שולחן ערוך, חושן משפט רי״ב: דין מקנה דירת בית או חצירו או מקדיש דבר שלא בא לעולם. ובו ט' סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

דין מקנה דירת בית או חצירו או מקדיש דבר שלא בא לעולם. ובו ט' סעיפים:
אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זה או דירת בית זה לא קנה עד שיקנה גוף בית זה לדור בו וגוף אילן לאכול פירותיו: הגה האומר ידור פלוני בבית זה ולא קצב זמן הדירה אפי' רק שעה אחת במשמע (הג"מ סוף ב"ב) ושטר שכתוב בו שראובן נתן לדור בביתו וקנו ממנו ע"ז יש לפרש השטר שקנה ממנו בענין המועיל והקנה לו הגוף לדור בו וכ"ש אם החזירו הקנין למטה בשטר דודאי ליפוי כח כתבו וקנו ממנו בענין המועיל אבל אם לא כתב בשטר רק קנו ממנו שנותן לו לדור בביתו אינו כלום דאז עיקר הקנין קאי על הדירה ואין בדירה ממש (תשו' רמב"ן סי' ס"ז) שטר שלא היה כתוב בו קנין פירות כראוי רק כתוב בו שנתן לו כח ליקח הפירות כתקון חכמים הרי הודה שהקנה לו כתקון חכמים ויש לפרש שנתן לו באופן המועיל (מרדכי פ' מי שמת):

ב

וכן המוכר לחבירו אויר חורבתו ואויר חצירו אינו כלום אא"כ הקנה לו חצירו להכניס בו זיזין וכן כל כיוצא בזה:

ג

אבל אם מכר לא' בית ואילן וחורבה וחצר ושייר לעצמו דירת הבית ואכילת הפירות ואויר החורבה ואויר החצר מהני דהוי כאילו פירש ששייר לעצמו מקום ואפי' לא הזכיר שיור בחצר כלל אלא מכר לו בית ואמר לו על מנת שדיוטא העליונה שלי אמרינן ששייר לו מקום בחצר להוציא זיזין מהדיוטא לחצר: הגה ואם שייר לעצמו זכות וגם שייר לאיש אחר אמרינן כמו ששייר לעצמו בעין יפה ובאופן המועיל כן שייר לחבירו דודאי על ענין אחד נתכוין (תשו' רמב"ן סי' י"ח) (וע"ל סי' ר"ט ס"ז):

ד

המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב ה"ז מכיר' ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירות שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם:

ה

ומה הפרש יש בין המוכר שדה זו לפירותיה ובין המוכר פירות שדה זו לחבירו שהמוכר פירות השדה אין ללוקח להשתמש בשדה זו כלל אפי' להכנס [בה] אלא בשעת הוצאת הפירות ויש לבעל השד' להשתמש בה כחפצו אבל המוכר שדה לפירותיה אין בעל השדה יכול להכנס בה אלא מדעת הלוקח ויש ללוקח להשתמש בה כחפצו:

ו

ומה הפרש יש בין הקונה שדה זו לפירותיה ובין השוכר שדה זו מחבירו שהקונה שדה לפירותיה יש לו לנטעה או לזרעה כל זמן שירצה או להובירה והשוכר אינו כן כמו שנתבאר בסי' ש"ך:

ז

דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין הדיוט בקנייתו שאילו אמר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעול' ה"ז חייב לקיים דברו שנא' ככל היוצא מפיו יעש' והואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים או כל שכר בית זה לעניים זכו בהם העניים: הגה וי"א דלא קנו ההקדש ולא הצדקה כלום דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וממילא דבריו בטלים אבל אם אמר כשתלד בהמתי או יוציא אילן זה פירות וכיוצא בזה אתננו להקדש או לעניים חייב לקיים דבריו מטעם נדר (טור בשם הרא"ש) ודוקא אם הנודר קיים אבל אם כבר מת אינו כלום שהרי אינו כאן שיקיים נדרו (מרדכי פ' מי שמת) וסברא האחרונה היא עיקר וכן ראוי להורות ועיין לקמן סי' רנ"ב סעיף ב' ואם נשבע לקיים המקח ע' לעיל סי' ר"ט סעיף ד':

ח

קנה קרקע אדעתא שיעשנו הקדש ולא הוציא מפיו כלום י"א דכיון שגמר בלבו לתת לצדקה חייב ליתן ויש מי שאומר דאע"ג דכתיב כל נדיב לב עולות חולין מקדשים לא ילפינן והאידנא כל הקדש יש לו דין חולין שאין הקדש עתה לבדק הבית ואינו אלא לצדקה הילכך כל שלא הוציא בשפתיו אינו כלום: (ויש להחמיר כסברא הראשונה וע' בי"ד ס"ס רנ"ח):

ט

וכן אם אמר קרקע זה לכשאקננו יהיה הקדש אינו כלום שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אבל אם אמר לכשאקננו אקדישנו או אתננו להקדש הוי עליו נדר וצריך לקיים נדרו: הגה וזהו סברת הרא"ש וחולק על הרמב"ם שסובר שאם אמר לכשאקננו יהיה הקדש חייב לקיים דבריו כמ"ש סברתו בסעיף ז' ודברי המחבר שסתם לעיל כדברי הרמב"ם וכאן כדברי הרא"ש אינו נכון :

א

ממש. עיין בתשו' רשד"ם סי' רע"א ושכ"ב ובתשו' ר"מ אלשיך סי' פ"ז ובמבי"ט ח"ב סי' שכ"ט ובתשובת ן' לב ס"א סי' נ"ט דף פ"ב ובס' ד' דף ע' ע"ב:

ב

פירות. פי' הסמ"ע דאף שהפירות הן בעולם מ"מ שם האכילה דבר שאין בו ממש הוא (וכתב הט"ז דנ"ל דאם איתנהו לפירות בעולם ואמר יאכל פירות דקל זה דמהני לכ"ע וע"ש. האומר אני נוטל קנין שאני נותן הבחיר' לפלוני הוי דבר שאין בו ממש ויכול לחזור בו הר"ש הלוי ח"מ סי' מ"ז. בני חיי):

ג

ידור. (בהגמ"ר בשם רב נחשון גאון כתוב דמטעם זה אמרינן בש"ס פלוני ידור בבית זה לא אמר כלום משום דאינו משמע אלא שעה אחת ולפ"ז צ"ל דאם מקנה לו גוף הבית דמהני בהדיא בש"ס שם לא אמרי' שעה א' דדוקא בידור אמרינן כן שהוא לשון אקראי נמצא ר"נ גאון חולק על הרמב"ם דפי' הטעם משום שאין בו ממש ועכ"ז צ"ע למה לא הביא הרמ"א דברים אלו דודאי אם מקנה גוף הבית באמת מהני אפי' לרב נחשון שהרי ש"ס ערוך הוא ולא ירדתי לסוף דברי הסמ"ע שכתב במקנה לו בית לדירה רק שעה אחת משמע ומ"מ נ"ל כיון שאומר סתם בית לדור בו היינו לעולם וכמ"ש בס"ד בשדה לפירותיה עכ"ל הט"ז) וכ"כ בהגהת הש"ך ע"ש (ואם כבר היה דר בבית גוף הבית נתן לו הרשד"ם סי' שכ"ג. ומהרש"ך סי' קע"ו ומהרי"א סי' רצ"ה חולקין עליו ועיין בהר"ש יונה סי' ל"ב. בני חיי):

ד

שעה. והא דכתב הרמ"א בסי' ס' ס"ג די"א דהמקבל עליו לזון לחבירו סתם או יתן לו ק' זהובים לשנה דנפטר בשנה א' מנדרו דמשמע הא שנה אחת עכ"פ צריך לזונו כתבתי שם והוכחתי מתשוב' הרא"ש דהיינו דוק' התם דגילה דעתו שרוצה לזונו שנה לפחות מדסיים בלשונו ואמר או אתן לו ק' זהובים לשנה הא קיבל עליו לזונו סתם אפילו ביום א' סגי ומטעם דהמע"ה וע"ש מ"ש ליישב הא דכת' הרמ"א בס"ס קס"ג בפטרוהו ממס סתם די"ל דלא פטרוהו כי אם לשנ' דלא איירי בכל מיני מסים. סמ"ע:

ה

לפרש. ז"ל הרמב"ן שם שהקנין ענין חזק וכשבא באחרונ' לא דיר' בלבד שאין בו ממש נתן לו אלא מגופו של קרקע קנה מידו משא"כ כשכתב בשטר הקנין לפני הדיר' וכדמסיק אבל אם לא כתוב כו'. שם:

ו

המועיל. וא"ל הא בסי' רי"א ס"ו כתב דצריך להבי' ראיה שהיו המעות כו' דשם פרטו העדים אופן ההקנא' שכתבו אג"ק איכא למימר שהעדים כתבו דברים כהווייתן ולא כוונו להעיד שהיה באופן המועיל ע"פ הדין משא"כ הכא שכתבו וקנו ממנו ע"ז משמע שמעידין שהיה שם קנין מספיק לזה אלא שלא רצו להאריך איך היה ובל' הודא' של בע"ד כבר כתב הרמ"א בסי' ס' ס"ו שאין מדקדקין אח"ז דודאי היה באופן המועיל. ט"ז)

ז

כתיקון. ע"ל סי' רמ"א סי"ב:

ח

אויר. ז"ל הטור כגון שהיה לחבירו כותל סמוך לחצירו או חורבתו וקונה לו אויר חצירו להכניס בו זיזין. סמ"ע:

ט

העליונה. דין זה יתבאר מלתא בטעמא בסי' רי"ד י"א וז"ל הטור שם סי"א כיון דלא היה צריך לתנאי זה דבלא"ה אין הדיוטא העליונה נמכרת מסתמא בכלל בית וצריכין לקיים יתור לשונו שמועיל לשום דבר ואמרינן דיועיל לזה הענין דיכול להוציא זיזין מאותו הדיוטא להחצר אף אם מכר החצר עם הבית כו' ע"ש ומזה יתבאר לך דמ"ש הט"ו אלא מכר לו בית ר"ל בית והחצר ונקט בית משום שהדיוטא הוא ע"ג. שם:

י

כמו. כתב הסמ"ע ול"ד למ"ש הרמ"א בסי' ר"ג ס"י אם קנה דבר שמועיל בו קנין עם דבר שאין בו ממש כו' דיש בו פלוגתא וכאן משמע דלא פליגי ביה י"ל דשאני הכא דשניהן שוין דבעינן ששייר לנפשו מקום לדיר' אלא דלגבי נפשו אמרי' מסתמא דשייר המקום משום הכי אמרינן כיון דההקנא' היה בפעם א' כמו ששייר לגבי נפשו כן שייר ג"כ להאחר משא"כ התם דבחליפין דנקנין בו המטלטלים אינן נקנין בו המעות ומשה"נ פסק הרמ"א בסי' ר"ט ס"ד במקנ' דבר שלב"ל עם דבר שב"ל דלא קנה הדבר שלב"ל כיון דליה לא מהני הקנין ולדבר שב"ל מהני הקנין כמו שהוא מהיכי תיתי לו' שכונתו היה לשייר המקום ולהקנות ע"י דבר שלב"ל עכ"ל. והש"ך השיג על הרמ"א בדין זה וכתב דמה שהוציאו מהרמב"ן לא דק ושם לא משמע כן כלל ע"ש (ועיין בט"ז שהקשה דכאן משמע דלא מהני אלא מטעם שיור המקום אבל אי הוי ע"מ לשון תנאי לא מהני וא"כ לדידן דקי"ל ע"מ תנאי הוא כמ"ש ב"י סי' ר"ט וקש' על הטור שפסק דע"מ הוי שיור ובס"ס ר"ט כתב דתנאי הוא וכן קשה אמ"ש הט"ו בי"ד סי' ס"א באומר ע"מ שהלחיי' שלי הוי תנאי כו' והניח בקושיא והגאון ח"צ ז"ל בהגהותיו שם יישב תמיהותיו והשיב על מ"ש הש"ך והפר"ח ביו"ד שם ע"ש באריכות):

יא

לפירות. (והט"ז כתב דגם במקנה לפירות יש זמן קצוב דהיינו עד זמן שנלקטו הפירות הראשונות כו' ע"ש) ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' רפ"ב ורצ"ד:

יב

עולם. בא"ע סי' צ' ס"ט כתב הרמ"א דאשה שמכרה נכסי מלוג שלה לאחר שנשאת יכול הלוקח למחות בבעל' שלא יבנה ולא יהרס משמע אבל האש' בעצמה אם לא מכרה א"י למחות בו והוא מה"ט שבעלה קנאם כל ימי חייה והא דשם הלוקח יכול למחות הוא לשטת הרמב"ם דס"ל האשה שמכרה אין הבעל מוציא מיד הלקוחות גוף הקרקע כי אם הפירות ע"ש. סמ"ע:

יג

כן. פירוש אם נהגו הבעלים בקרקע זו לזרעה שנה ובשנה שאחריה להובירה למען תת כחה יותר לשנה השלישית כשיזרענה וכן עושין תמיד שנה אחר שנה אסור השוכר לשנות והטור כת' עוד נ"מ דהשוכר אינו רשאי להשכיר והקונה מקנה לאחר כל מה שקנה והמחבר השמיט זה דהקשה בב"י ממ"ש הרמב"ם דבקרקע השוכר רשאי להשכיר ונ"ל דיש חילוק בין שכירות בית לשכירות שדה דבבית כשימסרנה לידו בשלימותו צריך להחזירו לידו כמו שמסר לו וקלקולו ניכר משא"כ בשדה דיכול להכחישה בזריעה התמידה או שיזרע דברים המכחישים הקרקע ולא יהא נודע ונראת שהכחישה עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כת' ע"ז דברמב"ם משמע דדוקא במטלטלים אין השוכר רשאי להשכיר הא דברים שאינן מטלטלים הדין שוה בשדה כמו בבית ונ"ל דה"ק שאין השוכר רשאי להשכיר למי שיש לו דיורין הרבה מבני ביתו של זה וכמ"ש בסי' שט"ז אבל הקונה מקנה אפילו להרבה קונים עכ"ל:

יד

אינו. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קצ"ב ובמבי"ט ח"ב סי' קס"ט וסי' רע"ד ובתשובת רש"ך השייכים לס"ב סי' קס"ט ובתשובת מהרי"ט סי' כ"ב וסי' ל"ט:

טו

אתננו. בטור כת' בשם הרמב"ם או תתננו לצדקה ובזה דוקא פליגי עליה וכדמסיק הרמ"א אבל באתננו כ"ע מודו דמחויב לקיים מכח נדר כ"כ הסמ"ע וכ"כ בתשו' ריב"ל ח"א סי' נ"ט עיין בתשו' ראנ"ח סי' ל' וסי' ק"ג וק"ח ובתשו' ן' לב ס"ג סי' מ"ג. ש"ך:

טז

זכו. נ"ל הטעם דכל שאומר כן ה"ל כאילו הקנה הבית לעניים עד שיקבלו השכירות וכן האילן לפירות ואין בניו יורשים אותו הדבר עד שיקיימו הנדר תחלה. סמ"ע:

יז

וי"א. וכ"פ מהרש"ל פ"ד דב"ק סי' ב' (גם הט"ז כת' דבפ' ד' וה' בההוא דתקע לחבירו משמע שם בש"ס ובתוספות כדעת הי"א שהוא דעת הרא"ש ע"ש):

יח

יוציא. או חוב שיש לי על אחר לכשאפרע ממנו אתננו להקדש כ"כ הרא"ש ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' קנ"ב באורך בזה ובתשו' רמ"א סי' מ"ח שאלה ג'. ש"ך:

יט

כאן. פירוש כיון שלא קבל עליו אלא עד שיבא לעולם אז יתננו והוא כבר מת קודם שבא לעולם. סמ"ע:

כ

הקדש. עיין בתשו' ן' לב ס"ג סי' ל"ו:

כא

המחבר והסמ"ע כת' דנ"ל ישוב נכון לחלק דדוקא במה שתלד פרתי ויוציא האילן שהן דברים שבאים ממילא ס"ל להרמב"ם דחל עליו הנדר וצריך לקיימו משא"כ בקנין בית שהוא דבר שאינו בידו ולא יבא ממילא ובזה מיושב ג"כ דברי הכ"מ והב"י שכת' דגם הרא"ש בדין הנ"ל ס"ל כוותיה דאליביה דוקא בגביית חוב שהוא ג"כ דבר שאינו בא ממילא כת' הרא"ש דלא חל הנדר עליו אם לא שאמר לכשיבא לידי כו' ע"ש עכ"ל והש"ך הסכים לדבריו אבל בהג"ה שם כת' דדברי הרמ"א נכונים ומ"ש הסמ"ע לחלק בזה א"א לומר כן דבהדיא משמע בהרמב"ם פ"ו מהלכות ערכין שאין לחלק בכך וע"ש ובט"ז:

א

א) ל' הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה דף י"ג:

ב

ב) כ' ה"ה זה מוסכם מן הגאונים ז"ל מבואר ממ"ש בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ז ע"ב) אמר רבא א"ר נחמן ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה וכו' ופירושו לפי שאין הדירה גוף ואמרינן התם מלתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע וזה פשוט ומוסכם ומבואר מזה בירושלמי

ג

ג) וע"ל סי' ס' ס"ג בהגה ובס"ס קס"ג בהגה שלא כתב כן שם ועיין במ"ש הסמ"ע לחלק בזה ועיין בהגהות מרדכי שם ואין כאן מקום להאריך:

ד

ד) טור סעיף ג' והוא ירושלמי פרק חזקת הבתים וכתבוהו הרא"ש פ' המוכר את הבית אמימרא דדיוטא העליונה הבאה בסעיף שאחר זה וכ' דאיתא נמי בתוספתא

ה

שם סעיף ד'.

ו

ה) כדין דשלב"ל לעיל בסי' ר"ט ס"ז ה"ה לגבי דבר שאין בו ממש:

ז

ו) מימרא דריש לקיש זאת אומרת וכו' שם דף ס"ג ע"א:

ח

ז) כפי' רשב"ם שם וכ"כ הטור ס"ה והתו' שם בשם ר"ת הקשו על פי' זה דהא הכא לא מיירי במכירת חצר אלא במכירת בית והמוכר בית לא מכר חצר ומפרש ר"ת להוציא בה זיזין אם הוא בונה בנין בחצר להניחה ע"ג הדיוטא את הזיזין מניח אע"פ שהוא מכביד על הכותל וכ"כ הרמב"ם בפכ"ד מה' מכיר' דין ט"ז וכמ"ש ה"ה שם:

ט

ח) כדמפרש רב זביד שם ריש ע"ב והרמב"ם שם פסק נמי כרב פפא וכפי' התו' ריש ע"ב בד"ה שאם רצה וכו' דלאו על גבה ממש קאמר אלא ע"ג עמודים וכמו שפי' התו' בשם ר"ת שם דף ס"ד ע"א וכן פי' שם ה"ה וכתב וקי"ל כרב זביד וכ"ש כרב פפא דטפי אמר רב זביד מרב פפא (וכמ"ש הרי"ף) וגם את זה לא הבנתי למה לא כ' המחבר כמ"ש הרמב"ם שם וכמו שביארו והוכיחו התוס' וכמ"ש ה"ה שם וכמ"ש הרי"ף וכן הכריע הב"י ובס' רי"ד כדבריהם ואפשר שס"ל שגם דין הזה שכתב הטור הוא אמת כשמכר הבית והמצר כמו שביאר הטור דבריו בסי' רי"ד בסעיף י"א מ"מ לפענ"ד היה לו להרב המחבר ג"כ לפרש כאן ולומר אלא מכר לו בית והחצר

י

פי' הרשב"ם גג שיש לו מעקה עשרה והתוס' שם דף ס"ד סוף ע"ב הוכיחו שפירושו תקרה:

יא

ט) ל' הרמב"ם בפכ"ג מה' מכירה ד"ה וכתב ה"ה זה פשוט:

יב

י) שם דין ו':

יג

כ) כתב ה"ה שנ"ל שהמחבר מדמהו למוכר בזמן שהיובל נוהג שכשם שהמוכר בזמן היובל בין קרוב בין רחוק עושה בו כל חפצו אע"פ שידוע שיחזור קרקע לבעליה ביובל כן הדין במוכר לזמן קצוב שהרי סתמו כפירושו ביובל וכיון שכן אף במוכר לזמן קצוב הדין כן ודברי השגות אינם ברורי' ויתר דברי המחבר והמפרשים שכתב כולן ברורים ופשוטים הן:

יד

ל) שם ד"ז כ' הכ"מ וא"ת והלא הפרש גדול יש ביניהם דמוכר שדה לפירותיה קנה ומוכר פירות שדה זו לא קנה וי"ל דהכא מיירי במוכר שדה זו באופן שקנה לוקח כגון שעשה שבועה שהוא מחוייב לקיים שבועתו וכמ"ש רבינו בס"פ שלפני זה א"נ דכי אמרינן לא קנה היינו שאם אחד מהם רוצה לחזור בו הרשות בידו ועתה שואל באם שניהם רוצים ובטור פי' אחר שבאו לעולם

טו

מ) שם דף ח כ

טז

נ) שם פכ"ב דין ט"ו

יז

ס) וכ"כ בפ"ו מה' ערכין וחרמין דין ל"ב וכתב שם וראיה לדבר זה ממ"ש יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי שם נדר ☜וכתב הראב"ד בהשגות שהראיה מיעקב היא ראיה והזכירו ה"ה שם בה"מ

יח

ע) כתב ה"ה שהחלק הראשון היא סברת המחבר (כמ"ש לעיל) ושכן כתבוהו קצת מהמפרשים ז"ל אלא שהוא מוסיף שאף במתנת ש"מ אע"פ שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא מחויב אם היה קיים ועיקר והכ"מ הקשה ע"ז למה יזכו בה העניים כיון שהש"מ ליתיה בעול' והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר מורישם ושזו היא השגת הראב"ד ז"ל ונ"ל שרבינו סובר ☜דכיון שאמר מוריש' כל מה שיוציא אילן זה לעניים והם שמעו ושתקו סבור וקבל וה"ל כאלו נדרו הם והב"ח כתב ויותר נראה כיון שדברי ש"מ ככתובין ומסורין דמי שלא תטרף דעתו כ"ש במה שנדר לעניים חיישינן לטרוף דעתו אע"ג דנדר דבר שלא בא לעולם עוד כתב כיון דחל עליו הנדר ומצוה לקיים דבריו השעבוד חל על נכסיו שזכו בהם העניים בחיי הנודר והיורשים חייבים לשלם

יט

פ) שור סי"ב בשם שאל' לאביו הרא"ש ברי' כלל י"ג

כ

צ) מבואר בי"ד סוף סי' רנ"ח

כא

ק) שם בשם תשובת אביו הרא"ש שם

כב

ר) שם בתשובה הנזכר

כג

ש) שם סי' י"ד וג"ז שם בתשובה

כד

ת) ולעד"נ שדין זה הוא נמשך למ"ש לעיל ויש מי שאומר כי כל זה מ"ש עד סוף הסי' הם דברי הרא"ש בתשו' שם וחלוקת הסעיף שרשמו ט' אינו מחלוקת המחבר והא דלא הביא דעת הרא"ש לעיל כי נראה לו דעת הרמב"ם עיקר אך כשהביא דין קנה קרקע וכו' שהיא משאלות ששאלו כהרא"ש והבי' דעת הי"א שכיון שגמר בלבו וכו' ודעת היש מי שאומר דאע"ג וכו' והם דברי הרא"ש סיים ג"כ כל דברי הרא"ש שם בתשובה אע"ג דלא ס"ל הכי כיון שהוא נכלל בתוך מה שכתב ויש מי שאומר לא מנעו מלכתבו:

א

לפיכך כו'. כפי' רב האי גאון והרמב"ם דגם ביאכל פירות משום דבר שאין בו ממש וז"ש יאכל כו' ואפי' איתנהו לפירות:

ב

האומר ידור כו'. כ"פ רב נחשון גאון מ"ש שם ידור פלו' כו' לא אמר כלום משום דלא קצב זמן ושעה א' במשמע משא"כ באומר תנו בית זה כו' ודברי ההג"ה תמוהים הא לדידן בלא"ה לא קני כנ"ל וכן הקשו בש"ך וט"ז:

ג

ושטר כו' וקנו כו'. דכל שקנו אע"ג דבאמירה לא נתחייב בקנין אמרי' דמגופו של קרקע קנו מידו דקנין מילתא אלימתא ומתקן הענין וכמ"ש ברפ"ז דכתובות פ"ג א' רנ"א מגופה של קרקע כו' וערש"י שם ד"ה מהו כו' וקי"ל כר"ן ושם צ"ה א' וכן בפ"ג דב"ב מג א' הב"ע שקנו מידו ופי' הר' יונה דוקא כשהקנין בא באחרונה שאמר דין ודברים ואח"כ קנו מידו אבל באומר קנו ממני שאין לי דין ודברים בזה ודאי לא קנו אלא מדין ודברים וז"ש שראובן כו' אבל אם לא כו':

ד

וכ"ש אם כו'. דכל שהחזיר לייפוי כח כתבו כמ"ש בב"ב קל"ו א' בין אקנייה כו' וערשב"ם שם ד"ה אקנייה כו':

ה

שטר כו'. ע"ל סי' רז סט"ו:

ו

וכן כו' אבל כו'. ירושלמי כמש"ל סי' ר"ט ס"ד ע"ש:
(ליקוט) וכן המוכר כו'. ב"ב סג ב' בשלמא לר"ז כו' וכפי' הר' יונה והרא"ש שם וכמ"ש בתוספתא וירושלמי הביאו שם (ע"כ):

ז

ששייר לו כו'. כפי' רשב"ם שם:
(ליקוט) מהדיוטא לחצר. כפי' רשב"ם דר"ת פי' להיפך ע"ש בתוס' ד"ה ע"מ כו' והרא"ש והר' יונה הסכימו לפי' הרשב"ם דזה שמקשה שם בשלמא לר"ז כו' דהוצרך ללמוד ר"ל אע"ג דהמוכר אויר חצר לא קנה כלום מ"מ שיורי משייר ואפי' לא הזכיר בהדיא וכמו במעשר וז"ש כאן אי"ל אם כו' ואפי' כו' וערא"ש (ע"כ):

ח

ואם שייר כו'. כמ"ש בפ"ח דב"ב כתב בין בתחלה כו' משום מתנה דבריו קיימין וקי"ל שם דאפי' בשני ב"א ושני שדות וע"ל סי' רפ"א ס"ו:
(ליקוט) ואם כו'. כמ"ש בב"ב ס"ג ואם אמר לי ולבני כו' דקנה בנו ג"כ ועמ"ש בסי' רט ס"ז בהג"ה (ע"כ):

ט

המוכר כו' ה"ז מכורה. מדאצטריך למעוטי בב"ק סח א' פרט לשהקנה לשלשים יום ודוקא שם דבעינן דומיא דטביחה שאינה חוזרת כמ"ש שם בשאר דברים דבעינן דומיא דטביחה:

י

ומשתמש כו' ואוכל כו'. ממ"ש בערכין ל"א א' ה"ז כמין כו' ודוקא שם דיש לו רשות לגאלה מיד אבל בשדה אחוזה שם כט ב' אפי' כמין רבית ליכא:

יא

ומה הפרש כו'. עבה"ג ס"ק כ' ור"ל אע"ג שדימו אותם בב"ב קל"ו ב' ובס"פ השולח שאמרו שם ושם והא איפלגו בה חדא זמנא כו' מ"מ ל"ד לגמרי כמש"ו:

יב

שהקונה כו'. שם נ' ב' לעולם בבעל וכגון כו':

יג

אבל הקונה כו'. עבה"ג וערש"י בערכין כט ב' ד"ה וחדא כו':

יד

ומה הפרש כו'. ר"ל אע"ג דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי כמ"ש ר"פ החולץ ופ' החובל:

טו

שהמוכר כו'. שלכך המוכר פירות דקל לחבירו הוי דשב"ל משא"כ בדקל לפירותיו שיש לו בגוף הדקל להשתמש:

טז

אבל כו' אין כו'. כמ"ש בב"ב קל"ו א' מכר הבן כו':

יז

ומה הפרש כו'. וז"ש בב"מ ס"ז ב' דבנכייתא שרי וכ"ש במשכנתא דסורא ועתוס' שם ד"ה במישלם כו' אף דבשכירות אסור ועתוס' שם ס"ד ב' ד"ה ולא כו' ועבפ"ה דכתוב' נט ב' ועתוס' שם ד"ה שדה:

יח

שהקונה כו'. כ"מ בכתובות פ' ב':

יט

והשוכר כו'. עבפ' המקבל (בבא מציעא ק"ג ב)' ק"ה א' ק"ו ב' ק"ט א':

כ

וי"א כו'. פליג על הרמב"ם בשני דברים א' דוקא בשאמר אתננו אז חייב להשלים נדרו כמו ביעקב וכל אשר כו' עשר כו' אבל במקדיש מיד ואמר יהיה אין ההקדש חל ואין חייב ליתן וכמ"ש בש"ע ס"ט וראיה ממ"ש ב"ק ל"ו ב' אנן יד עניי כו' הלא"ה לא ועתוס' שם ד"ה יד וא"ת כו' וי"ל כו'. וכ"כ הרי"ף שם והביא ראיה ממ"ש בב"מ ז' א' הא יכול להוציאו כו' אלמא במטלטלין כו' וכ"ש בכה"ג ואף שיש ליישב דעת הרמב"ם דס"ל כפי' ר"ח בתוס' הנ"ל מ"מ כ' הוא עצמו בפ"ו מה' ערכין יראה לי שאע"פ שאין אדם מקדיש דשלב"ל אם אמר הרי עלי להקדישו חייב להקדישו כשיבא לעולם משום נדרו כו' כיצד כו' ראיה לדבר זה מ"ש יעקב אבינו וכל אשר כו' ונאמר אשר נדרת לי שם נדר ועי"ד סי' רנח ס"ח וכתיב וידר ישראל נדר כו' אם תתן כו' וכן חנה לשמואל וגמ' ערוכה היא בכתובות נט א' ונדרים פ"ו א' שדה זו שמכרתי כו'. ועוד חולק עליו מ"ש בש"מ שזכו העניים ולשיטתו שחל ההקדש אבל לשיטת החולקים אלא שחייב לקיים דברו היורשין פטורים וז"ש ודוקא כו' ועסמ"ע ס"ק יט וס"ק כא:

כא

קנה כו' י"א כו'. כמ"ש בשבועות ך"ו ב' מוצא שפתיך כו':

כב

ויש מי כו'. כמ"ש שם וניגמר מינה כו' וחולין מקדשים לא גמרי' וכן ברפ"ב דקדושין מה להנך שכן ישנן במחשבה. וס' ראשונה ס"ל דאע"ג דשאר דברים לא גמרי' מ"מ כל נדר הוי בכלל כל נדיב לב וראיה דדרשי' בפ"ק דחגיגה האי קרא לכל נדרים והיא סברת ר"ת בע"ז לד א' ד"ה מתענין וכ"כ הרא"ש בפ"א דתענית וכ"כ הרבה פוסקים ועי"ד סי' רנ"ח סי"ג בהגה וכ"פ בא"ח סי' תקס"ב ס"ו ודברי הג"ה שם סי' תקנ"ג ס"א וסי' תר"ח ס"ג הוא תמוה ועמ"ש שם. והר"ן כ' דלפי שיטת הגאונים לפסוק בכ"מ כאת"ל א"כ הסוגיא בפ"א דנדרים דאין היקש למחצה וצדקה כהקדש לכל מילי וע"ל ס"ס קצט ועבי"ד סי' רנ"ח ס"ב:

א

סעי' א' (שאין בו ממש) גם שכתוב בספה"ק ובפרט בספה"ק בני חייא ז"ל שהקנינים על החזקות והאורנדיש שבמדינות אלו גם שהם בגדר דבר שאין בו ממש. ובגדר דבר שאינו ברשותו ושלא בא לעולם. מ"מ הם מועילים מצד דינא דמלכותא דינא על כל זה אין שנוי עי"ז במדינות אלו שפקודת הקיר"ה שלא ישכור יודי אורנדיש בכפרים. ואין לומר שעי"ז שוב לא שייך בזה דינא דמלכותא דינא. כי כיון דלגבי אוה"ע יש דינא דמלכותא שיש קנין גבי זה. וכשנכרי משכיר אורנדיש לנכרי על פי דינא דמלכותא דינא המקח קיים. א"כ לא נשתנה דינא דמלכותא בזה כלל כי הפקודה איננה ענין כלל לגבי הקנינים שבזה. ובפרט שאם ישכור יודי על מנת שלא יהי' הוא יושב בכפר רק כדי שישכיר לנכרי וירוויח ע"ז אין שום פקודה כלל. ומסתמא יותן תוקף לקיום קנין דיודי בהאורנדיש על מנת שישכירם לגוי. גם שייך בהוארנדיש קני את וחמור כיון שיש בו פרטים רבים שבאו לעולם והם ברשותו גם שייך בו אי שמיט ואכיל:

ב

סעיף ג' (ושייר לעצמו דירת הבית) מי שהתנה היטב בשעה שמכר ביתו שיהי' לו דירה שם זמן מוגבל ואח"כ אומר הלוקח שחזר המוכר והשכיר לו זכותו. כל שידוע ע"י עדים שכ"ה התנאי הרי המוכר מוחזק ונאמן בשבועת היסת שלא חזר והשכיר לו גם אם הלוקח נכנס להבית ודר שם לבדו כי קרקע בחזקת בעלי' עומדת וגם שגוף הקרקע שייכת להלוקח מ"מ לזמן ששייר לעצמו הוא בעל הקרקע ואם התנאי לא הי' בעדים יש ללוקח מיגו:

א

אכילת פירות דקל זה ומשום דיאכל ה"ל דבר שאין בו ממש וא"כ אפי' כבר באו הפירות לעולם ל"מ ומשום דלשון יאכל הוא לשון גרוע דה"ל דבר שאין בו ממש אבל מדברי הטור נראה דוקא אם לא בא הפירות לעולם הא בא לעולם מהני לשון יאכל דה"ל דבר שיש בו ממש ובס' בני יעקב ראיתי שכ' ז"ל אמנם אשוב אתפלא על הטור ז"ל דמדברי הרא"ש בפ' אע"פ נראה דס"ל דאינו אוכל לא חייל משום דהוי דבר שאין בו ממש וכן נראה מדברי הטור ואיך כת' כאן דהוי יש בו ממש וצ"ע עכ"ל ואינו ברא"ש פ' אע"פ אבל הוא ברא"ש פ"ק דנדרים בפירושו (דף ד') שם קונם שאני אוכל ז"ל כלומר בקונם יהא עלי מה שאוכל ולא גרסי' שאיני אוכל לך שאין לנדר מקום לחול עליו עכ"ל:

ב

אמנם אינו דומה שאיני אוכל ביו"ד דהוא לשון שלילה ודאי ה"ל דבר שאין בו ממש אבל קונם שאני אוכל ה"ל דבר שיש בו ממש וא"כ אדרבה מוכח דאכילה ה"ל דבר שיש בו ממש ובטור י"ד סי' רי"ג מבואר דקונם שאני עושה קונם שאני מדבר לא חייל אבל קונם שאני אוכל הוי נדר ע"ש וא"כ מוכח דהנדר חייל על אכילה עצמו דה"ל ממש ושאני עושה ושאני מדבר לא חייל על העשיה והדיבור וע"ש בט"ז וא"כ אכילת עצמו ה"ל ממש וכמ"ש. ומיהו אינו ראיה שיחול הקנין בלשון אכילה אע"ג דהוי ממש לענין נדר משום דהש"ע ס"ל דהוא דומה לקנין אתן והטור דס"ל דמהני לקנין אין בו קושיא מנדר דהא בנדר נמי דוקא שאיני אוכל ביו"ד הוא דלא חייל דהו"ל ל' שלילה ובקונם שאני אוכל התם בנדר נמי חייל על האכילה עצמה וכמ"ש:

א

בונה והורס באה"ע סי' צ' כתב הרמ"א אשה שמכרה בנכסי מלוג שלה לאחר שנשאת דהלוקח יכול למחות בבעלה שלא יבנה ושלא להרוס ע"ש וכ' הסמ"ע ז"ל משמע אבל אם לא מכרה אין האשה בעצמה יכולה למחות בו והוא מה"ט שבעלה קנאה כל ימי חיי' כו' וע"ש בסי' קמ"ט סק"ב:

א

אם ציוה אדם כשהוא שכ"מ והקשו עליו דהא כשמת בטל נדרו וכ' עלה הרב המגיד ז"ל שאף במתנת שכ"מ אע"פ שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא מחויב אם היה קיים ועיקר עכ"ל והיינו דאע"ג דהיכא דלא הושלש מתחלה לכך לא אמרי' מלדה"מ אבל הכא שהיה מחויב בדבר אם הי' קיים עדיפא ולא גרע מהשליש מתחל' לכך ועמ"ש בסי' רנ"ב סק"ב:

א

ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים ודעת הרא"ש דאם אמר לכשאקננו יהא הקדש אינו כלום אלא דוקא באומר לכשאקחנו אקדישנו אז הוא דצריך לקיים נדרו ולהקדישו ולדעת הרמב"ם אפי' בדשלבל"ע דאינו קדוש צריך לקיים דבריו משום נדר מש"ה אפי' אומר יהיה הקדש או לעניים נמי צריך לקיים דבריו וע' ש"ך ס"ק י"ב: ונראה ראיי' לדברי הרמב"ם מהא דאיתא במס' פיאה מי שליקט את הפיאה ואמר הרי זו לפ' עני ר' אליעזר אומר זכה בו וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון ומפרש לה פ"ק דמציעא מעני לעני מחלוקת וסבר ר' אליעזר מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' וחכמים סברי דלא אמרי' מגו ע"ש וכיון דמיירי מעני לעני וסברי חכמים דלא אמרי' מגו ולא זכה העני שליקט בשבילו א"כ אמאי יתננה לעני שנמצא ראשון יזכה בה הוא עצמו כיון דעני הוא אלא דלפמ"ש הרמב"ם דצריך לקיים דבריו משום נדר אע"ג שעדיין לא קנה אותו א"כ כיון שאמר הרי זו לפ' עני צריך לקיים דבריו משום נדר דמשום נדרו יכול לתנו לעני אחר ולר' אליעזר דס"ל אמרי' מגו וזכה אותו עני שליקט בשבילו וצריך ליתנו לאותו פ' עני אבל לחכמים דלא זכה פ' עני אלא משום נדרו וסגי לה ליתנו לעני אחר ובשו"ת רדב"ז סי' קל"ד ושו"ת ריט"ץ סי' רס"ד נסתפקו בנודר לפ' עני אם יכול לשנותו לעני אחר ע"ש ונראה כיון דיכול לשנותו למצוה אחרת וכמ"ש תוס' פ"ק דערכין (דף ו' ד"ה) עד שלא בא ליד גבאי כו' בשם הר"ר ברוך דאם נדר צדקה לעניים יכול לעשות מצוה אחרת ע"ש וא"כ נראה דה"ה בנודר לפלוני עני כיון דלא אמרי' אמיר' לגבוה כצדקה לעניי' ואינו אלא משום נדר דכתיב בפיך זו צדקה וסגי לי' ליתנו לעני אחר מיהו מדברי הגהת מיימוני נרא' דאינו יכול ליתנו לאחר ע"ש פ"א מזכי' ז"ל פסק מורי רבינו זצ"ל על איש ואשתו שהתנו ביניהם בקנין וכתבו בשטר לתת כך וכך לקרוביהם ומת א' שאין השני יכול לשנות לתת מחצה לקרובי המת כיון שלא הזכירו שום אדם אלא סתם לקרובים זכו קרוביו במחצה וקרוביהם במחצה ונעשה נדר ואי אפשר לשנות ואמירתו לגבוה כמסירה להדיוט ואלו היה רוצה לשנות ולתת לעשירים לאו כל כמיני' מעני לעני נמי לא עכ"ל ואפשר דס"ל להגה"מ דאמיר' לגבוה אמרי' נמי באמירה לעני דהוי קנין ממש כמו באמיר' להקדש והדברים עתיקין וע' ב"י בי"ד סי' רנ"ח וא"כ ודאי א"י לשנות מעני לעני אבל לפי דעת רוב הפוסקים דאמירה לעני אינו קנין אלא משום נדר יכול הוא לשנותו לעני אחר. ולדעת הרא"ש דס"ל דאין צריך לקיים דברו משום נדר היכא דאמר יהיה הקדש נראה לישב בהא דתנן יתננה לעני הנמצא ראשון ולפמ"ש הרא"ש בנדרים (דף ל"ב) בשם הר"ר אליעזר ממיץ דהיכא שהי' לפניו ככר של הפקר ולא היה אחר סמוך לה אלא הוא דיכול להקדישו כיון שבידו לזכות בה לא הוי דשלבל"ע ע"ש וא"כ ה"נ אם ירצה לזכות בה הוא עצמו הרי חייל נדרו מה שנדר ואמר הרי זו לפ' עני דלא הוי דשלבל"ע כיון שהי' בידו לזכות אבל אם אינו מכוין לזכות עצמו ולא בא לידו כלל לא חיל נדרו כלל דאפי' לר' מאיר דאמר אדם מקנה דשלבל"ע היינו כשבא לידו בסוף כמ"ש תוס' פ' הספינה (בבא בתרא דף ע"ט) ע"ש ומש"ה כשיתננה לעני ראשון ואינו זוכה בה לעצמו לא חייל נדרו אבל כשיזכה הוא עצמו חייל נדרו למפרע ודבר שלא בא לעולם לא הוי כיון שבידו לזכות:

א

קנה קרקע אדעתא שיתננו הקדש כתב במרדכי פ' בני העיר ז"ל על ראובן שאמר קרקע זו אני נותן לבנות עליו בה"כ וכו' ומיהו נהי דאין רשאין לשנות בלא דעת ראובן ראובן נמי לא מצי לשנות ולמיהדר דלא גרע מהאומר אתן לפ' עשיר אם הי' דעתו שיהי' נדר דנעשה נדר כ"ש הכא דאיכא נמי עניים בעיר דנעשה נדר ולא מצי למיהדר בי' עכ"ל ותמה אני לא אדע באומר אתן לפ' עשיר דאם היה דעתו שיהיה נדר וכו' דמה ענין נדר בזה ואפי' בנודר שלא אוכל או שאוכל עמך כתב הרא"ש בנדרים רפ"ק דאפי' יד לא הוי דנדר אינו אלא לצדקה ואפי' לדעת הפוסקים דמהני נדר בל' שבועה היינו בנודר בפי' שאוכל או שלא אוכל דהוא משום יד והוא דעת הרמב"ם ודעימי' דיש נדר בל' שבועה משום יד ועיין טור י"ד סי' רל"ט וב"י שם אבל זה שלא נדר בפי' אלא שאומר אתן והי' הכוונה לשום נדר בזה לא הוי לא יד ולא כינוי וצ"ע וע' ב"י בי"ד סי' ר"ו:

א

אתננו להקדש הוי עליו נדר כתב רשב"ץ ח"ב סי' קל"א שאלת אדם שנדר בעת צרתו ואמר כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכשיצא אל הרוחה לא קיים את נדרו ואחר זמן מרובה נתעורר לתשובה והתחיל לקיים נדרו כו' תשובה אלו נדר ואמר אתן כך כשאצא מצרה זו הי' חייב לשלם כדאמדי' פ"ק דר"ה מוצא שפתיך תשמור כו' בפיך זו צדקה ועובר על לא יחל דברו ואע"פ שהוא דשלבל"ע חל עליו הנדר כמ"ש הרי"ף פרק שור שנגח והרמב"ם פרק כ"ב ממכיר' אבל זה לא אמר כן אבל כל מה שארויח אתן ממנו מעשר וא"כ בכל עשר פרוטות שהרויח הי' בהן הקדש פרוטה אחת והוא לא נתנה אבל אכלה וכיון שאכלה פטור הוא מלשלם כו' וא"כ זה האיש שאכלה מה שהוא חייב לתת לעניים מפני נדרו פטור הוא מלשלם אלא שאם הוא עשיר משלם במדת חסידות ואם הוא עני פטור אפי' ממדת חסידות עכ"ל:

ב

ונראה דהיינו דוקא אכלה אבל אם קנה ממנו סחור' או פרע בחובו דמשתרשי ליה בזה חייב לשלם מדינא כדאי' בפ' הזרוע הרי שאנס המלך את גורנו כו' דחייב לשלם משום דמשתרשי לי' והא דאכלן פטור כתבו שם תוס' משום דיכול לו' הייתי מתענה ומיהו לדברי הר"ן דהיכא שביטל הוא מצותו אפי' נתנ' נמי פטור והובא דברי הר"ן בסי' ק"ז סק"ו. ובעיקד דברי הרשב"ץ נרא' דכיון דלדעת הרא"ש דבאומר מה שיוציא אילן זה לעניים דאין בדבריו כלום אלא כשאומר אקדשנו מחויב להקדישו לעניים מטעם נדר וא"כ זה שאומר מה שארויח אתן מעשר הרי עכשיו לא חייל מידי אלא שמחויב להפרישו וליתן לעניים וזה שלא הפריש ולא קיים נדרו הרי כבר עבר ותו אין בו לעניים כלום אפי' ממדת חסידות ודוקא במתנות כהונה דהוי של כהנים וזה אכלן או הזיקן מחויב לשלם את ההיזק אבל זה לא הזיק כלום כיון דעדיין לא הי' של עניים אלא שהי' מוטל עליו לקיים דבריו ולהפריש ואם לא הפריש כבר עבר ואין בו משום תשלומין ואפי' לדעת הרמב"ם דזכו עניים נמי אינו קנין דאמיר' לעניים אינו קנין אלא שמחויב לקיים דברו משום בפיך זו צדקה וזה לא הפריש ועבר על נדרו וחיוב ממון אין בו אפי' ממדת חסידות אלא דיותר נראה לענ"ד דזה שנדר ליתן מעשר ממה שירויח לאו דוקא אותן מעות עצמן רק ליתן לפי חשבון חלק מעשרה לעניים וא"כ אכתי מצותו עליו ומחויב ליתן לעניים כפי ערך שנתעכב אצלו הנדר:

א

אכילת פירות דקל זה. פי' אף שהפירות הן בעולם מ"מ שם האכילה דבר שאין בו ממש הוא ובטור לא כתב זה ובדרישה כתבתי שאפשר שכ"ע מודים להרמב"ם בזה לענין דינא (ודלא כב"י) אלא שלשון הגמ' לא משמע להרשב"ם והטור דקאי אזה ע"ש:

ב

עד שיקנה גוף בית זה לדור בו בטור הוסיף וכ' ז"ל וכן המוכר רחל לגיזותיה כו' והמחבר השמיטו ואזיל לטעמו שכ' בב"י שלחנם כתבו הטור בסי' זה משום דכאן איירי בדין דבר שאין בו ממש ורחל לגיזותיה הוא משום דבר שאינו בעולם נגעו בה וכבר בתבו רבינו בסי' ר"ט ע"ש אבל בפרישה כתבתי טעם דברי הטו' ולק"מ ע"ש:

ג

האומר ידור פלוני בבית זה ולא קצב כו' עד"ר שהוכחתי דל"ד קאמר האי דינא באומר ידור פלוני בבית זה אלא אפי' הקנה לו הבית לדירה נמי שעה א' משמע כיון דלא קצב לו זמן אלא דל' המרדכי נקט והוא היה צריך לכתוב בל' זה ע"ש דאל"כ הא אפילו שעה א' נמי לא קנה דדירה דבר שאין בו ממש הוא וכמ"ש לפני זה אבל א"ל דל' ידור פלוני בבית זה ה"ל כאלו הקנה לו הבית לדירה דשם במרדכי כ' בהדיא דל' זה הוה אין בו ממש ע"ש:

ד

אפילו רק שעה אחת במשמע והא דכתב מור"ם לעיל בסי' [ס'] ס"ג די"א דבהמקבל עליו לזון לחבירו סתם או יתן לו ק' זהו' לשנה דנפטר בשנה אחת מנדרו דמשמע הא שנה אחת עכ"פ צריך לזונו כתבתי שם והוכחתי מתשו' הרא"ש דכלל ו' דין י"ז וי"ח דהיינו דוקא שם דגילה דעתו שרוצה לזונו שנה לפחות מדסיים בלשונו ואמר או אתן לו ק' זהובים לשנה הא קיבל עליו לזונו סתם אפי' ביום א' סגי ומטעם דהמע"ה ודלא כי"א שכ' מור"ם שם לפני זה והוא דעת הרשב"א שחולק וס"ל דסתם לעולם משמע והארכתי בראיות ע"ז ע"ש ושם כתבתי ג"כ ליישב הא דכ' מור"ם בס"ס קס"ג דבפטרוהו ממס סתם דיכולין לומר דלא פטרוהו כי אם לשנה דלא איירי בכל מיני מסים ע"ש ולכאורה היה נראה ליישב בענין אחר ולומר דמ"ש כאן אפילו רק שעה אחת במשמע לא איירי במקבל עליו ליתן לו דירה אלא כאלו אמר הרשות נתונה לפלוני לדור בביתי כ"ז שאין אני צריך בו ומ"ה יכול למחות בו כשירצה משא"כ במקבל עליו לזון לפלוני או ליתן לו דירה דס"ל דצריך ליתן לו לפחות שנה אבל בהגהות מרדכי שם משמע ומוכח דקאי אפילו המקבל עליו ליתן לו דירה ע"כ מחוורת' כמ"ש ראשונה ודוק:

ה

יש לפר' השטר כו' ז"ל הרמב"ן שם שהקנין ענין חזק וכשבא באחרונה לא דירה בלבד שאין בו ממש נתן לו אלא מגופו של קרקע קנו מידו (משא"כ כשכתב בהשטר הקנין לפני הדירה וכמו שמסיק וכ' ז"ל אבל אם לא כתוב בשטר כן רק וקנו ממנו שנותן לו לדור כו'):

ו

וכ"ש אם החזיר הקנין למטה כו' ז"ל שם כשכתבו בסוף השטר וקנינא לפלוני על מה דכתוב ומפורש לעיל מהני שהחזרת השטר שבסוף ליפות כחו כתבוהו שלא כתבו ב"פ בכדי עכ"ל:

ז

שהקנה לו כתיקון חכמים כו' כיוצא בזה כ' הטור לקמן סי' רמ"א סעיף י"ד לענין תנאי כפול שם בסי"ז כתב דה"ה אם כתוב בשטר ותנאים הללו נעשו כתנאי' המקוימי' כו' ע"ש והמחבר כתבוהו שם בסי"ב:

ח

ואויר חצירו כו' ז"ל הטור כגון שהיה לחבירו כותל סמוך לחצירו או לחורבתו וקונה לו אויר חצירו להכניס בו זיזין:

ט

דהוה כאלו פיר' כו' דכל לגבי נפשו בעין יפה שייר וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ר"ט ס"ז וע"ש:

י

ע"מ שדיוטה עליונה שלי כו' דין זה יתבאר מילתא בטעמא בסי' רי"ד סי"א וז"ל הטור שם כיון דלא היה צריך לזה התנאי דבלא"ה אין הדיוטא העליונה נמכרת מסתמא בכלל הבית וצריכין לקיים יתור לשונו שמועיל לשום דבר אמרינן דיועיל לענין זה דיכול להוציא זיזין מאותו הדיוטא להחצר אף אם מכר החצר עם הבית כו' ע"ש ומזה יתבאר לך שמ"ש הטור והמחבר אלא מכר לו בית ר"ל בית והחצר ונקט בית משום שהדיוטא היא ע"ג וק"ל:

יא

וגם שייר לאיש א' אמרינן כו' זה ל"ד למ"ש מור"ם בסי' ר"ג סעיף י' אם קנה דבר שמועיל בו קנין עם דבר שאין בו ממש כו' דכתב דיש בו פלוגתא וכאן משמע דלא פליגי ביה י"ל דשאני הכא דשניהן שוין דבעינן ששייר לנפשו מקום לדירה אלא שלגבי נפשו אמרינן מסתמא ששייר המקום מ"ה אמרינן כיון דההקנאה היה בפעם א' כמו ששייר לגבי נפשו כן שייר ג"כ להאחר משא"כ התם דבחליפין דנקנין בו המטלטלי' אינן נקנין המעות ומה"נ פסק מור"ם בסי' ר"ט ס"ד במקנה דבר שלב"ל עם דבר שבא לעול' דלא קנה הדבר שלא ב"ל כיון דלדבר שלב"ל לא מהני הקנין ולדבר שב"ל מהני הקנין כמות שהוא מהיכי תיתי לו' שכוונתו היה לשייר המקום ולהקנות ע"י הדבר שלב"ל וק"ל:

יב

אבל הקונה לזמן כו'. פירוש אפילו לזמן קצר כמו שנה וראיה מהקונה קרקע בזמן הבית שהיא חוזרת ביובל לבעליה וקודם היובל היא ברשות הלוקח לעשות בו מה שלבו חפץ ולא חלקה התורה ולא רז"ל בזה אפילו לא קנאה אלא שנה או פחות קודם היובל ועפ"ר:

יג

הוא בונה והורס ועושה כו' בא"ע סי' צ' ס"ט כתב מור"ם שאשה שמכרה נכסי מלוג שלה לאחר שנשאת דהלוקח יכול למחות בבעלה שלא יבנה ולא יהרס משמע אבל אם לא מכרה אין האשה בעצמה יכולה למחות בו והוא מה"ט שבעלה קנאה כל ימי חייה והא דכתב שם דהלוקח יכול למחות הוא לשיטת הרמב"ם דכתב שם משמו דאשה שמכרה הבעל אינו מוציא מיד הלוקח גוף הקרקע כ"א הפירות ע"ש בסמ"ע ודו"ק.

יד

ובין המוכר פירות שדה פי' אחר שבאו לעולם דאז הקנין חל עליו וכ"כ הטור ועד"ר מה שכתב עוד מזה:

טו

אפילו לכנוס כן צריך להיות:

טז

והשוכר אינו כן. פי' אם נהגו בעליה בקרקע זו להובירה דהיינו לזרוע שנה ובשנה שאחריה אינן זורעין למען תת כחה יותר לשנה שלישית כשיזרענה וכן עושין תמיד שנה זורעין ושנה מניחה כך בלי זריעה אסור השוכר לשנות וע"ל בטור ובדברי המחבר בסי' קמ"ה וקמ"א ועיין בטור שכ' עוד נ"מ ז"ל והשוכר אין רשאי להשכיר והקונה מקנה לאחר כל מה שקנה עכ"ל והמחבר השמיט זה ואזל לטעמו שבב"י הקשה ע"ז מהא דכ' הרמב"ם דבקרקע השוכר רשאי להשכיר ועפ"ר שם כתבתי דיש חילוק בין שכירות בית לשכירות שדה דבבית כשימסרנה לידו בשלימותו צריך להחזירו לידו כמו שמסר לו וקלקולו ניכר משא"כ בשדה דיכול להכחישה בזריעה התמידית או שיזרע בו דברים המכחישים הקרקע ולא יהא נראה ונודע שהכחיש' ע"ש.

יז

ומ"ש המחבר כמו שיתבאר בסי' ש"ך ע"ש בסימן ש"ך ס"ד שם כ' המחבר דבין חוכר ובין מקבל אם באו לשנות מהמנהג המחכיר מעכב עליהן משא"כ הקונ' שדה לפירותיה דאף אם נהגו להובירה יכול הוא לזרעה כ"ז שירצה ומ"ש לזורעה או לנוטעה בפרישה כתבתי דאינו מוכרח מזה דיכול לשנות מזריעה לנטיעה או איפכא אלא ה"ק אם דרכו לזורעה יכול לזרעה תמיד וא"צ להובירה מיהו בנטיעה לא א"ש פי' זה דשם לא שייך הובירה ועפ"ר:

יח

או אתננו לצדקה בטור כתוב בשם הרמב"ם או תתננו לצדקה ובזה דוקא פליגי עליה וכדמסיק מור"ם אבל באתננו כ"ע מודו דמחוייב לקיים מכח נדר ועד"ר מ"ש מזה:

יט

אם צוה אדם כשהוא שכ"מ כו' הב"י כתב דהיינו כשבניו היו באותו מעמד כשצוה ושתקו דאז אמרי' דקבלו עלייהו דאל"כ כיון דהנודר מת והבנים לא נדרו אין מחויבין לקיים ובפרישה כתבתי דנ"ל דטעם הרמב"ם הוא דכל שאומר כן הוה ליה כאלו הקנה הבית לעניים עד שקבלו השכירות וכן האילן לפירות ואין בניו יורשים אותו הדבר עד שיקיימו תחלה לנדר:

כ

כשתלד בהמתי או יוציא אילן כו'. באלו גם הרא"ש ס"ל דאצ"ל ויבואו לידי אתננו דהא מיד כשתלד בהמתו או יוציא אילנו פירות ה"ל כאלו בא לידו ודוקא בחוב שיש לו ביד פ' הוצרך הרא"ש לומר לכשיבא מידו לידי ע"ש ועפ"ר:

כא

שהרי אין כאן כו' ר"ל כיון שלא קיבל עליך אלא עד שיבא לעולם שאז יתננו והוא מת קודם שבא לעולם נמצא דאף לאחר שבא לעולם אין הנדר והחיוב חל על מי ליתננו מכח קבלה הראשונה וטעם הרמב"ם כבר כתבתי בסמוך:

כב

ודברי המחבר שסתם לעיל כדברי הרמב"ם כו' עד אינו נכון עד"ר שם כתבתי ישוב נכון לחלק ביניהן דדוקא במה שתלד פרתי ויוציאו אילוני שהן דברים שבאין ממילא ס"ל להרמב"ם דחל עליו הנדר וצריך לקיימו משא"כ כאן דקנין בית הוא דבר שאינו בידו ולא יבא ממילא ובזה ישבתי ג"כ דברי הכ"מ והב"י שכתב שגם הרא"ש בדין הנ"ל ס"ל כוותיה דאליביה דוקא בגביות חוב שהוא ג"כ דבר שאינו בא ממילא כתב הרא"ש דלא חל עליו הנדר אם לא שאמר לכשיבא לידי אתננו ע"ש ודו"ק.

א

אפילו רק שעה א' עש"ך ס"ק ב' ובט"ז שהניחו דברי הרב בצ"ע ולפענ"ד נראה להכריע דודאי אם אמר הריני נותן לך הבית לדירה כוונתו לעולם כדמוכח מהמרדכי אבל כשאמר מקודם רק ידור פ' שאז אינו במשמע רק שעה אחת כמ"ש הרמ"א דאז אף שקיבל קנין אח"כ דמהני שכתב הרמב"ן הטעם דהקנין בא לחזק הדברים ומגופו של קרקע קנו מידו ודאי דאמרינן דבא להקנות לו גוף הקרקע לדירה על זמן הראשון שאמר דהיינו על שעה אחת דמה"ת נאמר שבשעת קנין חזר והקנה לו על זמן אחר ממה שאמר בראשונה ולא כתב הרמ"א דידור משמע שעה אחת רק להקדמה על הדין שכתב אח"כ בהקנין שבא באחרונה וא"צ להדוחק שכתב הסמ"ע דלישנא דידור לאו דוקא:

ב

וקנו ממנו ע"ז עט"ז שהקשה מסי' רי"א סעיף ו' ולא הבנתי קושיתו דכאן עיקר הטעם הוא דאמרינן דמגופו של קרקע קנו מידו משא"כ התם דכשאין לו לא מהני כלל קנין מה"ת נאמר מחמת הקנין שהיה לו ולכך צריך ראיה ולדברי הט"ז קשה דא"כ גם כאן אם כתבו באחרונה וקנו מיניה בק"ס שפירשו במה היה הקנין גם כן לא מהני ולא אישתמיט שום פוסק לכתוב כן:

ג

אם החזירו מיירי בשיטה שלפני האחרונה דעיקר הטעם כתב הסמ"ע שלא כתבו ב"פ בכדי ובשיטה אחרונה חזרת השטר הוא מדינא בלא"ה כנ"ל:

ד

ע"מ שדיוטא עליונה שלי עט"ז שהקשה דכאן משמע דלא מהני להוציא זיזין אלא מטעם דהוי שיור אבל אי הוי ע"מ לשון תנאי לא מהני כגון בע"מ שתתן והוא דבר שאין בו ממש וכו' ע"ש ודבריו תמוהין דהא אדרבה כשהוא תנאי יכול להתנות אפילו על דשלב"ל ודבר שאין בו ממש אך מ"מ הוא תמוה דאם נאמר דתנאי הוא והיינו שאם לא יתן לו יתבטל המקח א"כ אין כאן יתור ל' דאף דבלא"ה הוא שלו מ"מ י"ל דהתנה כן משום שאם לא יתן לו הדיוטא שיתבטל המקח מכל וכל וגם קושיא השניה של הט"ז שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי דגבי מתנות הובאו דבריו לעיל בסימן ס"א סכ"ט דנותן לכל בהן שירצה משום דע"מ תנאה הוי וגבי ע"מ שהמעשר ראשון שלי פסק שהמעשר ראשון שלו דשיורא הוי ולפענ"ד נראה לתרץ דהנה הריטב"א בקידושין דף כ"ג גבי ע"מ שאין לרבו רשות בו דר"מ ס"ל דקנה עבד קנה רבו והקשה דיתבטל המתנה כיון דנתבטל התנאי ותירץ שאין ל' תנאי רק כשהוא בל' שיעשה או שלא יעשה בין הוא בין אחרים אבל במילתא דממילא כגון על מנת שאין לרבך רשות בו אינו תנאי אלא שיור בגוף המתנה שמשייר בו שלא יזכה בה האדון או הבעל וכו': ונראה דבסברא זו דכל תנאי דממילא כ"ע מודו דהוי שיור שמשייר לעצמו זכות דהא בקידושין שם ר"מ ורבנן תרוייהו ס"ל דשיורא הוי וכן מוכח מסברא דהא בע"מ שאין לך עלי אונאה א"א לפרש כלל בהלשון שאם יהיה לו עליו אונאה שיתבטל המקח דהא עיקר רצון המוכר הוא שיתקיים המקח אף שיהיה בו אונאה ולא שיתבטל וע"כ צ"ל דתנאי שהוא במילתא דממילא הכוונה הוא שמשייר לעצמו זכות דלענין זה לא יהיה בו דין מקח וכן במקדש ע"מ שאין לך עלי שאר כסות או בע"מ שהוא שלו אין בהל' משמעות כלל שבהיפך זה יתבטל המקח כיון דהדבר הוא ממילא וגם אין צריך בדבר זה למשפטי התנאים כמ"ש הריטב"א ובזה כ"ע מודים והא דפליגי בחולין קל"ד גבי ע"מ שהמתנה שלי אי תנאה הוי או שיורא הוי נראה דפלוגתייהו הוא רק לענין מתנה עמ"ש בתורה דלענין מתנה עמש"ב שייך אפילו בתנאי דממילא דהא בע"מ שאין לך עלי אונאה וכן בשאר וכסות חשיב מתנה עמש"ב אף שהן ממילא ואפילו בקרע ע"מ להפטר או ע"מ שאין לך עלי דין נזק הקשו התוס' בכתובות דהוי מתנה עמש"ב וכן בכמה דוכתי בש"ס ובזה פליגי בחולין דמר סבר שיורא הוי פי' שמשייר בגוף המכר שלא מכר לו המתנות כלל וממילא לא הוי מתנה עמש"ב דכיון שלא לקח הלוקח המתנות כלל לא נתחייב כלל בהמתנות ומ"ס תנאה הוי פירוש שמכר לו הכל רק שתנאה דממילא ויש בו שיור זכות דהיינו שמשייר לעצמו זכות בנתינת המתנות שלא יזכה הלוקח במה שזיכה רחמנא ללוקח בנתינת המתנה רק שמשייר לעצמו זכות נתינת המתנות וממילא יכול ליקחו לעצמו והוי מתנה עמש"ב כיון דהתורה זיכתה נתינת המתנות להלוקח וכל שעיקר מה שאמר רחמנא בלשון תנאי הוי מתנה עמש"ב כמו שהקשו התוס' בכתובות שם שלא יהיה מועיל מחילת חוב על תנאי מטעם זה ע"ש ולפמ"ש דפלוגתייהו הוא אי הוי שיור בגוף המכירה שלא מכר לו כלל המתנות או תנאה דממילא הוא והמכירה הוא בכולה ואין לו רק שיור זכות שוב ל"ק קושיא הא' הנ"ל דכיון דע"מ שהדיוט' שלו תנאי דממילא הוא דהא התנה שיהיה ממילא שלו בלי קנין חדש המתנה לא נתבטל בביטול התנאי כמש"ל ואין כאן רק שיור וכיון דהדיוט' בלאו תנאו הוא שלו ע"כ השיור זכות הוא לענין הוצאת הזיזין אך עדיין קשה סתירת דברי הרמב"ם דבמתנות פסק דנותן לכל כהן שירצה והוא מטעם דהוי מתנה עמש"ב כמו שכתב התוס' והרא"ש וגבי ע"מ שהמעשר ראשון שלי פסק שהן שלו ולתרץ זה נראה דהרמב"ם ס"ל דלא שייך מתנה עמש"ב רק היכא דודאי קא עקר כמבואר בגיטין דף פ"ד ובב"מ דף נ"א וכן כתבו התוס' בכתובות שם גבי שאר וכסות כיון דרחמנא תליא קידושין בשאר וכסות חשיב מתנה עמש"ב משום דאין אישות לחצאין וכן כ' הרמב"ן בב"מ פרק יש נוחלין דהוי כתנאי שהיא סותר המעשה כיון דהמעשה א"א להתקיים בקיום התנאי כיון דרחמנא תלי זה בזה ולפי זה יש לחלק דבמתנות ע"כ מיירי שמכרה רק לשוחטה ושיהיו המתנות שלו ואז בודאי קא עקר למ"ש בתורה מש"ה חשיב מתנה עמש"ב אבל אם מכרה רק שאם ישחטנה יהיו המתנות שלו ואם ימכרנה לעכו"ם יכול למוכרה עם המתנות נראה דאין זה חשוב מתנה עמש"ב דלאו ודאי קא עקר ואין זה חשוב כתנאי שפותר להמעשה כיון שאפשר למעשה המקח להתקיים בלי עקירת מ"ש בתורה וגבי ע"מ שהמעשר שלי דודאי הרשות ביד הלוקח לזרוע שחת או דברים שאין חייבים במעשר או להכניס התבואה דרך גגין באופן שיפטר מהמעשר ויהיה המקח קיים ואין התנאי רק אם יתחייב במעשר שיהיה המעשר שלו וכיון שאפשר להמקח שיתקיים בלי עקירת מ"ש בתורה לא חשיב מתנה עמש"ב כיון דאין התנאי סותר המעשה והמעשה והתנאי קיים:

א

שאין בו ממש אינו נקנה. עיין בתשו' נאות דשא סי' קי"ג אודות מחזיקי פאכט דהיינו הנתינה מן בשר כשר עשרה ג"פ מכל אוקי וכן מעופות כפי סך הקצוב ע"פ חק הממשלה ודרך המחזיקים נתינה ההיא דהיינו השוכרי' מהממשלה שנותנים בעד שני חדשים לבטחון שאם יחזרו בהם בתוך המשך אזי נחלט אותו סך להממשלה ובזה נפטרים ואין להממשלה עליהם עוד שום דין ודרכם להתפשר עם יחידי העיר שכל א' שוכר מהם הפאכט של עצמו על משך שנה שיהיה לו רשות לשחוט ולאכול בשר כאות נפשו וכל יחיד המתפשר נותן ג"כ להמחזיקים בעד שני חדשים מקודם וחקר שם אם יש בשכירות הזה קיום לענין שלא יוכלו לחזור זה בזה. וכתב דנ"ל דאע"פ שזהו דבר שלב"ל דהא שום אדם אינו מחוייב ליתן הנתינה ההיא רק בעת שאוכל בשר וגם הוי דבר שאין בו ממש דהא אינו שוכר רק רשות בעלמא שיהי' לו רשות לשחוט ולאכול מ"מ נקנה השכירות ההוא ואין שום א' מהן יכול לחזור כאשר ביאר מהרש"ל בתשובה סי' ל"ו לענין שוכרי רשות למכור י"ש והעלה דמהני ביה קנין וכן בתשובת משאת בנימין סי' כ"ז וכל הטעמי' שכ' מהרש"ל שם שייך גם בזה והוא ג"כ מנהג ודינא דמלכותא שהשוכר אותה הנתינה הן של עיר שלימה הן ששוכר לעצמו הוא קונה ואופן הקניה ע"פ המנהג או בת"כ כדרך התגרים או ע"פ כתב ושוב לא יוכלו לחזור זה בזה ואף אם המתפשרים יניחו ביד המחזיקים מה שהקדימו להם בעד שני חדשים אינם נפטרים בזה זולת היכי שהתנו מעיקרא בפירוש שכשיחזרו יוחלט הסך של שני חדשים אז כשחוזרין נחלט אותו הסך ולא יותר. וע"ש עוד דעובדא בא לפניו בכמה אנשים שהחזיקו אורנדיס בכפרים שסביב העיר מכמה שנים ונתפשרו גם המה עם המחזיקים פאכט על שנה ובאמצע השנה נשלם משך האורנדא שלהם ורוצים לעקור דירתם לעיר אחרת וטוענים מחזיקי הפאכט שישלמו להם כפי ההתפשרות בעד כל השנה דאף שעוקרים דירה לו יהא שיושבים כאן ואינם אוכלים והאנשים השוכרים טוענים שכיון שעוקרים הדירה אין צריכין לשלם דהא מוכרחים לשלם במקום דורתם הדין עם מי. והשיב על זה באורך ומסיק לדינא דאם המתפשרים עוקרים דירה באמצע השנה אז ההתפשרות בטל והדין שישומו להם כמה בשר היו אוכלין בכל שבוע אילו לא התפשרו ומזה צריכים לשלם פאכט בשלימות וממה שאכלו יותר מחמת שסברו שלא יצטרכו לשלם מזה הדין שישלמו רק ב' שלישים ובכלל ב' שלישים הללו יוחשב ג"כ דמי שוויו של הבשר ולכן לפעמים א"צ ליתן שום פאכט מהמותר כגון אם כל אוקי בשר שוה כ' גדולים בלי הפאכט דאותן כ' גדולים הן הן השני שלישים מיהו בכל זה שאמרנו שא"צ לשלם רק מאכילה ההכרחית ומהמותר רק ב' שלישים עדיין הברירה בידי מחזיקי הפאכט דאם סך ההתפשרות שבאותו משך עד עת עקירתם עולה יותר מחשבון ב' שלישים מחוייבים ליתן כפי ההתפשרות והיכי שמשלמים ב' שלישים אם יש הכחשה ביניהם כמה אכלו אזי אם מחזיקי הפאכט טוענים ברי שאכלו כו"כ ואלו מכחישין חייבים שבועה ואם הם מסופקים צריכין לשלם ואין על המחזיקים רק קב"ח על דבריהם אבל אם אין המחזיקים טוענים ברי אזי אם אלי טוענים ברי אין עליהם רק חרם ואם מסופקים כמה אכלו יקבלו בחרם שאין יודעים ברי יותר מסך כך וכך ואז אין משלמין רק מאותן סך אכילה הברור להם ובכל זה אין חילוק בין אם המתפשרים הקדימו דמי שני חדשים והתנו שאם יחזרו יוחלט הסך ובין הקדימו סתם ובין לא הקדימו כלל בכל אלה דינם שזה מיהו כ"ז היכא דתרוייהו הו"ל לאסוקי אדעתא שיעקרו דירה או תרווייהו לא הו"ל לאסוקי אדעתא אבל היכי שהמחזיקי' לא הו"ל לאסוקי אדעתא והמתפשרים הו"ל לאסוקי אדעתא אז צריכים המתפשרי' לשלם בעד כל השנה ובזה יש חילוק דאם הקדימו בעד שני חדשים והתנו שיוחלט אז נפטרים בזה הסך של ב' חדשים אבל הקדימו סתם לא נפטרו בזה וצריכין לשלם בעד כל השנה והיכי שהקדימו לשלם בעד כל השנה אז בכל ענין א"צ המחזיקים להחזיר להם כלום אפי' אם תרוייהו הו"ל למידע או לא הו"ל למידע ואפשר אפי' אי המחזיקי' הו"ל למידע ואלו לא הו"ל למידע עכ"ד עש"ב:

ב

דירת בית זה לא קנה. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' מ"א שנשאל על עסק פאמיליע הנהוג במדינתו דהיינו שיש קצבה לעיר כמה בעלי בתים יהודים רשאים לדור שמה וכל בן ראשון יש לו זכות בזה ונוהגים שזה יכול למכור זכותו לאחר וזה פונה מהעיר והאחר זוכה לדור שמה ושאל השואל במה נקנה אם דינו כקנין מטלטלין או כקנין קרקע. והשיב וז"ל דע שלדעתו ע"פ ד"ת לא שייך בזה שום קנין ואין מקום למכירה שתחול בזה שהרי הוא דבר שאין בו ממש דאטו יש לשום אדם זכות בקרקע של העיר אם אין לו בית או שדה והרי אין לו רק זכות לדור ומוכר דירת ביתו יוכיח שאם אמר דירה בית זה אני מקנה לך לא מהני וצריך להקנות לו הבית לדור בו כמבואר בסי' רי"ב ס"א ובנד"ז מה קנין יש לזה בגוף העיר שיקנהו לאחר אבל כיון שנהגו כן צריך לומר שזה מסלק נפשו מזכות שיש לו וממילא זוכה בו האחר ע"פ דינא דמלכותא ואין כאן קנין רק סילוק וגם ע"ז יש לפקפק אלא שכבר נהגו עכ"ל:

ג

ידור פלוני. עבה"ט עד וכ"כ בהגהת הש"ך ע"ש. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' ט' שכ' דהנכון עם הסמ"ע דאף שכן דעת רב נחשון גאון אבל דעת רבינו האי ורוב הפוסקי' דקיימו בשיטתיה ס"ל אפי' במקנה לו ביתו לדור בו נמי אינו אלא שעה א' וע"כ הא דאמר רב נחמן בית לדור בו קנה מיירי בקובע לו זמן להדיא או שאמר לו לעולם וכמ"ש הרמב"ם פ"י מה' זכיה ומתנה דין ט"ו ש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה כו' אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני כדי שידור בו עד זמן פלוני כו' (וכ"ה בש"ע לקמן סי' רנ"ג סכ"א) הרי שהתנה גבי בית לדור בו שיקבע זמן דאל"ה הוי שעה א' כו' ע"ש עוד (וע' בנה"מ מ"ש להכריע בענין זה) ועמ"ש לעיל סי' ס' ס"ג ס"ק ו':

ד

יש לפרש השטר. עבה"ט שכ' ז"ל הרמב"ן שם כו' עד אלא מגופו של קרקע קנו מידו. וע' בב"י לעיל ס"ס קצ"ה ובד"מ בסימן זה שהביאו לשון תשובה להרמב"ן בזה באריכות וכתוב שם אחר זה וז"ל ולולי שאני סבור שאין העדי' יודעים דין זה הייתי אומר שאפי' אם חזרו בסוף השטר וקנינו לפלוני על מאי דכתוב ומפורש לעיל שאף זה יועיל לקנות גופו של קרקע לדירה כו' שלא כתבו הקנין ב' פעמים בכדי וכדאיתא פי"נ ועכ"ז אני סובר שיועיל הזכרת שני קנינים לעולם ליפוי כח כו' עכ"ל. ולכאורה אינו מובן כיון שכבר כתב בפשיטות דקנין באחרונה מהני למה הוצרך לצדד אח"כ שאף זה יועיל ואתי עלה מכח ב' קניני' הא פשיטא דיועיל מכח קנין באחרונה ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן קמ"א שהביא דבתשובת שי למורא סימן כ"ט כתב לתרץ בזה"ל ומסתברא דלא חשיב קנין באחרונה אלא כשבא תיכף ומיד אחר שאמר הריני נותן אבל וקנינו דכתיב בסוף לא חשיב קנין באחרונה ומש"ה הוצרך לדון מכח ב' קנינים ולהכי דייק הרמב"ן וכ' דאפי' אם חזרו בסוף השטר כו' כנראה דזהו דהוי קנין באחרונה דהיינו תיכף ומיד פשיטא ליה טפי דמהני מהיכי דכ' ב' קניני' משום דהיכי דהוי קנין באחרונה ודאי דקאי על מה שאמר שהוא נותן לדור והו"ל כקנו מידו גופו של קרקע אבל כשהוא בסוף השטר אי לאו דאיכא קנין אחר בתחלת השטר לא מהני דהוי כאומר קנו ממני שאני נותן או וקנינו ממנו שהוא נותן אלא דכשיש ב' קנינים אמרי' דלטפיי קאתי ולייפות כחו לקיים הענין עכ"ל והוא ז"ל כתב דלולא דברי שי למורא הנ"ל נ"ל ליישב באופן אחר (דקנין באחרונה לעולם מהני בין אם בא תיכף ומיד ובין אם בא בסוף השטר) אך דוקא היכי דלא הוי קנין מעיקרא שלא הזכיר קנין קודם אמירתו שנותן לו לדור בזה מהני באחרונה אבל באמר תחלה קנו ממני שאני נותן דקנין זה מורה על הדירה ולא על גופו דבית בזה אף דנזכר קנין באחרונה י"ל דהכל חד ומה שמורה קנין הראשון מורה גם השני לזה הוצרך הרמב"ן לבא מכח שני קניני' דלטפויי אתי. וע"ש עוד בעסק צוואה במתנת בריא ליתן משכירות הבתים שלשים ר"ט לשנה ובסוף השטר כתוב וקנינא מיניה כו' וכתב דיש לפקפק על צוואה זו חדא דדמי שכירות מקרי דבר שלב"ל כו' (עמ"ש לעיל סימן ר"ט ס"ד סק"ח) ועוד דהמעות דמי שכירות הוי מטבע דאינו נקנה בק"ס ומ"ש בזה הגאון השואל מהר"י ז"ל מליסא כיון דכתוב בסוף וקנינא מיניה מהני כמו בדבר שאין בו ממש דכתב הרמ"א בסי' רי"ב דבנתן ביתו לדור וקנו ממנו אמרינן דמגופו של קרקע קנו מידו וא"כ ה"ה בדבר שלב"ל אמרי' כן לענ"ד יש לדון בזה טובא חדא דלדברי שי למורא (שהובא לעיל) כיון דבנ"ד לא בא הקנין תיכף ומיד וגם ליכא ב' קניני' לא מהני הקנין שבסוף השטר ועוד בעיקר הדבר דפשיטא ליה להגאון הנ"ל דגם בדבר שלב"ל אמרי' כן לדידי מספקא לי טובא דיסוד דברי הרמב"ן מסוגיא דר"פ הכותב גבי דו"ד דאמרי' מגופו של קרקע קנו מידו י"ל דדוקא היכי דלא שייך כלל ענין קנין כמו בדו"ד דל"ש ענין קנין על דו"ד וכן בדירת בית דאין בו ממש בזה אמרי' מגופו של קרקע קנו אבל במקנה חפץ מסויים כעין נ"ד דמי השכירות דשייך בו התפסת קנין אלא דמצד הדין לא מהני קנין בדבר שלב"ל י"ל דלא אמרי' מגופה ש"ק קנו כו' ובפרט בנ"ד שאמר ג"כ ומה שיש לי שבח כל שנה ק"כ ר"ט אצל ר"נ וכפי הנראה היה לו חוב אצל ר"נ שמעלה רווחים סך מסוים דבזה גם על גופה של המלוה ל"ש קנין הרי חזינן דלא התנה באופן המועיל וטעה בזה דסבר דמהני הקנין על זה ה"נ י"ל לענין דמי השכירות כו' ומסיים שם דאחר שיש פקפוק באותן שלשים ר"ט מכח זה יש פקפוק ג"כ על כל הצוואה כיון דנכלל הכל בקנין אחד כו' ע"ש:

ה

וכ"ש אם החזירו כו'. עיין בתשו' רע"א שם שהקשה דהא בדברי הרמב"ן (העתקתי לשונו בס"ק הקודם) מבואר דאין זה כ"ש רק נקט לה בדרך יותר חידוש שאף זה יועיל וכ' ליישב בזה"ל ואולי י"ל דהרמ"א כתב רק באמר הנני נותן כו' וקנו ממני כו' ועל זה כ' דכ"ש אם בזה החזירו גם כן הקנין. אבל באמת היכי דאמר קנו ממני שאני נותן כו' דצריכין לדון רק מכח יתירא דג' קנינים בזה לא קבע הרמ"א להלכה כהרמב"ן כו' ומ"ש כלל הך וכ"ש דאם החזירו היינו כדי לכתוב עלה אבל אם לא כתב רק קנו ממני שאני נותן ובא לרמז במ"ש שלא כ' רק כו' היינו דבזה נכלל דגם לא החזירו בסוף השטר דזהו ודאי לא מהני אבל בהחזירו יש צידוד דמהני והורה הרמ"א בזה דבחזירו דהוי ב' קנינים הוי ספיקא דדינא עכ"ל. היוצא מדברי הגאון רע"ק הנ"ל דיש כמה חילוקים בדין זה אם כתב קנו ממנו שנותן לדור בביתו וגם לא החזירו הקנין בסוף השטר ודאי אינו כלום. אם כתב שנתן לדור וקנו ממנו אף שלא החזירו ודאי מהני וכ"ש אם החזירו. אם כתב קנו ממנו שנותן לדור והחזירו הוא ספיק' דדינא. אם לא הזכיר קנין בתחלה רק כ' שנתן לדור ולא בא הקנין תומ"י רק בסוף השטר כתב וקנינא מיניה לדברי שי למורא לא מהני ולדברי הגאון רע"ק מהני. אם כתב שנתן פירות דקל או דמי שכירות וקנו ממנו לד' הגאון מליסא מהני ולהגאון רע"ק הוי ספיקא דדינא:

ו

והשוכר אינו כן. עבה"ט עד והט"ז כתב כו' ונ"ל דה"ק שאין השוכר רשאי להשכיר למי שיש לו דיורין הרבה כו'. ועיין בד"מ אות ג' ובב"ח שתירצו גם כן הכי ע"ש ועיין במל"מ פכ"ג מה' מכירה דין ח' שכתב ליישב ע"פ דברי תשובת מהר"א ששון סימן ר"ח שכתב דמ"ש הרמב"ם דבקרקע השוכר רשאי להשכיר היינו דוקא בשלא קיבל המשכיר דמי השכירות אם כן יש לומר דהכא איירי בשכבר קיבל המשכיר דמי השכירות ומסיים המל"מ אך בעיקר דינו של מהרא"ש יש לי גמגום ע"ש. ולכאורה מדברי הסמ"ע והרב בד"מ והב"ח והט"ז הנ"ל שלא תירצו כן מבואר דלא ס"ל דינו של מהרא"ש הנז' אלא דגם אם כבר קיבל המשכי' דמי השכירות רשאי השוכר להשכי' למי שאין בני ביתו מרובין וכן איתא להדי' במרדכי פ' האומנין סי' שמ"ה ע"ש. שוב מצאתי כן בתשובת ברית אברהם חח"מ סי' ל"ד יובא לקמן סי' שפ"ז ס"א ס"ק ב' ועמ"ש שם:

ז

וי"א דלא קנו ההקדש. עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' מ"ד ע"ד צוואת ש"מ שכתוב בה שצוה לכתוב ולחתום וליותר תוקף צוה להעדים לקנות ממנו בקגא"ס ולא לגרוע עי"כ כח הצוואה והצוואה לא יגרע כח הק"ס רק שניהם כאחד יהיו טובים לאשר ולקיים בלי שום דו"ד וטענה כו' ושוב נאמרו הפונקטין שצוה ובאמצע נאמר פונקט א' וזהו מחמת ד' מקומות בבהכ"נ. א' מהן יהיה שייך לפלוני כל ימי חייו בעד ב' זהובים בכל שנה ומאותן ב' זהו' ומשכירות של ג' מקומות הנשארים יעשו נר יא"צ בכל שנה והמעות הנשאר יחולק ללומדים ובסוף הצוואה חזר ונשנה היפוי כח בזה"ל כל הנ"ל נעשה בכל אופן המועיל ומספיק ובכל תוקף שטרי צוואות דנהיגי בישראל העשוין כתקחז"ל ובתוקף שטרי מתנות והתחייבות כו' ועתה בא היורש לבטל פונקט זה מחמת שקנין זה הוא על דבר שלב"ל ונשען על דברי רע"א סי' רי"ב ס"ז שלא קנה ההקדש. והשיב הנה בודאי דברי היורש בטלים כי אמרינן שהק"ס נעשה על גוף המקומות ואף שהקנין הנאמר בתחלת הצוואה א"א לפרשו כן דשם לא נאמר לשון הודאה לשעבר שכבר עשה קנין אלא שצוה לקנות בק"ס ומשמעו שיקנו על מה שאומר עתה מ"מ בסוף הצוואה הנאמר בלשון עבר ובלשון הודאה שכל הנ"ל נעשה בכל אופן המועיל ומספיק הרי הודה שנעשה באופן המועיל ומספיק וזה פשוט מאד ואמנם מה שיש לדון בזה הוא על המקום שצוה לפלוני יעמוד עליו כל ימי חייו והשכירות יהיה להקדש בזה ודאי לא הקנה גוף המקום להקדש שהרי הקנוהו לפלוני רק השכירות הקנה להקדש ושכירות הוא דבר שלב"ל והוא ממש דין המוזכר בסי' רי"ב שם באמר שכר בית זה לעניים שחולק שם הרמ"א על המחבר ופסק שלא זכו העניים ומעתה אם היה מקום לערער כל שכר המקום הזה היה מקום לערער גם על השאר מטעם קני את וחמור (עמ"ש לעיל סימן ר"ג ס"י סק"ד) אמנם גם הא ליתא שהרי פלוני ודאי קנה המקום לכל ימי חייו שהרי לו הקנה גוף המקום לעמוד עליו וכיון שקנה המקום חל עליו השכירות שעל התנאי זה הקנה לו המקום וממילא מחוייב לקיים התנאי וליתן השכר לעניים דף שאינו מקנה דבר שלב"ל יכול לעשותו תנאי עיין בסי' ר"ט ס"ח בהגה אלא שאם פלוני לא ירצה לזכות במקום הזה כלל ממילא אין עליו חיוב לקיים התנאי וחזר מקום הזה להיורש ופטור היורש מליתן שכר המקום הזה להקדש אבל שאר המקומות נשארים להקדש בתוקפם וכמו כן אחר מיתת פלוני חזר גם המקום הזה להקדש כי אנו מפרשים מה שנאמר בצוואה שנעשה בכל אופן המועיל דהיינו שהקנה גוף המקום לפלוני לכל ימי חייו ואחר מותו יהיה קנוי גוף המקום להקדש עכ"ל:

ח

ודוקא אם הנודר קיים כו'. עיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' קי"א אודות אחד שמתו בניו ושוב כשהיה לו בן מוכרו לחברא קדישא בעד ה' זהובים והיה תנאי שאם יגיעו נישואי הבן יחזיר האב לח"ק עשרה זהובים ויקנה בנו מהם. עוד נדר ליתן בכל שבוע ב' פגים לח"ק עד נישואי בנו והנה עברו כ"ז שנים ולא נתן פרוטה ושבק חיים והבן רוצה לישא אשה והח"ק מוחים בידו עד שישלם כל הנ"ל והאב לא הניח נכסים אלא כדי כתובת אשתו והבנים לא ירשו כלום. והשיב אילו הניח אחריו נכסים היה תלוי בפלוגתא דהרמב"ם ס"ל שחייבים לשלם נדר אביהם והמרדכי פסק דאינם חייבים אך בשלא הניח אחריו נכסים לית דין ולית דיינא שיתחייבו כבנים לשלם נדר אביהם ע"כ החוב של שני פגים בכל שבוע אין מקום לתביעת הח"ק גם מעות המכירה הנ"ל פשוט שאין אב יכול למכור בנו ולא להקדישו רק הבת למעשה ידיה וליעוד כו' ומה שנוהגי' למכור הבנים אינו מכירת גופם או הקדש אלא חוששים שמא נגזר על האב הזה שימותו בניו ע"כ מוכרו לאחר לומר שהוא יהיה אביו מעתה ולא יקרא עוד שמו עליו והיה תנאי שביום הנישואין יחזור האב ויקנהו להיות נקרא בנו שזוכה האב להשיא בנו ומעתה אם אינו חוזר וקונה או שאיננו לחזור ולקנות והח"ק יחזיקו בו כבן מ"מ בשביל זה לא יוכלו לעכב הנישואין שהרי האב עצמו א"י למחות בבנו נישואי אשה כמבואר ביו"ד ס"ס ר"מ ואם כן עבירה היא ביד הח"ק אם מעכבין הנישואין שעה א' אך מ"מ הואיל והיתה לו להבן תשועת ה' ע"י זה טוב לו לקבל עליו ליתן לח"ק דבר מה אחת לאחת לאחר חתונתו כפי יכולתו עכ"ד ע"ש:

ט

שהרי אינו כאן. עבה"ט עד והוא כבר מת קודם שבא לעולם. ומשמע דאם מת אחר שבא לעולם מחוייבי' היורשי' לקיים עיין בתשו' רמ"א סי' מ"ח שאלה ג' מבואר דכן הוא דעת מרן הב"י בתשובה הנדפסת שם (ובתשובת אבקת רוכל סי' פ"ג) דנודר לעניים ומת מחוייבי' היורשי' לקיים נדרו והרמ"א ז"ל השיג עליו והאריך בראיות דאין היורשין מחוייבין לקיים נדרו כל זמן שלא זכו העניים מכח קנין וכמו שפסק הריב"ש סי' שכ"ח ושל"ה (הובא לעיל סי' ר"ט ס"ד בהגה) גבי שבועה בדשלב"ל דאע"ג דהוא חייב לקיומיה מצד שבועתו מ"מ אם מת אין היורשין צריכין לקיומיה וה"ה בנ"ד מאחר דהוא אינו חייב לקיומיה אלא מכח נדר אין לכוף ליורשים לקיים נדרו והביא שם דברי מהר"ם במרדכי פ' מי שמת מקור דברי הגה זו שכתב אבל גבי ש"מ בעידנא דהוי לנדריה למיחל ולקיים אותו כבר מת כו' דמשמע קצת דאי הוה ליה לנדרא למיחל מחיים חייבים לקיומיה וכתב דמהר"ם מלתא דפשיטא נקט כמעשה שהיה שם אבל אה"נ דבלא"ה נמי אין כופין היורשים לקיים נדר אבוהון כו' עש"ב וכן מבואר מדברי הרמ"א בהגהת ש"ע לקמן סי' רנ"ב ס"ב שכתב מי שנשבע או נדר ליתן לפלוני וכך וכך ומת יורשיו פטורין כו' דבפשוט משמע דהיינו נדר לעני ואפ"ה יורשיו פטורין וכ"כ בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סי' קל"ד (יובא קצת לקמן סי' רמ"ג ס"ב סק"א) משום דלא אמרו אמל"ג כמסירה להדיוט אלא גבי הקדש אבל בעניים אינו אלא משום נדר ע"ש גם בתשובת מהרי"ט חלק ח"מ סי' ג' האריך להוכיח כן דנודר ומת אין יורשין מחוייבי' בנדרו ע"ש וכ"כ בפשיטות בס' קצה"ח לקמן סימן רנ"ב סק"ה אך בסי' ר"צ סק"ב כתב ליישב דעת הב"י בתשובה הנ"ל שדעתו בנודר ומת מחוייבין היורשין לקיים והיינו משום דס"ל דנודר לעניים כיון דכתיב בפיך זו צדקה אית ביה שעבוד נכסיו ולא גרע משאר חוב והאריך בזה ומ"מ כתב בסוף דבריו שם שנראה מדברי הפוסקי' כדעת הרמ"א בתשובה הנ"ל דנודר לעניים לית ביה משום שעבוד נכסי' ע"ש. ועי' עוד בזה בתשובת רע"ק איגר סי' קמ"ו וס"ס ק"נ ויובא קצת לקמן סי' רנ"ב ס"ב סק"ב ע"ש (ועיין בתשובת מים חיים חת"מ סי' י"ד מזה) . אמנם בתשובת חתם סופר חח"מ ראיתי בדבריו בכמה תשובות תופס בפשיטות לפסק הלכה דנודר לעניים נשתעבדו נכסיו ומחוייבי' היורשים לשלם ומפרש דברי הרמ"א דסי' רנ"ב הנ"ל מי שנשבע או נדר כו' דהיינו בנדר ליתן לעשיר דלא אשתעבדו נכסיו לזה (אולם משמעות דברינו דאין שום חולק בזה ותימה שלא הזכיר דברי גדולי האחרוני' הנ"ל. ואעתיק דבריו בזה בשלימות כי דבש וחלב תחת לשונו) וזה לשונו בסימן קי"ד. ראשון תחלה אומר האמור עם הספר בש"ע ח"מ סי' רי"ב ס"ז פסק הלכה העולה מדברי הגאוני' כך הוא האומר אתן מנכסיו כך וכך לעניים ומת נדר גדול נדר לאלהי ישראל ונשתעבדו נכסיו ומחוייבי' היורשים לשלם ולא נחלק בזה אדם. ואך האומר תנו מנה ולא קבל על עצמו וגופו שהוא יתן אלא אמר תנו ומת אין מכחו להטיל חיוב נדר על יורשיו וגופו לא נתחייב וממילא לא נשתעבדו נכסיו ויש הבינו דלהרמב"ם אפי' באומר תנו מתחייבי' היורשי' לקיים נדרו ועל זה פליג הטור בשם הרא"ש אהרמב"ם אבל באמת אין כאן מחלוקת עיין כ"מ וב"י וסמ"ע שם. ואך באומר מה שיוציא דקל זה אתן לעניים ס"ל לרמב"ם כיון שאמר אתן מתחייב לקיים נדרו ומחוייבים היורשי' ניתן ועל זה פליג המרדכי דנהי אי הוה קיים והפירות היו באים לעולם היה מחוייב לקיים נדרו מ"מ בדבר שלב"ל אין הנדר חל עד שכבר באו לעולם ואז כבר מת ואין בל יחל על היורשי' והסמ"ע כתב בדעת הרמב"ם דגם בדשלב"ל אמדי' דעתיה כאילו אמר הריני משתעבד הדקל לפירותיו וחל השעבוד דבל יחל בחייו ומחוייבי' היורשים לשלם כו' וכלל גדול בדין זה בדבר שהוא בעולם יש חילוק בין אומר אתן לאומר תנו ובדבר שלב"ל ואמר אתן פליגי רמב"ם ומרדכי ופסק רמ"א כמרדכי דפטורים היורשי' וכבר כתבתי על גליון סמ"ע ס"ס רנ"ב סק"ח דהמעיין בב"י יראה דמיירי בנדר לתת לבתו העשירה כו' עכ"ל. ודברים אלו נאמרו ונשנו שם בסימן קט"ו בתוספת ביאור קצת וז"ל שם הנה מבואר בח"מ סי' רי"ב ס"ז היכי דאמר אתן לפלוני עני מנכסי כך וכך לית דין ולית דיינא דנדר גדול נדר וממילא אשתעבדו נכסיה כמבואר בערכין כ' ע"א ומיחייבי יירשי' ואפי' נימא דנדר הזה לא הוה כמלוה הכתוב' בתורה ולא הוה אלא כמלוה ע"פ עיין בזה בתוס' בכורות מ"ח ע"א ד"ה מלוה כו' מ"מ מה בכך הא אידנא מע"פ גובה מטלטלי דיתמי וכמ"ש הראב"ד בהשגות ספ"א דערכין ע"ש נמצא באומר אתן ומת נתחייבו נכסי' והיורשים חייבים לשלם וכ"ע מודים בזה וצ"ע בסמ"ע וש"ך ס"ס רנ"ב ועיין בתשובת הר"ן סי' א' שוב ראיתי דתשו' ריטב"א שבב"י שם מיירי מנשבע או נדר לעשיר ולא נדר לצדקה ולא אשתעבדו נכסיו לזה כלל ובקצה"ח לא הבין כן ועי' סמ"ע סי' רי"ב סקכ"א. ובאומר תנו מנכסי ומת ס"ל לכל הפוסקים דלא הוה נדר על גופו כלל וממילא לא נתחייבו יורשים אלא שהטור הבין בדעת הרמב"ם ס"פ כ"ב ממכירה דפליג על זה וכן פסק להדיא בתשובת מהר"מ אלשיך סי' קכ"א בהרמב"ם לפי הבנת הטור אמנם כבר הסכימו כל האחרונים דלא פליג הרמב"ם אהך דינא כלל דבאומר תנו אין כאן נדר אם לא מטעם דברי ש"מ אם היה חולה או אם השליש מעות לכך ביד שליש צריך לקיים מטעם מצוה לקיים דברי המת אבל בריא שצוה תנו ולא השליש מעות לכך ולא עשה קנין או הודאה והתחייבות מטעם נדר ליכא וגם בזה לא פליגי כי פליגי באומר אתן פירות דקל או דירת בית לפלוני (עני) דלכ"ע כשיבואו לעולם ויבואו לידו חל עליו הנדר ליתנם לעניים אך כשמת קודם שבאו לעולם בהא פליגי להמרדכי דפסק רמ"א לעיקר אין כאן נדר שהרי אז כשבאו עולם כבר מת ונעשה חפשי מנדרו ולרמב"ם מחוייבים היורשים לקיים נדרו וכתב הסמ"ע בטעמו דאמרינן דנתן מקום בהאילן לצמיחת הפירות והקנה לו אילן לפירותיו (והה"מ ספכ"ב מה' מכירה כתב בזה טעם אחר ע"ש) ומ"מ לא קיי"ל כהרמב"ם בהא דלית הלכתא כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה עי' גיטין ל"ט ע"א תוספות ד"ה הא מני כו' עכ"ל ע"ש עוד ויובא קצת לקמן סי' רנ"ב ס"ב ס"ק ב':

י

ודברי המחבר. עבה"ט דהסמ"ע כתב לחלק דדוקא במה שתלד פרתי ויוציא האילן שהן דברים שבאין ממילא כו' ובהג"ה שבש"ך כתב דדברי הרמ"א נכונים דבהדיא משמע בהרמב"ם פ"ו מה' ערכין שאין לחלק בכך ע"ש ור"ל דהרמב"ם שם הביא ראיה ממה שאמר יעקב אבינו ע"ה כל אשר תתן לי עשר אעשרנו וזהו דבר שאינו בא ממילא ועיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' ק"ז שכתב ליישב דאשר תתן לי עשר אעשרנו הוה כמו דבר שבידו שאין אדם בעולם שלא יתן לו ה' להחיות נפשו ולהשתכר בשום דבר ואפילו ע"י מתנת ב"ו מ"מ מה שיתן לו הי"ת אעשרנו אבל האומר לכשאקנה שדה זו או אשתכר בסחורה זו הוא דבר שאינו בידו כלל בזה יש חילוק אם אמר אתננו הרי נדר חל על גופו לתתו כשיבא לידו אבל אם אמר יהיה לצדקה לאו כל כמיניה עכ"ד. וע"ש עוד אודות ש"מ שצוה ועשה את אשתו גברת הבית על נכסיו ולאחר ב' שנים תתן לבניו כ"כ וקרן קיימת לת"ת תתן אז ב' מאות זהובים והמותר יהיה הכל שלה ויש ביניהם בן אחד אשר לא יצלח לכל מלאכה ורוצים הקהל לשנות הב' מאות ק"ק הנ"ל לטובת הבן ההוא והנה כעת אין בעזבונו לשלם חובותיו וכתובה וכפי הנרא' היה דעתו שבאורך זמן ב' שנים תרויח האשה ע"י אורענדי שלו ואז תוכל לקיים הכל ונשאל אם יכולים לשנות צוואת קרן קיימת הנ"ל. והשיב הנה בנ"ד שכל כוונתו היה על מה שתשתכר האורענדי אפילו אמר אתננו אין כאן אלא נדר על גופו וכיון שמת בטל ליה נדרו דאפילו לרמב"ם שחל על נכסיו בלשון יהיה לצדקה היינו במה שבידו אבל שתשתכר זאת האורענדי אינו ביד שום אדם אך האלמנ' שקיבלה עליה שיהא זה בפרעון כתובתה והיא קבלה עליה הנדר הזה שאם תשתכר במשך ב' שנים מהאורענדי צריכה לשלם הקרן קיימת וכל זוזי דיתמי ועליה הנדר חל כמ"ש הכ"מ ובסמ"ע סי' רי"ב סקי"ט וכיון דרק על האשה מוטל מטעם נדרה לקרן קיימת פשוט ומבואר שאין אדם יכול לכופה להחליף את אשר נדבה לת"ת בהספקת חורגה בן בעלה דאפילו אם יעלה על הדעת דאמרינן דעת השכ"מ שיהיה בנו קודם מ"מ הא לית ליה מגרמיה ולא כלום רק מפני נדרה של האשה ואין אומדן דעת בשנה כמובן ואמנם אם ישארו עתה ננסים אחר פרעון חובותיו באופן שנוכל לומר שהנדר חל על אותן נכסים שיהיה לצדקה ושהפירו' מהם יהיו לת"ת ולא הקנה לאנשים ידועים רק מינה אפוטרופסים על הקרן שיסגלוהו בכל עת לעניים לומדי תורה שיהיו באותו זמן ורואים עתה שמצוה לשנות הפירות כל ימי חיי הבן השוטה אשר יהיה לבז ואחר מות הבן יפלו הרווחים לת"ת הרשות בידם כמ"ש בתשובת מהרי"ט סי' ס"ג (יובא לקמן) ובתשובת מהר"ם אלשיך כתב דפירות ריוח ממון גרע מאילן לפירותיו כו' עכ"ד ע"ש. ושם בסי' ק"ח אודות מי שצוה לתת מעזבינו ת' זהובים לבנו לסגל בהם עצה"ע ויתן מהפירות כ' זהובים לב' לומדי תורה בכל שנה שילמדו בביתו שיעורין תמידין והלך הבן ושכר ג' לומדי תורה ורוצה ליתן לשלשתן סך הנ"ל אי שפיר דמי או מקרי שינוי בדעת הנותן והשיב אם לא השליש מעות ידועים ליד שליש רק צוה להפריש מנכסיו סך הנ"ל א"כ משום מלקד"ה ליכא כמבואר בסי' רנ"ב ס"ב ורק מחמת צוואת שכ"מ כבר ביאר בתשובת מהר"מ אלשיך סימן ז' דמעות קרן לפירות הוה דבר שלב"ל וגרע מדקל לפירותיו דהתם הדקל קיים לעולם להוציא פירות משא"כ במעות שהקרן גופיה להוצאה ניתן וכיון שכן הא קיי"ל דאם אמר פירות דקל זה לעניים או שכירות בית זה לעניים אין היורשים חייבים ליתן מטעם נדרו כמ"ש רמ"א סימן רי"ב ס"ז ובסמ"ע שם סקכ"א וא"כ אפי' היה מצוה לתת לעניים ידועים לא היה חל מכ"ש שלא אמר לעניים ידועים אלא לשכור ב' לומדים את אשר ירצה דבכה"ג לא זכו בהם כמ"ש מהרי"ק שורש ה' וביאר במהרי"ט סימן כ"ד וסי' ס"ג והעלו להלכה דהיורש מצי לשנות כרצונו. ובמקום אמר (הוא בסימן קי"ב שם) העליתי דעכ"פ ישונה לדבר מצוה שתועיל לנשמת המנוח אבל העניים לא זכו במידי והבן יכול לשנות וא"כ אע"פ שדעת האב היה רק לתת לשנים שיגיע לכל א' מנה א' אפ"ה יכול הבן לשנות ולחלק דס"ל מצוה לחלק עדיף וכמ"ש מג"א סימן תרצ"ה ס"ק י"ב. היות כן אי אמר הבן לכל אחד סתמא שיבא לביתו ללמוד לתיקון נשמת אביו וכאשר צוה ולא אמר שהשכירות יהיה כאשר צוה א"כ ישלם לשלשתן כ' זהובים וישלשו ביניהם אך אם אמר לכל א' בהדיא שילמוד בעד השכירות שקצב אביו בצוואתו והרי אביו קצב עשרה זהובים לכל א' וא"כ המותר הזה צריך הבן לשלם מכיסו עד היום וחוזר ונוטל מפירות של שנים הבאות לאחדים באופן דעכ"פ ילמדו מכאן ואילך בכל יום עבור נשמתו וימעט שכירות קצת עד שישולם מה שהוציא מותר בשנה זו עכ"ל. וע"ש עוד בסימן ק"י ע"ד אשה שצותה לפני מותה שבתוך ל' יום אח"מ יתנו יורשיה להקהל ג' מאות זהובים והמעות הנ"ל יהיו שלהם לעולם על ששה פריצענט עצה"ע והרווחים ילמדו ביום היא"צ שלה שני לומדי תורה פ' משניות ומה שישאר ילבשו בני ת"ת והיורשי' אינם רוצים לקיים צוואתה כי כמעט לא נשאר בעזבונה יותר מסך הנ"ל והזכיר שם דברי מהר"ם אלשי"ך סימן ז' הנ"ל דמעות קרן לפירות הוה דשלב"ל כו' וגם דברי מהרי"ט סימן כ"ד שכחב כשם שא"י להקנות פירות דקל לאדם מבורר ה"נ א"י להקנות דבר מבורר לב"א שאינם מבוררים כגון לעניים שיבואו הנה או שיבררו הקהל וכדומה כיון שאינם מבוררים לא חל הקנין עליהם בבריא וכל דליתא בבריא ליתא בשכ"מ גם האריך בביאור דעת הרמב"ם שהביא המחבר לעיל ס"ז ומסיק וכתב בנדון השאלה כיון שהעניים מקבלי הצדקה אינם מבוררים מי יקנו וגם סיגול פירות מהמעות לא בא לעולם א"כ לא קני לא בבריא ולא בש"מ רק מטעם נדר והכא לא אמרה אתן אלא תנו ולא הוי נדר ואפי' אמרה אתן הרי אמרה שתתן אחר העדרה ואין נדר חל אחר העדרה ואפי' אמרה אתן סתם מ"מ כיון שהריוח אינו בעולם ובמעות לא שייך לומר ששיעבדה הקרן לפירות כמ"ש מהר"ם אלשיך הנ"ל א"כ פשוט דאין בצוואה זו ממש ע"ש עוד בסימן ק"כ מענין כיוצא בזה. גם בסימן קי"ב שם הזכיר דברי מהר"ם אלשיך סי' ז' הנ"ל ודברי תשו' מהרי"ט סי' ס"ג הנ"ל וכ' דבנדון השאלה שם שגביר א' הניח קאפיטאל סך מסויים לקרוביו ואחיו אפוטרופס לחלק הרווחים ביניהם בכל שנה אין בזה פקפוק מצד סברת מהר"ם אלשיך הנ"ל ותשובת מהרי"ט הנ"ל כתב בלשון צוואה זו לא נאמר לקרוביו העניים רק לקרוביו סתם נהי דפשוט דהחלוקה תהיה דוקא לעניים דאומדנא דמוכח הוא שרצה להצדיק נפשו בשעת מיתה עיין בב"י יו"ד סי' רנ"א ד"ה וכ' עוד המרדכי כו' ועיין רש"י בפ' הכותב גבי נכסי לטוביה מ"מ הקרן קנה לבני משפחה מיד בין עניים בין עשירי' אלא שהתנה שיהיה הקרן קיים שיחלוק האפוטרופס הפירות לעניים שבהם והתועלת להעשירי' בהקרן הוא משום הרווחה דעניי משפחתם דעלייהו רמיא כו' וגם כי העניות הוא גלגל החוזר כו' וא"כ ליכא כאן ערעור מטעם מהר"ם אלשיך הנ"ל כיון דהכא קנין הקרן הוא מיד לכל המשפחה המצויים עתה בפנינו ועדיף הרבה אפי' מדקל לפירותיו ובית לדור בו דאילו התם אם יבש הדקלאו נפל הבית העצים לבעה"ב אבל הכא הקרן בעצמו לבני משפחה והוי כאילו מקנה דקל בקנין גמור אלא המתנה לא יקוץ אותו כ"ז שישא פירות כו' וגם דברי מהרי"ט הנ"ל לא שייך הכא כיון דהקרן נקנה לבני משפחה אלו העומדים היום בפנינו והנותן מפירותיהם לאחר ה"ל גוזל המשפחה ממה שזוכה להם השכ"מ ודמי למתנות כהונה ולויה כו' ועוד דהתם בעובדא דמהרי"ט עניים בני ישיבה אזלי לעלמא ואפי' עניים הדרים בעיר אינם קבועים וכמ"ש הרא"ש לענין גיטין כו' אבל בני משפחה קבועים אפי' במצולת הים כו' ע"ש עוד אמנם עיקר יסודו דהגאון ח"ס הנ"ל בכל התשובות שהוזכר לעיל (וגם בסי' ט' שם אות ד' שיובא קצת לקמן סימן רמ"ו ס"ה ע"ש) על סברת מהר"ם אלשיך הנ"ל דמעות לפירות הוה דשלב"ל וגרע מדקל לפירות כו' צ"ע טובא כי ראיתי במל"מ ספ"ג מה' מכירה הזכיר דברי מהר"ם אלשיך הנ"ל ברמיזה וכתב בסוף דבתורת חיים ח"ב סימן כ"א מוכח מדבריו דמהני דומיא דדקל לפירותיו ע"ש ומשמע שכן דעתו גם בס' קצה"ח לעיל סי' ר"ט סק"ד האריך להשיג על מוהר"ם אלשיך הנ"ל (אך קצת ראיותיו יש לדחות ע"פ סברת תשובת רע"ק איגר זצ"ל ס"ס קמ"א דדמי בית דהם חליפי הבית הוי כיוצא מגופו ע"ש) ומסיק לדינא דמעות לפירות מהני כמו דקל לפירות וכתב דרוב הקדשות ונדבות שבא"י המה על דרך זה דהקרן לנותן והריוח לעניים או לת"ת וכ' מהרי"ט חי"ד סי' מ"ה דכה"ג מותר להלוות בריבית כיון שאין לעניים בקרן כלום לאו בעלי ממון מקרי (עיין בכנה"ג הנדפס בגליון יו"ד הלכות צדקה) ובהא לא מספקי כלל איך יזכו בריוח א"ו דמהני מעות לפירות (לכאורה צ"ע דאכתי קשה מטעם מהרי"ט סימן ס"ג הנ"ל כיון דהעניים אינם מבוררים) ושוב מצא בס' בני יעקב שהשיג ג"כ על מהר"ם אלשיך הנ"ל ע"ש. גם בס' נתיבות המשפט סימן ר"ט סק"ה כתב לתמוה על מהר"ם אלשיך והסכים לקצה"ח דמהני ע"ש וצ"ע בכל זה:

א

[ש"ך אות א] סי' רע"א ושכ"ב. נ"ב ובתשו' רש"ך ח"א סי' קע"ו:

ב

[ש"ך בא"ד] ובתשובת ר"מ אלשיך. נ"ב ובתשו' פמ"א ח"א סי' י"ג:

ג

[הגה] ולא קצב זמן. נ"ב עיין בב"י לעיל סי' ר"ז מ"ש בשם תשובת חזה התנופה:

ד

[הגה] וכ"ש אם החזירו. נ"ב עיין תשב"ץ ח"ד חוט המשולש הטור השני סי' כ':

ה

[ש"ך אות ב] והוטב בעיניו. נ"ב עיין תשובת רשד"ם סי' שכ"ג ותשו' הראנ"ח ח"א סי' ק"כ. ותשובת מהרי"ט חח"מ סי' א' ותשו' שער אפרים סי' קל"ג:

ו

[שו"ע] פירש ששייר לעצמו. נ"ב ולגבי אויר החורבה או אויר החצר בלא"ה מהני דיכול לשייר לעצמו כיון שלא מכר לו. ממילא הוא למוכר כמ"ש בתשובת הרשב"א הובא בב"י סי' רי"ד. ועיין סמ"ע שם ס"ק כ"ו ועיין חי' רשב"א גיטין דף מ"ב גבי מוכר עבדו לקנס שכתב שם דהא דמוכר חורבה ומשויר אויר. היינו משום דמשייר בעין יפה משייר והוא כמשייר חורבה לאויר וצ"ע:

ז

[שו"ע] המוכר גוף הקרקע. נ"ב בחידושי הר"ן גיטין דפ"ד כתב בשם הרא"ה הנותן קרקע לחבירו גוף ופירות יום אחד שזכה בקרקע לעולם דהא אסיקנ' כיון דפסק' פסק עכ"ל וצ"ע. ועיין תשובת בני אהרן בחי' להלכות מתנה סי' רמ"א ועיין אורים גדולים לימוד מ"ז מ"ח:

ח

[סמ"ע אות טז] שבב"י הקשה ע"ז. נ"ב עיין תשובת מקור ברוך סי' ס"א ותשובת בני אהרן סי' ל"ג:

ט

[הגה] אינו כלום. נ"ב עיין תשו' מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' נ':

י

[סמ"ע אות כא] והוא מת קודם. נ"ב עיין תשו' חכם צבי סי' ע':

יא

[ש"ך אות ו] מהרי"ט. נ"ב ובתשובת ר"מ אלשיך סי' קי"ד:

יב

[הגה] הרא"ש פ"ק תענית. נ"ב עיין א"ח סי' תקס"ב בט"ז ס"ק ח':

א

אין אדם מקנה עיין בתשובות רשד"ם סי' רע"א ושכ"ב ובתשובת ר"מ אלשיך סי' פ"ז ומבי"ט ח"ב סי' שכ"ט ובתשובת ן' ל"ב ס"א סי' נ"ט דף פ"ב וס"ד דף ע' ע"ב:

א

האומר ידור כו' שעה אחת כו'. (הג"ה משמע שר"ל דאפי' הקנה לו גוף הבית לדירה רק שעה אחת במשמע וכן פירשו בע"ש וסמ"ע ס"ק ג' אבל באמת בהגהת מרדכי שם משמע להדיא דבהקנה לו גוף הבית לדירה קנהו לדור בו לעולם לכ"ע דהא רב נחשון שם בהגהות מרדכי פי' כן הרישא דידור פלוני בבית זה דלא אמר כלום משום דשעה אחת במשמע משמע דבסיפא באומר תנו בית זה וידור בו קנהו לעולם כן משמע בבעל העיטור מאמר שני קנין ד' ה' סוף ע"א וטעמא דמסתבר הוא דכיון שקנה גוף הבית לדירה א"כ הבית לעולם שלו לדירה א"כ דברי הר"ב והנמשכי' אחריו צ"ע והצעתי הדבר לפני מורי חמי הגאון ז"ל והוטב בעיניו:

א

ואם שייר כו' נ"ל שהרב לא כוון יפה בדין זה כי זה ל' תשובת הרמב"ן שאלת אם אמר שיירתי לי ולפלוני דירה מי אמרי' כיון דלגבי השייר גוף ודירה אף לאותו פלוני נמי מהני או לא תשו' נ"ל דמאחר שכלל אחר עמו לכולם שייר בענין א' לפי שמן הסתם אדם רוצה לקיים מתנותיו וכל שאפשר לדון כן נדון אלא שבזה יש צד א' שדעתי נוטה שלא יצטרף עמו אותו האחר בזכות הדירה והוא שאפילו אמר ואני משייר גוף הבתי' לדירה לפלוני לא אמר כלום כי במה זכה אותו האיש שהרי שיור יש כאן מתנה אין כאן עכ"ל והבין הרב שהשיב שזכה אותו האחר ומ"ש אח"כ אלא שבזה יש צד אחד כו' מדבר בצד אח' שאין בענין דין זה אבל אי אפשר להלום כן כלל דברי תשו' רמב"ן זו אלא פשיטא דכך כוונתו מצד שאלתך נ"ל שלכולם שייר בענין אחד וכוון לחבירו ג"כ ששייר לו גוף הבתים לדירה אלא שבזה יש צד א' (תיבת א' צ"ל אחר וכן בתשובת רמב"ן עצמו סי' י"ח ליתא א') שדעתי נוטה שלא יצטרף דאפי' תאמר שכוון לשייר לחבירו גוף הבתים לדירה כמו שכוון לעצמו מ"מ לא זכה אותו האחר כי אפילו אמר בפירוש ואני משייר גוף הבתים לדירה כמו שכוון לעצמו מ"מ לא זכה אותו האחר כי אפילו אמר בפירוש ואני משייר גוף הבתים לדירה לפלוני לא אמר כלום כי במה זכה אותו האיש שהרי רק ל' שיור יש כאן ומתנה אין כאן וא"כ השיב שלא זכה אותו האחר כן נ"ל ברור ואולי לזה השמיט בע"ש הג"ה זו של הר"ב ואין להקשו' על תשו' הרמב"ן הנ"ל מדאמרי' בש"ס פ' מ"ש אבעיא להו דקל לאחד ופירותיו לאחר מהו מי שייר מקום פרי או לא את"ל לאחר לא הוי שיור לעצמו חוץ מפירותיו מהו כו' דמשמע דאלו שייר מקום פירי לאחר הוי שיור דהתם לא קאמר ל' שיור אלא אמר סתם דקל לא' ופירותיו לאחר דאי אמרי' דשייר מקום פירי לאחר הוי אמרי' דנתכוין באופן המועיל והוי כאילו אמר אני נותן במתנה דקל זה לפלוני ואני נותן מקום בדקל זה לפלוני לפירות דהיינו שייר לו מקום משא"כ אם או' רק ל' שיור לחוד לא זכה אותו האחר דבמה יזכה וק"ל ועמ"ש לעיל סי' ר"ט סעיף ז':

א

ומה הפרש יש כו' עיין בתשו' מהרשד"ם סי' רפ"ב ורצ"ד:

א

ובין המוכר פירות שדה פי' אחר שבא לעולם דאז הקנין חל וכ"כ הטור עכ"ל סמ"ע ודלא כהבנת הכ"מ פכ"ג מהלכות מלוה דין ז' עיין שם:

א

דין ההקדש כו' עיין בתשו' מהרא"ן ששון סימן קצ"ב ובמבי"ט ח"ב סי' קס"ט ורע"ד ובתשו' ר"ש כהן השייכים לס"ב סימן קס"ט ובתשו' מהרי"ט סי' כ"ב וסימן ל"ט:

א

או אתננו לצדקה. בטור כתב בשם הרמב"ם או תתננו לצדקה ובזה דוקא פליגי עליה וכדמסיק מור"ם אבל באתננו כ"ע מודו דמחיוב לקיים מכח נדר עכ"ל סמ"ע וכ"כ בתשובת ריב"ל סי' נ"ט ח"א עיין בתשובת ר"א ן' חיים סימן ל' וק"ג וק"ח ובתשו' ן' לב ס"ג סי' מ"ג:

א

וי"א דלא קנו ההקדש וכ"פ מהרש"ל פ"ד דבב"ק סי' ב':

א

כשתלד בהמתי ע"ל סי' ר"ט דאם אומר שיקנה כשיהיה בעולם דיש חולקים דלא קנה ודוק:

א

או יוציא אילן כו' או חוב שיש לי על אחר לכשאפרע ממנו אתננו להקדש כ"כ הרא"ש ועיין בתשובת רא"ן ששון סימן קנ"ב באורך בזה עיין בתשובות רמ"א סי' מ"ח שאלה ג':

א

קנה קרקע אדעתא כו' עיין בתשובת ן' לב ס"ג סימן ל"ו:

א

שאם אומר לכשאקננו יהיה הקדש כו' ז"א דהא להדיא אמרינן בפ' אע"פ דנ"ט שדה זו שמכרתי לך לכשאקחנה ממך תיקדש דלא קדש' וע"כ צריך לומר כמו שכתב בסמ"ע ס"ק כ"ב (הג"ה ולפי עניות דעתי דברי הר"ב נכונים ומה שחילק בסמ"ע בין דבר שלא בא לעולם ובין דבר שאינו ברשותו א"א לומר כן שבהדי' משמע ברמב"ם פ"ו מהלכות ערכין שאין לחלק ומה שהקש' מן הש"ס דפרק אע"פ לק"מ דהתם מיירי מטעם הקדש לא הוי הקדש אבל מכל מקום ס"ל לרמב"ם דצריך לקיים מדין נדר ונ"מ שאם נשאל על נדרו וכן מבואר להדיא ברמב"ם פ"ו מה' ערכין ע"ש וק"ל וע' במ"מ פכ"ב מה' מכירה ועיין בי"ד סי' רנ"ז):

א

(סעיף א' אכילת פירות) כו'. ה"ה אם אמר יאכל הפירות דכן הוא בגמ' פ' מי שמת שנ"מ שאמר ידור פ' בבית זה יאכל פירות דקל זה לא אמר כלום וע"ז קאי הרמב"ם וסבר לפי שאין בו ממש אבל רשב"ם ותו' פי' הטעם בזה דאין אדם מקנה דשלב"ל ומש"ה לא הביא רבינו האי דינא דאכילת פירות ונ"ל דאם איתנהו לפירות בעולם ואמר יאכל פירות דקל מהני לכ"ע ל"מ לרשב"ם ותוס' דמפרשו משום דשלב"ל פשיטא שקנס דהא כאן איתנהו אלא אפילו להרמב"ם דמפרש הטעם משום שא"ב ממש מודה בזה תדע דהא כתב רבינו בסי' רנ"ג ס"ד בשם הרמ"ה דאם אמר יאכל פירות דקל דמהני בש"מ ואי הוי דבר שאין בו ממש לא מהני אפילו בש"מ כמ"ש בסמוך ובוודאי הכי קי"ל כיון דרבינו לא הביא שום חולק ע"ז וכ"ת הא מביא רבינו שם מחלוקת בבריא בקנין אם מהני אותן לשונות שמועילות בש"מ וא"כ כיון שבש"ע שם לא הכריע בזה אין לנו להוציא ממון ולומר דמהני קנין בברי' זה אינו דשם לא הוי הטעם משום דאין בו ממש דהא הב"י כתב שם דהרמב"ם ורבו הר"י מגא"ש ס"ל כהרמ"ה דלא מהני קנין בברי ובלשונות אלו משום דלהבא משמע ולפ"ז אלו אומר בברי' בקנין יאכל פירות דקל היום הדבר פשוט דמהני ואפילו בקנין אתן לך כתב בסי' רמ"ה ס"ג דמהני ביה מעכשיו כנלע"ד:

ב

(ע"ש בהג"ה) רק שעה א' שם בהגמ"ר בשם רב נחשון גאון כתב דמטעם זה אמרינן בגמ' פ' ידור בבית זה דלא אמר כלום משום דאינו משמע אלא שעה א' ולפ"ז צ"ל דאם מקנה לו גוף הבית דמהני בהדיא בגמ' שם א"ל שעה א' דדוקא בידור אמרינן כן שהוא לשון אקראי נמצא רב נחשון גאון חולק על הרמב"ם דפי' הטעם דלא אמר כלום משום שאין בו ממש ועכ"ז צ"ע למה לא הביא רמ"א דברים אלו דודאי במקנה גוף הבית הוא באמת מהני אפילו לרב נחשון שהרי גמ' ערוכה היא ולא ירדתי לסוף דברי הסמ"ע שכתב במקנה לו בית לדירה רק שעה א' משמע ומ"מ נ"ל כיון שאומר סתם בית לדור בו היינו לעולם וכמו שמוכח בס"ד בשדה לפירותיה (ע"ש וקנו ממנו ע"ז) וא"ל הא בסי' רי"א ס"ו כתב דצריך להביא ראיה שהיו המעות כו' דשם פרטו העדים אופן הקנאה שכתבו אג"ק איכא למימר שהעדים לא בקשו בזה רק לומר שהיה שם קנין אגב קרקע וכתבו דברים כהווייתן ולא כוונו להעיד שהיה באופן המועיל ע"פ הדין משא"כ כאן שכתבו וקנו ממנו ע"ז משמע שמעידים שהיה שם קנין מספיק לזה אלא שלא רצו להאריך איך היה ובלשון הודאה של בע"ד כבר כ' רמ"א סי' ס' ס"ו שאין מדקדקין אח"ז דודאי היה בדרך המועיל:

ג

(סעיף ג') אמרינן ששייר לו משמע דלא מהני זה אלא מטעם שיור דהמקום אבל אי הוה ע"מ ל' תנאי לא מהני כגון באומר ע"מ שתתן דבר פלוני והוא דבר שאין בו ממש כ"כ הרא"ש בהדיא בפ' המוכר את הבית דהאי תנא ס"ל דע"מ הוה ל' שיור וא"כ לדידן דקי"ל כמ"ד ע"מ תנאי הוה כמ"ש ב"י בסי' ר"ט לא מהני ליה להוציא זיזין וקשה על רבינו שפסק כמ"ד ע"מ הוי שיור ובס"ס ר"ט כ' דתנאי הוה וכתב שם דיכול להתנות על דשלב"ל וכ"כ ב"י שם בהדיא וז"ל ולפ"ז לדידן דקי"ל דע"מ תנאי הוה וכו' וכן קשה אמ"ש רבי' והמחבר בי"ד סי' ס"א באומר ע"מ שהלחיים שלי הוה תנאי כו' וכן מבואר בהלכות אשר"י פ' הזרוע דתנא דמתנות כהונה חולק עם תנא דהמוכר את הבית בפי' לישנא דע"מ וא"כ קשיא ד"ר אהדדי דהתם פסק כמ"ד בהזרוע דע"מ תנאי הוי ומ"ש כאן כיון דאמר ע"מ שייר לו מקום כו' ולא מהני בתנאי בעלמא הוא נלמד מפ' המוכר את הבית מבריית' דבן לוי דמכר שדהו ואמר ע"מ שמעשר ראשון שלו כי היכי דהתם הוי שיור למקום מעשר ה"נ הכא שייר למקום הזיזין וכמ"ש שם הרא"ש וכאן פסק כפי הדין מההיא דבן לוי ובי"ד סי' ס"א הקשיתי ג"כ דברי הרמב"ם אהדדי ע"ש וכגון דא צריך נגר ובר נגר דלפרקינהו: (א"ה אנא לא נגר אנא ומפרקינ' לה דודאי האי דהכא לאו קושיא היא דל"ד קאמר הטור ששייר לו מקום בחצר בתורת שיור ולאגמורן דע"מ שיורא הוא ולא תנאי אלא כלפי שהוצרך לומר דאף שלא הזכיר שיור בחצר כלל אלא מכר לו הבית וכו' שלא הזכיר שום שיור בחצר אלא בדיוטא שהיא בלאו הכי שלו אמרינן דכוונתו גם כן לשייר בחצר מקום להוציא בו זיזין וכו' בין שעל מנת הוא לשון שיור או לשון תנאי מהני ואמרינן דבתנאי זה שהתנה שדיוטא עליונה שלו אין כוונתו על הדיוט' אלא על הוצאת הזיזין שהשאיר לעצמו כח בחצר על ככה ולא בא הטור עכשיו לפרש החלוקים שבין לשון שיור ללשון תנאי שכבר פי' זה לעיל סימן ר"ט וזה פשוט. וכבר היה אפשר לי לומר דהטור כלל בלשונו דברי הרמב"ן שהביא ב"י ס"ס ר"ט דמחלק בין אומר ע"מ שתתן דודאי תנאי הוי לאומר ע"מ שהוא שלי שהוא לשון שיור לכ"ע והוא חילוק נאה ומתקבל וכתב שכך הסכים רבינו האי גאון ועוד רבים זצ"ל ואף שהרא"ש כ' חילוק אחר יש לנו לומר דס"ל להטור לענין דינא תרוויהו איתנהו ובהכי דייק דברי רבינו הטור טובא אלא שאין צורך לזה כי הדברים פשוטים כמ"ש וממילא אזדא לה גם הקושיא השניה שהקשה מטי"ד וק"ל אמנם מ"ש בי"ד ס"ס ס"א דברי הרמב"ם אהדדי ודאי קושי' אלימת' היא ומ"ש הש"ך איננו נכון לענ"ד דאי אמרת ע"מ שיורא הוא מה לי קרקע או מטלטלין והנלע"ד נכון בדברי הרמב"ם הוא דרוח אחרת אתו ז"ל בפי' המשנה דס"ל דמה ששנינו במשנתינו ואם אמר חוץ מן המתנות אכהן המשתתף עם ישראל בפרת עצמו קאי וא"ל לשון זה בשעת השיתוף וכ"כ בפי' המשניות ואם התנה בעיקר השותפות שאינו משתתף עמהם במתנות אלא שהם עומדין במקומן עכ"ל וכ"כ בחבירו התנה הכהן עמו שהוא שותף חוץ מן המתנות וע"ז קאי הבריית' שאמרה ע"מ שהמתנות שלי נותן לכל כהן שירצה דהיינו במתנה בשעת השיתוף וס"ל להרמב"ם כשיטת הרמב"ן הנ"ל דכיון דאמר ע"מ שהוא שלי ולא אמר ע"מ שתתן מוכחא מילתא דשיורא הוי אבל הכא במשתתף ואמר ע"מ שהמתנות שלי יש לנו הוכחה אחרת לו' דאינו ל' שיור שהרי חצי המתנות בלא"ה הם שלו ולא הוצרך לשיירם אבל אם תאמר שהוא לשון תנאי ככל לשון ע"מ שבתלמוד אתי שפיר שרצונו שהו' מוכר לו כל המתנות בכלל חלקו אלא שמתנה שעכ"ז יהיה שלו ולא מהני כיון שלא א"ל ע"מ שתתנם לי והיינו דכתב שהאומר ע"מ לא שייר לו בעצמו של מתנות כלום הואיל ולא שייר לו בהן שותפות לא קנאן ודוק. אחרי כותבי הג"ה זאת בהיותי עדיין עסוק בהדפסתה נדפס ס' נקרא פרי חדש וראיתי שאף הוא רצה לתרץ קושית הט"ז ז"ל אבל לא עלתה בידו לפע"ד כמו שאבאר ז"ל ואע"ג דבמתנות ע"מ לאו שיורא שאני התם דבמתנות איתנהו בעולם וקנין איכא אלא שמתנה עמש"ב אבל הכא גבי מעשר כיון שאם אנו אומרים שהוא תנאי נתבטל המעשה לגמרי לפי שא"א מקנה דשלב"ל ע"כ דשיורו שיור למקום מעשר ודברי הש"ך בכאן אינם נכונים ודברי הרמב"ם נראין עיקר משום דסוגיין פרק הזרוע גבי מתנות דחוץ שיורא ע"מ לאו שיורא וכמה סוגיות דפ' המוכר ריהטא איפכ' דע"מ שיור' אלא צ"ל כדפי' ע"כ והעתקתיו מפני שאינו מצוי ולעד"נ דבריו אלו אין להם טעם דמ"ש דמתנות איתנהו בעולם וקנין איכא מה איכפת לן שהיה מועיל קנין אם היה מקנה אותם כיון שעכ"פ עכשיו בלשון תנאי אין בדבריו כלום מכח מתנה עמש"ב ומ"ש עוד אבל גבי מעשר וכו' נתבטל המעשה וכו' ואם רצונו מעשה המכירה היא גופא קשיא אמאי יתבטל כיון שגם שם התנאי הוא עמש"ב שהרי הרשיהו לתתו לכל מי שירצה. ואם דבריו שלא בדקדוק ור"ל התנאי הא גבי מתנות נמי נתבטל התנאי מכח מתנה על מה שכתוב בתורה מה לי נתבטל משום דבר א' או ב' דברים גם מאי דפשיטא ליה דטעמו של הרמב"ם משום מעמש"ב ל"נ דאף שהרא"ש כ"כ התוס' נסתפקו בדבר גם ממ"ש הרמב"ן בחדושיו בשם ריא"מ ורה"ג וכן הסכים הוא לא משמע כן ומסתמא הרמב"ם אזיל בשיטתם גם הדעת נוטה לדבריהם (ומ"ש דברי הרמב"ם עיקר וכו' הוא שלא בדקדוק כי גם הש"ך מחלק בין הסוגיות אלא שאני הקשיתי עליו. כנזכר ולהיות המדפיסים אצים אינני רשאי להאריך ע"כ):

ד

(ע"ש בהג"ה) כן שייר גם לחבירו בדברי תשובת הרמב"ן שמביא ב"י כתב אם אמר שיירתי לי ולפלוני דירה לא זכה אותו פלוני שהרי שיור יש כאן ומתנה אין כאן עכ"ל וע"כ צ"ל הכא דאמר שיירתי לפלוני דירה שאני נותן לו במתנה:

ה

(סעיף ד') ובין המקנה אותה לפירות ע"כ יש להם איזה דמיון מדאמר מה בין ולא אמר הדין בפשיטות ע"כ נ"ל גם במקנה שדה לפירות יש זמן קצוב דהיינו עד זמן שנלקטו הפירות הראשונות דאם אינו כן אלא בלשון זה אפילו ר"נ דלעיל ס"א מודה דלעולם קאמר וכן משמע מל' רבינו דאמר בסמוך יכול לזורעה ולנוטעה כ"ז שירצה עכ"ל משמע דגם במקנה שדה לפירות הוי קנין עולם וכן הקונה פירות כוורת דסי' ר"ך והיינו כל פירות שיבואו לעולם וכמו שפי' רשב"ם פ' הספינה דף פ"ה אהא דאמרו פירות פי' רשב"ם כו' [פירות כוורת פירשב"ם של] שנה א' משמע דהאומר סתם פירות שובך הוה לעולם וכן בהגהות מיימוני סוף פ"ה דמכירה שכ' וכן לבני בניהם ע"ע עכ"ל ונראה הטעם בכ"ז דכיון דאלו הקנה לו הגוף ודאי הוי שלו לחלוטין גם בהקנה פירות כוורת ושובך הוי כמוכר בהדיא שובך וכוורת לפירות שיבואו כמ"ש סי' רי"ג מש"ה יש לחלק שפיר בין הך לסי' ס' דהמקבל עליו לזון סתם לדעת הרא"ש דסגי בשנה א':

ו

(סעיף ו') דהשוכר אינו כן בדברי הרמב"ם כתוב על זה והשוכר אינו רשאי להשכיר והקונ' מקנה לאחרים מה שקנה ותמה הב"י והא כתב הרמב"ם פ"ה דשכירות לא אמרינן אין השוכר רשאי להשכיר אלא במטלטלין שמא גנבו אותם אבל בקרקע לא ומש"ה לא הביא כאן דבר זה ובסמ"ע תי' דבשדה שייך קלקול שלא יזבלנה משא"כ בבית שאפשר לו למסור בפני עדים ענין הבית כמה הוא נותן לו משא"כ בשדה שלא יודע ועיין ברמב"ם שם יראה דוקא במטלטלים אמר שם אין השוכר רשאי להשכירה הא דברים שאינם מטלטלים דינם שוה שדה כבית ולעד"נ דה"ק שאין השוכר רשאי להשכיר למי שיש לו דיורין הרבה מבני ביתו של זה וכמ"ש בסימן שט"ו דאינו רשאי אבל הקונה מקנה אפילו להרב' קונים שאומר אני אלמלא כן פירושו תקשה לך הא באמת יש חילוק זה בין שכירות לקונה ומ"מ לא חשיב ליה א"ו אה"נ קאמר ובאמת ובהכי קמיירי:

ז

(סעיף ז') וי"א דלא קנה י"א זה הוא הרא"ש דס"ל בין אמר יהיה להקדש או ינתן להקדש בזה גם נדר לא הוי ואם אמר אתננה שהזכיר חיוב על עצמו היה נדר אבל הרמב"ם שהוא בעל הדין הא' ס"ל גם באמר ינתן להקדש או יהיה להקדש הוה נדר ובזה מתורץ קושית הב"י על רבינו ובפ' ד' וה' בההוא דתקע לחבירו משמע שם לע"ד מדברי התלמוד כהרא"ש וכ"מ בתו' כנ"ל:

ח

(סעיף ט') וכן אם אמר כו' זה דעת הרא"ש שזכרנו שמחלק בין יהיה לאתננו ונ"ל דהמחבר לא כוון כאן לפסוק כהרא"ש אלא נמשך למ"ש לעיל ויש מי שאומר וכו' וכל זה הסעיף שלאחריו וכוונתו שחולק על תחלת ס"ז דאין מחלק בין הלשונות והיש מי שאומר מחלק אלא שהכניס ביניהם דין קנה קרקע כמ"ש ס"ח דשייך לדלעיל מיניה דאפילו משום גמר בלבי' הו"ל כאלו נדר ובזה נסתלקה תמיהת רמ"א במ"ש דברי המחבר אינם נכונים ובסמ"ע תי' סקכ"ב ומחלק בזה והנלע"ד כתבתי בזה עיקר דאדרבא משמע ריש המפקיד דר"מ מחלק בדשלב"ל בין פירות דקל דעבידי דאתי לשאר דברים משמע דלרבנן אין חילוק וא"כ מנ"ל לחלק לענין לכשאקננו:

א

הג"ה ס"א שעה אחת נ"ב עיין תשובתי ח"ס חו"מ סי' ט':

ב

שם מחבר סעי' ז' נ"ב עיין תשובתי ח"ס חו"מ סי' קיד וסי' קטו וסי' ק"ח וסי' ק"כ וביתר באר היטב בסי' קי"א וקי"ב:

ג

שם בהג"ה שיקיים נדרו נ"ב וצ"ע במשנה ד' פ"ה דערכין ועיין מ"ש תוי"ט שם על השמטות דין זה ברמב"ם עיי"ש ועמ"ש בזה בתשובת מהרי"ט סי' ל"ט ד"ה איבר' ותמצא נחת:

ד

שם סמ"ע ס"ק כ"א שלא נ"ב עיין תוס' ב"ק ל"ו ע"ב ד"ה יד ועיין תשובתי ח"ס חו"מ סי' ק"ז:

ה

שם בטו"ז ד"ה דלא קנה נ"ב וכמ"ש ש"ך ס"ק י"ג ומהרי"ט סי' ל"ט כ' דיצא כן מדכ' יהי' בית אלקים אלא דצל"ע דא"כ מנ"ל לרמב"ם דחל נדר על דבר שלא בא לעולם מעשר אעשרנו לך וכ' אשר נדרת לי נדר דלמא אנדר דיהי' בית אלקים קאי וא"י מוחזקת אבל עשר אעשרנו לא הוה נדר וצ"ע ועיין תשובתי ח"ס חיו"ד סי' רמג:

א

ס"א בהגה"ה האומר ידור פלוני בבית זה אפי' שעה אחת במשמע וכו'. עיין בחיבורי לתורה פרשת חיי שרה שנת תר"ה שם כתבנו דהיינו דוקא במתנה לעשיר אבל לעני כיון דחייב מטעם נדר כמ"ש בסי' קכ"ה ובכמה דוכתא לכך בנדרים הוי לחומרא וסתמא משמע לעולם. ובזה הוי אפשר ליישב דברי המחבר בסי' סמך ועיין באהע"ז סי' נון דהזיוג עניים הם עיי"ש ובחיבורי עה"ת הארכתי בזה בדרוש בהקדמה הנ"ל: