שולחן ערוך, חושן משפט ק״ו: דין הבא ליפרע שלא בפני בעל חובו ובו ג סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

דין הבא ליפרע שלא בפני בעל חובו ובו ג סעיפים:
מלוה שבא ליפרע בשטר מקויים שבידו שלא בפני לוה אם יכולים ב"ד לשלוח לו ולהודיעו עד שיעמוד עמו בדין שולחים ומודיעין לו אם הוא בכדי שילך השליח ויחזור תוך ל' יום והמלוה יתן שכר השליחות ויגבנו נוסף על חובו ואם הוא במקום שאין השליח יכול לילך ולחזור תוך ל' יום מגבין לו חובו מיד אחר שישבע המלוה ויטול בין מהמקרקעי (רשב"א) בין מהמטלטלים ואין חוששין לשובר ואם כתוב בשטר נאמנות בפירוש שאפי' יפרע שלא בפניו או שכתוב בו נאמנות עליו ועל באי כחו אינו צריך לישבע: הגה י"א דאין גובין שלא בפניו רק מלוה עצמו אבל לא מיורשיו אלא צריך לילך אחריהם (ריב"ש סימן שנ"ג) וע' לעיל סי' ע"ג סעיף י' וסימן י"ד סעיף א':

ב

שלשה ראיות צריך להביא לב"ד ואח"כ יפרע שלא בפניו ראיה ראשונה לקיים שטר שבידו שניה שבעל חובו במדינה אחרת רחוק יותר מכדי שילך השליח ויחזור תוך ל' יום שלישית שאלו הנכסים בחזקת פלוני הלוה הם:

ג

הבא ליפרע שלא בפני לוה כשם שבית דין יכולים לפורעו מנכסיו שלא בפניו כך הם יכולים למשכן לבעל חוב קרקע בחובו שזה יותר טוב לו:

א

מקויים. עי' בתשו' ראנ"ח סי' ט"ו למה נקט שטר מקוים כו' ועיין בתשו' רש"ך ס"ב סימן ק"פ וס"ג סי' מ"ט ובמהרשד"ם סי' מ"ג. ש"ך:

ב

ומודיעין. דשמא יש שובר בידו דלוה שכבר פרע החוב. סמ"ע:

ג

השליחות. ומי ששולח הזמנה אחר חבירו שיעמוד עמו לדין אינו בדין שישלם הלו' השכר מהרש"ל וב"ח וע"ל סימן י"ד ס"ה. ש"ך:

ד

שישבע. אפי' פטרו משבועה וע"ל סי' ע"א ס"כ. שם:

ה

מהמטלטלים. ולא חיישינן שמא יבריחם המלו' ולא יהי' ללוה ממה לגבות מידו כשיבא עם שוברו כמ"ש הט"ו בסי' צ"ח דשאני התם דטען מתחלה תנו לי זמן ואביא ראי' לבטל השטר אבל מספיקא לא חיישינן להכי להמתין יותר ממהלך ל' יום כ"כ הרשב"א. סמ"ע:

ו

מיורשיו. ז"ל הריב"ש דוקא מנכסי הלוה עצמו אבל אם מת הלו' ומצא נכסי יורשיו במקומו אע"ג דהיורשים חייבים לפרוע חוב אביהם מחמת שירשו ממנו ממון אחר מ"מ אין שעבודו על נכסים אלו שהן של יתומים ואינו גובה שלא בפניהם כו' ועד"ז צריכים לפרש דברי הרמ"א אבל מה שירשו מאביהן שהוא משעבודו דבע"ח גובין שלא בפניהם עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סימן ר"ח:

ז

לקיים. אבל כשאין השטר מקוים אין גובין בו שלא בפניו ומשמע דה"ה דאין גובין מלקוחות ומיתומים דטענינן להו מזויף וכן נרא' דעת הה"מ והסכימו לזה התוס' והרשב"א והר"ן ור' ירוחם והנ"י ודלא כר"י והכי נקטינן כ"כ הש"ך. וכתב עוד דבתשו' מבי"ט פסק בשנים שיש לכל אחד שטר על ראובן והמוקדם בלתי מקוים רק שהלו' מודה שכתבו אין בע"ח המאוחר ומקוים יכול לטעון מזוייף או אמנה ושיש קנוניא בין הלוה והבע"ח דכל שמודה שכתבו הוי כמקוים כו' ואין דבריו נ"ל אלא נרא' דחיישינן לקנוני' כו' ע"ש שהוכיח כן מדברי הש"ס והפוסקים:

א

ל' הרמב"ם ריש פ"ג מהל' מלוה

ב

וכ"כ הרי"ף בפרק הכותב כ"כ הטור בשמו בס"ד

ג

טור שם שכן פי' הרא"ש דברי הרי"ף מ"ש אי מצי לשדורי ליה ולאודועי'

ד

שם בשמו כ"כ בפרק הנזכר ובתשובה כלל ע"ג סימן ג' לפי שהוא לטובת הלוה לפי שמן הדין היה לירד לנכסיו מיד משום נעילת דלת משא"כ הוצאת שער אדרכתא ואחלטתא של המלוה לשלם שהוא לתועלתו אם לא שהתנא ממ"ש בשם רבי ירוחם נ"ג ח"ד בשם ד"מ ☜ואם נפטר הנתבע התובעו לדין צריך לשלם שכר השליחות ב"י בס"ד בשם תשובת הרא"ש סמ"ע

ה

כרבא אמר רב נחמן אפי' ב"ח שלא יהא כל א' נוטל מעותיו של חבירו והולך למ"ה ואתה נועל דנת בפני לווין וכן פסק הרי"ף דקי"ל כרב נחמן בדיני והביא עוד ראיות לזה וכתב הרא"ש וכן עמא דבר

ו

לשון הרמב"ם שם

ז

מפני התקנה ה"ה שם

ח

טור ס"ב בשם הרמ"ה

ט

שם בשם בה"ת שער ט"ו דב"ד בכלל באי כחו הן

י

ל' הרמב"ם שם דין ב' וכתב ה"ה שכל דבר שנאמן הנתבע לומר עליו פרעתי בלא ראיה אע"פ שצריך שבועה אין גובין אותו שלא בפניו שמא יבא ויטעון פרעתי

יא

כדאמרינן קיימו שטרייכו וחותו לדינא (כתובות דף י"ט ע"א) וכן עיקר וכן העלו מקצת המפרשים ז"ל ה"ה

יב

שאם לא היו יודעין כן לא היו יכולין להזקק לנכסיו בלא ידיעתו

יג

כפירוש הרא"ש בדברי הרי"ף וכמ"ש בסעיף דלעיל

יד

גם כן פשוט הוא ה"ה שם

טו

טור סעיף י בשם תשו' הרא"ש כלל פ"א סימן ז':

א

בשטר מקויים. ית' בס"ב:

ב

אם יכולים. ב"ב קע"ד א' ההוא דיינא כו':

ג

אם הוא. כ"כ הרא"ש בפ' הכותב על דברי הרי"ף דזמן ב"ד ל' יום וכ"ה בירו' שם הגע עצמך דהוה באתר רחיק משלחין בתריה תלת איגרין חדא בגו תלתין כו' ואע"ג דאין הלכה כירו' בדבר זה כמ"ש הרא"ש שם מ"מ ילפי' דמהלך שלשים יום אפשר לאודעיה הוא:

ד

והמלוה יתן כו' ויגבנו. כמ"ש בערכין כ"ג ב' מוסיף עוד דינר כו' ובפסחים ל"א א' ואתי מלוה ופריק כו':

ה

מגבין לו. כתובות שם:

ו

אחר שישבע. שם פ"ז א' שבועות מ"ה א':

ז

בין מהמטלטלים. דלא אמרי' אלא באומר קבעו לי זמנא כמ"ש בסי' צ"ח ס"ז אבל על המטלטלים כו' כ"ז שהוא אומר אבל בלא"ה לא כמ"ש שם ס"ו וכאן לא חיישי' לשובר כמש"ל:

ח

ואין חוששין לשובר. ערכין כ"ב ב':

ט

ואם כ' בשטר כו' או שכתוב כו'. כתובות פ"ו ב' וב"ד הם באין ברשותו של הלוה שהן באי כחו וז"ש בפירוש שאפי' כו' כמו בלקוחות ויתומים דלא מהני סתם נאמנות כמ"ש שם כמתני' ואפי' לס' הרא"ש שם דלע"א מעידה שהיא פרועה מהני סתם:

י

י"א דאין כו'. עסמ"ע:

יא

שלשה. דטוענין לאדם שלא בפניו ולכך צריך לשבע כנ"ל:

א

דאין גובין שלא בפניו רק מלו' עצמו ולא מיורשין ע' סמ"ע שהבי' לשון הרא"ש דוקא מנכסי הלו' עצמו אבל אם מת הלו' ומצא נכסי יורשין במקומו ואע"ג דהיורשין חייבין לפרוע חוב אביהן מחמת שירשו ממנו ממון אחר מ"מ אין שיעבודו על נכסים אלו שהן של יתומים ואינו גובה שלא בפניהן ע"ש ויש לדקדק דמשמע דוק' שלא בפני יורשו אינו גובה הא בפני יורשין מיהא גבי ואמאי לימרו היורשין הא הני נכסים לא נשתעבדו לך דלאו מאביהן נינהו ואי משום שירשו ממון אחר ממ"נ אי איתנהו בעיניה כאן או במקום אחר יגבה אותן מנכסים ששעבודו עליהן ואי ליתנהו בעיני' וכגון שהיורש מכרן וכיוצ' אי לימא דמזיק שעבודו פטור א"כ מה שעשה: עשה ופטור מלשלם ואי נימא דמזיק שעבודו חייב א"כ הרי היורשים חייבים בחוב גמור מנכסי עצמן לפי שהזיקו ומחמת דינא דגרמי א"כ אפי' שלא בפניו נמי כיון דחוב עצמן הוא וע' משנה למלך פי"ג ממלו':

א

ראי' הראשונ' לקיים בשטר שבידו ע' ש"ך שהביא בשם תשובת מבי"ט בשני שטרות והמוקדם בלתי מקוים אלא הלו' מודה שכתבו ושעומד ליפרע אין בע"ח המאוחר ומקוים יכול לטעון מזויף משום קנוניא שבין הלו' והמלו' דכל שמודה שכתבו הוי כמקוים ואפי' לדעת המפרשים שחולקין על ר"ש היינו דוקא היכא דליתי' לבעל דבר אבל הכא דאיכא לבע"ד קמן והוא מודה שכתבו שאינו מזויף פשיטא דלקוחות לא מצי טעני כלל ועיין בש"ך שהשיג עליו והנה מל' רש"י בפ"ק דמציעא משמע כדברי המבי"ט גבי שנים אדוקין בשטר מלוה אומר ממני נפל כו' יתקיים השטר בחותמיו רשב"ג אומר יחלוקו אמר ר' אלעזר כששניהם אדוקין בטופס או בתורף אבל זה אדוק בתורף וזה אדוק בטופס זה נוטל תורף וזה נוטל טופס וכי לצור עפ"י צלוחיתו הוא צריך א"נ לדמי דאמר הכי שטר דאית ביה זמן כמה שוה ודלית ביה זמן כמה שוה בשטרא דאית ביה זמן גבי ממשעבדי ואידך לא גבי ממשעבדי יהיב ליה היאך דביני וביני וכתב רש"י וז"ל דתורף עדיף מטופס דאית ביה מקום הזמן דאלו שם המלוה והלו' והמעות כתובין אף בטופס שצריך לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונ' כו' ואי משום חתימת עדים דהוי תחת הטופס הא אית לרשב"ג הודה בשטר שכתבו א"צ לקיים והאי מורה שכתבו הוא עכ"ל רש"י ומשמע דמודה בשטר שכתבו מהני אפי' למשעבדי דהא האי דתורף גובה ממשעבדי מיהו בדברי רש"י שם לא ירדנו לסוף דעתו וכבר הקשו שם בתוס' דמה זה ענין למוד' בשטר שכתבו ופי' בענין אחר ע"ש ואם כן נראה דלא מהני מודה בשטר שכתבו למשעבדי ובפרט דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו וא"כ למשעבדי נמי צריך לקיימו וכן מוכח מדברי הרמב"ן שהובא בטור סי' פ"ח וז"ל והרמב"ן כתב בד"א כשהעדים לפנינו אבל אם אין שם עדי קנין אע"פ שהודה הלוה שהיה בקנין הרי הוא כשאר תביעה ע"פ ונשבע כשאר מודה במקצת וכן נמי בשטר אם אינו יכול לקיימה או משאר שטרות או מעידים המכירים החתימות אף ע"פ שמודה הלו' כיון דקי"ל דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו הרי הוא כהודאה על פה ונשבע על הכפיר' שעמה ופסקו בש"ע סי' פ"ח סעיף כ"ח ועיין בשטה מקובצת בפ"ק דמציעא מה שהביא בשם הרב רבינו יוסף הלוי וא"כ מוכח דמודה בשטר שכתבו אינו גובה ממשעבדי דאם גובה ממשעבדי א"כ אמאי נשבע כדין מודה במקצת הא ע"י הודאתו שמודה הוא גובה ממשעבדי וא"כ הרי הוא הודאת שיעבוד קרקע דהא היכא שגוב' ממשעבדי ה"ל שיעבוד קרקעות לשיטת הרמב"ן אלא מוכח מדבריהם דאפי' מודה שכתבו אינו אלא כמלו' ע"פ אמנם יש להסתפק היכא דהלקוחות בעצמן מכירין חתימתן ויודעין שאינו מזויף ומודים בדבר שאינו מזוייף אם גובה ע"פ הודאת לקוחות דגבי לוה שמודה שכתבו וטוען פרוע הוא נאמן במגו אבל לקוחות דלית להו מגו דהא אין יודעין אם הוא פרוע א"כ גובין מהם ואפי' הלוה בפנינו וטוען שכתבו ופרוע ואית ליה מגו דלא הודה שכתבו מ"מ אפשר דלא מהני הך מגו ללקוחות כיון דאפי' אם יטעון הלוה מזויף הלקוחות בעצמם יאמרו שאינו מזויף ועיין בתו' פ' חז"ה דף ל' ע"א ד"ה לאו קא מודית דהאי ארעא דידי הוא דרשב"א כתב שם דטענינן ללוקח כל מה שהמוכר היה יכול לטעון והוא זבינתיה במגו דלא היה שלך מעולם ואע"ג דהלוקח בעצמו ידע שהוא של המערער ודברי ר"י שם דכיון דאם היה המוכר רוצה לזכות בטענה שהוא שלו ולא היה שלך מעולם לא היה מעכבה הלוקח שהרי יודע שהוא של המערער לכן לא הוי מגו ע"ש ואפשר דכאן אפי' לר"י הוי מגו ולא שייך בזה דאם יטעון הלוה מזויף לא יעכב הלוקח דכיון דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין וכיון דהלוה פטור גם הערב פטור ועמ"ש בסי' מ"ט סק"ח:

א

שולחין ומודיעין. דשמא יש שובר בידו דלוה שכבר פרע החוב:

ב

ויגבנו נוסף על חובו. היינו משום שהוא לתועלת הלוה ? מה שאין כן הוצאת שטר אדרכתא ואחלטתא על המלוה לשלם שהוא לתועלתו אם לא שהתנה כ"כ רי"ו נ"ג ח"ד ד"מ ס"ס י"ד:

ג

נוסף על חובו. ר"ל היינו דוקא כשנתחייב הנתבע מה שא"כ אם נפטר הנתבע התובעו ? לדין צריך לשלם שכר השליחות כ"כ הב"י ס"ד בשם תשובת הרא"ש דרכי משה ד':

ד

שאין השליח יכול לילך כו'. לאפוקי מדעת הרמ"ה שכתב הטור בשמו דנותנין לו קל"ח יום ועד"ר שכתבתי טעם דבריו:

ה

אחר שישבע המלוה. זהו שבועת המשנה ובנק"ח שתקנו להשביע וב"ד פותחין לו בה שישבע למי שבא להפרע בשטיח שבידו מנכסי הלוה שלא בפניו:

ו

בין מהמטלטלים ולא חיישינן שמא יבריחם המלוה ולא יהי' להלו' ממה לגבות מידו כשיבא ויראה שוברו כמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' צ"ח דחיישינן להכי דשאני התם דשמעינן מיניה דטען מתחלה תנו לי זמן ואביא ראייה ויבטל השטר אבל מספיקא לא חיישינן להכי להמתין יותר ממהלך ל' יום רשב"א שם:

ז

עליו ועל באי כחו. דב"ד שבאין לטעון עבורו באי כחו הן:

ח

אבל לא מיורשיו ז"ל הריב"ש שם דוקא מנכסי הלוה עצמו אבל אם מת הלוה ומצא נכסי יורשיו במקומו ואע"ג דהיורשים חייבים לפרוע חוב אביהן מחמת שירשו ממנו ממון אחר מ"מ אין שיעבודו על נכסים אלו שהן של יתומים ואין גובה שלא בפניהן כו' ועד"ז צריכין לפרש דברי מור"ם בהג"ה אבל מה שירשו מאביהן שהוא משיעבוד של ב"ח גובין שלא בפניהם:

ט

שאלו הנכסים בחזקת פלוני הלו' הם. ז"ל הטור בשם הרא"ש שהן בחזקת פלוני עד היום הזה שיורדין לנכסיו אעפ"י שאין ידוע האיך באין לידו אם בירושה אם בקנין עכ"ל ובפרישה כתבתי הנ"מ בין ירושה לקנין ע"ד שיתבאר בסי' קי"ב דאם הן בידו בירוש' מעמידין אותו לדעת הרמב"ם בחזקת שה' ביד הלוה קודם שלוה משא"כ כשידוע שבא לידו בתורת קנין ע"ש:

י

כך הם יכולין למשכן לב"ח כו'. עפ"ר מה שכתבתי בזה:

א

ויגבנו נוסף. הואיל והוא לטובת הלוה אבל הזמנה אין חיוב על הלוה להחזיר:

ב

א"צ לישבע ובתו"ז ג"כ א"צ לישבע:

ג

אבל לא מיורשיו. פי' שהניח נכסים במדינה והיורשים הן כאן ויש להם נכסים משלהן במדינה זו אזי קאמר דאין נפרעין מהן כיון שהנכסים הללו לא נשתעבד לב"ח:

א

לקיים שטר שבידו. ע' בה"ט עד אלא נראה דחיישינן לקנוניא כו' ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן תק"ע ובספר שער משפט מ"ש בזה:

ב

שלישית שאלו הנכסים כו'. ע' בתשובת חות יאיר סימן פ' שכתב דאף שהרמב"ם והש"ע כתבו זה גבי נפרע שלא בפניו נראה דה"ה נפרע בפניו אם אין ידוע רק דבפניו מסתמא ידוע לכל שהם שלו כי הוא מוחזק בהם עיין שם:

א

[ש"ך אות א] ועיין בתשו' מהרשד"ם. נ"ב ובתשובת פני משה סי' מ"א שכולם העלו דיכול לו' ק"ל כהר"ה דאין גובין שלא בפניו:

ב

[ש"ך אות ו בד"ה וכתב בתשובת] אלא נראה דחיישינן לקנוני'. נ"ב בכנה"ג סי' קי"א בטור אות ג' כתב בשטר שאינו מקוים אפי' הלוה מודה אינו גובה אפי' מלקוחות דמשעת הודאה ואילך הרדב"ז ח"ב סי' ע"ד עכ"ל:

א

בשטר מקויים. עיין בתשו' ר"א ן' חיים סי' ט"ו דף ל' ע"ג למה נקט שטר מקויים כו' ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ק"פ וס"ג סי' מ"ט ועיין בתשו' מהרשד"ם סי' מ"ג:

א

נוסף על חובו. ר"ל היינו דוקא כשנתחייב הנתבע משא"כ אם נפטר הנתבע עכ"ל סמ"ע וה"ה מי ששולח הזמנ' אחר חבירו שיעמוד עמו בדין אינו בדין שישלם הלו' השכר דשאני הכא שלטובתו הוא דמן הדין נפרעין שלא בפניו מהרש"ל והב"ח וע"ל סי' י"ד ס"ה:

א

אחר שישבע המלו'. אפי' פטרו משבוע' וע"ל סי' ס"א ס"ך:

א

שאפי' יפרע שלא בפניו כו'. עמש"ל סי' ע"א סעיף ך':

א

אבל לא מיורשיו. עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ר"ח:

א

ראיה ראשונ' לקיים שטר שבידו כו'. אבל כשאין השטר מקויים אין גובין ממנו שלא בפניו ומשמע דה"ה דאין גובין מלקוחות ויתומים דטענינן להו מזויף וכן נרא' דעת ה' המגיד פרק י"ג מה' מלוה ומביאו ב"י וכן הסכימו התוס' פרק קמא דמציעא דף ע"ב ופרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ב ע"ב) ושלא כדעת ר"י וכן הסכימו הרשב"א והר"ן רפ"ק דגטין ורבי' ירוחם נכ"ו והנ"י סוף ב"ב ומביאו ב"י לעיל ר"ס פ"ב דטענינן ליתמי ולקוחות מזוייף ודלא כר"י דהכי נקטינן:

ב

וכתב בתשובת מבי"ט בח"א סי' ח' דף ו' וז"ל ונ"ל שאם באים לפנינו ב' בשני שטרות והמוקדם בלתי מקויים אלא הלוה מודה שכתבו ושעומד ליפרע אין ב"ח המאוחר ומקויים יוכל לטעון מזוייף הוא או אמנה ושיש קנוניא בין הלוה והב"ח דכל שמוד' שכתבו הוי כמקויים כו' ואפי' לדעת המפרשים שחולקין על ר"י היינו דוקא היכא דליתיה לבעל דבר אבל הכא דאיתיה בעל דבר קמן והוא מוד' שכתבו שאינו מזויף פשיטא דלקוחות לא מצי טענו כלל עכ"ד ואין דבריו נראין לי אלא נרא' דחיישי' לקנוניא הגם שמצאתי בהרא"ש ס"פ שני דייני גזרות שכתב וז"ל והאי דלא קאמר אי אבוהון הי' קיים הוי טעין מזוייף משום דטענת מזוייף לאו טענה מעליותא היא הכא כיון שהלוקח והמוכר מכחישין אותו ולא שכיחא שיהי' אביהן טוען מזוייף ומלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי עכ"ל נרא' דקאי בשטת ר"י וכן משמע להדיא בתוס' פרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"ט ע"ב) דזהו לדעת ר"י שהביאו בפרק מי שהי' נשוי אבל אנן דלא קי"ל כר"י א"כ ה"ה היכא דהלו' או המוכר מוד' ועוד דהא כבר נתבאר לקמן סי' ק"ח סעיף ד' וס"ס רצ"ז ושס"א וכמה דוכתי דקי"ל דאף מילתא דלא שכיחא טענינן ליתמי וללקוחות וחקרתי לחזור אחר דין זה בש"ס ומצאתי בש"ס פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"ב סוף ע"א) גבי עובדא דפרדיסא גבי הא דקאמר התם לאו היינו דרב אסי דאמר ר"א מוד' בשטר שכתבו אין צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים כו' משמע שם לכאור' דהיכא דהבע"ד מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים ואף למ"ד מוד' בשטר שכתבו צריך לקיימו היינו נגד הבע"ד עצמו ולא נגד הלקוחות וכן מוכח להדיא בתוס' שם שכתבו תימה מה ענין דרב אסי לכאן וי"ל דפשיטא ליה דנאמן לומר פרעתי אלא דמבעיא לי' אי גבי ממשעבדי כיון שאין השטר מועיל אלא ע"פ הודאתו כו' ול"ש כאן לגרוס אי"צ לקיימו אלא גרסינן לאו היינו דרב אסי דאמר רב אסי מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים עכ"ל וכן נרא' לכאור' מדברי הטור לעיל ס"ס ע' שכתבו גבי עובדא דפרדיסא ואינו טורף ממשעבדי בכח שטר שבידו שאין לו דין שטר שלא נכתב כדין וגם נאמן לומר פרעתי עכ"ל ואם איתא הל"ל ואינו טורף ממשעבדי כיון שנאמן לומר פרעתי. אכן אחרי העיון נרא' שלא כדברי התוס' דפרק א"נ ולענין תמיהת התוס' נרא' לפרש דהש"ס מדמי הך דרב אסי כי היכא דהתם איכא ריעותא בשטר ואפי' הכי אינו נאמן לומר פרעתי וגם גובה ממשעבדי ה"ה בהך דפרדיסא ומתמה הש"ס מי דמי התם ניתן לכתוב והיינו כתמיהת התוס' מה ענין דרב אסי לכאן וגם מפירש"י שם בתחלת עמוד שכתב וז"ל מודה בשטר שכתבו מאחר שהלו' מודה ששט"ח שהוציא עליו שטר אמת אין המלו' צריך לחזור אחר העדים החתומים בו ולהעיד על חתימתן ולקיימו והכי נמי הרי הודה שמכרו לו באחריו' ואם השטר בטל לענין מכיר' מפני שטר מתנה שקדמו לא בטיל לענין אחריו עכ"ל מוכח כמ"ש ודלא כדברי התוס' ודוק ואין לדקדק מ"מ לרב אסי לטעון ללקוחות מזוייף י"ל דמיירי שגם הלקוחות מודים כמו הלוה אלא דאין יודעין אם הוא פרוע ודוק היטב כי זה עיקר. ומ"ש הט"ו לעיל ס"ס ע' י"ל דה"נ קאמר כיון שלא נכתב כדין וגם נאמן לומר פרעתי לכך אין לו דין שטר:

ג

שוב מצאתי בריב"ש סי' רס"ד כ' להדיא כדברי וז"ל והטעם השני לפי שאין שם מי שיכיר חתימת העדים ויש לטעון שהוא מזויף ואף ע"פ שכתוב בו קיום ב"ד הרי פסקו המפרשים ז"ל שאפי' קיום ב"ד צריך קיום ואע"פ שבכאן הלוה מודה שכתבו אין הודאתו כלום במקום שחב לאחרים כי שמא שניהם עושים קנוניא ביניהם כדי להפסיד לשמואל מרקדי"ל כמו שכתב הר"מ ז"ל פכ"ב מה' מלוה עכ"ל הגם שלא מצאתי זה בהרמב"ם פ' כ"ב מה' מלוה ואפשר שצ"ל פרק ט"ו מה' מלוה ור"ל מ"ש הרמב"ם שם בסוף פ' התנה הלו' שיהא נאמן בכל עת שיאמר פרעתי אינו גובה בשטר זה לא מן היורש ולא מן הלוקח ואפי' אמר לוה לא פרעתי אין המלו' טורף בשטר זה מן הלקוחות שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה עכ"ל ונתבאר לעיל סי' ע"א סעיף כ"א ומשמע ליה להריב"ש דה"ה הכא אף שהלו' מודה חיישינן לקנוניא ואין מזה הכרח כ"כ דשאני התם כיון דמדאורייתא לא בעי קיום והשטר כשר מדאורייתא ואף מדרבנן לדעת ר"י מ"מ לענין דינא נרא' כן עיקר דאף דהלו' או המוכר מודה שאינו מזוייף טענינ' ללקוחות מזויף ואינו טורף לקוחות אלא בשטר מקויים וכן דעת בעל המאור סוף ב"ב גבי שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עישה קנוניא על ההקדש כו' ומביאו בעה"ת שער מ"ב ריש ח"ד ומביאו ב"י לקמן ריש סי' רנ"ה ואף הראב"ד שמביא בעה"ת שם משמע דמיד' ליה ומיישב דברי הרי"ף כן ואפי' למאי דבעי הראב"ד שם מעיקרא ליישב דברי הרי"ף משמע להדיא דדוקא בש"מ וכן משמע להדיא מדברי הרמב"ן בס' המלחמות סוף ב"ב ובחדושיו שם דדוקא בש"מ הא לא"ה אינו גובה מלקוחות אלא בשטר מקויים אפי' הלוה מוד' וכן מוכח להדיא מדברי ה"ר יוסף הלוי שהעתיק במגדול עוז פ"ז מה' ערכין וכן משמע מדברי הרמב"ם והמחבר לקמן סי' רנ"ה ס"ג ע"ש בכל המקומות הנ"ל דוק ותשכח כדברי. עיין בתשו' ר' שלמה כהן סי' י"ח:

א

מגבין לו חובו הג"ת בשער ט"ו הקשה דברי רמב"ם אהדדי דבזה פסק כהרי"ף דנפרעין שלא בפניוואלו בפ"ד מהלכות שכנים פסק בבית ועליה שנפל ושורת הדין דאם אין בעה"ב רוצה לבנות דכופין אותו כו' רק דהוא בעה"ב אינו כאן בזו כתב דבעל עליה בונה כו' וכ' המ"מ אע"ג דס"ל דכופי' לבעל הבית הרמב"ם ס"ל כירושלמי וכי נפרעין מאדם שלא בפניו והיינו דלא כרי"ף ז"ל ועיין בנ"י וב"י דפירשו ג"כ הטעם דרמב"ם דס"ל אין נפרעין מאדם שלא בפניו ותי' הג"ת דשם איירי בע"פ דיש לחוש דלמא פרע ודבר זה דחוק דסתם נאמר ועוד אי יש לחוש לכך אין זה תלוי כלל בדעת רמב"ן ורשב"א כי בזה לא נחלקו מעולם. ובאמת קושיא זו קשה ג"כ על רבינו מחבר דסתם כאן כרי"ף ולקמן סימן קס"ד העתיק דברי רמב"ם. וצ"ל דס"ל כיון דכל הטעם דנפרעין שלא בפניו הוא מכח תקנה שלא יטול אדם מעות חבירו וילך לו למד"ה ושם גבי בית לא שייך כלל דנפילה דבית לא שכיח וגם מהכ"ת ילך למד"ה ויפסיד ביתו ואיכא תקנה דהרי זה בונה ודר בו עד שיתן לו יציאתו ולכך ליכא בזה חשש הנ"ל והעמידו על ד"ת ולק"מ ופשוט:

ב

חובו מיד הרב ב"י הביא בשם הריב"ש דוקא כשהחוב נעשה במדינה זו ואח"כ הלך הלוה למרחוק בזו יורדין לנכסיו חבל אם המלוה היה עם הלוה במדינה אחרת ושם נעשה הלואה והמלוה שב למדינה זו וביקש לירד לנכסי הלוה אין נפרעין שלא בפניו והרב בית יוסף כתב דמסתימת דברי פוסקים לא משמע כן ואני לא הבנתי דהא הריטב"א במס' כתובות בהך שמעתתא כתב להדיא כן וא"כ יש לריב"ש על מי שיסמוך ומסתבר טעמא דהא הכל היה בשביל תקנה שלא יקח מעותיו וילך לו למד"ה וזהו לא שייך בנידון זו דהיה הלואה במקום ההוא והלוה לא הרחיק נדוד כלל ממקום שהיה בתחילה וא"כ בלא"ה רבים מחברים גאונים קדמונים דפסקו דלא כרי"ף דאין להפרע כלל שלא בפניו וא"כ הבו דלא לוסיף עלה בהך גוונא דלא שייך טעמא תקון עולם ולכן ברור דהדין עם הריב"ש וכן דעת המבי"ט והרש"ך:

ג

לקיים שטר בתשובת מבי"ט דעתו דאם הלוה מודה שהשטר בלתי מזויף גובה אף ממשעבדי וא"צ קיום ולא חיישינן לקנוניא והש"ך השיג עליו והאמת אתו דכן כתבו הרז"ה והראב"ד ורמב"ן בשמעתא שכ"מ שהקדיש נכסיו ב"ב. דאינו נחמן לגבי לקוחות לקיים שטר דחיישינן לקנוניא. וצריד לומר אע"ג דלא חיישינן לקנוניא אלא בנפל היינו בשטר מעליא דמהכ"ת יגרע כח שטר מעליא אבל בזה ע"ז אנו דנין אם הוא שטר מעליא. אלא דלכאורה קושיא מגמרא דב"מ פרק איזהו נשך דאמרינן להדיא מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וגובה מנכסים משעובדים והדבר מבואר כמבי"ט והש"ך ביקש לדחות דמיירי דגם לקוחות טוענין ומודים שהוא מקוים דחוק ואין לו פנים בהלכה. וסותרים ג"כ דברי התוס' שם כמ"ש הש"ך גופיה. ועיין באסיפת זקנים דיש רוצים לומר דמיירי מלקוחות שקנו אחרי הודאתו ע"ש. וגם זה דחוק וגם מדברי רש"י ריש ב"מ באחד אדוק בתופס ואחד בתורף דאמרינן כמה שוה שטר שיש בו זמן לשטר שאין בו זמן ופירש"י אבל משום חתימת עדים בטופס הא קי"ל לרשב"ג מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו והאי מודה הוא עכ"ל וקשה מה בכך כמו דיש עילוי בזמן לענין טריפת לקוחות דלענין ב"ח אינו נ"מ בזמן א"כ אף בחתימת עדים יש נ"מ לענין טריפות לקוחות דאף דמודה בשטר שכתבו א"י לגבות מלקוחות דיטענו מזויף משא"כ כשיש עליו עדים וא"כ מוכח דאף ללקוחות כשמודה שכתבו א"צ לקיימו. אמנם נראה דבהכי ניחא הגי' ישנה בב"מ מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וגובה מנכסים משעובדים ותוס' מחקו גי' זו אבל גי' רש"י ונוסחא עתיקי היא כמ"ש בס' א"ז ע"ש וא"כ חדא בחברתא מישך שייכי דלמ"ד א"צ לקיימו דס"ל דלאו מגו היא וטענה גרועה שבגרועה הוא ולא יתכן עליו מגו וא"כ. איך נטעון כן ללקוחות כיון שהיא כ"כ טענה גרועה שלא שייך עליו מגו אבל למ"ד צריך לקיימו דיש לו מגו ש"מ דהוי טענה מעליא וא"כ אף ללקוחת טענינן ולכך הואיל דס"ל א"צ לקיימו לכך גובה ממשעבדי וא"ש. והתוס' דמחקו גי' זו דהמה הולכים לשיטתן דס"ל אפילו אינו החייב מודה לא טענינן ללקוחת מזויף אבל לא קי"ל כתוס' וקי"ל צריך לקיימו אם כן אף ללקוחת טענינן מזויף ודוק:

א

שולחין ומודיעין אולי יש בידו שובר או בירור דפרע:

ב

ויגבנו נוסף על חובו הואיל הוא לטובת הלוה דשורת הדין לפרוע ממנו שלא בפניו אבל הזמנה וכיוצא בו אין חיוב על הלוה להחזיר למלוה ש"ך:

ג

מגבין לו חובו עיין תומים מ"ש דלא תקשה אמ"ש הרב מחבר לקמן בסימן קס"ד בבית שנפל ובעל הבית אינו במדינה ע"ש:

ד

חובו מיד ואם הלואה נעשית ללוה במד"ה והמלוה בא למדינה וביקש מב"ד לירד לנכסים עיין תומים דכתבתי דנראה דאין יורדים לנכסיו ע"ש.

ה

אחר שישבע שבועת המשנה בנק"ח.

ו

בין במטלטלים ולא חיישינן שמא יבא הלוה ויברר דפרע ובין כך יבריח המטלטלין כדלעיל סימן צ"ח דהא כאן אין טוען דפרע וא"כ מחזקינן השטר בחזקת דלא פרע ומהכ"ת לחוש לפרעון.

ז

ואם כותב בשטר נאמנות ועיין מש"ל סי' ע"א מזה באריכות:

ח

לישבע ואם הוא בתוך זמן א"צ לישבע אבל אם הוא לאחר זמן אע"פ שכשהלך למד"ה היה תוך זמן מ"מ ישבע דשמא שלח פרעון ע"י שליח שהלך משם אפילו תוך זמנו וצוה עליו לפרוע אחר זמנו:

ט

אבל לא מיורשיו פי' שנכסים שהניח הלוה הן במד"ה רק יורשים שירשו נכסים ההם הן יש להם נכסים משלהם באותו מדינה ולזה קאמר דאין ב"ד נפרעין מהם כי נכסים הללו לא נשתעבדו כלל לב"ח רק נכסים של לוה והם במד"ה:

י

לקיים שטר עיין תומים דהעליתי עיקר כמ"ש הש"ך דאם הלוה מודה בשטר שכתבו מ"מ לגבי לקוחת טענינין מזויף וצריך קיום ולא מפיו אנו חי':

יא

בחזקת פלוני וא"צ לחקור באיזה אופן בא לידו אם בתורת ירושה או במכירה אבל אם יש ב"ח שיש בהם דין קדימה בזה צריך חקירה כדלקמן סימן קי"ב וע"ש:

יב

שזה יותר טוב לו ואם רואים הב"ד שטוב בו החלטה לגמרי יעשו כפי הנראה לטוב ללוה.

א

סעיף א' ויגבנו נוסף על חובו נ"ב נ"ל דהיינו דוקא אם יש כאן נכסים שיש כדי לגבות המלוה חובו עם הוצאות שלו. אז כיון דאין הפסד להמלוה בדבר לכך תקנו להודיע תחלה ללוה. אבל באם אין כאן נכסים לגבות גם הוצאות שלו ואז אם יתן המלוה הוצאות שלו יש לחוש. אולי לא ירצה הלוה להחזיר לו מעותיו ויפסיד המלוה משלו אז לא מחייבין למלוה להודיע דלא תקנו תקנה זו רק לטובת הלוה ולא להפסיד להמלוה ותדע שהרי אם יש שהות יותר מל' יום לא מחייבין למלוה להודיע אף בקפידא מועטת של ב' או ג' ומכ"ש היכי דיש הפסד ממון ממש דלא מחייבין למלוה להודיע וכן נמי נראה באם המלוה רחוק בענין ששליח צריך לשהות יותר מל' יום רק ע"י אגרת הבי דואר אפשר להודיע ולהשיג תשובה תוך ל' אין ממתינין לו למ"ד יום דאגרת הב"ד אינו בכלל בירור הודעה דבשלמא ע"י שליח בודאי יחזור השליח ויאמר לנו מה דעת הלוה ואם ישנו שם במקומו או לא. אבל ע"י אגרת אף אם לא יביא הודעה תוך ל' לא נדע אם הגיע לשם. ואולי לכך לא בא תשו' שלא הגיע האגרת לידו וכדומה משאר חששים לכך אין מחייבין למלוה להודיע מיהו בזה אפשר דאעפ"כ כיון דאפשר שיתברר מהיות טוב א"ת רע ומחייבין להמתין למ"ד יום. אבל זה כשיש כאן נכסים לגבות ההוצאה אבל כשיש חשש הפסד ממון למלוה בודאי לא מודיעינן לי' וז"ב לפענ"ד ודוק. וע' במהדורא ד' שלי על חו"מ סימן צ"ג מ"ש שם דאם רבים תובעים ליחיד גובים שלא בפניו אף דאפשר להודיעו מכח קדרא דבי שותפי דמה להשליש תחלה חייב ביחיד לרבים מכ"ש לגבות שלא בפניו דגובין אף דאפשר להודיעי ע"ש ודו"ק: