שולחן ערוך, יורה דעה א׳: מי הם הכשרים לשחוט. ובו י"ד סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

מי הם הכשרים לשחוט. ובו י"ד סעיפים:
הכל שוחטין לכתחלה אפילו נשים: הגה יש אומרים שאין להניח נשים לשחוט. שכבר נהגו שלא לשחוט וכן המנהג שאין הנשים שוחטות: (ב"י בשם האגור): ועבדים וכל אדם אפילו אין מכירין אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף וגם אין יודעין בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט ומותר לאכול משחיטתו שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין. בד"א בשאינו לפנינו אז מותר לאכול משחיטתו וסומכים על החזקה. אבל אם הוא לפנינו צריך לבדקו אם הוא מומחה ויודע הלכות שחיטה אבל אין צריך לשאלו אם נתעלף: הגה וי"א שאין לסמוך על החזקה אלא בדיעבד אבל לכתחלה אין לסמוך על חזקה במקום דיכולין לבררו (מרדכי והגהות אשר"י ואגור בשם א"ז ושאלתות פ' בהעלותך) וכל זה מיירי באחרים שאינן בקיאין ויודעין אם זה השוחט בקי או לאו אבל השוחט עצמו לא ישחוט אע"פ שיודע הלכות שחיטה ומומחה עד ששחט ג"פ בפני חכם ומומחה בהלכות שחיטה שיודע שהוא רגיל וזריז שלא יתעלף (טור בשם הרמב"ם) ולכן נוהגין שאין אדם שוחט אלא א"כ נטל קבלה לפני חכם (אגור בשם הלכות א"י) ואין החכם נותן לו קבלה עד שידע בו שהוא יודע הלכות שחיטה ובקי ביד. ולכן נוהגין שכל הבאין לשחוט סומכין עליהם לכתחילה ולא בדקינן אותם לא בתחילה ולא בסוף. דכל המצויין אצל שחיטה כבר נטלו קבלה לפני חכם (ד"ע) ובקצת מקומות נוהגין להחמיר עוד דהמקבל נוטל כתב מן החכם לראייה שנתן לו קבלה. וכל שוחט אע"פ שנטל קבלה יראה שיחזור לפרקים הלכות שחיטה שיהיו שגורים בפיו ובלבו שלא ישכחם (מהר"ר יעקב הלוי בשם מהר"ש) . וכמו שהדין בהלכות שחיטה ובמי שבא לשחוט כך הוא הדין בהלכות בדיקות הריאה ובמי שבא לבדוק. ודינם ומנהגם שוה בכל זה (ד"ע) ויש לב"ד לחקור ולדרוש אחר הבודקים והשוחטים ולראות שיהיו בקיאים ומומחים וכשרים (מהרי"ו סי' נ') כי גדול איסור המכשלה בשחיטות ובדיקות המסורים לכל ואם בדקו איזה שוחט ובודק ונמצא שאינו יודע. אם נטל פעם אחת קבלה אין מטריפין למפרע מה ששחט דאמרינן השתא הוא דאתרע (חדושי אגודה) אבל אם לא נטל קבלה מעולם כל מה ששחט טריפה גם כל הכלים שבשלו בהן מה ששחט צריכין הכשר (רשב"א סימן רי"ח):

ב

אין צריך שידע כל חילוקי הדינים אלא אם אומר על דבר זה הייתי מסתפק ושואל קרינן ביה שפיר יודע עד שאומר על האסור מותר: הגה ובודקין אותו בדיני הלכות שחיטה שיתבארו לקמן ריש סימן כ"ג ובדין בדיקת הסכין ובדין בדיקת הסימנים לאחר שחיטה כמו שיתבאר לקמן סימן כ"ה. (הגהות אשיר"י והגהות מיימוני פ"ד מה"ש) ואם שחט וליתיה קמן למבדקיה מ"מ יבדקו בסימנים אם נשחטו רובן. דכל מה דאפשר למיבדק בדקינן (הר"ן בשם בעל הלכות וד"ע לדעת הרא"ש ע"ל סכ"ה סי"ג) וכל זה במקומות שלא נהגו ליטול קבלה אבל במקומות שנוהגין ליטול קבלה כגון בני אשכנז והנמשכין אחריהם. אין נוהגין לבדוק אחריו כלל וכמו שנתבאר: (ד"ע):

ג

מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה אפילו שחט לפנינו ד' או ה' פעמים שחיטה הגונה וראוי' ושחט אח"כ בינו לבין עצמו שחיטתו פסול' אפי' שאלו לו עשית כך וכך ומתוך תשובתו נראה ששחט כראוי אין לסמוך עליו ואפי' אמר ברי לי ששחטתי יפה: הגה ומי שדרכו להתעלף ואנו יודעים שאינו מוחזק ושחט ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן מאחר שיודע הלכות שחיטה (ב"י לדעת הרמב"ם): מי שיודעים בו שאינו יודע הלכות שחיטה יכולי' ליתן לו לשחוט אם אחר עומד על גביו ובלבד שיראה אותו מתחילת שחיטה עד סופה: הגה ויש מחמירין ואוסרין ליתן לו לכתחלה לשחוט מאחר שא"י הלכות שחיטה (ב"י בשם הגהות אשיר"י בשם א"ז ובמרדכי) והכי נהוג:

ד

אם אבדו גדייו ותרנגוליו או שנגנבו ומצאם שחוטים כראוי במקום שרוב ישראל מצויים (וגם רוב גנבי העיר ישראלים) מותרים בין שמצאם בשוק בין שמצאם באשפה שבבית אבל אם מצאם באשפה שבשוק אסורים:

ה

חרש שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה דהיינו שהוא יוצא יחידי בלילה. או מקרע כסותו או לן בבית הקברות. או מאבד מה שנותנים לו אפילו באחת מאלו אם עושה אותם דרך שטות. וקטן שאינו יודע לאמן ידיו לשחוט אין מוסרין להם לשחוט לכתחילה אפי' אחרים עומדים על גביהם. ואם שחטו שחיטתן כשרה אם אחרים עומדים על גביהם ואין מוסרין להם לכתחילה לשחוט בשאין אחרי' עומדים על גביהם אפי' אם רוצים להאכיל לכלבים. ואם הקטן יודע לאמן ידיו אם אחרים עומדים על גביו שוחט לכתחילה. ומותר לאכול משחיטתו: הגה אבל אם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה אע"פ שיודע הלכות שחיטה (הגהות אשיר"י רפ"ק ורשב"א ות"ה וא"ז) ומקרי קטן לענין זה עד שנעשה בר מצוה דהיינו בן י"ג שנים ויום א' (ב"י בשם עיטור וא"ז בשם ר' יואל) ויש מחמירין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחו' מבן י"ח שנה (מרדכי בשם הלכו' א"י והגהות אלפסי החדשים) דאז גברא בר דעת הוא ויודע ליזהר:

ו

חרש המדבר ואינו שומע לא ישחוט מפני שאינו שומע הברכה. ואם שחט אפילו בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה:

ז

השומע ואינו מדבר אם הוא מומחה שוחט אפי' לכתחלה אם אחר מברך:

ח

שיכור שהגיע לשכרותו של לוט דינו כשוטה ואם לא הגיע לשכרותו של לוט שוחט לכתחילה: הגה וי"א ששכור לא ישחוט שרגיל לבא לידי דרסה. (הגהות מיי' בשם סמ"ג פ"ג מהלכות שחיטה ובה"ג וכל בו בשם סה"ת וס' יראים סימן קל"ז):

ט

סומא לא ישחוט לכתחילה אלא א"כ אחרים רואין אותו ואם שחט שחיטתו כשרה:

י

ערום לא ישחוט לכתחילה מפני שאינו יכול לברך:

יא

אם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר י"א ששחיטתו אסורה: הגה ואם נתבטלה התקנה כל השוחטים בחזקת כשרות כמו בראשונה (פסקי מהרא"י סי' קע"ז):

יב

השוחט בפני עדים בהמה לעובד כוכבים וכשבא ישראל לקנות ממנה אמר לא תקנה ממנה כי לא שחטתיה אינו נאמן ומיהו לדידיה אסורה דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא (וע"ל סי' קכ"ז בדין עד א' נאמן באיסורין):

יג

טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהא נראה שהוא טריפה וגם היה אומר שהוא טריפה ואח"כ אמר שכשר היה ולא אמר כן אלא כדי שלא יקחו אותו וישאר לו ליקח ממנו בשר כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן (וע"ל סימן קכ"ז סעיף א' בהג"ה):

יד

שוחט שהעיד עליו עד אחד ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו עד אחד בהכחשה לאו כלום והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא ומכ"מ הכל לפי מה שהוא אדם:

א

נשים. ה"ה עבדים בה"י. ופר"ח בק"א חולק עליו:

ב

ועבדים. וכ' הש"ך הטור כתב ועבדים משוחררים (ועיין בפר"ח שחולק) ונ"ל לברר דעתו דסתם עבדים יש להם כל מדות רעות:

ג

לשחוט. פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה. ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא בדיקה משום דלרווחא דמלתא שיילינן ליה וכמ"ש הרשב"א בת"ה דף ו' ע"א:

ד

ומוחזקין. וכתב בש"ך עיין בח"מ סי' ש"ו ס"ז גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן:

ה

בפני חכם. וכתב בט"ז דדוקא בעינן תרתי חכם ומומחה ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטה לחוד רק מהחכם בלאו הכי כי יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלים קבלה מן השוחטים שאינן חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים:

ו

קבלה. וכתב בש"ך המנהג להתחיל לשחוט בג' תרנגולים ובתוך הג' יהיה תרנגול (זכר) ואסור ליקח שכר על זה. ובה"י הביא ראיה דקודם שחיטה מותר ליקח שכר. אבל התרנגולים אסורים להרב באשר שהוא אחר המעשה אלא יתן לעניים ואפי' מי שבקי לשחוט תרנגולים לא ישחוט צפרים ובני יונים הקטנים אלא מי ששחט כבר אותם ואתמחי בהם ומה שאין נותנין לכתחילה לאתמחי בהו משום דלא שכיחי ולכן לא ישחוט הצפרים דקים אלא עם התרנגולים משום חשש ברכה לבטלה כל זה מדברי מהרש"ל. אעפ"כ ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד דכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם:

ז

עד שידע בו. יוכל האב לסמוך את בנו בשחיטה מאחר דע"א נאמן באיסורין. ה"ק ח"א סימן ל'. חות יאיר סי' קכ"א:

ח

לפרקים. וזהו ל' יום. בה"י ועיין בבאר הגולה מה שהביא בשם מהרי"ל:

ט

לכל. ובספר היראה מזהיר שלא ליתן קבלה לשום אדם שהוא קל בדעות כ"א ליראי שמים ובפרט הרגילים לשתות ביותר ואף שאינם שכורים כי הם אינם מרגישים אם הם שכורים או לא וידיהם כבדות מרוב שתייתם וגם להזהירם על בדיקת הסכין באימה ויראה:

י

דאתרע. והט"ז חולק על זה ומביא ראיה לדבריו דאף מי שנטל קבלה יש לאסור למפרע ומסיק להחמיר ולאסור הבשר שישנו עדיין משחיטתו שלא לאכול והכלים הידועים שנתבשלו בהם משחיטתו יש לאסור. ובספר נקודת הכסף חולק עליו. אבל אם בפשיעה הוציא טרפה מתחת ידו לא אסרינן למפרע. ועי' בש"ך ופר"ח. כתב בדק הבית סי' קי"ט אם שחט או נקר חלב ואח"כ המיר אפי' באותו יום הכל כשר. טבח שמכר בשר שלא הודח ולא נמלח יותר מג' ימים אחר השחיטה ולא הגיד לקונים שלא יאכלו כי אם צלי אש. מצד הדין אין להעבירו אם לא למגדר מלתא. עבודת הגרשוני סימן ט"ו:

יא

הכשר. וכ' בש"ך ולא דמי לבהמה שנמצאת טרפה דאמרינן בסימן פ"א שהגבינות שנעשו ממנה כשרים אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה. דהתם יש לומר משעה שנולדה כשרה היתה והשתא הוא דנטרפה אבל הכא ע"כ משעה שנולד לא ידע כלום. עוד שם כמה תירוצים. וכתב עוד מי שהיה בודק ואח"כ יצא טריפה מתחת ידו בפשיעתו לא מחמת חסרון ידיעתו הכלים כשרים מדינא ואמרינן אוקמא אחזקתו דעד השתא כשר היה ואפילו מי שהמיר דתו אין חשוד למפרע שאם שחט והמיר דתו באותו יום דכשר (מיהו אם בדקוהו ולא גמיר ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע):

יב

מותר. והטעם איתא בט"ז שהרי גם חכמים גדולים מספקא להם בכמה מילי בהלכות שחיטה ומיהו כתב בהגהות מיימוני שעכ"פ צריך שידע ששהיות מצטרפות שהוא דבר הרגיל. אם נכנס במקולין וראה שנים שוחטין ב' בהמות ואמר שאחד מהם שהה ואינו יודע איזהו והם שותקים פסק בשבות יעקב שאלה מ"ג דאם אומר העד אתם ידעתם שיש ספק בשחיטה והם שותקים מטריפין אבל אם לא אמר אתם ידעתם אפילו שתקו אין בכך כלום. כתב בית יעקב סי' ד' אם אומר על מותר אסור אף שאומר על אסור אסור ואין אומר על אסור מותר יש להעביר השוחט ההוא ועי' בס' ב"ד סימן ו':

יג

פסולה. דכיון דלא ידע הלכות שחיטה שמא פעמים שהה ודרס ואינו מרגיש. דכיון שאינו בקי בה"ש לא ידע אם נזדמן לידו טרפות. הרא"ש:

יד

יפה. פירוש כגון אחר שלמד ומתוך תשובתו נראה ששחט כהוגן אפילו הכי אין לסמוך עליו מאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה:

טו

שחיטה. ופי' הש"ך דאי שהה או דרס לא היה מאכילה לנו. ב"י ולפ"ז ה"ה אם שותק נמי:

טז

סופה. ופי' הש"ך אפילו ראה ששחט סימן א' יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסי' יפה הב' נמי שחט יפה:

יז

ויש. שוחט שמיקל בדין א' המוזכר בפוסקים להחמיר לפי שכך נראה בדעתו אם מותר ליתן לו לשחוט כשאחרים עע"ג עיין בית יעקב סימן צ"ז וסי' קכ"א:

יח

נהוג. וכתב הש"ך מיהו מן הסתם שאינו יודע אם יודע ה"ש או לאו נראה דמותר ליתן לו לכתחילה כשאחרים עומדים ע"ג וכ"פ רש"ל:

יט

שנגנבו. וכתב בטור אע"פ שחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה:

כ

מותרים. וכתב הש"ך ומיירי בגווני דליכא משום בשר שנתעלם מן העין. והט"ז כתב דלהכי נקט גדייו דר"ל שיש סימן שהם שלו דאל"ה בשר שנתעלם מן העין אסור אפי' במקולין של ישראל:

כא

אסורים. והטעם משום דאדם עשוי להטיל נבלתו שם. וכ' הב"ח דאשפה פחות מג' טפחים לא חשוב אשפה וכתב עליו הט"ז והש"ך דזה אינו מוכרח וכתב עוד בשם המחבר במקום שרוב ישראל מצוים פירושו אפי' רוב העיר והשוק עובדי כוכבים רק שבאותו מקום רוב ישראל מותר. וכן אם רוב עובדי כוכבים מצוים שם אפי' רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצוי. ואם עובדי כוכבים וישראל מצוים שוים אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר ואם שוים בעיר אסור וכתב עוד אפי' במקום שרוב עובדי כוכבים מצוים אם רוב הטבחים שם ישראל מותר ודוקא בבהמות אבל לא בפרגיות וכיוצא בהן שדרכן לשוחטן בבית אלא בעינן דוקא שיהיו רוב ציידי עופות ישראל ששוחטין מיד כשצדין ומה שכתב בח"מ סימן רנ"ט סעיף ו' מקום שרובן עובדי כוכבים ורוב טבחים ישראל בהמה ועוף הנמצא שם שחוט מותר מיירי בעוף גדול. וכתב עוד מה שכתב רמ"א וגם רוב גנבי העיר ישראל קאי אנגנבו דבנגנבו בעינן דוקא רוב גנבי העיר ישראל ולא אזלינן בתר רוב ישראל דאם רוב גנבי העיר ישראל אף שרובה עובדי כוכבים מותר וכן אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אפילו רובה ישראל אסור:

כב

מדבר. וכתב הב"ח והש"ך אפילו פקח ונתחרש במשמע:

כג

שטות. פירוש אם עושה אותן דרך שטות הוא דנקרא שוטה ואפילו באחד מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפילו עביד כולם לא מחזקינן ליה בשוטה ש"ך ועיין בח"מ סימן ל"ה דאף אם עביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה:

כד

לכלבים. וכתב בט"ז אפילו אם הוא מומחה והטעם איתא בש"ך דילמא אתו למיכל משחיטתו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע"ג כ"ע מודו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה יודע לאמן ידיו. וכ"ש גדול שאינו יודע הלכות שחיטה שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עומדים על גביהם ודלא כהב"ח שמחמיר בזה:

כה

משחיטתו. וכתב בש"ך מדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע"ג והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג והיכא שאין אחרים עע"ג אפי' מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן. אבל מהרש"ל והדרישה פוסקים אפילו ביודע לאמן ידיו לחוד או מומחה ואחרים עומדים ע"ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיהיה מומחה ויודע לאמן ידיו וגם אחרים עע"ג והיכא דאין אחרים עומדים ע"ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפילו אחרים עע"ג אף דיעבד אסור וכן פסק הב"ח:

כו

שחיטה. והטעם איתא בש"ך משום דאין נאמנות לקטן וכתב בט"ז אע"ג שיש פוסקים דאם הוא מומחה ואומן ביד יש להכשיר דהרי שחוט לפניך אלא שיש לחוש שמא לא שחט שפיר כיון שהוא יודע ה"ש אמרינן מסתמא שחט שפיר אבל בשאר פוסקים לא איתא להאי היתרא. והב"ח החמיר על אותן ששולחין לשחוט לעובד כוכבים ונותנין לו לסימן איזה דבר שיכתוב השוחט עליו שהוא שחטו ואמר שזה אסור מאחר שאין החותם על גוף הדבר כגון על הבשר ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל איני יודע איסור בדבר דהא דבעינן חותם על גוף הבשר משום שמא נתחלף וזה לא שייך כאן דהא מכיר העוף שלו ויש ביד עובד כוכבים סימן ששחט אדם כשר א"כ מה איסור יש בדבר אבל מ"מ יש לחוש לאותן שכותבין לסימן תיבת כשר יש לחוש שמא העובד כוכבים צייר תיבה זאת אחריו כאשר הוא מצוי אלא צריך שיכתוב איזה סימן אחר שאינו מצוי ומ"מ המחמיר תע"ב דשמא לא יהיה היכר יפה בעוף שלו ועיין לקמן סימן ס"ב בדין תרנגולת ששלחו לשחוט ע"י עובד כוכבים כו' ע"ש:

כז

ליזהר. כתב בט"ז שמהרש"ל כתב דהכל לפום חורפתו וידיעתו של הנער וכן ראיתי נוהגים שלא להקפיד על יותר מבן י"ג שנים כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים וכח גברא וכ"כ הש"ך. כתב בית יעקב סימן נ"ח שמצא כתוב וז"ל האבל וזקן בן פ' שנים והנער קודם י"ח שנים לא ישחטו עכ"ל. וב"ח כתב והכל לפי מה שהוא אדם דאם הוא תש כח לא ישחוט אפי' מבן נ' שנים ע"ש סי' א':

כח

כשרה. והטעם איתא בש"ך דברכה לא מעכב בדיעבד כדלקמן סימן י"ט:

כט

מומחה. וכתב בש"ך הא דלא כתב גבי המדבר ואינו שומע אם הוא מומחה משום דהכא אשמעינן דשוחט אפי' לכתחלה הוצרך לומר אם הוא מומחה (דלא כב"ח ופרישה שתירצו בענין אחר ועיין בח"מ סימן רל"ה ובא"ע סימן קכ"א):

ל

מברך. וכתב בש"ך דאין להקשות הלא קי"ל בסעיף ג' דמי שיודעין בו שאינו יודע ה"ש מותר לשחוט באחר עומד ע"ג לדעת המחבר א"כ למה צריך הכא מומחה י"ל דהכא מיירי דאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך א"נ שאותו אחר מברך והולך לו או עמד שם ולא ראה ששחט רק השמיע ברכתו. ומיירי שהאחר שוחט ג"כ הא לאו הכי אינו יכול כאן לברך וכן פסק הב"ח ועיין לקמן סי' י"ט דבעינן שאותו אחר יכוין להוציאו:

לא

כשוטה. פי' לכתחלה לא ישחוט אפילו אחרים עומדים ע"ג ובדיעבד כשר כשאחרים עע"ג דוקא:

לב

דרסה. וכתב בש"ך דרמ"א כתב כן לעצה טובה אבל מדינא הרי הוא כפקח לכל הדברים ומותר בדיעבד אם אחרים עע"ג. או בלא אחרים אם לא הגיע לשכרותו של לוט כמ"ש בח"מ סי' רל"ה. אבל בט"ז חולק עליו וכתב הטעם בשיכור מחמת שאבריו כבדים עליו ואינו תלוי זה בדעת אדם וכן ראוי לנהוג דכל שיינו חזק עליו אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט לא ישחוט. ובבה"י האריך והחמיר מאד על השוחטים הרגילים בכך להעבירן מפני שאבריהן כבידות מחמת ריבוי שתייתן וכן ראוי לנהוג אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט. כתב סמ"ג זקן ומי שידיו מרתתין הן מכח חולשה או מכח טבעו שג"כ ידיהם כבדות שחיטתן רובן דרסות המה. אף על פי שאמרו ברי להם שלא דרסו אינן נאמנין מפני שהם עלולין לכך עכ"ל:

לג

אותו. כתב הש"ך אפילו אחרים רואין אותו לא ישחוט לכתחלה:

לד

כשרה. כתב הש"ך כתב תשובת א"ז דסומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו הביאו הב"ח ובד"מ כתב דשאר הפוסקים לא חלקו בזה:

לה

לברך. וכתב בט"ז דלא מהני בזה שיברך אחר ויהפוך פניו לצד אחר כיון דהערום צריך לכוין לשמוע הברכה והוא אסור בכך לכתחלה. כ' ע"י מי שאינו חגור בחגורה ולבו רואה ערותו לא ישחוט לכתחלה דכה"ג אינו רשאי לברך. גם אסור לשחוט בגילוי ראש דכה"ג ג"כ אינו רשאי לברך:

לו

אסורה. הטעם איתא בש"ך משום דדמי לחשוד לאותו דבר וכתב עוד אפילו בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל:

לז

בראשונה. כתב הטורי זהב אין איסור אם שגג בדבר כשלא ידע מהחרם:

לח

דאיסורא. וכתב הט"ז והש"ך דאינו נאמן במיגו דיכול לומר שהיא טריפה משום דהוי מיגו במקום עדים מ"מ אם הוא מתרץ דיבורו ואמר לא שחטתי כראוי נאמן:

לט

נאמן. וכתב בט"ז שאין להקל בפסק זה מאחר שרמ"א בד"מ הניח דין זה בצ"ע:

מ

בהכחשה. פי' ואותה שחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד דשוי אנפשי' חתיכה דאסורא. אבל מכאן ולהבא שחיטתו מותרת אפי' להעד. ש"ך:

מא

אדם. אבל בש"ך ובט"ז כתבו בשם מהרש"ל ובשם תשובת בן לב דלא אמרינן עד אחד בהכחשה לאו כלום אלא בעדות אשה אבל בשאר איסורים הוי כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"כ בהמה זו אסורה לכל ישראל וכ"כ בב"ח ובבן לב ומהרש"ל:

א

משנה ריש חולין ואם אינו מוחזק בכשרות ע"ל בסימן ב'

ב

תוס' שם ממשנה דזבחים ד' ל"א והרא"ש והמרדכי שם וש"פ

ג

תוס' ומרדכי ואשר"י (ואגור סה"ת וסמ"ג והגהות מיימ' ור' ירוחם בשם הל' א"י וכלם שם השיגו על הל' א"י בזה)

ד

ב"י מההיא משנה

ה

מסקנת הגמ' ד' ג' וכתבו הרא"ש והר"ן שכן דעת הרי"ף וכן כתב הרשב"א בתורת הבית

ו

מסקנת הגמרא שם ודף י"ב וכלישנא בתרא דרבינא הרי"ף וכ"כ התוספות בשם ר"י והרא"ש בשם הגאוני' והרמב"ם בפ"ד מהלכו' שחיטה ושאר פוסקים

ז

מבריי' דמצא תרנגולת שחוטה כו' שם דף י"ב הסכמת הפוסקים הנ"ל

ח

כמציעתא אוקימתא דרבינא הסכמת הפוסקים הנ"ל

ט

ר"ן לדעת הרי"ף וטור בשם הרמב"ם שם בפ"ד והרשב"א שם בת"ה
(°) אמר מהר"ש שקבלה בידו מאחיו הר"ר יונה ז"ל שיש לכל שוחט ושוחט כשמתחיל לשחוט לחזור הלכות שחיטות ובדיקות בכל יום פעם אחת וכן יעשה שלשים יום ואח"כ בכל חודש פעם אחת וכן יעשה שנה תמימה ואח"כ פעם אח' לכל תקופה וכן יעשה כל ימי חייו ואם לא עשה כן שחיטתו פסולה עכ"ל מהרי"ל הביאו ג"כ מהרש"ל בשחיטות ובדיקו' שלו

י

טור בשם סמ"ג בשם רבינו תם והמרדכי ריש חולין
(°) לק' סי' י"ח

יא

מימרא דרב יהודה וכו' חולין דף ט'

יב

הרא"ש והמרדכי שם וש"פ משום דכל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה

יג

טור וש"פ

יד

משנה ריש חולין וגמ' די"ב והסכמת הפוסקים הנ"ל

טו

ברייתא שם י"ב וכר' חנינא הרא"ש והרשב"א והר"ן

טז

הרא"ש שם ואנגנבו קאי דחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה וע"ל בסי' קי"ח

יז

תוספו' שם

יח

אוקימתא דרב נחמן שם וכדמפרש שם בגמרא

יט

משנה ריש חולין

כ

משנה פ' קמא דתרומות

כא

משנה ריש חולין

כב

ברייתא חגיגה דף ג'

כג

כרבי יוחנן שם

כד

אוקימתא דגמ' שם

כה

שם במשנה

כו

מהא דסוכה לקמן

כז

דיוקא דרבא ממתני' שם דף י"ב

כח

תוספות והרא"ש שם

כט

ברייתא סוכה דף מ"ב וכפירש"י וכאוקימתא דרב הונא

ל

הרא"ש שם מדברי הרמב"ם וממשנה פ"ק דתרומו' ומהא דברכות דף ט"ו

לא

גם זה שם וע"ל סימן י"ח

לב

ג"ז שם

לג

הרא"ש שם וכ"כ בעל העיטור והטור מהא דעירובין דס"ה

לד

בעל העיטור והרשב"א בת"ה מברייתא דעירובין שם וכ"כ הטור

לה

משנה חולין דף י"ב

לו

טור מפי' רש"י שם בגמ'

לז

שם וש"פ ממשנה פ"ק דתרומו'

לח

ר' ירוחם בשם י"א ושכ"כ רד"כ בתשובה והרא"ש בכלל ז'

לט

הרשב"א בתשובה

מ

הרשב"ץ מההיא עובדא דכתובות דף כ"ב

מא

מהרי"ק שורש ל"ג
(°) וסיים שם אם אותו שוחט כבר נכשל בדבר הבדיקה מעבירין אותו לגמרי

א

י"א שאין כו'. עי' תוס' דקדושין ע"ו ב' ד"ה אין כו' וי"ל דלכתחילה אין מניחין אע"ג דכשרין. וה"ה בחולין משום פשיעותא:

ב

(ליקוט) אפי' אין כו' וגם כו'. דאין הלכה כרבינא אע"ג דהוא בתראה משום דמסקנא דגמ' שם י"ב א' דרוב מצויין כו'. הרי"ף. וגם כלישנא בתרא אין הלכה מאותו סוגיא שם הרי שאבדו כו' אלמא דלא חיישי' לשניהם. הרא"ש (ע"כ):

ג

מותר כו'. ר"ל מותר לכתחילה על סמך שיבדקנו אח"כ דרבינא אסר אף בכה"ג וס"ל דלא אמרינן רוב מצויין כו' ואפי' ליתיה קמן אסור כמ"ש שם דליתיה קמן דליבדקיה וחיישינן דילמא משתלי כו' וכמ"ש תוס' שם בכותי ומומר ג' ב' בד"ה בודק. וא"ל כו'. אבל לדידן מותר בכה"ג:

ד

אבל אם כו'. כמ"ש בפ"ק דפסחים ד' א' חזקתו בדוק או לא למנ"מ לישייליה כו' אלמא היכא דאיתיה לא סמכינן והטעם משום דהוי מיעוט המצוי טובא וכמו בטריפות הריאה וע"ל סימן ל"ט ס"א וס"ב וז"ש בגמ' רוב מצויין כו' לעלופי לא חיישינן ולא אמר ג"כ לשאין מומחין לא חיישינן אלמא לאו כי הדדי נינהו דשם אפילו איתיה לא חיישינן וז"ש כאן אבל א"צ כו':
(ליקוט) בד"א כו'. ודלא כרא"ה שכתב דלאו דוקא רוב מצויין אלא כל המצויין משום דקשיא ליה קושית הרי"ף ורא"ש שהקשו מהא דר"ה דאמרינן בהמה בחייה בחזקת כו' ואף שתירצו הרי"ף ורא"ש כיון דרוב מצויין הוי כמאן דאתיידע במה נשחטה לא ניחא ליה משום דאמרינן בר"פ בתרא דיבמות ואייתי מיעוטא כו' וסמיך לחזקה כו'. וליתא דדוקא לר"מ אמרי' ועי' בקידושין פ' א' ועיין תוס' שם ושם וראיה מדאמרינן בחולין י"א מנלן דאזלינן בתר רובא כו' ואע"ג דבהמה בחייה כו' ושם דאלת"ה לר"מ כו' לר"מ דוקא. (ע"כ):
(ליקוט) בד"א כו'. כיון שהוא מיעוט המצוי אבל הרא"ש כתב בסט"ז בשם ר"ת (וכ"ה בתוס' בכורות כ' ב') דלהכי לא אמרינן סמכינן מיעוטא לחזקה משום דהוי מיעוטי שאינו מצוי ואף ר"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא וס"ל דההיא סוגיא דיבמות הוא אף לרבנן (וע"ל סי' שט"ז ס"ק ה') ותוס' אזלי לשיטתייהו דלא ס"ל הא דר"ת (ע"כ):

ה

וי"א כו'. שיטתם דאם שחט בדיעבד אפי' איתיה קמן א"צ למבדקיה אבל לכתחילה ליתן אסור בכל ענין. ואף שהסוגיא דשם לא משמע כן כמ"ש תוס' שם ד"ה רוב מצויין כו'. פסקו כסוגיא דשם י"ב א' בעא מיניה כו' דתניא הרי כו' דמשמע שם דוקא דיעבד וכן משמע שם דאפי' איתיה קמן שאמרו שם ואלא דלא ידע כו'. ולא פסקו דלא כרבינא משום דאינך אמוראי לא ס"ל כוותיה דהא הוא בתרא אלא משום ההיא סוגיא דגמ' דלא כוותיה:
(ליקוט) וי"א שאין כו'. וקושית תוס' ד"ה רוב כו' ורא"ש נ"ל דל"ק כלל דהא י"ל ל"ל לאביי ורבא לומר בכותי תקנתא בדיעבד בחותך וכן לר"א במומר וכן לכל אוקימתות דשם וכן ל"ל לרבינא לומר הכל מומחין שוחטין ל"ל להזכיר מומחין דא"צ אלא בסיפא וכן בכל האוקימתות אלא משום דמשמע דהכל שוחטין ושחיטתן כשירה מיירי בחד עניינא וזה שפריך הכל לכתחילה כו' ואל"כ הי"ל רישא בכותי וסיפא במומר או חד מהנך וע' רש"י שם ד"ה ושחיטתן כשרה דיעבד כו' ואילו סיפא כו' ולכן הוצרך רבינא לומר בדיעבד דוקא בבודקין דהוי בחדא עניינא דמרבינן מומחין אע"פ שאין מוחזקין דדוקא בבדקו תחלה או סוף והכל מומחין פעם לכתחילה אם בדקו בתחילה ודיעבד שבדקו בסוף וכן בכל האוקימתות כגון בכותי לכתחילה ודיעבד שיהא ברי ששחט שפיר או ע"י אחרים רואין או ע"י חותך וכן במומר וכן במומחה שידעו שהוא מומחה וכן במוחזקין משא"כ למסקנא דרוב מצויין כו' (ע"כ):

ו

אבל השוחט עצמו כו'. כ"כ הרמב"ם וכמ"ש שם היודע הלכות שחיטה ושחט בפני חכם עד שנעשה רגיל הוא הנקרא מומחה ואמרינן רוב מצויין כו' מומחין הן אלמא דבעינן מומחין רק דרוב כו':

ז

ולכן נוהגין שכל כו'. דטעמא דאיתיה קמן צריך לבודקו משום דמיעוט המצוי הוא כנ"ל משא"כ בכה"ג דהוי מיעוט שאינו מצוי. ד"מ:

ח

ובקצת מקומות כו'. כדי שלא יצטרך לבודקו לכל חד כדאית ליה:

ט

וכל שוחט כו'. כמ"ש לקמן דאף בדיעבד אסור:

י

ואם בדקו כו'. באגודה למד ממ"ש שם יו"ד א' סכין אתרעאי כו' וה"נ אדם אתרעאי בהמה לא אתרעאי ואמרינן נשחטה הותרה וברשב"א סימן רי"ח כתב בכה"ג א"א רוב מצויין כו' כיון שנבדק ואינו יודע וכן א"א העמד על חזקתו אלא במי שהוחזק מתחילתו כסכין שבדקוהו מתחילה ושחט בו ואח"כ נמצא פגום וכן במקוה שנמדד ואפ"ה איפלגו בה וחילק בד"מ כמ"ש כאן אם כו' אבל אם כו' כמ"ש הרשב"א וכן א"א העמד כו'. וצ"ע הא תי' זה סכין כו' הוא לרב הסדא ואנן קי"ל כרב הונא והרשב"א שכתב וכן א"א כו' לרווחא דמילתא כתב אף לר"ח כמ"ש ואפ"ה איפלגו בה. וגם מ"ש האגודה נשחטה הותרה אדרבה בהמה בחייה כו' וכ"כ הרשב"א בסי' תרי"ט דהכל אסור למפרע ואף הכלים שבשל בהן דבהמה בחייה בחזקת כו' וכדרב הונא ואפילו בדק סכינו מתחלה ונמצאת פגומה כו' ע"ש ועט"ז שהאריך עוד להקשות מדברי תוס' שם ד"ה סכין תימה כו' וכאן לא שייך ג' התירוצים דשם וכ"כ פר"ח והשיג על הש"ך:

יא

א"צ שידע כו'. עט"ז:
(ליקוט) א"צ שידע כו'. ממ"ש ס' א' ואלו הן הלכות שחיטה כו' משמע דוקא אלו שמצוין כל עת ועהג"א שם ד"ה כיון שאין כו' (ע"כ):
(ליקוט) א"צ כו'. מדקאמר שם ט' א' ואלו הן הלכות שחיטה ועהג"א שם ד"ה כיון כו' ונראה כו'. ר"ל כל דבר הרגיל וז"ש בהג"ה ובודקין כו' ר"ל שצריך לידע בכל אלו ולכן בודקין ג"כ כו' ועהג"א שם ד"ה ור"א ממיץ כו' (ע"כ):

יב

ובודקין אותו כו'. שם ט' א' כל טבח כו' ואלו כו' וכמש"ל בס"א דלכתחילה צריך לבודקו:

יג

ובדין בדיקת הסכין. עי' תוס' שם ד"ה כולהו. וי"ל דאיירי כו' ועמ"ש למטה.

יד

ובדין כו'. כמש"ש הטבח צריך שיבדוק כו' ועי' רש"י שם ד"ה כולהו תננהי כו':

טו

ואם שחט כו' דכל כו'. כמ"ש בס"א בש"ע דכל היכא דאפשר לא סמכינן ארוב מצויין כו':

טז

אפילו שאלו ואפי' כו'. עבה"ג ס"ק י"ב וכמ"ש בפ"ג דסנהדרין (כ"ט ב' כל מילי דכדי כו'. ואולי צ"ל "בפ"ג דב"ב" ל"ט א') ופ"ד ופ"ו דשבועות וראיה ממ"ש בחולין ג' ב' לרבינא בלישנא קמא ואם שחט בודקין אותו ובלישנא בתרא ואמר ברי לי כו' ולדידן דין ודאי כמו ספק לרבינא וז"ש בהג"ה ומי שדרכו כו':
(ליקוט) ואפי' אמר ברי כו'. ממש"ש כולהו כרבינא כו ואם איתא לימא הכל שוחטין ואע"פ שאין יודעין כו' אבל יודעין שא"י לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי כו' וכולן כו' ובדליתיה לקמן דנישייליה. ת"ה (ע"כ):

יז

ויש מחמירין כו'. מדפריך שם בבודקין אותו סגי ולא פריך אפילו לכתחילה נמי וכן דמשני דליתיה קמן כו' מ"מ נשארה הקושיא הנ"ל. וסברא ראשונה הוא ת"ה והטור וס"ל דבלא"ה לא קי"ל כאותו סוגיא דהא שם משמע דאם איתיה קמן ולא ידע לא מהני אחרים רואין אותו ועי' תוס' שם ד"ה דליתיה כו'. ובספ"ג דסוכה יודע לאמן כו' ופירש"י שם אף שאינו מומחה ומותר אף לכתחילה כמ"ש הר"ן שם וא"ת ול"ל יודע לאמן והא תנן וכולן ששחטו כו' י"ל דהתם דיעבד והכא אף לכתחילה וכ"כ הרא"ש בריש חולין דמותר לכתחילה משמע ואף שכתב קטן מומחה כתב ב"י דל"ד אלא לדיוקא דאף שהוא מומחה צריך עע"ג וכמש"ל בס"ה ודלא כתוס' שם בסוכה וסוגיא דריש חולין דחקו לתוס' שם לפרש דיעבד דווקא דלכתחילה אף בגדול אסור כנ"ל והם מדחים הסוגיא כנ"ל והא דקאמר ר"נ ראה אחד כו' ופריך ה"ד כו' פשיטא ולא פריך אפילו לכתחילה נמי [וכן דייק המרדכי שם וש"פ] משום דקמ"ל דאם לא ראה מתחלה אף דיעבד אסור:

יח

או שנגנבו. תוס' שם ובב"מ כ"ד ב' בשם תוספתא:

יט

במקום כו'. גמ' ב"מ שם:

כ

וגם רוב כו'. הרא"ש וקאי אנגנבו וכמ"ש בע"ז ע' א' ועי' ב"ב כ"ד א' שאני התם דרובא כו' וכאן רוב ישראל לא מעלה ולא מוריד:

כא

בין שמצאם בשוק. ב"מ שם ועי' תוס' שם ובחולין שם.
(ליקוט) בין שמצאן בשוק. וכ"ה בתוספתא נגנבה לו תרנגולת ומצאה שחוטה בשוק לר' יהודה כנמצא באשפה לר' חנינא כנמצא בבית וכן ההיא ברייתא דלעיל הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק. והלכה כר' חנינא מדאקשינן מינה לעיל ועוד דמעשה רב. ת"ה (ע"כ):

כב

בין כו'. כר' חנינא דבב"מ שם אורי כוותיה דלא כהרמב"ם:

כג

(סעיף ה') שאינו שומע כו'. גמ' ריש חגיגה:

כד

אין מוסרין כו'. כמ"ש וכולן ששחטו דיעבד כו':

כה

ואין מוסרין כו'. כמש"ש י"ב ב' וכפי' תוס' שם ב' א' ד"ה שמא:

כו

לכתחילה. הרא"ש ור"ן וכנ"ל ואף שאינו מומחה. דלא כדעת ההג"ה ס"ג דלדידיה מומחה דווקא וכ"כ בד"מ:

כז

אבל אם כו'. בתי' דרבינא הכל שוחטין ושחיטתן כו' מומחין דוקא ואפ"ה חוץ מחש"ו וערש"י שם ד"ה דאפי' כו' וכמ"ש בפ"ק דפסחים (ד' ב') ובספ"ב דכתובות דלא מהימנינן לקטן אלא בדרבנן (ע"ל סי' ק"כ ס"ק ל"ו ובסימן קכ"ז ס"ק כ"ט ובס"ק ל"ב):

כח

ומקרי כו'. עפ"ט דב"ב קנ"ה ב' אלא מעתה כו':

כט

ויש כו'. עבח"מ סימן ז' ס"ג:

ל

(ליקוט) חרש כו'. חשיב כאן חמשה שאסורין בתרומה בפ"א דתרומות ושם חשיב ששה חרש המדבר ואינו שומע כו' חמשה לא כו' אלא שאין דין בעל קרי האידנא ושיכור כאן שוחט לכתחילה דשם משום שא"י לתרום מן היפה (ע"כ):

לא

ואם שחט כו'. כמ"ש בפ"א דתרומות שם ובברכות שם דאין ברכה מעכב. אבל תרומה משום כו' ולאו כו' וע"ל סימן י"ט ס"א:

לב

אם הוא מומחה. דבכה"ג ל"ל רוב מצויין כו' דהא ס"ד בריש חגיגה דאי אפשר דגמר עד דפריך מהני אילמי כו':

לג

שוחט אף כו'. אף דבתרומות שם אמרינן דלכתחילה לא וכמ"ש בירושלמי שם יש מהן מפני הברכה כו' האלם וערום ובעל קרי מפני הברכה והיינו בשאין אחר לברך וכמ"ש בספ"ג דד"ה ומשום שחיטה אין קפידא בשניהם כמש"ש זה וזה ה"ה כפקחים לכ"ד:
(ליקוט) השומע כו'. ובא"ז והג"א אוסרין לכתחלה דאין אחר יכול לברך בשבילו הואיל והוא א"י לברך (נראה מדברי רבינו דברכת השחיטה דומה לברכת המצות להכי הוצרך לה"ט אבל בא"ז והג"א ליתא לה"ט אלא בסוף דבריהם אם אחר ג"כ שוחט) וראיה מתרומה דתנן האלם כו' ומפרש בירושלמי משום ברכה (ודוחק לומר בשאין אחר כלל לברך) ומסופקים שם אם אחר ג"כ שוחט אם יכול לברך בשבילו (ועמ"ש בא"ח סימן תקפ"ט ס"ק ג' בליקוט):

לד

אא"כ כו'. עי' רש"י שם ד"ה לכתחילה כו':

לה

ערום כו'. מהא דתרומות ופ"ב (כ"ג א') ופכ"ג (ק"נ א') דשבת וכאן אי אפשר להוציאו אחר:

לו

אם הטילו כו'. כיון שהקהל אסרו זולתו הוי כאוכל בלא שחיטה והוי כמומר לאותו דבר:
(ליקוט) אם כו'. כי שויוהו חתיכה דאיסורא אנפשייהו ועי' סי"ב ועש"ך (ע"כ):

לז

ואם נתבטלה כו'. וא"צ להכשירם כמ"ש בעבודת כוכבים ל"ט א' וכן חצר שמוכרין כו'. שם:

לח

(סעיף י"ב) השוחט כו'. כמ"ש בפ"ו דב"מ (פ"א ב') ופ"ג דב"ב דמגו במקום עדים לא אמרינן וה"נ כאן אף שיכול לומר לא שחטתיה כראוי והיינו כשעומד בדיבורו אבל אם מתרץ דיבורו ואמר לא שחטתיה כראוי נאמן. רשב"א שם ועתוס' בב"מ נ' ב' ד"ה מה כו' ובכריתות י"ב א' ד"ה א"ד:

לט

ומיהו כו'. כמ"ש ביבמות מ"ז א' ועתוס' שם ד"ה נאמן וד"ה ואין עדות כו':
(ליקוט) ומיהו כו'. כמ"ש בכתובות כ"נ ב' איהי שויא לנפשה כו' (ע"כ).

מ

(סעיף י"ג) טבח כו'. ע"ל סימן קכ"ז ס"א בהג"ה (שכתב שם דין זה בשם י"מ שאומר) וסי' קפ"ה ס"ג (עט"ז ופר"ה):

מא

(סעיף י"ד) (ליקוט) שוחט כו'. שם (בכתובות) כ"ג ב' איהי כיון דאיכא עדים כו' אבל משום ע"א דאפיך לא (ע"כ):

מב

ע"א בהכחשה כו'. כמ"ש ברפ"י דיבמות ופ"ג דקדושין (ס"ה ב') ורפ"ג דכריתות:

מג

והעד עצמו כו'. דאף בודאי שחט שלא כהוגן לא אמרינן אלא דמעבירין אותו אבל שחיטתו אינה נפסלת כמ"ש בסימן ב' ס"ב בהג"ה והוא מדברי מהרי"ק כאן ואף שמהרי"ק לא כ"כ אלא שמא עשה תשובה אין נראין דבריו (עפר"ח):

א

א) [סעיף א'] הכל שוחטין לכתחלה. דתניא ר' אומר וזבחת כאשר צויתך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. חולין כ"ח ע"א. ופירש"י כאשר צויתך למד שנתפרשה לו מצות שחיטה על פה דהיכן צוהו בכתב עכ"ל והתו' שם כתבו י"מ דדריש בגי' דכאש"ר. אלף אחד בעוף שי"ן שנים בבהמה רי"ש רובו של א' כמוהו רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה. ר"ת למפרע של כאש"ר הוי רובו של אחד כמוהו עכ"ל וכ"כ הר"ן. והטור הביא ברייתא הנז' וכתב הב"ח ללמד דאף עוף יש לו שחיטה מה"ת וכל ספק בשחיטה פסול אף בעוף דלא כר"א הקפר דאמר אין לעוף שחיטה מה"ת אלא מד"ס ולדידיה יש להקל בדאיכא ספק בשחיטה בעוף דלית הילכתא הכי אלא כהך ברייתא דתני רבי עכ"ל. וכ"ה דעת הרמב"ם פ"א מה' שחיטה ה' א' דגם שחיטת עוף מה"ת יעו"ש. וכ"כ הסמ"ג ריש ה' שחיטה. וכ"כ בס' החינוך פ' ראה סי' ת"מ. וכ"כ הרשב"א בתוה"ב הקצר בתחילתו. וכ"כ ב"י רסי' י"ג. וכ"כ הלבוש ריש סי' זה וריש סי' י"ג. כו"פ או' א' מנה"ז בקומץ או' א'. מנחת יוסף סי' א' או' א'. חכ"א כלל א' או' א'. זב"ש או' א' זב"ת או' א' ערוך השלחן או' א'. וכ"כ פרמ"ג בפתיחה לה' שחיטה שורש א' דשחיטת עוף הוא מה"ת והולכין בספיקו להחמיר יעו"ש. וכ"ה המנהג דאין לחלק בדיני שחיטה בין בהמה לעוף והולכין בספיקן להחמיר. ועיין עוד לקמן סי' י"ג או' א'.

א

ב) ואם מצוה זו של השחיטה צריך לקיימה כמו שאר תרי"ג מצות או רשות כ"א בא לאכול בשר צריך לשחוט. עיין פרמ"ג בפתיחה לה"ש מ"ש בביאור פלוגתת הראשונים בזה וכתב שיש בזה נ"מ לדינא לענין חצי שיעור ולענין איסור חל על איסור ומצדד בזה לכמה אנפי ואינו מכריע לדינא יעו"ש. והב"ד דר"ת או' א' יעיי"ש. ומדברי הפו' שכתבנו באו' הקודם משמע שיש בה מ"ע וע"כ יש להחמיר ואם אינו יודע לשחוט ורוצה לקיים המצוה יש ליתן בהמה או עוף לשוחט ויאמר לו אתה תהא שלוחי לשחוט זאת ויהיה כאלו אני בעצמי קיימתי מצות השחיטה לתקן את שורש מצוה זו במקום עליון. ויהי נועם וכו' דק"ל שלוחו של אדם כמותו.

א

ג) שם. הכל שוחטין לכתחלה. וא"ת היאך התיר לנו השי"ת לצער בעלי חיים לשוחטם ולאוכלם והלא כתיב ורחמיו על כל מעשיו. והנה חקירה זו חקר הרמב"ן ותירץ דבהמה זו שנשחטה לטובתה נשחטה שעלתה ממדרגת גוף בהמה למדרגת גוף אדם. וכ"כ בס' ילקוט ראובני פ' שמיני דקי"ח בפ' זאת תורת הבהמה והעוף בשם שערי אורה דנ"ט ע"א והב"ד היפ"ל ח"ג או' א' יעוש"ב.

א

ד) טוב ליזהר שלא לומר על כל בהמה חיה ועוף בפניה לך שחוט בהמה זו או עוף זה אלא כמו שאומרים קצת לך הנח ענק על צוארה. פלא יועץ ח"ב או' רי"ש ד"ה רחמנות. יפ"ל שם או' ב'.

א

ה) שם. הכל שוחטין לכתחלה. אדם מישראל הבא למלאות ידו לעסוק בשחיטה מה משפטו תחלה ילמוד כל דיני שחיטה עד שיהיה בקי בהלכותיה. שמ"ח או' ב'.

א

ו) שם. הכל שוחטין לכתחלה. פי' אפי' לבדו ואין אחרים רואים. כרתי או' ב' ערוך השלחן או' ג'. והיינו אחר שנעשה אומן ובקי בהלכות שחיטה.

א

ז) שם. אפי' נשים. כ"כ התו' בריש מס' חולין דנשים שוחטות אפי' לכתחלה דלא כהלכות ארץ ישראל יעו"ש. וכ"כ הטור וב"י. ט"ז סק"א. וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' שחיטה ה"ד דאפי' נשים ועבדים אם היו מומחים הרי אלו שוחטין לכתחלה. וכ"כ הרשב"א בתוה"ב הארוך דף ז' ע"ב. ובתוה"ב הקצר בית א' שער א' וכ"כ הרא"ש והר"ן והמרדכי והג"א בשם ר"י ומהרי"ח ריש מס' חולין. וכ"כ הסמ"ג בעשין פ"ג סוף ה' שחיטה. וכ"כ רי"ו בנתיב ט"ו או' ה' ח"א. וכ"כ השה"ג. והב"ד הכנה"ג בהגב"י אות ב' יעו"ש. נמצא לפום דינא מותרים הנשים לשחוט לכתחלה רק מצד מנהג יש מחמירין כמ"ש לקמן או י"א יעו"ש.

א

ח) שם הגה. י"א שאין להניח נשים לשחוט. מפני שדעתן קלה שמא יתעלפו. ב"י בשם הלכות א"י. וכ"כ הלבוש דהטעם משום שרובן יש להם מורך לב ומתעלפות מראיית הדם.

א

ט) שם הגה. י"א שאין להניח נשים לשחוט. וה"ה עבדים אין מניחין לשחוט. ביה"ל או' ב'. אבל אין נראה כן דעת הפו' כמ"ש לקמן או' טו"ב יעו"ש. וכן בתשו' מקום שמואל בסופו בחדושי דינים ליו"ד כתב להשיג על דברי ביה"ל הנז' יעו"ש.

א

י) שם בהגה. וכן המנהג וכו' כ"כ האגור והב"י השיג עליו דלא ראינו אינה ראיה. ולע"ד נראה דדעת האגור כמ"ש מהרי"ק בשורש קע"ב דבמנהג וכה"ג הוי לא ראיני ראיה וכמ"ש הרב בחו"מ ססי ל"ז. ש"ך סק"א. ובחו"מ ססי' ל"ז האריך הש"ך שם ליישב דבריו דכאן כי טענו עליו ועיין מ"ש שם באורים ותומים כי הנכון כמ"ש הב"י יעו"ש. כרתי או' ד' וכ"כ בתשו' מקום שמואל שם דהנכון כמ"ש ב"י יעו"ש. וכ"נ שכ"מ שכותבים הפי' לא שמעני ולא ראיני היינו על מדינתם ועל מדינות הסמוכים להם ואשר שמעו שמעם אבל לא על כל העולם אך לפעמים אפשר על כל העולם וכפי הנראה מדברי הפוסק ההוא.

א

יא) שם בהגה. וכן המנהג שאין הנשים שוחטות. מעיקר הדין נשים כאנשים לענין שחיטה אבל כבר נהגו במדינות אלו שאין הנשים שוחטות בין לצורך עצמן בין לצורך אחרים אפי' מומחות ומוחזקות ואין לשום חכם ליתן להם קבלה כלל. שמ"ח או' י"ג.

א

יב) שם בהגה. וכן המנהג שאין הנשים שוחטות. כן הסכימו רוב האחרונים וכ"כ משם ס' הקנה. והפר"ח העיד שראה נשים שוחטות וכ"כ בס' גור אריה בהגהו' וז"ל ובגלילות אלו ראיתי נשים שוחטות בנטילת רשות ואין מוחה בידם עכ"ל ונהרא נהרא ופשטיה. ברכ"י או' ד' והמנהג פה עה"ק ירושת"ו שאין הנשים שוחטות וכ"ה המנהג בכל ערי א"י וסוריא ובבל והודו ומדי ופרס.

א

יג) ואם אירע ששחטה בינה לבין עצמה במקום ששוחטין בלא קבלה צריכה בדיקה אם היא מומחה ואומרת ברי לי שלא נתעלפתי ואז שחיטתה כשרה אבל אי ליתא קמן שחיטתה פסולה כיון דאיכא רעותה לפנינו ששינתה מן המנהג לא סמכינן ארוב מצויין. שמ"ח או' י"ג. זב"צ או' ב'.

א

יד) ואפי' במקום שנהגו הנשים לשחוט היינו דוקא לעצמן או אפי' לאחרים דרך מקרה דמסתמא יכולות ליזהר אבל אין למנותן לשחוט לצבור שעצלניות הן וינבלו הרבה וטבח שניבל מסלקין אותו כמ"ש בחו"מ סי' ש"ו והנשים מועדות לכך. פר"ח או' א' שמ"ח שם. זב"ת או' א'.

א

טו) שם בהגה. שאין הנשים שוחטות. עיין בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות סי' ל' בד"ה אציג מ"ש בדבר השו"ב שנהג קלות גדול שלא בדק בעצמו סכינו רק שאשתו ובתו בדקו לו הסכין והוא שוחט בו והשיב דבודאי איסור גמור הוא מעיקר הדין לסמוך על בדיקת אשה בזה דהא מבואר לקמן סו' י"ח סעי' י"ז דהרבה צריך ישוב הדעת ויראת שמים לבדיקת הסכין וחמור לענין זה יותר מגוף השחיטה ובודאי נשים דעתן קלות ואין נאמנות ועי"ש עוד טעמים להחמיר בזה. דר"ת או' ד' ולפ"ז אף במקום שנוהגין הנשים לשחוט צריך האיש לבדוק הסכין ולתת לה. ועיין לקמן או' טו"ב.

א

טז) שם בהגה. שאין הנשים שוחטות. הנה יש לעיין במקום שאין הנשים שוחטות בשום ענין אם יש להוסיף עוד חומרא ולאסור גם שחיטת טומטום ואנדרוגינוס כיון דספק אשה נינהו וצריכים ליזיל בהו בכ"מ לחומרא. עיין דר"ת אות ז' דשקיל וטרי בדבר והניח בצ"ע לדינא יעו"ש

א

טוב) שם. ועבדים. בטור כתב ועבדים משוחררים והקשה עליו ב"י מאי אריא משוחרר אפי' אינו משוחרר נמי דהא כיון שמל וטבל לשם עבדות חייב בכל מצות שהאשה חייבת וכיון דאשה כשרה לשחוט גם הוא כשר עכ"ל וע"כ לא כתב כאן בש"ע ועבדים משוחררים רק עבדים סתם ר"ל שמל וטבל לשם עבדות. וכ"כ הרמב"ם והסמ"ג והרא"ש דנשים ועבדים אה היו מומחים שוחטים. וכ"כ הרשב"א בתוה"ב הארוך דף ז' ע"ב ובתויה"ב הקצר בית א' שער א' דנשים ועבדים שאינם משוחררים הרי הן בודקין סכין לעצמן ושוחטין לכתחלה כגדולי שראל שהשחיטה כשרה בנשים ובעבדים עכ"ל וכן הסכים הש"כ הארוך והפר"ח או' ב' כדברי הש"ע דאפי' אינם משוחררים יעו"ש. וכ"כ השמ"ח או' י"ד. שי"ג או' ג' כרתי או' ה' בל"י או' א' ומיהו כתב הש"כ סק"ב דהיינו דוקא במכירים אותם שהם כשרים דסתם עבדים אינם כשרים יעו"ש וכ"כ הפר"ח שם. שמ"ח שם. כרתי שם. בל"י שם. זב"ת או' בו ר"ז או' ב'.

א

חי) שם. וכל אדם. וזקן בן שמונים אבל לא ישחוט והא מה' אלדד הדני שהביא כנה"ג בהגב"י או' ו' בשם כמה פו' יעו"ש. מיהו בתשו' בית יעקב סי' נ"ח כתב דצ"ע דאבל למה לא ישחוט וכתב דצ"ל דחשש מחמת צער לא יכוין לשחוט יפה יעו"ש. ובפ"ת או' י"ב כתב להשיג על טעם זה וכתב הטעם משום דהוא אסור במלאכה כמ"ש לקמן סי' ש"פ וכתב ולפ"ז בגוונא דשרי במלאכה כמבואר שם סעי' ב' וסעי' ה' באמת מותר האבל לשחוט וזה ברור עכ"ל ומ"ש בן שמונים לא ישחוט כתב בתשו' בית יעקב הנז' דהכל לפי כחו החזק הוא הרפה יעו"ש. וכ"כ הזב"ש בדין ז' דזקן בן שמונים שנה מותר לו לשחוט אם אין לו תשות כח. ומיהו האידנא בדורות הללו שנחלשו הכחות ראוי ונכון לכל אשר בידו למחות לתקן למגדר מילתא שעכ"פ מע' שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש עדיין משום לא פלוג. תשו' מאיר נתיבים סי' ע"ו. פ"ת שם. מנחת יוסף או' י"ג. ואם הוא תש כח לא ישחוט אפי' מבן חמשים שנה. מנה"ז בקומץ או' י"ד. מנחת יוסף שם. זב"צ או' ס"ו.

א

יט) ועיין בשו"ת מור ואהלות באוהל ברכות והודאות באמצע סי' מ"ח שנשאל בשו"ב שכבדה לו ידו אחת ע"י חולי עד שאינו יכול להחזיק בה שום דבר ושוחט בידו השנית והשיב שיש להחמיר דאף אם אחר תופס לו הסימנים אסור לו להיות שו"ב דבעינן שהשו"ב יהיה לו כח בשתי ידיו וישלוט בשתיהם בכח כראוי ואם יד אחת כבדה עליו אסור לו לשחוט אף בידו השנית אף שאינו מרגיש ביד השני שום כבדות וכתב שם כמה טעמים ע"ז יעו"ש ועיין בשו"ת שאלת שלום קמא סי' קי"ד שנשאל בשו"ב אשר ע"י חולי באצבע אמצעית שביד ימינו נרקב קצת מהאצבע בראשו ואפס כחו והרי הוא כאבר מת והוא משתמש רק בארבע אצבעות הבריאים ויש מפקפקים על שחיטתו מחשש דרסה והשיב דאם רואים שידיו אמונה וכיד איש גבורתה ודאי אין לחוש לו כלל דלא קפדה התורה שישחוט בחמש אצבעות דוקא כ"א שתהיה בכח גברא עי"ש. ועיין בשו"ת מחנה חיים ח"ג חי"ד סי' ז' בעובדא כזה מ"ש בזה באורך יעו"ש. דר"ת או' יו"ד.

א

ך) זקן ומי שידיו מרתתין הן מכח חולשא או מכח טבעי שג"כ ידיהם כבדות ששחיטתן רובה דרסות המה אעפ"י שאמרו ברי להם שלא דרסו אין נאמנים מפני שהם עלולים בכך. לה"פ או' ל"ה. בל"י או' כ"ג. ולא מהני אחד עומד ע"ג דאפשר שעומד ע"ג לא ירגיש. דעת קדושים לקמן סי' כ"ד או' א'. דר"ת או' קי"ד. אמנם בתשו' נוב"י מה"ת חי"ד סי' א' השיב על דברי לה"פ הנז' והעלה להלכה דבאומר ברי לי אין לאסור שחיטתו למפרע רק לכתחלה מעבירין אותו מלשחוט יעו"ש. והב"ד פ"ת או' ג' רו"ח או' י"ב. תיו יהושע שאלה ל' כר"ש או' ג' יד דוד בהגה"ט או' כ"ז. וכ"ש לענין בדיקת הסכין דצריך הרגשה גדולה וכשהאצבע מרתת א"א לאדם לכוין יפה בפגימה. זר"א ח"ג חי"ד סי' ף'. ולדידי גם לבדיקת הריאה יש לחוש דמפרק הסרכות תו"ז. סי' ו' או' ג'.

א

כא) שם. שלא יתעלף לשון עייפות וחלשות הלב שאין יכול לראות מכת חרב וסכין אפי' בבהמה. רש"י חולין דף ג' ע"ב. והשמ"ח או' ב' כתב שהוא ענין הסרת הרגשה מחמת מורך לב כראותו דם ויפסיד השחיטה בלא הרגשה.

א

כב) שם. וגם אין יודעין בו שהוא מומחה וכו' כל מ"ש בזה הש"ע לא שייך בזה"ז לדידן משום דאינן נוהגין שאין השוחט יכול לשחוט בלא קבלה כמ"ש בהגה וכתבנו לקמן או' מ"ה דבמקומות שאין שוחטין בלא קבלה אעפ"י שהוא מומחה ובדקוהו ונמצא בקי שחיטתו אסורה יעו"ש ואם כן אם אין לו קבלה לא מיבעיא שאין נותנין לו לשחוט לכתחלה אלא אפי' אם שחט בדיעבד וגם בדקנוהו ונמצא מומחה אפ"ה שחיטתו אסורה. וכ"כ בס' זב"צ או' ג'.

א

כג) שם. מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט וכו' פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה. ש"ך סק"ג. לה"פ או' ג' ולא חיישינן דילמא משתלי ואכיל בלא בדיקה משום דלרווחא דמילתא שיילינן ליה היכא דאיתא קמן וכמ"ש הרשב"א בתוה"ב הארוך דף ו' ע"א יעו"ש. פר"ח או' ד' כרתי או' ו' זב"ת או' ה' ר"ז או' ד'.

א

כד) שם. שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין. שאם לא כן לא היו מעיזים פניהם לשחוט ולהאכיל נבילות לאחרים. לבוש. ואף לענין בדיקה אמרינן רוב מומחין הן. מש"ל פ"ד שכ"מ מדברי הריב"ש סי' קצ"ח. זב"ת או' ו'.

א

כה) שם. ומוחזקין. שלא יתעלפו מחמת מורך לב בראותם הדם דניחוש שמא מתוך כך ישהו או ידרסו לזה לא חיישינן שרובם אינם מתעלפים. לבוש. זב"ת או' ז'.

א

כו) שם. שרוב הרגילין לשחוט הם בחזקת מומחין וכו' עיין בח"מ סי' ש"ו סעיף ז' גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה שהוא מומחה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן. ש"ך סק"ד. לה"פ או' ד'.

א

כז) שם. בד"א בשאינו לפנינו וכו' ומ"מ אפי' ליתיה קמן אם אפשר יבדוק בסימנין אם נשחטו כהוגן דכל מה דאפשר לברר מבררינן. שמ"ח או' ג' וכ"כ לקמן בהגה סעי' ב'.

א

כח) שם. אבל א"צ לשאלו אם נתעלף. שרובם אינם מתעלפים. לביש. זב"ת או' ט'.

א

כט) שם. אבל א"צ לשאלו אם נתעלף. זוהי דעת הרשב"א והר"ן שהביא בב"י אבל דעת הרא"ש והטור דצריך לשאלו גם אם נתעלף אמנם לענין דינא ק"ל כפסק הש"ע וכ"פ הלבוש וכ"ה דעת האחרונים.

א

ל) שם בהגה. אבל לכתחלה אין לסמוך על החזקה וכו' פי' שאין ליתן לכתחלה לשחוט על סמך שיבדיקנו אח"כ אלא יבדיקנו מתחלה ואח"כ יתן לו לשחוט. פר"ח או' ז' לה"פ או' ה'.

א

לא) שם בהגה. עד ששחט ג"פ בפני חכם ומומחה וכו' תרתי בעינן ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטות לחוד רק מחכם בלא"ה ג"כ כי הוא יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלין קבלה מן השוחטין שאינם חכמים בלא"ה לא יפה הם עושין. ט"ז סק"ד. לה"פ או' ו' כרתי או' ט' בל"י או' ד' זב"ש או' ג' מנה"ז בעשרון או' ד' שמ"ח סוף או' ו' זב"ת או' י"ב. חכ"א כלל א' או' ב' ומ"מ ישר הוא שלא ליתן קבלה עד שיהא שיחט בפני שוחטים דמתא והרב ינסהו ואז יוצאין לכ"ע. מש"ז או' ד' ואם השוחט הוא חכם המורה הוראות סגי וא"צ רב העיר. עשרון שם. זב"צ או' ד'.

א

לב) שם בהגה. עד ששחט ג"פ בפני חכם וכו' להחמיר אמרינן ג"פ דדין תורה תרתי זימנא הוי חזקה. כרתי או' ח' ועיין יבמות דכ ס"ד ע"ב.

א

לג) שם בהגה. ולכן נוהגין שאין אדם שוחט אלא א"כ נטל קבלה לפני חכם וכו' ונבאר כאן הנהגות החכם עם הבא ליטול רשות על השחיטה. ראשית חכמה יחקור עליו אם דרכיו מתוקנים ויראת ה' על פניו וגם צריך שיהיה יודע ספר דהיינו לקרות מעצמו ולהבין בקצת גמ' עם פירש"י שאז יש לו לב מבין להזהר ואח"כ יבדוק אותו אם יודע הלכות שחיטה ודיני בדיקת הסכין ושאר הלכות דשכיחי וקצת דלא שכיחי ואח"כ יבחננו החכם בבדיקת הסכין אם יש לו הרגשה טובה ודיעה מיושבת כי הרבה צריך ישוב הדעת לזה. שמ"ח או' ו' מנחת יוסף סי' א' או' ה' אבל הכנה"ג בהגב"י או' ל"ה אחר שהביא שצריך שידע כל דיני הריאה וגם להיות בקי בכל שאר הטרפיות שמנו חכמים ויודע ספר ומבין ואח"כ ישחוט ויאכיל יעו"ש יצא להקל דאף דהחמירו הפו' ומכללם הרשד"ם דצריך שידע מקרא משנה תלמוד כתב דדי לו בדיני שחיטה ובדיקה לבד וכמ"ש מור"ם בד"מ וכן המנהג פה העירה שלא לדקדק בעת סמיכת התלמיד כ"א שידע דיני בדיקה ושחיטה לבד ותו לא. תו"ז סי' ה' או' ב' זב"צ או' ה'.

א

לד) והא דלא בעינן שידע אלא דיני שחיטה ובדיקה ה"ד במקום שיש רב בעיר אבל בכפרים ועיירות קטנות שאין להם רב כ"א השוחט לבד ועל פיו יהיה כל ריב וכל נגע ואין שם למי שישאל והוא המורה איסור והיתר הא ודאי צריך מדינא שיהא השוחט חכם ומבין מדעתו דאם לא ידע ואשם בבדיקה ומאכיל טרפות לישראל. שו"ג או' י"ד. תו"ז שה או' ג' זב"צ או' ו' ועיין עוד לקמן או' מ"ד.

א

לה) ונראה דבא"י צריך שידע השוחט גם הלכות מתנות כהונה כיון דעליה דידיה רמיא להפרישם וליתנם לכהן כדלקמן סי' ס"א סעי' כ"ח יעו"ש. שו"ג שם.

א

לו) ואם יש עליו רינון י"ל דיצא מן הרוב וצריך לבדוק היטב ולחקור ולדרוש אחר הרינון. דעת קדושים או' ג' מנחת יוסף בליקוטי יוסף סי' א' או' כ"ג. זב"צ סוף או' ה'.

א

לז) שם בהגה. ואין החכם נותן לו קבלה עד שידע בו שהוא יודע ה' שחיטה וכו' והמנהג להתחיל לשחוט בתרנגולים ובתוך ג' יהיה תרנגול ואסור לת"ח ליקח שכר ע"ז וגם התרנגולים שרגילים ליתן לחכם לא שרי אלא יהנה לעניים ולצדקה. רש"ל ביש"ש פ"ק דחולין סי' ה' ש"ך סק"ו. כנה"ג בהגב"י או' כ"ו ואו' כ"ח. בל"י או' ד' לה"פ או' ח' חכ"א כלל א' או' א'.

א

לח) ויש ללמד זכות מאי דנהיגי שרב יש לו שכר קצוב מאותו שנוטל ממנו קבלה וגם התרנגולים הם שלו ולא חיישינן לחשדא שיאמרו שבשביל הנאתו נתן לו קבלה דאינו נחשד בשביל הנאה מועטת להכשיל רבים לעולם וגם את עצמו שהרי אפשר שגם הרב יאכל משחיטתו שישחוט אח"כ רק יזהר שלא להעלות בדמים דדמי לגזל כיון שלא יתן לו קבלה בלא"ה הרי הוא מוכרח ליתן לו ותו דמוכח מילתא דחשדא. שמ"ח או' י"ב. שפ"ד או' ו' זב"צ או' יו"ד. ועי"ש בשפ"ד מ"ש להוכיח על השוחטים שלוקחים שכר. הרבה יעו"ש.

א

טל) וכל וכל זה מיירי דוקא ברב העיר שלא לימד לשוחט כלל אלא שנותן לו רשות וקבלה מידו לעד ולראיה איך הוא שוחט ובודק שיכול כל אדם לאכול משחיטתו ולכן אסור ליקח ממנו שכר דהוי כאלו נוטל שכר על עדותו שמעיד עליו אבל המלמד לאדם דעת לידע בהרגשות הסכין ובהשחזת הסכין ובאימון ידים לשחיטה שלא ינבל בידו וכן בבדיקת הריאה בכל חקותיה פשיטא דמותר ליטול שכר אעפ"י שנותן לו רשות וקבלה דלא מחזי כאלו נוטל שכר על עדותו דכ"ע ידעי שזהו שכר טרחו שטרח עמו ימים אין מספר עד שנעשה בקי ומומחה באימון שחיטה ובדיקה וכן נהגו בכל המקומות שהשוחטים המלמדים לאחר לשחוט ולבדוק ונותן לו רשות בכתב קבלה שנוטל שכרו משלם. שו"ג או' יו"ד. זב"צ או' י"א.

א

מ) וישחוט לפני החכם ג' שחיטות כשירות ואם יטרוף א' מהם צריך לשחוט אח"כ ג' אחרות בכשרות כדי שיתחזק ברצופות שהוא אומן יד שאינו מתעלף. שמ"ח או' ו' ר"ז או' יו"ד. חכ"א כלל א' או' א'. מנחת יוסף סי' א' או' ה'. זב"צ או' ז'.

א

מא) ואפ' מי שהוא בקי לשחוט תרנגולים אינו יכול לשחוט העופות הקטנים דהיינו הצפרים ותורים ובני יונה הקטנים אלא מי ששחט אותם כבר ואתמחי ומה שאין נותנים בתחלה לשחוט אותם לאתמחי בהו היינו משום דלא שכיחי ומשו"ה ראיתי אפי' מומחין גדולים היו מדקדקים שמתי שבא לידם עוף קטן שהיו שוחטין אותו עם התרנגול כדי להסתלק מן החשש ברכה לבטלה. רש"ל ביש"ש מס' קמא פ' הגוזל קמא סי' כ"ג. ש"ך סק"ו. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ז. ואעפ"י כן ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד ותו לא משום דלכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם. ש"ך שם. שכנה"ג שם. פר"ח או' ח' שמ"ח או' י"א. לה"פ או' ח' בל"י או' ד' שפ"ד או' ו' ר"ז או' י"א. חכ"א שם. מנה"ז בקומץ או' ח' מנחת יוסף שם או' ט' זב"צ או' ט'.

א

מב) ובאם רואה הסימנים דרך העור שאז אין חשש שישחוט המפרקת קודם הסימנים שאסור משום שהייה מותר לשחוט אפי' א' ולעת הצורך דוקא. מנחת יוסף שם.

א

מג) יכול האב לסמוך לבנו דעד א' נאמן באיסורין. הלק"ט ח"א סי' ל'. חו"י סי' קכ"א. שבו"י ח"א סי' מ"ד. פנים מאירות ח"ב סי' ג'. פרי הארץ ח"א יו"ד סי' י"ב. שו"ג במחו' או' א'. והשבו"י שם כתב דלכתחלה יקח סמכא מאחר. ובשו"ת שבסוף עזרת נשים דף מ"ו ע"א והבל"י בקונטרוס שו"ת שבסופו כתב דסמיכת האב וקרובים הפסולים אינה כלום ואפי' בדיעבד שחיטתו אסורה יעו"ש. והפריז על המדה דבדיעבד ודאי יש להכשיר שחיטתו מאחר דכמה אחרונים מכשירים לכתחלה. וגם ראיתי עושים מעשה לכתחלה כי איש בבנו ובאחיו באלו אמרו לסמוך. ומיהו ראוי ליזהר ולחוש ליקח סמכא מאחר. ברכ"י או' ה' פ"ת או' ב' תו"ז סי' ה' או' ו' מנה"ז בקומץ או' ה' ועשרון או' ט' מנחת יוסף או' יו"ד. ובזב"צ או' י"ב כתב דכן עשו מעשה בעירו בגדאד יע"א שקרוב א' סמך את קרובו בלויית שאר שוחטים.

א

מד) כתב בס' היראה שלא ליתן קבלה לאדם שהוא קל בדיעות כ"א לחסידים יר"ש וביותר שלא ליתן למי שרגילין לשתות ואף שאינם שכורין כי הם אינם מרגישין אם הם שכורים אם לא וידיהם כבדים. בל"י או' ה' מנה"ז בעשרון או' יו"ד. לה"פ או' ט'. ועיין לקמן סעי' ח' בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

מה) במדינות אלו שאין שוחטין בלא קבלה אם עבר אחד ושחט בלא קבלה אעפ"י שהוא מומחה ומוחזק שחיטתו אסורה. שמ"ח או' כ"ד. מיהו בתשו' ברית אברהם חי"ד סי' ט"ו חלק על דברי השמ"ח הנז' והעלה דאין לאסור בדיעבד יעו"ש והב"ד פ"ת או' א' אמנם דעת האחרונים כדברי השמ"ח. בל"י או' ג' ברכ"י או' ו' קומץ או' ג' מנחת יוסף או' ט"ו. תו"ז סי' ה' או' ח' וכתב שם התו"ז דהבשר והכלים אסורים וכן נעשה מעשה בעירו ע"פ מעלת הרבנים ורוב הת"ח יעו"ש. ואפי' בעומד ע"ג שחיטתו אסורה משום דעבר על תקנת גאוני בתראי שתקנו כן. קומץ שם. מש"ז או' ג' אם לא בדוחק גדול יש להתיר בעומד ע"ג. מש"ז שם. ואם יש לדונו כשוגג כגון שהוא ממדינה אחרת שלא ידע לתקנה מכשירין שחיטתו. שמ"ח שם. וכן אם שחט באקראי בעלמא ויש בו הפ"מ יש להקל. קומץ שם. מנחת יוסף שם. ורק צריך לבדקו אם יודע ה"ש דלא אמרינן בזה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין כיון דאתרע חזקתו ששחט בלא קבלה ואם לא בדקו אסור. מנחת יוסף שם. וכן צריך לבדוק הסכין ששחט בה כיון דאתרע חזקתו ואם לא בדקו אסור. ואין להתיר משום שמחת יו"ט שישחוט הבקי שלא נטל קבלה אלא א"כ שישחוט לפני השוחט שהוא חולה והחמירו הרבה כי זה דור דור שו"א ופרו"ץ מרובה. ברכ"י שם. זכ"ל חי"ד או' ש'.

א

מו) וה"ה אם נטל קבלה משחיטה ולא נטל סמיכה מבדיקה ג"כ נמי דינא הכי. תו"ז שם. זב"צ או' י"ד.

א

מז) וכל זה כשרוצה להיות שו"ב בקביעות בפ"ע אבל כל זמן שעומד ומשמש אצל רבו שלומד אצלו ה"ש המנהג שהתלמיד שוחט אף בלי עע"ג אם ראוי לכך ויודע ה"ש ואין מוחה בזה. קומץ שם. זב"צ או' י"ג.

א

מח) שם בהגה. ובקי ביד. ר"ל בשחיזת ובדיקת הסכין ובשחיטת העופות והבהמות אם רוצה לשחוט בהמות ובדיקת איברי העוף מבחוץ ובדיקת הריאה וכיצד מכניס ידו לראות הריאה מבפנים וסדר הולכת היד בריאה לראות הסרכות מבפנים כאשר יבואר כל דבר במקומו.

א

מט) שם בהגה. ולכן נוהגין שכל הבאין לשחוט סומכין עליהם וכו' עיין בס' דעת תורה או' י"א שכתב דזה פשוט הוא דאם בא שו"ב לשחוט ואומר שיש לו קבלה ואינה תחת ידו נאמן דהוי מילתא דעבידא לגלויי ואפי' אומר שנאבד הכתב קבלה מידו כיון שאומר שקבל מהרב פ' ועודנו חי הוי מילתא דעבידא לגלויי ואף דמצינו בעלמא דהיכא דאתחזק איסורא אינו נאמן אף במילתא דעבידא לגלויי מ"מ בנ"ד דהוי רק תקנתא דרבנן דהא מדינא ק"ל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם פשוט הדבר דמהני סברת מילתא דעבידא לגלויי לכ"ע ונאמן בכה"ג אך אם יש פנאי לבודקו אם יודע ה"ש טרם שיצטרך לשחוט י"ל דכיון דאיכא לברורי מבררינן יעו"ש. דר"ת או' נ"ו.

א

נ) שם בהגה. דכל המצויין אצל שחיטה כבר נטלו קבלה וכו' ואין לסמוך על הקבלה אלא במי שהוא עוסק בשחיטה אבל אם עזב עסק השחיטה זמן רב בענין שיש לחוש שמא שכח עיקרי ה"ש חיישינן וצריך לבודקו כאלו בא לשחוט בתחלה דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם דלא מוקמינן אחזקה היכא דאפשר לברר. ר"ז או' כ"ב. דר"ת או' ס"ב. ועיין לקמן או' ע"ד.

א

נא) שם בהגה. ובקצת מקומות נוהגין להחמיר עוד דהמקבל נוטל כתב מן החכם וכו' ובאותן מקומות אם אין לו כתב ריע חזקתו וצריך בדיקה אחריו. שמ"ח סוף או' ו' מנחת יוסף או' ד' והאידנא נהגו בכל המקומות שנותנים כתב ראיה לשוחט הנסמך וכן נוהגין במדינתינו ואם אין לו כתב ראיה אין אוכלין משחיטתו דאם איתא דהוא מוסמך למה לא נתנו לו כתב ראיה הלא דבר הוא. ונראה לע"ד דגם אם בדקו אותו ונמצא בקי אפ"ה יש בו חשש כיון דלא נתנו לו כתב הם יודעים דאינו ראוי לשחוט ואם טוען שנתנו לו כתב ואבד ממנו צריך להתיישב בדבר אם נאמן על עצמו והכל לפי מה שהוא אדם ולפי ראות עיני המורה. זב"צ או' ט"ו. ונראה דלפי המנהג שלוקחין כתב אין לשחוט בקבע עד שיחזור וליקח כתב מן המומחין ואעפ"י שנראה שהוא בקי ויר"ש.

א

בנ) ראיתי אני שיש רעה חולה ורבה היא על האדם שמלאכת שמים נקלה בעיניהם ממלאכת הדיוטות שמדרך הפועל עובד את רבו ג' או ד' שנים עד שיצא שלם במלאכתו. ובזה ראיתי שערוריה שכמה וכמה שוחטים נערים נעורים שנתמלא ידם בג' או ד' חודשים וכו' ומהראוי לעשות ק"ו במלאכת שמים וכו' וזה האומנות כמו כל האומנות שבעולם שזה יודע וזה יודע יותר וחבירו עוד יותר או מפני שלמד הרבה או התחכם מעצמו ויגע למצוא כן הדבר הזה המעמיק יותר ימצא מים חיים בכל פרטיה בפרט בבקיאות הלכה למעשה ולידע כל הדינים על בריין וכו' וחזרתי על כל הצדדין לידע סיבת מהירות התלמדות זאת ואמרתי שאין זה לא מפאת יצר הממון ומיעוט הנאה להמלמד באיחור הזמן וכו' כי אומנות זו זולת השכירות אין בריבוי הידים שום תועלת רק לעזר הטרחא ולא להרבות שכר וכו' אוי לה לאותה בושה וכו' וזאת עצתי אמונה כל הבא ליקרב לצאת המלאכה וכו' יפזר ממונו להרבות זמנו אצל רבו וכו' ומאן דלית ליה בכל משך המועט שלו לא יתן מרגוע לנפשו יומם ולילה לא ימוש מאהל רבו לראות כל דבר ודבר הנוגע לנפשו הן בהעמדת הסכינים או שחיטה והעיקר ללמד את עצמו להעמיד סכיני שחיטה בכל יום ויום לרוב להראות לרבו ולהבין מה יענה על כל א' וא' מהו סכין פסול ואיזהו כשר ואיזהו מובחר עצהי"ט ולהשים את כל !זא בלבו שלא ישכחם. ואח"כ לידע הסיבה הגורם לכל אחד מהעמדת הנ"ל מפני מה זה כן וזה כן ואם לא יבין המניעה הגורם מעצמו ישאל מרבו כי לא הביישן למד וכו' ולעולם יהיה הסכין מסור בידו והוא ימשל בו להעמידו כחפצו ורצונו. וכל זה תלוי בכוונת לבו. ולאחר השחזת הסכין ד' או ה' פעמים מקנחו היטב וליתן מרגוע לנפשו ואח"כ לראותו על כל צדדיו ועד שידע כ"ז לא יזיז ידו ורגלו מעמוד עוד לפני רבו וכו' וכן באומנות השחיטה עצמה יראה ויבין איך לתפוס הנשחט ולידע משקל הנחת הסכין על צוארו שיהיה בכח גברא עכ"פ וכו' ולא בדוחק ח"ו שלא יבא לדרוס ח"ו וכו' אהובי וריעי על כ"ז פקח עיניך וראה בעינא פקיחא בכל דבר ודבר להיות מתון מתון כי זה כל העיקר וכל המרבה בחקירה ה"ז משובח וטוב לו בזה ובבא ומזכה רבים בשחיטתו. הגאון מנה"ז בהקדמה. זב"צ או' ט"ז.

א

גנ) ראוי ונכון לכל שו"ב לעשות לו גדר וסייג שלא למהר ליתן כתב הודעה לשום שוחט הבא לפניו אם לא שיכיר טיבו ומהותו או לידע עכ"פ את המעידום עליו שהוא אדם כשר ואינו קל במעשיו ח"ו. ועכ"ז לא ימהר לסמכו עד שיעמוד לפניו בנסיון אחר נסיון עד עשר מסות בכל דבר ודבר הן בגוף העמדת הסכין להיות חד וחלק כדבעי. ואופן הרגשתו שאינו שוהה הרבה למצוא פגימה כל שהוא. ושלא ישהה להעמיד את הסכין יותר מדאי ואין לו כבדות ידים ולא רתיתת ידים מחמת טבעו או התעלפות ומורך לב בעת רואו דם. והעיקר שלא יהא מהרגילים לשתות י"ש וכדומה דאם לא ידקדק המלמד בכ"ז ויתן הודעה לכל הבא לפניו הוא בכלל חוטא ומחטיא את הרבים חלילה ולהשומע יונעם בזה ובבא. מנה"ז בקומץ או' ו' ועיין לעיל או' מ"ד.

א

דנ) ובאתי כמזכיר לעורר לבות החרדים על דבר ה' מאחינו השוחטים שאין לנו להשגיח ולציית בזה לשום אדם יהיה מה שיהיה ושלא להכניס עצמו עם הנלמד לפנים משורת הדין שאין זה רחמים כ"א אכזריות וק"ו ב"ב של ק"ו שלא ליתן תחלה עין הרע על צרור הכסף המובא בידו למכור את נפשו להיות מהחוטא ומחטיא את הרבים שאין מספיקין בידו לעשות תשו' וכו' ולהיפך אם רואה בו שהוא איש ישר הולך אל יאמר מה לי ולצרה הזאת להכניס עצמי לכל זה ואין הדבר מוטל כ"א על החכם. לדעתי אדרבא לאיש כזה מצוה להכניס את עצמו בכדי שיצא הדבר בהכשר גדול וכו' מנה"ז בעשרון או' יו"ד. זב"צ או' י"ז.

א

הנ) שוחט שלא שחט מעולם אין לשחוט לכתחלה ביו"ט. שבו"י ח"א סי' כ"ג. פ"ת סוף או' א' זב"צ או' י"ח. וביו"ט שני של גליות מותר. זבחי רצון סי' י"ב במוספים או' ג' וכתב שם בזבחי רצון דאף לענין מילה מבואר ביו"ד סי' רס"ו דאם מל מכבר פעם א' שרי למול ביו"ט מ"מ לענין שחיטה אסור אלא א"כ שחט ג"פ. וכ"כ בכף החיים על ש"ע או"ח סי' תצ"ח או' ע"ט יעו"ש. ועיין ט"ז ביו"ד שם סק"ו ובכף החיים על או"ח סי' של"א סעי' יו"ד.

א

ונ) שם בהגה. וכל שוחט אעפ"י שנטל קבלה יראה שיחזור לפרקים ה' שחיטה וכו' מצאתי במהרי"ל ( והוא בדרשות מהרי"ל סיף ה' שחיטה) בשם מהר"ש דקבלה בידו מר' יונה שיש לכל שוחט כשמתחיל לשחוט לחזור ה' שחיטה בכל יום פ"א וכן יעשה ל' יום ואח"כ כל חודש פ"א וכן יעשה שנה תמימה ואחר אותה שנה יחזור כל תקופה פ"א וכן יעשה כל ימיו ואם לא עשה כן אסור לאכול משחיטתו עכ"ל ונראה דאין להחמיר רק לכתחלה אבל לא בדיעבד. ד"מ או' ה' ונראה דמפני זה לא כתב זה בהגהת ש"ע דס"ל דהכל לפי מה שהוא אדם. וכ"כ התב"ש או' יו"ד. ובדמ"א כתב ואני נוהג לכתוב זה תוך שטר הקבלה ואני מוסיף שקבל לפני כך בתורת נדר כדי שידע שאם לא יחזור כנ"ל יהיה פסול לא מכח שאינו בקי אלא אף אם יהיה פסול שלא קיים הנדר וכו' וגם שיהיו יודעים שכתב קבלה אינו אלא לראיה אבל לא יועיל לו כלום אם ישתכח ההלכות מלבו ופן יסורו מלבבו מדעת ובמזיד שלא חזר על הלכותיהם ומה יועיל הכתב כמו שאירע כך לפעמים. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ד. תו"ז סי' ה' או' ד' ויש שאין כותבין בתורת נדר רק ובתנאי שיחזור על לימודו כך וכך וכו' והוא כדי שיהיה זריז בלימודו וגם כדי שידעו שאין שטר סמכא מועיל אלא כ"ז שעוסק בלימודו. והוא שילמוד בש"ע מסי' א' עד סי' ס"א ובאחרונים לשם. ואם שוחט עופות לבד מסי' א' עד סי' ל' ושאר סימנים השייכים גם לעוף כיעו"ש. ועיין עוד לקמן או' נ"ט.

א

זנ) שם בהגה. שיהיו שגורים בפיו וכו' אעפ"י דבשאר הוראות א"צ שידע המורה בע"פ כל ההוראות מ"מ בשחיטה שהיא מסורה לכל החמירו. ט"ז סק"ה. כרתי או' י"ד. ר"ז או' י"ד. ורבים מתפרצים ואין נותנים לב תמיד לחזור ההלכות ע"כ נהגו גדולים לחקור אחר השוחטים אעפ"י שנטלו קבלה ולמוכיחים יונעם. ט"ז שם. לה"פ או' יו"ד. בל"י שם. ר"ז שם. אבל אם הנוטל קבלה נוהג כהוגן וחוזר הדינין א"צ לחקור ולבדוק אחריו מדינא. ברכ"י בשיו"ב או' ב' ועיין לקמן או' ס"א.

א

חנ) ויש שנהגי לכתוב בקבלה שלא יועיל רק עד ג' שנים ואח"כ יחזור לעמוד בנסיון. כרתי או' י"א. חכ"א כלל א' או' א' מנחת יוסף או' י"א.

א

נט) השו"ב ראוי שיחזור על לימודו תמיד בכדי שלא יבא לידי שכחה לפי מה שהוא אדם וראוי שיחזור פ"א כל ל' יום ונוהגין לכתוב כן בקבלה שלהם וכל שאינו נוהג במידות הראוים לשוחט הרי הוא מאכיל נבילות וטריפות לישראל ושגגתו עולה זדון וענשו מפורש שמתגלגל בכלב וחטא רבים תלוי בו ואין מספיקין בידו לעשות תשו' שמ"ח או' ז' חכ"א שם. מנחת יוסף שם. זב"צ או' ך' ואו' כ"א. ועיין לעיל או' נ"ו.

א

ס) ונכון להזהר לכל רב שלא יתן כתב הקבלה על הקלף משום מעשה שהיה שאחד גנב הכתב קבלה מחבירו וגרר שמו של השוחט וכתב במקומו שמו אלא יכתוב דוקא על הנייר. בל"י או' ו' מש"ז או' ט"ז. מנחת יוסף או' ד' זב"צ או' ס"ה.

א

סא) שם בהגה. ויש לב"ד לחקור ולדרוש אחר הבודקים וכו' דהרבה פעמים נבדקים ולא ידעו נכונה ואף שנודע שהיו אצל חכם ונטלו קבלה א"נ יש בידם כתב על זה הנה פושעים הם שלא חששו לחזור עליהם שלא יהיו נשכחים מהם. ב"ח. שכנה"ג בהגב"י או' כ"ה. תו"ז סי' ה' או' ז' ואם ימצא החכם שהשוחט יצא מזה הגדר יסיר אדרתו מעליו ויאסור שחיטתו עד כי ישוב ורפא לו. שמ"ח או' ז' מנחת יוסף או' י"א. זב"צ או' כ"ב. ועיין לעיל או' נ"ז.

א

סב) גם החיוב מוטל על רבני הדור לשלוח להביא לכל השוחטים היושבים בכפרים ועיירות דסמיכי למתא לבודקן או לשלוח גברא דמהימנא מומחה לבודקם. תו"ז שם. זב"צ או' כ"ג.

א

סג) על של עתם באתי לעורר לבות החרדים אל ה' כי ראינו כמעט חזר הדבר ליושנו בפרוץ הדבר אם מפאת נותני הקבלה שיבא א' מן הנוה מאחרי הצאן ואינו יודע שום ספר רק שמכוין בשאלות השחיטות אף לא כולם ושוחט ג' עופות ולפעמים אף אם מקלקל א' מהם שוחט אחרת במקומה והרב נכנס עמו לפנים משורת הדין ונותן לו קבלה. ואם מפאת המקבלים כי יש שאינם חוזרים תמיד להיות בקיאים גם ממהרים לשחוט בלי בדיקת הסכין יפה יפה ואין דורש ומבקש להשגיח עליהם הביטו נא וראו מ"ש היש"ש (פ"ק דחולין סי' ט"ל) בשוחט מתא שמחמת המהירות לא הרגיש בפגימת הסכין יעו"ש וכן שמעתי כמעשה זה אירע כמה פעמים והנה בקל יכול לפגוע באיסור חמור ומבואר בזוהר (פ' שמיני דף מ"א ע"א) שמטמא נפשו ואין לו חלק בקדושה ולכן נ"ל שכל אשר נגע יראת ה' בלבבו לא יאכל בשר כ"א באחד מג' פנים או שבקי בשוחט ההוא ונתברר לו שיש בו כל המדות שנתבארו או שהוא בעיר שראשיה יראים ושלמים ומדקדקים במצות שבודאי לא הקימו הבלתי ראוי או שעכ"פ יבדוק הסכין של אותו שוחט ששחט בשר זה בעצמו טרם יאכל. גם ישאל לבני מתא אם אינו רגיל בשכרות או שאר רוע מעללים. שמ"ח או' ח' זב"צ או' כ"ד.

א

סד) מי שיש לו פקפוק בשוחט ונראה בעיניו דאסור לאכול משחיטתו כי הוא בחזקת שאינו בדוק יכול להחמיר על עצמו שלא לאכול בשר ואין עליו שום תרעומת. קול אליהו יו"ד סי' א' ברכ"י בשיו"ב או' ו' תו"ז סי' ה' או' ט' זב"צ או' כ"ח.

א

סה) ואני ראיתי לגברא רבא שהיה אורח בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים שלא היה יכול לבדוק השוחטים כמה שנים שנתגורר בעיר הנז' לא בא בפיו בשר אך היה בצנעה. גם ראיתי רב א' שלא היה אוכל בשר כ"א עוף וקודם שחיטת העוף יראו הסכין ג' מומחין. ברכ"י בשיו"ב שם.

א

סו) שו"ב שבידו כתב ממורה צדק ונמצא שהמורה אינו צדק ונותן עבור ממון כתב לשאינם בני סמכה להעיד עליהם אולי בכך מגרע גרע השו"ב מאלו לא היה בידו כתב שזה יצא מהרוב מצויין אצל שחיטה. דע"ק או' ה' ובעוה"ר מצויים הרבה כזה בכפרים קטנים שבאים שם שלוחים לעצמם שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם ונותנים סמכה לכל מי שרוצה אוי להם שהם חוטאים ומחטיאים וע"כ אי אפשר לשום אדם שיסמוך על אלו הסמכות של השלוחים. זב"צ או' כ"ט.

א

סז) שם בהגה. ואם בדקו איזה שוחט וכו' אין מטריפין למפרע וכו' הט"ז סק"ו והפר"ח או' ט' חלקו על דברי הרמ"א הנז' ואסרו למפרע כל מה ששחט וגם הכלים שנתבשל בהם הבשר יעו"ש. אבל הב"ח בתשו' סי' א' והש"ך בנה"כ וש"י ובית ישראל ובית יעקב חולקין על הט"ז והפר"ח. והב"ד הבל"י או' ז' וכתב ולכן אין להחמיר בהפ"מ ומכ"ש שלא לאסור הכלים. והכרתי או' י"ג לחלק יצא דאם שכח ה"ש יש להקל אבל אם שכח להרגיש פגימת הסכין בזו יש להורות כט"ז ולאסור למפרע אף בנטל קבלה יעו"ש. והשו"ג או' י"ב כתב דלענין מעשה כיון דהדבר תלוי במחלוקת האחרונים הכל לפי ראות עיני הדיין אם זה השוחט נטל קבלה מאדם גדול דמסתמא לא נתן לו הקבלה אם לא היה בקי ומומחה אמרינן השתא הוא דאתרע ואם השוחט הראשון שנתן לזה קבלה גם הוא ע"ה ובחזקת שאינו אומן בקי יש לפסול אותו מעיקרא כמ"ש הפר"ח יעו"ש והרב זב"צ או' כ"ה כתב ואנחנו מנהגינו כס' רמ"א ז"ל דלא אסרינן למפרע אבל כל מה ששחט ובדק באותה שחיטה עצמה או אותה בדיקה עצמה שנמצא בה אינו יודע מטריפין הכל עכ"ל ומשמע דאינו מחלק בין הפ"מ להפסד מועט ובין אם שכח ה"ש או בדיקת הסכין דבכל ענין אין לאסור למפרע ומ"מ נראה דיש לחוש לדברי !השוג שכתב דאם השוחט הראשון שנתן לו קבלה אינו בקי יש לפסול אותו מעיקרא דכיון דיסוד שלו רעוע נראה דבהדיא שמתחלה היה כך.

א

סח) אבל אם בפשיעה הוציא טרפה מתחת ידו בין אם נודע בו ביום ובין שנודע ונתגלה לאחר זמן כל מה ששחט מאותו היום ואילך יש לאסור להטריף אבל מה ששחט קודם לכן יש להכשיר משום דאוקי גברא אחזקתיה דכל ישראל בחזקת כשרים הם והשתא הוא דאתרע. פר"ח שם. לה"פ או' י"א. וכ"כ הבל"י שם דאם היה בפשיעה אינו אוסר למפרע אליבא דכ"ע. מיהו דעת הער"ה או' ו' להחמיר.

א

סט) חמשה שישבו לבדוק שוחט א' מוסמך וסר סכינא קמייהו וארבעה אמרו שסכינו בדוק משום פגמו וכשר וראוי הוא. והחמישי אמר שלדעתו הסכין פגום ונראין הדברים כי שונא הוא לו ואתי מכח נברי המבקשים עליו עילה למפסק לחיותיה. והשוחט שאל מהד' שיכתבו ויחתמו שהוא זכאי בדינו וסכין שהראה להם כשר והם אינם רוצים להגיד כי ישר הוא. העלה מהר"י יוסף קובו בס' גבעות עולם סי' א' דחייבים הם הד' בין אם נדונם לדיינים בין אם נדונם לעדים לכתוב ולחתום ולהגיד האמת כי סכינו היה נקי ובר וכשר יעו"ש. ברכ"י בשיו"ב או' ג'.

א

ע) שוחט ששאל ממנו אדם ריאה וא"ל קח לך הריאה וכתבתי עליה שהיא כשרה לפי שיש אחרת טריפה והלך ולקח הריאה הנז' והיא טריפה גמורה והשוחט התנצל כי הגוי החליף הטריפה בכשרה וכו' יש להאמין לשוחט והוא בחזקתו. שם סי' ב' ברכ"י שם או' ד'.

א

עא) שוחט שבדקוהו וסר סכינא קמי תלתא ואמר דסכינו כשר להקריב ע"ג המזבח ונמצא פגום. ואח"כ הראה להם סכין אחר והשנים אמרו שהיה כשר והג' צורבא מרבנן אמר שהוא פגום. השוחט איתרע חזקתיה והגם שהב' אמרו שהוא כשר צריך לחוש לג' ומה גם שהוא צורבא מרבנן ועדיף כתרי ומחוייב להראות עוד ג' סכינים יפים וכשרים אליבא דכ"ע. הרב קול אליהו יו"ד סי' א' ברכ"י שם או' ה'.

א

עב) שוחט שחלה וקם מחליו ואחר שקם מחליו שאלוהו ה"ש וטעה בהם יש לתלות שנתבלבל מחמת החולי ולכן אם בידוע שקודם החולי היה בקי או שחכם היה מחזיקו לבקי תלינן שמחמת החולי נתבלבל וכל הבשר והכלים שאחר החולי אסורים ושקודם מותרים. מהר"י בי רב סי' ב' שכנה"ג בהגב"י או' מ"ג. שפ"ד או' ו' שבאו' ח' כרתי או' י"ג. בל"י או' ז' זב"ת או' י"ח. חכ"א כלל ב' או' א' שו"ג מחו' או' ד' זב"ש או' י"ב. זב"צ או' כ"ז. דר"ת או' צ"ה.

א

עג) שו"ב שאירע לו אבל גדול ר"ל ממיתת אביו ואמו בזמן אחד וראו שמאבל הכבד הזה נבוכו עשתונותיו בעצבון עד שהיה כמעט כמו מטורף ונמצא בו ריעותא שטעה בכמה דינים ששאלו אותו ולא השיב כהוגן דיש להקל שלא לאסור למפרע רק מזמן האבל ולהלן די"ל שזה דומה לשוחט שקם מחליו. דר"ת שם משם שו"ת ריב"ם סי' ק"ז.

א

עד) וה"ה אם לא היה עוסק זמן רב בשחיטה והסיח דעתו יש לפסלו למפרע עד אותו זמן אבל מקודם לזה כשר. כרתי שם. דר"ת שם. ועיין לעיל או' ן'.

א

עה) שם בהגה. אבל אם לא נטל קבלה מעולם וכו' ופשוט הוא דהכא חזקה ליכא דנימא אוקי גברא אחזקיה ורוב מצויין ריע לגבי הך דהא בדקינן ליה ולא ידע מידי ונתברר שהוא מהמיעוט שאינן מן המומחין. פר"ח או' יו"ד. וכ"ה בתשו' הרשב"א סי' רי"ח יעו"ש. ועיין לעיל או' מ"ה.

א

עו) שם בהגה. כל מה ששחט טריפה וכו' ואפי' כבר נמלח הבשר מה ששחט אעפ"י כן טריפה. תשו' הרשב"א שם. ביה"ל או' ה'.

א

עז) שם בהגה. כל מה ששחט טרפה וכו' אבל אם המיר דתו ומכ"ש שעבר עבירה יהיה מה שיהיה שאין אוסרין שחיטתו למפרע רק משעה שהמיר וכדומה כי אמרינן רוח זרה עבר עליו ומתחלה כשר היה. כריתי או' ט"ו. וכ"כ ב"י סי' קי"ט בבד"ה בשם או"ח והב"ד הש"ך בסי' זה סוף סק"ח ושאר האחרונים. וית' עוד מזה לקמן סי' קי"ט ובדברינו לשם בס"ד.

א

עח) שם בהגה. גם כל הכלים שבשלו בהם מה ששחט צריכים הכשר. וכלים שעברו עליהם מעת לעת דהוי נותן טעם לפגם יש להקל אבל מאכל שנתבשל בכלים שהיו עדיין מע"ל אסור. כרתי או' ט"ז. פליתי או' ח' ער"ה או' ו' חכ"א כלל ב' או' ג' זב"ש או' ט"ו. וי"א דאפי' כלים שאינם בני יומן אסורים. מהריב"ל ח"ג סי' ק"ג. פר"ח סי' ק"י בדיני ס"ס או' ח' שפ"ד שם בדיני ס"ס או' י"ט. מש"ז בסי' זה או' ו' בד"ה עוד כתב התב"ש וכו' חק"ל חיו"ד סי' י"ד וסיים שם החק"ל שאסורים גם בהפ"מ יעו"ש והב"ד זב"צ או' כ"ו וכתב ויש להחמיר.

א

עט) [סעיף ב'] א"צ שידע כל חלוקי הדינים וכו' סעי' זה קשור אסעי' דלעיל אבל א"צ לשאלו אם נתעלף וגם א"צ שידע כל חלוקי הדינים זב"ת או' י"ט. מיהו הר"ז בקו"א או' ח' כתב דלא קאי אדלעיל דוקא אלא אפי' השוחט עצמו א"צ לידע כל חלוקי דינים אלא שישאל כל מה שיסתפק לו יעו"ש.

א

פ) שם. א"צ שידע כל חלוקי דינים. דהא חכמים נמי מספקא להו כמה מילי בה' שחיטה הילכך א"צ לידע כל דקדוקים אך שידע לתת לב. מרדכי בריש חולין. ב"י. ט"ז סק"ז. ומיהו מ"ש שם הט"ז בשם הגמ"י שעכ"פ צריך שידע ששהייות מצטרפות וכו' היינו לדברי הש"ע לקמן סי' כ"ג אבל לדידן דק"ל שהייה במשהו כמ"ש מור"ם שם בהגה לא נ"מ מידי יעו"ש.

א

פא) שם. א"צ שידע כל חלוקי דינים וכו' ועכ"פ בעינן שידע עקרן של דברים הפוסלים השחיטה אלא שבדקדוקים הוא דלא בקי ודוקא דבדקנוהו בכל הדקדוקים ואמר שאם היו באים לידו לא היה מכשיר וגם שיהיה ניכר מדבריו מנין נפל לו הספק דאל"כ אעיקרא דדינא לא יסתפק והו"ל כאומר מותר. פר"ת או' ד'.

א

פב) שם. אלא אם אומר על דבר זה הייתי מסתפק וכו' כלומר אילו בא לפני דין זה הייתי מסתפק בו ושואל. פרישה או' י"ג. ש"ך סק"ט. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ה. לה"פ או' י"ב.

א

פג) שם. עד שאומר על האסור מותר. ואם בא מעשה לידו והתיר האסור מעבירין אותו ותקנתו שיחזור וילמוד הדינים ויהיה בקי ואז יחזור לאומנותו כמ"ש מרן ז"ל לקמן סי' קי"ט סעי' י"ח יעו"ש. ב"ד חי"ד סי' ב' שו"ג או' ט"ו וכתב שם השו"ג ודלא כמהר"י פאסי ז"ל שכתב שאינו נפסל בכך יעו"ש. זב"צ או' ל'.

א

פד) שם. עד שאומר על האסור מותר. וה"ה אם אומר על מותר אסור אף שאומר על האסור אסור ואינו אומר על אסור מותר יש להעבירו. הריב"ש סי' תצ"ח. ב"ד שם. בית יעקב סי' ד' שמ"ח או' ט' לה"פ או' י"ג. בל"י או' ט' מש"ז או' ז' חכ"א כלל א' או' ג' זב"ת או' כ"ב. פ"ת או' ז' זב"צ או' ל"א.

א

פה) שאל החכם לשוחט דין א' של שחיטה ואמר שהיא כשירה והדין הוא שהיא טריפה אם יאמר בריא לי שלא קרא לו מקרי זה מעולם הרי השוחט בחזקת כשרות וכ"ש אם הטרפות ההוא אינו מצוי כגון הגרמה בקנה למטה מכנף הריאה. מהר"י בי רב בתשו' כ"י סי' ב' כנה"ג בהגב"י או' ט"ל. זב"צ או' ל"ב.

א

פו) שם הגה. ובודקין אותו בדיני ה"ש שית' לקמן רסי' כ"ג. שהם שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור יעו"ש.

א

פז) שם בהגה. ובדין בדיקת הסכין. שית' לקמן סי' י"ח יעו"ש.

א

חפ) שם והבא לבדוק צ"ל בקי בע' טרפיות שאל"כ שמא יבואו לידו והוא לא ידע ואשם ונשא עונו מפני שהוא מאכיל טרפות לישראל. ב"י בשם ס' מחזיק הבדק. וע' טרפיות מנאם הרמב"ם פ"י מה' שחיטה יעו"ש.

א

טפ) שם בהגה. ואם שחט וליתיה קמן למבדקיה וכו' ומה שפסק מור"ם דין א' כרש"י דבדיעבד סומכין וא"צ למבדק אף דאיתיה קמן לעיל איירי לפי הזמן שנוטלין קבלה וזהו שסיים כאן וכמו שנתבאר ולפ"ז א"ש. מחב"ר או' ח' בשם מנחת יהודה.

א

צ) שם בהגה. ואם שחט וליתיה קמן למבדקיה וכו' אבל איתא קמן ובדקוהו ונמצא מומחה א"צ לבדוק הסימנים דכיון שהוא מומחה בודאי בדק בסימנין. ר"ז או' כ"א.

א

צא) שם בהגה. מ"מ יבדקו בסימנים וכו' ואי ליתא קמן וא"א לבדוק בסימנים כגון שנחתך הראש סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ובודאי בדק בסימנים. ד"מ או' ט"ז בשם הרא"ש. ר"ז שם.

א

צב) שם בהגה. אבל במקומות שנוהגין ליטול קבלה וכו' אין נוהגין לבדוק אחריו וכו' לא בתחלה ולא בסוף ולא לבדוק בסימנים דלא שכיח כלל שיהא חצוף כולי האי לשחוט בלא נטילת רשות. שמ"ח או' ה' וכ"כ בתורת יקותיאל סוף או' ג' דאפי' הסימנים א"צ לבדוק אחריו אעפ"י דאיתנהו הסימנים קמן דכיון שהוא מומחה בודאי בדק הסימנים יעו"ש. והב"ד דר"ת או' ק"ו.

א

צג) שם בהגה. אין נוהגין לבדוק אחריו וכו' אבל עכשיו נוהגין שבודקים אחריו אם אין מכירין אותו. ביה"ל או' ו'.

א

צד) [סעיף ג'] אפי' שחט לפנינו ד' או ה' פעמים וכו' יראה דלאו דוקא ד' או ה' פעמים אלא דאפי' שחט פעמים רבות אין לסמוך על שחיטתו. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ז וכתב שכן מצא נמי לבעל דמשק אליעזר !ול"ת יעו"ש. וכ"כ השמ"ח או' י"ט ובתב"ש או' כ"ז. זב"צ או' ל"ג. דר"ת או' ק"ז.

א

צה) שם ושחט אח"כ בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה. דכיון דאינו יודע ה"ש שמא פעמים שהה ודרס ולא ידע פי' ואינו מרגיש דכיון דאינו בקי בהלכותיה אינו יודע אם נזדמן לידו. הרא"ש. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"א. לה"פ או' ט"ו. זב"ת או' כ"ה.

א

צו) שם. שחיטתו פסולה. ולפ"ז נראה דאפי' דיעבד שנתערבה באחרות אוסרת הכל וכדין נבלה שנתערבה. ב"ח. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ח. שפ"ד או' י"א וסיים שם השפ"ד דאין להתיר אף בהפ"מ. זב"צ או' ל"ה.

א

צז) שם. ואפי' אמר ברי לי וכו' פי' דכששואלים אותו ומתוך תשובתו נראה לנו ששוחט כראוי פשיטא שאינו כלום אלא אפי' אמר ברי לי שעשיתי כל מה שאתם שואלים מ"מ מאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה וסובר שעשה מה ששואלים. ש"ך ס"ק י"ב. פר"ח או' י"ב. לה"פ או' ט"ז. והב"ח כתב כגון שתכף ומיד למדוהו ה"ש ואחר שלמד אומר ברי לי ששחטתי יפה כמו שלמדתי עתה אעפ"י כן שחיטתו פסולה. והב"ד הט"ז סק"ח. ש"ך שם. כנה"ג בהגה"ט או' כ"ט. פר"ח שם. שמ"ח או' י"ט. שפ"ד או' י"ב. מחב"ר או' ט' זב"ת או' כ"ו. ר"ז או' כ"ד. זב"צ או' ל"ו.

א

צח) שם הגה. ומי שדרכו להתעלף וכו' ולא ישחוט כלל לכתחלה אפי' עומדים ע"ג. שמ"ח או' כ"ג. קומץ או' יו"ד. ואפי' לכלבים לא ישחוט לכתחלה. שמ"ח שם במ"ש וגם יש להחמיר וכו' יעו"ש. דר"ת או' קט"ו.

א

צט) שם בהגה. ואנחנו יודעים שאינו מוחזק וכו' עיין בשו"ת כתב סופר חי"ד סי' ג' שהעמיס בלשון הרמ"א בזה דר"ל דיש חילוק בין מי שמוחזק להתעלף ובין מי שדרכו להתעלף ור"ל דמי שמוחזק להתעלף בכל פעם ששוחט לא מהני ברי לי שבפעם הזאת לא נתעלפתי אבל מי שהוא דרכו ורגיל להתעלף אבל אינו מוחזק להתעלף בכל פעם ששוחט בזה מהני כשאומר ברי לי שבפעם הזאת לא נתעלפתי וז"ש הרמ"א ואנחנו יודעים שאינו מוחזק ר"ל דאנחנו יודעים שאינו מוחזק בכך ולפעמים אינו מתעלף דבכה"ג דוקא נאמן באומר ברי לי עי"ש. דר"ת או' קט"ז.

א

ק) שם בהגה. ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן וכו' ואי ליתיה קמן למשאליה טרפה. שמ"ח או' כ"ג. קומץ או' יו"ד. זב"צ או' ל"ז.

א

קא) שם בהגה. ואמר ברי לי שלא נתעלפתי נאמן וכו' ואפי' שותק ואינו אומר כלום דמאחר שיודע ה"ש ודאי אלו שהה או דרס לא היה שותק ולא היה מאכילה לנו והיה אומר ששהה או דרס. ש"ך ס"ק י"ג. כנה"ג בהגב"י או' ל"ב. פר"ח או' י"ג. בל"י או' יו"ד. כרתי או' י"ז. לה"פ או' י"ז. זב"ת או' כ"ח. חכ"א כלל א' או' ג' וי"א דוקא אם אמר ברי לי שלא נתעלפתי אבל בשתק אסור. הרב אורח מישור בהגהו' על ד"מ. וכ"כ מנחת יהודה והב"ד המחב"ר או' יו"ד. וכ"כ התב"ש או' ט"ל. קומץ או' יו"ד. אלא שסיים שם הקומץ דבהפ"מ יש להקל בשותק דכיון שכמה אחרונים מתירין בהכי בהפ"מ כדאי הם לסמוך עליהם כמבואר שם בעשרון או' כ"א יעו"ש. וכ"ז הוא רק במי שדרכו להתעלף שלא בזמנים קבועים אבל מי שיש לו זמנים קבועים שמתעלף ויש לו עתים ידועים שאינו מתעלף כלל בודאי דכששחט בזמן הידוע שאינו מתעלף מהני שתיקתו אף באינו אומר בפיו. דר"ת או' קי"ז.

א

קב) שם. יכולין ליתן לו לשחוט וכו' עיין בס' ערוגות הבושם או' ו' שכתב דעכ"פ אף בעומד ע"ג אסור לו לברך דשמא יקלקל כיון שאינו מומחה וכתב דעל כרחך לומר דמ"ש המחבר דיכולים לשחוט כשאחד עומד ע"ג מיירי בגוונא דליכא משום ברכה לבטלה כגון ששוחט אחר ומברך והוא שומע הברכות ומכוין לצאת וכיוצא יעו"ש ועיין בישועות יעקב בפי' הארוך או' ה' שכתב דיכול לשחוט לכתחלה בלא ברכה קודם שחיטה רק לאחר שחיטה כשתהיה השחיטה הגונה בלא קלקול יברך כמו שוחט דבר שיש בו ריעותא דמברך אחר שחיטה ובדיקה יעו"ש. דר"ת או' קכ"ב. וע"כ לכתחלה יש לחזר אחר שוחט אחר שישמע הברכה ממנו ויתכוין לצאת כדי שתהיה הברכה עובר לעשייתן אבל אם א"א יש לשחוט בל"ב ואחר השחיטה תיכף ומיד יברך על השחיטה אם שחט כהוגן. ועיין לקמן סי' י"ט סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

א

קג) שם. אם אחד עומד ע"ג. היינו אם מומחה עומד ע"ג. שמ"ח או' ך' ואפי' קרוב המומחה או אביו יכול לעמוד ע"ג ואין קפידה בכך. דע"ק או' י"א. זב"צ או' מ"א ועיין בס' דעת תורה או' ל"ז שנשאל במי שיודעין בו שאינו יודע ה"ש אם מהני עומד ע"ג ע"י שו"ב שנאסר מכמה גדולים וכתב דהדבר פשוט דהיכא דבעינן אחד עע"ג בעינן שיהיה זה האחר מוחזק בכשרות ובקי בדיני שו"ב כיון דעל השגחתו ונאמנותו אנחנו סומכים א"כ הכל תלוי בו וכיון שנאסר מכמה גדולים הדבר פשוט דאינו כשר להיות עע"ג דהוי כמאן דליתא ואדרבא חשוד להכשיר בדבר שראוי להיות מסתפק ושואל יעו"ש. דר"ת או' קכ"ד.

א

קד) שם. ובלבד שיראה אותו מתחלת שחיטה עד סופם. פי' אפי' ראה ששחט סי' א' יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסי' יפה שחט סי' הב' ג"כ יפה אלא חיישינן שמא שהה או דרס בסי' הב' ש"ך ס"ק י"ד. פר"ח או' י"ד. פר"ת או' ו' לה"פ או' י"ח. זב"ת או' ל' ר"ז או' כ"ו. חכ"א כלל א' או' ג' זב"צ או' ט"ל.

א

קה) ואם ראה רוב שנים בבהמה ובעוף רוב אחד אף דאנן מחמירין במיעוט בתרא מ"מ לענין זה מועיל ומכשירין. כריתי שם. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט או' ל"א. שפ"ד או' י"ד. זב"ש או' י"ט. זב"צ או' מ' דר"ת או' קכ"ו.

א

קו) שם. ובלבד שיראה אותו מתחילת שחיטה וכו' ועיין בס' נחפה בכסף ח"ב בקו' פרי מפרי סוף סעי' זה שהזהיר דבכה"ג צריך העע"ג להשגיח היטב בהשגחה יתירה מתחלה ועד סוף דאיכא למיחש לדרסה כהרף עין כמ"ש הפר"ת או' ו' יעו"ש והב"ד דר"ת או' קכ"ה.

א

קז) שם הגה. ויש מחמירין ואוסרין ליתן לו לכתחלה וכו' מיהו מן הסתם שאינו ידוע אם יודע ה"ש או לאו נראה דמותר ליתן לו לכתחלה כשאחרים עע"ג. ש"ך ס"ק ט"ו. פר"ח או' ט"ו. לה"פ או' י"ט. שמ"ח או' ך' שפ"ד או' ט"ו. כרתי או' ך' זב"ת או' כ"ט. ר"ז או' כ"ז. חכ"א כלל א' או' ג' קומץ או' ט' זב"צ או' מ"ב. מנחת יוסף או' י"ח. ואע"ג דלא נטל קבלה אין בכך כלום כיון שמומחה עע"ג שמ"ח שם. ר"ז שם. מנחת יוסף שם. וע"כ המתחילים ללמוד שחיטה שהמנהג לעמוד ע"ג בעת שחיטה משום דעדיין אין להם אימון יד וגם לא לקחו קבלה יש ללמוד תחלה דיני שחיטה ואח"כ יבואו לפני המורה לשחוט כדי לצאת אליבא דכ"ע. ועיין לעיל או' מ"ז.

א

קח) שוחט שהוא מיקל בדין א' המוזכר בפו' להחמיר אם אחרים עע"ג מותר לשחוט וכן אם קיבל עליו שלא יקל מותר לשחוט בינו לבין עצמו. בית יעקב סי' צ"ו. לה"פ שם. בל"י או' י"א.

א

קט) [סעיף ד'] אם אבדו גדייו וכו' ומיירי באופן דלית בהו משום בשר שנתעלם מן העין וכגון דמכירם בטביעות העין שהם שלו או שיש לו סי' בהם וכמ"ש לקמן סי' ס"ג. ט"ז סק"י. ש"ך סק"ך. פר"ח או' ט"ז. פר"ת או' ז' לה"פ או' כ"ג. ביה"ל או' ז' שמ"ח או' כ"ו. בל"י או' ט"ו. כרתי או' כ"א. זב"ת או' ל"א. זב"ש או' ך' זב"צ או' מ"ג.

א

קי) שם. או שנגנבו. ואעפ"י שהוא חשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה. טור. לבוש. ש"ך ס"ק ט"ז. פר"ח או' י"ז. לה"פ או' ך' כרתי או' כ"ב. שמ"ח או' כ"ה. זב"ת או' ל"ב. ר"ז או' כ"ט. ולשונא וכונתו להזיקו או להכשילו נמי לא חיישינן דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. לבוש. ומיהו עיין בשו"ת טוטו"ד תליתאי סי' ל"ג וסי' מ"א שכתב דאף דק"ל דכ"מ דחשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה זהו דוקא בדורות הראשונים אבל בדורות הללו ראינו שמי שחשוד על הגנבה חשוד על הכל ואף מדינא דש"ס לא אמרי להקל בכה"ג רק למי שרוצה לאכול משחיטתו ואמרינן דמצד הדין אין לאסור שחיטת שוחט כזה אבל להיות שו"ב דמתא להאכיל לרבים בע"כ דבודאי יש כמה אנשים דלא ניחא להו בשו"ב כזה בודאי דאין לכופם לאכול משחיטתו ובודאי דראוי לסלקו ולקבל להם שו"ב אחר יעו"ש וכ"כ בשו"ת נאמן שמואל סי' ל"ב דחשוד על הגנבה חשוד על השחיטה וכן הסכים בס' חק"ל חי"ד סי' קצ"ג. זכ"ל חי"ד או' ש' וי"א דאין להעבירו אלא א"כ הוא מוחזק לגנוב אבל אם אינו מוחזק רק שהיה חשוד על הגנבה אין להעבירו. שו"ת זכרון יוסף חי"ד סי' ט"ו. דר"ת או' קל"א. ועיין עוד מזה מ"ש לקמן סי' ב' על סעי' ו' יעו"ש.

א

קיא) שו"ב ששחט בלי נתינת פאכ"ט ששייך לקיר"ה מכל שחיטת בשר כשר או שאמר לפנים טרפה כדי להפקיע הנתינה אם העידו עליו עדים כשרים שעשה כן שחיטתו אסורה למפרע וגם הכלים אסורים אבל אם לא העידו עליו עדים רק שהוא הודה מעצמו אף שהוא אומר שעשה כן הרבה פעמים אין לאוסרו דאין אדם משים עצמו רשע. דע"ק לקמן סי' ב' או' ב' דר"ת או' קל"ב. ועי"ש בדר"ת מה שהאריך בענינים אלו יעו"ש. ועוד עיין ברו"ח או' י"א שכתב בעירו אזמיר שיש גאבילה על הבשר לתת בכל אוק"ה דבר קצוב להוצאות העיר לכל מילי דמצוה ובאו השוחטים שוחטי מתא לשחוט נגד כללות העיר ולעשות נזק לגאבילה נ"ל דהוי מונע לרבים מלעשות מצוה וכאן הוי מצות רבות דחייב נידוי ושחיטתו פסולה יעו"ש. ועיין לקמן או' קצ"ו.

א

קיב) שם. ומצאם שחוטים כראוי וכו' ומ"מ יראה אם שחוטין כהוגן היכא דאפשר דלכתחלה מבררינן מאי דאפשר. שמ"ח או' כ"ה. ועיין בית אברהם בא"ז או' כ"א שכתב דכונת השמ"ח הוא שצריך לראות אם נשחטו כל הסימנים ועכ"פ רובן וגם אם אינה מוגרמת וגם צריך לבדוק במפרקת אם אין שם חתך ואם נמצא בו חתך יש להטריף דבכה"ג צריך לדעת בבירור שבדק הסכין ולא נפגם כמ"ש לקמן סי' י"ח סעי' י"ב דמה לי אם נאבד הסכין מן השוחט או שנאבד השוחט עם הסכין ואם היא בהמה צריך לבדוק הריאה אם היא בעין עדיין דיש לחוש מחמת החפזון זרקה ולא היה לו פנאי להגנב לבדוק כלל יעו"ש ועיין בהגהות רעק"א סי' ב' סעי' ב' שכתב דלדידן דשהייה כ"ש מחמירין לאוסרה א"כ בנ"ד אף בדיעבד אסור אם לא בדק הסימנים וראה שנשחטו רובן עי"ש טעמו ונימוקו. ועיין בפר"ת או' ח' שהוכיח מלשון המחבר דאם מצאם   חתוכים כל הראשים או חתוכים איברים אסורים וגם כתב שם דאם מצא איזה ריעותא בריאה וכדומה וא"א לבדוק כגון שנקרע וכדומה אף דק"ל דגם בבדיקה אמרינן רוב מצייין אצל שחיטה מומחין הם מ"מ בכה"ג דאיכא ריעותא אסור ואפי נמצא בבית אסור יעו"ש. דר"ת או' קל"ג.

א

קיג) שם. במקום שרוב ישראל מצייים. אפי' רוב העיר והשוק עכו"ם. וכן אם רוב עכו"ם מצויים שם אפי' רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצויים. ואם עכו"ם וישראל מצויים שוים אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם. ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר. ואם שוים בעיר אסור. ש"ך ס"ק י"ז. כנה"ג בהגב"י או' ן' פר"ח או' י"ח. פר"ת או' ט' לה"פ או' כ"א. הל"פ בסעי' זה בל"י או' י"ב. כרתי או' כ"ג. שפ"ד או' י"ז. ער"ה או' יו"ד. ר"ז או' ל'. זב"ת או' ל"ב. זב"צ או' מ"ד.

א

קיד) שם. במקום שרוב ישראל מצויים. וה"ה במקום שרוב עכו"ם מצויים אם רוב הטבחים שם ישראל מותר. ודוקא בבהמות או בעוף גדול מהני רוב הטבחים אבל לא בפרגיות וכיוצא בהם שדרכן לשחטן בבית אלא בעינן דוקא שיהיו רוב ציידי עופות ישראל ששוחטין מיד כשצדין. ש"ך ס"ק י"ח. פר"ח שם. פר"ת שם. הל"פ בסעי' זה. לה"פ או' כ"א. בל"י או' י"ג. ר"ז שם. ועוף גדול היינו שנמכר במקולין דומיא דבהמה. פר"ח שם. וכ"ז דוקא במקום דגוים נמי ממנים שוחטים אבל במקומות דכל הגוים כולם שוחטים הו"ל רוב גוים. פר"ת שם. וי"א דבזה שנגנבו או נאבדו לא אזלינן בתר רוב טבחי ישראל אלא רק צריך להיות רוב עיר או רוב גנבי ישראל. כרתי או' כ"ד. תב"ש או' מ"א וכ"כ דר"ת או' קל"ו בשם מהר"ל צינץ יעו"ש. ועוד עיין באו' שאח"ז.

א

קטו) שם הגה. וגם רוב גנבי העיר ישראל. ומשמע אבל לדעת הש"ע לא בעינן רוב גנבי העיר ישראל רק אם יש לו בהם סי' או טביעת עין ומצאם במקום שמצויים שם רוב ישראל מותר וכמ"ש לעיל או' קי"ג יעו"ש. ואם נמצא סמוך לשכונת עכו"ם אף שעוברים ושבים הם רוב ישראל והוי רוב וקרוב יש להחמיר. כרתי או' כ"ג.

א

קטז) שם וגם רוב גנבי העיר ישראלים. קאי אנגנבו דבנגנבו בעינן דוקא רוב גנבי העיר ישראל ולא אזלינן בתר רוב ישראל דאם רוב גנבי העיר ישראל אף שרובה עכו"ם מותר וכן אם רוב גנבי העיר עכו"ם אפי' רובה ישראל אסור. ש"ך ס"ק י"ט. ועיין בס' ערוגת הבושם או' ט' מה שהאריך בזה והעלה לדינא שיש להחמיר ברוב העיר נכרים אעפ"י שרוב גנבי ישראל והניח להש"ך בצ"ע בזה יעו"ש והב"ד דר"ת או' קל"ט. אבל הפר"ח או' י"ט כתב כדברי הש"ך. וכ"כ לה"פ או' כ"ב. הל"פ. בל"י או' י"ד. שמ"ח או' כ"ה. ער"ה או' י"ב. ר"ז או' ל"א.

א

קיז) ראובן היה הולך ומצא תרנגולת שחוטה כראוי ובא לביתו ושמע ששכנו נאבדה לו תרנגולת שחוטה אינו יכול לסמוך ע"ז והתרנגולת אסורה. לא מיבעיא למ"ד בסי' ס"ג דבשר הנעלם אסור עד שיהיה בו סי' או טביעות עין אלא אף למתיר או אפי' אם יש לו סי' וטביעות עין אסור דהעיר רובה גוים ורוב טבחי ישראל לא מהני לעוף ואין כאן רוב גנבי ישראל ומה גם דמצאה בשוק והשחיטה אינו סי' תשו' כנה"ג בעי חיי חלק עץ הדעת סי' א' ברכ"י בשיו"ב או' יו"ד. זב"צ או' מ"ט. ומיהו מ"ש והשחיטה אינו סי' כ"כ בש"ע לקמן סי' קי"ח סעי' ו' יעו"ש.

א

קיח) שם. מותרים. ומיירי בגוונא דלית בהו משום בשר שנתעלם מן העין כמ"ש לעיל או' ק"ט יעו"ש. ובמקומות שממנים אנשים ידועים על השחיטה ולא שכיח מצויין אצל שחיטה יש לחקור אצל השוחטים שמא יתברר שלא נשחט על ידם ואם א"א להתברר יש להחמיר בנגנב אפי' ברוב גנבי ישראל דיש לחוש שנתיירא לילך להשוחט שלא תגלה רעתו בקהל ולהתיר בנאבד והמחמיר גם בנאבד תע"ב דכל ענינים אלו של תורה הם ובקל יוכל להכשל באיסור נבילות. שמ"ח או' כ"ז.

א

קיט) שם. בין שמצאם בשוק בין שמצאם באשפה שבבית. זהו דעת הרשב"א והרא"ש שהביא הטור. אבל הרמב"ם כתב פ"ד מה' שחיטה ה' ח' דדוקא אם מצאו שחוט בבית מותר אבל אם מצאו בשוק או באשפה שבבית אסור שמא נתנבל ולפיכך הושלך וכן הסכים הפר"ת סוף או' י"א יעו"ש וכתב שם הפר"ת דגם לדעת הרשב"א דקשרי בנמצא בשוק נראה דלא כל השווקים שוים דאיכא שוק דמשליכים בו בני אדם נבילותיהם ויודו לאסור יעו"ש. וכ"נ דעת השמ"ח או' כ"ו וסיים שם בתב"ש סוף או' מ"ד דהכל לפי הזמן והמקום יעו"ש והב"ד זב"צ או' מ"ז וכתב דבעירם דהמנהג להשליך הנבלות בדרכים ובשוק אם נמצא שם אסורים אפי' יש בהם סי' דהוי אשפה שבשוק.

א

קך) שם. אבל אם מצאם באשפה שבשוק אסורים. והטעם דאדם עשוי להטיל נבילתו שם. ש"ך ס"ק כ"א. לה"פ או' כ"ד.

א

קכא) שם. אבל אם מצאם באשפה שבשוק אסורים. אפי' אם האשפה. אינה עמוקה ג' טפחים ג"כ אסורים דלא כהב"ח. ט"ז ס"ק י"א. ש"ך שם. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ז. פר"ח או' כ"א. בל"י או' ט"ז. שפ"ד או' כ"א. זב"ת או' ל"ד. ר"ז או' ל"ד. זב"צ או' מ"ח.

א

קכב) [סעיף ה'] חרש שאינו שומע וכו' משנה בריש חולין הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו שחיטתן וכולם ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ותנן בפ"ק דתרומות חרש שדברו בו חכמים בכ"מ שאינו לא שומע ולא מדבר. ב"י.

א

קכג) שם. חרש שאינו שומע וכו' וכולם טעמם שוה דלא ידעי לכוין בשחיטה כראוי ומועדים לקלקל וממילא קטן שיודע לכוין מעשיו באימון ידים יצא מכללם ולא גזרו בו רבנן אם אחרים עומדים ע"ג לשחוט לכתחלה. פר"ת או' י"ב. ועיין לקמן או' קל"ה.

א

קכד) שם. חרש שאינו שומע וכו' ואפי' מקודם היה פקח ואח"כ נתחרש ונעשה אינו שומע ואינו מדבר ג"כ דינא הכי. ב"ח. ש"ך ס"ק כ"ב. כנה"ג בהגה"ט או' ל"ח. פר"ח או' כ"ב. לה"פ או' כ"ה. שמ"ח או' כ"ח. בל"י או' י"ז. כרתי או' כ"ז. שפ"ד או' כ"ב. זב"ש או' כ"א. זב"ת או' ל"ו. זב"צ או' ן'.

א

קכה) ירא שמים יזהר ויחמיר בעצמו שלא לשלוח ביד חש"ו שמא לא ימטו ליד שוחטין ויקלקלו. הר"ל מפראג בהגהו' מחב"ר או' י"ג. ועיין לקמן או' קנ"א.

א

קכו) שם. ושוטה דהיינו וכו' כתב ב"י בח"מ סי' ל"ה שאין הכונה שבפעם א' שעשה א' מאלו מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך יעו"ש ור"ל אף דקעביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה. ש"ך ס"ק כ"ג. כנה"ג בהגב"י או' נ"ז. פר"ח או' כ"ג. לה"פ או' כ"ו. כרתי או' כ"ח. הגאון חיד"א בפתח עינים על מס' חגיגה דף ג'. והגם דהתב"ש או' מ"ו חלק בזה דאפי' בפעם א' אי עביד להו דרך שטות הוי שוטה וכן השפ"ד או' כ"ג כתב ונכון להחמיר מ"מ כיון דכל הני רבוותא רבים וגדולים נינהו ומרן ז"ל מכללם וגם רבינו חיד"א ז"ל הכי ס"ל ודאי דהכי נקטינן ומ"מ אי עביד להו תרי זמני נכון להחמיר וכ"מ מלשון השפ"ד שם. זב"צ או' נ"א.

א

קכז) שם. שהוא יוצא יחידי בלילה. ולא בעינן שיוצא יחידו שלא במקום ישוב אלא אפי' אם יוצא יחידי בלילה במקום ישוב מקרי שוטה משום דעביד להו דרך שטות ורגיל בכך. הגאון חיד"א בפתח עינים שם ודלא כהרב טורי אבן על מס' חגיגה שם ורמזה בספרו מחב"ר בסי' זה או' ט"ו. זב"צ או' נ"ב. וכ"כ בס' זכר לחגיגה על מס' חגיגה שם דבעשה דרך שיטות אפי' בעיר נמי לשוטה יחשב יעו"ש והביאו דר"ת או' קמ"ו.

א

קכח) שם. או לן בבית הקברות. ואפי' הביה"ק הוא בתוך העיר. תואר משה פי"א או' ד' דר"ת או' קמ"ח.

א

קכט) שם. או לן בביה"ק. עיין בטורי אבן שם ובהליכות עולם בנתיבות ההוראה שכתב דאפשר לומר דבלן בלילה בביה"ק אף עם אדם אחד ואינו יחידי אפ"ה מסימני שוטה הוי יעו"ש. דר"ת או' קמ"ז.

א

קל) שם. או מאבד מה שנותנים לו. לא בעינן שמשליך בידיו מה שנותנין לו אלא כיון שמניחו במקום שיפול לאיבוד ואין דרך סתם בני אדם להניח כך והוא עביד דרך שטות שוטה מיקרי. תב"ש או' מ"ה ודלא כפרישה. וכ"כ המש"ז או' י"ב דאין הפי' שזורק בידים אלא אף אם אינו מניח במקום המשתמר ה"ז שיטה ודלא כפרישה יעו"ש. וכ"כ במנחת אהרן או' ל' זב"צ או' נ"ג. דר"ת או' קמ"ט.

א

קלא) שם. אפי' באחת מאלו אם עושה אותם דרך שטות. כלומר דבעביד דרך שטות הוא דנקרא שוטה אפי' בא' מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפי' עביד כלהו לא מחזקינן ליה בשוטה. ש"ך ס"ק כ"ד. פר"ח או' כ"ד. שמ"ח או' כ"ח. לה"פ או' כ"ז. בל"י או' י"ח. שפ"ד או' כ"ד. זב"ת או' ל"ז. זב"צ או' נ"ד.

א

קלב) והנה ד' דברים לא דוקא אלא ה"ה לעושה דבר מן הדברים בדרך טירוף ושיבוש דעת בכלל שוטים יחשב. ב"י בשם הרמב"ם. ב"ח וכתב שכ"כ רש"ל. פרישה או' כ"ו. כנה"ג בהגב"י או' נ"ח. שמ"ח או' כ"ט. זב"ת שם. וסיים שם השמ"ח דלא נקטו חז"ל להני סימנים כ"א לדוגמא דל"ת דוקא ההולך ערום בשוק וזורק אבנים זהו שוטה קמ"ל דאפי' לא נשתבש כ"כ חזקתו שיטה. זב"צ או' נ"ה.

א

קלג) וכן הפתאים ביותר מתולדתם או משתגעים ביותר והנכפים בעת כפייתם כולם בכלל שוטים הם כמ"ש בחו"מ סי' ל"ה סעי' ט' וסעי' יו"ד יעו"ש. שמ"ח שם. זב"צ או' נ"ו. והא דנכפים דוקא בעת כפייתם ה"ד אם בעת שאינו נכפה דעתו צלול ואינו מעורבב כלל וכמ"ש בחו"מ שם ובסי' רל"ה סעי' כ"א יעו"ש. ומיהו לכתחלה ודאי שאין ללמד שחיטה לאיש כזה שהוא נכפה. והחילוק שבין שוטה לפתי דהשוטה הוא שנטרף דעתו מחמת רו"ר והפתי הוא דעתו קלישתא מתולדתו ואינו משתנה לעולם. חב"ש או' נ"א.

א

קלד) וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם ביותר הרי אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה לדיין שא"א לכוין הדעת בכתב. חו"מ שם בסי' ל"ה סעי' יו"ד. ועי"ש בסמ"ע ס"ק כ"ב שכתב דהמבוהלים והנחפזים בדעתם היינו שאינם מתונים בעניניהם אלא כל מעשיהם עושים במהירות ולא מכוונים לסוף הענין ולתכלית המעשה וזה ג"כ בכלל שגעון ושטות יחשב עי"ש. דר"ת או' קנ"ו.

א

קלה) שם. וקטן שאינו יודע לאמן ידיו וכו' דע דמדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע"ג. והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג. והיכא שאין אחרים עע"ג אפי' מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן ועפ"ז תפרש דבריו דבכל הסעי' מיירי כשאינו מומחה. ש"ך ס"ק כ"ה. והפר"ח או' כ"ה כתב דבקטן לא שייך המחאה דהיינו ידיעת ה"ש אלא הכל תלוי באימון ידים שאם אינו יודע לאמן ידיו לשחוט אעפ"י שהוא מומחה אין מוסרין לו לשחוט לכתחלה אפי' אחרים עע"ג ואם יודע לאמן ידיו אף שאינו מומחה שוחט לכתחלה באחרים עע"ג וכתב שכן עיקר וכ"ה דעת הש"ע שלא הזכיר כאן מומחה ודלא כהש"ך עכ"ל ומהרש"ל ביש"ש פ"ק דחולין סי' ה' והדרישה האריכו לפסוק דאפי' ביודע לאמן ידיו לחיד או מומחה ואחרים עע"ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיודע לאמן ידיו וגם הוא מומחה וגם אחרים עע"ג והיכא דאין אחרים עע"ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפי' אחרים עע"ג אף דיעבד אסור. וכ"כ הב"ח. והב"ד הש"ך שם. וכ"פ השמ"ח או' ל' וכתב שם השמ"ח ובמקום שאין צורך גדול לא ישחוט לכתחלה אפי' קטן מומחה ויודע לאמן ידיו אפי' בגדול עע"ג.

א

קלו) שם. וקטן שאינו יודע לאמן ידיו וכו' עיין ביה"ל לקמן סי' ב' או' ו' שכתב דלפי מ"ש באו"ח סי' קנ"ט לענין נט"י דקטן פחות משש שנים דינו כקוף דלא הוי כח גברא א"כ י"ל דכל הקולות בקטן הוא רק יותר מבן שש אבל פחות מבן שש דינו כקוף דלקמן ססי' ב' בהגה דשחיטתו פסולה בכ"ג יעו"ש. אך באורח מישור סי' זה סוף או' א' עמד על דבריו וכתב דאין לחוש בזה לענין שחיטה ואף בפחות מבן שש אין דינו כשחיטת קוף יעו"ש. והב"ד דר"ת או' קנ"ז.

א

קלז) שם. אין מוסרים להס לשחוט לכתחלה וכו' לפי שמועדים לקלקל תמיד ואיכא משום בל תשחית. א"נ דאיכא למיחש דכיון דרגילין לקלקל בכל עת דילמא ישהו וידרסו ולאו אדעתייהו דאחרים העומדים עליהם. הרשב"א בריש חולין. ומיהו בדיעבד לא חיישינן להאי כיון דאחרים רואים אותם. פר"ח או' כ"ו.

א

קלח) שם. אם אחרים עע"ג. ואעפ"י שכתב אחרים בלשון רבים לאו דוקא הוא דאפי' אחד עע"ג סגי. שושנים לדוד על המשניות ריש מס' חולין. פרמ"ג בפתיחה לה"ש שורש ה' שולחן המגדים על הפרמ"ג שם. וכ"כ השמ"ח או' כ"ח. תיו יהושע או' כ"ה. ומ"ש שם הפרמ"ג ובמש"ז סק"א בהא דק"ל חש"ו ששחטו ואחד רואה מהני דעכ"פ היכא דלא הוי בידו ליבעי תרי דעד א' אין נאמן באיסורין היכא דאיתחזק איסורא היכא דלא הוי בידו וא"כ אם הבהמה היא של חש"ו ולא היה רק עד א' רואה אמאי נאמן כיון דאינו בידו ובאינו בידו אינו נאמן והניח בצ"ע. וכן הקשה בישועות יעקב בפי' הארוך או' ט' אבל בס' פרי עץ הדעת כ"י בחלק ב' בהשמטות מסי' ג' במהד"ב מתרץ קושיית הפרמ"ג בזה והביא כמה ראיות מש"ס ופו' דעד אחד כשר שראה ששחטו אפילו אין הבהמה של העד מהני יעו"ש והב"ד דר"ת או' קס"א וכן שלחן המגדים מתרץ קושיא זו עי"ש בשורש ה'.

א

קלט) שם. אם אחרים עע"ג. אין להתיר כשהאחד עע"ג ורואה אלא רק שחיטת בהמה אחת ששוחט חרש א' או שוטה א' או קטן א' אבל אם שוחטים ב' או ג' חש"ו ביחד לא סגי חד רואה לכולם אלא לכל א' וא' בפ"ע צריך להיות לו אחד עע"ג ורואה. חי' מהר"ל צינץ. דר"ת או' קס"ב. ונראה דה"ה למי שיודעין בו שאינו יודע ה"ש שכתוב בסעיף ג' שיכולין ליתן לו לשחוט אם אחד עע"ג אם הם ב' או ג' שוחטים שאינם יודעים ה"ש והם שוחטים ביחד בבת אחת דלא סגי באחד עע"ג לכולם ורואה אלא לכל א' וא' בפ"ע צריך להיות לו אחד עע"ג ורואה. ואע"ג דאינו יודע ה"ש נותנים לו לכתחלה לשחוט ובחש"ו בדיעבד אין לחלק בכך משום דזיל בתר טעמא דצריך לראות השחיטה מתחלה ועד סוף וא"א לראות בטוב כששנים שוחטין בב"א.

א

קמ) שם. אפי' אם רוצים להאכיל לכלבים. הטעם דילמא אתי למיכל משחיטתייהו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע"ג י"ל דכ"ע מודו להטור וש"ע דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה או יודע לאמן ידיו משום דאז בדיעבד שחיטתו כשרה וכ"ש גדונ שאינו יודע ה"ש שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עע"ג. ש"ך ס"ק כ"ו. והפר"ח או' כ"ז כתב דבגדול דהוי בר דעת שרי לכתחלה לשחוט לכלבים אף כשאין אחרים רואים אותו יעו"ש אבל דעת האחרונים כדברי הש"ך דגם בגדול שאינו יודע ה"ש אין מוסרים לו לשחוט להשליך לכלבים אלא א"כ אחרים עע"ג. לה"פ או' כ"ח. הל"פ או' ה' שמ"ח או' כ"א. בל"י או' י"ט. יד אליהו או' כ"ח. ר"ז או' נ"ז.

א

קמא) שם. אפי' אם רוצים להאכיל לכלבים. אבל באחרים עע"ג מותר לכתחלה לשחוט להאכיל לכלבים. ש"ך שם. פר"ח שם. כרתי או' כ"ט.

א

קמב) וכיצד יעשה אם צריך לו לכלבים וכדומה אם אפשר לשוחטה בכשרות ע"י בקי מה טוב די"א דאין לעשות בטהורה בידים מעשה נבילות או טרפות היכא דאפשר להכשירה ואם לאו ינחרה או יעקור סימנים כדי שיהא נראה לכל שנבילה היא וזה עדיף טפי משישחטנה בסכין פגום או בשאר פסול שחיטה דלא נראה כ"כ שהיא נבילה. שמ"ח שם. ר"ז שם. זב"צ או' נ"ח.

א

קמג) ולכתחלה היכא דאפשר בנחירה ועיקיר אין לשחוט מי שאינו יודע ה"ש אפי' להשליך לכלבים אפי' מומחין עע"ג דשמא המומחין לא ישגיחו היטב כיון דשוחט שלא לאכילה ושמא אח"כ יבואו לאכול ובדיעבד אפי' שחט לכלבים ומומחין ראו אותו ואמרו ששחט כהוגן מותר אפי' באכילה. שמ"ח שם.

א

קמד) ואין לשחוט בסכין פגום לגוים וכ"ש אם הבהמה ששוחט בסכין פגום צריכין לה היהודים ואם היתה נשחטת בכשרות היו הם אוכלים ממנה. מהרשד"ם חי"ד סי' ן' כנה"ג בהגה"ט או' מ"ב. זב"ש או' ך' וכ"ז מיירי בבהמת גוי שאומר לשוחט ישראל שישחטינה בסכינו לכך לא ישחטינה בסכין פגום שמא יראה אותו ישראל אחר ששחטה שוחט כשר ויבדוק הריאה או הוא או אחר ויאכל ממנה וכ"ש בעוף שא"צ בדיקה אבל כשהבהמה היא של ישראל ורוצה למוכרה לגויים ודאי שאסור לשחוט בסכין פגום דעושה אותה נבילה ואסור לעשות בה סחורה כדלקמן סי' קי"ז. שו"ג או' נ"ב. זב"צ או' נ"ט.

א

קמה) שם. ואם הקטן יודע לאמן ידיו וכו' ומיירי בע"כ שכבר עבר ושחט לפנינו כמה פעמים ורואים שיש לו אומנות יד לשחיטה או כגון ששחט לפנינו דברים טמאים כגון עורבים וכדומה דאל"כ מנא ידעינן שיש לו אימון ידים לשחיטה דהא בטרם שהוחזק באימון יד לא מתירין לשחוט אפי' בעע"ג אפי' להאכיל לכלבים. ערוגת הבושם בסעי' ה'. דר"ת או' קס"ד.

א

קמו) שם. שוחט לכתחלה. ומ"מ אין לו לברך על שחיטתו ואין לו לשחוט אלא כששומע הברכה מאחר ולא זולת. ערוגת הבושם שם. דר"ת או' קס"ה. ועיין לעיל או' ק"ב.

א

קמז) שם. שוחט לכתחלה. משמע אפי' יודעים בו שאינו יודע ה"ש וזה אתי שפיר להמחבר ש"ע בסעי' ג' דמתיר שם בגדול שאינו יודע ה"ש לשחוט בעע"ג לכתחלה וא"כ י"ל דה"ה בקטן אבל לרמ"א שם דאוסר לכתחלה אפי' בגדול וא"כ כ"ש כאן בקטן שאינו מומחה דאסור לכתחלה אפי' בעע"ג. ורמ"א שלא הגיה כאן י"ל דסמך אמ"ש לעיל !בסעי' ג' שפ"ד או' כ"ה. יד אליהו או' כ"ט. והפר"ח או' כ"ח כתב דלדעת ההגה מתוקם דין זה במומחה ויודע לאמן ידיו וסבור דגדול שאינו יודע ה"ש גרע מקטן מומחה ויודע ה"ש ולפיכך לא הגיה בכאן כלום יעו"ש. וכ"מ בהל"פ בסעיף זה.

א

קמח) שם. שוחט לכתחלה. אף שאינו מומחה כל שיודע לאמן ידיו דינו כגדול ושוחט לכתחלה באחרים עע"ג וכן עיקר. פר"ח שם. זב"ת או' מ' ועיין לעיל או' ק"ז.

א

קמט) שם הגה. אבל אם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה. וכן נוהגין שאין הקטן שוחט בינו לבין עצמו ואם שחט שחיטתו פסולה כס' מור"ם ז"ל. זב"צ או' ס'.

א

קנ) שם בהגה. אעפ"י שיודע ה"ש. ויודע לאמן ידיו. כ"ה בא"ז ובהג"א. והטעם כתבו הרא"ה בבד"ה והג"א ומהרש"ל משום דאין נאמנות לקטן. ש"ך ס"ק כ"ז.

א

קנא) וכתב הב"ח בד"ה פסק דאין לשלוח עופות ביד קטנים לשחוט דחיישינן שמא הוא עצמו ישחוט יעו"ש. אבל הש"ך בספרו הארוך על הטור כתב להשיג על דברי הב"ח הנז' והעלה להתיר יעו"ש. וכ"כ הרדב"ז ח"ג סי' תק"ח. וכ"כ השמ"ח או' ל"ה דכבר פשט המנהג ששולחין עופות ע"י קטנים וקטנות לשוחט לשחוט ואין למחות בידיהם. וכ"כ המש"ז או' ט"ו. ער"ה או' ט"ז. שש"א או' ח' קומץ או' י"ב ר"ז או' מ"ב. וה"ד בקטן בר דעת שיודע להיזהר ואינו מוחזק ברוע מעללים דחיישינן שיקח הוא שכר השחיטה וינבלה בעצמו. שמ"ח שם ובתב"ש או' ס"ב וסיים שם בתב"ש דמעשה היה ששלחו ע"י נער המנוער וניבלה בעצמו להחזיק הפרוטות וע"כ יש ליזהר עכ"ל וכ"כ זב"צ או' ס"א דכן נעשה ג"כ מעשה בעירו והרגישו בזה ששחטה מן העורף וע"כ כתב דיש ליזהר לשלוח ע"י קטן צנוע. ועוד י"ל דיש להבחין את הקטן אם יודע שאסור לשחוט חוץ ממי שממונה על כך דשמא יסבור דהכל אחד וע"כ ישחוט בידו או ינבל כדי ליקח הפרוטות. ועוד צ"ל הקטן בן דעת כי שמא ינבל השוחט בשחיטה ויאמר לו שהיא טריפה והקטן אינו יודע להשיב. וגם השוחט צריך לבחון את הקטן אם יודע להשיב וא"ל יניח התרנגולת אצלו עד שיבואו הבעלים גדולים.

א

קנב) אין לשלוח עופות ביד גוי או גויה לשחוט אצל שוחט ישראל. ב"ח שם. ט"ז ס"ק ט"ו. לה"פ או כ"ט. בל"י או' ך' זב"ת או' ט"ל. ובעוה"ר שמענו שבערי הודו יע"א יש להם עבדים ושפחות נכרים ומשרתים נכרים ושולחים על ידה עופות לשוחטן אצל השוחט וסיפרו לנו אנשים נאמנים שהרבה פעמים עשו מעשה ששחטו את העוף בידם ולקחו שכר השחיטה. זב"צ או' ס"ב.

א

קנג) אבל אם נותן לו כתב השוחט לסי' שהוא שחטו לסי' שהוא שחטו וגם בעה"ב מכיר את העוף שלו בטביעות עין יכול לשלוח ע"י גוי והמחמיר בזה תע"ב. ט"ז שם. לה"פ שם. בל"י שה. זב"ת שם. יד אליהו או' ג' באו' ל"א. ר"ז או' מ"ב. חכ"א כלל ע' או' ו' ומ"מ אותם שכותבים לסי' תיבת כשר יש לחוש שמא הגוי צייר תיבה זו אחריו כאשר הוא מצוי אלא צריך שיכתוב סי' אחר שאינו מצוי כ"כ לזייפו. ט"ז שם. לה"פ שם. בל"י שם. זב"ת שם. יד אליהו שם. ר"ז שם. זב"צ או' ס"ג.

א

קנד) ולא יפה עושין מה ששולחין ע"י עכו"ם והעכו"ם נוטל הנוצה ומביא העוף כך דא"א להכיר בטביעות עין. גם ע"י טביעות עין לא ידענא דילמא ישראל אחר נתן לעכו"ם ג"כ לשחוט וזה הכתב הוא מאותה תרנגולת ושלו לקח שכר השחיטה לעצמו ע"כ שומר נפשו ירחק ולא ישלח ע"י עכו"ם. מש"ז או' ט"ו. יד אליהו שם. וע"כ יש לשוחט לכתוב לבעה"ב ששחטתי היום כך לחודש התרנגולת שיש בה סי' כך וכך או שיחתוך ממנה איזה דבר כגון אצבע וכדומה שלא בפני הגוי ויכתוב במכתב שכך   סי' עשיתי ויניח המכתב בהעטפה ויחתום עליו מבחוץ באופן שלא יוכל העכו"ם לזייף. וכן אם נתנבלה התרנגולת מתחת ידי השוחט יעשה כן לכתוב להם במכתב כנז'.

א

קנה) שם בהגה. ומקרי קטן לענין זה עד שנעשה בר מצוה וכו' ובמקומות שהנשים שוחטות דין קטנה פחותה מי"ב שנים ויום א' כדין קטן. שמ"ח או' ל' דר"ת או' קס"ח.

א

קנו) שם בהגה. דהיינו בן י"ג שנים ויום א' עיין במ"א סי' ט"ל סק"א דבדבר דקטן פסול מדאו' בעינן שיהא גדול ממש דהיינו שהביא ב' שערות אחר שהוא בן י"ג שנה ועיין ברמ"א שם סי' נ"ה סעי' ה' דלמידי דרבנן סומכין על החזקה שהביא ב' שערות יעו"ש. ומזה נלמוד לנדון זה דאף אחר י"ג שנה ויום א' אסור לשחוט לצורך אכילה מאחר שהוא פסול מדאו' או מטעמא דלבוש שאינו בר זביחה או מטעמא דהש"ך שאינו בר עדות אם אין אחד עומד ע"ג עד שיודע שהביא ב' שערות או שהוא בן ל"ה שנה ויום א' או שנתמלא זקנו כמבואר בחו"מ סי' ל"ה ובמ"א סי' קצ"ט סק"ז. פ"ת או' י"א. מיהו הפליתי או' ט"ו כתב דמעולם לא שמענו להצריך בדיקה בשוחט נער רך בשנים וצ"ל דסמכינן אטור דס"ל אפי' קטן מומחה ויש לו אומן יד שוחט בינו לבין עצמו והו"ל רק איסורא דרבנן עכ"ל וכ"כ בכריתי או' ל"ב אלא שכתב שם בכריתי דבעל נפש לא יניח לנער רך בשנים לשוחט עד שבדקהו אש יש לו סימני גדלות כשאר מילי דאו' עכ"ל. אמנם להאכיל לכלבים או באחרים עע"ג ואינו מומחה ואינו יודע לאמן ידיו מיד שהוא בן י"ג שנה ויום א' מותר לשחוט. פ"ת שם. ועיין בסה"ק קול יעקב הלכות סתו"ם סי' ט"ל או' ב'.

א

קנז) שם בהגה. דהיינו בן י"ג שנים ויום א' הא דאמרינן בכ"מ י"ג שנה ויום א' פי' דבעינן י"ג שנה שלמים וכיון שמתחיל היום שנולד בו יום א' קרינן ביה כמ"ש בכף החיים על ש"ע או"ח סי' נ"ג או' מ"ח בשם כמה פו' יעו"ש.

א

קנח) שם בהגה. ויש מחמירין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחות מבן י"ח שנה. ויש להם סמך ממס' שבת סוף פ' במה בהמה גבי יאשיהו המלך כל דין שדן מבן ח' עד י"ח החזיר להם וכו' יש"ש פ"ק דחולין סי' א' ר"ז או' מ"ג.

א

קנט) שם בהגה. ויש מחמירין שלא ליתן קבלה וכו' זהו במרדכי בשם ה' ר' אלדד הדני וכתב דלא ק"ל כן אלא דבד"מ כתב בשם הגהת אלפסי שיש מורי הלכות חשו לזה. ורש"ל ביש"ש שם כתב דהכל לפום חורפיה וידיעתו של הנער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת השם רגילים אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיקו במומחה קודם י"ח יעו"ש. וכן ראיתי נוהגין שלא להקפיד על יותר מי"ג שנה כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים בכח גברא. ט"ז ס"ק ט"ז. ש"ך ס"ק כ"ח. פר"ח או' ל' לה"פ או' ל' הל"פ בסעי' זה. שמ"ח סוף או' ל' בל"י או' כ"א. שו"ג או' ל"ה. זב"ת או' מ"ג. ר"ז שם. יד אליהו או' ל"א. זב"צ או' ס"ד. וכתב שם בזב"צ דכן נוהגין בעיר בגדאד יע"א שאין סומכין לפחית מבן י"ח ואם הוא חריף ובעל תורה ויר"ש סומכין.

א

קס) [סעיף ו'] חרש המדבר ואיני שומע וכו' הא דחרש המדבר ואינו שומע שחיטתו כשרה בדיעבד היינו בנתחרש אח"כ אבל בחרש מעיקרו שנולד שאינו שומע אף במדבר שחיטתו פסולה. יריעות שלמה סוף או' ט' דר"ת או' קע"ד. ואף בנתחרש אח"כ לא מכשרינן אלא ע"י בדיקה דהיינו שיודעין בו שהוא בדעת שלימה ונכונה כמ"ש לקמן או' קס"ט יעו"ש.

א

קסא) שם. מפני שאינו שומע הברכה. ר"ל והשוחט צריך שישמיע לאזנו ברכת השחיטה כמ"ש באו"ח סי' ר"ו דכל הברכות צריך שישמיע לאזנו לכתחלה. ב"י. ר"ז או' מ"ד. דר"ת או' קע"ו.

א

קסב) שם. שחיטתו כשרה. דאין הברכה מעכבת כדלקמן רסי' י"ט. ש"ך ס"ק כ"ט. פר"ח או' ל"א. לה"פ או' ל"א שמ"ח או' ל"ב. כרתי או' ל"ג. זב"ת או' מ"ג. ר"ז או' מ"ה. זב"צ או' ס"ז. וכ"ש זה שבירך אלא שלא שמע. לבוש. זב"ת שם. ואף להב"ח שכתב לקמן רסי' י"ט דבהזיד ולא בירך יש לקונסו שלא יאכל הוא עצמו י"ל דהכא מודה דאין לחוש. שפ"ד או' כ"ט. דר"ת או' קע"ח. ועיין בדברינו לשם בס"ד.

א

קסג) [סעיף ז'] השומע ואינו מדבר אם הוא מומחה וכו' ואם אין יודעים אם הוא מומחה אין מוסרים לאלם לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ כי הבדיקה קשה בו ע"י כתיבה או רמיזה ובדיעבד בין באינו שומע בין באלם אם נודע שבקיאים בטיב העולם ככל שאר בני אדם אמרינן בהו נמי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם כיון דליתנהו קמן למיבדקינהו. שמ"ח או' ל"ג. תיו יהושע או' ל' דר"ת או' קע"ט. ועיין לעיל או' כ"ז.

א

קסד) שם. אם אחר מברך. ודוקא שהאחר שוחט ג"כ ומכוין להוציא את זה הא לא"ה אינו יכול לברך. ש"ך ס"ק ל"ב. פר"ח או' ל"ג. פר"ת או' י"ג. לה"פ או' ל"ב. בל"י או' כ"ב. שמ"ח או' ל"ב ואו' ל"ד. כרתי או' ל"ד. ער"ה או' ך' זב"ת או' מ"ז. ר"ז או' מ"ו. חכ"א !כלל א' או' ד' זב"ש או' כ"ג. זב"צ או' ס"ח. יד אליהו או' ל"ד.

א

קסה) ואפי' עבר ובירך מי שאינו שוחט לא ישחוט האלם ע"פ ברכתו. שמ"ח שם או' ל"ד. תיו יהושע או' ל"א. דר"ת או' קפ"א. ומיהו דעת הט"ז ס"ק י"ז אפי' אם אינו שוחט האחר יכול לברך להוציא את זה יעו"ש והגם דאין כן דעת האחרונים כנז' מ"מ נראה דאם כבר בירך האחר וכיון להוציא את האלם והאלם ג"כ כיון עליו לצאת בזה יש לסמוך על הט"ז משום דק"ל סב"ל ואין לעשות ברכתו לבטלה.

א

קסו) ואם אחד שוחט בהמה והאלם רוצה לשחוט עוף יברך שוחט השור ברכת השחיטה להוציא האלם ואחר השחיטה יברך הוא או אחר ברכת הכסוי ויכסה האלם כיון דבשעת ברכה האלם חייב בה דומיא לבהמ"ז שהבקי מוציא את שאינו בקי. שמ"ח שה. תיו יהושע שם. דר"ת שם. ועי"ש בתב"ש או' ס' שכתב דאפי' נבה"ג והרמב"ם דס"ל התם דאפי' בבהמ"ז אינו מוציא כשלא אכל י"ל דטעמייהו התם דס"ל כירושלמי שהביאו שם אבל הכא כ"ע מודו יעו"ש. ועיין בכף החיים לאו"ח סי' קצ"ז או' כ"ז ואו' כ"ח.

א

קסז) אפי' חרש המדבר ואינו שומע כלל הוי כפקח. ער"ה או' י"ט משם הרב בני יעקב דף קנ"ג דלא כדרישה. זב"צ או' ס"ט.

א

קסח) ואין חילוק בין חרש דבידי אדם לבין חרש דבידי שמים. ער"ה שם דלא כהר' גן המלך סי' ע"א. זב"צ או' ע'.

א

קסט) הא דאמרינן דחרש שאינו שומע והאלם ששחטו בינם לבין עצמם דכשרה ה"ד שיודעים ומכירים אותם שהם בדעת שלימה ונכונה כי לפעמים חולי האלמות והחרשות גורם להם טירוף הדעת ואם לא עמדנו על דעתם אסורה שחיטתם. שמ"ח או ל"ג. זב"צ או' ע"א. דר"ת או' ק"ף. ועי"ש בתב"ש או' נ"ז שכתב דבין שנשתתק מחמת חולי ובין אלם מתולדתו בעי בדיקה יעו"ש.

א

קע) [סעיף ח'] שכור שהגיע לשש"ל דינו כשוטה. היינו דלכתחלה לא ישחוט אפי' אחרים. עע"ג ובדיעבד שחיטתו כשרה כשאחרים עע"ג דוקא. ש"ך ס"ק ל"ג. פר"ח או' ל"ד. לה"פ או' ל"ד. זב"ת או' מ"ח. קומץ או' י"ג. זב"צ או' ע"ב. יד אליהו או' ל"ה. ואפי' להאכיל לכלבים לא ישחוט אם אין אחרים עע"ג. פר"ח שם. זב"ת שם.

א

קעא) שם. שהגיע לשש"ל וכו' דהיינו שעושה ואינו יודע מה הוא עושה. חו"מ סי' רל"ה סעי' כ"ב. שמ"ח או' ל"ו. ר"ז או' מ"ו. קומץ שם זב"צ או' ע"ג.

א

קעב) שם. דינו כשוטה. וה"ה מי שאחזתו רוח רעה דינו כשוטה. הרמב"ם פ"ב מה' שחיטה ה' י"ב. כנה"ג בהגב"י או' ע"ו. פר"ח או' ל"ד. זב"צ או' ע"ה.

א

קעג) שם. ואם לא הגיע לשש"ל שוחט לכתחלה. ונ"ל דאין לסמוך עליו בבדיקת הסכין דפשיטא דמאבדא הרגשתו מצד בלבול דעתו קצת אבל אם הסכין בדוקה שוחט אפי' לכתחלה אפי' בינו לבין עצמו. פר"ת או' ט"ו. שו"ג או' מ"ב. זב"צ או' ע"ד. דר"ת או' קפ"ח.

א

קעד) שם הגה. וי"א ששכור לא ישחוט שרגיל לבא לידי דרסה. מטעם שאיבריו כבדים עליו מחמת רבוי יין ששתה וכן ראוי לנהוג כל שיינו חזק עליו אפילו לא הגיע לשש"ל. ט"ז ס"ק י"ח. ובדיעבד לכ"ע שרי פר"ח או' ל"ה. וכ"כ השמ"ח או' ל"ו דבדיעבד שחיטתו כשרה אפי' בינו לבין עצמו. וכ"כ הקומן או' י"ג. וכ"כ חכ"א כלל א' או' ה' דלא ישחוט לכתחלה משמע דבדיעבד שחיטתו כשרה. ועיין לקמן או' קע"ט.

א

קעה) שם בהגה. וי"א ששכור לא ישחוט וכו' ויש להסתפק אם אחר עע"ג אם ישחוט לכתחלה ונ"ל להקל בשעת הדחק. שמ"ח שם. קומץ שם. מיהו כריתי או' ל"ה כתב דאפי' אחר עע"ג אסור מחשש דרסה. והמש"ז או' י"ח כתב כשאין יכול לדבר בפני המלך אף אחר עע"ג אסיר דאיך יברך וכמו בערום דאחר לא מהני ואם יכול לדבר כראוי בעע"ג יש להקל בשעת הדחק וכמ"ש השמ"ח יעו"ש.

א

קעו) שם בהגה. שרגיל לבא לידי דרסה. ולגבי בדיקת הריאה חמור יותר כי א"א ע"פ הרוב שלא יהא צד הוראה ואסורה הוראה מה"ת ע"י שתיית רביעית יין וע"י שתיית שאר משקה משכר כשמרגיש חימום. דע"ק או' י"ד. זב"צ או' ע"ז. דר"ת או' קפ"ז. ובדעת תורה או' מ"ט כתב דגם בשחיטה מזדמן כמה פעמים מידי דתליא בהוראה יעו"ש והב"ד דר"ת או' קפ"ח. ונראה דבשחיטה סגי באחר עע"ג דאם נצרך להוראה יורה אותו אחר אבל בבדיקת הריאה שמכניס ידיו בפנים ואפשר ששם יצטרך להוראה זה לא אפשר באחר עע"ג.

א

קעז) שם בהגה. שרגיל לבא לידי דרסה. עוין בס' ערוגת הבושם או' ט"ו שהאריך בענין זה והעולה מדבריו דכל שהוא שכור אפי' יכול לדבר לפני המלך מ"מ לכ"ע לא יברך דשמא יבא לידי דרסה ונמצא שברך ברכה לבטלה ובע"כ כל מה דמתירין בלא הגיע לשש"ל הוא רק באופן שלא יברך קודם השחיטה רק לאחר שחיטה יעו"ש. דר"ת אות ק"ץ. ונראה דזהו לפי מה שהוא אדם דאם מרגיש בעצמו שיש לו כבדות ויש לחוש לדרסה אז לא יברך אבל אם אינו מרגיש שום כבדות באבריו למה לא יברך. ועיין לעיל או' ק"ב.

א

קעח) שם בהגה. שרגיל לבא לידי דרסה. ונראה דהכל לפי מה שהוא השכור כי יש שכור דחיישינן ליה אפי' לא הגיע לשש"ל כגון אם הוא גם בחומר שלו ומתבלבל דעתו בכל דהוא יש להצריך באחרים רואים אותו. פר"ת או' ט"ז. זב"ת או' נ"א. זב"צ או' ע"ח. דר"ת או' קפ"ו.

א

קעט) ובלבד שהתבוננו בו היטב קודם שחיטה וברי שלא הגיע לשש"ל אבל אם הדבר ספק שחיטתו אסורה אפי' בדיעבד. ביה"ל או' יו"ד. שמ"ח או' ל"ו. קומץ או' י"ג. זב"צ או' ע"ט. יד אליהו או' ג' באו' ל"ו. דר"ת או' קפ"ה.

א

קפ) ואם רגיל להשתכר אעפ"י שאינו מגיע לשש"ל יש להעבירו עד שיקבל עליו בחרמות ועונשים שלא ישתכר דמי יחקור תמיד עליו וכ"ש שהוא בעצמו א"א לו להתבונן תמיד מתי ישחוט ומתי לא ישחוט. ביה"ל שם. שמ"ח שם. קומץ שם. זב"צ או' ף' יד אליהו או' ד' באו' ל"ו. ובודאי שאין למנות שוחט כזה על הצבור. מש"ז או' י"ח. וכ"כ בשפ"ד או' ל"ד. זב"צ שם. דעת תורה או' מ"ט.

א

קפא) שוחט שהיה הולך שתוי בבית המטבחיים ושוחט בעודו שתוי ונשבע שלא לשתות עוד ביום כ"א בלילה נאמן בשבועה ויש להכשירו. קול אליהו ח"א חי"ד סי' ג' וכ"כ בספרו כס"א בסי' זה או' ו' ברכ"י בשיו"ב או' י"ב. זב"צ או' פ"א. דעת תורה שם.

א

קפב) ואם התרו בו ב' פעמים שלא ישחוט בשעה שהוא שכור ושחט בשכרותו אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו וכו' שו"ת ב"ח החדשות סי' י"ג. דר"ת או' קצ"ב. ועיין לקמן סי' קי"ט סעי' ט"ו.

א

קפג) [סעיף ט'] סומא לא ישחוט לכתחלה. להרשב"א שמא ישהה וידרוס ולא ירגיש ולרש"י שמא לא ישחוט רוב הסימנים כדלקמן סעיף י"א. ר"ז או' מ"ט.

א

קפד) שם. אלא א"כ אחרים רואים אותו. ובשה"ג כתב ע"ש ריא"ז דאפי' אחרים רואים אותו לא ישחוט לכתחלה יעו"ש. ש"ך ס"ק ל"ה. הל"פ בסעי' ז' לה"פ או' ל"ז. בל"י או' כ"ד. ובלא דחרן יש לחוש לדברי הריא"ז. תב"ש או' ס"ז. ר"ז או' ן' אדרת אליהו ביד אליהו או' ל"ח.

א

קפה) שם. ואם שחט שחיטתו כשרה. כתוב בס' א"ז סומא שלא ראה מאורות מימיו אפי' בדיעבד אסור לאכול משחיטתו. ב"ח. אבל בד"מ או' ך' כתב על דברי הא"ז הנז' דשאר הפו' לא חילקו בזה. ש"ך ס"ק ל"ו. כנה"ג בהגה"ט סוף או' נ"ג. וכ"כ הפר"ח או' ל"ו דלא שנא לן בין פקח ונסתמא לסומא מעיקרו ולאפוקי מהא"ז. וכ"כ הכרתי או' ל"ו. תב"ש או' ס"ו. שפ"ד או' ל"ו. ער"ה או' כ"ג. זב"ת או' נ"ג. זב"צ או' פ"ב. יד אליהו או' ט"ל. ומיהו אף לדברי הא"ז באחרים רואים אותו סגי ואפשר אפי' לכתחלה. פר"ח שם.

א

קפו) שם. ואם שחט שחיטתו כשרה. ובודקין בסימנים ואה נשחטו כהוגן שחיטתו כשרה ואם לא בדקו אסורה. כנה"ג בהגה"ט או' נ"ב. שמ"ח או' ל"ז. שפ"ד או' ל"ה. ער"ה שם. ובהפ"מ אם בדק הסומא בעצמו במשמוש היד לא מיבעיא אם הרגיש במשמושו שנשחטו כל הסימנים אלא אפי' רק רובם כשרה ובלבד שירגיש היטב שיש רוב גמור ואין לסמוך בזה כ"א אמובהק בדעת ויראת השם. שמ"ח שם. שפ"ד שם. זב"צ או' פ"ד. ומיהו עיין ברביד הזהב לקמן סי' י"א סעי' א' שפלפל בדברי השמ"ח הנז' והעלה דלדינא יש להחמיר שלא לסמוך אבדיקת הסומא עצמו במשמוש ידיו בלא ראות עין ואפי' בדיעבד יש להחמיר יעו"ש וכ"כ בתואר משה פי"ב או' ז' יעוש"ב. דר"ת או' קצ"ח.

א

קפז) שם. ואם שחט שחיטתו כשרה. עיין בס' תוספת ירושלים בסעי' זה שהביא ראיה מהתוספתא פ"א דחולין דשחיטת סומא לא כשר אלא א"כ הוא איש שמרגיש הכל במשמוש היד כדרך הרבה סומים יעו"ש. דר"ת או' קצ"ט.

א

קפח) אם אינו רואה בכדי להבחין בין שחיטת רוב הסימנים לשחיטת מיעוטו בכלל סומא יחשב. מהריק"ש וימין משה משמו. שו"ג או' ז' שבאות מ"ג. זב"ת או' נ"ג. זב"צ או' פ"ה. ולכן נראה בפשיטות דמי שהוא חלוש הראות בין מחמת זקנה בין מחמת חלישת גופו שאינו רואה היטב כ"א ע"י בתי עינים וכן אף מי שאינו יכול לראות היטב מרחוק קצת אלא בקרוב לעיניו קצת ואינו יכול לראות היטב מרחוק קצת כ"א ע"י בתי עינים המיוחדת לו בודאי פשוט דאסור לו לשחוט לכתחלה אף ביום בשעת זריחת השמש רק כשהוא לבוש בבתי עינים המיוחדת לו דיש לחוש שמא אינו רואה היטב מבלעדי הבתי עינים. וכן מי שהוא אינו יכול לראות היטב מרחוק קצת שמא לא הקריב הנשחט סמוך לעיניו כ"כ בקרוב עד שיוכל לראות והו"ל כמו שוחט בבית אפל דלקמן סי' י"א יעו"ש. דר"ת או' קצ"ג.

א

קפט) וכל החומרות שנתבארו בפו' לענין שחיטת סומא הוא רק בסומא בשתי עיניו אבל בסומא רק בעין א' אינו בכלל סומא והרי הוא כשאר כל אדם לענין שחיטה. פני מבין על מס' סנהדרין ח"א דף ד' ע"ב ובדף ט"ו ע"ב. ועיין בשו"ת מנחת שי סי' ק"א ובס' ער"ה הקטן ח"ב הנד"מ שהרחיבו הדיבור בזה וכתבו דכן עיקר לדינא ואף להיות שו"ב קבוע במתא יכולין למנותו ואף המהדרין מן המהדרין יכולין לאכול משחיטתו יעו"ש. דר"ת או' קצ"ד.

א

קצ) [סעיף יוד'] ערום לא ישחוט וכו' ולא מהני בזה מה שיברך אחר ויהפוך פניו לצד אחר כיון דהערום הוא צריך לכוין לשמוע הברכה והוא אסור בכך לכתחלה. ט"ז ס"ק י"ט. ש"ך ס"ק ל"ז. כנה"ג בהגה"ט או' נ"ד. פר"ח או' ל"ז. לה"פ או' ט"ל. בל"י או' כ"ו. שמ"ח או' ל"ח. מש"ז או' י"ט. ער"ה או' כ"ד. ר"ז או' נ"ב. זב"ת או' נ"ד. זב"ש או' כ"ו. זב"צ או' פ"ו.

א

קצא) והטעם הוא משום דערום אינו יכול לכוין הברכה ואע"ג דאמרינן דערום יכול להרהר בד"ת הכא לא הוי הרהור אלא שומע כעונה דהיינו שתהא שמיעתו כדיבור והוי כקורא ממש ולא כהרהור. שמ"ח שם. מש"ז שם ושפ"ד או' ל"ז. ער"ה שם ר"ז שם. זב"ת שם. ודלא כהפר"ת או' י"ח. זב"צ או' ל"ז. וכ"כ בכף החיים על ש"ע או"ח סי' ע"ד או' ז' דאע"ג דהרהור מותר שומע כעונה אסור משום דהוי כדיבור יעוש"ב.

א

קצב) ולאו דוקא ערום אלא אפי' אינו חגור שאין הפסק בין לבו לערוה אסור. שמ"ח שם. לה"פ שם. בל"י שם. ר"ז שם זב"ת שם. זב"צ או' פ"ח. ויש ליזהר אפי' אם הולך במכנסים תחת כתנתו. שמ"ח שם. והטעם כתב שם בתב"ש או' ע"ג דאע"ג דמפסיק האבנט של המכנסיים הקשור על בשרו אין בזה די שלבו רואה ערותו דרך עליו דרך חתוך המכנסיים יעו"ש.

א

קצג) וגם אסור לשחוט בגלוי הראש כי אז אין רשאי לברך בגלוי הראש. לה"פ שם. בל"י שם. זב"ת שם. זב"צ שם.

א

קצד) שם. ערום לא ישחוט לכתחלה וכו' ומיהו אם שחט בדיעבד שחיטתו כשרה דאין הברכות מעכבות כמ"ש לקמן סי' י"ט. פרישה או' ל"ו. כנה"ג שם. שמ"ח שם. תיו יהושע או' ט"ל. דר"ת או' ר"ה. ועיין באו"ח סי' ר"ו סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד.

א

קצה) [סעיף יא'] אם הטילו הקהל חרם וכו' שוחטים שתקעו כף לחכם שבעיר שלא יכשירו שום בהמה עד שיניחו חותם לסי' כשר כי הקצבים חשודים בעיניו להחליף טרפות בכשרות ועברו ע"ז ולא הניחו חותם יש לקנוס אותם להעבירם על להבא אם לא יקבלו תשו' אבל אין לאסור שחיטתם למפרע דלא הוי חשוד לאותו דבר כיון שהתקיעת כף לא היה שלא ישחטו אלא שלא יכשירו וזה ענין אחר. תיו יהושע או' מ"ג.

א

קצו) שוחטים מסיגים גבול רעיהם אף כי שאין לפסול שחיטתן משורת הדין שהחשוד לדבר א' אינו חשוד לכל התורה ומה גם מאיסור קל לחמור אמנם זהו כששוחט לעצמו אבל הממונה לשחוט לאחרים דצ"ל אדם כשר וירא ה' מרבים וא"כ מאחר דתלמוד ערוך דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה מקרי רשע הרי הרשע אינו אדם כשר ואינו ירא את ה' וודאי וראוי הוא להתאמץ בכל עוז להסיר מכשול זה. תיו יהושע או' מ"ה. ועיין פ"ת בחו"מ סי' קנ"ו או' ג' מ"ש לחלק בין אם מקפח כל פרנסתו של חבירו או מקצת יעו"ש ומ"מ בענין השוחטים הממונים לשחוט לקהל אינו מן הראוי שיבואו אחרים ג"כ לשחוט מטעם הנז' אלא א"כ ברשות נכבדי הגדולים שבקהל שבעיר ההיא. ובפרט אם יבוא מחלוקת עי"ז ב"מ. ועיין לעיל או' קי"א.

א

קצז) שם. י"א ששחיטתו אסורה. משום דדמי לחשוד לאותו דבר. רי"ו בשם ר' דוד כהן בתשו' וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל ז' ב"י. ומשמע מדבריהם שם דאפי' בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל עיי"ש. ש"ך ס"ק ל"ח. שמ"ח סי' ב' או' כ"ב. שפ"ד או' ל"ח. קומץ או' ט"ו. חכ"א כלל א' או' ו' זב"צ או' צ"ב.

א

קצח) שם. י"א ששחיטתו אסורה. ויש להקל בדין זה בהפ"מ דנהי דחשוד לעבור על החרם אינו חשוד לאותו דבר ונזהר הוא בכל איסורי שחיטה. פר"ח או' ל"ח. שמ"ח שם. שפ"ד שם. זב"ת או' נ"ו. שו"ג או' מ"ז. ר"ז או' נ"ג. זב"צ או' פ"ט. וה"ד אם לא פירשו שהבשר משחיטת אחרים יהיה אסור רק תיקנו סתם שלא ישחוט אדם זולת זה אבל אם תיקנו שלא ישחוט כ"א שוחט ידוע ומה שישחוט זולתו יהיה אסור דבריהם קיימים דהרשות לצבור לאסור המותר ואפי' בהפ"מ יש לאסור. שמ"ח שם. שפ"ד שם. קומץ שם. ר"ז שם.

א

קצט) אם שגג אחד שלא ידע מן התקנה והחרם ושחט שחיטתו כשרה אפי' בלא הפ"מ. ט"ז סק"ך. שמ"ח שם. קומץ שם. לה"פ או' מ' בל"י או' כ"ז. כריתי או' ל"ח. זב"ת או' נ"ה. חכ"א כלל א' או' ו' זב"צ או' ץ' וה"ד כשלא פירשו שתהא שחיטת אחר אסורה אבל אם פירשו אפי' בהפ"מ יש לאסור כמ"ש באו' הקודם. וכ"כ השפ"ד שם. מנה"ז בעשרון או' ל"ו. אדרת אליהו ביד אליהו או' מ"א.

א

ר) שם. י"א ששחיטתו אסורה. וה"ד אסורה לאותה העיר אבל לעיר אחרת מותר. פר"ת או' י"ט. ר"ז או' נ"ג. זב"צ או' צ"א.

א

רא) שם הגה. ואם נתבטנה התקנה וכו' אעפ"י שלא נתבטלה אותה הסכמה בידים אלא ממילא שלא החזיקו בה לקיימה הגם שמכוער הדבר לשחוט שאר שוחטים כ"ז שהסכמה קיימת אפ"ה אם שחט בחזקת כשר הוא שלא עבר על התקנה כיון שלא החזיקו לקיימה דהיינו להתרות על שאר שוחטים כפעם בפעם שלא ישחטו. שו"ג או' מ"ח. זב"צ או' צ"ג.

א

רב) שוחט שנשבע שלא ישחוט עד שירשוהו הנכבדים ואח"כ הרשוהו פתאום לשחוט בלי התרה אין כאן בית מיחוש דלא נשבע זה כ"א ע"ת שירשוהו והרי הרשוהו ונעקרה השבועה לגמרי. בתשו' כ"י לא' מחכמי הדור. כנה"ג בהגב"י או' ע"ט. שו"ג מחו' או' יו"ד. זב"צ או' צ"ד.

א

רג) וכתב עו"ש בתשו' הנז' כמו שאסור לשחוט בלתי רשות הנכבדים כך אסור לבדוק את הסכין וליתנו לאחר שישחוט בפניו ויבדקנו אחר שחיטה. כנה"ג שם או' ף' בל"י או' כ"ז. זב"ש או' כ"ח. שו"ג שם. זב"צ או' צ"ה.

א

רד) שוחט שנשבע שלא להכשיר בהמה בנפיחה ועשה נפיחה אסור לאכול מבדיקתו ושחיטתו דכיון דחשוד לעבור שבועה חשוד נמי להאכיל נבלות וטרפות דכיון שנשבע שלא לעשות נפיחה ועשה מקרי חשוד לאותו דבר. בני חיי בסי' זה. שו"ג במחו' או' ט' זב"צ או' צ"ו.

א

רה) ונראה דה"ה מי שנשבע שלא ישחוט יחידי אלא א"כ הראה סכינו לחבירו ועבר ושחט בלא הראת הסכין שחיטתו פסולה דאע"ג דק"ל מומר לעבירה א' אינו מומר לשאר עבירות הכא שנשבע שלא ישחוט יחידי ושחט הוי חשוד לאותו דבר. שו"ג שם. וכ"כ הב"ד חי"ד סי' א' דהגם דבתחלת דבריו רצה להכשיר שוחט שעבר על שבועתו מ"מ כתב בסוף דבריו דלענין מעשה אין לסמוך על טעמים הנ"ל לאכול משחיטתו ושחיטתו אסורה עי"ש. והב"ד זב"צ או' צ"ז.

א

רו) ולענין הכלים שבשלו בהם י"א דהכלים צריכים הכשר. הרב בני חיי שם. וי"א דאין אסור אלא האכילה משחיטתו אבל הכלים א"צ הכשר. הרב ב"ד שם. והב"ד השו"ג שם. זב"צ או' צ"ח.

א

רז) ונראה דמכאן ולהבא יש להכשירו בקבלת דברי חבירות ר"ל שקבל בפני ג' חברים שיהא זהיר מכאן ולהבא כיון שלא עבר אלא פעם א' וגם אין בו חמוד ממון כגון שנוטל פרס מן הקהל. ב"ד שם. שו"ג שם. זב"צ או' צ"ט.

א

רח) אנשים חכמים שהחמירו שלא לאכול מקצת שוחטי הקהל לסיבה ידועה להם אין לחוש לגיעולי כלים להצריכם הגעלה שזהו חומרא יתירה ואתיא למחלוקת ושנאת חנם וחילול ה' בר מינן ומי שהוא רוצה להחמיר יכבד וישב בביתו. שו"ת הרדב"ז דפוס ליוורנו סי' רצ"ו. לה"פ או' מ' בל"י או' כ"ז. מנה"ז בעשרון או' ל"ו. זב"צ או' ק'.

א

רט) [סעיף יב'] השוחט בפני עדים וכו' ואם הוא ואחד עמו אומרים שלא שחטה אפי' מאה יאמרו ששחטה אסורה. פר"ת או' ך' דר"ת או' רכ"ד.

א

רי) שם. כי לא שחטתיה אינו נאמן. ואפי' יש לו הנאה במה שאומר כן דאמרינן דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. שפ"ד או' ט"ל. דר"ת או' רכ"ז. עד שנותן אמתלא טובה. שפ"ד שם.

א

ריא) שם. כי לא שחטתיה אינו נאמן. היינו כשעומד בדבורו ואומר שלא שחטה כלל אינו נאמן משים דהוי מגו במקום עדים אבל אם לא אמר אלא לא שחטתיה נאמן בענין שיכול לתקן דבריו דאפשר ששהה או דרס שכל שנפסל בשחיטה אינה קרויה שחיטה. כ"ה בתשו' הרשב"א. ש"ך או' ט"ל. פר"ח או' ט"ל. לה"פ או' מ"א. בל"י או' כ"ח. שמ"ח או' ט"ל. שפ"ד או' ט"ל זב"ת או' נ"ז. חכ"א כלל א' או' י"ג. והגם שנראה מדברי הט"ז דבעינן שהוא יתרץ דבריו כן ומשו"ה אסורה אבל אם הוא לא תירץ דיבירו כן הבהמה מותרת מ"מ יש להחמיר כס' הש"ך ורבוותא דעמיה ולהם שומעים וכמ"ש השפ"ד דכן ראוי להורות. זב"צ או' ק"א.

א

ריב) ואם אמר מתחלה טריפה ולבסוף אמר כשרה ושאל לו החכם וכפר ואמר מעולם לא אמרתי טריפה ובאו עדים ואמרו מתחלה אמר טריפה אפי' נתן אמתלא לדבריו אינו נאמן. מהרימ"ט חי"ד סי' י"ג. כנה"ג בהגב"י או' פ"ח. בל"י שם. שה"מ סי' ט"ל או' ל"ח. זב"צ. שם או' ר"ח. דר"ת או' ר"ל.

א

ריג) שם. כי לא שחטתיה אינו נאמן. ואפי' אם נתלה ונאמר דאומר כן כדי שלא יקפידו הבעלים על קלקולו ויקניטו הגוי אפ"ה העדים נאמנים והבהמה מותרת. כ"מ מדברי הרשב"א שהביא ב"י ז"ל ואע"ג דהתב"ש או' ע"ה דחה דברי הרשב"א הנז' מדברי התו' יבמות דף פ"ח ד"ה ומה וכו' והסכים עמו המש"ז או' כ"א מ"מ כתב הפת"ת או' י"ז דהרב ברית אברהם חי"ד סי' י"ג השיג על התב"ש והעלה דאין להחמיר בזה יעו"ש והדין עמו כי לא דמי הא לנידון התו' זב"צ או' ק"ב יעו"ש.

א

ריד) שם. ומיהו לדידיה אסורה דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא אם רואין שהוא אוכל ב"ד מחוייבין להפרישו אע"ג דלדידן היתרא הוא דקאכיל אפ"ה צריכין למחות בידו. תב"ש סי' ב' או' ל"ח. וכ"כ בשו"ת צ"צ סי' ק"ד. ועיין בשו"ת ח"צ סי' מ"ד באמצע התשו' שהסכים ג"כ לדברי הצ"צ בזה. דר"ת או' רל"א.

א

רטו) שם. דהא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. היכא דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא לא שנא באיסור דאור' לא שנא באיסור דרבנן אמרינן שייא אנפשי' חתיכה דאיסורא שבו"י ח"א סי' צ"ג. וכ"כ בס' ערוגת הבושם בקו' חד"א או' ד' שלחן המגדים סי' ה' במש"ז סוף או' ג' ועיין בשו"ת חק"ל ח"א מחלק יו"ד מסי' ב' עד סי' ז' באריכות גדול מענינים אלו יעו"ש.

א

רטז) שם. דהא שויא אנפשיה חד"א. ועיין בשפ"ד או' ט"ל שכתב אם במה דשויא אנפשיה חד"א חב לעצמו ולאחרים (כגון בהמה של שני שותפין ושחט א' ואמר לא שחטתי והעדים מעידים ששחט) אף לגבי עצמו אינו נאמן יעו"ש אמנם במש"ז לקמן סי' ה' או' ג' נראה שחזר מדבריו ולגבי עצמו נאמן ושויא אנפשיה חד"א יעו"ש.

א

ריז) שם. דהא שויא אנפשיה וכו' וה"ה איפכא אם העדים היו אומרים שלא שחטה והוא היה אומר ששחטה אסורה על העדים דשויא אנפשייהו חד"א. כנה"ג בהגב"י או' פ"ב. וגם לכל העולם אסורה כיון שיש ב' עדים שאומרים שלא שחטה אין דבריו של א' במקום שנים. שו"ג או' ן' זב"צ או' ק"ג.

א

ריח) ואם חזר בו מדבריו והודה אח"כ לעדים שהוא שחטה אפ"ה אסרה עליו. שפ"ד או' ט"ל בדין השני. זב"צ או' ק"ד.

א

ריט) מיהו אם חזר מדבריו הראשונים והודה לעדים שהוא שחטה ונתן אמתלא לדבריו נאמן ומותר לאכול ממנה. כ"מ מדברי מהרשד"ם אה"ע סי' ט' זב"צ או' ק"ה.

א

רך) שנים שהעידו על דבר א' שאסור הוא ויש א' שיודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו. הנה מן הדין הגמור אדם נאמן על עצמו אף להקל באיסור תורה נגד שני עדים כשרים וכן הסכימו רוב הפו' ויכול לאכול בינו לבין עצמו. ומיהו ראוי להחמיר בדברי תורה ולחוש נדברי החולקים ומ"מ להאכיל לאחרים לכ"ע אסור וגם לאכול בפני אחרים אסור. כן העלה החק"ל חי"ד סי' ד' דף ז' ע"א יעו"ש. וכ"כ הבכ"ש דף קי"ז ע"ד דאין להתיר לעצמו ובצנעה כ"א לצורך גדול יעו"ש. והב"ד הער"ה או' כ"ו. זב"צ או' ק"ו.

א

רכא) [סעיף יג'] טבח שעשה סי' בראש הכבש וכו' כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן. הט"ז ס"ק כ"ב כתב לפקפק בדין זה של הש"ע וע"כ סיים שאין להקל וכ"כ הפר"ח דיש להחמיר יעו"ש. אבל דעת הש"ך בנה"כ כדברי הש"ע וכ"ה דעת הפר"ת או' כ"א. לה"פ או' מ"ב. בל"י או' כ"ט. שמ"ח או' מ' מש"ז או' כ"ב. שו"ג או' נ"א. יד אליהו או' מ"ד. ודוקא שנתן האמתלא קודם המעשה נאמן דהיינו קודם שאכל. יד אליהו שם. ודוקא אם הבהמה שלו או של גוי אבל אם היא של ישראל אחר לא טוב עשה לצערו ולהפסידו. כנה"ג בהגב"י או' פ"ג יעו"ש. ומ"מ לכתחלה לא יעשה השוחט כן ויניח לעולם לפקפק עליו. זב"צ או' ק"ז. ועיין לקמן או' רכ"ו.

א

רכב) מיהו אם אינו עושה סי' בו וגם אינו אומר שהוא אסור אלא אומר שזה הכבש יש בו ספק וצריך לראות בפו' בהתירו ועושה כן מפני דוחק הבשר ואח"כ אומר להם שעיינו בו והוא כשר ולוקח ממנו בשר זהו מותר לעשות כן לכ"ע ואין בו פקפוק. ומיהו אפי' בדין זה בטלו טבחי עירנו מנהג זה משום לזות שפתים. זב"צ או' ק"ח.

א

רכג) שו"ב שהעידו עליו שמרט נוצה ויצא דם ולא הטריף העוף תיכף ואמר אמתלא שהיה בדעתו להטריף אח"כ ולא רצה לגלות תיכף הקלקול פן יתחייב לשלם לא נפסל השו"ב וגם העדים שראו זאת מותרים לאכול אח"כ משחיטתו ואם הודה מעצמו שעשה כן יש להקל אפי' אינו אומר מעצמו האמתלא דבזה טענינן אנן בעבורו האמתלא ואמרינן דמפני שירא שלא יקובל האמתלא שלו חושב שטוב יותר לומר חטאתי כדי שלא יהיה נשפט על אמרו לא חטאתי דבכה"ג שהאיסור של יציאת הדם ע"י מריטת נוצה אינו אלא מנהג וחומרא בעלמא ולא משמע להו לאינשי לאיסורא ג"כ ויש הרבה מקילים בזה לגמרי ע"כ אף דק"ל להחמיר מ"מ עכ"פ יש להקל בכה"ג אף שאינו אומר בעצמו האמתלא אבל בדבר דמשמע לאינשי איסורא יש להחמיר בכה"ג. דע"ק סי' ב' או' ג' דר"ת או' רמ"ב. ועיין לקמן ססי' כ"ג בהגה.

א

רכד) שם. כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן. וה"ה באומר טעיתי בדין זה בדבר הראוי לטעות בו ג"כ הוי אמתלא ונאמן. שמ"ח או' מ' תיו יהושע או' מ"ז. ומיהו בס' דעת תורה או' ס"ז כתב לחלק בזה דבדבר שיש פלוגתא בדין בזה מהני האמתלא לומר טעיתי וה"ה אף בדבר שאינו פלוגתא רק שאין הדין ידוע לכל וכמו שדקדק התב"ש וכתב בדבר הראוי לטעות בו אבל בלא"ה לא מהני לומר טעיתי בדין יעו"ש ועיין בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג האחרונים חאה"ע סי' י"א שהבין מדברי השמ"ח לקמן סימן ט"ל או' מ"ח ותב"ש שם דדוקא אם אמר האמתלא הלזו בפיו בפי שטעה אבל לא אמר האמתלא בפיו והלך לו אף שנראה לנו האמתלא מוכחת שטעה במידי דטעי לא מהני כלל. והב"ד דר"ת או' רמ"ג.

א

רכה) שם. כיון שנתן אמתלא וכו' ודוקא שבשעה שהחזיקה בטריפה היה מקום אמתלא כגון שיש דוחק בבשר ולשוחט צריך לו בשר או שהבהמה של גוי והשוחט איני מפוייס עמו או מחמת נתינה וכדומה באופן שלא הוחזקה בהמה זו בעיני השומעים ורואה הסי' לטריפה ודאית בלי פקפוק אע"ג דמ"מ אסורה היא כ"ז שלא חזר בו השוחט מ"מ עדיין רשות בידו להחזיקה בכשרה באמירת אמתלא אבל אם בשעת אמירתו ומעשה שלו לא נשאר שום ספק בלב השומעים והוחזקה בעיני כל לטריפה ודאית לא כל כמיניה !דהשוחט דכל מידי דאתחזק באיסורא א"א להוציאה מחזקתה אלא בראייה ברורה ואפי' בלא עשיית מעשה רק באמירה שאמר טריפה היא לאו היה מקום אמתלא והוחזקה בטריפה ודאית בהחלט חוכך אני להחמיר שלא להאמינו אח"כ להכשירו באמתלא ויש להחמיר בשל תורה. שמ"ח שם. דר"ת או' רמ"ד.

א

רכו) שם. כיון שנתן אמתלא וכו' אע"ג דק"ל לדינא דמהני אמתלא מ"מ לדידיה אסורה כיון דשויא אנפשיה חד"א. כו"פ על הלכות נדה סי' קפ"ה או' ב' ועיין בשו"ת תשו' מאהבה ח"ג סי' ש"ח מ"ש בדברי הכו"פ הנז' והעלה דדברי הכו"פ חיים וקיימים לדינא יעו"ש. דר"ת או' רמ"ה. ומיהו מסתמיות דברי הש"ע ושאר פו' וממ"ש לעיל או' רכ"א משמע דגם לדידיה מותרת אלא דרק ראוי להחמיר כמ"ש באו' שאח"ז.

א

רכז) שם. כיון שנתן אמתלא וכו' עיין בשו"ש כתב סופר חי"ד סי' ק"ב שנשאל אם שייך להחמיר שלא לאכול מבהמה שאמר השו"ב טריפה ואח"כ חזר מדבריו ע"י אמתלא אם לחוש ממדת חסידות כמ"ש הרמ"א סי' קפ"ה והעלה שזה לא דמי להאי דסי' קפ"ה בכמה חילוקים שיש ביניהם יעו"ש. מיהו החכ"א כלל א' או' י"ב והתואר משה פי"ד או' ג' כתבו דגם בכאן בעל נפש ראוי להחמיר על עצמו.

א

רכח) שם. כיון שנתן אמתלא וכו' אמתלא מהני אף לאחר כדי דבור. כ"מ בהדיא בש"ע אה"ע סי' מ"ז סעי' ד' וכ"כ הרב דרך המלך ה' נדרים דף מ"ו ע"ג באורך. וכ"כ הרב בית יצחק ה' גירושין דף כ"ו ע"ג שכן ס' כל הפו' יעו"ש. זב"צ או' ק"י. ועי"ש בזב"צ מה שתמה על הפר"ח בליקו' סי' זה או' י"ג ועל מה שהב"ד שכתב דלא מהני אמתלא אלא כדי דיבור יעו"ש.

א

רכט) טבח שמכר בשר ממה שהיה שוחט ובודק לעצמו ואח"כ מצא הקונה בחצי הפנים סירכה בצלעות והראה לטבח ואמר מה מכרת לי והשיב הטבח שבשעה שהיה קוצב הבשר היה ג"כ בשר טרפה לפניו למכור לגוים ונתחלפה בשר הכשר בטרפה בטעות וניתן הטרף לישראל והכשר לגוי ונשבע על ככה שלא במרד עשה. אעפ"י שאינו הגון שאחד יבדוק לעצמו מפני החשד וגם אין אדם רואה חובה לעצמו מ"מ אין לפסול השוחט ההוא. רש"ל ביש"ש פ' ג"ה סי' י"ז. כנה"ג בהגב"י או' פ"ו. זב"צ או' קי"א.

א

רל) שחט בהמה אחת ואמר לבודק בדוק זאת הבהמה שאני הולך למלאכתי ובדק הבודק הבהמה ויצתה כשרה אין השוחט נאמן לומר נבילה. מהרימ"ט ח"ב חי"ד סי' י"ג. כנה"ג שם או' פ"ז. זב"צ או' קי"ב.

א

רלא) שם. כיון שנתן אמתלא וכו' וה"ה אם מתחלה אמר כשרה ואח"כ אמר טריפה ונתן אמתלא לדבריו נאמן. שו"ת דבר שמואל סי' קכ"ב. שבו"י ח"א סי' מ"ד פ"ת או' ך' זב"צ או' קי"ד.

א

רלב) שוחט שהוציא ידו מריאה של גדי ואמר טריפה ואחר זה בא שם מומחה גדול והכשיר אותה ועתה נתנצל הראשון שמה שאמר טריפה הוא משום שאירע לו ספק בשחיטה אין להעביר השוחט ההוא. מאיר נתיבים סי' ל"ז. פ"ת או' י"ט. זב"צ או' קט"ו.

א

רלג) מאד צריך ליזהר שלא להוציא מפיו לומר טריפה על בעלי חיים כשרה ואף בבדיקת פנים בבהמה אם הוא ספק לא יחליט לומר טריפה דשמא בהוצאת הריאה לחוץ ואחר הנפיחה תהיה כשרה וכ"ש דיש ליזהר מלומר כשר אחר בדיקת פנים לחוד דשמא שוב תיטרף אחר הוצאתה לחוץ. קומץ או' ט"ז. זב"צ או' קט"ז.

א

רלד) טבח שלפעמים הוא אומר טריפה ואח"כ אומר כשרה והתרו בו הב"ד שלא יעשה עוד כך פעם אחרת והשוחט שינה בדבריהם ראוי לקונסו ולהעבירו. מהרימ"ט ח"ב חיו"ד סי' י"ג. לה"פ או' מ"ב בל"י או' כ"ט. זב"צ או' קי"ז.

א

רלה) יש להאמין לשוחט שהוא מוחזק בכשרות שטוען בריא שבשעת השחיטה ראה שהוא קרוב לודאי ששחט רוב שנים אעפ"י שהעדים מעידים ששם היו ומחמת קלוח הדם לא יכלו לראות אם שחט רוב ושגם הוא לא יוכל לראות עכ"ז השוחט נאמן. לחם רב סי' כ"ט. לה"פ שם. בל"י שם. והראב"ד סי' רכ"ט כתב אם העידו העדים שבקילוח כזה לא יכול לראות אפי' מי שהוא קרוב שם אפי' באפשרות רחוק אין הבודק נאמן אפי' שישבע. כנה"ג בהגב"י או' ק'. בל"י שם. זב"צ או' קי"ח.

א

רלו) [סעיף יד'] שוחט שהעיד עליו עד א' וכו' עד שהעיד על השו"ב ששחט שלא כהוגן והאכיל טריפות אין לבטל עדותו בטענה מדוע המתין עד עתה ולא הגיד מתחלה וגם למה אכל הוא עצמו משחיטתו עד עתה כיון שהוא אמר שידע מזה כבר דאין לפסול אותו לעדות בשביל שעבר על לפני עור והיה שותק כיון שלא נתן להם לאכול וגם במה שהוא עצמו אכל אין לתפוס עליו כיון שיש דעת המתירים גם להעד לאכול כשהוא רק עד א' אין לפוסל לפוסלו בשביל זה לעדות. שו"ת טוטו"ד קמא סי' י"ג. דר"ת או' רמ"ט.

א

רלז) שם. שוחט שהעיד עליו עד א' וכו' ואין לענוש שום עד בשביל הוצאת הלעז כיון שכונתו היה לאפרושי מאיסורא. שמ"ח סי' ב' או' כ"א. ר"ז או' נ"ח. תיו יהושע או' ן'.

א

רלח) שם. עד א' בהכחשה לאו כלום. הנה לענין פיסול השוחט פשיטא דהשוחט אינו נפסל בכך משום דעד א' בהכחשה לאו כלום הוא. וכ"פ רש"ל בפ"ק דחולין סי' ט' מהריב"ל ח"א סי' נ"ג. שמ"ח שם. זב"צ או' קי"ט. אבל לענין אותה הבהמה עצמה ששחט יש אוסרים כמ"ש באו' שאח"ז.

א

רלט) שם. עד א' בהכחשה לאו כלום הוא. והטעם לזה דכ"מ שהאמינה תורה לעד א' הוי כשנים ט"ז ס"ק כ"ג. אמנם רש"ל שם חולק וכתב דדוקא בעדות אשה אמרינן שהוא כשנים אבל בשאר איסורים הוה חד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"כ בהמה זו אסורה לכל ישראל יעו"ש. וכ"פ בתשו' מהריב"ל שם. ב"ח. ט"ז שם. כנה"ג בהגב"י או' צ"ב. פר"ח או' מ"א. בל"י או' ל' שמ"ח שם. שו"ג או' נ"ב. וכן העלה החק"ל חי"ד סי' קצ"ג דיש להחמיר יעוש"ב. והב"ד זב"צ או' ק"ך. ונראה שלא נחלקו אלא אם לפי דברי המכחיש היתה השחיטה שלא כהוגן ממש והיתה אסורה מה"ת אבל אם גם דברי המכחיש היתה שלא כהוגן משום חומרא כגון שהייה פחות מכשיעור או שהיא בסוף השחיטה שכבר נשחטו רוב הסימנין וכדומה לזה ודאי השוחט נאמן. ועוד נראה לחלק בין אם זה שמכחישו אומר שחטת שלא כהוגן א"כ הוא מעיד על הבהמה זו שלא נשחטה כדת יש להחמיר אבל אם השוחט אומר בשעה פלונית שחטתי בהמה זו ועד א' מכחישו ואומר לא שחטת בהמה זו כי כל שעה פלונית לא זזה ידי מידך הראשון נאמן כי על גוף השחיטה לא הוכחש ואולי שחטה אחר או הוא בשעה אחרת ואף שהוא אומר ששחטה בשעה זו ועל זה הוכחש מ"מ המכחיש אינו רק א' ועל גוף השחיטה הוא חשוב כשנים. דגמ"ר. יא"פ. פ"ת או' כ"א.

א

רמ) שם. עד אחד בהכחשה לאו כלום. משמע אבל אם שתיק ליה ולא הכחישו נאמן לפוסלו. וכ"כ הזב"ת או' נ"ט. וכן העלה החק"ל שם יעוש"ב. זב"צ או' קכ"א.

א

רמא) ואם שני עדים מעידים ששחט שלא כהוגן פשיטא דפסול השוחט ההוא ואפי' מכחישם דלגבי שני עדים אינו חשוב כשנים ודלא כדמשמע מדברי דמש"א הביאו כנה"ג בהגב"י או' צ"ב. זב"צ או' קכ"ב. ועיין לקמן או' רמ"ה.

א

רמב) גם כיון שעד א' נאמן באיסורין ולהעביר השוחט מידי דאיסור הוי וכדין איסור דיינינן ליה לא בעינן שיעוד העד לפני בעל דבר אלא יכולין לקבל עדות שלא בפניו ומעבירין אותו כן העלה החקל"ל שם בסי' קצ"ג וכתב שכן דעת כל הראשונים והאחרונים וכ"כ הרשב"א סי' תקמ"ה והרימ"ט סי' פ"ב ומהריב"ל ח"ב סי' ח' יעוש"ב. וסיים שם החק"ל בסי' קצ"ו דף רע"ד ע"ד וז"ל כבר נת' דהריק"ו ורש"ל והריב"ל והש"ע ומהרח"ש וכל רבני האחרונים חלוקים ע"ז וס"ל דפיסול שוחט מיד דאיסורא הוי ותמה על הרא"ם ח"ב סי' כ"ד דבעי קבלת עדות בפניו וסיים דתשו' זו אינה מתורת הרא"ם ולא הרא"ם חתים עלה יעו"ש. זב"צ או' קכ"ג.

א

רמג) אשה אחת שאמרה שהשוחט שחט לה עוף והשוחט מכחישה אם העוף של האשה אין השוחט נאמן להכחישה והעוף כשר אבל אם העוף של אחר אע"ג דהאשה באתה תחילה ואמרה שנשחט בכשרות מ"מ יש לשוחט מגו שהיה יכול לומר לא שחט הרוב והיה נאמן משום שהאשה שאמרה שהוא מסר לה בחזקת כשר אינו כ"א על פיו ולכן גם עתה נאמן ויש להחמיר ולאסור. תפארת צבי סי' ע"ב. ופשוט דאף אם העוף של האשה הוא אסור למי שמאמין בלבו לשוחט יותר מן האשה כמבואר לקמן סי' קכ"ז. יא"פ. זב"צ או' קכ"ה.

א

רמד) שם. עד א' בהכחשה לאו כלום. פי' ואותה השחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא. ש"ך ס"ק מ"א. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' רל"ט דיש חולקים ואוסרים אותה שחיטה לכל ישראל יעו"ש.

א

רמה) שם. והעד עצמו מותר לאכול מכאן ולהבא. שאפי' יהיה אמת שפעם אחת לא שחט יפה אין לפוסלו בשביל כך עולמית דמקרה הוא בלתי טהור קרא לו בפעם הזה. ואעפ"י כן אם יש כאן שני עדים מעבירין אותו אפי' בפעם א' שכיון שלא נזהר בעצמו לעשות כן בפני ב' עדים חשדינן ליה. לבוש. ועיין לעיל או' רמ"א.

א

רמו) שם. והעד עצמו מותר וכו' הפר"ח דחה דין זה דכיון דלפי דברי העד שוחט זה רשע הוא וכל מה שישחוט מכאן ולהבא בלא תשו' שחיטתו פסולה א"כ שויא אנפשיה חד"א יעו"ש. גם המש"ל בפ"א מה' שחיטה תמה על מהרי"ק בזה והוכיח כן מדברי הר"ן בפ' נערה עי"ש וכן הסכים התב"ש סי' ב' או' ל"ח דאם העד יודע בעצמו שהאמת כדבריו אסור לו לאכול משחיטתו יעו"ש. ער"ה או' כ"ז. וכ"כ הפר"ת או' כ"ב דדוקא שעשה תשו' ולבש שחורים שרי ליה לעד עצמו לאכול משחיטתו מאז והלאה יעו"ש.

א

רמז) שם. ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם. אם מוחזק בכשרות וצריכין לחקור עליו אפי' בעד אחד. לבוש.

א

רמח) שם. ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם. ואם נראה להמורה שאמת הדבר לפי ענין השוחט כגון שיצא עליו כבר שם רע והעד הוא בר סמכא אז יש להעבירו. שמ"ח סי' ב' או' כ"א. ועיין בס' כנפי יונה בססי' זה שכתב דאף אם לא יצא עליו מכבר שם רע כלל רק שזה העד המעיד הוא נאמן בעיני הב"ד הרשות בידם להעבירו יעו"ש. וכ"כ דעת תורה או' ע"ג והביא כמה ראיות לזה יעו"ש. ועוד עיין מזה לקמן סי' ב' סעי' ב' בהגה יעו"ש.

א

הכל שוחטין שחיטה מצוה מתור' בין בבהמה ובין בעוף וע' פלתי מהיכן ילפינן

ב

לכתחילה פי' אפילו לבדו ואין אחרים רואי'

ג

אפי' נשים לאפוקי הלכות א"י שקורין הלכות אלדד הדני שהביא ס' שחיטות שהיא מקובל אצל יוד שבטים והוא כתב שאין לנשים לשחוט ועיין פלתי שכתבתי ליישב דבריו דלא קשי' לי' קושי' התוס' מש"ס

ד

וכן המנהג והב"י תמה הא לא ראינו אין ראיי' וכתב הש"ך דלגבי מנהג הוי ראייה כמ"ש מהרי"ק ובח"מ סוף סי' ל"ז בסופו האריך הש"ך ליישב דבריו דכאן כי טענו עליו ועיין מ"ש שם באורים ותומים כי הנכון כמ"ש הב"י

ה

ועבדים בטור כתוב משוחררי' משמע עבדים אינם יכולים לשחוט והט"ז ביקש לעשות סמיכה לזה הדין אבל כבר הושג מנה"כ ופר"ח ועיקר כמ"ש הש"ך דס"ל לטור סתם עבד בחזקת פוחז וקלי הדעת ואין להאמין לו על שחיטה והמשנה בזבחים איירי במוחזק לכשרות. וע' פלתי שבררתי שדברי הטור רק חומרא בעלמא ושורת הדין עבדים כשרים על השחיטה בלי פקפוק:

ו

מותר ליתן לו על סמך שיהיה בודק אותו אחר שחיטה ולא חיישינן דלמא אשתלי דבדיעבד אף דלא בדקינן לי' מכל מקום כשר. כ"כ הפוסקים

ז

בפנינו ודעת הב"ח אפילו מצינו למרדף אבתרי' א"צ ועיין פלתי דלא מסתבר ע"ש.

ח

ג"פ להחמיר אמרינן ג' פעמים דדין תורה תרתי זימנא הוי חזקה:

ט

חכם צריך להיות חכם ולא אותן שנוטלים משוחטים ט"ז:

י

שגור בפיו החמירו בזה הואיל ונמסר לכל אדם ממש ובעו"ה בני אדם שאינם בעלי תורה ואם אינם שגור בפיהם למאוד בקל הטעות:

יא

כי גדול איסור ובמיץ ואגפי' צריכים כל שוחטים תמיד כשיעברו ב' ג' שנים לחזור לנסיון לפני חבר עיר בעת ההיא כי אולי שכח וכדומה ומנהג נכון הוא ומתחלה נהגתי עצמי כשנתתי קבלה לשוחט שכתבתי בתוכו שלא יועיל רק עד אחר ב' ג' שנים ואח"כ הקבלה בטילה עד שישוב לעמוד על נסיון ומפני חמת הקנאים לא החזקתי במנהגי בעו"ה ומי שחננו ה' היושב לבטח יקבל שכר אם ינהוג כן:

יב

גדול איסור וכתבו אפי' שמורגל לשחוט תרנגולים אינו מוחזק לאפרוחי' ובני יונה הקטנים ובעל נפש נזהר שלא יניח לשחוט כאלה רק אצל שוחט מומחה. ובאמת המור' חוקר ודורש בדיני' בכל זה ובהיכי תמצי המציא הר"ן וזה לומדים עד שבקיאים בו לשי שעה אבל העיקר לידע ולהרגיש בפגימת סכין אינם חוקרים כ"כ ובעו"ה רב המכשלה כי צריך מאוד הרגשה ולפעמי' המורה בעצמו אין לו הרגשה בפרט איש אשר בא בימים ובוש לומר. לאחר שיבדוק ובין כך בעו"ה התקלה מצוי' ורבים חללים הפילו ועצומים כל הרויגיה ומעיד אני עלי אף שת"ל יש לי הרגשה מ"מ הואיל וזקנתי אין אני סומך על בדיקתי עד שיסכימו שוחטים מומחים עמי:

יג

השתא הוא דאתרע והרב הט"ז חולק ואוסר למפרע והסכים עמו הפר"ח והב"ח בתשובה וכן הש"ך ונה"כ פסקו כרמ"א ועיין פלתי שכתבתי דאם שכח הלכות שחיטה יש להקל ולומר כמו שרגיל לשחוט בלי שהייה ודרסה כן עשה תמיד מחמת הרגל: אבל אם שכח להרגיש פגימת סכין א"כ לא היה סכינו בלתי פגימת בזו יש להורות כט"ז ולאסור למפרע אף בנטל קבלה. גם אם יש דבר לתלות כגון שהי' חולה ועי"כ בא לו השכחה או שלא היה עוסק זמן רב בשחיטה והסיח דעתו ועי"כ נשכח פסול עד אותו זמן אבל מקודם כשר.

יד

אם לא נטל קבלה עיין פלתי דהעלתי דוקא שאינו יודע הלכות שחיטה מכ"ש בדיקת הסכין אבל אם אין יודע הלכות בדיקות אע"פ שלכתחילה שוה בדינם כמ"ש רמ"א אבל בדיעבד אינו טריפה אפי' לא נטל קבלה וטען שהיה ידע ועכשיו שכח עיין פלתי:

טו

כל מה וכו' אבל אם המיר דתו ומכ"ש שעבר שאר עבירה יהיה מה שיהיה שאין אוסרין שחיטתו למפרע רק משעת שהמיר וכדומה. כי אמרינן רוח זרה עבר עליו ומתחילה כשר היה:

טז

וגם הכלים עיין פלתי שכתבתי דכלים שעברו עליהם מעת לעת דהוי נטל"פ יש להקל ולא חיישינן דיתבשל בהם דבר חריף דלא שכי' ולא חיישינן לדבר שאינו מצוי. ומאכל שנתבשל בכלים שהיה אז עדיין מע"ל ג"כ אסור.

יז

מאחר שיודע הלכות שחיטה ואלו הוה דרוס וכו' לא היה אומר שהוא כשר דהא יודע ה"ש וכתב הש"ך ה"ה לשותק ומניח לאכול מסתמא כשר דלולי זה היה מוחה וכן כתב פר"ח.

יח

מתחילת שחיטה עד סוף ואפי' ראה שחט חד סי' שפיר לא אמרי כן מדהא שחט שפיר אידך נמי שחט שפיר קמ"ל דלא גמר'. ואם ראה רוב שנים בבהמה ובעוף רוב א' אף דאנן מחמירין במיעוט בתרי' מ"מ לענין זה מועיל ומכשירין. דרובו ככולו.

יט

ויש מחמירין הוא דעת רבינו ברוך והפר"ח פקפק עליו. ועיין פלתי שבררתי דברי רבינו ברוך על בוריו.

כ

והכי נהוג אבל אם אין יודעים אם הוא מומחה פשיטא דיכול לשחוט לכתחילה באחרים רואים אותו ש"ך ופר"ח.

כא

אבדו גדיו וכו' ומכירין בט"ע שהם שלו או שיש לו סי' בהם. דאל"כ אסור משום בשר שנתעל' מהעין לדעת הרמב"ם ועי' סי' ס"א דבזה אפי' סי' בינוני מהני ולא בעינן סימן מובהק.

כב

או נגנבו דאע"פ שחשוד על הגניבה לא חשוד על שחיט' פוסקים:

כג

במקום שרוב ישראל מצוים עיין פלתי דהעיקר אם באותו שוק שנמצא רוב עוברים ושבים ישראל אפי' כל העיר רובים עכו"ם כיון שבאותו מקום רוב ישראל כשר וכן להיפוך ועיין פלתי שכתבתי אם נמצא סמוך לשכונה עכו"ם אף שעוברים ושבים הם רוב ישראל והוי רוב וקרוב יש להחמיר ע"ש:

כד

רוב גנבי העיר ישראל בפלתי בררתי דזהו במקום שאין כלל שוק שעוברים ושבים המה ישראל רק כל העיר בכלל ספק ולכך בנאבד אזלינן בתר רוב בני העיר ובגנב בתר רוב גנבים אבל ביש שוק שעוברים ושבים הם ושם נמצא תו לא משגיחין ברוב גנבים יהיו עכו"ם או יהודי' רק הכל לפי עוברי' ושבי' אם הם יהודי' כשר' ואם לאו אסורה דמרוב עוברי' ושבים נפל ולא משגיחי' בגנב כלל.

כה

מותרים והאחרונים כתבו אפי' רוב עכו"ם מצוים ורוב טבחים ישראל מותר וכן להיפוך ועיי' ח"מ סי' רצ"ט. וה"מ בבהמה ובעופות גדולים אבל בעופות קטנים אין נ"מ בטבחים כיון ששוחטין בביתם: ועיין פלתי שבררתי דבזה שנאבד או נגנוב לו גדי שלו לא מהני רוב טבחי ישראל רק צריך להיות רוב עיר או רוב גנבי ישראל וכן הנכון ואין להקל לסמוך אטבתי ישראל

כו

בין בשוק ועיין פלתי שהבאתי דעת רמב"ם דמחמיר בשוק וישבתי אותו בטוב טעם ודעת דלק"מ ולכך בנגנב או נאבד יש להחמיר בנמצא בשוק אבל במצא סתם דאז סמכינן ארוב טבחים ישראל בזה אפי' במצא בשוק כשירה ע"ש:

כז

חרש אפי' פקח ונתחרש ש"ך:

כח

ושוטה היינו שצריך לעשותו איזה פעמים אבל בפ"א לא ש"ך:

כט

להאכיל לכלבים אבל באחרים עע"ג מותר לכתחילה לשחוט להאכיל לכלבים. ש"ך פר"ח.

ל

ואם הקטן יודע וכו' לדעת המחבר לעיל דבגדו' שאינו מומחה שוחט לכתחילה כשגדול עע"ג א"כ ה"ה בקטן שיודע לאמן ידו דינו בזה כגדול. ולכך הב"י אזיל לשיטתו ופוסק כן אבל לדעת רמ"א דפוסק כר"ב דא"י לשחוט לכתחילה א"כ ה"ה בקטן שיודע לאמן ידו כ"כ דלאו מומחה לא עדיף מאחר ואסור לכתחילה ופשוט ולכן לא ידעתי במה נתחבטו הש"ך והפר"ח:

לא

אע"פ שיודע והג"א ויתר מחברים פוסלין אפי' דעבד דאין עדו' לקטן במילי דאורייתא. והטור מכשיר בדיעבד ועיין פלתי שכתבתי דאין כאן קושי' לטור מהא דהא דאין עדות לקטן.

לב

י"ג שנים ויום אחד עיין פלתי דכתבתי דנהגו לסמוך אטור ע"ש אבל בעל נפש לא יניח לנער רך בשנים לשחוט עד שבדקהו אם יש לו סימני גדלות כשאר מילי דאוריית':

לג

שחיטתו כשרה דאין ברכות מעכבות:

לד

מברך אחר היינו שאחר שוחט לעצמו ג"כ ומוצי' בהמה זו ג"כ בברכה אבל שיברך הוא מה שאחר שוחט לא דהוי כברכת הנהנין ולא דמי לברכת המצות:

לה

שרגיל לבוא לידי דרסה וא"כ גרוע משוטה אפי' אחר עע"ג אסור מחשש דרסה. ובעו"ה רבת מכשלה בכפרים שהשוחטים משתכרים ביין או בי"ש וצריך שמירה מעולה:

לו

סומא אפי' לא ראה מאורת מימיו.

לז

ערום דין ערום עיין בא"ח כי שם מקומו אימתי דלבו רואה ערו' ע"ש.

לח

שחיטתו אסורה אף דעובר חרם לא נפסל לשחיטה בזו הוי כחשוד לאותו דבר. ולכך אם נעשה בשגגה שלא ידע אין לפסול השחיטה.

לט

אינו נאמן אבל באמר ומפרש דבריו לא שחטתי היינו כראוי כי פגמתי בסכין או דרסתי נאמן לאסור.

מ

כיון שנתן אמתל' עיין מ"ש בהלכות נידה סי' קפ"ח באריכות ע"ש.

מא

בהכחשה לאו כלו' עיין לקמן סי' נ"ז דכתבתי דעת הרא"ה להחמיר ומכ"ש שאותו עד אס' דלדעתו חשוד לשחיטה וא"כ כל שחיטה אסור עיין פר"ח:

א

הכל שוחטין וכו׳ בט״ז הביא דברי הטור דהעתיק דברי בריית׳ דתני רבי וזבחת וגו׳ כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על שנים בבהמה ואחד בעוף ורוב של א׳ כמוהו. והקשה הט״ז דבעלמא דרשינן על הנאמר בקרא כאשר צוך נצטוה במרה ולמה נשתנה הך כאשר צויתיך מן כאשר צוה. ותי׳ לחלק בין תורה למשנה הורה ע״ש ובלא״ה לק״מ דבמרה לא נצטוו רק מצות שינהגו תיכף מאז והלאה וכמה מצו׳ שהקדים הקב״ה ליתן להם במרה עד נתינת כל התורה אבל מצוה שלא חל עליהם תיכף רק לאחר זמן מהכ״ת להקדימו במרה רק נתנו בנתינת התורה שאז באו כולם נהוגים תיכף או לאחר זמן. ובמדבר קיי"ל כר״ע דלא הצריכו בחולין שחיטה רק הותרה להם בשר נחירה. וכ״כ הרמב״ם להדיא. וא״כ איך ס״ד דנצטוו במר׳ על המצוה דלא חל עניהם תיכף רק לאחר ביאת הארץ ומה טיבו במרה. וע״כ כאשר צויתך קאי על משה שנצטוו על ביאת ארץ ופשוט ׃ ובזה יש ליישב דברי הרמב״ם בפ״א מהל׳ שחיטה שכתב לימוד על שחיטות עוף מהתורה שהרי בעוף הא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם עוף כדם חיה עכ״ל. ותמה הכ״מ דהא בגמרא ילפינן מזה הפסוק דאין שחיטת לעוף מתורה דכתיב ושפך את דמו בשפיכה בעלמא ופריך ואימא חיה ותירץ הא אתקש לפסולי מוקדשין וכו׳ ואמרינן מאן חנא דפליג ואמרינן רבי היא דתניא וזבחת וכו׳ כאשר צויתך ונלמד שנצטווה משה על שנים בבהמה ורוב אחד בעוף עכ״ל הגמרא וא״כ אדרבא מהך קרא ושפך הוה ס״ד להכשיר העוף בלי שחיטה והרמב״ם לומד ממנו שצריך שחיטה. ותי׳ הכ״מ דהשתא דקי״ל כרבי מן כאשר צויתך וכו׳ דנצטוה על עוף אזלא ליה הך ושפך בשפיכה עכ״ל. ועדיין צריך ביאור דמ״מ הגמרא לא הזכיר דילפינן מהך ואדרבה ס״ד לדייק מיניה להדיא ההיפוך וגם רבים מדייקין ודאי מן הך וזבחת מבקרך וצאנך כאשר צויתך שפיר נלמוד הציווי על בהמה אבל על עוף לא שמענו מאין רמיזא (ועיין תו׳ דדרשו ר״ת כאשר ע״ש) ונראה דודאי בקרא כתיב כי צוד ציד חיה או עוף פתח ברבים וסיים ביחיד ושפך את דמו ולא את דמם לשון. רבים (עיין חולין דף פ״ז ד״ה לחלק ע״ש) וצ״ל כמ״ש ושפך היינו שפיכה בעלמא בלא שחיטה וזהו רק בעוף ולכך כתב דמו או להיפוך הכתוב דיבר בלשון יחיד להורות דחיה ועוף כחדא הם וכאילו מין אחד הם לשחיטה ושניהם צריכים שחיטה. ואם אמרינן כר״ע דבמדבר הותר נחירה ל״ל פי׳ ראשון דבא ללמוד דסגי בשפיכה דהא אז במדבר פשיטא הכל היה בשפיכה ואין שפיכה דיוק כלל וע״כ ל״ל סי׳ השני להורות דשוים הם לעולם הן במדבר והן אח״כ או ששניהם בשפיכה או שניהם בשחיטה מבלי הבדל. וזהו רצון הגמ׳ דרבי דאמר כאשר צויתך מלמד שנצטווה משה וכו׳ דל״ל במרה דס״ל הותר נחירה במדבר א״כ ל״ל ושפך להורות דעוף בשפיכה סגי וע״כ צ״ל להורות דחד דינא אית לי׳ עם החי׳ ומוכח דגם בעוף צריך שחיטה כמו בחיה וא״ש והן דברי הרמב״ם ודו״ק:

ב

אפי׳ נשים זהו כתבו התוס׳ והרא״ש לאפוקי הלכות א״י דכתב נשים לא ישחטו לכתחילה משום שדעתן קלה וטענו התוס׳ עליו דריש פרק כל הפסולין פריך הגמרא כל פסולין ששחטו דיעבד אין לכתחילה לא הא שחיטה בזר כשירה לכתחילה ומשני משום דקתני ששחיטה כשירה בנשים ולעבדי' וטמאין וטמא לכתחילה לא דלמא יגע בבשר ולא משני מפני נשים וכו׳ אלא ש״מ דנשים לכתחלה כשר. והנה בתוס׳ ור"ן ורא״ש נזכר סתם מפני שדעתן קלות אצל הגהות מיימוני פ״ד מהלכות שחיטה כתב שדעתן קלות שמא יתעלפו ולפ״ז יש לדחות ראיי׳ שלהם או דודאי אם אחד עומד על גביו ורואה שלא נתעלפה כשר ובשחיטות קדשים אינו שכיח דישחוט אשה ולא יהיה גדול עומד על גבה דהא צריך כהן לקבל הדם דמקבלה ואילך מצות כהונה. ודוחק לומר דשחטה בסכין ארוכה חוץ לעזרה דבלא״ה אין דרך אשה בעזרה כמ״ש התוס׳ בדוכת׳ טובא והכהן עומד בעזרה ומקבל דם דומיא דטמא במוקדשין דג״כ איירי בכהנ״ל וא״כ אין רואה לשחיטה דזה דוחק וס"ל לשחיטת א"י דבעומד ע״ג באשה לכתחילה שרי אף דאפשר למ״ד חיישי׳ לעילופי לא מתירין לכתחילה בעומד ע״ג באשה ודאי מתירין שהוא רק חומרא בעלמא ׃ ואפשר דתוס׳ אזלי לשיטתן בחולין דף י״ב ע״ב ד"ה קטן כו׳ דקטן בעומד ע״ג יש לו מחשבה וא״כ אף בקדשים י״ל מהני שחיטתו וא״כ אלו איירי המשנה שם בעומד ע״ג למה קתני שהשחיטה כשירה בנשים וכו' ה"ל לאשמועינן רבותא טפי שכשרה בקטנים אם עומד על גביו אך אין זה מספיק להשיג על הלכות א״י: ואולי י״ל דתוס׳ באו על בעל הלכות א"י בממ״נ דק׳ לפי שיטתו הנך אמוראי דלא חיישו לקושי׳ וכולן ששחטו וכו' הוי להו לפרש המשנה בהך אוקמתא הכל שוחטין הכל אנשי׳ שוחטים אבל נשים לא ישחטו לכתחילה ואם שחטו שחיטתן כשרה ולק״מ וצ"ל דס״ל לגמרא ואם שחטו מיותר ואי להתיר בדיעבד הא קתני ליה בזבחים שהשחיטה כשירה בנשים כמו שהקשו בגמ׳ על טמא בקדשים ותי׳ הגמ׳ התם עיקר דבקדשים איירי וכו׳ וזהו לא שייך בפסול נשים דהוא עיקר בחולין ואין לעשות בו הבדל בין קדשים לחולין ושפיר ק' תרתי ל״ל. אך לפ״ז צ״ל הא דלא מיירי בעומד ע״ג דאל״כ טובא קמ"ל דאפי׳ באין עומד על גביו כשר בדיעבד וקו׳ התוס׳ שפיר ובממ״נ ׃ איברא בגוף הקושי׳ הל״ל דלוקמי המשנה בכך הכל שוחטין אנשים וכו׳ קושיא זו יש להקשות בכמה אנפין והנכון כמ״ש ט״ז אך לא מטעמי׳ כי רק יש לומר דודאי דרך משל אם קתני נשים לא ישחטו לכתחילה ממילא משמע דלכתחילה אסור בדיעבד שפיר דמי וא״כ תקשה הא דקתני תו ואם שחט שחיטתו כשירה בדיעבד מותר דכבר נשמע מדיוקא דרישא ׃ אמנם לכל אוקימתא בגמ׳ ל״ק זה דרבה ב״ע מוקי לה בטמא בקדשים לא ישחוט לכתחילה וזהו אם לא אמר ברי לי שלא נגעתי אפי׳ בדיעבד פסול רק באמר ברי לי הרי זה בדיעבד מותר וא״כ הרי כאן אופן אחרת מה דלא נשמע מדיוקא דרישא וכן אביי ורבא דמוקמי כותי לא ישחוט אם אין חותך כזית בשר ואוכל אף בדיעבד פסול רק אם חותך ואוכל אז בדיעבד מותר ובזה שחיטתו כשירה. וכן רב אשי במומר ודאי אם לא בודק סכינו אחריו בדיעבד אסור רק כשר בדיעבד כשבדק סכין וכך הני תרי לישנא דרבינא אם לא שיילינן ליה הלכות שחיטה וללישנא בתרא אם לא אמר ברי לי שלא נתעלפתי והלך לו טריפה בדיעבד רק ביודע הלכות שחיטה ובאמר ברי לי אז כשר בדיעבד וא״כ המשנה איירי בתלת גוונא תחילה ודעבד פסול לגמרי משא״כ במ״ש אין כאן רק תחילה ודיעבד וזהו אין המשנה סובל כלל ׃ איברא דמהרש״א לא ס״ל כן דהקשה לפוסקים דלכתחילה אין לסמוך ארוב מצוין אצל שחיטה מומחה רק אי שחט א״צ בדיקה דסמכינן ארוב. והקשה המהרש״א נוקמי׳ המשנ׳ הכל שוחטים מומחין ה״מ כשיודעים שיודע אבל אין יודעים לא ישחוט ובדיעבד שחיטתו כשירה ע״ש ולפמ״ש לק״מ דליתא כאן תלתא אופנים רק לכתחילה ודיעבד וא״א לומר כן במשנה כמ״ש ׃ אבל בראש מה שהקשם על גאונים לא מיושב בהך תי׳ שכתבתי דשם ליכא כלל בבא דלכתחילה לא ישחוט עד דנידוק מיני׳ הא דעבד מותר א״כ סיפא לזו מיותר דהא מפרש הכל שוחטין על סמך הבדיקה אח״כ ואם לא בדק בדיעבד מותר ואין כאן דיוק מיותר כלל ודו״ק ׃ אמנם בלא״ה יש ישוב להלכות א״י דודאי הם קאמדי לפי דקי״ל לעלופי לא חיישי׳ אבל אשה בחזקת העילוף אבל לחד לישנא בגמ׳ בתי׳ רבינא. בכל אדם חיישי׳ לעלופי ובעינן דאתחזק דלא יתעלף א״כ אף בנשים כן אי לא אתחזק פשיטא דאסור ואי אתחזק מהכ״ת לאסור ׃ א״כ התם בזבחים ביק׳ הגמ׳ לתרץ אליבא דכ״ע אף אהך אקומתא דרבינא א״כ ל״ל משום נשים דמ״ש נשים מאנשים אפי׳ כהנים א״א לשחוט לכתחילה אם לא דאתחזק וה״ה נשים ואין כאן הבדל בין אנשים לנשים ולכך הוצרך לומר משום טמא. אצל לפי המסקנא דקי״ל דלא חיישינן לעלופי א״ש הלכות א״י ׃ כללו של דבר דברי בעל הלכות א״י אין לדחות כלאחר יד ויפה כתב רמ״א שאין להניח לנשים לשחוט ואל תשגיח בעדות פר״ח שראה נשים שוחטות נהרא נהרא ופשטא׃

ג

עבדים בטור כתב עבדים משוחררים. ורבינו ב״י תמה דמשנה קתני שהשחיטה כשרה בנשים ועבדים וסתם עבדים היינו בלתי משוחררים דמשוחררים הן בכלל ישראל ולא שייך בהו שס עבדים והט״ז בס״ק ב׳ דעתו דאף למשוחררים שייך שם עבדים ואינו בכלל סתם ישראל והרב הש״ך בנה״כ האריך להשיג ויפה דיבר. וראה ודע הרמב״ם בהלכות מגילה פרק א׳ דין א׳ כתב הכל חייבין בקריאת מגילה אנשים ונשים גרים ועבדים משוחררים הרי דלא כתב סתם עבדים רק עבדים משוחררים. אך באמת י״ל דס"ל אף דכללא כל מה שאשה חייבת עבדים חייבים מג״ש דלה לה. במגילה דנשים גופי׳ חייבת מטעם דהם היו באותו הנס וזהו לא שייך בעבדים ולא גזר המן רק על בני ברית ולא על עבדים ולכך עבדים פטור ולכך כתב הרמב״ם משוחררים וזהו באמת נגד דעת התוס׳ דהקשו למה ליה קרא דנשים חייבין בד׳ כוסות תיפוק ליה דהיה באותו הנס די״ל דאיצטריך דמכח היה באותו נס היה עבדים פטורים משא״כ השתא דרבינהו קרא אף המה חייבים מג״ש דלה לה. עכ״פ האמת יורה דרכו דסתם עבדים היינו בלתי משוחרריס ובפרט מ״ש במשנה ׃ והנה הש״ך בס״ק ב׳ העלה דסתם עבדים הם בחזקת פוחזים וקלי דעת ולא כשירים לשחיטה ולכך כתב הטור משוחררים והמשנה דקתני ששחיטה כשירה בעבדים היינו בהוחזק בכשרות ומכירן אותם ׃ ולא הבנתי קצת דבריו דמה דוחקא דגמ׳ בזבחים לומר דעבדים דקתני במשנה היינו במכירין נוקי בסתם עבדים דאין מכירין ולכתחילה באמת אסור רק אי שחט ובדק דהוא בחזקת כשרות כשירה ולכך קתני במשנה לשון דעבד וא״כ מצוי לתרוצי בזה דנקט לשון דעבד משום עבדים וא״צ לומר משום טמא במוקדשין ; וגם קשי לי לוקמי המשנה בכה״ג דכל ישראלים שוחטים ולא עבדים ואם שחט ונמצא שהוא בחזקת כשרות שחיטתן כשירה. וגם וכולן א״ש דאם לא נתברר חזקתו חזקת כשרות ושחט ואחרים רואין שחיטתן כשירה ׃ לכן נראה דאף הטור לא אסרו רק לחומרא בעלמא דאין להקל וזלזלזל בעבדים פוחזים וקלי דעת אבל לדינא מותרים ואוקמינן בחזקת כשרות ועיין לקמן סי׳ קכ״ו ס״ב דכל פסולי עדות כשרים לענין אסורים ולכן לדינא כשרים ומשנה דאיירי לדינא בכלל כשרים הם לכתחילה ׃

ד

אבל אם הוא לפנינו וכו׳ שיטה זו היא שיטת הקדמונים וגאונים כאשר העיד הרז״ה והם סברי לכתחילה יכולין ליתן לכל אחד לשחוט על סמך שיהיה בודקין אותו לאחר שחיטה ואם הוא אחר שחיטה לפנינו צריך בדיקה אבל אם הלך לו כשירה דסמכינן ארובא ׃ והתוס׳ והרא״ש הקשו דא״כ לוקי כך המשנה הכל שוחטין אפי׳ אין ידוע שהוא מומחה על סמך שיבדקנו אח״כ ואם הלך ולא בדק שחיטתו כשירה ותי׳ הרא״ש דלא מיקרי לכתחילה כיון דעדיין צריך תיקון למבדק לשוחט עכ״ל. ולכאורה י״ל בפשוט כיון דקתני הכל שוחטין אפי׳ אינו מומחים לכתחילה על סמך שיבדקנו אח״כ הך בבא דסיפא דאם הלך בלי בדיקה דשחיטתו כשירה מיותר דפשיטא דאל״כ איך אפשר לסמוך וליתן לו לשחוט על סמך שיבדקו לאחר שחיטה דלמא משתלי ולא יבדוק אלא ש״מ דאין מעכב בדיעבד ולכן לא חיישי׳ לאשתלי וכ״כ כל המחברים וע״כ צ״ל דלא איירי במשנה בכך ׃ אך מ״מ תי׳ הרא״ש איצטרכי דקשה לקמן בדף י״ז אמרינן הכל שוחטין דקתני במשנה שני׳ מה קמ״ל ותי׳ רבא חד לאתוי כותי וחד לאתוי מומר וקשה למה לא אמר רבא הך משנה בתרא לקתני סתמא הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין לכתחיל׳ על סמך שיבדוק כתי׳ דרבינא והלא לא נאיד מן אוקימתא דרבינא רק בשביל רוב מצוין אצל שחיטה ובהך משנה אין מקום לקושיא זו וקושית' הרא״ש במקומו לתני הכל שוחטין לכתחילה אפילו אין ידוע דהוא מומחה אבל בתיר׳ הרא״ש מיושב דלא מיקרי תחילה כיון לעכ״פ צריך אח״כ בדיקה ׃ ומעתה קו׳ מהרש״א שהקשה על ב״י ובעל עיטור לפסקי דלכתחילה צריכין לדעת דהוא מומחה רק אי שחט א״צ בדיקה. דסמכינן ארוב והקשה מהרש״א ולוקמי משנה בכך הכל מומחין שוחטין לכתחילה ואם שחט בדיעבד שחיטתו כשירה דא״צ בדיקה יש ליישב להא יש להבין למה לא מוקי רבא הך הכל שוחטין במשנה שני׳ הכל שוחטין לכתחילה אפי׳ אין מוחזק שלא יתעלף ללא חיישי׳ לעלופי וא״כ צ״ל כיון דלעלופי לא חיישינן כלל כמ״ש המפו׳ דאין בו חשש כלל א״כ אין זה הכל לרבות דלא חיישי׳ לעלופי לזה פשיטא ואינו בכלל רבוי כלל. ולפ״ז לכאורה לא מקשה מהרש״א לימא שוחטין ביודעין שהוא מומחה. דהכל אתי לרבוי וכאן הכל לית רבוי דהא בעי לוקא מומחין וא״כ לענין תחלה אין כאן רבוי וצ״ל כך הכל אפי׳ אין מוחזק שלא יתעלף אבל צ״ל מומחה בודאי ואם שחט בדיעבד אף שלא נודע שהוא מומחה כשר וזהו כוונת המהרש״א בקושי׳ אבל לפמ״ש ליתא למסקנא דלעלופי לא חיישי׳ אין זהו רבוי כלל. ללא חיישינן לעלופי וא״כ קשה שפיר הכל לאתוי מאי וא״ש ולו״ק ׃ ואין לדקדק לדברי הרא״ש דס״ל הואיל ועדיין צריך בדיקה ושאלה לא שייך לשון תחילה א״כ מה פריך בסוגיא זו ויוצא ונכנס תחלה לא והא תנן אין השומר וכו׳ מה פריך ודאי דלא קרי׳ תחילה להא צריך לחתוך כזית בשר וליתן לו א״כ תו לא קרוי תחילה ׃ די״ל היא גופי׳ קשיא כאן לתנן אין השומר וכו׳ ש״מ ליוצא ונכנס הוי כמו עומד ע״ג א״כ למה צריך תקנה לחתוך כזית בשר ביוצא ונכנס ובעומד ע״ג לא צריך וק״ל ׃ ובאמת לולי למסתפינא הייתי אומר כאשר נראה וניכר מדברי הרמב״ן במלחמותיו כי הך דצריך בדיקה נלמד וחל דינא אי׳ ליה עם בדיקת הריאה דאף דאיכא רוב לא סמכינן עליהו ובעי נמי בדיקה וכתב הרמב״ן הא דאמרי׳ בגמרא ביצה דלחולין א״צ הפשט וניתוח רק לקדשים ומסייעין לן ממשנה לביצה כלי לאכול כזית מבית טביחתה ההוא לדין תורה אבל תקנו רבנן דצריך למבדק ע״ש לזה מורה בבירור כי המשנה לא אזיל בתר תקנה רק קבע הדין כדין תורה דא״צ בדיקה רק אח״כ נתקנה או דהמשנה לא דיבר הימנו כלום ע״ש וא״כ הך חל דינא אית ליה עם בדיקת השוחט כמ״ש הרמב״ן להדיא וכיון המשנה קבע למשנתו לדין תורה לא״צ בדיקה לריאה אף לשוחט א״צ, וא״כ איך נפרש במשנה דצריך בדיקה. והמשנה סותר דבריו בכאן למשנה לביצה. והגאונים אמרו לדינם לדידן בתר המשנה דצריך בדיקה לריאה והוא הדין לשוחט ודו"ק:

ה

בפנינו ואי מצינו לרדוף אחריהם למד הב״ח מדברי ראב״ן דס״ל אף רבינא ס״ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחי' רק ס״ל אי איתא קמן ומצינו לרדוף אבתריה לא סמכינן ארוב ובעי בדיקה. וע״ז קאמר הגמ׳ וכולן ששחטו ואחרים וכו' דליתא קמן אבל מצינו לרדוף ומ״מ באחרים עע״ג אין צריך לטרחה זו. והש״ך כתב שהוא דחוק בפירוש הלזה. ואמת וברור ללכך נתכוון הראב״ן וא״כ אינך אמוראי ולא ס״ל כרבינא וס״ל רוב מצוין וכו׳ ש״מ דס״ל אפילו מצי למירדף לא צריך וסמכינן ארוב מצויין וכו' וזה דוחק לחדש בזה פלוגתא בין אמוראי רק הם ס״ל הואיל רוב מצוין מותר לשחוט לכתחילה על סמך הבדיקה שאח״כ וא״כ תו ליכא למימר אוקימתא לרבינא אבל בזה כ״ע מודה אם מצינו לרדוף אבת׳ להוי כאלו לפנינו וצריך בדיקה. והרמב״ן מדמה זה לבדיקות הריאה ואילו נאבדה ריאה ומצינו למרדף ולהשיגה ולבודקה וכי אינו מחוייבים לעשותו ׃

ו

דאמרינן השתא הו׳ דאתרע הוא אגודה שלמד כן מהא דאמרינן שחט בסכין ונמצא פגומה דר״ח מכשיר ופרי׳ הגמ׳ מ״ש מהא טבל ונמצא עליו דבר חוצץ דלא עלתה טבילה ומשני הגמ׳ סכין אתרע ובהמה לא אתרע וכתב אגודה ה״ה כאן שוחט אתרע בהמה לא איתרע. ותמה הט״ז זהו לר״ח אבל אנן קיימ״ל כרב הונא דאפי׳ שיבר בה עצמות כל יום אסורה ש״מ דלא אמרינן סכין אתרע א״כ ה״נ בשוחט שיש להטריף למפרע. וכ׳ לתוס׳ הקשו מ״ש ממקוה שנמלל ונמצא חסר דמטמאין למפרע ולא אמרינן מקום איתרע אדם לא איתרע. ותי׳ התוס׳ כמה תי׳ וחד תי׳ דהוה ס״ס ספק היה פגימה אח״כ ואת״ל היה מקודם דלמא לא שחט בהך פגימה. וא״כ אף בנדון זה שייך הך ס״ס ספק עכשיו שכח ואת״ל מקודם דלמא עם כל זה שחט כהוגן רק זהו הכל לר״ח אבל לפי דקיימ״ל כר״ה ש״מ דלא אמרינן כן. וא״כ אף בשוחט יש לאסור. והרב פר״ח הסכים לזו והביא ראיה מן רשב״א דס״ל בעינן גבינות אם אתה צריך לומר שלא קרה עכשיו טריפות רק מקדס דאמרינן העמד למפרע וא״כ אף כאן א״א לומר דברגע זו שכח א״כ העמד למפרע. ודברים אלו אין לעזר ולהועיל דכי אמר הרשב״א לודאי לא אמרו רק לספק דאמרינן אולי מקדם היה. ואף אנו מודים בנדון זה דיש ספק רק הא הוי ס״ס כמ״ש הט״ז. ורשב״א יליף סברתו מן כתם הנמצא ומן ראהו תי מבערב וזהו הכל לספק ולא ודאי ׃ והש״ך בנה״כ טען כאן הוי רוב מסייעו אף ר״ה מודה דרוב מצוין אצל שחיט׳ מומחין הם. ולא הבנתי דהא בגבינות דעת התוס׳ לאוסרן בנמצא בהמה טריפה דלית לי׳ חזק׳ מבורר ולא אמרינן ניזל בתר רובא דרוב בהמות כשרות וצ״ל להא זה אתרע הרי היא טריפה לפניך ויצא מכלל ולכך לא מועיל בה רוב. וכ״כ מהרש״ל בהדיא בחולין דלכך מצריכן להכשר דיש חזק׳ מכח רובא ולא ברובא לחודא דבהמה בטרפתה יצא מגדר הרוב ואין הרוב מסייע לה ואף כאן ורוב מצוין אצל שחיטה מומחין היינו כמ״ש כי אין איש עומד לשחוט אם לא דקים לי׳ בנשי׳ שמומח׳ ויודע לשחוט והא קמן דזה רוצה לשחוט וא״י לשחוט וא״כ אצלו אזלא הך רוב כמו בבהמה טרפה. ואמת כי הרא״ש ספ״ק לחולין מכשיר גבינות מטעם רוב לבד אף כי ראינו דבהמה טרפה אבל הרשב״א ויתר מחברים לא ס״ל רק נתנו טעם חזק׳ מכח רוב עיין יש״ש פ״ק לחולין ׃ ומה שיש להמליץ בעד האגודה הוא דיש להבין ר״ה דפליג אר״ח ופוסל בנמצא פגימ׳ מה טעמא הא ה״ל ס״ס ובכל התורה סמכינן על ס״ס ועי׳ כתובת פ״ק דכתבו התוס' אפי' ר״י לפליג בס״ס גמור מודה וכאן הא הוי ס״ס וצ״ל דהו׳ בגדר שם אונס חד הוא ואף בזה וכי אנו דנין על הסכין אם פגום או לא אנו דנין אם נשחטו סימני׳ בפגימ׳ או לא וא״כ מה לנו אם הי׳ פגימ׳ מקדם בסכין ולא שחטו בו סימנים או הי׳ פגומ׳ אחר שחימה וממילא לא הגיע פגימ׳ לסימנים הני תרי ספיקות חל הוא אם שחט בפגימ' סימנים או לא שחט יהיה מאיזה טעם שיה׳ ולכך לא הוי ספק ספיקא מעליא ובאמת התוס׳ ריש נדה לא כתבו רק ספיקא טובי ולא ס״ס ולכך מטריף ר״ה אבל כאן בספקא דשוחט הוי ס״ס מעלי׳ ולא שייך שם אונס חל כי הלא נודע אם ספק א׳ מתיר או אוסר יותר מחבירו אין קרוי שם אונס חד ועיין בכללי ס״ס וכאן בספק דילמא עכשיו בהמב ששחט רביע שעה מקדם ודאי טריפה דבזמן מועט כזה א״א לשכוח מבלי ספק שגם אז היה שכוח וטריפה אבל בזה הספק דלמא מ״מ שחט כהוגן אתה מתיר כל שחיטות וא״כ ספק זה לא כשל זה ולא שייך שם אונס חד והרי זה ס״ס גמור ולכ״ע מותר ולזה נתכוון האגוד׳ דסמך אהך שנוי׳ בתו׳ להוי ס״ס ׃ מיהו יש לתמוה למה משוה התוס׳ הך לספק דלמא אחר שחיטה נפגם הא במקוה שנמדד ונמצא חסר משווינן לי׳ לודאי גמור לשרוף הטהרת למפרע על שבפ״ק דנד' פריך הגמ׳ ורמי מקוה אחביות דבמקוה ודאי ובחביות יין שהחמיץ ספק ומשני הגמ׳ הא רבנן והא ר״ש וא״כ לרבנן ודאי היא, ודוחק לומר הך סברא דכאן י"ל בעצם מפרקת נפגם אף דבהך תי׳ ס״ל לתוס׳ דאין סברא זו מספיק להתיר הבהמה מ״מ מספיק לגרוס ספק ולא להחליט לודאי ולכך נכנס בכלל הספק כי זה דוחק (וגם זה לא שייך בשוחט כמ״ש הט"ז ועדיין אין מקום לדברי האגוד׳). וצ״ל כי תוס׳ לא רצו להקשות בזה אר״ח. לאולי ס״ל כר׳ שמעון למשוי׳ לי׳ ספק לא ודאי וא״כ י״ל דר״ה ור״ח בהא פליגי אי הלכה כרבנן או הלכה כר״מ. ועדיין קשה הא קיימ״ל כר״ה. וגם דוחק דיחלוקו בפלוגת׳ דתנאי לכן נראה דתו׳ ס"ל כרמב״ם דפסק במקוה ודאי ובחביות תרומה פוסק ספק וכבר תמהו ועיין במ״ל שהאריך בזה. ופשוטן של דברים דס״ל לרמב"ם ודאי מקוה הלכתא וכן הך חביות של תרומה הלכת׳ דהא בב״ב אייתי הגמר׳ מיניה ראיה כמ״ש מפרשים וה״ל לרמב״ם קשה איך מדמה הגמר׳ טומאה לאיסור טומאה ילפינן מסוטה דכתיב בי׳ ונטמא׳ ושם ספק עשה התור׳ כוודאי כמבואר בגמ׳ משא״כ איסור לא ילפימנן מסוטה ומהכ״ת לעשות מספק ודאי הא בגמר׳ קאמר להדיא דמקום הוא ודאי דילפינן מסוטה. וא״כ קשה מנלן לגמר׳ להקשות ממקוה דהוא טומאה לחביות דהוא איסורא וצ״ל דס״ל לגמר׳ אלו באיסור׳ ספק דאין חזקה מועיל למשווי׳ ודאי רק בטומאה גזירת הכתוב בסוטה זהו להחמיר אבל לא להקל וא״כ מעת לעת שבנד׳ דלב״ש די שעתה ובחולין אף לב"ה די שעתה וקאמרינן הטעם דהעמיד אשה על חזקת' חזקת טהרה. וקשה מה יועיל חזקת טהר' הלא בחביות דאיכא חזקת טבל ומ"מ מידי ספקא לא נפק' מכ"ש להקל בחזקת טהר' הא מידי ספק לא יצא וזהו ודאי דלא גרע מאיסור ועכצ"ל דזה אינו דאזלינן בתר חזק' והרי ודאי וא"כ הוא הן להקל והן להחמיר ולכך באשה חזקתה חזקת טהרה מועיל להקל. ושפיר פריך מקוה על חביות אבל לאביי ורבא דס"ל באשה טעמ' אחריני כמבואר בגמ' דאשה מרגשת וכו' וא"כ שפיר י"ל דלא דמי איסור לטומאה. ובטומאה חזק' משוי' כודאי ולא באיסור וא"ש ולכך מחלק הרמב"ם בין חביות למקום. דחזק' משוי לי' אצל טומאה כודאי ולא באיסור דה"ל רק ספק. והן הן דעת תוס' ואגודה דס"ל דהוי ספק אי הי מקדם וא"כ הוה ס"ס כצ"ל: ובחדושי אמרתי ליישב דברי רמב"ם כך דמהרש"א בריש מס' נדה דייק בגמ' דקאמר בחביות דקאמר העמד טבל על חזקתו וכו' ופריך הגמ' אדרבה נימא העמיד יין על חזקתו ולא החמיץ והקשה מהרש"א מה קושיא הוא הואיל דאיכא חזקה לכאן ולכאן הרי הוא ספק כמבואר בהדיא דהוא ספק. ולכאורה י"ל בפשוט דהא קיימ"ל תרומ' בזה"ז דרבנן וכמ"ש הרמב"ם וא"כ ה"ל איסור דרבנן וספק איסורא להקל וא"כ למה מחמירין בזה וצ"ל דאתחזק איסורא ואף בדרבנן לחומר' ופריך הגמ' שפיר אדרבה העמיד יין וכו' וא"כ הרי כאן חזקה מול חזקה והוה ליה כמאן דליכא חזקה כלל ובמילת' דליכ' חזקה יהיה מותר לגמרי כמו מילתא דרבנן דלא אתחזק כלל. ודיוק מהרש"א מיושב. רק י"ל קושיא מהרש"א דהא איירי בטבל וטבל ה"ל דבר שיש לו מתירין וקיימ"ל דאפילו בספקא דרבנן אזלינן להחמיר וא"כ אין מקום לקושי' זו. אך באמת כפי פשוטן של דברים בריש ביצה וכן לבסוף גבי לבטל מים ומלח וכו' משמע דר"א חדית לן זה בדשיל"מ אפי' ספיקא דרבנן אסור אבל שארי אמוראי אביי ורבא לא ס"ל הך דדבר שיל"מ יהיה ספיקא דרבנן אסור ולכך הם מתרצים שם תירוצים אחרים ע"ש והך סוגיא דריש נידה הכל אזלי לאביי ורבא כנראה למעיין שם א"כ שפיר פריך הגמ' אדרבה העמד יין וכו' ולית כאן חזקת איסור ויהיה ספיקא דרבנן ודשיל"מ דספיקא איסור לא ס"ל לאביי ורבא. וא"כ גם דברי רמב"ם מיושבים דכבר כתבנו דהרא"ש מתיר בגבינות בהמה שנמצא טריפה מכח רוב והרשב"א לא ס"ל כן דהרי איתרע רובא דהי' טריפה לפניך. וא"כ להרא"ש לא פריך הגמ' מן חביות יין דודאי רוב יין אינו מתחמץ וזה יעיד המציאות ואם רוב יין מתחמץ יין מהיכן בא. וא"כ מה פריך הגמ' דנימא בחביות ודאי למפרע החמיץ דהא הוא לסתור הרוב משא"כ מקוה ליכא רוב נגדו וצ"ל דא"כ למה ספק החזקהו לודאי יין דהא יש כאן רוב וע"כ צ"ל כרשב"א דאיתרע רובא וא"כ חזר הדבר להיות שוה כמקוה. רק י"ל לעולם דאיכא רוב ומ"מ ספק הוא דבדישל"מ לא אזלינן בתר רובא כמ"ש ר"ן בביצה אף דרובא הם מקודם יו"ט מ"מ בדשיל"מ לא אזלינן בתר רוב ומחמרי' וטבל הא הוי דבר שיל"מ. רק זהו הכל לר"א דס"ל דשיל"מ אפי' ספיקא אסורה דעד שתאכול באיסור אכול בהיתר ה"ה לרוב אבל לאביי ורבא דס"ל דשוה הוא לשאר אסורי דרבנן אף בדבר שיל"מ אזלינן בתר רובא. (והארכתי בזה במ"א. ועיין לקמן בהל' תערובות וכו' בזה) וא"כ א"ש סוגיא דנידה אתיא לאביי ורבא ושפיר רמי מקוה אחביות וליכא למימר דיש כאן רוב דאל"כ מה ספק יש ואי דהוה דשיל"מ הם סברי אף בדשיל"מ אזלינן בתר רובא. ושפיר הקשו אבל באמת בחביות אין כאן ודאי דיש לו רוב ומ"ט אסורה דהוי דשיל"מ דלמסקנא קיימ"ל בדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא להתיר לגמרי ודו"ק: יהיה איך שיהיה לדברי רמב"ם יש לאגודה יחד לתלות. להקל. כמש"ל: ויש סברה לחלק בשוחט בסכין פגומה מהכ"ת נימא דלא עשה פגימה בסימני' מאן מעכב הא לא ידע מפגימה משא"כ בשכח הלכות שחיטה מתחילה ידע ובקי ורגיל לשחוט כהוגן וא"כ הרגל נעשה טבע לשחוט כראוי בלי שהייה ודרסה וכו' ואף שאח"כ שכח הלכות שחיטה מ"מ הרגילות מביאו שישחוט כהוגן ומהכ"ת ישנה הרגילות וישחוט שלא כדין וכו'. ולכן נראה לחלק בשוכח דיני שחיטה והיה לו קבלה יש להקל מטעם שכתבתי אבל בשכח הרגשת הסכין להרגיש פגומה ואומר על סכין פגו' שהוא אינו פגום בזה יש להחמיר כי בלי ספק שחט בסכין פגום כיון שאין מרגיש לשחת סכין ובזה יש להחמיר בשל תורה כהרב הט"ז ופר"ח. ועיין כרתי שכתבתי אם יש דבר לתלות כגון שהיה חולה ועי"כ רגיל לשכח או שהסיח דעת משחיטה ולא עסק בו תלינן בו השכחה דהולכין תמיד אחרי מצוי ורגיל ובפרט דכבר נטל קבלה ואינו אסור רק עד אותו זמן אבל מקודם מותר דאמרינן ודאי זכור היה ונכון וברור:

ז

אם לא נטול קבלה כתב הש"ך ס"ק ח' דהקשה בד"מ מ"ש בגבינות בבהמה שנמצא טריפה דאמרינן השתא דאתר' ותי' דשם רוב בהמות כשרים אבל כאן אין רוב ב"א מומחים רק מצוין אצל שחיטה מומחה ועוד שם לא יצאה מחזקה מחיים די"ל השתא נטרפה משא"כ בא"י הלכות שחיטות והש"ך תי' דא"א דנולד כשהיה יודע וצ"ל דלמד ושכח וזהו לא אמרינן ע"ש ולא הבנתי דודאי אי אמרינן רוב ישראל גמירי לאו רוב גמור דתלוי במעשה וקיימ"ל בבכורות רוב התלוי במעשה לאו רוב היא אבל כאן כך אמרינן רוב אשר מזדקקים עצמן לשחוט אינם עושים אם לא שהן מומחים וא"כ הרי זה רוב גמור כרוב בהמות כשרות כך אנו אומרים רוב בני אדם כשרים ואינם באים לשחוט אם לא שיודעים בהל' שחיטות והרי זה רוב גמור ואדרבה דעת הרא"ה בבדק הבית רוב לאו דוקא כי אם צ"ל כל מצוי בשחיטה מומחין הם דאל"כ סמוך מיעוטא לחזקת איסור של בהמה ואתרע רובא ואף רשב"א דחולק עליו במשמרת הבית ריש שער א' מודה דרוב גמור הוא עד שלא שייך בי' סמוך מעוט' הנ"ל. ואם כי מן מלחמות ה' להרמב"ן משמע דמעוטי דשכיח יש דאינו מומחין הא מדמה אותו לריאה ובנמצא טריפה בריאה מכל מקום הכשירין הגבינות למפרע. וגם לא הבנתי תי' שני דהא פסק לקמן בסי' פ"א דלא כרשב"א דאפי' הוגלד פי מכה דודאי היה גם ימים קודם שחיטה ומכל מקום לא מחזקינן למפרע והפר"ח כתב דאתרע רובא רוב מצוין דחזינא דאינו מומחה ושחט ואין דבריו להועיל דגם בטרפה הרי טריפה לפניך והרי ודאי אתרע בו רובא רוב בהמות כשרות וכמש"ל א"כ בהוגלד פי מכה איך מכשירין דל"ל אחר שחיטה קרה טרפות זה ואין בדבריו שום סיוע ותי'. ולי לק"מ דבטרפות הא בהמה בחזקת היתר עומדת ולכך אמרינן העמד בהמה על חזקה ועכשיו דנטרפה ונאבדה ריאה כשר משא"כ כאן דספק בשחיטה ואין כאן חזקת היתר כלל ורב הונא דפוסל בסכין פגום אזל ר"ה לטעמי' בהמה בחזקת איסור עומדת ואף בזה השוחט הנ"ל דמי לשוחט בסכין פגום דאסור ובחזקת איסור עומדת ורובא דרוב מצוין לא יכול לסייע וכו' דאתרע רובו כיון דחזינן דאינו יודע ויצא מכלל רוב כמ"ש מקדם וזה ברור. דליכא רובא וליכא חזקה כלל. דבהמה בחזקת איסור לענין שחיטה ואין לדמות ספק בשחיטה לספק בטריפה ונ"מ לדינ' אם השוחט מכיר הלכות שחיטה רק אינו מכיר הלכות טריפות בשארי מיני טריפות הנמסר לשוחטים הכשירים למפרע כיון דאיכא חזקת היתר ורוב מסייע פשיטא דמכשירין מכ"ש דגבינות. ועיין לקמן סימן נ' ופשוט. ולא יהיה רק כנאבד הריאה דג"כ כשר מה שאין כן אם נאבדו סימנים דטריפה וזה נכון. והנה כתב הש"ך בהמיר דתו וכדומה אין מחזיקין ריעותא לאסור שחיטה למפר' וצ"ע כי אמת יש יש לחלק בין המיר דאף שחטא ישראל הוא ותלינן באותו שעה כשר היה והיה שוחט כהוגן אבל בא"י לא סגי דלא מקלקל ומכל מקום צ"ע כיון דלא מצינו ראי' לזה בהדיא בדברי קדמונים וצ"ע:

ח

וגם כלים לא הבנתי. כלים שעברו עליהם מע"ל הרי נטל"פ והוא רק חומרא דרבנן ומהכ"ת לאסור ואי למיתש שמא יבשל בו דבר חריף כילו האי לא חיישינן ואפשר כוונו להדברים שבשלו בכלים שהיה אז מע"ל ופלטו איסורא. יהיה איך שיהיה נראה כלים שעובר עליהם מע"ל אין לאסור מספיקא וברור: שוב ראיתי בספר כה"ג לי"ד דהרבה לפלפל בזה והעתיק הרבה מחברים דמתירים בכלים מטעם שכתבתי וכן נכון אף כי גם רבים אוסרים באיסור דרבנן להקל שוממים:

ט

מי שיודע' וכו' רבינו ברוך הוכיח מהא דאמרי' לרבינא באינם יודעים אי הוא מומחה או לא בודקין אותו לאחר שחיטה ופריך הגמרא הא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותו כשרה אהי אי אחש"ו עלה קאי ואי אמומחה בבודקין אותו סגי ומשני דליתנהי קמן וקשה למה קתני ששחטו דעבד אלא ודאי דלכתחילה מכל מקום אסור #(א ודיעה זו דמכשירים י"ל ודאי אלו קתני וכולן יהי' מוסב לבד על חש"ו ושפיר עלה קאי והל"ל ואם שחטו מה וכולן אבל אם קאי גם על אינו מומחה יתכן וכולן אף על חש"ו דהא וכולן קתני. ואם כן יש לומר דעבד משום חש"ו קתני כדמצינו בפרק כל הפסולין דקתני ששחטו בדיעבד משום טמא אף דאינך דקחשיב כשרים לכתחילה ולק"מ:

י

יש מחמירין הוא דעת רבינו ברוך הנ"ל. וכתב הש"ך אבל מסתם דלא בריר לו דלא גמיר מותר ליתן לשחוט לכתחילה בעע"ג ולא ידעתי מה צורך פלפול בזה דהא קי"ל רוב מצוין וכו' ומותרים לשחוט ואי לבדוק אחר כך הא אחרים רואים אותו וזה פשוט #ב) ופר"ח טען מכת רפי' אין מוסרין לשחוט חולין לכתחילה ופירש"י באחד עע"ג שמא יקלקלקלו כי מעשיהם מקולקלים ש"מ באחר מותר ליתן תחילה לשחוט באחד עע"ג דלא ידעתי מי סגיא לי' לפר"ח אם רבינו ברוך ס"ל כר"ת דאין מוסרין להם אפי' להאכיל לכלבים וכמ"ש לקמן סעיף ה'. וא"כ אין ראיה רק דבאחר מותר למסור תחילה לשחוט לאכול לכלבים אבל לאדם לא אלא דיש להבין בתוס' במשנה ד"ה שמא יקלקלו. דהקשו על רש"י רפי' אין מוסרים להם וכו' היינו לכתחילה לשחוט ואחרים עע"ג דל"ל הא מסיפא שמעינן וכולן ששחטו דיעבד אין תחילה לא וכו'. וכתבו התוספת דל"ל דעבד נקט משום טמא במוקדשין או אינו מומחים אבל חש"ו אפי' לכתחילה שוחטין באחרים רואין אותו. דהא רבא דדייק זה ס"ל וכולן אחש"ו לבד קאי וכתבו וי"ס דגרסי רבה לקמן. ויש להבין איך ס"ד דאינו מומחין אסור לשחוט לכתחילה באחרים רואין וחש"ו יהיה מותר לכתחילה וכי אין מומחה יהיה גרע מחש"ו. וצ"ע לכאורה ומה שי"ל דס"ל לתו' חש"ו שהכל יודעים שהם מועדים לקלקל אף הרואים העומד שם משגיח ביותר לבל יקלקלו השחיטה ולכך אפילו תחילה כשר אבל במי שאינו מוחזק ושוחט הרואה חושב מסתמא כיון ששוחט בקי בדיני שחיטה ואינו משגיח כ"כ היטב ולכך אסור. וא"כ אזדא קושי' הפר"ח דאף באחרים אסור לכתחילה מ"מ קמ"ל בחש"ו. דה"א כסברת התוס' דבזה מגרע גרע. #ג) אך לפי הך סברא אין לר"ב ראיה מגמרא לדין שלו דגמרא איירי דליתנהו קמן ואין אנו יודעים אם מומחה או לא א"כ יש לחוש דהרואה לא ישגיח כ"כ כמש"ל דיחשוב דהוא מומחה ולכך תחלה אסור אבל לפי דקיי"ל רוב מצוין וכו' ואיירי בברור לן דלא ידע י"ל דבזה מידק דייק ואף לכתחילה מותר. אלא דאין להקל בסברא כל דהו. ובפרט לפיר"ת בלא"ה א"צ לכל זה: ומדברי התוס' דף ג' ע"ב ד"ה דליתא כו' והקשו הא איתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשירה אפי' אחרים רואים אותו. ולקמן אמרי' בידע דלא גמור ואחרים רואין כשר יש לכאורה ראיי' דליתא הך סברא שכתבתי דהא לקמן ידעי דלא גמור משא"כ כאן. רק י"ל דס"ל לתוס' ודאי לכתחילה מבלי למסור לשחיטה ודאי יש לחלק אבל שבשביל סברה זו נפסול בדיעבד זהו ס"ל לתו' לדוחק. אלא דהיא גופי' קשי' מה צורך לתוס' לראיה מן לקמן מימרא דר"נ והל' חש"ו דודאי לא גמירי ומ"מ בדיעבד כשר. ולכך צריך לומר דס"ל לתוס' כל הטעם דאסור לכתחילה או בדעבד לא מטעם דלא ישגיח הרואה רק אתא למטעי ויחשבו שחיטתו טוב' ויאכלו משחיטתו ואין רואה וא"כ בחש"ו ליכ' למטעי דהכל יודעי' דלאו בני שחיט' בפ"ע הם:

יא

במקום שרוב ישראל מצוים הכל תלוי במקום שמצוים עוברים ושבים וכן הוא בח"מ סי' רנ"ט ס"ג דתלוי הכל ברוב עוברים באותו מקום אם עכו"ם אם ישראלים. והסמ"ע והפרישה תמהו שם מה בכך דבאותו שוק שכיחי למה לא אמרי' רוב וקרוב הולכין אחר רוב (והפר"ח בסי' ס' הקש' זה ג"כ ולא ראה שכבר קדמו סמ"ע) ותי' של הסמ"ע לא הבנתי דכ' דהואיל דאבידה במקומו לא שייך זה דהא בחלל בעגלה מרופה ג"כ החלל במקומו ואנו דנין מי הוא הרוצח שהרגו שם באותו מקום. וכהנה טוב'. ומ"מ קרינא ביה רוב וקרוב אלא באמת לא הבנתי תמיהתם ודאי אם אנו אומרים בשוק זה דרים עכו"ם אמנם העוברים ושבים הם רובם ככולם ישראלים ואנו רוצים לומר הואיל ונמצא סמוך לשכונת עכו"ם ניזל בתרם וממנם נפל בזה שייך רוב וקרוב וכו' אבל כאן אין אנו משגיחי' כלל בבתים ושכונם רק מי המה העוברים ושבים במקום ההוא אזלינן בתר מצוי והוא הרוב כאותו שאמרו בעגלה ערופה וניזל בתר רובא דעלמא ומשני ביושבת בין הרים ואין רגל רוב עול' מצוי שמה אזלינן בתר רוב עיירות דשכיחי רגל עוברים שם: וכן הדבר הזה הכל בתר רוב המצוי בשוק זה מקום מציאתו. והם הרוב ורובא דעלמא אינו מצטרף כיון שאין רגלם מצוי שם אינו בכלל רובא. וכן אמרו בדלתות מדינה נעולות והיינו שאין רגל אחרים כ"כ מצוי. ואזלינן בתר מצוי שם בין לקולא ובין לחומרא כמ"ש הש"ך: אלא שאני חוכך להחמיר כיון דהרמב"ם לא החליט הך דינא רוב וקרוב אי הולכין אחר רוב דבההיא אצבא דאשתכח בפרדסא דערלה נתן הרמב"ם טעם דאלו מהך פרדס לא הוה מצנע בתוכו וזהו הטעם למ"ד לא אזלינן בתר רוב במקום קורבא אבל אי אזלינן בתר רובא בלא"ה מותר וכן בהל' י"ט בזימן ג' ומצא ב' כתב שהוא ספק מוכן ואלו רוב וקרוב הולכין אחר רוב ודאי מעלמא אתין וכו'. וכהנה יתר דוכתי' מורה באצבע דס"ל ספיקא הוא ובחדושי להלכות י"ט המלצתי בעדו דלא יקשה עליו מגמרא. וא"כ בכה"ג יש להחמיר בשל תורה וליחוש לדברי רמב"ם ולאסור. אם נמצא קרוב בקורבא דמוכח לשכונת עכו"ם וצ"ע:

יב

רוב ישראל כתב הש"ך ה"ה אם אין רוב ישראל רק רוב טבחי ישראל בבהמה זולת עוף הכל מותר וכ"כ הפר"ח ועיין ח"מ סי' רנ"ט סעיף ו' מ"ש הסמ"ע שם. ולבבי לא כן ידמה דלא לחנם השמיט הש"ע ורמ"א הך דינא לחלק בין טבחי ישראל כמ"ש בח"מ. ולכן נראה בפ"ב דמציעא אמרינן ר"ח מצא גדי שחוט בין טברי' לצפורי והתירו לו משום מציאה כרשב"א ומשום שחיטה כר"ח בנו של ר"י הגלילי דתנן הרי שאבדו לו גדייו ומצאן שחיטים ר"ח מתיר ור"י אוסר ופריך הגמ' מדהתירו לו משום שחיטה כו' וכי אמר רשב"א אפי' ברוב ישראל ומשני רוב עכו"ם ורוב טבחי ישראל. והרא"ש שם כתב על שנגנבו דאיירי דרוב גנבי ישראל ותמה המעדני מלך כיון דאיירי ברוב טבחי ישראל וא"כ אפילו יהיו הגנבים רובם עכו"ם ג"כ מותר. ויפה תמה לכאורה #ד) אבל לק"מ דהא דמהני רוב טבחי ישר' הוא דאין בעלי בתים מגדלים בהמה לשחיטה בביתם ולוקחין הכל מטבחים אפי' עכו"ם לוקחין מטבחים ולכך מותר כשטבחים ישראל. אך זהו סתם בהמה ואמרינן ודאי מן טבחים בא אבל נגנבו גדיו שמכיר אותן והם שלו מה צורך לטבח וכי אינו יכול להעביר סכין בצוארו ולשוחטו מאן מעכב בזה לא משגיחין ברוב טבחים והמה כמו עופות לדעת הראב"ד דלא משגיחין בטבח. ולכך ר"ח דמצא גדי שחוט א"כ חזקה יש מטבח בא. ואזלינן בתר רוב טבחים כמבואר בגמ' אבל מי שאבדו או נגנבו גדייו דייקא בזה אין ענין לרוב טבחים טבח מה בעי התם ולכך בעינן רוב גנבי ישר'. א"כ חזקה שהם שחטוהו כי אינם חשודים על השחיטה. והדבר מוכרח דבגמ' דחולין דייק מזה דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין וקשה הא כל שריות' הוא דרוב טבחי ישר' ומאתם בא זה וטבחי ישראל פשיט' דהם מומחין ומי מסתפק בהו רק שאלה על סתם אדם אם הם בחזקת מומתין ולדברי המ"מ דברי הגמ' צ"ע אבל הנכון כי בנדון שאבדו גדיו אין משגיחין כלל בטבחים כי אמרי' בביתו שחט וצ"ל דרוב מצוין מומחין הם. ואין לומר דלאו מן גדי רק מתרנגול דייק ובהו לא שייך טבחי ישראל. דא"כ להנך רבוות' דלא סברי דברי ראב"ד לחלק בין בהמה לעוף מה א"ל ועוד בתרנגול אף ראב"ד מודה וכמ"ש הסמ"ע שם סי' רנ"ט. וזה פשוט ונכון ולכך לא הזכירו פה טבחי ישראל רק בח"מ גבי גדי שחוט וזה אמת ונכון: ובהכי ניחא דקשי' לרבינ' דס"ל שלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם א"כ צ"ל דפסק דלא כר"ח ברי"ג רק כרבי יהודה הא אצל ר"ח דמצא גדי שחוט פסקו למעשה כר"ח ברי"ג ומעשה רב כמ"ש הרשב"א על הרמב"ם. ולפמ"ש ניח' דשם במצ' גדי דעלמא צ"ל רוב טבחי ישר' ותו לא צ"ל רוב מצוין מומחים הם. והגמ' דחולין בגדיו נאבדי' דבזו לא שייך רוב טבחי ישר' וצ"ל רוב מצוין וס"ל לרבינ' דפליגי ופוס' כר' יהודה וא"ש מיהו ברמזים נאמר גדיו ותרנגולים שלו ואעפ"כ מצריך רוב טבחי ישר' וזהו סתיר לפי מש"ל. אמנם מ"מ האמת יורה דרכו כמש"ל באבדו גדייו שלו לא שייך רוב טבחי ישראל:

יג

רוב גנבי ישראל #ו) לא הבנתי אם הוא מצאו במקום שרוב ישראל שכיח ואמרינן מהם נאבדו ודאי מה כ"מ אם רוב גנבים המה עכו"ם הלא העוברים ושבים במקום ההוא רוב ישראל ומאתם נאבד וא"כ ודאי מישראל הגנב נאבד ומה נ"מ אם רוב גנבים נכרים והגע עצמך אם נאבד ובעיר רוב עכו"ם רק בשוק שנמצא רוב ישראל עוברים ושבים הלא כשר וכן להיפוך והיינו דאמרינן דמאותן עוברים נפל בבירור וא"כ אף בנגנב מה בכך שרוב גנבים נכרים מ"מ הואיל ונמצא בשוק שישר' רובן עוברים ושבים אמרינן מישר' נפל בבירור. וזה נכון. והרא"ש אמר למילת' בלי שוק כי אם סתם עיר אם רוב עכו"ם או רוב ישראל ולכך בנאבד תלינן ברובו של עיר עכו"ם או ישראלים משא"כ בנגנב לא אזלינן בתר רוב עיר רק בתר רוב גנבים אם הם ישראלים מותר ואם לאו אסור אבל בנמצא בשוק מיוחד שרבים מצוים תלינן בתר רוב עוברים ושבים בשוק תו לא משגיחין ברוב גנבים וזה ברור:

יד

בין בשוק והרמב"ם אוסר בנמצא בשוק וכתב שמא נתקלקל והשליך. וטענו עליו למה פסק הלכה כר"י נגד ר"ח בר"י הגלילי דהא בר"ח דמצא גדי שחוט התירו לו כר"ח בריה"ג ומעשה רב. #ז) והפר"ח ביקש לומר משום בשר שנתעלם מהעין אוסרו ולא זו שאין דבריו סובלים ברמב"ם דכתב דנתנבלה ולכך הושלך אף גם הא איירי שמכירו בטב"ע וליישב נראה לפמש"ל דשם בעובדא דר"ח דמצא גדי צ"ל ברוב טבחים ישראל אבל בשאבדו גדיו לא מהני רוב טבחים רק רוב מצוין אצל שחיטה מומחין לפ"ז לא שכיח שישליך נבילה ומסתמא אמרינן כשר היה דרוב בהמות אינן נבילות רק כאן יש תרי מעוטי רוב מצוין אצל שחיטה מומחין ואיכא מעוטא דלאו מומחין וא"כ יש כאן תרי מעוטי או דשחט שלא כדין או דהשליך אותה היותה נבילה וא"כ איתרע רובא ולכך אסור אבל שם בטבחי ישראל הם ודאי מומחי' ולרמב"ם רוב טבחי ישראל לאו דוקא רק כל טבחי ישראל. (וכן משמע בחולין גבי שמעת' דמקולין ע"ש) וא"כ ליכא אלא חדא מיעוטי דשמא נבלה היה וכשר #ח) ויותר פשוט י"ל שם דאמרינן דמן טבח בא דאין דרך נכרי לשחוט בביתו אם כן לא שייך טמא נבילה והשליך דאין טבח משליך נבילות רק מוכרו לנכרים ולכך הותרו להכריז נפל בישרא למען יזבנו נכרי' מיני' ע"ש וא"כ אין חשש דהשליך אותו בשביל נבילה משא"כ כאן דלא איירי בטבחים ישראל רק הוא המוצא הנכרי או הגנב שוחטו וא"צ לטבח: א"כ פשיטא במוצא נבילה משליכו ולא יטפל בו למוכרו ולכך אסור וא"כ דאין משם ראיה פוסק הלכה כר"ן כמ"ש הכ"מ ודו"ק:

טו

אע"פ שיודע ה"ש והטור מכשיר בדיעבד והרב פר"ח בס"ק כ"ט השיג על הטור דקטן במילתא דאורייתא לאו בר עדות הוא. ואני אינו מבין במצא גדי שחוט ברוב ישראל מצוין כשר דרוב מצוין אצל שחיטה מומחי' מה בכך דלמא טריפה קשחיט דהא אין כאן מעיד וצ"ל כיון דרוב מומחין וחזקה על מומחה דשחיט כדין וכשרות וע"ז סומכין לאכול הגדי וא"כ אף כאן כיון דקטן מומחה ומאמן ידו חזקה דבכשרות שחט ואנו סומכין על החזקה ומה צריך לעדות שלו אחזקה קסמכינן כמו דסמכינן במצא גדי שחוט. לכן נראה הא דכתב רמ"א דבן י"ג שנים ויום אחד נקרא גדול לענין שחיטה אף דקיימא לן במילתא דאורייתא לא סמכינן על שנים ובעי בדיקה בסימנים דוקא ומעולם לא שמענו להצריך בדיקה בשחט נער רך בשנים וצ"ל דסמכינן אטור דס"ל אפי' קטן מומחה ויש לו אומן יד שוחט בינו לבין עצמו וה"ל רק איסורא דרבנן ודו"ק:

טז

חרש המדבר ואינו שומע וכו' אין להקשות לוקמי המשנה בכך הכל שוחטין בריאי' ואם הם אלמין לא ישחוט מפני ברכה ואם שחט שחיטתו כשירה דאין ברכה מעכב. (ועי' לעיל דלא מיירי משנה מן תחילה ובדעבד גרידא אם לא יש תיקון או שאר אנפי ביניהם ולק"מ) ולשיטת מהרש"א צ"ל דמה קמ"ל דקתני אם שחטו דברכה אינו מעכב הא מסיפא שמעינן וכולן ששחטו וכו' ואיכא חרש שאין שומע ואין מדבר בינותם ש"מ דברכות לא מעכב אך לתו' קשה מה שטענו על רש"י דל"ל שמא יקלקלו דאין שוחטין לכתחלה הא מסיפא שמעינן ששחטו וכו' וקשה דלמא סיפא משום חרש נקט דדוקא דעבד משום ברכה אבל בש"ו ה"א לכתחלה יכולים לשחוט ואפשר דקשה ל"ל כלל וכולן ששוחטין רק הל"ל אם אחרים רואין אותן כשירה. ול"ל כלל ששחטו ואי להורות דאסור לכתחילה משום ברכה זהו כבר שמעינן מעלמא גבי תרומה וכדומה וע"כ להורות שאסור לשחוט לכתחילה משום שתיטה וצ"ע כי דוחק:

א

נותן לו קבלה. עי' בשמלה חדשה סכ"ד שכתב במדינות אלו שאין שוחטין בלי קבלה. אם עבר ושחט בלא קבלה אע"פ שהוא מומחה ומוחזק מ"מ שחיטתו אסורה כו' ע"ש ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ט"ו שחולק עליו והעלה דאין לאסור דיעבד ע"ש. ועי' בתשובת חות יאיר סימן קע"ח בכפר שדרים בו איזה בעלי בתים ותמיד מחזיקים אצלם שוחט ובודק וסמוך ליו"ט של פסח נפל למשכב ואחד מן הבע"ב מומחה ויודע ה"ש רק שמעולם לא שחט ולא בדק ולא נטל קבלה אם רשאי לשחוט והשיב שמצד הדין מותר לשחוט אחר שהוא שעת הדחק וכבוד יו"ט ומ"מ לבי מהסס להתיר בדורות הללו שכבר גדלה המכשלה כו' ומיהו רשאי לשחוט עופות שאין צריך בדיקת הריאה אצל שוחט ובודק החולה שהרי בכהאי גוונא יש מתירין לכתחלה ולכבוד יו"ט בודאי שרי ואפי' אם יש להם בשר רק שהוא מלוח יותר משני ימים מאחר שאין בו שמחה רשאי לשחוט ואע"ג דקיי"ל דאין יוצא ידי שמחת החג בבשר עופות מ"מ עדיף טפי מבשר מלוח ישן וה"ה דשרי לשחוט בהמה רק שאם יארע לו שום שינוי ושום ספק בבדיקת הריאה וא"א להחולה להיטפל ולמעך בזה יטריף כי ודאי בבדיקה צריך אומן יד והרגל והרגשה ויש להחמיר בו טפי מבשחיטה ע"ש עוד. ועי' בתשובת שבות יעקב ח"א סימן כ"ג דשוחט שלא שחט מעולם אין לשחוט לכתחלה בי"ט ע"ש:

ב

שידע בו. עבה"ט ומ"ש יוכל האב לסמוך את בנו כו' כן כתב גם אא"ז בתשובת פנים מאירות ח"ב סימן ג' וגדולה מזו דאפי' אם בדקוהו ומצאו שא"י ה"ש אף שכתב רמ"א דאם לא נטל קבלה דאסרינן כל הכלים למפרע מ"ע בנ"ד שאביו מעיד שהיה בקי אמרינן השתא הוא דאיתרע ולמד ושכח ומותרים הכלים למפרע ע"ש. ועיין בתשובת שבות יעקב ח"א סימן מ"ד שכתב דמכל מקום לכתחלה יש ליטול קבלה מאחר שאינו קרובו ע"ש ועיין עוד בשו"ת שבסוף ספר בית לחם יהודה סימן א' מה שכתב בזה:

ג

ובקי ביד. עיין תשובת נו"ב תניינא חלק י"ד סימן א' שכתב בשוחט שידיו מרתיתים ואמנם הוא מרגיש בפגימה דקה וגם אומר ברי לו שאינו נכשל בשום דבר כי אין הרתיתות מזיק לו דודאי יש להעביר השוחט ההוא לכתחלה אבל אין אוסרין שחיטתו למפרע דלא גרע ממי שדרכו להתעלף בסעיף ג' דאם אמר ברי לי כשר והש"ך שם מקיל אף בשותק אלא שהתב"ש אוסר בשותק אבל באומר ברי לי לכ"ע כשר ע"ש:

ד

דאיתרע. עי' בה"ט (מ"ש והט"ז חולק כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב סי' ד' מ"ש בזה) ומ"ש טבח שמכר כו' עיין בעה"ג שם לענין הכלים שנתבשל בהם בשר שניקח מן הטבח הזה למפרע ועמ"ש מזה לקמן סימן ס"ט סעיף י"ב. ועי' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' כ"ז שפסק בשוחט ששאלו אותו על הבהמה ששחט ובדק אם היא כשירה ואמר לפני עדים שכשירה היא. ואח"כ מצאו סרכה גדולה שנטרפה ע"י סרכה זו שאין להעבירו מטעם שיכול לומר שוגג הייתי ומחמת מהירות כאשר מצוי הוא מכשול כזה ואף דטבח שיצא טרפה מת"י אין לו התנצלות לומר שוגג הייתי כמ"ש לקמן סימן קי"ט סעיף י"ז שאני הכא דיש להשוחט הוכחה ואומדנא ע"ז דאם היה רוצה להכשיל במזיד היה לו לנתק הסרכה בענין שלא היו מרגישים כלל והביא דברי מהרש"ל בפרק גיד הנשה סימן ט"ז שכתב סברה זו (וכן הורה בשו"ת השיב ר' אליעזר סוף סימן ט"ו על מעשה כזה ממש ע"ש) . וכתב עוד אך באשר שרב העיר העבירו מאומנתו למגדר מלתא ומצינו שגדולי ראשונים העבירו השוחט על שלשים יום והשוחט עשה שלא כהוגן שלא קיבל גזירת הרב ראוי לאסור הכלים מה שבישלו משחיטתו אחר העברתו ע"ש. ועיין בתשובת נו"ב תניינא חלק יו"ד סימן מ"ח שכתב בשוחט שהעיז נגד הרב ואסר הרב את שחיטתו וקצת בעלי בתים זילזלו באיסור זה ואכלו משחיטתו ואח"כ מת הרב ההוא יש להסתפק אם הבשר שנשאר משחיטתו בחיי הרב מותר עכשיו דאפשר שפקע האיסור למפרע. ולענין הכלים לאותן שלא קיבלו דברי הרב מותרים דכיון שמת פקע האיסור מהשוחט וגם מהכלים אך לאותן שקיבלו דברי הרב הוי זה כמו נדר ויש ספק אם הקבלה הוי כמו בשר ויין זה המבואר בסימן רי"ו סעיף ט' ואסור בנתינת טעם לכן יניחו הכלים כ"ד שעות שלא יהיה ב"י כדי לצאת כל הספיקות ע"ש. ועי' בתשובת בית יעקב סימן ד' ובתשובת בשמים ראש סימן רצ"ט ובהגהת כס"ד שם ובתשובת פרי תבואה סימן י"ג ובת' כתר כהונה סי' כ"ח וכ"ט ובת' בית אפרים חלק יו"ד סימן ד' וה' וסי' ח' (ובתשובת ח"ס סי' ב' וג') שהאריכו בענין זה ועי' בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד מסימן א' עד סימן י"א שהעלה הרבה חידושי דינים בדין שוחט שיצא טרפה מת"י ובכמה דברים חולק על תשובת אחרונים בענין זה ולפי שדבר זה אינו שכיח כ"כ קצרתי:

ה

אבל אם לא נטל. עש"ך דשוחט שהמיר או הוציא טרפה מת"י בפשיעה יש להתיר למפרע ועיין ט"ז בסימן קי"ט ס"ק ט"ו דאוסר למפרע וכן דעת התב"ש כאן ס"ק כ"ב ובסימן ב' ס"ק ל"ב ועיין בשו"ת עבודת הגרשוני סימן ט"ו שהוכיח כדעת הפוסקים דבחשוד אין צריך לחוש למפרע ע"ש. וכ"כ בתשובת מים רבים חי"ד סימן כ"ג אך בסוף התשובה כתב לחלק בין חשוד במזיד דאחזו היצר להעבירו על דת לא נחשד למפרע מה שאין כן באם עשה כן מחמת עצלות גרע טפי ויש לחוש על למפרע ע"ש וכן העלה בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ז' דבחשוד א"צ לחוש למפרע ועל החילוק הנ"ל שהמציא בתשובת מים רבים כתב דיש לדון עליו ע"ש ועי' בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ו':

ו

טריפה. כתב בתשובת בית יעקב סוף סימן ד' דמה דאסרינן שחיטתו למפרע הוא ודאי איסור כיון דהוא תרתי לריעותא השוחט איתרע והבהמה בחזקת איסור ע"ש ועיין בספר נחלת עזריאל בנדה ד' ג' ד"ה והנה. ועיין בתשובת גבעת שאול סימן י"ז שנשאל בשוחט שבא לפני בית דין והודה שע"פ הרוב שחט בשכרות ומחמת זה לא שחט כראוי ועשה כמה פעמים דברים הפוסלים בשחיטה שהייה דרסה כו' ובקש מהם להורות לו סדר תשובה על המעשים רעים שעשה מה דינו של הבשר והשומן שיש עדיין משחיטת זה השוחט והשיב להיתר דאינו נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע אף בכהאי גוונא ע"ש באריכות. ועי' בשו"ת חות יאיר סוף סי' ע"ב באשה שאומרת דרך תשובה שזינתה וכן בהתודה הבועל מבואר שם דאם אומר דרך תשובה לא שייך אין אדם מע"ר אך לא הביא שם שום ראיה ע"ז ובאמת מבואר כן בתוס' ב"מ ד' ג' ע"ב סוד"ה מה אם ירצה ע"ש (ועיין בתשובת חתם סופר סימן ד' שכתב דמדברי התוס' שם אין ראיה אך הביא שם ראיה אחרת. ועל מ"ש החו"י הנ"ל דה"ה בהתודה הבועל חולק עליו ע"ש וע' בתשובת נו"ב חלק אה"ע סימן ע"א ובנו"ב תניינא סימן י"ב הבאתיו בפ"ת לאה"ע סימן קט"ו ס"ו בד"ה רגלים לדבר. ועי' עוד בת' ח"ס סי' כ"ב ויובא קצת לקמן סימן ב' ס"ק ח' דשם לא החליט הדבר לומר דנאמן בהודה דרך תשובה ואף שהתודה בחליו ע"ש עוד) שוב מצאתי בשו"ת שיבת ציון מהגאון מהר"ש לנדא נר"ו סימן כ"ג שהאריך בענין כזה (אביא דבריו לקמן ס"ק י"ח ודעתו ג"כ דבכה"ג ל"ש א"א מע"ר ויש לאסור כל הבשר שיש עדיין בעין וגם כל כלי ראשון הבלוע מבשר זה ע"ש) . ונראה דאף לדברי הג"ש הנ"ל דוקא אם אמר שעשה דברים הפוסלים בשחיטה מדאורייתא אינו נאמן אבל אם אמר שעשה דברים הפוסלים מדרבנן יש לאסור לפמ"ש התומים בכללי מגו אות ק"ה דבדרבנן אדם מע"ר ע"ש אמנם ראיתי בתשובת ברית אברהם חלק אה"ע סימן י"ג שהאריך לחלוק עליו והעלה דאף בדרבנן אין אדם מע"ר ע"ש א"כ גם בזה יש להתיר מ"מ אפשר דאם אמר שעשה שהיה משהו וכיוצא שאין האיסור ברור יש לאסור. ועי' עוד בשו"ת השיב ר' אליעזר סימן ט"ו:

ז

על האסור מותר. עבה"ט בשם בי"ע דאף באומר על מותר אסור ג"כ יש להעבירו. והנה שם בבי"ע כתב הטעם דיש לחוש שיבא קלקול אם יקדש בו אשה וכיון שאסור לא יהי' שוה פרוטה כו' והפמ"ג במשבצות סק"ז כתב הנועם שיבא קלקול בב' קדרות דלקמן סימן קי"א ע"ש. מבואר מדבריהם דאף דהטעות אינו מפאת שכחה רק מחמת שיקול דעתו שכך נראה בדעתו המשובשת ג"כ יש להעבירו עד שיחזור בו. ונראה דיש נ"מ בין אלו הב' טעמים באם אומר על מותר שהוא אסור מדרבנן להבי"ע יש חשש גם בזה עי' פסחים דף ז' ובאה"ע סימן כ"ח סעיף כ"א ולהפמ"ג אין חשש דהא אין תולין במידי דאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש המנ"י בסי' ק"צ ס"ק מ"ג. וכן אם אומר על איסור מדרבנן שהוא מה"ת הוא בהיפך להבי"ע אין חשש ולהפמ"ג יש חשש. אמנם כבר חלוקים עליו חביריו על המנ"י (והארכתי בזה לקמן סי' קי"א) והעלו דתולין אף בדבר האסור מדרבנן לפ"ז באופן זה באומר על דרבנן שהוא מה"ת אין חשש גם להבי"ע גם להפמ"ג אך באופן הב' יש חשש לשניהם:

ח

ויש מחמירין ואוסרין. עש"ך ס"ק ט"ו ועי' בתשובת גבעת שאול סימן פ"ז פירוש לדבריו ועי' בספר נחלת עזריאל בחולין דף ג' ע"ב:

ט

[בין שמצאם בשוק כו'. עי' בת' משכנות יעקב סימן ו' מ"ש בזה]:

י

ושוטה. עי' בתשובת ח"ס סי' ז' אודות שוחט מומחה וירא ה' אשר לפרקים הוא נכפה ר"ל בחולי הנופל והרופאים שפטו שבא לו מחולשת לבו דלא טעים מידי בצפרא אי כשר לשחיטה או לא כמ"ש שמ"ח סעיף כ"ט דכל השוטים הנזכרים בח"מ סימן ל"ה פסולים גם לשחיטה ונכפים בכלל דאפילו בעת חלמותו יש לחוש בכל רגע שמא הוא סמוך לשעה שיכפהו החולי והוא זמן סוף שפויו והתחלת שטותו כמבואר ברמב"ם וש"ע ח"מ סי' רל"ה ובסמ"ע שם ס"ק נ"ב. והאריך בזה ומסיק דודאי לשחיטה צריך דקדוק היטב יותר מבעדות ובפרט בבדיקת הסכין אך מאחר שהמנהג שם בלא"ה ששני שוחטים הולכים לבית המטבחים ואפילו בעופות ששוחט לבדו מ"מ לא שכיח כלל שיאכלו מעוף הנשחט בפחות משיעור חצי שעה שרייה ומליחה כו' ואם בין כך לא יארע לו נדע שלא הי' שעת השחיטה סמוכה לחולי שטיותו ולא נחשד שיעלים חליו להאכיל נבילות חלילה. ובפרט אם יעמידו משגיח א' בביתו ע"ז אין כאן בית מיחוש כלל והיה סגי אפילו אי לא היה לו וסת כלל מכ"ש שהרופאים תולים החולי בחולשת ליבא ריקנא א"כ הלא רובי השחיטה יהיו בתר דטעים מידי ע"כ יפה הורה המורה שלא להעבירו ע"ש ונראה דלכתחילה ודאי אין למנות שוחט כזה [עי' בח"מ סימן ל"ה ס"ט. ושם האריך עוד בענין אם ראוי להיות ש"ץ]:

יא

שנעשה בר מצוה. עי' במג"א סל"ט סק"א דבדבר דקטן פסול מדאורייתא בעינן שיהא גדול ממש דהיינו שהביא ב' שערות אחר שהוא בן י"ג שנה ועי' ברמ"א שם סימן נ"ה ס"ה דלמידי דרבנן סומכין על החזקה שהביא ב"ש ע"ש. ומזה נלמוד לנדון זה דאף אחר יג"ש ויום א' אסור לשחוט לצורך אכילה מאחר שהוא פסול מדאורייתא או מטעמא דהלבוש שאינו בר זביחה או מטעמא דהש"ך שאינו בר עדות אם אין אחר עומד על גביו עד שיוודע שהביא ב"ש או שהוא בן ל"ה שנה ויום א' (ומ"ש המג"א עד שיהא בן י"ח שנה כבר תמהו עליו האחרונים) או שנתמלא זקנו כמבואר בח"מ סל"ה ובמ"א סימן קצ"ט סק"ז אמנם להאכיל לכלבים או באחרים עוע"ג ואינו מומחה ואינו יודע לאמן ידיו מיד שהוא בן יג"ש ויום א' מותר לשחוט. ועמש"ל סימן רפ"א סק"ז:

יב

ויודע ליזהר. עבה"ט בשם בי"ע מ"ש האבל כו' וע"ש שכתב דצע"ג מ"ט אבל לא ישחוט ואינו נזכר בשום פוסק ואפשר דס"ל דמשום צערא לא ישים אל לבו לשחוט בכוונה עכ"ד. וצ"ע דלפ"ז אפילו טבעה ספינתו בים נמי לא ישחוט דהרי בש"ס בברכות דף י"א מדמי לה לאבל ע"ש אלא ודאי דלהא לא חיישינן כלל רק הטעם שאסור אבל לשחוט נראה לי דהוא משום שאסור במלאכה כמו שכתב לקמן סימן ש"פ ולפ"ז בגוונא דשרי במלאכה כמבואר שם סעיף ב' וסעיף ה' באמת מותר האבל לשחוט וזה ברור. ומ"ש עוד וזקן בן פ' שנים כו' עיין בתשובת מאיר נתיבים סי' ע"ו שכתב דהאידנא בדורות הללו שנחלשו הכחות ראוי ונכון לכל אשר בידו למחות לתקן למגדר מילתא שעכ"פ מע' שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש עדיין משום לא פלוג גם עד שבעים שנה צריך בדיקה גדולה ומחוייבים הרבנים להשגיח ע"ז שהשוחטים הבאים בימים יבואו לפניהם לפרקים לנסותם כי קרוב הדבר להתקלקל והם בעצמם אינם מרגישים בזה אם ידיהם רותתים ע"ש ועיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קי"ח:

יג

לא ישחוט. עיין בתשובת בית שמואל אחרון חי"ד סי' ב':

יד

לידי דרסה. עבה"ט. ומ"ש זקן ומי שידיו מרתיתין כו' לשון זה הוא בספר לחם הפנים וכבר השיג עליו בתשובת נו"ב תניינא ח' יו"ד סי' א' דשקר העיד בשם סמ"ג ולענין דינא אף דלכתחלה יש להעבירו מ"מ אין אוסרין שחיטתו למפרע והבאתיו לעיל סק"ג:

טו

אם הטילו כו'. כחב בתשובת נו"ב חיו"ד סימן א' בעיר שעשו תקנה ע"י הרב והקהל ששוחט א' לבדו לא ישחוט בלי חבירו והוכרז שמה שישחוט אחד הוא טרפה ועוד נעשה שם שהשוחטים תקעו כפיהם שלא יכשירו שום בהמה עד שיניחו חותם לסימן כשר. ושוחט אחד עבר על כל זה. ופסק דיש להכשיר שחיטתו לעיר אחרת ואפי' לאותה העיר אם יתירו התיקון ההוא בב"ד של ג' דאף שעבר על הת"כ לא נעשה חשוד לאותו דבר כיון שהת"כ לא היה שלא ישחטו אלא שלא יכשירו וזה ענין אחר ע"ש עוד. ועיין בתשובת ברית אברהם חי"ד סימן ט"ו וסי' י"ט מה שכתב בזה. ועיין בהשמטות שם שהעיר על דברי נו"ב הנ"ל במ"ש דאפי' לאותה העיר אם יתירו כו' וכתב כיון שצריך עקירת הנדר למפרע לא כדין חרמי צבור א"כ אי אפשר להתיר ע"פ ב"ד שבעירם דהוי כמיפר נדרי עצמו. ועיין בת' ב"ש אחרון חיו"ד ס"ג וס"ד ועיין בת' ח"צ חי"ד ס"א וס"ד [ועיין בת' ח"ס סי' י"ג אודות קהלה אחת שנהגו מכבר להעמיד ב' שוחטים בבית המטבחיים לבדוק הסכין והריאה על ידם והרב אב"ד הוסיף עוד שגם בכל בהמה דקה יעמדו ב' שוחטים והחזיקו בזה המנהג כמו ד' שנים ועתה באו פריצים וחללוהו אם אפשר לבטל מנהג זה אחר שהחלו לעשותו ולקיימו. והשיב גוף המנהג וודאי מנהג ותיקין הוא אך בקהלות גדולות מנהגים שונים בזה כי בק"ק פפד"מ תיקן מ"ו בעל הפלאה ז"ל שאפי' שום עוף לא ישחטו בלי שנים בודקים הסכין לפני שחיטה ופק"ק פ"ב החמירו רק בגסות ולא בדקות ולא בעופות חוץ משחיטות כפרות שבין ר"ה ליוהכ"פ והטעם נעלם ממני דהא לענין בדיקת הסכין אין חילוק בין דקות לגסות. וממילא יובן שהרב דעיר הנ"ל שתיקן גם בדקות כן יאושר חילו. ומאחר שפשט מנהגו שם אפי' ב"ד אחר אינו יכול לבטלו דה"ל כדבר שפשט איסורו בכל ישראל כיון שמתחלה לא תיקן אלא לעירו ושם פשטה תקנה זו כמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ו ע"ב אמנם ב"ד גדול בחכמה ובמנין יכול לבטלו אם אינו נעשה לסייג ולגדר אך אם נעשית לסייג ולגדר ועדיין צריך לאותו סייג אפי' ב"ד גדול אינו יכול לבטלו כמ"ש הרמב"ם פ"ב מה' ממרים כו'. ומעתה הרב אב"ד דמילי דבני מאתיה עליה רמיא ומסתמא בקעה מצא וגדר בה גדר כ"ז שלא בטל הטעם לא הוא ולא אחר גדול ממנו יכול לבטל. וכל העובר על תקנתו אחר התראה יש לדון אם לא יפסל משחיטה מכאן ולהבא כו' ע"ש]:

טז

[י"א ששחיטתו אסורה. עבה"ט. ועיין תב"ש ופמ"ג דאם לא פסלו בפירוש שחיטת הכל רק החרימו שלא ישחוט כו' ויש להתיר בשוגג ובהפ"מ אף במזיד שרי אבל אם פסלו בפי' אף שוגג אסור דיש כח בקהל לזה ע"ש והנה בספר חות דעת המציא מדנפשיה דטעם האוסר מהא דאמר רבא תמורה ד' ט' כל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ כו' דכאן יתוקן האיסור במאי דלא מהני ע"ש ועיין בס' בית יהודה מהגאון מהר"י לנדא ז"ל שכ' עליו דלפ"ז אף בשוגג ואף בהפ"מ ראוי לאסור שחיטתו לתקן האיסור אבל באמת טעמו ליתא ונסתר מדברי ת' הרא"ש שהביא הט"ז סי' רכ"ח ס"ק מ"ד והש"ך סי' ר"ל ע"ש. ועיין בתשובת ח"ס סי' ו' שנשאל נדון ב' שוחטים שנשבעו זל"ז שלא ישחוט אחד בגבול חבירו שלא להפסידו ועבר אחד מהם ושחט שם אי יש לאסור שחיטתו. והביא ג"כ דברי החו"ד הנ"ל וגם מ"ש בספרו נה"מ סי' ר"ח והאריך לסתור דבריו בזה וגם האריך בכלל הלכה זו דאי עביד לא מהני ומסיק היוצא מדברינו הלכה למעשה כל מה דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני חוץ מאותן הענינים שאין גוף הדבר נעשה באיסור כמ"ש סמ"ע וש"ך סי' ר"ח. שנית בשבועה אפי' ליכא אלו התנאים אפ"ה מהני משום שבדאו מלבו. חוץ מעד"ר ואפילו חרמי ציבור דחמירי טובא מ"מ קילי כיון דיש בידם לבטלם. ג' שבועה שלא למכור הוי סילוק כח מהדבר (ע' מג"א סי' של"ט סק"י) ואי נשבע על חפץ ידוע ומכרו שכבר אין לו היתר (עמש"ל סי' רל"ח ס"כ) אזי המקח בטל אבל אם יש לו היתר המקח קיים כיון שאפשר להתירו לא סילק כחו וא"כ בנ"ד שאינו ענין מקח וממכר שעבר ושחט שחיטתו כשרה. ומ"מ יש להתיר שבועתו להצילו מעונש שבועה ואף דהכא אין לו היתר בלא דעת חבירו ולא יתרצה להתירו להסיג גבולו. עוד יש להמציא תקנה בתחלה ישבע עוד הפעם שלא ישחוט בגבול חבירו ושוב יתירו לו שבועה הראשונה ואז תחול השניה נמצא שלא יכול לשחוט עוד מפני שבועה שניה וגם ניצל מעונש שבועה שעבר ובזה אין חבירו יכול לעכב שאין לו בו הפסד ע"ש ועיין עוד מענין זה דאי עביד ל"מ מ"ש בסי' ס"א בנ"צ שם ובהתשובות שרמזתי לקמן סי' ר"ל ובסי' רס"ו סק"א ובפ"ת לאה"ע סי' ק"ח ס"ג ובסי' קל"ד ובסי' קמ"א סעיף ס' ע"ש]:

יז

אינו נאמן. עבה"ט ס"ק ל"ח וכתב התב"ש דה"ה אם יש לתלות שאומר לא שחטתיה שלא יקניט להעובד כוכבים וכדומה יש לאסור אף שאומר לא שחטתי כלל והביא הפמ"ג וכתב שיש להחמיר אכן בשו"ת ברית אברהם חלק יו"ד סי' י"ג השיג עליו והעלה דאין להחמיר בזה ע"ש:

יח

שויא אנפשיה. עי' בשער המלך פ"ט מה' אישות דין ט"ו שהביא דבתשובת מהר"י באסאן סימן פ' נסתפק בכ"מ שאמרו שויא אנפשיה חד"א אם מדין נדרי איסור נגעו בה ואע"פ שאינו ממש כנדר דליתא בשאלה אולי החמירו בו חכמים כמו בנ"ש או אינו אלא מדין הודאת בע"ד. והר"ב מ"ץ ח"א סי' ס"ה פשיטא ליה מלתא דמדין נדרי איסור נגעו בה והוא ז"ל תמה עליו דמדברי תשובת הרשב"א הביאה הב"י באה"ע סימן מ"ה במי שטוען שקידש את האשה מבואר דאף היכא דלא שייך טעמא דנדרי איסור אפילו הכי אמרינן שויא אנפשיה חד"א אפי' כנגד עדים ע"ש. ועיין בנו"ב תניינא חלק אה"ע סוף סימן מ"ג כתב להחכם השואל שרצה לומר ג"כ דשויא אנפשיה חד"א הוא מטעם נדר וקונם וכתב דזהו שטות דאיזה לשון שבועה או קונם יש כאן או במה מתפיס ולדבריו אם יאמר אחד בשני בשבת שהיום שבת יהיה אסור במלאכה מטעם נדר ואם כדבריו איך אמר ר"ע לר' יהושע שילך אצל ר"ג ביוה"כ שחל להיות בחשבונו ולמה לא נימא דר"י שווא אנפשיה חד"א מטעם נדר (ומיהו י"ל כמו שחילקו הפוסקים לקמן סי' רי"ד לעיין דברים המותרים כו' דאם נוהגים איסור מחמת שסוברים שאסור מן הדין לא הוי כאילו קבלום עליהם בנדר) א"ו מה דאמרינן שויא אנפשיה חד"א הוא מטעם דאדם נאמן ע"ע יותר משני עדים ולכך בדבר שא"א כגון שאומר על יום חול שהוא שבת או יו"כ לא אמרינן שויא חד"א עכ"ל. [ועיין בתשובת חתם סופר סי' קפ"ה מ"ש בזה] ועיין פמ"ג שהאריך בדינים אלו:

יט

שהוא טרפה. (עיין בתשובת מאיר נתיבים סי' ל"י בשוחט שהוציא ידו מריאה של גדי ואמר טריפה ואח"ז בא שם מומחה גדול והכשיר אותה ועתה מתנצל הראשון שמה שאמר טריפה הוא משום שאירע לו ספק בשחיטה וכתב שאין להעביר השוחט ההוא ע"ש):

כ

נאמן. בגליון יו"ד של הגאון מהר"ר יאקב ברלין ז"ל כתב ואם מתחלה אמר כשירה ואח"כ אמר שהיא טריפה אינו נאמן אף אם נתן אמתלא לדבריו עיין בתשובת שבו"י ח"א סי' מ"ד ע"כ. ועיינתי בשבו"י שם וראיתי שכתב להיפך דאף אם מתחלה כשאמר כשירה לקח ממנה בשר ומכר לאחרים אפ"ה יש לחוש לדבריו האחרונים ולא אמרינן בזה אין אדם משים עצמו רשע אלא שזה דוקא היכא שנותן אמתלא גמורה אבל אם אין האמתלא ברורה כל כך לא מהימן כיון שעשה מעשה שלקח ממנה בשר ומיהו אי מהימן ליה אסור אף אם אינו אומר אמתלא כלל ואפשר דאפילו אם אומר איני מאמינך אלא שמאמין לו בלבו ע"ש ועי' בשו"ת ד"ש סי' קכ"ב הובא בבה"ט לקמן סי"ח ס"ק כ"ה כתב ג"כ דאם מתחלה אמר כשירה ואח"כ אמר טרפה נאמן אם נתן אמתלא מק"ו מהיכא שאומר טריפה ואח"כ נותן אמתלא ע"ש:

כא

שהוא אדם. עבה"ט שהאחרונים חלקו ע"ז ואסרו הבהמה [ועיין בת' מ"י סי' ט'] ועיין בדגמ"ר שכתב שגם הם לא נחלקו אלא אם לפי דברי המכחיש השחיטה אסורה מה"ת אבל אם גם לפ"ד המכחיש היתה שלא כהוגן משום חומרא כגון שהיה פחות מכשיעור או במיעוט בתרא וכדומה לזה שוחט נאמן. עוד נראה לו לחלק בין אם זה שמכחישו אומר שחטת שלא שהוגן א"כ הוא מעיד על הבהמה זו שנשחטה שלא כד"ת יש להחמיר אבל אם השוחט אומר בשעה פלונית שחטתי בהמה זו ועד אחד מכחישו ואומר לא שחטת בהמה זו כי כל שעה פלונית לא זזה ידי מידך הראשון נאמן ע"ש. ועיין בשאלות יעב"ץ ח"ב סימן קמ"ד מ"ש בענין זה. ועיין בשו"ת שיבת ציון סי' כ"ג בשוחט שנפל למשכב וכאשר הכביד חליו שלח לקרוא את הרב ואמר לו שרוצה להתוודות על חטאיו ואיש לא היה עמהם בחדר ואמר השוחט דרך ווידוי שבנעוריו נכשל בביאות אסורות וסמוך לחליו מצא ה' פעמים הסכין פגום אחר שחיטה והכשיר וכאשר שמע הרב דבר זה בדק אותו אם הוא שפוי בדעת וראה שדעתו מיושבת עליו והלך הרב והטריף כל כלי ראשון של בעלי בתים אשר לא ימלט שום אחד מהם שלא קנה מבהמות האלה ובתוך יומים עמד השוחט מחליו ורוח אחרת עמו ומכחיש את הרב ואומר לא פעלתי און ולא התוודה כלל ומעולם לא מצא הסכין פגום אחר שחיטה. והנה יש בזה ב' בחינות. א' אם השוחט היה נאמן במה שהודה ואפילו אם היה נאמן אכתי כיון דליכא עדים בדבר רק הרב. והשוחט מכחישו אם הרב נאמן. וכתב דלכאורה נראה דאין השוחט נאמן במה שהודה כיון שהוציא הבהמות מת"י בחזקת כשרות והיה נאמן ע"ז כשנים ושוב מה שחזר בעת חליו ואמר שמצא פגימות אח"ש לא הוי רק ע"א דעלמא ואינו נאמן וי"ל אפי' לדעת מהרש"ל ומהריב"ל ואחרונים שחלקו על מהרי"ק וש"ע וס"ל דלא אמרינן באיסור כ"מ שהאמינו עד אחד ה"ה כשנים ושחיטה זו אסורה היינו דווקא אם באים שניהם כאחד או שהעד האוסר בא מקודם אבל כשהשוחט המתיר בא מקודם ונתקבלו דבריו לכ"ע אין ממש בדברי העד הבא אחר כך לומר שלא שחט כראוי ואם כן בנ"ד כיון שכבר נתקבלו דבריו הראשונים שנשחטו כראוי שוב אינו נאמן אמנם באמת הא ליתא ואדרבה גרע טפי מנדון של מהרי"ק דשם השוחט עומד בדבורו ויש לנו עדיין עדותו הנחשב כשנים ואין ביד אחד להכחיש אותו משא"כ בנ"ד שהשוחט בעצמו חוזר בו ועוד דיש רגלים לדבר להאמין לדבריו האחרונים הואיל והתוודה זה בחליו ואמר דרך תשובה וגם אין אדם מע"ר לא שייך בזה. ע"כ יפה עשה הרב שאסר כל כ"ר הבלוע מבשר זה. ולענין אם הרב נאמן נגד השוחט העלה דנאמן אף לדעת הש"ע דע"א בהכחשה לאו כלום הוא היינו דוקא בע"א דעלמא אבל הרב שנתמנה מהקהל להשגיח על כל דבר איסור והיתר וביחוד על השוחט פשיטא דנאמן ע"ש [ועיין בחשובת חתם סופר סי' ד' שאלה כזו ממש אלא דשם לא נזכר שהשוחט אחר שעמד מחליו רוח אחרת עמו ורק נשאל אם להאמין את השוחט הואיל ואמר דרך ווידוי אי לא נאמין ומה יהיה דין הבשר והשומן וגם הכלים. והעלה דודאי השוחט נאמן כיון שאמרו דרך וידוי ומכ"ש שאמר כן בשעת חליו שסבר שהולך למות דאין אדם מכזב בשעת מיתה כדקי"ל ס"פ גט פשוט ובח"מ סימן פ"א ס"ב. אמנם בכל זאת לא נחשד אלא במה שאמר שהקיל בפגימה אחר שחיטה אבל לא נחשד ששחט בתחלה בסכין פגום וכיון שכן וכל הסכינים הן בחזקת בדוקים א"כ אעפ"י שאמר שכמה פעמים מצא סכינו פגום אח"ש עכ"פ מיעוטא הוא שימצא סכין בדוק פגום אח"ש וא"כ יש להקל בבשר ושומן הנשאר ולומר מרובא פריש ודהיתרא הוא וכיון דפגימה דלאחר שחיטה בלא"ה כעין ס"ס הוא והכא איכא נמי רובא דהיתרא ע"כ אי איכא הפ"מ למכור לעובד כוכבים יש להקל ומיהו בעל נפש יחוש לעצמו. אמנם הכלים דבודאי נתבשל בהם איסור דהרי כל בהמה נתחלקה לכמה בני אדם וכמה פעמים נמצא סכינו פגום ולא ימלט שנזדמן בבית כל א' פ"א חתיכה דאיסורא ע"כ יש להטריף כל כלי ראשון וגם כל כלי שני את שאפשר בהגעלה יגעילו וכלי חרס דכ"ש ישהה מעל"ע (עמש"ל סי' צ"ד סק"ז בשמו) ולענין תשלומין יראה להקל מעל בעלי התשובה ומ"מ מכאן ואילך לא ישחוט בלי עומד ע"ג זמן רב עד שיפורסם צדקתו בבירור גמור ע"ש ועמש"ל סק"ו ולקמן סימן ב' ס"ק ס"ח ודו"ק]:

א

(סי' א' ש"ך סק"ב) היינו במשוחררים. לפ"ז יקשה (דלמא) [דלימא] הש"ס דנקט דיעבד משום דעבדי' מיירי אף באינן משוחררי' ועיין:

ב

(ט"ז סק"ב) ולי נראה. הב"י תמה רק דמה אירי' משוחררים אפי' אין משוחררים נמי:

ג

(ש"ך סק"ד) ולא אמרי' וכו'. ק"ל דא"כ אחר שראינו שקלקל לא יהיה רשאי למסור לו לשחוט וזה לא מצינו וצ"ע:

ד

(ש"ך סק"ה) ז"ל הב"ח וכו'. נ"ל דיצא להראב"ן כן בכדי ליישב קושית תוס' על רבינא מהברייתא דמצא תרנגולת ולזה כתב דרבינא מודה דבליתי' קמן ולא מצינו למרדף בתריה דמותר ואולם לפ"ז יקשה בהא דאמרי' כולה כרבינא ל"א להך לישנא וכו' מנ"ל להגמרא דאינהו ס"ל לקולא ברוב מצויי' אצל שחיטה מומחי' ומוחזקים. דלמא בהיפוך דס"ל דל"א דרוב מצויים מומחים ולא מוחזקים ואם כן הכל מה אתי לרבויי ולתוס' ניחא כיון דלת"ק דמיקל במצא גדייו ע"כ דס"ל לתרי דובא אלא דרבינא ס"ל כאידך תנא דאוסר וא"כ י"ל דהתנא דאוסר לא ס"ל לחד רוב אבל מה"ת לומר במומחים ומוחזקים לאסור אף דהוי רוב ופליג את"ק בתרתי מש"ה אמרי' דאינך ס"ל להקל וכת"ק אבל להראב"ן קשה דלמא דכולהו ס"ל דלכתחלה וכן דיעבד במצינן למרדף אבתריה צריך לידע שהוא מומחה ומוחזק וי"ל: ונראה עוד דבא לתרץ קושית תוס' הנ"ל ולזה מחלק דשם אינו לפנינו וא"א לברורי משא"כ הכא דמצינן למרדף אבתריה ואף דגם לרבינא בדיעבד ולא מצינן למרדף אבתריה מותר א"כ אמאי אין נותנים לו לשחוט על סמך הבדיקה שלאח"כ ואי דרבינא פליג בזה עם אינך אמוראי דס"ל לרבינא דאף היכי דאי משתלי אח"כ דשרי. מ"מ אין נותנים ע"ס. ואינך אמוראי ס"ל דנותנים ע"ס א"כ הו"ל להש"ס לומר כלהו כרבינא ל"א דס"ל דמותר ליתן ע"ס וצריך לדחוק דתליא בזה דלרבינא דלא אלים הרוב כ"כ ולא שרי' רק בדיעבד ממש בלא מצינן למרדף אבתריה מש"ה הדין נותן דאין נותנים לו לכתחלה ע"ס הבדיק' שלאח"כ אבל אינך אמוראי סברי רוב מצויים ואלים הרוב דל"צ למטרה למרדף אבתריה. מש"ה ראוי ליתן לכתחלה ע"ס הבדיקה שלאח"כ: אמנם לפ"ז קשה אהא דאמרי' כלהו כרבינא ל"א רוב מצויים דמנ"ל להש"ס דלמא ס"ל דל"א רוב מומחים ולא רוב מוחזקים ואסור לשחוט רק בידוע שהוא מומחה ומוחזק בשלמא בלא דברי הראב"ן י"ל דפליגי רק על חד ואמרי דס"ל דל"א רוב מומחים או דל"א רוב מוחזקים אבל לומד דפליגי בתרתי לענין רובא דמומחים ורובא דמוחזקים מה"ת ומש"ה לא הומ"ל דס"ל להאמוראי דבעי' מומחה ומוחזק גם י"ל כיון דבאמת דהי' לה בסוגיא דהתם דפליגי רק במצאן באשפה א"כ כלהו ס"ל דמצאן שחוטים מותרים דאמרי' רוב מומחי' ומוחזקים מש"ה מוקמי' טעמא דאמוראי בהכי דסלקא לפי ההלכה אבל במצינן למרדף י"ל דלא סמכי' לא על רוב מומחים ולא על רובא דמוחזקים. וא"כ מנ"ל להש"ס דאינך אמוראי פליגי לקולא עם רבינא דלמא בהיפוך דפליגי לחומרא דלא ישחוט אא"כ בידוע שהוא מומחה ומוחזק וצ"ע:

ה

(בהג"ה) וי"א דאין לסמוך. קשה לי הא כיון דס"ד להעטור דלא בעי' שנדע בבירור דאינו מתעלף דמלישנא דלעלפוי' לא חיישי' משמע דליכא חשש כלל א"כ ממילא לל"ב דס"ל לרבינא מוחזקים אע"פ שאין מומחין בודאי הדין כן לדידן דכל בסתם שוחט לכתחילה דהרי אפי' רבינא (דמיקל) (דמחמיר) ס"ל דלענין מומחין סומכין לכתחילה על הרוב. אלא דס"ל דבעינן מוחזקים ובזה הא קיי"ל כאינך אמוראי דלעלפוי' לא חיישינן כלל. [אמה"ל עי' בדברי רבינו לקמן סעי' ג']:

ו

(שם) אא"כ נטל קבלה. אם יש לסמוך על קבלת אב לבנו. עי' בת' פ"מ ח"ב ובת' שבו"י (ח"א סמ"ד) ובת' חו"י (ס' קכ"ד):

ז

(שם) כך ה"ה כו'. יש לעי' מנ"ל זה הא אמרי' היכי דאפשר לברר מבררי' אבל לענין בדיקת הריאה דליכא חזקת איסור י"ל דא"צ לברר עי' במג"א (סי' תל"ז סק"ב) וגם הא הוי ב' רובי רוב בהמות כשרות ורוב בודקים מומחים דא"צ לברר ולדברי המג"א לכאורה קשה דנצטרך לבדוק הושט לכתחלה דבאתחזק איסורא היכא דאיכא לברר מבררי' והרי ברוב מצויים אצל שחיטה מומחים דכ' הרא"ש דהמיעוט הוי מיעוטא דלא שכיח ואפ"ה באיתי' קמן צריך לבדוק א"כ גם הושט נבדוק. וצ"ל דלא הצריכו חז"ל אלא באם הספק אם עשה מעשה שחיטה כראוי. דהיינו דחיישי' שמא אינו מומחה ושהה או דרס אבל היכא דודאי עשה מעשה השחיטה בראוי אלא דהחשש ממקום אחר שמא הי' נקב בושט דעי"ז הוי פסולו בשחיטה. כיון דבהמה בחזקת שלימות ובחזקת שבאם ישחטו אותה בכל דיני שחיטה תהיה מותרת בזה א"צ לברר ולמ"ש צ"ל בכוונת הש"כ (סימן כ"ה סק"ב) דבלא בדקו על שמוטה דכשר דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו הסי' קיימא ולא דמי לאם לא ראה שנשחטו רובם דהתם בהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה קיימא ע"ש והיינו אף דבשמוטה לא מהני השחיטה והוי ג"כ אינו זבוח מ"מ זהו רק אם שמוטה לפנינו והספק אם נשמט קודם שחיטה או אח"כ אבל כל שאין רואין ריעותא לא מיקרי איתחזק איסורא כיון דלכך היה בחזקתה שאינה שמוטה ושאם ישחטו בדיני שחיטות תהי' מותרת. ושאני בלא ראה אם סימנים שחוטים ברובם. דהתם הוי הספק שמא לא עשה מעשה השחיטה אלא דמ"מ בשמוטה צריכים לבדוק לכתחלה כיון דהוא שכיח הוי כמו בדיקת הריאה אבל על נקובת הושט ל"צ לברורי:

ח

(ט"ז סק"ו) תחלה נעתיק וכו'. ע' ת' מהרא"ש ח"ג סי' י"א. ובת' משאת משה היו"ד סימן ג':

ט

(בא"ד) דהא בגיטין וכו'. אין זה ראיה כ"כ די"ל דכמו דלר"ח הכא עדיף ממקוה דהוי ס"ס ה"נ י"ל אף לדידן דאסרי' בלא שיבא בה עצמות מ"מ לא דמי לגמרי למקוה דאלו התם דנין לודאי דאף ברה"ר טמא וכדאיתא להדיא בריש נדה אבל הכא כיון דאיכא ס"ס אלא דלא מהני ס"ס באתחזק איסורא מ"מ ודאי לא הוי וע' ש"ך (סימן ק"י בדיני ס"ס אות כ"ח) דבג' ספיקות מהני במקום חזקה דהספק הראשון הוי כודאי ושוב מהני ס"ס א"כ בס"ס הוי כמו ספק א' בגופו של איסור ואסור רק מספק ולא הוי ודאי. ואפשר לומר עוד דאסור דק מדרבנן דס"ס הוי כמו רוב ומדאורייתא מהני גם במקום חזקה אלא דמדרבנן אסור דהוי כמו סמוך מיעוטא לחזקה א"כ י"ל דמש"ה במקוה הטהרות אסורים כיון דאנו דנין לודאי טמא ואף לר"ש דס"ל גבי מקוה דהוי רק ספק הא לדידיה ממילא דק ברה"י טמא מש"ה לא מהני חזקה דטהרות כמו בכל ספק טומאה ברה"י דלא מהני חזקה אבל הכא דהוי רק ספק י"ל דהכלים מותרים משום חזקת היתר אולם מסברא נראה דלא שייך בכלי חזקת היתר דחרסי הכלי עדיין מותרים ואנו דנין על הבליעה משחיטה זו שבא לתוכם ועל הבליעה לא היה מעולם חזקת היתר ואך הכלים אם הם אין ב"י ובפרט אם לא נודע הריעותא עד אחר שנעשו הכלים אב"י יש לצדד להקל ודו"ק:

י

(ש"ך סק"ח) מיהו בלא"ה לק"מ וכו'. לפ"ז לא היינו צריכים לכל הטורח בישוב קושי' הד"מ ומה מקום לדמותו לגבינות הא בגבינות ס"ל לתוס' דאסור כיון דליכא חזקה מבוררת ולגבי הרוב הא היא טריפה לפנינו והמכשירים דקיי"ל כוותייהו ס"ל דמכח הרוב הוי כידוע לנו בבירור שנולדה כשירה והוי חזקה אם כן רק מדין חזקה מתירים אותה וממילא הכא דהוי חזקת איסור דבהמה הוי כמו מקוה ולומר דחזקה דאתיא מכח רובא עדיף מחזקה מבוררת ממש מה"ת לנו לחוש ולעשות מזה קושיא מגבינות ועי' תוספות כתובות (דף ע"ה) ד"ה אבל היכי וכו'. ורק בנטל קבלה הוי חזקה ורוב בזה הוא דעדיף ממקוה אף דעל הרוב א"א לדון כיון דאתרע בפנינו מכל מקום כיון דמסייע לחזקה עדיף ממקוה:

יא

(בא"ד) א"נ הכא הוי ס"ס. היינו אף דהט"ז סתר כן דהא קיי"ל כר"ח דלא שיבר בה עצמות אסור אף דהוי ספק ספיקא מכל מקום יש לומר דהטעם דאנן ס"ל דלא מקרי ס"ס דמסתמא דרך הסכין להוליך בכולו. וכ"כ להדיא בנקה"כ אמנם לענ"ד נסתר זה דהרי להך תירוצא דתוס' דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי היינו דהוי ס"ס אם כן אין חילוק בין הריעותא בסכין או בבהמה אלא דעיקר החילוק מכח ס"ס אם כן אם איתא דאנן ס"ל דלא הוי ס"ס לדידן דקיי"ל כר"ח בשיבר בה עצמות ישאר קושי' הש"ס מטבל ועלה דהא שם דנתעסק באותו מין הוי כמו שיבר בה עצמות משום דהוי ס"ס באתחזק איסורא והוי כמו פלגא ופלגא כעין סמוך מיעוטא לחזקה. מש"ה נוכל להקל בשיבר בה עצמות דחזקת איסור נסתלק מכח הס"ס ותולין במצוי בעצם אבל בטבל ועלה דליכא ס"ס קיימא החזקת איסור בתקפו ואולי י"ל דנהי דלהך תירוצא דתוס' בפי' הסוגיא דמשני סכין אתרעי מוכח דגם אנן משוינן ליה לס"ס מ"מ בזה לא נקטי' כהך תירוצא אלא דכוונת הסוגיא בפשוטו דיש חילוק בין שהריעותא בדבר שיש בו דחזקה. או שהריעותא בדבר אחר. וכמו שנראה בבירור דהא להך תירוצא דליכא חילוק אלא מכח ס"ס ממילא גם בשיבר בה עצמות ההיתר רק מכח ס"ס אם כן היכא דהסכין קטן רק כמלא צואר דליכא ס"ס יהיה אסור ולא מצינו לדינא חילוק זה אע"כ דלא קיי"ל כהך תירוצא דהתוס'. אלא דמ"מ על קושייתם דאף בסכין אתרע ליתסר כמו מקוה שנמדד. ע"ז מחלקים דהכא דהוי ס"ס ואנן ס"ל באמת דלא הוי ס"ס ואסרי' באמת בלא שיבר בה עצמות דדמי למקוה שנמדד אבל בשיבר בה עצמות ס"ל להקל בלא ס"ס דל"ד למקוה שנמדד כיון דשיבר בה עצמות ולטבל ועלה ג"כ לא דמי כיון דבהמה לא אתרע ועדיין קשה דאם נימא דלר"ח הוי ס"ס מעליא וגם נימא דשינוי' דסכין אתרע אינו מטעם ס"ס אלא דמחלק בין הריעותא במקום החזקה או לא היא גופא תיקשי אמאי לא משני הש"ס בפשוטו לחלק מדין טבל ועלה דהכא הוי ס"ס זולת שנאמר דבאמת גם לר"ח לא הוי ס"ס מעליא והחילוק בין סכין למקוה שנמדד באמת כתירוצא קמאי דתוס' כיון דל"ש בו חסר ואתאי או משום דעצם ודאי פוגם ואנן קיי"ל כר"ה בלא שיבר בה עצמות ומ"מ רק בליכא ס"ס אבל במקום ס"ס מקילים:

יב

(סעיף ג) ואפי' אמר ברי לי. הרשב"א הוכיח כן מדלא מוקי האמוראים מתני' בהכי הכל שוחטים סתם בנ"א אבל בידוע שאינו מומחה לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שחיטתו כשירה אע"כ דלא מהני ברי לי עי"ש אף דהרשב"א ס"ל כהגאוני' והא דניידי מרבינא היינו משום דלכתחלה מותר ליתן ע"ס בדיקה שלאח"כ וזה אין במשמע בלישנא דהכל שוחטים וכמ"ש הרא"ש וא"כ לא הו"מ לאוקמי הכל שוחטים סתם בנ"א דהא אין מותר אלא ע"ס מכ"מ נלענ"ד הא ודאי דלל"ב דלרבינא דמוקי הכל שוחטין מוחזקים אע"פ שאין מומחים הרי דלענין מומחה נותנים לו בלא ע"ס אי דאמרי' דכלהו מומחים אי דהוי מיעוטא דמיעוטא יהי' מאיזה טעם שיהיה כיון דלרבינא מותר לכתחלה לגמרי ממילא גם לאינך אמוראי דמקילי יותר הכי הוא ומה דאנן פסקי' דנותנים דוקא ע"ס היינו דלל"ק דרבינא כיון דרבינא סבר דבעי' שידוע שהוא מומחה י"ל דאף אינך אמוראי דמקילי ס"ל דבעי' עכ"פ ע"ס דלישווי' פלוגתא רחוקה לא משוינן וא"כ שפיר הוכיח הרשב"א דלל"ב דנותנים לסתם בנ"א בלא ע"ס הו"מ לאוקמי מתני' בהכי הכל שוחטים סתם בנ"א אבל בידוע שאינו מומחה לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי שחיטתו כשירה והנה ביסוד האמיתי הנ"ל דלל"ב נותנים בלא ע"ס ולל"ק בעי' ע"ס קשה לי דא"כ הו"ל לפסוק להקל כפי הכלל דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולשיטת הרא"ש דגם לענין מוחזקים בעי' ע"ס והיינו ג"כ כפי הנ"ל דלל"ב כיון דלרבינא בעי' מוחזקים ממש ראוי לומר דאינך אמוראי מקילי רק ליתן ע"ס א"כ ל"ש לומר דהלך אחר המיקל דלכל לישנא הוי קולא בחד צד וחומרא בחד צד דלל"ק קולא לענין מוחזקים דל"צ ע"ס וחומרא לענין מומחי' ולל"ב בהיפוך וכיוצא בזה כתבו תוס' ביצה (י"ד ע"א) ד"ה איכא בינייהו אבל לשיטת הרשב"א מדאמרי' לעלפויי לא חיישי' משמע דליכא חשש כלל א"כ דלל"ב נותנים לכתחלה בסתם בנ"א שא"י אם הוא מומחה ומוחזק ולל"ק לענין מומחים בעי' ע"ס קשה כנ"ל דלדינא יש לנו לפסוק כהמיקל כלישנא ב' וצ"ע:

יג

(ש"ך סקי"ג) ולפ"ז ה"ה אפי' שותק. לענ"ד אין לסמוך ע"ז לדינא דהרי לרבינא דס"ל אפי' בסתם בג"א בעינן שיאמר ברי לי ול"מ שותק ח"ג לדידן ביודעים בו שאינו מוחזק דלענין זה לא מצינו דפליגי אלא דהב"י כ"כ לפי פירושו בשיטת הרמב"ם דמה דאמרי' לעלפויי לא חיישי' היינו דבזה פליגי על רבינא וס"ל דל"ח לכך משום דאם איתא דהתעלף ושהה לא היה שותק מזה למד הב"י דה"ה ביודעים בו שאינו מוחזק אבל להרא"ש דס"ל דמוחזק ומומחה שוים דלכתחילה נותנים רק ע"ס ובדיעבד באיתא קמן צריכים לברורי אם כן לא מצינו דפליני על רבינא בזה דשתיקתו בלית' קמן יוחשב לאמירת ברי לי ואף דפסקי' בסעיף א' דלא כהרא"ש דא"צ לשאלו אם נתעלף יש לומר כיון דהוי רק מלתא דחומרא סמכי' על שיטת הרמב"ם בזה אבל לענין דאורייתא דהיינו ביודעים בו שאינו מוחזק יש לומר דאין סומכים על שתיקתו כיון דלהרא"ש אין הדין כן וכנ"ל וביותר די"ל במה דפסקי' דא"צ לשאלו היינו מכח שיטת הרשב"א דלישנא דלעלפויי ל"ח היינו דליכא חשש כלל וא"צ לברורי אבל בידוע שאינו מוחזק יש לומר דלא מהני השתיקה כמו דס"ל לרבינא וביותר דגם דברי הב"י אינם מוכרחים דהא באמת יש לתמוה דמנ"ל להש"ס לעשות פלוגתא חדשה דאינך אמוראי ס"ל דל"ח לעלפויי דאלו שהה לא היה שותק הא יש לומד בפשוטו דלא ס"ל לרבינא משום דרוב מצויים אצל שחיטה מוחזקים כאשר האמת כן הוא דהא מתירים במצא גדייו שחוטים אע"כ צ"ל דהא בהא תליא במה דס"ל לרבינא דאין סומכים על שתיקתו היינו כיון דהוא מעיקר הדין דחיישינן לעלפויי דל"א רוב מצויים א"ש מוחזקים אבל לאינך אמוראי כיון דמעיקר הדין ל"ח לעלפויי דרוב מצויים א"ש מוחזקים אלא דהיה הדין נותן כיון דאיכא לברורי מבררי' ולשאלו בזה הסברא נותן לדון ולסמוך דאלו שהה לא היה שותק ואם כן לא הוי פלוגתא חדשה וכיון שכן ממילא בידוע שאינו מוחזק דהחשש דעלפויי מדינא לא סמכי' על שתיקתו והוא ברור לענ"ד אולם יש לדון להקל דהטעם דלרבינא לא סמכי' דאלו שהה לא היה שותק היינו כמ"ש הב"י דחיישי' לעלפויי והוא סובר דלא שהה שיעור שהייה וה"ג לדידן ביודעים שאינו מוחזק וזהו הכל לדינא דהש"ס אבל לדידן דאמרי' כל שהייה אפי' כל שהוא אין לו לטעות בשום דבר קיימא הסברא דאלו התעלף לא היה שותק וצ"ע. ובעיקר הדין ביודעים בו שאינו מוחזק מהני ברי לי קשה לי דלפ"ז אמאי לא אוקי האמוראי מתני' בכך הכל שוחטים בסתם בנ"א אבל יודעים בו שאינו מוחזק לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שחיטתו כשירה וכדרך שהקשה הרשב"א לענין מומחים והוכיח מזה דלא מהני ברי לי ואם כן לענין מוחזקים דמהני ברי לי יקשה כנ"ל וצ"ע:

יד

(ש"ך ס"ק ס"ו) משמע בש"ס כו'. לענ"ד אינו מוכרח דהנה בתוס' שם ד"ה בליתא קמן וכו' ותימא דמשמע וכו' ולענ"ד יש ליישב תמיהתם דהנה בלא"ה צריך להבין ביסוד דבריהם דדייקי מסוגיין דבבדקו ולא גמיר לא מהני אחרים רואים אותו דמ"ש מחש"ו דמהני אחרים רואים אותו וצ"ל דבחש"ו דידוע להאחרים דרוב מעשיהם מקולקלים משגיחים היטב ודייקי שפיר אבל באינש דעלמא אף לרבינא דלא ס"ל רוב מצוי'. מ"מ עכ"פ מצויים מסתם דשוחט הוא מומחה וסומכים האחרים ע"ז ולא דייקי שפיר להשגיח בדקדוק כראוי וסברא זו מוכרחים ג"כ לומר בתוס' בריש חולין ד"ה שמא יקלקלו וכו' וליכא למימר דדיעבד נקט משום אין מומחים אבל חש"ו אפי' לכתחילה שוחטים באחרים רואים אותו הרי מפורש די"ל דחש"ו קיל טפי מאין מומחים והיינו כנ"ל (והב"י כתב על דברי הטור אלו דמהני אחרים רואים אותו פשוט כדמוכח מדברי תוס' הנ"ל דיש לומר דחש"ו קילי בזה אבל באמת א"צ לראיה דהדי מבואר בדף י"ב במה דאמרי' אי דידע דלא גמיר פשיטא הרי מפורש דמהני אחרים רואים אותו) לפ"ז יש לומר דלא קשה קושית תוספות די"ל דדווקא בידוע דלא גמיר בזה האחרים הרואים אותו ידעו להשגיח היטב כיון דלא גמיר וכן בסתם בנ"א אף דיש חשש דלא השגיחו היטב וכנ"ל מ"מ יש סניף דאולי הוא באמת מומחה אבל בסתם בנ"א ושחט ואח"כ בדקו אותו ולא ידע יש לומר דלא מהני אחרים רואים אותו כיון דאז לא ידעו דלא גמיר לא דקדקו אחריו היטב (ונולד לנו מזה דין חדש דבבדקו אותו אח"כ ולא ידע דלא מהני אחרים רואים אותו ובפרט לדידן דקיי"ל רוב מצויים והיה בחזקת מומחה לא הוצרכו האחרים להשגיח כ"כ בדיוק) ולפ"ז אזדא ראיית הש"ך די"ל דמה דמבואר באוקימתא דרבינא דלכתחילה לא מהני אחרים רואים אותו היינו הכל בסתם בנ"א דחיישי' דלא ישגיחו כ"כ אבל ביודעים בו דלא גמיר יש לומר דאפי' לכתחילה נותנים באחרים רואים אותו. ודו"ק:

טו

(סעיף ד') אם אבדו גדייו וכו' או שנגנבו. נלע"ד דיש הפרש ביניהם לדינא דבאבדו גדייו ומצאן במקום שרוב ישראל מצויים מהני סימן אמצעי כיון דמה"ת ממילא מותר משום דהוי רוב ישראל ומישראל נפל אלא דאסור מדרבנן משום בשר שנתעלם מן העין אם כן מהני ההכרה שהוא שלו ע"י סימן אמצעי (אף דיסוד האיסור דאורייתא מ"מ יש לומר דמהני וכתבתי בזה במקום אחד במים שאין להם סוף אם מהני סימן אמצעי) אבל בנגנבו גדייו ומצאן במקום שרוב גנבי ישראל ורוב העיר עובדי כוכבים בזה בעי' סימן מובהק דהחשש דאורייתא שמא אין זה שלו ושוב החשש שנפל מעובד כוכבים:

טז

(ש"ך ס"ק י"ז) ואם שוים בעיר אסור. עמ"ש לקמן סקכ"ב בהג"ה וע' בתב"ש (סי' ס"ג סק"ד):

יז

(סעיף ה') אם עושה אותם. ע' ב"ש סי' קכ"א סק"ט:

יח

(שם) ואם שחטו שחיטתן כשירה. בקטן פחות מבן שש שנים י"ל דהוי כקוף בעלמא דשחיטתו פסולה לקמן סוף סי' ב' וע' א"ה סי' קנ"ט סי"א בהג"ה וצ"ע דלא חילקו בזה בכאן:

יט

(ט"ז סקט"ו) אבל כאן שנודע שנשחט. ומ"מ בעי דבדקו לו הסכין בתחילה או סוף דזהו לא הוי גילוי מלתא והוי עדות ממש:

כ

(ט"ז סקי"ז) ובזה בודאי כל ישראל שייך באותה ברכה. אם באנו לדמותו לברכת אירוסין א"כ גם במדבר ואינו שומע ישחוט לכתחילה דהברכה אינה מוטלת דוקא עליו וכמו בברכת אירוסין והחתן אינו שומע דמ"מ הרב מברך ואולי דהתם כיון דא"א בענין אחר אבל הכא מחמירים ליתן לאחר לשחוט:

כא

(בא"ד) שהרי מצות ההפרשה. לא מצאתי זה דבפשוטו הוא רק כשרוצה לאכלו אסור עד שהפריש תרומה ובמג"א רסי' ח' כ"כ לענין חלה עיי"ש וה"נ בתרומה:

כב

(סעיף ט') ואם שחט שחיטתו כשירה. הנה בדבר זה לא מצינו שום חולק ולכאורה לשיטת רי"ו דחושש דהלכה כר' יודא דסומא פטור ממצות ע' מג"א (סי' תקפ"ט סק"א) ממילא ראוי לומר דשחיטת סומא הוי נבלה כיון דאינו מצווה על הזביחה ומתמעט מקרא דוזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחי כמו דשחיטת ע"א דפסול מה"ט. וצ"ל דהא דס"ל לר"י דסומא פטור ממצות היינו רק ממצות עשיות אבל על הלאוין מצווה ואסור לאכול בלא שחיטה ומקרי בר זביחה ונ"ל ראיה לזה מסוני' דיבמות (ע"ח ע"א) אר"י אי לאו דא"ר יודא הכתוב תלאן בלידה וכו' דאי לא כתיב קרא והא לר"י לשיטתי' דסומא פטור ממצות משכחת בהיתר דמצרי שני סומא נשא מצרית שנייה סומא דמותרי' זה בזה. אע"כ דעל לאוי מצווים. ואף דאיסור דמצרי הוי רק לאו הבא מכלל עשה מ"מ י"ל דכל לעבור בקום ועשה גם הסומא מוזהר: ובזה אמרתי ליישב פסקו דהרמב"ם (פ"א מהלכות חגיגה) דנשים חייבות בשמחה והקשו דאמאי לא פסק כאביי דאשה בעלה משמחה. ואמרתי דהנה בסוגי' דקדושין (דף ל"ה ע"א) משום דהוי מצה ושמחה והקהל ג' כתובים הבאים כאחד. ויעוין בתוס' שם ד"ה משום ובאמת תירוצם קשה דאמאי לא נקט הש"ס קידוש היום דמספיק לכ"ע. לזה היה נראה דתירוץ התוס' אינו מספיק דא"א לומר דמשום קידוש היום הוי ג' כתובים. דלפמ"ש דלר"י דסומא פטור ממצות מ"מ מוזהר על הלאוין א"כ ממילא ההיקשא דדרשינן כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. וכן בהא דדרשינן בקידוש היום כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה גם סומא מיחייב במצה ובעשה דקידוש היום דהא הוא איתא בשמירה ואיתא בב"ת חמץ. והא דאמר ר' יודא סומא פטור מכל המצות אין למדין מן הכלל אף במקום שנאמר חוץ ובב' מצות אלו מחוייב וא"כ ממילא מצה ושמחה צריכים לכתוב משום סומא. אלא דממילא ידעינן מההיקש דגם נשים חייבות ואייתר רק שמחה ושוב הוי כמו ב' כתובים דס"ל לר"י דמלמדין וא"כ כיון דקיימינן אליבא דר"י ליכא ג' כתובים ומש"ה הוצרך הש"ס למנקט שמחה בכלל ונסתלק תירוץ התוס'. ולעיקר קושית התוס' י"ל דלק"מ וע' בשבת (ס"ב ע"א) איתיביה אביי המוצא תפילין וכו' הרי דאביי ס' דטעמא דא' האיש וא' האשה משום דכיון דהוי מלבוש לאיש הוי ג"כ מלבוש לאשה. וא"כ ממילא מצי ר"י למסבר דתפילין הוי מ"ע שהז"ג וסוגי' דעירובין דמוכח מההיא דמוצא תפילין דר"י סובר דהוי מ"ע שלא הז"ג היינו לעולא דקאמר וחלופיהן באיש דמאיש לאשה לא הוי מלבוש וכמ"ש תוס' וא"כ ממילא קושית תוס' הנ"ל מעיקרא ליתא דלאביי לשיטתיה ליכא כלל לפירכת הש"ס בקדושין דהא לדידי' סבר ר"י דהוי מ"ע שהז"ג. ולפ"ז מיושב פסקא דהרמב"ם הנ"ל דלמה דקיי"ל כעולא דחלופיהן באיש ומוכח דר"י סבר דתפילין הוי מ"ע שלא הז"ג ומוכרחים לבא לשינוי דהש"ס דמצה ושמחה והקהל הוי ג' כתובים א"כ מוכח דאשה חייבת בשמחה. ואביי דאמר אשה בעלה משמחה היינו לשיטתי' דלדידי' מעיקרא ליתא לפירכת הש"ס וכנ"ל. אבל לדינא מוכח דלא כאביי:

כג

(שם סעיף י"ב) דהא שוי וכו'. ע' במ"ל (פ"מ ה' מ"ו מהל' אישות) דאם חזר אח"כ ואמר שקר דברתי הואיל והעד מסייעו מותר וע"ש (בפ' ג' מהלכות יבום) שנראה שחזר בו וע' בבכור שור בחי' ליבמות פ"ו שכ' היכי דשוי' אנפשה חד"א דאסור אף בינו לב"ע לא יאכל אף שיודע בעצמו שהוא מותר וע"ש:

כד

(ש"ך סקל"ט) בענין שיכול לתקן דבריו. לענ"ד גם באמר תחילה לא שחטתי כלל אם אומר עתה ששהה ודרס מה בכך דבתחילה רצה להכחיש הכל [שלא יהיה אתרע ששחט שלא כהוגן ובפרט השוחט בשכר דיצטרך לשלם] ועתה רואה שעדים מעידים ששוחט אומר האמת ששהה ודרס. וע' בלשון הרשב"א שבב"י דאפשר לכוון כן בדבריו לדינא:

כה

(ש"ך ס"ק מ"א) דהא אפי' יהיה כדברי העד. ע' במ"ל (פ"ב הכ"ו מהל' שהיטה):

כו

(ט"ז סקכ"ג) בהאשה רבה. כדברי הריטב"א בתוס' כריתות (דף י"ג ע"ב) מבואר דלא ס"ל כהריטב"א ועי' במהרי"ק שכתב עוד טעם דמיד ששחט הוא בחזקת שחוט כדינו וכמו דמתירים במומר מה"ט ואין ע"א נאמן לאסור:

כז

(בא"ד בסוף) שכן פסק בבן לב. ח"א סימן נ"ה ועי' בתשו' לחם רב סי' דכ"ט:

א

וכן המנהג. כ"כ האגור והב"י השיג עליו דלא ראינו אינה ראיה ולפעד"נ דדעת האגור כמ"ש מהרי"ק בשרש קע"ב דבמנהג וכה"ג הוי לא ראינו ראיה וכמ"ש הרב בח"מ ס"ס ל"ז:

א

ועבדים וכל אדם אפי' אין מכירין כו'. הטור כתב ועבדים משוחררים כו' ונ"ל לבאר דעתו דסבר ליה דסתם עבדים יש להן כל המדות הרעות יותר מן הריקים והפוחזים כדאמרינן בש"ס בכמה דוכתי ואינן בחזקת כשרות וע"כ פי' המתניתין שהביאו התו' והרא"ש דעבדים שוחטין לכתחלה היינו במשוחררים דאל"כ אע"פ שמל וטבל אין להאמינו על השחיטה אלא במכירים אותו שהוא כשר אבל כשמכירים אותו הרי הוא בכלל רוב מצוים אצל שחיטה מומחים ומוחזקים הם וכ"כ הרשב"א בתה"א ומביאו ב"י ר"ס ב' שדעת הרמב"ם (פ"ג מה"ש וכ"כ הסמ"ג) דעבדים הם בכלל רוב מצויין א"ש מומחים הן וכן נ"ל דעת הדרישה סעיף י' וא"כ המחבר שהשמיט תיבת משוחררים אזיל לטעמיה שכתב בב"י קשיא מאי איריא משוחררי' אפי' אינן משוחררי' נמי כו' (וכן בת"ה הקצר דף ו' ע"ב כ' דנשים ועבדים שאינם משוחררים שוחטים לכתחלה כגדולי ישראל) וע"כ המחבר מיירי במכירי' אותן שהן כשרים דסתם עבדי' אינן כשרי' (אלא דלא משמע ליה דהטור ידבר באין מכירין אותן דוקא) והא דלא הזכירו המחבר משום דס"ל דגם בשאר בני אדם בעינן שיהא שוחט נאמן וכדעת הרמב"ם ור"ח שהביא בבית יוסף וכמו שפסק בסימנים המחודשים וכ"כ לקמן ס"ס ס"ה ולכך לא הוצרך להזכירו דפשיטא דלא עדיפי עבדי' משאר בני אדם (ועי' בתשובת ר' שלמה כהן חלק ב' סימן קע"ה כתב ג"כ קצת דברים מזה) והב"ח השיג על המחבר שמהרמב"ם והסמ"ג משמע דבעבדים בעינן דוקא יודעים שהן מומחים וגם השיג על הדרישה ולפעד"נ כמ"ש:

א

מותר ליתן לו לכתחלה לשחוט. פי' על סמך שיבדקנו אחר השחיטה אם הוא מומחה ועי' בב"י:

א

שרוב כו'. עיין בח"מ סי' ש"ו ס"ז גבי טבח אומן שקלקל דצריך להביא ראיה שהוא מומחה ולא אמרינן בכה"ג רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הן:

א

אבל אם הוא לפנינו כו'. ז"ל הב"ח כתב ראב"ן דנ"ל דאף רבינא לא קאמר דאם שחט בודקים [אותו] אלא כשישנו לפנינו ומצינן למיבדקיה כו' ולפ"ז לדידן כשאינו לפנינו אוכלים משחיטתו אפי' מצינן למירדף אבתריה עכ"ל וק"ל דהא אמרי' בש"ס עלה דרבינא וכולן ששחטו אהייא אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מיבעי ליה אלא אשאין מומחים בבודקים אותו סגי (פי' ל"ל אחרים רואים אותו) דליתיה קמן דליבדקיה הרי דלרבינא אף על פי דליתיה קמן דליבדקיה שחיטתו פסולה כשאין אחרים רואים אותו ויש ליישב דהא דמשני דליתיה קמן כו' איירי כשרודפים אחריו מגיעים אותו אלא שאינו לפנינו וקאמר תנא דמתני' דא"צ לרדוף אחריו והוא דוחק ומדברי שאר פוסקים לא נראה פי' זה ולפי דברי הרב בהג"ה אין נפקותא בכל זה:

א

אא"כ נטל קבלה כו'. והמנהג להתחיל לשחוט בתרנגולים) ובתוך ג' יהיה תרנגול ואסור ליקח שכר על זה וגם התרנגולים אל יהנה הת"ח מהן אלא יתנם לעניים ואפילו מי שהוא בקי לשחוט תרנגולים אינו יכול לשחוט העופות הקטנים דהיינו הצפרים ותורים ובני יונה הקטנים אלא מי ששחט אותם כבר ואתמחי ומה שאין נותנים בתחלה לשחוט אותם לאתמחי בהו היינו משום דלא שכיחי כו' ומש"ה ראיתי אפי' מומחים גדולים היו מדקדקים שמתי שבא לידם עוף קטן שהיו שוחטי' אותו עם התרנגול כדי להסתלק מן החשש ברכה לבטלה. כל זה מדברי מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' ואעפ"כ ראיתי השוחטים נוהגים לשחוט שני צפרים או יונים קטנים יחד ותו לא משום דלכולי האי לא חיישינן שיתנבלו שניהם:

א

ואם בדקו כו' אבל אם לא נטל קבלה כו'. כן למד הרב מתשובת הרשב"א סי' רי"ח שכ' לאסור הכל למפרע ובחידושי אגודה פ"ק דחולין פסק דאוקי שוחט אחזקתו ועד עתה ידע והשוה אותם הרב בד"מ דחדושי אגודה מיירי שנטל פעם אחת קבלה דמוקמינן ליה אחזקתו עד השתא. (וגם הרשב"א מודה לזה כדמוכח מדבריו ע"ש) אבל כשלא נטל קבלה מעולם דאז לא היה לו חזקת ידיעה מעולם מטריפין כל מה ששחט למפרע וזה דלא כהלבוש עט"ז שהביא שתי דעות בזה ע"ש:

א

אבל אם לא נטל כו'. הקשה בד"מ מ"ש מבהמה שנמצאת טרפה שהגבינות שנעשו ממנה כשרים אם נוכל לומר השתא הוא דנטרפה מטעם דרוב בהמות כשרות הם ואמרינן העמד בהמה על חזקתה (וכדלקמן סי' פ"א) ותירץ דיש לחלק בין רוב בהמות כשרות שהרוב הוא לכל הבהמות שבעולם ולכן מקרי שפיר רוב אבל הכא דוקא רוב מצויים א"ש מומחין הן אבל רוב בני אדם אינן מומחין ולכן לא מקרי חזקה זו מחמת רוב ועוד אפשר דלא דמי דהתם י"ל דלא יצאת מחיים רק השתא סמוך לשחיטה נטרפה משא"כ בשוחט עכ"ל ולפעד"נ דלא דמי דהתם י"ל משעה שנולדה כשרה היתה והשתא הוא דנטרפה אבל הכא ע"כ משנולד לא ידע כלום וא"כ נצטרך לומר למד ושכח וזה לא אמרינן ועוד דכיון דהשתא אינו יודע מוכחא מלתא דלא ידע מעולם דאין דרך לשכוח הלכות שחיטה שצריך להיות רגיל בהן אבל אם נטל קבלה ע"כ צ"ל דשכח ואפשר שגם זה הוא בכלל דברי הרב ובהכי ניחא דלא תקשה ממקוה דלקמן סימן ר"א סעיף ע"א דכל הטהרות שנעשות ע"ג טמאות למפרע מיהו בלא"ה לק"מ דהכא איכא חזקה ורובא דרוב מצויין א"ש מומחין הן משא"כ התם דליכא רובא א"נ הכא הוי ס"ס ועוד יש לחלק בכמה גווני וק"ל ולפי מ"ש מי שהיה בודק ואחר כך נמצא שיצא טרפה מתחת ידו בפשיעתו לא מחמת חסרון ידיעתו הכלים כשרים מדינא ואמרינן אוקמי' אחזקתיה ועד השתא כשר היה וכן כתבתי בסי' קי"ט ס"ק ל' בשם הב"ח ע"ש וכן העתיק מהרש"ל פ' ג"ה ס"ס ט"ז תשובת מהר"מ כ"ץ ועל הכלים שהגעילו בני עירו להחזיקו בחשוד למפרע לא יפה כוונו דלא מחזקי' ליה בחשוד למפרע כו' עד מיהו אם בדקוהו ולא גמיר ודאי יש לאסור כל שחיטתו למפרע ע"כ וכן הביא הב"י בספר בדק הבית בסי' קי"ט כתב א"ח בשם התוספתא שאפי' מי שהמיר אינו חשוד למפרע שאם שחט ונקר חלב ואח"כ המיר באותו יום הכל כשר ע"כ וע"ל סי' קי"ט:

א

על דבר זה כו'. כלומר אילו בא לפני דין זה הייתי מסתפק בו ושואל:

א

ובדין בדיקת הסכין. שיתבאר לקמן סי' י"ח ע"ש:

א

שחיטתו פסולה. דכיון דאינו יודע ה"ש שמא פעמים שהה ודרס ולא ידע פי' ואינו מרגיש דכיון דאינו בקי בהלכותיה אינו יודע אם נזדמן לידו. הרא"ש:

א

ואפי' אמר ברי כו'. פי' דכששואלים אותו ומתוך תשובתו נראה לנו ששוחט כראוי פשיטא שאינו כלום אלא אפילו אמר ברי לי שעשיתי כל מה שאתם שואלים מ"מ מאחר שבשעת שחיטה לא ידע לאו אדעתיה וסובר שעשה מה ששואלים ובב"ח פירש דה"ק אפי' אחר שלמדוהו ה"ש אמר ברי לי כו' וא"צ מיהו דינו אמת שכ"כ הר"ן בשם התוס' והכ"מ רפ"ד בשם הפוסקים:

א

נאמן כו'. כיון שהוא יודע ה"ש ודאי אלו שהה או דרס לא היה מאכילה לנו (ב"י) ולפ"ז ה"ה אפי' שותק ואינו אומר כלום דמאחר שיודע ה"ש ודאי אלו שהה או דרס לא היה שותק ולא היה מאכילה לנו והיה אומר ששהה או דרס:

א

מתחילת שחיטה עד סופה. פי' אפילו ראה ששחט סי' א' יפה לא אמרינן כיון ששחט זה הסי' יפה שחט הסימן הב' ג"כ יפה אלא חיישי' שמא שהה או דרס בסימן הב':

א

ויש מחמירין כו'. וכן משמע בש"ס (דף ג' ע"ב) גבי הא דמשני דליתיה קמן דליבדקיה וכן דעת הב"ח מיהו מן הסתם שאינו ידוע אם יודע ה"ש או לאו נראה דמותר ליתן לו לכתחלה כשאחרים עע"ג וכ"פ מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' אלא דס"ל דהר"ר ברוך בהגהת אשר"י לא ס"ל הכי ולע"ד גם ה"ר ברוך מודה לזה ע"ש:

א

או שנגנבו. ל' הטור והפוסקים אע"פ שהוא חשוד על הגנבה אינו חשוד על השחיטה וע"ל סי' ב' ס"ק י"ח:

א

שרוב ישראל. אפילו רוב העיר והשוק עובדי כוכבים וכן אם רוב עובדי כוכבים מצויים שם אפילו רוב העיר והשוק ישראל אסור דהכל תלוי במצויים ואם עובדי כוכבים וישראל מצויים שוים אזלינן בתר רוב השוק שנמצא שם ואם שוים בשוק אזלינן בתר רוב העיר ואם שוים בעיר אסור כ"ז נראה ממשמעות הפוסקים וב"י וע"ל סי' קכ"ט סי"א י"ז י"ח י"ט וע' בח"מ סי' רנ"ט ס"ג:

א

מצויים. וה"ה במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים אם רוב הטבחים שם ישראל מותר ודוקא בבהמות מהני רוב טבחי' אבל לא בפרגיות וכיוצא בהן שדרכן לשחטן בבית אלא בעינן דוקא שיהיו רוב ציידי עופות ישראל ששוחטים מיד כשצדין כ"כ הרא"ש ור' ירוחם וכן דעת הב"י וצ"ל שמ"ש בח"מ סי' רנ"ט ס"ו מקום שרובן עובדי כוכבים ורוב טבחים ישראל בהמה ועוף הנמצא שם שחוט מותר עכ"ל מיירי בעוף גדול:

א

וגם רוב גנבי כו'. קאי אנגנבו דבנגנבו בעינן דוקא רוב גנבי העיר ישראל ולא אזלינן בתר רוב ישראל דאם רוב גנבי העיר ישראל אף שרובה עובדי כוכבים מותר וכן אם רוב גנבי העיר עובדי כוכבים אפילו רובה ישראל אסור וכן מוכח באשר"י וב"י וכן משמע בד"מ וע"ל סי' קכ"ט ס"א ובעט"ז משמע שבמציאה צרי' שיהיו רוב השוק ישראל וגם רוב גנבי העיר ישראל שהרי לא הזכיר מקודם אלא המוצא בהמה כו' וכ' אח"כ וגם רוב גנבי העי' הם ישראלי' והוא תמוה ואפשר שט"ס יש בדבריו:

א

מותרים. ומיירי בגווני דליכא למיחש לבשר שנתעלם מן העין וכמו שיתבאר בסי' ס"ג ע"ש:

א

באשפה שבשוק כו'. הטעם דאדם עשוי להטיל נבילתו שם וכ' הב"ח דכשהאשפה פחות מג"ט לא חשוב אשפה ואינו מוכרח:

א

חרש שאינו שומע כו'. נראה דאפי' פקח ונתחר' במשמע וכ"כ הב"ח:

א

ושוטה דהיינו כו'. כ' הב"י בח"מ סי' ל"ה שאין הכוונה שבפעם א' שעשה א' מאלו מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך ע"ש ור"ל אף דקעביד דרך שטות כיון דאין דרכו בכך לא מיקרי שוטה:

א

אפילו באחת מאלו. כלומר דבדעביד דרך שטות הוא דנקרא שוט' אפי' בא' מאלו אבל אי לא עביד דרך שטות אפי' עביד כלהו לא מחזקינן ליה בשוטה וכדאיתא בש"ס לכך כפל בלשונו:

א

וקטן כו'. דע דמדברי ב"י משמע דקטן שיודע לאמן ידיו או מומחה שוחט לכתחלה כשאחרים עע"ג. והיכא שאינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה מותר בדיעבד כשאחרים עע"ג והיכא שאין אחרים עע"ג אפי' מומחה ויודע לאמן ידיו שחיטתו פסולה אף דיעבד דאינו נאמן וע"פ זה תפרש דבריו דבכל הסעיף מיירי כשאינו מומחה ודו"ק אבל מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ה' והדרישה האריכו לפסוק דאפי' ביודע לאמן ידיו לחוד או מומחה ואחרי' עע"ג אינו מותר אלא בדיעבד אבל לכתחלה אסור עד שיודע לאמן ידיו וגם הוא מומחה וגם אחרים עע"ג והיכא דאין אחרים עע"ג או אינו יודע לאמן ידיו וגם אינו מומחה אפי' אחרים עע"ג אף דיעבד אסור וכ"כ הב"ח:

א

אפילו אם רוצים כו'. הטעם דילמא אתי למיכל משחיטתייהו שיטעו לומר כשרה היא מתוך שמוסרים להם לשחוט אבל באחרים עע"ג י"ל דכ"ע מודו להט"ו דמותר למסור לו להשליך לכלבים כשהוא מומחה או יודע לאמן ידיו משום דאז בדיעבד שחיטתו כשרה וכ"ש גדול שאינו יודע ה"ש שמותר למסור לו להשליכו לכלבים כשאחרים עע"ג והתוס' ור' ירוחם שוין בכל זה דמה שאסר ר' ירוחם בקטן אפילו אחרים עע"ג מטעם שמא יטעה לאכול משחיטה זו ששחט ע"כ מיירי באינו מומחה וגם א"י לאמן ידיו דאז אפי' דיעבד אסור והב"ח הבין דר' ירוחם פליג על התוס' בזה ולכן פסק לאסור אפילו בגדול ולפעד"נ כמ"ש ועוד ראיה דהא הרשב"א בחידושיו ובת"ה דף ח' והר"ן ס"פ לולב הגזול והט"ו ס"ג פסקו דמותר ליתן לו (וכן לקטן שיודע לאמן ידיו) לשחוט לכתחלה אפילו לאכול כשאחרים עע"ג אע"ג דקי"ל התם דאסור מ"מ לענין להשליך לכלבים ודאי דינם אמת ודו"ק:

א

אע"פ שיודע ה"ש ויודע לאמן ידיו. כן הוא בא"ז ובהג"א והטעם כתבו הרא"ה בבדק הבית והג"א ומהרש"ל שם משום דאין נאמנות לקטן דלא כמו שדחק בעט"ז בטעם דכיון שעדיין לא הגיע לחובת שחיטה מן התורה אין שחיטתו שחיטה דכתיב וזבחת שפירושו מי שהוא מצווה כו' כמו שיתבאר בסי' ב' עכ"ל דזהו תימא דבסי' ב' עובד כוכבים אינו מצווה על השחיטה כלל אבל ודאי דקטן מצוו' שהרי אסור לו לאכול בלא שחיטה וגם משכחת לפעמים דשחיטתו כשרה:

א

ויש מחמירים כו'. כתב מהרש"ל שס סי' א' דמה שנהגו שלא ליתן למי שהוא פחות מי"ח הכל לפי מה שהוא נער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת ה' רגילים אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיקו במומחה ועל הסתם אני אומר ע"כ:

א

שחיטתו כשרה. דאין הברכה מעכבת בדיעבד כדלקמן ר"ס י"ט ועמ"ש שם:

א

אם הוא מומחה. הא דלא כתב גבי מדבר ואינו שומע אם הוא מומחה משום דהכא אשמועינן דשוחט אפי' לכתחלה הוצרך לומר אם הוא מומחה וזה פשוט לפע"ד והב"ח כתב בקונטרס אחרון דכיון דאינו מדבר אינו בכלל רוב מצוים א"ש מומחין הן ולא ידעתי למה יגרע חזקתו משאר בני אדם הא אמרינן ריש פ"ק דחגיגה דהרי הוא כפקח לכל דבר ונתבאר בח"מ סי' רל"ה ותו אמרינן התם (דף ג' ע"א) למימרא דכי לא משתעי לא גמר והא הני תרי אלמי כו' דאשתכח דהוי גמירי הלכתא וספרא וספרי וכולה ש"ס ומסיק דגמר גם מ"ש ממדבר ואינו שומט גם מדברי הדרישה שבסמוך מבואר דהוא בכלל רוב מצויין א"ש מומחין הן ובדרישה תירץ משום דחרש המדבר ואינו שומע אפילו מומחה אינו שוחט לכתחלה ובדיעבד אפילו הוא לפנינו הוי כאינו לפנינו שא"א לבדקו כיון שאינו שומע ושחיטתו כשרה אפילו אינו מומחה וא"כ לא נפקא לן התם במומחה מידי עכ"ד ותימא שהרי אפשר לבדקו ע"י כתב וכדרך שבודקים אותו לגיטין ולמתנות וכמ"ש הט"ו בח"מ סימן רל"ה ובא"ע סימן קכ"א:

א

מומחה כו' אם אחר כו'. א"ל לדעת הט"ו בס"ג דמי שיודעים בו שא"י ה"ש מותר לשחוט לכתחלה אם אחר עע"ג א"כ למה צריך הכא מומחה י"ל דהכא מיירי שאותו אחר אינו מומחה רק שיודע לברך א"נ שאותו אחר מברך והולך לו או עמד שם ולא ראה ששחט רק השמיע ברכתו וכה"ג:

א

אם אחר מברך. ודוקא שהאחר שוחט ג"כ הא לא"ה א"י לברך הג"א ומביאו ב"י וד"מ וכן משמע בשחיטת מהרי"ו וכ"פ הב"ח ושאר אחרונים וכן משמע הל' אם אחר מברך ולא קאמר ואחר מברך משמע שהאחר מברך בלא"ה וע"ל סי' י"ט דבעי' שאותו אחר יכוין להוציאו:

א

דינו כשוטה. דלכתחלה לא ישחוט אפילו אחרים עע"ג ובדיעבד שחיטתו כשרה כשאחרים עע"ג דוקא:

א

וי"א כו'. כלומר עצה טובה לשיכור שלא ישחוט לכתחלה מפני שרגיל לבא לידי דרסה אבל ודאי מדינא הרי הוא כפקח לכל דבר כמ"ש הט"ו בח"מ סי' רל"ה ובעט"ז השמיט הג"ה זו ולא ידעתי למה:

א

אלא א"כ אחרים רואים אותו. ובשלטי הגבורים כתב ע"ש ריא"ז דאפילו אחרים רואים אותו לא ישחוט לכתחלה ע"ש:

א

שחיטתו כשרה. וכ' בסא"ז דסומא שלא ראה אורות מימיו אפילו בדיעבד אסור לאכול משחיטתו ומביאו הב"ח ובד"מ כתב על הסא"ז ושאר הפוסקים לא חילקו בזה:

א

מפני שא"י לברך. וגם אחר אינו רשאי לברך כנגדו כמ"ש הט"ו בא"ח סי' ע"ה ס"ד ועוד כיון שהוא ערום אינו רשאי לכוין בברכת חבירו וליכא למימר שומע כעונה כ"כ בפרישה:

א

י"א ששחיטתו כו'. משום דדמי לחשוד לאותו דבר הרא"ש ור' ירוחם שם ועוד משמע מדבריהם שם דאפילו בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל ע"ש כי הב"י לא הביאם בשלימותן:

א

כי לא שחטתיה. היינו כשעומד בדבורו ואומר שלא שחטה כלל אינו נאמן משום דהוי מיגו במקום עדי' אבל אם לא אמר אלא לא שחטתיה נאמן בענין שיכול לתקן דבריו דאפשר ששהה או דרס שכל שנפסל בשחיט' אינה קרוי' שחיטה כן הוא בתשובת הרשב"א:

א

כיון שנתן אמתלא כו'. כמו שנתבאר בא"ע סי' קנ"ב ועיין בח"מ סי' פ' וע"ל סי' קכ"ז ס"ק י"ח:

א

עד א' בהכחשה לאו כלום הוא. פי' ואותה השחיטה עצמה מותרת לשאר בני אדם אבל לא להעד דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא אבל מכאן ולהבא שחיטתו מותרת אפילו להעד דלא שייך לומר דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא במכאן ולהבא דדוקא גבי י"נ דאם נתנסך היין כדברי העד שוב אין לו תקנה אמרינן (לקמן סי' קכ"ז) דשויה אנפשיה חד"א אבל הכא לא שייך למימר הכי דהא אפילו אם יהיה כדברי העד מ"מ אין מוחלט ליפסל עולמית בשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו חוזר הוא לכשרותו ונמצא דלא שויה אנפשי' חד"א בעדותו כלל כיון דהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע אם להיטיב במכאן ולהבא עכ"ל מהרי"ק והוא דעת המחבר אבל בתשו' בן לב ומהרש"ל פ"ק דחולין סימן ט' והב"ח פסקו דאותה שחיטה עצמה אסורה לכל אדם וע"ל סי' קכ"ז ס"ק י"ג נתבאר זה בארוכה על נכון וע"ל סי' ב' ס"ק י"א:

א

בטור הביא ברייתא וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה בע"פ כו'. איכא למידק מהא דאיתא פ' ד' מיתות (דף צו) שבת וכבוד אב ואם נצטוו במרה דכתיב כאשר צוך ה' אלהיך וא"ר יהודה כאשר צוך במרה וא"כ מאי שנא הך כאשר צויתיך מן כאשר צוך וי"ל דהא רש"י פי' התם דמשנה תורה לא משה מעצמו היה שונה להם בערבות מואב אלא כמו שקבלה היה חוזר ומגיד להם וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני עכ"ל וא"כ ל"ק מידי דודאי מה שאמר הקב"ה למשה בערבות מואב במשנה תורה וזבחת כאשר צויתיך ניחא לן לפרש על מה שלמד עמו בארבעים יום אחר מעמד הר סיני תורה שבע"פ משא"כ בענין כאשר צוך דכבוד אב ואם שהוא בי' הדברות וכן שמע ממש בסיני לשון זה ע"כ לא אפשר לומר דקאי על מה שלמד עמו בע"פ במ' יום דהא אחר זה היו אותן מ' יום ע"כ הוכרחנו לומר דקאי על מרה:
אפילו נשים. כן הוכיחו התוס' ריש חולין מדתנן פרק כל הפסולין (זבחים דף לא) כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה וחשיב שם נשי' ועבדי' וטמא במוקדשין ואמרי' התם דאפי' לכתחלה שוחטין וקאמר לשון דיעבד משום טמא במוקדשין ולא אמר משו' נשים ש"מ דנשים אפי' לכתחלה וקשה לי ממ"ש התוס' בקדושין (דף עז) לענין עבודה וז"ל אף על גב דשחיטה כשירה בנשים ועבדים היינו דיעבד אבל לכתחלה לא עבדי כי אם מיוחסין שבישראל עכ"ל א"כ קשה דילמא מ"ה אמר בפ' כל הפסולין לשון דיעבד וי"ל דההוא דיעבד לאו לענין איסור קאמרי דודאי מותר מן הדין אפי' לכתחלה אלא דשם מיירי בהיפוך מה שסיימו התם דלכתחלה נמנעים מעצמם כי אם מיוחסים או משום חומרא יתירא אין מניחים לכתחלה כ"א למיוחסים:

ב

ועבדים. בטור כ' עבדים משוחררים ותמה ב"י הא משוחרר הוא כישראל גמור וכבר צווחי קמאי ובתראי בענין זה ולי נראה דאע"פ שהוא משוחרר אינו כישראל גמור מצד הסברא שכן מצינו במדרש ילקוט פרשת אחרי מות סי' תקצ"ט וז"ל בתוככם לרבות נשים ועבדים משוחררים הרי לפניך דעבד משוחרר צריך ריבויא כמו אשה א"כ אף במשנה דחשיב כאן נשים ועבדים י"ל דבמשוחררים קמיירי וילמוד סתום מן המפורש במקום אחר:

ג

וי"א שאין לסמוך כו'. הוא דעת א"ז וכן ס"ל לבעל העיטור בדברי הטור דבעילוף לא חיישינן כלל לא בתחלה ולא בסוף ולענין מומחה אין לסמוך אלא בדיעבד ולדידהו הא דאמרי' בגמ' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היינו דווקא בדיעבד וס"ל דבדיעבד אפי' בדיקה לא בעי כמ"ש הטור בהדיא בשם בעל העיטור וקשה הא דאמר רבינא בלישנא קמא דלכתחלה בעינן מומחין ולא רצו שאר אמוראים להסכים עמו מטעם דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולפי דעת הא"ז והעיטור שזכרנו היה להם להסכים עמו דהא האי רוב לא מהני אלא בדיעבד וא"ל דלרבינא בעינן בדיעבד בדיקה ואינהו ס"ל אפי' בדיעבד לא בעי בדיקה וכזה כתב גם הב"י דנדו מסוף דברי רבינא ובתחלת דבריו לא פליגי עליה ק"ל א"כ לוקי מתני' בהכי ונימא הכל שוחטין לכתחלה ביודעין שהן מומחין ושחיטתן כשרה קאי אאין יודעין וכשר בלא בדיקה. ונ"ל דמשמעות המשנה דבדיעבד דכשר צריך עוד להצטרף איזה דבר לאותו הכשר דהיינו לרבינא בדיקה ולשאר אמוראי לכל אחד כדאית ליה לזה חותך כזית בשר ולזה בודק סכין ונותן לו כמבואר בסוגיא ויש לזה הכרח בלשון המשנה שאמרה הכל שוחטין ושחיטתן כשרה דלשון שחיטתן מבואר דקאי על הנזכר כבר וא"כ קשה היאך יאמר על אדם אחד לכתחלה ודיעבד אלא ע"כ דקאי על המעלה שצריך להיות באדם ההוא דלכתחלה בעינן שיהיה ידוע לנו אותה המעלה ואח"כ אמר דאי לא נודע לכתחלה המעלה אפשר להודע עוד אח"כ והיינו לרבינא ללישנא קמא דמיירי ברישא בידוע לנו מעלת המומחה לכתחלה ואח"כ אמר דאף אם נודע בסוף אותה המעלה דמומח' כשר וכן לכל א' מן התירוצים כגון טמא במוקדשים דלכתחלה צריך סכין ארוך שלא יגע ובדיעבד אם אומר לא נגעתי מהני אפי' בקצר וכן לאביי דאמר הכל שוחטין ואפי' כותי ולכתחלה צריך תיקון דישראל עומד על גביו ואמר אח"כ דגם בדיעבד יש לו תיקון ע"י שיחתוך כזית בשר ויתן לו וכן כל אחד לפי תירוץ שלו וא"כ כיון דלהנך אמוראי סבירא להו בדיעבד כשר בלא בדיקה א"א לאוקמי מתני' בהכי מטעם שכתבנו כנ"ל ברור בסוגיא והכי קי"ל:

ד

בפני חכם ומומחים כו'. ברמב"ם וטור לא כתוב ומומחה ונראה דרמ"א בא ללמדנו דתרתי בעינן ולא סגי ליטול קבלה מן המומחה בשחיטות לחוד רק מחכם בלא"ה ג"כ כי הוא יודע לנסותו היטב ואותן הנוטלים קבלה מן השוחטים שאינם חכמים בלאו הכי לא יפה הם עושים:

ה

שיהיו שגורים בפיו. אע"פ דבשאר הוראות א"צ שידע המורה בע"פ כל ההוראות מ"מ בשחיטה שהיא מסורה לכל החמירו ונראה ראייה מלשון התלמוד באוקימתא דרבינא בלשון זה שיודעים בו שיודע לומר הלכות שחיטה האי לומר הוא לשון יתר לכאורה אלא דקמ"ל דצריך לומר ההלכות בעל פה וראינו רבים מתפרצים אין נותנים לב תמיד לחזור ההלכות ע"כ נהגו גדולים לחקור אחר השוחטים אף על פי שנטלו קבלה ולמוכיחים יונעם:

ו

ואם בדקו איזה שוחט כו'. תחלה נעתיק מוצא דין זה ואחר כך מאי דקשיא לן בגוה בספר אגודה למד דין זה מפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בפ"ק דחולין (דף י') בשוחט בסכין בדוק קודם שחיטה ולא בדקו אחר שחיטה מיד ונמצא פגום דרב הונא פוסל אפי' שיבר בה עצמות בין שחיטה לבדיקת הסכין שמא בעור נפגמה ורב חסדא סבירא ליה כשר שמא במפרקת נפגמה וקי"ל כר"ח היכא ששיבר בה עצמות כדלקמן סימן י"ח ופרכי' שם לר"ח מטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו מין אחר טבילה לא עלתה לו טבילה אלמא דספק חציצה מוציא מידי ודאי טבילה ומסיק שאני הכא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ויליף בעל אגודה מזה לשוחט שנבדק ונמצא שאינו יודע הלכות שחיטה אין להטריף הכלי' דאדם אתרעי בהמה לא אתרעי ואוקי שוחט בחזקת שידע עד עתה וקשה לי מדברי התוס' דשם הקשו מההיא דריש נדה (דף ג') מקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שנעשו על גביו למפרע כולן טמאות משום דהרי חסר לפניך והעמד טמא על חזקתו ולא אמרי' מקוה אתרעי אדם לא אתרעי וה"נ נעמיד בהמה על חזקתה ותירצו ג' תירוצים. הא' דשאני מקוה דחסר' ואתאי פי' שכבר התחילה לחסור מעט מעט משא"כ בסכין ועי"ל דהכא טעמא דעצם ודאי פוגם וגבי מקוה א"ל ודאי טבל דהא במקום חסרה טבל ועי"ל דאין חילוק בין ריעותא דסכין לריעותא דבהמה והכא מתירין משום ספק ספיקא שמא בעצם נפגמה ואם תמצא לומר בעור נפגמה שמא לא שחט במקום הפגימה וא"כ קשה על דינא דהאי שוחט דנקט בעל האגודה קושיית התוס' מאי שנא ממקוה דאזלינן לחומרא דאלו ג' תירוצים לא שייכים גבי זה השוחט התירוץ הא' ודאי אינו דהא שכחת ההלכות ג"כ בא מעט מעט שאין שייך לומר שידע הכל ובשעה חדא שכח הכל דהחוש והשכל מכחיש זה דעינינו רואות באדם השוכח משנתו שוכח מעט מעט היום מעט ולמחר מעט והכי דרשינן בהדיא לקרא דוהיה אם שכח תשכח דאם התחלת לשכוח סופך לשכוח הכל כמו שפירש"י בפרשת עקב וא"כ ע"כ כששחט עכשיו בשעה זאת ודאי אין לך לומר שעד הנה ידע הכל ובשעה אחת שכח הכל ויש לנו לאסור למפרע כההיא דמקוה וה"נ איתא במרדכי פא"ט גבי גבינות שנעשו מפרה הנמצאת טריפה בשם רבינו יוסף קול צוף דכיון דאפשר לומר טריף ואתאי אסרינן הכל למפרע ה"נ כן הוא מטעם ששכח ואתאי והתירוץ הב' של תוס' ג"כ אין כאן דאין כאן שום ודאי לקולא אדרבה יש כאן פסול ודאי שאינו יודע אלא שאין ידוע זמן השכחה וע"כ שבעל האגודה סמך עצמו על התירוץ הג' של התוס' והכי מוכח באגודה ריש נדה שהביא התירוץ הג' וא"כ צ"ל גם בשוחט זה שיש ס"ס ספק ידע אז ההלכות ואת"ל לא ידע אימור שחט שפיר בלא פסול וא"א לומר כן דהא פסקינן הלכה כרב חסדא בשיבר עצמות דוקא חזינן דלא סמכינן על ס"ס ספק שמא במפרקת נפגם ואת"ל בעור אימור לא שחט כנגד הפגימה ולא מכשרינן אלא בשיבר בה עצמות דוקא ולא זו בלבד אלא אף בשבירת עצם לא מהני לדידן רק כששיבר דרך שבירה כדלקמן סימן י"ח א"כ בהאי שוחט שאין בו סברא למעליותא מ"ט נכשיר ביה ס"ס וא"ל דגם הכא יש סברא להתיר בצירוף הס"ס מכח דטפי מסתבר למתלי השכחה באיחור הזמן כל מה דאפשר זה אינו דגבי סכין נמי נימא הכי דטפי מסתבר לתלות הפגם בחתיכה האחרונה דהיינו המפרקת דכל כמה שהאדם חותך בסכין הוא הולך ומתקלקל ואפ"ה בעינן דוקא שיבר עצמות ותו בסי' י"ח אמרי' בשוחט בסכין בדוק ונמצא פגום אפי' בעוף ואפילו נגע במפרקת אסור וג"כ א"ל בנידון דידן להתיר הכלים לאוקמינהו בחזקתייהו דהיתר מתחלה זה אינו דהא בגיטין (דף ל"א) פירש"י גבי מקוה שנמדד כו' וז"ל כל תרומות וטהרות שנשתמשו בהם בכלים ואנשים שטבלו מטומאתן טמאות משמע אע"פ שיש להם חזקת טהרה לאותן טהרות לא מהני כיון דאיכא ריעותא במקוה ובטבל שם ה"נ כן הוא כאן וג"כ אין להביא ראיה מההיא דקידושין (דף ס"ו) בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע דר"ע דהלכתא כוותיה גמיר לי' מכהן שנמצא בעל מום כו' ולא יליף מבן גרושה שפסולו בשנים דוקא וא"כ האי שוחט נמי אין פסולו ביחיד כדלקמן סי' זה וזה אינו דהא באותו ענין דמסיק שם דיכול לפסול ביחיד דהיינו שיאמר לו שלוף ואחוי לך שאתה בעל מום ה"נ יכול לומר כאן בוא אראך שאינך יודע הל' שחיטה ותו לפי מ"ש התוספות שם דבתרתי פליגי ודאי אין דמיון להכא. ושוב יש ראייה לפסק רמ"א בזה מדברי תשובת הרשב"א סי' רי"ח ששאלוהו באחד שלא ידע הלכות שחיטה ורצו להכשיר שחיטתו ששחט כבר מצד רוב מצויים אצל שחיטה כו' ושמא עתה שכח ועד הנה ידע כל ההלכות וא"כ כשר כל הבשר והכלים והשיב וז"ל ראובן זה אין אוכלין משחיטתו ואין אומרים במי שנבדק ואינו יודע רוב מצויין כו' וכן אין אומרים העמד על חזקתו אלא מי שהוחזק מתחילה כסכין שבדקוהו ושחטו בו ואח"כ נמצא פגום וכן במקוה שנמדד ואפ"ה פליגי בהו וכו' אבל הכא איזה חזקה יש לו כדי שנאמר נעמידנו על חזקתו שמא לא למד ולא ידע ולא הוחזק לפיכך איני רואה שום הכשר למה ששחט ולא בכלים שנתבשלו בהם ואין כאן אלא חד ספק ספק אירע לו ספק לא אירע עכ"ל מזה למד רמ"א מ"ש דאם נטל קבלה אין מטריפין למפרע וק"ל דא"ת שכונת הרשב"א דבמקום שיש חזקה שפיר סמכינן אחזקה מאי מייתי מההיא דסכין הא לא סמכינן על חזקה שם רק לר"ח אבל אליבא דהלכתא בעינן שיבר עצמות ותו דהרשב"א עצמו כתב בת"ה הארוך וז"ל וא"ת אפילו בשיבר בה עצמות נימא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כדר"ה דקי"ל כוותיה וי"ל שאני הכא הואיל ובדק הסכין תחלה ובהמה שחוטה לפניך מימר אמרינן העמד הסכין על חזקתו ופגימה זו ע"י שבירת עצמות היתה עד כאן ש"מ דחזקה דסכין אזלא נגד חזקה דבהמה ואין לנו היתר אלא בשבירת עצמות ותו קשה לי אי תמצא בנדון דידן היתר מכח ס"ס שאמרנו קשה דהא גם בתשובת הרשב"א יש לנו ס"ס א' שמא ידע כבר ושכח ב' שמא לא אירע לו פסול ותו במקוה ודאי קי"ל לאסור אף בדאיכא חזקה להתיר ולפי הנראה דהרשב"א כתב הך תשובה לרווחא דמילתא ובא לומר דאף שיש מחלוקת דהיינו רב הונא ורב חסדא לענין סכין ולענין מקוה רבנן ור"א בגיטין (דף ל"א) ואיכא מ"ד דמהני חזקה דהיתרא שאני הכא דלכ"ע אסור דאין כאן חזקה לגמרי וזהו שכתב הרב ואפ"ה פליגי בהו ובאמת לא העתיק ב"י הנך ג' תיבות ואפ"ה פליגי בהו והוא שלא במתכוין אבל לפי האמת נתכוין הרשב"א בזה דאפילו במקום דאיכא חזקה יש פלוגתא והכא אליבא דכ"ע אסור זהו הדרך ישכון אור לפי ע"ד אבל לפי ההלכה דקי"ל כרב חסדא דוקא בשיבר עצמות אבל בלאו הכי לא מהני ס"ס והיינו מטעם בהמה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך שנשחטה כראוי פסול זה השוחט למפרע וכ"כ רשב"א בהדי' בתשובה סי' ת"א ועוד ראיה ממ"ש המרדכי פ' מי שמת במלמד שהתנה ב"ה עמו לנסותו אם יודע ללמוד ולא נסוהו תחילה דאמרינן כיון דהשתא ידע מעיקרא נמי ידע ואזלינן בתר השתא ה"נ בנידון דידן כיון שעכשיו לא ידע מעיקרא נמי לא ידע וא"ל שאני הכא דאנן ידעינן שעכ"פ פעם אחת ידע כשנטל קבלה זה אינו דהתם במלמד נמי פשוט דמתחילה לא ידע דהא לא נולדה הידיעה מבטן אמו עמו ואפ"ה אזלינן בתר השתא וא"ל שאני התם דפסק המרדכי כרבי נתן דס"ל דאזלי' בתר השתא לענין מתנת שכיב מרע ואנן קי"ל כרבנן דפליגי התם על ר' נתן זה אינו דלא פליגי התם אלא דס"ל המוציא מחבירו עליו הראיה א"כ כ"ש כאן בספק איסור דאזלינן לחומרא וע"כ אומר אני אף כי דבר זה נפתח בגדולים שבעל אגודה פסקו להיתר ורמ"א מביאו נסתיים בקטני' כמוני מחמת הראיות שביררנו להחמיר ולאסור הבשר שישנו עדיין משחיטתו של שוחט זה ולא יאכל והכלי' הידועי' שנתבשלו בו מהם יש לאוסרם והרוצה להקל יראה בעיניו שיסתור בנין שזכרנו ואחר יאכל כן נראה לע"ד:

ז

מסתפק ושואל. במרדכי ביאר הטעם דהא חכמי' נמי מספקא להו כמה מילי בהל' שחיט' וכתוב בהגהו' מיימוני פ"ד מה"ש שעכ"פ צריך שידע ששהייות מצטרפות שזהו רגיל:

ח

ברי לי ששחטתי יפה. פי' אחר שלמד אומר כן והטעם דכל מלתא דלא רמיא עלי' דאיניש לאו אדעתיה:

ט

מי שיודעין בו כו'. הוכחה לזה מדתנן לשון דיעבד במתני' בחרש שוטה וקטן ואחרים רואין ש"מ בגדול מותר אפי' לכתחלה באחרים רואין ויש מחמירין ס"ל דלגופה אצטריך דאפילו בחש"ו יש היתר בדיעבד באחרים רואין וה"ה גדול דוקא בדיעבד וטעם לזה משום גזירה:

י

אם אבדו גדייו. א"ל הא פסק בסי' ס"ג בשר שנתעלם מן העין אסור אפילו במקום שכל המוכרים והשוחטים ישראל דהא כתב שם ביש סימן מותר והכא מיירי ג"כ מזה וע"כ אמר כאן גדייו ותרנגוליו דמשמע שיודעים שהם שלו רק שבא להתיר כאן מטעם שחיטה והטור דנקט המוצא בהמה שחוטה כראוי משמע אפילו בהמה של אחר דמותר מטעם יאוש כמ"ש בח"מ סי' רנ"ט היינו שאזיל לטעמיה בסי' ס"ג דמסקנת הרא"ש כרשב"ם ולדידיה אין איסו' אלא ברוב עובדי כוכבים כמ"ש שם ב"י בשם הרא"ש וכתבו התו' דאף על גניבה נא נחשד על נבילה:

יא

באשפה שבשוק. מו"ח ז"ל כתב דהאי אשפה פירושו כההיא דבח"מ סי' ר"ך סעיף ט"ו מכר את האשפה מכר זבלה ופרשב"ם בגמרא דאשפה הוא מקום עמוק ג' או גבוה ג' שרגיל ליתן שם זבל וע"כ כ' דגם כאן כל שהוא פחות מג"ט לא מיקרי אשפה ושרי ולע"ד נרא' דדוקא התם לענין מכירה שחייב ליתן לו כל הזבל תמי' זה דוקא במקו' חשוב תמיד לאשפה משא"כ כאן לענין השלכת נבילה לפי שעה:

יב

אפי' באחת מאלו. רבים מקשים בטור למה הוצרך לזה הא כבר כתב או בכל חד מינייהו ומתוך כך נכנסו לתירוצים דחוקים ולי נראה דאין כאן קושיא כלל דאי לא כתב הך אפי' כו' ה"א דהא דכתב אם עושה אותו דרך שטות לא קאי רק על הך דקודם לו דהיינו שהוא מאבד מה שנותנין לו דבזה בעינן שיעשנו דוקא דרך שטות אבל בהנך דקדמו אפילו לא ידענו שעושה אותם דרך שטות ע"כ כ' אפילו באחת מאלו להורו' דאכל הנך קאי וא"ל למה לא כ' עושה אותן לשון רבים ולא היה צריך לכתו' אפי' באחת מהן דלא רצה לכתוב לשון כזה שהוא סותר מ"ש תחילה או בכל אחד דל' אותן משמעו כולן ביחד:

יג

אפילו אם רוצים להאכיל לכלבים. נראה דזה מיירי אפי' אם הם מומחים דהא בזה שייך טפי למיגזר שמא יסמכו על שחיטתן בלא אחרים וכן איתא באגודה:

יד

לאמן ידיו אם אחרים כו'. אזיל לטעמיה דהוקשה לו בב"י על מ"ש הרא"ש וז"ל וקטן דמתניתין שאין שוחט לכתחלה אפילו בגדול עומד ע"ג היינו בקטן שלא הגיע לחינוך וחינוך דשחיטה היינו שיודע לאמן ידיו אבל בקטן מומחה ויודע לאמן ידיו שוחט לכתחלה בגדול עומד ע"ג כדאיתא פ' לולב הגזול קטן היודע לשחוט מותר לאכול משחיטתו ולשון מותר הוא אף לכתחלה עכ"ל והוקשה לב"י דמתחלה לא הקפיד רק אאימון ידים ובסוף הצריך תרתי אימון ומומחה והעלה דבאמת באימון סגי לכתחלה ובסוף דנקט גם מומחה הוא לדיוקא כו' וכן דבריו כאן והוא תמוה דהא הטור שכתב רבותא דישחוט לכתחלה לא התיר רק בתרווייהו ונ"ל דהרא"ש הוקשה לו ההיא דסוכה שאמר ביודע לשחוט מותר לכתחלה באחרים עומדים ע"ג וכאן במתניתין דהכל שוחטין דמיירי ג"כ ממומחים כדאיתא בגמרא הכל מומחין שוחטין ואפ"ה לא מהני אחרים רק בדיעבד ותי' דהך קטן דמתני' אע"פ שהוא מומחה מ"מ אינו אומן בידים אבל ההיא דסוכה מיירי בתרווייהו אומן ומומחה להכי אפי' לכתחלה מותר באחרים רואין כנ"ל פשוט ובטור יש לתרץ דמתחלה קמ"ל דלכתחלה לא ישחוט באינו אומן אע"פ שהוא מומחה ובסיפא קמ"ל אפי' בתרתי לטיבותא אסור לכתחלה בלא אחרים כנ"ל פשוט וכן העלה מו"ח ז"ל להלכה:

טו

אע"פ שיודע הלכות שחיטה. בטור כתב דאם הוא מומחה ואומן ביד כשר דיעבד בלא אחרים וק"ל ולמה יהיה קטן נאמן על השחיטה מאי שנא מההיא דסי' ק"ח סעיף י"ד אין מאמינים קטן על טבילת כלים ונראה לתרץ דאם לא נודע שנעשה ההכשר כלל אלא ע"פ דברי הקטן אין מאמינים לו אבל כאן שנודע שנשחט דהרי שחוט לפניך אלא שיש לחוש שמא לא שחט שפיר או שמא נתן לאחר שא"י לשחוט הא לא חיישינן כיון שהוא יודע ומומחה אמרי' מסתמא הוא שחט ושפיר שחט כנ"ל לדעת הטור שוב ראיתי כן במשמרת הבית דף ט' וז"ל אבל הקטני' החריפים שלוקחים על ידיהם בשר ויין ש"ד דאין עשויים לקלקל להביא מהאיסור ואין זה מדרך עדות אלא חזקה היא עכ"ל והאריך שם אבל בשאר פוסקים לא איתא להאי היתירא דדיעבד אפי' במומחה ויודע לאמן ומו"ח ז"ל החמיר על אותן ששולחין עופות לשחוט ע"י עובד כוכבים ונותנין לו לסימן איזה דבר שיכתוב השוחט עליו שהוא שוחטו ואמר שזה איסור מאחר שאין החותם על גוף הדבר כגון על הבשר או על השק ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל איני יודע איסור בדבר דהא דבעינן חותם על גוף הבשר הוא משום שמא נתחלף ומה יועיל הסימן כשאינו על גוף הבשר וזה אין שייך כאן דהא מכיר העוף שלו ויש ביד עובד כוכבים סימן ששחטו אדם כשר א"כ מה איסור יש בדבר אבל מ"מ לאותן שכותבין לסימן תיבת כשר יש לחוש שמא העובד כוכבים צייר תיבה זאת אחריו באשר הוא מצוי אלא צריך שיכתוב סימן אחר שאינו מצוי כ"כ לזייפו וכן ראיתי נוהגים ומ"מ המחמיר תע"ב דשמא לא יהיה היכר יפה בעוף שלו וע' בסי' ס"ב בדין תרנגולת ששלחוה לשחוט ע"י עובד כוכבים ושאלו לשוחט כו':

טז

פחות מבן י"ח. זהו במרדכי בשם הלכות ר' אלדד הדני וכתב דלא קיי"ל כן אלא דבד"מ כתב בשם הגהת אלפסי שיש מורי הוראות חשו לזה ורש"ל כ' בריש חולין דהכל לפום חורפיה וידיעתו של הנער וכן ראיתי נוהגים שלא להקפיד על יותר מי"ג שנה כל שרואין בו שהוא בקי וזריז באימון ידים בכח גברא:

יז

אם אחר מברך. בב"י בשם הרא"ש דיליף מדבר ואינו שומע דלא ישחוט לכתחלה מתרומה והקשה ב"י אמאי לא יליף גם נשתתק לאסור לכתחלה מתרומה דאילם וערום לא יתרומו ותירץ דתנא לא רצה לשנות תקנתא ותמוה לי דאדרבה משמע במתני' דלא מהני תקנתא דהא תנא דומיא דערום ושם לא מהני אחר מברך ומזה הטעם ס"ל באמת לא"ז שמביא ב"י בשם הגהת אשר"י דאילם לא ישחוט ואחר מברך ונ"ל תחלה לישב מה שקשה על הא"ז דמאי שנא מההיא דס"פ ראוהו ב"ד כל הברכות אע"פ שיצא מוציא פירש"י שהרי כל ישראל ערבים זה בזה למצות חוץ מברכת הלחם כו' פי' ברכת הנהנין דבזה אין ערבות שאין חובה על האדם דלא לתהני ולא לברוך וא"כ קשה למה לא יברך אחר בתרומה ושחיטה ונראה דמחלק בין כל המצות שאדם צריך לעשות בגופו דוקא לא ע"י אחר מ"ה הכרח הוא באם אינו יכול לברך דיברך אחר משא"כ בתרומה ושחיטה דאפשר לעשות ע"י אחר א"כ אותו שיעשה המצות יברך ולא נחלק המצוה לזה והברכה לזה ולהרא"ש נראה דגם הוא ס"ל דאילם לא יתרום ואחר מברך מטעם שזכרתי אלא דבשחיטה נראה טעמו דאחר מברך שפיר דברכת השחיטה אינה באה על השחיטה עצמה דהא אין חיוב לשחיטה אם אינו רוצה לאכול אלא עיקר הכוונה לתת שבח למקום ב"ה על שאסר לנו אכילת בשר בלא שחיטה ובזה ודאי כל ישראל שייך באותה ברכה שהרי על כולם יש איסור אלא שאין מקום לברך שבח זה אלא בשעת שחיטת שום בהמה דוגמא לדבר שזכר ב"י בסי' רס"ה בשם ר"ת בברכת להכניסו בברית שהיא שבח והודיה בכל שעה על קדושה זו ע"ש ומ"ה ניחא בברכת אירוסין שהחתן מארס והרב מברך דגם שם מברך על איסור עריות שאסר לכל ישראל אבל בהפרשת תרומה הוה עיקר הברכה על מצות הפרשה לא על איסור אכילת טבל שהרי מצות ההפרשה חיוב עליו אפילו אם אינו רוצה לאכול מן התבואה עדיין א"כ הוה מצוה זאת כשאר מצות וכיון שאין הוא חיוב בגופו לעשות כן דאפשר לתרום ע"י שליח לא נחלק המצוה והברכה זה מזה אלא התורם יברך ומ"ה ניחא בההיא דאילם לא יתרום דלית ליה באמת תקנתא לברך ובמה שכתבתי נתיישב מה שהוקשה לבעל הדרישה למה יברך אחר כאן והלא ברכת הנהנין אם יצא אינו מוציא ותירץ מה שתירץ ומו"ח ז"ל כתב ג"כ דהך אם אחר מברך דגבי שחיטה פי' אם אחר שוחט לעצמו ג"כ בהמה ומברך וכמ"ש הג"ה אשיר"י ולי לא נראה בזה דא"כ לא היה שותק מלפרש כן בהדיא אם אחר מברך על שחיטה אחרת אלא כמ"ש דאין כאן ברכת הנהנין כלל אלא שבח והודיה על האיסור כמו בברכת אירוסין:

יח

שרגיל לבא לידי דרסה. מטעם שאיבריו כבדים עליו מחמת רבוי יין ששתה וכן ראוי לנהוג כל שיינו חזק עליו אפילו לא הגיע לשכרותו של לוט ואע"ג דאמרינן בפ' הדר שכור הרי הוא כפקח לכל דבריו היינו במידי דתלוי בדעת האדם אבל לא בזה שתלוי בכבידות אבריו דודאי אינו כפקח:

יט

ערום לא ישחוט. נראה דלא מהני בזה מה שיברך אחר ויהפוך פניו לצד אחר כיון דהערום צריך לכוין לשמוע הברכה והיא אסור בכך לכתחלה:

כ

י"א ששחיטתו אסורה. הטעם דהוה כמו חשוד לאותו דבר ומ"ה אין איסור אם שגג בדבר שלא ידע מהחרם:

כא

אינו נאמן. ואף על פי שיש לו מיגו שיכול לומר טריפה היא מחמת דבר אחר מ"מ הוה מיגו במקום עדים כיון שמה שטוען עכשיו לא שחטתיה הוא מוכחש מעדים שראו ששחטה אבל מ"מ אם יתרץ דיבורו ויאמר לא שחטתיה כראוי אמרתי מהני לאוסרה כן משמע שם ברשב"א:

כב

אמתלא לדבריו נאמן. בב"י מביא כן בשם רשב"ץ וראייתו מפ"ב דכתובו' מאשה שאמרה לבעלה טמא' אני דנאמנת אח"כ לומר טהורה אני כשנותנת אמתלא לדבריה שנזכר לקמן סי' קפ"ז וק"ל דהא כתב שם בשם רמב"ן אם הוחזקה נדה בשכינותיה דהיינו שלבשה בגדים המיוחדים לנדותיה לא מהני אמתלא וכתב ב"י הטעם בשם רשב"א דמשום אונס מיקרי ואמרה אבל לעשות מעש' כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת עכ"ל הרי דאין מחלק אלא בין דבור למעשה דכל שהוא אינו דבור אלא מעשה לא מהני אמתלא ומאי שנא הכא במעשה זה שעשה השוחט סי' בראש הכבש ואין לחלק בין מעשה למעשה ותו דגם לבישת בגדי נדה הוא מעשה כל דהו דהא סגי בלבישת סינר המיוחד לנדותה והמעיין בתשובת מהרי"ק סי' פ"ז יראה דלבישת בגדי נדה אינו סי' גמור דאמר שם אימור לא נזדמנו לה בגדי טהרותה כו' הרי לפניך דאפ"ה לא מהני אמתלא ועל הרשב"ץ עצמו לק"מ דאפשר דס"ל כדעת הטור בסי' קפ"ז דאפילו הוחזקה נדה מהני אמתלא אלא דאנן קי"ל כרמב"ן דלעיל א"כ לא קי"ל ג"כ כהך דרשב"ץ. אחר שכתבתי זאת מצאתי בד"מ בסי' קכ"ז שכתב אהך דרשב"ץ וז"ל וצריך לדקדק בסי' קפ"ה מנדה דלבשה בגדי נדה דלא מהני אמתלא ואולי יש לחלק וצ"ע עכ"ל ע"כ נראה שאין להקל בפסק דש"ע בכאן בזה מאחר שרמ"א הניחו בצ"ע:

כג

לאו כלום הוא. שם במהרי"ק טעם לזה דכ"מ שהאמינה תורה לעד א' הוה כשנים כדאיתא פ"ב דכתובות וה"נ האמינה תורה להשוחט שיהיה נאמן כשנים ורש"ל פ"ק דחולין דף ט' כתב ע"ז אבל אני כתבתי בהאשה רבה כדברי הריטב"א שמביא נ"י דדוקא בעדות אשה אמרי' שהוא כשנים אבל בשאר איסורים הוה כחד לגבי חד בהכחשה ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ע"כ בהמה זו שהעיד העד עליה אסורה לכל ישראל עכ"ל וכ"פ מו"ח ז"ל וכתב שכן פסק בבן לב:

א

(סימן א' בט"ז בפתיחה) וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה כו'. הרמב"ם בס' היד ריש הלכות שחיטה מנה שחיטה למצות עשה. וכ"ה בתוס' ביצה (דף כה) ובחולין (דף לז) דוזבחת הוא עשה. והראב"ד בהשגותיו כתב שאין לו טעם והכ"מ ביאר טעמו של הראב"ד משום שאין זה מצוה מחוייבת שאם ירצה שלא לאכול בשר או שלא לשחוט בעצמו רשאי אלא הוא לאו הבא מכלל עשה שתאכל שחוטה ולא אבר מ"ה ונבילה. ולדעת הרמב"ם תירץ הכ"מ דמ"מ הוא עשה למי שירצה לאכול בשר שישחוט או בעצמו או שאחר ישחוט לו. ותמוה שסותר הכ"מ דברי עצמו שכ' פי"א מהל' ברכו' דנטילת ידים ושחיטה הוו דבר הרשות דאפשר לו שלא לאכול. ולי נראה דטעמו של הרמב"ם והתוס' דחשבו שחיטה למ"ע. הוא מטעם שכ' הרא"ש בריש כתובות דמש"ה מברך על השחיטה וצונו אף שאינו מחוייב לשחוט ולאכול. דהא אפקי' קרא בלשון צווי דכתיב וזבחת ואכלת. וכן משמע דקדוק ל' הרמב"ם שם הלכה ד'. ועל כל הדברים האלה צוונו בתורה ואמר וזבחת כאשר צויתיך. משמע דמשום שאמר בלשון צווי קאמר דהוי מ"ע. וכ"ה גם לפ"ד התוס' שם.
ועיין בפמ"ג בפתיחה דעשה שאינו זבוח הוי בכל שהוא. ולא משמע הכי בתוס' חולין (דף לג).

ב

(סעיף ה) ושוטה דהיינו שהוא יוצא יחידי בלילה כו'. לדוגמא נקטינהו וה"ה אם עושה שאר דברים דרך שטות וכ"כ בס' בה"י. וכ"כ הב"ש בא"ע ס"ס קכ"א וכ"מ ביש"ש פ"ק דחולין. ועיין בשו"ת זכרון יוסף חלק א"ע סימן יו"ד:

ג

(בש"ך ס"ק כ"ז) דקטן מצוה על השחיטה כו'. פי' ומקרי בר זביחה והרי אסור להאכילו בידים ומצווים אנחנו שלא ניתן לו נבילות. וכמ"ש הפמ"ג וכ"כ בתשובת מהרי"ל והיינו אי אמרינן דאסור לספות לו בידים מה"ת דמשום דרבנן לא מקרי בר זביח' כמו דלא מקרי בר קשיר' גבי תפילין משום חנוך דרבנן. ויש להביא ראיה ממ"ש תוס' בע"ז (דף כח) דאקרי בר ברית והיינו משום שמצוין למולו דאל"כ תקשי דילמא קטן איכא בינייהו כעין שכתבו תוס' גבי מומר לערלות. וכן י"ל דחרש ושוטה ב"ב הן דאל"כ לימא הא איכא בינייהו. ומ"ש הפמ"ג כאן דחו"ש מוזהרים הם ובני מצות נינהו הוא נגד הסוגיא דר"פ מי שהחשיך. ורמב"ם פ"ט דעדות וספי"ד דיבמות דאין ב"ד מצווין להפרישן. וכ"כ המ"א סימן תקפ"ט ומשמע שם דגריעו מקטנים בני דעה:
ודע דמדברי התוס' דעבודת כוכבים מוכח דאף מומר להכעיס הוי ב"ב וכ"כ בס' אה"ע בא"ח סי' קפ"ט ודלא כהמ"א שם. וכ"ה מסוגיא דרפ"ב דקידושין וכ"כ בשו"ת ג"ש סימן כ"ג. ומזה ראיה למ"ש הט"ז בר"ס ב' דהוי בר זביחה כיון שהוא מצווה אעפ"י שאינו עושה. ומה שהוכיח המ"א ממ"ש התוס' בסנהדרין י"ל דהתם בלשון ב"א קאמר. ועיין בב"ש סימן קכ"ג שכתב דמומר שייך בתורת גיטין. ובסימן קמ"א ס"ק מ"ז לא כ"כ:

ד

(בש"ך ס"ק כ"ט) דאין הברכה מעכבת בדיעבד כו'. ובאשר"י ריש חולין משמע טעם אחר דבכל הברכות יוצא בדיעבד אם לא השמיע לאזנו אלא שבירך בלבו וה"ה כאן יצא אף שאינו שומע ע"ש. ונ"ל דנ"מ בין ב' הטעמים לדעת הגאונים וראבי"ה שכתב המרדכי פכ"ה דאם הזיד ולא בירך יש לקנסו. וא"כ לפ"ז אם שחט חרש המדבר ואינו שומע בכוונה אסור לדידי'. ואלו לטעם הרא"ש כשר אף לדידי'. וכ"נ דעת הט"ו שכתבו ואם שחט שחיטתו כשירה. ולשון זה היינו לכולי עלמא. וכדאמרינן בש"ס פ"ק דחולין (דף טו) גבי השוחט בשבת וביוה"כ ודו"ק:
ועיין בש"א סי' ו' שהוכיח מדברי הטור גבי נשתתק דאף היכא שאין ראוי לברך אפילו בהרהור מהני לשמוע מאחר ואמרינן בי' שומע כעונה. וכן גבי ערום אסור דשומע כעונה. וצ"ע דא"כ אלם יחלוץ וישמע קריאה מאחר דהוי כעונה ומדבר:

ה

(בש"ך ס"ק ל"ז) ועוד כיון שהוא ערום אינו רשאי לכוין בברכת חבירו. ול"ל שומע כעונה עכ"ל. ומ"מ לענין זה הוי כעונה דאסור לשמוע אע"ג דהרהור מותר נגד ערוה כדאיתא בשבת (דף ק"ן) שמיעה אסור כדבור. וכה"ג כתבו התוס' בברכות (סוף דף כ') גבי בעל קרי. ובזה נסתלק מ"ש בס' א"ז באו"ח סי' ע"ה:

א

אפי' נשים. עי' באשל אברהם בשם שמל"ח. ועי' בשאילות יעב"ץ סי' קנ"ז. אשה שלמדה הלכות שחיטה כשרה לשחוט אף לעצמה וכן אם בדק סכין ונתן לה ועמד ע"ג יכולה לשחוט אבל אין ממנין אותה להיות שוחטת לרבים כלל ע"ש:

ב

אא"כ נטל קבלה. עיין בה"ט ועיין בחוות יאיר סי' קע"ח בכפר שחלה השוחט סמוך ליו"ט ולמדן א' יודע הל' שחיטה ובדיקה רק שמעולם לא שחט ולא בדק אין לו לשחוט רק מחמת שמחת יו"ט יש להתיר לשחוט עופות אצל השוחט החולה אף דאין יוצאין שמחת החג בעופות מ"מ מנהג משתאות החשובים מפרנסים בעופות. (ולפענ"ד נראה דבלא"ה אין זה כי אם בשלמי שמחה אבל שמחת יו"ט בודאי איכא כמבואר בביצה גבי הזמנת יוני שובך דאמרי' אתי למימנע משמחת יו"ט. עיין תוס' בכתובות דף ה' שכתבו דבד' פרקים היו רגילים להרבות בבהמות ולא בעופות עיין שם) וה"ה דשרי לשחוט בהמה רק שאם יארע איזה ספק להסירכא הצריך מיעוך והחולה א"י לטפל טריף כולו ועיין בלק"ה שהעתיק זה. ומ"ש שצריך כפרה עיין בחו"י שכתב שיש לו לקבל איזה תענית לכפרה ואיזה סך לצדקה לפרסומי מלתא שלא הותר אלא בשעת הדחק. ועיין שם בחו"י הובא בלק"ה במי שצריך לתת בשר לעובדי כוכבים יש לנחור ע"י עובד כוכבים כי אין חשש תקלה בזה כמו אם ישחוט הוא בלא קבלה ע"ש:

ג

עד שידע בו. עבה"ט וע' בשו"ת שבות יעקב שהשיג על הל"ק שכתב כיון דע"א נאמן באיסורין אפי' קרוב מכתובות דף כ"ב דהא דהאב נאמן להאכילו בתרומה היינו משום שבידו להאכילו. ודעת הרמב"ם כשידוע שהוא אביו נאמן. ועיין באה"ע סי' ג' מ"מ כתב דבשחיטה כיון דרוב מצויין כו' רק תקנות אחרונים ליטול קבלה וגם הוא מלתא דעל"ג אם הוא בקי או לא אינו משקר וקצת ראיה ממתני' דסנהדרין דף ה' כו' מ"מ יש לו ליטול קבלה מאחר שאינו קרובו ע"ש. ומ"ש בבה"ט בשם חו"י שם לא מיירי מדין זה אלא מדין התרת בכור ע"ש. ובפנים מאירות ח"ב כ' דאם הוא לפנינו ובדקוהו שיודע הל' שחיטה פשיטא דמהימן שהוא מוחזק ג"כ ואין זה אלא גילוי מלתא. וגדולה מזו נראה דאפילו בדקוהו ואינו יודע מהני הקבלה להכשיר כמו בנטל קבלה מאחר ואמרינן דהשתא הוא דאיתרע והיכא שאינו לפנינו וידענו שהיה לו קבלה מאביו פשיטא דיש לסמוך על הרוב מצויין כו'. וכבר יצא להיתר מגדולי הדור כמ"ש בלחם הפנים כו' ע"ש. ועיין בתשובה שבסוף ספר בל"י שהביא השבו"י וכתב שאין זה מלתא דעל"ג דכל שנטל קבלה אין בודקין אחריו. גם השיב על ראייתו מסנהד' ולכן מסיק בנמצא שאין לו חוש הרגשה לא מהני קבלה מאביו דודאי לא בדק שפיר וצריך להגעיל הכלים וכ"ח עכ"פ ישהו מעל"ע אך אם הב"ד נותנים לו קבלה יכול להיות האב א' מהן ע"ש. ומהפמ"א שהבאתי מבואר דמהני הקבלה שלא להטריף למפרע. ונ"ל להכריע שאם השוחט מומחה לרבים בהרגשה ומוחזק בכשרות טובא מהני הקבל' משא"כ בסתם יש להחמיר והכל לפי ראות עיני המורה:

ד

השתא הוא דאתרע. עיין בה"ט ועיין בשבו"י ח"ב סי' נ"א בנמצא שא"י הלכות שחיטה ונטל קבלה יש להקל בהפ"מ ואם לא נטל יש לאסור הכל למפרע ואפי' בספק יש לאסור וכן מסיק בשו"ת בית יעקב סי"ד כו'. ולענין המנקר שאינו בקי בניקור נ"ל לאסור הכל למפרע כי מחמירים בנקור עי' ס"ס ס"ה ועיין בבל"י שדעתו שאין חילוק בין שחיטה לניקור ועיין בה"ש וע"ש סימן נ"ב שכתב בשוחט שבא לכלל כעס ושחט מתוך הכעס ואח"כ תפס בסימנים והלך לדרכו ושוחט השני הראהו שלא נשחט הוושט וכשחזר הא' ובא ושאלוהו למה ניבל הבהמה והשיב שאינו יודע מזה שהיה סבור שנשחטה כראוי וכשתפס בסימנים היה סבור שהוא הגיד מצואר ולא הוושט הורה שדבר פשוט להעבירו כיון שאין אמתלא לדבריו. ואם היה נותן אמתלא שידע שניבל אלא שלא היה רוצה לתלות החסרון בעצמו ודעתו היה להטריף הבהמה ע"י בדיקת הריאה כדרכן של השוחטים אין ראוי להעבירו. אבל זה שאינו נותן שום אמתלא הוא פשיעה גמורה. וא"ל כיון שהוא בא לכלל כעס בא לכלל טעות שזה ג"כ הוא קצת פשיעה כי כל הכועס כו' ובפרט כפי הנשמע אינו מוחזק בכשרות עפ"י מהדורי מילי ולישנא בישא למיחוש מיבעי אם ריעותא לפנינו עד שיחזור בתשובה גמורה וגם צריך לשלם מה שניבל כיון שנותן לו שכר כמבואר בח"מ סי' ס"ו (ועיין לקמן סי' ב' סעיף י"ב בהג"ה נדפס שם בשם אבן העוזר שהביא תשובה זו בקצרה ויש שם ט"ס שכ' וכאשר לא השיב וצ"ל וכאשר בא השיב) (וצ"ע במ"ש שאם נותן אמתלא שידע אלא שרצה להטריף בבדיקה דא"כ הוא חשוד אממונא כיון שמן הדין צריך לשלם ואע"פ שבשביל זה אין שחיטתו פסולה כמ"ש לקמן סעיף ד' בנגנבו גדייו מ"מ עכ"פ אמתלא אין כאן שהרי משים עצמו רשע בטענה זו ואפשר דס"ל דאמע"ר בכך שי"ל שבאמת היה בדעתו לשלם רק בצינעא או לאשתמוטי עד דה"ל זוזי ובפרט כיון שכן נהגו השוחטים לעשות מעיקרא אדעתא דהכי קבילו עלייהו שלא יצטרך לבייש עצמו שיחזקוהו שאינו יכול לאמן ידיו לשחוט כראוי ועדיין צ"ע לפי מה דקי"ל לקמן סי' כ"ז בנתנבלה בשחיטה אסור למכור ריאה ובני מעיים וא"כ כשהשוחט מעלים מבעל בהמה ענין זה שנתנבלה בשחיטה ואומר לו שנטרפה ימכור המעיים לעובד כוכבים ויעבור על לפני עור וא"כ הרי השוחט מכשיל לישראל שיעבור בלפ"ע ואין כאן אמתלא ?ואמים דבר זה על המנהג שנהגו השוחטים לעשות כן כמ"ש השבו"י שכן דרכם של השוחטים. ויש לתמוה למה לא מיחו בידם חכמים שהרי בזה מכשיל לישראל בלפ"ע. ונראה שלכך העלימו עין מזה דלמיחש מיבעי שמא מחמת שיתחייב לשלם או משום כיסופא לא יודיע כלל שנתנבלה בשחיטה ולכך הניחו המכשלה הזאת תחת ידם דמוטב דליעבד איסורא זוטא על ידם מלמעבד

ה

או שנגנבו. עיין בה"ט וכתב הרמב"ם בתשובה וא"ו (נקראו בשם פאר הדור) סי' קי"ב ממונה לרבים לשחיטה ובדיקה והוחזק לרבים שהוא גונב בשר ונמצא בידו בפרהסיא אפילו עשה תשובה אין לך חילול השם גדול מזה ולכן לא ישחוט ברבים. ואם ירצה לשחוט בבית של יחיד הרשות בידו ע"ש (ועי' בנ"ב חלק י"ד סי' ל"ז) והביא מח"ב:

ו

ויש מחמירין כו' ויודע ליזהר. עבה"ט וכ' בנ"ב מ"ת סימן א' בשוחט שידיו מרתתים ומרגיש בפגימה דקה וגם אומר ברי לי שלא נכשל בשום דבר במלאכתו בשהייה או דרסה ואין הריתותו מזיק לו יש להעבירו שלא ישחוט אבל מה ששחט למפרע אין לאסור והכלים שהן בעין משחיטת השוחט הנ"ל מותרים להשתמש בהם (וע"ש מ"ש על לחם הפנים שמביא בסמ"ג בשם מהר"א שטיין ובשם מרדכי זקן או שידיו מרתתים כו' ושפך עליו חמה וקצף גדול והוא תמוה שהדבר פשוט שהלחה"פ אין כוונתו שהסמ"ג כתב כן בשם מהר"א כו' רק ר"ל שבגליון הסמ"ג מצא כתוב בשם מהר"א שטיין ומרדכי זקן ר"ל במרדכי ישן מי שידיו כו' והגאון ז"ל הבין דמלת זקן קאי אדבתריה ולכן כתב ששקר העיד בשם מהר"א שטיין שהרי מבואר מדבריו דזקן בן פ' שנים חומרא בעלמא הוא ודברים אלו לא ניתנו לכתוב והם כשגגה היוצאת מלפני השליט שפשוט שמלת זקן קאי אלקמי' ור"ל מרדכי ישן כמוזכר לשון זה הרבה פעמים בפוסקים ואין להאריך ולפ"ז אפשר שהיה הגאון ז"ל מקבל עדותו בזה שידיו מרתתים לאסור בדיעבד משום דרסה אף באומר ברי לי כיון שנמצא כתוב כן בשם מהר"א שטיין ומרדכי ישן ולהחמיר עכ"פ במקום שאין הפסד גדול ולהגעיל הכלים שמועיל להם הגעלה והכלים שאינם בני הגעלה ויש הפ"מ ג"כ אין להתיר רק אחר שהיית מעל"ע וצ"ע). ועיין במאיר נתיבים סי' ע"ו הביא ג"כ תשובות הבית יעקב סי' ק"ה ותמה עליו שדברי המ"כ של הב"י הוא מוזכר במרדכי בשם אלדד הדני וכ' שבאמת הם תמוהים ע"ש כמה חומרות ולא נהגינן הכי אך בדין הזקן ראוי לתקן שעכ"פ משבעים שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש עדיין והוא בכחו משום לא פלוג כיון דרובא דרובא באותן השנים כבר בטל כח ההרגש. גם עד שבעים שנה צריכין מורי הוראות להשגיח על השוחטים הבאים בימים לנסותם לפרקים אם עומדים על חזקתן בהרגשה כי קרוב הוא להתקלקל ואני מעיד שראיתי שוחטים שהיו סבורים שהם מרגישים והיו ידיהם רותתים והראיתי להם עין בעין ונשבעו שלא הרגישו בעצמם כלל והחזיקו לי טובה ופסקו לשחוט וראוי לגדור פרצה זו עיין שם:

ז

י"א ששחיטתו אסורה. ועיין בפר"ח ות"ש סי' ב' דס"ל דאין לאסור השחיטה כשלא אסרו בפירוש וכתב בתפארת צבי סימן א' בשוחט שנשבע שלא ישחוט בלא קוויט מן החוכר מהקהל ועבר ושחט אין לאסור שחיטתו כמ"ש בפר"ח והסכים עמו הת"ש סימן ב' כיון שלא גזרו הקהל שתהיה השחיטה פסולה רק מצד השבועה בלבד בשביל זה לא נחשד על השחיט' ואין לחשדו בשביל הנאה שהרי הוא שוחטו לאחרים וכשר לשחוט מכאן ואילך וגם אין דינו כעובר על השבועה כיון שמתנצל שהיה סבור שאין קפידא להחוכר בכך כשמודיע לו תיכף ובפרט כיון שבאמת הקצב היה לו קוויט רק השוחט פשע שלא היה מצווה לראותו וליקח ממנו וכוונתו היה לשחוט בלא קוויט אין נ"מ בזה וכעבירה שאין מלקות הוא ומ"מ ראוי לעונש ולקנס ולהעבירו על זמן מה שלא ירד לפני התיבה ולקנסו בממון כפי יכולתו ויקבל עליו תשובה בב"ד בתענית כראוי אבל אין לפוסלו מלשחוט כיון שמן הדין אינו פסול וטפלי תליא ביה ומה שהקהל אינם רוצים להאמינו על להבא יאסרו הקהל מה שישחוט בלא קוויט כנבלה וע"ז אינו חשוד להאכיל נבילות ואין לדחותו כי נראה שלא במרד ובמעל עשר ע"ש: וכתב עוד שם סי' ב' בשוחטי' שכתוב בכתבם שקיבלו על עצמם בחרם ויש להם אמתלא נאמנים כדרך שנתבאר ביו"ד סי' רל"ב סעיף י"ב בהג"ה ובח"מ סי' ע"ג ולא שייך שויה אנפשיה חד"א דהקבלה שלא יהיה שוחט לא ששחיטתו אסורה ומחמת חרם הקהל להעבירו אם העבירו כבר קיימו נדרם ויכולים להחזירו רק אם היה החרם שלא יהיה אצלם שוחט היה אסור לעולם כמ"ש סי' רי"ט ע"ש:
וכתב עוד שס סימן כ' בשוחט שנשבע בפני ב"ד שלא ישתה יי"ש ואם יעבור לא יהיה שוחט עוד ועבר ושתה ושחט אח"כ ויש שהתירו השוחט שהוגד להם שלא שתה אלא במוצאי יו"כ ונחשב כיו"ט והוא הוציא בשבועתו שבת ויו"ט י"ל כמ"ש בא"ח סי' תק"ע דחנוכה ופורים אינם יו"ט ומ"מ אם הנודר אומר שכיון להם נאמן ה"ה מוצאי יוה"כ שבדרשות מהרי"ל מכנהו בלשון יו"ט עי' בא"ח בב"י סי' תרכ"ד וגם רמ"א כתב שהוא קצת יו"ט. אך לפי מ"ש בת"ע שתה גם בשאר הימים ולדעת הרמב"ם הוי כמומר להצריך בדיקת סכין אך רוב הפוסקים חלקו עליו אך מה שאמר שלא אסר על עצמו שתיה כדרך כל הארץ רק שלא ישתכר לא מהימן דא"כ למה הוציא שבתות וי"ט וכי אז רוצה להשתכר תועבה הוא להיות שיכור אף בשבתות וי"ט הנותן בכוס עינו כו' ומחשבתו ניכרת שאסר לעצמו השתיה ואפילו פחות מרביעית לדעת הט"ז דביי"ש אפילו בפחות מרביעית מברך ברכה אחרונה שכן דרך שתיה ובפרט בנדרים הלך אחר ל' ב"א. אך אשר שחט אחר שאסרו הב"ד שחיטתו כנבלה והוא לא פנה לזה ושחט הו"ל כהאכיל נבלות והוא כחשוד להאכיל נבלות ואין נאמן על השחיטה ואף דהוי רק איסור דרבנן כמ"ש בט"ז סי' רי"ז אך בודאי יש בשחיטה איסורים וחשוד עליהם ומי יקח שוחט כזה כו' ע"ש: ועיין בנו"ב מ"ת סי' ה' שוחט שאסרוהו הקהל לאכול משחיטתו אם נכתב בכתב שאסור כשחיטת עובד כוכבים אפי' אם בודק סכין ונותן לו אסור לאכול משחיטתו אבל אם כתוב סתם שחיטתו אסורה יש להקל ע"י בודק סכין ונותן לו וכדין שחיטת מומר ע"ש וע"ש לענין גזירת רבים בחרם שלא לאכול משחיטתו של זה אם ענין מסופק בהתקנה הולכין להקל שהחרם מדברי קבלה שהוא מדרבנן וספיקו לקולא (ע"ש שחוזר בו ממ"ש בנ"ב ח"א חלק אה"ע סי' ע"ז) לכן אם הסכימו רוב בני עיר ובפרט הלומדים להכשיר השוחטים יכולת בידם להכשירו אם לא האכיל טריפות לישראל ע"ש. ועיין בשבו"י ח"ב סי' נ"ח במה שמקרוב איזה רבנים הנהיגו בקהלתם להכריז שכל בשר שהובא ממדינה כאילו אוכל טריפה ולאסור אפילו הכלים שנתבשל בתוכם הבשר אין זה נכון דיש לחוש לאיבה וראוי לכל ישראל להיות כאיש אחד לענין אכילה ושתיה ולא להבדל ולעשות אגודות ואף שצריך זירוז מאד בענין בדיקת סכין והרגשתו ויש למנות ע"ז אנשים כשרים וידועים כמ"ש בסי' י"ח וכן ראוי לכל רב ומנהיג בעירו ובמדינתו להשגיח על כך. וכך נהגתי במדינות הסרים למשמעתי שבדקתי כל השוחטים ובודקים בהל' שו"ב ובבדיקה והרגשה והשחזת הסכין וזרזתי אותם מאד מאד ע"ז וכולם תקעו כפם בפועל ממש להיות זריזין בבדיקת הסכין גם אם יהיה בישובם שוחט אחד מומחה או מורה להראות סכינו לפניו פ"א בשבוע גם שלא להכשיר שום בהמה שיש בה ריעותא עד שיצרף אליו שוחט אחד מומחה או מורה. וגם לחקור הדבר כשלוקח בשר אם השוחט ההוא שוחט מומחה וירא ואחר יאכל. ומה יש לו לעשות אם יעבור השוחט במרד ובמעל הקולר תלוי בצואר השוחט ההוא וכל ישראל נקיים ולא יאונה כו'. אבל לאסור דרך כלל הבשר של בני המדינה והכפרים ואפי' הכלי' זה ודאי איבה גדולה כו'. גם מאבותי ורבותי הגאונים כו' לא שמעתי כזה כו' ע"ש. ונראה דזהו בסתם אבל אם ידוע לו שבכפרים ובעיירות אשר סביב יש חשש לפי שאינם בקיאים או שהם קלי הדעת תבא ברכה על המורה הבא לגדור גדר בעירו להרים מכשול מדרך העם וכל זה לא מיירי רק אם בא לאסור מחשש זהירות השחיטה והבדיקה אבל אין בכלל זה שמחמת עזר הבשר שקורין טאקסי כן בהרבה מקומות דלא שייך בזה איבה והוא פשוט:
וכתב בנ"ב סימן א' בתיקון שנעשה ע"י רב העיר בצירוף הקהל שהוכרז בבהכ"נ ששני השוחטי' לא ישחט אחד לבדו בלא חבירו והוכרז בפירוש שמה שישחט א' לבדו הוא טריפה אסור להם מצד הקבלה שקיבלו על עצמן אבל מותר לבני עיר אחרת ואפילו לבני אותה העיר יש תיקון אפי' למפרע ואף שאין מועיל חרמי ציבור כ"א להבא כמבואר סי' רכ"ח מ"מ כשנשאלין בפתח וחרטה נעקר למפרע ואפי' אם נאמר שזה מיקרי ע"ד רבים כמ"ש הרמ"א שם ומ"מ לדבר מצוה ועם דעתם כ"ע יש להתיר כמבואר שם וכיון שיש מחלוקת בעיר הוי זה לדבר מצוה וגדול השלום ע"ש:
וכתב עוד שם בשוחטים שתקעו כפם להרב שלא יכשירו שום בהמה עד שיניחו חותם לסימן כשר כי הקצבים חשודים בעיניו ועברו על הת"כ אף שראוים לעונש להעביר אותם מכאן ולהבא אם לא יעשו תשובה אבל אין לאסור למפרע כי אין הת"כ בעסק השחיטה ואפילו אם נאמר שהכוונה על הבדיק' וא"כ נאמר שהם חשודים על הבדיקה מ"מ אם נאבדה הריאה מותר במקום הפ"מ וכאן אפילו בהפסד מיעוט שרי כיון שנבדקה רק שאין מאמינין לשוחט מותרת מספיקא. ועוד דבבדיקה כיון שאינו רק מעיד שהריאה כשרה אף חשוד לאותו דבר נאמן בשל אחרים כו' ע"ש. ועי' בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קצ"ו באחד ששחט מבלי רשות וקבל' מהרב אב"ד שבמדינה והוכרז בבהכ"נ בידיעת הרב וצירוף הקהל ששחיטתו אסורהו הכלים שנתבשל בהם הבשר אסורים והוא לא השגיח ושחט אח"כ כל מה ששחט אחר הכרוז הבשר והכלים אסורים עד שיחזרו הב"ד והקהל ויתירו לו לשחוט וקודם לזה אם נתמנה לש"ץ צריך לסלקו ע"ש (ובספרי שו"ת בית אפרים ח"ב בכת"י כתבתי בקצב שנתברר שכמה פעמים מכר לבני העיר טריפות וגם אפשר קרוב שמכר חלב במקום שומן כיון שנכשלו באיסורין כל בני העיר אין להקל להתיר כ"ח בשהיית מעל"ע אף שאא"ז בתשו' סי' ב' מקיל בזה ומ"מ בזה שרוב בני העיר יש להם כלים אסורים שהרגילות לבשל בהם יום יום ונעשו ב"י ע"י החמת חמין שהוא כבישול איסור רק שנתיר ע"י שהיית מעל"ע זה הוי כעושה ספק דרבנן לכתחלה ועיין בספרי שו"ת ב"א הנדפס בחלק או"ח סי' והבאתי משו"ת נ"ב מ"ת סי' נ"א וכתבתי אם ימצא בעה"ב שיש לו הרבה כלים שראוי שיקרא עליהם שם הפסד יש להתיר לו עכ"פ אותם כלים שאין רגילים להשתמש בהם בחמין רק בשבת שאותם כלים עבר עליהם מעל"ע בעת לידת הספק ושם כתבתי עוד וקצרתי כאן):

ח

כיון שנתן אמתלא לדבריו נאמן. עיין בה"ט וכ' בדברי שמואל סי' קכ"ב שוחט ובודק שקבעו לו שכר שוה מן הכשרה ומן הטרפה ונמצא שיש לו ריוח על הבהמה להטריפה שמרויח במכירתה ושחט בהמה והכשיר וחזר בו ונתן אמתלא להטריפה אין להקל ולומר שלכך הטריפה כדי להשתכר קצת אלא סומכין על דבריו האחרונים להטריף כיון שנתן אמתלא לדבריו וע' לקמן סי' י"ח בבה"ט ס"ק כ"ה העתיק זה בקצרה. כתב בשבו"י ח"א בשוחט ששחט בהמה ובדקה ואמר שכשרה היא והוא עצמו לקח ממנה בשר ואחר יום אמר טריפה היתה שעשה שהייה בשחיטה אי מהימן ליה בלבו אסורה כמבואר בסי' קכ"ז וכן אם נותן אמתלא לדבריו כגון שאומר ששחט עוד כשרה ונתחלפה לו בזו ועכשיו הכירה שאינה זו וכה"ג אבל אם אמר אמתלא שאמר שקר תחלה מחמת איזה טעם וכההיא דש"ס דכתובות אפשר דלא מהני כאן רק לשווי' אנפשיה חד"א אבל לא לאחרים כיון דעבד מעשה בגופא ולקח בשר כמו לבישת בגד נדה וזה גרע מעשה סימן בראש הכבש ואף שי"ל דלחומרא מהני אמתלא כה"ג ז"א דלענין נאמנות העד יותר עדיף היתר מאיסור דהא קי"ל ע"א נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור א"כ לענין אמתלא הוא הדין ג"כ ע"ש (וקצת צ"ע כיון שאומר שעשה שהייה א"כ האמתלא מחזקת לחזקת איסור והתם דע"א נאמן להתיר היינו כשאינו בחזקת איסור. ואפשר דס"ל גם כאן כיון שכבר יצאה בהכשר ובהיתר בחזקת היתר עומדת ושוב לא מהימן באמתלא ועיין בתשובה ס"ס א' באורך בדין זה):

ט

הכל לפ"מ שהוא אדם. עבה"ט וכתב בדגול מרבבה דאף להאחרונים דוקא בדלא כהוגן ממש שאסורה מה"ת אבל אם לדברי המכחיש היתה שלא כהוגן משום חומרא כגון בפחות משיעור או שהייה במיעוט בתרא השוחט נאמן וגם יש לחלק באומר שחטתי שלא כהוגן ובין אם מכחישו במה שאומר ששחט בשעה פלונית והעד אומר שלא שחט בהמה זו כי לא זזה כו' השוחט נאמן דעל גוף השחיט' נאמן כשנים ע"ש:
וכתב בתפארת צבי סי' ע"ב באשה שאמרה שהשוחט שחט לה עוף והשוחט מכחישה אם העוף של האשה אין השוחט נאמן להכחישה ואם העוף של אחר אע"ג דהאשה באתה תחלה ואמרה שנשחט בכשרות מ"מ יש להשוחט מיגו שהיה אומר שלא שחט הרוב והיה נאמן כיון שזה שאמר שהוא מסר לה בחזקת כשר אינו כ"א על פיו. ובכה"ג כתב באה"ע לדברי הרמב"ן בעד מפי עד והראשון מכחיש הראשון נאמן. ומזה למדו לפלוני חכם טיהר לי ע"ש ולכן גם עתה נאמן ויש להחמיר ולאסור ע"ש ופשוט דאף אם העוף של האשה הוא אסור למי שמאמין בלבו להשוחט יותר מהאשה כמבואר בסי' קכ"ז: