א
שבוי שברח והיוצא לדעת מה יעשו בנכסים. ובו י"ס:
שבוי שנשבה ונשמע שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותם ביניהם אין מוציאין אותם מידם וכן הבורח מחמת סכנה אבל היוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחולקים מוציאים מידם עד שיביאו ראיה שמת מורישן:
ב
שבוי שנשבה ובורח מחמת סכנות נפשות חייבים ב"ד להתעסק בנכסיהם כיצד עושים כל המטלטלים יהיו מופקדים ביד נאמן ע"פ ב"ד ומורידין לתוך הקרקעות קרובים הראוים לירש כדי לעבוד הקרקעות ולהתעסק בהם עד שיוודע שמתו או ער שיבאו: הגה היו כאן יורשין הרבה קצתן עובדי אדמה וקצתן אינן עובדי אדמה מעמידין ביד עובדי אדמה (טור בשם הרא"ש) וכשיבואו השבוי והבורח שמין אלו הקרובים שהורידו מה שעשו ומה שאכלו כמנהג כל האריסים של אותה מדינה: הגה וי"א דוקא בשבח שמין לו כאריס אבל פירות נוטל הכל (טור בשם ר"י והרא"ש) ואם שמעו שמת קודם שהורידוהו ואח"כ באו אין לו בשבח כלום אלא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא (שם בשם הרא"ש) ולמה לא יעמידו אפוטרופוס לעולם בין במטלטלין בין בקרקעות עד שיבאו הבעלים או עד שיוודע בוודאי שמתו לפי שאין בית דין חייבים להעמיד אפוטרופוס לגדולים שהם בני דעת: הגה מיהו אם היה כאן מי שרוצה להיות אפוטרופוס לתקנת השבוי מעמידין אותו ואין תקנה גדולה מזו ומיהו היורש יכול למחות שלא למנות אפוטרופוס (טור בשם הרא"ש ונ"י פ' המפקיד) וי"א דאין היורש יכול למחות (המגיד פ"ז דנחלה ומרדכי פרק המפקיד) שוטה דינו כקטן ומעמידין לו אפוטרופוס (ב"י בשם הרשב"א):
ג
נשבה השבוי וברח המסוכן והניח קמה לקצור וענבים לבצור תמרים לגדור וזיתים למסוק ב"ד יורדים לנכסיו ומעמידים להם אפוטרופוס וקוצר ובוצר וגודר ומוסק ומוכר הפירות ומניח דמיהם עם שאר המטלטלים בב"ד ואח"כ מורידין הקרוב לנכסי ושאם ירד תחלה שמא יתלוש אלו הפירות שהם כתלושים ויאכל אותם וה"ה בחצירות ופונדקאות חניות העשויות לשכר ואינם צריכים עבודה ולא טורח ואין אדם נותן אותם באריסות אין מורידין להם יורש שהרי גובה השכר ואוכל אלא כיצד עושין ב"ד מעמידין להם גבאי ויהיה השכר מונח בב"ד עד שיביא ראיה שמת או עד שיבא ויטול שלו ואין מורידין הקרוב לעולם אלא לשדות וגנות וכרמים וכיוצא בהם שיהיו בהם כאריס כדי שלא יפסדו ונמצאו בורים (פי' שוממים) ונשמים (פי' מענין והארץ הנשמה והם שמות נרדפים):
ד
מי שיצא לדעת והניח נכסיו ואין ידוע להיכן הלך ולא מה אירע לו אין מורידין קרוב לנכסיו ואם ירד מסלקין אותו ואין ב"ד צריכים להטפל בו ולהעמיד לו אפוטרופוס לא לקרקע ולא למטלטלין שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו וכיצד יהיה דין נכסי זה מטלטלין יעמדו ביד זה שהם תחת ידו עד שיבא זה ויתבע או עד שימות ויתבעו היורשים והקרקעות מי שהניחו שכן (בהן) אין לוקחין ממנו שכר ושדה או כרם שהיה בהן אריס ישארו כמו שהניחם עד שיבא ושדה או כרם שהניחם בורים ישארו בורים שהרי הוא ברצונו איבד ממונו ואבידה לדעת אין אנו מצווין להחזירה: הגה מיהו אם נפלו לו נכסים בכאן שלא ידע בהן דינו כנכסי שבוי (רבי' ירוחם נכ"ו ח"ב) וכן אם הלך שלא במקום סכנה וחשב לחזור ולא חזר הוי כמי שיצא שלא לדעת (ב"י בשם הרמב"ם והרא"ש ונ"י בשם הרשב"א):
ה
שמעו בו שמת הרי ב"ד מוציאין כל המטלטלי' ומניחים אותן אצל נאמן על פיהם: הגה ודוקא בתורת קרוב אין נותנין מטלטלין לידו אבל יכול להיות אפוטרופוס כמו אחר (מהר"ם פדוואה) (ועיין לקמן סי' ר"צ ס"ב ולקמן סי' זה סעיף ח') ומורידים הקרוב לשדות ולכרמים כאריס עד שיביא ראיה ברורה שמת או עד שיבא:
ו
כשמורידין קרוב לנכסי שבוי או בורח או לנכסי היוצא לדעת ששמעו בו שמת לא יורידו קטן שמא יפסיד הנכסים ואין מורידין קרוב לנכסי קטן שמא יטעון ויאמר זה חלקי המגיע לי בירושתי ואפי' קרוב מחמת קרוב אין מורידין כיצד היו שני אחים אחד גדול ואחד קטן ונשבה הקטן או ברח אין מורידין הגדול לתוך שדהו מפני שהקטן אינו יכול למחות ושמא יחזיק זה האח ולאחר שנים יאמר זה חלקי שהגיע בירושתי ואפי' בן אחיו של זה הקטן שנשבה אין מורידין אותו לנכסיו שמא יאמר מחמת אבי ירשתי חלק זה:
ז
ולעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן אפי' קרוב מחמת אחי האם (של הקטן) שאינם ראויים ליירש הרחקה יתירה היא זו ואפי' יש ביניהם שטר חלוקה בין בבתים בין בשדות לא ירד ואפי' אמר כתבו עלי שטר אריסות לא ירד שמא יאבדו השטרות ויאריכו הימי' ויטעון ויאמר שזה חלק ירושה בא לו מחמתו או מחמת מורישו: הגה וכל זה שאין מורידין קרוב לנכסי קטן היינו כשכבר אינן סמוכין על שלחן אחד וכבר חלקו אבל אם לא חלקו האחין עדיין וסמוכין על שלחן א' מעמידין קרוב לנכסי קטן (נ"י וריב"ש סי' קנ"ה וב"י סי' ר"צ בשם רשב"א) וי"א עוד הא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן היינו כשאוכל הפירות אבל באפוטרופוס בעלמא שאין לו הנאה מיניה מותר (ב"י בשם הרשב"א) וכן אם לא היו הנכסים מירושת הקטן מותר להוריד קרוב (ב"י בשם רבי' ירוחם נכ"ו):
ח
הא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן דוקא במקרקעי אבל מעות של קטן ממנים עליהם אפי' קרוב: הגה ועדיף טפי בקרוב מברחוק ולכן אם יש בהן קרוב ורחוק ושניהן נאמנים בשוה הקרוב קודם ומעמידין אותו אבל אם הקרוב אינו נאמן מעמידין רחוק הנאמן (הגהות מרדכי פ' המפקיד ומהר"ם פדוואה) וכן קטן שיש לו ממון מאבי אמו או ממקום אחר ואביו חי אין נותנים הנכסים ליד האב דאין מורידין קרוב לנכסי קטן אלא ב"ד מעמידין לו אפוטרופוס ואם הם מטלטלין ואביהן ראוי להיות אפוטרופוס עליהן נותנין. לידו (הרא"ש כלל פ"ב סי' ב' וב"י סי' ר"ץ בשם הרשב"א) וי"א דאין ב"ד מחוייבין לחקור בקטנים שיש להן אב אא"כ אביהן מוחזק שאינו הולך בדרך טובים (ב"י סי' ר"ן בשם הרמב"ן והרא"ש):
ט
מעשה באשה אחת שהיו לה שלשה בנות ונשבית הזקנה ובת אחת ומתה בת שניה והניחה בן קטן ואמרו חכמים אין מורידין את הבת הנשארת לנכסים שמא מתה הזקנה ונמצאו שליש נכסים אלו לקטן ואין מורידין קרוב לנכסי קטן וכן אין מורידין לזה הקטן בנכסים שמא עדיין הזקנה בחיים ואין מורידין קטן לנכסי שבוי כיצד עושים מתוך שצריך להעמיד אפוטרופוס לחצי של קטן מעמידים אפוטרופוס על כל נכסי הזקנה אחר זמן שמעו שמתה הזקנה אמרו חכמים תרד הבת הנשארת לשליש מנכסים שהוא חלק ירושתה וירד הקטן לשליש שהוא חלקו מנכסי הזקנה והשליש של בת השבויה השניה מעמידים לה אפוטרופוס מפני חלק הקטן שמא מתה גם הבת השבויה ויש לזה הקטן חצי השליש וכן כל כיוצא בזה:
י
שבויה שהמירה ונשאת לעכו"ם ויש לה כאן קרקעות ומטלטלין מתנהגי' בנכסי' כדין נכסי שבוי שלא המיר:
באר היטב חשן משפט
רפ״ה
א
מידם. כת' הסמ"ע בשם התוס' דל"ד קאמר אין מוציאין דהא אפי' לכתחלה מורידין קרוב לנכסי שבוי כמ"ש הט"ו בס"ב ולא נקט אין מוציאין אלא משום סיפא דכשיצא לדעת אפי' כבר ירדו לנחלה מוציאין מידם כו' ע"ש מ"ש בישוב דברי הרמב"ם בזה וכת' הש"ך דדבריו מרווחים ודלא כהה"מ וכ"כ הב"ח ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' צ"ג ובתשו' ראנ"ח סי' ט"ו:
ב
לדעת. היינו דוקא שהלך למקום רחוק ובמקום סכנה ואין השיירות מצויות דהיוצא בדרך כזה דרכו לצוות לביתו ומדזה לא צוה אומדין דעתיה דלא ניחא ליה שירדו אחרים לנכסיו אבל כשהלך לדעת במקום קרוב או במקום שהשיירות מצויות אמרינן דמש"ה לא צוה דסבר לשוב היום או מחר וכיון דלא שב ודאי נאנס ודינו כשבוי כ"כ ב"י וד"מ בשם ר"י בן הרא"ש והעתיקו הרמ"א בקיצור בס"ד בהג"ה ע"ש. סמ"ע:
ג
סכנת נפשות. דכל שלא הי' לו פנאי לצוות מחוייבים ב"ד להזדקק לנכסיו שלא יופסדו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' ראנ"ח סי' ע"א וברשד"ם סי' רכ"ז:
ד
קרובים. משני טעמים מורידין דוקא קרובים הא' דאם יורידו אדם אחר דלמא כל כונתו יהי' להרבות פירות ליטול בו חלקו כמו אריסי העיר ויפסיד הקרקע דאין בעליו עמו שישגיח על פעולתו משא"כ קרוב הראוי לירש לא יפסיד דיאמר שמא מת והקרקעות יהיו שלו ואף אם לא מת ויבא מ"מ הפירות כולן שלו לדעת התוס' וגם לשאר דעות עכ"פ יהי' לו בפירות ובשבח הקרקע חלק כדין אריס וטעם השני דכיון דיש להסתפק בו שמת למה נפסיד בתקנתנו הקרוב ולהשחית נחלתו וטוב ליתן בידו הקרקע ולאכול ממנה הפירות מלתתה לאיש אחר. סמ"ע:
ה
אינן. אלא עובדין שלהן ע"י אחרים כ"כ הטור וקמ"ל בזה דאפי' יש לאחרים גם כן קרקעות ונותנין אותן ליד אריסים והן משגיחין עליהם אפ"ה מוסרין אותן ליד קרובים העובדין אדמתן בעצמן. שם:
ו
הוציא. הטעם דבשלמא כשלא שמעו בו שמת דיש לחוש שיכוין להרבות בפירות ולהכחיש הקרקע שסבור היום או מחר יבא השבוי ויטול הקרקע מידו הלכך הוצרך לתקן דאף כשיבא יטול בשבח כאריס ואז לא יכחיש הקרקע כיון דעכ"פ יש לו חלק בשבח משא"כ כששמעו בו שמת דאז ירד לקרקע בתורת שהיא שלו ותו ליכא למיחש שיפסידוה ומש"ה אם יארע שיבא בעל הקרקע אח"כ אינו נוטל חלק בשבח אלא דינו כדין בעל שהוציא הוצאות על נ"מ של אשתו הגדולה ואח"כ מתה דדינו הוא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. שם:
ז
לגדולים. לשון הטור בשם הרא"ש לפי שלא ימצא ב"ד מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב"ד מצווין לבקש ע"ז כי לא ימצאו. שם:
ח
למחות. ביד ב"ד דלא יפסידו לו בדבר שאינו מצוי ואינו מוטל עליהן. שם:
ט
קמה. עיין בירושלמי פ' נערה שנתפתתה הלכה ח' מדינים אלו. ש"ך:
י
אפוטרופוס. אף דנתבאר דאינו מצוי אדם שירצה להיות אפוטרופוס לגדולים ה"מ בענין עבודת קרקע דצריך טורח ועיון רב על האריסים בעבודתן כל ימי עבודת השדה והחרישה והזריעה משא"כ בדברים כאלו העומדין ליתלש וליקצר דאין בהן טורח רב וכדמסיק המחבר בהדיא טעם זה בשכירות חצירות ופונדקאות ור"ל דבכיוצא בדברים אלו מצויים בני אדם לגמול חסד אף עם הגדולים להיות להם אפוטרופוס. סמ"ע:
יא
לדעתו. ר"ל דאילו רצה שירדו בו אחרים הי' מצוה קודם יציאתו בכך עיין בתשו' רש"ך ח"ב סי' ס"ה ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' י"ב ובתשו' ר"מ אלשיך סי' נ"ח:
יב
שבוי. ולא אמרינן מדלא צוה על נכסיו שהניח וגילה דעתו דלא ניחא ליה שירדו בו אחרים ה"ה בזה שנפל לו אחר יציאתו אלא מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא אמרי' בו כן. סמ"ע:
יג
נאמן. ואין נותנין אותן מיד ליורשיו הראוים לירש דדלמא הקול ששמעו בו שמת הוא שקר. שם:
יד
קטן. אבל גדול מורידין אע"פ שיש עמו זה הקטן ולא חיישי' שמא מת השבוי כמ"ש בס"ט ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דבנקבה שבויה חיישינן אבל לא בזכר שבוי כ"כ הב"ח ואין אלו אלא דברי תימה ודברי נביאות כי מנ"ל לחלק וב"י בשם רי"ו ס"ס י"ג כת' בהדיא דאין חילוק ולעולם כשיש גדול וקטן איכא למיחש שמא מת השבוי ואין מורידין כו' וכן נ"ל עיקר. ש"ך:
טו
למחות. פי' אף דקיי"ל אין מחזיקין בנכסי קטן אף לאחר שהגדיל מ"מ יש לחוש שהאח הגדול יטעון שמעולם הי' שלו שנפל לחלקו בירוש' והקטן לא יוודע לו אף אחר שיגדיל כי האנשים בני עירו לא יודיעו לו שיאמרו שמא האמת עם הגדול ששדה זה הגיע לחלקו מה שאין כן כשמורידין איש אחר שאינו ראוי לירש עם הקטן אם ירצה להחזיק בנכסים יודיעו בני העיר להקטן כשיגדל שהשד' של אביו הי' ויוציאוהו מידו כיון דאין מחזיקין בנכסי קטן. סמ"ע:
טז
בבתים. דיש שכנים שדרים בצדו ויודעין שהי' של אבי הקטן וששלו הוא אפ"ה חיישינן שישתכח הדבר. שם:
יז
וכבר. ר"ל או שכבר חלקו דיש לו קצת טענה שהרי חלקנו וזה נפל לחלקי אף שסמוכין על שלחן א' אין מורידין וכשאין סמוכין כו' אע"ג דעדיין לא חלקו ג"כ אין מורידין וז"ש אח"כ אבל אם לא חלקו וסמוכין כו' דדוקא תרתי בעינן. שם:
יח
מותר. דאז ליכא למיחש שיאמר בא לידי בירושה ועד"מ. שם:
יט
מעות. הטעם כת' הסמ"ע דבמעות ומטלטלין אף שהן ביד אחר יש לחוש שימכרם או יבריחם ויאמר להד"ם שמסרו לידי וע"כ צריכין לסמוך על שימסרו הב"ד לידו והן יכתבו ויחתמו לעדות ולראיה וא"כ בקרוב נמי מצי למיעבד הכי ועיין בתשו' רשד"ם סי' ש"ח שי"ב ותנ"ו ובתשו' מהר"מ מלובלין סימן י"ב:
כ
באשה. עיין בס' א"א דף ק"ב ע"ב:
כא
קרוב. וא"ת בלא"ה נמי הא כת' הט"ו בסי' ר"צ ס"ב דאין מעמידין נשים לאפוטרופוס וי"ל דזיל בתר טעמא דאין מעמידין אותן משום דאין דרכן לצאת ולבא לטרוח בנכסים והכא הרי צריכה לטרוח או להעמיד אריס ושתעיין עליו בשביל חלקה ואגב הי' חלק הקטן ג"כ משומר אי לאו טעמא דאין מורידין קרוב כו'. סמ"ע:
כב
נכסי. הטור מסיק ע"ז וז"ל ופר"י שזה האפוטרופוס אינו לתועלת הקטן לומר שיעשה לקטן כדרך שעושה קרוב גדול היורד לנכסי שבוי ושיאכל הקטן הפירות כו' אלא לתועלת השבוי הוא האפוטרופוס שיעמיד אריס להנכסים ויקח בכל שנה חלק השבוי לשומרו לשבוי ע"כ וכ"כ הרא"ש והביאו ראיה לזה וכ"כ לעיל דאע"פ שאינו מצוי אדם להיות אפוטרופוס לנכסי שבוי גדול מ"מ בזה שהוא לתועלת הקטן שיהיה חלקו נשמר באם כבר מתו או שימותו השבויים מצויים הם אפוטרופסים. שם:
כג
הזקנה. אבל לא ידעו מה נעש' בבת הנשבית עמה. שם:
כד
הקטן. הא דנותנין ליד הקטן ולא מוקמינן ליה אפוטרופוס כת' נ"י דמיירי בקטן שיודע לפקח בנכסיו מש"ה מאי דהוי דידיה יהבינן ליה אבל אינו ראוי לאפוטרופוס למנותו בשל אחרים והרא"ש כת' אמ"ש בש"ס תילתא יהבינן לינוקא ז"ל ואם יודע להשתדל בנכסיו יטריח בהו ואם אביו העמיד לו אפוטרופוס או הסמיכו אצל בעה"ב ישתדלו בהו עכ"ל ועמ"ש הש"ך בזה:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רפ״ה
א
א) ל' הרמב"ם בפ"ז מהלכות נחלות ד"ד מבריית' פ"ג דב"מ דף ל"ח ע"ב היורד לנכסי שבוי וכו' וכתב ה"ה שרבינו מפרש שהוא ביורד על דעת להחזיק ולנחול ולזה אמר (היורד) ולא מורידין (כמבואר בסעיף הסמוך גם התוס' הרגישו בזה וכתבו בענין אחר) ועל כן נראה שהוא סובר דכיון דבשבוי מורידין קרוב לנכסיו בלא שמעו בו שמת להתעסק בהן כאריס כששמעו בו שמת מעלין הקרוב מדרגה אחת שאם ירד בתורת נחלה אין מוציאין מידו והיוצא לדעת כיון שבלא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב אפי' באריס כששמעו בו שמת ואין מעלין אותו כל כך שאם ירד בתורת נחלה שלא נוציא מידו אבל מעלין אותו שמורידין אותו לקרקעות כאריס ובזה מסולקת השגת הראב"ד שם
ב
ב) שם ד"ה כמימרא דשמואל שם
ג
ג) שם דף ל"ט ע"א רב נחמן דידיה אמר כו' וכדמפרש בגמרא שם
ד
ד) כתב ה"ה מימרא דרב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה וכו' (שם) יש ללמוד שאין מורידין קרוב למטלטלין
ה
ה) כמימרא דשמואל
ו
ו) מבואר שם בבריי'
ז
ז) כ' ה"ה שכבר הסכים הרמב"ן לדעת רבינו ע"כ וכן פי' רש"י שם בנוסחאות שלפנינו
ח
ח) שם דף ל"ט ע"א אפוטרופס לדיקננו לא עבדינן
ט
בסי' רל"ה ס"ב כתבו המחבר
י
ט) שם פ"ז מה"נ ד"ו הוא מימרא דרב יהודה אמר שמואל שם והבאתי לעיל בסעיף ב'
יא
י) כ' ה"ה זה אינו מבואר שם אבל ממ"ש (שם) שמין להן כאריס תיקנו להו רבנן כי היכא דלא ליפסדינהו משמע שאין זה אלא בשדות וכרמים דברים העשוי' לאריסות וההפסד מצוי בהני אבל החצירו' והבתים שאין נותנים באריסות ואין ההפסד מצוי בהן אין מורידין להן קרוב זהו דעת רבינו ודברים נכונים הם
יב
כ) שם ד"ח מימרא דרב נחמן אמר שמואל שם
יג
ל) מבואר שם בבריית' היורד לנכסי רטושין מוציאין אותן מידו פי' רטושין שהלכו להם מדעת
יד
מ) שם ד"ה וכתב ה"ה דעת רבינו שדין שמעו בו שמת ביוצא לדעת הוא כדין לא שמעו שמת בשבוי ואין לזה ראי' והרמב"ן והרשב"א חלקו ע"ז ואמרו שהקרובים לא ירדו אבל שומעין להם להוריד בהם רחוק ע"פ ב"ד בתורת אריסות כדי שלא יפסדו הנכסים והב"ח כתב בשם הנ"י שתירץ דמ"ש ומורידין הקרוב וכו' כאריס היינו דמורידין אותו בתורת אריסות שבכל שנה ושנה מחשבין עמו ונותנים לו חלק אריסותי' כשאר אריסי העיר וכיון שאנו רואין בכל שנה האיך הוא מתעסק ליכא למיחש דלמא מפסיד בהו כלל ושכן עיקר
טו
הכ"מ שם ספ"ז מה"נ תמה למה השמיט רבינו מ"ש בברייתא שם סוף דף ל"ח שמע שממשמשמין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר
טז
נ) שם ריש פ"ח מימרא דרב הונא שם
יז
ס) שם במימרא כנזכר
יח
ע) גם זה שם וכתבה ה"ה ופי' דין זה בקרקעות הוא אבל מטלטלין כבר נתבאר שאפי' לנכסי שבוי גדול אין מורידין קרוב
יט
פ) שם בגמ' ע"ב
כ
צ) שם דין ב' מסקנת הגמ' שם ומבואר בפי' רש"י הטעם שם
כא
ק) בשם הראב"ד ממשנה פ"ט דב"ב ד' קמ"ג ע"ב הניח בנים גדולים וקטנים וכו' ושבחו גדולים והתם מוכח דאפי' ברשות ב"ד כדאמרי' ראו מה שהניח וכו' ומשמע נמי התם שכולם סמוכים על שלחן אחד הרב המגיד ע"כ וכ"כ שם בשם קצת מפרשים וכו' ואף דעת רבינו כן וכמ"ש וכו' (ומבואר לקמן סי' רפ"ז סוף ס"א)
כב
ר) טור סי"ד בשם הרי"ף בשם רב צמח גאון והביא ראיה ממימרא דרבה לרב יוסף בפ"ה דב"מ דף ע' ע"א דלא פלוג רבנן בין קרוב לרחוק
כג
ע' בתשו' הרא"ש כלל פ"ו סי' ב' דאם יש לבת ממון ביד אבי אמה ויש לה אב ופסק דתשב עם אבי' ואם האב בעל אחריות נכסים טוב שיתנו לו גם המעות שישא ויתן בהם ע"ש שהאריך וע' בתשובת מהר"מ פדוואה סי' נ"ז אימת אין מניחין קרוב קטן ובין האחים שלא יהרגוהו סמ"ע בשם ד"מ
כד
ש) שם ברמב"ם דין ב' עובדא שם דל"ט ע"ב וכתב ה"ה ופסק רבינו כרבא דאמר הכין וכן פסקו בהלכות
כה
ת) בטור ס"ו בשם תשובת הרא"ש כלל ל"ב ס"ה וביאר שם כיון שאלו שנשבו בין העכו"ם לאונסן היה וכל מה שעושין להנאתן הוא ולא להכעיס:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רפ״ה
א
שבוי כו'. עתוס' שם ד"ה היורד כו' ה"ה כו' ושם וא"ת כו' והרמב"ם נזהר מכ"ז ומפרש דברייתא ביורד לחלוק בנכסיו ועבה"ג ואמר תנאי היא דרשב"ג מפ' בהדיא דנטושין כשבויין ות"ק פליג וה"ה לענין מורידין להתעסק לכתחלה ורטושים מפרש אפי' שמעו שמת ואכולהו קאי אף ארישא דשמעו שמת ובזה נרויח דאתי אף כת"ק ופ' כת"ק ואף דשמואל לענין מורידין ס"ל כרשב"ג וכשיטתו בהרבה מקומות וז"ש ונשמע כו':
ב
וכן כו'. שם בורח כו':
ג
(ליקוט) שבוי כו'. כשמואל דה' כוותיה בדיני וכן ס"ל לר"ן וכן תניא כוותיה דאמר שם תנא וכולם כו'. וכן שם בעובדא דסבתא (ע"כ):
ד
היו כאן כו'. כמ"ש אין מורידין קטן כו' ופי' הרא"ש כי א"י לעובדן והאריס מכסיפם וע"ש שמביא ראיה מכתובות פ"ב וצ"ע דמביא ראיה מאביי וקי"ל כרבא:
(ליקוט) היו כאן. כמ"ש בעובדא דסבתא אי לאו דלמא שכיבא סבתא הוה מוקמינן בידא דאחתא וערא"ש שם (ע"כ):
ה
(ליקוט) וכשיבאו שמין כו'. כ' דשמין כארים אדברי שמואל ור"נ כמש"ש וכולן לאתויי מאי כו' ולא כ' אברייתא דעיקר מיתניא אברייתא משום דלא מיתוקמא אלא כרשב"ג ואיהו פ' כת"ק כמ"ש בס"א ואין דרכו ליכתב אלא מ"ש בגמ' בהדיא אבל צ"ע למה לא כ' מש"ש ולא עוד אלא אפי' כו' וכן הטור והרב (ע"כ):
ו
שמין כו'. וכפירש"י:
ז
וי"א כו'. רא"ש לפי' תוס' ועתוס' שם ד"ה וכולם כו':
(ליקוט) וי"א דוקא כו'. תוס' שם ד"ה וכולם כו' ע"ש ור"ל פירות שקצרן קודם ששמע שממשמשין ובאין דקודם שיבאו אוכל כל הפירות ואדעתא דהכי ירד אבל אחר שבאו הבעלים ולא קצר עדיין וכן בשבח נוטל כאריס וחלוק משמע שמת דהתם שמע כשמשמשין כו' זריז ונשכר משא"כ בלא שמעו דאין מניחין אותו ע"ש בתוס' ועוד חלוק דבששמע אפי' כאריס אין שמין בשבח ואינו נוטל כלום כמ"ש הרא"ש שם וכ"מ בתוס' בד"ה הנ"ל אבל הכא בנטושים כו' כיון דלא מפסיד כו' מ' אבל לא בשבויין אבל דעת רש"י דאף בשבוי שמין כאריס ובנטושין לא יאכל הפירות אף קודם שיבאו אלא כאריס וזהו החילוק בין שבויין ליטושין וכמש"ש בגמ' וכמ"ש תוס' ד"ה הנ"ל פירש"י כו' וערש"י שם ד"ה דאלו התם כו' ושאר פירות כו' מ' אף קודם שיבאו ושם ל"ח ב' ד"ה בששמעו כו' דנוטל כאריס אבל דעת הרמב"ם וש"ע שאין מחשבין כאריס אלא לאחר שיבאו אז מחשבין למפרע אבל קודם לכן נוטל הכל וכ"כ הטור בשמו (ע"כ):
ח
ואם שמעו כו'. כמש"ש ומ"ש מהא דתנן כו' ותי' דגמ' ל"ש כאן דכאן סמכא דעתיה והוי כאשתו גדולה ואע"ג דפריך גמ' השתא זריז כו' היינו לס"ד אביו בתר דאסיק ה"נ תקינו כו':
ט
מיהו כו'. ערש"י ד"ה אפוטרופוס לדיקנני כו':
י
ומיהו כו'. כיון שאינו מדינא:
יא
וי"א כו'. וראיה ממש"ש מיגו דמוקמינן כו' והטעם שאין טירחא בדבר כנ"ל אלמא מוקמינן שלא בטובתו. הרשב"א:
יב
שוטה כו'. כמ"ש בב"ק לט א"ב:
יג
וה"ה כו'. עבה"ג וכמש"ו ואין מורידין כו' כדי כו':
יד
ואבדה כו'. פ"ב דב"מ ופ"ה דב"ב:
טו
מיהו כו'. דל"ש אבדה מדעת
(ליקוט) מיהו אם כו'. שם לח ב' מדרשב"ג נשמע כו' ולכאורה אין לו שייכות לשם אלא משום דמתני' מיירי שהלכו בעליו למ"ה כמ"ש בסי' רצב סט"ו ואע"פ שיצא לדעת ה"ה כשבוי כיון שלא ידע מהפסד נכסי הפקדון ושם מ"א ועוד קטן הוא כו' הא גדול מורידין ועמש"ל בס"ה (ע"כ):
טז
וכן כו'. דלהכי נקט בשבויין ונטושין שהלכו להורות כה"ג שהלכו מדעת ואח"כ נשבו. שם:
יז
שמעו כו'. כ"כ ג"כ הרא"ש ולשיטתו ניחא דמפרש רטושין בלא שמעו ולרשב"ג איצטריך אבל הרמב"ם מפרש בששמעו אלא ששם לענין לחלוק בנחלה כמש"ל ס"א ולמד ממש"ש מ"א גדולה מזו כו' ופריך ועוד קטן הוא כו' הלא"ה מורידין. והרשב"א חולק על הרמב"ם ומקשה קו' הנ"ל דפריך גמ' אלא ארטושין לוקמינהו בששמעו שמת וכשיטתו שמפ' לברייתא כרש"י ותוס' בתורת אריס מפ' כאן כיון שלא ידע שיש לו נכסים ה"ל כשבוי וכמ"ש בס"ד בהג"ה:
(ליקוט) שמעו כו'. אע"ג דפריך שם ואלא ארטושין ולא מוקים בששמעו שמת שם בירד לנחלה כמ"ש בס"א והרשב"א חולק וכשיטתו דמפ' כרש"י ותוס' והרמב"ם למד ממש"ש מ"א ועוד קטן כו' אלא משום דע"כ מיירי ששמע שמת מדקא' שם א"ל שפיר כו' מלמד כו' אלמא שידע והכירו מקודם וא"כ מאי קאמר הכא מי ידע דליחיל הא ידע שי"ל אח אלא ששמע שמת והרשב"א תי' כנ"ל ס"ד בהג"ה (ע"כ):
יח
כיצד. מפ' לרישא:
יט
ואפי' בן כו'. מפ' לסיפא וגורס ולא קרוב מחמת קרוב באחי דאבא ר"ל שהקטן אחי אביו:
כ
ואפי' אמר כתבו כו'. זו פי' אחר על עיטרא וכ' הרמב"ם שני הפירושים כדרכו:
כא
וכ"ז כו'. תוס' בב"ב קמג בד"ה השביחו כו':
כב
וי"א עוד כו'. בזה מתורץ קו' תוס' בד"ה ש"מ וקשה כו' והטעם דאין חזקה אלא באכילת פירות:
(ליקוט) וי"א עוד כו'. ממ"ש בגטין אין ממנין אפוטרופוס נשים כו' ול"ק ולא קרובים. הרשב"א בתה"א ומביאו ב"י. אבל ברא"ש כ' שם ריש סי"ד דלמא שכיבא כו' ואפי' בתורת אפטרופוס ומ"ש מתחלה לוקמינהו כו' לאכול הפירות טעמא דס"ד מפרש למה קס"ד ליקום בידא דאחתא (ע"פ):
כג
וכן כו'. שלכן מחלק בין אחי מאבא לאחי מאימא ואף למסקנא דוקא משום הרחקה
(ליקוט) וכן אם כו'. שם בתשו' דלא שייך שמא יחזיק:
כד
הא דאין כו'. עבה"ג ועוד דבמטלטלין אין חילוק בין קרוב לרחוק דא"צ חזקה במטלטלין. הגמ"ר:
(ליקוט) הא כו'. וכ"כ בהג"א שם ד"ה ואפי' כו' ע"ש (ע"כ):
כה
אבל אם כו'. כמש"ש ע' א':
כו
וכן כו' ואם כו'. כנ"ל:
כז
וי"א כו'. עסי' ר"צ ס"ה וכ"ש באב עצמו:
כח
שבויה כו'. עבה"ג וכמ"ש בכתובות נ"א ב' והא קא ממטיאן כו':
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רפ״ה
א
אין מוציאין אותם מידם כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם ונקט לשון הברייתא דקתני בה ג"כ אין מוציאין ושם כתבו התוס' דל"ד קאמר אין מוציאין דהא אפי' לכתחלה מורידין קרוב לנכסי שבוי (וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ב) ולא נקט אין מוציאין אלא משום סיפא דכשיצא לדעת דשם מוציאין אפי' מיד קרוב כנ"ל ולפמ"ש המ"מ אהא דכ' הרמב"ם שבוי שנשבה ושמעו שמת ז"ל דמשום דירדו למכור ולהחזיק בהן בעינן ששמעו בו שמת אבל אם לא ירדו אלא להתעסק בהן ולהיות כאריס אפי' לא שמעו בו שמת נמי עכ"ל א"צ לדברי התוס' וא"ש ל' המשנה ורמב"ם דנקטו ל' אין מוציאין כיון דמיירי באחין שירדו להחזיק בהן ולמכור אותן ולעשות בהן כבשלהן דאזה קאמר דאין מוציאין הא לכתחלה אין נותנין בידם עד"ז אלא כדי לעבוד בקרקע ולאכול פירותיהם לכל מר כדאית ליה וכמ"ש בסמוך ס"ב ובזה א"ש מה שמסיק הרמב"ם והמחבר וכתבו דביוצא לדעת ששמעו בו שמת וירדו יורשיו לנכסיו וחלקום דמוציאים אותם מידם דקשה לכאורה הא גם ביוצא לדעת ושמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו וכמ"ש הרמב"ם והמחבר בס"ה אלא ודאי לא כתבו דמוציאין מידם אלא דוקא כשחלקום ודעתם לעשות בהן כבשלהן כמפורש בדבריהם שוב מצאתי שכ"כ המ"מ בהדי' כדי לישב השגת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם למה כתב אין מוציאין כיון דמורידין אפי' לכתחל' ומסיק וכ' שם המ"מ עוד דטעם הרמב"ם בזה דאפי' שירדו לחלוק אין מוציאין מידם הוא משום דכיון דבשבוי מורידין קרוב לנכסיו ואף בלא שמעו שמת להתעסק בהן כאריס מ"ה כששמעו בו שמת מעלין לקרוב מדרגה אחת שאם ירד בו בתורת נחלה אין מוציאין מידו משא"כ ביוצא לדעת דבלא שמעו בו שמת אין מורידין קרוב אפי' כאריס מ"ה כששמעו בו שמת אין מעלין אותו כ"כ שאם ירד בו בתורת נחלה שלא להוציא מידו אבל מעלין אותו שמורידין אותו בו כאריס וכמ"ש בסוף הפ' עכ"ל המ"מ ודוק:
ב
אבל היוצא לדעת כו'. והיינו דוקא שהלך במקום רחוק ומקום הסכנה ואין השיירות מצויות דהיוצא בדרך זה מדרכו לצוות לביתו וכיון שזה לא ציוה אמדי' דעתיה דלא ניחא ליה דלירדו בו אחרים אבל כשהלך לדעת במקום קרוב או במקו' שהשיירות מצויות אמרינן דמ"ה לא ציוה משום דסבר לשוב היום או מחר וכיון דלא שב ודאי נאנס ודינו כשבוי כ"כ בב"י וד"מ בשם ר"י בן הרא"ש וכתבו מור"ם בסמוך ס"ד בהג"ה בקיצור ע"ש:
ג
ובורח מחמת סכנות נפשו' דכל שלא היה לו פנאי לצוות ב"ד מחויבין להזקק לנכסיו שלא יפסדו:
ד
קרובים הראוים לירש משני טעמים מורידין דוקא קרובים הא' דאם מורידין אריס אחר דילמא כל כוונתו יהיה להרבות פירות ליטול בו חלקו כמו אריסי העיר ויפסיד הקרקע דאין בעליו עמו שישגיח על פעולתו משא"כ קרוב הראוי לירש דלא יפסידו דיאמר שמא מת והקרקעות יהיו שלו ושאף אם לא מת ויבא מ"מ הפירות כולם שלו לדעת התו' וגם לשאר דעות עכ"פ יהיה לו בפירות ובשבח הקרקע חלק כדין אריס והטעם השני דכיון דיש להסתפק בו שמת נמה נפסיד בתקנתינו הקרוב להשחית מנחלתו טוב תתן בידו הקרקע ולאכול ממנו הפירות מלתתן לאיש אחר:
ה
עד שיודע כו'. פי' ואז יהיה הכל של זה הקרוב שירד בה:
ו
או עד שיבואו כו'. פי' ואז ישומו לזה היורד במה שעבד באריסות וכדמסיק המחבר ומאז והלאה יטלו הבעלים הקרקע לידם ועפ"ר:
ז
וקצתן אינן עובדי אדמה. ל' הטור אינן עובדי אדמה אלא עובדין שלהן ע"י אחרים עכ"ל וקמ"ל בזה דאפי' יש לאחרים ג"כ קרקעות ונותנין אותו ליד אריסים והן משגיחין עליהן אפ"ה מוסרין אותו ליד קרובים העובדין באדמתן בעצמן:
ח
דוקא בשבח פי' מה שנשבח הקרקע בעצמה זולת הפירות:
ט
ואם שמעו בו שמת כו'. הטעם דבשלמא כשלא שמעו בו שמת דיש לחוש שיהיה כל כונתו להרבות בפירו' ולהכחיש הקרקע בסוברו היום או מחר יבא השבוי ויטול הקרקע מידו מ"ה הוצרכו לתקן דאף כשיבא יטול בשבח כאריס ואז לא יכחיש הקרקע כיון דאף אם יבא ויטול הקרקע מידו יהיה לו עכ"פ חלק בהשבח משא"כ כששמעו בו שמת דאז ירד להקרקע בסוברו שהיא שלו ותו ליכא למיחש דיפסידוהו ומ"ה אם יארע דאחר ששמעו בו שמת וזה עבדו ושבחו בא בעל הקרקע אינו נוטל אלא בהשבח אלא דינו כדין בעל שהוציא הוצאה על נכסי מלוג של אשתו הגדולה ואח"כ מתה דדינו הוא דמה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא ועפ"ר:
י
ולמה לא יעמידו אפטרופוס לעולם כו'. פי' למה מורידין לתוכו קרוב ליטול כל הפירות או חלק מהן לנפשו לכל מר כדאית ליה כנ"ל ויהיו כל הפירות בידו בלי השגח' משום אדם עד ביאת הבעלי' וגם לפעמים הקרוב אינו מתעסק בו כראוי לאדם הגון ולא אמרי' דיעמיד לנכסיו אפוטרופו' והאפוטרופוס יעמיד תחתיו אריס ויעיין עלין שלא יפסיד הקרקע ובשעת הקציר יחלק ויהיה להבעלים חלקן משומרת ובטוח תחת יד אפוטרופוס וגם בודאי לא יופסד הקרקע:
יא
לפי שאין ב"ד חייבין כו'. לשון הטור בשם הרא"ש לפי שלא ימצאו ב"ד מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב"ד מצווין לבקש ע"ז כי לא ימצאו והרמב"ם והמחבר תפסו ל' הגמרא דקאמרי ז"ל אפטרופוס לדיקנני לא מוקמינן פי' לגדולים בעלי זקן והטעם כמ"ש הרא"ש לפי שאין שכיחים להמצא:
יב
ואין תקנה גדולה מזו. פי' דאז יהיה חלק הבעלים בפירות בטוח והקרקע נשמרת מפסידה וכנ"ל:
יג
מיהו היורש יכול למחות הטעם כתב הרא"ש והטור דכיון דאין לב"ד לבקש ע"ז לפי שאינו מצוי שימצאו וכנ"ל וזכות היורש הוא דירד הוא להנכסים ולא אפטרופוס ע"י אריס מ"ה יכול היורש למחות ביד ב"ד דלא יפסידו לו בדבר שאינו מצוי ואינו מוטל עליהן:
יד
ומעמידין להן אפטרופוס אף דנתבאר דאינו מצוי שרוצה אדם להיות אפטרופוס לגדוליס ה"מ בענין עבודת קרקע דצריכין טורח ועיון רב על האריסים בעבודתן כל ימי עבודת השדה והחרישה והזריעה מה שאין כן בדברים כאלו העומדין לתלוש ולקצור דאין בהן טורח רב וכדמסיק הרמב"ם והמחבר בהדי' וכתב טעם זה בשכירות חצירות ופונדיקאות ז"ל דא"צ עבודה ולא טורח כו' ור"ל דבכיוצא בדברים אלו מצויים בני אדם לגמול חסד אף עם הגדולים להיות להם אפטרופוס:
טו
ואין אדם נותן אותם באריסות כו' ר"ל דבגמרא אמרו דשמין להן כאריס כי היכי דלא ליפסידנהו וכ' המ"מ דנלמד מזה דהיינו דוקא בדברים העשויים ליתן לאריסות מפני הטורח דההפסד מצוי בהן בהו מורידין קרוב ושמין לו כאריס משא"כ דברים כאלו דאין מדרכן ליתן באריסות כו' ע"ש
טז
לדעתו יצא כו'. פירוש ואלו רצה שירדו בו אחרים היה מצויהו קודם יציאתו:
יז
כמו שהניחם עד שיבא פי' או עד שישמעו בו שמת ויטלם היורשים מידו וכמ"ש לפני זה במטלטלים:
יח
ואבידה לדעת אין כו'. כ"כ הטור והמחבר לעיל סי' רס"א:
יט
דינו כנכסי שבוי. ולא אמרינן מדלא ציוה על הנכסים שהניח כשיצא וגילה דעתו שלא ניחא ליה שירדו בו אחרים ה"ה בזה שנפל לך אחר יציאתו אלא מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא אמרינן בו כן:
כ
שלא במקום סכנה כבר נתבאר זה בס"א:
כא
שמעו בו שמת. פי' האי שיצא לדעת ולא ציוה לביתו כששמעו בו שמת אז צריכין לחוש לפסידת היורשין מ"ה מוציאין המטלטלין מיד איש שאינו נאמן ונותנין אותו ליד נאמן ואין נותנין אותו מיד ליורשיו הראוים לירש דדלמא הקול ששמעו בו שמת הוא שקר אבל מ"מ יכול להיות אפטרופוס אם הוא נאמן כמו אחר כמ"ש הטור והמחבר בסמוך ס"ח וז"ש מור"ם "ודוקא בתורת "קרוב ור"ל לשמש בהן כרצונו הוא דאין נותנין בידו פן יאבדו ויפסידו אותו בידו:
כב
או עד שיבא. פי' כשיבא נוטל הקרוב כאריס אף בשבח שהרי הרמב"ם כתב האי לישנא גם בשבוי שלא שמעו בו שמת וכמ"ש המחבר בס"ב ובשבוי שלא שמעו בו שמת ובא כ"ע מודים דנוטל הקרוב בו חלק גם בשבח כאריס ונראה דגם הרא"ש דס"ל דבשבוי ששמעו בו שמת ובא דאין הקרוב נוטל חלק בשבח כמ"ש הטור בשמו וגם מור"ם בהג"ה בס"ב מודה בזה שיצא לדעת דשמעו בו שמת ובא דנוטל חלק כאריס גם בשבח וכן משמע לשון הטור שהביא הרמב"ם הנ"ל וכתב עליו דכ"כ הרא"ש דכששמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו ולא כתב דפליג על הרמב"ם בכשבא דאינו נוטל חלק בשבח. גם מור"ם לא כתב כאן שום דעה החולקת אלא שקשה דאין טעם נכון לחלק ביניהן דהא גם בזה שיצא לדעת אחר ששמעו בו שמת סמכה דעת הקרוב היורד בה וסבר שהשמועה שמת היא אמת ושתשאר הקרקע בידו ולא יפסידנ' וכטעם שכ' הרא"ש בשבוי ששמעו בו שמת קודם שהורידו קרוב לשם וכמ"ש בס"ב סק"ט ע"ש וצ"ע:
כג
כשמורידין קרוב כו': "עד לא יורידו קטן רבותא קאמר דאפי' כששורת הדין נותן שלא להוריד אחר אלא ליהנות לקרובו היינו דוקא כשהקרוב הוא גדול אבל כשהוא קטן אין מורידין אותו וא"צ לומר שאין מורידין קטן שאין קרוב לנכסי שבוי וכתב הטור ע"ז ז"ל ואם אין קרוב אלא קטן מעמידין לו אפוטרופוס שיתנם ביד האריס והוא ישמור חלק השבוי עכ"ל ועפ"ר שם הוכחתי דמ"ש והוא ישמור חלק השבוי ר"ל ישמרנו תחת ידו ואם יבא השבוי יתנוהו כולו לידו ולא להקטן אלא שיש תועלת להקטן בהעמדת אפוטרופוס זה שבאם ישמעו שמת שבוי זה יתנוהו הפירות וגם הקרקע הנשבחת ע"י אריס על ידי עיון אפוטרופוס להקטן וכן מבואר בסמוך במעשה דסבתא בס"ט ע"ש ובכה"ג מצינו נמי דאיש שיהיה אפטרופוס אף לגדולים משום טובת הקטנים שיהי' להן מזה באם ימצא שמת וכדמסיק.
כד
ואפי' קרוב מחמת קרוב אין מורידין כיצד היו שני אחים כו'. האי כיצד אתי לאפרושי ריש דברי המחבר דב' אין מורידין קרוב לנכסי קטן שמא יטעון שנפל לו בירושתו ומה שכ' דקרוב מחמת קרוב אין מורידין אין מפורש בסעיף זה אלא בסעיף שאחר זה שהתחיל וכתב לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן אפילו קרוב מחמת אחי האם כו' דר"ל דיש שני אחין מאם אחד ולהאחד יש אח מהאב וקאמר דאותו אח מהאב אין מורידין לנכסי קטן אף שהוא קרוב מחמת קרוב וכן מפורש בטור וכמ"ש לשונו בסמוך אלא שק"ק דלא הוה ליה להרמב"ם ולהמחבר לעשות מזה ענין דין וסעיף בפ"ע אלא הוה ליה למכתביה ולפרושי ביה הא דקאמר דאין מורידין קרוב מחמת קרוב דהתחיל ביה דעדיין לא גמרו לפרשו.
כה
מפני שהקטן אינו יכול למחות כו'. פירוש אף דקי"ל דאין מחזיקין בנכסי קטן אפילו לאחר שהגדיל מ"מ יש לחוש שמא זה האח הגדול יטעון שמעולם היו שלו שנפל לחלקו בירושה והקטן אף אחר שהגדיל לא יוודע לו שהיה של אבותיו למחות בו ולהוציאו מידו כי האנשים בני עירו אף שידעו שהיה של אבי הקטן יאמרו שמא האמת עם הגדול שזה השדה הגיע לחלקו ולא יודיעו אותו להקטן משא"כ כשמורידין איש אחר שאינו ראוי לירש עם הקטן לנכסיו כשיגדיל הקטן וזה שהורידוהו בו ירצה להחזיקו בידו יאמרו בני עירו לזה הקטן שהגדיל שהשדה היה של אביו ויוציאוהו מידו ביון דאין מחזיקין בנכסי קטן.
כו
אפי' קרוב מחמת אחי האם כו'. כבר כתבתי פירושו וכן מפורש בטור ז"ל כגון שהקטן יש לו אח מאם ואותו אח יש לו אח מאב והוא נכרי אצל הקטן אפ"ה אין מורידין אותו שמא ימות אחי הקטן מאמו ויאמר זה שהוא אחיו מאביו אלו הנכסים שתחת ידי היו של אם אחי ואם הקטן ומתה אמם ואלו נפלו לחלק "אחי מאבי מאמו וירשתיו עכ"ל הטור ועוד הוסיף הטור וכתב שם ז"ל ואין מורידין אפי' קרוב מאם שאינו ראוי ליורשו אם יש בו צד שיכול להחזיק בהן כגון שאם הקטן היתה נשואה לאביו ושמא יאמר אלו הנכסים היו של אם הקטן שהיתה אשת אבי והיא מתה בחיי אבי וירשה ואני ירשתה מאבי עכ"ל:
כז
ואפי' יש ביניהן שטר חלוקה פי' ושטר חלוקה יש לו קול חשו חז"ל שמא לאורך הזמן ישתכח הדבר וכדמסיק בטעמו.
כח
בין בבתים כו'. פי' אפילו בבתים דיש שכנים שדרים בצדו ויודעין שהיה של אבי הקטן וששלו הוא אפ"ה חיישינן שישתכח הדבר:
כט
וכבר חלקו. דמדחלקו יש לו קצת טענה שהרי כבר חלקנו וזה נפל לחלקי אף שסמוכין על שלחן אחד אין מורידין וכשאין סמוכין על שלחן אחד אע"פ דעדיין לא חלקו גם כן אין מורידין כיון שחלוקין כן בעיסתן וכן מוכח מל' ריב"ש הביאו בד"מ ע"ש ומוכח מזה דמ"ש מוד"ה ז"ל וכבר חלקו ר"ל "או שכבר חלקו וז"ש אח"כ אבל אם לא חלקו האחין עדיין וסמוכין על שלחן א' דהוא דוקא ששניהן יחד בעינן שלא חלקו וגם יהיו סמוכין יחד ובזה נתיישבו הדיוקים ודו"ק:
ל
היינו כשאוכל פירות. דאז יטעו ויסברו שהוא שלו.
לא
וכן אם לא היו הנכסים מירושת הקטן מותר כו'. הטעם דאז ליכא למיחש שיאמר בא לידי בירושה וכמ"ש בסעיף ז' ועד"מ מ"ש שם:
לב
אבל מעות של קטן כו' הטעם כתבתי בפרישה דבמעות ומטלטלין אף שהן ביד אחר יש לחוש שימכרם או שיבריחם ויאמר להד"ס שמסרו לידי ע"כ צריכין לסמוך על שימסרו לידו בב"ד והן יכתבו ויחתמו לעדות ולראייה וא"כ בקרוב נמי מצי למיעבד עליו הכי:
לג
וי"א דאין ב"ד מחוייבין לחקור. פי' ואפילו בקרקעות אין מעמידין לו אפטרופס איש אחר אלא סומכין אאביו: (הג"ה ועיין בתשובת הרא"ש כלל פ"ו סי' ב' דאם יש לבת ממון ביד אבי אמה ויש לה אב ופסק דתשב עם אביה ואם האב בעל אחריות נכסים טוב שיתנו לו גם המעות שישא ויתן באותו ממון ע"ש שהאריך ד"מ סי' ר"ץ ס"ג) ☜ וע' בתשובת מהר"ם פאדו"ה סי' כ"ג אימת אין מניחין קרוב קטן בין האחים שלא יהרגוהו ד"מ שם:
לד
ונשבית הזקנה ובת כו'. פי' וכל הנכסים שהניחו פה היו של הזקנה:
לה
ואין מורידין קרוב כו'. וא"ת בלה"נ הא כתב הטור והמחבר בסי' ר"ן דאין מעמידין נשים לאפטרופס וי"ל דזיל בתר טעמא דאין מעמידין נשים משום דאין מדרכן לצאת ולבא ולטרוח בנכסי' והכא הרי צריכה לטרוח או להעמיד אריס שהיא תעיינה עליו בשביל חלקה ואגב נמי הוה חלק הקטן משומר אי לאו טעמא משום דאין מורידין קרוב כו':
לו
מתוך שצריך כו' מעמידין אפוטרופס על כל כו'. הטור מסיק וכתב ע"ז ז"ל ופירש ר"י שזה האפטרופוס אינו לתועלת הקטן לומר שיעשה האפטרופוס לקטן כדרך שעושה קרוב גדול היורד לנכסי שבוי ושיאכל הקטן הפירות כו' אלא האפטרופוס הוא לתועלת השבוי שיעמוד אריס להנכסים ויקח בכל שנה חלק השבוי לשומרו לשבוי עכ"ל וכ"כ הרא"ש והביאו ראיה לזה וכבר כתבתי לעיל דאע"פ דאינו מצוי להיות אדם אפטרופוס לנכסי שבוי שהוא גדול בכזה שהוא לתועלת הקטן שיהי' חלקו נשמר באם הוא שמתו או שימותו השבויים מצויים הם אפטרופסים ועפ"ר:
לז
שמעו שמתה הזקנה. אבל לא ידעו מה נעשה בבת הנשבית עמה ומ"ה אמרו שתרד הבת הנשארת לשליש כו' שהוא ודאי חלק ירושת' מהזקנה שכל הנכסים היו שלה וכן הקטן לשלישו והשליש השלישי יהי' מונח עדיין בספק שמא הבת הנשבית עדיין חי ואם מת יש לקטן חלק באותו שליש ואגב חלקו של הקטן שבאותו שליש מעמידין אפטרופוס על כל אותו שליש ולתועלת הבת השבוייה וכדברי ר"י הנ"ל:
לח
וירד הקטן לשליש שהוא חלקו כו'. הא דנותנין ליד הקטן ולא מוקמינן ליה אפטרופוס כתב נ"י דמיירי בקטן שיודע לפקח בנכסיו מ"ה מאי דהוה דידיה יהבינן ליה אבל אין ראוי למנותו אפטרופוס בשל אחרים והרא"ש כתב אמ"ש בגמ' תילתא יהבינן לינוקא ז"ל ואם יודע להשתדל בנכסיו ולטרוח בהו ואם אביו העמיד לו אפטרופוס או הסמיכו אצל ב"ה ישתדלו בהו עכ"ל:
לט
מתנהגים בנכסים כו'. לשון הטור בשם הרא"ש ואין זה דומה לאוכל נבילות להכעיס דמורידין את גופו וכ"ש שממונו הוא הפקר דשאני התם דהי' יכול לאכול בהיתר ומניחו ואוכל איסור להכעיס אבל אלו שנשבו לבין העכו"ם לאונסן כל מה שעושין להנאתן הוא ולא להכעיס הוא כו' ומסיק וכתב שם ז"ל וכל ימי חייהן הנכסים בחזקתן (פי' של אלו שהמירו ועפ"ר) לרבות לזה ולמעט לזה כו' לכל מי שירצה כו' והמחבר קיצר בזה אבל היא בכלל מ"ש שנוהגים בנכסים כדין נכסי שבוי שלא המיר ושבוי דעלמא פשוט הוא שנכסיו ברשותו הן ליתנם למי שירצה וק"ל ועפ"ר:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רפ״ה
א
אין מוציאין אותם מידם עסמ"ע ס"ק א' מ"ש בשם ה"ה ליישב דברי הרמב"ם בדוחק גדול וגם הב"י תמה ע"ש מה שלא כתב הדין המבואר בש"ס דאפי' שמע שממשמשין ובאין ע"ש ולפעד"נ בכוונת דברי הרמב"ם במ"ש אין מוציאין אותם מידם דהיינו דבשלא שמעו בו שמת כשהב"ד מורידין אותן מתנין עם הקרובים שאף שכ"ז שלא יבואו הבעלים יכולין הן לאכול מ"מ כשיבואו הבעלים מנכין להם במה שהיו צריכין ליתן להם כאריס והמותר מוציאין מהן אבל בשמעו בו שמת שירדו לאכול בתורת נחלה אין מוציאין מהן הפירות שאכלו ומש"ה לא היה צריך שוב לכתוב הדין שאפי' שמע שממשמשין ובאין דהרי זה זריז ונשכר דנכלל במ"ש שאין מוציאין מידם דמשמע שאין הב"ד מוציאין מהן שום דבר מהפירות עד שיבואו הבעלים ויטלו שלהן אבל לירד ולמכור גוף הקרקע ודאי דאין שום אדם יקנה מהן דאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ומי שיקנה מהם אינהו דאפסדו אנפשייהו וכשיבואו הבעלים יוציאו מהלוקחים שקרקעות א"י להבריחם ואין הב"ד חוששין כלל למכירה ובודאי לא יעשו היורשים רק שיאכלו הפירות ובדין אוכלים ועוד נראה בכוונת הרמב"ם דהנה כשהב"ד מורידין נותנין דוקא לראוי כמ"ש הרמ"א דאם קצתן אינן עובדים אדמה שיורידו להעובדים אדמה ובודאי אפי' קדמו מי שאינן עובדי אדמה ונטלו מוציאין מידם ונותנין להעובדים אדמה משא"כ בשמעו בו שמת מי שנטל נטל ואין הב"ד מזדקקין כיון דנראה שמת כבר ומש"ה קתני בברייתא לישנא דהיורד בדיעבד:
ב
פירות נוטל הכל נראה דאפי' הפירות שגדלו מאליו נוטל וכ"א בהגהת אשר"י ע"ש ובזה יש ליישב קושיית התוס' על רש"י בד"ה וכולן שמין להן כאריס ע"ש די"ל דכוונת רש"י במ"ש ושאר פירות יהיו מונחים היינו פירות האילן שלא טרח בהו אבל פירות שבאו ע"י טירחא אוכל הכל וברייתא דקתני ואין מניחין אותן לירד משמע כלל וכלל לא:
ג
או עד שיבוא עסמ"ע ס"ק כ"ב שסיים בצ"ע ואישתמיטתי' דברי הנ"י שכתב בהדיא כן דבנכסי רטושין כששמעו בו שמת אינו אוכל הפירות כלל אלא מחשבין עמו בכל שנה כאריס שאינו כדין הורדה כלל ע"ש:
ד
וסמוכין על שולחן אחד מעמידין קרוב. ולפעד"נ דזהו דוקא להנך דסוברים דאפי' בתורת אפוטרופס אין מורידין קרוב דחיישינן אפי' בכה"ג דילמא אתי לאחזוקי י"ל שפיר כיון שסמוכין יחד לא חיישינן כמו שהוכיחו הפוסקים דאלת"ה קשה מהא דאמרו בבבא בתרא קמ"ד בגדולים וקטנים כשאמרו ראו בפני ב"ד דהשבח לעצמן הא הב"ד אינן מניחין אותו כלל לירד בנכסי קטנים כל עיקר וממילא הוי כיורד שלא ברשות כמבואר בב"מ דף מ' גבי מרי בר איסק. אבל להש"ך דס"ל דרק לירד ולאכול אין מורידין וממילא להשביח שלא לאכול מורידין אין הוכחה משם ולפיכך נראה דלהוריד לאכול הפירות אפי' בניזונין יחד מ"מ אין מורידין דמה בכך שניזונין יחד מ"מ כשיראו שאוכל פירות משדה זו לבדו ואין נותן ממנו לקטן אתי לאחזוקי ומה בכך שניזונין יחד משאר ממון וכן לפמ"ש הנ"י שהגדולים לא יודיעו לקטן ה"נ לא יודיעו לקטן כשיראו שיאכל הגדול משדה זו הפירות לבדו:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רפ״ה
א
אבל היוצא לדעת. עבה"ט עד אבל כשהלך לדעת במקום קרוב כו' וע' בתשו' עה"ג סי' ד' בעובדא כיוצא בזה עש"ב:
ב
וי"א דאין היורש יכול למחות. וכן נראה דעת תשובת הרדב"ז ח"א סי' קע"ג הובא לעיל סי' רל"ה ס"ח סק"ו:
ג
לדעתו יצא. עבה"ט מה שרמז לעיין בת' רש"ך ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' י"ב כו' וע' בתשו' ח"ס חח"מ סי' קנ"ב שכ' דבת' מהרמ"ל שם הוה עובדא באורח שהפקיד נכסיו אצל בעה"ב ומת ולא נודע לו שום יורש בעולם ופליג שם עם רב א' וס"ל למהרמ"ל שב"ד נזקקין להוציא מיד הבעה"ב ולהעמיד אפטרופס (או אם הבעה"ב המוחזק הוא איש אמיד ובטוח יעמיד בטחון שיהיו הנכסים בידו עד שיבאו יורשיו או עד שיבא אליהו ועכ"פ יהיו הב"ד בטוחים בהקרן לעולם ולא בפירות כי אין מעמידין אפוטרופס לדיקנני רק כשומר את הדבר ולכשיבאו יורשיו יוחזר להם הקרן כ"כ הוא ז"ל בשמו בס"ס קכ"ט שם) והמעיין שם יראה שכל ראיותיו מוכרחות וכבר השיג עליו בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קמ"ב וכן נ"ל ברור שא"צ להוציא מידו כלל וגם קשה מאד שיבאו יורשים שיכולים לברר שהם היורשים של פ' שמת כיון דלא הוה נודע לנו בחיותו וה"ל כממון שאין לו תובעים כו' ובכה"ג משמיא זכו ליה ודידיה הוא ומאן מרמא ליה מידו ואם ירצה לנהוג מדת חסידות יעשה דבר לצורך נשמתו והוה ג"כ קצת השבה ע' ב"ק ק"ט ע"א אף ע"ג שאינו דומה ממש להתם עכ"ד ע"ש עוד ויובא לקמן סי' של"ג ס"ה סק"ח. וע"ש עוד בתשו הנ"ל ס"ס קכ"ט בעובדא באלמנה שמתה ולא נודע לה שום יורש מצד אביה ושנתים קודם מותה עשתה צוואה וחילקה נכסיה במתנת שכ"מ לאיש א' מקרובים מצד האם ושוב חזרה בה וגם המקבל מתנה מחל לה אלא שהשטר צוואה נשאר בידו ועתה אחר מותה קדמו בני אחי אמה ותפסו במטלטלים שלה וטוענים כי אבי אביהם נתן לה נדוניא להכניסה לבעלה ע"כ הם קודמים ובעל השטר הנ"ל טוען על הנכסים בכח שטר צוואה הנ"ל וכתב דבעל השטר הנ"ל בודאי אין לו שום טענה כיון שהב"ד יודעים שחזרה בה מה מועיל האי חספא שבידו והנכסים נשארו בחזקת יורשי דאורייתא בכ"מ שהם כו' וגם טענת המחזיקים בנכסים שאבי אביהם נתן לה נדן דברי הבל המה. והזכיר שם דברי מהר"ם לובלין הנ"ל ודברי שאילת יעב"ץ הנ"ל דפליג עליו וכתב דראיית השאילת יעב"ץ מש"ע ר"ס קמ"ו (ס"ט) במי שהחזיק בשדה שאינה שלו אינה מוכרחת וגם הוא גופיה לא אמרה אלא היכא דבהיתרא אתי לידיה ולא בתופס אח"מ ע"כ בנ"ד יעמידו המחזיקים בטחון מוספק לערב ויכתב בפנקס הקהל שאם יתודעו יורשים יוציאו מידם ויתנו ליורשים. ואי לאו בר הכי הוא יעמידו קהל איש אמיד לאפטרופס באופן הנ"ל ויעמיד בטחון מוספק ליתנו להיורשים כשיבאו ע"ש וצ"ע:
ד
לא יורידו קטן עבה"ט עד ואין אלו אלא דברי תימה ודברי נביאות כו' וע' בתשובת שבו"י ח"ג ס"ס קע"ה שמיישב דברי הב"ח דכ"כ התוספת בכתובות דף נ"ב ע"א ד"ה רצה אינו פודה ובדף פ"ג ע"ב ע"ש וכן מבואר מל' התוס' בגיטין דף כ"ח ע"א בסוד"ה והניחו זקן ע"ש וע' בשעה"מ סוף פ"ד מהל' סוכה מ"ש בזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רפ״ה
א
[סמ"ע אות ט] בסוברו שהיא שלו. נ"ב עי' בסמ"ע לקמן סס"י רס"ז ולדבריו הכא דוקא בשמעו בו שמת ע"י קול אבל ע"י עדות גמורה נוטל כאריס:
ב
[ש"ך אות ה] ובתשו' מור"ם לובלין. נ"ב עיי"ש במוהר"ם בא' שמת והי' לו מלוה או פקדון ביד אחרים ואין ידוע להב"ד שיש להנפטר יורשים. שהאריך והעלה דאם אינו בטוח ונאמן בעיני הב"ד מחוייבים הב"ד לזדקק ולהוציא מידו עד שיבוא היורש הראוי וכי אין לך אדם שאין לו גואל ולא מבעי' אם הי' זה האיש בחיי המלוה בטוח ואח"כ נשתנה לגריעותא אלא אפי' אם כבר הי' אינו בטוח בחייו ומת מוציאין אף שא"י לנו היורשים וכן במקום שנוהגים שהבעל מחזיר הנדוניא ליורשי אשתו בתוך שנה אחת אם מתה אף שאין יורשי האשה לפנינו וא"י לנו אם הבעל אינו אמוד ונאמן מוציאין מידו ואם הוא בטוח ונאמן אין מוציאין רק מחשבין עמו וצריך ליתן כתב ראי' עפ"י נאמן ב"ד מה שבידו. וע' שו"ת מהר"א ששון סי' י"ג שדעתו היפך מזה. וכפי הנראה דברי המהר"ם לובלין על דברי המהר"א ששון הם בנויין להשיג עליהם עיי"ש:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רפ״ה:א׳
א
שבוי שנשבה כו'. עיין בתשו' מהרא"ן ששון סימן צ"ג ובתשובת ר"א ן' חיים סי' ט"ו:
רפ״ה:ב׳
א
אין מוציאין עיין בסמ"ע ס"ק א' עד ל"ד אין מוציאין כו' ובב"ח דחק ליישב לשון הרמב"ם בזה ודברי הסמ"ע מרווחים ודלא כהרב המגיד וכ"כ הב"ח:
רפ״ה:ג׳
א
שבוי כו'. עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' ע"א וברשד"ם סימן רכ"ז:
רפ״ה:ד׳
א
נשבה השבוי כו' עיין בירושלמי פרק נערה שנתפתתה הל' ח' מדינים אלו:
רפ״ה:ה׳
א
מי שיצא כו' עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ס"ה ובתשובת מהר"מ מלובלין סי' י"ב ובתשובת ר"מ אלשיך סי' ל"ח:
רפ״ה:ו׳
א
לא יורידו קטן כו'. אבל גדול מורידין אע"פ שיש ע"ז קטן ולא חיישינן שמא מת השבוי כמו שחיישי' לקמן ס"ט ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דבנקבה שבויה חיישינן אבל בזכר שבוי לא חיישינן כ"כ הב"ח ואין אלו אלא דברי תימה ודברי נביאות כי מנ"ל לחלק וב"י בשם רי"ו ס"ס י"ג כתב בהדיא דאין חילוק ולעולם בשיש גדול וקטן איכא למיחש שמא מת השבוי ואין מורידין כו' וכן נ"ל עיקר ודוק:
רפ״ה:ז׳
א
הא דאין מורידין. עיין בתשובת רשד"ם סי' ש"ח ושי"ב ותנ"ו ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן י"ב:
רפ״ה:ח׳
א
מעשה באשה אחת כו'. עיין בספר אגודת אזוב דף ק"ב ע"ב:
רפ״ה:ט׳
א
מתוך שצריך להעמיד אפוטרופוס לחצי של קטן. האי דכת' חצי והא דמתחיל וכתב דאינו של קטן כ"א שליש נכסים נראה דלישנא וסדרא דש"ס קא נקיט ובש"ס גופא הטעם הוא במ"ש ברישא שליש הוא כמ"ש הנ"י משום דבהכי סגי למימר דאין מורידין הבת לנכסים לא חש למימר דילמא מתו שתי השבויות עכ"ל ובסיפא מבואר הוא דהוכרח אביי לומר פלגא יהבינן לאחתי' ואידך פלגא מוקמינן ליה אפוטרופס לינוקא ומשום הכי נקט רבא נמי וגומר מגו דמוקמינן אפוטרופוס לפלגא אע"פ דהוא יכול למימר מגו דמוקמי' אפוטרופוס לשליש כו' מ"מ נקיט הכי משום דעליה דאביי קאי ובר מאחתיה הוא והרמב"ם לישנא דש"ס קא תפס וכדאמרן וק"ל:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רפ״ה
א
(ס"א שבוי כו') דברי רמב"ם אלו צ"ע רב ליישבם כי הראב"ד הקשה וז"ל רבותינו אמרו אפילו בלא שמעו שמת שמורידין קרוב לנכסיו והוא אומר אפילו בשמעו שמת אם ירדו לנחלה אין מוציאין מידם עכ"ל והמ"מ פירש דברי רמב"ם דמיירי שם שיורשים נכנסו למכור הנחלה בזה דוקא אם נכנסו בכח אין מוציאין אבל לא לכתחלה אבל ע"ד לעבוד השדה וליטול כאריס אפי' לכתחלה מורידין קרוב לנכסיו וצ"ע:
ב
(אבל היוצא לדעת כו'). הקשה הראב"ד (דל"ל) ביוצא לדעת ששמעו שמת מנין לו שמוציאין אותו מידם עכ"ל ובאמת יש לכאורה עוד להקשות דברי הרמב"ם עצמו אהדדי שהרי כתב המחבר לשונו בס"ה ביצא לדעת אם שמעו שמת שמורידין קרוב לנכסיו ולפי מ"ש בסמוך בשם המ"מ דכאן מיירי לענין שרוצה להחזיק בנחל' ולמכור ולא יהיה כאריס ג"ז ניחא דמש"ה אין מוציאין כאן ממנו ומורידין אותו בתורת אריסות אלא קושית הראב"ד במקומה עומדת.
ג
(אבל היוצא לדעת) היינו למקום רחוק וראוי לצוות לביתו ומדלא ציוה לא ניחא ליה דלירדו בו אחרים משא"כ בהולך למקום קרוב ואין סכנה חשב לבא היום או למחר ומדלא בא ודאי נאנסו יתבאר פרטיו בדברי רמ"א ס"ד:
ד
(ס"ב קרובים הראוים כו') דמסתמא יהי' נזהר בשמירו' שדה שלא לכלותו כיון שחושב שאח"כ יהיה שלו:
ה
(ואם שמעו כו'). דאז סבר שהוא שלו אין צריך לתקן שיטול כאריס שלא יכלה את השדה:
ו
(ס"ה שמעו בו כו') זה קאי איצא לדעת דצריכין הב"ד לחוש לפסידה דיורשים גם לפסידא דהיוצא אולי שקר שמעו ועודנו חי:
ז
(ודוקא בתורת קרוב) פי' לשמש בו כרצונו:
ח
(עד שיבא) וכשיבוא כבר נתבאר בס"ב מחלוקת בזה לענין שמעו שמת וה"ה כאן דחד טעמא הוא:
ט
(ס"ו מפני שהקטן כו') בתוס' הקשו כמו שמושיבין אחר שאינו קרוב ולא חשו שיחזיק מפני שיהיה לו אח"כ דעת וולומר להנכרי הבא עידי מכירה כמו כן יהיה לו דעת לומר לקרובו אייתי עדים שזה הגיע לחלקך וי"ל דגבי קרוב סובר שאומר אמת שהרי של אביהם היה השדה ולא אסיק אדעתיה לומר אייתי ראיה אבל לנכרי אסיק אדעתיה לומר אייתי עידי מכירה עכ"ל:
י
(ס"ז וכבר חלקו) לכאורה משמע דאי לא חלקו לא איכפת לן על שאינן סמוכין על שולחן אחד וא"א לומר כן דהא בהדיא כתב בריב"ש דכל שאינן סמוכים כו' יחשבו הרואים שכבר חלקו וזה החזיק בחלקו אלא ע"כ דה"ק כשכבר אינו סמוכים בז' ואם כן נראין הדברים שכבר חלקו וסמ"ע פי' דהך וכבר חלקו כמו או כבר חלקו דבחד מנייהו סגי דאין מורידין אבל אי הוי תרתי לטיבותא אז מורידין:
יא
(מירושת הקטן) פי' אלא קרקעות דעלמא שבא להם אין חשש שיאמר זה שנפלו לחלקו בירושה:
יב
(ס"ח אבל במעות של קטן) פי' בריב"ש סי' תצ"ה הטעם דגבי קרקעות יש לפנינו מעליותא דהיינו ברחוק טפי מקרוב ע"כ יש לנו לעשות עצהי"ט שאפשר משא"כ במעות שלא מצינו שום מעליותא ברחוק טפי מקרוב ע"כ שוים הם:
יג
(ס"ט ואין מורידין קרוב כו'). וה"ה דיכול לומר מפני שהיא אשה ואין ממנין אפטרופס נשים כמ"ש בסי' ר"צ אלא רבותא נקיט אפי' היה איש לא הוי יהבינן ליה מטעם דאין מורידין לנכסי הקטן וסמ"ע כתב לתרץ זה דמידי הוא טעמא דאין ממנין נשים דאין מדרכן לצאת ולטרוח והכא ע"כ תטרוח בשביל חלקה כו' ע"כ מ"מ אין נראה לסמוך ע"ז לענין מעשה כיון שלא נתחדש בשום מקום ונראה עוד לתרץ דמיירי דהיתומים היו סמוך אצל אשה ובכה"ג ממנין אותם כמ"ש בסי' ר"צ סכ"ד וע' בתשו' ר"מ פאדווי סי' כ"ג אימת אין מניחין קרוב קטן בין האחים מחשש שמא יהרגוהו:
חתם סופר על שלחן ערוך חושן משפט
רפ״ה
א
ש"ך סק"ז מלובלין נ"ב אבל מהר"י יעב"ץ ח"א סי' קמ"ב ס"ל הדין עם הרב שכנגד מהר"ם לובלין שם דאורח שמת אצל בעה"ב אין שום אדם נזקק להוציא מיד בעה"ב אם אין לו יורשין ידועים ע' שם מילתא בטעמא וכן נכון:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5