א
אם שחיטת עובד כוכבים ומומר כשרה ובו י"א סעיפים:
שחיטת עובד כוכבים נבילה אפי' הוא קטן ואפי' אינו עובד עבודת כוכבים (כגון גר תושב טור) ואפילו אחרים רואין אותו:
ב
מומר אוכל נבילות לתיאבון ישראל בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו אפי' ישחוט בינו לבין עצמו והוא שיודעין בו שיודע הלכות שחיטה ואם לא בדק לו סכין תחלה אסור לאכול משחיטתו עד שיבדקנו בסוף ואין ליתן לו לכתחילה לשחוט אפי' כשר עומד על גביו בלי שיבדוק לו כשר את הסכין תחלה על סמך שיבדקנו בסוף: הגה מי ששחט והוציא טריפה פעם אחת מתחת ידו אם לא הוחזק בכך מותר לאכול אח"כ משחיטתו מ"מ דנין בזה לפי ראות עיני הדיין באדם השוחט אם כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו (מהרי"ק שורש ל"ג):
ג
מומר לתיאבון ששחט אפילו נשבע ששחט בסכין יפה אינו נאמן:
ד
מומר לתיאבון ששחט בינו לבין עצמו ויש עמו סכין יפה ושאינו יפה ואומר שביפה שחט נאמן: ואפילו אם נמצא בשר בידו אם יש מומחין בעיר נאמן לומר מומחה שחט לי:
ה
מומר להכעיס אפי' לדבר אחד או שהוא מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא או שהוא מומר לכל התורה אפילו חוץ משתים אלו דינו כעובד כוכבים (ר' ירוחם): הגה ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבילות בלא תיאבון אף על פי שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס (כך העלה הב"י מדברי הרא"ש):
ו
מומר לאחד משאר עבירות א"צ לבדוק לו סכין ולהרמב"ם צריך ודוקא במומר לעבירה אבל מי שהוא פסול לעדות בעבירה מעבירות של תורה א"צ לבדוק לו סכין אפילו להרמב"ם (ב"י ושכ"כ הרמב"ם): הגה מיהו אם הוא פסול לעדות משום שאכל נבילות אעפ"י שאינו מומר לכך. כיון שהוא חשוד לאכול נבילות דינו כמומר לכך: (סברת ב"י והרמב"ם):
ז
מומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת. ואם אינו ערל אלא מפני שמתו אחיו מחמת מילה הרי הוא כשאר ישראל כשר:
ח
כותי האידנא דינו כעובד כוכבים:
ט
צדוקי ובייתוסי (הם הנמשכים אחר צדוק ובייתוס מתלמידי אנטיגנוס איש סוכו שיצאו לתרבות רעה ואינם מאמינים בתורה שבע"פ) שחיטתן אסורה אא"כ שחטו ואחרים עומדים על גביהם וגם בדקו להם סכין: הגה מסור דינו כמומר ושחיטתו פסולה (הגהות אלפסי) ויש מכשירין (ב"י סימן קי"ט בשם רשב"א) ועיין לקמן סימן קי"ט:
י
התחיל פסול לשחוט וגמר הכשר או שהתחיל הכשר וגמר הפסול פסולה במה דברי' אמורים שהתחיל הפסול בדבר שעושה אותו נבילה כגון בוושט או ברוב הקנה אבל אם התחיל הפסול בחצי קנה וגמר הכשר כשירה:
יא
היו ישראל ופסול אוחזין בסכין ושוחטין פסולה ואין צריך לומר אם כל א' סכינו בידו: (שחיטת קוף פסולה) (א"ז והוא בתוספתא ריש חולין):
באר היטב יורה דעה
ב׳
א
נבלה. ומותרת בהנאה. ב"י:
ב
קטן. וכתב הש"ך אפילו יודע לאמן את ידיו והוא מומחה:
ג
תושב. היינו שקיבל עליו ז' מצות כמ"ש הטור סי' קכ"ד. וכ' בש"ך דלכ"ע הוי נבילה מדאורייתא ודין מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים עיין בסימן ד' ובמ"ש שם:
ד
סכין. דלא שביק התירא ואכיל איסורא וכ' בה"י דבזמנינו מי שהוא חשוד לאכול נבילות לתיאבון אין אוכלין ממנו שום דבר מאכל וכ"ש שלא ליתן לו סכין בדוק לשחוט ולאכול משחיטתו. ומי שעשה דבר זה בכלל מומר יחשב:
ה
משחיטתו. וכ' בט"ז וש"ך אם הסכין לפנינו צריך לבדוק הסכין גם לבסוף דלא עדיף מישראל דשמא בעור נפגמה אלא כי פליגי באם שבדק לו הסכין והוא הולך לו לשחוט במקום אחר באופן שלא יבא הסכין לפנינו דהוי כמו נאבד הסכין דאז מותר וכן הלכה דאזלי' לקולא:
ו
עצמו. וכתב הש"ך ואפי' לא יאכל הוא ממנו תחלה:
ז
שחיטה. וכ' בש"ך דצריך לבדקו קודם שיתן לו לשחוט ואין סומכין על בדיקתו לבסוף ואף בדיעבד יש לאסור אם אינו יודע בבירור שהוא מומחה:
ח
בסוף. וכתב הש"ך בתנאי שלא היה לו כל כך פנאי לילך אחר סכין:
ט
סמך. דאלו שכח ולא בדק איסורא קאכיל. משא"כ ר"ס דלעיל דמותר ליתן על סמך אח"כ דהתם אפילו ישכח ולא יבדקנו בסוף לאו איסורא קאכיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן:
י
בסוף. וכתב בש"ך דזה כלל גדול דאין לסמוך על בדיקה דלבסוף במקום שאם ישכח ולא יבדוק יהיה אסור. והר"ן כתב דהכא חיישינן שמא יחשבו הרואין שאין אנו צריכין לבדיקתו וימסרו לו ולא יבדקו אחריו וכתב הב"ח דלפי זה אף אם יבדוק הסכין לא יתנו לו בפני הרואין אא"כ יחזור ויבדוק לפניהם או יאמר בפני הרואין בדקתי הסכין זה. והא דאסור ליתן לו אף כשכשר עע"ג הטעם הוא משום דלא מירתת שמחזיק עצמו בישראל:
יא
משחיטתו. וכתב בש"ך וכל זה לא איירי אלא כגון זה שאינו ברור הדבר שהוציא טריפה מתחת ידו כגון שהעיד עד אחד אבל בלא"ה פשיטא דמעבירין אותו:
יב
נאמן. והטעם איתא בש"ך מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני שהרי הוא חשוד על השבועה. ובט"ז הקשה ע"ז שהרי בח"מ סי' ל"ד פסק המחבר דאין פסול לעדות אלא באם עבר עבירות שיש בה מלקות וקשה למה לא אמרינן כן בכל העבירות אע"פ שאין בו מלקות מפני שמושבע ועומד מהר סיני ועבר על השבועה עכ"ל. ונ"ל דלא קשה מידי דה"פ שהרי מושבע ועומד לשחוט בסכין יפה וא"כ יהא נאמן אף בלא שבועה אלא ע"כ מאחר שאוכל נבילה הוי כחשוד לאותו דבר א"כ אף בשבועה אינו נאמן מאחר שהוא חשוד לאותו דבר:
יג
נאמן. וכתב בש"ך היינו בשידעינן שהסכין יפה היה עמו כששחט דלא שביק התירא ואכל איסורא אבל אם אחר השחיטה מצאו אלו סכינים אצלו אינו נאמן אם היה לו פנאי ללכת להביא סכין אחר וע"ל סעיף ב' וגם מה שכתב המחבר בלשונו ואומר שביפה שחט הוא לאו דוקא אלא דמהמנינן ליה בסתם אפי' אינו אומר כלום אלא משום דכל היכי דאיכא לעמוד על הדבר ולברר טפי מבררינן כ"כ בפרישה. ולפי מ"ש לקמן ס"ק י"ד דבמומחה צ"ל מומחה פלוני א"כ אומר דוקא:
יד
לי. כתב בש"ך דוקא צריך לומר מומחה פלוני ואין חילוק בין בהמה לעוף ולעולם אם יש מומחה בעיר נאמן לומר מומחה שחט לי ודלא כהב"ח. וגבי בשר בהמה אם יש מקולין ישראל נאמן לומר מן המקולין שחוטה לקחתי ודוקא שהיה מצוי בשר שחוטה בו ביום כל כך בזול כמו בשר נבלה:
טו
בפרהסיא. היינו בפני עשרה אנשים ישראלים. גם צריך שיחלל כמה פעמים בפרהסיא אבל בפ"א לא. משמע מדברי התוס' בעירובין דף ס"ט ע"א אפילו עובר עבירה שהיא איסור דרבנן מקרי מחלל שבת אם עובר בפני עשרה ישראלים ועושה כן כמה פעמים בה"י ע"ש ועיין בפ"ח בק"א שחולק. טבח שיצא טרפה מתחת ידו כשר לכתוב הגט אפילו אוכל נבלות להכעיס אפי' מחלל שבת בצינעא. רדב"ז ריש פ"ה. ועיין משפטי צדק ח"ב סי' ע"ה. כתב הרשב"א גר שחזר לסורו מחמת יראה וכן ישראל שחטא מחמת יראה שלא יהרגוהו ישראל הוא ושחיטתו כשירה. כתב בס' ח"י סי' קפ"ה למכור נבלות למומר וכל דכוותי' יש להחמיר לכתחילה (אף דאי"ל בלא"ה כצ"ל) גם העוקב ומסרסר לו זונה. משא"כ המזווג בעובדי כוכבים דאין איסור והרמב"ן עשה לעובדת כוכבים רפואה שתלד. עיין תשובת הרשב"א סימן ק"ץ וקס"ד. מ"מ יש לו קבלה מפי גדולים המתעסק באלה לא יצא נקי מזרע שאינו הגון ונרמז במה שכתוב לא תתחתן בם וגו' כי יסיר וגו':
טז
כעובד כוכבים. וכתב בש"ך דמומר להכעיס אפילו בפעם א' הוי כעובד כוכבים ושחיטתו נבלה מדינא. ואפילו נמצא סכינו יפה דמועד לנבלה בידים. רש"ל. ועיין לקמן סימן קנ"ח דמומר להכעיס הוי כאפיקורוס ואפיקורוס שחיטתו נבלה ובמומר לעבודת כוכבים אפילו בצינעא אפילו רק פעם א' הוי מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים וכן אם חילל שבת פעם א' בפרהסיא מיהו באותה שחיטה לא נעשה בה מומר דאין שחיטה זו אסורה משום שחיטת מומר אלא משום שוחט לעבודת כוכבים כדלקמן סי' ד' וכן משום שוחט בשבת כדלקמן סימן י"א:
יז
צריך. דהיכא דלא בדקו לו סכין לא בתחילה ולא בסוף שחיטתו פסולה. וכתב בש"ך ולא דמי לסעיף א' גבי נגנבו תרנגוליו דמותר משום דהתם אפשר לומר אע"פ שחשוד על הגניבה מ"מ שמא נתן לשחוט לאחר וכ' ט"ז דלפי טעם זה הוי ספק ספיקא שמא הוא נתן לאחר לשחוט ואת"ל שהוא שחט שמא בדק הסכין תחלה יפה עכ"ל:
יח
להרמב"ם. ופי' הש"ך דמומר מיירי שהוא מועד ופסול לעדות היינו שלא עבר אלא פעם א' ואינו מועד עיין בח"מ סי' ל"ד:
יט
לכך. ועיין לקמן סי' קכ"ו מדינים אלו:
כ
כשר. כ' בש"ך והיינו בשגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו אבל אם אין שם יראה ואפ"ה אינו מל הוי מומר לערלות ב"י:
כא
האידנא. לאחר שגזרו בזמן התלמוד עליהם:
כב
אסורה. כ' בש"ך אפי' אוכל כזית מזה הבשר:
כג
גביהם. כתב בש"ך ואם אין ישראל רק יוצא ונכנס אז צריך להיות ג"כ שיהא מומחה. דדלמא לאו אדעתיה דישראל ואיהו לא ידע שזה אסור לישראל דלירתת מיניה:
כד
סכין. והקראים בזמן הזה שחיטתן אסורה אפי' כשישראל עע"ג וראה ששחט יפה תשובת ר' בצלאל סי' ג':
כה
כמומר. וכ' הש"ך כמומר לכל התורה כולה ולא כט"ז שפסק דלא הוי אלא כמומר לתיאבון ובה"י מחלק דמסור שאינו מוחזק לכך רק לפי שעה אזי בדיעבד שחיטתו כשירה. אבל מסור שמוחזק לכך שחיטתו פסולה אפילו דיעבד. ופר"ח בקונטרס אחרון חולק עליו:
כו
פסולה. וכתב בש"ך דמשמע אם הכשר שחט הרוב כשר דתו לא מטרפא דלא דמיא לשהייה דפסול אף במיעוט בתרא:
כז
הקנה. כ' הש"ך אפילו שחט הכשר חצי קנה והשלימו הפסול רובו נמי פסול:
כח
כשירה. כתב בש"ך אע"ג דקי"ל דשהייה אפי' כל שהוא טריפה בין בקנה בין בושט מ"מ משכחת לה להאי דינא היכא דתפס הקנה לבדו בידו דכשר אפילו לדידן וכמ"ש בסוף סימן כ"א וכל זה לדעת הש"ך אבל הט"ז חולק שם ע"ש מיהו בספר נקודות הכסף חולק על הט"ז:
כט
פסולה. כתב בש"ך דרוב הפוסקים חולקין על דין זה ופסקו דכשר וסבירא להו דלא דמיא למה שכתב בסימן ה' בשנים שאחזו בסכין ואחד שוחט לשם דבר פסול שפסול דהתם מחשבת השוחט פסלה. אבל הכא דלא אסור אלא משום דלאו בני שחיטה נינהו וא"כ כשיש אחד בר שחיטה זולתו די וכשר ומ"מ הב"ח חשש להחמיר כדעת הש"ע:
ל
קוף. ול"ד לנט"י בא"ח סימן קנ"ט דשם יש מכשירין דנט"י דרבנן. בה"י:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
ב׳
א
משנה חולין דף י"ג
ב
רמב"ם בפ"ד מה"ש וכן פירש"י שם במשנה
ג
מימרא דרבא חולין דף ג' דלא שביק היתרא ואכיל איסורא ואפילו לא אכל ממנו דחייש אלפני עור לא תתן מכשול עיין הוריות דף י"א ע"א
ד
הר"ן והמרדכי בשם ר"י
ה
כן דקדקו התו' והרא"ש שם מהגמ' ומרדכי ור"ן לאפוקי רשב"א
ו
שם בגמ'
ז
הרשב"א בת"ה
ח
ספר אהל מועד ותשובת רמב"ן סי' ק"ט ושכ"כ הרשב"א סימן כ' ס"ד וריב"ש סימן יב
ט
טור בשם הרשב"א
י
ר"ן והתוספות בדף ג' והרא"ש שם והרשב"א בת"ה כתבו מומר אוכל נבילות להכעיס וכ"כ הטור והב"י בשמם אבל מצאתי דין זה בכ"מ שם בפ"ד דהמבעט במצוה א' הרי הוא כאפיקורוס ושחיטתו נבילה
יא
ברייתא וגמרא שם דף ה'
יב
הרא"ש בריש חולין אהא דרבא דף ד' דנקט אוכל נבילות לתיאבון כו'
יג
שם וכמ"ש הרא"ש שם טעמו
(°) פי' שמועד לעבור על המצות מה שא"כ בפסול לעדות דמיפסל אפי' לא עבר עליה אלא פעם אחת ב"י
יד
ב"י ממשמעות הגמרא דף ה' ו' (וע"ל סי' רס"ד ס"א)
טו
שם בגמ' ד' ה' ופי' רבינו ירוחם בשעדיין מניח למול מיראתו פן ימות
טז
מסקנת הגמ' שם ובדף ז'
יז
רמב"ם בפ"ד
יח
הרשב"א בת"ה מהא דרבי אבא ורבא חולין ד' י"ט
יט
שם ממשנה ספ"ב דחולין דף מ"א ע"ב:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
ב׳
א
אפילו כו' ואפילו אונו כו'. דהא סתמא קתני. וכ"ז לשון הרמב"ם והוצרך לזה לשיטתו שכתב הטעם שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו ש"מ שזבחו אסור ולא נלמד משם אלא לעובד עבודת כוכבים לפיכך הוצרך לזה שאסרוהו בכ"ע אבל ר"י כ' משום שנא' וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו וכן הוא בתוספתא ריש מכילתין להדיא וא"צ לכ"ז ועס"ה בהג"ה ששם כ' כדברי ר"י:
(ליקוט) אפילו כו' ואפילו כו'. כמו ביי"נ כמש"ל סימן קכ"ד ס"א וס"ב ועבע"ז כ"ט ב' ולהרמב"ם משום ואכלת מזבחו וה"ה כאן כמו בסתם יינם ולר"י א"צ לכל זה (ע"כ):
ב
ואפילו אחרים כו'. כנ"ל לשני הטעמים וגם מדקתני במתני' וכולן ששחטו כו' ואח"כ תני שחיטת עובד כוכבים כו' משמע בכל ענין:
(ליקוט) ואפילו אחרים כו'. ג' ב' ועתוס' שם ד"ה קסבר כו' (ע"כ):
ג
(סעיף ב') (ליקוט) מומר כו'. כרבא ואע"ג דאביי פליג עליה הלכה כרבא וגם רב אשי ס"ל כוותיה ותניא דמסייע ליה וגם ברייתא דהכל שוחטין ע"כ כוותיה דרב ענן איתותב. ת"ה (ע"כ):
ד
אפילו ישחוט כו'. תוס' שם ד"ה בודק מדאמר האי שריותא גבי כותי ולא במומר ע"ש ובגמ' שם וכולן ששחטו כו' אלא דלא בדק כו' וערש"י ד"ה ליבדקיה וד"ה שוחט לכתחילה כו':
ה
והוא שיודעין כו'. דביה ל"ל רוב מצויין כו'. ר"ן ומרדכי ות"ה ובד"ה:
(ליקוט) והוא שיודעין כו'. דהא דאמרינן רוב מצויין כו' ר"ל דאי לאו הכי לא הוי שחיט אלא נותן לאחר משא"כ זה שאוכל נבילות לתיאבון (ע"כ):
ו
ואין ליתן כו' על סמך כו'. תוס' שם בא"ד ובגמ' שם אבל לא בדק לא ישחוט ואם כו' דוקא דיעבד:
ז
אפי' כשר כו'. תוס' בא"ד ובגמ' שם ואי דליתיה לסכין כו' והמחבר הרכיב ביחד ואין כו' אפילו כו' ובטור כתב כ"א לבד כדברי התוס' אלא שהמחבר למד מדברי תוס' ורא"ש שם שכתבו הטעם כיון דבדיעבד אסור אין ליתן כו' וה"ה בכה"ג דכשר עע"ג כיון דאסור בדיעבד כמש"ש ואי דליתיה לסכין כו':
ח
(ליקוט) מי ששחט כו'. ממש"ש י"ח א' האי טבחא כו' ול"פ כאן כו' ומשמע דלא מעבירין אותו אלא משום שלא הראה לחכם כמו בנמצא יפה (ע"כ):
ט
(סעיף ג') (ליקוט) מומר כו'. ערשב"א שהכריח בראיות דחוקות (ע"ל סי' קי"ט סס"ק כ"ב) וצ"ע הלא גמ' ערוכה היא בפ"ג דסנהדרין (כ"ז א') דמומר אוכל נבילות לתיאבון לד"ה פסול ופליגי במומר אוכל נבילות להכעיס ואף בזו קי"ל כאביי ובריש ב"מ מספקא להו אי אמרינן מיגו דחשיד כו' והיינו על אותו ממון דאמרינן שיפרוש ע"י השבועה כמ"ש הר"י חסיד בכתובות י"ח ב' בד"ה ובכולי (ובתוס' דב"מ שם ה' ב') ועוד דאמרינן שמא מלוה כו' (ע"כ):
י
אפילו נשבע כו'. דהוי כחשוד על השבועה לאותו דבר שהרי מושבע ועומד כו' וכמו דאסקינן בפ"ק דב"מ (ו' א') דאמרינן מיגו דחשיד על ממונא כו' בענין אותו הממון אלא משום מלוה ישנה.
(ליקוט) אפילו ושבע כו'. דהא פסול הוא לשבועה כמ"ש בח"מ סימן צ"ב ואפי' בדיעבד כמ"ש בסי' פ"ז שם (ע"כ):
יא
(סעיף ד') ויש כו'. כמ"ש דלא שביק כו'.
יב
ואפילו אם כו'. דבכה"ג טרח כמש"ש תניא דמסייע לך חמצן כו':
(ליקוט) ואפילו אם כו'. כתב במה"ב דוקא שאמר פלוני מומחה וכמש"ל סימן קי"ט סי"ט דהליכה למומחה לא טרח בסתם (ע"כ):
(ליקוט) ואפילו אם כו'. ת"ה דלא כבד"ה ומה"ב שכתבו דוקא באומר מומחה פלוני כו' כמ"ש בפ"ד דדמאי וליתא דבמעשר אינו אוכל לתיאבון שאינו חושש כלל דאל"כ היה מותר לאכול אצלו כמו בחמצן וה"נ מחליף עם העובד כוכבי' שמירחן ואפי' מ"ר ומ"ע שמותר לזרים אינו מפריש ולכן אינו נאמן וכמ"ש בס"ה בהג"ה ומי כו' (ע"כ):
יג
(סעיף ה') מומר להכעיס. שם י"ג דמין אפי' ישראל גרע מעובד כוכבים ושחיטתו אסורה ובע"ז כ"ו ב' ולישני ליה כו' קסבר כו' אתמר כו' ופסק הרמב"ם ברפי"א מהלכות אבידה ובספ"ד מהל' רוצח כמ"ד שהוא מין משום דר' אבהו ור' יוחנן ס"ל כוותיה וכ"פ בש"ע לקמן סימן קנ"ח ס"ב:
יד
אפילו לר"א. ע"ז שם מיתבי אכל כו':
טו
או שהוא כו' אפילו כו'. חולין שם מיתבי כו' רישא כו' אלמא כו' מומר לכל כו' וע"כ חוץ משתים אלו וכן בכל הסוגיא שם:
טז
ומי שאינו כו'. כן העלה הב"י מדברי הרא"ש שכ' ומומר להכעיס פי' ר"י כיון דאינו חושש לזבוח הוי כעובד כוכבים דאינו בר זביחה והוא כשיטתו כמ"ש בס"א דיליף מוזבחת ועבפ"ד דגיטין מ"ה ב' וברש"י שם ד"ה מומר ומסור כו' אבל לדעת הרמב"ם בס"א דוקא להכעיס שנקרא מין כנ"ל:
(ליקוט) ומי שאינו כו'. והרא"ה מכשיר אלא שמפרש ההיא דב"פ דע"ז מומר להכעיס היינו בכה"ג אבל להכעיס ממש לכ"ע מין הוא וכתב ופסקו רבוואתא לקולא כמ"ד מומר הוא. ולפ"ז להרמב"ם שפסק לחומרא היה אסור בה"ג. אבל במה"ב השיג עליו דהא אמר שם אכל פרעוש כו' דא"א לומר כה"ג. והרשב"א בת"ה דעתו להתיר באחרים רואין בדיעבד אפילו להכעיס אלא שנסתפק בזה ממש"ש מע"ה פרט למומר כו' מאי בינייהו כו' ומפרש במומר להכעיס ודעת הרז"ה להתיר באחרים רואין אף לכתחילה והוא חלק עליו ע"ש (ע"כ):
יז
(סעיף ו') מומר לאחד כו'. כמש"ש מומר לדבר אחד לא כו' ודוקא לאותו דבר כמש"ש כיון דדש ביה כו':
(ליקוט) מומר כו'. וכן עיקר דהא קי"ל מומר לד"א לא הוי מומר לדבר אחר וכמש"ש מומר לאכול הלב כו' ובהוריות י"א א' פרכינן עלה והא רבא אמר דכ"ע כו' ומשמע אפילו במומר להכעיס לחלב לא הוי לדם אפילו לתיאבון דקאמר אלא הכא באוכל נבילה לתיאבון כו' אלמא אפי' לתיאבון ואפ"ה דוקא לאותו דבר ולא אוקים כבתחילה במומר לחלב כו' ואפילו לשחיטה היה כשר במומר להכעיס לדבר אחר בלא שום בדיקה אלא משום דכעובד כוכבים הוא. וכן מדקאמר ר"א מומר למאי כו' ולדברי הרמב"ם מאי פריך למאי הל"ל לתיאבון סתמא בשלמא בדברי רבא י"ל דלרבותא קאמר. וכן גבי אבדו גדייו קתני בתוספתא נגנבו ודוחק גדול לומר שידוע שלא גנב אלא פ"א ואינו מומר לגניבה [וערא"ש פ"א דחולין סי"ז וההוא דאבדו כו' דרוב גנבי העיר ישראל נינהו וכ"כ לעיל בש"ע סימן א' ס"ד] ואע"פ שי"ל בדוחק כ"ז (ועט"ז וש"ך) מ"מ האמת יורה דרכו (ע"כ):
(ליקוט) מומר כו'. וראיה ממש"ש ג' ב' אביי לא אמר כר"א כו' ואם איתא לוקמי במומר לשאר עבירות דבזה ודאי ל"פ עליה דברייתא ערוכה היא ואפילו ערל ואפילו ישראל מומר. וכן מדקאמר רב אשי מומר למאי לאכול נבילות לתיאבון ול"ק סתם מומר לתיאבון ול"צ לדרבא ול"ל דלרבותא נקטה דלישנא מומר למאי לא משמע כן ובזה נ"ל לתרץ קושית תוס' נ' ב' ד"ה מ"ט כו' ותירוצם צ"ע דמאי נ"מ (עברז"ה) ועוד דאכתי מאי קאמר לדבריו כו' וליה לא ס"ל הא ע"כ ס"ל דהדא בכותי אלא ודאי דגם מש"ש הדא בכותי הכל לדבריו הראשונים ואליבא דאביי דמתני' דשם ל"ק ושחיטתן כשרה דיעבד ובמומר לעבירה אחרת דמותר לכתחילה בלא שום תיקון וקמייתא בכותי ופריך לוקמיה גם לקמייתא במומר ולאותו דבר כשמעתיה וכמ"ש בברייתא שניהם ואפילו ערל כו' ואפי' כו' (ע"כ):
(ליקוט) מומר כו'. וכ"מ בתוספתא וכמש"ל סימן א' ס"ד או שנגנבו כו' וגם רוב גנבי כו' אלמא אף שמומר לגנוב (ע"כ):
יח
ולהרמב"ם צריך. דסובר דרבא נקט לאותו דבר לרבותא דל"ת כיון דדש כו' והכריחו לזה מדכייל בברייתא הכל שוחטין כו' מומר לערלות עם מומר לאותו דבר וקאמר לימא מסייע ליה כו' משמע דכולם צריך לתקנתא וכן כותי דתני שם:
יט
ודוקא כו'. כ"כ הרמב"ם ולמד מדאמר מומר משמע דוקא דמומר לכך וצ"ע על הב"י והג"ה שכתבו מיהו כו' דהא להרמב"ם אין חילוק והרמב"ם לא הזכיר כלל מומר לאותו דבר וכללו במומר לעבירה א' ואם איתא ה"ל לחלק אלא דאין חילוק ובזה צדקו דברי ההג"ה לעיל בס"ב (עש"ך ס"ק י"א):
(ליקוט) ודוקא כו'. עתוס' י"ב א' ד"ה הרי כו' (ר"ל דלפ"ד הרמב"ם ע"כ צ"ל דשם באינו מומר לגנוב וע"ל בס"ק י"ז) (ע"כ):
(ליקוט) מיהו כו'. זה אין לו שחר (ע"כ):
כ
(סעיף ט') צדוקי כו'. שדינם השתא כמו כותים קודם שגזרו עליהם כמ"ש בכמה מקומות דצדוקי לא חייש למדרש חכמים וכן כותים וערש"י בספ"א דע"ז כ"א ב' ד"ה כותי וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' עבדים הלכה ו' וש"ע לקמן סימן רס"ז סמ"ז:
כא
ואחרים עע"ג. רמב"ם ור"ל אבל חותך כזית בשר לא מהני דתנאי היא ואנן קי"ל כת"ק שם ד' א'. ת"ה וטור. אבל הרמב"ם בה' עבדים שם וש"ע בסי' רס"ז שם פסקו כר"א ועבפ"א דגיטין י' א' ואף שי"ל דאתי גם כרשב"ג ודלא אחזוק אף בגיטין ומ"ש שם לעולם ר"א לרווחא דמילתא נקט דאף כר"א אתי מ"מ כת"ק א"א לאוקמיה וערש"י ותוס' שם:
(ליקוט) ] ואחרים עע"ג. אינו מדוקדק דאפי' יוצא ונכנס סגי דקי"ל כרבא וכ"כ בסימן ס"ט ס"י (ע"כ):
כב
וגם בדקו. דעת עצמו. וכבר תמהו עליו כל האחרונים ועתוס' שם ד"ה בודק וכ"כ כל הפוסקים דא"צ אלא עע"ג (עבריטב"א שמפרש דצריך גם בדיקת סכין בכותי. ויחידאה הוא):
כג
מסור כו'. כמ"ש בגיטין מ"ה ב' מסור כו' שנאמר וקשרתם כו' וה"ה כאן לטעם ר"י שנאמר וזבחת:
כד
ויש מכשירין. דלא דמי לשם דכאן אף אשה ועבד וכל הפסולין נאמנין משא"כ שם כמש"ש ואשה ועבד כו'. וצ"ע דשם אין מצווים על התפילין וכמ"ש רש"י שם ד"ה עבד. אלא דלדעת הרמב"ם יש להכשיר דיליף מקרא וקרא לך כו' וע"ל סי' קי"ט ס"י:
כה
(סעיף י') התחיל כו' בד"א כו'. עבה"ג וגמ' שם קכ"א ב' שחט עובד כוכבים במקום כו'. ובתוספתא ריש מכילתין ישראל ששחט ומירק עובד כוכבים שחיטה על ידו שחיטתו פסולה שחט ישראל שנים או רוב שנים שחיטתו כשרה עובד כוכבים ששחט ומירק ישראל שחיטה על ידו שחיטתו כשירה שחט בה דבר שאינו עושה טריפה וישראל בא וגמרה מותרת באכילה:
כו
(סעיף י"א) היו כו' ואצ"ל כו'. עבה"ג אבל בתוספתא שם ישראל ועובד כוכבים שהיו אוחזין בסכין ושוחטין אפילו אחד למעלה ואחד למטה שחיטתן כשרה וכ"פ האחרונים עיין בדבריהם:
(ליקוט) היו כו'. ליתא דא"כ הא דאמרינן מ"א א' ת"ש ב' כו' הב"ע בישראל מומר ל"ל לשום א' (עבתוס' י"ד א' ד"ה השוחט. ועי"ל כו' ועוד אמרינן כו'. אבל מקור דין זה שבש"ע הוא מהרשב"א ודעתו דלא כהתוס' כמש"ל בסימן ד' ס"ק ג' ועביש"ש) וכ"ה בתוספתא וכתבה הג"א בס"ה בד"ה ותניא כו' (ע"כ):
כז
שחיטת כו'. תוספתא שם שחיטת הקוף ה"ז פסולה שנאמר וזבחת ולא שזבח העובד כוכבים ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאליה:
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
ב׳:א׳
א
א) [סעיף א'] שחיטת עכו"ם נבלה. והטעם כתב הרמב"ם פ"ד מה' שחיטה ה' י"א משום שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו. מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור. והרא"ש כתב הטעם דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. והנ"מ בין הטעמים כתב הט"ז סק"א דלהרמב"ם גר תושב אינו אסור מה"ת אלא מדרבנן ולהרא"ש אסור אפי' מה"ת יעו"ש.
ב׳:ב׳
א
ב) שם. שחיטת עכו"ם נבלה. אבל מותרת בהנאה. ב"י. לבוש. ב"ח. כנה"ג בהגב"י או' א' פר"ח או' ב' פר"ת או' ב'. שמ"ח או' א'. מש"ז או' א'. שו"ג או' א'. זב"ת או' א'. זב"ש או' א'. זב"צ או' א' וה"מ בדלא שמעיניה דחשיב אבל שמעיניה אסור בהנאה. ב"י בשם בעל העיטור. ב"ח.
ב׳:ג׳
א
ג) וכן שחיטת מין והוא הכופר בתורת מרע"ה נבלה ושריא בהנאה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד והרשב"א בחי' אבל מין דהיינו שנעשה כומר לע"ז בין גוי בין ישראל סתם מחשבתו לעכו"ם ושחיטתו אסורה בהנאה כדתניא בפ"ק דחולין שחיטת מין לעכו"ם. פר"ח שם. זב"ת שם. ואפי' עורה ועצמותיה וקרניה וטלפיה ופירשה אסורים בהנאה. שמ"ח שם ותב"ש או' ד' ומ"מ בדיעבד היכא דאתא ליד ישראל יש להקל בהנאה במקום הפסד בסתם שחיטתו ששחט לשלחנו ולא שמעיניה דחשיב לע"ז דאינם אדוקים כ"כ בזה"ז אפי' הכומרים שנאמר סתם שחיטתן לע"ז. ודוקא אם שחט הכומר אבל הרגה מותרת בהנאה דאין דרכן לע"ז אלא דרך שחיטה. ועוד נ"ל דבמקומות שדרכן לנחור ולהרוג למאכלן וראינו דשחטה הכומר א"כ מוכחא מילתא דלע"ז קעביד ובכה"ג יש לאסור בהנאה. שמ"ח שם.
ב׳:ד׳
א
ד) שם. אפי' הוא קטן. די"ל דאין מחשבתו לעכו"ם ואפי' יודע לאמן ידיו והוא מומחה דבכה"ג בקטן ישראל כשר בעכו"ם הוי נבלה. ש"ך או' א' פר"ח או' ג' זב"ת או' ב' זב"צ או' ב' י"א או' א'.
ב׳:ה׳
א
ה) שם. אפי' הוא קטן. ואפי' בדק לו ישראל כשר הסכין ועמד ע"ג וראה ששחט יפה הוי נבלה. שמ"ח או' א' יד אליהו או' ב'.
ב׳:ו׳
א
ו) שם הגה. כגון גר תושב. היינו שקבל עליו ז' מצות כמ"ש לקמן סי' קכ"ד סעי' ב' ש"ך סק"ג. וכ"כ האחרונים.
ב׳:ז׳
א
ז) שם הגה. כגון גר תושב. או מאומות שאין עובדים ע"ז או גר שמל ולא טבל כראוי. שמ"ח שם.
ב׳:ח׳
א
ח) [סעיף ב'] מומר אוכל נבילות לתיאבון וכו' היינו כי לא משכח כשר אכיל נבילות ע"כ מהני בדיקת סכין כיון שנתונה בידו שוחט שפיר דכל כמה דמשכח היתרא לא אכיל איסורא אלא דלא טרח להדורי בתר סכין יפה אם זו פגומה. ט"ז סק"ב.
ב׳:ט׳
א
ט) שם. מומר אוכל נבילות וכו' פי' שהעידו עליו עדים שאכל נבילה במזיד ואפי' פעם א' ולא מיבעיא היכא דראוהו מחזר אכשרה ולא מצא ואכל נבלה פשיטא דזהו לתאבון מקרי אלא אפי' ראוהו אוכל נבילה סתמא במזיד מ"מ תלינן דלתאבון עשה שלא מצא כשרה ותאב הוא לאכול בשר. וה"ה נמי אם שכיח הנבילה בזול יותר מדהיתר וחס על ממונו ואכל נבילה תלינן אלו היה שכיח ליה התירא כמו איסורא לא היה שביק התירא ואכיל איסורא ולתיאבון מקרי. שמ"ח או' ב' זב"צ או' ד' ועיין שפ"ד או' ד' שכתב דדוקא מומר לאכול נבילות אפי' פעם א' בודק סכין ונותן לו הא מומר לטריפות בפעם א' א"צ בדיקת סכין יעו"ש והיינו אם יודעים בו שיודע השוחט בסכין פגומה הוי נבילה ואינו אוכל נבילה הא לא"ה לא שנא.
ב׳:י׳
א
י) שם. ישראל בודק סכין ונותן לו וכו' ולענין אם צריך לבדוק הסכין אחר שחיטה יש פלוגתא בזה כמ"ש בב"י יעו"ש. ואם הסכין לפנינו צריך לבדוק הסכין גם לבסוף אחר השחיטה אבל אם אין הסכין לפנינו או בדיעבד לא בדק הסכין אחר שחיטה כשרה. ט"ז סק"ב. ש"ך סק"ד. כנה"ג בהגב"י או' ט' שמ"ח או' ה' שפ"ד או' ד' זב"צ או' ה' וכן לכתחלה צריך לבדוק הסימנים אחר שחיטתו ובדיעבד כשרה. שמ"ח שם.
ב׳:י״א
א
יא) שם. ישראל בודק סכין וכו' ושוחט אפי' כמה בהמות אחר בדיקה אחת. שמ"ח או' ב' זב"ת או' ט' זב"צ או' י"ב. ומיהו לפי מאי דבעינן למימר קמן (סי' י"ח סעי' י"א) דעצה טובה לבדיק בין כל א' וא' ה"ה כאן. זב"ת שם.
ב׳:י״ב
א
יב) ואם יודעים שא"א שיבואו הסכין והסימנים לפנינו אחר שחיטה אין ליתן לו לשחוט אפילו אחר בדיקת הסכין תחלה אם לא במקום צורך גדול וא"א בענין אחר דאז הוי כדיעבד. שמ"ח או' ו'.
ב׳:י״ג
א
יג) ואם ישראל לא בדק לו סכין ויש בשר כשר לפנינו ועוד יש זה הבשר ששחט זה המומר והמומר הנז' קונה מזה הבשר ששחט הוא אין ראיה לומר דלא שביק התירא ואכיל איסורא אלא אסור לאכול ממנו. שפ"ד או' ה' מחב"ר או' ג' זב"צ או' ו'.
ב׳:י״ד
א
יד) שם. ומותר לאכול משחיטתו וכו' וא"צ שיאכל המומר ממנה תחלה משום דלא עבר אלפני עור. טור. לבוש. ש"ך סק"ה פר"ח או' ה' שמ"ח או' ב' ר"ז או' א' זב"ת או' א' זב"צ או' ז'.
ב׳:ט״ו
א
טו) ואפי' אם שוחט בחנם בלי טובת הנאה אין להתיר בלא בדיקת סכין תחלה. כרתי או' ה' ער"ה או' ג' זב"צ או' ח'.
ב׳:ט״ז
א
טז) שם. אפי' ישחוט בינו לבין עצמו. דכיון שיש סכין יפה בידו ודאי ישחוט בזה ומסתמא ישחוט יפה ולא ישהה ולא ידרוס. ש"ך סק"ד. ר"ז או' ה'.
ב׳:י״ז
א
טוב) שם. והוא שיודעין בו שיודע וכו' דאל"כ לא אמרינן ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ואפי' בדיעבד כשאינו יודע בבירור שהוא מומחה. ונראה שצריך לבדקו תחלה קודם שחיטה אם הוא מומחה שאין ליתן לו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה דומיא דסכין דבסמוך. ש"ך סק"ז. ואפי' כתב קבלה שנותנים האידנא לא מהני דלא טרח לחזור על לימודו. שמ"ח או' ג' זב"צ או' י"ד. והיכא דליתיה קמן למבדקיה יש להקל במקום הפסד אי אית ליה כתב קבלה. שמ"ח או' ד'.
ב׳:י״ח
א
חי) שם. עד שיבדקנו בסוף. וה"ד אם בגמר שחיטה בא ומצא סכין זו בידו או שהיה לפניו שנים ושלשה בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך דכיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו אמרינן שבזו שחט הכל אבל כשהיה לו פנאי יום או יומים אין סומכין עליו בזה וגם יש להחמיר אף בשעה אחת ובשתים. ב"י בשם הרשב"א. ש"ך סק"ז. שמ"ח או' ח' שפ"ד או' ז' זב"צ או' ט'.
ב׳:י״ט
א
יט) בא תיכף אחר גמר שחיטת מומר זה שלא בדקו סכינו תחלה ומצא לפניו ב' סכינים בגוונא דבודאי היו שניהם ידועים לו בשעת שחיטה וא' יפה וא' אינו יפה ואמר ביפה שחטתי חיישינן שמא היו בעיניו שניהם מוחזקים ליפה או לשאינו יפה ולא בדק להו כלל והשתא שאומר ביפה שחטתי לאשתמוטי קאמר עד שיאמר בזה היפה שחטתי דכיון דיודע איזהו יפה מסתמא ידע מעיקרא וביפה שחט. שמ"ח או' ט' ועיין לקמן או' ל"ח.
ב׳:כ׳
א
ך) ואף אם יש לו משחזת לזה המומר אינו נאמן ואסור לאכול משחיטתו. ער"ה או' ה' בשם כמה ראשו' ותמה על הרדב"ז ח"א סי' כ"ד שכתב דאם יש לו משחזת נאמן יעו"ש. והב"ד זב"צ או' יו"ד.
ב׳:כ״א
א
כא) שם. ואין ליתן לו לכתחילה וכו' הטעם דהא אלו שכח ולא בדק הסכין לא בתחלה ולא בסוף איסורא קאכיל חיישינן שמא ישכח ולא יבדוק אחר השחיטה ויאכל משחיטתו והר"ן כתב דחיישינן שמא יחשבו הרואים שאין אנחנו צריכים לבדיקתו וימסרו לו ולא יבדקו אחריו. וכתב הב"ח ולפי דעתו (ר"ל דעת הר"ן) יראה דאפי' בדק הסכין בינו לבין עצמו לא יתננו למומר בפני הרואים לשחוט בו אלא א"כ יחזור ויבדקנו בפניהם וראוי להחמיר כדבריו בזה עכ"ל ונראה דה"ה אם אומר בפני הרואים בדקתי סכין זה מותר ליתן לו. ש"ך סק"ח. מיהו הפר"ח או' ח' כתב להשיג על דברי הש"ך הנז' שכתב דסגי באומר בפני הרואים וכו' והתב"ש או' ט' כתב ליישב דברי הש"ך הנז' ומ"מ סיים דלכתחלה יש לעשות בפרסום מה דאפשר לחוש לכולהו פו' יעו"ש.
ב׳:כ״ב
א
כב) ואין צריך לבדוק הריאה אחר בדיקת המומר דמוקמינן לה בחזקת כשרה. ב"ד סי' ט' ער"ה או' ד'. זב"צ או' י"ג. דר"ת או' ך'.
ב׳:כ״ג
א
כג) זה שכתבנו דאוכל נבילה תלינן דלתיאבון אכל היינו שנתנבלה בשחיטה אבל בהמה שמיתה שנפשו של אדם קצה בה ואין דרך לאכלה לתיאבון וכ"ש אוכל שקצים ורמשים שהם דברים המאוסים וכה"ג תלינן מסתמא שאוכל להכעיס. דלא תלינן במילתא דלא שכיחא לומר שיש לו רעבון גדול ולא מצא דבר לאכול או בעי למטעם טעמא דאיסורא איך הוא טעמם אלא א"כ פירש שעושה משום טעם זה. ואפי' אוכל נבילה שנשחטה אם אוכל אותה משום טירחא מועטת להלוך אחר הכשרה לא הו"ל לתיאבון ולאו בא שחיטה הוא. שמ"ח או' י"א. זב"צ או' ט"ו.
ב׳:כ״ד
א
כד) ונראה דעכשיו בזמנינו שהוא חשוד לאכול נבלות לתיאבון אין אוכלין ממנו שום דבר מאכל שיש לחוש שיש בו חשש איסור ומכ"ש שלא ליתן לו הסכין בדוק לשחוט ולאכול משחיטתו ומי שעושה דבר זה בכלל מומר יחשב לכל מילי. ביה"ל או' ב' ואעפ"י שכל הפו' האחרונים לא כתבו מזה כלום מ"מ ראוי לחוש לדבריו וידון המורה בזה לפי ענין המומר ההוא ולפי פרצת הגדר. שמ"ח או' י"ב. וכ"פ חכ"א כלל א' או' ז' כדברי ביה"ל הנז' וכ"ה דעת האחרונים דעכשיו כולם מקרו עובר להכעיס כמ"ש בכף החיים על או"ח סי' תמ"ח או' ס' יעו"ש.
ב׳:כ״ה
א
כה) ועיר אחת שהיו אוכלין נבילות וטריפות מחמת שלא נמצא שם בשר כשר ואח"כ חזרו בתשו' ושלחו אחד מאתם ללמוד מלאכת השחיטה אם מותר ללמדו וליתן לו כתב קבלה להיות שו"ב אצלם כיון שהוא מומר לתיאבון. עיין מה שכתבתי בתשו' בס' באר מים חיים דהכל לפו ראות עיני המורה דאם רואה שחזר בתשו' שלימה וקבל עליו דברי חבירות בפני ג' שלא יעשה עוד כדבר הזה ועושה סיגופים ותעניות לכפר אשר עווית מלב ונפש ולא מפני הרואים כדי שילמדו אותו מלאכת השחיטה אז מותר ללמדו ולתת לו כתב קבלה להיות שו"ב יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ד.
ב׳:כ״ו
א
כו) שם. אפי' כשר עומד על גביו. דישראל מומר לא מירתת כי הוא סבור שלא יבדקנו אחריו לפי שמחזיק עצמו בישראל. ש"ך סק"ט.
ב׳:כ״ז
א
כז) שם הגה. מי ששחע והוציא טרפה פעם אחת וכו' משמע דבפעם אחת אין מעבירין אותו ואין הדין כן אלא אפי' בפעם אחת אם יצאה טריפה מתחת ידו מעבירין אותו. ש"ך ס"ק י"א. פר"ח או' י"א. לה"פ או' ג' כריתי או' יו"ד. זב"ת או' יו"ד. זב"צ או' י"ז. וית' עוד זה לקמן סי' קי"ט סעי' י"ז יעו"ש.
ב׳:כ״ח
א
כח) שם הגה. מי ששחט והוציא טריפה וכו' שו"ב שנחשד שאינו בודק הריאה כהוגן רשאי לשחוט עופות אח"כ. נוב"י מה"ת חי"ד סי' ג' והב"ד פ"ת או' ד' יעו"ש וכ"כ בשו"ת צ"צ החדשות חי"ד סי' א' אך בשו"ת בית אפרים חי"ד סי' ד' כתב לפקפק בדברי הנוב"י הנז' וכן בס' מעשה אברהם חי"ד סי' ז' האריך הרבה לדחות דברי הנוב"י הנז' והביא כמה !ראיוש מש"ס ופו' להחמיר והעלה להלכה דהחשוד על בדיקת הריאה גם שחיטתו פסולה וכתב שכן ראה מעשה באזמיר שהעבירו שו"ב ופסלוהו גם משחיטת עופות על שיצא טריפה מתחת ידו בבדיקת הריאה בהסכמות הגדולים דשם יעוש"ב. וכן העלה בשו"ת אמרי אש חי"ד סי' י"ג להחמיר בזה דאם הוא חשוד על בדיקת הריאה אין להאמינו על שחיטת עופות וכתב שכ"ה משמעות השמ"ח או' י"ח יעו"ש. והב"ד דר"ת או' כ"ו.
ב׳:כ״ט
א
כט) שם בהגה. אם לא הוחזק בכך וכו' ואם מצד פחזותו ומהירותו יצא המכשול מתחת ידו יש להקל בהעברה על איזה ימים וקבלת ד"ח לבד. אהלי יעקב סי' נ"ד. עיקרי הד"ט סי' ד' או' ח' וכיוצא בזה כתב בשו"ת אמרי אש חי"ד סי' א' בשו"ב שהעבירו אותו מחמת שנהג קלות ראש בבדיקת הריאה ורואין שהוא רק מפני המהירות או מפני השבושין ששבשו ההרגל לומר שכך נכון לעשות וא"צ יותר מהני קבלת ד"ח אם מקבל על עצמו באלה ובשבועה שיהיה מהיום במתון ולאט יתנהל בבדיקת הריאה יעו"ש. דר"ת או' ל"ו.
ב׳:ל׳
א
ל) שם בהגה. אם כבר נכשל וכו' אחד שאכל עוף ומצא אח"כ א' מי"ח טרפות א"צ כפרה כיון דסמך ארוב כשרות והיה אונס. פמ"א ח"ב סי' מ"א. והא דכתב נאמן שמואל סי' י"ג בשו"ב שנמצא שלא הרגיש בבדיקת הריאה ובשחיטת תרנגול דצריכים כפרה על מה שאכלו ממנו עד עתה אעפ"י שהיתה בשגגה היינו משום דהעובדא שלו היתה שהיה ניכר לאנשי הקהל שהשו"ב ההוא אין יראת אלהים בלבו ולא היה מוחזק בעיניהם ליהודי כשר קודם שנודע להם שאינו מרגיש בסכין ובטירפות הריאה עי"ש וע"כ שפיר י"ל דבכה"ג גם הפמ"א מודה דצריכים כפרה דלא שייך לומר שהם אנוסים שלא היה להם לסמוך על בדיקתו. דר"ת או' מ"ה.
ב׳:ל״א
א
לא) שם בהגה. מעבירין אותו. עיין בשו"ת חו"י בהשמטות לדף כ"א שנסתפק במי שהעבירוהו מהיות שו"ב ע"י עד א' עם קצת רגלים לדבר ומ"מ יודע בעצמו ששקר ענה בו אם רשאי לשחוט בביתו או בבואו למקום אחר שאינם יודעים מה שנעשה לו וכתב דאפי' אמת הוא שנכשל ויודע ששוגג הוא או שהעבירוהו ע"פ עדות ב' עדים י"ל דבאין רואין ויודעים שרי אחר שאין כאן חשד אפי' לרואים בשחיטה זו השנית שום איסור רק מה שהעבירוהו אם עתה ירא ה' ונזהר למה נאסר לו עכ"ל והב"ד הפ"ת או' ה'. אמנם הבל"י בססי' כ"ח חלק על דברי חו"י הנז' וכתב כיון דפסלוהו אסור לו לשחוט חדא דהוי כחשוד לדבר זה כיון שב"ד אסרו השחיטה שלו וכמ"ש בסי' א' אם הקהל הטילו חרם וכו' דשחיטה אסורה ועוד דעיקר היתר בזה"ז הקבלה וכיון שהב"ד פוסלין הקבלה הוי כאלו לא היה לו קבלה מעולם ואסיר לו לשחוט עד שיתירו לו הב"ד יעו"ש. והב"ד המש"ז ססי' כ"ח. וכן הסכים בדעת תורה סי' א' או' ע"ט לדברי הבל"י והמש"ז יעו"ש.
ב׳:ל״ב
א
לב) שם בהגה. מעבירין אותו. בכ"מ שכתבו הפו' בענין זה שמעבירין אותו עד זמן מה ומקבל עליו ד"ח צ"ל שהעברה יהיה קודם ואח"כ יקבל עליו ד"ח ואם עשה להיפך שקבל עליו ד"ח קודם ההעברה צריך להעבירו עוד הטעם סתם עד חודש ימים ואח"כ יקבל ד"ח כיון שהעברה הוא ענין תשו' על לשעבר ואם יקבל עליו ד"ח קודם ההעברה הרי יודע שע"מ כן העבירוהו ואין זה תשו' אמיתית. שבו"י ח"ב חי"ד סי' ב' דר"ת או' מ"ט.
ב׳:ל״ג
א
לג) ושיעור העברתו שיהיה חוץ לאומנתו לפי דעת הרב דמש"א שהביא הכנה"ג בסי' ח"י בהגב"י או' ס"ד דבהעברה ברגע סגי וכ"ה דעת הרב אהל יוסף יו"ד סי' א' אבל החק"ל חי"ד סי' קס"ט הכריע מדברי מרן ב"י סי' ס"ד ורש"ל ומהר"ם מינץ בשם האגודה דבעינן ל' יום ותמה על הכנה"ג ואהל יוסף יעו"ש והב"ד בנו הרב בתו"ז או' ב' סי' ו' או' ז' יעו"ש וית' עוד מזה לקמן סי' קי"ט סעי' ט"ו כי שם מקומו יעוש"ב.
ב׳:ל״ד
א
לד) מי שהמיר דתו ושב בתשו' שלימה יכול להיות שו"ב. הרש"ך ח"ב סי' ק"ז. הראד"ב סי' ג' כנה"ג סי' י"ח בהגב"י או' נ"ט. שו"ג בסי' זה במחו' או' א'.
ב׳:ל״ה
א
לה) [סעיף ג'] מומר לתיאבון ששחט אפי' נשבע וכו' שהרי הוא חשוד על השבועה לגבי אותו דבר מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני. ב"י בשם ס' אוהל מועד. ש"ך ס"ק י"ב.
ב׳:ל״ו
א
לו) שם. אינו נאמן. וכן אם ראינו שאכל נבילות חצי שיעור יש להחמיר ואין להאמינו בשבועה. שפ"ד או' י"ב. מחב"ר או' ו' ער"ה או' ח' דע"ק או' א' זב"צ או' י"ח.
ב׳:ל״ז
א
לז) [סעיף ד'] ואומר שביפה שחט נאמן. היינו בשידעינן שאלו הסכינים היו עמו בשעת שחיטה אז הוא נאמן שביפה שחט דלא שביק התירא ואכל איסורא אבל אם אחר השחיטה מצאו אלו הסכינים אצלו אינו נאמן. ש"ך ס"ק י"ג. כנה"ג בהגה"ט או' י"א. פר"ח או' י"ג. לה"פ או' ו' כרתי או' י"ב. מש"ז או' ז' זב"ת או' י"ב ואו' י"ג. זב"צ או' י"ט.
ב׳:ל״ח
א
לח) י"א שאם אומר סתם שבסכין יפה שחט אינו נאמן אלא צ"ל בזו היפה שחטתי. דמשק אליעזר הביאו כנה"ג בהגה"ט או' יו"ד. שמ"ח או' ט' מש"ז שם. ר"ז או' י"א. ויש להחמיר כדבריהם. זב"צ או' ך' ועיין לעיל או' י"ט.
ב׳:ל״ט
א
טל) שם. נאמן לומר מומחה שחט לי. דוקא באומר מומחה פלוני שחט לי דמסתפי דילמא נתפס כגנב. ט"ז סק"ז. ש"ך ס"ק ט"ו. כנה"ג בהגה"ט או' י"ד. פר"ח או' ט"ו. פר"ת או' ז' לה"פ או' ז' בל"י או' ב'. כריתי או' י"ד. שמ"ח או' יו"ד. שפ"ד או' ט"ו. שו"ג או' יו"ד. מחב"ר או' ז' ער"ה או' יו"ד. שש"א או' ג' ר"ז או' י"ב. זב"ת או' ט"ו. זב"צ או' כ"א.
ב׳:מ׳
א
מ) ואפ' בעוף מהני ג"כ אם אומר פלוני שחט לי. ש"ך ס"ק י"ד. פר"ח או' י"ד. כריתי שם. שמ"ח שם. זב"ת או' י"ד. זב"צ או' כ"ב.
ב׳:מ״א
א
מא) וה"ה אם יש מקולין (שוק מוכרי בשר) קבועים ואומר מכשרה קניתי נאמן ואפי' מקילי ישראל רחוקים קצת בהליכה טורח כל דהו הוי וכגון שמצויים כשרות בזול כמו הטריפות. ש"ך שם. פר"ת או' ז' שמ"ח שם. שפ"ד או' י"ד. ר"ז או' י"ב זב"ת או' ט"ו. זב"צ או' כ"ג.
ב׳:מ״ב
א
מב) ואם אומר מקולין פלוני קניתי אף אם בשר שחוטה ביוקר טפי יש להתיר. פר"ח שם. זב"ת שם. זב"צ או' כ"ד. וכ"ז מדינא ולענין זה"ז עיין לעיל או' כ"ד.
ב׳:מ״ג
א
מג) [סעיף ה'] מומר להכעיס וכו' פי' כגון שהיתר ואיסור לפניו ויש הנאה בהיתר כבאיסור והוא דוחה ממנו ההיתר בידים ופושט ידיו דוקא אל האיסור שמזה נראה כונתו להכעיס את בוראו או שנזרקה בו מינות שאינו מאמין באותה מצוה ורוצה להראות שדוחה אותה מעליו. שמ"ח או' י"ג.
ב׳:מ״ד
א
מד) שם. מומר להכעיס אפי' לדבר אחד. ואפי' בפעם אחת הוי כעכו"ם. יש"ש בפ"ק דחולין סי' ו' ש"ך ס"ק ט"ז. לה"פ או' ח' הל"פ בל"י או' ג' שמ"ח שם. ר"ז בקו"א או' ח' זב"צ או' כ"ה.
ב׳:מ״ה
א
מה) שם. אפי' לדבר אחד. בין מצות ל"ת ובין במ"ע כגון שלפניו לולב ואתרוג ואינו רוצה ליטול ומראה כוונתו שהוא להכעיס או אינו מאמין הרי הוא כגוי. שמ"ח שם. זב"צ או' כ"ו.
ב׳:מ״ו
א
מו) שם. או שהוא מומר לעכו"ם. דהיינו שהועד עליו שעבד ע"ז באיסור דאו' כגון שניסך לה יין וכדומה. שמ"ח או' ט"ז.
ב׳:מ״ז
א
מז) שם. או שהוא מומר לעכו"ם. אפי' בצנעה ואפי' רק פעם א' הוי מומר לכל התורה ודינו כעכו"ם. ש"ך ס"ק י"ז. לה"פ או' ט' הל"פ בל"י או' ד' שמ"ח שם. שפ"ד או' י"ז. ער"ה או' י"ב. ר"ז בקו"א או' ט' זב"ת או' י"ח. זב"צ או' כ"ז.
ב׳:מ״ח
א
מח) שם. או לחלל שבת בפרהסיא. אפי' בפעם אחת. ש"ך שם. לה"פ שם. בל"י שם. שמ"ח שם. שפ"ד שם. ר"ז שם או' יו"ד. שש"א או' ו' בשם כמה פו' ודלא כביה"ל שכתב דבעינן שיחלל כמה פעמים בפרהסיא בפני עשרה יעו"ש. מיהו באוחה שחיטה לא הוי מומר. ש"ך שם. פר"ח או' י"ז. ועיין לקמן סי' י"א או' ח"י.
ב׳:מ״ט
א
מט) שם. או לחלל שבת בפרהסיא. ופרהסיא הוא בפני עשרה אנשים ישראלים דוקא. ביה"ל או' ג' שמ"ח שם. שפ"ד שם. שש"א שם. פ"ת או' ח' זב"צ או' כ"ט. ואם המומר עצמו מצטרף לעשרה דהיינו תשעה ישראלים והמומר עיין בתשו' דבר שמואל סי' ס"ג שמצדד בזה אבל בתשו' הזר"א חי"ד סי' נ"ב הסכים דמצטרף יעו"ש. ועיין עו"ש בדב"ש שמסתפק אם הנשים מצטרפות לעשרה אבל מדברי ביה"ל הנז' משמע דפשיטא ליה דאין מצטרפות לעשרה אלא בעינן דוקא אנשים.
ב׳:נ׳
א
נ) מומר בפרהסיא לחלל שבת דוקא כגון שחלל באיסור דאו' אבל באיסור דרבנן לא הוי מומר. פר"ח בקו"א דלא כביה"ל. לה"פ או' ט' בל"י או' ד' שמ"ח או' ט"ז. שפ"ד או' י"ז. ער"ה או' י"ג. שש"א או' ז' זב"ת או' י"ט. חכ"א כלל א' או' ח' פ"ת או' ח' בשם משנת חכמים. וכן מומר לע"ז דוקא בדאו' שמ"ח שם. ער"ה שם. זב"צ או' ל"ב. ואף אם עבר על לאוין דשבת וע"ז לא הוי מומר לכל התורה עד שיעבור על מיתות ב"ד. פ"ת שם בשם משנת חכמים.
ב׳:נ״א
א
נא) ויום הכפורים דינו כשבת לענין זה. שמ"ח שם. ער"ה שם. זב"צ או' ל"ג. וכן המחלל מועדות דינו כשבת. ער"ה שם בשם תשו' הרדב"ז.
ב׳:נ״ב
א
בנ) שם. או שהוא מומר לכל התורה וכו' ולא ביארו לנו רבותינו בכמה עבירות יתחזק זה למומר לכל התורה ונראה שאם ראוהו עובר במזיד על ג' עבירות מפורסמות שהעולם נזהרין בהם כגון שאכל נבילה ולבש שעטנז דאו' והקיף פאת ראשו הוי חזקה לכולהו ואמרינן מסתמא פרק ממנו עול המצות כולן עד שיוחזק שלא פרק ממנו כ"א אותן שפקר בהם ואז חזר דינו כמומר לדבר א' דלא הוי מומר לאחרים ומ"מ נראה דאם ראינוהו עובר עבירות הרבה עד שנראה מתוך ענינו שפרק עול רוב המצות מעל צוארו לתאותו אז אמרינן רובו ככולו ואפי' אם ראוהו נזהר בקצת מצות מ"מ הוי כגוי. שמ"ח או' ט"ו. שפ"ד או' י"ז. זב"צ או' ל"ד.
ב׳:נ״ג
א
גנ) שם. דינו כעכו"ם. ואפי' בדקו לו סכין וראוהו ששחט יפה. ב"י. ט"ז סק"ח. שמ"ח או' י"ג. זב"צ או' ל"ה. יד אליהו או' י"ג.
ב׳:נ״ד
א
דנ) שם הגה. ומי שאינו חושש בשחיטה ואוכל נבילות בלא תיאבון וכו' והפר"ח או' י"ט כתב דיש להקל בדין זה בבדיקת הסכין ולעמוד עליו מתחלה ועד סוף יעו"ש. וכ"כ זב"ת או' ך' וכ"כ המחב"ר או' ח' בשם הרמ"ע ומהריק"ש דבדיעבד שחיטתו כשרה דלא כדסבר מור"ם בהגה יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' כ"ד דבזה"ז אפי' במומר לתיאבון יש להחמיר וא"כ כ"ש בכה"ג דמומר אפי' בלא תיאבון.
ב׳:נ״ה
א
הנ) ופשוט דמומרים דהאידנא לדתי עכו"ם ומטמעים ביניהם הם פוקרים ביותר וכוללים כל עניני מומרים שבסי' זה. שמ"ח או' ט"ז.
ב׳:נ״ו
א
ונ) ולמכור נבילות למומר ולכל דכוותיה יש להחמיר לכתחלה גם העוקב ומסרסר לו זונה ואפי' המזווגו דאין הדבר מצוי לו מיד כרצונו משא"כ המזווג בנכרים אין איסור ומ"מ יש קבלה מפי גדולים וזקנים כי המתעסק באלה לא יצא נקי מזרע שמקדיח תבשילו ונרמז במ"ש לא תתחתן בם כי יסיר את בנך וכו' שו"ת חו"י סי' קפ"ה. לה"פ או' ט' בל"י או' ד'.
ב׳:נ״ז
א
זנ) [סעיף ו'] מומר לאחד משאר עבירות וכו' היינו לתיאבון. לבוש. דאי מומר להכעיס הרי הוא כעכו"ם אפי' בעבירה א' כמ"ש בסעי' הקודם.
ב׳:נ״ח
א
חנ) שם. מומר לאחד משאר עבירות וכו' פי' ואינו אוכל נבילות דמומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה. פרישה או' י"ז. ועוד ק"ל דמומר לאכול חלב לא הוי מומר לאכול דם. יד אליהו או' ט"ו.
ב׳:נ״ט
א
טנ) שם. א"צ לבדוק לו סכין וכו' ומשמע נמי שא"צ לבודקו תחלה אם הוא מומחה והרי הוא לגבי שחיטה כשאר ישראלים כשרים דאמרינן בהם רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הם. וכ"כ הרשב"א בתה"ב דף ו' פר"ח או' ך' זב"ת או' כ"ב.
ב׳:ס׳
א
ס) שם. א"צ לבדוק לו סכין וכו' דגבי שחיטה הוי כישראל ודעת הרמב"ם שכתב צריך פירש הרא"ש כיון דחזינן דפוקר בשביל תאותו באחד משאר עבירות חיישינן שמא פוקר שלא לקיים שום מצוה כהלכה. ט"ז סק"ט. יד אליהו או' ט"ז.
ב׳:ס״א
א
סא) שם. ולהרמב"ם צריך. ואפי' בדיעבד מעכב דהיכא דלא בדקו לו הסכין לא בתחלה ולא בסוף שחיטתו אסורה. ש"ך ס"ק י"ח. כנה"ג בהגה"ט או' ט"ז. פר"ח או' ך' פר"ת או' ט' לה"פ או' יו"ד. שו"ג או' ט"ו. שפ"ד או' י"ח. ער"ה או' ט"ו וכתב ודלא כתשו' בית יעקב סי' קל"ח שכתב דלהרמב"ם שחיטתו כשרה בדיעבד יעו"ש. שש"א או' ט' זב"ת או' כ"ג. ר"ז או' י"ג. זב"צ או' ל"ח. ואפי' בשבועה אינו נאמן אם לא בדקו לו סכין. שפ"ד או' י"ב.
ב׳:ס״ב
א
סב) שם. ולהרמב"ם צריך. ומשמע דלדיעה זו בעינן נמי שמכירין בו שהוא מומחה ויודע ה' שחיטה ולא אמרינן ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. וכ"כ המש"ז או' יו"ד דיש להחמיר באיסור תורה יעו"ש.
ב׳:ס״ג
א
סג) ממונה לרבים לשחיטה ובדיקה והוחזק לרבים שהוא גונב בשר ונמצא בידו בפרהסיא אפי' עשה תשו' גמורה אין לך חילול ה' גדול מזה ולכן לא ישחוט ברבים ואם ירצה לשחוט בבית שום יחיד הרשות בידו. הרמב"ם בתשו' בס' פאר הדור סי' קי"ב. מחב"ר או' ט' קול אליהו ח"א סי' ד' ער"ה או' ט' זב"צ או' ט"ל.
ב׳:ס״ד
א
סד) שם. ודוקא במומר לעבירה אבל מי שהוא פסול לעדות וכו' מומר לעבירה היינו שהוא מועד לעבור על המצוה ופרק עולה מעל צוארו. ופסול לעדות היינו שלא עבר אלא פעם א' ב"י. ש"ך ס"ק י"ט. פר"ח או' כ"א. לה"פ או' י"א. שפ"ד או' י"ט. שו"ג או' ט"ז. זב"ת או' כ"ד ואו' כ"ה. זב"צ או' מ'.
ב׳:ס״ה
א
סה) והיינו במומר שעבר ג' פעמים ופסול לעדות פ"א. שפ"ד שם. ומיהו בשנות חיים או' כ"ז כתב דאפי' בב' פעמים הוי מומר כדאמרינן בקידושין דף ך' דכל שעבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר יעו"ש ומיהו יש לדחות דהתם כהיתר אבל היתר ממש עד שלשה פעמים. ובענין פסולי עדות עיין בחו"מ סי' ל"ד.
ב׳:ס״ו
א
סו) שם הגה. מיהו אם הוא פסול לעדות משום שאכל נבילות וכו' העיקר כדברי מור"ם ז"ל ודלא כהש"ך. פר"ח או' כ"ב. זב"ת או' כ"ו. זב"צ או' מ"א.
ב׳:ס״ז
א
סז) שם בהגה. משום שאכל נבילות וכו' ואפי' חשוד לאכול נבילות חצי שיעור הוי כמומר. שפ"ד או' ך' זב"ש או' ט"ז. זב"צ או' מ"ב.
ב׳:ס״ח
א
סח) [סעיף ז'] מומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת. ור"ל דדינו כסעי' הקודם דלסתם הש"ע א"צ לבדוק לו סכין ולהרמב"ם צריך ומה שחזר לכתבו כאן משום שרוצה לחלק אם הוא מפני שמתו אחיו מחמת מילה.
ב׳:ס״ט
א
סט) שם. מומר לערלות וכו' דהיינו שאירע שלא נימול בקטנותו וכשהגדיל אינו רוצה למול עצמו שאינו רוצה להצטער או שאינו מל בנו שאינו רוצה לצערו הו"ל כמומר לדבר א' לתיאבון שנת' דינו לעיל. שמ"ח או' כ"ג. ואם מבעט במצות זה הוי מין והרי הוא כגוי ושחיטתו נבילה. פר"ח או' כ"ג. זב"ת או' כ"ח.
ב׳:ע׳
א
ע) שם. ואם אינו ערל אלא מפני שמתו אחיו וכו' והיינו בשגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו אבל אם אין שם יראה ואפ"ה אינו מל הו"ל מומר לערלות. ב"י. ש"ך ס"ק כ"א. פר"ח שם. לה"פ או' י"ב. הל"פ. בל"י או' ה' שמ"ח שם. שפ"ד או' כ"א. זב"ת שם. זב"צ או' מ"ג.
ב׳:ע״א
א
עא) שם. ואם אינו ערל אלא מפני שמתו אחיו וכו' התו' כתבו דה"ד שנמולו כשהם גדולים ומתו אבל הריטב"א בחי' דחה דבריהם מדנקט סתם משמע דכל שמתו אחיו מחמת מילה אפי' מקטנים לגדולים יראה ופחד איכא ולא הוי מומר יעו"ש. ער"ה או' י"ז. וכ"כ הפר"ת או' יו"ד מסברא דנפשיה והב"ד הזב"ת שם ונ"מ לענין דא"צ לבדוק לו סכין דאם הוא מומר צריך לבדוק לו סכין כמומר לשאר עבירות לדעת הרמב"ם וא"כ נראה להקל כדעת הריטב"א דאפי' מתו אחיו מחמת מילה כשהם קטנים דוקא לא הוי מומר כיון דרוב הפו' ס"ל דמומר נמי א"צ בדיקת סכין. ער"ה שם.
ב׳:ע״ב
א
עב) שם. אלא מפני שמתו אחיו וכו' ומיראה לא מלו אותו ג"כ וגם הוא עצמו נותן טעם שמתיירא מן המיתה. לבוש.
ב׳:ע״ג
א
עג) ואם מת לו אח אחד מחמת מילה אין לו התנצלות כלל והו"ל מומר לערלות לכל דיניו. כנפי יונה. מיהו בשו"ת מהרי אוסד חי"ד סי' רמ"ח השיג עליו בזה והביא ראיות מהפו' דגם בכה"ג הוי אנוס ואינו בכלל מומר יעו"ש. וכ"כ הכרתי או' י"ט אע"ג דלא אתחזק מ"מ כיון דמפחד נמנע למול לא מיקרי מומר יעו"ש. והב"ד דר"ת או' צ"ו. ועיין לקמן סי' רס"ג סעי' ב'.
ב׳:ע״ד
א
עד) [סעיף ח'] כותי האידנא דינו כעכו"ם. הכי אסיקנא בפ"ק דחולין (דף ו' ע"א) לא זזו משם עד שעשאום כעכו"ם גמורים. ב"י ט"ז ס"ק י"א. ומ"מ מדרבנן אסורה לא מן התורה. מש"ז או' י"א.
ב׳:ע״ה
א
עה) שם. דינו כעכו"ם. ואף אם נשבע הכותי ששחט שפיר לא מהני מדינא. שו"ת מהר"מ שיק חי"ד ססי' ת"ט.
ב׳:ע״ו
א
עו) שם. דינו כעכו"ם. ואפי' לקולא כגון לענין או"א אמרינן דשחיטתו כשחיטת עכו"ם. שו"ת מהר"מ שיק חי"ד ססי' ת"ז. וכ"כ בס' דעת תורה או' נ"ה יעו"ש. והב"ד דר"ת או' צ"ט.
ב׳:ע״ז
א
עז) [סעיף ט'] צדוקי ובייתוסי שבזמן הקודם שהיו להם כמה מדות טובות אבל באלו הקראים שבזה"ז שקלקלו מעשיהם וגם אין אוכלין משחיטת ישראל שחיטתן אסורה אפי' ישראל עומד ע"ג וראה ששחט יפה. תשו' ר' בצלאל סי' ג' ש"ך ס"ק כ"ד. כנה"ג בהגב"י או' ל"ד. פר"ח או' כ"ו. לה"פ או' י"ד. הל"פ בל"י או' ו' שמ"ח או' כ"ד. שו"ג או' ך' שפ"ד או' כ"ד. מש"ז או' י"ב. חכ"א כלל א' או' ח' ברכ"י או' ד' משם כמה פו' וכתב והכי נקטינן ודלא כהפר"ת.
ב׳:ע״ח
א
עח) שם הגה. מסור דינו כמומר וכו' לכל התורה כולה. כ"ה בהגהות אלפסי בשם ריא"ז ומביאו ד"מ. ש"ך או' כ"ה. פר"ח או' כ"ז וכתב ודלא כהט"ז. וכן הש"ך בנה"כ כתב להשיג על הט"ז יעו"ש.
ב׳:ע״ט
א
עט) שם בהגה. ויש מכשירין וכו' וכ"פ הש"ע לקמן סי' קי"ט סעי' יו"ד. וכ"פ רש"ל והב"ד הש"ך ס"ק כ"ו. והרב ביה"ל או' ה' לחלק יצא דמסור שאינו מוחזק לכך רק לפי שעה אזי שחיטתו בדיעבד כשרה אבל מסור שמוחזק בכך שחיטתו אסורה יעו"ש אבל הפר"ח בקו"א כתב להשיג עליו והסכים לדברי הש"ע יעו"ש. וכ"נ דעת לה"פ או' ט"ו. וכן הסכים השו"ג או' ך' כריתי או' כ"ג. זב"צ או' מ"ח. ואליבא דכ"ע שאין מוסרים לו לכתחלה לשחוט רק בדיעבד יש להכשיר. בל"י או' ז' וכ"נ מאחר דיש פוסלין.
ב׳:פ׳
א
פ) האפיקורסים הנזכרים בפ' חלק שאין להם חלק לעוה"ב כגון מבזה ת"ח או מגלה פנים בתורה ודומיהם מ"מ כשרה שחיטתן וא"צ לבדוק להם סכין משום שנראה איסור זה קל בעיניהם ומורים בו היתרא משא"כ איסור שחיטה שמפורסם. תשו' מהרי"ל סי' קצ"ד. ויש ללמוד מזה ה"ה לשאר עבירות הקלות בעיני ההמון עד שלא נחשב להם לאיסור מחסרון ידיעה דכשרה שחיטתן בלא בדיקת סכין. שמ"ח או' י"ז. זב"צ או' מ"ט ואו' ן'.
ב׳:פ״א
א
פא) כל מה שכתבנו בזה הסי' דמומר לתיאבון יש לאכול משחיטתו וכיוצא ה"ד לאכול משחיטתו דרך עראי ובאקראי אבל למנותו שוחט קבוע ברבים ודאי דאסור ולא מן השם הוא זה וכיון דחשוד לשום איסור אף דשרי מדינא להכשירו לרבים אינו ראוי. חק"ל יו"ד סי' קנ"ו דף רל"ד יעוש"ב. זב"צ או' נ"א. ועיין לעיל או' כ"ד.
ב׳:פ״ב
א
פב) [סעיף יוד'] התחיל פסול לשחוט וגמר הכשר וכו' לא כתבנו ע"ז כלום יען דהמנהג להטריף בשהייה במשהו בין בקנה בין בושט בין בעוף בין בבהמה כמ"ש לקמן סי' כ"ג סוף סעי' ב' בהגה יעו"ש. והגם שכתב הש"ך ס"ק כ"ט דמשכחת לה לדידן היכא דתפס הקנה לבדו וכו' עי"ש אנן לא בקיאים בזה. וכ"כ זב"צ או' נ"ב.
ב׳:פ״ג
א
פג) שם הגה. שחיטת קוף פסולה. מן התורה משים דכתיב וזבחת ולא שזבח הקוף כדאיתא בתוספתא (פ"ק דחולין) פ"י ואפי' אחרים רואים אותו ששחט כהלכתו בלי שום פיסול פסולה. ודרשא גמורה היא ודלא כהכ"מ בפ"ב מה' שאר אבות הטומאה שכתב לדעת הרמב"ם דאסמכתא בעלמא היא וליתא. פר"ח או' ל"ג. פר"ת או' ט"ז. שמ"ח או' כ"ח. שו"ג או' כ"ה. זב"ת או' מ"ב. ונ"מ לענין אותו ואת בנו שאם שחט הקוף מותר לשחוט השני אחריו באותו היום וכן כששוחט האם מותר למסור הבן או הבת לקוף לשחוט כדי להאכיל לכלבים כמ"ש פ"ת או' י"ד יעו"ש.
ב׳:פ״ד
א
פד) שם הגה. שחיטת קוף פסולה. ולא דמי לנטילת ידים דיש מכשירין כדאיתא באו"ח סי' קנ"ט סעי' י"ב דנטילת ידים הוא מדרבנן אבל שחיטה הוא מדאו' ולכן שחיטת קוף פסולה. ביה"ל או' ו' ומשמע דזהו משום חומרא דשחיטה אבל לפי מ"ש באו' הקודם זה אינו אלא משום דשחיטת הקוף בעצמה אסורה מדאו' ונ"מ לענין אותו ואת בנו כנז' ועיין בדברינו לשם באו"ח סי' קנ"ט או' ע"א.
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
ב׳
א
אפי' אינו עובד עכו"ם דעת התוס' ורא"ש דמהתורה אין שחיטת נכרי שחיטה הואיל ואינו בר זביחה כלל. וברמב"ם נחלקו בעכו"ם דעת הכ"מ כשאין מחשבתו לע"ז מותר ד"ת ולכך נכרי שאין עובד ע"ז שחיטתו מותר ד"ת והש"ך חולק ועיין פלתי שדעתי מסכים להכ"מ והבאתי לכל שיטה ראי' מגמ':
ב
לתיאבן כשיש לפניו היתר ואיסור שביק איסור' ולקח היתר' אבל לטרוח אחריו אם אין מצוי לו כמו איסור לא טרח.
ג
בודק סכין דלהעמי' סכין טריח' ליה אבל כשיש לו לא שביק סכין בלתי פגום ושוחט בסכין פגום אפי' יש לו אלף סכינים פגוים ואחד אינו פגום שוחט באינו פגום.
ד
בינו לבין עצמו לשמא שהה או דרס לא חיישי' שאין עובר על לפני עור.
ה
לבין עצמו עיין פלתי כתבתי אם אין לו טובת הנאה ממה ששוחט לאחרים אם יש להתיר ע"ש ונראה דאסור משום לא פלוג.
ו
עד שיבדקנה בסוף והיינו דיש כאן אומדנ' דהיה לו זה הסכין הבדוק בעת שחיטה כגון שעוסק והולך בשחיטה וכדומה אבל בלא"ה מה יועיל בדיקה דלמא אחר שחיטה אזדמן ליה רשב"א ופר"ח.
ז
בסוף עיין פלתי שהבאתי ראיה לדברי רשב"א דאף במומר א"צ לידע שהוא מומחה ולסניף עם אחרים יצרף.
ח
ואין לו ליתן וכו' זהו כלל כ"מ שאם שכח טרפה אסור לכתחילה לסמוך שיעשה דילמא אשתלי ואכלו טרפה ולכך בכאן אלו אשתלו טרפה אין לסמוך לכתחילה ע"כ והר"ן נתן טעם מפני רואים דיראה דשוחט בלי בדיק' סכין מאחר יחשבהו דהוא כשר ולכך החמיר הב"ח דאין לו לבדוק הסכין בצינעה רק ברבים שלא יבא לידי מכשול.
ט
שיבדקנו בסוף ודאי אם אין בדוק כלל לכ"ע צריך בדיקה קודם שחיטה ואין לסמוך על בדיקה דלאחר שחיטה רק כאן מיירי דהמומר בדקו ואמר דכשר רק אנן לא מהימנ' לי' וה"א דבזה יוכל לסמוך על בדיקה של אחרים קמ"ל דלא:
י
אם לא הוחזק בכך והש"ך השיג על זה והדין עמו דהיינו באופן דלא נוכל לתרץ מעשהו אולי טעה ושוגג היה דאז כשר משא"כ אם פעמים הוחזק לכך לא תלינן בטעות ושגגה.
יא
אפי' נשבע דהוא חשוד על השבועה לאותו דבר כ"כ הש"ך ולא הבנתי מה זה שדייק לאותו דבר אלא העובר על לאו נבילה פסול לשבועה.
יב
ואומר שביפה שחט היינו בידוע שהיה לו סכין יפה בעת שחיטה וא"כ לא שביק התירא. (ועיין פלתי אם אומר שבסכין אחר שחט והיה יפה אי נאמן במיגו שביפה שחט עיין פלתי.
יג
נאמן אף כי בלא"ה נאמן דלא שביק סתירא מכל מקום יש לשאול אותו על כך דכל מה דאיכא לברורי מבררינן:
יד
אם יש מומחין אם רוב טבחי ישראל ודאי כשר דלא גרע מעכו"ם ואם יש קצת טבחי ישראל ודאי ג"כ דכשר דלא שביק ישראל ושחט בעכו"ם. ובעופות דלא שייך טבחים כי הדרך לשחוט בביתו כהנ"ל בסי' א' צריך להיות שיאמר מומחה שחט לי ומ"מ החמיר רשב"א לומר פלוני דאולי טריחה ליה לילך למומחה והא דקיי"ל בחמצן של עע"ז מותר שהם מחליפים וזהו ודאי יותר טורח מלשחוט אם הוא מומחה מ"מ לפי דקיימ"ל חמצן של ישראל לאחר פסח ד"ת מותר לית כאן איסור תורה אבל בזה יש איסור תורה לכך מצריך רשב"א שיאמר פלוני מומחה ומירתת דעומד להתברר: ואע"פ שכתבו התוס' מומר אינו מירתת כמש"ל מ"מ זהו בלא"ה מותר והוא רק להרווח' דמילתא לברר ההיתר ביותר.
טו
מומר להכעיס עי' ש"ך דהעלה דשחיטתו פסולה ד"ת דלא בר זבוחה מיקרי ע"ש שהאריך ולא חפצתי להאריך בו בדינים אלו. כי לא שכיחי כלל.
טז
מומר לעכו"ם אבל השוחט לעכו"ם או השוחט בשבת באותו שחיטה לא נפסל שחיטה בשביל כך רק אח"כ ועיין מ"ש לקמן גבי שוחט בשבת ע"ש.
יז
ולרמב"ם צריך דעכ"פ חשוד לקלקל ועיין פלתי ע"ש מ"ש דלא יקשה מן נגנבו גדיו לעיל.
יח
פסול לעדות פי' שאינו מורגל רק עשה פ"א ותיכף ע"י כן נפסל לעדות בגמ' נאמר כן מומר דוקא רגיל ומועד:
יט
כשאר ישראל דעושה מחמת יראה אפשר לומר דאף כפי שורת הדין דלא אתחזק שפיר יש לו למול מ"מ כיון דמפחד נמנע למול לא מיקרי תו מומר.
כ
אא"כ שחטו וחותך כזית בשר לא מהני דהואיל לא כתב מקילין בכל ה' הלכות ואפי' רשב"ג דסבר כל מצוה שהחזיקו בו הם מדקדקים יותר מישראל ה"מ כותי היה מוחזק אצלם דיני שחיטה אבל הצדוקים שהם כפרו בימי צדוק בכל תורה של בע"פ לא ברירי לן דאתחזק אצלם הלכות שחיטה. ואין ראיה מן קראי' בזה"ז שהם אינם צדוקים רק המרו פי ב"ד בימי ר"י גאון ע"י ענן ימ"ש וראיתי כתבם שכתבו שאינם צדוקים כלל ודברו סרה על צדוקים. ולכן בחנם האריך בזה הש"ך כי מי יעיד דאתחזק אצלם וברוך המקום שנאבדו מתוך קהל ה' ואין מצוי כלל כת ההוא ימ"ש כי המה כופרים בהשארת הנפש ותחיית המתים ואינן בכלל בני מקרא כלל.
כא
ואחרים עע"ג אם עומדים ע"ג א"צ לידע אם הם מומחים אבל יוצא ונכנס צריך לידע שהם מומחים דאל"כ לא ירגיש בטריפות ולא יהיו מירתת בישראל יוצא ונכנס ש"ך.
כב
בדקו להם סכין והש"ך ולח"מ מפקפק ע"ז דא"צ ועיין פלתי שבררתי דין ש"ע דצריך.
כג
ויש מכשירין כן פסק המחבר לקמן סי' קי"ט. ועכשיו בעו"ה נעשה כהיתר עד שבתשו' מהרש"ל מכשירו לעדות ומכ"ש שאין לפוסלו לשחיטה:
כד
וגמר הכשר אבל אם שחט הכשר הרוב כשר ולא דמי למאן דמחמירין שהיה במעוט בתרא ש"ך:
כה
ישראל ועכו"ם פסולה והרבה מכשירין עי' לקמן סי' ה' מ"ש:
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
ב׳
א
אפי' אינו עובד עכו"ם וכו' הרמב"ם כתב בפ"ד מה"ש הל' י"ב גדר גדול גדרו בדבר שאפי' נכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבילה. ומזה למד הכ"מ דנכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו אסורה רק מדרבנן אבל הש"ך בס"ק ב' כתב דגירס' נכונה ברמב"ם בכותי אבל עכו"ם אסור ד"ת והביאו ראיה מן רמב"ם סוף פ"ב מהלכות אבות טומאה וכן מגמר' דאמרינן מכם להוצי' מומר דאפילו ישראל מומר לכל התורה חוץ משבת ועכו"ם אינו עובד ע"ז. והפר"ח חולק עליו. ואני אומר ראיה מן גמ' אינו דפשיט' בזה ישראל חמור מן עכו"ם דמה מומר שייך תו בעכו"ם אם אין עובד ע"ז. והרמב"ם בהל' מעשה קרבנות פ"ג כתב דעולת עוף מקבלין מעכו"ם אפי' עובד ע"ז ובהלכה ג' כתב שמומר ישראל אין מקבלין וא"כ קיל ליה עכו"ם מישראל. ובפ"ב מהלכות שאר אבות טומאה אין הכרח. והא דכתב וא"ת הלא היא אסורה באכילה מהתורה וכו' י"ל דקאי על עובד ע"ז גמור דאעפ"כ ס"ל לרמב"ם דטומאתו מדרבנן ולכך מחלק וכו'. וברמב"ם ס' היד החזקה אין הכרע אבל בפי' המשנה כתב להדיא הטעם אסור בנכרי משום סתם מחשבת עכו"ם לע"ז ע"ש הרי בעכו"ם שאינו עובד ע"ז מהתורה מותר רק חז"ל אסרו משום לא פלוג. והדברים מבוארים דלא כש"ך. ועיין כה"ג לי"ד שהבי' בשם גדול קדמון שדעתו ג"כ כמ"ש וכן נכון. ויש קצת ראי' לדברי תוס' ורא"ש מהא דאמרינן במומר לע"ז שחיטתו פסול פריך הגמ' דף ה' והעורבים הביאו לחם ובשר מביא טבחא דאחאב ותי' עפ"י הדיבור שאני והקשו התוס' לס"ד צריכין נמי מפ"י הדבור דבשר שנתעלם מעין אסור ותי' זה ידע עפ"י הדבור שאין מביאי' מנכרים אבל זה לא ס"ל שבא הדיבור להתיר האיסור שחיטת טבחים דאחאב עכ"ל ועדיין קשה דלמא עפ"י הדיבור ידע דטבחי' השוחטים אף דהמה מומרים לע"ז מ"מ בעת שחיטה נא היה מחשבתם לשם ע"ז ואין כאן היתר האסור ועכצ"ל דאין הטעם משום מחשבת ע"ז רק כיון דפורק על לאו בר זביחה מיקרי ומכ"ש עכו"ם. (ומהרש"א הקשה דלמא הי' ע"פ הדיבור דבא משחיטת עובדיה ואינו קושי' דעובדיה לא הי' שוחט קבוע לאחאב כנזכר מקרא (ואמת בקושי' התוס' יש לפקפק הא בשר שנתעלם מהעין הוא רק גזירה בעלמ' ובימי אליהו אפשר עדיין לא גזר. וצ"צ דס"ל כמ"ש הפוסקים בפ"ב דמציע' בחזינן עוף דשקיל לכ"ע אסור ובאליהו עורבים הביא). וא"כ אין כאן קושי' לרמב"ם אי לא ס"ל הך: ולדברי רמב"ם יש ראיה מהא דאמרינן גיד הנשה דף צ"א וטבוח טבח פרע להם בית שחיטה והכן טול ג"ה וע"ש תוס' ד"ה כמ"ד דנזהרו אז בשחיטה אף דלא נצטוו וקשה וכי יודעי' שיוסף וביתו ישראלים הם הלא חשבו לעכו"ם ומה יועיל ששחט האיש אשר על הבית הלא שחיטת נכרי נבילה ולאו בר זביחה ועכצ"ל דיודעים היו כי יוסף וביתו אינה עובדים עבודה זרה ומהתורה שחיטתן כשירה. ועי' במהרש"א שפירש מחמת קושי' זו פרע להם בית שחיטה שהם ישחטו וזהו אין לשון פרע סובל. ולתוס' והרא"ש צ"ל כתי' השני לאו דוקא בית שחיטה אלא נחירה ע"ש:
ב
אוכל נבילות לתיאבון (מסופק אני אם שוחט בחנם בלי טובת הנאה והחזקת טובה כלל אם לא יש להתיר אף דלא בדק סכין דמהכ"ת יעבור על לפני עור לשחוט בסכין פגום מה דלית לי' הנאה כלל מיני' ואינו אוכל מיניה ואין אדם חוטא ולא לו ומכ"ש בזה שכל קלקולו הוא בשביל תאות זמני ובהא ליכא תאוה ולכן צ"ע כי לא מצאתי למחבר בזה כלל:
ג
ולכך יש לאסור והוא שיודעים בו וכו' זהו דעת הר"ן ורמב"ם אבל הטור כתב בשם רשב"א דא"צ לידע דגם הוא בכלל רוב מצוין וכו' (באמת לפי מ"ש התוס' ג' ע"ב ד"ה בודק דהקשו וכו' למה לא נימא דמסתמ' אינו שוחט בסכין פגומה דמירתת שיבדקנו ותי' דאינו מירתת דמהכ"ת יבדקו אחריו הלא ישראל גמור הוא לדעתו ולפ"ז ברוב מצוין מומחים שפיר י"ל כיון דהוא עומד לשחוט מסתמ' בקי ואי דקיל ליה האיסור הא מירתת דיבדקו אותו ואי דאין חושב שיבדקו זה לא שייך בדיני שחיטה דאפי' כל ישראל שלא הוחזק למומחה אע"ג דרוב מומחין מ"מ לדעת הגאונים צריך בדיקה עכ"פ אחר שחיטה וא"כ מירתת. ולדעת הר"ן צ"ל כשישראל עע"ג דחשיב הואיל ועומד דפה יאמר תן סכינך לבדוק מירתת אבל באין עומד פה אע"ג דמחייבים לבדוק מכל מקום לאו מירתת כולי האי וזה דוחק: ולכאורה יש ראיה לדברי הרשב"א דהא רב אשי מוקי למתני' הכל שוחטין אפי' מומר אוכל נבילות לתיאבון וכו' וקאמרינן כר"א לא אמרי משום קושיא וכולן ששחטו דל"ל על מומר קאי אי דלית לסכין אחרים עע"ג מה מהני ואי דאיתא מה צורך לאחרים. וקאמר ר"א לא קאמר כרבינ' דס"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין וקשה לוקי המשנה כך הכל שוחטין אפי' ישראל מומר (ומסכין לא איירי המשנה כמו עכשיו דלא איירי המשנה דצריך להיות מומחה רק מיירי דהוא מומחה כן י"ל דלא איירי מסכין דאית ליה סכין כשר רק איירי המשנה מענין מומחה) והוא דיודע הלכות שחיטה ואי אינן יודעין דיודע הלכות שחיטה ושחיט בודקין אותו אח"כ וכולן ששחטו וליתא קמן למבדקיה ואחרים רואין אותו כשר ומסכין לא קמיירי דאיירי דסכינו בדוק וכשר ובזה מיושב הכל ויכולים כולם לומר כר"א וגם ר"א יאמר כן ולא יקשה הקושי' מן וכולן #(ג וזה ראיה לרשב"א דהשת' דקיימ"ל רוב מצוין וכו' אף מומר כנ"ל בכלל ויש ליישב בדוחק. מכ"פ יש לעשות סברת הפוסק ורשב"א סניף אם יש עוד דבר אחר להקל ואולי י"ל בפירוק קושי' הנ"ל דודאי הנך אמוראי דפליגי ארבינא וס"ל רוב מצוין אלא שחיטה מומחין: גם בזה ה"ל מומחין כמ"ש הרשב"א בטעמי. רק כיון דרבינ' חולק וס"ל בכל אדם דאיני בחזקת מומחין רק אנן לא ס"ל כוותי' (ויש מחברים דפסקו כוותי') אבל להא מילת' דרבינא דהוה בתראי לגבי מומר פוחז כזה מבלי לומר בי' רוב מצוין ומבלי להחזיקו למומחה ובזה יש להחמיר כרבינ' כיון דהוא מחמיר בכל אדם וא"כ קושיא הנ"ל מיושב דאמוראי גופי' לא מחלקי בינו לשארי בני אדם ודו"ק:
ד
ואומר שביפה שחיט יש להתבונן הרשב"א שכתב בח"ה לשון זה ויש להבין מה צורך לאמירה דיליה וצ"ל דכל מה דנוכל לברר מבררינן לשאלו אם בזו שחט וגם שכ' אח"כ שאומר מן מומחה נשחט טען הבדק מה צורך לאמירה וכי אמירה דיליה אית ביה הימנותא: ותי' במשמרת הבית דאמר מומחה פלוני דמרתת. ע"ש יקשה גבי סכין יפה מה תי' ואם דצריכין לברורי כמש"ל א"כ אף במומחה יאמר כן וא"צ להגיה כת"ה. #(ד ונראה דודאי ביש לו סכין יפה מילתא פשיט' הוא דהיינו בודק סכין ונותן לו לשחוט בו דמהני אף שיש לו בביתו כמה סכינים פגומים דלא שביק וכו' ומ"ש דנותן לו או דיש לו מוכן סכין יפה. דהא ע"כ איירי בידוע שהי' הסכין בידו בעת השחיט' ולא אח"כ. וצ"ל דבסכין אתא להורות דוקא ביפה שחט אבל אם אומר ששחט בסכין שלו והיה ג"כ יפה והוי אמינא דמהימן במגו דהיה אומר דשחט בזה היפה קמ"ל דמגו אתרעי כיון שהוא לפנינו וצ"ל ביפה שחט: וזה לא שייך ביש מומחה בעיר ואמר שהוא שחט לומר דנאמן במגו דמומחה שחט דמירתת דישאלו למומחה ויאמר לא שחטתי וק"ל:
ה
מומחין ואם מקולין בעיר ברוב טבחי ישראל ודאי א"צ לאמירה דילי דלא יהא אלא נכרי וטבח ישראל מותר דמסתמא ממקולין לקח כמו חמצ' של עוברי עבירה שמחליפין ואם אין רוב רק יש מקולין ג"כ מותר אבל בעוף דלא שכיח לקנות במקולין צ"ל מקולין פלוני לקחתי וזהו פשוט. כי דברי אחרונים קצת מבולבלים:
ו
ולרמב"ם צריך כו' עיין ש"ך ס"ק ח' דהקשה מן הרי שגנבו גדייו עי' מה שתי' בדוחק #(ה ולא הבנתי קושי' דהרמב"ם באמת לא העתיק רק הרי שאבדו גדייו ולא התוספתא הרי שנגנבו גדיו ולהקשות מן תוספתא על רמב"ם אפשר דלא היה התוספתא מקובל אצל רמב"ם וגם לא מוקי לי' ברוב גנבי ישראל וא"כ ודאי מהם נפל והם לקחו מן הגנב שגנב ושחטהו כהוגן ולק"מ ודו"ק:
ז
וגם בדקו להם סכין הש"ך תמה דתוס' כתבו להדי' בכותי א"צ סכין דמרת' אולי יבדוק ישראל הסכין משא"כ בחשוד דלא מירתת דאומר ישראל אני וכן הקשה לחם חמודות: ונראה דס"ל למחבר ודאי תוס' אזלו לשיטת ר"ת לקמן בסימן קי"ח דיותר יש להחמיר בשני חותמות כשישראל חשוד מן נכרי דהוא אינו מירתת וכמ"ש התוס' כאן אבל לדעת מחבר דלא ס"ל סברת ר"ת ונכרי תמיר א"כ אף סברא זו פה דחשוד אינו מירתת וכותי מירתת ליתא והוי כמו חשוד ולא יש חילוק כלל. לכן ס"ל למחבר שם בכותי יש תלתא מירתת או דיקח הסכין קודם שירצה לשחוט לבדקו ואז לא יוכל להשמט בעצם מפרקת נפגמה או דיקח הימנו לאחר שכבר שחט בו ויבדקנו ושלישי דיתן לו כזית בשר לאכול והוא לא יאכול דאין אוכל איסורא. משא"כ באוכל נבילות לתיאבון אין מירתת מפני זה דהא אוכל נבילות ועל הנך עניני מירתת הנ"ל לא רצה לסמוך מחבר לכך צדוקים דנחשדו על אכילת טרפות. כמ"ש מחברים לא רצה המחבר להתיר ודו"ק. גם י"ל דהחולקים על ר"ת הנ"ל מפרשי' בגמ' דפריך רבא מ"ט לא אמר כשמעת' והקשו התוס' הא קאמר באמת לקמן חד לאתוי כותי וחד לאתוי מומר ופירשו הם דקושית הגמ' דאביי לא ס"ל כלל בודק סכין דס"ל רוב סכינים בחזקת בדוק ופריך הגמ' רבא דקאמר כאביי ולא הזכיר בדיקת הסכין בכותי ש"מ דס"ל דאין חוששין לסכין פגום מ"ט לא אמר כשמעתא גבי מומר ג"כ דא"צ בדיקת סכין ומשני לדבריו דאביי קאמר ולי' לא ס"ל ובאמת לדעתו בעינן בדיקת סכין וא"כ צדקו דברי מחבר וק"ל:
ח
התחיל עיין ט"ז דהביא קושי' הב"ח דאם הפסול מין. כמ"ש רשב"א וא"כ סתם מחשבת מין לע"ז א"כ אפילו לא עשה מעשה נבלה אסור וזבחי מתים והרב הט"ז ביקש לומר דמ"מ אין אוסר דבר שאינו שלו עד דעושה מעשה רבה והשיגו הנה"כ ועיין לקמן סי' ד' ובלא"ה לק"מ דאיירי דנפל סכין מן מין שלא במתכוין ושחט דכשר ואין כאן מחשבת עכו"ם לע"ז אבל מ"מ כיון דלאו בר זביחה הוא פוסל ובעינן דבר שעושה נבלה ודו"ק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
ב׳
א
נבילה. עט"ז שהביא ב' טעמים לזה ועיין בתשובת ב"ש אחרון חי"ד סי' ה':
ב
ואפילו אינו עובד עבודת כוכבים. [עש"ך סק"ב ועיין בתשובת ח"ס סי' א' מ"ש בזה]:
ג
אסור. עיין בתשובות רדב"ז החדשות סי' כ"ד שכתב דמסתברא דה"מ שאין לפניו משחזת אבל יש לפניו משחזת דליכא טירחא כולי האי לא אכיל איסורא כו' ע"ש:
ד
והוציא טריפה. עיין בת' נו"ב תניינא חיו"ד סימן ג' בשוחט שבדק ושאל אותו השוחט הזקן וויא איזט והשיב בייא מיר איז עס גוט כשר ובאמת נמצא טריפה ונראה שלא בדק הריאה כהוגן וכתב דמה ששוחט עופות אח"כ אין חשש לאסור דהחשוד לאיסור דרבנן אינו חשוד לאיסור תורה וכיון שלא נחשד רק שאינו בודק הריאה כהוגן אין כאן רק איסור דרבנן דמה"ת נשחטה הותרה גם בבהמות והזקן שעומד על גביו גם כן אין חשש כיון שעל בדיקת הסכין לא נחשד דהוא איסור תורה ולענין בדיקת הריאה הרי השוחט הזקן לא איתרע דחלישת כחו גורם שאין מרגיש פגימות הסכין לא לבדיקת הריאה וגם על השוחט שנכשל יש להקל עליו שלא לדחותו לגמרי מאחר שהשיב בייא מיר וכו'. נראה כוונתו שלדעתו הוא טובה כשירה אבל אינו רוצה לסמוך על דעתו דאל"כ היה לו להשיב בקיצור ואין להעבירו רק על חודש או ב"ח ואח"כ יתוודה על פשעו ויקבל עליו שיזהר היטב בבדיקת הריאה ועכ"פ שנה תמימה לא יסמוך על בדיקת משמוש היד בפנים רק יוציא הריאה לחוץ עד שירגיל היטב ואז יהיה הנהגתו כשאר השוחטים ע"ש ועיין בשו"ת בית אפרים חי"ד סימן ד' שפקפק על דבריו דאטו בשחיטת עופות לא משכחת איסורא דרבנן כגון שהייה במיעוט בתרא וכיוצא בו וגם בבדיקת סכין איכא חומרי דרבנן ויראת שמים ומתון וזה חשוד לאותו דבר באיסורא דרבנן ע"ש עוד בסי' ה' ועיין בנו"ב קמא חלק י"ד סי' א' בד"ה ועוד. ועיין עוד בתשובת בית שמואל אחרון חלק יורה דעה סי' ט' [ועיין בתשובת ח"ס סימן י"א מ"ש בביאור דברי מהרי"ק בזה וגם מ"ש בביאור דין המוזכר בח"מ ר"ס ל"ד עד היודע בחבירו שהוא גזלן אסור לצרף עמו דשם מיירי שיודע בו שהוא כבר נעשה גזלן בשני עדים בב"ד אחר אבל אם לא ראוהו שנים ולא הועד עליו בב"ד אע"פ שהוא יודע בו שהוא גזלן שבפניו גזל מ"מ כיון שעכ"פ זה העדות הוא אמת מחויב להצטרף עמו כו' ועפ"ז העלה ע"ד השוחט אשר רבים מרננים עליו שהוציא כמה טריפות מת"י ואינם רוצים להעיד בפני ב"ד ואח"כ המה בעצמם אוכלים מבדיקתו מכאן ואילך אין צריך למחות בידם ולא לעורר אותם כלל שלא לאכול אפילו אם היו בפסול שחיטה ומכ"ש בפסול בדיקה דקיל טובא אמנם אם אפשר לכופם שיבואו לפני ב"ד ויעידו מה טוב ובלבד שלא יהיו אנשים שאינם מהוגנים ע"ש]:
ה
מעבירין. עיין בתשובת חות יאיר בהשמטות לדף כ"א נסתפק במי שהעבירוהו מהיות שו"ב ע"י עד אחד עם קצת רגלים לדבר ומ"מ יודע בעצמו ששקר ענה בו אם רשאי לשחוט בביתו או בבואו למקום אחר שאינם יודעים מה שנעשה לו ואפילו אמת הוא שנכשל ויודע ששוגג היה ואפילו העבירוהו ע"פ ב' עדים י"ל דבאין רואים ויודעים שרי. עיין שם ועיין מ"ש לקמן סי' כ"ז ס"ק ז' בשם בכור שור בענין זה. ועיין בתשובת רמ"א סי' ב' הובא בט"ז לקמן סי' קפ"ה סק"ב ודו'"ק:
ו
להכעיס. [עש"ך ס"ק ט"ז מ"ש דלא כהב"ח כו' ועיין בתשובת חתם סופר סי' א' שדעתו כהב"ח ע"ש]:
ז
לד"א. עיין פמ"ג לא"ח סימן ל"ז אם אפילו במ"ע הדין כן או דוקא שעובר להכעיס בקום ועשה ע"ש:
ח
בפרהסיא. עבה"ט בשם בה"י דפרהסיא היינו בעשרה מישראל ומ"ש עוד דאפי' עובר על איסור דרבנן הפר"ח חולק ועיין בספר משנת חכמים הלכות ע"ז דף נ"ז ע"ב שחולק ג"כ מטעם דהא קיי"ל דהחשוד על קל אינו חשוד לאיסור חמור ואם כן כל שכן דאינו נעשה מומר מדבר קל לחמור וא"כ שם בשבת דאיירי לענין ביטול רשות דהוצאה בלי ביטול רשות אסור מדרבנן שפיר דאמרינן דאם הוא מוחזק לחלל שבת אף באיסורי דרבנן הוא כעובד כוכבים לענין שאינו מועיל ביטול רשות אבל שיהיה מומר לכ"ה לא הוי עד שיחלל באיסור דאורייתא וע"ש עוד שהביא ראיה דאף אם עבר על לאוין דשבת וע"ז לא הוי מומר לכ"ה עד שיעבור על מיתות ב"ד ע"ש:
ט
צריך. עבה"ט עד שחיטתו פסולה והוא מדברי הש"ך ועיין בתשובת בית יעקב סי' קל"ח שחולק עליו ודעתו דדוקא לכתחלה הצריך הרמב"ם בדיקת סכין אבל בדיעבד שחיטתו כשרה ע"ש וע' בתשובת פאר הדור להרמב"ם סי' קי"ב ובתשו' רדב"ז החדשות סי' כ"ד וע' בתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' ל"ז [ועי' בתשו' חתם סופר סי' ח' אודות ש"ץ ושוחט בעיר אחת שבאה אחות אשתו כריסה בין שיניה ואמרה שממנו נתעברה ואח"כ בא החזן עצמו ואמר במותב הקהל והרב אב"ד שאמת הדבר הזה שבא על אחות אשתו ואמנם ביום שאחריו רוח אחרת עמו שלא אמר כן אלא לפטור מקהלתו כו' וכתב אף אם נניח שדבריו האחרונים אמת מ"מ איש בזוי ומבוזה הוא שהחציף לומר על עצמו בפני קהל אלופי ישראל ובפני הרב אב"ד שעבר אאיסור כרת דעריות שאפילו אם דרך תשובה אמר הו"ל חצוף מכ"ש שאינו רק ע"ד ההודאה ואיך יהיה נאמנות לאדם אשר בשביל אמתלא קטנה כזו מבזה ומחציף עצמו כ"כ מה יעשה אם יארע לו הפסד בממונו או בכבודו הכלל שבזוי כזה פסול לעדות כמ"ש בח"מ סימן ל"ד סעיף י"ח ואיך יעיד על שחיטה ובדיקה ואין הדעת סובל להעמיד בזוי כזה לפני התיבה ומכ"ש להאמינו על שו"ב ע"ש עוד ומ"ש עוד הבה"ט ולא דמי לסי' א' כו' עיין בתשובת משכנות יעקב ס"ס ו' מ"ש בזה]:
י
מיהו אם הוא פסול לעדות. עש"ך סק"כ ועיין בספר תפארת ישראל על משניות מהגאון אב"ד מדעסא נר"ו דמאי פ"ד משנה א' שתמה על הש"ך שכתב דאף בשחיטה בשל אחרים נאמן דליתא דהא דחשוד נאמן בשל אחרים דווקא אם אינו מתנגד לחזקה אבל לא בשחיטה דאיכא חזקת אמ"ה אינו נאמן אף בשל אחרים ומה"ט אמרו במתני' שם אמר לו אחר שאינו נאמן כו' חשכה לא יאכל ע"ש [ועיין בתשובת חתם סופר סי' כ"ב נראה שדעתו מסכמת עם הש"ך וכתב דבנו"ב סימן א' תמה עליו מאי טעמא. אבל הטעם פשוט דאינו נחשד אלא דחייש להפסד ממון עצמו לכשיתנבל בידו לא יפרוש מאיסורא אבל לטרחת גופו לא נחשד ע"כ נאמן לשחוט של אחרים בלי בדיקת סכין. ושם נשאל ע"ד שוחט שהתודה בחליו שזה כמו ד' שנים שהוא שוחט שם כשהיו עומדים ואצים עליו למהר לשחוט בין בעופות בין בבהמות פעמים הרבה הרגיש בפגימה שבסכין קודם שחיטה ושחט בו כי מיהרו עליו ולא אימן לבו נגד יצרו לעכב האנשים והנה בכמה מקומות לקחו שומן מהמקום ההוא מה יהיה דין השומן והכלים והשיב הא ודאי אם היה נודע זאת עפ"י עדים הוה כל מה ששחט בחזקת איסור שאינו זבוח אע"ג די"ל דאינו אלא עובר עבירות לתיאבון שלא להתבייש בפני העומדים ומלעיגים עליו שמאריך בהשחזת הסכין אבל לעולם רובא דרובא השחיז סכינו יפה בינו לבין עצמו כדי שלא יבא לידי כך. מ"מ מאחר שעשה כן כמה פעמים והוא רגיל לכך בזה אפי' אם רק עובר לעצמו לאכול נבלות שחיטתו פסולה אפי' בדיעבד לאחרים דכיון דדש ביה שוב לא טרח מכ"ש הכא שהוא מועד להאכיל נבילות לאחרים משום בושת שוב לא טרח וכל מה שכבר שחט בחזקת איסור. אך בנ"ד שאין שום עדות רק הוא מעיד על עצמו אף אם נניח כקצת אחרונים שבהודה דרך ווידוי נאמן מ"מ הפה שאסר אותן ששחט בסכין פגום הוא הפה שהתיר אותן שלא עמדו עליו אנשים ולחצוהו ושהיה הסכין מתוקן בביתו כדרך רוב השוחטים ואילו היינו בודקים לו סכין היינו אוכלים משחיטתו ה"נ הוי הני כאילו בדקנו לו סכין שהרי אמר בווידוי דוקא כשלחצוהו היה סכינו פגום הזיד ושחט בו מחמת הלוחצים ולא זולת נמצא עכ"פ הרוב נשחט כהוגן וכל דפריש מר"פ ואין לאסור השומן והכלים למפרע (נראה לי דר"ל הכלים של מקומות אחרים שלא לקחו מאותו המקום רק שומן באקראי אבל הכלים של אותו המקום ודאי דאיסורים כל כ"ר אם נחליט שנאמן וכמ"ש הוא ז"ל בסימן ד' הבאתיו לעיל ס"ס א') אפילו אם נחליט שנאמן הואיל ואמר דרך תשובה ובפרט שגם זה אינו ברור אם לאמן ע"ש ועמש"ל סימן א' סק"ו וסוף ס"ק י"ח]:
יא
מחמת מילה. עט"ז בשם התוספות דמיירי שנימולו כשהם גדולים או ביום השמיני וראו שנבלע בהן דמן כו' ועיין בתשובת בית אפרים חו"ד סי' נ"ז מה שתמה בזה ע"ש:
יב
שחיטתן אסורה. עש"ך ס"ק כ"ב ועיין בתשובת נו"ב חלק יו"ד סי' ג' מ"ש בזה להגאון בעל אור חדש ועיין בספר חומת ירושלים סימן ער"ה מ"ש בזה:
יג
שחטו ואחרים עע"ג. עיין בתשו' הר"א מזרחי סי' ט' מ"ש בזה:
יד
קוף. עבה"ט בשם בה"י וכ"כ המג"א בסימן קנ"ט ס"ק כ"ד ע"ש. ומשמע מדבריהם דאינו אלא ספק ומש"ה בשחיטה דאורייתא החמירו ונט"י דרבנן מקילינן. ולפ"ז לענין או"ב אם שחט הקוף האם או הבת ואחרים רואים אותו אסור לשחוט השני אחריו בו ביום דשמא שחיטתו כשרה וכמ"ש הש"ך לקמן סימן ט"ז ס"ק כ"א. אך באמת נראה דאישתמיט להו תוספתא ריש חולין דמבואר שם דפסול מדאורייתא משום שאינו בר זביחה. ולא קשה מנט"י דהתם כשר אף עובד כוכבים ליתן לידים כמ"ש בש"ע שם סעיף י"א ועיין בכ"מ פ"ב מהלכות אבות הטומאה ובש"ך סימן זה סק"ב. ולפ"ז בודאי מותר לשחוט השני אחריו. ועוד נראה דה"ה כששוחט האם מותר למסור הבן או הבת לקוף לשחוט כדי להאכיל לכלבים. דאע"ג דבחש"ו איתא לעיל סי' א' ס"ה דאין מוסרין להם לכתחלה לשחוט כשאין אחרים עומדים על גביהם אפילו אם רוצים להאכיל לכלבים מטעם דלמא אתי למיכל מזה שיטעו לומר כשירה היא. שאני התם דלא מנכר פסולייהו. ומש"ה לא כתבו הפוסקים דין זה גבי עובד כוכבים וכן משמע בש"ך סימן ט"ז סק"כ ממ"ש וצ"ע בחש"ו כו' ע"ש דלנכרים מותר למסור לשחוט ולהאכיל לכלבים וא"כ ה"ה בקוף וכמו שנתבאר דדינם שוה כן נלפע"ד:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
ב׳
א
(סימן ב' ש"ך סק"ב) דאפי' ישראל מומר לכה"ת חוץ מעבודת כוכבים ושבת שחיטתו אסורה מה"ת. לענ"ד אם יהיה זה הכרח מסוגיין יקשה מזה לשיטת הרשב"א דמומר אוכל נבילות להכעיס שחיטתו כשירה וכן להר"ן באינו חושש לזבוח וע"כ דמקרי בר זביחה כיון שמצווה על כך א"כ מומר לכל התורה או מומר לעבודת כוכבים אמאי אסור מה"ת מה בכך דהוי כעובד כוכבים עובד כוכבים עצמו אם היה בר זביחה היה שחיטתו כשירה והא מומר מקרי בר זביחה כיון דמצווה בכך. ומה הפרש בין מומר לכה"ת ובין מומר לאכול נבילות להכעיס אלא ודאי דהוא רק דרבנן והש"ס דמותיב לרב ענן מברייתא היינו כיון דאין מקבלים מן התורה קרבן ממומר לכה"ת וכן במומר לעבודת כוכבים א"כ מוכח דמה"ת מומר לע"א כמומר לכה"ת וכיון דרב ענן אמר רק מומר לע"א דמותר לאכול דמשמע אבל במומר לכה"ת אסור עכ"פ מדרבנן ממילא גם מומר לע"א ליתסר כיון דהוי כמומר לכה"ת לענין קרבן בדאורייתא ה"נ בשחיטה לענין דרבנן:
ב
(סעיף ב) ומותר לאכול משחיטתו. ע' ברשב"א ור"ן שכתבו דמה דלא חיישינן שמא לא נשחטו רוב סימנים היינו דרוב הרוצים לשחוט שחיטה כשירה שוחטים רוב הסימנים ומיד אחר השחיטה בודקים ואם רואה שלא נשחטו רובם חוזר וגומר שחיטתו מיד דזהו לא מקרי טירחה עיי"ש ויש לדון לדידן דאוסרי' שהייה כ"ש א"כ ניחוש שמא לא נשחט תחלה הרוב והוצרך לבדוק בסימנים ומצא באמת שלא נשחט הרוב וממילא אף שאח"כ גמר לשחוט הרוב מ"מ הוי שהייה משהו וצ"ל דוקא אם ידעי' דשהה משהו אוסרים דחיישי' לומר דא"א בקיאים בשיעור שהייה אבל כיון דבאמת עפ"י רוב נשחטו מיד רוב הסימנים אלא דבלא בדקו הסימנים אסור היינו מדרבנן כמ"ש תוס' (ד' ט' ע"א) מש"ה לא חיישי' כ"כ ולחוש לשהייה כ"ש. ואולם עדיין קשה במוצא בשר במקום שרוב העיר ישראלים ליתסר דניחוש שמא השוחט בדק הסימנים ולא נשחטו רובן וכיון דאסרי' שהייה במשהו וידע השוחט דאין לו תקנה בגמר שחיטתו ומשך ידו ולא חזר ושחט לגמור הרוב כיון דאין בו תועלת בזה וא"כ הוי ספק שמא לא נשחטו רוב סימנים דאסור מראורייתא בשלמא במומר י"ל דאם רואה שלא נשחטו הרוב חוזר וגומר שחיטתו מיד כיון [דאף] דרוצה לאכול באיסור כל מה שיכול לעשות בהיתר עושה וגומר שחיטתו שלא לאכול איסור דאורייתא ושיהיה עכ"פ מותר לדינא וליכא ספק אצלנו דק שמא היה שהייה כ"ש מש"ה לא חיישי' לכך וכנ"ל אבל במוצא בשר שפיר החשש גדול דהשוחט עי"ז דשהייה כ"ש אסור ואינו רוצה לאכלו אינו גומר השחיטה ואפשר לומר דלדידן באמת אינו מותר אלא במוצא שחוטה ובודק ורואה שהסימנים שחוטים רובם א"כ יצא לנו לדינא דאף היכא דליכא חשש בשר שנתעלם מן העין כגון במוצא גדייו ויש לו בהם טב"ע וכן כיוצא בזה מ"מ בעי' שמוצא שחוטים ורואה שנשחטו רוב סימנים: נשאלתי על השמטת הרי"ף מימרא דרבא דמומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו כיון דלא מצינו חולק ע"ז אלא במה דאמרי' אביי לא אמר כרב אשי לא ס"ל ההיא דרבא וממילא קיימא הכלל דאביי ורבא הלכה כרבא וביותר דהא כפי מה דמסקי' תיובתא דרב ענן ממילא נשאר הסייעתא לרבא מברייתא אפי' ישראל מומר דלית לן אוקימתא אחריתא רק לרבות מומר לאותו דבר וראיה זו כתבו כל הראשונים וא"כ תגדל התמיה על הרי"ף שלא הביא האי דרבא. והשבתי עפ"י דברי הרשב"א והר"ן הנ"ל דאף דאם לא בדק הסימנים אסור מ"מ אמרי' מסתמא גם המומר בודק הסימנים ואם מוצא דלא נשחטו רובם חוזר וגומר השחיטה מיד ויעויין בסוגיא דחולין (ד' ט' ע"א) לא בדק מאי ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א ב"ר ינאי טריפה ואסורה באכילה במתני' תנא נבילה ומטמאה במשא וכו' ובתוס' שם משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושרי מדאורייתא מש"ה לא החמירו לעשות נבילה עכ"ל וכ"כ הרשב"א בחי' שם וז"ל דרוב פעמים רובן של סימנים נשחטו אבל באיסור דרובא דתלי' במעשה ומיעוטא לא תלי' במעשה בכי הא לא אזלי' בתר רובא כדאיתא בבכורות מש"ה אוקמי רבנן בחזקת איסור ראשון אבל בחזקת טומאה דלא הוי מעיקרא לא מוקמי לה עכ"ל הרי דתוס' והרשב"א ס"ל דמדאורייתא אף בלא בדיקה שריא א"כ י"ל הא דסומכים על סברא הנ"ל דמומר בודק תיכף וגומר השחיטה קודם שיעור שהייה באמת אלו הי' בדיקת סימנים מדאורייתא לא היינו סומכים ע"ז דאפשד דיש ביה קצת טורח לבדוק הסי' ולגמור השחיטה מיד אלא כיון דמדאורייתא ממילא שריא דרוב פעמים נשחטו רובן לגבי דרבנן סומכין ע"ז: והנה אף דתוס' והרשב"א סוברים דהוי רק דרבנן מ"מ מצינו להרמב"ם דכתב דהוי ספק נבילה דאורייתא וי"ל דהטעם דבאמת הוי רוב אלא דהוי רוב דתלי' במעשה דל"א אף דמלישנא דהרשב"א משמע דהך גופא דרובא דתלי במעשה דל"א הוי רק מדרבנן מ"מ הרמב"ם לא יסבור כן ומה דהוכיחו תוס' והרשב"א מהא דס"ל לר"א דאינו מטמא במשא י"ל דס"ל להרמב"ם דבאמת בזה פליגי ר"א והברייתא אם הוי דאורייתא או דרבנן לפ"ז י"ל דס"ל להרי"ף דליכא סייעתא לרבא מהברייתא דקתני ואפי' מומר די"ל דאף דפשט הברייתא מומר לאותו דבר היינו דס"ל להך ברייתא כר"א דבדיקת סימנים הוי רק דרבנן מש"ה סמכי' דהמומר בדק הסימנים וגומר מיד השחיטה אבל לפי מה דקי"ל כהברייתא דמטמא במשא דבדיקת סימנים דאורייתא לא סמכי' על בדיקת המומר ויש להוסיף תבלין דהוכיח כן הרי"ף דלכאורה קשה הא ר"א ב"ר ינאי הוא אמורא ואמאי לא מותבי' תיובתא מהברייתא דקתני ומטמאה במשא ובתבואת שור (סי' כ"ה אות כ"ג) כתב דהיה כח למ"ד לחלוק על הברייתא ודוחק אע"כ דדינא דמומר תלי בזה וא"כ יש לו לר"א ב"ר ינאי תנא דמסייע ברייתא דאפי' ישראל מומר דמדסמכינן על המומר מוכח דבדיקת סימנים דרבנן לפי זה יש לומר דהרי"ף דחה למימרא דרבא די"ל דרבא לשיטתי' אזיל דס"ל בבכורות דאף רובא דתלי במעשה הוי רוב וא"כ בדיקת סימנים הוי רק מדרבנן מש"ה סמכי' ע"י במומר אבל לדידן דקיי"ל כרבינא בבכורות דרובא דתלי במעשה ל"א בעי' בדיקת סימנים מדאורייתא לא סמכינן על המומר בזה ודוק. ואף דעדיין נ"מ במלתא דרבא לענין באם תיכף אחר שחיטת המומר בדקנו הסימנים ונשחטו רובן דמותר ולא חיישי' לשהייה ודרסה דלא שביק היתירה מ"מ כיון דלכתחילה א"א ליתן לו לשחוט דדילמא משתלי לבדק אחריו הסימנים וא"א להביא דינא דרבא כצורתה א"כ אין כאן קושי' אם לא הביא דינא דרבא להוציא ממנו נפקותא:
ג
(בא"ד) והוא שיודעין בו כו'. הקושי' מפורסמת דרב אשי דמוקי במומר ולדידי' וכולן ששחטו קשי' אמאי לא אוקי במומר וכאוקימתא דרבינא הכל מומרים שוחטים בבודק סכין ונותן לו בד"א שיודעים בו שהוא מומחה אבל א"י לא ישחוט ואם שחט בודקים אותו ובליתא קמן ואחרים רואים אותו שחיטתו כשירה והנלע"ד ליישב דאדרבה מסוגי' זו מוכח דבמומר בעי' יודעים בו שהוא מומחה דהנה בסוגיין בתוס' ד"ה מ"ט לא אמר כשמעת' הקשו קושי' חזקה דהא רבא אמר לקמן דחדא לאתויי כותי וחדא לאתויי מומר ותירוצם אינו מובן והנלענ"ד דהרא"ש הקשה מאי מהני רוב מצויים א"ש מומחים נימא סמוך מיעוטא דאינן מומחים לחזקת איסור דבהמה ותירץ דהוי מיעוטא דמיעוטא לפ"ז י"ל דגם הוי רובא דמומחים אלא דלא הוי מיעוטא דמיעוטא וממילא אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה. והנה מוצא הדין דסמוך מיעוטא לחזקה מדרבנן יסורו מסוגי' דיבמות (דף קי"ט) רבא אמר רישא חזקה ליבום וכו' ופירשו רבוואתה ז"ל דרבא אמר דרישא וסיפא ככ"ע בין לר"מ ובין לרבנן דברישא גם לרבנן לא תנשא דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה עיי"ש היטב וא"כ לשינויא דסתמא דהש"ס שם אלא מחוורתא דמתני' ר"מ מבואר ההיפוך דס"ל דלרבנן דר"מ ל"א כלל סמוך מיעוטא לחזקה ולפ"ז מיושב דרב אשי לשיטתו דהוא סידר סתמא דגמרא כמ"ש תוס' חולין (ד' ג' ע"ב) דס"ל ביבמות דלרבנן דר"מ ל"א סמוך מיעוטא לחזקה מש"ה גם במומר לא בעי' דיודעים בו שהוא מומחה אבל לפי ההלכה דקי"ל כרבא ביבמות דגם לרבנן אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה לחומרא ס"ל להרמב"ם דבמומר דלא הוי מיעוטא דמיעוטא בעי' שיודעים בו שהוא מומחה לפ"ז מיושב היטב קושי' תו' דהכי פרכי' דרבא הו"ל לאוקמי הך דהכא במומר והיינו דרבא לשיטתיה דס"ל דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה וממילא במומר בעי' שיודעין בו שהוא מומחה הו"ל לאוקמי דהכא במומר כדי דנרויח וכולן ששחטו די"ל דמיירי במומר ובד"א שיודעים בו שהוא מומחה וכנ"ל ועלה משני דרבא לדבריו דאביי קאמר והיינו דאיהו לנפשיה מוקי באמת במומר וכה"ג וא"כ מפורש יוצא להלכה דינא דהרמב"ם דבמומר בעי' דיודעים בו שהוא מומחה ומיושב ג"כ קושי' תוספות ריש חולין ד"ה שמא יקלקלו דגם לרבא וכולן ששחטו קאי על מומר ובלא בדקו אחריו אם הוא מומחה ודו"ק:
ד
(שם בהג"ה) מי ששחט והוציא טריפה כו'. נלע"ד אם בעוד שלא הוציא הבהמה מתחלה בחזקת כשרות. באו עדים דשחט שלא כהוגן והוא מכחיש אותם דשחט כהוגן. בזה לא נפסל. דיש לומר דאינו רוצה להאכיל טריפות. אלא כיון דיודע דאין מתירים על פי דבורו כיון דעדים מכחישים אותו מש"ה הכחיש אותם להחזיק עצמו לאומן שלא קלקל בשחיטתו ואלו לא באו העדים באמת לא היה אומר על הבהמה שהיא כשרה ובפרט באם בתחלה בא ע"א ששחט שלא כהוגן והכחיש אותו דשחט כהוגן ואח"כ בא עוד עד אחד ומצטרף עם הראשון שמעיד שלא שחט כהוגן. לשיטת המהרש"ל דבע"א בהכחש הבהמה אסורה י"ל דהא דהכחישו כיון דידע דאין מתירין עפ"י דבורו כיון דיש ע"א המכחישו מש"ה הכחיש אותו שלא יצטרך לשלם אם הוא בשכר דלגבי ממון הוא נאמן נגד העד:
ה
(סעיף ד) נאמן לומר. ע' בט"ז והש"ך דבעי' פלוגי מומחה וק"ל דבפלוני שחט לי סתם תסגי כיון דמאמינים לו דפלוני שחט שוב דנין על אותו פלוני דהוא מהרוב מצויים א"ש מומחים הם ודע דלענ"ד דאינו מותר זה רק בבהמה שחוטה בידו ואמר פלוני מומחה שחט לי זה בזה שייך לומר דמרתת ול"א שמא בהמה אחרת שחט לו אותו מומחה אבל לא בהמה זו דמ"מ מרתת אולי ישאלו לפלוני ויראה לו אותה בהמה ויכיר בטב"ע שאינה זו ששחט אבל בחתיכת בשר בידו ואמר שזהו מבהמה ששחט לו פלוני מומחה לא מהני דשמא באמת שחט לו אותו מומחה איזו בהמה אבל זה הבשר לאו ממנה הוא ול"ש דמרתת כיון דא"א להתברר:
ו
(סעיף ה) לחלל שבת בפרהסיא. בתשב"ץ ח"ג ענין מ"ג ומ"ז כתב דמחללי שבת ליתא אלא בעבודת קרקע וצל"ע הנה במחלל שבת במלאכה דרבנן אי הוי מדרבנן כמומר לכה"ת כולה ושחיטתו אסורה מדרבנן נחלקו בזה האחרונים דעת הב"ה דהוי מומר והפר"ח בק"א חלק עליו והנלענ"ד הנה בתוס' חולין (י"ד ע"א) העלו דאף בשוחט במזיד ובפרהסיא שחיטתו כשירה דמשום פ"א לא נעשה מומר. ויעויין בחי' הר"ן חולין שכתב בשם תוס' הטעם דשחיטתו הראשונה ששוחט לע"א או בשבת בפרהסיא לא נאסרה שאינו נעשה מומר אלא עד גמר השחיטה וראיה לדבר מפ' או"ב דאמרי' ראשון לשולחנו והשני לע"א חייב משום או"ב ואם איתא דשחיטה הראשונה שחיטת מומר חשבי' לי' אמאי מחייבי רבנן והלא אינו שוחט כלל אלא נחירה בעלמא אלא ודאי משמע דלאו שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך ויש דוחים דלא דמי שבת לע"א דבשוחט לע"א דאינו עובד אותה אלא בגמר זביחה הדין הוא דנכשיר שחיטתו הראשונה דנעשית בהכשר אבל שוחט בשבת הרי בתחלת שחיטתו חילל שבת דחובל הוא הלכך אפילו בשחיטתו הראשונה הוי מומר ואין זה כלום אצלי דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי הוי מקלקל בחבורה דקיי"ל דפטור אלא שדוחי' עוד דאפשר דשחיטת מומר נהי דמתסרה באכילה מ"מ לא הוי כשחיטת ע"א לטמויי במשא דמ"מ אינו כע"א דהרי קדושיו קדושין. ואם איתא דהכי הוא אע"פ שנעשה מומר בשחיטה ראשונה מ"מ מחייב לרבנן משום או"ב דשחיטה שא"ר מקרי שחיטה כיון דמטהר משום נבילה עכ"ל והנה אע"ג דדחה הר"ן הסברא הראשונה בב' ידים. מ"מ מצינו פה קדוש אומר כן הרמב"ם בפי' המשניות במשנה זו דהשוחט בשבת דכתב להדי' דבמזיד שחיטתו אסורה דבתחלת שחיטתו נעשה מומר ע"ש: ונמצא למידי' דג' שיטות בזה. דעת הרמב"ם דבשוהט בפרהסיא בשבת הוי שחיטת מומר דבתחלת שחיטה נעשה מומר ודעת הר"ן דשחיטתו כשירה דלא נעשה מומר אלא עם גמר השחיטה דמקמי הכי הוי מקלקל ודעת הסברא האחרונה בר"ן הנ"ל ויכונה בדברינו בשם יש דוחים דבשחיטה הראשונה בין בע"א ובין בשבת הוי שחיטת מומר ואסורה באכילה ואינו מטמא במשא. ויש בזה צד חומרא דהשחיטה הראשונה דשבת אסור באכילה וצד קולא דאף שחיטתו שניה אינו מטמא במשא גם למדנו מדברי הר"ן אלו דהיכי דמטמא במשא משום נבילה לכ"ע לא הוי שחיטה דהוי כנחירה. אבל היכא דמתסרא באכילה ואינו מטמא הוי בכלל שחיטה שא"ר דאפלגו בי' ר"ש ורבנן והנה לכאורה ראיה ברורה להפר"ח הנ"ל דמשום חילול שבת דרבנן לא מקרי מומר ממה דהעלה הר"ן דשחיטתו הראשונה דשבת בפרהסיא דמותר דלא הוי מומר עד גמר שחיטה דמקמי הכי הוי מקלקל והא מ"מ מקלקל הוי איסור דרבנן אע"כ ברור דס"ל להר"ן דמשום מלאכה דרבנן לא הוי מומר. ומדברי הרמב"ם בפי' המשניות הנ"ל אין להביא ראיה בהיפוך די"ל דס"ל דתחלת שחיטה הוי מלאכה דאורייתא דהוי מקלקל ע"מ לתקן אמנם נ"ל ראיה ברורה דגם הרמב"ם ס"ל בזה כהר"ן דהוי מקלקל. וע"כ הא דהוי מומר בתחלת שחיטה היינו במלאכה דרבנן הוי גם כן מומר כדעת הב"ה הנ"ל ומתחלה נאמר מה דיש לתמוה לכאורה באמת על סברת היש דוחים הנ"ל מסוגיא דב"ק (ע"א) דפריך הש"ס אלא שחיטת שבת שחיטה ראויה היא וכו' לוקמי בטבח בפרהסיא במזיד דאסורה באכילה ואינו מטמא במשא והוי בכלל שחיטה שא"ר מש"ה מחייב ר"מ ורבנן פטרי אע"כ ברור דשחיטת מומר מטמא משום נבילה והוי כנחירה ושפיר פריך לא מיבעיא לדעת הר"ן דגם בשבת בשחיטה הראשונה לא נעשה מומר ומותר באכילה אלא אף לשיטת הרמב"ם דהוי שחיטת מומר. מ"מ פריך שפיר כיון דמטמא במשא והוי כנחירה גם לר"מ לא להוי שחיטה אע"כ דמיירי בצנעא ושפיר פריך דשחיטה ראויה היא אבל לומר דשחיטתו הראשונה הוי שחיטת מומר ואסור באכילה ואינו מטמא בודאי התמי' קיימת דלוקי בטבח בפרהסיא ולר"מ הוי שחיטה כמו כל שחיטה שא"ר והוא לכאורה תמיה גדולה ועצומה ולכאורה מוכח כשיטת הרמב"ם הנ"ל דהרי באמת צריכים להבין להר"ן הנ"ל דבתחלת שחיטה הוא מקלקל הא הוי מקלקל ע"מ לתקן וצ"ל עפמ"ש תוס' בשבת (ק"ו ע"א) ד"ה חוץ מחובל. ותוכן דבריהם דלר"י גם לר"ש מקלקל גמור בחבורה פטור ולא מחייב רק בחובל וצריך לכלבו ולר"י גם בזה פטור וע"ז כתבו לחלק לר"י בין חובל וצריך לכלבו ובין כל שוחט דעלמא בב' אופנים או דבחובל וצריך לכלבו פטור דאין דרך לחבול בשביל כלבו. משא"כ בשוחט. או דבחובל וצריך לכלבו אין התיקון מיד בשעת הקלקול אלא לאחר מכן דלאחר שנעשה החבורה בא הדם משא"כ בשוחט מיד בשעת קלקול בא התיקון להוציא מידי אמ"ה לב"נ. ולפ"ז אם נדון על תחלת שחיטה לחייבו תליא בב' תירוצים אלא דלפי תירוץ הא' חייב כיון דהדרך כך לעשות תחלת שחיטה בשביל סופו אבל לאידך תירוצא דבעינן התיקון בשעת הקלקול ממילא בתחלת שחיטה דעדיין לא בא התיקון דהא עדיין לא יצא מידי אמ"ה עד גמר השחיטה הוי כמו חובל וצריך לכלבו דפטור וא"כ י"ל דזהו טעמא דהר"ן דס"ל כסברא ב' דתוס' הנ"ל ובהיות שכן אם נימא כשיטת הר"ן הנ"ל עדיין יקשה על פירכת הש"ס לוקי בטבח בפרהסיא ור"מ מחייב דלא הוי שחיטת מומר כיון דלא מחייב עד גמר שחיטה דמקודם לכן הוי מקלקל ורבנן דפטרי הא אוקימנא מאן חכמים ר"ש. ור"ש לשיטתי' דמחייב בחובל וצריך לכלבו א"כ מכ"ש דמחייב בתחלת שחיטה ונעשה מומר קודם גמר שחיטה והוי שחיטת מומר אע"כ מוכח כשיטת הרמב"ם דאף לדידן הוי שחיטת מומר ומדמחייב ר"מ ע"כ לא מיירי בפרהסיא ושפיר פרכינן ולפ"ז יהא מוכח דאפי' מדאורייתא השחיטה אסורה דמיד בהתחלת השחיטה הוי מלאכה דאורייתא דאם נימא דהוי רק מומר מדרבנן דמקלקל הוי מלאכה דרבנן עדיין לא יתיישב סוגיא דב"ק הנ"ל דהא לענין ד' וה' אזלינן בתר שחיטה דאורייתא בדפרכינן התם אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דחכמים דפטרי וא"כ עדיין יקשה דלוקי בטבח בפרהסיא ולר"מ דמקלקל בחבורה פטור הוי רק מומר דרבנן וחכמים דהיינו ר"ש לשיטתיה הוי מומר דאורייתא. אע"כ דגם לדידן הוי מומר דאורייתא וכיון שכן ממילא מוכח לכאורה כסברא א' של תוס' בשבת הנ"ל דחובל וצריך לכלבו דפטור משום דאין דרך וכו' דאלו לסברתם הב' מהראוי דלא יהיה מומר דאורייתא בתחלת שחיטה כיון דאין התיקון בא מיד וכנ"ל: אמנם מ"מ אין להקשות מזה על סברא ב' של תוס' רנ"ל ברור דכל הויכוח של הר"ן הנ"ל אם הוי מומר בתחלת שחיטה או לא זה רק לפ"מ דנקט הר"ן בטעמא דשחיטה ראשונה לא הוי שחיטת מומר משום דאין נעשה מומר אלא עם גמר השחיטה ונגמר השחיטה בהכשר מש"ה בשחיטה בשבת אם נעשה מומר בתחלת שחיטה הוי הגמר ע"י מומר וכשחיטה אחרת דמי. אבל למה דנקטו תוספות בחולין דבפעם א' לא נעשה מומר ולפי ראייתם מההיא דב' אוחזים מבואר דס"ל דמה שישחוט אח"כ ג"כ לא נאסר וע"כ הטעם דלא מקרי מומר אלא ברגיל בכך ומועד לעבור א"כ בודאי דשחיטת שבת בפרהסיא אף אם מהתחלת שחיטה הוי מלאכה גמורה מ"מ לא מקרי בשביל זה רגיל בכך ולומר כיון דבכל פורתא ופורתא מחלל שבת הוי כעושה פעמים רבות לא נ"ל דמכל מקום כל כוונתו רק למעשה שחיטה זה בפעם א' ולא מקרי מועד לעבור בכך וזהו נ"ל ברור כשמש בעזה"י וא"כ שפיר י"ל דחובל וצריך לכלבו דפטור דהטעם דאין התיקון מיד ובאמת גם בתחלת שחיטה הוי מקולקל ומ"מ לא הו"מ הש"ס לומר דמיירי בטבח בפרהסיא דאף לר"ש דמקלקל בחבורה בחובל וצריך לכלבו חייב ונעשה מומר בתחלת שחיטה מ"מ לא מקרי שחיטת מומר דאפי' מה שישחוט אח"כ מותרת ולכאורה נ"ל להביא ראיה לדעת תוספות הנ"ל עפי"מ דתמהו תוס' בכתובות (דף ל"ד) לשינויא דהש"ס כי קפטרי רבנן אשארא אמאי נקט כלל טבח בשבת הא ר"מ דמחייב בשחיטה שא"ר ק"ו בשחיטה ראויה ונ"ל ליישב די"ל דהברייתא מלתא דפסיקא נקט דחייב בכל ענין אף בטבח במזיד ובפרהסיא וא"כ אי הוי תני טבח לע"א לחוד הו"א דוקא בזה כיון דממילא ע"כ מיירי באומר בגמר זביחה הוא עובדה מש"ה לא הוי שחיטת מומר דכיון דלא הוי מומר רק עם הגמר כבר נעשה השחיטה בהכשר משא"כ בטבח בשבת ס"ד לומר כיון דבתחלת השחיטה נעשה מומר מפסלא השחיטה משום שחיטת מומר לזה קמ"ל דמ"מ חייב ד' וה' והיינו משום דבפ"א דאינו רגיל בכך אינו נעשה מומר וכ"ז לשיטת תוס' חולין אבל לפי"מ דנקטו הראשונים דרק אותה שחיטה מותרת ומטעם דנעשה בהכשר קודם שנעשה מומר ממילא מוכח מכח פירכת הש"ס מדלא מוקי בטבח בפרהסיא היינו דגם לדידן הוי מומר וכנ"ל ומדמחייב ר"מ מוכח דמיירי בצנעא ישאר קושי' תו' דלמ"ל דנקט טבח בשבת וק"ל: אמנם נלע"ד ליישב קושי' תוס' באופן אחר ובהקדם סוגי' דסנהדרין (ע"ד ע"א) הבא במחתרת וכו' והלכתא דשדינהו בנהרא ועי' הרמב"ן במלחמות שם דדוקא בשיבר בעורו במחתרת אבל ביצא ואח"כ שיבר חייב דבשעה ששברה לא הוי קלבד"מ וכן בגונב כיס מיידי דשלשל ידו ועשאו קטפרס וקיבל וזרקו מיד אבל בזרק לאחד מיכן חייב דבשעה שזרקו לא הוי קלבד"מ ועי' בב"ח חוה"מ (סי' שנ"א) שכתב דגם דעת הרמב"ם כן ודייק כן מל' הרמב"ם פ"ג מהל' גניבה דכתב או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציא מרשות בעלים שהיא רה"י לרה"ר ואבדו שם הרי זה פטור דקדק למנקט ואבדו שם היינו מיד אבל לא לאחר מיכן ע"ש וזהו ג"כ דעת תוספות בב"ק (דף ע' ע"ב) ד"ה כמאן כרע"ק ע"ש והנה בדרישה סימן הנ"ל כתב דמדכתב הטור גבי מחתרת בשם הר"ר ישעיה דבעינן דוקא שיבר בעודו במחתרת ולא כתב מקודם גבי גונב כיס דבעינן השליכו מיד ע"כ דס"ל לחלק דדוקא במחתרת דמיד שיצא ממחתרת אזדאי לחיוב מיתה דעתה אסור להורגו ול"ש תו קלבד"מ משא"כ בגונב כיס דחיוב מיתה ע"י חילול שבת עוד עליו קאי ולא פקע מיניה מש"ה אף בשדינהו אחר מיכן פטור ויעוין בדרישה (בסי' ש"ן) בההיא דכתב הטור שם גנב ומכר בשבת אם נעשה המכירה באיסור כגון דא"ל עקוץ תאינה וכו' פטור דאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד וכן טבח בשבת ולע"א פטור וכתב עלה בדרישה דהא דלא כתב רבינו בזה ג"כ דמיתה ותשלומים באים כאחד משום דבאמת אין באים כאחד דמיד ששוחט סימן א' נתחייב מיתה אלא דמ"מ פטור כיון דנתחייב מיתה באותו מעשה בתחלה לא מחייב תו ממון על אותו מעשה וכדמוכח סברא זו בסי' שנ"א (והיינו כדבריו הנ"ל גבי גונב כיס) ע"ש ודברי הדרישה תמוהים לכאורה דאם מדברי הטור בטבח בשבת יהיה מוכרח דאף דנתחייב בתחלת שחיטה לא מחייב ממון א"כ יקשה מזה על סברת הרמב"ן הנ"ל בגונב כיס דהא הך מלתא דטבח בשבת דהוי קלבד"מ הוא סוגיא ערוכה ואיך יתיישב זה לשיטת הרמב"ן ורציתי לדחוק בכוונת הדרישה דלהרמב"ן י"ל דס"ל דלא נתחייב מיתה עד גמר שחיטה דמקודם הוי מקלקל כדעת הר"ן הנ"ל ורק מדקדוק לשון הטור דלא כתב גם בטבח בשבת דאיסור מיתה ותשלומין באין כאחד ע"ז בנה יסודו דס"ל להטור דלא הוי מקלקל דאין באים כאחד ומ"מ פטור מתשלומין. אמנם מלבד דדחוק ורחוק לומר כן בכוונת הדרישה דמבואר בלישנא דמפשט פשיט ליח זה דנתחייב בתחלת שחיטה גם אינו מספיק ליישב שיטת הרמב"ן דיקשה מסוף הסוגי' דב"ק הנ"ל דפריך מי מצית מוקמית מתני' כר"מ וכו' מכלל דבכולהו מתני' מודה וכו'. ובזה יקשה הא לר"ש לשיטתיה דסבר בחובל וצריך לכלבו דחייב וממילא גם בתחלת שחיטה חייב וכמש"כ לעיל א"כ מש"ה מחייב בטבח ביה"כ דכבר נתחייב מלקות בתחלת שחיטה ולזה אחרי המחילה אלף פעמים מכבודו הגדולה של הדרישה זצ"ל נלע"ד דטבח בשבת לא דמי לגונב כיס דדוקא בגונב כיס דלאחר שהוציא לרה"ר שוב אינו מחלל שבת והחיוב מיתה רק על מה שעשה כבר מש"ה חייב בהשליכו לאחר מיכן דעל מעשה השלכה זו אינו חייב מיתה כלל וה"נ כוונת התוס' בב"ק ד"ה כמאן כרע"ק דמיד שבא לאויר החצר ונתחייב משום קלוטה ומה שיורד אח"כ החפץ לקרקע החצר אין בזה חיוב שבת כלל דכבר נח מקודם ברה"י משא"כ בטבח בשבת דאף דנתחייב מיתה בתחלת שחיטה מ"מ גם על הגמר חייב מיתה דהוא ג"כ חובל ואף דלא אתרו ביה שנית מ"מ הוי חייבי מיתות שוגגי' דקיי"ל דפטור וסברא זו הובאה בהקדמת הפ"י לכתובות בחידושי הגאב"ד דק"ק גלוגא זצ"ל בשם הירושלמי במדליק גדיש ונכון בעזה"י: אמנם יש לעי' במ"ש הרמב"ם פ"ט מהל' גניבה טבח ביה"כ והתרו בו פטור דאינו לוקה ומשלם בזה יקשה הא כבר נתחייב מלקות בתחלת שחיטה והוי הגמר בלי התראה דקיי"ל חייבי מלקיות שוגגי' חייבים בתשלומין וא"כ יתחייב ד' וה' על הגמר למה דכתב הב"ח בדעת הרמב"ם דאזיל בשיטת הרמב"ן בגונב כיס ודאי בפירכת הש"ס מכלל דכולה מתני' מודה ר"ש שפיר כתבנו דהרי כל הסוגי' אזיל אליבא דר"ל דחייבי מלקיות שוגגי' פטורי' מתשלומי' ולדידי' קיימא סברתנו דגם בשעת הגמר חייב מלקות אבל לדינא על הרמב"ם יקשה כנ"ל: ולזה מוכרח לענ"ד בהחלט דעת הרמב"ם כדעת הר"ן דבתחלת שחיטה הוי מקלקל ולא מחייב מיתה עד הגמר וא"כ יקשה איך כתב הרמב"ם בפי' המשניות דשוחט בפרהסיא בשבת דשחיטתו אסורה דבתחלת שחיטה נעשה מומר הא הוכחנו דהוי מקלקל אע"כ דטעמא דהרמב"ם דמ"מ מקלקל הוי מלאכה דרבנן והוי מומר מדרבנן והיינו כדעת הב"ה הנ"ל דמומר לחלל שבת בדרבנן הוי מומר מדרבנן ושחיטתו אסורה ולפ"ז י"ל קושי' תוספות דכתובות הנ"ל דהנה אף דמשני באומר בגמר זביחה הוא עובדה מ"מ למה דמסקי' גבי שור הנסקל שמסרו לשומר ממילא ה"נ יש לאוקמי ההיא דטבח לע"א בכה"ג וא"צ לאוקימתא דבגמר זביחה עובדה דאף דנאסרה מתחלת שחיטה מ"מ כיון דיכול לומר הרי שלך לפניך כדמוכח בשור הנסקל דקודם גמר שחיטה יכול לומר הש"ל והוי גורם לממון וכיון שכן י"ל דאי הוי נקט רק טבח לע"א לא היינו מוכרחים לאוקמי בטובח ע"י אחר דיש לאוקמי בהיפוך באומר דרק בתחלת זביחה עובדה ומש"ה לא הוי קלבד"מ דבשעת הגמר דאתי עלה חיוב ממון ליכא כאן חיוב מיתה. וכההיא דגונב כיס הנ"ל וממה דלא הוי שחיטת מומר ליכא למידק דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה די"ל דמיירי בשוגג. וא"כ לא היה נשמע הדין דטובח ע"י אחר חייב ד' וה' לזה נקט טבח בשבת דבזה בודאי חייב מיתה גם בשעת הגמר והוי קלב"מ ומוכח דמיירי בטובח על ידי אחד ומעתה שבררנו בעזה"י דדעת הרמב"ם בזה כהר"ן דבתחלת שחיטה ליכא חילול דאורייתא דהוי מקלקל ורק שחיטתו אסורה מדרבנן דמדרבנן הוי מומר וצריכין אנו ליישב מה דהקשינו לעיל דמאי דפרכינן שחיטת שבת שחיטה ראוייה דלמא מיירי בפרהסיא ולר"מ לא הוי רק מומר מדבריהם ור"ש לשיטתי' דמקלקל בחבורה חייב הוי שחיטת מומר דאורייתא נראה לעניות דעתי לפי מ"ש הב"ש (סי' קמ"א סקמ"ז) דמומר לאו בר שליחות הוא כמו ע"א ושכן משמע מהרמב"ם ע"ש וכ"כ ג"כ במג"א (סי' קפ"ט) וא"כ י"ל דליכא לאוקמי בטבח בפרהסיא כיון דע"כ מיידי בטובח ע"י אחר וכיון דמיד בתחלת שחיטה נעשה מומר מדבריהם שוב בטלה השליחות ואינו חייב על הגמר ואף שכתבנו דלענין ד' וה' תליא בדאורייתא כדמוכח מפירכת הש"ס אלא למ"ד מעשה שבת דרבנן וכו' לעד"נ דדוקא לענין שחיטה ראוייה בזה הסברא דכל שהשחיטה עושה פעולה להוציא מידי איסור דאורייתא מקרי שחיטה ראוייה וכן לענין שחיטת מומר כיון דמ"מ הואיל השחיטה דאינו מטמא מדאורייתא שם שחיטה עליו ולא שם נהירה עליו משא"כ בענינים אחרים כל דלא נתקיים הענין מדרבנן ממילא פטור מהממון ועי' במל"מ דפ"ז מהל' תרומות וא"כ י"ל לענין שליחות אף במקום דהוי רק מומר מדרבנן בטלה השליחות ולא מתחייב בד' וה' וא"כ מדמחייב ר"מ מוכח דאיירי בצנעא ושפיר פריך ולפ"ז אפשר דבזה מיושב ג"כ תמיהתנו על היש דוחים הנ"ל די"ל ג"כ הכי דאף דלא ס"ל בזה כהרמב"ם דנעשה מומר בתחלת שחיטה מ"מ י"ל כיון דלדידהו דגם באותה שחיטה נעשה מומר הרי דס"ל כיון דהכשר שחיטה ועשייתו מומר בהדדי קאתי מקרי שחיטת מומר ה"נ י"ל לענין שליחות כיון דבאותו שליחות באותו מעשה בגמר השליחות נעשה מומר הוי בכלל אין שליחות למומר וכעין זה כתבו תוס' כתובות (דף י"א) בגר קטן כיון דבאותו מעשה השליחות נעשה ישראל אינו בכלל אין שליחות לנכרי ה"נ י"ל בהיפוך דאם באותו מעשה נעשה מומר הוא בכלל אין שליחות למומר ועדיין יש לפקפק כיון דהם סוברים דאין שחיטת מומר משוה נבילה ואינו בכלל ע"א י"ל דג"כ אינו בכלל ע"א לענין ביטול שליחות ויש לחלק עכ"פ להרמב"ם י"ל כנ"ל. היוצא לנו מדברינו בעזה"י דדעת הר"ן דמשום חילול שבת דרבנן לא הוי מומר ולהרמב"ם הוי מומר:
ז
(ש"ע) חוץ משתים אלו. זהו מדברי רי"ו ובפשוטו ההוכחה דאל"כ אלא דמומר לכה"ת היינו בדוקא על כל התורה הא בלא"ה הוי מומר משום עבודת כוכבים או שבת אע"כ דמומר לכה"ת היינו חוץ משתים אלו ומ"מ קשיא לי דלמא מומר לכה"ת היינו אף על שבת חוץ מעבודת כוכבים אלא דלא היה בפרהסיא דמשום שבת לחוד לא הוי מומר כיון דאינו בפרהסיא:
ח
(סעיף ו') ולהרמב"ם צריך. תמוה לי דא"כ איך אמרי' אביי לא אמר כרב אשי לא ס"ל לדרבא הא אף אם לא ס"ל לדרבא מ"מ ע"כ ס"ל דמומר לדבר א' אם אינו לאותו דבר דמותר עכ"פ ע"י בדיקת סכין דהא להדיא קתני בברייתא ואפילו מומר וא"כ אם נימא כהרמב"ם דבמומר לדבר א' בעינן ג"כ בדיקת סכין עדיין לוקי למתני' בהכי הכל שוחטין ואפי' מומר לדבר א' בד"א בבודק סכין וכו' וצע"ג:
ט
(ש"ך סקכ"ג) אבל נראה דגם דעת הרשב"א וכן העלה הט"ז דבעומד ע"ג ל"צ שיהיה מומחה וביוצא ונכנס בעינן לידע שהוא מומחה לפ"ז קשה לי לרבא דמוקי בכותי ויוצא ונכנס ומסקי' דוכולן ששחטו כו' קשיא אמאי לא מוקי ברויחא הכל ואפילו כותי ביוצא ונכנס בד"א ביודעים בו שהוא מומחה אבל בסתם לא ישחוט ואם שחט בודקים אותו ובליתי' קמן ואחרים רואים שחיטתו כשירה ועיין:
י
(שם סקכ"ד) דא"צ בדיקת סכין. הר"ן בחידושיו כתב די"ל דבאמת דכותי בעי בדיקת סכין ובזה מרווחנא ליישב קושי' הש"ך סקכ"ב דאמאי לא קאמר כולהו כאביי ורבא לא אמרו קסבר כת"ק דרשב"ג דעדיין קשה דלוקי בכותי ועומד ע"ג או יוצא ונכנס בד"א בבודק סכין ונותן לו ואם לא בדקו בודקים סכינו אח"כ:
יא
(סעיף י"ח בהג"ה) שחיטת קוף פסולה. עי' מנ"א (סי' קנ"ט סקי"ד) שהקשה דהכא סתם דקוף פסול ואלו התם לענין נטילה מביא ב' דעות ומכשיר בדיעבד ולפי תירוצו דהכא דהוי דאורייתא אזלינן לחומרא א"כ יהיה הדין דאסור רק מספק ולענין או"ב אסור לשחוט בנו אחריו ולענ"ד מעיקרא לא קשה מידי דאף אם בנט"י מכשירים דמקרי כח גברא מ"מ הכא אינו בר זביחה והוי כשחיטת נכרי וברור בעזה"י:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
ב׳:א׳
א
אפילו הוא קטן. די"ל דאין מחשבתו לעבודת כוכבים ואפי' יודע לאמן ידיו והוא מומחה דבכה"ג בקטן ישראל כשר בעובד כוכבים הוי נבלה:
ב׳:ב׳
א
ואפי' אינו עובד עבודת כוכבים כו'. נלפע"ד דשחיטתו נבלה מדאורייתא לכ"ע וכדאיתא בתוספתא בהדיא וכדמשמע נמי מדברי התוס' והרא"ש דלקמן ס"ק ט"ז וכן מוכח נמי להדיא מדברי הרמב"ם פ"ד מה"ש הנדפס עם הכ"מ וז"ל עובד כוכבים ששחט כו' שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתו מן התורה שנא' וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהירה תורה שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסו' וגדר גדול גדרו בדבר שאפי' כותי שאינו עובד כוכבים שחיטתו נבלה עכ"ל משמע להדיא דדוקא שחיטת כותי שאינו עובד כוכבים הוא דהוי מדרבנן כדאיתא פ"ק דחולין שחכמים גזרו על הכותים אפילו שאינן עובדי כוכבים משום שפעם אחת מצאו להם דמות יונה שהיו עובדים אותה אבל שחיטת עובד כוכבי' אפי' אינו עובד עבודת כוכבים אסור מדאורייתא ובב"י וכ"מ כתב דהרמב"ם סובר דעובד כוכבים ממש שאינו עובד עבודת כוכבים שחיטתו אינה אסורה אלא מדרבנן ואחריו נמשכו הב"ח ול"ח דף קל"ד ובאמת כתבו כן לפי ספרי הרמב"ם שנדפסו בויניצאה שנת ש"י והועתקה נוסחא זו בכל בו אבל בספרי הוכחתי בכמה הוכחו' שנוסחא מוטעת היא והנוסחא האמתית היא הנוסחא הנזכרת וכן נמצא בנוסחאות ספרי הרמב"ם הישינים גם נלפע"ד מן הש"ס (ד' ה' ע"א) גבי מכם ולא כלכם להוציא את המומר דאפילו ישראל מומר לכל התורה חוץ מעבודת כוכבים ושבת שחיטתו אסורה מן התורה כ"ש עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים וכן משמע מדברי הרמב"ם ספ"ב מהל' שאר אבות הטומאה כדפי' עי"ש בדפוס שעם הכ"מ והכ"מ שם הלך לפי שטתו בכאן ולכן נכנס בדוחק ליישב התוספתא להרמב"ם קצרתי ודוק. ודין מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים עיין בסי' ד' ובמ"ש שם:
ב׳:ג׳
א
כגון גר תושב. היינו שקבל עליו ז' מצות כמ"ש הט"ו בסי' קכ"ד ס"ב:
ב׳:ד׳
א
ישראל בודק כו'. הטעם דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ולכך כשבודק סכין ונותן לו מותר אפילו לכתחלה דכיון שיש סכין יפה בידו ודאי ישחוט בזה ומסתמא ישחוט יפה ולא ישהה ולא ידרוס ופסק ב"י דכשבדק הסכין קודם שחיטה א"צ לבדקו אחר השחיטה אפילו לכתחלה ואחריו נמשך העט"ז וכ"פ מהרש"ל סי' ו' ואפילו לפי דבריהם היינו טעמא דאמרי' שמסתמא בדקו ומצאו יפה אבל אי ידעינן בודאי שלא בדקו לאחר שחיטה צריך לבדוק לכתחלה דלא עדיף מישראל כשר דצריך לבדוק לכתחל' גם לאחר שחיטה כדלקמן סי' י"ח אבל רבי' ירוחם כ' בשם הגאוני' והסכים כן וכן משמע דעת הר"ן דיש לבדוק הסכין לאחר שחיטה גם כן לכתחלה דחיישינן שמא בעור נפגם דכל מאי דאפשר למיבדק בדקינן וכדלעיל סי' א' ס"ב בהג"ה וכ"פ הב"ח אבל בדיעבד פשיטא דכשר אף אם לא בדק לאחר שחיטה דלא גרע מנאבד הסכין לאחר שחיטה דכשר כדלקמן סי' י"ח דכיון דבדקו קודם שחיטה מוקמינן ליה אחזקתיה:
ב׳:ה׳
א
אפילו ישחוט כו'. לשון הטור ואפילו לא יאכל הוא ממנו תחלה ע"כ כלו' דל"ת אע"פ שנתנו לו הסכין בדוק עשאהו פגום או עשה שאר מיני טריפות כדי להכשיל והוא לא יאכל אלא אלפני עור ל"ת מכשול לא עבר כמ"ש הפוסקים:
ב׳:ו׳
א
והוא שיודעין כו'. דאל"כ לא אמרי' ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ואפילו דיעבד כשאינו ידוע בבירור שהוא מומחה ונראה שצריך לבדקו תחלה קודם שחיטה אם הוא מומחה ואין ליתן לו על סמך שיבדקנו אחר שחיטה דומיא דסכין דבסמוך:
ב׳:ז׳
א
עד שיבדקנו בסוף. ואז הוא נאמן לומר שבסכין זה שחט ולא חיישינן שמא בסכין פגומה שחט ולאחר שחיטה נזדמן לו זה ודוקא בשעה או בשתים שלא היה לו פנאי ללכת לדרכו ולמצוא אחרת בשוק אבל כשהי' לו פנאי יום או יומים בזה אין סומכין עליו ואף בשעה או בשתים יש להחמיר אבל אם באנו בגמר שחיטה או שהיו לפניו ב' וג' בהמות שחוטות ועדיין הוא שוחט והולך כיון שהוא מתעסק עדיין בשחיטה וסכינו בידו אמרינן בודאי בזו שבידו שחט הכל כל זה מחדושי הרשב"א דף ה' ע"א ומביאו ב"י:
ב׳:ח׳
א
ואין ליתן לו לכתחלה כו'. הטעם דהא אלו שכח ולא בדק הסכין לא בתחלה ולא בסוף איסורא קאכיל חיישינן שמא ישכח ולא יבדוק אחר השחיטה ויאכל משחיטתו משא"כ לעיל ר"ס א' דמותר ליתן לו לכתחלה לשחוט על סמך שיבדקנו בסוף אם הוא מומחה דהתם אפי' אם לא יבדקנו בסוף לאו איסורא קאכיל דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן כ"כ הפוסקים והר"ן כתב דהכא חיישינן שמא יחשבו הרואים שאין אנו צריכין לבדיקתו וימסרו לו ולא יבדקו אחריו וכתב הב"ח ולפי דעתי יראה דאפילו בדק הסכין בינו לבין עצמו לא יתננו לו בפני הרואים אא"כ יחזור ויבדקנו בפניהם וראוי להחמיר כדבריו בזה עכ"ל ונראה דה"ה אם אומר בפני הרואים בדקתי סכין זה מותר ליתן לו:
ב׳:ט׳
א
אפילו כשר עע"ג. דישראל מומר לא מירתת כי הוא סבור שלא יבדקנו אחריו לפי שמחזיק עצמו בישראל:
ב׳:י׳
א
בלי שיבדוק לו כו'. לקמן סי' י"ח כתב דאפילו ישראל כשר כששוחט צריך לבדוק הסכין בתחילה קודם שחיטה והוא מדברי הרשב"א בת"ה וכתב הטעם דחיישינן שמא ישכח מלבדוק אחר השחיטה והא דקמ"ל הט"ו הכא בישראל מומר משום דבמומר ה"א דנסמוך אבדיקתיה שהוא יבדקנו קמ"ל דחיישינן שמא ימצאנו פגום ואפ"ה ישחוט בו דלא טרח לתקנו וכ"כ הרשב"א וכ"כ הב"ח אלא שמ"ש הב"ח אח"כ עוד לתרץ דבישראל כשר לא הוי טעמא שמא ישכח מלבדוק אלא שמא יהיה פגום ויברך ברכה לבטלה ע"כ דלפ"ז אם שמע כבר ברכת השחיטה מפי אחר ויצא א"צ לבדוק אינו מוכרח גם בש"ם פ"ק דחולין (דף י"ז ע"ב) גבי הא דקאמר התם מנין לבדיקת סכין מן התורה כו' משמע דטעמא לא הוי משום חשש ברכה לבטלה ע"ש:
ב׳:י״א
א
מי ששחט והוציא טרפה כו'. משמע אפילו ידוע בודאי בפעם הזה שהוציא טרפה אין מעבירין אותו ודין זה למדו הרב ממהרי"ק ולענ"ד דברי מהרי"ק מראין להדיא להפך וכן משמעות כל הפוסקים וכמו שאבאר והנה ז"ל ד"מ כתב מהרי"ק שורש ל"ג עד א' שהעיד על השוחט ששחט טרפה והוא מכחישו אינו נאמן עליו ואפי' הוא עצמו מותר אח"כ לאכול משחיטתו שאפי' יהיה אמת שלא שחט עכשיו יפה כדברי העד מ"מ לא הוחזק ליפסל עולמית בשביל כך ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם שאם אותו שוחט כבר נכשל ורגלים לדבר מעבירין אותו ע"כ עכ"ל ד"מ ונראה שלא עיין הרב רק בדברי מהרי"ק שהביא ב"י ס"ס א' שהעתיק שם כלשון הזה ומתוך כך הוציא הרב כן אבל אין הדבר כן שבמהרי"ק גופיה כתב דהא אפי' אם יהיה אמת כדברי העד מ"מ אין מוחלט ליפסל עולמית בשביל כך ולכל הפחות אם ילבש שחורים ויעשה תשובה המוטלת עליו חוזר הוא לכשרותו ונמצא דלא שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא בעדותו כלל כיון שהדבר תלוי במחשבת השוחט אם להרע אם להיטיב ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם כו' משמע להדיא הא כל שלא עשה כן פסול אם יהיה אמת כדברי העד אפילו בפעם אחת כהך עובדא דמהרי"ק אלא שמהרי"ק בא לתת טעם ולומר שבענין השאלה שעד א' מכחישו העד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא דל"ד לי"נ (ע"ל סי' א' ס"ק מ"א) דאם נתנסך היין כדברי העד שוב אין לו תקנה מה שאין כן הכא שיש תקנה כשיעשה תשובה ולכך העד עצמו מותר לאכול משחיטתו מכאן ולהבא וע"ז כתב ג"כ דאם יש רגלים לדבר שנכשל כבר אפילו בעד אחד היה מעבירו אבל כשידוע לנו בודאי שהוציא טרפה מתחת ידו פשיטא שאסור לאכול משחיטתו עד שיעשה תשובה הראוי לו וכדמוכח בדברי מהרי"ק וכמ"ש וכן משמע עוד יותר למעיין בתשובת מהרי"ק עצמו וכן משמע במהרש"ל פ"ק דחולין סי' ט' ע"ש וגם הרמב"ם כתב ספ"י מה"ש אם יצאת טרפה מתחת ידו היו מנדין אותו ומעבירין אותו כו' משמע אפילו בפעם אחת וכן משמע מהט"ו ס"ס ס"ה דטבח שנמצא אחריו חלב אפי' בפעם אחת מעבירין אותו וכן משמע במהרש"ל פג"ה סי' ט"ז י"ז ע"ש (וע"ל סי' י"ח סי"ט) וכן הוא בריב"ש סימן קי"ג וכן משמע בסי' קי"ט וכ"מ שס בס"ק ל' ע"ש וגם דברי העט"ז נראין כסותרין ממ"ש כאן ובס"ס א' ונראה כמחלק דדוקא כשראו ב' עדים שהוציא טרפה מתחת ידו אז אמרי' כיון שחציף כולי האי ולא נזהר בפני עדים חשדינן ליה ומעבירין אותו אבל שלא בפני עדים כגון שפיו הכשילו ומתוך דבריו נודע שהוציא טרפה אין מעבירין אותו ולא נהירא וכמ"ש וצ"ל דמ"ש הר"ב מי ששחט והוציא טרפה היינו שאין הדבר ברור שהוציא טרפה אלא שיש לחוש שהוציא טרפה כגון שהעיד עד אחד וכה"ג ודוחק וצ"ע:
ב׳:י״ב
א
אפילו נשבע כו'. שהרי הוא חשוד על השבועה לגבי אותו דבר מפני שהוא מושבע ועומד מהר סיני שם וע"ל סימן קי"ט ס"ח:
ב׳:י״ג
א
ואומר שביפה שחט כו'. היינו בשידעינן שאלו הסכינים היו עמו בשעת שחיטה אז הוא נאמן שביפה שחט דלא שביק היתירא ואכל איסורא אבל אם אחר השחיטה מצאו אלו הסכינים אצלו דינו כמו שנתבאר בס"ק ז' ע"ש ודו"ק. והא דבעינן הכא ואומר וכן מ"ש אח"כ נאמן לומר מומחה כו' כתב בפרישה דאה"נ דמהימנינן ליה בסתם אפילו אינו אומר כלום אלא משום דכל היכא דאיכא לעמוד על הדבר ולברר טפי מבררינן ע"כ ולמ"ש בס"ק ט"ו דבמומחה צ"ל מומחה פלוני אם כן אמר דוקא וק"ל:
ב׳:י״ד
א
ואפילו אם נמצא בשר כו'. משמע דעת המחבר דאין חילוק בין בשר עוף לבהמה ולעולם אם יש מומחה בעיר נאמן לומר מומחה שחט לו וכן משמע דעת הפרישה סי"א וכן מפורש במשמרת הבית להרשב"א בהדיא (דף ו' ע"א) והב"ח בקונ' אחרון כ' ע"ש הרשב"א להפך ולכך פסק דבבהמה לא מהני מומחה וז"א אלא כמ"ש וגבי בהמה אם יש מקולין ישראל נאמן לומר מן המקולין שחוטה לקחתיה כמבואר בטור ע"ש הרשב"א וכתב ר' ירוחם נט"ו ריש אות ל"ב ודוקא שהיה מצוי באותו יום בשר שחוטה כ"כ בזול כמו נבלה ע"כ ומביאו בס' ב"ה והב"ח:
ב׳:ט״ו
א
מומחה כו'. דוקא באומר מומחה פלוני וכדלקמן ס"ס קי"ט (וע"ש ס"ק ל"ו) וכן מבואר במשמרת הבית להרשב"א שם בהדי' וכ"כ הב"ח ודלא כהפרישה:
ב׳:ט״ז
א
מומר להכעיס כו'. כ' מהרש"ל פ"ק דחולין סי' ו' דאפילו בפעם אחת הוי כעובד כוכבים ועיין ס"ק כ' ומשמע דעת המחבר שהוא כעובד כוכבים ממש ושחיטתו נבלה מדינא וכן משמע בר"ן וכן בשאר אחרונים ובפרישה סט"ז והכי משמע נמי מדברי התוס' והרא"ש שכתבו מדכתיב וזבחת ואכלת ילפינן מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא בר זביחה לאפוקי עובד כוכבים ואוכל נבלות להכעיס עכ"ל משמע דמומר להכעיס מימעט מקרא כמו עובד כוכבים דלא כהב"ח שכתב דשחיטתו אינה אסורה אלא מדרבנן ואינה נבלה כו' בלא ראיה וע"ל סימן קנ"ח ס"ב דמומר להכעיס הוי אפיקורוס ובאפיקורוס כתב רמב"ם פ"ד דהרי הוא כעובד כוכבים ושחיטתו נבלה ועיין בב"ח ס"ס זה:
ב׳:י״ז
א
מומר לעכודת כוכבים כו'. דע שיש מחלוקת בין הפוסקים בזה והעיקר כהאומרים דמומר לעבודת כוכבים אפילו בצנעא אפילו רק פעם אחת הוי מומר לכל התורה ודינו כעובד כוכבים וכן אפי' חילל שבת פעם א' בפרהסיא מיהו באותה שחיטה לא נעשה בה מומר כגון בשוחט לעבודת כוכבים או השוחט בשבת אין שחיטה זו אסורה משום שחיטת מומר אלא משום שוחט לעבודת כוכבים כדלקמן בסימן ד' וכן משום שוחט בשבת בסי' י"א וכן נראה דעת מהרש"ל פרק קמא דחולין סי' ז':
ב׳:י״ח
א
ולהרמב"ם צריך. משמע אפילו לעכוב דהיכא דלא בדקו לו הסכין לא בתחילה ולא בסוף שחיטתו אסורה והא דלעיל סימן א' ס"ד באבדו גדייו או שנגנבו כו' מותרים תירץ בדרישה דהתם אינו מוחזק בגנב אלא שגנב בפעם הזאת והוי פסול לעדות דא"צ בדיקת סכין אף להרמב"ם ומלשון הטור שם אע"פ שחשוד על הגניבה כו' משמע שמוחזק בגנב ועוד דהא ע"כ ברוב גנבי ישראל שמוחזקים בגנבים מיירי מדתלי' בגנבי ישראל ומ"ש הב"ח בזה בקונ' אחרון כבר צוה הוא ז"ל בעצמו למחקו והגאון אמ"ו ז"ל הכ"מ תירץ דשאני בסימן א' דלא ידעינן בודאי ששחט ואפשר דאף על גב שחשוד על הגנבה נתן לאחר לשחוט:
ב׳:י״ט
א
ודוקא במומר כו'. היינו שהוא מועד ופסול לעדות היינו שלא עבר אלא פעם אחת ואינו מועד ועיין בח"מ סימן ל"ד:
ב׳:כ׳
א
מיהו אם הוא פסול לעדות כו'. ובס' תורת חיים כתב דנ"ל מדנקט רבא כו' דדוקא כשהוא מומר ורגיל בכך אז צריך בדיקת סכין אבל לא בפסול לעדות וכן משמע מדברי הרמב"ם כו' ע"כ וכ"כ בכ"מ דטעמא דהרמב"ם דע"כ לא קאמר רבא ישראל בודק ונותן לו אלא בישראל מומר ולא בפסול לעדות כו' ונ"ל דדין זה תלוי במאי דאמרי' לקמן סי' קי"ט ס"ז דהחשוד בדבר מותר להעיד בשל אחרים אבל לא בשל עצמו והשתא א"ש דדבריו שבכ"מ אינם סותרים למ"ש בב"י דבכ"מ איירי בשל אחרים ובב"י מיירי בשל עצמו והיינו שכתב בב"י כיון שחשוד לאותו דבר צריך לבדוק לו סכין כו' דמשמע דתלוי בדין חשוד לאותו דבר ולישנא דהר"ב שכ' דינו כמומר לכך אינו מדוקדק כ"כ לפ"ז וע"ל סימן קכ"ו ס"ק י"ח:
ב׳:כ״א
א
הרי הוא כשאר ישראל כשר. והיינו בשגם עכשיו שהוא גדול אינו מניח למול מיראתו פן ימות גם הוא כאחיו אבל אם אין שם יראה ואפ"ה אינו מל ה"ל מומר לערלות ב"י וד"מ:
ב׳:כ״ב
א
שחיטתן אסורה. וכ' הרשב"א בת"ה דאפי' חותך כזית בשר ונותן לו לא מהני כששחט בינו לבין עצמו משום דהא שחיטה לא כתיבי וכל דלא כתיבי אע"ג דאחזוק לא סמכינן עליה כדאמר בש"ס גבי כותים ע"כ וכ"כ בחדושיו דף ג' ע"א בשם הרמב"ן דקי"ל כת"ק דרשב"ג אבל הרמב"ם כתב צדוקי ובייתוסי שחיטתן אסורה ואם שחט בפנינו מותרת שאינם כעובדי כוכבים אלא שאין נאמנים לומר לא קלקלקנו משמע דחותך כזית בשר ונותן לו מהני כשיאכל הוא עצמו וכן משמע בטור שזהו דעת הרמב"ם כמ"ש הפרישה והב"ח ונ"ל שטעמו כיון דאביי ורבא אמרי גבי כותים קודם גזירה דחותך כזית בשר מהני וכן משמע כולה סוגיא דריש חולין וגם מדקאמר סתמא דש"ס התם רב אשי לא אמר כתרוייהו קסבר כותים גרי אריות הן ולא קאמר קסבר כת"ק דרשב"ג אלמא הלכה פסוקה היא כרשב"ג:
ב׳:כ״ג
א
ואחרים עע"ג. הרשב"א הצריך שיהא ג"כ מומחה והב"י תמה עליו כיון שישראל עע"ג ל"ל מומחה ולכך לא הזכיר כאן מומחה אבל נראה דגם דעת הרשב"א דבישראל עע"ג א"צ שיהא מומחה דלא גרע מקטן שיודע לאמן ידיו לעיל סי' א' רק כשישראל יוצא ונכנס הצריך מומחה דדלמא לאו אדעתיה דישראל ואיהו לא ידע שזהו אסור לישראל דלירתת מיניה וכ"כ מהרש"ל שם סימן ו' והב"ח וכן משמע בד"מ:
ב׳:כ״ד
א
וגם בדקו להם סכין כו'. צ"ע מנ"ל הא דהא אפי' הרשב"א דמחמיר כתב דדין צדוקי ובייתוסי כדין כותי' קודם גזירה וכ"כ הכ"מ גופיה ספ"ד מה"ש וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהל' עבדים והמחבר לקמן סי' רס"ז סמ"ז דצדוקי ובייתוסי הם ככותים קודם גזירה ובכותים קודם גזירה כתבו התוס' דף ג' ריש ע"ב והרא"ש דא"צ בדיקת סכין דל"ד לישראל מומר לפי שיודע שאין ישראל סומך עליו וירא שמא יבדוק הסכין אחריו הלכך נזהר מלשחוט בסכין פגום אבל ישראל מומר לא מירתת שלא יבדקו אחריו לפי שמחזיקים אותו בישראל עכ"ל. וצ"ע שוב מצאתי בס' ל"ח שתמה ג"כ על המחבר בזה ע"ש. מיהו כל זה מדינא אבל בתשובות ר' בצלאל סי' ג' כתב דהיינו דוקא בצ"ו שבזמן הקודם שהיו להן כמה מדות טובות אבל באלו הקראים שבזמן הזה שקלקלו מעשיהם וגם אין אוכלים משחיטת ישראל שחיטתן אסורה אפי' ישראל עע"ג וראה ששחט יפה ע"ש:
ב׳:כ״ה
א
מסור דינו כמומר. לכל התורה כולה כן הוא בהגהות אלפסי בשם ריא"ז ומביאו ד"מ:
ב׳:כ״ו
א
וע"ל סימן קי"ט. ר"ל כי שם סעיף י' פסק המחבר דשחיטתו כשרה וכ"פ מהרש"ל שם:
ב׳:כ״ז
א
או שהתהיל הכשר וגמר הפסול. משמע הא אם שחט הכשר הרוב ושחט אח"כ הפסול כשר והכי משמע בש"ס פ"ק דחולין (דף י"ט) וברש"י שם ע"ש והקשה בדרישה סימן כ"ג ס"ח דהא רש"י פוסל שהיי' במיעוט בתרא ותירץ דהכא שאני כיון שאחר גומר השחיטה והב"ח הבין בקונטרס אחרון בסימן זה ובסי' כ"ג דקושיתו היא אמאי לא פסלינן הכא משום שהייה ע"כ השיג עליו דהכא בעובד כוכבים י"ל דשאני דאין שהייה אבל בישראל חברו פוסלת ותימא דהא אפשר דהכא מיירי בדלא שהה שעור שהייה (וגם י"ל דליכא שהייה אפילו משהו) אלא קושיתו דכי היכי דשהייה פוסל במיעוט בתרא ה"נ שחיטה הפסולה תפסול במיעוט בתרא ע"ש שכן משמע בדבריו להדיא אבל אה"נ דבשהייה אין חילוק בין הוא לאחר וכדמשמע בש"ס וכל הפוסקים ואפשר נמי דהיכא ששחט העובד כוכבים המעוט בתרא אחר שעור שהייה פסולה ומ"מ נ"ל לתרץ דהכא שאני דהא אין העובד כוכבים פוסל אלא כשעושה מעשה טרפה וכדאיתא בש"ס וכל הפוסקים והלכך אחר שנשחט הרוב תו לא מיטרפא אבל בשהייה לא נפקא לן מידי במעשה טרפה אלא כיון דשחיטה שייך במעוט בתרא ושהה וחזר ושחט ה"ל שהייה:
ב׳:כ״ח
א
או ברוב הקנה. ל"מ אם שחט הפסול רוב הקנה אלא אפילו שחט הכשר חצי הקנה והשלימו הפסול לרובו נמי פסול:
ב׳:כ״ט
א
וגמר הכשר כשרה. ואע"ג דקי"ל דשהייה אפי' כל שהוא טרפה בין בקנה בין בושט מ"מ משכחת לה להאי דינא נמי לדידן היכא דתפס הקנה לבדו בידו דכשר אפילו לדידן וכמ"ש בס"ס כ"א וע"כ סתם הרב כאן כדברי המחבר:
ב׳:ל׳
א
היו ישראל ופסול כו'. ובא"ז והג"ה רפ"ק דחולין מכשירין וכן הוא בתוספתא וכ"פ מהרש"ל שם סי' ז' וכתב דל"ד לדלקמן סימן ה' בשנים שאוחזים בסכין ואחד שוחט לשם דבר פסול שפסול דהתם מחשבת השוחט פסלה אבל הכא בסתם עובד כוכבים או מומר דלא אסור אלא משום דלאו בני שחיטה נינהו וא"כ כשיש אחד בר שחיטה זולתו דיו בזה וכשר וכ"כ הב"ח וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב דין דב' אוחזין בסכין בפ"ב ולא המתין לכתבו עד אחר סוף כל הפסולים בשחיטה שבפ"ד ע"ש ודו"ק ומ"מ הב"ח חשש להחמיר:
ב׳:ל״א
א
ואצ"ל אם כל אחד סכינו בידו. ל"מ אם אין שחיטת ישראל כשרה אלא ע"י צירוף (כלומר ששחטו בסי' א' זה כנגד זה בהיקף כדלקמן סי' כ"ב ס"ג) ואין רוב אלא בצירוף שניהם אלא אפי' שחט כל אחד רובו של סימן (כלומר זה לצד הראש וזה לצד הגוף) פסולה עד כאן לשון רשב"א ועיין בסימן ד':
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
ב׳
א
שחיטת עובד כוכבים נבילה. הרמב"ם פי' הטעם שנא' וקרא לך ואכלת מזבחו מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור וכתב הרא"ש ע"ז ואינם דברים של טעם שהזהיר כשיקרא אותו שלא יאכל ממה שזובח בתוך ביתו אלא הטעם דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו ונראה לכאורה נ"מ בין הטעמים לענין ישראל שאינו מומר להכעיס ולא לתיאבון רק שאינו חושש בזביחה שלהרמב"ם אין איסור בזה כשאחרים רואין ששחט שפיר שלא הקפידה תורה אלא על זבח שזובח אחד מן העמים דבזה לא מהני אחרים רואין אבל להרא"ש כל שאינו בר זביחה דהיינו שאינו חושש בהלכות שחיטה לא מהני אפי' כשהוא ישראל לא מהני אחרים רואין וכבר כתב בסי' זה לקמן דיש מחלוקת בדין זה בין הרא"ש להר"ן דהר"ן מכשיר בזה באחרים רואין וקי"ל כהרא"ש דאוסר וכמ"ש בהגה"ה בסי' זה סעיף ה' אבל א"א לומר כן דהרי הרשב"א מביא פי' ר"י שהוא כרא"ש כמ"ש ב"י ואפ"ה מכשיר במומר להכעיס באחרים רואים אלא ע"כ דגם הוא מיקרי בר זביחה כיון שעכ"פ נצטווה בזביחה ונראה דנ"מ בין פי' רמב"ם לר"י ורא"ש דלרמב"ם הוה גר תושב מותר כיון שיצא מכלל העמים ואע"ג דכתב הטור בשם הרמב"ם אסור בגר תושב היינו מדרבנן כמ"ש ב"י דגדר גדרו אבל לרא"ש ור"י אסור בגר תושב אפי' מן התורה:
ב
לתיאבון. כי לא משכח כשר אכיל נבילות ע"כ מהני בדיקת סכין כיון שנתונה בידו שוחט שפיר דכל כמה דמשכח היתירא לא אכיל איסורא אלא דלא טרח להדורי בתר סכין יפה אם זו פגומה וכ' ב"י בשם רבינו ירוחם די"א כיון שיבדוק לו סכין קודם שחיטה שא"צ לבדקו אחר שחיטה והגאונים כתבו שלכתחלה צריך לבדקו ג"כ אחר שחיטה וכן עיקר ובעל העיטור כתב בדק סכין קודם שחיטה א"צ לבדוק אחר שחיטה כו' וכן משמע מפשט לשון הפוסקים ומבואר בדברי רשב"א שכתב וז"ל ישראל מומר לתיאבון בנבילות ששוחט בינו לבין עצמו כו' עכ"ל ונראה לי דכשהסכין לפנינו תכף אחר השחיטה כ"ע ל"פ דצריך בדיקה דלא עדיף מישראל כשר דצריך בדיקה אחר השחיטה וזה פשוט דבדיקת מומר זה לא מיקרי בדיקה אלא כי פליגי באם נותן לו הסכין יפה והוא הולך ביחידות למקום אחר ושם ישחוט באופן שלא יבא הסכין עוד לפנינו דהמכשירים ס"ל דהא גם בישראל כשר ששחט ונאבד הסכין כשר דמוקמינן הסכין אחזקתו הראשונה שהיה בדוק וכל כמה דלא הוה ריעותא לפנינו בסכין אחר השחיטה אמרינן דלא אירע לו שום פסול ואע"פ דכאן עושין כן לכתחלה מ"מ הוה כדיעבד מאחר שהוא הולך לשחוט במקום אחר וכן ראיתי במשמרת הבית לרשב"א בזה דא"צ להמתין עליו עד שיביא הסכין אחר השחיטה ומשמע מדברי ב"י וכן כאן בש"ע דקי"ל להקל בזה ולפי זה מיושב נמי מה דקשה למה הוצרכו לפסוק לכתחלה לא יסמכו על הבדיק' דבסוף דהא גם בישראל כשר אסור לעשות כן ולפי מ"ש ניחא דה"א דכאן הוה כדיעבד היכא דאין לנו תחלה סכין בדוק ליתן לו קודם השחיטה ואנו אומרים לו זיל שחוט בסכין שלך ותביא אותו אלינו קמ"ל:
ג
והוא שיודעין בו כו'. דבזה לא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין דבישראל כשר דוקא אמרינן כן:
ד
שיבדקנו בסוף. בטור סיים דחיישי' שמא ישכח ולא יבדקנו ובלא בדיקה תחלה או סוף אסור כו' עכ"ל. הך ובלא בדיקה הוא טעם למ"ש תחלה שלא יסמוך על בדיקה דסוף דהטעם שבכ"מ שיש איסור אפילו דיעבד בלא בדיקה אז דוקא חיישינן שמא ישכח משא"כ במקום דבדיעבד כשר בלא בדיקה לא חיישינן שמא ישכח ומ"ה בסי' א' כתב בטור דלכתחלה יכולין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו אח"כ כו' ודבר זה הוא כלל בזה במקומות רבים:
ה
מי ששחט והוציא טרפה כו'. עיין סי' קי"ט סעיף ט"ז:
ו
אינו נאמן. דכבר חשוד על השבועה דהא מושבע ועומד מהר סיני הוא על השחיטה כ"כ ב"י בשם אהל מועד ותימא לי ממ"ש בחש"מ סימן ל"ד דאין פסול לעדות אלא בעובר עבירה שיש בה מלקות ובעובר על השבועה אמרינן שם דפסול ואפילו בעובר על החרם ולפי מ"ש הכא דבכל עבירה אמרינן דעובר על מה שמושבע מהר סיני היה לנו לפסול כל העובר עביר' ואפילו אין בה מלקות כיון דכאן לא מהני ליה מה שנשבע:
ז
ואומר שביפה שחט כו'. קשה אמירתו ל"ל הא מותר מכח לא שביק היתירא כו' ונראה דכאן מיירי דלא ידעינן אי היו בידו שני הסכינים בשעת השחיטה אלא עכשיו מצאנום ואפשר שבשעת השחיטה לא היה היפה אצלו בזה סמכינן על אמירתו דהרי עכשיו יש חזקה דהיתירא לפנינו וע"כ כשר להעיד על זה אבל בלא אמירתו לא סגי בזה וכן בסיפא לענין מומחין בעיר סגי בזה במה שמצינו עכשיו מומחין בעיר כשאומר מומחה שחט לי ולא חיישינן שמא היה הבשר הזה קודם שהיו מומחין בעיר אלא דאכתי קשה מה מהני אמירתו דהא אין לו נאמנות וראיתי בבדק הבית דף ה' שהקשה כן על הרשב"א דכללא הוא דכל היכא דאי לא אמר אסור כי אמר נמי אסור ולא מהימן והרשב"א עצמו במשמרת הבית השיב ע"ז דיש ט"ס וצ"ל פלוני מומחה דהיינו שמזכיר שמו ואז מרתת לשקר שמא ישאלוהו ויתפס בשקרו וכן הנוסחא בתה"ה ומביא ראייה מדמאי ע"ז שצריך השליח לומר מפלוני מומחה לקחתי אבל סתם מומחה לא ולא מהני בזה לא שביק היתירא כו' דמומחה לא שכיח כל כך ע"כ דבריו. ותימא לי דא"כ אפי' בעובד כוכבים נמי דהא אשכחן בסי' פ"ו דעובד כוכבים נאמן אם אמר משל עוף פלוני הם ומ"מ קשה על הטור שהעתיק דברי רשב"א וכתב בלשון זה נאמן לומר ישראל מומחה וכשר שחטה לי דמשמע שאינו מזכיר שם הישראל וכ"ש בנוסח של הש"ע כאן שכתב מומחה שחט לי וזהו אסור אפילו להרשב"א עצמו שהוא מקור דין זה כמו שזכרנו ועל מ"ש הרשב"א תחלה ואומר שביפה שחטתי גם ע"ז תמה בדק הבית דאין אמירתו מועלת כלל אלא שהעיקר תלוי באם ידוע לנו שהיתה סכין זו היפה ידוע לו דאל"כ יש לחוש שמא בשעת שחיטה לא ידע ממנו והשיב ע"ז הרשב"א דאין זה נאמנות גמורה אלא אנו אומרים כאן נמצא כאן היה וע"כ אנו סומכין עליו במקצת ענינים שהרי נאמן לומר בדקתי הסימנים אחר השחיטה שנשחטו כראוי שרוב השוחטין שוחטין יפה כדינא כו' ע"כ גם בזה יש לסמוך עליו כיון שסכין בדוקה אצלו לפנינו כו' ואינו אומר אחר יום או יומים אלא לשעתו ואפילו לאחר שעה כל שסכין יפה בידו סמוך לשחיטתו עכ"ל בקיצור גם זה נראה תמוה דודאי לא מצד נאמנות אנו מתירים כלל אלא כיון שהרוב הוא כן וכמ"ש הרב עצמו בזה וא"כ אפי' לא אמר כלום נאמן כיון שיש לו סכין בדוק לפנינו ואיך שיהיה יש עכ"פ מכשול לפני המעיין בזה בטור וש"ע שלא הצריכו רק שיאמר סתם מומחה שחט לי ובאמת אין עליהם קושיא כיון שלא ראו ספר ת"ה לרשב"א אבל אנו זכינו לראותו ע"כ אין לנו היתר אלא באומר פלוני מומחה ומזכיר שמו דוקא ודבר זה חידוש הוא ועיין מה שזכרתי עוד מזה בסימן קי"ט סעיף י"ט:
ח
מומר להכעיס כו'. פי' אפי' נמצאת סכינו יפה דמועד לנבל בידים הוא רש"י והרא"ש פי' הטעם כיון שאינו חושש לזבוח לא קרינן ביה וזבחת ואכלת וזהו הטעם ג"כ על מ"ש רמ"א מי שאינו חושש לזבוח כו':
ט
משאר עבירות. דגבי שחיטה הוה כישראל ודעת הרמב"ם פירש הרא"ש כיון דחזינן דפוקר בשביל תאותו באחד משאר עבירות חיישינן שמא פוקר שלא לקיים שום מצוה כהלכה והא דנקט התלמוד מומר לנבילות היינו לרבותא דאפילו בזה דדש ביה מהני בודק סכין ונותן לו והקשה בפרישה דא"כ אמאי אמרינן בסימן א' סעיף כ' אף דנחשד על הגניבה לא נחשד על השחיטה אמאי לא חיישינן שמא פקר בבדיקת סכין ותירץ דלא מיקרי מומר אא"כ עשאו בפרהסיא או כמה פעמים כמ"ש התוס' משא"כ זה שעשה בצינעא ואין ידוע שגנב כמה פעמים מ"ה כשירה ולפי דבריו אם עשה כמה פעמים גניבה היה לנו לאסור מצא גדי שלו גנוב ושחוט משום השחיטה והרי לא חילקו בזה בגמ' ובפוסקים ונראה דהתם אמרינן שמא הוא עצמו לא שחטו אלא נתנו לאחר לשוחטו והוה ס"ס ספק אם נתן לאחר לשחוט ואת"ל הוא שחט שמא בדק הסכין יפה תחילה אלא דבחד ספק מחמיר הרמב"ם כנ"ל:
י
מחמת מילה. פירשו התוס' שנימולו כשהם גדולים או ביום השמיני וראו שנבלע בהן דמן דאל"כ אמרינן שמא עדיין לא נבלע דמן ולכך מתו:
יא
כותי האידנא. פי' לאחר שגזרו בזמן התלמוד עליהם:
יב
אלא א"כ שחטו ואחרים וכו'. וא"ל הא לאו בר זביחה הם דהא הוחזקו במצות שחיטה וכתב הרשב"א בזה אם הוא מומחה שחיטתו כשירה והוא שישראל עומד ע"ג ואפילו יוצא ונכנס. וקשה כיון שעומד ע"ג ל"ל מומחה ותירץ ב"י דאיכא למיחש שמא שהה כו' והוא תימא מאי שנא מישראל שאינו גמיר הלכות שחיטה דמהני גדול עומד עליו אלא פשוט כמ"ש ב"י בתחילה דנקט מומחה משו' יוצא ונכנס דנקט בסוף דשם דוקא בעינן מומחה:
יג
מסור דינו כמומר. נ"ל דהיינו כמומר לתיאבון דלעיל:
יד
התחיל פסול כו' ברשב"א כתוב כגון עובד כוכבים או מין או כותי כו' והקשה מו"ח ז"ל אמאי דנקט מין הלא בפ"ק דחולין אמרינן דסתם מחשבת מין לעבודת כוכבים ובמעשה כל דהו נמי אסורה אפי' בהנאה אפי' התחיל בדבר שאין עושה נבילה כו' ולא אשכח פירוקא בדבר ולא ידענא שום קושיא בזה דהרי פסק הרמב"ם פ"ח מה' עבודת כוכבים ולקמן בי"ד סימן קמ"ה דאפילו בשוחט לעובד כוכבים לא נאסרה אלא בשוחט סי' א' והיינו מעשה כל דהו שאמרו בפרק השוחט (חולין דף מ') ואפילו מאי דבעי למימר התם דילפינן מדעולא דאפילו מעשה כל דהו אוסר היינו על כל פנים במידי שעושה נבילה וכן מוכח מדברי ת"ה הארוך (ד' י) שכ' דילפינן דרב הונא מדעולא כי היכי דעולא אוסר בסימן א' ה"נ אוסר במעשה כל דהו שהרי סימן א' בבהמה הוא ככל דהו עכ"ל. הרי שבא לדמות מעשה כל דהו לסימן א' ואי אמרת אפי' במידי שאין עושה נבילה אינו דומה כלל לסימן א' אלא פשוט דעיקר הרבותא דלא תימא דוקא שחיטה גמורה בעינן דהא בסימן אחד ג"כ לאו מעשה שחיטה גמורה היא בבהמה אלא העיקר תלוי בעושה מעשה שחיטה אפי' בכל דהו ע"כ ל"ש סי' א' כולו או מקצתו אבל מידי שאינו עושה נבילה אפילו כל דהו לא מיקרי ולא על חנם נקט רב הונא שם שחט בה דמשמע דשייך בשחיטה בעינן כנ"ל ברור:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
ב׳
א
(סי' ב סעיף ד) נאמן לומר מומחה שחט לי. ולא הזכירו הטור והמחבר והג"ה לומר מומחה פלוני משום דאפילו בלא זה נאמן שהרי הוא מומר לתיאבון דלא שביק היתירא ואכל איסורא ובודאי מן המומחה קנה. (ועי' ב"י ובתשו' הרשב"א הביא ראיה דאמרינן דלא שבק היתרא אפילו במקום דאיכא טרחא דהליכה מהא דחמצו של עוברי עבירה אחה"פ מותר מיד מפני שהן מחליפין וכתב דכ"ש דנאמן על של אחרים לומר שהוא כשר) אבל בלא זה אפילו מומחה פלוני לא מהני באיסור דאורייתא כמ"ש הב"י ס"ס קי"ט והג"ה שם סעיף י"ט. ואין כאן סתירה למ"ש כאן דשם איירי בחשוד שאינו חושש כלל לאותה מצוה אפילו בלא תיאבון וכמ"ש הג"ה שם בסימן הנ"ל ס"ב ע"ש אבל כאן איירי בעובר לתיאבון דלא מקרי חשוד ולא שביק היתירא כו' וכל זה נראה פשוט דעת הט"ו והב"י והג"ה כאן ובסימן קי"ט דלא תקשי אהדדי. והט"ז והש"ך מסקי דבעינן ג"כ שיאמר מומחה פלוני כמו שם בסימן הנ"ל דאיכא נמי טעמא דמירתת. ואינו סותר מ"ש הג"ה שם דבאיסור דאורייתא לא מהני דהיינו בחשוד משא"כ כאן. אכן בתשובת הרשב"א סי' תרפ"ז משמע דלא בעינן מומחה פלוני דלא משום מירתת מתיר אלא כל שאינו טורח כבדיקת סכין נאמן ועי' מ"ש בס' תפארת למשה שם דדוקא אדרבנן חשוד אינו נאמן:
ב
(סעיף ה' בהג"ה) ומי שאינו חושש בשחיטה כו' דינו כמומר להכעיס עכ"ל. נראה דהיינו דוקא כשאיחזק כבר שעבר ג"פ ואף בכה"ג מבעיא לי' לרב אשי בתמורה (דף כ"ז) אי אמרינן לא שביק אינש היתרא ועביד איסורא כיון דאיתחזק גברא באיסורא ג"פ אבל אי לא איתחזק גברא באיסורא פשיטא לי' התם דאמר לא שביק כו' אם לא עבר להכעיס אף על פי שאינו לתיאבון כמו בההיא דתמורה וא"כ יש להתיר שחיטתו ואע"ג דבגליון הרי"ף כתב דמשמע בהשולח דכל היכא דשביק היתרא כו' הוי מומר להכעיס וכ"מ פ"ב דע"ז י"ל דהתם לענין להחיותו דוקא ואף מבפ"א כיון שהפקיר שוב א"מ להחיותו. אבל מ"מ עדיין יש לו נאמנות טפי ממומר להכעיס ולא ישבוק היתרא להבא. ונראה דגם הר"ן שכתב דאוכל נבילות שלא לתיאבון לא מהני בלא עע"ג היינו בעבר ג"פ דוקא אלא דס"ל דאף בג' פעמים מהני עע"ג. ובגליון הקשה מהשולח ולפמ"ש י"ל דל"ד ענין חיות מנאמנות:
וראיתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' מ"א מי שאכל בשר ואח"כ נודע שהיתה טריפה אינו צריך כפרה. והביא ראיה ממ"ש בי"ד סי' קפ"ה גבי שמשה שלא בשעת וסתה דא"צ כפרה דחשיב אונס. ויש לדחות דהתם ה"ט כמ"ש הנו"ב במ"ת חי"ד סי' צ"ו דלא ה"ל לאשה לבדוק את עצמה כדי שלא יהא לבו נוקפו ופורש מפ"ו. אבל כאן ה"ל להמתין. גם מ"ש בח"ג סי' י"ט לה"ר מדתנן בספ"ו דפסחים שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור. אינו ראיה די"ל דהתם טעמא משום טעה בדבר מצוה ואתיא כר"מ דפוטר אעפ"י שלא עשה מצוה וכמ"ש תוספות שם (דף ע"ג) ואף להרמב"ם דהתם מטעם אונס פטור הוא משום שלא היה אפשר להכיר משא"כ כאן שאם היה בודק היה אפשר להכיר קודם אכילה חייב על שלא בדק ולא המתין. רק מ"ש ראי' מתוס' דביצה (דף כ"ה) היא ראיה נכונה דמשמע דרק מה שאכל קודם הפשט ונתוח חשוב כשוגג ולא מה שאכל אח"כ וצריך לחלק בין זו למ"ש התוס' בב"ק (דף כ"ו) גבי חלב דאף אם לא הכיר בה מעולם שהיתה של חלב חייב וצ"ל דש"ה שהיתה ניכרת מיהת לשום אדם משא"כ כאן איירי ולא היתה ניכרת לשום אדם:
ג
(סעיף ז) מומר לערלות דינו כמומר לעבירה אחת. שנתבאר דינו בסעיף הקודם דא"צ בדיקת סכין רק להרמב"ם. ומומר לערלות פירש"י פ"ק דחולין (דף ה') מבעט במצוה זו משמע דהיינו להכעיס וכן משמע בתוס' אלא לאו מומר לאותו דבר ולתיאבון דאי להכעיס פשיטא דפסולה עכ"ל. משמע להדיא דחלו למאי דמוקי לה במומר לערלות ניחא אף להכעיס.
וצ"ע דבסימן זה ס"ה כתב המחבר מומר להכעיס אפילו לדבר א' דינו ככותי. וכ"כ הכ"מ ומביאו באר הגולה שם בס"ה דהמבעט במצוה א' שחיטתו נבילה ע"ש. ואלו במומר לערלות כתב רש"י מבעט כו' וצ"ע. ואפשר דס"ל דמומר לערלות היינו שאינו נימול מחמת צער דה"ל לתיאבון. וכן מצאתי להדיא בכס"מ ובס' מ"ה ע"ש: (
ד
(סעיף י) אם התחיל הפסול בחצי הקנה וגמר הכשר כשירה. כ"כ בהגהת אשר"י ריש חולין וסיים דקיי"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף משמע דאלו למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף פסול ותימא דא"כ תקשי מזה למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף שהרי הוא ברייתא מפורשת ומביאה הש"ס פ' העור והרוטב (דף קכא) דאם התחיל נכרי בדבר שאין עושה אותה טריפה וישראל בא וגמרה כשירה. אלא ש"מ דלכ"ע כשירה דשחיטת נכרי אינה אלא מעשה קוף בעלמא ולא גרע מאלו היה חצי קנה פגום. ועי' ברש"י בחולין (דף כ'). ועוד ראיה ברורה ומוכרחת שהרי ר' יוחנן הוא דס"ל ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף בפ"ב דחולין (דף כ"ט) והוא עצמו ס"ל בפ"ק דחולין (דף יט ע"ב) דהתחיל נכרי בחצי קנה וגמר ישראל כשרה ע"ש. וזו ראיה שאין עליה תשובה. וכן הרמב"ם אף שפסק בפ"א מהל' פסוהמו"ק הלכה י"ח דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אפ"ה פסק הך ברייתא דהעור והרוטב בפ"ד מהלכות שחיטה. וזה ברור. ודברי הגהת אשר"י הנ"ל א"א ליישבה אם לא שנגיה אותה שכצ"ל אבל בדבר שעושה אותה טריפה פסולה. אף דקיי"ל אינה לשחיטה כו' והיינו דברי רבא בפ"ב דחולין (דף כ"ט) וכ"כ הרשב"א בתה"א ומביאו הב"י כאן ע"ש וצ"ע:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כרתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פלתי על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5