינו אוסר ד"ת איך יחמירו חז"ל כ"כ לאסור שימוש. וא"כ א"ש אבל באמת התוס' ע"ז דף נ"ב ע"ב ד"ה ברוך כתבו להדיא דעובד' דאחז הי' מעשה זוטא הרי קראו לשמוש מעשה זוטא דבאמת וכי סגי דישתמש בכלי תמיד ולא יהא נפחת יותר מאלו חתך בסימן חתך כל דהו ולא עשהו טרפה. לא יהיה שמוש בכלים פחות מניסוך יין בין קרני בהמה דקרוי מעשה בגמ' ועיין ר"ן משמע דשמוש בכלים מעשה גמור' מיקרי. #ט) וכן גם קשיא לי לפי דברי תוס' בע"ז דילפינן הואיל מעשה זוטא לגבוה ש"מ מעשה רבה להדיוט א"כ איך אמרינן בשמעתין דחולין אי לאו דאמר עולא מעשה זוטא לא הוי הך בריית' דהכא קשיא דדילמא מה מעשה מעשה רבה. וקשה מעשה רבה מנלן דאוסר וצ"ל דילפינן מדאחז כמ"ש בגמ' וקשה קושיא התוס' הא כלים הקדש הוי וצ"ל תי' התוס' דנחית דרגא בהקדש אפי' במעשה זוטרא אסור וא"כ עדיין קשה מהך ברייתא דחטאת דעכ"פ במעשה זוטרא אין ראוי לבוא לפנים דהא הקדש הוא ואיך יחייב משום שחוטי חוץ. לכן נראה כי יש להבין במה נחלקו ר"ה ור"נ אם אמרינן לצעורי או לא וכי בסברא כזו יחלקו אלא נראה דודאי אף כבר נאמר דמעשה דאוסר רק מדרבנן מ"מ יש חולק דהקשה הר"ן בשם רמב"ם על הא דפריך הגמ' אשריהם תשרפון הא אין אדם אוסר דבר שאין שלו. והקשה הרמב"ם דילמא עשה בה מעשה אסרהו. ש"מ דס"ל דהוי תורה וגם כלים של אחז הוי להדיוט במעשה הר"ן דהי' לפדותן ולמוכרן להדיוט ע"ש. וזה סברא לצעורי אינו מוחלט כ"כ וכי לא סגי שבלב שלם עושה (ועי' מש"ל אם עושה בשוגג) ולכן תליא בזה אם זהו שיכול לאסור של חבירו במעשה אסור ד"ת א"כ ודאי לא סמכינן על סברא כזו להתיר איסור ברור של תורה ומידי ספיקא לא נפק דלמא לא כוון לצערו ואסור וזהו טעמי של ר"ה דלא ס"ל לצערו דיש כאן איסור של תורה אמנם ר"נ וסייעתו סברו מתחלה להנחה קיימת אין אדם אוסר שאינו שלו אפי' במעשה והיינו לפי ד"ת רק חז"ל אסרהו מכלים דאחז וא"כ מסתעף אידך מימרי' שהוא אפי' למ"ד אוסר והיינו מדרבנן ה"מ נכרי אבל ישראל לצעורי מכוון ואי דיש בו ספק קצת מה בכך הא מילתא דרבנן היא הן אמרו והן אמרו. #י) ומעתה לא קשי' לימא ר"נ לנפשי' מהך ברייתא דחטאת דהא ד"ת לר"נ אינו אוסר וא"כ ראוי לבוא בפנים אבל ר"ה דס"ל לא אמרינן לצעורי מכוין והיינו משום דס"ל ד"ת אסור כמש"ל וא"כ שפיר קשה מהך דחטאת דמתורה אין ראוי לבפני'. ומעתה נ"מ טובא בין רש"י ור"ח דמתחלת דבריהם של ר"נ וכו' הכל ד"ת אי אוסר או לא וא"כ לר"ח דמודים במעשה רבה אוסר ד"ת אף לצעורי לא אמרינן בהו כיון ד"ת אוסר. ולא שרינן בספק של תורה ולכך הכריע הרא"ש כרש"י ואף במעשה רבה ד"ת אינו אסור ומהני בדרבנן סברת לצעורי. וא"כ מה דהקשנו איך אמרן מעשה רבה א"כ מוכח בהקדש אפי' מעשה זוטר' לק"מ דזהו הכל למאן דס"ל דרבנן אבל ר"ה ס"ל תורה ואין לסברת התוס' מקום דנחית חד דרגא ושפיר קאמר הגמ' דלא הוי תיובתא. וגם ביש לו שותפות אי מצי לאסור חלקו של חבירו או לא בזו נחלק רש"י ותוס' רש"י ס"ל יכול לאסור כיון שיש לו יד בו לאסור לכל דבר וכ"מ בדברי רמב"ם וא"כ לא מהני לצעורי דהא אסור ד"ת אבל התוס' ס"ל דמ"מ אין לו יד ד"ת לאסור של חבירו רק מכח תערובות אוסר וא"כ שפיר אמרינן לצערו קמכוון ודו"ק. וגם דברי הרא"ה נכונים כיון דשורת הדין לאסור באכילה כמ"ש הר"ן דבזה לא שייך אין אדם אוסר א"כ תו לא מהני לצעורי דבאיסור תורה לא סמכינן על זה וא"ש וכן באמת יש להחמיר וכמו שאכתוב אח"כ. ולק"מ ולכך יפה כתב הרמב"ם אין אדם אוסר שאינו שלו דזהו יתד שהתירו לצערו קמכוון תלוי בו ודו"ק: הא דכתב הרמב"ם בהל' שגגות והעתיק הך ברייתא דמביא שלשה חטאות וכתב או בחטאת עוף וקנה פגום או באומר בגמר זביחה עובד' #יא) אע"ג דס"ל אין אדם אוסר ד"ת כמ"ש י"ל דס"ל ואזיל לשיטתו כר"י הגלילי דשלמים ממון בעלים הוא ואוסר שלו כמ"ש הגמ' התוס': ובזה יובנו ד"ת שם חולין ד"ה כיון דכתבו הא דאמרי' בזבחים על קושי' נעבד אסר שהקדיש הא אין אדם וכו' לר"ה דלאינך הא חטאות דידי' וכו' #יב) וקשה הא במסקנא כולם ס"ל אוסר רק לצעורי וצ"ל אליבהו ג"כ כמ"ש לר"ה וסוגי' דזבחים אתיא למסקנ' ונ"ע לכאורה. אבל למ"ש ניחא דאף למסקנ' לית להו דברי ר"ה דד"ת אין אדם אוסר וא"כ עדיין קשה לתני חטאת בהמה וצ"ל חטאת כדידיה דמי ודו"ק. ובטחתי שדברים אלו יש להם פנים בהלכה וה' יאיר חשכי ואעפ"כ יצא לנו ד"ת אין אדם אוסר כלל רק מדרבנן ונ"מ טובי בין איסור של תורה לרבנן וגם נ"מ טובי בין ר"ח לרש"י. לענין תורה ויפה הכריע הרא"ש:
ד
דגם בזה בח"מ סי' שפ"ח סותם מחבר כרמב"ם מנסך יין ויש לו שותפות אוסר ולא אמרינן לצעורי מכוין ותמהו כל אחרונים למה סתם שם כרמב"ם מבלי זכר דעת הרא"ש ותי' הסמ"ע שם ביין ביש לו שותפים אלו נתכוון לצער חבירו הי' לו ליתן חלק חבירו בכלי בפ"ע ולסכו ולהציל שלו משא"כ בשחיטה א"כ לחלק וכתב הש"ך ותימא שהוא נגד ש"ס דחולין דף מ"א. ופי' לדבריו דהגמר' הקשה מן מטמ' ומנסך הא אין אדם אוסר וכו' ותי' דאי' לי' שותפות ואח"כ אמרינן ר"נ אמר לצעורי מכוון ופריך הגמ' מן הך המטמ' ומנסך ומשני בישראל מומר ולא משני דאי' לי' שותפו' כנ"ל ומזה הוכיחו תוס' גבי שנים שוחטין וכו' דלא פוסל שותפות ומ"מ יכול לומר לצעורי וכו'. ואין זה כ"כ קושיא בשלמ' על הך קושי' שני' שוחטין יפה דייק התוס' לשנוי ביש לו שותפות כדלעיל בגמ' אבל על הך מטמא וכו' ליכ' לאוקמי דאי' שותפות דהא ר"י ס"ל וכן קיימ"ל היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק רק חכמים תקנו שלא יהיה כל א' הולך ומפסיד לחבירו וא"כ אם במנסך לית אתה מוצא דיאסור רק בדאית ליה שותפות וזולת זה לא תנא כלל ומה תקון צריך בזה מי הוא השוטה שנסמך יינו שיש לו בשותפות להרע לחבירו מה שמפסיד לעצמו ג"כ ועיין תוס' ב"ב ד"ב ד"ה חיי' וכו' דכתבו להדי' במקום שמפסיד שלו ג"כ לא שייך הך קנס' שלא יהי' כו' ופשוט ולכך בלישנ' קמא דמוקי לי' הך דנזיקין בשותפות ע"כ כחזקי' מוקי לי' דד"ת חייב דהיזק שאינו ניכר שמי' היזק ולא לר"י דר' יוחנן בלא"ה ס"ל כר"ה דמעש' אוסר אבל למסקנ' דאתי' כר"י דמעשה אסרה רק לצעורי הוצרך הגמ' לומ' אוקימת' דאתי' במסקנ' כר"י ולא יתכן בשותפות בי' כלל. רק משני בישראל מומר דבי' תקנו תקנה מחמת שלא יהיה כל אחד הולך וכיון דתקנו לשל' אף ביש לו שותפות חייב לשלם כיון דכבר תקנו קנס' קנס לא זז ממקומו כלל ואף בשותפות יחייב ודוק כי דברי סמ"ע ברורים:
ה
ולא לאסור הט"ז בס"ק ד' הבי' דברי הר"ן דס"ל דמ"מ שחיטתו לאו שחיטה ואוסרה מחמת נבילה והסכים מהרש"ל עמו וכן הט"ז ומישב קושי' הב"ח מב' אוחזין בסכין ויפה כ' והיינו דמיירי בסתם אפילו לא שחט הפסיל רק כל דהו וא"כ כיון שאינו עושה נביל' לא מיפסל ולא השיג הנה"כ עליו כלו' בזה #יג) אלא הקושי' שרומז עליו הש"ך בס"ק ה' מה שהקשה משמרת הבית לא תי' הט"ז כלום וכ"כ בנה"כ. ואני אומר ליישב הקושי' ושיש לר"ן ורא"ה ראיה לדונם כי קושי' רשב"א הא דפריך ר' נחמן לר"ה דאמר במעשה כל דהו אוסר איך יתחייב משום שחוטי חוץ הא בכח נאסרה משום ע"ז וקשה לימ' ר"ן לנפשי' דאין אדם אוסר מ"מ כיון ששחט ועשה בה מעשה נבילה ה"ז נבילה ואיך יתחייב אח"כ שחוטי חוץ וכן מה דהקשה הגמ' לר"נ דס"ל במעשה לא אסרה למה מוקמינן בחטאת עוף לוקמי בחטאת בהמה. מה קושי' הא צריך לאוקמי כן דבחטאת בהמה כיון ששחט סימן א' נעשה נבילה דשחיטתו כלא יחשב ואיך יתחייב משום ש"ח וקושיא גדולה הוא: ונראה דיש ליישב ג"כ הגמ' שם פריך אר"ה מבריית' דמביא שלש חטאת כוון דשוחט לע"ז אוסרה ואין כאן ש"ח. ומשני הגמ' באומר בגמר זביחה עובדה ופריך גמ' אי הכי לתני זבח ופי' רש"י ללישנ' קמא דקושי' זו אף לר' נחמן דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' במעשה נמי קשה למה קתני חטאת ולא זבח. וקשה וכי נעלם מעיני לשון ראשון דברי הגמ' ערוכה בזבחים די"ל רי"ג דזבחים היינו שלמים קדשים קלים ממון בעלים הוא והכי ס"ל כמ"ש הרמב"ם #יד). ונראה דיש כאן קושי' לפי מה שהעלו התוס' בד"ה הא דאמר להר דאע"ג דהר לא נעשה ע"ז לאסור תקרובת מ"מ העובד' חייב מיתה ע"ש. וא"כ קשה מה פריך הגמ' מבריית' דילמ' איירי בשוחט לע"ז להר וא"כ כיון דבמזיד חייב מיתה בשוגג מייתי חטאת ומ"מ אין כאן תקרובת שיאסר בהמה משום תקרובת ע"ז ופשיט' דחייב משום ש"ח וצ"ע לכאורה וליישב צ"ל דתוס' בד"ה חייב ג' חטאת כתבו הא דלא חשיב יה"כ נמי ויהיה ד' חטאות דלאו לטפוי חטאות קאתא רק קמ"ל חידוש שבת אע"פ שלא תיקן אלא להוצי' אבר מן החי כדאמרינן פסחים וכו'. ובחוץ לע"ז הוי חידוש כדמוכח בשמעת' עכ"ל. #טו) ולפ"ז אין מקום לקושיא הנ"ל דהא דאמרינן שם בפסחים מה תיקן היינו כמ"ש רש"י דל"ל שחיטה מטהרה מידי נבילה דהא מ"מ מטמאה משום ע"ז וע"ז תי' להוציא מידי אבר מהחי וזהו חידוש שרמז התוס' עליו וזהו אם בהמה תקרובת ע"ז אבל אם בהמה לא אסור בתקרובת ע"ז דהוי כהר א"כ אין מקום לקושי' במה יתוקן דתיקן ככל שחיטות לטהרה מידי נבילה דהא לא מטמאה משום תקרובת. וא"כ עדיין קושית התוס' מה קמ"ל במנין החטאות ועכצ"ל דמיירי דנאסרה בע"ז וקמ"ל תיקן אבר מן החי וא"כ פריך הגמ' שפיר ובזה יש ליישב ג"כ קושיא שקשה מה פריך לר' הונא מבריית' דשלש חטאות נימ' הך בריית' אתיא כריב"ג דס"ל בבריית' דאפי' בניסוך אין אדם אוסר שאינו שלו והוא מעשה רבה ור"ה פסק כת"ק ולפמ"ש י"ל דבריית' בעי להודיענו חידוש כמ"ש התו' דליכ' מקלקל הואיל ותיקן אבר מן החי וע"כ כר"ש אתיא דס"ל מקלקל בחבורה פטור ורש"י ס"ל במעשה אדם אוסר דשש"ל ב"ק דף ע"ט בשוחט דפטור בתשלומין ד' וה' משום דה"ל שחיטה שאינו ראוי וש"מ דאדם אוסר ע"י מעשה וכמ"ש התו' ורשב"א שם ד"ה בשלמ' ולכך פריך לר"ה דס"ל אפי' מעשה זוטא דלולי כן היינו אומרים מ"ר ודוק: אך צריכין להבין כמ"ש התוס' דקמ"ל חידוש בשחוטי חוץ כדאמרינן בשמעת' ויש להבין מה חידוש יש ואי להורות כר"ה דבשעשה זוטרא יכול לאסור וא"צ מעשה רבה זהו לא נלמוד מן בריית' זו אדרב' אי אמרי' דלא נאסר פשיט' דחייב משום שחוטי חוץ וא"צ לבדוק חצי קנה פגום וכדומה. וא"כ מה חידוש יש בזה בבריית' וצ"ל דהוי אמינא בקדשי' אפי' בלי מעשה כלל נאסר כמ"ש ברמב"ם בהל' איסורי מזבח פ"ד הלכה ו' דנאבד בקדשים אסר אף של חבירו אף בלי מעשה ועיין ראב"ד דהשיג דבעי מעשה ולשון רמב"ם מורה בלי מעשה וע"ש בכ"מ דבתוספ' משמע בלי מעשה. אך הך בריית' תיובת' דא"כ תיכף לא חזי לפנים ולית ביה שחוטי חוץ וטובא קמ"ל דבעינן עכ"פ מעשה זוטא כדעת הראב"ד וא"ש: אבל למ"ד דאינו אוסר אפי' במעשה רבה שפיר קשה מה חידוש קמ"ל בזה חטאות דשחיטת חוץ. ואי דהיא גופא קמ"ל דאינו נאסרת במעשה דהא בלא"ה צריך לידע זאת דמהך לא ילפי' רק דצריך מעשה רבה אבל דגם מעשה רבה לא יועיל לא שמענו די"ל דמועיל וע"ז וש"ח באי' כא' ובאמת אינו מועיל ועכצ"ל ממקום אחר נלמוד וא"כ אין כאן חידוש וכ"כ מהרש"א להדיא דלר"נ דס"ל במעשה רבה ג"כ אינו אוסר ל"ל דקמ"ל דאין איסר במעשה זוטא דהא אפי' מעשה רב אינו אוסר וא"כ קשה מה קמ"ל בחטאת דש"ח וצ"ל להיפוך דלעולם לטפוי חטאות קאתא והא דלא קחשיב יה"כ הך בריית' ר"ע היא דס"ל חולין דף ק"ב דיה"כ ושבת אינו חייב אלא א'. #טז) וא"כ א"ש הלשון ראשון דלמ"ד אפי' מ"ר אינו אוסר קשה ג"כ ליתני זבח דלדידיה קשיא בלא"ה מה קמ"ל בחטאת דש"ח כנ"ל ועכצ"ל לטפוי חטאת קאתא והא דלא חשיב יה"כ ר"ע היא א"כ ל"ל ריב"ג היא דהא ר"י בן גלילי מחייב שתים כמבואר בגמר' וכיון דלא אתיא כריב"ג קשיא שפיר מזבח דל"ל ריב"ג הוא דקדשים קלים ממון בעלים דא"כ ליתני יה"כ. דריב"ג ס"ל חייב שתים ואע"ג דאמרינן לקמן איפוך וריב"ג ס"ל חייב אחת ע"ש בתוס' ד"ה ר"ע דלפי מסקנ' לא צריכין תו לומר איפוך ולר"ע אינו חייב אלא אחת וא"ש: ובזה מיושב קושי' התפארת שמן אל דהקשה מה פריך הגמ' זבח ל"ל דלמ' קמ"ל דאע"ג דקרבו יחיד היא אינו ראוי בשבת לבוא לבפנים מ"מ חייב משום שחוטי חוץ כמ"ש התו' בד"ה חייב שלש. ודוחק לומר דא"כ לתני אשם ואינו קרבן צבור מעולם. #יז) ולפיהנ"ל לק"מ דלתני זבח ותמורת שבת לתני יה"כ דמ"ש הך חטאות מהך חטאות ותו ל"ל דמיירי מזבח צבור דיה"כ לא היה לו שלמי צבור כלל: ואחרי שבררנו כל זה בס"ד נראה דיש נר"ן ורא"ה ראיה לדבריהם דהא בררנו דלכך לא מוקי בעובד להר דס"ל בריית' רי"ג ולכך לא קתני זבח וקשה אי לטפוי חטאת לחשוב יה"כ א"ו דקמ"ל תיקון משום אמ"ה וש"מ דאסורה משום זבחי מתים דאל"כ לא קשה מה תיקן. וקשה לר"ג מי ניחא דס"ל אין אדם אוסר שאינו שלו אפי' במעשה רבה כמ"ש רש"י וא"כ עדיין לא קשה מה תירץ דהא ליכ' זבחי מתים דאין אדם אוסר וה"ל כשאר שחיטה וטובא תיקן וא"ה עדיין לא חידש דלטפוי חטאת בלא חידוש לא אתא וקושיא עצומה ה'. #יח) ועכצ"ל כדינו של הר"ן דאין שיטה מטמא משום נבילה ומה תיקן דהא עדיין מטמ' ועכצ"ל משום אבר מן החי וזהו קמ"ל כמ"ש התוס' וא"כ דברי הר"ן מוכרחים. (ותו' בפסחים דף ע"ב הקשו הא תקרובות ע"ז אינו מטמא אלא מדרבנן. ולפ"ז ניחא דודאי לענין טומאה באוהל וכדומה אבל כאן לית שחיטה כלל וה"ל כנוחר ויש כאן טומאת נבילות כמקדם. כמו מתה מאלי' וק"ל) #יט) וכן יש ראיה מהא דאמרינן בב"ק בשוחט לע"ז פוטר ר"ש מתשלומי ד' וה' דס"ל שחיטה שאינה ראויה וכתבו התוס' אע"פ שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אסרו יקשה א"כ ה"ל להקשות מיניה למ"ד אפי' ע"י מעשה אינו אוסר כמו דהקשו מהך דשנים אוחזין וכו' ומטמא מנסך כו' ולפי' הר"ן ניחא דאף דאין אדם אוסר מ"מ שחיטה לא הוי רק מנבל ונוחר ואין כאן תשלומי ד' וה': ומעתה גם מה שטען הרשב"א יש ליישב הקושיא ראשונה נימא לנפשי' כי מחתך בעפר דהא אין שחיטה ל"ק דוודאי ידע דמיירי בחטאת עוף מכמה טעמים שכתבו לתני זבח ואשם רק זהו חשבו לדוחק דמיירי במציאות רחוק שהיה חצי קנה פגום והוא השלימו וא"כ לדידי' אין צריך לזה דיש לומר דהיה חטאת עוף ושחט בקנה ואימת נעשה נבילה בשחט רוב קנה ואז נגמר שחיטתו בחוץ ובהדדי קאתא אבל לדידך בחתך כל שהוא ה"ל זבחי מתים ושחוטי חוץ לא הוי עד דשחיט רובא וח' כבר נאסרה ולק"מ: קושיא שניה דמה פריך לוקמי בחטאת בהמה זהו א"א דהא כיון דשחט סימן א' נעשה נבילה י"ל הוא הדבר כמש"ל כיון דס"ל אפי' מעשה רבה אינו אוסר א"כ ל"ל דקמ"ל דבדעבד אינו אוסר ויש בו משום ש"ח דהא אפי' אינו אוסר וע"כ דלא אתא לחדש רק לטפוי חטאת כנ"ל וקשה א"כ למה מונה חטאת עוף דלא יתכן רק בעוף למני חטאת בהמה נמי וה"ה לשארי זבחים וכגון דאמר בגמר זביח' עובד' דלא משוי מקד' נביל' ואי דפשיטא אף בהך גוונא פשוט ואדרבא בזה קצת רבותא הואיל ואמר בגמר זביחה לא משוי ליה מקדם נבלה אבל בזה אופן אין כאן רק טפוי חטאת. (הרמב"ם בהלכות שגגת בהביאו ברייתא זו כתב כגון דאמר בגמר זביחה עובד') אלא ודאי במעשה רבה אוסר וקמ"ל דנעבד בלי מעשה לא מיתסר ומשני הגמר' דכדידי' דמי וא"כ הוי אמינא נעבד אוס' לגבי דידי' וקמ"ל דמכל מקום בעי מעשה ודו"ק: והנה אם עובד ושוחט בשוגג דאמר מותר כמו דמצינו דמביא חטאת וכדתנן מנסך בשוגג א"כ לכאורה משמע דלא שייך לצעורי דהא הוא חושב דמותר נר' דמ"מ מותר דבעל בהמה יאמר לאו כל כמינך אני אומר מזיד היתה והי' כוונתך לצעורי. וכ"כ אם בהמה בידו ויש לו מגו דלא נשחטה כלל והוא אמר נשחטה אבל לשם ע"ז ולא כוונתי לצערך ונרא' דאמרינן חזקה דהי' לצערו ומותרת: דאל"כ מה פריך הגמ' מן הי' שנים שוחטים הא המשנה לא ביקש רק להורות דינו של שנים שוחטין ואיירי בכה"ג דשחט בשוגג או באופן דיש לו מגו וצועק לא לצער נתכוונתי וכן התוספ' ורשב"א דהקשו בב"ק בגונב וטבח לע"ז הא לצעורי קמכוין ולא אוקמי בשוגג א"ו דמה בכך לצעורי אמרי' ולא מהימן לומר דשוגג הי' להפסיד לשל חבירו ודוק וצ"ע:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
ד׳
א
כשירה. עיין בה"ט בשם ש"ך דאם אין אדוקים כו' ועיין בס' נחלת עזריאל בחולין דף מ"ב שכתב דיש חידוש דין בתוספות שם ד"ה לפני. דבהיתה רבוצה לפני עבודת כוכבים ושחטה מתדבק לעבודת כוכבים אמרינן סתם מחשבתו לעבודת כוכבים ואסור בהנאה. וע"ש עוד לענין מחשבה הפוסלת אי מחשבה ממש או דבור דוקא מ"ש בזה:
ב
ואסורה בהנאה. עבה"ט ועיין בספר באר יעקב שהאריך בזה וסיים מ"מ לדינא נראה לי עיקר דאינה אסורה אלא באכילה:
ג
ולא לאסור. עבה"ט ועיין בתשובת תפארת צבי חי"ד סי' ע"א:
ד
ומקפידים. ע' בתשובות רדב"ז החדשות סימן קס"ב שכתב דבזמנינו אין לחוש כלל לזה שאינם מקפידים בזה ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
ד׳
א
(סי"ד ט"ז סק"ב) ולא כב"י וכו'. לענ"ד י"ל כוונת הרי"ו דבודאי מהראוי לומר דל"א הוכיח סופו על תחלתו כיון דיש לזה חזקת צדקות י"ל דעתה כשחשב לעבודת כוכבים נעשה רשע ולא מקודם אלא דהטעם דהוי תר"ל כמו במקוה דהרי רשע לפניך וחזקת איסור דבהמה ואף אם מחלקים דדוקא במקוה דחסר ואתאי מ"מ י"ל דהא דהוכיח סופו על תחלתו אלים כ"כ להוציא מחזקת צדקות דאתרע טובא באותו ענין דהכשר בהמה זו זהו רק בצירוף דאיכא נגד חזקת צדקות חזקת איסור דבהמה אבל לענין הנאה דהוי אפילו חזקת היתר ל"א כן. אח"כ ראיתי שכ"כ בכו"פ ומ"מ לענ"ד זהו רק אם אמרי' דאפילו באותו פעם נעשה מומר וא"כ אם אנו דנין דהוכיח סופו ע"ת לא הוי זביחה כלל וקיימא בחזקת אינה זבוחה אבל אם אמרינן דבאותה שחיטה לא נעשה מומר וא"כ הוי זבוח לפנינו אלא דאם היה מחשבתו כן בשעת שחיטה אסור משום תקרובת עבודת כוכבים ולא משום נבילה ל"ש בזה ח"א דבהמה דאין מחזיקים מאיסור לאיסור ואף לרש"י דס"ל דבהמה בחייה בחזקת איסור היינו איסור אמ"ה דמחזיקים מאיסור לאיסור נלע"ד דזהו רק לענין איסור נבילות והיינו כיון דכל בהמה בלא מעשה תיקון יוצאה מאיסור אמ"ה לאיסור נבילה אא"כ שעושה תיקון לזה בשחיטה משו"ה בספק אם עשה התיקון כראוי מחזקינן שלא נעשה התיקון כראוי וממילא היא נבילה אבל באיסור אחר שבא עליו מעלמא כיון דודאי נעשה התיקון כראוי ואיסור אמ"ה נסתלק ולא יצאה מאיסור אמ"ה לאיסור נבילה אלא דהספק על איסור אחר בזה הוי חזקת היתר כמו שצ"ל לענין ספק טריפות דהוי חזקת היתר מה"ט וא"כ ה"נ לענין תקרובת עבודת כוכבים דאיסור אחר גרם לה:
ב
(ש"ך סק"ג) אי שמעינן. ואם שחט לפני עבודת כוכבים אמרינן דסתמא מחשבתו לעבודת כוכבים:
ג
(ש"ו סק"ד) והא דמייתי בש"ס ראיה מברייתא. לענ"ד זהו היה באפשרי לומר אם הרשב"א היה לומר דינו מכח ראייתו בזה י"ל דמוכח דאסור מדרבנן אבל כיון דהרשב"א בעצמו כתב דהראיה אינה מחוורת די"ל דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה וסיים ע"ז דמ"מ הדין דין אמת הרי דדן כך מסברא א"כ איך שייך לומר דרק מדרבנן אסור מנין לנו לחדש חומרא דרבנן ול"ש ע"ז לדון מסברא דהחמירו חכמים בלי ראיה מוכחת והנה מדברי הרשב"א אלו בראיה זו דאמאי אר"ל דמותרת הא הוי שחיטת מומר מוכח דאף דנעשה מומר באותו שחיטה מ"מ מקרי שחיטת מומר ומה דדחי דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה היינו כיון דהגמר ועשייתו מומר נעשה בהדדי לא מקרי שחיטת מומר א"כ מכ"ש היכא דהוא מומר בפעם א' מקודם השחיטה א"כ יפלא מה יענה הרשב"א על קושית תוס' הנ"ל במה דמשנינן הב"ע בישראל מומר הא בלא"ה אסור משום שחיטת מומר להרשב"א לשיטתו דס"ל דישדאל ועובד כוכבים אוחזים בסכין דשחיטתו פסולה. ואפשר לדחוק דא' שוחט לשם א' מכל אלו מיירי דשחט רק מיעוט קנה ואח"כ הניח ידו ונגמרה השחיטה ע"י השני הכשר דמטעם מומר הוי התחיל הפסול בדבר שאינו עושה טריפה וגמר הכשר דכשר אבל מטעם תקרובת עבודת כוכבים אסור אבל בההיא דשחט ע"מ לזרוק דמו בהא הוא דהקשה הרשב"א דכיון דאינו שוחט אלא הוא לבדו דחוק לומר דמיירי דלא שחט רק מיעוט קמא דקנח ואח"כ בא אחר וגמר השחיטה דהא לא מיירי כלל משחיטת אחר. גם י"ל כיון דהטעם דמחשבי' מעבודה לעבודה דילפינן חוץ מבפנים זהו ל"ש במיעוט קמא דקנה דאין עליו שם עבודה וזה צ"ע לדינא ובעיקר ראיית הרשב"א הנ"ל תמוה לי. הא י"ל בפשוטו דמיירי בשוגג דאינו מומר. ואי מדאמרי' עלה ומורה ר"ל דעובדו בסייף הא זהו גם לתירוצו דהרשב"א דמיירי שיזרוק העובד כוכבים דמו לעבודת כוכבים יקשה איך אמרי' עלה דעובדו בסייף. וע"כ צ"ל דהכי אמרינן דמודה ר"ל דמקרי עובד עבודת כוכבים לענין אם הוא שוחט שיזרוק בעצמו דמו לעבודת כוכבים. ממילא י"ל ג"כ דמיירי בשוגג אלא דמודה ר"ל דמקרי עובד עבודת כוכבים לענין דאם היה עושה כן במזיד דהוא בסייף. ואולי י"ל דאם איתא דמיירי בע"מ לזרוק בעצמו ובשוגג. אמאי אמר עלה דעובדו בסייף. והיינו אלו היה במזיד הא הך חידושא מצי להשמיענו בכה"ג דמיירי ר"ל בשוגג ולימא דעובדו חייב בחטאת דהוי עובד עבודת כוכבים. אע"כ דמיירי בע"מ שיזרוק עובד כוכבים דבזה ליכא ענין חיוב כלל. והוצרך למנקט דמודה ר"ל בגוונא אחרינא דהיינו דאם היה כזה ע"מ שיזרוק בעצמו דהוא בסייף:
ד
(ט"ז סק"ד) ותימא על הב"י. לכאורה תמי' על תמיהתו דהר"ן לא כ"כ אלא לענין אף אם אין אוסר דבר שאינו שלו מ"מ אסור באכילה דלאו איהו אסיר אלא דלא שרי אבל לפסק הש"ע דאדם אוסר דש"ש אלא דאמרינן לצעורי' מכוין בזה ל"ש סברת הר"ן דהא דאמרי' דלא שחט כלל לעבודת כוכבים וממילא גם באכילה שרי ועי' בסמוך בש"ך סק"ה:
ה
(שם סק"ה) וקשה א"כ אף בלא כוון. זהו קושית התוס' חולין (דף י"ד) אהא דמשנינן הב"ע בישראל מומר דא"כ בלא"ה אסור משום שחיטת מומר (והט"ז נקט לה לקושי' אף לאוקימתא דאתרו בי' ועי' בב"י במ"ש דס"ל להרמב"ם דשינוי' דמשני במומר דחוקא דא"כ בלא"ה אסור משום שחיטת מומר ודוחק לומר דמתני' בלא היה מומר מעיקרא אלא דבאותה שחיטה נעשה מומר וכגון דהתרו בו וקבל התראה וכו' משמע דס"ל להב"י דע"י ההתראה נעשה מומר אף בלא שחט לשם עבודת כוכבים אלא דמקרי מומר באותה שחיטה כיון דההתראה ע"י השחיטה. והסברא מוקשה דממ"נ אם בקיבל ההתראה לחוד בלא מעשה מקרי מומר ממילא הוי קודם השחיטה וצ"ע) והוכיחו מזה דבפעם א' לא נעשה מומר ואם כוונת המ"ז להקשות לאידך פוסקים דס"ל בפעם א' נעשה מומר איך יתרצו קושי' תוס' א"כ לא הועיל בתירוצו דנ"מ לענין הנאה הא מ"מ סוגיין לא מתרצא בהכי דהא מתני' דקתני וא' שוחט לשם א' מכל אלו שחיטתו פסולה היינו דקאי ארישא דמתני' דקתני לשם הרים דשחיטתו פסולה ואסורה באכילה ומותר בהנאה ובזה ישאר הקושיא דתיפוק ליה משום שחיטת מומר:
ו
(שם סק"ה) ותימא שהוא נגד הש"ס דחולין. לענ"ד לא קשה מידי דהא מתחלה פרכי' על ר"נ ור"ע ורי"צ דאמרי אין אדם אוסר דש"ש מההיא דמנסך ותירצו דמיירי בשותפות. ואח"כ אמרי' דר"נ ור"ע אמרי אפי' למ"ד אדם אוסר דש"ש הנ"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי מכוין. וממילא אף למ"ד אא"א דש"ש קיימא הסברא דלצעורי היכי דיש נפקותא בזה דהא לענין סברת דלצעורי לא פליגי. ולזה פרכי' ממנסך והיינו לר"נ דס"ל דאין א"א דש"ש. וגם ס"ל סברת לצעורי ממילא אף דאית ליה שותפות בגווי'. זהו מספיק לענין איסור דשאינו שלו אבל מ"מ נימא לצעורי. ובזה ל"ש סברת הסמ"ע דאלו עבד לצעורי היה לו לחלוק תחלה היין ולהציל את שלו דהא כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלו יחלקו השותפות לא יאסר ולא הי' בידו לצעורי לחבירו לאסור יינו ע"י קיום השותפות אבל לדינא דקיי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו קיימא סברת הסמ"ע לנכון ודו"ק:
ז
(בא"ד) דס"ל להטור והמחבר כהר"ן. והא דבאינו שותף אינו אוסר. היינו לא דס"ל להלכתא כר"ן. אלא בדרך סניף כיון דלרמב"ם ורש"י דלאו הכי בשותפות ל"א לצעורי. משום הכי ס"ל להכרעה בצירוף סברת הר"ן דאסור באכילה משום הכי פסק כן בשותפות בררך צירוף הסברות:
ח
(בא"ד) תמי' לי דהא לא כ' הר"ן. לענ"ד דכבר העירותי לעיל בט"ז אות ג' דלכאורה דברי הר"ן ל"ש אלא לענין אא"א דש"ש אבל לענין לצעורי ל"ש כלל סברת הר"ן. אבל באמת צ"ל דגם לענין לצעורי אסור באכילה. דהרי קשה אמאי השמיט הר"ן סיום דברי הש"ס אפילו למ"ד אא"א דש"ש הנ"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי מכוין. ואף דהר"ן פסק דאא"א דש"ש מ"מ הא נ"מ לענין אכילה דמטעם אא"א דש"ש אסור באכילה דהא לא שרי לה. ומטעם לצערי מותר באכילה. אע"כ דגם מטעם לצעורי אסור באכילה. אך קשה טעמא מאי אסור באכילה. וצ"ל דס"ל להר"ן דלא סמכי' על סברת לצעורי אלא לענין הנאה. אבל לא על אכילה דחמיר טפי או כפי מ"ש תוספות בב"ק (דף ע"ב ע"ב) דתקרובת עבודת כוכבים אסור באכילה מדאורייתא ובהנאה מדרבנן. וא"כ י"ל דלגבי דאורייתא לא סמכי' על לצעורי רק לגבי דרבנן. והא דפרכי' ממטמא ומדמע ומנסך היינו דלמ"ד מנסך ממש דס"ל דאי מערב היינו מדמע דקנסא מקנסא ילפי'. א"כ צריכים לבוא להצריכות דשם דאי תנא מנסך משום דפסיד ליה לגמרי א"כ מוכח דמנסך אפילו בהנאה אסור ומה דפריך מב' אוחזים ואחד שוחט לשם אחד מכל אלו י"ל כיון דקאי דאם שוחט לשם הרים דהאכילה אסור רק מדרבנן דמחזו כתקרובת ע"ז ולגבי אכילה דהוי דרבנן נימא דלצעורי קמכוין באופן דמוכח מהר"ן דגם לטעמא דלצעורי לענין אכילה לא סמכי' וממילא גם בניסוך אסור באכילה מה"ט וכיון דבלא"ה להרבה פוסקים בשותפות ל"א לצעורי ואף להסוברים לצעורי אסור באכילה לשיטת הר"ן מש"ה פסקינן כן להלכה ודו"ק:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
ד׳:א׳
א
שחט סתם כו'. עיין בב"ח שפסק כר' ירוחם ודעת הט"ו נראה דאין חילוק בין חשב לזרק דאפילו בחשב אח"כ ולא זרק ה"ז ספק זבחי מתים וכמ"ש בב"י וכן משמע דעת הרמב"ם פ"ב דין ט"ז והכל בו והרשב"א בת"ה וכ"פ מהרש"ל פרק השוחט סי' כ':
ד׳:ב׳
א
ה"ז ספק כו'. ומהרש"ל שם פסק כרבינו ירוחם דאסור באכילה ומותר בהנאה וכ"פ הדרישה והב"ח ומשמע מדברי הט"ו דהיכא ששחט מתחלה בפי' לשם מצות שחיטה אפילו זרק או הקטיר אחר השחיטה לעבודת כוכבים לא פסיל וכ"פ הפוסקים:
ד׳:ג׳
א
אפילו חישב העובד כוכבים לעבודת כוכבים כשרה. אפילו לאכילה ומשמע אפילו שמע השוחט שהעובד כוכבים חשב דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן וכן נ"ל מן הש"ס דפרק השוחט (חולין דף ל"ט ע"ב) גבי עובדא דהני טייעי ע"ש והב"ח בסימן ב' ובסימן זה אוסר בזה באכילה ולפעד"נ כמו שכתבתי כששוחט עובד כוכבים מין או ישראל מין האדוקים בעבודת כוכבים אז אסור בהנאה דסתם מחשבתן לעבודת כוכבים אבל עובד כוכבים או ישראל מומר שאינם אדוקים בעבודת כוכבים אי שמעינן דחשבי אסור בהנאה ואי לא מותר בהנאה דבהנך לא אמרינן סתם מחשבתן לעבודת כוכבים כן הוא בש"ס ופוסקי':
ד׳:ד׳
א
ואם ישראל כו'. דין זה למד הרשב"א בתה"א ממאי דקשיא ליה תיפוק ליה דשחיטת מומר הוא כו' ולהפוסקים דלא נעשה מומר בפעם אחת לק"מ וצ"ע דלקמן סימן קי"ט מביא ב"י תשובת הרשב"א גופיה וז"ל וענין חילול שבת ועבודת כוכבים דוקא שהיה מוחזק ג"פ כו' וגם להפוסקים (לעיל סימן ב' ס"ק י"ז) דבאותה שחיטה לא נעשה מומר נמי לק"מ וגם הרשב"א גופיה מסיק שם דלא מוכח מהכא מידי דמיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה וכן דעת הרא"ה בב"ה דף ט' דמותר אף באכילה וכן נראה דעת התורת חיים פרק השוחט והכי מסתבר הלכך יש להתיר עכ"פ בהנאה ועוד שמהרשב"א גופיה שם ובקצר משמע לכאורה דלא אסר הכא אלא באכילה ע"ש והא דמייתי בש"ס ראיה מברייתא דקתני זבחי מתים ה"פ דכמו דהתם בשחטה לזרוק עצמו הוי זבחי מתים ה"ה בשחטה לזרוק עובד כוכבים הוי פסולה ודו"ק:
ד׳:ה׳
א
י"א שאוסר וכו'. שהרי בחלקו ודאי לא כוון לצער הלכך אמרינן מסתמא גם בחלק חברו לא כוון לצער וא"ת דהכא כתבו הט"ו ב' דעות בזה ובח"מ סי' שפ"ה כתבו בסתם המנסך יין חבירו כו' אם היה לו בו שותפות חייב לשלם והסמ"ע שם חילק בין י"נ לבהמה ותימא שהוא נגד הש"ס דחולין (דף מ"א) ע"ש (שוב מצאתי בדרישה כאן שדחה תירץ זה) גם מה שתירץ הב"ח שם דס"ל להט"ו כהר"ן דלענין אכילה אמרינן אדם אוסר דבר שאינו שלו תמיה לי דהא לא כתב הר"ן אלא דבשוחט לעבודת כוכבים אסור באכילה דליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה וה"ל כאלו לא נשחטה אלא שמתה מאליה עכ"ל וזה לא שייך במנסך יינו ועוד דפשט דבריהם הכא משמע דלגמרי שרי וכ"פ בד"מ דלא כהר"ן ושכן מוכח בש"ס (דף מ') דלא כהר"ן דא"כ לא הוי פריך מידי מהך ברייתא דהשוחט בשבת ארב עמרם ורב יצחק ע"ש וגם דעת הרא"ה בס' ב"ה (דף יא) כהר"ן וכבר השיב עליו הרשב"א במ"ה שם באורך מסוגיא זו וכן משמע מדברי כל הפוסקים דלגמרי שרי אלא נ"ל דאע"ג דלענין איסורא איכא פלוגתא דרבוותא מצי הניזק לומר דלמא קי"ל כמאן דאוסר בהנאה מה תאמר דקי"ל כהמכשיר א"כ קח לך היין שאיני רוצה להכניס עצמי בספק ותמכרנו אתה כיון שגרמת לי היזק וקח לי אחר במקומו ודו"ק:
ד׳:ו׳
א
ה"ז אוסר כשאר מומרים. פי' כי היכי דקי"ל דמומר אוסר אפי' דבר שאינו שלו כלל בהנאה כששחט לעבודת כוכבים שודאי כוון לאסור ולא לצערו כדאיתא בש"ס ופוסקים ה"נ כיון שהתרו בו שלא ישחוט לעבודת כוכבים ואפ"ה שחט ודאי לא כוון אלא לאסור ואסור אף בהנאה. ודע דבכל הסימן דאמרינן שחט לעבודת כוכבים מיירי אפילו במעשה כל דהו וכדלקמן סימן קמ"ה סעיף ח' ע"ש:
ד׳:ז׳
א
לשם חמה ולבנה. עצמן ועי' ס"ק ט':
ד׳:ח׳
א
אין לו דין תקרובת כו'. מלשון המחבר משמע דאעפ"י שנתכוין לעבדם לא הוי אלא פסולה ולא זבחי מתים ודוק והיינו דאזיל לטעמיה שפי' כן בב"י דברי הרמב"ם אבל הרשב"א והטור פירשו דברי הרמב"ם דבמתכוין לעבדם הוי זבחי מתים וכ"פ מהרש"ל שם סימן כ"א והב"ח ואפשר לכוין גם דברי המחבר לזה וע"ל סימן קמ"א ס"א:
ד׳:ט׳
א
או לשם שר א' כו'. וחמה ולבנה יש להן ג"כ שרים כדאמרינן במדרש י"ב מלאכים מנהיגים את החמה. תוספות:
ד׳:י׳
א
הרי זה זבחי מתים כו'. משמע דקאי אאפי' לא נתכוין לעבדם דסליק מיניה דאפ"ה הוי זבחי מתים כהרמב"ם ולא כר"י (ב' הדעות בטור ע"ש) וכ"פ מהרש"ל שם:
ד׳:י״א
א
אינו דומה לשוחט לשם הרים. דהתם השוחט עצמו מתכוין לכך אבל הכא זה מחשב וזה עובד לא אמרינן. רשב"א:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
ד׳
א
לשם עבודת כוכבים. פי' שהשחיטה עצמה לעבודת כוכבים אבל אם שוחט להקריב בשרה לעבודת כוכבים היינו סופו לזרוק דמה לעבודת כוכבים כו':
ב
ה"ז ספק זבחי מתים. הטעם דספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו דמתחלה ג"כ שחט לשם עבודת כוכבים ע"כ אמרו בגמרא בזה דהיה מעשה בקיסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר וכתב רש"ל פ"ב דחולין סימן כ' כיון דרבנן דפליגי עליה דרשב"ג ס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וקי"ל כרבנן א"כ הא דלא אמרו כאן היתר היינו משום כבודו דרשב"ג ע"כ סגי בזה שאין להתירו באכילה אבל בהנאה שרי וכמ"ש רבינו ירוחם ולא כב"י החולק עליו וס"ל אפילו בהנאה אסור דהא אזיל לשיטת הרמב"ם דס"ל דיש ספק אי הלכה כרבנן או כרשב"ג וכמ"ש בח"מ סימן רמ"ה סי"א לענין זיכה ע"י אחר כו' אבל שאר פוסקים פסקו כרבנן ומ"ה תמה על הטור שפסק כאן שיש ספק אי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ובח"מ סימן רמ"ה מביא דעת הרא"ש דס"ל לא אמרינן הוכיח כו' וכתב עוד רש"ל שם בשם הר"ן והתוס' דזריקה והקטרה דפסלי בעבודת כוכבים דוקא שחישב עליה בשעת שחיטה לזרוק דמה לעבודת כוכבים אבל נשחטה כראוי שוב אין הבהמה נפסלת אע"פ שזרק דמה או הקטיר חלבה לעבודת כוכבים אע"ג דבקדשים בהמה נפסלת בד' עבודות התם שאני שכולן מכשירי קרבן נינהו אבל חולין שכל התירן אינו תלוי אלא בשחיטה מכיון שנשחטה כראוי א"א שיפסלו וזה שלא כדעת רש"י עכ"ל ופי' דבר זה שאם שחט אחר ובא הבעל אחר כך וזרק דם לעבודת כוכבים דשרי וכ"פ רש"ל שם אבל בדידיה גופיה ודאי בכל ענין יש לחוש סופו על תחלתו אפילו אם אמר בפי' תחלה ששוחט כאשר צוה השם מ"מ בדעתו הוא שכך הוא המצוה לפי טעות שלו וא"כ בודאי אסור גם בזה כנ"ל ומו"ח ז"ל כתב בזה דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו והנלע"ד כתבתי:
ג
אפילו חישב העובד כוכבים. דהכל הולך אחר השוחט:
ד
לא אסרה. כ' הר"ן איכא למ"ד דבאכילה אסורה ואפילו השוחט בהמת חבירו לשם הריס כו' דליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהכא לאו איהו אסר לה אלא דלא שרי לה והוה כלא נשחטה ומתה מאליה עכ"ל ותימא על הב"י ורמ"א שלא הביאו זה ורש"ל פרק ב' דחולין סימן כ"ב הביאו ומו"ח ז"ל הקשה על הר"ן בזה דא"כ מה פריך תלמודא על מאן דס"ל אין אדם אוסר כו' מההיא דשנים אוחזין בסכין אחד ושחט אחד לשם הרים כו' דשחיטתו פסולה דאלמא דאוסר שאינו שלו מאי קושיא הא פסולה תנן אבל לא אסור בהנאה כו' ותירץ בדוחק ואגב חורפיה לא עיין בזה דהא עיקר טעם איסור אכילה להר"ן משום דנסתלקה מעשה שחיטתו והוה כאלו לא עשה בה מידי וזה לא שייך אלא ביחיד השוחט משא"כ בשנים אוחזין בסכין כו' אע"פ שתאמר שאותו ששחט לשם פסול נסתלק מעשה שלו וכאלו לא היה כאן מ"מ אין כאן נבילה שהרי יש כאן השני ששחט לשם דבר כשר אלא ודאי שזה השוחט לשם הרים אוסר השחיטה וא"כ אדם אוסר דבר שאינו שלו וזה פשוט:
ה
ואם התרו בו. בטור כתוב בודאי כוון לאסור כו' וקשה א"כ אף בלא כוון לאסור אסור ככל שחיטת מומר י"ל דכאן בא לאסור בהנאה וזה אינו בשחיטת מומר סתם:
ו
לשם הרים. הטעם דכל אלו הם מחוברים ודרשינן אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם:
ז
אין לו דין כו'. זו דעת רמב"ם וס"ל במכוין לעובדו אסור אפילו בשוחט לשם הר אבל במכוין לרפואה או לשאר דברי הבאי יש חילוק בעושה כן לשם הר אינו נאסר בהנאה כיון דאפילו בשוחט לשם הר אין ההר עצמו נאסר משום עבודת כוכבים דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אבל בשוחט לשם רפואה לשר של הר אסור בהנאה כיון דבשוחט ממש לשם שר נעשה עבודת כוכבים ודבר פשוט שאין איסור אלא בשוחט לשם הר אבל בשוחט בהר מותר:
ח
אינו דומה לשוחט לשם הרים. הטעם דאפילו בשוחט לשם הרים אין איסור אלא כששוחט עצמו נתכוין לשם הרים אבל זה שוחט וזה עובד לא אמרינן כדלעיל סעיף ג' וג"כ אין כאן איסור מצד הרואה דהרואה סבור דאתרמי ליה אותו צד ואינו עושה כן בכוונה:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
ד׳
א
(סימן ד סעיף ד) ישראל ששחט בהמת חבירו לעבודת כוכבים לא אסרה. שאין אדם מישראל אוסר דבר שאין שלו שאין כוונתו אלא לצערו לשון הרמב"ם. ומוכח להדיא בתוס' פרק מרובה (דף ע"א) ד"ה בשלמא ע"ז כו' דכשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו ואפילו לעבודת כוכבים דאז אוסר השליח שהרי אין לומר לצעורי קמכוין כיון שהבעלים רוצין בזה. וכן מוכח בש"ס פר' כל הצלמים (דף מו) ופ' ר' ישמעאל (דף נג ב) גבי ישראל שזקף לבינה ומביאו הרב בהג"ה לקמן ר"ס קל"ט ע"ש. והטעם דכיון דגלי דעתייהו דאין מקפידין לא שייך לומר ש"א כו' אין שלו. ולא משום שליחות דהא א"ש לד"ע וכיון דאין צריך שליחות רק גלוי דעת ונתינת רשות מהני אף בדבר עבירה. וכה"ג כתב הנו"ב חלק אה"ע סי' ע"ז. וכ"כ בס' ברכי יוסף בא"ה סי' ה' ויישב בזה הא דהקשה בס' ג"ו בסוגיא דעבודת כוכבים הא אין שליחות לעובד כוכבים. ודחה הא דכתב בס' מחנה אפרים דמוכח מסוגיא הנ"ל דעובד כוכבים לעובד כוכבים יש שליחות ואף לדבר עבירה דהתם לאו מטעם שליחות הוא רק גלוי מילתא דניחא להו דהא לא בעי התם שליחות רק בגלוי דעת דניחא לי' סגי דליכא למימר א"א אוסר דבר שאינו שלו. ובחר"ש לב"ק (דף נ"א) אי' בהיפך ממ"ש בעל מח"א ובלא"ה י"ל לפמ"ש בשו"ת טור האבן סי' ל"ה דלא אמרי' א"ש לדבר עבירה אלא היכא שא"א בלא עבירה אבל היכא דאפשר בלא עבירה לא שלחו לעשות בעבירה דוקא הוי שליח אעפ"י שעשה בעבירה ובס' שושנת העמקים כלל כ"א כ"כ בכוונת התוס' דב"ק. ומיהו התוס' לא כ"כ רק למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו. והפ"י הקשה מעבודת כוכבים שם דאמר שליחותי' קעבד לכ"ע אוסר ובס' שושה"ע תי' דמ"מ הבעלים הראשונים לא עשאו שליח.
וע"ש בתוספות דיש להוכיח מדבריהם דאלו נתן לשליח לשחוט סתם ושחט השליח לעבודת כוכבים בשוגג דלא אסרה דאל"כ ה"ל לשנויי הכי ע"ש. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תר"ג ע"ש שהוכיח כן מפ"ג דנדרים (דף ל"ו) דמצ"ל לתקוני שדרתיך ולא לעותתי גבי פגול. ומיהו לפמ"ש הרשב"א בחי' שם אינו ראיה שהקשה דהא קיי"ל דאדם אוסר דבר שא"ש במעשה רבה מיהת. ותי' דה"מ בשאר איסורין אבל גבי פגול דקרבן. כשמשנה שליחותו לעוות נמצא שאינו שליח לכך ולא הוי כשוחט קרבן אלא כנוחר ולא הוי פגול וכשר נמי לא הוי. אלא דקשיא ליה אמאי הוי פגול ול"ק דלהוי כשר:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5