א
שנים חלוקים על המקח ושאד טענות שבין המוכר והלוקח. ובו ד' סעיפים:
נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד א' בלבד ודינו בעדות זו כדין כל אדם שהרי אינו נוגע בעדותו (לא שנא נקט זוזי מחד לא שנא נקט זוזי משנים ואמר שאחד מהם נתן לו בעל כרחו (טור) ולפיכך אם נטל הדמים משנים ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו בין שהיה המקח בידו בין שהיו שניהם תופסים בו אין כאן עדות כלל וכל אחד מהם נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי הדמים:
ב
הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכל אחד מהם תובע אותו ואומר אני הוא בעל המקח והוא אינו יודע ממי מהם לקח מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ויהיו הדמים מונחים בבית דין עד שיודו או עד שיבא אליהו ואם הוא חסיד נותן דמים לכל א' וא' כדי לצאת ידי שמים:
ג
לקח מקח מאחד מחמשה בני אדם וכפר בו ונשבע על שקר ועשה תשובה והרי הוא רוצה לשלם וכל א' ואחד תובע אותו ואומר אני הוא שכפרת בי ונשבעת על שקר והוא אומר איני יודע חייב לשלם לכל אחד ואחד מפני שעבר עבירה:
ד
הרי שטען על חבירו ואמר מכרת לי והוא אומר לא מכרתי או מכרתי ולא נתת לי הדמים או שטען הלוקח ואמר שנתן הדמים ועדיין לא משך או משכתי ולא ראיתי חפץ זה והמוכר אומר לו הודעתיו לך או שאמר אחד מהם תנאי היה בינינו והאחד אומר לא היה תנאי כלל בכל אלו הטענות וכיוצא בהם המוציא מחבירו עליו הראי' לא היתה שם ראיה נשבע הכופר שמבקשים להוציא מידו שבועת היסת ואם הודה במקצת הטענה ישבע או שיש עליו עד אחד נשבע שבועת התורה כשאר הטענות כולן: הגה יש מי שכתב האומר שדה מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הלוקח נאמן (הגהות מיימוני פ' ט' מאישות):
באר היטב חשן משפט
רכ״ב
א
נאמן. יש כמה פירושים בענין זה בש"ס ועיין בסמ"ע ובש"ך וט"ז שהאריכו די באר עיין שם ותרוה צמאונך:
ב
עד. כת' הש"ך בשם הג"א דהאידנא דאיכא שבועת היסת לא הוי עד כיון שיכול שכנגדו להשביעו ולומר תן לי מקחי שקניתי ממך וכל עד שצריך שבועה לא חשיב עד (כמ"ש בסי' קכ"א ס"ט) עכ"ל וכת' בס' מעד"מ דמדברי הרא"ש (ושאר פוסקים) שסתמו הדברים משמע ודאי דס"ל דאף האידנא דינא הכי לפי שאין כאן שום חיוב שבועה על זה העד דהא ב' אוחזין כו' מוקמינן אף במקח וממכר ואם כל אחד יטעון על המוכר שהמוכר התפיס לו לבדו א"כ אין להם על המוכר כלום שהרי הוא אומר שהמוכר נתן לו והיאך ישביעוהו ואם כל אחד יטעון על המוכר שלא נתן לו ושנתן לחבירו א"כ הודה שעדיין לא משך ויכול המוכר לחזור ואינו עומד אלא במי שפרע וכמ"ש רש"י בקידושין באם מקחו בידו וז"ל עליה למידק שלא לחזור לו מזה ולחזור לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הלכך מידק דייק ע"כ ומכיון שאין עליו אלא מי שפרע בזה לא שמענו דלא ליחשב עד ועוד כו' ע"ש (ועמ"ש בר"ס ר"ד ע"ש):
ג
מניח. הקשה בב"ח דישלם לכל א' וא' מדינא דהא ה"ל פושע דה"ל למידק וכדאמרינן לגבי פקדון ותירץ דבפקדון נמי אינו חייב מדינא אלא דוקא בב' כריכות כגון שהפקידו זה שלא בפני זה וכמ"ש בסי' ש' אבל כאן קאמרינן לקח מאחד מחמשה כו' משמע הלשון דכולן היו ביחד כשקנה מא' מהן דנעשה כאילו הפקידו בכרך א' דמימר אמר להו אתון גופייכו כו' ואין נלפ"ד דמ"מ תיקשי כו' אבל באמת מעיקרא ל"ק מידי ואשתמיטתיה להב"ח דברי הנ"י פרק המפקיד שכת' להדיא דדוקא בפקדון חייב מטעמא דה"ל למידק שמפקידין אותו בידו לזמן רב אבל במקח דלפי שעה רוצים הדמים נמצא דלא ה"ל למידק דסבר מיד יבא המוכר אחר מעותיו וכ"כ בס' מע"מ ובסמ"ע לקמן סי' ש' ולפ"ז אפילו לקח מחמשה בני אדם שלא היו ביחד נמי דינא הכי. עכ"ל הש"ך:
ד
בב"ד. הטור כת' בסתם יהיו הדמים מונחים וכן הרמב"ם פ"כ מהלכות מכירה וכת' הה"מ שפירשו ז"ל שמניחן ביד ב"ד וזה שכת' הרמב"ם ויהיו הדמים מונחים הכונה בב"ד עכ"ל ואחריו נמשך המחבר ותימא שהרי בפ"ה מהלכות שאלה כת' הרמב"ם להדיא יהי' מונח אצלו כו' וכ"כ המחבר בר"ס ש' לכך נרא' דהדברים כפשטן שיהיו הדמים מונחים בידו וכן פרש"י פ' המפקיד וכ"כ בעל המאור שם וגם הרמב"ן בס' המלחמות שם הסכים עמו בזה ומ"מ נרא' דהלוקח צריך לישבע היסת שאינו יודע ועמ"ש לקמן סי' ש' עוד בזה. שם:
ה
אחד. היינו דוקא כשכל א' תובעו אבל אם אינן תובעין אותו אלא הוא מעצמו א"ל לקחתי מאביו של א' מכם ואיני יודע מאיזה א"צ אפי' לצאת י"ש ליתן לכל א' ע"ל סי' ע"ה ולקמן סי' שס"ה עכ"ל הסמ"ע. וכת' הש"ך דק"ל על המחבר דכאן כת' דברי הרמב"ם בסתם ובסי' ש' סס"א פסק בסתם דפטור אפילו לצאת י"ש והיינו כמ"ש הה"מ שם ונ"ל ברור דהה"מ אזיל לטעמיה דס"ל כל היכא דלא פשע כגון בכרך א' במפקיד או במקח דלא שייך פשיעה פטור אף לצאת י"ש ואפשר דהמחבר מחלק בין מקח למפקיד אבל דוחק לחלק בכך כיון דבתרווייהו לא פשע וכמש"ל דהמחבר ס"ל דזה לא הוי פשיעה וגם בנ"י פ' המפקיד למד בהדיא דמפקיד בכרך א' פטור לצאת י"ש אפילו כל א' תובעו ברי מהך דמקח דמשמע דפטור אפילו לצאת י"ש אפילו תובעו ברי כיון דלא פשע וה"ה מפקיד בכרך א' דלא פשע ע"ש וא"כ דברי המחבר צ"ע עכ"ל:
ו
עבירה. פירוש ואינו יוצא ידי תשובה עד שיחזיר הגזילה ליד הנגזל ולא במה שיניח בב"ד וכיון שצריך ליתנו לידו דנגזל הי מינייהו מפקת ליתן לזה ולא לזה דלמא האידך הוא הנגזל כ"כ הסמ"ע ואין לשון זה מדוקדק דה"ה אפילו עומד במרדו ואינו רוצה לעשות תשובה ונודע לב"ד שנשבע לשקר כגון שהודה בפני אחרים וכה"ג קנסינן ליה וחייב לשלם לכל א' וא' כדמוכח בש"ס ופוסקים ועיין בא"ע סי' מ' ס"א ומ"ש הרמב"ם והמחבר בריש דבריהם ועשה תשובה אורחא דמלתא נקטו דאל"כ לא שכיח שיתברר שנשבע לשקר והיינו דלא כ"כ בסוף דבריהם ודו"ק עכ"ל הש"ך (וכעין זה כת' גם כן הט"ז ע"ש):
ז
ראיתי. פירוש והרי יש בו מום ואילו ראיתיו לא קניתיו. סמ"ע:
ח
נאמן. עיין בהה"מ פ"ט מהל' אישות שנרא' שחולק בשם הרשב"א על דין זה וקצת משמע כן בסי' קמ"ו ס"ט ע"ש ועיין בירושלמי קידושין פ' האומר ודו"ק ובהג"א פ' המפקיד גבי מרי בר איסק בשם הא"ז חולק בהדיא על דין זה ע"ש עכ"ל הש"ך (וז"ל הט"ז מ"ש רמ"י ואחריו סמ"ע דצריך שבועה תמהני על ב' אריות שיאמרו כזה דלפי הנראה אין כאן שבועה דדין זה איתא פ' האומר דף ס"ג לענין קדושין שאם האב אומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא א' ואמר אני קדשתיה נאמן וקי"ל שם כרב אסי דנאמן אפילו לכונסה ופרש"י הטעם דלא חציף אינש לו' אני הוא לפני האב שקיבל הקדושין דמרתת דלמא יכחישנו ויאמר ידענא דלאו את יהבת לי הקדושין ומשם נלמד דין זה לענין מכירת השדה ואם יש כח לסברא זו להתיר ספק א"א ושם לא שייך שבועה ק"ו לענין ממון הקל וכ"מ בהג"מ פ"ט דאישות וז"ל ונראה לריב"א דמהימן דהואיל והמוכר מודה שאינו שלו מצי אמר ליה למוכר לאו את מודה דלאו דילך הוא זיל לעלמא ואם יבא א' ויכחישני בסהדי הריני מחזיר לו ע"כ הרי לפנינו דלאו בע"ד דידיה הוא אם כן מי ישביענו ע"כ נלע"ד דאין מקום לשבועה זו ומש"ה לא הזכירו אותה בהג"מ ולא הרמ"א עכ"ל):
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רכ״ב
א
א) לשון הרמב"ם פ"כ מהלכות מכירה דין ד' בברייתא קידושין סוף דף ע"ג וכדמפרש לה שם ריש דף ע"ד ובב"מ דף ב' ע"ב
ב
פי' אלא שניהם אוחזין בו
ג
ב) וכ"כ התוס' שם
ד
ג) וכ' ה"ה בשם פי' הר"ן דאלו נקט מחד אע"ג דאין מקחו בידו אינו נאמן אלא ככל אדם מ"מ זה שהוא מעיד כנגדו הוא מתחייב שבועת התורה על פיו דעד אחד הוא וזה שהוא מסייעו יש לפוטרו לגמרי דכיון דשבועתו אינה אלא מדרבנן ואיכא חד סהדא דמסייע ליה דינא הוא דלישקול בלא שבועה ובו' עכ"ל ושזו היתה כוונת המחבר וכו' והוא הדין לעד אחד זה שמסייעו העד נוטל בלא שבועה והכ"מ כתב שנ"ל שרבינו מפרש דכי לא נקט זוזי אלא מחד ☜אפי' מקחו בידו אינו נאמן לומר לא נתרציתי לו אלא לאחר דאנן סהדי דמשקר וכו' ע"כ וכ"כ הטור בשם ור"ח ואם אין אחד מהם מוחזק עיין בסי' קל"ט
ה
ד) שם דין ב' כ' ה"ה פסק כרשב"א [בברייתא] וכסתם משנה דיבמות פ' האשה שלום (יבמות דף קי"ח ע"ב) ודלא נחלקו רבי עקיבא ורבי טרפון בלוקח שמניח דמי מקח ביניהם ומסתלק וכן הוא בהלכות
ו
כ"כ הרב המגיד שם
ז
ה) כ' הכ"מ שלמד זה מדתנא פ' המפקיד ב"מ (דף ל"ז ע"א) אביו של א' מכם הפקיד אצלי מנה וכו' ואוקימנא לה בגמ' שם בבא לצאת ידי שמים ומבואר לקמן סי' ש'
ח
ו) שם ד"ג וכ' הרב המגיד זה מתבאר בפ' הגוזל עצים בב"ק (דף ק"ג ע"ב) בסוגיא דאמרי' התם ואי ס"ד דנשבע מה לי גזל מה לי מקח הרי דנשבע מקח וגזל שוין ודין הגזל מפורש וכו' (ובסי' שס"ה)
ט
ז) שם דין ה' וכ' הרב המגיד דין זה פשוט בכמה מקומות בגמ' הממע"ה
י
ח) שם דין ו'
יא
ט) וכ' בע"ש שיכול זה להשביעו והסמ"ע החזיקו מסי' שאחריו סעיף א' ע"ש דמשביעו בטענת שמא:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רכ״ב
א
ה"ה כו' דינו כו'. ל' התוספתא אבל אין המקח כו' ה"ה ככל אדם. והביאו הרי"ף בריש ב"מ ופי' ר"ח בקדושין שם והביאו הרא"ש בב"מ שם דהא דפריך בקדושין וניחזי כו' דאם לא קיבל אלא מחד אינו נאמן אפי' בזמן שמקחו בידו ולגמרי אינו נאמן דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי שזה לקחו מדעתו והא דפריך בב"מ וניחזי אע"ג דאין מקחו בידו ונקט זוזי מתרווייהו מ"מ ה"ה כע"א וה"ל לזה לישבע ש"ד ולזה לפוטרו לגמרי. ורי"ף פי' דמחני' דב"מ מיירי שהמקח ביד מוכר ול"ק אשנים אוחזין ולכך פריך וניחזי כו' ומשני ולא ידע ופי' הרא"ש והטור בדברי הרי"ף שמפ' כפרש"י בב"מ דאם לא נקט זוזי אלא מחד אפי' אין מקחו בידו נאמן ואין אבל אין מקחו כו' אלא בנקיט זוזי מתרווייהו ומ"מ בין רי"ף בין תוס' גורסין ולא ידע אבל הב"י כ' שגם הרי"ף סובר כדברי ר"ח ועבבד"ה וכן עיקר וכ"ה דברי רמב"ם וש"ע כאן שלא הזכיר כלל דין אם נקט זוזי מחד ואמר נאמן כו' אבל כו' ה"ה כו' כדברי ר"ת ובנקיט זוזי מתרווייהו וכמ"ש שהרי אינו נוגע בעדותו ועסמ"ע ומפרש והולך ולפיכך כו'. והרמ"א הכניס דברי הרי"ף לפי' הרא"ש ל"ש כו' כדרכו וקאי ארישא בזמן שמקחו בידו ועסמ"ע אבל הל"ל דגם בסיפא אם אין המקח כו' דוקא בנקיט זוזי מתרווייהו אבל מחד נאמן כשני עדים לדעתם וע"כ צ"ל כן בלא"ה כיון דמקחו בידו אין חילוק צ"ל ע"כ הא דפריך בקדושין וניחזי כפרש"י כנ"ל ובלא"ה צ"ע עליו שדברי רש"י הן דברי יחיד לפי' לא הסכי' עמו אלא שהרמ"א סבר שדברי הרמב"ם הן כדברי רש"י ולכן הכניסו בתוך דבריו וא"א כן כנ"ל:
(ליקוט) נאמן כו' ל"ש. הנה שיטת רש"י דלעולם המוכר נאמן כב' עדים אא"כ אין מקחו בידו ונקיט זוזי מתרווייהו וערש"י בב"מ שם בד"ה ליחזי כו' והנאמנות הוא כב' עדים וכמו שמסיים בתוספתא אבל אין מקחו בידו ה"ה ככל אדם ש"מ דרישא כב' עדים ועתוס' שם ושם וכ"פ הרא"ש דברי רי"ף אבל בד"ה חולק על הרא"ש בזה ופי' בדרך אחר וכ"כ האחרונים ועמ"ש למטה ור"ח פי' בתוס' דקדושין שם בד"ה בד"א כו' והרא"ש בשמו בב"מ שם דאינו נאמן אא"כ מקחו בידו ונקיט זוזי מתרווייהו אבל נקיט מחד אינו נאמן לומר לאחר מכרתיו דהוי מגו במקום עדים ור"ת פי' הא דפריך וליחזי ממאן נקט דר"ל שיהיה כע"א לפחות וכמש"ש בתוספתא ה"ה ככל אדם ור"י פי' בע"א ע"ש בב"מ שם בתוס' הנ"ל ד"ה וליחזי וברא"ש בשמו ונראה דברי רמב"ם בפר"ח שהקושיא וליחזי ממאן נקט קאי בין אמקחו בידו בין אשא"מ בידו וכפי' ר"ח כיון דידעינן ממאן נקט לעולם מחזקינן שלדידיה מכר ולמה מאמינים לו ברישא כשנים בסיפא כע"א ומשני דנקיט כו' ולא ידיע כו' וה"ה דנקט מחד אלא שאין דרך שלא לידע בנקט זוזי מחד ור"ל לא ידיע לנו אבל המוכר יודע שע"ז אמרו שם נאמן המוכר אבל בב"מ פי' ולא ידיע שלכל אין ידוע ואין חילוק כלל בין נקט זוזי מחד או משנים אלא דאורחא דמילתא בנקט זוזי מחד שהוא ידוע ממי קיבל אבל לדינא אין חילוק וזהו דברי הרמב"ם וש"ע נאמן כו' אבל כו' והוא דברי הגמ' דקדושין והתוספתא דסיפא ה"ה כע"א ואין חילוק בין נקיט מחד או מתרווייהו וכדברי הרב ואמר ולפיכך אם כו' בין כו' כנ"ל דהקושיא וליחזי כו' קאי בין ארישא בין אסיפא ואף שבגמ' דקדושין קאי ולא ידיע ע"כ אדידן אבל המוכר ידע מ"מ הגמ' דב"מ ע"כ קאי אמוכר כנ"ל וזהו דברי הרמב"ם כאן ועבד"ה וכ"מ וכ"פ בש"ך ועיקר (ע"כ):
(ליקוט) נאמן כו'. עברא"ש ד' שיטות שיטת רש"י וכ' שכ"ה שיטת הרי"ף והקשה עליהן וסתר דבריהם ועוד כ' שיטת ר"ח ור"י ור"ת וכ' לבסוף כללא דמילתא כו' והוא מורכב מג' שיטות הנ"ל דשיטת ר"ח וניחזי כו' דר"ל נשאל להמוכר ממאן שקל ואפי' בכה"ג שא"י אלא ע"פ המוכר אינו נאמן לומר שנתרצה לאחר ואפי' מקחו בידי ואינו נאמן אלא כשקבל מתרווייהו וא"י אלא ע"פ המוכר ושיטת ר"י כשידוע ע"פ הלוקחים וכ"ש ע"פ עדים ממי קבל המעות ע"כ שלו הוא ואין חילוק בין מקחו בידו או לא ולכן כ' הרא"ש על דברי ר"י וה"ה דהמ"ל וליחזי כו' ולא על דברי ר"ח דפיר"ח לשאול למוכר וז"ש כללא דמילתא כו' עד כמגו במקום עדים הוא פר"י ואם אין ידוע אלא כו' עד נתרציתי לאחר הוא פר"ח ואי אין מקחו בידו עד זוכה במקח היא פר"י ואי נקיט זוזי מתרווייהו עד מדעתי היא פר"ח אלא כאינש דעלמא וטעמו של הרא"ש דס"ל כפיר"ת כמ"ש הלכך נראה כפיר"ח אלא שקשה מ"ש בגמ' כאן וניחזי כו' וצ"ל כפר"י אך סוגיא דקדו' ע"כ צ"ל כפר"ח וכמ"ש וניחזי כו' נשאל להמוכר כפיר"ח וכ' גם שיטת ר"ת דבלאו שום קו' דינו אמת כמ"ש ה"ה ככל אדם. וט"ס שם ברא"ש בדברי ר"ח מ"ש ואין יודע ממי קבל צ"ל ואין ידוע ומ"ש אפי' יודע צ"ל אפי' אין ידיע כו' ועבבד"ה שם בדברי הרי"ף (ע"כ):
ב
ויהיו הדמים כו'. כמ"ש בב"מ לז א' במתני':
ג
ואם הוא חשיד כו'. ב"ק ק"ג ב' מעשה בחסיד א' כו' בא לפני ר"ע כו' ועתוס' שם קד א' ד"ה שכבר כו' ותימא כו' א"נ כו' ואנן קי"ל כר"ע ודלא כמ"ש בכ"מ והביאו בה"ג:
ד
הרי שטען כו' כלל כו'. שבועות מח א' תניא אר"י כו' ובב"ק מו א' זה כלל גדול בדין כו' ובב"מ ק' א' ב' ושאר מקומות:
ה
יש מי כו'. כמ"ש בקדושין סג ב' קדשתי כו' וקי"ל כרב אסי שם דנאמן אף לכנוס. אבל בירושלמי שם רב אסי אמר נאמן לכנס ר' יוחנן אמר נאמן לכנוס ואין למידין ממנו ד"א מהו אין למידין ממנו ד"א א' משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתיה ובא א' ואמר אני לקחתיה לא כל הימנו. ודברי הג"מ אינן ברורין:
(ליקוט) יש מי כו'. ז"ל הג"מ פ"ט דאישות וכה"ג דייק בירוש' אם אמר א' שדה מכרתי וא"י למי מכרתי ובא א' ואמר אני לקחתיו אי מהימן אי לא ולא מסיק ונראה לריב"א דמהימן כו' ע"ש אבל לפי גי' הספרים שבידינו מ' שם דאמר בפשיטות דלא מהימן ע"ש בקדושין שם ובפ"ב דיבמות וכ"כ הרשב"א בקדושין שם ומביאו להלכה דלא מהימן וכ"כ הר"ן שם וכ"כ המ"מ בפ"ט דאישות שם ותימא גדולה על הרמ"א דאשתמיטתיה כל הנך פוסקים הנ"ל (ע"כ):
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רכ״ב
א
(ש"ך ב') כיון שיכול שכנגדו כו'. נ"ב יעוין באס"ז לב"מ דף ל"ז ע"ב ד"ה שנים שהפקידו אצל אחד כו' ותירץ רמב"ן כו' פירוש לפירושו כו' ולעיל בסי' נ"ו בש"ך סק"ה ובאס"ז הנ"ל מ"ש בד"ה ושקלינן בשם הראב"ד שכ' בסוף דבריו דלמא מדכר האיך ויהיב ליה למאן דאית ליה ומשתבע ביה ע"ש:
ב
(סמ"ע יוד) ואפשר דשאני הכא דזה בא להוציא. נ"ב צ"ע דהא מפורש בגמ' שטעם זה ?דין דמהימן דהואיל שהמוכר מודה שאינו שלו מצי אמר ליה להמוכר לאו את מודה דלאו דידך הוא זיל לעלמא ואם הוא יביא א' ויכחישני בסהדי כו' יע"ש ויעוין בק"פ על ירוש' מסכת יבמות פ"ב הלכה יו"ד ד"ה אין למידין:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רכ״ב
א
סעי' ב (נאמן בעל המקח) אודות מה שהמוכר נאמן כשמקחו בידו לא ראיתי כעת אם כ"ה גם בנכרי או שארי פסולי עדות קטן מפעוטות ולמעלה וכדומה ובפרט תרתי לריעותא קטן נכרי וכדומה והש"ך ז"ל בסי' קמ"ט כתב שיכולים להשביע היסת ע"י נכרי וגם שם אולי בב' לריעותא אין להשביע וגם אם משביעין גם ע"י ב' ריעותות י"ל דהיינו מצד דהו"ל עכ"פ רגליים לדבר כתיבה פרוצה מה שאין כן לגבי נאמנות המוכר אולי גם ריעותא אחת מגרעה הנאמנות ואולי נאמנות המוכר כשמקחו בידו לא בפירוש אתמר הלכה למשה מסיני רק נלמד ממה שבאיסורים נאמנים על מה שבידם ושם נאמנות גם אשה וצלע"ע היטב: אודות מקחו בידו לא נתפרש אודות מקרקע והמוכר או המשכיר ידו מושלת על הקרקע ולהטעם שכתבו שם משום מיגו שייך גם בזה מיגו וכן להטעם שכ' שם משום דדייק אולי כ"ה בהנ"ל ולהטעם שכ' שם משום שהוא כדיין אולי לא שייך כן רק במטלטלי. ואולי גם להטעם משום דדייק כ"ה רק מצד תקנת חז"ל. וספק בתקנה הו"ל כאין תקנה ובלשון חז"ל איירי במטלטלי להדיא רק להטעם משום מיגו י"ל שכ"ה גם בקרקע:
ב
סעי' ד (מכרת לי) אחד טוען שלקח הבית בהמעות ובעל הבית טוען שלוה המעות וכל השנה דר בו שנתן המעות או שכירו ואין אחד אומר שהי' ביניהם היתר ע"י זה מכריעין שהי' במכירה כי אין לנו להמציא מציאות חדש דליכא מאן דאמר שהי' היתר וממוצא מצד אין אדם משים עצמו רשע מוכרע שהי' במכירה וכל שהי' המדובר ביניהם על מכירה הרי קנה בחזקה כי בדירה שנה אי אפשר שלא נעל והו"ל בפניו ואצ"ל חזק וקני ושליח מהני גם כן לקנין חזקה ומפתח לאו דוקא ומה שקורין קעיטל ג"כ כמפתח בכך שהרי מונע מלבוא לבית וגם שיש תחבולות לפתוח מבחוץ ופעמים ע"י חור סמוך יכולים לפתוח בלי מעשה חדש הרי גם מפתחות יש כלים שפותחים בהם המפתחות מבחוץ והיתר משכנתא איננו רק ע"י שטר וכיון שאין שטר ביניהם נוטה שהי' מכירה וצלע"ע:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רכ״ב:א׳
א
נאמן בעל המקח בפ' עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ד) נאמן בעל המקח לו' לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד"א בזמן שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן ופריך ונחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט זוזי מתרווייהו ואמר חד מדעתא וחד בע"כ ולא ידיע הי מדעתא והי בע"כ ושטת רש"י בזמן שמקחו בידו דרמי עלי' למידק שלא לחזור מזה וליתן לזה שלא נמכר לו דקם לי' במי שפרע הלכך מידק דייק אבל באין מקחו בידו ושניהם אוחזין בו אינו נאמן כיון דלאו עלי' רמי' תו לא דייק ופריך ונחזי זוזי כיון דלא קיבל אלא מחד הא ודאי מדכיר דכיר זוזי דמאן קיבל ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו ע"ש הרא"ש הקשה מה בכך דדכיר אכתי אינו אלא עד אחד והר"ן כת' ז"ל אבל היכא דלא שקיל זוזי אלא מחד ה"נ דמהימן אע"פ שאין מקחו בידו ומיהו מסתברא דוקא כשהלוקחין עמדו לפניו אבל הלכו להם אינו נאמן כדאמרי' בדיין בסמוך זו היא שיטת רש"י ז"ל וכ"כ הרב המגיד פ"ד ממכיר' טעמא דרש"י דנאמן המוכר משום דה"ל כנאמנות בדיין והיינו דוקא בזמן שהלוקחין עומדין לפניו. וקשה דא"כ מאי פריך ריש ב"מ וליחזי זוזי ממאן וכת' שם רש"י אע"ג דאין המוכר נאמן בזמן שאין מקחו בידו כיון דנקט זוזי מחד נאמן אפי' אין מקחו בידו וע"ש ונימא דשנים אוחזין מיירי שכבר נסתלקו מלפניו ותו לא מהימן מוכר יותר מאחר ומלשון רש"י נראה דהיכא דנקט זוזי מחד נאמן המוכר אפי' אחר שנסתלקו מלפניו ע"ש ריש מציעא ז"ל ונחזי זוזי ממאן נקט כו' ואע"ג דמסיים בד"א שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן שלא נתן לב לדבר כל כך להיות זכור כו' הא אוקימנא התם בנקט זוזי מתרווייהו כו' כיון דלא עלי' רמיא לאסהודי לא דק להיות נזכר משהלכו לפניו הי מדעתו והי בע"כ אבל היכא דלא קבל דמים אלא מחד מדכר דכיר ע"ש. ומדכתב רש"י בנקט זוזי מתרווייהו כו' לא דק להיות נזכר משהלכו לפניו ממילא משמע דהיכא דנקיט זוזי מחד נאמן אפי' משהלכו לפניו וצ"ע. ושטת ר"ח דכי נקט זוזי מחד תו אינו נאמן המוכר לו' שנתרצה לשני ואפי' מקחו בידו דאית ליה מגו דה"ל כמו מגו במקום חזקה דודאי נתרצה לזה שנתן המעות והיינו דפריך פ' עשרה יוחסין וליחזי זוזי כו' וארישא דמקחו בידו נאמן דבנקט זוזי מחד מסתמא נתרצה לבעל המעות ואפי' במגו אינו נאמן וכן האי דריש ב"מ וליחזי זוזי וכו' משום דמסתמ' לא מכחשו אהדדי בנתינת המעות וא"כ אפי' ע"פ הודאות הלוקחין אמרי' דנתרצה לבעל המעות והלוקח נמי אינו נאמן במגו משום דה"ל מגו במקום חזקה. ובש"ך העלה דהיכא דמקחו בידו נאמן המוכר במגו דאי בעי לא הודה שקיבל המעות מזה וכמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות והיכא דידוע נתינת המעות ע"פ עדים או אפי' ע"פ לוקחין אמרי' מסתמא לזה שנתן המעות נתרצה ולא אתברר לנא מ"ש האי מגו מהאי מגו דכי היכא דהמוכר נאמן במגו דלא הודה בקבלת המעות ה"נ להימן הלוקח כשהודה שהשני נתן המעות במגו דלא הודה:
רכ״ב:ב׳
א
הרי הוא עד אחד הרב המגיד כ' בדעת הרמב"ם דכי אי' עד א' הי' המכחישו צריך שבועת התורה וזה שמסייעו הי' פטור משבוע' כיון דאינו אלא שבועה דרבנן ובכסף משנה כ' שלא מצא גילוי בדברי רבינו שיסבור כן ובפירוש המשניות כת' הרמב"ם ז"ל ואילו ידע המוכר מי הי' הלוקח ויאמר לזה מכרתי והי' נאמן בעדותו ואף ע"פ שהטלית ביד שניהם וטוען כל א' משניהם אני לקחתי ותהי' עדותו כדין ע"א דעלמא ואז תהי' השבועה דאוריית' מפני העד ולא מתקנת חכמים ולא יזכה בטלית האחד יותר מחבירו אלא אם יצטרף אל המוכר עד אח' ע"ש רפ"ק דמציע' ומדלא כתב שיפטור את השני משמע דאינו פוטרו כלל ואפי' משבועה דרבנן ול"מ עדותו דמוכר אלא להיות עד א' לחייבו שבועת התורה ומ"ש בכסף משנה משטת הרמב"ם דס"ל כשטת רש"י דמוכר לעולם נאמן היכא דנקט זוזי מחד גם זה אינו נראה מסתימת דברי הרמב"ם ונרא' דהרמב"ם מפ' הא דפריך פרק עשרה יוחסין וליחזי זוזי ממאן נקט כפי' ר"י דמסתמ' עדים ידעי למי מכרו אלא דקושיות הש"ס פ"ק דמציע' אינו מוכח בהא דפריך וליחזי זוזי דמ"ש הרמב"ם דהי' צריך המכחישו לישבע שבועת התורה אימ' אין ה"נ דנשבע ש"ד כיון דאידי ואידי חדא תכסיסא דשבועות המשנה נמי בנק"ח והנראה לענ"ד בזה כיון דזה אמר כולו שלי וז"א חציו שלי זה נוטל שלשה חלקים וזה רביע וזה ודאי דה"ה זה אומר כולו שלי וז"א כולו שלי ועדים מעידים שחציו של זה בודאי דזה נוטל ג' חלקים וזה רביע דלעולם חולקין במה שנסתפקנו וכיון דאין הספק אלא בחציו חולקין בחציו וזה נוטל רביע. וא"כ אם הי' המוכר עד אחד שמכר כולו לזה ואם זה שמכחישו נשבע שחציו שלו א"כ בחצי השני שלא נשבע להכחישו הרי המוכר כשני עדים וא"כ כשנשבע כדתנן במתני' שאין לו פחות מחציו לא הי' ראוי ליטול אלא רביע וכה"ג כת' הרא"ש פ' אלו מציאות גבי סימנין וסימנין ועד א' יניח דלא אמרי' יניח עד שישבע מתחלה להכחיש העד ואח"כ יניח וכל זמן שלא נשבע להכחיש העד הרי הוא כשנים ע"ש והכי נמי כל זמן שלא נשבע שכולו שלו להכחיש העד לגמרי ולא נשבע להכחישו אלא בחציו הרי העד בחציו השני כשנים ואין לו אלא רביע ואפי' לדעת הש"ע בסי' רס"ז דסימנין וסי' מנין וע"א יניח דאין צריך לישבע נגד העד היינו מטעמא שכת' שם בב"י דכיון דאחר השבועה יניח למה ישבע בחנם ע"ש אבל הכא אם ישבע שכולו שלו נגד העד יטול חציו ואם אינו נשבע אלא בחציו אינו נוטל אלא רביע ותו לא הוי שבועת חנם וא"כ פריך שפיר וליחזי זוזי כו' כיון דהמוכר הרי הוא עד א' היכי תני זה ישבע שאין לו פחות מחציו כו' ויחלוקו הא כל זמן שאינו נשבע אלא בחציו אינו בדין שיטול אלא רביע וכמ"ש:
רכ״ב:ג׳
א
שהרי אינו נוגע בעדותו כ' בהגהת אשר"י רפ"ק דמציעא דהאידנ' דאיכ' שבועת היסת לא הוי עד כיון שיכול שכנגדו להשביעו ולומר תן לי מקחי שקניתי ממך ועד הצריך שבועה לא הוי עד וע"ש. ועמ"ש אא"ז בס' מעד"מ ומ"ש בש"ך דאכתי מצי טען שמשך מן המוכר והניחו שם והמוכר נתנו אח"כ לחבירו וע"ש דמפרש לה שפטר משבועה אלא דמסתימת הפוסקים אינו כן דכל כה"ג ה"ל לפרושי דמיירי שפטרו משבוע' ולכן נלפע"ד טעמא דפוסקים דלא חשבו ליה נוגע משום דאף ע"ג דטוען קניתי ממך באחד מדרכי הקני' ואתה נתת אותו לחבירו כיון דהשתא מיהא ליתי' בחזרה דהא השני אוחז בו אינו משלם אלא כשעת הגזילה ודינו בכסף או במיטב וכיון דכאן אין הכחשה ביניהם אלא בגוף החפץ ולא בדמים א"כ אינו נוגע בעדות כיון דליתי' עכשיו בחזרה וכמ"ש ובהגהת אשר"י אפשר דמיירי שלקחו בזול ונ"מ בדמים אבל הש"ע מיירי היכא דליכא נ"מ ביוקרא וזולא אלא שתובעין זה את זה בגוף החפץ ובזה לא הוי נוגע מטעמא שכתבנו אמנם נרא' דאפי' היכא דאי' נ"מ בדמים וכגון שלקחו בזול נמי לא חשיב נוגע כיון דהמוכר כל זמן שמקחו בידו נאמן אפי' בלא מגו וכמ"ש הרמב"ן בס' המלחמות ע"ש. וא"כ ממ"נ נאמן אם טוען אני קניתי ממך ואתה נתתו לשני א"כ כדין עבד דהא כל זמן שמקחו בידו נאמן וכמו בשליש נאמן דאפי' הוציא השלישות מתחת ידו בלא עדים נאמן היכא שידוע שהשליש נתנו וכמ"ש הרשב"א בחידושיו פ' המקבל דשליש אע"פ שאין שלישותו יוצא מתחת ידו הוא נאמן לזכות למי שנתנו לידו דכיון שמסרו לידו ובשעת מסירתו הי' נאמן אע"פ שלא מסרו בעדים תפיסתו מוכחת עליו דאיהו יהיב ליה והוי כאלו אמר ענין שלישותו בעדים ע"ש וכ"כ במרדכי פ' התקבל ובתשו' מיימוני ס' משפטים סי' מ"ד דשליש נאמן אפי' במקום שאין שלישותו בידו עכשיו ואמרי' כדין עבד וע"ש וא"כ ה"נ כיון שמודה שהמוכר נתנו לו והרי המוכר נאמן בזמן שמקחו בידו ואם טוען שלא בא לידו מיד המוכר אלא שחטפו מיד המוכר או מיני' א"כ פשיטא דאין המוכר נוגע כלל והרי הוא עד א' ודוק:
רכ״ב:ד׳
א
לא שנא נקט זוזי מחד ולדעת ר"ח דס"ל דהיכא דקיבל זוזי מחד אמרי' מסתמא לזה נתרצה שקיבל ממנו המעות ואם אומר שנתרצה לשני נראה דאכתי ה"ל עד אחד ואע"ג דאמרי' מסתמא לזה שנתן המעות נתרצה עד אחד נאמן יותר מאלפי חזקות לחייבו שבועה דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד א' מחייבו שבועה ושני עדים נאמנים נגד חזקות טובא וה"ה עד א' לשבועה ועמ"ש בסי' פ"ד סק"ד ור"ח לא קאמר אלא אריש' דבזמן שמקחו בידו נאמן כשנים דאם אומר שנתרצה לשני שלא נתן המעות דל"מ מיגו דמוכר דה"ל מגו במקום חזקה אבל ע"א נגד חזקה מהני והיינו דכת' רמ"א ל"ש נקט זוזי מחד והיינו לו' שנתרצה לשני שלא נתן מעות דה"ל נגד חזקה ואפ"ה עד א' מהימן נגד חזקה וכמ"ש:
רכ״ב:ה׳
א
ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד. נראה דס"ל להרמב"ם דאפי' לצאת ידי שמים נמי אינו אלא למדת חסידות אבל שאר בני אדם אפי' לצאת ידי שמים אינו חייב דבעלמ' היכא דאתמר לצי"ש כל ישראל בכלל האזרח והגר וכאן אינו אלא למדת חסידות והיינו ממה שאמרו ביבמות מעשה בחסיד אחד ואמר ר' עקיבא אינך יוצא עד שתחזיר לכל א' וא' ע"כ משמע דאינו אלא לחסיד ובזה ניחא הא דכ' בסעיף א' דאפי' לצאת ידי שמים פטור משום דבמקח אפי' לצי"ש פטור כיון דלא ה"ל למידק והך לצי"ש דהכא אינו אלא ממדת חסידות וכבר נתקשו האחרונים ממ"ש בסי' ש' ועש"ך ולפמ"ש ניחא:
רכ״ב:ו׳
א
ונשבע על שקר. והא דאמרי' בעבד איסור' דצריך לשלם לכל א' וא' כדאמרי' בגזל מחמשה וכן באה"ע סי' מ"ט בקידש בביאה דחייב מדינא לכל א' וא' נראה משום דהתם חיוב בעבירה כמו בגזל דהחיוב בא לו על שעת הגזילה דהוא באיסור' וכן במקדש בביאה דחיוב כתובה על קידושי ביאה דהוא בעבירה אבל הכא במקח חיובו על המקח בהיתר ועל שבועתו לשקר ליכא חיוב ממון כלל בעושה תשובה והודה אז הוא דחייב בתשלומין אבל כל שלא הודה בתשובה ליכא חיוב כלל על שבועתו לשקר ודוק. ועש"ך ואין להקשות אי בעושה תשובה ורוצה לשלם בלא"ה חייב לצי"ש וכמ"ש בש"ע סעיף ג' דכבר כתבנו בסק"ה דאינו אלא מדת חסידות אבל הכא עבור שבועת הפקדון ותשומת יד כל ישראל בכלל ומ"ה כל שהודה בתשוב' הרי רמי עלי' חיוב התורה מחמת שבועת שקר וכיון דרמי עליה חיוב מחמת תשומת יד מחייב לשלם לכאו"א דה"ל כמו גזל מה' בנ"א דחיובו בעבירה ואם אינו עושה תשובה ליכא תשלומין כלל על השבועה דכתיב והודה והמקח בהיתר נעשה:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רכ״ב
א
בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו. כן הוא ל' הרמב"ם אות באות בפ"כ מהל' מכירה ועד"ר שם הוכחתי מדסתם הרמב"ם וכתב דנאמן המוכר כל זמן שהמקח בידו ש"מ דלא ס"ל כשיט' פי' ר"ח והרא"ש דכתבו דנאמן בזמן שהמקח בידו מכח מיגו דאי בעי הוה מסרו ליד מי שאומר שמכרו לו וכתבו דאינו נאמן אלא אי נקט זוזי מתרווייהו או מאחד ואומר שמכר לזה שנתן המעות אבל אינו נאמן כשאומר שנתרצה להשני שלא נתן לו המעות דהוי כמיגו במקום עדי' ע"ש אבל הרי"ף ורש"י לא ס"ל הכי אלא פירשו הסוגיא דכל זמן שהמקח בידו נאמן אפי' אומר שנתרצה להשני שלא נתן לו המעות וזה שנתן לו המעות בע"כ נתנו לו וכתבו הטעם דנאמן בזה משום דמידק דייק כ"ז שהמקח בידו כדי שלא לעמוד במי שפרע אם יאמר שנתרצה למי שלא נתרצה תחלה (והמ"מ כ' טעם אחר והוא כ"ז שהמקח בידו הרי הוא כדיין שנאמן לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי כמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' כ"ג ע"ש ועד"ר והטור הביא דעת שניהן ולא הכריע גם לא הזכיר דעת הרא"ש בזה) ונראה שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם משום הכי סתם משום דס"ל דנאמן בזמן שהמקח בידו בכל ענין ואף דס"ל להרי"ף דאף בזמן שאין המקח בידו וקיבל זוזי מחד דנאמן לומר דנתרצה להשני כיון דאומר דבר שאינו מן הסברא והיינו שיתרצה למי שלא קיבל ממנו זוזי בודאי מדכר דכיר ברור הדבר בלא ספק ולא חשדינן אותו שישקר במזיד משא"כ כשנקט זוזי מתרווייהו מחד מדעתו ומחד בע"כ דע"ז דוקא אמרו דאינו נאמן כשאין מקחו מידו דכיון דלית עליו מי שפרע אמרינן דאומר כן בדדמי וכמ"ש כל זה הרא"ש והטור בשם הרי"ף והרמב"ם סתם וכתב דבזמן שאין מקחו בידו אינו אלא כחד י"ל דגם הרמב"ם רמזו בדבריו דמ"ש אינו נאמן איירי דוקא כשקיבל מתרוייהו דהרי כתב דהוא ככל אדם שהרי אינו נוגע בעדות וידוע שזהו דוקא כשקיבל זוזי מתרווייהו דאי לא קיבל אלא מחד או שלא קיבל עדיין משום אחד אלא שכל א' אומר שקנאו במשיכה או בהגבה' הרי יש לו עוד צד נגיע' לומר שנתרצ' לזה שקיבל מעותיו דאלו להשני היה צריך לטפל ולהוציאו מידו או זה נוח לו והשני קש' ממנו ובדריש' כתבתי עוד דאפשר לומר דהרמב"ם נמשך אחר לשון הגמ' והגמ' ס"ל לזה בפשיטות דכשלא קיבל זוזי אלא מחד דנאמן כבי תרי ומטעם הנ"ל ואיך שיהיה יש לתמוה מל מור"ם שכ' בסמוך בהג"ה זו ל"ש נקט זוזי מחד כו' משמע דקאי אדסמיך ליה אאין מקחו בידו וזהו דלא כמאן דלהרי"ף הוא נאמן כבי תרי ולר"ח אפי' מקחו בידו אינו נאמן לומר שהוא של השני שלא נתן לו מעות לכן נרא' דהג"ה זו קאי אהריש' אבזמן שהמקח בידו ופי' ג"כ דברי הרמב"ם ודברי המחבר כדע' הרי"ף והיינו כמ"ש ודו"ק ולא כמ"ש "בע"ש שערבב הדברים וכ' ברישא הטעם דנאמן מכח מיגו וסיים וכ' ל"ש "נקט זוזי מחד כו' ע"ש דז"א דאי הא לא הא וכדאיתא בגמ' ובאשר"י ותוס' ועוד שאם לא נקט אלא מחד הרי נוגע בעדות וכמ"ש ודוק:
ב
הרי הוא עד א' בלבד. בטור מפורש ז"ל הרי הוא כע"א דעלמא לפטור מן השבוע' אותו שמסייע לו ואם שניה' תופסים במקח אותו שאומר שנתרצה לו נוטל חציי' וחצי הדמים בלא שבוע' והשני נוטל חציי' וחצי הדמים ונשבע ש"ד כו' ע"ש עוד פרטי דינים שכ' בזה:
ג
ולפיכך אם נטל כו' ג"ז מלשון הרמב"ם הוא שם והאי לפיכך קאי אמ"ש לפני זה ז"ל אין המקח בידו הרי הוא ע"א לבד דס"ל בזמן שהמקח בידו האמינוהו בעדותו כתרי עדים ובאין מקחו בידו אינו אלא כעד א' ע"ז כתב לפיכך כאן דנאמנותו הוא מכח עדות והיינו שמעיד על מה שהיה בשעה ראשונה ואינו תולה במה שעתה רוצה מ"ה כשלא ידע ממי קיבל בשעה ראשונה הרי הוא כמי שאינו ודינו כשנים האוחזים בטלית ובאין לפנינו וכל אחד אומר החצי שלי דכל א' נשבע בנק"ח כו':
ד
בין שהי' המקח בידו. עד"ר מה שהביא ראייה מזה דס"ל להרמב"ם כרי"ף רבו דרבו ובזה מיושב הקושיא שהקשה הרא"ש על הרי"ף ע"ש כי אין להאריך כאן:
ה
מניח דמים מקח ביניהן ר"ל מניח בב"ד וכדמסיק:
ו
ואם הוא חסיד נותן כו'. היינו דוקא כשכל א' תבעו אבל אם אינן תובעין אותו אלא הוא מעצמו א"ל לקחתי מאביו של א' מכם ואיני יודע מאיז' א"צ אפי' לצאת י"ש ליתן לכל א' ע"ל סע"ה [סע"ו] ולקמן סי' שס"ה:
ז
מפני שעבר עבירה פי' ואינו יוצא ידי תשובה עד שיחזיר הגזילה ליד הנגזל ולא במה שיניח בב"ד וכיון שצריך ליתן לידו דהנגזל הי מנייהו מפקת ליתן לזה ולא לזה דילמא האידך הוא הנגזל:
ח
ולא ראיתי חפץ זה. פירוש והרי יש בו מום ואלו ראיתיה לא קניתיה והמוכר משיבו שהודיעהו מתחלה כדמסיק:
ט
במקצת הטענה או שיש כצ"ל וכן הוא ברמב"ם:
י
אני הלוקח נאמן. בע"ש סיים וכ' ע"ז ונ"ל שיכול זה להשביעו עכ"ל וצ"ע הא אין נשבעין על טענת ספק כמ"ש הטור והמחבר בסי' ע"ה ופ"ז ואפשר דשאניהכא דזה בא להוציא מידו השדה וגדולה מזה מצינו בסי' שאחר זה בהמחליף פרה בחמור ומשך בעל הפר' החמור וילדה הפרה ואינו ידוע אם קודם משיכה ילדה או אח"כ ובעל החמור טוען שמא אחר כן ילדה ובעל הפרה טוען ברי שקודם לכן ילדה אפ"ה אמרו דאין מחזיק בעל הפרה בהולד כ"א בשבוע' וכמו שכתבתי במקומו בפרישה וסמ"ע ע"ש:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רכ״ב
א
נאמן בעל המקח עש"ך סק"א שכתב אבל אם א"י לעדים מאיזה מהן קיבל אע"פ שהמוכר אומר שנתרצה למי שלא נתן המעות נאמן במיגו כשמקחו בידו דאי בעי לא הודה כלל שקיבל ממנו מעות וכ"כ הרמב"ן וכל דברים אלו תמוהין בעיני דהרמב"ן לא כ' דין מגו רק היכא דליכא עדים כלל אי שקל דמי ובזה באמת הוי מגו טוב אבל כשיש עדים שקיבל מעות מחד וא"י מאיזה מהן בזה לא כ' הרמב"ן דין מגו רק טעם אחר ע"ש והש"ך שכ' הטעם משום מגו אפילו ביש עדים שלקח מא' מהן וא"י ממי תמוה מאוד דניחזי מה אומר הלוקח השני אי מודה הלוקח שלא נתן המעות הרי נתברר הדברים מפי הלוקח ובזה אמרינן דמסתמא גם לו מכר כמו שסיים הש"ך ואי הלוקח טען שהוא נתן המעות והמוכר מכחישו ואמר שקיבל מהשני רק שנתרצה למכור לזה שלא נתן ותובע מעותיו מזה ורוצה להחזיר המעות לכשנגדו הא זה הוה מגו מאדם לאדם דלא אמרי' כמ"ש המהרי"ט חלק ח"מ סי' ל"ג דאולי אין רצונו לגזול מזה וליתן לזה ולא דמי כלל להא דשליח נעשה עד דנאמן לו' פרעתי למלוה במגו דאהדרינהו ללוה דשם כיון דרוצה לגזול שפיר אמרי' דמה לו בכך שיגזול לזה או לזה וטוב לו יותר שיגזול לזה ולא יעבור רק על חד לאו משיגזול למלוה וגם יעיד שקר ויעבור תרי לאוי אבל שיגזול לזה ויתן לזה ודאי לא אמרי' ואף דגם עכשיו כשאומר שנתרצה לזה בשקר גוזל גוף החפץ מחבירו ונותנו לזה מ"מ מורי היתירא היא דאמר חברו דמי קא יהיב ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אבל שיהיה נאמן במגו דאי בעי' היה גוזלו ונותן לזה נראה דמגו כי האי ודאי לא אמרי' כיון דעכשיו לפי משמעו אינשי לאו חוטא הוא כיון שאינו גוזלו כיון דיהיב ליה דמי אפי' אם היה נוטלו לנפשיה ומכ"ש כיון דאינו עובר על לא תענה לפי משמעות אינשי כיון דאינו כפירת ממון ונאמר שיהיה נאמן במגו דאי בעי היה חוטא וגוזלו והיה נותן לחבירו הא חזקה דאין אדם חוטא ולא לו וגם מ"ש הש"ך לישב שיטת הרמ"א דלא מיירי הרמ"א רק לענין אי נאמן ממי קיבל המעות דחיק דהיאך השמיט הרמ"א דין גדול ויכתבנו ברמז באם טוען שנתרצה למי שלא נתן המעות היאך לפסוק הדין לכן העיקר דהרמ"א פסק כהרמב"ן שפסק בריש ב"מ בפי' דנאמן אפי' לו' שנתרצה למי שלא נתן המעות בטעמים המסתברים דלא מיבעיא בנתן מעות לבד ולא נעשה קנין כיון דיכול לחזור בו ולמכור לאחר ודאי דהוי בע"ד על החפץ ומהני כשאומר מכרתי לפ' וקני חבריה מטעם הודאת בע"ד דאודיתא גופא קנין הוא ונקנה לחבירו באודיתא ובזה נראה דאפילו הש"ך מודה כדמוכח מדבריו במ"ש בס"ק ב' ע"ש וכן אם עשה זה שנתן המוכר קנין והמוכר אומר לא נתרציתי לך במכירה וקנין שלך לאו כלום הוא רק לחברך נתרציתי וחברי' עדיין לא עשה קנין ג"כ מיסתבר טעמיה דהרמב"ן כיון שטוען לא מכרתי לך נאמן בשבועת היסת כדין מנה לי בידך וחלה טוען לא היו דברים מעולם דלגבי נפשיה שיש לו חזקת מרא קמא ודאי דלא מהני חזקה לומר שנתרצה למי שנתן המעות להוציא מחזקת ממון ומחזקת מרא קמא ובודאי דיכול אח"כ למכור החפץ לאחר ואם כן כשמצווה להאחר למושכן ולקנותן ודאי דקנה השני ובזה נראה דהש"ך ג"כ מודה בהא כי פליגי הפוסקים דס"ל דלא מהימן בשכבר עשו שניהם קנין ויש עדים שאמר לאחד משוך וקני וא"י למי שבודאי כבר יצא מחזקת מ"ק שבודאי כבר הוא של אחד מהן דאין להמוכר שום שייכות בחפץ זה ולא חשיב רק כמעיד של מי הוא ובזה פליגי הפוסקים וסברי דלא מהימן המוכר נגד החזקה דחזקה הוא שבוודאי נתרצה למי שנתן המעות ואפשר שגם הרמב"ן מודה בזה דבזה אין שייך לומר דהוי כטוען מנה לי בידך והלה אומר להד"ם כיון שאין המוכר טוען על גוף החפץ שלי הוא וכן נראה עיקר לדינא ובאין מקחו בידו פסק ג"כ הרמ"א כהרמב"ן דא"נ רק כע"א וכן נראה עיקר לדינא וכמ"ש הט"ז לדינא ודע דהא דבנקיט זוזי מחד דמהימן לומר שנתרצה להאחר הא דוקא כשהמוכר אומר שמעיקרא כשנתן המעות לא נתרצה לו ונתן בע"כ והיינו שלא אמר לו בשעת מכירה שהוא מוכר לו בסך זה אבל כשהמוכר מודה שנתרצה במכירה וכבר עשה הלוקח משיכה או שטוען שקודם שעשה משיכה חזר בו ורוצה לקבל מי שפרע ודאי דאין המוכר נאמן עד שמברר בעדים שחזר בו קודם משיכה וכן מוכח מהטור וש"פ שכתבו דוקא שטוען שמקודם נתן המעות בע"כ משמע שאם טען שחזר בו אח"כ דלא מהימן:
ב
הרי הוא כע"א ש"ך ס"ק ב' עד שיטעון שמשך והניחו אצל חבירו וכו' ומיירי שיש נ"מ בדמים כגון שלקח בזול דבלא"ה א"צ לישבע דכיון שהחפץ כבר תחת יד אחר וא"א להחזירו אין לו עליו רק חיוב דמים דלא גרע מגזלן והדמים הרי הוא מחזיר לו וא"צ לישבע וכ"כ בקצה"ח ופשוט ומ"ש בקצה"ח דכיון שאומר שנתנו לאחר מעיקרא היה מהימן במאי דעביד ע"ש היא תמוה מאוד דדין זה אינו אלא בשליש בינו ובין חבירו דהימניה מה שיאמר בינו ובין חבירו אבל הכא הרי טוען שהניחו ביד הפקדון ודאי דחייב לישבע כשטוען לא הנחת אצלי בפקדון רק חברך הניח אצלי זה בפקדון וזה א"צ לפנים ועוד דאפילו בשליש גופי' כשיש עליו תרעומת בהחזרת השלישית מחוייב לישבע והוי עד הצריך שבועה כמ"ש הש"ך בסי' נ"ו ס"ק ך' ע"ש:
ג
אינו נוגע בעדותו עסמ"ע ס"ק ב' דאם שניהם תופסים במקח וכו' ובס' קצה"ח כתב דבז"א כולה שלי וז"א כולה שלי כיון דהמוכר ע"א הוא וזה אינו נשבע רק לחצי שלו וע"א כל שלא נשבע עליו חשוב כשנים והוי כעדים מעידים על חציה וממילא אין לו אלא רביע ע"ש. ולפ"ז כשלא יתנו לו רק רביע ממילא לא ישבע רק שרביע שלו ויהיה שוב המוכר כשנים עדים על שלשה חלקים ולא יטול רק שמינית וכן לעולם עד שלא יטול כלל ומעיקרא דדינא ליתא מתרי טעמי חדא דכיון שנשבע להכחיש העד במקצת ונתבטל עדותו במקצת עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואינו חשוב נגדו עד כלל וחשיב נגד מקצת כאלו אין כאן עד כלל ועוד דהא דמחזיקין לשנים מוחזקין בשוה הוא משום דכיון שהספק היא שקול לב"ד לזה כמו לזה הוויין שניהם מוחזקין בשוה ובכולה שלי דחצי' שלי שאין הדבר ספק שקול לב"ד רק בחצי' השיב כאלו שניהם מוחזקין רק בחצי ולפ"ז החילוק מבואר דבשלמא כשיש שני עדים על המקצת אין כאן טענה כלל (על) אותו המקצת כיון דאפי' לא הי' האחר מוחזק בהמקצת היה נוטלו בעדים הללו וא"כ מוחזקת שלו אינו משמש רק במחצית השני משא"כ בעד אחד שאין השני נוטלו רק משום שהוא מוחזק בו דאלו לא הי' מוחזק היה השני נוטלו בשבועה וכיון שהוא נוטל המקצת ואינו מניח לחבירו ליטול בשבועה הוא רק מפני שהוא מוחזק וצריך הוא להיות מוחזק גם על אותו מקצת שהעד מעיד עליו וכיון שצריך מוחזקת שלו על מחצית זה גם כן חשוב השני ג"כ מוחזק על מחצית האחד דמהיכי תיתי יהיה זה חשוב מוחזק יותר מזה:
ד
מונחים בב"ד עש"ך סעיף קטן ה' שפוסק שיהיה מונח בידו וכו'. ולפמש"ל בסימן ע"ז דבדבר שאינו נפטר בהשבתו לב"ד שהוא חוב הדין הוא דיהי' מונח בידו ואין דומה לפקדון והעיקר כהש"ך ועיין שם
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רכ״ב
א
שהמקח יוצא מחמת ידו. מדסתם משמע אפילו נקיט זוזי מחד ואומר שלא נתרצה לזה רק להשני שלא נתן המעות נאמן דס"ל כהרי"ף ורש"י דטעם נאמנות שלו הוא מטעם דמידק דייק כדי שלא לעמוד במי שפרע או מטעם דכשהמקח בידו ה"ה כדיין שנאמן לו' לזה זכיתי ודלא כפי' ר"ח שס"ל דנאמנות שלו הוא מטעם מגו וא"נ לו' שנתרצה למי שלא נתן המעות דהוי כמיגו במקום (עדים כי) אנן סהדי שנתרצה למי שנתן המעות וגם י"ל דס"ל דאפילו אחר שיצא המקח מת"י נאמן כשנים מטעם הנ"ל והא דסתם וכ' שה"ה כע"א מיירי בנקט מתרווייהו ורימזו במ"ש שאינו נוגע דבדנקיט מחד כשאומר שנתרצה למי שנתן המעות ודאי דהוי נוגע דאולי השני קשה להוציא ממנו אלא ודאי בנקט זוזי מתרווייהו מיירי דבנקט מחד בממ"נ נאמן דאם אומר שנתרצה למי שנתן המעות אינו צריך לנאמנות דחזקה שנתרצה לו וכשאומר שנתרצה למי שלא נתן המעות כיון שאו' היפך מסתברא ודאי מידק דייק ולפ"ז תמוהין דברי הרמ"א שכ' ל"ש נקט מחד וכו' דזה דלא כמאן דלהרי"ף אפילו יצא מת"י נאמן כשנים בנקיט מחד ולר"ח אינו נאמן לו' שנתרצה למי שלא נתן מעות אפילו מקחו בידו וצ"ל דהרמ"א לא קאי רק ארישא במקחו בידו אבל בסיפא נאמן בנקיט מחד (סמ"ע) והש"ך כ' דהעיקר כפי' הר"ח וא"נ לו' שנתרצה למי שלא נתן המעות ודוקא כשיש עדים או שנתבררו על פי הלוקחים מי שנתן המעות אבל כשלא נתברר רק מפי המוכר מי שנתן המעות אפילו יש עדים שאחד מהן נתן המעות וא"י מי מהן שנאמן במיגו ומ"ש הרמ"א דל"ש נקט מחד כוונתו כשאינו מי שנתן המעות נאמן לו' למי נתרצה או מי נתן המעות אבל כשידוע בעדים מי נתן המעות אינו נאמן לו' שנתרצה למי שלא נתן המעות ורימזו בסוף במ"ש לפיכך אם נטל משנים ולא ידע וכו' דאילו נטל מאחד ומסתמא ידוע ממי נטל ואז אמרינן דמסתמא לו נתרצה ואין המוכר נאמן לו' שנתרצה להשני ומ"מ דינו כעד אחד דע"א מועיל נגד חזקה דאנן סהדי כ"כ בקצה"ח ופשוט דהעיקר לדינא דאם לא היה רק מעות לבד ואפילו עשה אחד משיכה והמוכר מכחישו ואומר שלא נתרצה במכירתו וקנין שלו לאו כלום הוא נאמן כיון שבשעה שמכחיש המוכר טענותו הוא נגד עצמו ויש לו חזקת ממון וחזקת מ"ק וממילא יכול להקנותו לאחר בקנין אבל בשכבר עשו שניהם קנין בעדים ויש עדים שנתרצה לא' מהן ואמר לו משוך וקנה רק שא"י למי וא"כ הרי ידוע בעדים שכבר יצא המקח מרשות המוכר ובודאי הוא של אחד משניהן ואין טענת המוכר כשאומר שלא נתרצה לעצמו רק כשמעיד בין שניהם לכך העיקר כהר"ח שא"נ לו' שנתרצה למי שלא נתן המעות ואפילו לא נתברר רק מפי המוכר מ"מ לא הוי מיגו דל"מ כשנתברר מפי הלוקחים מי שנתן המעות כ' הש"ך בעצמו דא"נ המוכר אלא אפי' הלוקחים טוענין כ"א שהוא נתן המעות והמוכר אומר שראובן נתן המעות ונתרצה לשמעון מ"מ לא חשיב מגו שהיה אומר על מעות ראובן שהוא של שמעון ע"ש הטעם ואם ידוע שנתרצה לראובן כשנתן המעות ועשה משיכה לכ"ע אין המוכר נאמן לו' שחזר בו אחר נתינת המעות קודם המשיבה עד שיברר בעדים:
ב
ה"ה כע"א ואם שניהם תופסים אותו שהמוכ' מסייעו פטור משבועה ושכנגדו נשבע ש"ד (סמ"ע) ודוקא כשכ"א טוען שהמוכ' נתנו לו וחבירו תופס בו בגזלנות וא"כ הרי כל אחד פוטר המוכ' משבועה אבל כשטוען שהמוכ' מכרו לו בק"ס והמוכ' פשע ונתנו לחבירו הרי המוכ' חייב שבועה נגד טענתו והוי עד הצריך שבועה שאינו עד דדוקא כשטוען שעשה קנין אבל מעות לבד אף דחייב מי שפרע לפי טענת הלוקח הוי עד וע"ב דדוקא שהמקח שוה יותר מהדמים שנתן אם המקח אינו שוה רק כפי הדמים שמחזי' לו לא הוי עד הצריך שבועה כיון דליכא כפירת ממון:
ג
ולפיכך אם נטל פי' כיון שכאן א"א לאשכח דינא דשניהם אוחזין שיהיה כל אחד נשבע רק בתקנת חכמים רק בכהאי גוונא דהיינו שנטל מתרווייהו ולא ידע דאם נטל מחד אף שלא ידע מ"מ אמרינן דודאי לזה נתרצה דדוקא כשהמוכר מכחיש פליגי הפוסקי' אבל כשהמוכר לא ידע לכ"ע אמרי' דמסתמא נתרצה לזה וגם דוקא דלא ידע דאי ידע נאמן לפעמי' כשנים ולפעמי' כע"א ונשבע שכנגדו ש"ד:
ד
תובע אותו וכ"ש כשאינן תובעין ונקט תובעין משום סיפא דבאין תובעין פטור אף לצי"ש ותובעין הוא דוקא שטוען ברי ואפי' לא תבעו תחלה דשמא חשיב אין תובעין (ש"ך):
ה
מניח דמי מקח ואפי' לקח מה' ב"א שלא היו ביחד ול"ד לפקדון דסימן ש' שהפקדון שהוא לזמן מרובה ה"ל למידק משא"כ במקח שהוא לפי שעה לא הו"ל למידק דסבר מיד יבוא המוכר אחר המעות ולפ"ז בלוקח בהקפה דמי לפקדון:
ו
דמי המקח ביניהם היינו בב"ד והש"ך כ' שיהיה מונח בידו ולא בב"ד והלוקח צריך לישבע שא"י:
ז
ואם הוא חסיד קשה דהא המחבר עעצמו פסק בסי' ש' דפטור אף לצי"ש וצ"ע (ש"ך):
ח
חייב לשלם לכ"א ואינו יוצא ידי תשובה עד שמחזיר לכל א' (סמ"ע) והש"ך כ' דאפי' עומד במרדו וא"ר לעשות תשו' מ"מ כיון דעבר עבירה קנסוהו:
ט
ולא ראיתי ופי' והרי יש בו מום (סמ"ע):
י
אני הלוקח נאמן ואפשר כיון שבא להוציא מידו חייב שבועה אף שאין נגדו רק טענת שמא ובגוף הדין שכ' הרמ"א כ' הש"ך דהרשב"א חולק על זה:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רכ״ב
א
עד א' בלבד. עבה"ט ועיין בתשובת בית אפרים חח"מ סי' ט"ו שהאריך בדברי הג"א והש"ך בזה עש"ה:
ב
אני הלוקח נאמן. עיין בנ"צ מ"ש בזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רכ״ב
א
[סמ"ע אות ו] א"ל לקחתי. נ"ב זהו לא נזכר בדברי הרא"ש אף בכרך א' ממש לפטור באביו אלא דכתב לפטור בלא תבעו לי'. וי"ל דמיירי באומר לא' מכם דוקא כמו בחליקי' רק ממי קבל הפקדון וכן יש לדייק מדברי הטור סי' ע"ו שמסיים ובשטר אי תבע לי' וכו' וכן באחד מכם הלוה לי מנה פטור אף בבא לצאת ידי שמים עיי"ש משמע דחד דינא אית להו ודו"ק:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רכ״ב:א׳
א
נאמן בעל המקח לומר כו'. יש כמה פירושים בש"ס בענין זה והעיקר נ"ל דבריש פ"ק דמציעא ובס"פ י' יוחסין בחדא גווני פריך וה"פ וניחזי זוזי ממאן נקיט בין מקחו בידו או אין מקחו בידו מאי צריכים לנאמנותו של מוכר הא מסתמא ידיע מילתא זוזי ממאן נקט ומסתמא לאותו נתרצה ואפילו אומר המוכר בזמן שמקחו בידו שמכר למי שלא נתן המעות אינו נאמן דהוי כמגו במקום עדי' כמו שפירש ר"ח וכ"ש כשאין מקחו בידו אע"פ ששניהם מוחזקים במקח אם ידוע ממי קבל המעות אמרינן מסתמא לו מכר והרי הוא שלו לבדו וע"כ הוצרך בש"ס ס"פ עשרה יוחסין לתרץ דנקט מתרוייהו ואמר מחד מדעתאי ומחד בע"כ כו' וה"ה דה"מ לתרוצי דנקט מחד ולא ידיע ממאן אלא שדרכן של עדים לידע וכמ"ש הרמב"ן בספר המלחמות ס"פ עשרה יוחסין וכן הריטב"א שם אבל אי אין ידוע לעדי' מאיזה מהן קבל אף ע"פ שהמוכר אומר שנתרצ' למי שלא נתן המעות נאמן במגו כשמקחו בידו דאע"פ שמודה ממי קבל המעות מ"מ אי בעי לא הודה כלל שקבל ממנו המעות וכ"כ הרמב"ן בס' המלחמות פ"ק דמציעא (והריטב"א פרק י' יוחסין) ודלא כהרא"ש שם אבל מ"ש הרמב"ן שם דאפי' ידוע בעדי' ממי קבל המעות נאמן להאחר אינו נ"ל ע"פ סוגית הש"ס אלא נלפע"ד עיקר ב"ה כהרא"ש דאם ידוע בעדים או ע"פ הלוקחי' ממי קבל המעות אמרי' דמסתמא לו מכר (וכ"פ הריטב"א פ' י' יוחסין) ונרא' שכן דעת ר"ח בכל זה וגם נ"ל שכן דעת הרי"ף ודלא כהרא"ש לדעת ר"ח והרי"ף והא דהוצרך בש"ס רפ"ק דמציעא לשנויי ולא ידע לגי' הרי"ף היינו משום דבכלל ונחזי זוזי ממאן נקט הוא נמי דאפשר להתברר ע"פ המוכר וע"כ הוכרח לתרץ דנקט מתרווייהו דאל"כ היה אפשר להתברר בעדי' או ע"פ הלוקחי' ממאן קבל דמסתמא ידיע מילתא מי נתן המעות וגם הוכרח לתרץ ולא ידע דאל"כ היה אפש' להתברר ע"י המוכ' כשמקחו בידו לגי' הרי"ף ומה שהקש' הרא"ש על הרי"ף מאי דוחקא דתלמודא לתרץ ולא ידע כו' לפע"ד לק"מ דאדרבה מאי דוחקא לאוקמא מתני' במקח וממכר באין מקחו בידו דוקא הא איכא לאוקמי בכל גווני בין אין מקחו בידו בין מקחו בידו ובאין מקחו בידו אתיא כפשטא ובמקחו בידו איירי דלא ידע ונרא' שכן דעת הרמב"ם והמחבר בכל זה וע"כ כתבו בסיפא ולפיכך אם נטל הדמים משנים כו' ולא ידע ממי נטל מדעתו כו' כלומר דאלו ידע ממי נטל מדעתו אז היה נאמן כשמקחו בידו כשנים וכן כשאין מקחו בידו אלא שניה' תופסים בו היה כע"א והיה אותו שמסייעו נוטל החצי שתופס בלא שבוע' כדין ע"א שמסייע שפוטר משבועה ושכנגדו היה צריך לישבע ש"ד משא"כ עכשיו נשבעים שניה' כתקנת חכמי' ונ"מ טובי בין ש"ד לשבועה דרבנן כמו שנתבאר לעיל סי' פ"ז להכי כ' נטל משנים כו' דאלו נטל מא' מהן מסתמא ידיע ממאן נטל ואז אין צריך לעדותו של מוכר ואפי' ידע לא מהימן דכיון שידוע בעדי' או ע"פ הלוקחים ממי נטל אמרינן מסתמא לו מכר וגם הרב בהג"ה והעיר שושן מודים לזה ומ"ש ל"ש נקט זוזי מאחד ל"ש נקט זוזי מב' כו' היינו דלענין נאמנות ממוכר אין לחלק בזה ולאפוקי פירש"י וכן הרי"ף לדעת הרא"ש והטור דבנקט זוזי מחד נאמן כב' אפי' אין מקחו בידו מטעם דעליה רמיא ומדכר דכיר קמ"ל דלענין נאמנות אין חילוק אבל מ"מ יש חילוק בין נקיט זוזי מחד כשידוע בעדי' או ע"פ הלוקחי' לענין דאמרינן מסתמא לו נתרצה וזה נרמז בסוף דברי הרמב"ם והמחבר כמ"ש ובזה נסתלקה תמיהת הסמ"ע על הר"ב והע"ש ועיין בכ"מ ובב"ה אף שדבריו שם מגומגמים מ"מ תמצא שם סיוע לדברי ודוק בכל זה כי הוא עיקר לפע"ד לדינא:
רכ״ב:ב׳:א׳-ב׳
א
הרי הוא עד אחד כו'. וכתב בהגהת אשר"י ר"פ שנים אוחזין דהאידנא דאיכא שבועת היסת לא הוה עד כיון שיכול שכנגדו להשביע ולומר תן לי מקחי שקניתי ממך ועד שצריך שבועה לא חשיב עד (כדלעיל סי' קכ"א סעיף ט') עכ"ל וכתב בס' מעד"מ דמדברי הרא"ש (וכן שאר פוסקי') שסת' הדברי' ולא כ' דהאידנא לא הוי דינא הכי משמע ודאי דס"ל דאף האידנא דינא הכי לפי דאף האידנא אין כאן שום חיוב שבוע' על זה העד דהא שני' אוחזין מוקמינן אף במקח וממכר ואם כל א' יטעון שהמוכר התפיס לו לברו א"כ אין להם על המוכר כלום שהרי הוא אומר שהמוכר נתן לו והיאך ישביעהו שמודה הוא שנתן לו ואם שכל א' יטעון על המוכר שלא נתן לו ושנתן לחבירו א"כ הודה שעדיין לא משך ויכול המוכר לחזור ואינו עומד אלא במי שפרע וכמ"ש רש"י בקדושין באם מקחו בידו שכתב וז"ל עליה למידק שלא לחזור לו מזה ולהחזיר לו דמיו ויתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הלכך מידק דייק עכ"ל ומכיון שאין עליו אלא מי שפרע בזה לא שמענו דלא ליחשב עד ועוד על כרחנו לא מיירי שמשך דא"כ קמה לה ברשותיה ומה לו על המוכר כלל אבל גדולה מזה דהכא הא מיירי בשאין מקחו בידו וכתב רש"י בקדושין כשאין מקחו בידו מי שפרע ליכא ולא רמי אנפשיה ע"כ והיינו מטעמא דמיירי ששניהם לקחוהו מעצמם ולפ"ז אפשר דמי שיש עליו מי שפרע לא חשיב עד כיון שלא יוכל להעיד העדות בדבור בלבד שייך נמי טעמא כמו בעד שצריך שבועה כדלקמן ומ"מ הכא ודאי דלא קשיא כלל דאין כאן אפי' מי שפרע כל זה נ"ל פשוט עכ"ל המע"מ ואין דבריו נכונים לפע"ד דהא שפיר מיירי שיטעון שמשך והניחו אצל המוכר והמוכר נתנו אח"כ לחבירו וגם מה שהביא מפירש"י אין ראיה כלל דרש"י לפירושו אזיל דמפרש לה לענין דרמי אנפשיה ומדכר וגם לא כתב רש"י באין מקחו בידו דליכא מי שפרע כמו שהעתיק הוא אלא דלא רמי אנפשיה למדכר כיון דנסתלק המקח ממנו ע"ש ברש"י אבל ודאי דשייך נמי מי שפרע אפי' אין מקחו בידו אבל להרא"ש והפוסקים דמפרשי לה לענין שיהא נאמן כעד א' ודאי משמע דמיירי שכל א' טוען שקנהו במשיכה או בקנין סודר אג"ק או שאר קנינים דאל"כ מה תלי זה בהעדאת עדות כיון שלא קנוהו באיזו קנין וליכא אלא מי שפרע א"כ פשיטא שהרשות בידו למכרו למי שירצה בדבורו לבד אלא נראה לי דהרא"ש והפוסקי' לא מיירי מדין שבועה ולא באו אלא לומר שאין נוגע בעדות מצד הענין בעצמו והוי עד א' אבל מדין שבועה לא מיירי ומיירי היכא שא"צ לישבע כגון שפטרוהו משבועה ואף למאן דאמר לעיל סי' קכ"א ס"ק נ"ב דלא מהני פטור משבוע' היינו דוקא התם שהלוה לבדו פטרו ומטעם דחיישינן דבשביל שפטרו יעיד לו אבל הכא שפטרוהו שניהם פשיטא דמהני אבל היכא דלא פטרוהו משבוע' אין הכי נמי דמודי' הרא"ש והפוסקים להגהת אשר"י דלא חשיב עד כן נראה לי ולענין דינא בעלמא היכא שצריך לקבל מי שפרע נלפע"ד דשפיר חשיב עד ועיין לעיל סי' קכ"א ס"ק נ"א ודו"ק:
ב
שוב מצאתי בש"ג פ"ג דמציעא סוף דף ס"ה שכ' וז"ל ומדברי הגהת הרא"ש כאן מוכח דאע"ג דקי"ל בדברים בעלמא אינו נגמר המקח מ"מ לאחר שנתקנה שבועת היסת אם ראובן טוען לשמעון אתה עשית המסחר עמי על כלי פלוני ומכרתו לי והלה כופר אף ע"פ שהכלי ביד שמעון ואם היה שמעון אומר אני חוזר בי היה פטור מכלום עכשיו שכופר מצי להשביעו היסת עכ"ל ודבריו תמוהים דהיאך ישבע היסת בדבר שאף אם היה מודה היה פטור אלא ודאי כוונת הגהת אשר"י כמ"ש לעיל:
רכ״ב:ג׳
א
וכל א' מהם תובע אותו כו' ע"ל ר"ס ע"ו כתבתי דאין חילוק בין תובעים אותו תחלה או לא רק בשכל א' תובעו בברי מיקרי תובע ואם אינו תובע בברי אפי' תובעו מתחלה בשמא דינו כאינו תובעו ותובעים אותו כו' לרבותא נקט תובעים אותו וכ"ש כשאין תובעי' אותו דמניח דמי המקח ביניהם ומסתלק א"נ משום סיפא דאלו אינם תובעים אותו אפי' לצאת י"ש א"צ כדלקמן סי' ש"ג ע"ש:
רכ״ב:ד׳
א
מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק כו' הקשה בב"ח דישלם לכל א' וא' מדינא דהא ה"ל פושע דה"ל למידק וכדאמרינן לגבי פקדון ותירץ דבפקדון נמי אינו חייב מדינא אלא דוקא בשני כריכות כגון שהפקיד זה שלא בפני זה וכמ"ש לקמן סימן ש' אבל כאן קאמרינן לקח מא' מחמשה כו' משמע הלשון דמיירי שכל החמשה היו ביחד כשקנה מא' מהם דנעשה כאלו הפקידו בכרך א' דמימר אמר להו אתון גופייכו לא קפדיתו אהדדי כו' ואין נלפע"ד דמ"מ תיקשי להרי"ף והרמב"ם והמחבר וסייעתו דס"ל לקמן סי' ש' דוקא כרך א' ממש פטור אבל הפקידו זה בפני זה חייבו ה"נ כהפקידו זה בפני זה דמי ועוד נראה דדוקא בפיקדון שהפקידו שניהן זה ק' וזה ר' שייך למימר אתון גופייכו לא קפידתו אהדדי כיון שהפקידו שניהם יש לחוש לחלוף אבל הכא שלא מכר רק א' לא שייך לומר כן דמהיכי תיתי יאמר אחר שהוא מכר דבר שלא הי' מעולם אבל באמת מעיקרא לק"מ ואשתמיטתיה להב"ח דברי הנ"י פרק המפקיד שכתב להדיא דדוקא בפקדון חייב מטעמא דה"ל למידק שמפקידין אותו בידו לזמן רב אבל במקח דלפי שעה רוצים הדמים נמצא דלא ה"ל למידק דסבר מיד יבוא המוכר אחר מעותיו וכ"כ בס' מע"מ ובסמ"ע לקמן סי' ש' ס"ק י"א ולפ"ז אפילו לקח מה' בני אדם שלא היו ביחד דינא הכי ודוק:
רכ״ב:ה׳
א
מונחים בב"ד כו' הטור כתב בסתם יהיה הדמים מונחים וכן הרמב"ם פ"כ מה' מכירה כתב ה' המגיד שפירשו ז"ל שמניחין ביד ב"ד וזה שכתב הרמב"ם ויהיו הדמים מונחים הכוונה בב"ד עכ"ל ואחריו נמשך המחבר ותימא שהרי בפ"ה מהלכות שאלה כתב הרמב"ם להדיא יהיה מונח אצלו כו' וכ"כ המחבר לקמן ר"ס ש' לכך נראה דהדברים כפשטן שיהיו הדמים מונחים בידו וכן פירש"י פ' המפקיד (בבא מציעא דף ל"ז ע"ב) וז"ל ולא שיוציאנו מידו אלא תהא מונח ביד כו' ומסתלק מן הדין והגזילה יניח בידו עד שיבא אליהו עכ"ל וכ"כ בעל המאור פרק המפקיד וז"ל אלמא בבא לצאת ידי שמים הוא דחייב אבל בדתבעי ליה לא אלא מניח גזלה ביניהם בלבד לברר הדבר אם יוכל ואם לאו יניחו ברשותו עד שיבא אליהו ולא יוציא מידו כלום עכ"ל וגם הרמב"ן בספר המלחמות שם הסכים עמו בזה (ופשוט הוא דדין מכירה לר' עקיבא לא גרע מדין גזלה לר' טרפון) וכן משמע לכאורה בש"ס פרק המפקיד ומ"מ נראה דהלוקח צריך לישבע היסת שאינו יודע ועמ"ש לקמן סי' ש' עוד בזה:
רכ״ב:ו׳
א
נותן דמים לכל אחד ואחד כו' ק"ל על המחבר דכאן כתב דברי הרמב"ם בסתם ולקמן סי' ש' סס"א פסק בסתם דפטור אפי' לצאת י"ש והיינו כמ"ש ה"ה שם ונראה לי ברור דהרב המגיד לטעמיה אזיל דס"ל דכל היכא דלא פשע כגון בכרך א' במפקיד או במקח דלא שייך פשיעה פטור אף לצאת י"ש והיינו שכתב ה' המגיד כאן פ"כ מה' מכירה אדברי הרמב"ם אלו וז"ל בזה חלוקים עליו הרמב"ן והרשב"א ואומרים דבמקח אפי' לצאת י"ש מניח ביניהם ומסתלק וכ"כ בפ' המפקיד עכ"ל כלומר דבמקח כיון דלא עביד איסורא ולא פשע פטור אף לצאת י"ש אפי' כל א' תובעו בברי היינו שכתב וכ"כ בפ' המפקיד כלומר שבפרק המפקיד דימו דין מקח לדין מפקיד בכרך א' ואפשר המחבר מחלק בין מקח למפקיד אבל דוחק לחלק בכך כיון דבתרווייהו לא פשע וכמו שכתב לעיל דהמחבר ס"ל דזה לא הוי פשיעה וגם בנ"י פ' המפקיד למד בהדיא דמפקיד בכרך א' פטור לצאת י"ש אפי' כל א' תובעו ברי מהך דמקח משמע דפטור החסיד אפי' לצאת י"ש אפי' תובעו ברי כיון דלא פשע וה"ה מפקיד בכרך א' דלא פשע ע"ש וא"כ דברי המחבר צ"ע:
רכ״ב:ז׳
א
חייב לשלם לכל א' וא' מפני שעבר עבירה פי' ואינו יוצא ידי תשובה עד שיחזור הגזילה ליד הנגזל כו' עכ"ל סמ"ע וכ"כ בע"ש ואין לשון זה מדוקדק דה"ה אפי' עומד במרדו ואינו רוצה לעשות תשובה ונודע לב"ד שנשבע לשקר כגון שהודה בפני אחרים וכה"ג קנסי' ליה וחייב לשלם לכל א' וא' כדמוכח בש"ס ופוסקים ועיין בא"ע סי' מ' ס"א ומ"ש הרמב"ם והמחבר בריש דבריהם ועשה תשוב' היינו אורחא דמילתא נקטו משום דאל"כ לא שכיח שיתברר שנשבע לשקר והיינו דלא כתבו כן בסוף דבריהם ודו"ק:
רכ״ב:ח׳
א
אני הלוקח נאמן עיין בה' המ' פ"א מה' אישות שנראה שחולק בשם הרשב"א על דין זה וקצת משמע כן לעיל סי' קמ"ו ס"ט ע"ש ודו"ק ועיין בירושלמי בקידושין פרק האומר ודו"ק ובהג"א פרק המפקיד גבי מרי בר איסק בשם הא"ז חולק בהדיא על דין זה ע"ש ועיין בסמ"ע ס"ק י' מ"ש בשם הע"ש שיכול להשביעו וע"ל בסמ"ע סי' קמ"ו ס"ק י"ח ומ"ש שם:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רכ״ב
א
(סעיף א') נאמן בעל המקח בדין זה יש ב' שיטות הרי"ף לפ"ד הרא"ש ורבינו ס"ל כשנקט זוזי מא' הוא מעליותא דבזה מדכר דכיר למי זבין אפילו אם אומר שנתרצה למי שלא נתן מעות ונ"ל הטעם דכשלקח המעות ודאי רמי אנפשיה באיזה אופן לקחם אם להחזיק או להחזירם ואם כן צריך שידע למי יחזיר ובודאי ע"י המעות יודע האמת ומש"ה פי' דכי פריך וליחזי זוזי ממאן נקט פריך אפי' באין מקחו בידו יהיה נאמן דע"י לקיחת המעות יהיה נזכר לעיק' הדבר ומשני אה"נ אלא דהכא מיירי בנקט זוזי מתרווייהו ולא ידע כו' נמצא דאין מעליותיו במקחו בידו לסייע לא' רק בנקט זוזי משניהם אבל בנקט מחד הוי מקחו בידו ואין מקחו בידו שווים דנאמן המוכר ויש בד"ר ט"ס בהיפוך דברים וכן נ"ל להרי"ף כ"ז שמקחו בידו נאמן ל"ש נקט זוזי מתרווייהו מחד מדעתיה ומחד בע"כ ואינו יודע איזה מהן נתן המעות מדעתיה אומי מהם נתן המעות בע"כ ב' יש נקט זוזי מחד אפילו ידוע בעדים נאמן לומר שנתרצה לזה כו' דאי לגירסא שלפנינו תמוה היאך נאמן נגד עדים גם אינו מתיישב מ"ש אח"כ למי שלא נתן המעות והא מיירי עכשיו שקיבל משניהם אלא כהגהתי כן עיקר ומ"ש ידוע בעדים ר"ל עיקר נתינת המעות ידוע אבל לא ידוע איזהו מדעתו וכו' ומ"ש רבינו או מי מהם נתן בע"כ המעות ולא אמר בקיצו' מי בע"כ קמ"ל בזה דלא בעינן ב' ידיעות דהיינו שלזה מדעתו ולזה בעל כרחו אלא ידיעה זו סגי וראיתי מי שכ' ראיה לדברי רבינו כפי הנוסחא שלפנינו ממ"ש הרמב"ן בספר מלחמות וז"ל דאפי' נקט מוכר מאחד בפני עדים ברצונו נאמן לומר לחבירו מכרתי קודם לכן או אחר כך וקנה הטלית במשיכה וכו' ולא קרב זה אל זה דהרמב"ן לא מיירי אלא שיש עדים על אחד ומן הב' אינם יודעים מאומה ומש"ה יש לומר דבאמת קנאה הב' משא"כ בד"ר שכ' בהדיא ויש עדים שלב' בע"כ ודאי אינו נאמן נגד העדים וברור הוא כאשר הגהתי לע"ד ור"ח והרא"ש פליגי על הרי"ף בתרתי האחד לדידהו הוה נקט זוזי מחד הרבה לגריעותא אי הוא מעיד שנתרצה להב' דאנן סהדי דלא כן הוא והב' דס"ל באין מקחו בידו לא הוה שום נאמנות למוכר טפי מע"א דעלמא לכל מילי דדוקא כשיש מקח בידו דיש לו מגו אז הוא נאמן טפי משאר עד א' מש"ה פירשו דמאי דפריך ולחזי זוזי פריך אמקחו בידו דהיינו לא יהא נאמן באם מקחו בידו בהך גריעותא דנקט זוזי מחד לו' שנתרצה לכשנגדו ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו וא"י לנו למי נתרצה בזה דוקא המוכר נאמן בזמן שמקחו בידו שהוא יודע האמת והנה הרמב"ם סתם לכתוב דנאמן במקחו בידו ואין נאמן באין בידו ואי ס"ל כר"ח הי"ל לבאר ואף אי ס"ל כהרי"ף ה"ל לבאר באין מקחו בידו דנאמן בנקט זוזי מחד והסמ"ע כ' שאפשר שרמזו במ"ש אינו נאמן אלא כע"א וזה מיירי דוקא כשקיבל מב' דאי לא קיבל אלא מחד אינו מעיד אפי' כע"א וכו' אע"כ מיירי שקיבל משניהם ע"כ ולענ"ד אין זה כדאי שהרמב"ם ישמיט דין מחודש דנאמן טפי מע"א בנקט זוזי מחד ולרמז ברמז ותו מאי נגיעה יש כאן דאטו מי לא נוכל לומר דמיירי שכל א' מבע"ד מביא דמי מקחו בידו באופן שאין להעד שום נגיעה וזה נכלל במה שקרא להמוכר ע"א ונמצא דינו ככל ע"א עוד כ' הסמ"ע דהרמב"ם ס"ל בפשיטות דאי נקיט זוזי מחד דנאמן טפי מע"א ולא הוצרך לכתבו דהוא תמוה דהא הרמב"ם כ' בפי' דאם אין המקח בידו דהוה כע"א מאחר שאינו נוגע בעדות משמע דקמ"ל דעכ"פ יש לו מעליותא כשאר ע"א ולא גרע מיניה כ"ש דהל"ל דהוא נאמן לפעמים אפי' טפי דע"א כיון דנקט זוזי מחד עכ"ל נ"ל דברמב"ם יש לו שיטה ג' בזה וס"ל באין מקחו בידו אינו נאמן בכל גווני בעולם רק כע"א וכי פרכינן בגמ' דלחזי זוזי ממאן נקט פריך אאין מקחו בידו דמ"מ זה שמעיד כנגדו יתחייב שבועת התורה וזה שמסייעו יש לפטרו לגמרי כיון שזה מסייעו ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו ולא ידענא ע"כ אין כאן שום עדות והוי דינא שכ"א ישבע כתקנת חז"ל וזה הפי' כתבו סמ"ע בשם בעל המאור וכתב שזה ג"כ דעת הרמב"ם דנ"ל ברור דהרמב"ם פי' כן גם בדברי הרי"ף בדרך זה דמעולם לא נתן שום מעלייתא באין מקרו בידו שיהיה נאמן טפי מע"ח דלשון הרי"ף פ"ק דב"מ הכי הוא וש"מ היכא דאין המקח יוצא מתחת ידו של המוכר אינו נאמן לומר מהא נקטינא מדעתי ומהא בע"כ והרא"ש הבין דברי הרי"ף אלו דאי נקט זוזי מחד דאה"נ דנאמן אבל הרמב"ם לא פי' כן אלא הרי"ף נקט לישנא דאמר בהדיא בגמרא היכי דשקיל לזוזי מתרווייהו דבזה לא מהימן טפי משאר ע"א וע"ז פריך התם הרי"ף דבריש ב"מ משמע דאי ידע מהימן טפי משאר ע"א וע"ז משני הרי"ף דבב"מ מיירי במקחו בידו אבל באין מקחו בידו אין לו שום מעלה משאר ע"א ובפרק עשרה יוחסין גרסינן גם לרי"ף ולא ידוע ובזה נסתלקה קושית הרא"ש בפ"י יוחסין על הרי"ף והכי מוכח סוף דברי הרי"ף בריש ב"מ שכתב ז"ל אבל היכא דניחא בידו דמוכר אלא שניהם אדוקים בו אין בעל המקח נאמן לומר לזה לא מכרתי אלא עד דמצרף אחרינא בהדיה בשאר עדות דעלמא עכ"ד משמע שאין לו מעלה בשום פנים על שאר ע"א כנ"ל נכון דעת הרי"ף ואחריו הרמב"ם וזה ג"כ כוונת רמ"א שכתב בתוך דברי הרמב"ם כאן ל"ש נקט זוזי מחד כו' עכ"ל ותמה עליו הסמ"ע וכתב לכן נראה דהג"ה זו קאי ארישא אמקחו בידו וכדעת הרי"ף ולמ"ש נתיישב הכל דדברי הרמב"ם כפשטן כמו שהביא רמ"א כן עיקר וגם דברי הרי"ף מתישבים יפה לפי דעת הרמב"ם כנ"ל עיקר:
ב
(סעיף ג') חייב לשלם כתב הסמ"ע סק"ז ואינו יוצא ידי תשובתו כו' משמע דאין כופין אותו בב"ד המעיין ביבמות דף קי"ח יראה דלר' עקיבא הוי קנסא שקנסוהו חכמים וכן משמע בהמפקיד דף ל"ו לר"ע דלא מיירי בבא לצאת י"ש ע"כ בודאי כופין הב"ד לשלם והא דכתב תחלה דרוצה לעשות תשובה קמ"ל רבותא דאע"ג דבא התשלומין מכח הודאתו וסד"א דבזה לא קנסוהו רבנן קמ"ל כנלע"ד:
ג
(סעיף ד' בהג"ה) אני הלוקח כו' מ"ש רמ"י ואחריו סמ"ע דצריך שבועה תמהני על ב' אריות שיאמרו כזה דלפי הנראה אין כאן שבועה דדין זה אי' פ' האומר דף ס"ג לענין קידושין שאם האב אומר קדשתי את בתי וא"י למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן וקי"ל שם כרב אסי דנאמן אפי' לכונסה ופירש"י הטעם דלא חציף אינש לומר לפני האב שקיבל הקידושין אני הוא דמירתת דילמא יכחישנו ויאמר ידענא דלאו את יהבת לי קידושין ומשם נלמד דין זה לענין מכירת השדה ואם יש כח לסברא זו להתיר ספק א"א ושם אין שייך שבועה ק"ו לענין ממון הקל דזכה בשביל זה וכ"מ לשון הג"מ פ"ט דאישות וז"ל ונראה לריב"א דמהימן דהואיל והמוכר מודה שאינו שלו מצי א"ל למוכר לאו את מודה דלאו דילך הוא זיל לעלמא ואם יבא אחר ויכחישנו בסהדי הריני מחזיר לו עכ"ל הרי לפנינו דלאו בע"ד דידיה הוא א"כ מי ישביענו ע"כ נלע"ד דאין לשבועה זו מקום ומש"ה לא הזכרוה בהגהת מיימ ולא רמ"א:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5