א
מכריזין על נכסי יתומים ובו ו' סעיפים:
כשבאים למכור מנכסי יתומים שמין ב"ד הקרקע ואח"כ מכריזין עליה שלשים יום רצופים ואם אין מכריזין רצופים אלא בכל שני וחמישי יכריזו ס' יום שני וחמישי שבהם ומכריזין בבקר ובערב בשעת הכנסת פועלים ובשעת הוצאת פועלי' (לשון הרמב"ם פי"ג ממלוה ד"ח) וכל מי שירצה לקנות יוליך הפועלי' לבקר לו ובשעה שמכריזין מסיימין את השדה במצרים ומודיעים כמה מוצאי' בה ובכמה שמו אותה ב"ד ומפני מה הם רוצים למכרה אם להגבות לבע"ח או לכתובת אשה ואם יאמר המלוה אני אקבל השדה בלא שומא בפרעון חובי והיורש אומר לא כי אלא ישומו אותה בית דין שומעין ליורש:
ב
כשכותבים האדרכתא על נכסי יתומים בין גדולי' בין קטנים כותבים בה והכרנו שהנכסי' האלו הם של פלו' המת ואם לא כתבו כך הרי האדרכתא זו פסולה ואין אוכלים בה פירות אפי' אחר שישלימו ימי ההכרזה:
ג
ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים ומוכרים בהכרזה. הגה י"א דאם מכרו הקרקעות בשעה שאין קונין כגון בשעת מגפה או מלחמה מה שעשו עשוי דאין לב"ד למכור אלא בשעת הגבייה ויש חולקין (ב"י שתי הדיעות) וב"ד שמכרו האחריות על היתומים וב"ד שהכריזוה כראוי ובדקו יפה ודקדקו בשומא אע"פ שטעו ומכרו שוה מנה בק"ק או ק"ק במנה הרי מכרן קיים אבל אם לא בדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקורת שהיא דקדוק השומא וההכרז' וטעו והותירו שתות או פחתו שתות מכרן בטל פחות משתות מכרן קיים וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם צריכין להכריז עליה (או) במקום שנהגו שלא להכריז לעולם (טור ס"ז) וטעו ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל אף ע"פ שהכריזו (ויש אומרים דכיון שהכריזו אע"פ שלא היו צריכים מכרן קיים) (טור בשם הרא"ש) ואם רצו ב"ד שלא לבטל המכר ויחזירו האונאה מחזירין לא יהיה כח הדיוט חמור מהם פחות משתות מכרן קיים והוי מחילה כדין ההדיוט אע"פ שלא הכריזו שאינם צריכי' (הכרזה) באותה העת איזהו העת שאינם צריכים הכרזה כשמוכרים לפרוע למי שהלוה לצורך קבורה או למזון האשה והבנות או ליתן מנת המלך וכן ב"ד שמכרו דברים שאינם טעונים הכרזה וטעו בשתות מכרן בטל פחות משתות מכרן קיים ואלו הם הדברי' שאין מכריזין עליהם העבדים והשטרות והמטלטלי' אלא שמין אותם בב"ד ומוכרים אותם מיד ואם השוק קרוב למדינה מוליכים אותו לשוק:
ד
אפוטרופוס או ב"ד שלוו לצורך היתומים מוכרים שלא בהכרזה ופורעים וכן ב"ד דזבין ואחריותא איתמי אם טרפו ממנו גובה הלוקח שלא בהכרזה:
ה
הא דאמרינן שאם טעו ב"ד ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל היינו כשהורידו לבעל חוב בשומת ב"ד אבל ב"ד שמכרו קרקע או עבדי' של יתומים שוה מנה במאתים אין הלוקח יכול לחזור בהם לא יהיה כח הדיוט חמור מכח היתומים וכן הדין באפוטרופוס שמכר קרקע ועבדי' שאין הלוקח יכול לחזור בהונייה כדין הדיוט (וי"א דכל שפחתו או הותירו שתות מכרן בטל (טור בשם ה"ר יונה והרא"ש):
ו
מכרו על ידי שליח ונתאנה השליח בכל שהוא המכר בטל ואם אינה השליח לקונה דינו כשאר כל אדם: הגה ודוקא שליח ב"ד אינו כמותם אבל שופט הממונה בהורמנא דמלכא שלוחו הרי הוא כמוהו (ריב"ש סי' קמ"ט):
באר היטב חשן משפט
ק״ט
א
מוצאים. פירוש כמה תבוא' מוציאים בכל שנה ושנה באותו שדה אחר שנזרע כדרך השדות דבזה ניכר יופיו וטובו של השדה. סמ"ע:
ב
ליורש. כת' הסמ"ע לא מיבעיא אם יש ליורש עתה מעות ורוצה לפדותה דשומעין לו אלא אפי' אין לו מעות עתה שומעין לו שישומו שאם אח"כ יהא לו מעות לא יתן רק כפי שויה כו' וכן משמע ברא"ש וטור וע"ל סי' קי"ד ס"ו מיהו כבר העליתי בסי' קט"ו ס"ס א' דלא כדעת הרא"ש אלא כהרמב"ן והראב"ד ובעה"ת. ובב"י עצמו שם ובסי' ק"ז משמע שסובר כן וכ"פ הריב"ש סי' תפ"ג דבכל ענין א"י היתומים או הלוקח לסלק הבע"ח עד שיתנו לו כל שיעור חובו הא לאו הכי י"ל הקרקע שוה לי כשיעור כל חובי וכן עיקר וע' בא"ע סי' ק"ד. ש"ך (וכת' הט"ז ואע"ג דבסי' ע"ב ס"כ גבי משכון פסק הרמ"א דהמחזיק י"ל שבתחל' הי' בלבו שאם לא ישלם לו אזי יחזיק הכלי לעצמו כי הוא חביב לו מ"מ כאן שומעין להיורש כיון דהוא מוחזק וכבר כת' הרמ"א שם דהמע"ה):
ג
פלוני. דחששו שמא יתן היורש להמלו' את שדה שלו בשומת חובו והשדה שיורש ישאר בידו ויפסידו ואחר שישבח המלו' שדה שקיבל יביא היורש עדים שאותו שדה שלו הוא ובטעות נתנה לו ויוציאו מידו ויתן לו השדה שנתקלקל ויוציאו לעז על הב"ד שלא עיינו בתקנתו של יורש עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מבי"ט ח"א סי' קכ"ב וסי' רע"ח:
ד
וחוזרים. פירוש אפי' לא טעו כלל וכ"כ הטור ומה שמסיק המחבר דאם לא בדקו בשומא כו' וטעו בפחות משתות דמכרן קיים שם איירי שהכריזו אלא שלא דקדקו כ"כ בשומא והכרזה. סמ"ע:
ה
חולקין. טעמן כיון שנעש' בזמן שאינו ראוי למכור הוי כמכרו בלא אכרזתא וע"ל סימן ק"ג ס"ו (וע' בט"ז שהשיג על הב"י במה שהשוה שעת המגפ' למלחמ' ומה שהעלה בזה לדינא ע"ש):
ו
היתומים. פירוש על הנכסים שירשו מאביהן וקמ"ל בזה דל"ת כל הלוקח מב"ד שמוכרים בהכרז' בטוח הוא שאילו הי' מערער הי' בא בימי הכרז' הלכך שלא באחריות קנה קמ"ל דלא וכן הוא בש"ס. סמ"ע:
ז
קיים. דהוה מחיל' וכדין הדיוט דאין דרך העולם לדקדק כ"כ אבל בשתות אע"ג דבהדיוט המקח קיים ומחזיר אונא' בהקדש וביורש תקנו שיהא המקח בטל והיינו כשיראו הב"ד שהביטול הוא לטובת היתומים דאל"ה לא גרע מהדיוט גם בזה וכמ"ש המחבר אח"ז. שם:
ח
שנהגו. בטור מפורש מפני שיש בני אדם שלא ירצו לקנות אם יכריזו שלא יקראו אותם אוכלי נכסי דאכרזתא פירוש שגנאי הוא שקונין נכסים דצריכין למכור מפני הדוחק. שם:
ט
רצו. ע' בא"ע סי' ק"ד ס"ה ובתשו' מהרשד"ם סימן שע"ד:
י
העבדים. בש"ס אמרו הטעם דעבדים שמא ישמעו שרוצים למכרן ויברחו. מטלטלים ושטרות שמא יגנבו כשנאספים כדי ללוקחם. רש"י סמ"ע:
יא
ופורעים. זהו כדין דסעיף הקודם. היכא דזבני למזוני ולכרגא ומטעם שכתבתי שם עכ"ל הסמ"ע ולא דק דכאן הטעם הוא דהוי כבעל דבר שרוצ' לפרוע בעצמו ובאמת שאם אינם רוצים לפרוע מדעתם זה תלוי בפלוגתא שבסי' קכ"ג ס"א ע"ש. ש"ך:
יב
שמכרו. ר"ל אפי' כדי לפרוע לב"ח ודלא כנרא' מלשון הב"ח דאף היכא דמכרו לצורך פרעון בע"ח גם כן דינו כאילו הורידו לבע"ח ע"ש דליתא וע' בהה"מ פי"ג מהלכות מכיר' דין י"א. שם:
יג
בהונייה. ע"ל סי' רכ"ז סל"ד:
יד
בטל. דא"ל לתקוני שדרתיך כו' וע' בתשובת מהר"א ששון סימן קל"א:
טו
כשאר. וזכה המשלח בהיתרון כן כת' הט"ו לקמן בסי' קפ"ג ע' שם. סמ"ע:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
ק״ט
א
ל' הטור וכ"כ הרמב"ם בפ' י"ב דין ח' ונזכר בב"ב דף קכ"ט ע"א וברייתא שם דק"ז
ב
ע"ב משנה ערכין דף כ"א ע"ב וכפרש"י שם
ג
ברייתא שם ריש דף כ"ב וכדמפרש לה שם
ד
שם במשנה
ה
וכדמפרש לה רב יהודה שם וברייתא שם
ו
שם בברייתא
ז
ומפ' שם משום דאיכא דניחא ליה לפרוע לב"ח שאינם מדקדקים בזוזים שבורים וחסרים ואיכא דניחא ליה באשה דשקל' פורתא פורתא
ח
טור ס"כ כן כת' הרא"ש בפ' מי שהיה נשוי
ט
ל' הרמב"ם שם דין ט' וכתב ה"ה מעשה סוף פרק הנושא בכתובות (דף ק"ד ע"ב) וכ"כ הטור סט"ו
י
טור ס"ד ממימרא דאמימר משמיה דרב יוסף כתובות דף ק' ע"ב
יא
שם ושם סימן ד' וכתב ה"ה מימרא שם (דף צ"ז ע"א) ופירש שאם נמצאת שדה שאינו שלהם חוזר לוקח על היתומים
יב
שם דין י"א וטור ס"ג וכתב הרב המגיד משנה שם (דף צ"ט ע"ב) וכתב הרמב"ן ז"ל דוקא מאתים במנה אבל בפחות ממנה לא
יג
פרש"י הכרזה ול' בקורת המבקרין אותה בני אדם ע"י הכרזה
יד
כת"ק שם במשנה
טו
אוקימתא דמתני' שם דף ק' ע"ב
טז
מבואר לקמן בסעיף זה
יז
כ' ה"ה כשטת ההלכות שכל זמן שאינן צריכין הכרזה אפילו עשו אותה לא מעלה ולא מוריד' ולזה הסכים הרמב"ן
יח
וכ"כ ה"ה שם בשם רש"י וכפי גירסא אחרת שהיה גורס ושלזה הסכים הרשב"א
יט
רמב"ם פי"ג מהל' מכירה דין י"א וכתב ה"ה לא ידעתי זה מבואר אבל נראה שסברא הוא
כ
שם ספי"ב מהלכות מלוה ולוה וכ"כ הטור ס"ה
כא
טור וכ"כ ה"ה שם בשם התוס' (בגיטין דף כ"ב ע"ב) דהא פשיטא דאין ממתינין לקבור את המת עד דמשלמי יומי דהכרזה וע' בא"ה סי' ק"ד במ"ש בדינים אלו
כב
מימרא דנהרדעי שם ובכתובות דף ק"ה ע"ב:
כג
ל' הרמב"ם שם וכתב ה"ה פי' אפילו הכריזו וכפי שטת ההלכות כמ"ש לעיל סק"פ
כד
שם בכתובות
כה
הרא"ש והר"ן בפרק אלמנה ניזונית בשם הרמב"ן מחס"א
כו
שם מחס"ב
כז
כן כ' הרמב"ם שם בפי"ג מה' מכירה שנ"ל כן והביאו הטור סי"ב וכ"כ ה"ה שם בשם הרמב"ן ושכן עיקר
כח
ל' הטור סי"ג ממסקנת הגמ' כתובות דף ק' ע"א והלכתא שליח כאלמנה וכ' ה"ה פי"ג מה' מכיר' דין ט' שרוב המפרשים פרשוה בשליח ב"ד כ"ש בשאר שלוחין
כט
טור בשם ה"ר יונה ושלזה הסכים הרא"ש שם בפסקיו
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
ק״ט
א
שמין כו' ואח"כ מכריזין כו'. ממ"ש בפ' המפקיד מאימת אכיל פירי מכי אכיל ימי אכרזתא ואם איתא והא מחוסר שומא ולאו דידיה נינהו כמ"ש בפ' אלמנה לעולם דאכרוז ודאמרי מאן שם ליך כו' ובירו' פ' אלמנה הל' ו' תמן תנינן שום היתומים שלשים יום כו' א"ר יוסי בשלא מצאו שומן אבל מצאו שומן מחליטין דו מתני' שום הדיינים שפיחתו שתות או הותירו כו' מפני שפחתו או הותירו אבל מצאו שומן מחליטין א"ר חנניה קומי ר' מנא מה חמית מימר בשלא הוכרזו אנן קיימין מן דבתרה ואם עשו אגרת בקורת מהו אגרת בקורת ר' יהודה בר פזי אמר אכרזה ואע"ג דגמ' דידן פליג ואוקים למתני' במקום שאין מכריזין או בדברים שאיין מכריזין מ"מ ש"מ דהסדר שומא ואח"כ הכרזה ועוד הביא הרמב"ן ראיות ועבסה"ת ש"ג חב"ו ועתוס' בערכין כ"א ב' ד"ה כך כו' ופירוש כך כו' ע"ש. וכפרש"י שם ד"ה כך. כך היא שומא כי' וכמש"ל ובכמה שמו אותה ב"ד:
ב
ואם יאמר כו'. כיון דשומא הדרא ליורש ועסמ"ע:
ג
י"א דאם כו'. כמ"ש בערכין כ"ד א' במתני' אע"פ שאמרו עבדי' כו' אין להקדש כו' וה"ה כאן כמ"ש הראשונים:
ד
ויש חולקין. הוא הרשב"ץ וכ' דל"ד לשם דשם נעשה המכר בזמן הראוי למכור אבל בזמן שאינו ראוי הוי כמוכר בלילה או שלא בשעת הוצאות והכנסת פוענים דהוי כמוכר בלא הכרזה וראיה ממ"ש שם עבדים ופרה ומרגנית משמע דוקא כה"ג שא"א שישביחו בלא שום מעשה. משא"כ כאן אם ימתינו עד יעבור הזעם ישוב ממילא למקומו. וס' ראשונה הוא הב"י הקשה עליו ממ"ש וכן פרה אם ממתינים כו' וכ"כ הרשב"א וכ' שאין שמין אלא כדהשתא כמ"ש בפ"ק דב"ק ז' ב' אי שקלת כדינך כו':
ה
אע"פ שהכריזו. כגי' הרי"ף ורא"ש רישא וסיפא בדאכרוז כו':
ו
וי"א כו'. כגירסתינו אלא לעולם בדלא אכרוז כו' והרא"ש פי' אף לגירסתו בדאכרוז ר"ל דבעי הכרזה וע"ש:
ז
ואם רצו כו'. נראה שדקדק ממ"ש במתני' שם רשבג"א כו' א"כ מה כח כו' מ' דל"פ אלא אם כח ב"ד יפה משאר ב"א וכמ"ש בגמ' ול"ל לר"ן כח ב"ד יפה אבל לא גרע מהדיוט וז"ש כאן לא יהיה כח הדיוט כו' ועבא"ע סי' ק"ד ס"ה שיש חולקין וראיה לדבריהם ממ"ש בקדושין מ"ב הא דאמרת שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דב"ד כו' וכגי' תוס' שם בשם ר"ח וה"ג ורי"ף וכמו שהוכיחו תוס' שם ובכתובות ק' א' ד"ה אמר כו' ע"ש וכן לפי' תוס' שם ד"ה רבא. ונ"ל דהכא כו' וכן הדיינים כו' משמע דבלא הכריזו אפי' מחזיר לא מהני ומ"ש מה כח ב"ד יפה אין מתורץ אף לפירושו דמ"מ כח הדיוט יפה דאין אונאה לקרקעות אף ביותר משתות בהדיוט אלא הטעם כמ"ש הרא"ש שם כיון דלגבי יתומים מכרן בטל ה"ה לגבי לוקח וע"ש שחלק על הרמב"ם:
ח
והוי מחילה. דלא כפי' תוס' הנ"ל אלא כפי' ר"ת שם בשליח דדיינים והסכים עמו הרא"ש שם:
ט
ומוכרים כו' ואם. כתובות ק' ב':
י
אפוטרופוס או כו' וכן ב"ד כו'. כן הוכיחו תוס' שם פ"ז א' ובגטין נ"ב מדפריך בערכין כ"ב א' תנן שום היתומין כו' ולא משני בכה"ג:
יא
הא דאמרי' כו' לא יהיה כו'. כמ"ש בגטין נ"ב א' משוך פירי מיתמי כו' לא יהא כו':
יב
וי"א דכל כו'. לא קאי אלא אב"ד אבל אפוטרופוס דינו כשליח ודינו יתבאר בס"ו וכן בטור והר' יונה כ' דב"ד כו' וכן מסתבר לא"א כו' וכן לקמן סי' רכ"ז ס"ל כ' בהדיא דדין אפוטרופוס כדין שליח ועמ"ש בס"ו:
יג
מכרו כו'. כפיר"ת שם:
יד
ואם אינה כו'. דטעם השליח כמ"ש שם צ"ט ב' וקדושין מ"ב ב' לתקוני שדרתיך כו' ובב"ד דוקא אין חילוק כמו שהיתומים סומכים עליהם כך הלוקח סומך עליהם שלא יעשו עול ולא ירחמו בדין והוי ב"ד שלוחים של שניהם. ועסי' רכ"ז ס"ל שיש חולקין והוא לפירש"י שם שכ' הטעם בב"ד דהותירו שתות מכרן בטל כיון דלגבי יתומים מכרן בטל ה"ה לגבי לוקח וא"כ ה"ה בשליח. ולשני הטעמים אלו בס' שקדם מכרן בטל:
טו
ודוקא כו'. כמ"ש שם מה אלמנה יחידה אף שליח יחיד לאפוקי ב"ד כו' משא"כ כאן דשופט יחיד הוח והוא שופט בהרמנא דמלכא ושלוחו כמותו כמ"ש בב"ק קי"ג ב' וה"ה לענין טעות:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
ק״ט
א
סעיף ג' (שלא בהכרזה) גם שב"ד שמכרו שלא בהכרזה אין המכר קיים מ"מ אם מכרו לטובת היתומים גם שלא בהכרזה המכר קיים היטב ומ"מ אם נתיקר קודם שכתבו החלטה מפורשת י"ל שהייקור שייך ליתומים היטב:
ב
שם בהגה (אלא בשעת הגבי') בחו"מ ק"ט תמה הב"י ע"ה על התשב"ץ ע"ה במ"ש שכשממילא בלא עשי' יתיקר לא שייך אין כך אלא שעתו שממה שאין ממתינים לאיטלז משמע להיפך אולי י"ל שגם התשב"ץ ע"ה לא כ"כ רק מצד הסברא שכתב שם בתחילת לשונו דהו"ל כמכרו שלא בהכרזה או בלילה ואין על כך ראי' לסתור. ואולי יש סמך למ"ש הרשב"ץ ע"ה ממה דקיימא לן ביו"ד סט"ו שהכפרים נגררים בהשער אחר עיר גדולה הסמוכה להם ומ"מ במחוסר מעשה י"ל שאין הערך רק כמו קודם המעשה שם גבי יצא השער גם מחוסר מלאכה פוסקין ולגבי שומא י"ל שמחוסר שום מעשה כל דהו הערך כקודם המעשה. וגם שמכפרים צריכים להוליך להעיר אולי אין הולכה כמעשה כ"כ ובעיר גופה ג"כ מוליכים לאבן הלקח. ובפרט מה שעומד להוליך רק להעיר י"ל שאינו גדר מחוסר מעשה בכך. ואולי מ"מ כוונת הרשב"ץ ז"ל רק לגבי שום היתומים מה שאין כן בכל ערכי שומת מודה כסברת הב"י ע"ה והטעם רק מצד שאין ההכרזות כהוגן היטב:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
ק״ט:א׳
א
שומעין ליורש כת' הסמ"ע לא מיבעיא אם יש ליורש עתה מעות ורוצ' לפדותם דשומעין לו אלא אפי' אין לו מעות שומעין לו שישומו שאם יהי' לו מעות לא יתן רק כפי שויו וכו' ובמלו' שבא לגבות מהלוקח ובא לקבל שדה בלא שומא בדמי כל חובו שומעין להמלו' ע"ש כמ"ש הטור והמחבר לקמן ס"ס קמ"ד ע"ש בסמ"ע וכת' הש"ך ז"ל מיהו כל זה לדעת הטור והרא"ש אבל כבר העליתי לקמן בסי' קט"ו סק"א דלא כוותיהו אלא כהרמב"ם והראב"ד ובעל התרומות שער ב' וכן פסק הריב"ש בתשו' סי' תפ"ג דבכל ענין אין היתומים או הלוקח יכולין לסלק לבע"ח עד שיתנו לו כל שיעור חובו הא לאו הכי יכול למימר הקרקע שוה לי כל חובי וכן עיקר עכ"ל. ונרא' להביא ראי' דאין הלוקח יכול לסלקו בזוזי אם אינו מסלק לו כפי כל חובו דבפ' מי שהי' נשוי דף צ"א ההוא גברא דהוי מסקי' ביה אלפא זוזי ה"ל תרי אפדנא זבינהו חדא בחמש מאה זוזי וחדא בחמש מאה זוזי אתא בע"ח טרפה לחדא מנייהו הדר קא טריף לאידך שקל אלפא זוזי וקא אתי לגביה א"ל אי שויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקול אלפא זוזי ואיסתליק סבר רמי בר חמא למימר היינו מתני' אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר א"ל רבא מי דמי התם אית להו פסיד' ליתמי הכי מי אית ליה פסיד' אלפא יהיב ואלפא שקיל וכתבו תוס' בד"ה מאי פסיד' אית ליה וז"ל מכאן רגילין לומר דהא מסקי בהמקבל הניח' למ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלקי בזוזי אלא למ"ד לסלוקי כו' היינו פלוגתא דרמי בר חמי ורבא דרמב"ח סובר הכא דלא מצי לסלוקי בזוזי ורבא סובר דמצי מיהו לרמב"ח ניחא אלא לרבא מנא לן דלמא הא דהוי הכי מצי לסלוקי משום שלא הי' רוצ' ליקח האפדנ' אלא בה' מאות והלוקח רוצה לתת אלפא ולכן סילקו אבל היכא דרוצ' הבע"ח ליקח הקרקע באותן דמים שרוצ' הלוקח לסלקו מצי למימר דמודה רבא דלא מצי מסלק וי"ל דמ"מ כל שעה יסלקנו שיושם לו הקרקע כפלים על שוי' עכ"ל נמצא דטעמא דלוקח מצי מסלק בזוזי לבע"ח הוא רק משום דמעלה אותו בשויו כפלים על חובו אבל אם אינו מעלה יותר מחובו אין הלוקח יכול לסלק משעבודו של בע"ח דרמב"ח דסובר דאין הלוקח יכול להעלות בדמים סובר מה"ט דלא מצי מסלק בזוזי ואם כן היכא דהלוקח מסלק לבע"ח בכדי חובו ניחא דיכול הלוקח לומר לדידי שוה הקרקע יותר מחובך ואני קניתי את הקרקע ושלי הוא ולדידך אינו מגיע יותר מחובך כיון דלית ליה פסידא מצי הלוקח לומר הרי אני מעל' על הקרקע זו אבל כ"ז שאינו מסלק לבע"ח כפי חובו אין הבע"ח צ"ל לדידי שוה כל חובי אלא כיון דאין הלוקח מצי אמר אני מעל' יותר מחובך דאם יעלה בכדי חובו הרי צריך לסלקו בכדי חובו עכ"פ וא"כ ממילא לא מצי לוקח מסלק בזוזי לבע"ח משעבודו עד שיאמר הלוקח אני מעל' על הקרקע יותר מחובך וא"כ מה שכת' בעה"ת בשער ג' חלק ששי וז"ל אם הלוקח או היתומים רוצים לסלקו בדמים ואינו שוה אלא פלגא חובו והוא טוען לדידי שוה כל חובי י"א שא"י לומר כן והראב"ד כת' שיכול לומר כן והובא בב"י סי' קט"ו ע"ש אין אנו צריכין להאי שיאמר הבע"ח לדידי שוה כל חובי אלא כיון דאם אינו שוה אלא בכדי חובו והרי צריך לסלקו כל חובו נמי אין הלוקח יכול לסלקו אלא משום שהלוקח אומר לדידי שוה יותר מחובך וא"כ צריך עכ"פ לפרוע בכדי חובו וז"ב ודו"ק. אלא דנרא' דהיינו דוק' בלוקח דגבי לוקח ליכא טעם שיוכל לסלקו בזוזי אלא מטעמא דרבא שיאמר לדידי שוה יותר מחובך וכ"ז שאינו אומר כן אינו יכול לסלקו בחובו וכמו שסובר רמב"ח דאין הלוקח יכול לסלקו בזוזי כיון דלא ס"ל שיאמר לדידי שוה יותר מחובך אבל גבי יורש בדלאו ה"ט נרא' דיכול לסלקו בזוזי אפי' אינו מעל' יותר מחובו ומשום דשומ' הדר' ליורש אפי' אחר שומא והכרז' ומכ"ש שומא והכרז' ובודאי גם רמב"ח אע"פ דלא ס"ל שיכול להעלות הלוקח ביותר משויו אפ"ה מוד' ביורש דיכול לסלקו ומשום דינא דשומ' הדרא וכמ"ש הרא"ש בפ' מי שהי' נשוי להוכיח מפלוגתא דרמב"ח ורבא דגבי לוקח לא שייך דין שומא הדרא דאי הוי ביה דין שומא הדרא אין סובר רמב"ח דאינו יכול לסלקו הא אפי' אחר גביה יכול לסלקו משום ועשית הישר כו' ע"ש וכיון דגבי יורש לא צריכין להאי מילתא שיאמר הרי אני מעלה אפי' בכדי שויו יכול לסלק וכמו לרמב"ח דס"ל דיורש ודאי מסלק משום שומא הדרא אם כן היכא דאינו שוה אלא פלג חוב מצינו למימר דיכול לסלק דבעל חוב לא מצי אמר לדידי שוה כל חובי והיורש אע"ג דאינו מעלה ביותר משויו יכול לסלקו משום שומא הדרא ולפי"ז ?לתברר לפנינו טעמא רבה לחלק דין יורש מדין לוקח דבטור כתוב כאן דהיורש מצי לסלק בכדי שומתו ובסי' קל"ד גבי לוקח כת' דאינו יכול לסלק משומתו והסמ"ע כת' משום טובת הלו' הוא ולפי מה שכת' אפי' מת הלו' נמי אין הלוקח יכול לסלק לבעל חוב כ"ז שאינו נותן לו בכדי כל חובו דאע"ג דאין הבע"ח יכול לומר לדידי שוה כל חובי מ"מ כ"ז שאין הלוקח מעלה ביותר מחובו א"י לסלקו משיעבודו שיש לו על הקרקע אבל יורש אפי' אינו מעלה ביותר מחובו יכול לסלקו משום דינא דשומא הדרא ודו"ק:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
ק״ט
א
ואח"כ מכריזין עליה שלשים יום כו'. עד יכריזו ס' יום כו' כיון דממשכה ההכרזה ס' יום כל יום ב' וה' אית ליה קלא כאלו הכריזו ל' יום רצופין:
ב
בשעת הכנסת פועלים. לשון הטור בבוקר פעם אחת בשעת הכנסת פועלים (פי' למלאכתן) ובערב פעם אחת בשע' הוצא' פועלים (פירוש ממלאכתן) וכתבתי בדרישה דס"ל כפירש"י דפי' דכשישמע הכרוז בבקר אומר לפועלים בשע' שרוצים לכנס למלאכתן שדרך הליכתן ילכו לבקר השדה הטובה היא אם רעה ובערב מכריזין שכשישמע הכרוז יזכרו הבעלי בתים מה שאמר ליה לפועלים לבקרו וילכו וישאלו את פיהם והתוס' פירשו איפכא. ומלשון הרמב"ם והמחבר שכתבו וכל מי שרוצ' לקנותו יוליך הפועלים לבקר לו משמע דס"ל כפי' התוס' דלערב כשנכנסים ממלאכתם והם פנוים כשישמעו הבעלי בתים הכרוז יוליך הפועלים לבקר לו השדה ועד"ר:
ג
כמה מוצאים בה כו'. אין זה בטור כלל ולשון הרמב"ם היא כמה היא יפה ובכמה היא נישומה וכ' המ"מ שם וז"ל כמה היא יפה כלומר כמה מוצאין בה ובכמה שמוהו ב"ד וכלשון המחבר ומדפי' המ"מ לשון כמה היא יפה דכתב הרמב"ם דר"ל כמה מוצאין בה נראה דפי' דכמה מוצאין הוא כמה תבואה מוצאין בכל שנה ושנה באותה שדה אחר שנזרע כדרך השדות דבזה ניכר יופיו וטובו של השדה וק"ל:
ד
אם להגבות לב"ח כו'. לשון הטור שיש מי שרוצ' לפרוע יותר לב"ח מלכתובת אשה שאינו מדקדק כ"כ שיהיו המעות טובים כמו שמדקדק' האשה:
ה
שומעין להיורש. פי' ל"מ אי יש להיורש עתה מעות כדי שומתה ורוצה לפדותה דשומעין לו כיון דלא ירש מאביו יותר א"צ לשלם בעדו יותר ויפדנו בכדי שומתו אלא אפי' אין לו מעות עתה לפדות שומעין לו ג"כ והיינו טעמא כיון דכבר מת הלוה אין בזה טובה להלוה שיקבלנו המלוה בכל חובו וטובת היורש הוא שישומנו כדי שאם יהיה לו מעות יתן להמלוה דמי שוויה ויהדר לו השדה דהא השומר חוזר אף ליורש כמ"ש בסי' ק"ג משא"כ אם יקבלנו בכל חובו דאז יצטרך היורש לשלם להמלוה כל החוב כמו שקבלה בעד כל החוב (דהא א"ל שישומו אז בשעה שיבא לפדותה שיטעון המלוה טובה הייתה יותר בשעה שקבלתיה ונתקלקלה) ובסי' ק"ג כשב"ד שמין שדה הלוה ומגבין אותה למלוה לא שייך האי דינא לומר דאם ירצה המלוה לקבל בכל חובו בלא שומא אין שומעין לו דשם למה ימחה הלוה בו מלקבלו בכל חובו כיון דאם יזדמנו לו מעות צריך לשלם לו כל חובו. ובמלוה שבא לגבות מהלוקח ובא לקבל השדה בלא שומא בדמי כל חובו שומעין להמלוה כמ"ש הטור והמחבר לקמן בס"ס קי"ד ה' ט דהתם מיירי דהלוה הוא חי וטובתו הוא שיקבל המלוה בכל חובו כדי שלא יהדר עליו ומש"ה הולכין אחר טובת הלוה אפי' אם רוצה הלוקח לסלק להמלוה מיד בדמי שומתו ור"ש כשאין לו עתה מעות דא"צ לשומא כדי שיהדר לו השומא לדעת הרמב"ם דס"ל דשומא הדרא אף ללוקח דחשו לפסידא דלוה וק"ל
ו
הם של פלוני המת דחששו שמא היורש יתן את שדה שלו להמלוה בשומת חובו ושל המת שירש ישאר בידו ויבור ויפסידו ואחר שישבח המלו' השדה שקיבל יביא היורש עדים שאותו השדה הוא שלו ובטעות נתנה לו ויוציאה מידו ליתן השדה שנתקלקלה בידו ויוציאו לעז על הב"ד שלח עיינו בתקנתו של יורש:
ז
כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. פי' אפי' לא טעו כלל וכ"כ הטור ומה שמסיק המחבר וכ' דאם לא בדקו בשומא כו' וטעו בפחות משתות דמכרן קיים שם איירי שהכריזו אלא שלא דקדקו כל כך בשומא והכרזה:
ח
דאין לב"ד כו'. ע' דרישה מ"ש על זה ועיין לעיל מ"ש הב"י בזה:
ט
ויש חולקין. וסיים שם בטעמא כיון שנעשה בזמן שאינו ראוי למכור הוי כמכרו בלא אכרזתא וע"ל סי' ק"ג ס"ו:
י
האחריות על היתומים. פי' על הנכסים שיורשים מאביהן וקמ"ל בזה דל"ת כל הלוקח מב"ד כיון שהם מוכרים בהכרזה בטוח הוא הלוקח שאלו הי' עליו מערערים היו באים בימי הכרזה הלכך שלא באחריות הוא לוקח קמ"ל דלא וכן הוא בגמרא:
יא
וב"ד שהכריזוה כו'. עד אבל אם לא בדקו בשומא כו' עד וכן אם מכרו קרקע בעת שא"צ כו' המחבר נמשך בדברים הללו אחרי דברי הרמב"ם דס"פ י"ב דמלוה דכ"כ הוא ע"פ משנה וגמ' דפרק אלמנה ניזונית דשם (סוף דף צ"ט) תנן שום הדיינים שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל כו' עד אבל אם עשו אגרת בקורת (הכרזה שמבקרים אותה בני אדם ע"י ההכרזה) אפי' מכרו מנה במאתים או איפכא מכרן קיים. ובגמ' (דף ק' ע"ב) הקשה ארישא דמתני' במאי איירי אי בדלא אכרזו א"כ טעו בדבר משנה אפי' מכרו שוה בשוה המכר בטל ומשני דרישא דמתני' איירי בדברים שא"צ הכרזה כו' או בעת שא"צ הכרזה כו' ובזה המה מחולקים דהרא"ש והטור פירשוה דלא הכריזו בהו כלל הא הכריזו אף שאין צריך להכריז מכרן קיים אפי' טעו בכפל והרי"ף והרמב"ם פירשו דרישא הוא דומיא דסיפא ומיירי ג"כ בהכריזו כדינו רק שבדברים שא"צ הכרזה לא היו רגילין לכתוב אגרת בקורת וכאלו (לא) הכריזו דמי וזה שסיים וכ' המחבר באלו אעפ"י שהכריזו בהו ? ומור"ם שכ' עליו וי"א כו' הוא דעת הרא"ש הנ"ל אבל מ"ש הרמב"ם והמחבר ברישא ז"ל אבל אם לא בדקו בשומא כו' אינו שם בגמ'. בהדיא ולא ברי"ף והמ"מ פירשו שם שהכל הוא בבא א' (זה עם מ"ש אחריו ז"ל וכן אם מכרו קרקע בעת כו') ע"ש אבל הכ"מ כתב שם עליו דמל' הרמב"ם מוכח דשני בבות הן ושמ"ש הרמב"ם ברישא אבל לא בדק בשומא רוצה לומר שהכריזו אלא שלא דקדקו בשומא והכרזה כמשפט וכן פי' הרמב"ם איגרת בקורת שם במשנה פרק אלמנה ניזונית עכ"ל כ"מ ובזה דברי המחבר ומור"ם מבוארים:
יב
שוה מנה בק"ק. ע' לעיל סי' רכ"ז מ"ש הטור ובסמ"ע בזה:
יג
פחות משתות מכרן קיים. משום דהוה מחילה וכדין הדיוט דאין דרך העולם לדקדק כ"כ אבל בשתות אע"ג דבהדיוט המקח קיים ומחזר אונאה בהקדש וביורשים תקנו שיהא המקח בטל. והיינו דדוקא כשיראו הב"ד שהביטול הוא טובת היתומים דאי לאו הכי לא גרע מהדיוט גם בזה וכמ"ש המחבר אחר זה:
יד
בעת שאין צריכין להכריז כו'. בסמוך פירשוהו דהיינו דדוקא כשמוכרים לצורך מזוני ולכרגא דהיורשים ולקבורה דהמת ול"מ כשמכרו לעת צורך אחד מאלו אלא אפי' מוכר לשלם למי שהלוהו לצורך אחד מאלו מוכרים בלא הכרזה כדי שלא יונעל דלת בפני ג"ח המלוים לזה כשיצטרך להמתין עד שיכלו ימי הכרזה ועפ"ר:
טו
ה"ג או במקום שנהגו שלא להכריז לעולם. בטור מפרש ז"ל מפני שיש בני אדם שלא ירצו לקנות אם יכריזו שלא יקראו אותם אוכלים נכסי דאכרזתא פי' שגנאי הוא שקונין נכסים דצריכין למכור מפני הדוחק:
טז
מכרן בטל אע"פ שהכריזו. ס"ל כיון דא"צ הכרזה ודאי לא דקדקו יפה בהכרזה ודינו:
יז
דכיון שהכריזו אע"פ כו' ז"ל הטור כיון שהכריזו ולא היו צריכין יש הוכח' שדקדקו יפה ומכרן קיים אפי' טעו ומכרו שוה מנה במאתים וכן כוונת מור"ם וכאלו כתוב כיון דאע"פ שאין צריכין הכרזה הן הכריזו מ"ה מקחן קיים:
יח
וכן ב"ד שמכרו דברים שאינם טעונים הכרזה כו'. בטור ס"ה קיצר לשונו וכללינהו יחד הני תלתא וכתב ז"ל דברים שא"צ הכרזה כגון כו' ובשע' שאין מכריזין כגון כו' ובמקום שאין מכריזין לעולם כו' בכולהו פחתו או הותירו שתות מכרן בטל כו' והמחבר נמשך אחר ל' הרמב"ם דבפי"ב דמלו' ע"ש:
יט
העבדים והשטרות כו'. ז"ל הגמ' עבדים מ"ט שמא ישמעו שרוצים למכרן ויבריחו מטלטלים ושטרות שמא יגנבו ופירש"י כשנאספים כדי ללוקח' יגנבו':
כ
מוכרי' שלא בהכרזה זהו כדין הנ"ל בסעיף דלפני זה היכא דזבנו למזוני ולכרגא ומטעם שכתבתי שם:
כא
הא דאמרי' שאם טעו ב"ד ופחתו כו'. כשהורידו לב"ח ואע"פ דהמשנה הנ"ל דשום הדיינים והרמב"ם והמחבר לעיל בס"ג כותבין כולם ל' מכירה צ"ל דגם זה מכירה קרי ליה מה שהב"ח מקבל אחר השומא והכרזה אבל הרא"ש ואינך גאונים פירשו המשנה דשום הדיינים הנ"ל דקתני פחתו או הותירו שתות מכרן בטל כו' כפשוטו דאיירי גם במכרן ללוקח ומטעם שאכתוב בסמוך:
כב
בשומת ב"ד אבל ב"ד שמכרו כו'. הטעם דדוקא כשנותנין להמלוה בחובו דאז צריך לקבלו כמו ששמוה שאין נותנין לו בפחות מכדי שיעור ששמוהו מ"ה בין פחתו שתות או הותירו שתות המקח בטל אבל כשהב"ד מוכרין השדה לאינש דעלמא דאינו צריך ללקחו בשומת ב"ד אלא ברצונו תלוי לקיחתו מהן כמו שאר הדיוטים שמוכרין זה לזה קי"ל כר"מ דאין אונאה לקרקעות והיינו דוקא אם טעה הלוקח וקנהו ביוקר בכפל אבל אם טעו ב"ד ומכרו בזול מכרן בטל בשתות וכ"כ הרמב"ם בהדיא שם בפי"ג דמכירה והראב"ד והרא"ש ס"ל דגם בטע' הלוקח ביתר משתות המכר בטל כיון דקנ' בשומת ב"ד ולא עלה על דעתו שיאונה הלכך בכה"ג אפי' בקרקעו' קפדי אינשי וזהו טעם י"א שכ' מור"ם אזה:
כג
בכל שהוא המכר בטל. דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:
כד
דינו כשאר כל אדם. (ל' הטור וזכה המשלח ביתרון וכך כתב הטור והמחבר לקמן בסי' קפ"ג ע"ש) והטעם דשאני לוקח כיון דהוא בעצמו קנהו מיד השליח ואדעתא דנפשיה שוב אין חילוק בין אם קנה מיד שליח ב"ד או שאר כל אדם:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
ק״ט
א
כגון בשעת מגפה. זהו דעת התשב"ץ הביאו הב"י והט"ז כשמוכר בזמן שאינו ראוי למכור דהוי כמוכר בלא אכרזת' ומוכח זה מפ' שום היתומים בערכין דתנן אע"פ שאמרו עבדים נמכרין בכסותו לשבח ופרה לאיטלז ומרגליות לכרך אין להקדש אלא מקומו ושעתו משמע דוקא כה"ג שא"א שישביחו בלא שום מעשה יותר ממה שהן שוים עכשיו מזבנינן להו כמקומו ושעתו אבל בנ"ד שאם ימתינו עד שיעבור שעת המגפה ישוב השער למקומו בלא שום מעשה וכו' ומדברי הרשב"א הביאו ג"כ הב"י והט"ז מוכח דבשע' מלחמה אין שמין להם אלא כדהשתא ועשה הב"י מחלוק' בין הרשב"א להתשב"ץ והט"ז כ' להשוות המחלוק' דהתשב"ץ מיירי בשעת מגפה דודאי יבא השבח ממילא ואין שום אדם מוכר כלל בשעת המגפה הוי כאין לו שער כלל והרשב"א מיירי בשעת מלחמה דאין אדם ממתין מלמכור עד אחר מלחמה דא"י קץ לזה הוי שער אפילו בשעת מלחמה ע"ש ולפעד"נ ליישב בדרך אחר דהנה יש לתמוה עוד בדברי התשב"ץ דמשמע מדבריו דבדבר שצריך מעשה להשביח כגון מרגליות לכרך ודאי שמין רק לפי מקומו ומודה להרשב"א בזה א"כ קשה הא דמסיק המחבר בסוף סעיף ג' דאם השוק קרוב למדינה מוליכין אותו לשוק ובכל זה הסעיף מיירי כשמורידין לבע"ח בשומא זו ולא כשמוכרין לאחר כמבו' בסעיף ה' גם לכאורה הוא נגד השכל והיושר דבעיר קטנה ואנשים בה מעט ויש לו סחור' טובה ששוה אלפי אלפים ומחמת שהוא עיר קטנה ואין להם במה לשלם סחורה כזה ולא יתנו בעדה רק דבר מועט שישומו וימכרו אותו במקומו בדבר מועט אתמהה ועט"ז סי' ק"א סעיף ט' דהעיקר שומא לפי הקונים שיש במקום זה לכן נ"ל דדוקא השומא אינו אלא לפי מקומו ושעתו דהיינו במקום דהמלו' והלוה שם אבל למוכרם אם השוק קרוב למדינ' מוליכין אותו למדינ' ואין מפסידין בידים סחור' ששוה כמקום קרוב סך רב למכרה בעיר קטנה בדבר מועט ותלי' בראו' עיני הב"ד אי מיקרב שוקא אי מירחק שוקא, ובזה נתיישב קושית התוס' בערכין שם שהקשו דהכא משמע דאין ממתינין והא שום הקדש ששים יום ומתרצין דבמטלטלין א"צ הכרזה וכו'. ועיין בפרישה שתמה על דבריהם דהא הטעם דבמטלטלין א"צ הכרזה אמרי' בכתובות משום שמא יגנבו ולדברי התוס' היה לומר דגזירת הכתוב הוא דמוכרין מיד כדיליף שם בערכין מקרא ובאמת הוא תמיה מתקיימת ועוד ק"ל דאף דמטלטלין לא צריך הכרזה מ"מ לא מצינו שיהיה צריכין למכור מטלטלין הן דהקדש הן דיתומים תכף באותו יום מגזירת הכתוב דכתיב ונתן את הערכך ביום ההוא לכן נראה לפענ"ד ברור דרק השומא הוא באותו יום מגזירת הכתוב דקרא ונתן ערכך בשומא כתיב משום הכי השומא אינו נישום אלא כפי אותו היום וכפי אותו המקום דוקא אבל המכיר' אינו שום גזירת הכתוב לזה ומוכרין אותן בזמן ובמקום כפי שיראו הב"ד. ובזה א"ש לשון המשנה דשם כל הפרק דשום היתומים מיירי ולזה אמר' המשנה דאע"פ שאמרו עבדי' נמכרין בכסותן לשבח ופרה לאיטליז וכו' פי' אף דלענין מכירה אמרו חז"ל דנמכרין לשבח וממתינין פרה לאיטליז אבל לענין שומא אין להקדש אלא מקומו ושעתו מגזירת הכתוב דונתן ערכו ביום ההוא וכן לענין בע"ח הסברא נותנת כך. דלענין שומא אין לישום רק לפי מקומו ושעתו כיון דהמכיר' יומכר בזמן ובמקום הראוי ואם לא יהי' באפשרי למכור מהכ"ת לא יחזיק אותו המלוה בשומא שהוא לפי מקומו ושעתו דאל"כ איכא נעילת דלת דהמלו' שממקום זה יהי' מחייב להחזיר כפי השומא ששוה במקום אחר אבל המכיר' מהכ"ת יפסיד הלוה שלא למוכרו במקום ובזמן הראוי דהא בלא"ה צריך להמתין לו שלשים יום זמן ב"ד וגם הדבר תלוי בראות עיני הב"ד במיקרב שוקא או מירחק כמבואר בכתובות שלא יהי' פסידא למלו' ושוב ל"ק קושית התו' ממכריזין ס' יום דהכרז' במכיר' מיירי ואפשר לדחוק בכוונ' התו' דקושייתם הוא מהא דמשמע ממתניתין דאין ממתינין פרה רק לאיטליז ולא יותר ולא חשו לרווחא דהקדש וע"ז הקשו דהא בעינן ששים יום וע"ז תירצו דבמטלטלין לא שייך זה ואין ממתינין רק לאיטליז ושוב אין מחלוק' בין התשב"ץ להרשב"א ודבר אמת נזרק' בפי כל או"א דהתשב"ץ קאמר קרקע שנמכר בשעת מגפה ומיירי לענין מכיר' והרשב"א קאמר בהדיא דאין שמין אלא כדהשתא ואף דבב"ק גבי כיוקרא דלקמי' אפי' לענין מכירה אין ממתינין דשאני התם דמניסן ועד תשרי הוי כי מירחק שוקא דאין ממתינין כמבואר בכתובות ואף דמדברי התשב"ץ והרשב"א מוכח שלא כיוונו לזה מ"מ תורת אמת נמצא כפיהם וכן לענין שומת ב"ד העיקר כדעת הט"ז בסי' ק"א דשמין לפי הקונים הנמצאים בעת ובמקום ההוא ואם לפי אומדנות השמאי' אין נמצאים קונים צריכין לשום בזול בכדי שלפי שכלם ודאי יקנה אותו במזומן אף שא"צ לזה ולא כדעת הסמ"ע שם ואף שהכריזו ולא נמצא קונה אין מוכח שהי' טעות בשומא דעיקר השומא הוא לשומת היוקר לא יהיה מניע' להקונ' לקנות ומחויב הוא לקנות לפי שומת הזול והא דלא קנה אותו אפשר הי' מסבה אחרת שלא היה בביתו או מניעה נולד לו וכן במגפה ומלחמ' נ"ל הדין כן דתלוי בראות עיני ב"ד אם יש קץ לזה כמ"ש הט"ז הוי כי מיקרב שוקא דלפעמים נותנין זמן יותר משלשים יום כמבואר בסי' ק' ואם אין קץ לזה כמו שעת מלהמ' כמ"ש הט"ז הוי כי מירחק שוקא ואין ממתינין וכן ראוי להורות וכדברי הט"ז:
ב
האחריות על היתומים. והיינו רק על הנכסים שירשו מאביהם כיון שהמכיר' הי' לצורך בע"ח של אביהן אבל בסעיף ד' דהמכיר' היה בשביל צורכי היתומים משלהן האחריות אפילו על נכסי יתומים עצמן:
ג
שטעו ומכרו. בסעיף ה' מבואר דמיירי כאן בהורד' שהוריד' לבע"ח ודוקא שכבר נתנו הב"ד לבע"ח שטר אחלטתא אבל אם נתברר הטעות קודם שכתבו שטר אחלטתא אפי' בכל שהוא בטל דהיוקר והזול קודם כתיבת שטר אחלטתא ברשותא דמלוה קאי כמבואר בסי' ק"ג ע"ש:
ד
שלא לבטל המכר ויחזירו האונא' היינו בין נתאנו היתומים בין נתאנ' הבע"ח דאם נתאנו היתומים וטובת היתומים הוא להחזיר האונא' מחזירין משום שלא יהי' כח הדיוט ולא מצי אמר דאם אתם נותנין לי כח הדיוט הרי אין אונא' לקרקעות דז"א דכיון דנמכר ע"פ ב"ד ולא מדעת היתומים והבע"ח דמי קצת לשליח כמ"ש הרא"ש והדין הוא בשתות בין נגד היתומים בין נגד הבע"ח כיון שדרך העולם להקפיד בשתות המכיר' בטל' בשתות רק דקיי"ל במטלטלין דהוא ג"כ בשתות אמרו חז"ל דעת המוכרים והקונים דביותר משתות דרכן להקפיד אפילו נגד מקח ובשתות אין דרכן להקפיד רק על המעות שנתנו ועכצ"ל כך דאל"כ אין טעם להא דאמרו חז"ל דבשתות קנה ומחזיר אונא' ויותר משתות בטל המקח ומשמע דהוא מדאורייתא ואין זכר לזה בתורה וע"כ הוא משום אומדן דעת החכמים ולזה בקרקע שנמכר ע"פ ב"ד כיון דדין האונא' הוא עד שתות דהיינו עד מקום שדרך בני אדם להקפיד הי' לו להיות בשתות קנה ומחזיר אונאה רק משום טובת היתומים עשו תקנה לבטל המקח מש"ה כשטובת היתומים הוא להיות מחזיר האונא' מחזירין ואין להקשות מה נ"מ להיתומים בהחזר' האונאה דהא גם אם יבטלו המקח יכולין היתומים לסלק מחדש להבע"ח בהקרקע כפי השומא של עכשיו דז"א דמשבח' לה שהוזל הקרקע בין השומא להשע' שנתברר הטעות וצריך הבע"ח להחזיק ויקרקע כפי שהיה שוה בשע' השומא רק להחזיר האונא' וכן משכח' כשנתאנ' הבע"ח שיהי' טובת היתומים לבטל המקח ולא שייך לומר הא בלא"ה שומא הדרא דמשכח' לה כשנתייקר הקרקע או בכיוצא בזה דלא שייך שוב לומר שומא הדרא:
ה
פחות משתות. והנה לענין כדי שירא' לתגר בנתאנ' יותר משתות נראה דלא שייך כאן דאם נתאנו הב"ד שהם המוכרים הא מוכר לעולם חוזר עד שיבא מקח כזה לידו ובב"ד לא שייך זה ואם נתאנ' לוקח לא שייך לומר דאם שהו כדי שירא' לתגר דמחיל כיון שלא הראוהו דהא אדרבא נמכר ע"פ ג' בקיאים ומה הי' לו עוד לעשות הא עשה ע"פ ג' תגרים והן הטעוהו ולא הי' לו שוב לילך להתגר ועוד נרא' לפע"ד דלא שייך דין זה רק כשהחזיק המקח או הבע"ח כפי שומת הב"ד אבל אם אחרים הוסיפו על השומא והבע"ח הוסיף והחזיקו לעצמו לא שייך בו דין אונא' כלל ל"מ בקרקעות כיון שהבע"ח מדעת עצמו הוסיף ולא בהכרח ב"ד דמי ללוקח מדעת עצמו ואפי' במטלטלין כיון שהתגרים שמו אותן דמי לשהה בכדי שירא' דאמרינן דמחיל והמקח קיים אבל אם גם השמאים טעו יכול לבטל המקח כיון שהטעות הי' בשומא יכול לומר סך זה רציתי להוסיף על השומא ולא יותר:
ו
מכרו ע"י שליח. אף דע"כ הי' צריך שומת ג' בקיאים דאפי' אלמנה שמכרה בלא שומא המקח בטל להרב' פוסקים ועוד דהוי טעות כד"מ שמכרו בלא הכרז' וע"ב בשומא מיירי ואפ"ה מכרו בטל דהקנין צריך שיגמר ע"פ ב"ד ולא ע"י שלוחם ואף דודאי אם בעה"ב אומר לשליח מכור בכמה שישומו שלשה או שאומר לו בכמה למכור ונתאנ' דינו בבעה"ב שנתאנ' ולא בשליח שנתאנ' דהא הוא נתאנה בעצמו והשליח לא נתאנ' כלל ולא יכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דהשליח לא עיוות כלל וא"כ ה"נ דמי להא ודוחק לומר דמיירי ששלחו שליח למוכרו במקום אחר שלא במקום השומא וכעין שכתבתי לעיל דכל כה"ג הו"ל לפוסקים לפרושי הכא טעמא אחרינא איכא דדוקא כשהמעש' הקנין נתקיים מיד ב"ד מעשיהן קיימי' ולא כשנעש' הקנין ע"י שליח שלהם:
ז
שופט הממונה. נראה דוקא בישראל שהי' חייב לעכו"ם שנתחייב לו בדינא דמלכותא ולכן מכירתו מכיר' כדינא דמלכותא אי נמי בגוונא שכתב הריב"ש שם כאלמנה שמכרה כיון דהדין הוא דאלמנ' מוכרה שלא בב"ד וכשמכר' בדיני עכו"ם לא הוי גזל אבל ישראל שחייב לחבירו והולך המלו' בדיני עכו"ם ומכר קרקע של לוה שלא ברשות ב"ד דהוי כגזלן כיון שעשה שלא ברשות ב"ד המקח בטל דהוי כהכיר בה שאינו שלו ולקחו:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
ק״ט
א
שמעון ליורש. כי שומא הדרא וצריך היורש לידע כמה שיחזיר הש"ך פסק הבע"ח יכול לומר שוה לי כל החוב ותמיד מחוייב היורש להחזיר כל החוב וממילא הדין עם הבעל חוב:
ב
דאין לב"ד למכור (ע"ב דהעיקר דכל שומא בין מקרקע בין מטלטלין שמין אותן כפי הקונים שבעיר זה ולפי הזמן ההוא אבל המכירה של מטלטלים אם הוא קרוב לעיר גדולה מוליכין שם וג"כ אם יום השוק קרוב ממתינין לשוק ותלוי בראות עיני ב"ד איזו נקרא קרוב ואיזה רחוק ומניסן לתשרי ודאי רחוק ואין ממתינין ואי לא נמצא קונים במקום ובזמן ששיערו הב"ד מחזיק אותו הבע"ח כפי שומא ששמו אותו במקום ובזמן השומא ובענין מגפה ומלחמה תלוי גם כן בראות עיני ב"ד אם יש קץ קרוב לזה ממתינין ובלא"ה אין ממתינין:
ג
ויחזירו האונאה ) (ע"ב דבין נתאנו היתומים ובין נתאנה הבע"ח) (ואם נתאנה בשתות לענין כדי שיראה) (ע"ב דאין חילוק בין כדי שיראה או אחר כדי שיראה וע"ב) (דדין המבואר כאן ל"ש באם החזיק הלוה הקרקע או המטלטלין כפי שומת ב"ד אבל אם הוסיפו על השומא והבע"ח הוסיף ונתאנה בהוספה שהוסיף המקח קיים אבל אם גם השמאים טעו בשומא המקח בטל כשהיה הטעות בשומא בשתות:
ד
מכרו ע"י שליח. ) (היינו דבמכירת ב"ד ג"כ בעי בקנין או שטר אחלטתא ובמטלטלין שהמשיכו ואם גמרו הקנין ע"י שליח האונאה בכל שהוא:
ה
שופט. ) (ע"ב דדוקא ישראל שהיה חייב לעכו"ם או באלמנה שמכרה לכתובתה אבל ישראל שחייב לחבירו והלך המלוה בערכאות ומכר קרקע שלא ברשות ב"ד המקח בטל:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
ק״ט
א
שומעין ליורש. עבה"ג בשם ש"ך מ"ש מיהו כבר העליתי בסימן קט"ו סוס"א (סק"ך) דלא כדעת הרא"ש תנא כהרמב"ן והראב"ד ובעה"ת כו' וע' בת' שבו"י ח"ג סימן קנ"ה שהסכים עם הש"ך וכתב שדבריו נכונים להלכה ע"ש אולם בת' אא"ז פמ"א ח"ב סימן מ"י האריך בזה והעלה דהוא ספיקא דדינא ולכן גבי בע"ח ודאי היורשים מוחזקים ואפילו באלמנה עם יורשים נמי היתומים הם מוחזקים עש"ב. וע' בת' נו"ב סימן ט' שנשאל על ענין כזה ע"ד אשה אחת שאחר מיתת בעלה לא נשאר בעזבונו רק חצי בית ואינו עולה די פרעון כתובתה ורוצים היורשים שישומו הב"ד ע"פ בקיאים דמי השיווי של חצי בית ויסלקו לה בדמים והמה יסתפחו בנחלת אביהם והאלמנה אומרת לדידי שוה לי כדי כל כתובתי בכן או תסלחן דמי הכתובה בלי גרעון. או חצי הבית אני נוטל. ופלפל שם די"ל בכתובה גם הרמב"ן וסייעתו מודים שאינה יכולה לומר לדידי שוה לי דנראה דפלוגתא זו דהני רבוותא תליא בפלוגתא שהובא בש"ע סימן קי"א [צ"ל קט"ו] סעיף ג' ד' אם גובה מיורשים וממקבל מתנה שבח דממילא לפי שזה שאומר המלוה לדידי שוה הוי כמו שבח דממילא וכמו שהוקרה אחר זמן פרעון ואזלי בזה לשיטתם שם שדעת הרמב"ן והראב"ד ובעה"ת שם שגובה ודעת הרא"ש והרז"ה שם שאינו גובה (ועפ"ז רוצה לומר דגם הרא"ש והטור דסברי הכא שא"י לומר לדידי שוה היינו דוקא מיורשים אבל מהלוה עצמו מודים שיכול לומר לדידי שוה לפי שגובה מהשבח ומיישב בזה דברי הטור בסימן ע"ב דלא ליסתרו דבריו שם למ"ש כאן וא"צ לחלק בין מטלטלי למקרקעי כמו שחולק הש"ך בסימן קט"ו סק"ד ע"ש) ומעתה בכתובה דהיינו מנה או מאתים דלכ"ע אינה גובה מהשבח כמבואר באה"ע סימן ק' ס"ב ובחמ"ח שם סקי"ב מבואר שאפילו שבח דנתיקרו גם כן אינה גובה גם הרמב"ן וסייעתו מודים שא"י לומר לדידי שוה והדין עם היתומים. ומסיים שם כל זה כתבתי לפלפולא אבל לדינא (בלא"ה) פשיטא שהיתומים יכולים לומר קים לנו כהרא"ש והרז"ה עכ"ד ע"ש. ועיין מ"ש בזה בפ"ת לאה"ע סימן ק' סק"ב וע' עוד בספר קצה"ח סימן זה ובסימן קט"ו ובנה"מ סימן קי"ד סק"ב:
ב
שלא בהכרזה נעשו כמו שטעו בד"מ. ע' בת' הרב המבי"ט ח"א סימן קכ"ב יובא לקמן סי' רל"ה ס"ט סוף סק"ו:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
ק״ט:א׳
א
שומעין ליורש. כתב הסמ"ע פי' לא מיבעיא אם יש ליורש עתה מעות ורוצה לפדותם דשומעין לו אלא אפי' אין לו מעות שומעין לו שישומו שאם יהיה לו אח"כ מעות לא יתן רק כפי שויה כו' וכן משמע כדבריו ברא"ש וטור וע' לקמן סי' קי"ד סעיף ז' מיהו כל זה לדעת הטור והרא"ש אבל כבר העליתי לקמן סי' קט"ו סוף סעיף א' דלא כוותיה אלא כהרמב"ן והראב"ד ובעל התרומות שער ג' ח"ו ושער מ"ט ח' ט"ו ובב"י עצמו שם ובסי' ק"ז מחודש ח' משמע שסובר כן וכן פסק הריב"ש בתשובה סי' תפ"ג דבכל ענין א"י היתומים או הלוקח לסלק הבע"ח עד שיתנו לו כל שיעור חובו הא לאו הכי יכול למימר הקרקע שוה לי כשיעור כל חובי וכן עיקר וע' כל סי' זה בא"ע סי' ק"ד:
ק״ט:ב׳
א
וב"ד שהכריזו. ועיין בסמ"ע ס"ק י"א עד אבל הכ"מ כ' שם עליו דמל' הרמב"ם מוכח דשני בבות הן ושמ"ש ברישא אבל לא בדק בשומא ר"ל שהכריזו כו' וקשה לפי דברי הכ"מ ה"ל לש"ס לתרץ כאן בסיפא עשו אגרת בקורת כדמפורש להדיא ורישא איירי ג"כ בדאכריז אלא שלא עשאו בקורת ולא הוי ליה לדחוק כאן שצריכים כו' ודו"ק לכן נראה לכאורה דברי המ"מ עיקר וצ"ע:
ק״ט:ג׳
א
ואם רצו ב"ד כו'. ע' בא"ע סי' ק"ד סעיף ה' וע' בתשו' מהרשד"ם סי' שע"ד:
ק״ט:ד׳
א
מוכרין שלא בהכרזה. זהו כדין הנ"ל בסעיף דלפני זה היכא דזבני למזונות ולכרגא ומטעם שכתבתי שם עכ"ל סמ"ע ולא דק דכאן הוא הטעם דהוי כבעל דבר שרוצה לפרוע בעצמו ובאמת שאם אינם רוצים להפרע מדעתו זה תלוי בפלוגתא שבסי' ק"ג ס"א ע"ש וק"ל וע' בב"י:
ק״ט:ה׳
א
היינו כשהורידו לבעל חוב כן עיקר ומ"ש אבל ב"ד שמכרו כו' ר"ל אפי' כדי לפרוע לב"ח ודלא כנראה מל' הב"ח דאף היכא דמכרו לצורך פרעון ב"ח ג"כ דינו כאילו הורידו לב"ח ע"ש דליתא ודוק נ"ל. ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשה הב"ח על מ"ש הטור בשם ר' יונה דחולק על הרמב"ם ע"ש דלפי מ"ש א"ש שהרי הרא"ש כתב משמו כך הלוקח סומך עליהם כו' ור"ל אפי' כדי לפרוע לב"ח ודו"ק היטב וע' בהרב המ' פ' י"ג מה' מכירה דין י"א תמצא מבואר כדברי המחבר בהבנת הרמב"ם ודלא כב"ח ע"ש:
ק״ט:ו׳
א
כדין הדיוט כו'. ע' לקמן סי' רכ"ז סעיף ל"ד ודו"ק:
ק״ט:ז׳
א
מכרו ע"י שליח ועיין בתשר מהרא"ן ששון סי' קל"א:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
ק״ט
א
(שמעון להיורש) אבל אם הוא משכון ביד המלוה יכול לומר בתחלת ההלואה הלויתי יותר משויו לפי שהיה חביב בעיני ונ' דאע"ג דבסי' ע"ב ס"כ פסק רמ"א זה הדגן דהמחזיק אומר בתחלה היה בלבי שאם לא ישלם לי אזי אחזיק לעצמי הכלי כי הוא חביב לי מ"מ שומעין כאן להיורש כיון דהיורש מוחזק וכבר פסק רמ"א שם דהמוציא מחבירו עליו הראיה:
ב
(סעיף ג' כגון בשעת המגפה או בשעת מלחמה) יש כאן תימה גדולה בב"י שמשם לקוח דין זה דז"ל הב"י כתב על הרשב"ץ על קרקע של יתום שנמכרה בזמן שהיה מגפה חזקה בעיר מכר זה בטל דאע"ג דקי"ל אין להקדש אלא מקומו ושעתו וה"נ למכר כמ"ש האחרונים היינו בזמן שנעשה המכר בזמן הראוי למכור אבל זה שמכר בזמן שאין ראוי למכור הוי כמוכר בלא אכרזתא והכי מוכח בפ' שום היתומים דתנן עבדים נמכרים בכסותן לשבח וכו' וכן מרגליות ופרה ומשמע דוקא כה"ג שא"א שישביחו בלי שום מעשה יותר ממה שהם שווים עכשיו מזבנינן להו במקומו ושעתו אבל בנדון זה שאם ימתינו עד שיעבור זעם המגפה ישוב למקומי השער בלי שום מעשה הוי כמוכר בלילה או שלא בשעת הכנסת והוצאת פועלים עכ"ל ואין דבריו נ"ל מההיא מתני' גופא שהביא הוא לראי' הזה הוא תשובתו דקתני וכן פרה אם ממתינין לאטליז משובחת והרי הכא א"צ מעשה להשתבח ואפי' הכי קתני אין להקדש אלא מקומו ושעתו ודבר זה פשוט ואגב חורפיה לא דק וסעד מצאתי לדברי בת' הרשב"א שכתב אשה וב"ח שבאו לגבות מקרקע בזמן שהוזלו מפני מלחמות אין שמין להם אלא כדהשתא כדגרסינן בפ"ק דב"ק מי שהיה לו בתים כו' עד ואי לא שקלי כיוקרא דלקמיה וכל שכן כאן דאין ידוע עד כמה תשלוט המלחמה ושמא אף אם תשקוט לא יתייקרו כיון דהוזל זול עכ"ל ב"י והנה תחלה נבאר דברי הרשב"ץ והרשב"א הנ"ל דבערכין פרק שום היתומים איתא במשנה אע"פ שאמרו עבדים נמכרין בכסותן לשבח שאם תלקח לו כסות בל' דינר משבח מנה וכן פרה אם ממתינין לה לאטליז פי' ליום השוק משובחת היא וכן מרגליות אם מעלין אותו לכרך משובחת היא אין להקדש אלא מקומו ושעתו פי' רש"י אף ע"פ שאמרו עבדים נמכרים בכסות לשבח כסות יפה שלהן משובחת ומעל' דמיהם כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות מל' דינר הוא משבחו מנה על דמיה שהוא שוה עכשיו אין לו להקדש אלא מקומו ושעתו בעבד ופרה שמעריך עצמו ומך ונדון בהשגת יד ולפי מה שיש לו נותן להקדש והיה לו עבד עכשיו שוה ך' זוז אין רואים כאלו לוקחין כסות בל' זוז ומשביח מנה ונמכר בק"ך זוז נמצא דמי עבד יתירים צ' זוז וכי יתן זה להקדש אלא כפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית בכפר אין שמין אותה אלא לפי מקומה זה הוא ראיית רשב"ץ וראיית רשב"א מדאמרינן פרק קמא דב"ק אי שקלית כדינך שקול כמו השתא ואי לא שקול כיוקרא דלקמיה והתם קאי בתשרי זול ארעא ובימי ניסן יקרי ארעא שמע מינה דלפי הדין משלם לו כזולא דהשתא וכ"ש כאן כדמסיים לעיל והנה ב"י והרמ"א עשו מחלוקת בין רשב"ץ לרשב"א ול"נ דאין כאן מחלוקת ולתרץ גם כן קושית הב"י על רשב"ץ דה"ק רשב"ץ דבשעת המגפה אין שם שער כלל דאין לך אדם שמוכר באותו העת אלא ממתינים עד עבור המגפה וא"ל הא גם בערך פרה דהוי שער אע"פ שאפשר לו לעשות יותר טוב דהיינו שימתין ליום השוק שיהיה שם ואפ"ה מזבין ליה כדהשתא בהקדש שאני התם דעל כל פנים קרוי שער דיש מוכרין בלא יומא דשוק אלא דרוב אדם ממתינים עד יומא דשוקא מ"מ גם בשאר יומא יש שם שער מ"ה ל"ק כלל מפרה לענין אטליז ולא זכר הרשב"ץ זה דהוא פשוט בעיניו אלא דמכח עבד בכסותו דבשער של עכשיו יכול למכור ביוקר ואם כן ה"א דאם לא לקח לו כסות הוה כאין לו שער בלא זה ואפ"ה אמרינן דמזבין ליה כדהשתא בלא כסות לזה תירץ דשאני התם דמחוסר מעשה הוא הך קניית כסות ואפשר דאינו רוצה לעשות המעשה ומוכרו בלא כסות ע"כ הוה ע"כ שם שער עליו רק שהוא מוכן על תוספת ריוח שיהיה מחמת כסות משום הכי מזבין כי השתא וכן בשעת המגפה ב"מ לא מחוסר מעשה כלל ובודאי ישוב השער כבראשונה הוי כאין לו שער כלל כי אין לך אדם שמוכר כלל אלא ממתינים עד שיבא השבח ממילא ובזה מתורץ קושית ב"י והרשב"א אינו חולק על דין מגפה אלא דמיירי בשעת מלחמה דיש ג"כ שער אלא דאינו טוב כמו אחר המלחמה ואין אדם ממתין מלמכור עד אחר מלחמה דאינו יודע קץ לזה מש"ה הוי שער אפילו בשעת מלחמה כיון שאין שער אחר להמתין לו ועפ"ז אינו מיושב מ"ש הרמ"א להשוות מלחמ' לדבר דבמלחמה יש עכ"פ שער ובדבר ב"מ אין שער כלל ובטל המכר וכן יש להורות ולא כדעה הראשונ' לפ"ד הרמ"א. ולא כי"ח אלא כמ"ש:
אורים ותומים, תומים
ק״ט
א
בשעת גבי' וי"ח דעת י"א הוא הרשב"ץ בתשובה ודבריו צ"ע כי פשיטא אם כ"כ רעש ומהומת מלחמה או מגפה ר"ל שאין שער ומקח וממכר כלל וכל איש חושב להמלט על נפשו ברור דאין למכור והוי כלא הכריזו ובשעה שאין פועלים נכנסים ויוצאים ונמכר בלילה וכבר תמה ירמיהו הנביא כאשר הכשדים הגשו סוללת להלחם על העיר וה' צוה לקנות שדה ע"ש וכ"כ הט"ז אבל אין זה לענין הראיה שהביא הרשב"ץ מהך דפרה אם ממתנת לאטליס משובחת דשם יש כאן זמן קנין בכל אופן. וע"כ דכוונתו דמיירי דעולם כמנהגו נוהג וקונים ומוכרים רק זילי נכסי למאוד. ולכך למדוהו מהך משנה וס"ל כמ"ש רש"י דאף פרה ממתינ' לאטליס היינו מעשה להעלות' למקום כרך שיש בו האטליס ומיניה דייק הא בדליכא מעשה ממתינ' ודבריו בלתי מובנים. דגבי לוה ומלוה מוכ' מריש פ"ק דב"ק דאמרין אם שקיל כדינך שקיל ואם לאו שקול כיוקרא דלקמן מבואר הא היכי דשקיל כדינו א"צ להמתין עד שעת הקיץ דיהיה השדה מיוקר בבירור. וכ"כ הבעה"ת בשער ג' בשם הרמב"ן דמוכח מפ"ק דב"ק דאין להמתין וכוון להנ"ל ואם כוונתו של הרשב"ץ לחלק דוקא בלוה. אבל ביתומים החמירו ונמשך אחרי דברי התוס' שם בעירובין דתלו ענין הכרזה בהך דהמתנה לאטלס וס"ל אי ס"ד דאין להמתין עד שעת היוקר למה מכריזין פ' יום וא"כ ס"ל כדעת הרמב"ם דבלוה עצמו א"צ ל' יום אבל ביתומים צריך ל' יום א"כ ש"מ דהחמירו. אך עם כל זה אין לו ראיה כלל מהך משנה דיש להבדיל בין מלוה ולוה דודאי אם המלוה צועק איני רוצה שימכרו עכשיו נכסי' כי אפסיד עי"כ חובי ואצא בגרעון כסף פשיטא דרשות בידו ומאן מוחה להיות ממתין בחובו כל זמן שירצה ובפרט שהוא טובה ללוה ג"כ רק כל הנדון כי המלוה צועק אני מבקש תשלומין ומה לי להמתין עד שעת היוקר א"כ מה ראיה מהך דממתין בהקדש דשם הקדש המלוה ומבקש ערכו בהשיג יד ויותר שיהיה נמכר יותר עדיף כח הקדש ומגרע כח הנערך והנידר וא"כ פשיטא במקום שאין תלי' במעשה דממתינין דזהו לטובת המלוה אבל לא מה שהוא לטובת הלוה והמלוה צועק אני צריך למעותי ואיני רוצה להמתין כלל ומהכ"ת לחלק בין לוה ליתומים בלי ראיה. וגם אין להביא ראיה מתוס' דהקשה שם דאם אין ממתינים כדי שירוויח ההקדש אין מכריזין ס' ימים וממתינים ותי' לחלק בין קרקע למטלטלין ע"ש הרי דמקום דצריך המתנה להכרזה אף לשעת היוקר ממתינ'. דלא זו לפי מ"ש הדרישה דקושי' התוס' הואיל מקרא ילפינן דאין להמתין א"כ אף הכרזה ממועט וא"כ י"ל מסברא לא תלינן זה בזה אף דממתיני' להכרזה בשביל זה א"צ להמתין על שעת יוקר אף גם אם נימא דאין זה כוונ' קו' התוס' רק כוונתם איך החמירו בהקדש להמתין יותר מל' יום אשר הוא ביתומים ולהצריך ס' ימים כדי להרויח וכאן אין ממתינים ובזה נכנסו לחלק בין קרקע למטלטלין (ובזה מיושב קושי' הסמ"ע בדרישה דאיך אמרי' מכח תקנת' אין מכריזין במטלטלין הא ילפינן מקר' דלפמ"ש לא אימעט מקרא הכרזה רק קושי' התוס' על רבוי משך זמן הכרזה וק"ל) וא"כ יש לומר לשיטת הרמב"ם דהחמירו ביתומים להוסיף בהכרזה משאר לוים גם כן קשה קושי' התוספ' אם ממתינים לכך למה לא ימתינו עד שעת היוקר. ג"כ נדחה ממש"ל דבשלמא בהקדש דכל המתנה לטובת הקדש א"כ קשה למה ממתינים לכך ולא לכך אבל ביתומים דהמתנה לטובת היתומים והמלוה צועק אני רוצה מעותי אם כן וכי בשביל שאנו מעבירין עליו הדין לטוב' יתומים להמתין למד יום ימי אכרזתא נעבור עליו עוד הדין להמתין עוד עד שעת היוקר כולי האי לא עושין לו ולקתה מדת הדין ח"ו וא"כ הדין שוה כמו בלוה נופיה דאין להמתין ואין לומר בשלמא למלוה גופיה אין להמתין דשומא הדרא מה שא"כ למכור הא לא הדרא דהא מאן ערב דלא ימכור אותו המלוה ולא יהדר וגם להרא"ש הא בנתייקרה לא הדרא אך יש קצת עזר לדברי רשב"ץ לחלק בין לוה ליתומים מהך שמעתא בב"ק דף ז' ע"ב דפריך הגמרא א"כ אתה נועל דלת וכו' ודחיק הגמ' אי איכא לדמויי לכתובת אשה דדינ' בזיבורית איכא לאוקמי' ועין בהרא"ש וקשה למה נאיד מב"ח ולימא ביתומים גדולים דקי"ל דגובי' מזיבורית ולית בהו נעילת דלת כדאמרינן בפ' הניזקין דלא מסקי אדעתא דימות ויפול נכסי' ליתומים וא"כ הם אומרים אי שקלת כדינך זיבורית שקלי ואם לאו שקול כיוקרא דלקמא ולמה קאמר לכתובת אשה. אלא דביתומים החמירו חז"ל להמתין עד שעת היוקר וא"כ ל"ל ואי לאו שקיל דאפילו אי שקול כדיני' צריך ליקח כיוקרא דלקמא או להמתין. וכן מסייע לשון רש"י דכתב לכתובת אשה וכו' כגון שנתן לה גט בתשרי וכו' ולא פי' שמת בתשרי ולמה נקט גט אלא ודאי ביתומים לא שייך כן ולכן צריך לומר בגט וכן מורה ל' רש"י בהך משנה דעירובין דכ"ז אעפ"י שאמרו עבדים נמכרי' בכסותן לשבח ומעלה דמיהן כגון גבי נכסי יתומים וכו' דמורה בנכסי יתומים ממתינים לאטלס. והדרישה ביקש לישבו דמיירי בנמכרים מן אפטרופס וזהו דחוק ובפרט כי מן רש"י בב"ק סיוע להנ"ל ובזה יובנו דברי התוס' הנ"ל דהקשו למה צריך שום הקדש ס' ימים דעם כל מש"ל מ"מ הדבר יקשה איך לתלות הכרזה בהמתנה לאטלס לזו ממתיים ולזו אין ממתינים ומנלן להקשות אבל לפי הנ"ל ניחא דקושי' התוס' גבי יתומים ממתינים וגבי הקדש אין ממתיני' ולעניי הכרזה רואין ההיפוך דלענין הקדש יותר ממתינים מן יתומים והסברות הפוכות. וא"כ נוטי' הדברים להנ"ל וכן אמרינן סתם דאין ממתינים פרה לאטלס בין הוא קרוב במקום ובזמן או לא לעולם אין ממתינין ואין להקדש אלא שעתו ואלו ביתומים במטלטלין אמרינן אם הוא קרוב ליומא שוקא או למקום השווקים ממתינ' ומביאים לשם ועכצ"ל לחלק בין יתומים להקדש דשם גזרת הכתוב. ואף כי הרמב"ם בהל' עירובין נראה שמפרש הא דתנן אעפ"י שאמרו על התגרים השמים העבדי' אמרו שכך ראוי לעשות מ"מ אין משגיחין עליהם ומזה אין כאן ראיה לשל יתומים מ"מ הואיל וכתב בפי' המשנה דאין משתכרין בשל הקדש וזה מורה בבירור הא בהדיוט ממתינין לאטלס. והרב ב"י דהביא תשובת רשב"א אשר ס"ל דאין ממתינין וראייתו מהא דיוקרא דלקמן איירי בלוה גופי' ובזה ליכא חולק לענ"ד אבל ביתומים יש לחלק ואין קושי' לרשב"ץ וגברא רבה דאמר מילתא אין מזיחין אותו. ונראה דאף הב"י דהשיג הוא מיירי באופן שיש כאן חשש דאח"כ יתקלקלו הקרקעות ביותר והחשש נראה לעיני' כמו במלחמה דפן יחר בו הקרקעות או ימותו וילכו פני העם וישארו דלת הארץ וכדומה אבל זולת זה מודה דמדמה אותו להך דאין ממתינים פרה לאטלס והא התם כתבו התוס' דוקא במטלטלין אבל לא בקרקע והדרישה הניח בצ"ע ולכן צ"ל דס"ל לב"י דמ"ש לד"ת קרקע או מטלטלין אלא ברור דבמטלטלין שכיחי הנזק כדאמרינן דלכך אין מכריזין שמא יקרה בהם אסון אבל לא במקרקע דלא שכיחי ביה היזיקא וממתינ' ולכך בעת הרעש דשכיחי היזקא שוה מקרקע למטלטלין. וס"ל לב"י כמו דאין ממתיני' לטובת הקדש אף כאן אין ממתיני' לטובת הלוה. ולפ"ז נראה דאם יש כאן חשש הקלקול אף בהכרזה יכולים הב"ד למעט דהא התוס' תלי' זה בזה ואם נדמה אותו למטלטלין שם בצרו לי' רבנן כל אכרזת' וא"כ הכל לפי ראות עיני הב"ד:
ב
אבל אם לא בדקו בשומא עיי' סמ"ע ס"ק י"א ואיירי' דדעת המ"מ הפי' דלא דקדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקור' היינו שהיה בעת או במקום שא"צ הכרזה. ונתקשה הכ"מ בפירושו דהיינו סיפא וכן אם מכרו קרקע בעת כו' וכי דרך הרמב"ם לטפויא מילתא פעמים מבלי תועלת. ונראה דודאי אגרת בקורת היינו אגרת אכרזת' שנותנים למלוה אם נישום לו קרקע כדי שיאכל פירות מכי שלמו ימי אכרזת' אבל לוקח השדה מה לו בהכרזה רק יש לו שטר מקח מב"ד שקנה שדה ומעת דיהיב זוזי אוכל פירות כשארי הלוקחים וא"כ מיירי הרמב"ם בשני אופנים הן שנשום למלוה והן שנמכר לאחר בכל שניהם אם טעו בשתות מכרן קיים ולא יותר ותרווייהו צריכי דה"א דלוקח דקנה מב"ד יש לו דין כמו שארי לוקחים דאין אונאה לקרקעות אבל מלוה דלא קנהו רק נחלט לו בשומא בזו יש לחלק בין שתות ליתר. וכן י"ל להיפוך במלוה היון דשעבוד עליו בשדה ובלא"ה שומא הדרא אין מדקדקים כ"כ ולכך תרווייהו צריכי וזהו כוונת הרמב"ם אבל אם לא בדקו בשומא ולא כתבו אגרת בקור' והיינו כמ"ש למלוה עצמו דבהו שייך אגר' בקור' וכן אם מכרו וכו' והיינו ללוקח דעלמא ועל שניהם קאמר דתלוי בשתות ודין אחד לשניהם. ואמת דברישא לא ה"ל מכרן קיים ובטל רק שומתן קיים ובטל רק לישנא דלוקח גריר ואזיל ובאמת אף הוא מכירה יחשב כן י"ל לדעת המ"מ. והרמב"ם נקט בהך בבא לישנא דרישא דמשנה שום הדיינים וכו' והרמב"ן מוקי ליה לדעת הרמב"ם ששמוהו למלוה בעצמו ע"ש בר"ן אבל הב"י מפרש דתרי בבות נינהו ובבא ראשונה איירי דהוא במקום ועת שצריך הכרזה רק לא דקדקו כראוי ובבא שני' במקום דלא צריך הכרזה ואמ' כן מורה לשון הרמב"ם. אבל כבר תמה הש"ך דבגמרא דפריך במשנה קתני אם טעו בשתות דמכרן בטל בממ"נ אם עשו הכרזה הא אפילו שוה ר' בק' מכרן קיים ואי לא עשו הכרזה הא ה"ל טועה בדבר משנה וחוזר ומשני במקום דא"צ הכרזה ולמה לא משני בפשוט דעשו הכרזה רק דלא דקדקו כראוי כמ"ש הכ"מ ברמב"ם וצ"ע לכאורה. אמנם נראה דבלא"ה יש להבין מה זהו דקדוק שומא והכרזה אם שמוהו כהדין ע"י שלשה היינו שומא כראוי ומה דקדוק שייך ביה ואם לא עשו כפי הדין וחוקת השומא והכרזה א"כ הרי הכל בטעות והכל חוזר ולמה יהיה כחן יפה שיהיה עד שתות קיים. ולכן נראה דהא דאם היה שומא והכרזה בדבר עת ומקום שא"צ הכרזה אעפ"י שהכריזו לדעת הרמב"ם מ"מ אין כחן יפה הוא הטעם דהואיל אין חיוב עליהם לא רמי' עליה לשום ולדקדק היטב וכמ"ש הסמ"ע ס"ק ט"ז ופשוט. וא"כ אם טעו בדין וחשבו על דבר שצריך באמת הכרזה שא"צ מהדין הכרזה רק הם ליתר שאת ויפוי כח הכריזו א"כ אף בזה לדעתם לא רמי' עלי' ולא בדקו ודקדקו כפי הראוי דמ"ש אם באמת צריך הכרזה או לא. ולפ"ז הנך תרי בבות נקט הרמב"ם בבא ראשונה דבאמ' צריך הכרזה רק הם טעו וחשבו דא"צ הכרזה ולכך לא בדקו ולא דקדקו כראוי כי אמרינן דה"ל מילתא דלא רמי' מ"מ הואיל דהכריזו כחן יפה עד שתות וכן אם הוא באמת דבר דא"צ הכרזה. וא"כ טובי קמ"ל בהנך תרי בבי א' דטעו וחשבו דא"צ הכרזה וא' דבאמת א"צ הכרזה ובזו קמ"ל דיותר משתות מקחן בטל דה"א הואיל באמת א"צ הכרזה כחן יפה ביותר ובזו קמ"ל דמ"מ עד שתות מכרן קיים ודוק. ומעתה קושי' הש"ך מיושב דכל כמה דלא משני הגמרא על הך קושי' הנ"ל דאיירי במקום שא"צ הכרזה וס"ד דלכל מילי צריך הכרזה ל"ל כתי' הכ"מ דלא דקדקו כראוי כי קשה כמש"ל מה דקדוק יש בזה ולכך איצטרך לשנויי דיש מקום וזמני' דא"צ הכרזה וא"כ שפיר י"ל כהנ"ל דטעו וחשבו דא"צ הכרזה וכנ"ל וא"ש:
ג
ואם רצו ב"ד וכו' כפי דעת הרא"ש בפרק אלמנה ודעת הטור הפי' דלוקח אינה ליתומים ונמכר קרקע שלהם בזול וא"כ הברירה ביד יתומים או לבטל המקח או שיאמרו החזר לנו כפי מה שאוניתנו דל"ל יתומים אינו ללוקח דהא דעת הרמב"ם כמבואר בס"ה דאין חוזר כלל אך יש להבין דמה זה שכתב דלא יהיה כח הדיוט חמור מהם מה חומרא כאן בממ"נ טוען הלוקח אם כפי ההדיוט באת עלי הרי אין אונאה לקרקעות ואי בכח יתומים מקחו בטל ואיה מקומו להחזיר האונאה ולקיים המקח וצ"ל דס"ל לרמב"ם דחז"ל משוו מטלטלין לקרקעות בכל אופן בשומת ב"ד ושלא לעשות ביניהם הבדל כלל שלא לחלק בין שומא לשומ' ולכך במטלטלין ודאי אם ירצו יתומים שיחזיר להם אונאה ויקיים המקח מקחן קיים ומחזיר דלא יהיה כחם גרוע משל הדיוט דקי"ל קנה ומחזיר אונאה ולכך אף במקרקע כן דלא חלקו חז"ל בין שומא לשומא ולכך נתן הרמב"ם טעם זה למטלטלין וה"ה לקרקעות מכח ממילא ודייק ליה הרמב"ם דמשנה כללן שום הדיינים דמיירי במטלטלין נמי כדאמרי' בגמרא בדברים שאין מכריזין דהיינו מטלטלין ומדכללן כחדא ש"מ דחד דינא אית ליה. אמנם כפי מה שנראה מתוך דברי הר"ן ויתר מחברים לא איירי דנתאנו יתומים רק דנתאנה הלוקח דהיינו לא לוקח רק המלוה שנישום ליה בחובו ובזה דינו דשתות מקחו בטל הואיל ושמוהו בע"כ כמ"ש הרמב"ן בזו מ"מ אם ירצו יתומים לקיים המקח ולהחזיר לו אונאה שפיר דמי דזה מתקיים במטלטלין ומכ"ש בקרקעות. ולפ"ז אפשר בקרקע ונתאנו היתומים דא"י לכוף ללוקח לקיים המקח ולהחזיר אונאה דקאתי בכח ממ"נ ומודה להרא"ש הרמב"ם בזה. ומהכ"ת לעשות מחלוקת חדשה. ולכך בסי' זה דהעתיק לשון הרמב"ם מכוון בלי שינוי לא הביא המחבר דעת החולקים דהוא הרא"ש דאם מפרשינן כפי' השני לא יחלוק הרא"ש משא"כ בא"ע סי' ק"ד דהעתיק בפי' אם נתאנו היתומים הביא וי"ח שהוא הרא"ש דחולק וע"ש ונראה לדעת הרמב"ם אם נתאנו יותר משתות והם מרוצים מ"מ לקיים המקח המקח קיים לדעת הרמב"ם לקמן בהל' אונאה דאף בביטול מקח א"י לחזור המאנה דלא עדיף כח הדיוט משל יתומים ואפשר לפי שנתן הסמ"ע הטעם לקמן דלכך אין המאנה יכול לחזור דלא יהיה חוטא נשכר אם כן כאן דנעשה עפ"י ב"ד לא שייך כך ומ"מ דחוק וצ"ע:
ד
והמטלטלין בגמרא קאמר הטעם שמא יגנבו ויש להסתפק אם המטלטלין הם ביד המלוה דתפסינהו למשכון אם ג"כ לא שייך ביה הכרזה דלא שייך שמא יגנבהו דהוי ש"ש או משום פרוטה דר"י או דתפסינהו אזוזי וא"כ מה חשש גניבה יש כאן ואונסי' לא שכיחי. ומתוס' דהקשו הא מטלטלין דיתמי לא משתעבדי ותי' דתפסינהו אזוזי משמע דס"ל דמ"מ יש כאן חשש אונס או דלא פלוג עבדי רבנן או דחששו גם כן להפסד דמלוה:
אורים ותומים, אורים
ק״ט
א
יכריזו ס' יום וכו' דהדבר הנמשך בזמן קלא אית ליה אף דלא הוכרז תמידין כסדרן רק ב' וה' כל שבוע משא"כ בשלשים יום הואיל וזמן קצר לית ליה קלא אם לא שיכריזו בלי הפסק:
ב
בשעת הכנסת פועלים דאז שומע מפועלים מה שראו בשדה או שיש להם אז פנאי לראות ולבקר השדה ובבקר הבעה"ב אומר לפועלים לילך ולבקר את השדה כשיהיה להם פנאי או דרך לשם. וכל זה בשדות אבל בבתים לא שייך זה ומ"מ לא פלוג עבדי רבנן ואף בבתים נהגו כך:
ג
לב"ח או לכתובות אשה כי איכא דניחא ליה אם יקחנו לשלם לב"ח דאינו מקפיד כ"כ בזוזי כמו אם ישלם דמיו לאשה דמקפדת אזוזי ולפ"ז במתה אשה ויורשים הם גובים כתובתה א"צ להודיע:
ד
שומעין ליורש כי שומא הדרא ואם יקחנה בכפי שומתו הרי היורש יכול לחזור ולפדותו. אבל אם יהיה לוקחו בכל החוב כשירצה היורש לפדותו יצטרך ליתן כל המעות והוי פסידא דיליה ועיין מש"ל סימן קי"ד מזה באריכות באורים ותומים ע"ש כי שם מקומו:
ה
והכרנו וכו' דדלמא קרקע זו לא היה שייך ללוה בעצמו רק ליתומים גופיה והוא מחזיק בשל קרקע ממורישו ויפסידו ואח"כ יבא בעדים שקרקע שזה ירד לתוכה שלו הוא ואין לב"ח שעבוד עליו והוא הפסיד קרקע שלו ולכך צריך הב"ד לחקור ולידע היטב דהקרקע שייך בבירור להלוה ולא להיורש:
ו
נעשה כמי שטעו בדבר משנה אפילו לא טעו כלל בשומא מ"מ כיון שלא היה כפי תקנת חז"ל:
ז
דאין לב"ד למכור וכו' עיין תומים דמיירי דיש מנהג סוחרים נוהגים למכור וליקח רק זילא נכסי בזו דעת המחברים הללו דמוכרין אבל אם אין שער מקח וממכר כלל לגודל הרעש לכ"ע אין מוכרין דהוי כאלו לא הכריזו או כאלו נמכר בשעה שאין הפועלים נכנסים כלל. ועיין תומים דהבאתי כמעט ראיה ברורה לדברי רשב"ץ החולק וס"ל בשל יתומים אין מוכרין וממתינים עד שעת היוקר והרשב"א בעל דיעה קמייתא מיירי בלוה עצמו שבאים להתפרע מנכסיו בזו לא החמירו להמתין ע"ש. ולכך כתבתי דאפילו לדעת רבינו ב"י החולק ארשב"ץ וס"ל דאף בשל יתומים אין ממתיני' היינו ביש חשש לפנינו דח"ו אם ימתין עד יעבור רעש יתקלקלו הקרקע ביותר מכמה טעמים אבל אם אין חשש זה מצוי לפנינו אף להב"י אין ראיה דאין להמתין עוד כתבתי לדעת הב"י בכה"ג דאין ממתיני' אם נראה לב"ד למעט בהכרזה כדי למכור טרם יבאו ימי הרעה ח"ו אף זה רשות בידם:
ח
אחריות על יתומים היינו מה שירשו מאביהם אבל אין חל על נכסים שלא ירשו וקמ"ל דה"א מאן דזבין בב"ד קלא אית ליה ובטוח שלא יבא ערעור וכלוקח שלא באחריות דמי קמ"ל דמ"מ אמרינן ט"ס הוא ואחריות על יתומים גמרא:
ט
שוה ק' בק"ק עיין מש"ל ס"ס ס"ו דאיכא למ"ד דוקא בכה"ג ולא יותר ע"ש:
י
אבל אם לא בדקו וכו' עיין תומים דדעת המ"מ דהכל מיירי במקום שא"צ הכרזה ודלא יקשה א"כ סיפא דקתני וכן אם מכרו קרקע הא היינו הך צ"ל דרישא מיירי שהחליטו למלוה בשומתו וטעו וסיפא איירי דבהכרזה לקחו אחר על פי השומא וקמ"ל במלוה וקמ"ל בלוקח וצריך לומר מכרן דקתני ברישא לשון מושאל וכוונתו שומתן. אמנם הכ"מ יצא לדון ולומר דמיירי דבעי הכרזה ומ"מ אם לא דקדקו בו כראוי דינו בשתות ולא יותר. ובזה איירי הך בבא דלא דקדקו כראוי. ובסיפא במקום שא"צ הכרזה. ועיין תומים דכתבתי פי' לדבריו מהו שלא דקדקו היינו דחשבו שהוא מדבר דא"צ הכרזה רק ליפוי כח עשו הכרזה ולכך אינו מועיל רק עד שתות דלדעתם א"צ הכרזה ולא דקדקו כראוי:
יא
פחות משתות מכרן קיים דבזה למדו קרקע מן מטלטלין דכמו במטלטלין בפחות משתות הוי מחילה ולית ביה קפידא כן עשהו בזה בקרקע אבל בשתות כיון דבמטלטלין ליכא מחילה לא השוו מקרקע למטלטלין דשם קנה ומחזיר אונאה משא"כ בזה כיון דקפידא הוא הכל בטל:
יב
או במקום שנהגו וכו' כי מלעיגים על אותם בני עיר שהם כל נכסים הנקנים באכרזתא כי רובם ב"ח וקרקעות שלהם נמכרים ולכך נמנעו לקנות דבר באכרזתא ומטעם זה בטלו שם אכרזתא גמרא:
יג
מכרן בטל הטעם הואיל ואינם מחוייבים בהכרזה לא רמיא עלייהו דב"ד לדקדק בהכרזה ולכך לא אלים כחו:
יד
דכיון שהכריזו וכו' דאדרבא כיון דאין על ב"ד חיוב להכריז והם מ"מ הכריזו ש"מ דדייקי יותר בהכרזה ויותר אלים כח ב"ד:
טו
ויחזירו אונאה וכו' עיין תומים דהרא"ש מפרש דמיירי דהפחת הוא ליתומים וס"ל להרמב"ם דיכולים לתבוע שיחזיר להם האונאה ויתקיים המקח ובזה חולק וע"ש מ"ש דס"ל לרמב"ם דלא חילקו חכמים בין שומת מטלטלין לשומת קרקע אבל אני כתבתי די"ל דיתומים אינו ללוקח ויש להם רשות להחזיר האונאה ולקיים המקח ולא קשה הא לדעת רמב"ם אם נתאנה לוקח לעולם לא מצי לחזור דכאן מיירי במלוה שנשום ליה בע"כ. ודינו בשתות וס"ל אם ירצו יתומים להחזיר לו אונאה מקחו קיים ולפ"ז י"ל בדין הרא"ש הרמב"ם מודה להרא"ש דאין רשות ביד יתומים לומר החזר לי אונאה וקיים המקח. גם אם היה פחת ליתומים יותר מכדי שתות אם יכולים יתומים לומר אעפ"כ נקיים המקח כדלקמן בהל' אונאה ע"ש בתומים דהדבר צ"ע:
טז
העבדים וכו' שמא יברחו ומטלטלין ושטרות שמא כשיתאספו רבי' להכרזה עי"כ יגנבו אותן ומיירי לדינא דגמרא שכתב מא"ק או שתפסינהו מחיים דאל"כ למה נמכור הא לא משתעבדי ועיין תומים ואע"ג דמלוה התופס הוי ש"ש מ"מ אף לפסידה דמלוה חששו חז"ל:
יז
או ב"ד שלוו וכו' הטעם כדי שיהיה שכיחי אנשים המלוים אותו ואם נעשה תמיד שומא והכרזה ימנעו אנשים להלוות:
יח
בשומת ב"ד וכו' דכיון דהוא אין לו ברירה והוא מוכרח לקבל השדה כפי שומת ב"ד ולא אמרו הכרזה אלא אולי ימצאו קונים ביותר משומתן אבל אי לא מחליטין השדה למלוה בע"כ וא"כ על שומת ב"ד קסמיך ולכך בטעות שתות בטל המקח אבל לוקח הן שמכרו ב"ד לפרוע לבע"ח והן שמכרו לצורך אחר עכ"פ הוא אינו מוכרח ליקח א"כ שהוא ברצונו לקחו הרי הוא כאלו קנה שדה מאיש אחר שאין אונאה לקרקעות שטרות ועבדים:
יט
וכן הדין באפטרופוס לאו דמין לגמרי דבב"ד אם הם נתאנו בפחות משתות מכרן קיים ואפטרופוס הוי כשליח בעלמא ואפילו בכל שהוא המקח בטל ולכך אפילו רבינו יונה שחולק בדין ראשון דס"ל דלוקח יכול לומר אני אב"ד קסמיכנא וחשבתי שהם לא טעו בשומא אבל באפטרופוס לכ"ע לא גרע מהדיוט ואין ביד לוקח לחזור וכ"כ המ"מ:
כ
בכל שהוא המכר בטל דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולהיפוך אם טעה הלוקח מ"ש דקנה ממוכר גופיה או משליח אין אונאה לקרקעות:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5