שולחן ערוך, חושן משפט רס״ב: על איזה דבר חייב להכריז ואיזה דבר הוא של מוצאו ובו כ"א סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

על איזה דבר חייב להכריז ואיזה דבר הוא של מוצאו ובו כ"א סעיפים:
כל אבידה שאינו שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה אינו חייב להכריז עליה אפי' היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה או שלא היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוקרה אינו חייב אבל אם היתה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה אפי' הוזלה באמצע חייב וכן אפי' הוזלה אחר מציא' חייב להכריז:

ב

אפי' אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפים הרבה שאין מגיע לכל אחד שוה פרוטה אינו חייב להחזירה בד"א שידוע שהם שותפים בה אבל בסתם שראה חפץ או מטבע שנפל משלשה ואינו שוה אלא שתי פרוטות חייב להחזיר דשמא שותפים הם בו ואחד מהם מחל חלקו לחבירו והרי יש בו שוה שתי פרוטות לשנים ואם אח"כ נודע שלא מחל א' לחבירו הרי הוא שלו אפי' בא לידו קודם שנודע ואם היה שוה פחות מב' פרוטות הרי הוא שלו דלא חיישינן דילמא שנים מחלו לאחד:

ג

אין המוצא מציאה חייב להכריז אלא בדבר שיש בו סימן בגופו או שראוי ליתן סימן במקומו או בקשריו או במנינו או במדתו או במשקלו אבל אם אין בו שום סימן אפי' במקומו כגון שניכר שלא הונח שם בכוונה אלא דרך נפילה בא שם אם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כשנפל ממנו או מחמת כובדו או מחמת חשיבותו ותמיד היה ממשמש בו ומרגיש כשנופל הרי הוא של מוצאו שהרי נתייאש מיד כשידע שנפל כיון שאין בו סימן ובא לידו בהיתר כיון שנתייאשו בעליו ואם לא צריך להחזיר אע"פ שנתייאש אח"כ כיון שבא לידו קודם יאוש:

ד

ראה אבידה שנפלה משנים או משלשה צריך להחזיר אפי' אין בו סימן שאם ראה ממי מהם נפל יחזירנו לו ואם לא ראה ממי מהם נפל אם יש בו סימן יכריז ביניהם ואם אין בו סימן יהא בידו עד שיבא אליהו ודוקא ששוה שתי פרוטות כמו שנתבאר ס"ב) (טור):

ה

מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו כגון שאמרו וי לחסרון כיס אפי' יש בו סימן הוא של מוצאו וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפי' יש סימן בגופו או במקומו: הגה הא דאמרינן דכשאמר וי לחסרון כיס הוי יאוש היינו באבידה וכיוצא בזה אבל מי שיש לו חוב אצל עכו"ם שמסתמא אינו ייאוש אע"פ שאמר וי לחסרון כיס לא הוי ייאוש דהואיל שכל חוב הוי ספק אי משתלם אי לא מספיקא אמר כך ולא גמר ומייאש (מהרי"ק שורש ד'):

ו

לפיכך המוצא מעות מפוזרים ועיגולי דבילה וככרות של נחתום ומחרוזות של דגים שאין בהם סימן לא בקשרים ולא במנינם וחתיכות של בשר שאין בהם סימן ולשונות של ארגמן וגיזי צמר שאינם צבועים ואניצי פשתן הרי אלו שלו שבכל אלו מסתמא הרגישו הבעלים בנפילתם וכיון שאין בהם סימן מתייאש:

ז

מצא פירות מפוזרים אם דרך הנחה לא יגע בהם ואם דרך נפילה הרי הם שלו:

ח

המוצא ככרות של בעל הבית וגיזי צמר הצבועים וחתיכות בשר או דג שיש בהן סימן וכן כל דבר שיש בו סימן חייב להכריז:

ט

מצא כריכות קטנות של שבלים בר"ה הרי אלו שלו שהרי אין בהם סימן ואם מצאם ברשות היחיד אם דרך נפילה הרי אלו שלו ואם דרך הנחה חייב להכריז שאע"פ שאין בהם סימן המקום הוי סימן אבל אם מצא אלומות בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים נוטל ומכריז: הגה שמקומן סימן ומיהו במקום שהכל נותנין שם כגון חביות בשפת הנהר אינו סימן שהכל פורקין שם המוצא חביות של יין ושומן וכיוצא בזה קודם שנפתחו האוצרות חייב להכריז שיש ברישומן סימן לאחר שנפתחו האוצרות אין רישומן סי' ואין חייב להכריז (טור) ודוקא אם כל החביות שוין והן מלאים אבל אם חסרים הם יש סימן במדה במה שבהן (שם בשם ר"י):

י

המוצא צבורי פירות או פירות בכלי או כלי כמות שהוא חייב להכריז:

יא

המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו אפי' היו מקצת מטבעות זה על גב זה הרי הם כמפוזרים אבל אם מצא צבור מעות חייב להכריז:

יב

מצא שלשה מטבעות זה על גב זה והם עשוים כמגדל: הגה דהיינו הרוחב למטה והאמצעי רחב מן העליון או שהיו מונחים כסולם דהיינו רובו של אמצעי על גבי תחתון ורובו של עליון על גבי האמצעי (טור) או שהיו אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהם כדי שאם יכניס קיסם ביניהם ינטלו בבת אחת חייב להכריז היו עשויין כשיר (פי' כאצעדה שהוא עגול רש"י) או כשורה או כחצובה (פי' כג' רגלי הקנקן כל א' כנגד אויר של שני רש"י) ה"ז ספק ולא יטול:

יג

בד"א שמחזירים מטבע בסימנים שאמרנו אבל אם אין בו סימנים הללו אפי' אמר רשומה היא בחותם מלך פלוני או אפי' אמר שמי כתוב עליה אין מחזירין לו מפני שמטבע ניתן להוצאה ושמא הוציאה ומאחר נפלו וי"א דנסדק במטבע הוי סימן (נ"י וב"י בשם הרמב"ן):

יד

ראה שנפל מטבע מחבירו בתוך החול או בתוך העפר מותר לקחתו שודאי נתייאש ואפי' ראהו שהביא כברה לכבור החול או העפר לחפשו אין חוששין לו:

טו

מצא עיגול ובתוכו חרס ככר ובתוכו מעות (וי"א דסי' הבא מאיליו לא הוי סימן) (טור בשם הרא"ש ) חתיכת בשר משונה בחיתוכו דג נשוך וכן כל כיוצא באלו הואיל ויש בהם שינוי חייב להכריז שלא עשאם בעליהם אלא לסימן אבל חתיכת בשר שאינו משונה בחיתוכו הרי הוא שלו שאפי' יכוין זה ויאמר מהירך היא או מהצואר אינו סי':

טז

המוצא מחטים וצינורות ומסמרים וכיוצא בהם מצאם אחת אחת הרי אלו שלו שנים שנים או יותר חייב להכריז שמנין סימן:

יז

הלוקח פירות מחבירו או ששגרם לו חבירו ומצא בהם מעות אם צרורי' הם חייב להכריז שהקשר סימן ואם הם מפוזרים הרי אלו שלו בד"א בלוקח מהתגר או מבעל הבית שלקחה מהתגר והוא הדין אם התגר עצמו מצאם אם שהו בידו כדי שיוכל לערבם עם פירותיו (ואפילו יודע של מי הוא דכבר נתייאשו ממנו הבעלים) (נ"י שם) אבל אם לקחם מב"ה שדש הפירות בעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים חייב להחזיר:

יח

מצא חמור ואוכף עליו הנותן סי' באוכף מחזירין לו גם החמור:

יט

מצא כלי ולפניו פירות הפירות שלו והכלי נוטל ומכריז שאני אומר הכלי של א' והפירות של אחר והרי אין בהם סימן ואם מראים הדברים שהם של אדם אחר חייב להכריז כיצד היו אחורי הכלי לפני הפירות הרי אלו שלו היו פני הכלי לפני הפירות חוששין שמא מן הכלי נשפכו ואם היו [אוגנים] (פי' שפת הכלי כפולים לתוכו רש"י) לכלי אע"פ שפניו כלפי הפירות הרי אלו שלו שאילו נשפכו מהכלי היה נשאר מהם בתוכו מפני האוגנים היו מקצת הפירות בכלי ומקצתם בארץ חייב להכריז:

כ

מצא כיס ולפניו מעות מפוזרים הרי אלו שלו ואם מראים הדברים שהכיס ומעות של אדם אחד ומהכיס נפלו חייב להכריז:

כא

המוצא כלי מכלים שצורת כולם שוה אם כלי חדש הוא הרי הוא שלו ואם היה שטבעתו העין חייב להכריז שאם יבא תלמיד חכם ויאמר אע"פ שאיני יכול ליתן בכלי זה סי' יש לי בו טביעת עין חייב להראותו לו אם מכירו ואמר שלי הוא מחזירין אותו בד"א בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא (פי' אם ישאלוהו על מסכתא אחת אם היא סדורה בידו יענה לאו דרך ענוה) או בפוריא (פי' אם שאלוהו חבירו שכבת על מטה זו יאמר לא פן יראו בה קרי ויתגנה תוס' וכן כתב הרמב"ם) או באושפיזא (פי' כדאמרינן בערכין מברך רעהו בקול גדול וגו' קללה תחשב לו שלא יספר בשבחו שקבלוהו בסבר פנים יפות בין בני אדם שאינם מהוגנים שלא יקפצו עליו ויכלו ממונו) (תוספות) וכשהוא מקפיד על חלוקו להפכו בענין שלא יראו התפירות המגונות: הגה ודוקא אם מצאו במקום שתלמידי חכמים מצויין כגון בבית המדרש אבל בלאו הכי אינו חייב להכריז (טור) וכל ת"ח הוא בחזקת שאינו משנה (כי אם) בדברים הנזכרים לעיל עד שיבא המוצא ראיה שאינו נזהר (הגהות אשר"י פ' הנזכר):

א

שותפים. אבל אם נאמר דלא היו שותפין בו אפי' שוה הרבה מייאש נפשו שיאמר האובדה הרי אמרתי לההולכין עמי כמה פעמים דבר זה אבדתי ולא אהדרו לי ודאי דעתם לגוזלו ואין בידי לתובעם דכל אחד יאמר אני לא מצאתיה משא"כ כשהן שותפין דאין האובד חושד לשותפין שדעתם לגוזלו אלא שמשהין בידם לצערו זמן מה ואינו מייאש מאבידתו וכן כשהן רק שנים ג"כ אינו מייאש דאף אם יכפרנו זה שהלך עמו ורוצה לישבע שלא מצאה סובר האובד היום או מחר אתפוש גם אני משלו ואחזיק בו תחת אבידתי. סמ"ע:

ב

כובדו. פי' והיה נושאו על גבו או כתיפו ואחר שנפל ממנו הוקלה המשא מעליו ואף שודאי לא הרגיש מיד בשעת נפילה דא"כ הי' מגביהו מיד מ"מ מסתמא הרגיש סמוך לנפילה קודם שמצאו זה והגביהו. (שם):

ג

קודם. ר"ל דאף אם היה יודע מנפילתו הי' מייאש ממנו מיד מ"מ השתא דלא ידע בשעה שבא ליד המוצאו הרי באיסור בא לידו קודם שנתייאש כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דחצירו כידו בזה דלא קניא ליה אם בא שם קודם יאוש ודלא כמהרש"ל כן העליתי בסי' רס"ח ס"ג ע"ש עכ"ל:

ד

משנים. בין הן שותפין בין אינן שותפין אינו מייאש ומשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו אבל כשנודע שאינן שותפין [או] שהם מודים בכך וכל א' אומר שלי הוא הרי הוא של מוצאו כ"כ ר' ירוחם או שאין בו אלא פרוטה ומחצה כיון שאינו ב' פרוטות שלימות. ש"ך:

ה

אפי'. דאינו מייאש נפשו ממנו דסובר דההולכין אתי מצאוהו והן ידעו שממנו נפל. סמ"ע:

ו

בידו. אע"ג דבסי' ר"ס ס"ט כתבתי דס"ל להמחבר ביאוש של"מ זכה בו וא"צ להחזירו כ"ז שלא נתברר של מי הוא ולא אמרינן יהא מונח שאני הכא כיון שנפל מב' או מג' י"ל דאינו מתייאש לעולם וחושב לעולם שהוא אצלן ויחזירו לו. ש"ך:

ז

ששוה. ושראה אותן מבקשים אבל אם אין בו ב' פרוטות או שראה שלא בקשו אחריו ונטלה אחר ששהה כדי שיוכל למשמש בכיסו ה"ז שלו עכ"ל ר"י נ"ד ח"ב. והטור והשאר אחרונים שלא חלקו בכך נראה דלא ס"ל הכי וכן נ"ל עיקר ונרא' שיצאה לו לר"י כן מרש"י ותוס' דף כ"ד ע"ב ונרא' דרש"י לא כ"כ אלא לר"נ דלא ס"ל אימר שותפי נינהו וכן התו' לא כתבו שם דבעינן ראה מבקשים אלא לרבא דס"ל יאוש של"מ הוי יאוש אבל לדידן דקי"ל דלא הוי יאוש אע"פ שלא ראה אותן מבקשים ונטלה אחר ששהה כדי משמוש בכיסו לא מייאש דאימר שותפי נינהו ומחל חלקו ולכך לא ביקש מיד ודו"ק. שם:

ח

שנאבד. דקדק לו' שנאבד שאז מסתמא מייאש ממנו לאפוקי אי מצאו במקום המשתמר או טמון באשפה או בחור די"ל דדרך הינוח או מטמון בא לשם וכמ"ש בסי' ר"ס ע"ש. סמ"ע:

ט

נחתום. לאפוקי של בעה"ב שאין א' אופה כמו חבירו ויש לכל בעה"ב סי' בלחם אפייתו. שם:

י

נפילה. המחבר סתם כדעת הרמב"ם וטעמו דהני נמי מידי דמיכל נינהו וחשיבי על האובד למשמש בהו וידע מיד בנפילתן דומיא דעיגולי דבילה אבל הטור השיג עליו ע"ש בס"ט וטעמיה דלא חשיבי מידי דמיכל דסתם פירות הן תבואה וחסירין טחינה ולישה ואפייה וגם אינו מרגיש בנפילתן דדרך תבואה לנשאה על עגלה או סוס לא על גבו וכן דעת התוספת והרא"ש ומהתימא על הרמ"א שלא כתב דעתם לפחות בשם י"א. שם:

יא

בר"ה. לאו דוקא ר"ה אלא כל שמצאן במקום הליכת בני אדם ר"ה מקרי וכן מוכח בסי' ר"ס ס"י. שם:

יב

נפילה. כגון שמצאן מפוזרים ובאמצע השדה ודרך הנחה הוא שמונחין יחד ומן הצד. שם:

יג

פירות. דאין דרך לדרוס אפירות ומקומן הוי סי'. שם:

יד

מעות. דידע בנפילתן מיד כמ"ש בס"ו. שם:

טו

צבור. דודאי הונחהו שם ויש סי' במנין ובמקום שהונחו שם דהמוצאן אינו מזיזן ממקומן. שם:

טז

האמצעי. הטור מסיק וכת' ז"ל אבל מצא ב' אפי' עשויין כמגדל או אפי' ג' ואין עשויין כמגדל אלא כולן מונחין זה על גב זה וכולן שוין ברוחב או שלחופי משלחופי פי' מקצתו של זה ע"ג זה ומקצתו של זה ע"ג הקרקע הרי הן שלו ע"כ. שם:

יז

סימן. וסיים הרמב"ן וז"ל ואף על גב דטעמא הוא משום דניתן להוצאה ושמא הוציאה הכי קאמר שמא הוציאה ומאחר נפל והוא אבד אחרת כיוצא בה והרי הוא כדבר שאין בו סי' הא לא"ה אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ"ל ור"ל דוקא במטבעות שהרבה מהן נטבעות וכולן שוות ואין סי' שינוי א' מחבירו יש לחשוש משא"כ כשיש סי' מיוחד לא' מה שאין לאחרים. שם:

יח

שנים. ר"ל אפילו מצא הרבה מהן כשהן מונחין הרבה א' א' הוי דרך נפילה ואין בו סי' והן של מוצאן אבל כשמצאן מונחין זוגות ב' ב' הוי מנינם סי' דיאמר ד' מצאת והיו מונחין זוגות זוגות וה"ה אם מצא ג' מונחין יחד וידוע שהונחו כאן חייב להכריז דאיכ' סי' במנין. שם:

יט

שמנין. וכתב בד"מ הטעם דדברים אלו אינן מצויין אצל בני אדם מש"ה כל שנושא אצלו מאלו הדברים יודע מנינם משא"כ מטבע בסי"ב ע"ש ועיין בס' א"א דף ק"א ע"א:

כ

שהקשר. פירוש כשהוא קשור בקשר משונה וה"ה מנין המעות הוי סי' אפי' אינו קשור בקשר משונה כ"כ הסמ"ע וכת' הש"ך דכן משמע ברש"י ודלא כמסקנת ב"י:

כא

עצמו. והא דנקט ברישא שקנאו מהתגר אע"פ שמסתמא כשקנה מהתגר כבר עבר זמן שהייה כדי שראוי לערבם בשלו כדי ללמדנו דבקנה מבעה"ב אפי' שהה הרבה צריך להחזיר כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דבחנם דחק דנקט ברישא קנאו מהתגר לישנא דהש"ס ובש"ס נקט מלתא פסיקא דבקנאו מתגר לעולם שלו כמ"ש התוס' ע"ש עכ"ל:

כב

שהו. פירוש ששהו בידו קודם שמצאן זה כדי כו' דאז בשעה שמצאן כבר נתייאש ממנו האובדן דאם מצאן קודם ששהו בידו כ"כ אזי הוי יאוש של"מ וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סי' אפי' אחר זמן מרובה ומש"ה צריך להכריז עליהן או להחזירן מעצמו אם יודע של מי הם עכ"ל הסמ"ע וכת' הש"ך וה"ה אם התגר עצמו מצאן אחר ששהה כדי למכור לאחרים דמתייאש בעה"ב דסבר שכבר מכר התגר והקונה אינו יודע למי יחזיר כ"כ התוספות ריש דף כ"ז וכן נרא' מדברי הה"מ פט"ו דגזילה דין ז' בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"נ מדברי הנ"י ע"ש עכ"ל:

כג

נשאר. בש"ס מחלק בין ציני ופירי לכובא וכיתנא הביאו הטור וכתב חילוף פי' דרש"י ור"י וכ"פ הרא"ש לחומרא והמחבר נמשך אחר דברי הרמב"ם דס"ל דר"פ פליג ארב זביד ולא חילק בהכי ומהתימא על הרמ"א דהשמיט מלכתוב דעתם בלשון י"א כיון שהוא חומרא להחזיר אבידה שהוא מצוה דאוריית'. סמ"ע:

כד

חדש. דאז לא שייך בו טביעת עין אפילו לת"ח כיון שעדיין אינו רגיל בו. שם:

כה

ת"ח. צ"ע אם יש בזה"ז ג"כ לת"ח דין זה מאחר שמצינו שבכמה דברים אין נוהגין בזה"ז דין ת"ח לענין לטרא דדהבא בי"ד סי' רמ"ג ושל"ד ולענין היתר נדרים ביחיד שם ר"ס רכ"ח גם לענין לדון יחידי אם לא דקיבלוהו עלייהו דכה"ג אפי' אינו מומחה כמ"ש לעיל סי' ג' וסי' כ"ב וע"ל סי' רפ"ז ס"ב שם:

א

א) לשון הטור ברייתא פ"ב דמציעא דף כ"ז ע"א דכמסקנת הגמ' פרוטה שהוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו וידוע דהלכה כת"ק:

ב

ב) שם ס"ג מהא דאמר רבא לא אמרן אלא דלית ביה שוה פרוטה לכל חד וחד וכו' שם ד' כ"ו ע"א:

ג

ג) כלישנא בתרא משמיה דרבא שם הסכמת הפוסקים:

ד

ד) כתב הב"י ופשוט הוא.

ה

ה) וכ"כ ה"ה בפי"ד דין ח' בשם הרשב"א:

ו

ו) שם ס"ד מבואר במשנה וגמרא שם ד' כ"א ע"א וע"ב דמה תועלת בהכרזה כיון שאין בו סימן להחזיר על ידו:

ז

ז) כרבא שם סוף דף כ"ב:

ח

ח) פשוט שם בגמ' דף כ"ג ריש ע"ב:

ט

ט) בעיא שם מרב ששת אי משקל הוי סי' ופשט' מברייתא דהוי סימן ומסיק מדמשקל הוי סי' מדה ומנין נמי הוי סימן:

י

י) כדמשני גמרא הא דתנן במתני' עיגולי דבילה וכו' הרי הן שלו שם ד' כ"א ע"ב:

יא

כ) כדמשני שם אהא דתנן מעות מפוזרות כו' וכן אהא דתנן לשונות של ארגמן:

יב

ל) כאביי שם דאיפסקא הלכתא כוותיה ביע"ל קג"ם שם ד' כ"כ ע"ב וזהו יאוש שלא מדדעת אחת מהם:

יג

מ) טור ס"ו מימר' דרב נחמן שם ד' כ"ו ע"א וע"ב:

יד

נ) מימרא דרבא שם וכמ"ש בס"ב:

טו

ס) טור ס"ז מימרא דרב זביד משמיה דרבא ד' כ"ג ע"א כללא דאבידתא וכו':

טז

ע) שם ס"ח מעובדא דההוא גברא דאשכח כופרא וכו' לקמיה דרב כדמפרש ר' אבא שם:

יז

פ) שם ס"ט משנה שם ד' כ"א ע"ב:

יח

צ) כדמפרש שם בגמרא דף כ"ג ע"ב:

יט

ק) שם במשנה וכדמפרש בגמ' שם:

כ

ר) שם במשנה ופי' רש"י צמר סרוק ומשוך כמין לשון וצבוע ארגמן ומצויין הן:

כא

ש) שם במשנה הלקוחים ממדינתן וכפירוש רש"י שם:

כב

ת) כדמפרש טעמא בגמ' שם ד' כ"ב ע"ב:

כג

א) ל' הרמב"ם שם סט"ו דין ז' ושם במשנ' וכתב הב"י בשם החכם המרשי' וכן בכ"מ דהא דמתרצינן לה בגמ' שם ד' כ"א ע"ב במכנשתא דבי דרי היינו מקמי דידעינן טעמא דיקירי אבל בתר דידעינן מתני' בכל אנפי מיתוקמ' ובדאשכחינהו דרך נפיל' ושכ"כ הרמב"ן לדעת הרי"ף וכ"כ הנ"י ע"כ ומ"ש בדרך הנחה לא יגע דמקום הוי סי' וכרבא שם סוף ד' כ"ב:

כד

ב) ל' טור ס"ט משנה שם דף כ"ה ע"א

כה

שם פשוט שם בגמ' דף כ"ג ע"ב וכי הא דרבה בר רב הונא מחתך ליה אתלתא קרנתא וכו':

כו

ג) ברייתא שם:

כז

ד) שם במשנה וכדמפרש בגמ' שם ריש ד' כ"ג אליבא דרבא דכיון דמתגלגל ברגלי אדם אדם ובהמה לא הוו מקום סימן שם בגמרא:

כח

ה) ברייתא שם סוף ד' כ"ב:

כט

אוקימתא דרב זביד שם דף כ"ג ע"ב:

ל

ו) אוקימתא דאביי שם

לא

משנה שם סוף דף כ"ד:

לב

ז) משנה ד' כ"א ע"א:

לג

ח) הכי דייק לה מברייתא שם דף כ"ה ע"א:

לד

ט) משנה שם סוף דף כ"ה:

לה

י) ברייתא שם דף כ"ה ע"א:

לו

כ) ובדרך זה כתב ג"כ הרמב"ם שם והוא כפירש"י שם כסולם מאי דמסיק ופשוט מיהא חדא וכו' ולא ידעתי למה השמיטו המחבר ב"י:

לז

ל) רמב"ם שם פט"ז דין ב' בעיא שם כסולם מהו וכפי פירושו ונפשטא מהא דא"ר נחמן אמר רבה בר אבוה כל שאלו מכניס לה קיסם וכו' אבל דעת הטור הוא שהוא בכלל מ"ש עשוייה כמגדל כולם בעיות דרבי ירמיה שם ולא נפשטו:

לח

מ) ל' הטור ס"י בברייתא שם ע"ב:

לט

נ) מימרא דרבא שם דף כ"ו ע"ב:

מ

ס) ומפרש שם אמר כי היכי דנפל מינאי דידי הכי נפל מאינש אחרינא ומשכחנא מידי

מא

ע) ל' הרמב"ם שם בפט"ו די"א וכתב הרב המגיד פסק כר' יהודה דמתני' (דף כ"א ע"א) דלא כר' מאיר ובפשט המשנה ע"כ והוא כגירס' הספרים שלפנינו:

מב

פ) כ' בב"י וכן בכ"מ דטעם דפליג הרא"ש הוא משום דלא גריס דברי רבי מאיר אלא סתם מתני' הוא והלכה כוותיה:

מג

צ) ברייתא שם דף כ"ג ע"ב וכי הא דרבה בר רב הונא מחתיך ליה וכו':

מד

ק) ממשמעות הגמ' שם:

מה

ר) שם בגמ' דדפקא וכפי' הא' שפרש"י שם:

מו

ש) לשון הרמב"ם שם רפט"ו וכתב ה"ה ופי' צנורות מזלגות קטנות זהב והיא בריית' מפורשת שם דף כ"ד ע"א ובהלכות:

מז

ת) לשון הטור סט"ז משנה שם דף כ"ד ע"ב:

מח

א) וכתב הב"י יותר נ"ל דבדוקא נקט רבינו קשר דאע"ג דקאמר מנין אם לא שהם צרורים אין מחזירין ואם אמר שהם צרורים אע"ג דלא קאמר מנין מחזירין אותו:

מט

ב) כן כתבו התוס' שם דף כ"ז והרא"ש שם בפסקיו:

נ

ג) שם תני תנא קמי' דר"נ וכדא"ל מתרגם שמעתיך וכו':

נא

ד) שם סי"ח מימרא דרבא שם דף כ"ז ע"א ויליף לה מקרא:

נב

ה) ל' הרמב"ם שם פט"ו דין י"ג וי"ד שם בגמ' דף כ"ה ע"א מדיוק' דמתני' ותניא נמי הכי כאוקימתא דרב פפא וכתרי לישנא בתראי ה"ה

נג

כן הוא שם בגמ' וברמב"ם טור:

נד

ו) שם פרק ט"ז דין ג' מפורש בברייתא שם ובסוגיא הרב המגיד

נה

ז) פרק י"ד דין י"ב ממשנה רשב"א אומר כל כלי אנפורי' וכו' שם סוף דף כ"א ע"א וכדמפרש ליה רב יהודה אמר שמואל שם דף כ"ג ע"ב

נו

פי' לשון טביעת עין

נז

ח) שם דין י"ג מימרא דרב יהודה אמר שמואל וכדאמר עלה מר זוטרא נפקא מינה לאהדורי אבידת' וכולי שם ריש דף כ"ד

נח

ט) וכתבו התוספות דהכא בבא לנסותו אם יודע מותר לשנו' ולומר לא למדתי זה ☜אבל אם הבא לשאול דין או הוראה להתלמד ע"ז אמרו בפרק קמא דקידושין ד"ל ע"א ושננתם שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך וכו' אלא אומר לו מיד והרמב"ם ביאר כיצד היה עוסק במסכת נדה ואמר במקואות אני שונה כדי שלא ישאלוהו שאלות בענין נדה ולענ"ד דהרמב"ם איירי לענין הוראה ובמקום שיש גדול ממנו

נט

הרמב"ם ביא' שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו

ס

י) ב"י שם בשם הגה' אשרי שם והוא מימרא דר' יוחנן בפ' ט"ו דשב' ד' קי"ד ע"א

סא

כ) וכן כתב הרב המגיד שם בשם הרמב"ן והכ"מ כתב שם שמפשט דברי רבינו נראה שאפי' מצא במקום שאין ת"ח מצוין אם בא ת"ח ואמר יש לי טביעות עין בכלי שאבדתי חייב להראותו לו שכשמרגיש שאבד אינו מתייאש אע"פ שאין בו סי' לפי שהוא יודע שיחזירו לו בטביעת עין.

א

וכן אפילו. רמב"ם וגמ' שם נ"ה א':

ב

ואם אח"כ כו'. שלא אמרי שם ך"א ב' אלא דכי אתא כו' אבל לא נודע לו שנתייאשו עד אח"כ ל"ל בה וכמו בעובדא דכופרא דהאי גברא לא ידע דאייאיש דקא מחסם וכי ס"ד דלא ידע דייאוש מותר:

ג

ואם היה כו'. מדקאמר שתי פרוטות ועוד דמילתיה דר"נ במאי מיתוקם אבל הרמב"ם ס"ל אף בכה"ג חייב וכגי' הרי"ף א"ד אע"ג דלית ביה שוה פרוטה לכל חד כו' וכ' הרי"ף ורבא פליג עליה דר"נ וז"ש הרמב"ם וש"ע בסי' ר"ס ס"ג לשלשה עכו"ם וכמ"ש שם ועמ"ש בס"ס צ':

ד

במקומו. כרבא דסתמא דגמ' ך"ה ב' פריך וליהוי כו':

ה

בקשריו. שם ועבה"ג:

ו

כגון שניכר כו'. ך"ג א' הלכתא כו' ברה"י אי כו':

ז

(ליקוט) מחמת כובדו או כו'. שם במתני' מעות ופירות מחמת חשיבותו כמש"ש בגמ' כדרב יצחק כו' וכן בלשונות ארגמן כמש"ש התם נמי כו' וכן עיגולי דבילה וככרות של נחתום גירסת הרא"ש ג"כ אגב דחשיבי כו' וכ' משום דמידי דמיכל הוא וכ' דהוא הטעם ג"כ למחרוזות של דגים וחתיכית של בשר אבל גיזי צמר ואניצי פשתן הטעם משום יקירי וצ"ל שכן היה גי' בגמ' ת"ש גיזי כו' והכלל לגי' כל מתני' משום חשיבי לבד מגיזי ואניצי אבל כריכות ברה"ר טעמא אחרינא להו כמש"ש ך"ב ך"ג בפלוגתא דרבה ורבא והטעם משום דכריכות מסתמא דרך הינוח ועתוס' ך"א א' ד"ה אלו כו' (ע"כ):

ח

אפי' אין כו'. תוס' שם ד"ה שנפל כו' דהא סתם מטבע לית בה סימן:

ט

ואם אין כו'. כיון דבא לידו באיסורא וכמ"ש רש"י לז ב' וכנ"ל:

י

(ליקוט) ודוקא כו'. כמש"ל ס"ב ועמש"ש דרי"ף ורמב"ם חולקים ע"ז לכן סתם כאן ועמ"ש בס"ס צ' (ע"כ):

יא

אפי' יש כו'. כמ"ש כ"ד ב' בא ישראל כו' וכל הסוגיא שם ושם ך"ג ב' וכמש"ו וכן כו':
(ליקוט) מצא כו' אפי' כו'. כמ"ש במתני' ך"ז אף השמלה כו' ובכמה מקומות (ע"כ):

יב

(ליקוט) וכן כו'. עתוס' ך"ו א' ד"ה בכותל כו' וז"ש בגופה ואמר או במקומה כמש"ש ך"ג ב' ועהג"א שם (ע"כ):

יג

שאינם צבועים. טור:

יד

מצא כו'. ך"א א' ועבה"ג ואין דעת התוס' כן וע"ש ד"ה וכמה כו':

טו

המוצא כו'. שם וכפי' תוס' ד"ה ברשום וד"ה אביי:

טז

ודוקא כו'. שם ד"ה חביות כו':

יז

ציבור. ר"ל אפי' א' דקי"ל מקום הוי סי' ועגמ' שם וכן בפירות:

יח

(ליקוט) מצא כו'. דוקא שלשה וטבעא מכריז ויתן סי' במנין. גמ' וערא"ש שם. וצ"ע למה השמיטו הרמב"ם וש"ע (ע"כ):

יט

(ליקוט) והם כו' דהיינו כו'. כר"ח דהלכה כמותו נגד ר' יוחנן ור"י מגדלאה ס"ל כוותיה ואין הלכה כיחיד נגד שנים. ומכריז טבעא כמש"ש בגמ' מאי מכריז כו' דזהו אף לר"ח ור"י מגדלאה (ע"כ):

כ

או שהיו כו'. גמ' שם:

כא

כדי שאם כו'. צ"ל אחר סולם וכ"ה בגמ' וברמב"ם:
(ליקוט) או שהיו א' מכאן וא' מכאן וא' על גביהן או זה על מקצת זה כדי שאם יכניס קיסם ביניהם ינטלו בבת א' חייב להכריז. היו עשויים כשיר או כשירה או כחצובם או כסולם ה"ז ספק ולא יטול. דל"ג בגמ' פשוט מיהא חדא כו' אלא אמר רב נחמן כל כו' והוא מילתא בפ"ע אבל סולם לא איפשטא ודברי ש"ע תמוהים וע"ל בהג"ה שכ' כפירש"י והרא"ש וכגי' שלנו (ע"כ):

כב

(ליקוט) ולא יטול. והרא"ש כ' וחייב להכריז דספק איסורא לחומרא אבל להרמב"ם א"צ דאין מוציאין ממון מספק וכמו בספק בכורות וכיוצא וע"ל סי' ר"ס ס"י בש"ע והג"ה (ע"כ):

כג

(ליקוט) המוצא כו'. ל' הרמב"ם וצ"ע דהא בשנים לא הוי מנין סימן כמש"ש ך' ב' ושם כ"ה א' מאי מכריז מנין כו' והרא"ש תי' בס"ה דשאני כאן דמכריז מחטין מצאתי והלה אומר בדין הי' ושנים הי' ור"ל דכאן אפי' בבד א' הרבה מחטין אבל הבד לא הוי סימן שכן דרכו בכך ולכן בבד א' שלו הרא"ש שם ע"ש אבל להרמב"ם בלא בדין ק' וב"ח תי' דאמת הרבה בדין מצא אלא שהן מונחין שנים שנים ע"ש ומ"מ צ"ע למה שינה דברי הגמ' ואפשר דגי' אחרת ה"ל בגמ' (ע"כ):

כד

ואפי' יודע כו'. בתוס' שם ומתייאש בע"ה כו' וכן לתי' הראשון וז"ש שם קודם ששהא כו':

כה

כיצד כו'. כתי' אחרון וכשיטתו לפסוק בכ"מ לפסוק כתי' אחרון ומדקא' הא והא כו' מכלל דבלא אהדריה לעולם שלי:
(ליקוט) מצא כו'. כלישנא בתרא. רמב"ם. וכ"פ הרא"ש ואף שכ' דנקטינן ככל הלשונות לחומרא נ"ל דט"ס וצ"ל להלכה ככל כו'. כמש"ו דהלשונות ל"פ אהדדי דלישנא מציעא פי' לא אישתיר דלישנא קמא וליש' בתרא פי' מהדר אפיה דלישנא מציעא ולישנא בתרא קולא הוא וכ"ה ג"כ להרמב"ם אע"ג שדרכו לפ' כלישנא בתרא מ"מ דברי לישנא קמא מפורש בברייתא וכמ"ש היו מקצת הפירות כו' ואין נ"מ ביניהם אלא דלהרמב"ם ללישנא בתרא ליתא לדרב זביד אבל הרא"ש כ' דל"פ כלל ארב זביד וכמש"ש הא והא בצנא ופירי מ' דוקא בצנא ופירי וז"ל הטור וכ"ז בצנא ופירי אבל בכובא וכיתנא לרש"י ז"ל בכ"ע הם של מוצאן ולר"י בכ"ע הן של הנותן סי' בכלי וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל ועבתוס' ורא"ש והאי בכ"ע שכ' הטור ל"ד (ע"כ):

כו

ואם מראים כו'. שם וכנ"ל:

כז

(ליקוט) אם כלי חדש כו'. אע"ג דרבנן פליגי עליה כמ"ש תוס' שם ד"ה ומודה כו' מ"מ הלכתא כוותיה דמסתבר טעמיה ועוד דשקלו וטרו אליביה. הרא"ש (ע"כ):

כח

אלא בדברי כו'. בתוס' שם סד"ה באושפיזא והרי"ף תי' בע"א:
(ליקוט) אלא בדברי שלום. ל' הרי"ף גרסינן בפ' הבע"י כו' מותר לשנות מפני השלום כו' ומסתברא לן דהאי דלא חשיב לה כאן דלא איצטרכא ליה דמצוה הוא כו' (ע"כ):

כט

(ליקוט) בענין שלא יראו כו'. רש"י שם (ע"כ):

ל

ודוקא כו'. כמ"ש לענין ישראלים ועכו"ם:
(ליקוט) ודוקא כו'. תוס' שם סד"ה ומודה והרא"ש שם (ע"כ):

לא

וכל ת"ח כו'. דלהכי קאמר בכל מקום צורבא מרבנן:

א

(סעי' ג) (שבעליו הרגישו בו) אודות מאי דקי"ל בייאוש שלא מדעת שמה שמחמת כובדו או חשיבותו מסתמא נודע לו והוא של המוצאו במקום שרוב נכריים [או אין בו סי'] צל"ע כעת בספיקות שבזה אם ל"ל דוקא ודאי נודע או גם ע"י ספק נודע א"צ להחזיר. ומלשונות הפוסקים ז"ל בזה והש"ע הק' יש פנים משמעות לכאן ולכאן. ונראה שכשבעל האבידה ודאי לו שנודע לו אחר מציאות המוצא ורק המוצא מסופק. גם שהי' מקום לומר שהוא רק כאיני יודע אם נתחייבתי וחייב רק לצאת ידי שמים מ"מ נראה דשייך בזה חזקת מרא קמא וכו"ל כאיני יודע אם פרעתיך. אך מצד לא הו"ל למידע יש לצדד בזה. ולפי משמעות לשון הפוסקים ז"ל יש אומד בזה והו"ל למידע אך ה"ז מה שגם בלי טענתם הי' ספק לב"ד בכזה לפעמים וצלע"ע בזה:

ב

סעי' ד (שנפלה משנים) ב' הדרים בבית אחד ואמר אחד שאבד שם ממון ותובע מחברו ועוד אחד שהי' שם אז אין השליש יכול לומר גם אם מצאתי א"צ אני להאמין ושמא חברך אבד והוא אינו תובע ממני שכמו שע"י סימן מוטל להחזיר כן ע"י מה שזה תובע וצועק שאבד לו וזה אינו תובע מוכרע שהתובע אבד ומעין משפט שבין הנשים גבי שהע"ה:

ג

סעי' ה (שנתייאשו הבעלים) אודות ייאוש צלע"ג אודות מה שנודע לאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ולא נודע לאישה כלל מהאבידה של המטלטל שבתוך הבית. ונראה נוטה דל"ש בזה צד נושאת כו' וכמו שכל מה שאין מגיע להאיש הנאה ע"י פועל שלה וכגון בהזיקה וכדומה ל"ש בזה נושאת ונותנת בתוך הבית לחייב את אישה עי"ז כ"ה בזה. שאין שום תועלת כלל להאיש במה שתאמר אשתו וי לתסרון כדי שעיי"ז יהי' כח שיופקע משלו להיות בגדר הפקר וגם שמסתמא ניחא לי' שיתוודע לה מהאבידה כדי שתחפש מ"מ לא ניחא לי' שתתייאש מלבקש עוד וגם במקום שרוב נכריים שתיכף שנודע חל הייאוש אז תיכף ממילא מ"מ אולי שייך בזה לומר דלא ניחא לי' שתתייאש רק שיחופש הדבר כי יש לפעמים גם נכריים שמחזירים אבידה וכ"ש כשספק הי' אולי נאבד במקום שרובו ישראל גם שעכשיו נודע למפרע שנמצא במקום שרובו נכריים כיון שאין הייאוש ודאי מצורף אחר הידיעה. וניחא לי' שיוודע לה ושלא תתייאש ה"ז של בעל האבידה. גם נראה דל"ש כאן לדון ע"פ דניחא לי' והרי ניחא לי' שלא יאובד מאומה ורק במו"מ שמגיע לו הנאה מממון של חברו בזה הוא ששייך דררא דטיפול שלו אל עובדא שלה וזולת זה היא טפילה לו ונכון: ייאוש באבידה י"ל דל"ש בבן נח ורק בין עם ב"י חידוש הלכה כן כי ייאוש אינו הפקר ואינו קונה רק בצירוף שנוי רשות או באבידה משא"כ בב"נ ומכ"ש גוי באבידת יהודי שאינו קונה בייאוש רק אחר הפקר גמור בפירוש קונה: ובהצלה מזוטו של ים גם שהו"ל כהפקר ממש מ"מ י"ל בדיניהם דיינין להו ועי"ז אינו קונה כלל משא"כ יהודי קונה אחר ייאוש ודינא דמלכותא דינא כחו רק כפי השג היד במפורסמים משא"כ כשיש השמטה היטב:

א

כיון שבא לידו קודם יאוש ומשום דקי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ובר"פ אלו מציאות פריך לאביי מהא דתנן ואם אמר לו כלך אצל יפות כו' תרגמא רבא אליבא דאביי דשוי' שליח ה"נ מסתברא דאי לא שויא שליח הא בעינן לדעתיכם ע"ש. והקשה הב"י מזה בי"ד סי' של"א על הרמב"ם שכ' בפ"א מתרומות וז"ל התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם אם בא בעל הבית ואמר ליה כלך אצל יפות אם היה שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה ואם לאו אין תרומתו תרומה ואם ליקט בעה"ב והוסיף בין כך ובין כך תרומתו תרומה עכ"ל וכיון דאנן קי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש לא מהני כלך אצל יפות אלא בדשוייה שליח. וע"ש שהעלה דהרמב"ם סמך עצמו על סוגי' דקידושין דף נ"ב וממילא אידחי' הך סוגיא דר"פ אלו מציאות דשם אמרינן האי סרסי' דקדיש בפרוזמ' דשיכר' אתא בעל הבית ואמר אמאי לא אתית מהאי חריפ' אמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא גבי תרומה ומשמע דאפי' בכה"ג שליקט שלא ברשות כי אתא בעה"ב ואמר כלך אצל יפות וגלי אדעתי' דניח' לי' אע"ג דמעיקר' לא ידע מהני והטעם משום דמצוה שאני ומהני אפי' לא ידע מעיקר' ומשום דמסתמ' ניח' ליה מעיקר' ע"ש. ובט"ז שם האריך בזה והעלה גם כן כדברי הב"י דסוגי' דפרק אלו מציאות אידחי' ומשום דניחות' דמלוה שאני ואמרי' מדהשת' ניח' לי' מעיקר' נמי ניח' ליה ואע"ג דמעיקרא לא ידע ע"ש. וכן נראה לענ"ד מוכח מהא דאמרי בעירובין דף ע"א בהא דפליגי ב"ש וב"ה בביטול רשות משחשיכה וסברי ב"ה דמהני וטעמ' דב"ה אמרי שם דה"ל כאומר כלך אצל יפות ופרש"י כי היכא דאמרינן בכלך אצל יפות מדהשת' ניחא ליה מעיקר' נמי ניח' ליה בביטול רשות נמי דמעיקר' ניח' ליה אלא דשכח ולא ידע ע"ש ומבואר דכלך אצל יפות מהני אפילו בדלא שוי' שליח וע"כ משום ניחות' דמצוה שאני וכן מוכח מהא דכתבו הפוסקים דמותר ליטול אתרוג של חבירו או לישב בסוכת חבירו שלא מדעתו משום דניח' ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' ואע"ג דהשת' מיה' לא ידע וכבר כתבו תוס' ר"פ א"מ דאם נותן אדם לחבירו לאכול מדבר שאינו שלו אע"פ שיודע בחבירו שיתרצה אלו יודע אפ"ה אסור לאוכלו כיון דהשת' מיהא לא ידע כיון דקי"ל כאביי ע"ש וכ"כ שם בהגהת אשרי ובמרדכי וא"כ היכי מותר ליטול אתרוג של חבירו בלתי ידיעה ע"כ משום ניחות' דמצוה שאני דלא בעינן ידיעה וכמ"ש הב"י ובשו"ת כתבתי בזה באחד ששכח מחמת אונס לבטל חמצו בע"פ קודם שש ואחר שש נזכר וביטל חמצו והעליתי דמותר בהנאה אחר פסח כיון דכבר העלו אחרונים להתיר כל שביטל אפי' בלא מכירה כיון דעכשיו כבר נהגו כ"ע בנוסח כל חמירא לא חיישינן להערמה שבודאי יעשה כסדר הזה אלא דבנדון זה גם בטול לא היה לו בממונו וכחבתי מהך סוגיא דעירובין בביטול משחשיכה דה"ל כמו כלך אצל יפות ואמרינן מסתמ' ניחא ליה מעיקר' אלא ששכח ולא ידע א"כ ה"ה בזה שנזכר אחר שש וביטל אמרי' מעיקר' ניחא לי' אלא ששכח ולא ידע והא דאמרי' פ"ק דפסחים דף ז' ולבתר איסור' לא מצי מבטל לי' והתני' היה יושב בבה"מ ונזכר שיש חמץ בתוך ביתו א' שבת וא' י"ט מבטלו בלבו כו' י"ט בתר איסור' הוא ולא אמרי' מעיקר' ניח' ליה בביטול אלא ששכח ולא ידע דאפשר לו' הך סוגיא נמי אידחי' מהך סוגי' דעירובין כמו דאידחי' הך סוגי' דא"מ וא"כ הא דאחר זמן איסור' לא מצי מבטל לי' היינו בידע מעיקר' ולא ביטל אבל שכח ולא ידע ה"ל כמו הך דעירובין דביטל משחשיכה. אמנם חלילה להקל בזה כיון דמדברי הפוסקים בא"ח לא משמע הכין אלא שכתבתיו לסניף שהי' שם עוד הרבה צדדי היתר:

ב

אלא דגם לפמ"ש הב"י בישוב דברי הרמב"ם משום ניחות' לא בעינן ידיעה אכתי תיקשי במ"ש הרמב"ם או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם לעצמו ע"ש ובזה דליקט לעצמו ל"ש ניחות' דמצוה דבתורם דבע"הב הוא דשייך לו' ניחות' דמצוה כיון דעליה רמי' מצוה להפריש תרומה אבל פירות חבירו אין המצוה עליו ובט"ז שם נמי קשי' לי' קושי' אחריתי בדברי הרמב"ם ע"ש וכתב דמיירי דכל מה שליקט הכל תרם ולא נשאר כלום אצלו דאין כאן גזל דהוכיח סופו על תחלתו כאלו ליקט מתחלה כולו לשם תרומה ע"ש ולא נהיר' לענ"ד דאפי' ליקט מתחל' כולו לשם תרומה כיון שתרם על פירות שלו ליתי' בזה משום ניחות' דמצוה כיון דלאו עליה רמי' ואע"ג דאמרו ניח' ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' היינו היכא דלא עבדי' חסרון ממון אבל היכ' דאיכ' חסרון ממון לא ומה"ט כתבו הפוסקים בספרים היכ' דיש קלקול וחסרון ממון אסור לו להשתמש בלתי ידיעת בעלים: והנה לפמ"ש הש"ך בסי' שנ"ח לחלוק על דברי תוס' שכתבו בפ' א"מ דאסור ליטול משל חבירו בלי ידיעה אע"ג דידוע לו שמא יקפיד ומשום דה"ל יאוש שלא מדעת ובש"ך העלה דמותר ומשום דיאוש שלא מדעת שאני דגם בתר דידע דנפל לא הי' מתייאש אלו הי' ידע מקום האבידה. והא דמדמה בש"ס טומאה ותרומה התם טעמא אחריני משום דלענין תרומה וטומאה בעינן ידיעה ממש ע"ש וא"כ היכ' דליקט לעצמו אין בזה משום גזל כיון דרשאי ליקח לעצמו היכ' דידוע דניחא ליה ולא אמרינן בזה יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אפי' היכ' דליכ' משום ניחות' דמצוה ובש"ס דמדמה לה ליאוש שלא מדעת אינה אלא היכ' דליקט לתרום תרומה על של בעה"ב דבזה בעינן ידיעה ממש וכמ"ש הש"ך דתרומה וטומאה בעינן ידיע' ממש ובליקט לתרום לבה"ב ה"ל ניחות' דמצוה ולא בעינן ידיעה מדעת. אלא שדברי הש"ך המה נגד דברי תוס' והג"א והגהת מרדכי פרק א"מ שם. ולכן נרא' לפמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות פרק מרובה בהא דאמרי' הגנב והגזלן תרומתן תרומה והקדשן הקדש משום יאוש ושינוי השם. וכ' עלה דאין הטעם משום הצטרפות יאוש ושינוי השם דכל היכא דהאי לחודיה ל"מ גם ע"י צירוף ל"מ אלא דעיקר הקנין הוא בשינוי השם לחודי' דהוי קנין כמו בגנב עלה ונעשה איל אלא הא דבעינן יאוש היינו כדי שיהי' מקום שיהי' חל עליו שינוי השם דאי ליכ' יאוש ליכ' שינוי השם כלל כיון דהבעלים מרדפין אחריו והוי שינוי החוזר וכל שנתייאשו בעלים מצא מקום לחול שינוי שמו ובטלה ונעשה איל דהשם חל ממיל' לא בעי יאוש ע"ש וע' תוס' מרובה דף ס"ז ד"ה הא לאו הכי. וא"כ נראה דגבי תרומה והקדש סגי נמי ביאוש שלא מדעת כיון דעיקר הקנין הוא שינוי השם אלא שלא יהיו בעלים מרדפין אחריו דכל זמן שרודפין אין מקום לשמו שקרא לה וכיון דלכי מתיידע לי' ודאי מייאש ולא ירדוף אחריו וניח' ליה בשינוי שמו א"כ ממילא קני לה בשינוי שם ומש"ה היכ' שליקט לעצמו ועשאן תרומה על פירות שלו קני לה בשינוי שם כיון דניח' ליה. אע"ג דלא ידע כיון דלכי מתיידע ניחא ליה אבל היכ' דליקט לתרום לבעה"ב דבזה ל"ש שינוי השם דאינו קונה אלא בגנב וגזלן אבל בליקט לעצמו קונה בשינוי שם כמו בגנב וגזלן. וע' תו' ר"פ לולב הגזול ד"ה כי גזזי אוונכרי ז"ל וא"ת האי יאוש שלא מדעת הוא כו' י"ל דלא מקרי יאוש שלא מדעת אלא היכא דבא לידו קודם שידעו הבעלים שנאבד אבל הכא ידעו הבעלים ונתייאשו מקודם אלא דאין יאוש לקרקע ע"ש והתם עיקר הקנין ביאוש לכשיתלשו ואע"ג דלא ידע מתלישתן מהני ליה וא"כ נראה דמכ"ש בגנב וגזלן שתרומתן תרומה והקדשן הקדש ע"י שינוי השם עיקר הקנין והיאוש אינו אלא שלא ירדפו הבעלים דכל זמן שמרדפין ליכא מקום לשמו כלל וכיון דידוע דניחא ליה סגי לה ביאוש שלא מדעת שיחול שינוי שמו וא"כ ממילא קונה בשינוי השם וכמ"ש וא"כ ניחא הך דליקט לעצמו ודוק:

א

ואם מראים הדברים שהם של אדם אחד בגמ' וברמב"ם ופוסקים סתמו הדברים ולא ידעינן שיעור הקורבה כמה ער שיהי' נראה שהוא מן הכלי. ונראה מהא דאמרי' בע"ז ר"פ ר' ישמעאל גבי אבנים שנמצתו בצד מרקוליס ואמרו שם במקורבות כ"ע ל"פ דאסור כו' ובמסקנ' שם בש"ס אמרו דמודה ר"ע בנמצא אבנים תוך התפיסה של המרקוליס שהוא תוך ד' אמות ע"ש פירש"י וא"כ נרא' דה"ה הכא עד ד' אמות ה"ל מן הכלי יותר מד' אמות לא הוי מן הכלי ולשטת תוס' שם גם למסקנ' דגמ' לא הוי מחורבות אלא שיעור אמה או חצי אמה ויותר מוכן ה"ל רחוקות והא דאמר ר"ע תוך התפיסה אסור דהוא ד' אמות היינו משום דעושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול ע"ש וא"כ ה"נ מצא פירות בצד הכלי לא הוי מן הכלי אלא בנמצא תוך חצי אמה או אמה. אמנם קשה דהא קי"ל רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכדאית' פ' לא יחפור וכתבו שם תו' דאפי' בקורבה דמוכח אזלינן בתר רוב' וא"כ מתני' דמצא פירות בצד הכלי אמאי לא אזלינן בתר רובא ואינו של בעל הכלי וכן שם במרקוליס דאמרו במקורבות כ"ע ל"פ דאסורות אמאי לא אזלינן בתר רובא ולאו מן המרקוליס הוא. והנה לפמ"ש הרמב"ן פ' לא יחפור שם ניחא ע"ש שכתב ז"ל אבל עלבי מצנעי פי' ודאי דמצנעי ואפי' לר' חנינא דרוב וקרוב הלך אחר הרוב אסור דכי הא לאו קרוב בלחוד הוא אלא במקומו ממש וחזקה כאן נמצא כאן הי' וה"ל קרוב ומצוי וליכא למ"ד רוב עדיף עכ"ל וא"כ ה"נ י"ל במקורבות למרקוליס תוך ד' אמות לפי' רש"י או תוך אמה לפי' תו' לאו קרוב בלחוד הוא אלא חשיב מקומו ממש וה"ל קרוב ומצוי וה"ה ה"נ במצא פירות בצד הכלי. ובזה ניחא הא דאמרו במקורבות כ"ע ל"פ דאסור דהיינו ר' אמות ובכל מקום קרוב מיקרי עד כמה שמקורב לזה טפי מזה ה"ל קרוב אלא משום דרוב וקריב הלך אחר הרוב להכי בעינן ד' אמות בכדי שיהי' מקומו ממש אבל לפמ"ש הרא"ש שם פ' לא יחפור דלדידן נמי עינבי שרי כיון דקי"ל כר' חנינ' דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ע"ש וא"כ אפי' במקומו ממש אמרינן רוב וקרוב הלך אחר הרוב א"כ קשי' הך דמצ' פירות בצד הכלי וכן הך דמרקוליס דאפי' תוך אמה נמי ניזל בתר רובא כיון דרוב' עדיף וצ"ע. ובתורת חיים פרק לא יחפור העלה שם דהא דא"ר חנינא רוב וקרוב הלך אחר הרוב דהיינו דוק' בקורבה דאינו מוכח אבל קורבה דמוכח קרוב עדיף וע"ש שכתב דעד חמשים אמה ה"ל קורבה דמוכח. אמנם ר"פ ר' ישמעאל שם מוכח להדיא דרחוק מן המרקוליס יותר מד' אמות ודאי מותר דהא ס"ל לר"ע דחוץ לתפיסה מותר ואי נימ' עד חמשים אמה חשיב קורבה דמוכח ועדיף מרובה א"כ חוץ לד' אמות אמאי מותר. וע' ב"ש באה"ע סי' י"ז ס"ק ס"ט וז"ל וכל זה איירי כשנמצ' בבגדיו אשר לבוש ארנקי או נמצ' בידו טבעת אבל אם נמצ' ארנקי סמוך לו לא מהני כי יש לו' הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאמרי פרק א"מ אם נמצ' פירות סמוך לכלי כמ"ש בח"מ סי' רס"ב ופשוט בעיני עכ"ל ופשיטותיה דידיה לא נדע דנרא' דהו' דומה ממש להך דהכא וכן בהאי דר"פ רבי ישמעאל דאמרו במקורבות כ"ע ל"פ דאסור ושיעור סמיכת הארנקי לגוף נראה נמי דהוא תלי' במחלוקת רש"י ותוס' במקורבות דמרקוליס מתוך אמה עד ד' אמות וכמו שכתבתי:

א

בשעת אבידה ובשעת מציאה כו'. ילפינן לה מדכתיב וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה דבעי' שיהא עליו שם אבידה בשעת אבידתה ושם מציאה עליה בשעת מציאתה ואין נחשב בשם אבידה ומציאה בפחות מש"פ דלאו כלום הוא:

ב

הוזלה אחר המציאה. כלו' ול"ת כיון דבשעת הכרזה והחזרה אינו שוה פרוטה לא יהא מוטל עליו להכריז קמ"ל כיון דחל עליו החיוב בשעת מציאה תו לא פקע אף שהוזלה:

ג

שידוע שהן שותפין בה. פי' שעדיין שותפין בה:

ד

דשמא שותפין הן בו. אבל אם נאמר דלא היו שותפין בו אפי' שוה הרבה מייאש נפשו שיאמר האובדה הרי אמרתי להולכין עמי כמה פעמים דבר זה אבדתי ולא אהדרי לי ודאי דעתם לגוזלו ואין בידי לתובעם דכל א' יאמר אני לא מצאתי' שמא השלישי שהלך אתנו מצאו משא"כ כשהן שותפין דאין האובד חושד לשותפין שדעתם לגוזלו אלא שמשהין בידו לצערו זמן מה ואינו מייאש מאבידתו וכן כשהן רק שנים דאינו מייאש באבידתו דאף אם יכפרנו זה שהלך אתו ורוצה לישבע שלא מצאו סובר האובד היום או מחר אתפוש גם אני משלו ואחזיק בו תחת זה שמחזיק הוא באבידתי אשר"י וטור ועד"ר מ"ש מזה:

ה

אפי' בא לידו קודם שנודע. דלא בידיעתו תליא מילתא כיון דעל כל פנים אין שם אבידה עליה דאין לאחד בו שוה פרוטם:

ו

דלא חיישינן כו'. וסיים בטור לפיכך לא יחזיר אם שותפין הן אין בו שוה פרוטה לכל אחד ואם אינן שותפין הן מתייאשין וזה שסיים מ"ו רמ"א בס"ד ודוקא ששוה כו' וק"ל:

ז

סי' במקומו ויכריז אבידה פלוני מצאתי וזה יבוא ויאמר במקום פלוני מצאתיו כי שם הנחתיו:

ח

או מחמת כובדו פי' והי' נושאו על גבו או כתיפו ואחר שנפל ממנו הוקל המשא מעליו ואף שודאי לא הרגישו מיד בשעת נפילהו דא"כ היה מגביהו מיד מ"מ מסתמא הרגיש הנפילה סמוך לנפילתו קודם שמצאו זה והגביהו:

ט

כיון שבא לידו קודם יאוש. והוא שקראו חז"ל יאוש שלא מדעת דלא הוה יאוש ור"ל אף אם היה יודע מנפילתו היה מייאש ממנו מיד מ"מ השתא דלא ידע האובד בשעה שבא ליד המוצאו הרי באיסור בא לידו קודם שנתייאש:

י

שנפלה משנים או מג' כו' כבר כתבתי טעם הדבר ובשנים בין הן שותפין בין אינן שותפין אינו מייאש ובשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו אבל כשנודע שאין שותפין או אין בו אלא שוה פרוטה אין צריך להחזיר דמסתמא שנים לא מחלו לאחד וכנ"ל:

יא

אפילו אין בו סימן. דאינו מייאש נפשו ממנו דסובר דההולכין אתו מצאו והן ידעו שממנו נפל:

יב

שיש זמן רב שנאבד כו'. דקדק לומר שנאבד שאז מסתמא מייאש ממנו לאפוקי אי מצאו במקום המשתמר או טמון באשפה או בחור דאיכא למימר דדרך הינוח או מטמון בא שמה וכמ"ש בסי' ר"ס מ"ש:

יג

לפיכך המוצא כו'. האי לפיכך קאי אמ"ש בסעיף ג' דאם הוא דבר שיש לתלות שבעליו הרגישו בו מיד כו' הרי הוא של מוצאו אזה כתב דמה"ט מעות ואינך דקחשיב הן של מוצאו וז"ל הטור מעות אדם ממשמש בכיסו וכן לשונות דארגמן הן חשיבי ועיגולי דבילה וככרות ומחרוזות מידי דמיכל הוא וחשוב עליו וממשמש בהו וגיזי צמר ואניצי פשתן מחמ' כובדן מרגיש בנפילתן וכיון שאין בהן סי' מייאש מהן ושגם במקומן אין סי' שכל אלו אין דרך להניח ע"ג קרקע ודרך נפילה באו שמה ואין ידוע מקומן עכ"ל:

יד

ומ"ש וככרות של נחתום. לאפוקי של בעל הבית שאין א' אופה כמו חבירו ויש לכל בע"ה סי' בלחם אפייתו:

טו

ואם דרך נפילה הן שלו המחבר סתם כדעת הרמב"ם שכתב הטור כן בשמו וטעמו דהני נמי מידי דמיכל הוא וחשיבי על האובד למשמש בהו וידע מיד בנפילתן דומה לעיגול דבלה הנ"ל אבל הטור השיג עליו ע"ש בסעיף ט' ובדרישה כתבתי טעמו דלא חשיבי מידי דמיכל דסתם פירות הן תבואה וחסירין טחינה וליש' ואפיה וגם אינו מרגיש בנפילתן דדרך תבואה לנשאה על עגלה או סוס לא על גבו מ"ש שכתבתי שכן דעת התוספות והרא"ש וגם הרמב"ן שכתב ישוב לדעת הרמב"ם והרי"ף הוא עצמו נראה דס"ל כדעת התוס' ומהתימה על מור"ם שלא כתב דעת' לפחות בשם י"א:

טז

וחתיכת בשר כו'. שיש בהם כו' פי' כשיש בו סי' דלא בכל חתיכת בשר או דג יש בו סי':

יז

כריכות קטנות של שבלים בר"ה האי ר"ה ל"ד הוא אלא כל שמצאו במקום הליכות בני אדם ר"ה מיקרי וכן מוכח מלשון הטור שכתב בסי"ב ז"ל מצא עמרים קטנים ברה"י כגון בשדה זרוע' אם ניכר כו' עד אבל מצאן בר"ה כו' ש"מ שכל שרה שאינה זרועה ר"ה מיקרי וכן מוכח בסי' ר"ס ס"י ע"ש בפרישה:

יח

שהרי אין בהן סי' פי' לא מצד עצמן שכולן שוות ולא מצד מקומן מפני שמתגלגלים ברגלי בני אדם ואינו סומך על מקום הנחתו לבא לומר במקו' זה הנחתיהן משא"כ במצאו ברה"י דסמך על מקום הנחתו:

יט

אם הוא דרך נפילה. כגון שמצאו מפוזרי' ובאמצע השדה. ודרך הנחה הוא שמונחין יחד מן הצד:

כ

אלומות הן כריכות גדולות דאפי' בר"ה במקו' הליכות בני אדם אין דרך בני אדם לזוזן ממקומן:

כא

שיש ברישומן סימן. פי' כל ב"ה אף שיש לו למכור כמה חביות לכולן יש רשימה אחד במקו' מגופתן אבל אין רשימת חבית של בע"ה זה כמו רשימת חביות של בעל הבית אחר מ"ה אם מצאו קודם שנפתחו האוצרות למכור החביות צריך להכריזו ואם יבא בע"ה ויתן סימן רשימתו מחזירו לו ואין חוששין שמא מכרו ומהלוקח נפל והבע"ה יודע מקדמת דנא סימן רשימתו כיון דעדיין לא הגיע הזמן למכור וכן אם יבא א' ויאמר אני לקחתי מפלוני זה שמצא' וסימן זה יש בו ברשימה מאמינין לו ולא אמרי' דמהמוכר נפל דאם כן איך ידע הוא הסימן ולא חיישינן נמי שמא הוא לקח חביות ממנו וחביתו בידו ומזה ידע סימן חבית של בע"ה וגם אחר קנה מב"ה זה וממנו נפל וזה רמאי הוא ואמר דמידו נפל דכיון דלא הגיע זמן מכירת החביות ולא חיישינן שמכר עוד לאחרים משא"כ אחר שנפתחו האוצרות דאיכא למיחש לשני החששות לכך אין מחזירין אותו לבעה"ב המוכר ולא להלוקח בסי' הרשימה ועפ"ר ודרישה מ"ש עוד מזה:

כב

ציבורי פירות כו'. דאין דרך אדם לדרוס הפירות והוה מקומן סי':

כג

מעות מפוזרות הרי הן שלו דידע בנפילתן מיד כמ"ש בסעיף ו':

כד

צבור מעות כו'. דודאי הניחו שם ויש סימן במנין ובמקום שהונחו שם דהמוצאן אינו מזיזן ממקומן:

כה

עשוי' כמגדל. ל' הטור וכן אם מצא ג' מטבעות מונחי' זו ע"ג זו עשויין כמגדל התחתון רחב מהאמצעי והאמצעי רחב מהעליון שודאי כך הונחו שם ויכריז מטבעות מצאתי וזה יאמר ג' הן וא"צ שיאמר שעשויין כמגדל עכ"ל ור"ל כיון שמצאן מונחין באופן זה כמגדל ודאי לאו דרך נפילה באה שמה באקראי אלא בדרך הנחה בכוון מ"ה צריך להכריז (אבל שנים מונחי' זה על זה בדרך זה אין מזה ראיה וכמ"ש בסמוך והטעם דלמא איתרמי ונפלו כך) ויכריז מטבעו' מצאתי והוא יאמר סי' מנין ומפני שמיעוט רוב שנים והרי גם הוא הכריז מטבעות מצאתי ל' רבים מ"ה בשנים לא הוה סי' עד שיאמר ג' הן והמחבר העתיק ל' הרמב"ם שסתם ולא פירש דבריו מאי מכריז ומאי סי' נותן בו ועד"ר שם כתבתי דמשמע מדבריו דס"ל דסי' מגדל הוי סימן:

כו

ורובו של עליון ע"ג האמצעי. בטור מסיק וכתב ז"ל אבל מצא ב' אפי' עשוין כמגדל או אפילו ג' ואין עשוין כמגדל אלא כולן מונחין זה ע"ג זה וכולן שווין ברוחב או שלחופי משלחופי פי' קצתו של זה ע"ג זה ומקצתו של זה ע"ג הקרקע הרי הן שלו עכ"ל:

כז

כשיר. פי' בעיגול כזה כחצובה הוא כלי שיש לו שלשה רגלים כזה:

כח

וי"א דנסדק במטבע הוי סי'. הנ"י כ"כ וסיים בטעמו ז"ל שהרי המטבע לענין זה כשאר כל הכלים עכ"ל וכ"כ הרמב"ן הביאו הב"י וכתב ז"ל ואף ע"ג דטעמא הוה משום דניתן להוצאה ושמא הוציאה ה"ק שמא הוציאה ומאחר נפל והוא אבד אחרת כיוצא בו והרי הוא כדבר שאין בו סימן הא ל"ה אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ"ל הרמב"ן ור"ל דוקא במטבעות שהרבה מהן נטבעות וכולן שוות ואין סימן שינוי אחד מחבירו יש לחשוש משא"כ כשיש סי' מיוחד לאחד שאין לאחרים:

כט

אין חוששין ל' הטור שודאי נתייאש ומה שכובר החול אין כוונתו על זה הסלע אלא שחושש אולי אמצא שלי או סלע אחר שנפל מאחרי' עכ"ל ולשון הגמרא הוא שסובר כשם שנפל ממני כך נפל מאחרי' ואולי אמצא אחת מהן:

ל

ובתוכו מעות כלומר דינו כדמסיק בסוף דכתב על כולן יחד דחייב להכריז ומפני שעל האינך אין פלוגתא אלא על אלו השנים מפני שחרס הנמצא בתוך העיגול או ככר ובתוכו מעות ודאי לא הונחו שם בכוון אלא מעצמו נפלו שם אלא שי"א שבע"ה מרגיש אחר נפילתן שבאו שמה ויבא אחר ההכרזה ויתן זה לסי' שהוא שלו ומ"ה קבע מור"ם הגהתו כאן וכתב על אלו השנים די"א דסי' כזה הבא מאליו ודאי לא הוה סימן:

לא

חתיכת בשר משונה בחיתוכו. בגמרא אמרי' כגון רב הונא דחתכו בתלתא קרנא וחשיב ליה סי' לשלוח ע"י עכו"ם לביתו וכבר כתב רבינו בס"ח דחתיכת בשר דיש בו סי' חייב להכריז וחזר וכתב כאן דשם אהמוציא קאי דחייב להכריזו וכאן אאובדו קאי דמחזירין לו בסי' כזה וחד באידך תליא וגם בטור כתבו ב' פעמים:

לב

אחת אחת הרי הוא שלו שנים שנים כו' עד"ר שם הוכחתי דר"ל דאפילו מצא הרבה מהן כשהן מונחין הרבה אחת אחת הוי דרך נפילה ואין בו סי' והן של מוצאן אבל כשמצאן מונחי' זוגות שנים שנים ה"ל סי' הינוח ואפי' לא מצא אלא שני זוגות הוה מניינם סי' דיאמר ארבע מצאת והיו מונחי' זוגות זוגות וה"ה אם מצא ג' מונחי' יחד וידוע שהונחו כאן חייב להכריז דאיכא סימן במנין ועד"ר שהארכתי בזה:

לג

שמנין סימן. וכתב בד"מ הטעם דדברי' אלו אינן מצויין אצל בני אדם מ"ה כל שנושא אצלו מאלו הדברי' יודע מנינם משא"כ מטבע וכנ"ל סי"ב לדעת הרמב"ם ע"ש:

לד

אם צרורי' הם פי' שצרורים המעות ומונחין בפני עצמן:

לה

שהקשר סי'. פי' כשהוא קשור בקשר משונה וה"ה מנין המעות הוא סימן אפילו אינו קשור בקשר משונה אלא כיון שעכ"פ צריך לומר שיהיו המעות מונחי' צרורי' דאל"כ אימר דרך נפילה באו שם ונתייאשו הבעלי' מ"ה קאמר דאם צרור בקשר משונה אפילו לית ליה סי' מנין צריך להכריזו:

לו

וה"ה אם התגר עצמו כו'. והא דנקט ברישא שקנאו מהתגר אע"פ שמסתמא כשקנה מהתגר כבר עבר זמן שיהיה כדי שראוי לערבם בשלו כדי ללמדנו דבקנה מבע"ה אפילו שהה הרבה צריך להחזיר וכדמסיק:

לז

אם שהו בידו כו'. פי' ששהו בידו קודם שמצאן זה כדי כו' דאז בשעה שמצאן כבר נתייאש ממנו האובדו דאם מצאן קודם ששהה בידו כ"כ אזי הוי יאוש שלא מדעת וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סי' אפילו אחר זמן מרובה ומ"ה צריך להכריז עליהן או להחזירו מעצמו אם יודע של מי הוא ועד"ר.

לח

עבדיו ושפחותיו הכנעניי'. דמה שקנה עבד קנה רבו:

לט

ואם היו אזנים לכלי. ל' הטור אוגני':

מ

היה נשאר מהן בתוכו. בגמ' חילק בין צני ופירי לכובא וכיתנא וכתבו הטור וכתב חילוף פי' דרש"י ור"י ע"ש ובפרישה וכן פסק הרא"ש לחומרא והמחבר נמשך אחר דברי הרמב"ם דס"ל דר"פ פליג ארב זביד ולא חילק בהכי ומהתימה על מור"ם שהשמיטו מלכתוב דעתם בלשון י"א כיון שהוא חומרא להחזיר אבידה שהוא מצוה דאורייתא וכמ"ש הרא"ש דאזלי' בו לחומרא:

מא

אם כלי חדש הוא כו' שאז אין שייך בו טביע' עין אפילו לת"ח כיון שעדיין לא היה רגיל בו:

מב

שטבעתו העין. ל' טביעת עין:

מג

חייב להכריז שאם יבא ת"ח כו'. מלשון זה דייק הב"י והכ"מ שחייב להכריז אף במקום שאין ת"ח יושבין אבל המ"מ פירשו דגם הרמב"ם ס"ל דא"צ להכריז כ"א שמצא במקו' שהת"ח יושבין וכן נראה דעת מור"ם שמסיק וכתב ז"ל ודוקא אם מצאו במקו' שהת"ח מצויים כו' ולא כתבו בלשון פלוגתא וכ"כ הטור בלא פלוגתא שכ' מילתא בטעמא ז"ל המוצא במקו' שהת"ח מצויים שם כגון בבית המדרש חייב להכריז שלא נתייאשו הבעלי' (פי' ת"ח האובדו) שאומרי' (פי' הת"ח האובדו אומר וסובר בדעתו) שהמוצאו במקום שת"ח מצויים שם חושב שמא מת"ח נפלו ומשיבו לו ונוטל ימכריז עכ"ל:

מד

או במסכתא כו'. ל' הרמב"ם שם כיצד הי' עוסק במסכת נדה יאמר במקוואו' אני שונה כדי שלא ישאלוהו בענין נדה או שישן במטה זו ואמר בזו אני ישן ושמא ימצא שם קרי או שנתארח אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני מתארח כדי שלא יטריח על זה שנתארח אצלו או שהביא שלום בין אדם לחבירו והוסיף וגרע כדי לחבבן זה לזה עכ"ל ורש"י פי' מסכתא ופוריא ואושפיז' בענין אחר כתבתיהו בפרישה ע"ש ובדרישה כתבתי הנ"מ בין פירש"י לפירוש הרמב"ם דלפי' הרמב"ם לית בהשינוי צד מצוה אלא מותר לשנות בהן כי הן דרך ארץ לכך כתב בשלשתן ואמר משא"כ לפי' רש"י דיש בהן צד מצוה צניעות וענוה ועוד דלפי' הרמב"ם הא דמשנה באושפיזא היינו דוקא בעת שמתאכסן הוא אצל ראובן וירא שגם הוא יתאכסן שם ויהיה טירחא בשניהן אצל בעל הבית אח' מ"ה משנה וא"ל אצל שמעון אני מתארח ומותר לו לומר כן שאף אם יתארח השני אצל שמעון לא יהיה לו טירחא להוציא כ"א באורח א' וכל אדם מדרכו להכניס אורח משא"כ לפרש"י דפירש דלא ישבחנו דהוא אסור לפירושו אפי' בשעה שאינו מתארח אצלו ע"ש מ"ש עוד מזה ובע"ש כתב ז"ל באושפיזא כיצד שמתארח אצל שמעון ואמר אצל "אחר כו' ול' הרמב"ם שהעתיק המחבר ש"ע ממנו אינו כן אלא ז"ל ואמר אצל "ראובן ואפשר דס"ל לע"ש דצ"ל בשנוי ל' אצל אחר ולא שיפרש אותו אחר בשמו דא"כ יטריח על אותו אחר ובא"כ כוונתו דע"ש דבריו לא נהירין לי דאין זה מדרך הל' דהא זה שאלו היכן אתה מתארח וצריך להשיבו ע"פ שאלתו לפרש ולומר אצל פלוני וגם קושייתו מעיקרא ליתא דאין זה טירחא מיקרי לשמעון וכמ"ש וק"ל ועפ"ר שם כתבתי סי' להתיר שינויים הללו לת"ח "אלף פיך לומר איני יודע "דאלף הוא נוטריקין אושפיזא לימוד פוריא "אלף שפי' לימוד ר"ל למוד פיך לומר איני יודע כלומר שלא יאמר האמת:

מה

וכשהוא מקפיד על חלוק להפכו כו' הוא מימרא דר"י בפרק אלו קשרים והרי"ף והרא"ש לא כתבוהו שם במקומו וגם הרמב"ם והטור לא כתבוהו ובדרישה כתבתי טעם להשמטתן אותו משום דנראה דסתם גמרא דפרק אלו מציאות חולק עליה דשם לא תלה חזרת אבידה באינו משנה בדיבורו כ"א בהנך תלת ומשמע דאיירי בכל אבידה אפי' בחלוקו ור"י תלה חזרתו בדקדוק הפכת חלוקו ניהו דר"י לא איירו אלא בחזרת אבידת חלוקו מ"מ גם באבידת חלוקו ה"ל להצריך שלא ישנה בריבורו וכנ"ל:

מו

וכל ת"ח הוא בחזקת כו'. צ"ע אם בזמן הזה ג"כ יש לת"ח דין זה מאחר שמצינו שבכמה דברים אין נוהגים בזמן הזה דין ת"ח לענין ליטרא דהבא בי"ד סי' רמ"ג ושל"ד ולענין היתר נדרים ביחיד בי"ד ר"ס רכ"ח גם לענין לדון יחידי אם לא דקבלוהו עלייהו דבכה"ג אפי' אינו מומחה דן יחידי כשקבלוהו כמבואר בח"מ סי' ג' וכ"ב וע"ל סי' רפ"ז מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים והשביח א' מן הגדולים הנכסים דהשבח לאמצע ואם הוא ת"ח דתורתו אומנתו לא אמרינן דיטרח ויבטל מלימודו בשביל אחרים אלא השבח לעצמו שם כתב נ"י דאין אותו דין ת"ח נוהג בזמנינו וב"י הביאו שם וכתב עליו דאין דבריו נראין וגם בש"ע לא כ' שם דעת הנ"י אבל בד"מ כ' שנראה כדעת הנ"י ובש"ע סתם ולא כתב מידי ע"ש:

מז

ה"ג הוא בחזקה שאינו משנה כי אם בדברים כו':

א

כיון שבא לידו קודם יאוש. עיי' ש"ך ס"ק א' שכתב דחצירו ג"כ כשבא לחצירו קודם יאוש דלא קנה וכ"כ בסי' רס"ח ע"ש ולכאורה הוא תמוה מאוד דהא בסעי' י"ז מבואר דאם התגר מצאם אם שהו בידו כדי שיכול לערבו עם פירותיו דכבר נתיאשו הבעלים והתם הרי בא לחצירו קודם יאוש והוי יאוש שלא מדעת לא קנה ותיקשי להנך פוסקים דלא ס"ל הסבר' שכתבו התוס' דכל שאין הוה להימצ' לא קני ליה חצירו ומתרצים התו' דמצא בכותל מטעם יאוש שלא מדעת עיין ברא"ש ובשאר פוסקים שם א"כ הרי קני' ליה חצירו קודם יאוש והוי יאוש ש"מ לכן נראה דדוקא כשב' לזכות מחמת חצר כגון שמצאו אחר וטען בעל החצר שהו' זכה בו מקודם ע"י חצירו וכיון דבא לקנות מחמת חצירו ולומר שחצירו הוא בידו וא"כ הרי בא לחצירו שהוא בידו קודם יאוש דלא קנה אבל כשאומר לא ניח' לי בקנין ובשליחות החצר ורצונו לקנות בהגבהה דוקא ודאי דאין חצירו קונה לו דלא עדיף מזיכ' ע"י אחר וצווח כששמע דאינו זוכ' כמבואר בב"ב דף קל"ז וה"נ בחצר לא נעשה חצירו כשלוחו וידו כשאינו רוצה לזכות על ידו והוי כאלו לא קני לו חצירו כלל וממיל' זוכ' בהגבהה כשמגביה אחר יאוש:

ב

ששוה שני פרוטות עיין ש"ך ס"ק ד' והו' תמוה מאוד דמה בכך דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש מ"מ כיון שלא ראו אותן מבקשים ממיל' אינו חושד כלל לחבירו ונראה דכוונתו דהא שכתבו התוספות בהא דאמר שותפין נינהו דמיירי כשביקשו יחד ע"ש הטעם הוא דכיון שביקשו יחד תולה הדבר שבודאי השותף מצאו כשביקש וכיון שאינו חושד להשותף שרוצה לגנוב רק שלקחו לצערו מש"ה לא מייאש נפשו אבל כשלא ביקשו אינו תול' כלל בהשותף שמצ' וממילא מייאש נפשו בדבר שאין בו סי' ולפ"ז לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש וכיון דשותפין נינהו ונאבד מאחד מהן אף שממשמש זה בכיסו מ"מ שני שותפין האחרים לא ידעו כלל מהאבידה והוי יאוש שלא מדעת ואף שהאובד ע"כ ידע אין לומר דיזכה המוצ' בחלק שלישי דז"א דיש לחוש שמא האובד מחל חלקו לאחרים שלא ידעו ולפ"ז בידוע שהוא של אחד מהן שכתב הסמ"ע בס"ק ו' דא"צ להחזיר מיירי שביקשו יחד דבלא"ה אין תולה בהן שמצאו וסובר אולי מצאו אחר ויכריז כיון שיש בו סי':

ג

דבר שנתיאשו הבעלים יהנה הא דיאוש קונ' נראה דלא יצא ע"י יאוש מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכ' דהנ' התוס' בב"ק דקט"ז אהא דאמר בש"ס בעובד' דרב ספרא דלוינהו אריה ובכל ליל' שדר לי' חמרא כדמט' זימני' דרב ספר' שדר ליד' חמר' ולא אכלי קדם רב ספרא וזכ' בי' א"ל רב אחא מדפתי לרבינ' ל"ל למזכ' בי' נהי דכי אפקרי' אדעתי' דאריה אפקרי' אדעתי' דכ"ע לא אפקריה והקשו התו' בד"ח אדעת' דארי' דהא אמר בב"מ המציל מן הארי ומן הדוב הרי הוא שלו מפני שהבעלים מתייאשים מהם וליישב זה נראה דהתוס' בב"ק דס"ו בד"ה כיון דבאיסור' כתבו וז"ל מכאן משמע שייאוש אינו כהפקר גמור דא"כ אפילו בתר דאתי לידי' באיסור יכול לקנות מן ההפקר ולכאור' אינו מובן דבאיזה ענין חלוק יאוש מהפקר הא כמו שהפקר כל המחזיק בו זכה בו כמו כן ביאוש לכן נראה לפענ"ד דבזה חילוק בין יאוש להפקר דבהפקר פליגי ר' יוסי ורבנן בנדרים דף מ"ג דר"י סבר דהפקר כמתנה מה מתנה עד דאתי לרשות זוכה אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה והנה אף דקי"ל בהפקר דהוי הפקר אע"ג דלא אתי לרשות זוכ' ואפילו הוא בעצמו צריך לחזור ולזכות בו מ"מ ביאוש נראה דלא מהני עד דאתי לרשות זוכ' ואם נתייאש מהאביד' וכלה היאוש קודם דאתי ליד הזוכה א"צ לחזור ולזכות בו רק כיון שראהו תיכף זכה בו ואין שום אדם יכול לזכות בו שוב וזהו ראיית התוס' דאלת"ה רק דיאוש הוי כהפקר גמור ואפילו לא אתי ליד הזוכה יצא מרשות בעלים א"כ אפילו בגזילה נהי דהגזלן לא קנה מטעם דבאיסור אתי לידיה מ"מ הא של הנגזל ג"כ לא הוי דהא יאוש הוי כהפקר לכל אדם והאיך יכול לתובעו גוף החפץ כיון שאינו שלו שהוא הפקר רק דמים יכול לתבוע מה"ת יהי' עדיף אתי לידי' באיסור' מלא אתי ליד זוכה כלל ומדבעינן אתי ליד זוכה בהיתיר' ודאי דאי לא אתי ליד זוכה כלל לא הוי הפקר ומקרא גופיה מוכח כן דבשלמא בהפקר דאתי מקרא דתשמטנה ונטשתה דנלמד משמיטה הוי הפקר אפי' לא אתי ליד זוכה אבל יאוש כתבו התו' בב"ק ס"ז בד"ה מוצא אבידה דנפקא לן מהא דמה שמלה מיוחד' שיש לה סימנים שאין הבעלים מתיאשין וז"ל ושם בקר' כתיב ומצאת' ובב"מ ך"ב אמרינן ומצאתה דאתי לידיה משמע וכיון דלא נכתב קרא דיאוש קונה רק במקום דאתי לידיה מה"ת לן למילף במקום דלא אתי לידיה. ולפמ"ש מיושבים הרבה קושיות התו' דמה שהקשו שם מהא דנתייאשתי מפלוני עבדי דלמה יצא לחירות ולדברינו לא קשה דהא בעבד כבר אתי ליד זוכה דהא העבד מוחזק בעצמו גם קושית התוס' שהקשה דף ס"ט בד"ה כל שלקטו הא דיאוש אינו פוטר ממעשר למאן דס"ל דיאוש לא קנה וכל המחזיק בו זכה ודחקו עצמן לחלק ולפמ"ש הדבר פשוט דכשהוא ביד גזלן דלא קנה הוי בלא אתי ליד זוכה וברשותיה דבעלים קאי ואינו פוטר מן המעשר כמו שהפקר אינו פוטר לר"י קודם דאתי ליד זוכה ולא קשה ג"כ קושית התוס' דהכא דשאני מציל מפי ארי לניצול בעצמו מפי ארי דהמציל מפי ארי כלה היאוש אחר שבא ליד הזוכה אבל ניצל בעצמו מפי ארי הרי כלה היאוש קודם שבא ליד הזוכה והא דהוצרך הש"ס לומר אדעת' דארי אפקר' דהחילוק שבין ייאוש להפקר הוא דהפקר הוא מדעת ויאוש הוא שלא מדעת וכיון דמדעת השליכו לפני הארי הוי הפקר אפי' לא אתי ליד זוכה ולזה אמר דאדעתיה דארי' אפקריה ולא הוי הפקר מדעת ומטעם יאוש לא הוי צריך זכות בעצמו כיון דכלה היאוש קודם שבא ליד זוכה והשתא א"ש הא דמדמה הש"ס בב"ק שם בעלה חמורו מאליו להא דרב ספרא דקשה הא בהך דרב ספרא אינו הפקר מטעם שכתבו התוס' שם וכיון דהארי לא בא לטרוף ובעל חמורו גבי שטף נהר הפקר גמור הוא כמו במציל מן הנהר דהא הנהר בא לשטוף וא"כ אפילו לא אמרינן משמי' רחימו מ"מ הוי כזוכה מהפקר ועיין בנ"י שדחק בזה ולפמ"ש א"ש דמציל מן הנהר ג"כ אין לו דין הפקר שלא הופקר מדעתו רק מטעם יאוש הוא דדוקא באבידה שאבוד מכל אדם כגון שור הנסקל שהוזמו עדיו יש לו דין הפקר ממש ואפילו לא אתי ליד זוכה משא"כ הכא דמיירי ע"כ ביכול להציל ע"י הדחק דאי לאו הכי מצי אמר מהפקיר' זכינ' וכיון דיכול להציל ממילא אינו רק מטעם דכיון שעמד שם ולא רדף אחריו הוי יאוש כמבואר בב"מ דף ך"ב ד"ה שטף נהר ע"ש וכיון שעלה מאליו וכלה היאוש קודם שבא ליד זוכה נעשה של בעלים כדמעיקר' וע"כ הוצרך לטעם דמשמי' רחימו עליה וכמו בחמר' דרב ספרא ועיקר מה שמדמה הש"ס היא כמ"ש הנ"י ע"ש ועיין עוד במה שכתבתי בסי' רס"ד בזה:

ד

מסתמא הרגישו הבעלים ולא הוי יאוש שלא מדעת ובקצה"ח ס"ק א' הביא בשם הב"י והט"ז דבניחות' דמצוה אמרינן מדהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה ולזה כתב באחד ששכח לבטל חמצו וביטל אחר שש דמהני דאמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה והא דאמר הש"ס בפסחים דאין מועיל ביטול משחשיכ' נדחה מהלכה ע"ש וישתקע הדבר ולא יאמר וח"ו לומר כך דבלאו הכא ידעינן דלא ניחא ליה בחמץ דהא איסורא לא ניחא ליה דלקני ובלאו הכי אינו ברשותו כלל דאיסור הנאה הוא רק דרחמנא אוקמיה בע"כ ברשותיה כדאמרי' שני דברים אינן ברשותן של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו א"כ מה בכך דידעי' דמעיקרא לא ניחא ליה כיון דרחמנא אוקמי בע"כ ברשותו כל זמן שלא ביטל בפה או בלב:

ה

שנים שנים חייב להכריז עיין סמ"ע ס"ק ל"ב ול"ג ודבריו קשים להולמן והעיקר כמ"ש בפרישה ע"ש:

ו

אם מראים הדברים ועיין קצה"ח שחקר כמה שיעור יהיה מקורב או מרוחק ולפענ"ד נראה דהשיעור הוא כל שלפי האומד בשעה שנפל הכלי ומתפזר באיזה ריחוק שיכול להפיל נקראין מקורבים ובקצה"ח דימה אותו להא דע"ז פ' ר' ישמעאל דתוך ז' אמות נקרא מקורבים ואינו ראיה כ"כ דשאני מרקוליס שזורקין לו אבנים דמחמת זריקה נופל יותר למרחוק גם מה שתמה על הב"ש באה"ע סי' י"ו ס"ק ס"ט שכתב דכשנמצא הארנקי או דטבעת סמוך לההרוג דלא מהני כי יש לומר דהארנקי מונח מקודם ול"ד לנמצא פירות סמוך להכלי דסי' רס"ב עיי' שם וע"ז תמה בקצה"ח וכתב דדומ' ממש ולפענ"ד נראה דלא דמי כלל דבשלמא באבידה כשאומר הבעל אבידה כלי פלוני עם פירות אלו נאבדו אצלי והרי ידענו שהיה פירות בכלי זו בשעת אבידה דהא כתבו התוס' בב"מ דף ך"ב בד"ה ואי דליכא דלא חשדינן לי' למשקר רק דאמרינן דילמא גם מאחר נפל ע"ש משום הכי תלינן שפירות אלו היה בכלי זה כיון שראויין ליפול למקום זה ולא חיישינן לחשש רחוק לומר שהפירות שהיה בכלי זה נאבדו והני אחריני נינהו או לומר שבעל הפירות משקר וזה לא אמרינן כמ"ש התוס' הנ"ל ועיין סעיף ל"ג בסמ"ע ס"ק ך"ח דמה"ת לומר כך כיון שנראין הדברים שהוא אמת דמנין הי' יודע לומר על פירות כאילו שהיה בתוך כלי כזו והוי כעין סי' מקום כיון שראויין ליפול על מקום זו מהכלי משא"כ הכא שנמצא הרוג וארנקי סמוך לו ואין אנו יודעין אם היה כלל על הרוג זה ארנקי זה ושפיר יש לחוש שהאיש שהיה עליו ארנקי אבד זה הארנקי סמוך לנהרג זה וכי אי אפשר להזדמן שיהיה שני דברים סמוכין זה לזה זה נהרג כאן וזה אבד כאן אבידה תדע דבאבידה ג"כ אם יזדמן כהאי גונ' כגון שמת בעל האבידה והיורשים מביאין עדים שכלי זה של אביהם הוי ומהפירות אינן יודעין כלל הנאמר ג"כ דהפירות הן של בעל הכלי כיון שמצאן סמוכין וכן אם ימצאו שני אבידות סמוכין היעלה על הדעת שאם יביא עדים על האחד שיטול גם השני אלא ודאי דלא אמרינן כן אלא כשבעל האבידה אמר שהיה בכלי הפירות האלו וגם שפי הכלי כלפי פירות שאז נראין הדברים כך כמו שאומר אבל בשאר שני אבידות סמוכין זה לזה ודאי דלא אמרינן אפי' בעל האבידה אומר כך וכן אפי' בפירות בכלי והכלי כלפי הפירות ואין בעל האבידה כאן רק היורשים אין ראיה מהכלי לפירות כנ"ל ברור והרוג וארנקי סמוכין כשני אבידות דמיין ועוד נראה דודאי אין לדמות איסורא לממונ' כדאמרינן בב"מ דף ך' מי קא מדמית איסורא לממונ' וכן מוכח באה"ע קל"ב ובגיטין בגט דבעינן דוקא מצאו קשור בכיס וכן מצאו בחפיסה משמע דבעי' דוקא שיהא מונח בתוך הכלי:

א

של שותפים הרבה. עיין בלבוש שכתב הטעם בזה משום דאע"ג דומצאתה איכא. אשר תאבד לכל א' ליכא ע"ש וע' בס' בר"י סי' ו' אות ו' שכתב עליו וז"ל לא ראיתי טעם זה לא בש"ס ולא בפוסקים ולפום רהיטא קשה על זה מסוגיית הש"ס דף כ"ז דשקיל וטרי טובא מאי איכא בין ת"ק דמפיק ש"פ מאשר תאבד ובין ר' יהודה דנפקא ליה מדכתיב ומצאת לא קאמר דאיכא בינייהו ש"פ של שותפין ויש ליישב וק"ל עכ"ל ע"ש ועמ"ש לעיל סי' צ"ג ס"א סק"ד:

ב

וכל ת"ח כו'. עבה"ט שכ' צ"ע אם יש בזה"ז כו' ועי' בתשוב' שבו"י ח"א סימן קס"ז שכ' דאין ספיקו של הסמ"ע מוציא מידי ודאי של רמ"א דכל ת"ח הוא בחזקת כו' והטעם נ"ל כיון שבודאי אינו של המוצאו למה נפסיד ת"ח בחנם אף מספק כו' (עי' בס' בר"י לעיל סימן ט"ו אות ג' שפקפק קצת עליו ומ"מ לדינא משמע דמסכים עמו בזה עמ"ש בסימן ט"ו ס"א ס"ק א' והיכי דתפס בעל האבידה ואית ליה מגו ודאי לא מפקינן מיניה אפי' בעם הארץ (באם מצאו זה קודם שידעו הבעלים שנאבד מהם) וכ"ש בת"ח דאפי' לכתחלה מותר לתפוס כה"ג עש"ה ועמ"ש לעיל סי' ד' ס"ק ה':

א

[סמ"ע אות ד] אתפוש גם אני. נ"ב עיין לעיל סי' ע"ה בסמ"ע ס"ק מ"ט:

ב

[הגה] מי שיש לו חוב. נ"ב עיין לעיל סי' צ"ח ס"א:

ג

[סמ"ע אות מו] צ"ע בזה"ז. נ"ב בספר גן המלך אות קמ"ו כתב דאף בזה"ז דנין לההיא דינא דהכא:

א

כיון שבא לידו כו' וחצרו כידו בזה דקניא ליה אם בא שם קודם יאוש ודלא כמהרש"ל כן העליתי לקמן סי' רס"ח ס"ג ע"ש:

א

שנפלה משנים כו'. כתב הסמ"ע ס"ק י' דבשלשה דוקא כשהן שותפין ולכתחלה צריך להכריז שמא שותפין הן בו עד כאן אבל כשנודע שאין שותפין בו [או] שהם מודים שאינם שותפין וכל א' אומר שלי הוא הרי הוא של מוצאו עד כאן לשון ר' ירוחם או שאין בו אלא פרוטה ומחצה כיון שאינו ב' פרוטות שלמים:

א

עד שיבא אליהו. אע"ג דלעיל סי' ר"ס ס"ט כתבתי דס"ל להמחבר ביאוש של"מ זכה בו ואינו חייב להחזירו כ"ז שלא נתברר של מי הוא ולא אמרי' יהא מונח שאני הכא כיון שנפל מב' או מג' יש לומר דאינו מתייאש לעולם וחושב לעולם שהוא אצלם ויחזירו לו ודוק:

א

ודוקא ששוה שני פרוטות כו'. ושראה אותם מבקשים אבל אם אין בו ב' פרוטות או שראה שלא בקשו אחריה ונטלה אחר ששהא אחר שיוכל למשמש בכיסו ה"ז שלו עד כאן לשון ר"י נ"ד ח"ב והטור ושאר אחרונים שלא חלקו בכך נרא' דלא ס"ל הכי וכנ"ל עיקר ונראה שיצא לו לר"י כן מרש"י ותוס' דף כ"ו ע"ב ונרא' דרש"י לא כ' שם כן אלא לרב נחמן דלא ס"ל אימר שותפי נינהו וכן התוס' לא כתבו שם דבעינן ראה מבקשים אלא לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הוי יאוש אבל לדידן דקיימא לן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אע"פ שלא ראה אותם מבקשים ונטלה אחר ששהתה כדי שיכול למשמש בכיסו לא מייאש ואימור שותפין נינהו ומחל חלקו ולכך לא ביקש מיד ודו"ק:

א

או יותר חייב להכריז. ע' בב"ח שדבריו דחוקים גם מ"ש ול"ד לב' מטבעות כו' כיון דמכריז כו' לא יצא עדיין הב"ח י"ח דהא מ"מ הוי מקום סימן וכמ"ש הרא"ש גבי מטבעות אלא ע"כ צ"ל דמתרמי אף דרך נפילה א"כ גם בב' בדים י"ל כן וק"ל וצ"ל דה"פ כיון דנפלו כמה זוגות יחד לא מתרמי דרך נפילה בכך וכך מבואר בל' הב"ח וכ"כ בסמ"ע וק"ל ע' בספר א"א דף ק"א ע"א:

א

שהקשר סימן. וה"ה מנין המעות הוא סימן אפי' אינו קשור בקשר משונ' עכ"ל סמ"ע וכן משמע ברש"י ודלא כמסקנת ב"י:

א

וה"ה אם התגר כו'. אע"פ שהתגר קנה מבעה"ב ע' בסמ"ע ס"ק ל"ד. ובחנם דחק שם דנקט ברישא קנאו מהתגר לישנא דש"ס וש"ס נקט מלתא פסיקא דקנאו מהתגר לעולם שלו כמ"ש תוס' ע"ש:

א

אם שהו בידו כו'. וה"ה אם התגר עצמו מצאם אחר ששהה כדי למכור לאחרים ומתייאש בעה"ב שסבר שכבר מכר התגר ואין הקונה יודע למי יחזור כ"כ התוס' ריש דף כ"ז וכן נראה מדברי הרב המגיד פט"ו מהלכות גזלה דין ז' בשם הרמב"ן והרשב"א וכן נראה מדברי נ"י ע"ש:

א

בידו כו'. כתב הסמ"ע ס"ק ל"ז דאי מצאן קודם ששהה בידו כ"כ כו' אז הוי יאוש שלא מדעת וצריך להחזיר כשיבא בעל המעות ויתן סימן אפי' אחר זמן מרובה ומ"ה צריך להכריז עליהן או להחזירו מעצמו אם יודע של מי הוא עכ"ל לא דק בלשון דיאוש של"מ לא שייך אלא בדבר שאין בו סי' דביש בו סימן לא מייאש כלל ועוד דהכא ע"כ מיירי בפירות מפוזרים וכה"ג שאין בו סימן אלא ה"ל למימר דהוי יאוש של"מ וצריך להחזיר אם יודע של מי הוא וק"ל:

א

וכשהוא מקפיד על חלוק וכו'. ע' בסמ"ע ס"ק מ"ה שכ' אריכות דברים מגומגמים שלא בדקדוק כלל וק"ל:

א

(ס"א אפי' הוזלה אחר המציאה כו'). וכתב המ"מ ע"ז שזהו דעת הרמב"ן כיון ששוה בשעת המציאה פרוטה חייב בכך וכן משמע מפ' אלו מציאות עכ"ל וכתב ב"י ע"ז וז"ל [וצ"ע] ובכסף משנה כתב ג"כ שדברי המ"ע כמתמוהין שכתב דעת הרמב"ם הוא כך [היפך] ממאי דאסקינן עכ"ל ותמהתי על אלו מאורות הגדולים איך נעלם מהם תלמוד ערוך בפרק הזהב דף נ"ה אבידה שוה פרוטה חייב להכריז אף ע"ג דזל פירש"י דזל בין שעת מציאה להכרזה למה לו להמ"מ לבקש משמעות בזה ובאמת אין שם רמז בפרק אלו מציאות:

ב

(ס"ב בידוע שהן של שותפין) מ"ש הסמ"ע ס"ק ב' גם אני אתפיס משלך וכ"כ רבינו בס"ו ועמ"ש בסי' ע"ה דהיינו לפי דעת האובד אבל לפי האמת אינו כן ודלא כמ"ש בסמ"ע ע"ש:

ג

(ס"ג כיון שבא לידו כו') כתב המ"מ פרק י"ד דגזילה דכ"ז הוא בספק אם ידעו הבעלים מהנפילה ה"ז אסור:

ד

(ס"ו מעות מפוזרות בגמרא אמרי' דזה לא הוי יאוש שלא מדעת דא"ר יצחק אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה וכן כתב רבינו דמרגיש שנפל וברמב"ם פרק י"ד דגזילה כ' אבידה שלא מדעת לא הוי יאוש כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע דנפל ואף ע"פ שכשידע שנפל נתייאש ה"ז אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפלה אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או כיוצא בזה אינו יאוש ע"כ וקשה הא במעות אמרינן מסתמא הוה יאוש וי"ל דבא למעט בידוע שנחסר לו הדינר רק שלא ידע שנפל אלא סבר שנתנו לפלוני כמ"ש אח"כ וסיפא הוי פירושא דרישא ועוד נראה לי דהרמב"ם איירי באופן שהיה לו הרבה דינרין בכיס ונאבד אחד מהן כגון זה אין אדם מרגיש מיד עד שימנה המעות וכן מחלקינן סוף פרק הגוזל דף קי"ח הא דאית ליה זוזי אחרינא בכיסיה וכ"כ בסי' שנ"ה לענין גניבה וזה נכון גם לענין מציאה כאן כנלע"ד:

ה

(סי"ב עשוין כמגדל) לדברי רבינו מקום הוי סימן במטבעות שהרי כתב בד"ה שמחזירין מטבע בסי' מקום וכו' וקשה ל"ל כמגדלין הא אין עשוין כמגדלין אמאי הן שלו נהי דאין כאן הוכחה דנימא ודאי הינוח מ"מ לא יצא מכלל ספק הינוח אע"ג דבזה ל"מ הנחה כיון דמיירי במקום שאין משתמר כלל דודאי אפי' אם הניחו שם ודאי ישכחו אח"כ אלא דמהני לענין שלא מייאש שיכול להגיד סימן וכיון שיש סי' במקום דינו דנוטל ומכריז בשלמא בפירות מפוזרות ומעות מפוזרות דמהני י"ל דכיון דהם דרך פיזור יש הוכחה דלא נעשו דרך הנחה ואין כאן סימן מקום מה שא"כ במעות שאינן עשוין כמגדלין ומונחים בדרך שרגילין להיות מונחים אמאי לא נימא מספק דנוטל ומכריז כמו דמצאן אחרי הגפה דסימן ר"ס דבעי' דוקא מדדין שאם מצאן קבועים אמרינן דהוי מקום סימן וכמ"ש המ"מ בפט"ו מגזילה על דברי הרמב"ם בספק הינוח היינו ספק נפילה וצ"ל דשאני מעות שאין דרך להניח מעות ע"ג קרקע בלא כיס ע"כ לא אמרינן מספק דהוא דרך הנחה. וכתב בטור דשנים לא הוי סימן קשה כיון דשנים לא הוי סימן דמיעוט רבים שנים גם בג' ניחוש כיון דלא מכריזין פחות מג' הוי ג' כמו ב' דכשם שבב' אין ראיה ממה שלא אמר טפי ה"נ בג' וי"ל דכל שבא לאפוקי בין יחיד לרבים ודאי יאמר מה שיש רבים תחלה משא"כ כשבאין לחלק בין רבים לחשוב לרבים:

ו

(סי"ג בסימנין שאמרנו) בד"ר כתב כאן בסימני מקום ודחק ב"י בפירושו ונראה שעיקר הגירסא בסימן מנין או מקום אבל אם יש [אין] סי' במנין או במקום:

ז

(ומאחר נפלה) בב"י בשם הרמב"ם והוא מכר אחרת כיוצא בזה הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ"ל ואיני יודע למה כתב רמ"א לשון וי"א בנסדק דהא דיעה האחד שהיא דעת הרמב"ן ס"ל נמי בנסדק דהוי סימן דדוקא במידי דנעשה בשעה שנטבעה המטבע אין מועיל סימן כיון דבאותו פעם נטבעו הרבה:

ח

(סט"ו וי"א דסי' כו') כיון שאינו ניכר מבחוץ אמרי' דבעלים לא ידעו מזה אלא מעצמו נפל לשם כיון שרגילות לבא אליו כ"כ התוספות:

ט

(סט"ז אחת אחת כו') הב"י הקשה על הרמב"ם מאי סי' יש בשנים והוא מתורץ בדברי הסמ"ע ס"ק ב' [ל"ב] ומה שהקשה מדאמרינן בגמרא מאי בדי שוכא נ"ל דהרמב"ם מפרש מאי דאמרי' בברייתא בדי מחטין הוי כ"א מלתא באפיה נפשיה ובדי פירושו מסמורין מ"ה מפרש תלמודא מאי בדי שוכ' דתלי ביה מידי קרי ליה בדי והיינו מסמר שדרך תשמישו לתלות חפצים שלצורך האדם ומ"ה לא הזכיר הרמב"ם אלא מחטין לחוד והזכיר מסמורים דלא הוזכר בתלמוד אלא כדפרישית דזהו פי' של בדי ורבינו דנקט הסתומים נמשך אחר הרמב"ם לדינא אף דבעיקר הפירוש ס"ל כפי' רש"י שבדי דבוק למחטין ומה שהקשה ב"י לפי' רש"י דלמה דרך נפילה הם אמאי חייב להכריז לא ידענא מה קשי' ליה דכל ספק נפילה וספק הינוח אזלינן לחומרא זולת במעות כמ"ש בסי"ב: (שמנין סימן) בסמ"ע ס"ק כ"א [ל"ג] העתיק דברי ד"מ והיינו שהוקשה לד"מ למה אמרי' במטבע כל שאינן כמגדלין לא הוי סי' מ"ש ממחטין כל שהם שנים שנים כמ"ש כאן לזה תירץ דמטבעות דרך כל אדם לשאת מעות אצלו ודרכו לאבד דרך נפילה משא"כ מחטין ויתדות דאין דרך ב"א לשאת אצלו אלא הצריך לו מ"ה יודע מניינם ומדקדק בכך אבל לא הבנתי מאי קא קשיא ליה דהא כשם שבמטבעות הי' הוכחה שבאו שם דרך הינוח כיון שהם כמגדלין ה"נ יש הוכחה במחטין כל שמוצאן זוגות זוגות דהוי דרך הינוח:

י

(סי' כ"א וכל ת"ח כו') בסי' רמ"ו יש מחלוקת בין הנ"י לב"י האיך דין ת"ח בזמן הזה ונראה כיון דאין כאן אפקועי ממונ' משום אדם בבירור יש לסיווך על זה מ"ה כתב רמ"א כאן סתמא:

א

סעי' י"ט מחבר פירות נ"ב עיין היטב תשובתי ח"ס אה"ע ח"א סי' נ"ז:

ב

סעי' י"ט מחבר פירות נ"ב עיין היטב תשובתי ח"ס אה"ע ח"א סי' נ"ז:

א

סעיף ד' ראה אבדה שנפלה משנים או משלשה וכו' ואם אין בו סימן יהא מונח עד שיבא אליהו וכו'. נ"ב הנה לדעתי לשון אינו מדוקדק שהתחיל בתחלה בלשון שנפלה משנים או משלשה משמע שבשניהם מדבר דע"ז סיים ואם אין בו סימן יהא מונח וכו". משמע דא"צ לשאול פיהם כלל דהרי ביש בו סימן כתב דצריך להכריז ביניהם משמע דאין בו סימן לא מודיע להם. ולכאורה לא נודע טעמו למה לא נשאל פיהם אולי יתברר של מי הוא ובע"כ צ"ל הטעם דהכא מיירי ששהה קודם שבא לידו שיעור שיכול למשמש בכיסו וכן משמע בש"ך דמיירי בכה"ג ולכך אם היה ידענו שהם לא היו שותפין בו רק היה של אחד לא היה צריך להחזיר כיון דבשל אחד מייאש נפשי' כיון דשנים היו עמו ולכך הוי של מוצאו. רק שלכך יהיה מונח דחיישי' שמא הם שותפין ובשותפין אינו מייאש א"כ לכך לא ישאל את פיהם דשמא באמת אין שותפין בו רק שהם יעשו קנוניא ביניהם ויסכים האובד לחלוק עמהם ויודו זה לזה שהם שותפין כדי להפקיע מיד המחזיק שלא כדין וכמו בעלמא דחיישינן לקנוניא לכך ?א"א להודיע להם דאף אם יאמרו שהם שותפין א"צ להאמין להם דבשלמא ביש בו סימן הכל יתברר ע"י הסימן משא"כ בשאין בו סימן ולפי"ז תינח בשלשה אבל בשניה דאף אם הוא של אחד אינו מיאש נפשי' מכח דסבר תבענא לי' בדינא א"כ בזה ודאי אף באין בו סימן צריך לשאול פיהם דשמא יודו זה לזה של מי הוא והרי הוא יודע שלא נפל מאחר רק מאחד מהם. ואם יודה אחד לחברו של מי הוא בודאי דצריך להחזיר לו כיון דלא נתיאש לכן ודאי דצריך להכריז ולשאול את פיהם ולא קאי המחבר רק אשלשה לבד בזה א"צ לשואלם. והמעיין במקור דין זה שהוא מהטור מוכח להדיא כן שהוא שינה את לשונו שבתחלה גבי שנים כ' סתם ואצ"ל אם הדברי' מוכיחי' שלא נתייאשו הבעלי' שצריך להחזיר כגון הרואה חפץ שנפלה מב' וכו'. משמע דבכה"ג בכל ענין צריך להכריז בין יש בו סימן או אין בו דבאם מכחישין זא"ז בהא לא מיירי רק מדין המוציא ואח"כ כתב ואפי' שרואה שנפל מג' וכו' בהא מחלק שם בין יש בו סימן ולא ראה ממי נפל וכו' מוכח להדיא שם דדוקא בכה"ג מחלק שם מכח טעם הנ"ל ולא בשנים ודברי המחבר בע"כ מתפרשין כן אף שהוא דוחק בלשונו מ"מ ההכרח כן כיון שאין טעם בדבר גם הרי מקור הדברים מהטור ושם מוכח כן וז"ב בעיני ודו"ק: