א
דברים שבני העיר כופין זה את זה ובו ו סעיפים:
כופין בני העיר זה את זה (אפי' מיעוט כופין את המרובין) (רבי ירוחם נל"א ח"ו) לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות להם בית הכנסת ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הצבור: הגה וה"ה לכל צרכי העיר וע' בא"ח סי' נ"ה דין שכירות חזן לבני העיר גם סי' נ"ג שם וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של צדקה (מרדכי פ"ק דב"ב ותשובת מיימוני ספר קנין סי' נ"ט) וע"ל סי' ד' וסי' ז' בני העיר שיש להם דין עם יחיד אם יכולים לדונו ואם נקראים מוחזקין דין שכירות למניין ע' בא"ח סוף סי' נ"ה ועל הוצאות שהוציאו לבער מסור כל הדרים בעיר חייבים ליתן לזה (הרא"ש בתשובה כלל ו' סי' כ"א כ"ו וכפול לקמן סי' שפ"ח) כל צרכי ציבור שאינן יכולין להשוות עצמן יש להושיב כל בע"ב הנותנים מס ויקבלו עליהם שכל אחד יאמר דעתו לשם שמים וילכו אחר הרוב ואם המיעוט ימאנו הרוב יכולין לכוף אותן אפילו בדיני עכו"ם ולהוציא ממון על זה והם צריכין לתת חלקם והמסרב מלומר דעתו ע"פ החרם בטילה דעתו ואזלי' בתר רוב הנשארים האומרים דעתן (תשו' מוהר"ם ספר קנין סי' כ"ז והגמי"י פי"א דתפלה) וע' בי"ד סי' רנ"ו אימת חייב ליתן לכיס של צדקה:
ב
מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדים אותו לחפור עמהן בורות שיחין ומערות ואמת המים אבל בשאר כל הדברים אין משעבדים אותו וכל הדר בעיר י"ב חדשים או שקנה בה בית דירה נותן עם בני העיר בכל הדברים הצריכים לתיקון החומה ודלתות ושכר הפרשים והשומרים את המדינה וכיוצא בדברים אלו ששומרים העיר: הגה ודוקא בסתם אבל אם ידענו שרוצה לקבוע בעיר מיד הוי כאנשי העיר וי"א דאם שכר בית דירה כל ששכרה לי"ב חדש הוי כאנשי העיר מיד (ריב"ש סי' תע"ה) וי"א דבעינן קנה דוקא להשתקע (מרדכי פ"ק דב"ב) ויש אומרים אפי' לגור ולכ"ע אם נפל לו בית בירושה או במתנה אינו כלום (ריב"ש סי' תי"ד וקל"ב) מיהו אם יש מנהג הולכין אחריו וי"א דכל זה במס קצוב אבל כשאינו קצוב מיד כששוכר בית חייב ליתן גם הוא דעושה עין כמו שאר בני העיר ואיכא למימר דמתרבה המס בשבילו (מוהר"ם מירזבו"רק ותוס' ומרדכי והרא"ש) ויש חולקין (נ"י פ' חזקת) והא דמהני אם דר שם י"ב חדש היינו שנתעכב שם שלא מחמת אונס אבל אם נתעכב שם מחמת אונס כגון שחלה או כדומה לזה לא ומיהו אם הרויח שם צריך לתת מס לפי ענין ההרוחה כמו שנתבאר לעיל סי' קנ"ו (מהרי"ו סי' ק"ו) מי ששהה בעיר שנים רבות ולא תבעו ממנו מס לא הוי מחילה ולכשיתבעו ממנו צריך לתת למפרע (מהר"מ מירזבורק) כל מס שהושם על בני העיר אין אדם יכול לפטור עצמו ממנו בצאתו העיר אחר שהושם המס (מרדכי פ' השותפין בשם הר"י) ואפי' אחר שנתנו לשר חלקם אם השר כופר צריכין לחזור וליתן (הגהות מרדכי פ' הנ"ל) ואם יש להם חילוקים עם בני העיר צריכין לחזור למקומם ולדון עמהם (מהרי"ק שורש ב') ואם נהגו בענין אחר הכל כפי המנהג (תרומת הדשן סי' שמ"ב):
ג
כשגובין מאנשי העיר לבנות החומה גובין לפי קירוב הבתים לחומה כל הסמוך לחומה נותן יותר וי"א שגובין לפי הממון ואחר שחלקו לפי הממון גובין ג"כ איזה בית קרוב לחומה הוא פורע יותר כיצד ב' בתים שוים בקירוב זה בזה ויש בהן ממון בשוה פורעים בשוה ואם יש בית קרוב לחומה ואין בו ממון ואחד רחוק ויש בו ממון אין גובין מהקרוב כלום כיון שאין לו על מה לחוש: הגה כל מה שגובין לפי הממון הולכין אחר רוב הממון והעשירים שהם מיעוט נפשות הם חשובים רוב בענין זה ולכן פסק מהרא"י (ת"ה סי' שמ"ד) על ה' אנשים בעיר אחת ומהן ב' אחין תקיפין ועשירים ורוצים שהם יבררו שנים שיש שייכות להן שהדין עמהם ואם שני בתים יש בהם ממון בשוה וא' רחוק וא' קרוב הקרוב יתן יותר מהרחוק ודוקא כשיש שלום בארץ ואיכא אימת מלכות אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זה בזה לא איכפת לן בקירוב בתים כלל ואין גובין אלא לפי שבח הממון ואם באים על עסקי נפשות גובים אף לפי שבח נפשות החצי לפי שבח ממון והחצי לפי נפשות והאי שבח ממון דוקא ממון דמיטלטל: הגה וכן אם טעו חבורה ההולכת במדבר ואיכא סכנת נפשות גובין [אף] לפי הנפשות (תוס' ומרדכי והרא"ש פ"ק דב"ב) וכל מה שמעלילין עובדי כוכבים על ישראל שמדות ואפי' מענין אותו ביסורין י"א דגובין לפי הממון של ישראל (הרא"ש) ויש חולקין וסבירא להו דכל שיש בו סכנת נפשות ואפי' רק ציוו שלא למכור לחם ליהודים או אסרו השחיטה וכדומה גובין לפי נפשות (תשו' רשב"א סי' אלף צ"א) ולי נראה דדנין בזה לפי ענין הנראה לדיינים שומרי העיר ששומרין בעצמן בלילות ונתפשרו עם המושל לתת קצבה לשנה גובין לפי ממון אע"פ שמתחלה הוצרכו לשמור בשוה (מרדכי פ"ק דב"ב) ודוקא בכה"ג אבל אם העכו"ם עדיין שומרים והיהודים שוכרים שנים או שלשה לשמור במקומן עדיין אקרקפתא דגברא מונח וגובין בשוה הן דל הן עשיר (ת"ה סי' קמ"ה) וכשגובין לפי ממון אין חילוק בין ממון שלו או ממון אחרים שעסק בהן ואפי' נהגו שלא ליתן מהם יכולים לשנות ולקצוב ליתן מהם מכאן והלאה (מרדכי פ' השותפין) וי"ח וסבירא להו דא"צ ליתן ממון אחרים ואם מתייראין שעושין להם עין יגידו למלך (מרדכי פ' הגוזל בתרא בשם ר"ת) והמנהג כסברא הראשונה ומי שיש לו בידו עיסקא מאחרים יתן המקבל מפלגא והנותן פלגא וכן צריכין לתת ממה שיש לאשה בלא בעלה או לבניו או בנותיו הקטנים (מרדכי פ' הנ"ל) אם היו רגילין תחלה לתת ע"פ הערכה יכולין לשנות ולתקן ע"פ השבועה דהוו כשותפין זה עם זה שיכולין להשביע אחד את חבירו בשבועת השותפין (נ"י בשם רשב"א ות"ה סי' שמ"ב) ואם כולן נותנין ע"פ השבועה ואחד אומר איני נשבע אלא העריכו אותי בכל מה שתרצו י"א דאין שומעין לו (ת"ה הנ"ל) ואם שמו המס על כל אחד מהם מה יתן והתחילו לגבות מאותה שעה הוי על (כל) אחד כחוב ואפילו העני אח"כ חייב ליתן מה שפסקו עליו (תשובת הרשב"א סי' תתע"ז) וכן אם היה עני והעשיר הולכין תמיד אחר זמן הגבייה (רשב"א סי' תשע"ז) מיהו מי שבא לעיר בין הזמן שנתחייב במס ההוא ובין זמן הגבייה י"א דא"צ ליתן המס ההוא מאחר שכבר נתחייב ואין רשות ביד הקהל להתנות שיתנו (ריב"ש סי' תע"ז) מיהו י"א דאם המס ההוא תועלת הבאים חייבים ליתן חלקם (הרא"ש כלל ו' סי' י"ב) וכל ענייני מסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן ג' פעמים אע"פ שהוא מנהג גרוע אין מדקדקים בענייני המסים (ת"ה סי' הנ"ל ומהרי"ו סי' קל"ב) קהל שהלוו לשר ואמר לנכות להם בענייני המסים ואח"כ לא רצה (ומת) ונתייאשו מן החוב ואח"כ קם בנו תחתיו וניכה להם הקהל הוו כזוכים מן ההפקר ואין צריכין לשלם חלק לאותן שהיו עשירים בזמן ההלואה וירדו מנכסיהם (מהרי"ק שורש ג') מי שיש לו חובות על אחרים אם ראויין ליפרע נותן מהם וכן אם נתחייב לאחרים מנכין לו אם יצטרך לשלם אין צריכין ליתן מריבית שעלה על משכונות כל זמן שלא נזקף עם הקרן וכן שכירות שלא בא ליד בעליו (ת"ה הנ"ל ומהרי"ו סי' תל"ג) וכן אין נותנים ממעות המיוחדים למצוה או לצדקה (הרא"ש כלל י"ג סי' ו' והגהות מרדכי ריש ב"ב) אם אין לו הנאה מהם אבל אם יש לו הנאה מן הריוח או לזרעו אחריו נותן כפי הנאה שבהן (ת"ה הנ"ל) מי שיש לו פקדון ביד אחרים ואינו נושא ונותן בו י"א דחייב ליתן מהם מס אף ע"פ שנותן ג"כ במקום שהפקידן (ת"ה הנ"ל) ויש חולקין (תשו' רשב"א סי' תרס"ד וסי' תשפ"ח ומהרי"ק שורש קכ"ד) ולכ"ע אם היו לו קרקעות במקום אחר אינו נותן מהם כלום (ת"ה הנ"ל) ובמקום שנותנין ע"פ הערכה אינו יכול לומר שטעו אבל אם נותנין ע"פ השבועה י"ל שטעו (מהר"יו סי' פ"ד) אבל ממון דלא מיטלטל אין גובין עליו כלל: הגה והא דאין נותנין מקרקעות היינו מבתים וכדומה שאינו מרויח בהן אבל אם יש לאדם שנים או ג' בתים ודר באחד מהן ומשכיר האחרים או שיש לו שדות וכרמים שמרויח בהן או שעוסק בפרקמטיא צריך ליתן מהם אבל לא כ"כ כמו משאר ממון כשנותנים מבתים כל בית החשוב יותר ועושה עין יותר צריך ליתן יותר (מרדכי פ' השותפין ות"ה סי' שמ"ב) ובכל זה הולכין אחר המנהג (תשו' רשב"א סי' תרמ"ד) ואם רוצים בעלי כיסים לקצוב מס על הבתים במקום שא"צ ליתן מהם אין שומעין להן (מרדכי הנזכר לעיל) וכמו שאין נותנין מן הבתים כך אין נותנים משאר כלי בית או ספרים אבל תכשיטין נותנין מהם אבל אינו כ"כ כמו משאר ממון ואין חילוק אם מחוברים לבגדים או לא והכל כפי המנהג (ת"ה סי' שמ"ב) ואם יש לחוש לגזילות חצירות וקרקעות ושריפת בתים ונתיצתם גובין אף לפי כולם: הגה במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם ויצטרכו הקהל ליתן השכר גובין לפי ממון וכן בשכר החזן (ר"י נכ"ט ח"ג) וע' בא"ח סי' נ"ג סעיף כ"ג וכן בנין בית הכנסת גובין לפי ממון (מהר"מ פאדוואה ס"ג) כל צרכי העיר אע"פ שמקצתן אינן צריכין כגון בית חתנות או מקוה וכדומה אפ"ה צריכין ליתן חלקן (מהר"י מינץ):
ד
כל הדברים הצריכים לשמירת העיר לוקחים מכל אנשי העיר ואפילו מהיתומים חוץ מתלמידי חכמים שאין ת"ח צריכים שמירה שתורתן משמרתן אבל לתיקון הדרכים והרחובות אפי' מן החכמים ואם כל העם יוצאים ומתקנים בעצמם לא יצאו ת"ח עמהם שאין דרך תלמיד חכם להתזלזל בפני ע"ה (וע' בי"ד סי' רמ"ג סעיף א') היו חופרין נהר להביא למדינה מים גובין אפי' מהיתומים שזו זכות להם כדי שישקו ממנו שדותיהם וכרמיהם לפיכך אם אירע שום דבר שלא באו המים הואיל ולא נהנו מהם היתומים מחזירים להם כל מה שנלקח מהם וכן כל כיוצא בזה: הגה אבל אין היתומים צריכים ליתן אפי' לבנין בית הכנסת דלאו בני מיעבד מצות נינהו (נ"י פרק השותפין) כמו שיתבאר לקמן סי' ר"צ סט"ו:
ה
תלמידי חכמים פטורים ממסים כמו שנתבאר בטור יורה דעה סימן רמ"ג: הגה יש מקומות שנוהגין שחזן בית הכנסת פטור ממסים ומנהג הגון הוא וכן ראוי לנהוג (ת"ה סי' שמ"ב) מיהו מדינא אינו פטור ואם שכרוהו מתחלה לפטור ממסים ואח"כ שכרוהו סתם ודאי על תנאי ראשון שכרוהו (ריב"ש סי' תע"ה):
ו
אדם שהוא בטל ואין לו שום משא ומתן בעיר אם בני העיר פייסו בשבילו כגון כשבא גובה המס לגבות חק הקצוב והוא מטילו על בני העיר לפי אומד דעתו עד כדי קצבתו ואמרו לו בני העיר אדם זה בטל הוא ואינו ראוי לפרוע מס ומחמת זה פטרו וגובה מהם חלקו שנתמעט צריך לשלם להם חלקו שהטיל עליהם אבל אם מעצמו פטרו אע"פ שהטיל חלקו על שאר בני העיר פטור: הגה הא דאדם בטל חייב במס היינו כשדר בעיר אבל מי שבא דרך מקרה בעיר אינו חייב כלום מאחר שאינו מרויח שם (ת"ה הנ"ל) וכל זה שפטרוהו קודם שקבעו המס אבל אם קבעו המס על בני העיר ואח"כ פטרו אדם בטל חייב ליתן חלקו (ב"י בשם נ"י שם) מי שמחל לו השר חלקו במסים אם בא ע"י בקשתו צריך ליתן להקהל חלקו ואם פטרו מעצמו הרי הוא שלו לבד (אשר"י פרק הגוזל בתרא ות"ה סי' שמ"א) וי"א שקודם שנתפשרו עם השר אין כח ביד השר לפטור א' מהן או להקל על אחד ולהכביד על אחרים או להפרידן זה מזה אבל אם כבר נתפשרו עם השר ומחל אח"כ לאחד חלקו אפי' ע"י בקשתו הוא שלו וא"צ ליתן להקהל (הרשב"א סי' תתמ"א ומהרי"ו סי' ל"ח ומרדכי פ' הגוזל בתרא שתי הדעות) ומי שפטרו המלך או השר ממסים וארנוניות מ"מ משאר צרכי העיר לא פטרו וחייב ליתן לכל צרכי העיר (תשו' רשב"א סי' תרמ"ד) יחיד שנותן חק למלך אפ"ה צריך ליתן עם הקהל (ריב"ש סי' קל"ב) הקהל שותפין זה עם זה במסים הקצובים אבל בעלילות אין שותפין ואם המושל מעליל על קצתן אין האחרים חייבים ליתן אפי' העליל תחילה על כולן וברחו קצתן או נפטרו בחכמתן פטורים (תשו' מיימוני דקנין סי' א' ותשובת רשב"א אלף צ"ט) וע' לעיל סי' קכ"ח ואם בא עלילה על עיר אחת כל הקהילות אשר יש לחוש שגם עליהם יעבור חייבין ליתן לזה (מהרי"ק שורש ד') ובמס שאינו קצוב יכול המלך או המושל להפריד או לחבר הנותנין כפי מה שירצה (ת"ה סי' שמ"א) ואין רשות לאיזה יחיד או קהל לגרום עם המלך לחבר לאיזה קהל או להפרידן אם הדבר מזיק לאחרים ואם עשו יש להם דין מסור אך רשאין לומר אנחנו מועטים או כדומה לזה והמלך יעשה מה שירצה (שם ושם) ובני המדינה שהיו שותפין בנתינת מסים ואח"כ נתן המלך קצת המדינה לבנו אם המס בא ליד בן המלך נתפרדו זה מזה ואם המס בא עדיין ליד המלך השותפות קיים כמו בראשונה (מרדכי פרק הנ"ל) מי שתפסו השר והוצרך לתת לו ממון הרבה וע"י כך פטרו ממסים פטור לתת עם הקהל אבל אם עובד לשר וע"י כך פטרו חייב וכמו שנתבאר (מהר"מ מריזבורק) יש אומרים שאם הוצרכו להוציא הוצאות שיעזור להם השר עם שטרי חובותיהן אותן שאינם נושאין ונותנין בשטרות אין חייבין ליתן לזה (הרא"ש כלל ו' סי' ט') וע' לעיל סוף סעיף ג' סימן זה קהל שפטרו א' ממסים פטור וכל דברי הקהל אינן צריכין קנין מיהו יכולין למימר שלא פטרוהו רק לשנה (הרא"ש כלל ו') וע' לקמן סוף סימן רל"א מדיני תקנות קהל ובני העיר נמצא בתקנות קדומות שלא להוציא טלית או ספר מבית הכנסת בלי רשות בעלים ומי שאינו נושא בעול עם הציבור יכול להכריח אחרים אבל לא יהיה גבאי (כל בו סי' קי"ו):
באר היטב חשן משפט
קס״ג
א
שיקרא. כת' הסמ"ע דלדידן דספרים מצויים בינינו לא נהגו לכפות בקניית ספרים כי אם בס"ת ומ"מ משום בטול תורה יכולים ב"ד לכוף בני העיר להשאיל ספרים ללמוד מהן כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל צ"ג הביאו הרמ"א בס"ס רצ"ב ע"ש ויש לזה ראיה ג"כ מכאן עכ"ל ועי' בתשו' ר"מ אלשיך סי' נ"ו ונ"ט מדיני מסים וע"ש עוד בסי' ס"ד ובתשובת מהר"י מינץ סי' ז' ובתשו' מהר"מ פאדואה סי' מ"ב ובתשובת מהרי"ט ר"ס ס"ט ובתשו' ראנ"ח סי' צ"ח ובתשובת רש"ך ס"ב סי' מ"ה ובתשובת ר"י לבית לוי סי' כ"ג (בני העיר שהוציאו סך רב בהשתדלות רשות מהשררה לבנות גג בהכ"נ שנשרף פסק בתשו' שער אפרים סי' קמ"ה דלדידן שקונים מקומות בהכ"נ בדמים צריכין בעלי המקומות ליתן לזה כמעט עיקר ההוצאה ע"ש:
ב
חזן. אין שם בסי' נ"ה דין שכירות חזן אלא דין שכירות למנין בימים נוראים ע"ש והוא שכת' הרמ"א בסמוך. ודין חזן איך יהי' מבואר שם סי' (צ"ג) [נ"ג] ועי' בד"מ שם שכת' הרבה דינים מזה וגם כאן בר"ס זה. סמ"ע:
ג
חצר. עיין בתשובת ר"מ אלשיך סי' ס"ה ובתשו' רשד"ם סי' שצ"ט ות' ותמ"ב ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' ע"ז וסי' פ"א:
ד
שקנה. דקדק וכתב שקנה לאפוקי ניתן לו במתנה או נפל לו בירושה וכמ"ש הרמ"א בהג"ה. סמ"ע:
ה
כלום. שם מסיק בטעמו ז"ל דכיון דלא טרח בה ליכא גילוי דעת. שם:
ו
לתת. וכת' מהר"מ מירזבור"ק בליקוטיו אם הקהל טוענים על אחד שדר אצלן או שנשא ונתן אצלן. שהן צריכין לישבע ע"ז או להביא ראיה ואם אינן מביאין ראיה ואינן רוצין לישבע ישבע הנתבע וע"ש ד"מ שהביאו. שם:
ז
העיר. עיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' קפ"א וסי' ר' וסי' שט"ז ובתשובת מהרשד"ם סי' שס"ט וש"ע:
ח
קירוב. הטעם דכשהעיר פרוצה מאין חומה והלסטים הבאים לפעמים פושטים ידיהם תחלה בבתים החיצונים ולכן הן צריכין לשמירה יותר מהפנימים. סמ"ע:
ט
רוב. בתשובת הרא"ש לא כת' כן אלא שהשיב על מה ששאלוהו קהל שמטילין חרם אם גם זה כרוב כשהמעוטים באים למחות והן עשירים והשיב כיון שהחרם ההוא לצורך ממון הולכין אחר רוב ממון ולא יתכן שרוב הנפשות שנותנין מיעוט המס שהן יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם עכ"ל ואיכא למימר דלא כת' הרא"ש שהולכין אחר רוב הממון אלא לענין שאין רוב הקהל האחרים יכולין לגזור סתם שלא מדעתם אבל לא כת' שהעשירים המעוטין מחשבי כרוב לגזור חרם על רוב הקהל וגם י"ל דס"ל דחשובין כמחצה על מחצה וצריכים להתפשר יחד בענינים כאלו וצ"ע. שם:
י
בשוה. הוא הדין כשאין ממונם בשוה אלא שיש לאחד יותר ממון מהשני הולכין ג"כ אחר שומת הממון ושומת הבתים אלא שהט"ו מילתא דפסיקא נקטו. שם:
יא
מתגרים. דאז כשאחד מהם גובר נכנס בכל העיר ושולל שללה ומ"מ הנפשות מניח כדי לעבדו ולהיות למס לאדוניהם מלכיהם ומש"ה אין גובין אלא משבח הממון וכשבאין גם על עסקי נפשות דאז הורגין ונוטלין ממונן מש"ה גובין משניהן. שם:
יב
חבורה. ע"ל סי' רע"ב סט"ו * ועיין בתשובת הגאון ח"צ ז"ל סי' קל"ב:
יג
הנראה. כי העלילות אינן שוות פעמים הן עבור ממון ופעמים עבור נפשות. סמ"ע:
יד
לאשה. ובתשו' ן' לב ס"ג סי' ק' פסק דאין ליתן מנכסי מלוג סכומות ע"ש ונראה דלא פליג דהרמ"א איירי במעות שאין לבעל פירות מהם כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכיוצא בזה נ"ל עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ע"א ובתשובות מהרשד"ם סי' ת"א. ש"ך:
טו
לבניו. עיין בספר א"א ריש דף צ' ובתשובת ראנ"ח סי' מ' ובתשו' מנחם עזריה סימן מ"ג ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' מ"ג. שם:
טז
דאין. הטעם דיכולין לו' אין אנו יכולים לעמוד על הערכתך ול"ד למ"ש הט"ו בסי' שע"ה ס"ח דאם אמר יבואו הדיינים ויעשו שומת ההוצא' ויטול בלא שבועה שומעין לו שאני התם דיש לעמוד על שיעור ההוצאה ע"י פועלים אחרים שעשו בכיוצא בזו הפעולה. סמ"ע:
יז
לגבות. דעת הסמ"ע דהרשב"א תרתי בעי שומת הערכה וגם התחלה לגבות ע"ש (והט"ז השיג עליו והאריך להביא לשון תשובת הרשב"א ותשובת הרא"ש בענין זה ולבארם לפי דעתו ומסיק וכת' ז"ל אלא ברור הוא דהך גבייה שזכר רמ"א פירושו העמדת הגבייה והיינו עשיית השומא ובזה לחוד סגי שמאז חל עליו החיוב על כל השנה לתת כל מה שיוגבה לפי אותו הערך עד עשיית שומא חדשה עכ"ל וע"ש באורך):
יח
גרוע. עיין בספר באר שבע דף צ"ו ובתשובת רש"ך ס"ב סי' קס"ב:
יט
מריבית. עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ו וע"ל סי' ק"ד סט"ו מ"ש הסמ"ע שם. ש"ך:
כ
הנאה. ז"ל ת"ה שם מעות שהתנדבו לצורך מצוה פטורין ואם מוציא רק מקצת הריוח כגון שהקצה מעות מרובין להדליק מהריוח נר תמיד והוא מרויח כפלים ממה שמוציא לצורך הנר תמיד ומחזיק באותו המעות שאם יעני הוא או זרעו דיחזור ויחזיק באותו המעות לצורך עצמו אינו פטור. סמ"ע:
כא
חולקין. בתשובת הר"ן סי' י' משמע דנוהגים כי"ח ע"ש ובתשובת מהרשד"ם סי' שס"ב ושע"ד ות"ג ות"ד ות"ה. ש"ך:
כב
קרקעות. משום דקרקעות אינן באין כאן משא"כ פקדון ועד"מ. סמ"ע:
כג
שטעו. כת' הש"ך דהמעיין ברי"ו יראה להדיא דלא מיירי כלל כשאומר הנשבע שטעה אלא קאי שם אשמאים ומ"מ לענין דינא נראה דאם יכול לברר טעותו שומעין לו ול"ד כלל לסי' פ"א סל"א דהכא אינו נשבע שיש לו אלא נשבע שאין לו יותר מסך פלוני ואפילו הביא רשימה ונשבע מסתמא לא נשבע שהרשימה אמת אלא נשבע שאין לו יותר מהרשימ' כן נ"ל עכ"ל:
כד
בפרקמטיא. בקרקעות ועד"מ שהביא דברי מהרי"ו סי' פ"ד שכת' דהבתים העומדים למכור דינם כמו שאר פרקמטי' ונותנים מהם מס ובמהר"מ מירזבור"ק כתב דפטורים דמשום מחשבה לא מחייבינן ליה וכתב על דבריהן ז"ל דאם קנה בית כדי למוכרו ולהרויח בו חייב ליתן ממנו אבל לא כשירצ' למכור ביתו או הבית שירש וכדומה לו עכ"ל עיין שם. סמ"ע:
כה
ת"ח. וכת' נ"י פרק המקבל דאין גובין מהן אפילו לשכור פועלים במקומן שם:
כו
ממסים. ל' ספר חסידים סי' תתרי"ג ודוקא אותם שלומדים יום ולילה ואין להם ענין אחר אבל אם לומד ועוסק בדרך ארץ הרי הוא כאחרים ויסייע לכל עולים שמטילים הקהל עכ"ל ודעת הפוסקים אינו כן כמו שנתבאר בי"ד סי' רמ"ג ע"ש עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' כ"ה ובתשובת מהרשד"ם סי' ש"ס ובתשובת ן' לב סי' מ"ג וסי' מ"ז ובתשובת ר"ל ן' חביב סי' ק"ל ובתשובת ר"מ אלשיך סי' נ"ב. ש"ך:
כז
שחזן. וה"ה שאר המתעסקים בצרכי בה"כ ובמהר"ם מריזבור"ק כת' דיש מנהג דמי שאין לו זקוק כסף דהיינו ה' ליטרות מעות ווינ"ר פטור ממס ומלמד ומשרת וסופר נהגו שאם אין לו ב' זקוקים אינו נותן כלום אבל אם יש לו יותר נותן מהכל. סמ"ע:
כח
שכרוהו. כפול לקמן ס"ס של"ג ושם מבואר יותר ע"כ. שם:
כט
בטל. עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' קמ"ה וס"ג סי' קמ"ג וקמ"ז ובמהרשד"ם סי' שד"מ וסי' שע"א ועיין בשלטי גבורים סוף ב"מ באריכות מדיני מסים. ש"ך:
ל
בקשתו. פירוש אע"פ שהשר לא יגבה מהקהל כשיעור מה שיגיע עליו וה"ט משום דשותף מסתמא אינו חולק משותפין שלו וכל הקהל שותפים במסים ודומה לזה כת' הט"ו ר"ס קע"ח לענין שותף שנפטר מהמוכס ובסי' קפ"א ס"ב שותף שהציל מהגייס כו' ע"ש עכ"ל הסמ"ע (עיין בט"ז ובהגהת הגאון ח"צ ז"ל גם בתשובותיו סי' קמ"ד שהאריך מאד בדינים אלו ועיין בתשו' שב יעקב חח"מ סי' ט' וסי' י' ע"ש):
לא
השר. היינו אם השר יעשה כן ע"פ בקשת אחד מהן אבל אם השר עושה כן מעצמו פטור כן הוא במרדכי שם בשם מהר"מ ומביאו ב"י לקמן סי' קע"ח וע"ש. ש"ך:
לב
חלקו. ואינו מכביד בשביל זה יותר על הקהל כן מוכח שם עיין בס' א"א דף צ' ע"א ובתשו' מהר"א ששון סי' ע"ו דף צ"ח ע"ג וסי' פ"ד ופ"ה. שם:
לג
חק. בתשו' הרא"ש כת' ז"ל או שהוצרך ליתן לשר מפני אומנתו והקהל הוציא ליתן מסים אם הקהל נתנו להשר כדי שיהי' להם למגן ולמחסה גם זה צריך ליתן חלקו ע"ש וד"מ הביאו וז"ל מהר"מ מריזבור"ק עשיר שהשר רוצה שיתן לבדו והקהל אינם רוצים להרשותו ישים מס שלו בצרור וילך להשר ויאמר אין דיני ליפרד שלא לתת מס עם חבירי ולא אוכל לתת לך דבר ולתת עמהם ואם השר אומר אני רוצה שיפטרו אותך הרי הוא פטור ובלבד שיקבל חרם שלא פתח לו לשר תחלה לא הוא ולא שלוחו. סמ"ע:
לד
להפרידן. המלך או שר שמטיל איזה דבר על עשיר א' או ב' ויש ליהודי א' כח בהיכל המלך והשר להשתדל לפוטרם אם הדבר ברור ודאי שאם יפטרם לאלו יטיל על אחרים אי רשאי להציל לאלו או לא פסק בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' מ' דאם כבר הטיל השר על אנשים ידועים ופרט אותם ונלכדו ברשתו אזי אין יהודי רשאי להשתדל לפוטרן בשום ענין שיזיק לאחרים בודאי אבל אם יצא גזרה להטיל על ב' אנשים בסתם יכול יהודי להשתדל על איזה אנשים שרוצה שלא יהיו בכלל הגזרה אף שבודאי יכנסו אחרים והביא ראיה ברורה ממפיבושת בפ' הערל שהתפלל דוד עליו שלא יקלטנו הארון אבל בענין אחר אמרינן דמשוא פנים יש בדבר עיין בש"ס ולענין ממון אצל העובד כוכבים הוי כמו נפשות כתוא מכמר והאריך ע"ש ודוק כי נכון הוא עיין בתשו' ראנ"ח סי' מ"ט ובתשו' מהרשד"ם סי' ש"ד ובתשו' מהר"א ששון סי' מ"ח דף ע' ע"ג ובתשו' ן' לב דף ע"א וע"ב ובס"א שם ריש כלל י"ב. ש"ך:
לה
שפטרו. כת' מהר"מ מריזבור"ק דאם נתנו הקהל לאחד רשות ליתן מס בפני עצמו ומת אין יורשיו יכולין להפרד דלדידיה הרשוהו ולא ליורשיו עכ"ל ד"מ. סמ"ע:
לו
תקנות. כת' הרא"ש בתשו' כלל ו' סי' י' תקנה שכתוב בה שכל מי שיש לו ק' זהובים יתן מס הוא הדין אם יש לו שדה שוה כסף צריך ליתן וכת' עוד שם בסי' כ"ח על גובי המס שבאו להחרים לראובן שלא נתן מס שלו ובא שמעון ונתן משכון בעדו ואח"כ רצה שמעון שיחזירו לו משכונו ויחרימו לראובן אין הצבור צריכין לעשות כן עכ"ל ד"מ ס"ס זה. שם:
לז
אחרים. ר"ל שיתנו מס ועולים או לצדקה אבל הוא לא יגבה אותו מעות להוציא נפשו מהחשד מאחר שאין לו. שם:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
קס״ג
א
ל הרמב"ם ריש פ"ז מהלכות שכנים:
ב
כתב ה"ה משנה פרק קמא [בב"ב דף ז' ע"ב] ודלא כרשב"ג:
ג
הוא בתוספתא והוא בהלכות ועבסי' רצ"ב ס"כ בהגה:
ד
שם דין ג' וכתב ה"ה תוספתא כלשונה הובאה בהלכות:
ה
שם דין ה משנה וגמרא שם וכתב ה"ה ויש דברים שהן לצדקה שכופין אותן בפחות מכאן וכבר נתבאר זה בהל' מתנות עניים ובי"ד (סימו רנ"ו):
ו
כ' הר"ן בתשובה סימן י"א☜ מי שנשא אשה במקום א' ואינו הוכחה שרוצה לדור שם אינו כבני העיר לכופו לדון שם לפני ב"ד שבעיר עד שיעשה הוכחה שירצה לדור שם סמ"ע:
ז
כ' מהר"מ מריזבורג בלקוטיו ☜וטענ' אונס העיבור לאשה אינו אונס דלפעמים נשים שהם בחודש ז' אי ח' רוכבות והולכת בדרך ואם אמר שהקהל הרשוהו לדור שם עד שתלד אשתו א"צ לישבע על זה אך יתנו חרם סמ"ע:
ח
וכתב שם המרדכי ☜דאף שיצא לא"י צריך לתת חלקו וכ"כ מהרי"ק שורש ב' וכ' בת"ה סי' שמ"ב דאם יתחדש מס תוך ל' אחר צאתו מן העיר צריך לתת לזה סמ"ע
ט
שם דין ד' וכלישנא בתרא דפשט ר' יוחנן לר אליעזר לפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר בני קבע בה מסמרות פי' הזהר לדון כן ולא תזוז מינה ובהלכות כתבו לשון אחרון בלבד כדברי המחבר דס"ל דפליגי הני תרי לישנא ונקטי' כלישנא בתרא
י
טור סעיף ה' ו' וכ"כ הרא"ש בפסקיו בשם הר"י הלוי וכ"כ ה"ה שם בשם הרשב"א בשם הר"י הלוי דהני תרי לישנא לא פליגי דלתרוייהו אין גובין לפי נפשות אלא לפי שבח ממון שהלשון האחרון להוסיף בא ולומר ששבח ממון זה לפי קרוב בתים הן גובין וכו'
יא
פי' שהסכימו כולם לברור ה' אנשים להעריך כל איש ואיש ויש ב' אחין עשירים ותקיפים בצבור ורוצים וכו' וכתב שם כיון שמכל מקום הרוב מאותן שאין להם שום שייכות כלל כה"ג ציית העשירים טפי שלא יתבלבל הסדר ולא יבקשו עוד ערעורים בתקיפתן וכו' ודוקא שהעשירי' רוצים לברור משלהם אנשי אמת אבל אם מחזיקי' להו ברמאי' ובעלי תחבולו' לא
יב
טור והם דברי הרא"ש שם בפסקיו בשם הר"י הלוי וכ"כ הרב המגיד שם בשם הרשב"א בשם רבינו יוסף הלוי
יג
כן הוא בתוספתא ומרדכי שם ועיין בסימן ער"ב:
יד
וכתב מהר"ם מריזבורק מי שהניח מעות ביד שליש לנדן בתו אם יגמרו השידוכין ינתנו לחתן צריך ליתן מהם סמ"ע בשם ד"מ
טו
ודין נשבע לשקר על הודאתו בסכום ויש עדים כשרים ע"ז עיין בתשובת מהרי"ו סי' קנ"ג שתשובתו שילקה קודם והוא רחום בערב ג"פ בה"ב בב"ה ולאחר המלקות יתוודה בקול רם שישמעו הכל ויאמר בל"א נשבעתי לשקר על הודאתי חטאתי עויתי פשעתי לא אשוב בדרך הזה עוד ובשביל שחטאתי חטא זה לקיתי ויתענה מ' יום רצופים לבד שבתות ר"ח וי"ט שיהיה בתוך המ' יום ואח"כ יתענה שנה תמימה שני וחמישי ואם לא יוכל לסבול צער התענית אחר המ' יום אז יתן מעות לצדקה ויסבול צער אחר כאשר ישיתו עליו חכמי העיר ויהא נזהר כל ימיו שלא יצא שבועה מפיו אפילו לדבר אמת "אבל אם יש בידו שטר פרוע או שקר ומחזיקו בידו עד עת שיכול לתבעו וכן מי שיכול להוציא מהעכו"ם ע"י" תביעות וערעורים א"צ לתת מזה כלום ח"ה סי' שמ"ג וע"ש. סמ"ע בשם ד"מ:
טז
וכתב מהרי"ו סי' קכ"ד דהשמאי' נאמנים על כל אחד כמה הודה לפניהם אע"פ שכבר נסתלקו מן השמאות ונאמנים בלא קבלת חרם ושבוע' ושכן פסק מהר"י מונין וכן קבל מרבו מהר"ר שלום והביאי ראיה נזה שם הביאו סמ"ע:
יז
בת"ה שם הביא ב' הדעות והכריח כנהוג כדעת הראשונ' שיתן אף מן הפקדונות שהשלטון אינו חושש אם הרויחו בהממון או לא רק כל שיש לו יתן אפי' הוא חוץ למדינ' אפי' לא בא לידו מעולם וע"ש בסימן שמ"ב ☜ע"ל סי' פ"א סכ"ח שאינו יכול לומר שטעה בשבועה והרב סמ"ע נדחק לתרץ זה אבל ראיתי שגם במהרי"ו שם איתא שאינו יכול לומר שטעה לכן נלע"ד ברור שטעות נפל בספרים וצ"ל ע"פ הערכ' ונ"ל לומר שטעו וכו' ☜על פי השבועה איני יכול וכו':
יח
טור ס"ט כ"כ הרא"ש בפסקיו בשם הר"י הלוי וכ"כ ש"פ:
יט
וכתב מהרי"ק ולא מקרי תכשיטין אלא בהעברה צורת מטבע ולא כמו שעושין בשעת המס וכו':
כ
טור שם והרמב"ם שם וביאר ה"ה בשם הרשב"א בשם הר"י הלוי וז"ל לפי מה שהוא ענין שאם באו גייסים בשעת מלחמת מלכים ללכוד את העיר להרסה או לשורפה גובין לפי הכל:
כא
לאפוקי הוצאת על גביית ש"ח כדלקמן בסוף הסימן:
כב
ל' הרמב"ם שם דין ו' מימרא דרב יהודה הכל לאגלי אפא וכפי' רש"י שם:
כג
שם במימרא דרב יהודה הכל לכריא פתיא אפי' מרבנן וכפי' התוס' שם:
כד
שם בגמרא:
כה
מעשה דרב פפא שם:
כו
כדאמר רב פפא לרב ששת ברי' דרב אידי:
כז
לשון הטור ממימרא דרב אשי פרדכת' מסייע מתא וכו' שם דף נ"ה ע"א ופי' רשב"ם עבדי המלך היו שואלין לזה יותר מדאי והם הפציהו ופטרוהו ומה שפחתו מזה יגבו מן השאר:
כח
שם במימרא דרב אשי אנדיסקי סייעתא דשמיא הוא ופי' רשב"ם ממונים של המלך והתוספות כתבו שם שטרות של מלך וכ' הב"י שהליצו עליו למלך ואמרו כי עני הוא ובטל ממלאכתו ונתרצה וכתב לו אנדיסקא שהניח לו המס שעליו וכתב הרא"ש כלל ס"א ס"ס י' ☜אבל במנת המלך נהגו הקהלות לתפוס כל מי שאינו פורע מס המלך ודינא דמלכותא דינא
כט
וכ' הסמ"ע ☜דיד הקהל על העליונה ויכולין לומר מגביית פעם א' פטרנוך ולא מכל השנה אם גובים עוד גביות כתב ב"י מחס"ב בשם הריטב"א שאם הסכימו הציבור על אדם א' שיפטרו אותו ממס זמן קצוב כדי שיבא לדור אצלם או משאר הנאה אחרת שעשה להם ☜אם מת בנתיים חייבים יורשים לפרוע מס מאותן נכסים שירשו וכו' ע"ש:
ל
וכתב עוד הרא"ש שם סי' ז' אם יש תקנה שכל מי שיגבה מחובותיו ק' זהובי' יתן מס ☜ה"ה אם מוכר חובותיו לאחר מקרי גבייה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
קס״ג
א
כופין. ב"ב ז' ב':
ב
אפי'. תוספתא. כופין בני העיר זא"ז לקנות כו'. מ' אפי' יחידים:
ג
לעשות. ב"ב שם:
ד
ולבנות כו' ולקנות כו'. תוסכתא הנ"ל בפ' בתרא דמציעא:
ה
וה"ה לכל. תוספתא שם ומי שיש לו חצר בעיר אחרת כו' עד על הכל:
ו
וע' בא"ח כו'. שזהו ג"כ צרכי העיר כמו בה"כ כנ"ל:
ז
וכופין בני העיר. ב"ב ח' א' שלשים יום לתמחוי וע"ש ברא"ש:
ח
ועל הוצאות. שזהו ג"כ צרכי העיר והנשארים ישמעו כו':
ט
כל צרכי כו' כל בעלי כו'. ב"ק קטז ב' ורשאין החמרין להתנות כו' ש"מ שכל השותפין בעניני שותפתן הן כב"ד הגדול כמ"ש הר"ח שם דאפי' בלא קנין איירי וכן הנהו טבחי בב"ב ט' א' שהן כבני העיר להתנות ולהסיע על קצתן וכמ"ש המרדכי שם וה"ה כאן כל הנותני מס:
י
ויקבלו עליהם. סנה' מי א' יבמות צ' ב' ולא לעביר על ד"ת כו' וכמש"ל סי' ב' ע"ש:
יא
וילכו אחר. סנה' כט א':
יב
ואם המיעוט. גטין פ"ח ב':
יג
והם צריכין. ב"ב קסז ב' אין כותבין שטרי בירורין כו' וע"ש בגמ':
יד
והמסרב מלומר כו'. סנה' יז א' קמ"ל דהאי דקאמר איני יודע כו':
טו
מי שיש לו. תוספתא שם:
טז
וכל הדר. ב"ב ז' ב'.
יז
ושכר הפרשים. שם ח' א' לשורא ולפרשא כו'. ופ' שכ"ז הוא בכלל פסי העיר ואמרו שם כי תנן נמי מתני' כו':
יח
ודוקא בסתם אבל. שכ' הטעם דקנה בית דירה הוא דמסתמא דעתו לקבוע שם:
יט
וי"א דאם. דקנה ל"ד דשכירות ליומיה ממכר הוא ולא בעי למעוטי רק נפל בירושה או במתנה שהוא ממילא כדלקמן. ריטב"א:
כ
וי"א דבעינן כו' דוקא כו'. דמדייק קנה דוקא ולא שכירות וצ"ל הטעם דקנה דעתו להשתקע שם משא"כ בשכירות:
כא
וי"א אפי' לגור. הוא סברא הראשונה דקנה ל"ד ואפי' לגור. מדפריך שם ח' א' ורמינהו החמרת והגמלת כו' ולא הוקשה להם רק על י"ב חודש אע"ג דשם עוברת ממקים למקום וכן בתירוצם הא לבני מתא כו':
כב
ולכ"ע אם כו'. כנ"ל:
כג
מיהו אם. ב"ב ב' א' ב"מ פ"ג א' ב' וע"ש הרא"ש בשם ירושלמי וחפי' דבר שנסמך אקרא הולך אחר המנהג שם:
כד
וי"א דכ"ז. ב"ק קיז ב' אדעתא דכספא כו':
כה
וי"א. כסתמא דמתני':
כו
והא דמהני. ב"ב ך"א ב' בר מתא כו' ואי שייך כו' ופי' ר"ת אם רוצה ליתן כרגא מכאן ולהלאה שאין עיכוב אלא בשביל המס ושם ך"ב א' א"ל אית לן אשראי כו':
כז
ומיהו אם כו'. שם שיעור חיותייכו. אבל יותר צריך לסייעם בכרגא דהכא כנ"ל:
כח
מי ששהא. דאין מחילה בשתיקה עד שני חזרה כמ"ש בפ"ג דב"ב ואמר שם ל"ו א' הני דבי ר"ג כו' ובני עיר בעירן הן כר"ג:
כט
כל מס כו'. שם נ"ה שערי דכדא כו' א"נ בטלת כו' דבשעת הטלה מיד משועבדים למלך והוי כחוב:
ל
ואפי' אמר. ירושלמי אריב"ל אין אדם נתפס כו' חוץ ממסים כו' וע' במרדכי פ"ק דב"ב:
לא
ואם יש כו'. דהתובע הולך אחר הנתבע כמש"ל סי' יד ע"ש כמ"ש סנה' ל"א ב' כופין אותו ודן בעירו ואף אמימר לא אמר שם אלא למקום הועד דוקא. והקהל הם לעולם מוחזקין ונתבעין כמש"ל סי' ד' מהא דב"ב ך"ד ב':
לב
ואם נהגו. כנ"ל:
לג
כשגובין. רי"ף ורמב"ם כל שנא בתרא בלבד:
לד
וי"א. ר"י מיגא"ש דל"פ אלי' קמא וע' ברא"ש ותוס':
לה
כל מה כו'. כנ"ל בס"א ואם המעוט כו':
לו
על ה' אנשים כו'. סנה' ך"ג א' מתוך שזה בורר כו' יע"ש ברש"י והרא"ש:
לז
דוקא כשיש. כמו בחצר לעיל בסי' קסא לס' הראשונה שסברתם מוכח בגמ' מדקבעו בעיא דר' אלעזר אעיר ולא ברישא בחצר:
לח
ואם באים. ב"ק קטז ואם שכרו תייר כ':
לט
וכן אם טעו. גמ' הנ"ל:
מ
וכל מה. תוס' ב"ב ז' ב' ד"ה לפי כו':
מא
ויש חולקין. מהא דאם שכרו תייר כנ"ל:
מב
שומרי העיר. ב"ב ח' א' הכל לכריא כו' ואע"ג דאי לא נפקי באכלוזא א"צ האחרים ליתן בשבילן אי נפקי חייבין דהולכין אחר ענין השמירה:
מג
וכשגובין לפי ממון. ב"ק קטז ב' מחשבין לפי משאוי. אע"ג דהמשא הרב אין בו ממון כ"כ לפי שמזיק הרבה לספינה ה"ה כאן אע"ג שיש לו ממון מועט בתוכו כיון שעושה עין הרבה:
מד
ויש חולקין. שם קי"ז ב' אי כו' אדעתא דידיה כו'. ה"נ המלך יודע שיהודים יש להם ממון מאחרים ולא אתי אלא אממון שלו:
מה
ואם מתייראין. שאז אדעתא דכספא קאת':
מו
ומי שיש. הוא לסברא הראשונה כמו שהסכים לסברא זו:
מז
יתן. ב"מ ק"ד ב':
מח
המקבל פלגא. מחצי מלוה כנ"ל:
מט
והנותן פלגא. מפלגא פקדון. דא"צ המקבל ליתן. סנהדרין קי"ב א' א"ר חסדא פקדונות כו' דלא מיקרי שללה ומסין שוה לעיר הנדחת שם וב"ב ח' א':
נ
וכן צריכין. דאפי' יתומים חייבין כמ"ש הרא"ש בב"ב שם דמילי דנטירותא היא והטעם דהכל נפי שעושה עין כנ"ל:
נא
אם היו. כמ"ש הרא"ש פ' אלמנה ניזונית דשותפין יכולין להשביע זא"ז כל אימת שירצו אפי' לא השביעו מתחלה וכ"מ בשבועות מ"ה א' חלקו השותפין כו' אבל קודם לכן יכול להשביעו:
נב
ואם כולן. שם א"ל מה אתה טוענני כו':
נג
ואם שמו. כנ"ל ס"ב כל מס שהיו שם מהא דשערי דכדא כנ"ל:
נד
ואין רשות ביד. דאין רשאין בני העיר להתנות במידי דאיכא התירא להאי כמ"ש לקמן.
נה
מיהו י"א דאם. כמו השוכר בית לשנה ובאמצע השנה נכנס בו אחר ב"מ ע"ט ב' השוכר את הספינה כו':
נו
וכל עניני מסים כו'. ר"ל אע"ג דבכ"מ אין הולכין אחר מנהג הגרוע כמו שהוכיחו תוס' ריש ב"ב ב' א' מ"מ כאן הולכין ב"ק קי"ו ואל ישנו כו' אע"ג שמנהגם נגד הדין וע"ש ברש"י וה"ה במסין כמ"ש לעיל:
נז
ג' פעמים. יבמות ס"ד ב' והוא דאתחזק כו' וסתות ושור המועד כו' דנשאר בהרגלתו:
נח
קהל שהלוו. כריתות כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כו':
נט
מי שיש לו. כתובות פ"ד א' וע"ש תוס' ד"ה לכתובת אשה תימא כו' ובב"ב נ"ה א' מוכח דחוב המס יותר מוחזק מהם וע"ש בתוס':
ס
וכן אם. מטעם הנ"ל:
סא
א"צ ליתן. ב"מ ע"ב א' וכן עכו"ם כו' וע"ש ברא"ש. ואמר שעלה על משכונות משום דבלא משכון אף הקרן כמציל מידם כמ"ש בע"ז ו' ב' ואף במלוה בשטר כיון שהוא ברבית כמ"ש הרא"ש שם רק במשכון כמ"ש שם ברא"ש בשם ירושלמי:
סב
וכן שכירות. דהטעם דנגבית ממלוה משום דר' נתן משא"כ בשכירות כמ"ש בקדושין ט"ו ב' ואידך בעלמא כו' וע"ש תוס' ד"ה ואידך. והר' נתנאל כו'
סג
וכן אין נותנין. ב"ק ק"ב ב' ערכין כ"ד ב' אחד המקדיש כו' ואמרו ה"ה לבע"ח מדתנן כדרך שמסדרין בערכין ב"מ קי"ג ב':
סד
אבל אם יש. מכות ג' א':
סה
מי שיש כו' י"א דחייב. כמו פרדכת ב"ב נ"ה א' וכן בעיר הנדחת סנהדרין קי"ב א' ואת כל שללה כו' ואע"ג ששם אמרו ובנקבצין לתוכה שם ה"ט שיוכל להקבץ שם ולשרף אבל שללה מקרי:
סו
אע"פ שנותן. ב"ב ך"א ב' בר מתא כו' ואי' שייך כו' כנ"ל:
סז
ויש חולקין. דשאני עיר הנדחת דרבייה רחמנא ופרדכת שאני דאצילתיה מתא ובקשוהי בעדו. רשב"א:
סח
ולכ"ע אם. דארעא לטסקא משתעבדא למלך הארץ ההיא:
סט
במקום שנותנין. סנהדרין ו' א' גופא כו' עד דדיינת לן דין תורה. ואמרו בפ"ד דוקא שנתן ביד הלא"ה חוזר והערכה הוא קבלה בין לדין בין לטעות דהא אין יודעין בבירור סכום ממונם משא"כ בשבועה דקבילו עלייהו לדין תורה וע"ש ברש"י ה' א:
ע
אבל ממון. דאין באין עליו. ב"ק שם כנ"ל:
עא
והא דאין. תוספתא ב"ב שם מי שיש לו חצר בעיר אחרת כו' וצריך ליתן לפי ששוכר לאחרים:
עב
אבל לא יבמות ס"ג א':
עג
וכשנותנין. ב"ק קי"ו ב' לפי משאוי:
עד
ובכ"ז כנ"ל:
עה
ואם רוצים. אע"ג שאמרו ב"ב ח' ב' יכולין להתנות כו' פי' ר"ח משום דבההיא הנאה דציית כו' שם ק"ו משא"כ במלתא דפסידא להאי ורווחא להאי ועיין לעיל ס"ב:
עו
כך אין. סוף פאה אין מחייבין למכור שאפילו צדקה התירו לקבל:
עז
אבל תכשיטין. כתובות ס"ח א' היה משתמש כו' וכן אמרו שמתכשיטי אשתו ב"ח גובה מירושלמי דהאחין שחלקו:
עח
אבל אינו. מתני' סוף פאה מי שיש לו חמשים כו' ובירושלמי טבא חמשין דעבדין כו':
עט
ואם יש לחוש. כנ"ל:
פ
במקום. שכ"ז בכלל צרכי העיר וצדקה. כנ"ל:
פא
כל צרכי. תוספתא מי שיש לו חצר בעיר אחרת כו' אע"פ שאינו שותה מהן:
פב
כל צרכי כו'. ב"ב ח' א:
פג
אבל אין. שם אין פוסקין כו' ומעות ב"ה מוכרין בשביל פדיון שבוים שם ג' ב':
פד
ת"ח כו'. שם ח' א':
פה
יש מקומות. שב"ה מקדש מעט הוא וכתיב ופלחי אלהא דנא כו':
פו
מיהו מדינא. שלא אמרי רק ת"ח ובהמ"ק שאני כדכתיב בית אלהא דנא דוקא:
פז
אדם. שם כ"ה א':
פח
הא דאדם. כפי' ר"ח וה"מ דאצילתיה מתא כו'. תה"ד ומהרמ"מ ע"ש:
פט
וכ"ז שפטרוהו. שכבר נתחייב לקהל ואין המל יכול לפטור שלא כדין כמ"ש הר"י פ"א דגיטין מדקאמר דמלכותא ולא אמר דמלכ':
צ
מי שמחל. רא"ש ומרדכי בשם תוספתא וכפי' ר' שמחה בסוף ב"ק:
צא
וי"א שקודם כו' אבל. כסתמא דתוספתא כמ"ש הר"ם ומ"ש שקודם שנתפשרו כו'. ב"ק קי"ו שיירא שעמד כו' הכא בשותפין כו' ודוקא על חלק שלו ולא על שלהם ה"נ קודם שנתפשרו השר בזה מכביד עליהם:
צב
ומי שפטרו. ב"ב ח' א' הכל לכריא כו' ואע"ג שפטורין ממס וכן לשירא כו' היו חייבין אי לאו רבנן ל"צ נטירותא:
צג
יחיד שנותן. דהא שותף הוא וא"א לחלוק בע"כ ב"מ ס"ט א' ב':
צד
הקהל שותפין. שפי' דמי כלילא דפ"ק היה עלילה לכך א"ל ערוקו' והיו נפטרין:
צה
או נפטרו. מכ"ש:
צו
ואם בא. ב"מ ק"מ וחילופי במיא דמיטרא ואע"ג שם ההפסד מזומן ודאי גם בעלילות כודאי מדמחייבינן ליתמי ובכריא חדתא אמרו ודלמא לא מדויל:
צז
ובמס שאינו. ב"ב קנ"ג א':
צח
ואין רשות. שלאו דינא דמלכותא הוא כנ"ל:
צט
ובני המדינה. ב"ק קי"ו ב' וכגון זה כו'. ר"ל במקום הפסד וכ"ש כאן ומכ"ש שהמלך הפרידן:
ק
מי שתפסו השר כו'. שע"י שנטל ממנו ממון הרבה מיקל להם במסים. ב"ק שם הכא בשותפין כנ"ל משא"כ באם עובד לשר:
קא
י"א שאם. ב"ק קי"ג ב' בר מתא כו' וה"מ דברלא ארעא ואע"ג שהן שותפין בברלא אינן שותפין לכ"ד:
קב
קהל. מחילה א"צ קנין. כנ"ל בסי' י"ב וע"ש:
קג
וכל דברי. ב"ב ח' ב' ורשאין להתנות ופי' ר"ח בלא קנין כנ"ל ומפורש בירושלמי דמגילה ועבמרדכי פ"ק דב"ב ופ' בתרא דב"מ והוא ירושלמי דמגילה פ"ג ה"ב שבעה מבני העיר ה"ה כבני העיר מה אנן קיימין אם בשקיבלו עליהן אפילו אחד כו' אלא בסתם.
קד
מיהו יכולין. שהן מוחזקין כצ"ל והמע"ה:
קה
שלא להוציא. ר"ל אע"ג דבב"ה מותר דאדעתא דהכי מביאין ב"מ ך"ט ב' השואל ס"ת כו' ובלבד שלא כו':
קו
ומי שאינו כו' יוכל. ב"ב ז' ב' ר"י נשיאה רמא כו' אע"פ שנשיא אין נותן לכלום וכן אמרו שר' היה יכול להכריח את העורקים:
קז
אבל לא. קדושין ע"ו ב' הלכך רב ביבי כו' וע"ש רש"י לטורזינא כו' שכל אלו הת"ח פטור ולפיכך א"א להיות רב ביבי להיות גבאי עליהן ואף לכריא דזימנין נפקו באכלוזא:
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
קס״ג
א
[רמ"א ס"א] יש להושיב כל בעלי בתים. נ"ב בתשו' מיימוני השייכי' לס' קנין סי' נ"ד:
ב
(רמ"א ס"ג) קהל שהלוו לשר. נ"ב יעוין שו"ת ח"צ סימן קמ"ד:
ג
[סמ"ע ל"ד] וה"ה שאר המתעסקים בצרכיב"ה. נ"ב יעוין בתשו' תשב"ץ ח"ג סי' קנ"ג שפוטר ממס לחזן העיר ומלמד תינוקות הנצרך לעיר וגם הר"ד אם יש יותר מכ"ה תנוקות:
ד
[ש"ך ס"ק י"ח] המלך או שר שמטיל. נ"ב יעוין סי' שפ"ח סוף סעיף ב':
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
קס״ג
א
סעי' ג' בהגה (ט"פ הערכה) עשו מעריכים על פי קלפי להעריך הנתינה להקיר"ה וערערו עליהם כמה יחידי סגולה לפני ערכי השופט ושלח שאסדר נוסח שבועה שישבעו המעריכים שלא יעשו עולה ע"י מורא או חנופה. ואחר שלא יכולתי לפשרם הוכרחתי לכתוב נוסח והנחתי פנוי לשון שבועה שלא ידעתי אם ישבעו כל הג' כאחד או אחד אחד. גם מצד שאני נזהר מלכתוב שבועה מלשון מדבר בעדו וכל מה דמצינו לאשתמוטי אני משמט א"ע מזה כי עכ"פ מצד מדת חסידות ניחא לי בדרך גדר להשמר בזה והלכו לביהכ"נ הק' וקראו הנוסח שבועה לפני כמה יחידי סגולה והמקרא הי' המנהיג לא כפי הנהוג תמיד שהחזן יהי' מקרא השבועה והחזן הי' שם ואמר לי שלא הוזכר לשון שבועה כלל רק התיבות שהי' כתובים הקרו. והיחודי סגולה שהיו שם לא הרגישו בזה וששתי בזה על שניצולו משבועה אך הי' לבי נוקפי אולי הרי זה כגניבת דעת כיון שהיחודי סגולה סברו שהוא שבועה גמורה ואולי יש איזה פתחון פה עלי על שהשמטתי בהנוסח תיבות שבועה שעי"ז נמשך הגניבת דעת ואולי עי"ז מוטל עלי להודיע הדבר להיח"ס גם שהשמטתי לא היתה מצד רמי' כלל וכנ"ל ולא עלה על לבי. שוב נתיישבתי בדבר שכיון שע"פ דין תוה"ק אין להטיל כלל שבועה על המעריכים ורק אם כאו"א אומר מכסת ערכו יש שבועה מעין שבועת השותפין כבש"ע סי' קסג משא"כ על המעריכים אין נכון כלל להטיל שבועה וכל שעלו ע"פ קלפי אין עליהם הרהור ורק הערכי הטיל השבועה וכנ"ל ואין אנו ערבאין בזה. וכל שנשמטו ומזלייהו גרם שהיח"ס היו שם ומ"מ לא הרגישו בלשון של השבועה כלל אין שום חשש פתחון פה על היודעים כלל כי היח"ס עצמם שמטו. ואני בתומי הלכתי ונתגלגל עי"ז רק טוב ומ"מ זרזתי לאחד מן המעריכים שהוא הייתר מבין ביניהם שידע שעשיית ההערכה היא כדיינות ממש ושיעשו בתמים כאלו הי' שבועה וטוב להם. עוד מצאתי לגבי הערכות בין יחודי סגולה אודות נתינות משא מלך ושרים שנוהגים לעשות ההערכה ע"פ ג' נבררים ע"פ דיעות רוב הנותנים או ע"פ קלפי נראה שזה נדון כעין שומת מטלטלין או קרקעות ע"פ ג' בקיאים. ואומדנא כזו מלתא היא ונדונית ע"פ ג' בקיאים וצריך השמאי והמעריך ליזהר הרבה לעשות בדרך תמים לפי אומדנא שלו כי הוא נדון כדיין אך הטוענים להשביע את המעריך שיערוך בתמימות נראה שאין זה טענה כלל כי גם שמצינו שבועות גבי מסים עסי' קסג עכ"ז אין זאת רק בהנותנים עצמם שיאמרו ערך השג ידם בתמימות שיוכלו לסדר היטב מכסת הערך וזה נדון מצד שבועות השותפין כידוע משא"כ בזה כיון שנדון כדיין לא שייך כלל להטיל עליו שום שבועה או תקיעת כף או הדרת ראש כלל וגם אם יש על זה פקודה מפורשת מהמלך או מהשר שישבעו המעריכים נראה דל"ש בזה כלל שום צד דינא דמלכותא דינא כי ביד יחודי סגולה הנערכים לומר הרי אנו כאלו כבר קבלנו ושמענו בזה שבועה וכן חובתם וכן מוטל עליהם שלא להביא בזה לידי שבועה ול"ש דינא דמלכותא לגבי מה שיש הכרע ע"פ התוה"ק בין עם בנ"י בין זל"ז כידוע. ומלבד מה שאין להשביע לדיין או לעד כפי המפורסם יש ג"כ טעם גדול בזה שהרי קי"ל דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וסגנון של כל השבועות הוא רק מטעם חשש מלוה ישינה או אשתמוטי כידוע וכ"ז ל"ש לגבי עדים או דיינים או שמאים דאטו נחשוש שזה יודע שיש לראובן כל כך ספק מלוה ישינה על שמעון וכן בין כאו"א מהיחודי סגולה לכפי סדר ההערכה בעניני נטי' שהי' בזה מכפי הנכון. ואשתמוטי ג"כ פשיטא דל"ש בזה כיון שאין מוטל עליו ליתן משא"כ גבי הנותנים שייך בזה שבועות השותפות ושייך בהם אשתמוטי גם שייך בזה ספק מלוה ישינה על צרכי צבור שלפעמים יחיד מלוה לצרכי הקהלה על מנת שיפרעו לו וגם אם ע"פ דין תוה"ק יהי' מה שנתן לצרכי הצבור כמניח מעותיו על קרן הצבי ואין מוטל כלל על הצבור לשלם. וכפורע חוב חברו או זן אשתו וכדומה. עכ"ז יכול להיות בזה צד מורה היתירא בסברו שהוא מוטל להפרע מהצבור משא"כ בההערכה זו שהמעריכים הם כדיינים פשיטא שאין להשביע אותם כלל: המעריכים לגבי נתינות. אולי האומדנא כפי השג יד אז באשר הוא שם ולא כפי מה שעומד להרויח אח"כ יותר במעותיו מחברו גם באומדנא ברורה. ואולי כיון שכתוב בש"ע שהאומדנא גם ממעות עסקא שבידו וכן אודות בית שעומד להרויח כ"ה ההערכה וצל"ע היטב. נוהגים שלא להעריך מזמן מזונות שנותנים לבניהם אחר נשואין כנהוג. ונראה שהוא מצד שאז מיוחד וקבוע ללמוד כי לכך נותנים מזונות כדי שילמוד תוה"ק בטהרה ולא יהי' רחיים בצווארו. ולזה נוהגים שלא להטיל עליהם נתינות ואולי יש ג"כ חילוק מצד שגם שמעותיהם בעסקא כנהוג מ"מ אינם מרויחים כבמו"מ. פה הי' מגיע מדה עשירית מעשיית יי"ש כפי החק שקורין פראווי. וע"י פקודת הקיר"ה נתבטלה המדה עשירית רק מדה ט"ז כמו מכל הטחינות רק ע"י הקווארטי הי' השוואה מדה עשירית וכעת בטלו הטוחנות ברחיים דפה כי אזלו ימים ע"י ים מקוה בריכה דדגים העליונה על הרחיים דכאן ושוכרי האורנדא אומרים שמגיע להם מהנטחן ברחיים דכפרים כדי לעשות יי"ש יתרון מה שממדה ט"ז שנותנים בכפרים ועד מהעשירית. וכן עוד כ' גודלים פ"ו מקארץ כנהוג פה והבע"ב אומרים שההשוואה דהקווארטי היא רק שיהי' כפי הפראווי הנ"ל. ולשון הפראווי היא רק על הנטחן כאן. נראה שאין מחזיקי האורנדא נדון כמוחזק נגד יחידי סגולה דהעיר. והמוציא מחבירו עליו הראי' שההשוואה כוללת לשלם מהנטחן חוץ לעיר. אך מצד שחיוב של הקווארטי מתלא תלי וקאי וחיובו תמיד. וביד השר תמיד לתבוע ח"ג מקווארט יי"ש והשוכר ממנו יש לו ג"כ כח זה ויכול לשנות אודות ההשוואה בכה"ג כיון שאין בירור שההשוואה היתה שיטחנו בחוץ ויעשו יי"ש בחנם:
ב
שם בהגה (ונתייאשו מן החוב) הקצה"ח נ"י כתב שייאוש מהני בחוב ואין לי הכרע בזה וצלע"ע היטב. כתבתי במק"א כבר בזה [לא מצאתי] אך לא הי' לפני אז דברי הקצה"ח נ"י וכעת איני יודע אם דבריו מכריעין או יש בהם כדי לעשות ספק בזה כי אולי גם בחיוב שייך סברת הרמב"ן ז"ל שהביא שם. וכעת איני מבין היטב סברא ההיא וצלע"ע היטב:
ג
סעי' ו' (אדם בטל) אודות מ"ש במק"א באריכות במ"ש חז"ל בבבא בתרא פרדכת כו' שכעת הנתינה מנרות דשבת ק' שבמדינות אלו אין לתבוע רק מהמנויים במספר הנפשות דהעיר אצל הקיר"ה וממוניו בלי העלמה. משא"כ את שלא נמנו שלא עליהם חל עול הנתינה ההיא. כן כתבתי בשו"ת באריכות שכתבתי אודות שותפות עסקא בשכירות נתינה הנ"ל. והנה השוכרים לית דחש בהו ע"ז לגמרי והמשכיר הראשון קבע לכל השוכרים ממנו שיתבעו מהנעלמים ועי"ז הוסיפו לו שכר וקודם שכירותן לא נתיעצו גם השוכרים הכשרים בזה עם יודעים ההלכה. וכעת מענה בפיהם שהם רק שלוחי המשכיר הראשון. גם שאין בזה כדאי כי אין שליח לדבר עבירה מ"מ עי"ז כבר הוא דבר שאינו נשמע לומר זה להשוכרים. וכבר כתבתי כ"פ דהיכא דאיכא ספק ספיקא ואומדנא אין גם מדת חסידות להוכיח. וכן הוא בזה שיש ספק ספיקא. ספק שמא אין תובעין מהנעלמים בעל כרחם רק הם מתפשרים ברצון טוב ליתן כדי שיוכלו להדליק כי גם אורחים מחוץ למדינה כשמדליקין מגיע מהם כפי פקודת הקיר"ה. ואולי אינם תובעין כלל רק מהמדליקין או ברצון בפשר. וספק שמא לא ישמעו לתוכחה בזה והאומדנא נוטה שלא יצייתו בזה כיון ששלמו עבור זה להמשכיר כנ"ל ויש להם אמתלא לומר אם לא אטול אני יטול המשכיר שמוחזק לאלם בזה ולפעמים יש להם שלוחים נוגשים ושולחים עם הנכרי הנוגש א' מעם בנ"י וגם להנוגש הוא דבר שאינו כשמע אך כיון שאינם נוטלין הישראלים את המשכנות בידיהם רק מראין להנכרי שיטול אין בזה קפידא כ"כ כי ממ"נ מדין שליחות הרי אין שליחות לנכרי ולדבר עבירה. ומצד גוף הגזל ועושק רש הנעשה במדינה הרי יש אמתלא הנ"ל שאינם גורמים כלל להגזל ובלתם יהי' נגמר ג"כ ע"י המשכירים ולהתגרות עם המשכיר הראשון בזה יש אחריות לכל הנעלמים שלא ימסרם למלכות. ובלי נדר אי"ה אזרז פה להנוגש שלא יטול הוא עכ"פ המשכנות בידיו כלל וכלל כי אם הנכרי יטול ולא הוא. ומצד ספק שמא מדליקין כל הנעלמים ומגיע מהם לא שייך לומר מוטב יהיו שוגגים ולא יהיו מזידים גם אם צועקים הנעלמים אין אנו מדליקין כיון דזה דבר המפורש בתוה"ק לא תגזול. ומה שלא נתפרש להדיא בתוה"ק אין שליח לדבר עבירה עי"ז נראה שאין לדונו כדבר שאינו מפורש בתוה"ק כיון שגוף גזל מפורש בתוה"ק וצלע"ע בזהי. ובספק קי"ל דל"ש מוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. אך מצד מוטב יהיו שוגגין ולא יהיו מזידין נכון למנוע מלהוכיח בזה כיון שיש ספק ספיקא ואומדנא כנ"ל ופטורים משורת הדין ואין פתחון פה ע"ז.
ד
שם בהגה (ואם המושל מעליל על קצתן) הגזירה המרה דשבי הצבא היתה כעת על אנשים רשומים בשמם. לכאורה הי' מוטל רק עליהם הוצאות הפדיון המצטרך שלא יקחו לשבי בהעיר כלל. אך כיון שבידם לברוח אחר שנתפרסם להם ולא לקחום או ע"י מה ששר העיר ממליץ בעדם מליטלם עי"ז יש צד שהם שווים לבני העיר שאינם רשומים כיון שיש לפניהם הצלה קרובה:
ה
שם (וכל הקהלות כו' חייבים ליתן לזה) על ההיא דסס"י קסג צל"ע כעת דלא נתפרש שם דצ"ל שהקהלה שנתנו להפשר הי' דעתם להדיא גם מצד הצלת הקהלות זולתם ובמוהרי"ק ז"ל שם לא נתפרש תנאי זה ואולי לא הי' צריך להזכיר מזה והי' ידוע ממילא שהי' כוונתם להציל כל הקהלות ובפרט שתבעו מהקהלות קודם שנתפשרו משא"כ אלו הי' ספק אם כוונתם להציל גם קהלות זולתם. משמע מסי' ס"ד סעי' ד' שא"נ לסייע כל שלהצלת עצמם היו צריכים ליתן ג"כ סך שנתנו. ומספק אין יכולים להוציא מהקהלות כיון שהמוציא מחברו עליו הראי' והקהלות הם בסגנון איני יודע אם נתחייבתי ואולי שייך מעין חזקה לא שדי אינש זוזי בכדי וכיון שהיו יכולים למעט ההפסד ע"י שיכוונו להציל גם זולתם סתמא כיוונו כן וצלע"ע:
ו
שם (מזיק לאחרים עש"כ סקי"ח) כתבתי במק"א אודות מ"ש הנ"י ז"ל רפ"ק דבבא בתרא שאחר חלות המס אין רשאי להפקיע א"ע ולגרום היזק עי"ז לחברו שנראה שיש לחלק בין ממון לסכנה בזה. וכעת ראיתי בססי' קסג שהביא הש"כ ז"ל בשם מוהר"י בן לב ז"ל ראי' ממה שהצילו למפיבושת ז"ל. ומשמע שם דלא ס"ל לחלק בין ממון לסכנה בהנ"ל. ואם יש לחלק כנ"ל הי' יותר נכון שם במה שהצילו. ואולי לא פליגי על חילוק הנ"ל ומ"מ שם ביבמות גבי מפיבושת ז"ל אמרו חז"ל וכי משוא פנים כו' מצד שלא מפיבושת ז"ל הציל לעצמו. ול"ש שם מצד מ"ש חז"ל חייך קודמים ולגבי שיצילהו דוד המלך ע"ה בתפילתו אחר שנקלט הי' שייך משוא פנים. ומוהריב"ל ז"ל [אין לפני כעת ספר ק' שחיבר ואולי יש בדבריו ביאור או הכרע לגבי מ"ש כאן] הביא משם רק ראי' שע"י דבר מלך שלטון הו"ל חל עליו ולא אמרי' שע"י שיפייס הו"ל כלא חל עליו מעיקרא כי קליטת הארון הוא ג"כ רק כדיבור בעלמא שישנו בחזרה שהרי אחז"ל שם שקלט ופלט ומ"מ אחר שקלט הו"ל כהצלתו כדי להפסיד חברו ומסתמא הי' שם ע"י מלאך הקליטה ומוהריב"ל ז"ל הרי מיירי בממון ומ"מ להציל א"ע מסכנה גם שהוא בהי"ל שמוכרע מההיא דקיתון של מים. וכעין הסברא שכתב הש"כ ז"ל בשם מוהריב"ל ז"ל שכשהוטל המלך עליו הו"ל מציל א"ע. כעין זה הוא בסוף תרומות ואחז"ל שבע בן בכרי מוכתב למלכות הי' וכיון שהי' עליו ביחוד דוקא עי"ז אין להפסיד אחרים. ומ"ש במק"א שאולי ההיא של הנ"י ז"ל לא שייך רק כשבודאי יפסיד חברו. כ"ה משמעות לשון של מוהריב"ל ז"ל וצע"ע. ואם לא פרט המלך משמע שם שיכול להציל א"ע. ובנ"י ז"ל שם משמע שלא היו רשאין גם שלא פרט המלך שם. ואולי שם בנ"י הו"ל כפרט כיון שהוטל על כל בני מתא הרי הבורחים ודאי שהיו בכלל בין יתנו הת"ח בין לא יתנו ובבריחתם עכ"פ הטילו מה שהי' מוטל עליהם לפי ערך על הנשארים שלא ברחו. ולזה לא היו רשאין משא"כ בנדון שבמוהריב"ל ז"ל י"ל שמיירי שהמלך אמר רק שמשני עשירים שבעיר לבד רוצה ליטול וכיון שלא פרט יכול כאו"א להציל א"ע וכ"ה לגבי ההיא שבסוף תרומות שכשלא יחד ופרט למי יכולים להציל עכ"פ שלא יחול הספק על קצת מהם והשאר נשארים ממילא בהספק. וממש כההיא דגבי מפיבושת ז"ל ומ"ש הש"כ ז"ל שם שע"י כתוא מכמר ממון הו"ל כסכנה. אולי גבי כלילא ל"ש כן שהי' ידוע שאם לא יברחו ישלמו בלי סכנה כי מס ממלך אינו כמסירה ששייך בה סכנה ועכ"פ לא היו הם רשאים לברוח כיון שהיו יכולים לשלם אין זה כסכנה ששייך בה חייך קודמים. ומ"ש הש"כ ז"ל כתוא כו' אולי כתב כן רק לאלומי הראי' שממפיבושת ז"ל לגבי ממון והי' מקום לומר שממון הקל קיל בזה מנפשות כיון שיכול להציל ממונו וכוונתו לכך אין חשש ע"י גרם הפסד לחברו. משא"כ גרם בנפשות שחמיר יותר וגם אם כוונתו לטובת עצמו אין לו לגרום הפסד נפש זולתו. לזה כתב שבממון שייך ג"כ לפעמים כתוא מכמר וצל"ע. ואולי י"ל שהכלילא לא היתה בסגנון חק מלכות והו"ל כהפסד שע"י עלילה שכתוב שם בקס"ג שיכול להציל א"ע גם שמפסיד חברו וצע"ש ומוהר"ם ז"ל ס"ל שקודם שחל חמיר יותר ע' בט"ז ז"ל שם. ואולי עי"ז תירץ ההיא דכלילא ואולי חילק מוהר"ם ז"ל בין ההיא שבירושלמי שהביא הנ"י ז"ל ובין נדון דידי' ולזה כתב שקודם שהגזירה חלה ג"כ אין לפרוש א"ע וצלע"ע בכל הנ"ל היטב. בני העיר מסייעים זל"ז להצטרכות תקון היישוב במה שלתקון מו"מ גם שהוא עיקר היישוב לא מצאנו להכריח זה לזה:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
קס״ג:א׳:א׳-ה׳
א
ונתייאשו מן החוב. במוהרי"ק שורש ג' העלה דכיון דכבר נתייאשו מן החוב הרי הוא כזוכה מן הפקר ואין צריכין לשלם חלק לאותן שהיו עשירים בזמן הלואה וע"ש שדנו בתורת ק"ו מאבידה דקונה ביאוש: וראיתי בהגהת הט"ז בשם הגאון חכם צבי האריך לסתור דברי מוהרי"ק מכל צד וכת' דקל וחומר פריכא היא דהא באבידה גופה אמרינן פ' אלו מציאות נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה לאחר יאוש נתכווין לגוזלה עובד משום השב תשיב אלמא אע"ג דבהיתרא אתי לידיה ואח"כ נתייאש מיניה אפ"ה מחויב להחזירה שהרי מצות השבה חלה עליו משעה שגזלה עד שישיבנה וא"כ ה"ה בפריעת בע"ח מצוה כמו סוכה ולולב משעת הלואה עד שעת הפרעון וכו' וא"כ כיון שמוטל על האדון לפרוע אף אחר יאוש ונשתעבדו נכסים א"כ מה שפרעה הדוכסית אחר מות בעלה דינא הוא ואינה זכיה מן הפקר כו'. וע"ק דהא בזכיה גמורה ביאוש ושינוי רשות אמרינן בגמרא אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים הגע עצמך הרי שהחזיר ליד אחד שיחזירו לבעלים הראשונים האמור נאמר שיזכה בו הלה זה ודאי לא עלה על הדעת ומה לי כותי או ישראל בענין זה ובמה יזכו הקהל בממון היחידים תיכף כשפרע' הדוכסית זכו הקהל לצורך היחידים וה"ל הקהל כשלוחי היחידים דישראל נעשה שליח לישראל חבירו לקבל מעותיו מן הכותי וזה פשוט והדר ה"ל אף לפי דבריו כישראל שרוצה להתחסד ולהחזיר אחר יאוש שינוי רשות והחזירו ע"י שליח ואמר לו זכה בו לפלוני דזכה כו' באופן דהנך מילי דמוהרי"ק ז"ל מרפסן איגרי וכו' וסוף דבריו ז"ל ואם כי צעיר אנכי לימים כו' נ"ל שאין לעשות מעשה כדברי מוהרי"ק הללו וגם הרב רמ"א אחר בקשת המחיל' מעצמותיי הקדושים לא כוון יפה בהביאו דברי מוהרי"ק להלכ' ומהתימא על האחרונים שלא הרגישו בזה ובודאי מקום הניחו לי מן השמים עד כאן לשונו:
ב
ולענ"ד מצאתי ת"ל כי דברי מוהרי"ק צודקים מכל צד וכאשר נבאר. ומה שדן מוהרי"ק בק"ו יפה דן ומ"ש הגאון הנזכר דק"ו פריכא הוא נראה דלאו תשו' היא והוא דבפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ט) אמר רבא ראה סלע שנפלה כו' ואע"ג דאהדרי' בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה. והקשו בזה הראשונים דאמאי הוי מתנה דהא קי"ל דיאוש לחודי' לא קנה כל דאתי לידיה באיסורא דהיינו קודם יאוש. ועיין בתוס' שם וכמ"ש באה"ע שם. והרמב"ן במלחמות כת' עלה ז"ל והכי הוא סבר' דגאון ז"ל דגזילה ואבידה היא זו ונקנה ביאוש היכא שלא נטלה וגזילה אינה נקנית ביאוש מדאורייתא לעולם ואת"ל נקנית דמים מיהא משלם וזה כיון שנטלה ע"מ לגוזלה ולא להושיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה ולא על מנת לגוזלה קודם יאוש א"א לקנותו ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל ושלו ברשות הבעלים אבל בזה שעל מנת לגוזלה נטלה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה אשר גזל שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אע"פ שהחזירו עובר בכולן וזה הפי' ברור ונכון עכ"ל ועש"ך סי' רנ"ט שכת' על דברי הרמב"ן דכן עיקר. ומבואר מדברי הגאון דהא דאבידה דאינה נקנית ביאוש היכא דנטלה ע"מ להשיבה אינו אלא משום דכיון שנטלה להשיבה הרי נעשה שומר שכר של הבעלים ידו כידו וכמונח ת"י בעלים דמי אבל נטלה ע"מ לגוזלה דתו לא הוי ידו כיד בעלים נקנית לו ביאוש ואף ע"ג דמטי לידיה קודם יאוש ונתחייב בהשב' מ"מ לא מקרי באיסורא אתי לידיה ומשום דדוקא גזילה וגניבה הוא דהוי באיסורא אתי לידיה אבל אבידה אתי לידיה בהיתרא אלא דבהשבה הוא דנתחייב וכיון דלא הוי באיסורא כי מטי לידיה שפיר נקנה ביאוש הכין הוא שטת הגאון. ולפ"ז גבי חוב פשיטא דנקנה ביאוש דהא בשעת הלואה לאו באיסורא אתי לידיה דהא מדעת המלוה אלא שנתחייב בהשבה ומשום חיוב שנתחייב בהשבה נקנית לו ביאוש דק"ו מאבידה שנטלה ע"מ לגוזלה והוא לפני יאוש דהוא חייב בהשבה ואפ"ה לאחר יאוש קני לה כיון דלאו באיסורא מטי לידיה דכי מטי לידיה בהיתרא הוי אלא שהי' ראוי לו ליטלה ע"מ להשיבה וכיון דאבידה כה"ג נקנית ביאוש מכ"ש חוב דהא בחוב אע"ג דהלוה ע"מ לפרוע לא שייך בזה ידו כיד בעלים וכמונח ת"י בעלים כיון דהלואה ליתיה בעינא ודבר שאינו ברשותו ומה"ט אינו יכול להקדישו ולא שייך ביה ידו כיד בעלים א"כ ודאי נקנית ביאוש והא דאבידה שנטלה ע"מ להשיבה אינה נקנית ביאוש אינו אלא משום דידו כיד בעלים ושומר שלהם הוא משא"כ גבי חוב דלא שייך ה"ט א"כ ממילא נקנית ביאוש וא"כ שפיר אית לן למילף ק"ו לחוב דנקנית ביאוש מאבידה שנטלה ע"מ לגוזלה דמקרי קצת באיסורא אתי לידי' במה שהי' בדעתו לגוזלה ואפ"ה נקנית ביאוש ומשום דמטי לידיה בהיתרא דנטלה בהיתר אלא שדעתו אינה יפה ודוקא גזילה מטי לידי' באיסורא הוי ומכ"ש חוב דכי מטי לידיה בהיתרא ממש ואי משום שנתחייב בהשבה קל וחומר מאבידה ע"מ לגוזלה דנמי נתחייב בהשבה וזה לא מקרי באיסורא אתי לידי' אלא משום דשומר שכר הוא והוי ידו כיד בעלים משא"כ בחוב א"כ מכ"ש דנקנית ביאוש לגמרי וזה נכון היטב וברור וע"ש בדברי חכם צבי במה שהאריך להשיג על מוהרי"ק ולפמ"ש נדחה כל השגותיו ע"ש:) (
ג
וכן נראה מוכח דחוב נקנה ביאוש מהאי דס"פ כל הגט תנו רבנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין כו' נתייאשו הבעלים אין מפרישין עליהם לפי שאין מפרישין על האבוד ע"ש פרש"י ז"ל נתייאשו הבעלים כגון שהלוהו כדי שיעור תרומתו שנה זו על מנת לקבלם בשנה זו וראה שנשתדפו שדותיו ונתייאש מן ההלוא' ואמר ווי לחסרון כיס ואח"כ חזרו ונתקנו שדותיו אין מפריש עליהם דיאוש דבר האבוד הוא ע"ש ובגמ' שם פריך עלה נתייאשו פשיטא ומשני לא דאקנו מהו דתימא אקנתא מלתא הוא קמ"ל וע"ש והרי מבואר דיאוש בחוב מהני. שוב ראיתי בחידושי פני יושיע ס"פ כל הגט שם וז"ל נתייאשו הבעלים תמיהא לי מלתא מאי מהני ווי לחסרון כיס הא לא מהני שום יאוש בחוב וכמ"ש הטור בסי' צ"ח ע"ש שהניח בצ"ע. והמעיין בטור יראה שלא הזכיר שם כלל מדין יאוש שלא כת' אלא אפי' שהה כמה שנים ולא תבעו והב"י הוא שכ' שם בסי' הנז' בשם מוהרי"ק שורש ג' דאפי' שמענו דנתייאש וכ"כ בש"ע סי' הנז' והרי מוהרי"ק גופי' סובר דמהני יאוש בחוב אלא שמחלק בין יאוש ליאוש דהיכא דהוא מתיירא מפני שהלוה עני או אלם זה לא הוי יאוש דכל אשראי ספק אתי ולפעמים דהמלו' סובר שהוא עני ואין כן אבל היכא דמתייאש בחוב בדבר שסתמו עומד ליאוש גם בחוב מהני יאוש ע"ש ובסי' צ"ה כ' בש"ע ביאוש משום שהוא עני או אלם וגם כתבו הרמ"א ביאוש גמור ומדברי מוהרי"ק הוא וגבי נשתדפו שדותיו דסתמו עומד ליאוש א"כ אפי' בחוב מהני יאוש ומן התימא על פני יושיע שכת' בפשיטות דיאוש לא מהני בחוב והוא מהך דסי' צ"ח ושם אינו בטור אלא מדברי מוהרי"ק וכמ"ש ומוהרי"ק סובר דיאוש הראוי גם בחוב מהני. ומה שכ' הגאון ח"צ להשיג משום דישראל נעשה שליח לישראל חבירו לקבל מעותיו מן הכותי זה פשוט וכו' הרי שהחזיר ליד אחד שיחזיר לבעלים הראשונים האמור נאמר שיזכה בה הלה זה ודאי לא עלה על הדעת ומה לי כותי ומה לי ישראל בענין זה ע"ש:
ד
נפלאתי במ"ש עלה זה פשוט כו' האמור נאמר כו' ודאי אמרינן הכין וכן מבואר להדיא בתוס' פ' איזהו נשך (בבא מציעא דף ע"א) ד"ה בשלמא סיפא לחומרא וז"ל ותימ' אמאי לא הוי ריבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפי' מקבל הנכרי ריבית שהרי נעשה הישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מיד הנכרי וי"ל דאפי' שיוכל לזכות לחבירו במציא' הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי אם הי' הנכרי מפקיר מעותיו הי' יכול לזכות לחבירו השתא מיהת שהנכרי אינו מפקיר אלא בא לזכות מעותיו למלוה ע"י זה הלו' אין לו כח לזכות שא"כ הי' הישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות מותר אפי' העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומרא אמרינן יש שליחות לנכרי עכ"ל. והרי מבואר להדיא דאין ישראל זוכה לישראל חבירו בקבלתו מן הנכרי ואם נכרי אמר זכה במעותי לישראל חבירך ה"ל שליחות לנכרי ואין לו שליחותי וא"כ ה"נ כיון דיאוש קונה בחוב וה"ל מעותיו של נכרי לא מצו ישראל לזכות לצורך ישראל חבירו וגם זה ב?דור:) (
ה
אמנם קשה לי בדברי תוס' דנהי דבמעותיו של נכרי ליכא תורת זכות לישראל חבירו אבל היכא דחייב לישראל כיון דאפילו תופס לבע"ח היכא דלא חב לאחרים מהני וזוכה לו שלא מדעת הלו' וא"כ ה"נ למה לי דעת הנכרי בזה כיון דחייב הוא לו ועמ"ש בסי' ע"ב ס"ק כ"ב דגבי מעות דאין צריך שומא דמצי למיעבד דינא לנפשי' ולא אמרינן בי' מאן שם לך ע"ש וא"כ היכי קרי לי' שליחותי' כיון דאפי' תופס שלא מדעתו מהני וצ"ע. ואפשר דס"ל לתוס' כדעת רב אלפס הובא ברא"ש ספ"ק דגיטין ובטור סי' ק"ה דאפילו במקום דליכא פסידא לאחריני נמי אינו יכול לתפוס שלא מדעת הלו' אלא היכא דאיכא פסידא דמלוה כגון דמפסיד נכסי או שהעני הלו' אבל באמיד לפרוע לא ע"ש וא"כ צריך דעת הלוה וה"ל שליחותי' לזכות במעותיו מיהו בנ"ד דאין הנכרי חייב כיון דקנה ביאוש ודאי בעינן דעתו שיזכה לישראל חבירו ואין לו שליחות ולא זכה הישראל כה"ג: והנה ראיתי בשו"ת נודע ביהודא חלק ח"מ סי' ל' שכת' וז"ל ודברים בטלים הם שאין זכות לישראל לצורך א"י או שא"י יזכה לצורך ישראל אבל שישראל יזכה לצורך ישראל מן הכותי ודאי יש שליחות ומה שהביא ממעמד שלשתן ראיה משם מבואר טעותו דשם פליגי הפוסקים אם הנפקד או הלוה א"י שהוא הזוכה בשביל ישראל אבל אם הנותן אינו ישראל והמקבל והנפקד ישראל כ"ע מודו דקנה ישראל כמבואר שם בש"ע בסי' קכ"ו עכ"ל: וכמה הרחיק הגאון הנז' את הדבר עד שחשבו לדברים בטלים והלא הוא הדבר מבואר כן בתוס' שזכרנו. וגם מ"ש ומה שהביא ממע"ש משם מבואר טעותו וכו'. ואדרבה ראיה גמורה היא וז"ל תוס' פ"ק דגיטין דף י"ג ד"ה במעמ"ש קנה וז"ל אומר ר"ת דלא תיקנו מעמד שלשתן בנכרי אם הנפקד או הלוה נכרי ואמר ליה ישראל תנהו לישראל אחר לא קנה כיון דאפי' אמר לו זכו לא קנה כיון דאין זכיה לכותי ה"ה במעמ"ש לא קנה ואם המקבל נכרי ואמר ישראל לישראל תנהו לפלוני נכרי כו' אבל אם חוזר בו לא יתן אפי' אומר לו במעמ"ש כו' ואם הנותן נכרי נרא' דקנה דאם ממונו של ישראל הפקיעו ע"י מעמ"ש דהוי הלכתא בלא טעמא כו' ועוד דבדיניהון דיינין ליה כו' כדאמרי' פ' הגוזל עכ"ל וכ"כ שם באשר"י ע"ש ואי נימא דכל שזכה ישראל לישראל מהני אפי' במעותיו של נכרי א"כ למה להו הך טעמא דהפקיעו תיפוק ליה דמעמ"ש הוא מתורת זכיה הלוה או הנפקד למקבל והרי הוא בכלל זכיה ישראל לישראל אע"כ כיון שהוא מעותיו של נכרי לא מהני זכיה ישראל לישראל ומש"ה צריכין לטעמא דפקיעו או משום דכך דיניהם וז"ב וכן נרא' להדיא מדברי המרדכי שם פ"ק דגיטין וז"ל ואם הנותן כותי והנפקד והמקבל ישראל זכה המקבל ואפי' אם זכיה מטעם שליחות אתרבי ואין שליחות לכותי מ"מ נימא ק"ו דהשתא ממונו של ישראל הפקיעו כהלכתא בלא טעמא כו' שהרי דישראל לישראל לא זכה בממון כותי. וע' ר"פ איזהו נשך שם לאו בגזל למה לי כו' תיתי מריבית ואונאה כו' ומסיק דקאי לכובש שכר שכיר ולעבור עליו בשני לאוין. והקשו בתוש' ולוקמה בגזל ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר עכ"ל. ורבים נתקשו בזה דהא כובש שכר שכיר נמי ניתק לעשה וכדכתיב או את העושק אשר עשק. ולפי מה שביארנו דיאוש בחוב מהני א"כ בכובש שכר שכיר שפיר משכחת מלקות ולאחר יאוש דכי אהדרי מתנה בעלמא הוא דהדר וכדאמרינן גבי אבידה שנטלה ע"מ לגוזלה דכיון דקי"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו דאפי' לא נתקיים ע"י אונס נמי לקי וכמ"ש בסי' צ"ז סק"ד ע"ש. אבל בגזל דהוא באיסורא אתי לידיה ויאוש אינו קונה ואפי' למ"ד יאוש לחודיה אבל דמים מיהת משלם ומשום דבאיסורא אתי לידיה וכמ"ש תו' במרובה דף ס"ו ע"ש וא"כ לעולם ליכא דין מלקות בגזל אבל בעושק דכיון דחוב מקרי בהיתרא אתי לידיה וכמ"ש וא"כ שפיר משכחת לה במלקות. ועמ"ש בסי' שס"א סק"ב:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
קס״ג
א
כופין בני העיר כו' משמע בכל ענין אפילו אינה סמוכה לספר ומתחלה כתב הטור והמחבר ל' המשנה דקתני סתם בני העיר ואח"כ בס"ב פי' דבריו דכל הדר י"ב חדש או קנה שם בית דירה מיקרי בני העיר:
ב
כדי שיקרא בהם כל כו' כן הוא לשון הרמב"ם פ"ו דשכנים ע"ש ובפרישה כתבתי דלדידן דספרים מצוין בינינו לא נוהגין לכפות בקניות ספרים כ"א בס"ת ומ"מ משום ביטול תורה יכולין ב"ד לכוף לבני העיר להשאיל ספרים ללמוד מהן כמ"ש הרא"ש בתשו' כלל צ"ג הביאו מור"ם ל' בס"ס רצ"ב ע"ש ויש לזה ראיה ג"כ מכאן:
ג
וע' בא"ח סי' נ"ה דין שכירות חזן אין שם בסי' נ"ה דין. שכירות חזן אלא דין שכירות למנין בימים נוראים ע"ש והוא אשר כתב מור"ם בסמוך ודין חזן. איך יהי' זה מבואר בא"ח סי' נ"ג ועיין בד"מ שכ' הרבה דינים מזה גם כאן בר"ס זה:
ד
לחפור עמהם בורות עמ"ש בסמ"ע בר"ס קס"א השייך כאן:
ה
וכל הדר בעיר כו' לתיקון החומה כו'. דקדק ופרט הני וכל כיוצא בהן דצריך ליתן להו אחר שדר בעיר י"ב חדש אבל למילי דצדקה ומצוה אית ליה שיעור אחרינא כדאיתא בגמרא והוא ל' יום לתמחוי י"ג חדשים לקופה ששה חדשים לכסות ט' חדשים לקבורה י"ב חדשים לפסי העיר כמ"ש הטור והמחבר בי"ד סי' רנ"ו ע"ש:
ו
או שקנה בית דירה דקדק וכ' שקנה לאפוקי ניתן לו במתנה או נפל לו בירושה וכמ"ש מור"ם בהג"ה:
ז
שרוצה לקבוע בעיר ☜ וכתב הר"ן בתשובה סי' י"א מי שנשא אשה במקום א' ואינו הוכחה שרוצה לדורשם אינו כבני העיר לכופו לדון שם לפני ב"ד שבעיר עד שיעשה הוכחה שירצה לדור שם:
ח
ולכ"ע אם נפל לו בית בירוש' כו'. שם מסיק בטעמו ז"ל דכיון דלא טרח בה ליכא גילוי דעת עכ"ל:
ט
מיהו אם יש מנהג הולכין אחריו. אדלעיל אדברי י"א קאי וכ"כ שם במרדכי והביאו בד"מ ע"ש:
י
כגון שחלה כו' וכתב מהר"ם מירזבורק בליקוטיו וז"ל וטענת האונס העיבור לאשה אינו אונס דלפעמים נשים שהם בחדש ז' או ח' רוכבות והולכות בדרך ואם אמר שהקהל הרשוהו לדור שם עד שתלד אשתו א"צ לישבע ע"ז אך יתנו חרם כו'. ☜ וכתב עוד אם הקהל טוענים על א' שדר אצלן או שנשא ונתן אצלן שהן צריכין לישבע ע"ז או להביא ראיה ואם אינן מביאין ראיה ואינן רוצים לישבע ישבע הנתבע וע"ש ד"מ ד' הביאו:
יא
בצאתו מן העיר ☜ וכי שם המרדכי דאף שיצא לא"י צריך לתת חלקו עד"מ שם וכ"כ מהרי"ק שורש ב' וכת' בת"ה סי' שמ"ב דאם יתחדש מס תוך ל' אחר צאתו מן העיר צריך לתת לזה:
יב
כל הסמוך לחומה יתן יותר הטעם דכשהעיר פרוצה מאין חומה והליסטים הבאים לפעמים פושטים ידיהם תחלה בבתים החיצונים ולכן הן צריכין לשמירה יותר מהפנימים:
יג
והעשירי' שהם מיעוט נפשות כו'. ע"ש בתשובת הרא"ש שלא סתם לכתוב בהאי לישנא אלא השיב על מה ששאלוהו קהל שמטילין חרם אם גם זה כרוב כשהמועטים באים למחות והן עשירים והשיב כיון שהחרם הוא לצורך ממון הולכין אחר רוב ממון ולא יתכן שרוב הנפשות שנותנין מיעוט המס שהן יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם עכ"ל ואיכא למימר דלא כ' הרא"ש שהולכין אחר רוב הממון אלא לענין שאין רוב הקהל האחרים יכולין לגזור סתם שלא מדעתם אבל לא כתב שהעשירים המעוטין מחשבין כרוב לגזור חרם על רוב הקהל וגם י"ל דס"ל דחשובין כמחצה על מחצה וצריכין להתפשר יחד בענינים כאלו וצ"ע:
יד
ולכן פסק מהרא"י על ה' אנשים בעיר אחת כו'. ע"ש מהרא"י בסי' דש"ם ותמצא שמור"ם שינה וקיצר בלשונו ונתן מקום לטעו' בזה לפני המעייני' שם כי שם קאי אמאי ששאלוהו ז"ל צבור שהוטל עליהם מס' והסכימו כולם לברור ה' אנשים להעריך כל איש ואיש ולתת מס כפי אותה הערכה ויש ב' אחין תקיפין בצבור החפצים שיבררו שנים שיש להן שייכות אליהן שיהיו בכלל החמשה אנשים ושאר הציבור אומרים אדרבא אין לברור אלא אנשים שאין שום שייכות להן ובכך יצא הדבר לאמיתו הדין עם מי. והשיב ז"ל יראה דמי שפוסק למיעבד כחפץ העשירים שפיר קעבד כיון שיתברר ה' ורוב מהמעריכים לא יהיו להם שייכות כלל יצא הדבר יותר לאמתו והביא ראיה מדין זה בורר לו אח' כו' (וכמ"ש לעיל ס"ס י"ג) וה"נ כשהשני עשירי' תקיפין בוררים מעריכין משלהם צייתו העשירים טפי ולא יתבלבל הסדר ולא יבקשו שום ערעורין בתקיפתן דמ"מ הרוב הוא מאותן שאין להם שייכות כלל וכ"ש כשיבררו ראשי הקהל שיניחו לעשירים ולתקיפים לברור גם משלהן דבהכי צייתי לכל מיגדר מילתא ודוקא בעשירים תקיפים אבל בבינונים אין להקפיד בכל הני דבלא"ה צייתי ולא מסתפי מינייהו אמנם דוקא כשהעשירים רוצים לברור משלהן אנשי אמת אבל אם מחזיקין להו ברמאי ובעלי תחבולות כלל וכלל לא עכ"ל מהרא"י שם הרי לפנינו שלא כתב מהרא"י אלא כשהרוב לא יהי' להן שייכות כלל ומור"ם סתם וכתב ה' אנשים בעיר א' כו' משמע דכל הציבור אינו אלא ה' וזה אינו אלא ר"ל שהמבוררים מהקהל הן ה' וגם ה"ל לחלק דבבינונים אין עושין כן וגם הל"ל שהמבוררים של עשירים לא יהיו בעלי תחבולה אלא אנשי אמת וגם מה שהתחיל וכ' "ולכן פסק מהרא"י כו' לא הל"ל ולכן שהרי אין קישור דברי מהרא"י לדברי הרא"ש שכ' לפני זה דהרי לא מטעם שחשובין העשירים לרוב פסק מהרא"י כן וכמ"ש:
טו
ואם שני בתים יש בהן ממון בשוה כו'. ה"ה כשאין ממונם בשוה אלא שיש לא' ממון יותר מלהשני הולכין ג"כ אחר ☜ שומת הממון והשומת הבתים אלא שהטור והמחבר מילתא דפסיק' נקטי דכשממונם בשוה אז הקרוב יתן יותר משא"כ כשאין ממונם בשוה כמ"ש בפרישה ע"ש:
טז
אבל בזמן שיש מלחמה כו' הטעם דכשיש שלום בארץ ואין בונין החומה אלא בשביל לסטים הבאים לחטוף ולברוח משם ודרכן של אלו לשלול ולבוז מהבתים העומדים סמוך למקום בנין החומה משא"כ כשהמלכים מתגרים דכשהאחד גובר נכנס בכל העיר ושולל שללה ומ"מ הנפשות מניח כדי לעבדו ולהיות למס לאדוניהם מלכיהם ומ"ה אין גובין אלא משבח הממון וכשבאין גם על עסקי נפשות דאז הורגין ונוטלין ממונם מ"ה גובין משניהם וק"ל:
יז
אלא לפי שבח ממון. היינו לפי ריבוי ממון הנ"ל:
יח
לפי ענין הנרא' לדיינים כי העלילות אינן שוות פעמים הן עבור ממון ופעמים עבור נפשות:
יט
או בנותיו הקטנים ☜ וכ' מהר"ם מריזבירק מי שהניח מעו' ביד שליש לנדן בתו אם יגמרו השדוכין ינתנו לחתן צריך לתת מהן ד"מ שם:
כ
העריכו אותי בכל מה שתרצו אין שומעין לו הטעם דיכולין לומר אין אנו יכולין לעמוד על הערכתך ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסי' שע"ה ס"ח דאם אמר יבואו הדיינים ויעשו שומת ההוצאה ויטול בלא שבועה דשומעין לו דשאני התם דיש לעמוד על שיעור ההוצאה ע"י פועלים אחרים שעשו בכיוצא בזה הפעולה:
כא
ואם שמו המס על כל אחד והתחילו לגבות כו' ז"ל הרשב"א שם סימן תתפ"ז תשובה משעה שפסקו הנאמנים המס על הקהל והתחילו לגבות מהקהל מאות' שעה ואילך נתחייב ראובן בכל מה שהיה מגיע לחלקו בכל אותו מס אע"פ שלא גבה מראובן כלום והעני קודם שבאו לגבות ממנו והרי הוא כחוב אחר דעלמא כו' וכן הביאו בד"מ ע"ש ואל זה נתכוון מור"ם כאן מיהו נראה לדקדק מתשובת רשב"א הלזה מדכתב נתחייב ראובן בכל מה שהגיע לחלקו באותו מס אע"ג כו' דדוקא באותו גביה שכבר התחילו לגבות ונעשה הערכתו חוב עליו מהתחלת הגבייה קודם שהעני בזה דוקא קאמר שצריך ליתנו גם אחר שהעני אבל שאר גביות שגובין אח"כ במשך השנה א"צ ליתן כפי הערכה ששמו עליו בשעה שהיה עשיר. ואף א"ת שהרשב"א שכ' "אותו "מס כ"כ ע"פ מנהג שהי' בימיו שהיו עושין לכל גבייה הערכה חדשה משא"כ בזמנינו דעושין הערכה בתחלת השנה על כל השנה דבזה י"ל דס"ל לרשב"א דצריך ליתן כל הגביות כפי הערכה ששמו עליו מתחלת השנה בהיותו עשיר דז"א דא"כ למה כתב הרשב"א דשמו הערכה וגם התחילו לגבות הלא לפ"ז תלה הכל בשימו' הערכ' עליו אלא מחוורת' דרשב"א תרתי בעי שימת הערכה וגם התחלה:
כב
ומ"ש מור"ם וכן אם היה עני והעשיר הולכין תמיד אחר זמן הגבייה ז"ל רשב"א שם סי' תשע"ז זה י' שני' קיימו הקהל עליהם חוב ועכשיו יש עליהן לפרוע ונשתנה הפיסוק בנתיים מנהג ידוע כמו בארצות הללו דלעולם אחר הפיסוק דהשתא הולכין הלכך הכל הולך אחר המנהג אבל מן הדין ודאי הולכין אחר פיסוק הראשון כמו שהיו חייבין חוב בעלמא בשיתוף ולוו מאחר ופרעו לזה שעכשיו יפרעו כל א' וא' לפי מה שהי' חייב באותו זמן בזמן שלוו מזה כו' ע"ש והביאו בד"מ וסידר שם בד"מ דברי הרשב"א בהיפך מתחל' כתב מה שהוא מן הדין ואח"כ כ' מה שהוא מן המנהג ונראה דמ"ה הפכו דס"ל דיש לפסוק גם עכשיו כמ"ש הרשב"א המנהג שהי' בימיו וזהו כוונת מור"ם ג"כ כאן במ"ש דהולכין תמיד אחר זמן הגביה ר"ל אם נתחייבו כבר והשתא אחר שהעשיר באו לגבו' ביניהן הולכין אחר הגבייה כיון דעכשיו הוא התחלת הגביי' אבל אין לפרש דמ"ש מור"ם וכן אם הי' עני והעשיר כו' דאענין שלפני זה קאי ובא ללמדינו דאם התחילו לגבות מיד הולכים אחר זמן אותו התחלת הגבייה בין העני אח"כ או העשיר אח"כ דא"כ לא א"ש מה שמסיים מור"ם וכ' ע"ז ז"ל מיהו מי שבא לעיר בין כו' דמאן דכר שמיה דענין זה ולפי מ"ש פירושו א"ש ומ"ש אם היו עני והעשיר ולא נקט הי' עשיר והעני דמיניה איירי ברישא י"ל דרבותא למדינו בכל א' ברישא דאיירי דהתחיל הגבייה מיד קמ"ל דצריך ליתן הרבה כעשיר אע"ג דהעני וכאן שהגבייה היתה לסוף קמ"ל דצריך ליתן ג"כ כעשיר אע"ג דהי' עני מתחלה ואח"כ מסיק וכ' מיהו שבא כו' ללמדינו דבזה י"א דאין הולכים אחר זמן הגביה וק"ל:
כג
אע"פ שהוא מנהג גרוע אין מדקדקים בענייני המסים. פי' משא"כ בעלמא וכמ"ש בסמ"ע לעיל סימן קנ"ז ע"ש ובד"מ כאן שהאריך בזה:
כד
ה"ג בעניני מסים ואח"כ לא רצ' "ומת ונתייאשו מן החוב ואח"כ "קם "בנו "תחתיו וניכה כו' דכן הוא שם בהדיא והביאו בד"מ:
כה
אם ראוים ליפרע כו'. ☜ אבל אם יש בידו שטר שהוא פרוע או שקר ומחזיקו בידו עד עת שיוכל לתובעו וכן מי שיוכל להוציא מעכו"ם ממון ע"י תביעות וערעורים א"צ לתת מזה כלום כ"כ בת"ה סי' שמ"ב ד"מ שם. (הגה וכתב מהרי"ו סי' קכ"ד דהשמאים נאמנים על א' כמה הודה לפניהם אע"פ שכבר נסתלקו מן השמאות וע"ש אבל במרדכי דב"ב (דף רמ"ד ע"ב) משמע דאין בני העיר נאמנים על א' כמה הודה כל זמן שנוגעין בדבר עכ"ל ד"מ שם וכיון דהקהל הם מוחזקים כמ"ש לעיל סי' ד' הדין עם הקהל דבספיקא דדינא הדין עם המוחזק כמ"ש לעיל סי' כ"ה בהג"ה ס"ב עכ"ה):
כו
אבל אם יש לו הנאה מהריוח כו'. ז"ל ת"ה שם מעות שהתנדבו לצורך מצוה פטורין ואם מוציא רק מקצת הריוח כגון שהקצה מעות מרובין להדליק מהריוח נר תמיד והוא מרויח כפלים. ממה שמוציא לצורך הנר תמיד ומחזיק באותו מעות שאם יעני הוא או זרעו דיחזיר ויחזיק באותן המעות לצורך עצמו אינו פטור:
כז
מי שיש לו פקדון ביד אחרים כו' י"א דחייב ליתן מהם כו' ויש חולקין שם בת"ה הביא שני הדיעות וכ' דלהחולקין אם סגר ממונו ונתנו ביד נאמן א"צ ליתן ממנו מס אם לא שהוא עשיר מופלג שאז עין השלטון עליו בכל ענין ומסיק שם בת"ה לנהוג כסברא הראשונה דיתן אף מן הפקדונות שהשלטון אינו חושש אם הרויחו בהממון או לא רק כל שיש לו יתן אפי' הוא חוץ למדינה ואפי' לא בא לידו מעולם ע"ש:
כח
ולכולי עלמא אם היו לו קרקעות כו' משום כו' דקרקעות אינן באין כאן ודאי מה שאין כן פקדון ועיין דרכי משה:
כט
ובמקום שנותנין על פי הערכה אינו יכול לומר שטעו כו'. פי' ואותן ששמו עליו הערכה צריך ליתן כל הערכתו ששמו עליו ואינו יכול לומר שטעו אותן שמאים שהעריכו (וכן הקהל אינן יכולין לו' שטעו השמאים) דתחלת התקנה ודאי כן היה שיעריכו לבני העיר לפי דעתם מה שיש להן וכן יקום אף שאינן נביאים ויטעו לפעמים במעט או ברבוי השומא משא"כ כשגביית המס היה ע"פ מה שישבע כל א' מה שיש לו בזה ודאי י"ל מאחר שהדבר תלוי בהנישום לומר האמת ע"פ שבועתו אף אם כבר נשבע אם יכול לברר טעותו שומעין לו ומנכין לו מהשומא ואף דכ' הטור בסי' פ"א סל"א וגם המחבר כתבו שם דאחר השבועה אין שומעין לו לומר שטעה דחזקה אין אדם נשבע אלא באמת ובבירור מ"מ כשמברר דבריו ונותן אמתלא ודאי שומעין לו וקמ"ל דלא אמרי' אין אחר התקנה שתקנו שיגבה ע"פ השבועה כלום:
ל
או שעוסק בפרקמטי' בקרקעות עד"מ שהביא דברי מהרי"ו שכ' בסי' פ"ד הבתים העומדים למכור דינם כמו בשאר פרקמטיא ונותן מהן מס ושמהר"ם מרוזבורק כ' דפטורים דמשום מחשבה לא מחייבינן ליה וכ' על דבריהן ז"ל דאם קנה בית כדי למוכרה ולהרויח בו חייב ליתן מהם אבל לא כשירצה למכור ביתו או הבית שירש וכדומה לו עכ"ל ע"ש
לא
אבל תכשיטין ☜ וכ' מהרי"ק ולא מקרי תכשיטים אלא בעברה צורת המטבע ולא כמו שעושין בשעת המס מדינרי זהב תכשיטין או נסכא של כסף כעין כוס ד"מ שם:
לב
כל צרכי העיר אע"פ שמקצתן אינן צריכין כגון בית חתנות כו' נר' דוקא כל כהני דכל ישראל צריכין לבית חתנות או מקוה אף אם אירע שיחיד א"צ לו מחמת זקנה או איזה טעם אפ"ה צריך ליתן משא"כ כשהוציאו הוצאה שיעזור להן השר בענין שט"ח שאינו ענין כללי מ"ה כ' מור"ם בס"ס זה והוא מתשו' הרא"ש דאין אחרים צריכין ליתן להם לסיוע:
לג
להתזלזל בפני ע"ה כו' ☜ וכ' נ"י פ' המקבל דאין גובין מהן אפי' לשכור פועלים במקומן וכ"כ בי"ד ר"ה רמ"ג:
לד
שחזן הכנסת פטור וכו' ") וה"ה שאר המתעסקים בצרכי ב"ה וכולם מדינא חייב דלא מצינו דפטור אלא ת"ח ושם ובמהר"ם מרוזבורק ☜ דיש מנהג דמי שאין לו זקוק כסף דהיינו ה' לטרות מעות ווינ"ר פטור ממס ומלמד ומשרת וסופר נהגו שאם אין לו ב' זקוקים אינו נותן כלום אבל אם יש לו יותר נותן מהכל:
לה
ואם שכרוהו מתחלה פטור כו' כפול לקמן בס"ס של"ג ושם מבוארים יותר ע"ש:
לו
אם בא ע"י בקשתו כו'. פי' אע"פ שהשר לא יגבה מהקהל כשיעור מה שיגיע עליו וה"ט משום דשותף מסתמא אינו חולק משותפין שלו וכל הקהל שותפין במסים ודומה לזה כ' הטור והמחבר לקמן ר"ס קע"ח לענין שותף שנפטר מהמוכס ולקמן סי' קפ"א ס"ב שותף שהציל מהגייס כו' ע"ש:
לז
ומ"ש צריך ליתן להקהל חלקו. פי' כל מה שהגיע עליו ליתן אם לא פטרו השר צריך ליתן להקהל והן מוציאין אותו במס או בשאר טובות הכלל וממילא יהנה גם הוא ממנו וזהו כוונת המרדכי שכ' צריך לחלק עם הקהל פי' יהנה ממנו עם הקהל והי"א ס"ל דמאחר דכבר הושם המס על הקהל והשר ינכה להן חלקו של זה מ"ה הוא שלו משא"כ אם פטרו קודם שנתפשר עם הקהל די"ל דיטיל על הקהל כשיעור שפטרו ובאדם בטל הנ"ל הוא איפכא דאם פטרו אחר שנתפשרו חייב משום שלא ינכה להקהל כפי מה שפטרו שהרי אומר דלאו עליו היה דעתו כיון שהוא אדם בטל ומן הדין הוא חייב משא"כ קודם שהושם עליהם המס ופטרו מעצמו דס"ד הוא ופטור:
לח
יחיד שנותן חק כו' ובתשו' הרא"ש כלל ו' סי' י' כ' ז"ל או שהוצרך ליתן לשר מפני אומנתו והקהל הוציא ליתן מסים אם הקהל נתנו להשר כדי שיהיה להם למגן ולמחסה גם זה צריך ליתן חלקו ע"ש וד"מ הביאו שם וז"ל מהר"מ מריזבורק עשיר שהשר רוצה שיתן לבדו והקהל אינם רוצים להרשותו ישים מס שלו בצרור וילך להשר ויאמר אין דיני ליפרד שלא לתת מס עם חביריו לא אוכל לתת לך דבר ולתת עמהם ואם השר אומר אני רוצה שיפטרו אותך הרי הוא פטור ובלבד שיקבל חרם שלא פתח לו לשר תחלה לא הוא ולא שלוחו:
לט
קהל שפטרו א' כו' וכתב ב"י מחסי"ב בשם הריטב"א ☜ שאם הסכימו הצבור על אדם א' שיפטרו אותו ממס זמן קצוב כדי שיבא לדור אצלם או משאר הנאה אחרת שעשה להם אם מת בנתיים חייבים יורשים לפרוע מס מאותן נכסים שירשו כו' ע"ש וכ"כ מהר"ם מריזבר"ק דאם נתנו הקהל לא' רשות ליתן מס בפני עצמו ומת אין יורשיו יכולים להפרד דלדידיה הרשוהו ולא ליורשיו עכ"ל ד"מ שם:
מ
מיהו יכולין למימר שלא פטרוהו רק לשנה כו' וכ"כ מור"ם ג"כ לעיל סי' ס' בהג"ה ס"ג בהמקבל לזון לחבירו סתם או יתן לו ק' זהו' לשנה דנפטר בשנה א' ושניהם הן מתשוב' הרא"ש כלל ו' דין י"ז ושם בסי"ס כתבתי והוכחתי דאם גובים הרבה גביות מסים בשנה דאפי' שנה אחת לא מפטר מכל הגביות דכיון דהיחיד היה חייב ובא לפטור נפשו מכח שפטרוהו בסתם יד הקהל על העליונה ויכולים לומר לא פטרנוך כ"א מגבייה אחת (והא דכ' שם בסי"ס דצריך לזונו מיהו שנה אחת התם ה"ט דגילה דעתו דעכ"פ שנה רוצה לזונו מדאמר או אתן מאה זהובים לשנה) כעין מ"ש מור"ם לקמן בר"ס רי"ב באומר ידור פלוני בביתי ולא קצב לו זמן הדירה דאפי' רק שעה אחת במשמע וכתבתי שם בסי"ס דמ"ש מור"ם כאן דנפטר שנה אחת מיירי במס דאין גובין אלא פעם אחת בשנה וכגון מס דקרקפתא דגברא דנותן כל יחיד למלכא פעם אחת בשנה ומינה איירי שם ג"כ בתשובה ע"ש וכדומה לזה ע"ש בסי' ס' שהארכתי בהוכחה ואם כן ק"ק על מור"ם שלא היה לו לסתום אלא לפרש וע"ש בסי' רי"ב מ"ש עוד מזה:
מא
הקהל כו' ☜ כ' הרא"ש בתשובה כלל ו' סי' י' תקנה שכתוב בה שכל מי שיש לו ק' זהובי' יתן מס ה"ה אם יש לו שדה שוה כסף צריך ליתן ☜ וכ' עוד שם סי"ז אם ישתקנה שכל מי שיגבה מחובותיו ק' זהובים יתן מס ה"ה אם מוכר מחובותיו לאחר מיקרי גבייה וכתב עוד שם בסי' כ"ח על גובי המס שבאו להחרים לראובן שלא נתן מס שלו ובא שמעון ונתן משכון בעדו ואח"כ רצה שמעון שיחזרו לו משכונו ויחרימו לראובן אין הציבור צריכים לעשות כן עכ"ל ד"מ ס"ס זה:
מב
ומי שאינו נושא בעול עם הציבור יכול להכריח כו' כצ"ל וכ"כ שם בכלבו וכן הביאו הד"מ ס"א ונראה דר"ל דיכול להכריח אחרים שיתנו מס ועולי' או לצדקה אבל הוא לא יהיה גבאי לגבות אותן מעות להוציא נפשו מהחשד מאחר שאין לו:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
קס״ג
א
ונתייאשו מן הרוב. עיין בהגהת הט"ז ובקצה"ח האריך להוכיח דייאוש מהני בחוב בדברי' שאינם מסתברים וכבר הכריע בתומים דלא מהני יאוש בחוב ולכ"נ דהכא מיירי בשר שיכול לקצוב מסים קצובים ושאינן קצובין דינו דינא דמלכותא ויאוש זהו ייאוש מעלי' הוא כיון דהשר יכול לפטור עצמו מנוף החוב ומשיעבוד גופי' דיכול לקצוב שיפטרו אותו מהחוב בתורת מס אבל משאר חוב ודאי לא מהני ייאוש דל"ל לייאוש עצמו משיעבוד גופו ועוד דשיעבוד גופו דמי לקרקע דל"מ ייאוש:
ב
אין כח ביד השר. עסמ"ע ס"ק ל"ז ויש ט"ס בדבריו וכצ"ל דקודם שהושם עליהם חמס ופטרו מעצמו דמ"ד הוא ופטור (ותיבת דמ"ד הוא ר"ת דינא דמלכותא דינא) והסמ"ע חולק על הש"ך ס"ק ט"ז וס"ל כדעה השניה שהביא המרדכי דאפי' אם השר פטרו מעצמו הפטור לאמצע והא שכתב הסמ"ע דבאדם בטל הפטיר לעצמו אף שלא נזכר זה במרדכי נראה דלמד כן ממ"ש המרדכי גבי אבולי ואסטרוני משום דלא היו מעיקרא רק מסייעים לא הוי דינם כשותפים ולפ"ז כתב דבאדם בטל דג"כ אמרו בש"ס פרדכת מסייע מתא מש"ה דימה אותו לאבולי ואסטרוגי:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
קס״ג
א
כופין בני העיר אפי' אינו סמוכה לספר [סמ"ע]:
ב
כדי שיקרא בהם לדידן דספרים רצוייים לא נהגו לכפות בקניית ספרים כי אם בס"ת ומ"מ משום ביטול תורה יכולין ב"ד לכוף לבני העיר להשאיל ספרים ללמוד בהן [סמ"ע]:
ג
בא"ח סי' נ"ה דין שכירות חזן טעות סופר וצ"ל סי' נ"ג:
ד
שקנה בית דירה לאפוקי ניתן לו במתנה או נפלו בירושה כמ"ש בהגה"ה:
ה
לתיקון החומה ולמילי דצדקה עיין בי"ד סי' רנ"ו שיעורים אחרים:
ו
לקבוע בעיר מי שנשא אשה במקום אחד אינו כבני העיר לכופו לדון לפני ב"ד שבעיר זה עד שיעשה הוכחה שרוצה לדור שם [סמ"ע]:
ז
בית בירושה דכיון דלא טרח בה ליכא גילוי דעת [סמ"ע]:
ח
אם יש מנהג אדלעיל אדברי הי"א קאי:
ט
כגון שחלה אבל טענת עיבור אשה אינו אונס ואם אמר שהראשים הרשהו לדור שם עד שתלד אשתו והראשים מכחישים א"כ ישבע אך יתנו חרם ואם הקהל טוענין על א' שדר אצלם או שנשא ונתן אצלם צריכין לישבע ואם אינן רוצים לישבע ישבע הנתבע [סמ"ע]:
י
בצאתו מן העיר אף שיצא לא"י ואפי' נתחדש מס תוך ל' לצאתו מן עיר צריך לתת לזה [סמ"ע]:
יא
הסמוך לחומה הטעם דבעיר פרוצה לסטי' הבאים פושטים ידיהם תחילה בבתים החיצונים וצריכין שמירה יותר [סמ"ע].
יב
הם חשובין רוב כוונתו רק לענין שאין רוב הקהל האחרים יכולין לגזור כתם שלא מדעת העשירים הואיל והן בעלי רוב ממון אבל מ"מ אין העשירים המועטין מחשבין כרוב לגזור חרם על רוב הקהל וי"ל דס"ל דחשובין כמחצה על מחצה וצריכין להתפשר יחד בענינים כאלו וצ"ע [סמ"ע]:
יג
ה' אנשים מור"ם קוצר והיינו שהציבור היו צריכין לברר ה' אנשים שיהיו מעריכין מס והיה בציבור שני אחים תקיפים ועשירים ורצו שיבררו שני מעריכים מהחמשה אותן שיש שייכות להם ובזה הדין עם העשירים כיון שהרוב אין להם עמהם שייכות כלל ויצא הדבר יותר לאמיתו ודוקא בעשירים תקיפים שיש לחוש שיתבלבל הסדר אבל בבינונים אין להקפיד ודוקא שרוצין לברר אנשי אמת אבל אם רוצין לברר בעלי תחבולות ורמאים כלל וכלל לא ותיבת ולכן שכתב הרמ"א אינו מדוקדק דלאו מטעם שחושבין העשירים לרוב הדין כן רק משום שלא יתבלבל ההדר [סמ"ע]:
יד
ממון בשוה וה"ה כשאין ממון בשוה הולכין ג"כ אחר שומת הממון ושומת הבתים אלא שנקט מילתא דפשיטא דכשממונם בשוה אז נותן הקרוב יותר משא"כ כשאין ממונם בשוה [סמ"ע]:
טו
שיש מלחמה הטעם דכשיש שלום אין החומה אלא בשביל לסטים שדרכן לשלול מן הבתים העומדים בסמוך משא"כ כשהמלכים מתגרים דכשאחד גובר נכנס בכל העיר ושולל מש"ה אין גובין אלא משבח ממון וכשבאים גם על עסקי נפשות גובין משניהם [סמ"ע]:
טז
שיש לאשה היינו כשאוכל הבעל פירות (ש"ך):
יז
בנותיו הקטנים. מי שהשליש מעות לנדן בתו כשיוגמר השידוך ינתן לחתן צריך לתת מהן (סמ"ע):
יח
העריכו אותי הטעם דיכולין לומר אין אנו יכולין לעמוד על הערכתך:
יט
והתחילו לגבות ודוקא המס שהתחילו כבר לגבות אבל שאר גביות שגובין במשך השנה א"צ ליתן רק כפי מה שהוא בשעת גבייה ואפילו בזמנינו דעושין הערכה בתחלת שנה על כל השנה: (סמ"ע) והט"ז חולק וס"ל דבשומת המס לחוד סגי אפילו לא התחילו לגבות:
כ
עני והעשיר זה לא קאי אלמעלה שאין כוונתו שהיה עני בשעת התחלת גביינא רק שהיה עני בשעת שומת המס והעשיר בשעת התחלת גוביינא לכך הולכין אחר זמן התחלת הגוביינא וכזה א"ש לשון מיהו מי שבא וכו' שכתב הרמ"א דהיינו דאף שהולכין אחר זמן הגבייה מ"מ אחר שבא לעיר קודם זמן הגבייה א"צ ליתן (סמ"ע):
כא
ונתייאשו מן החוב הט"ז והח"ץ חולקים וס"ל דלא מהני יאוש בחוב:
כב
אם ראויין ליפרע אבל אם יש בידו שטר פרוע או שיכול להוציא ממון ע"י תביעתו וערעורים א"צ לתת מזה כלום והשמאים נאמנים על א' כמה הודה לפניה' אפי' כבר נתחלקו [סמ"ע]:
כג
הנאה מן הריוח כגון שהתנדב ליתן מהריוח לצורך איזה דבר מצוה ומותר הריוח יהי' שלו [סמ"ע]:
כד
פקדון ביד אחרים ואפי' להי"א אם הוא עשיר מופלג שאז עין השלטון עליו חייב ליתן והעיקר כסברא הראשונ' [סמ"ע]:
כה
שהנותן ע"פ הערכה פי' אותן שהושם עליהם הערכה א"י לומ' שהשמאים טעו וכן אין הקהל יכולין לומ' שטעו השמאים דתחלת התקנ' ודאי כן היה שיעריכו לפי דעתם וכן יקום אף שיטעו לפעמים שאינם נביאים משא"כ כשגביית המס הוא ע"פ מה שישבע כ"א כשיכול לברר טעותו אפי' כבר נשבע שומעין לו ואף דמבואר בסי' פ"א סעיף ל"א דחזקה אין אדם נשבע אלא בבירור ובאמת מ"מ כשמברר דבריו ונותן אמתלא שומעין לו [סמ"ע]:
כו
בפרקמטיא. בקרקעות אבל משום מחשבה למכור לא מחייבינן ליה:
כז
תכשיטין. ולא מקרי תכשיט אלא בהעברת צורת מטבע לא כמו שעושין בשעת המס מדינרי זהב תכשיטין:
כח
מקצתן אין צריכין דוקא בית חתנות או מקום שהוא ענין כללי לכך אף שאחד א"צ לו מחמת זקנה וכיוצא אפ"ה צריך ליתן משא"כ בהוצאות שיעזור להם השר בענין שט"ח שאין זה עניני כללי אותן שאין צריכין א"צ ליתן:
כט
להתזלזל ואפי' לשכור פועלים במקומן אין גובין מהם [סמ"ע סעיף ה']:
ל
שחזן הכנסת וה"ה שאר מתעסקים בצרכי בה"כ:
לא
שכרוהו מתחלה ע"ל ס"ס של"ג:
לב
בא ע"י בקשתו. אע"פ שהשר לא יגבה מהקהל השיעור מה שיגיע עליו והיינו טעמא דהקהל הן שותפין ושותף מסתמא אינו חולק משותפות שלו (סמ"ע) וכנ"ל סי' קע"ח מ"ש שם:
לג
צריך ליתן להקהל כל מה שהיה מגיע עליו ליתן אם לא פטרו והן מוציאין אותו לטובת הכלל ויהנה גם הוא ממנו (ותיבת ואין ט"ס בסמ"ע וצ"ל והן):
לד
אין כח ביד השר לפטור אפי' פטרו מעצמו מטעם די"ל שיטיל על הקהל מה שפטרו כיון שהוא קודם שנתפשרו אבל לאחר שהתפשרו והשר מנכה להן חלקו של זה הוא שלו ובאדם בטל הוא איפכא דאם פטרו אחר שנתפשרו חייב שבודאי לא ינכה להקהל שיאמר דלאו עליו היה דעתו כיון שהוא בטל ומן הדין הוא חייב משא"כ קודם שהושם עליהם המס ופטרו מעצמן דינא דמלכותא דינא הוא ופטור וכצ"ל בסמ"ע (וט"ס דס"ד) ודעת הש"ך דהא דקודם שנתפשרו אין כח ביד השר לפטור דוקא כשבא ע"י בקשת א' מהם אבל אם השר פטרו מעצמו פטור:
לה
ומחל אח"כ לאחד חלקו ואינו מכביד בשביל זה עם הקהל (ש"ך):
לו
חק למלך עשיר שהשר רוצה שיתן הוא לבדו צ"ל להשר אין דיני ליפרד שלא לתת מס עם חבירי ולא אוכל לתת לך ולתת עמהם ואם השר אומר רצוני שיפטרו אותך פטור מלתת עמהם ובלבד שיקבל חרם שלא פתח להשר תחלה לא הוא ולא שלוחו (סמ"ע):
לז
או להפרידן אם המלך הטיל על איזה אנשים ידועים ופורט אותם ונלכדו ברשתו אין שום יהודי רשאי להשתדל לפוטרן אם ידוע שיזיק לאחרים בודאי אבל אם יצא גזירה להטיל מס על ב' אנשים בסתם יכולין להשתדל על איזה אנשים שלא יהיו בכלל הגזירה כמו מפיבושת בפרק הערל דיבמות שהתפלל דוד עליו שלא יקלטנו הארון ולא אמרינן דמשוא פנים יש בדבר וכצ"ל בש"ך (ותיבת אבל העכו"ם הוא ט"ס בש"ך) ולענין ממון אצל עכו"ם הוי כמו נפשות כתוא מכמר (ש"ך):
לח
קהל שפטרו ואם מת חייבים יורשים לפרוע מס מהנכסי' שיורשים וכן אם נתנו הקהל לא' רשות ליתן מס בפני עצמו ומת היורש א"י להפרד (סמ"ע):
לט
רק לשנה מיירי במס דאין גובין רק פעם אחת בשנה אבל אם גובין הרבה מסים בשנה יד הקהל על העליונה ויכולין לומר לא פטרנוך רק מגבייה אחת כמו בסי' רי"ב באומר ידור פ' בביתי דרק שעה אחת במשמע (סמ"ע):
מ
תקנות הקהל וכל מי שיש לו ק' זהובים או שדה שום כסף יתן מס ואם יש תקנה שכל מי שיגבה מחובותיו ק' זהוב יתן מס ה"ה אם מוכר חובותיו לאחר מיקרי גבייה (סמ"ע] ☜ מי שדר בעיר אחת ויש לו חנות בעיר אחרת חייב לפרוע המס במקום החנות שהמס נפרע מהממון ולא מהנפשות ובמקום ששם הממון שם חיובו (ב"י ס"ס רנ"ו בשם הרשב"א):
מא
לא יהיה גבאי להוציא נפשו מחשד:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
קס״ג
א
יש להושיב כל בעלי בתים. עיין בתשובת נו"ב סימן ך' שכ' על נדון דידיה וז"ל הנה טובי העיר אם רוצי' לתקן תיקון חדש בעסקי המסים אין להם שום התרוממות מצד היותם פרנסים וטובי העיר ואף שטובי העיר כב"ד הגדול המה מכל מקום בעניני נתינות אין להם יתר שאת משאר העם לא מבעיא לדעת מהר"ם ומהרי"ק ומהרא"י שהובא ברמ"א סימן ב' שאין כח ביד טובי העיר רק להכריח במה שהוא מנהג מקדם אבל אינן רשאין לשנות דבר איכא פסידא להאי ורווחא להאי כו' אלא אפי' להכרעת הרמ"א שם שהולכין בזה אחר המנהג במקום שנוהגין להיות כח ביד טובי העיר גם בזה מ"מ צריך להיות מנהג זה קבוע וידוע בעיר. ועל טובי העיר. הראיה שזה מנהג קבוע בעירם להיות ידם על העליונה במה דאיכא פסידא להאי ורווחא להאי ואפי' אם ביררו כבר שהמנהג כן מ"מ בדבר שהם עצמם נוגעים בדבר אינם נקראים טובי העיר בזה ואטו טובי העיר כשרים לדון לעצמם ובעניני המס הם עצמם נוגעים בדבר ובהדיא מבואר בר"ס קס"ג בהגה כל צרכי צבור שא"י להשוות עצמם יש להושיב כל ב"ב הנותנים מס. ומאחר שלפי דברי מהר"ר יאקב הנ"ל נתוועדו לתיקון זה ביעדו ואף אם היה להם רוב מנין ורוב בנין בלעדו באופן שאף אם היה נחלק עליהם היתה דעתו בטילה ברוב מ"מ היינו אם היו שומעין את דבריו ודעתו אבל כיון שלא צרפוהו בהתועדם ולא שאלו את פיו ולא שמעו דעתו וטעמו כלל פשיטא דלא שייך לומר שבטל במיעוטו וצריכין המה להתוועד מחדש ולעמוד למנין (עי' בכנה"ג לעיל סימן י"ג בהגב"י אות כ"ד דמבואר שם דאפי' להתוועד מחדש ולעמוד למנין אינו מועיל ע"ש ועמ"ש בזה לקמן סי' רל"א סכ"ח סק"ו) וכל שנעשה בלעדו אין במעשיהם כלום כו' וא"כ רשאי הוא לסרב מלקבל ואינו מחוייב לשמוע להם כלל ופשיטא שאין לקונסו ואין לנדותו על סירובו בזה כו' עכ"ל ע"ש עוד. גם בתשובת חתם סופר חח"מ סימן ס"א כתב על נדון דידיה (הובא לעיל סי' קנ"ו ס"ה סק"ג) דגם הקהל הממונים בעיר אין יכולים לעשות דבר אלא מדעת כולם לא ע"פ רובם אלא שכבר נהגו דבאסיפת הקהל אזלינן בתר רובא כו' מ"מ היינו דוקא בהתאסף יחד ונועצו יחדיו אזלינן בתר רובא מגו כולם אבל הכא שזה הבעל הבית הקצב הוא ג"כ מאנשי הקהל וגם אחוזת מרעהו וכולם לא ידעו מ"ה כלום והבעל דין עם כל עוזריו מודים שלא היה החכירות בפניהם א"כ לא היה יכולת בידם להחכיר את המקולין כו'. ואפי' אם יתרצו כל בני הקהלה להחכיר מכאן ואילך לא יכולו שזה צועק מה לכם לשית מס על מו"מ שלי וזה מבואר בראשוני' הובא בתשובת רמ"א סי' ע"ג כו' וז"ל בעל כנה"ג סימן י"ג בהגב"י אות מ"ג לא מהני רוב הבא מתוך כולו אלא בדבר שיד כולם שוה בו אבל אם יסכימו כולם על א' מהם לגרוע כחו נעשו כילם נוגעים בדבר עכ"ל וצ"ע קצת ממ"ש שם אות ל"ט (ר"ל דשם כתב בשם ס' משא מלך כל תיקון שמתקנין הקהל בענין שהוא צורך תקנה א"צ שיהיה רובו מתוך כולו אבל אם הוא דבר שאינו למגזר מלתא ויש שם הפסד לשום אחד בעינן רובו מתוך כולו עכ"ל א"כ מבואר דעכ"פ רובו מתוך כולו יכולים לתקן אף שיש הפסד לשום אחד אך באמת לק"מ די"ל דשם איירי היכי שיש מנהג בזה וכהכרעת רמ"א דסימן ב' הנ"ל) א"כ בהא נחתינן שאין בכוחם לשים מס על האומנות ההוא כלל וכלל עכ"ד ע"ש (ועיין בתשובת מהרשד"ם חח"מ סימן שצ"ח וסי' ת"ו ובמ"ש לקמן סימן רל"א סכ"ח סק"ו. ועיין עוד בח"ס שם סי' קט"ז אודות שבקהלתו הטיל השר נתינה חדשה על הצבור והכריזו המבוררים כמה פעמים שכל הב"ב יבואו לפקח באיזה אופן יוציאו המעות המתוכן ובכל זאת לא באו רקשלשים ב"ב והם הסכימו לברור להם ט' ב"ב מיינו ג' עשירים ג' בינונים ג' תחתונים והם יצורפו עם המבוררים לפקח מה לעשות והסכימו הט' אנשים להטיל מס על מו"מ א' ידוע שישולם מזה המו"מ סך כך וכך וכולם הסכימו בכך וגם הדבר נודע לכל בני הקהלה ולא מיחו רק א' מט' אנשים הנ"ל וא' מהמבוררים באשר להם נוגע הדבור לא הסכימו לזה ומדיינים עם בני הקהלה אם יכולים להטיל עליהם שלא מרצונם. וכ' הנה לכאורה נראה דאין יכולים להפסיד היחידים להטיל על מו"מ שלהם מס ידוע דהרי כ' המרדכי פ"ק דב"ב בשם ר"ת דהא יכולין בני העיר להסיע על קצתן היינו אי נעשה מתחלה בהסכמת כולם כו' ואפי' למ"ש שם דאבי העזרי פליג וס"ל דיכולים להטיל על היחידים כרצונם מ"מ מבואר שם שצריכים שיברום לכך כו' והכא לא נבררו אנשי הקהל על ככה מעיקרא דהרי קמן שהכריזו לאסוף כל בני הקהלה והנה לא באו אלא כמו שלשים ב"ב ורובא דרובא נשארו בחוץ ואף אלו הט' אנשים שבררו אותן השלשים ב"ב לא הסכימו כולם רק ח' ובכל כיוצא בזה לא מהני רוב ובעינו דוקא כל כמ"ש הרשב"א הובא בב"י ס"ס י"ג (ובש"ע סי' י"ח ס"א בהגה) והוא מהש"ס דמס' ע"ז ע"ב ע"א כדשיימי בארבעה כו' אמנם נ"ל דהדין עם הקהל דמה שלא באו לאסיפה רק כמו שלשים ב"ב מ"מ כיון שהכריזו בפרהסיא שיבואו כולם מי שלא בא הוי כמוסר כחו לאותן שבאו לאסיפת הקהל וראי' מכתובות צ"ד ע"א כו' (ובש"ע סימן קע"ו סכ"ה וע"ש בהגה וצע"ק) ומכ"ש בנ"ד שלא ערערו מעולם על מה שבררו אלו השלשים ב"ב את הט' אנשים ואפי' לזה היחיד המערער היה ניחא לו בהך ברירה נמצא דהנך ט' אנשים הובררו בהדיא מכל בני הקהלה לפקח על עסק הנ"ל כו' ומה דלא הסכימו מהני ט' אנשים כולם רק רובם נ"ל שאינו פקפוק כלל שהרי טעם הש"ס בע"ז הנ"ל הוא משום דנחית לדעות להרבות דעות יותר מכדי ב"ד אבל הכא לא הרבו בדעות רק בררו ט' אנשים שיהיו ג' עשירים וג' בינונים וג' תחתונים כדי שיהיה ב"ד לכל א' מהכתות ממילא דאזלינן בתר רובא כו' וובלא"ה כבר נהגו בכל גלילות הללו למיזל בתר רובא בכל ענינים כאלו ואם נמתין עד שיסכימו כולם לא יגמר שום ענין ויהיה השחתת הכלל ומה"ט נ"ל דגם לר"ת דס"ל דא"י להסיע על קצתן אלא כשהסכימו כולם מתחלה מ"מ מודה הוא ממנהגא (ר"ל באם יש מנהג בכך) דהרוב כופין היחיד לעשות כמו שהם שאומרים והן הנה דברי הרמ"א בש"ע סימן ב' שכ' וכן נוהגין בכ"מ שטובי העיר כו' אע"פ שיש חולקין כו' מ"מ הולכין אחר מנהג העיר כו' ר"ל דר"ת נמי מודה שהולכין אחר מנהג העיר ע"כ נלע"ד להלכה למעשה שהדין עם הקהל. ואע"ג דבארתי בתשובת אחרת (הוא בסי' ס"א הנ"ל כתשובת רמ"א סי' ע"ג דלהטיל מס על מו"מ ידוע לאו כל כמינייהו להזיק ליחיד מ"מ הכא שיש להם טעם הגון שזה המו"מ ישלם לנתינה חדשה ועוד כי תחלת ישיבת ט' אנשים אדעתא דהכי הובררו (מדעת כולם) להטיל על איזה מו"מ מס וכן עשו גם על בשר ויין ועופות וכדומה וגם המערער הסכים רק במה שנוגע לו הוא מערער ע"כ לאו כל כמיניה אך מ"מ כיון כמבואר במס' ב"ב דאין יכולים להסיע על קצתן אא"כ בהסכמת חבר עיר אע"ג דהמרדכי שם מייתי בזה פלוגתא דר' יואל פסק דוקא לענין קנס צריך חבר עיר כו' ועוד דמייתי סמ"ע בסימן רל"א בשם הרמ"א אלשקר דדוקא בני אומנות צריכים חבר עיר ולא כל בני העיר כו' (עמ"ש בזה בסי' רל"א סכ"ח סק"ו) מ"מ הכא דבלא"ה לא הסכימו כולם ולר"ת לא מהני ורק משום מנהגא אתינן עלה ואם כן אדרבה מכח מנהגא חזינן דרוב התקנת חתומים גם ממרא דאתרא וא"כ הכא בנד"ז נהי שא"א לחבר עיר לבטל הסכמת כולם משום שהדין עמהם מ"מ לא רציתי לכנס בהסכמתם עד שנתרצו הקהל לכנס קצת בפשר עם היחידים הנ"ל משום ועשית הישר והטוב וכן נעשה מעשה עכ"ד. ושם בסי' קי"ז אודות קהלה אחת שמאז נהגו להשכיר הבריוועלגעלד דהיינו משלם מכל ליטרא בשר ומזה היה סיוע למסים ושוב כמו ה' שנים הסכימו שלא להטיל מס על אוכלי בשר אלא להעריך כל א' ועתה נחלקו בני הקהלה יותר מחצי מנין ובהם רוב בנין רוצים להסיר מעל שכמם משא ההערכה ולחזור ולהטיל על הבשר וחצי אחר ממאנים מטעם שעי"ז יפסידו להפחותי ערך והם רוב אוכלי בשר וירויחו העשירים ועוד כי עי"ז יאסרו באיסור להביא בשר ממקומות אחרים ולקנות דוקא במקומם ע"י פתקא מהממונה על הפתקאות והוא טירחא מרובה ויש שם עוד כמה וכמה דרים שאינם בכלל הקהלה ונקראים חוצים אע"פ שנושאים בעול ופורעים מסים אבל אין להם חזקת עירונית בהקהלה והם כולם ממאנים ולא ירצו לקבל גזרת איסור שחוטי חוץ ולא משא הפתקאות ואם יצטרפו גם אלו למפקד מספר הנ"ל יהיו המערערים הרוב איך לעשות בזה והשיב דהדין עם הממאנים כי במרדכי פ"ק דב"ב פסק מהר"מ מר"ב דאין הצבור יכולין לכוף המיעוט במידי דאית פסידא להאי אא"כ כולם מסכימים כו' והכא פשיטא דדינא הוא דאותו חלק מס שע"פ ממון יעריכו ע"פ עשרו ומשאו ומתנו של ב"א לא על המאכלים ומשקים אע"פ שמאז היו נוהגים כן אז היה בהסכמת כולם והיו יכולים להסיע לעבור על דין תורה אבל עכשיו שחזרו לדין תורה שוב א' יכול לעכב והוא פשוט חוץ מדעת ראבי"ה שהוא יחידאה בענין זה ועי' שו"ת רמ"א סי' ע"ג וסי' ע"ד. אך אם יסכימו כל בני הקהלה ורק החוצים יערערו הנה אע"פ דקי"ל מדין תורה כל הדר בעיר יב"ח דינו כבני העיר ומכ"ש שגם הם פורעים מסים מ"מ כיון שנחלקו מבני הקהלה והם עם בפ"ע ולא יהא בני הקהלה אלא אומנות ושותפות כהני טבחי דמס' ב"ב ט' ע"א עי' בנימוקי יוסף שם כו' א"כ הני שותפים עבדי לייקר שער בשר שלהם בכך וכך ונהי שאין בני הקהלה יכולים להטיל איסור על החוצים שלא ליקח בשר ממקומות אחרים כיון שאינם עמהם באגודה ובאסיפה א' מ"מ עכ"פ בני הקהלה שהם שותפים בזה יאמרו (שלא) למכור להם בשר בלא פתקא אם יקחו כאן אע"פ שעי"ז יתייקר השער עליהם אין בכך כלום. ולפ"ז המס שפורעים החוצים לבני הקהלה יהיה לפי ערך עליהם לפי עשרם שהרי מותרים להביא להם בשר מן החוץ ואם יקחו כאן ממקולין ויקחו פתקאות. העשירים יכולים לנכות מעות שנתנו בעד הפתקאות ממסים שלהם והעניים יפסידו אך כל זה אם יסכימו בני הקהלה וגם חבר עיר דאף שכ' הסמ"ע בסי' רל"א בשם ר"מ אלשקר דבני העיר לא צריכים לחבר עיר מ"מ בנד"ז כיון דהחוצים אין מסכימים ומן התורה הם לבני עיר לכל דבר אלא שאנו דנין בני הקהלה כשותפי' ואומנים בפ"ע א"כ צריכים הסכמת חבר עיר וזולת זה א"א לכוף את המיעוט וכתב עוד הנה פשיטא לי אם יסכימו כל בני הקהלה לאסור בשר חוץ אם יעבור אדם ח"ו הרי הבשר חתיכה דאיסורא וגם הכלים אסורים כנודר מן חתיכה בשר אסור בו וברוטבו וטעמו (כביו"ד סי' רט"ז ס"ט ועמ"ש בפ"ת שם סק"ד) וגם הא פשיטא לי שאם יבא לשם כלי בן יומו ממקום אחר הכלי מותר לבני עיר כיון שנתבשל בו בשר היתר במקום המותר ולפ"ז אם החוצים מביאים להם בשר מן החוץ הכלים מותרין לבני הקהלה עכ"ד ע"ש:
ב
חצר בעיר אחרת. עי' בתשובת שיבת ציון סי' ק"ז שלמד מזה לענין מקומות בהכ"נ בנידון יחידים מקהלה קטנה שקנו עשרה מקומות בכהכ"נ של קהלה גדולה הסמוכה להם בעת חלוקת המקומות ואז היו נושאים בעול בצרכי בהכ"נ ועתה איזה שנים פסקו מליתן שום דבר לצרכי בהכ"נ ורוצים אנשי הקהלה גדולה לחזור ממכירה ולחזור להם המעות באם לא יסייעו עמהם בהוצאות ב"ה ופסק דהדין עם היחידי' ואין צריכים ליתן מאומה להוצאות הספקת חזן ושמש ונרות כיון שאין באין לשם להתפלל אך מה שצריכי' להוצאות בדק הבית של בהכ"נ וגם לנתינת המס ממקו' בהכ"נ למשל העיר צריכי' היחידי' הנ"ל לסייע וליתן להם לפי ערך עשרה מקומות שיש להם גם יכולים אנשי קהלה גדולה לכוף להיחידי' הנ"ל להשכיר אותן מקומות לתושבי קהלה גדולה הנ"ל בשכירות הנראה להם לפי ערך שווים בכל שנה ושנה כמ"ש הרמ"א בסי' קס"ב ס"ז בהגה אמנם כל זה באם מכירת אותן מקומות היה אז בלי שום תנאי אבל אם היה בתנאי שיסייעו עמהם בהספקת צרכי ב"ה פשוט דאם אין רוצי' לסייע עמהם אבדו זכותם ואם יש הכחשה ביניהם באיזה איפן היה המכירה ואי אפשר להתברר לא ע"י פנקס הקהל ולא ע"י ראיה אחרת אז אנשי קהלה גדולה הם מוחזקין כיון שבהכ"נ הוא שלקהלתם ועל היחידי' מקהלה קטנה להביא ראיה עכ"ד ע"ש:
ג
בצאתו מן העיר אחר שהושם המס. עיין בתשובת חות יאיר סי' קנ"ז מענין זה ועמ"ש לקמן ס"ג ס"ק י"ב:
ד
הם חשובי' רוב בענין זה. עבה"ט עד ואיכא למימר דלא כתב הרא"ש כו' אבל לא שהעשירי' המעוטין יחשבו כרוב לגזור כו'. ועי' בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ס"ט ובמל"מ פי"ב מהל' גזלה ואבדה דין י"א מ"ש בזה. ועיין בתשו' צ"צ סי' ב' אודות קהל שהיה מנהגם מעולם שכל הסכמת הקהל בקבלת רב וחזן ושמש וכן ברירת ראשים וגבאים ודיינים היה נעשה ע"פ הסכמת כל פורעי המס ועתה רוצים מקצת נכבדי העיר לתקן שמהיו' והלאה לא יהי' ע"פ כל פורעי המס אלא ע"י אותן שיש להן מעלה או שנותני' מס הרבה כפי השיעור שרוצים לקבוע לזה או שיש לו מעלה בתורה שיהא מוסמך לחבר ולאפוקי אותן שאינן בני תורה וגם נותני' מס מעט לא יהיו מן המנויים ונותני' טעם לדבריה' מחמת שרוב צורכי הקהל על עסקי הוצאת ממון ואיך יתכן שדעת העני תהא שקולה כדעת העשיר ואיך יתכן שדעת ע"ה תהא שקולה כדעת החבר אם אין לו מעלה בעושר ועוד מחמת שכל קהלות חשובות נוהגים כן והעניים המון עם צועקי' למה יהא נגרע זכותם אחרי שגם הם מפורעי מס ועליה' קשה המעט שנותני' יותר מן הרב שנותני' העשירי' ועוד שכן המנהג בקהלת' מימי עולם. והשיב שטענת העניים טענה מעליותא היא ולא שפיר דמי לדחות העניים הנותני' מעט וראיה ממתניתין סוף מנחות נאמר בעולת בהמה כו' לומר לך אחד המרבה כו' ובברכות דף נ"א משל לאדם שמבקשי' ממנו כלי גדול ויש לו כו' ואף דהרא"ש בתשובה כתב כ"ד שגובין לפי ממון הולכין אחר רוב הממון כו' הא כבר פי' הסמ"ע שלא כ' הרא"ש כך אלא שאין העניים הרוב יכולי' לגזור על העשירי' שלא מדעתם אבל לא שהעשירי' יהיו נחשבים כרוב לגזור על רוב הקהל כו' והיינו משום ששקולין הם הני תרי רובא רוב הנפשות ורוב הממון ולכך המנהג ברוב הקהלות שיהא בהסכמה אחת מרוב מנין ומרוב בנין היינו רוב הנפשות ורוב הממון כו' וזה הוא מנהג כשר אבל מה שרוצי' הנכבדי' בקהלה זו לדחות העניים שהם רוב לגמרי מן ההסכמה ודאי לא שפיר דמי ומה שטועני' שהם אינם בני תורה נמי לאו שפיר דמי וראיה מהא דחגיגה דף כ"ב מאן תנא דחייש לאיבה ר' יוסי היא כו' ומה שמביאי' ראיה משאר קהלות אין מביאין ראיה ממקו' למקו' ואולי שם הוקבע כך ע"פ הסכמת כל פורעי המס שנתרצו בכך מפני דרכי שלום. והדרך הישר בענינים כאלו לעשות הכל ע"פ חכם מורה צדק שיתווך השלום ויעשה תיקון ברצון כולם (או ע"פ רוב מכל פורעי המס. כ"ה בהג"ה מב"ה שם) עכ"ד ע"ש. ושם בסי' א' אודות עיר אחת שהקהל בכלל היו חמשים בעלי בתים פורעי המס ובתוכם היה אחד מיוחד שהוא ושני בניו ושני חתניו היו עשירי' ונתנו לסכום ג' חמישיות והנותרי' כולם לא נתנו כ"א שני חמישיות כגון אם היו צריכי' חמישים זהוב נתנו אלו שלשים זהו' וכל הקהל שהם מ"ה נתנו עשרים זהו' ושם היה תקנה בענין קבלת רב חזן ושמש שיתאספו כל פורעי המס ושיהיה בהסכמה אחת רוב מנין ורוב בנין רוב מנין היינו רוב הב"ב ורוב בנין היינו רוב הממון ועתה התעוררו הקהל וטענו שהתקנה הזאת היא גזרה שא"י לעמוד מפני שאלו החמשה ב"ב יש להם לעולם הסכמה אחת כיון שהם אב ובניו וחתניו ומכריעי' לעולם על כל הקהל מחמת שהם לבדם רוב בנין ואין הקהל יכולי' לקבל רב או חזן או שמש כ"א לפי דעתם והאיש המיוחד השיב שאין לאחר התקנה כלום. והוא ז"ל השיב בתורת פסק דין כי התקנה הנ"ל שצריכי' להיות בהסכמה רוב מנין ורוב בנין הוא תיקון גדול קרוב לדין שכתב הרא"ש בתשובה כלל ז' כפי שפי' הסמ"ע דבריו כו' והיינו שאין רוב הקהל העניים יכולי' להכריע על העשירי' שהן מיעוט ואין העשירי' המועטין יכולי' להכריע על רוב הקהל העניים אלא צריכין להיות בהסכמה אחת רוב הנפשות ורוב הממון היינו העשירים. אמנם לעיקר הדין על מה שהיו מדיינים שעלה ע"ד כולם שאם אלו החמשה אין רוצים להסכים על קבלת רב או חזן ושמש שמרוצים כל הקהל בטל' הסכמת כל הקהל הוא טעות כפי מה שנוהגין שגובין שכירות של הרב וחזן ושמש חצי לפי הסכום וחצי לפי הנפשות (עי' בא"ח סי' נ"ג סכ"ג ועמ"ש לקמן בהגה ד' ס"ק כ"ח) א"כ אם מסכימים כל המ"ה בעלי בתים הרי הם רוב הנפשות וגם רוב הממון לצורך פרעון הרב או חזן ושמש עד"מ כגון שנותנים לשמש לשנה חמשים זהו' הרי החציה שהוא כ"ה זהו' שגובין לפי הנפשות מגיע על כל ב"ב חצי זהוב עולה על כל המ"ה בעלי בתים כ"ב זהו' וחצי ועל אלו החמשה ב' זהו' וחצי והחציה השנית שגובין לפי הסכום נותנין אלו החמשה ג' חמישיות דהיינו ט"ו זהוב והנותרים מ"ה ב"ב נותנים ב' חמישיות דהיינו עשרה זהו' כשנצרף יחד נמצא שנותנים אלו החמשה רק י"ז זהו' וחצי וכל הקהל מ"ה ב"ב נותנים ל"ב זהו' וחצי הרי יש להקהל המ"ה ב"ב. רוב מנין הנפשות וגם רוב בנין ר"ל רוב הממון ואם כן אם מסכימים כולן על חזן או שמש אף שאלו החמשה אין רוצים לא נתבטלה הסכמת כל הקהל לפי שיש אצלם רוב מנין ורוב בנין (ולפ"ז אף אם עשרה ב"ב מאלו מ"ה הסכימו גם כן לדעת אלו החמשה מ"מ לא נתבטלה הסכמת ל"ה הנותרים כי באלו הל"ה נשאר ג"כ רוב מנין ורוב בנין ודו"ק עכ"ד) וע"ש בהגה לבן המחבר שכ' לפום ריהטא נראה דאם ירצה רב או חזן ושמש להיות בקהל בחנם בלי שכירות ויתרצו להם רוב מנין לא יצטרכו לדעתם של העשירים כלל אבל הא ליתא חדא דיכולים לומר אסיא דמגן כו' ועוד דכ' מהרי"ק שורש ל' שהתפלה של קהל הוא במקום תמידין ובאין משל צבור ואין ראוי שיהא שלוחם מקריב שלא מדעתם ורצונם וכמו כן בקבלת הרב כי אין אדם לומד תורה אלא ממי שלבו חפץ והכי מייתי הרשד"ם חא"ח סי' ל"ה ע"ש. ושם בסי' ט"ז אודות קהל א' שירדו למנין לקבל עליהם רב מורה צדק והסכימו ע"פ הרוב אחד מן ג' רבנים דהיינו רבי פלוני יהא הראשון ואם לא יבא יהא רבי פלוני אחריו ואם גם הוא לא יבא יהא רבי פלוני אחריו. והנה בא רבי פלוני הראשון אך לא אשתהי שם רק ה' ימים ונסע ועבר משם (עמש"ל ס"ס רנ"ז) ונפל חילוק בין הקהל יש מהם אמרו אחרי שכבר היתה הסכמתם לשלוח לר' פלוני השני אם לא יבא הראשון גם עתה יהא כן ויש מהם אמרו שהסכמה הראשונה כבר נתבטלה כיון שכבר בא הראשון פקע זכות השני מהם ויכולים לבחור עתה באיזה רב שירצו הדין עם מי. והשיב שעיקר כדעת האומרים שהסכמה הראשונה כבר נתבטלה אחרי שכבר בא אליהם ר' פלוני הראשון אע"ג דלא שהה שם רק איזה ימים אין בכך כלום דלא תלה הדבר בשהייתו שמה אלא בביאתו וכבר בא וראיה לזה מהא דמס' ברכות דף נ' כו' ועוד ראיה מש"ע לעיל סי' כ"א מי שקנו מידו שאם לא יבא כו'. ואם הביא ראיה שהיה אנוס כו' וכתב הסמ"ע והוי כאילו לא קנה בקנין מעולם ואפילו עבר ממנו האונס כו' הרי מבואר כיון שאירע שעה אחת שלא היה חיוב הקנין חל עליו פקע אותו חיוב ממנו לגמרי ותו לא הדר אע"פ שהאונס עבר ממנו אח"כ ה"ה בנ"ד כיון שבשעה שבא זה הרב היו הקהל פטורים מהרב השני נפטר ממנו לגמרי ואע"פ שאחר איזה ימים נסע הרב הראשון מהם תו לא הדר עלייהו חיוב הראשון כיון דפקע שעה אחת פקע לגמרי ולכן יכולים הקהל עתה לבחור באיזה רב שירצו ע"ש:
ה
וכל מה שמעלילין כו' עיין בתשובת נו"ב סי' כ"ב שכ' דמס כללי (ר"ל שגזר המלך שכלל היהודים שבמדינתו יתנו סך כך וכך) יש לגבותו חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות כי המס הוא על שאנו שוכנים בארצותם וכמו מעות דירה כי מה לי דירה בבית או דירה במדינה והיה ראוי ליתן הכל לפי הנפשות אך אחרי שנותנים לנו גם כן מחיה לעסוק במו"מ ולזה ראוי ליתן לפי ממון ע"כ יש לגבותו חצי לפ"מ וחציו לפ"נ ואין זה דומה למ"ש רמ"א שכל מה שגוזרים כוונתם על הממון שזה הוא בשאר גזירות שאין להאומות ריוח או הפסד רק לצער היהודים כו' ע"ש:
ו
אסרו השחיטה וכדומה גובין לפ"נ. עיין בתשובת כנסת יחזקאל סי' פ"ד שכ' דבתשובת רשב"א שם מבואר דטענת העשיר היה שקונה בשר ויין שוה עם העני ולפ"ז י"ל דוקא שהיה כך המעשה (ר"ל אבל אם באמת צריך העשיר לבשר יותר יש לגבות לפי ערך אוכלי בשר) ע"ש. וע"ש עוד בענין דפרנסי שלש קהילות אה"ו עשו תקנה שכל מוכר יין יתן איזה נתינה לקאסי של ג' קהילות כפי התיקון וגבו הסך בקאסי השותפות ועתה נפל סכסוך בין הקהלות הנ"ל איך לחלק הסך הנגבה אם לפי ממון או לפי נפשות ופסק שם דאם אמרו בעת התיקון שיחלקו כפי שיצא ע"פ ד"ת אזי יש לחלק חציו לפי ממון וחציו לפי נפשות היינו לפי מספר בעלי בתים אך אם לא דברו כלום בעת התיקון יחולק שני חלקים לפי בעלי בתים ושליש לפי ממון אמנם דוקא על עבר משא"כ להבא אם יהיה עוד שותפות ביניהם יחולק חציו לפי ממון וחציו לפי ערך בעלי בתים ע"ש:
ז
גובין לפי ממון אע"פ שמתחלה כו'. עיין בתשו' צ"צ סי' י"ט אודות חיל המלך שבאו לעיר בלכתם למלחמה ובאו לחנות שם כמו חדש ימים ונתפשרו הקהל עם המושל שלא יעשה אכסניא בבתי היהודים היאך יהיו גובין אותו ממון אם לפי ב"ב או לפי ממון או לפי הבתים ופסק דודאי ע"פ הדין כיון דאין בזה אלא הצלת ממון ולא חשש סכנת נפשות אין גובין אלא לפי ממון כו' והא דאיתא פ"ק דב"ב אכסניא לפי בני אדם מתחלקת אין הפי' דגובין מכולם בשוה רק הוא לאפוקי לפי פתחים אבל לעולם דגובין לפי הממון כו' (עמ"ש לקמן ס"ס קע"ב) ואין לומר דהכא כיון דאילו לא נתפשרו והיו מתחלקים לבתי היהודים היו מתחלקים לפי הב"ב או לפי הבתים ולא לפי הממון השתא נמי ניזול בתר תחלה. זה אינו כמבואר במרדכי פ"ק דב"ב הובא בש"ע ס' קס"ג ס"ג בהגה שומרי העיר ששומרין בעצמן כו' גובין לפי ממון אע"פ שמתחלה הוצרכו לשמור בשוה כו' הרי מבואר כיון שנתפשרו על דבר קצוב לא אזלינן בתר תחלה אלא בתר השתא שהדין שיהיו גובין לפי ממון ועוד דהכא גם בתחלה אילו היה המושל מכיר בבני העיר ודאי שהיה מחלק גם הוא לעשיר לפי עשרו אלא לפי שאינו מכיר לכך מחלק אכסניא לפי הנראה לו אם דל ואם עשיר הכל בשוה וא"כ אחר שיתפשרו ודאי דאין גובין אלא לפי ממון ומסיים דמ"מ לא נכון להעמיד ענינים אלו הכל על דין תורה רק טוב ימצא פשר דבר כמ"ש מהר"מ הובא בתה"ד סימן שמ"ו כו' ולכן נכון הוא בב"ד דאף שע"פ הדין אין גובין אלא לפי ממון מ"מ גבו חלק מה גם לפי הבתים דבלא"ה יש לחוש לקלקול בתים שאנשי חיל מקלקלים קצת ע"כ יגבו נמי חלק מה לפי הבתים עכ"ד ע"ש. גם בתשובת שב יעקב חח"מ סימן יו"ד נידון כזה ממש ומסיק דהאמת עם הצ"צ הנ"ל דע"פ הדין הוצאות אכסניא אינה נגבית אלא לפי ממון דלא גרע משומרי העיר שהיו משמרין בעצמן בלילות ואזי היו צריכין לשמור בשוה אם דל ואם עשיר ואפ"ה אם נתפשרו עם המושל לתת קצבה וגובין לפי ממון כו' אך לפי שקשה להעמיד דברים כאלו על ד"ת ממש וטוב לפשר כמ"ש בתה"ד ע"כ נראה כיון דבמדינה זו המנהג דאפילו מסים ועולים גובין שליש על ראשי הבית ושני שלישים לפי הערך גם גביות אכסניא זו יוגבה כן בדרך זה כבר יוצאים העניים ידי חובתם הואיל דע"פ הדין נגבה הכל לפי הערך והם מותרים שליש ויגבו האכסני' כמו שאר מסים שליש על ראשי הבית והבו דלא לוסיף עלה והרב השואל שם היה דעתו לעשות הפשר לחלק ההפרש מה שיש בין אם נגבה החצי על דה"ב ובין אם נגבה השליש והוא ז"ל לא הסכים עמו וב' שם שכמה פעמים התעוררו איזה פרנסים על גביות האכסניא לטובת העשירים והשיב להם שתיקונתם יפה מדיבורם אם אפשר יבואו למשפט וד"ת לא יוגבה אפילו שליש על ראשי הבית ע"ש ועיין בתשו' נ"ש ח"ב סי' יו"ד ג"כ מענין כזה וכ' שם דאם נתפשרו עמהם עבור האכסניא בריצוי כסף יש לגבות ע"פ פשר חצי לפי הממון וחצי לפי הגלגולת ע"ש ואפשר דבמדינתו היה המנהג גם בגביית שאר מסים ועולים לגבות כן ועמ"ש לקמן סימן קע"ב ס"ט סק"א. ושם בת' צ"צ סימן ל"ד אודות שכונת היהודים שהוא חוץ לעיר המוקפת חומה ומסתפקים מן המים שבתוך העיר ועתה השתדלו מן השררה להמשיך מים אל שכונת היהודים רק שצריכים ליתן מס קבוע עבור זה להשררה בכל שנה ושנה היאך גובין מס הזה וגם הוצאה זו שעשו על תיקוני המרזבות להמשיך המים אליהם אי גובין לפי הממון או לפי הבתים. והשיב דמדברי הטור ר"ס זה מבואר שלא כתב שיש לגבות גם לפי הבתים אלא דוקא בעשיית חומה דלתים ובריח ומחלק בין בתים הקרובים לחומה לשאין קרובים משום דחיישינן לגזילת לסטים כו' אבל שאר דברים כגון בנין בהכ"נ וס"ת כו' וחפירת בורות שיחין ומערות אין גובין אלא לפי ממון ומשום הכי לא כ' הטור מידי בהך לחלק היאך לגבות משום דדבר פשוט הוא דכל מילי דלית ביה ס"נ לא אזלינן אלא בתר ממון כמ"ש התוס' פ"ק דב"ב דף ז' בד"ה לפי שבח ממון כו' ולכך בה"כ אף על גב דהכל צריכין לה אין גובין אלא לפי ממון כדאי' בהגה סוף סעיף זה ואפילו דברים שאין כולם צריכין כגון בית חתנות ומקום גובין לפי הממון מכולם והיינו משום כיון דתקנתא דצבורא הוא ולית ביה ס"נ לא אזלינן אלא בתר ממון וכן נמי בשכירות החזן כמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בב"י א"ח סימן נ"ג כו' ואפילו לדברי רב האי שכ' בשכירות החזן שגובין החצי לפי נפשות וכן אנו נוהגין לפסוק כדאיתא בב"י שם יש לומר דשאני חזן כמ"ש רב האי גופיה משום דתפלות כנגד קרבנות צבור תקנו והן באין ממחצית השקל שהיו הכל שוין לכך הדעת מכרעת שיש לגבות לפי נפשות אלא שבוחרים חזן היודע לנגן ומרבים בשכרו לכך גובין גם לפי הממון וזה לא שייך בשאר צורכי צבור כגון בה"כ ומקוה וכדומה כיון שהוא תקנת הקהל ונעשה ע"י ממון גובין לפי ממון לחוד וא"ל דחפירות בארות המים מקרי עסקי נפשות כיון שחיי נפש הם ויש לדמות למ"ש הרמ"א לעיל בסמוך שאם צווי שלא למכור לחם ליהודים או אסרו השחיטה גובין לפי נפשות זה אינו דהתם מיירי שגזרו שלא למכור כלל או שאסרו השחיטה לגמרי ולא אפשר להו בלא לחם ובשר אבל בנ"ד שכבר היה להם מים די סיפוקם אלא שרוצים לעשות תיקון המים שיהיה להם רווחה ביותר שלא יצטרכו לילך לשכונת העו"ג ובלילה או ביום חגם או שעושים רשעות ודאי שתועלת לעשירים יותר מלעניים שאין העני מדקדק כל כך כו' ובר מן דין נ"ל לומר דהמשכת המים אל שכונת היהודים דומה לחומת העיר שהוא תועלת הממון להציל הבתים משריפה ח"ו והעשירים יש להם לחוש יותר על זה כו' אלא שלפי זה יש מקום לומר שיש לגבות קצת גם לפי הבתים לכך נראה שיש לגבות שלשה חלקים לפי הממון וחלק רביעי לפי הבתים עכ"ד ע"ש. ועיין בתשובת זכרון יוסף סי' ט' אודות קהל א' שרוצים לפשוט עם השררה שלהם שלוקח מס י"ז זהוב מן כל אחד ויש להם כתב חרות שלא יתנו רק ששה זהוב כיצד נגבה הוצאת המשפט אם לפי ממון או לפי נפשות גם קנו מקום לבית הקברות ולעשות סביב חומה דלתים ובריח כיצד נגבה ודעת הרב השואל שיהיה חצי על הערך וחצי על הנפשות והוא ז"ל השיב כי יפה הורה שישלמו הוצאת קניית בה"ק חצי על הערך וחצי על רה"ב ואפי' למאי דאמרי' קבורה משום כפרה מ"מ הרי גם טרם שקנו ודאי לא הטילו מתיהם ע"פ חוצות רק ששלחו למקום אחר ע"י הוצאות א"כ יש לעשירים תועלת הרבה יותר ובפרט שעי"כ היה בזיון המת כמה פעמים והעני אינו מקפיד כ"כ על בזיון כו' ולכן גם הוצאת בנין החומה יוגבה על אופן הנ"ל דהעיקר כדי שלא ירעו שם בהמות או למנוע חטוטי שכבי דהוי בזיון המתים וגם יש לדאוג יותר על העשירים אשר ילבשו להם תכריכין חשובים ואיכא חששא טפי לגנבי ועוד י"ל טעם אחר דהעניים יכולים לומר לדידן סגי לן בנטירא בר זוזי כההיא דמס' ב"ב דף ד' ע"ב ואף שאלו הטעמים חלושים קצת לחייב העשירים מ"מ מצורף לזה מה שהביא הב"י בא"ח סי' נ"ג מחו' ח' תשובת הרשב"א ששם מבואר דכל מה שהוא תקנת הצבור ונעשה ע"י ממון נותנים לפי ממון אע"פ שהוא תקנת העני כעשיר מ"מ אין יד העני משגת כעשיר וכ"כ בש"ע שם סעיף כ"ג וכ"פ המ"א ובאליה רבה שם ובר"ס ק"נ דאפילו שכירות בה"כ פורעין לפי ממון כו' ולכן נ"ל דגם הוצאת המשפט עם השררה לפחות קציבת המס יען שהוא לתקנת הצבור יוגבה חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות ואע"פ שמתחלה וגם לבסוף פורעין המס בשוה היינו משום דיד השררה תקיפה ומבקש מכל א' דבר קצוב כי ימאן לטרוח לדעת ערך כל א' מהם ולולי זאת גם השררה היה נותן עיניו בבעלי כיסים לגבות מהם יותר משא"כ הוצאת המשפט שבידינו הוא לגבות מכל א' נוקמים על ד"ת לגבותו לפי ממון ויש לדמותו למ"ש הרמ"א בסימן קס"ג גבי שומרי העיר בעצמן כו' מצורף לזה יש לומר דלולא העשירים היו העניים משתדלים ע"פ הוצאה מועטת להחזר הדבר ליושנה כי המלכים מלכי חסד המה ועל עניי בני עמינו יחמולו כו' וגם יש לומ' שמתחלה לא נתרבה קציצת המס עד י"ז זהוב אלא מפני נתינת עין בעשירים ודי לנו לומר שיתנו העניים חצי על רה"ב ואפשר אם תמצה הדין יהיה נגבה הכל לפי הממון ויכול מעלתו לומר לעשירים לבל יבואו במשפט עם העניים מטעם הנ"ל וכאשר הזכיר אמ"ו בתשובת שב יעקב סי' יו"ד עכ"ד ע"ש:
ח
יכולים לשנות ולתקן. עמ"ש לקמן בס"ק י"ד ובס"ק ט"ז:
ט
ולתקן ע"פ השבועה. עיין בתשו' צ"צ סי' ק"ב במי שפסלוהו מנהיגי הקהלה שיהא פסול לשבועה משך שנה תמימה מחמת שחבל בחבירו מתוך מריבה ואח"כ כשהגיע זמן הערכה רוצים השמאים להעריכו כפי אומד דעתם ולא להאמינו בשבועה כפי המנהג שם כיון שפסלוהו מנהיגי העיר אי שפיר עבדי ופסק דהדין עם היחיד ויכול לישבע על סכומו כאחד משאר פורעי המס. דמסתמא לא פסלוהו מנהיגי העיר אלא משבועה דעלמא שבין איש ובין רעהו אבל לא משבועה זו והאריך בטעם הדבר וכ' דאפי' מסתם שבועת שותפות דעלמא מסתברא דלא פסלוהו דאית לן למימר דלא פסלוהו משבועה אלא היכא דזה שכנגדו טוען עליו טענת ודאי כו' ע"ש:
י
אלא העריכו אותי. ע' בעט"צ ובמאמר קדושין ובמסגרת השלחן שכתבו בשם תשובת עה"ג סימן ל"ג שהשמאי אינו יכול להעריך את שותפו שהוא עמו שותף במשא ומתן עכ"ל. ולע"ד לא כיוונו יפה כי המעיין שם בתשובה (יובא לקמן ס"ק ט"ו) יראה שלא כתב זה רק בנדון השאלה שם שמנהג העיר שלא להעריך למי שפסול לו מדאורייתא ע"ז כתב דלכאורה אוהב פסול לדון ד"ת וה"ה שותף כו' ואח"ז מסיק דגם אוהב אינו פסול רק מדרבנן וממילא דשותף יכול להעריך כי אין מנהג שם רק לפסול הפסול מדאורייתא עש"ה ומכ"ש במקום שאין מנהג ידוע כלל דודאי רשאי להעריך לשותפו דלא גרע מקרוב ע"ל ס"ס ל"ז ועיין בתשובת נו"ב סימן כ"א יובא לקמן ס"ק ט"ו שכ' ואנחנו לא נידע הפרש בין רחוקים לקרובים כו' וצ"ע:
יא
י"א דאין שומעין לו. עבה"ט ועיין בתשובת נו"ב סי' ב' שכ' אף דנראה הכרעת רמ"א כי"א כיון שהשמיט דעת הרא"ש לגמרי משמע שכן הכרעתו כהרשב"א שמחוייב לישבע בע"כ מ"מ טעמו דהרשב"א הוא שזהו שבועת השותפין ויכולין לומר שאין יכולין לעמוד על הערכתו כמ"ש הסמ"ע סק"ך והיינו דוקא אם כולם נשבעין שאז עושין כדין המשנה ששותפין משביעין זא"ז על הספק אבל להשביע קצתם ולפטור קצתם בלי שבועה או בשבועה קלה לאחד ולאחד בשבועה חמורה זה אינו כדין המשנה כו' ע"ש. ועיין בנו"ב תליינא סי' מ' שכ' לרב אחד וז"ל ועל דבר עסק המס בודאי שבעניני המסים הולכים אחר המנהג והוא עיקר הלכה אך אם אין מנהג פשוט דין תורה שהם שותפים ויכולים להשביע זא"ז ולדעת רמ"א אפי' כבר נהגו ע"פ הערכה יכולים לשנות ולגבות ע"פ שבועה כי הוא שבועת השותפי' ולכן בודאי ע"פ הדין יכולי' לתת חרם על המס ואעפ"כ מיום היותי כאן תמיד הייתי עומד בפרץ בדבר הזה ומנעתי ליתן חרם כי הנסיון יעיד שבעו"ה כמה פעמי' שלא הצליחו ואירעו כמה צרות תכופות במקומות שגובים ע"פ חרם עד שבשנה זו שהיה צווי המלכות יר"ה ודינא דמלכותא דינא אני פי מלך שמרתי ונעשה הכרוז בחרם אבל מה שרוצי' בקהלתו לעשית דבר חדש למיעבד כתרי חומרי להעריך ולהטיל גם חרם ומן הערך שהעריכו לא יפחות ואעפ"כ אם הוא יודע בעצמו שיש לו יותר ממה שהעריכוהו מחויב להשלי' היתרון זהו גזל ועושק וגוף הדין שמביא רמ"א שבמקום שנותנין ע"פ שבועה ואחד אומר איני נשבע והעריכו אותי בכל מה שתרצו שי"א שאין שומעין לו אני תמה כיון שכל סמך שבועת המס הוא משבועת שותפי' והרי בשבועת השותפי' גופיה מבואר בש"ע סי' פ"ז סי"א שיכול להפך ולומר לישתבע דחשיד לי בכך ואף שהובא שם בלשון יש מי שאומר היינו משום שבבד"ה שם תמה שזהו טענת ספק אבל אם אמר אמור בכמה חושדני ואתן לך ודאי יכול לומר כן ואפי' חרם סתם יכול להטיל עש"ך שם וא"כ למה לא יהיה הדין כן במס ודברי הסמ"ע לחלק בין זה להא דסי' שע"ה ס"ח אינו מספיק דהרי כאן בשותפי' שעסקו בסחורה שנים רבות ג"כ אי אפשר לעמוד על השומא ואפ"ה יכול לומר כן ולכן עכ"פ אין לנו לחדש עוד חומרות יותר ואם העריכוהו שוב אין יכולת להטיל עליו חרם ואין בדברי המתעקשי' לאחוז חומרי שניהם שוה ממש רק הברירה או להעריך ומי שלא יסכים ליתן הערך יגיד בחרם או בשבועה וכפי שיגיע עליו ע"פ השבועה יתן או שלא יעריכו כלל והכל ע"פ החרם ואעפ"כ הדרך הראשון יותר טוב ולא להכריח את כל הצבור להכנס בחרם ובטוח אני שישמעו ויקבלו עכ"ל. ועיין עוד מענין זה בתשובת חות יאיר סימן נ"ז וכ' שם דהמנהג ברוב המקומות שאין מחליטין להשביע קצת בני הקהלה ע"פ הגורל רק מי שלא ירצה ליתן ערכו הנעשה לו הוא ישבע ויש זמן קצוב שיכול לישבע אחר שיצא הערך וכשעבר הזמן א"י לישבע אח"כ ואם נודע שנפחת ערכו ע"י שהשיא הבן או בת אפי' תוך הערך גורעין לו ואם נשא אשה ולקח נדן מוסיפין לו תיכף משא"כ בשאר היזק או ריוח גדול אפי' ידוע לכל נשאר בערכו. עוד מנהג פשוט מי שהגיד ערכו אלף ר"ט ועשו לו הערכה על אלף ת"ק ר"ט וביקש לישבע שאין לו יותר מאלף שי"ן אין מניחין אותו רק באם ישבע על אלף וחמשים לכל היותר כי רשאי להוסיף בשבועתו ה' למאה ותו לא ואם לא ישבע כך ישאר באלף ות"ק ויש אומרי' שראוי לקנס גדול ע"פ דבורו שאמר שרוצה לישבע על אלף שי"ן הואיל שהגיד ערכו רק אלף ולא היא דמצי טעון שמתוך חומר השבועה אמרתי לישבע על אלף ש' אף דבאמת אין לי רק אלף חמשים. משא"כ בהוברר הדברי שהגיד ערכו שקר כגון מעשה שהיה שהוכחש על פניו מתוך יכולתו בסחורות ומשכנות וחובות אף כי יתנצל כי ידע שעכ"פ יעשו לו יותר ממה שיגיד אין זה מספיק כי ודאי אילו לא הוסיפו על דבריו היה מקבלו ושותק לכן לא ינקה מעונש למגדר מלתא. עוד מעשה שהיה שהגיד אחד ערכו ת"ק ר"ט ומפני שריננו עליו כל העולם שיש לו הרבה יותר עשו לו ערכו אלף ר"ט ואף שצווח ככרוכיא וקילל למעריכים מ"מ לא רצה לישבע וככלות ה' שנים הגיד ערכו אלף ושאלוהו איך לפני ה' שנים הגדת ערכך ת"ק ועתה הגדת אלף ולך הוצאות הבית גדול ורב והשיב מפני שידע מאז רננת העולם עליו והבין שבודאי יעלוהו המעריכים בכן אף שהיה לו ת"ת ר"ט הגיד ת"ק ועתה דקדק מאד להשביע עין העולם ועין המעריכים ואין לו רק אלף בצמצום זה תלוי בדעת הקהל לקנסו על שהעלים ערכו במאמרו ובעניני הקהל עונשין גם על המחשבה הגלויה כמעשה למען ישמעו וייראו וגם תו לא מהימנינן ליה עתה שדקדק בחשבונו אחר שמודה שמבראשונה כיחש ויעלו אותו בערכו לפי סברתם או ישבע עכ"ד וע"ש עוד אודות אחד שמת שנתים אחר שנעשו הערכות ונמצא בעזבונו כפלי כפלים ושאלו הקהל ובקשו לדעת דעת תורה לחקור סברת חז"ל אם יש לדון בזה לכף זכות לומר שבשנתים אלו מציאה מצא או קנה דג של יוסף מוקיר שבתא ואחר שידעו זה יעשו כפי רצונם קרוב לדין תורה כאשר בעניני ערכות וכל כה"ג הרשות ביד הקהל לעשות כפי ראות עיניהם והאריך שם מכמה מקומות דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי ואין לך מלתא דל"ש גדול מזה ואין ראיה מלעיל סי' ע"ב באחים ששטרות יוצאין ע"ש אחד מהם כו' דשאני התם דאיכא חזקה אלימתא מה דכתיב בשטר על שמו כו' ולכן בנ"ד איתרע חזקת גברא ולפי רוב עושר הנמצא ולפי מיעוט המשא שנשא בעול יש להחזיקו לגוזל רבים למפרע כמה זימני ערכות כו' ע"ש עוד בסימן נ"ח על ענין כדומה לזה ושם מבואר דאם מסחרו היה אבנים טובות ומרגליות או עסקו היה עם שרים גדולים טוענים ליורשי' אלו הרויח בפ"א סך רב אבל לא זולת זה ע"ש ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סימן קכ"ה מ"ש בענין כיוצא בזה ומסיים שם ואם אולי רוב פורעי המס יש להם טעם הגון לטובת הצבור לוותר נגד היורשי' אין להשגיח על איזה יחידים הממאנים אך ידעו המוותרים כי המה מוותרים מעות אלמנות ויתומים ע"כ אם אין להם טעם הגון לטובת הכלל לא יוותרו אבל בשום אופן אין להמיעוט להרהר על הסכמת הרוב ע"ש:
יב
מה יתן והתחילו לגבות. עבה"ט ועיין בתשובת נו"ב סי' כ"ג בענין קצין אחד שבא לקהלה אחת וביקש להיות גם הוא אחד מבני קהלתם ונתפשר עמהם ונתחייב בשטר לתת ערך מן י"ז אלפים ר"ט ודבר זה יהיה קצוב עד כלות עשר שנים ובשנה הראשונה שבק הקצין הנ"ל חיים לכ"י ושם בקהלה ההיא מנהג ותיקון שאם נעדר א' מנותני מס אף בתחלת עשיית הערך מחוייבים יורשיו לשלם כל ערכו עד תום שנתים שהוא זמן הערך כי כן מנהגם לעשות ערך חדש בכל שנתיים ועתה טוענים בני הקהלה עשר שנים להקצין הנ"ל הוא כמו שנתים לאחרי' כיון שהוא נתפשר על עשר שנים והיורשי' טוענים אחר שלא נאמר בשטר ההוא עליו ועל יו"א כנהוג לכתוב בשטרות הוא ראיה שלא היה החיוב רק עליו בעצמו ואף שנתחייב על עשר שנים לטובתו נתכוון שלא יהא מוכנע תוך זמן זה לשמאים ובני הקהלה אומרים מה שלא נאמר בשטר על יו"א הוא משום דסתמו כפירושו ומסתמא הוא כשאמר בלי ערך שחל החיוב על היורשי' לפי ערך זמן שלהם שהוא שנתים כן הוא לפי ערך זמנו שהוא עשר שנים וצידד בזה הרב השואל דהדין עם בני הקהלה כי מבואר בכמה מקומות בפוסקים שאף שלא נאמר בחיוב על יו"א אפ"ה ממילא חל החיוב גם על יו"א מהא דח"מ סימן ס' (סעיף ד') דאפי' במתחייב לזונו על שלחנו ומת חייבים היורשי' לזונו ומהא דאה"ע סי' קי"ד בנשא אשה ופסק לזון בתה ה' שנים ומת הבת מוציא מזונות מן היורשי' ואפי' בלא קנין שאינה גובה מלקוחות גובה מהיורשים דמלוה ע"פ אם הוא תוך זמן גובה מהיורשים וכן בנד"ז תוך זמנו הוא וגובים קהל מהיורשים (ולפ"ז א"צ הקהל לבא בטענה דעשר שנים להקצין הוא כמו שנתים לאחרים כו' אלא דאפי' לא היה שום תיקון שם מ"מ כיון שנתחייב בשטר ממילא חל החיוב גם על היורשים) . והוא ז"ל השיב דזה אינו. דאף שזה אמת שכל מה שנתחייב אדם אף שלא אמר בפירוש על יו"א ולא כתב כן בשטר מ"מ חל על יורשיו שהנכנסי' שלא נשתעבדו וכל מה שנהגו הסוחרי' לכתוב בשטרות ועל יו"א הוא רק שופריה דשטרי אך כל זה בהתחייבות שמתחייב אדם נגד צד שכנגדו ועל צד שכנגדו אין שום התחייבות כמו במתחייב לזון בת אשתו שהתחייבות הוא רק עליו לבת אשתו אבל אין שום התחייבות על בת אשתו נגדו שנימא שבמותו כשם שפסק התחייבות בת אשתו נגד יורשיו כך פסק התחייבות שלו מעל יורשיו אבל בנ"ד התקשרות שבין הקצין ובין בני הקהלה היה התחייבות על כל א'. התחייבות על הקצין הוא שמחוייב ליתן מן י"ז אלפים והתחייבות על הקהל שאין יכולין להוסיף ערכו והוא ודאי שבמותו נפסק התחייבות של הקהל דהיינו אם היורשים ג"כ ממוחזקי קהלתם היו מחוייבים ליתן מס מירושתם לפי ערך שמאים ולא היה יכולת בידם לומר כבר נתפשרתם עם אבינו לזמן עשר שנים על י"ז אלפים כי היו הקהל יכולין לומר על אביכם נתפשרנו ולא עמכם כמפורש בריטב"א שהובא בב"י ובסמ"ע ס"ק ל"ט כו' ובנד"ז גם מורו של הריטב"א מודה כו' (עמ"ש לקמן ס"ו ס"ק כ"ט) מעתה י"ל כשם שבמותו פסק התחייבות של הקהל כך פסק התחייבות שלו ולכן גם אם היו היורשים ג"כ מבני אותה הקהלה לא היו הקהלה יכולין לכופם שיתנו דוקא ערך מן י"ז אלפי' אלא היה יכולת בידם לומר שרצונם לבא לפני שמאים כשם שהיה הברירה ביד הקהל לכופם לבא לידי שמאים וא"כ ה"ה כשהיורשי' אינם שייכים כלל לאותה הקהלה כיון שפסק התחייבות הזה אינם מחוייבים ליתן מס כלל לאותה קהלה רק כמו שהמנהג שם בא' מבני המס שמת איך נוהגים נגד יורשיו (דהיינו רק עד תום שנתים) . וגם מה שדימו בני הקהלה עשר שנים הללו לשנתים של אחר אני תמה דבשלמא אם שנתים של אחר היה מצד הדין שפיר היה מקום לדמות אבל הלא גם זה שמחוייבי' היורשים ליתן כל הערך משנתיים אף אם מת בתחלת הזמן אינו מצד הדין כי ע"פ דין הלא מבואר בסי' קס"ג ס"ג בהגה שמאותו שעה ששמו המס והתחילו לגבות הוי כחוב ומבואר שם בסמ"ע ס"ק כ"א דדוקא אותו גביה שהתחילו לגבות אבל שאר גביות אף שהוא באותו שנה א"צ ליתן (כפי הנראה לא ראה דברי הט"ז בזה והובא בבה"ט כאן) ומכ"ש שאין מקום לומר על שנה שניה אלא שזה מצד התקנה ובתקנה אמרינן הבו דלא לוסיף עלה מה שאינו מפורש בתקנה ולבד זה יש מקום לומר שהתקנה שלהם הוא על בני עירם שגם היורשי' המה מבני עירם אבל אלו היורשי' שאינם שייכי' למס כלל אין להם דמיון לשאר בני העיר ואעפ"כ נלע"ד שמה שמגיע עד תום זמן הערך של כללות העיר מחוייבי' ליתן אבל היתרון עד תום עשר שנים קשה להוציא ובפרט שבני העיר אין לדונם כמוחזקי' נגד אלו היורשי' שאף שמבואר בסי' ד' בהגה שהקהל נקראים מוחזקי' נגד היחיד בעסקי מסים זהו אם גם היחיד מבני עירם אבל אלו היורשי' אינם מבני העיר עכת"ד. ע"ש שמסיים כ"ז נלע"ד להלכה ולא למעשה כי מעולם לא דנתי בעניני מסים ע"פ דין רק תמיד עשיתי פשר ואם שני הצדדים היו נותני' רשות בידי לפשר הייתי אומר שעד סוף הערך של כלל העיר יתנו היורשי' והמותר מן סוף הערך עד תום עשר שנים יתנו היורשי' שליש כו' ע"ש:
יג
מיהו מי שבא לעיר כו'. עי' בתשובת עבוה"ג ס"ס ל"ב שכ' ועל דבר הקנס להשררה יר"ה נלע"ד פשוט מצד הדין שאין הבע"ב הבא לאסר המעשה מחוייב ליתן כלום אם לא באותו שעה כשבא לדור שם היה עדיין חמת השררה בערה בו ויש לחוש שאם לא יפייסו אותו בריצוי כסף שיצא קצף על כל היהודים הדרים במקום ההוא ועיין בתשובת משפטי שמואל סי' צ"ט כו' זהו שורת הדין אבל כמדומה לי שהמנהג בכל מקום מי שבא לדור בקהלה מחוייב לשלם לפי ערכו גם החיובים שחייבי' הקהל מימי קדם ולעומת זה יש לו חלק בכל חזקות הקהלה ב"ה ובית הקברות וס"ת וכיוצא בהן עכ"ל:
יד
וכל עניני מסים הולכין אחר מנהג כו'. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן ב' שנשאל שלש גלילות שהמה צמידים יחד בנתיבת המס שכולם תחת מושל א' והיה המנהג אצלם מכמה שנים שכל ריב ומשפט המסתעף ביניהם בעסק זה יקריבו משפטם לפני שלשה רבנים יושבי הגלילות ההמה כל אחד מבורר מגליל שלו הגם שיש לרב המבורר קרובי' בעלי ערך בגליל שלו ולפי הדין הוא פסול לדון בזה עכ"ז מעולם לא הקפידו בזה וכמו כן יש תקיפים גדולי' בגלילות ההם וג"כ ע"פ הדין היה לו להרב שלהם להסתלק מדין זה דלא גרע מעשיר מוחזק לאלם (לעיל סימן י"ד ס"א בהגה ועמ"ש שם) אעפ"כ מעולם לא דקדקו על זה ועתה רוצי' שני גלילות לפסול המבורר של גליל יהודה לפי שקרוביו של המבורר המה בעלי ערכים בגליל שלו ופסול לדון וגליל יהודה ט עני' שגעסקי המס הולכי' אחר המנהג וכבר נהגו שלא להקפיד בזה ועוד טועני' אחר שאתם פוסלי' מבורר שלנו עבור קרוביו אף אנו פוסלי' שני מבוררים מגלילות שלכם מחמת תקיפי ואיתני ארץ שבגלילות שלכם וידונו רבנים אחרי' לגמרי והשיב דטענה הראשונה של גליל יהודה אינו נכון דאף שכן מבואר בהגהת רמ"א סימן קס"ג דכל עניני המסי' הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן ג"כ אף שהוא מנהג גרוע כו' מ"מ כל זה הוא כל זמן שהמנהג קיים אין בכח שום מנהיג לשנותו ולומר שרוצה דוקא ע"פ ד"ת אבל הא ודאי שכלל הצבור כשם שיכולי' לקבוע מנהג כך יכולי' לבטל המנהג על להבא ולשוב לדעת של תורה כמבואר בהגהת רמ"א לעיל שאם היו רגילים לתת ע"פ הערכה יכולי' לשנות וליתן על פי השבועה כו' (עיין מה שכתבתי לקמן סעיף קטן ע"ז) וא"כ כיון ששני הגלילות המה רוב נגד גליל יהודה ודאי שיכולי' עכשיו לשנות ולפסול פסולי קורבה. ואמנם בטענה השניה של גליל יהודה הדין עמם דודאי יכולים לומר כיון שבטל המנהג בטל הוא לגמרי וצריכי' הדיינים להיות כשרי' לגמרי הן מצד הקורבה והן מצד שאר דברים המעכבי' בדיינים כו' ולכן פשוט דבני גליל יהודה יכולים לעכב ג"כ על שני גלילות האחרי' שלא יבררו רבנים מגלילות שלהם רק ממקומות אחרי' ואם יטענו שכבר נהגו שלא לפסול רבני הגלילות יכולי' בני יהודה לומר ממ"נ אם מצד המנהג א"כ גם קרובי' יכולים לדון ויכולי' גם הם לברור מבורר שלהם ע"ש:
טו
הולכין אחר מנהג. ועיין בתשובת נו"ב סימן כ"א שכ' וז"ל ע"ד השאלה במקום שנהגו מימי קדם לעשות שמאים להעריך בני העיר ואף לקרוביהם יען במקום ההוא רובם קרובים זל"ז וכן עתה נתאספו ונתרצו לעשות כן ואחר שהוציאו השמאים מן הקלפי קמו קנת לערער על זה הנה אף אם לא היה מנהג כלל רק עתה מחדש היו רוצים לעשות כן ג"כ אותן האנשים שהיו במעמד ההוא והסכימו אין בידם לערער אף שלא קנו מידם כי דבר הנעשה במעמד זט"ה א"צ קנין ומתקיים בדברים אבל אם המערער לא היה במעמד ההוא היה מקום לדון אם יכול לערער על מה שהסכימו זק"ה ואם כח ביד זט"ה לעשות דבר חדש במידי דאית ביה פסידא להאי ורווחא להאי (עמ"ש לעיל ס"ס סק"א אבל כיון שיש שם מנהג אם הוא מנהג קבוע או שנהגו בו ג' פעמים שוב אין כח ביד יחידים לבטלו ובפרט בעסקי מס שהולכין אחר מנהג אפי' מנהג גרוע והמערער לומר לבטל המנהג ורוצה לעשות שמאין מבני העיר שיעריכו הרחוקים ולא הקרובי' דבריו בטלים ואנחנו לא נדע ההפרש בין רחוקי' לקרובים כי מה שמעריכי' כולם נוגעים ומה שמכביד על הרחוקים יש בו רווחא לשמאין ולקרובים ואם רוצים לבטל המנהג ולעשות שמאין ע"פ דין תורה לא משכחת שמאין מבני עיר כלל אא"כ יבואו שמאים ממקום אחר שלא הי' להם ושלא יהי' להם שום קרובים בעיר וזה אי אפשר ומה שנהגו ברוב המקומות לעשות שמאין ויעריכו הרחוקים ולא הקרובים זה רק מצד המנהג שכן נהגו אבל בנדון השאלה שהמנהג שיעריכו בין קרובי' ובין רחוקים ישארו במנהג ודברי המערער בעלים עכ"ל וע' בתשובת עבודת הגרשוני סי' צ"ג אודות קהלה אחת אשר מנהגם מימי עולם שכל שנה המה בוררים ג' מעריכים שיעריכו כל א' וא' לפי אומד דעתם ועוד א' נוסף שבאם יהיה א' מהג' המבוררים פסול דאורייתא לא' מבני הקהלה אזי יצא אותו הקרוב ויכנס זה הנוסף תחתיו ויעריכו לזה מקרוב אלו השנים הנותרים עם זה הנכנס והזדמן שא' מן הג' מבוררים הוא משותף עם אחד מיוחד מבני הקהלה במו"מ כמעט בכל עסקיהם רק שחלוקים בעיסתם ושאלו מנהיגי הקהל אם יוכלו לפסול ע"פ ד"ת זה השותף לערוך ולאמוד את שותפו השני מחמת אוהבו ורעהו או לא והשיב לכאורה נראה שהקהל יכולים לפוסלו מק"ו אם פסול הוא להעריך קרובו ומכ"ש שהוא פסול להעריך את רעהו ורגיל עמו במו"מ וראיה מפ' הכותב (כתובות ד' פ"ה) גבי ההוא דאמר נכסי לטוביה כו' (בש"ע לקמן סימן רנ"ג סכ"ט ובהגה שם) אך באמת אין זה ראיה לנ"ד כי אפשר לומר לעולם לענין קירוב הדעת לאמוד דעתו למי שירצה ליתן מתנה ודאי יותר קרוב דעתו לשכן הרגיל עמו במו"מ אבל מ"מ לענין פסול לדון אין למידין ממנו כי טעמא דפסול לדון לא משום קירוב הדעת הוא אלא גזרת המלך כו' וא"כ אף דלהעריך מה דומה ממש לדין כדמוכח פ"ק דב"ב בהאי דתמחוי נגבית בשלשה כו' שכל דבר שצריך עיון כמה יתן כל א' דיני ממונות הוא מ"מ אין כאן ראיה כי אין ללמוד שיהא אדם פסול לדון לרעהו מק"ו של קרובו כי קרובו שפסול לו לאו משום קירוב הדעת אלא גזרת המלך כאמור ועוד היה נראה להביא ראיה מהא דפ' זה בורר דכ"ט אוהב זה שושביני כו' ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשו ביה חד לדיין כו' ופסקו כל הפוסקים כרבנן (כמ"ש לעיל סימן ז' ס"ז) הרי לפנינו שאוהב פסול לדון ד"ת וכבר אמרנו שנ"ד דומה לדין א"כ מלתא דא אמורה ששותף א' לא יעריך לשותף השני הרגיל עמו במו"מ תמיד כו' אבל כד מעיינינן שפיר ליתא כי מוכרחים אנו לומר שאוהב ושונא אינם פסולים לדון אלא מדבריהם והכתוב לא אויב כו' אינו אלא אסמכתא לפ"ד הרמב"ם דאוהב אסור לדון לכתחלה אבל בדיעבד דינו דין כמו שדקדק הב"י מדבריו שלא כ' לשון פסול אלא אסור כו' (ע' בתומים לעיל סימן ז' סק"ח וגם עמ"ש לעיל סימן י"ז ס"ה סק"ח עכ"ד ע"ש):
טז
שהיה מנהג גרוע. עיין בתשובת חות יאיר סימן פ"א שכ' דדוקא בנעשה מתחלה ע"פ התיקון משא"כ כשאין כאן תיקון רק שנהגו כך מעצמן זמן רב כולי ולכן בנהגו מעצמן נגד הדין בעניני מסים אפי' זמן רב מי בתר הכי היחיד לערער ולומר עד כה סבלנו וכמ"ש בת"ה סוף התשו' כו' וע"ש עוד בענין אחד שרצה לצאת מן העיר ולקבוע דירתו בישוב אחר תחת רשות אחרת וטוען שיתן קודם צאתו להקהל כערך ג' שנים לפי התקנה הקדומה שיש שם שישלם כל יחיד היוצא מן העיר ג' ערכים וטובי הקהל טוענים כי זו התקנה היתה בשנים קדמוניות שלא היו חייבים הקהל כ"א סך מועט אך כעת שנתחייבו כמה אלפים יבקשו שיתן להם חלקו בחובות והאריך שם הרבה בזה ע"ש. ועיין בתשובת הרב משה רוטנבורג חח"מ סימן ך' שנשאל בענין נתינות הקדשות שנפל מחלוקת בין הנגידי' והבינוני' והעניים איך להיות ההערכה כי הנגידי' רוצים שיהיה כמו שנהגו מקדם כמה שנים בגביות כמה נתינות דהיינו לפי רוב ההוצאה והשפעה. והבינונים טוענים אמת כי עד עתה היו הגביות שלא ביושר אלא מחמת שלא היה הכבדת המס בהפלגה כל כך סבלנו ולא רצינו לעשות מחלוקת עבור זה אך כעת תכבד עלינו המס ולכן יהיה ההערכה ע"פ פראצענט דהיינו בערך העושר כו' והשיב באריכות יתו"ד דהדין עם הבינוני' והגם דבח"מ סימן קס"ג בהגה כתב דכל עניני מסים הולכין אחר מנהוג הקבוע בעיר שעשו כן ג"פ כו' והוא מתה"ד סימן שמ"ב אך קשה ע"ז ממ"ש ברמ"א גופיה לעיל דאפי' נהגו שלא ליתן ממעות אחרים שבידו שעוסק בהן יכולים לשנות כו' וגם כתב לעיל אם היו רגילין תחלה לתת ע"פ הערכה יכולי' לשנות ולתקן ע"פ השבועה כו' והוא מדברי התה"ד ומבואר שם שהיו רגילין מכמה שנים לתת ע"פ הערכה כו' וזה סותר למ"ש כאן שהולכין אחר מנהג שנהגו ג"פ (עמ"ש לעיל ס"ק י"ד) וע"כ צריך לחלק דמ"ש התה"ד והרמ"א כאן הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר ר"ל שקבעו מנהג להיות נוהגין כך לעולם וכן מדוייק לשון הד"מ שכ' שקבעו אותו ג"פ להיות מנהג ור"ל שקבעו להיות נוהגין כך מכאן ואילך ובזה מתורץ סתירה הנ"ל כו' וראיה לחילוק זה מתשובת מהרי"ט חח"מ סימן ס"א כו' ועוד אפ"ל ליישב הסתירות הנ"ל עפ"מ שמבואר בתה"ד שם בסוף דבריו דמ"מ ראוי לדקדק כל מה שיוכל להשוות המנהג ע"פ ד"ת אף אם לא לגמרי והאריך שם לקרב כל פרטי המנהגים שהיו ידועים בדורו שיהי' מקצת ע"פ ד"ת אם כן מבואר דאף שבעניני מסים הולכין אפי' אחר מנהג גרוע מ"מ צריך שיהי' דומה עכ"פ במקנת לד"ת דאל"כ לא מקרי מנהג קבוע כלל וכן מצאתי בתשובת פמ"א ח"א ס"ס נ"ה כו' ולפ"ז צ"ל דמה שקיצר הרמ"א בד"מ ובהגה ולא הביא סוף דברי התה"ד שצריך להיות קפע"צת ד"ת היינו דסמוך עצמו במה שהעתיק דברי התה"ד ואין מדקדקין בענייני מסים דלשון אין מדקדקין משמע דא"צ להיו' מכוון ממש בדוקדיק ע"פ ד"ת כו' (והאריך שם בענין מנהג החמרין והספנין דפ' הגוזל בתרא דגם שם יש לקרב מנהגן להיו' דומה קצת ע"פ ד"ת ועמ"ש לקמן סי' ערב) ובזה מיושב נמי הסתירות הנ"ל דשם לענין מעות אחרי' שבידו וכן לענין לתת ע"פ הערכה על פי השבועה אינו על פי ד"ת כלל לכך אין להשגיח במנהגא כו'. ומעתה בנדון השאלה לפי שני הדרכי' הנ"ל הדין עם הבינונים והדלים כיון דידוע בעיר הזאת מה שנהגו מקדם בגביות הנתינות לא היה זה בהסכמה שיהא מוכח שיעשה זה מנהג קבוע להתנהג כך תמיד רק שבכל פעם שהיו צריכין לאיזה מס ונתינה היו ראשי הקהל עושין שמאים והם עושין הערכה לפי דעתם אין דבר זה מחייב הבינונים והעניים לתת יותר מכפי יכולתן ולא זה הוא מנהג קבוע שזכר רמ"א. וגם לפי דרך הב' הנ"ל לא צדקו הנגידים בטענתם כיון דודאי דע"פ ד"ת ראוי להיות המסים לפי ממון ואין לך עול גדול מזה שיהא העשיר והדל שוין כמעט במשא המסים ואף שהיה המנהג מכמה שנים אין להשגיח בו. גם מה שטענו הבינונים כי עד עתה שלא היה הכבדת המס בהפלגה כ"כ סבלנו כו' הצדק אתם וסברא בזו הוזכר בתה"ד שם ובלא"ה הדבר פשוט דכיון שנשתנה הענין יכולים הבינוני' לומר אדעת' דהכי לא נתחייבנו ולא יהא שהתחייבו א"ע בהסכמה ובכתב. כל דבר שאין לשון השטר כולל אותו הדין דהמע"ה כו' וכבר כתבו כל הפוסקי' דכל ספק במנהג ותקנה אוקמ' אדינ' ע"כ ודאי דאין לחייב להבינוני' והדלים מצד הדין ליתן יותר מדינם בשביל מנהגם שמקדם. וכתב עוד אך כיון דהתה"ד עצמו כתב שם דקשה מאי להעמיד בעניני' אלו ע"פ ד"ת וטוב לפשר ע"כ גם בנ"ד ראוי ונכון שיתפשרו ביניה' ולדעתי ראוי שיהיה הפשר באופן זה שהחצי מסך המס יהא ערך פראצענט והחצי השנית יהיה כמו שנהגו עתה דהיינו לפי רוב ההוצאה והשפעה ואפשר היה ראוי להיות חצי לפ"מ וחצי לפ"נ אך בנ"ד היה להבינונים עוד טענה שביום אתמול היה הסכמה אצל האסיפה להיות ע"פ פראצענט ואף שהנגידי' הכחישו אותם באמרם שלא הסכימו לזה נראה שהבינוני' יכולין להשביען דהסכמה גבי מסים הוי כמו קנין בשאר דברים שאם באמת שעלה כך במוסכם אינם יכולין לחזור בהן כו' וכיון שיש הכחשה ביניה' יכולין להשביען ע"כ הפשר הנ"ל ראוי ונכון עכ"ד ע"ש. והנה הדרך הראשון שכתב הרב הנ"ל דמה שהולכין אחר מנהג דוקא בנעשה מתחלה בהסכמה להתנהג כך תמיד כו' והוא מסכים לדברי החו"י הנז' וכן מבואר להדי' בספר נחלת שבעה סימן כ"ז בפסק דין בעניני תקנות והבי' שם בשם הרב מהר"ל בפסק שלו הנקר' דמיון אריה שהקשה ג"כ דברי המרדכי אהדדי במ"ש המרדכי בשם הר"א כ"ץ דבעניני מסים המנהג מבטל הלכה ובאותו פרק כתב לענין ממון של אחרים דאף אם עד עכשיו נהגו מאליהן שלא ליקח ממנו יכולין מקצתו עתה למחות ולו' עד כה סבלנו כו' ותירץ דמ"ש בשם הר"א כ"ץ דמנהג מבטל הלכה היינו דוקא היכא דנמנו על כך שיהא מנהג קבוע לדורות למר כדאית ליה לר"ת וא"ז שיהיה נקבע ע"פ חכמים ותיקין דוקא ולמהרא"י שכ' דבמסים מודו ר"ת וא"ז דמנהג בעלמ' מבטל דין תורה צריך דוקא שיהיה אותו מנהג קבוע שנמנו על כך רובי העיר הנוהגים תמיד להסכים בתקנתם שיהיה נכתב בין שאר מנהגים ותקנות לקבוע אותו לדורות או לשעה ולא שנהגו כך מאליהן כו' והאריך בזה (ודבריו מכוונים לדברי תשובת משה הנ"ל) והרב בעל נ"ש מסיק וכ' על נדון דידיה וז"ל והנה אחר כל הנחות הנ"ל מבואר שאלתנו דאף אם נהגו כך כמה שנים בענין גביות שכירות הנ"ל לא יוכלו הקהל לטעון חזקה מחמת שנהגו כך יותר מג' פעמים דחזקת ג"פ אע"פ שהוא מנהג גרוע אינו מועיל רק שנכתב המנהג כך או אפי' לא נכתב רק שהו' מנהג פשוט ידוע שנעש' במוסב' הקהל כו' משא"כ בנ"ד שלא נמצ' שום תקנ' כתוב' או פס"ד או פשר משום רב או מנהיג עכ"ל ע"ש עוד אולם מדברי תשו' נו"ב סי' כ"א שהבאתי לעיל ס"ק ט"ו ובתשו' נו"ב תניינ' סי' ב' שהבאתי לעיל ס"ק י"ד נראה שדעתו אינו כן וכן מבואר בהדי' בתשו' אבן השוהם סי' ש"ד בעובד' דידיה שרצו בעלי כיסין לענות מה שנהגו מקודם בגביית המס באמרם כי עד עתה היה המס דבר מועט לא דקדקנו עם העניים והבינוני' אבל עתה שהמס סך מסויים נעשה ע"פ הדין והעניים והבינוני' אומרי' שלא לזוז מהמנהג כו' וכ' שם שהדין עם העניים והבינוני' כמ"ש בת"ה דהני מילי תלוי במנהג וא"צ במסים להיות מנהג ותיקון ואפי' לא נכתב ותיקנו רק שנהגו ג' פעמים וכן איתא ג"כ בתשו' באר שבע כו' עש"ב הרי כ' להדי' דאפילו בלא כתיבה ותקנה מהני המנהג. גם בתשובת נאות דשא ססי' כ"ו הביא דברי הנחלת שבעה הנ"ל באריכות ודחה כל דבריו בכמה ראיות ומסיק לדינא דאזלינן בתר מנהג שנהגו כך ג"פ אפילו שנעשה בלי תקנה רק מאליו וכ' דמה שהבי' הנ"ש שם ראיה לדבריו מדברי המרדכי (שהובא בהגה לעיל) שכ' שחייבין לתת מס אף מממון של אחרים שמרויח בו ואף אם עד עכשיו נהגו מאליהן שלא ליקח ממנו יכולין מקצתן עתה למחות ולומר עד כה סבלנו כו' לאו ראיה היא כלל די"ל דשם מיירי שלא נעשה כך ג' פעמים עדיין או שהיא מילתא דלא שכיחא באותן מקומות להסתחר בממון אחרים דבכה"ג אין מנהג נקבע או מיירי באופן שבעלי כיסין קבעו מנהג זה לעצמן שיש להם ממון אחרים ובזרוע נטויה לא רצו ליתן ושאר העם צווחו אך שתקו מחמת שהיו יראים מהם וכה"ג דהא ודאי אינו מנהג אלא גזל והכי משמע לישנא שנהגו כך מאליהן ר"ל שלא היה אפשר למחות בהם להיותן בעלי זרוע והכי נמי משמע לישנא עד כה סבלנו כו' דמשמע שהיו מוכרחים לסבול בעל כרחם כו' ובאמת זה תלוי בראות עיני הדיינים דהיינו אם המנהג הנהוג הוא לטובת בעלי הנסים צריך לעיין ולהתברר אם נעשה זה מנהג או אפשר נעשה כך ע"פ בעלי זרוע שלא היה אפשר למחות בהם והוי גזל ולא מנהג משא"כ באם מנהג הנהוג הוא גריעותא לבעלי הכיסים והם הצועקים עכשיו לבטל המנהג ודאי דאין בדבריהם ממש כי מנהג זה מעולם לא נעשה באלמנות וזרוע כי העניים לאו בעלי זרוע הם בשום פעם ע"ש. עוד האריך שם בנדון השאלה בדבר נתינת הקאטלאווע והקווארטע שנותנים עושי י"ש לאדון העיר ובכל שנה מתפשרים כלל הקהלה עם האדון כמה יעלה מכל העיר בכלל והם מעמידים נאמן לכתוב ברייסטר אצל כל בע"ב סך החביות הנקרא ביטי"ן כדי שיגנבו מכל א' לפי ערך הי"ש שעשה והמנהג שם מקדם שבכל כלות רבע שנה גובה הנאמן ע"פ רייסטר שבידו לפי ערך המגיע מכל בי"ט כדי ליתן להאדון רביע מסך ההתפשרות ונמשך מזה כי בימות החורף שכל המזוגים עושין י"ש אין מגיע מכל בי"ט רק דבר מועט משא"כ בימות הקיץ שא"א לכולם לשרוף י"ש רק עשירים ובעלי כיסין אז מגיע הרבה על כל בי"ט כו' והנה עתה שינו העשירים את המנהג הנ"ל ועשו תערובת לחשוב הביטי"ן של כל השנה אצל כל בע"ב ועשו נגישות לעניים אשר בחורף שרפו י"ש וסילקו את שלהם וניגשו אותם ליתן עוד הפעם באמרם שע"פ היושר כך ראוי להיות כיון שמתפשרים עם השר על כל השנה כו' ודלת העם צועקים למה ישנו מנהג קבוע ואדעתא דמנהג זה עשו י"ש בחורף ועוד אומרים כי מה שהמנהג הוא בלי עשות תערובת אף אם נודע שמקדם היה קצת עול בדבר מ"מ עתה אין בו שום עולה כי הבעלי כיסין עשו להם חק בכח עצמן שלא יביאו י"ש לתוך העיר ממקומות אחרים ועי"ז מוכרחים כל העיר בקיץ לקנות מהם י"ש ודוחקים דלת העם במקח הי"ש לזאת אין עולה כלל מה שנותנים הרבה מכל בי"ט כו'. והשיב על זה באריכות דהדין עם העניים והבינונים שגביית הקאטלווע והקווארטע משנה שעברה חס מלהזכיר לעשותה על פי תערובת הביטין וזהו מכח ד' טעמים. הא' כי מוכח מכל הפוסקים דכל מנהג אזלינן בתריה אף שנעשה מאליו כל שנעשה כך הרבה פעמים באין צועק ושלא נעשה על פי אלמים ותקיפים אשר העם יראים מפניהם ותלוי זה בראות עיני הדיין ממילא בנ"ד א"צ כלל לחקור אחר זה כי המנהג הרי הוא טובה לעניים ולכן המנהג קיים ודלא כהנ"ש שמצריך לקיום המנהג שיומשך על פי תקנה ושגם הנ"ש עצמו כפי הנראה חזר בו. הב' אף למה דהוה ס"ל להנ"ש מעיקרא מ"מ מודה בנ"ד כיון דלא נודע לנו התחלת המנהג אמרינן מסתמא כדין נתיסד ואיהו לא מיירי רק היכא שנתברר שתחלת המנהג היה שלא בהסכמה. הג' דהנ"ש מודע בנ"ד אפילו היו ידוע שאין המנהג מועיל מ"מ מנהג זה לפע"ד הוא דין תורה ממש ושאפילו מכאן ולהבא יש לנהוג כך ואפילו אם ירצו לתקן מהיום שיהיה תערובת לא מהני אא"כ בהסכמת כולם ואחד יכול לעכב כיון שהדין תור' לבלתי עשות תערובת. הד' אפילו אם לא היה סדר גבית זו מתברר ע"פ הדין אם לעשות תערובת או לא וגם לא היה מנהג עדיין ובאים עתה לתקן להם סדר לגבייה זו מכל מקום הדין עם העניים והבינונים כיון שהם הרוב מנותני מס הלזה כו' ולפי דברי העשירים שרוצים לעשות תערובת אז הוי העניים גם כן רוב בנין כו' עש"ה:
יז
קהל שהלוו כשר כו'. הקהל הוו כזוכים מן ההפקר ע' בט"ז ובהגהת הגאון ח"צ ז"ל ובתשובתו סימן קמ"ד שחולקים על זה וע' בקצה"ח ובנה"מ מזה וגם בתשובת בית אפרים חח"מ סי' נ"ב האריך בזה. ועיין בתשובת חתם סופר חח"מ סי' קכ"ג אודות קהל אחד שהוזקו בשטף מים רבים הרבה בתים וגם הבהכ"נ וגם ס"ת נפסלו ויש אשר לא הגיע אליהם המים ולא הוזקו כלל ומחוק ונימוס המדינה שכל תקלה והיזק ידוע שנעשה לא' מהעיירות יותן להם מאת שרי המדינה עשירית היזקם והקהל הנ"ל הוא במדינת ישמעאל הטעו את השרים ואמרו יותר מכפלי כפלים אשר הוזקו עד שהיה קשה להאמין ולא אבו שמוע והשתדלו הקהל בענין זה כמה שנים עד שלבסוף התפשרו השרים להאמין להם קצת יותר מחצי היזקם כפי שאמרו בתחלה והמעשר מזה הוא אלף זהובים ופטרם השררה ע"י זה מחוב ישן שהתחייבו לו סך אלף זהובים ועתה צעקו היחידים שהוזקו איך אותם שלא הוזקו יפטרו מהמס כמונו ואפשר יותר ממנו כי יש בהם עשירים שהיו צריכין לשלם יותר ממנו ואנחנו הניזוקין נפסיד. והשיב דיש לפסוק בזה דחלק עשירית מן ההיזק שאירע להם באמת זהו שייך רק להנזוקין בלבד אך כל אותו הסכום העולה יותר מן עשירית ההיזק באמת הוא שייך לכל הדרים בקהלה הנ"ל וביאר טעמו באריכות ותו"ד דהא ודאי דכל דיירי העיר כולם שותפים בהיזק הנ"ל כיון שאירע ההיזק גם בבהכ"נ וס"ת ורחוב היהודים ולענין זה הכל בשיתוף אפי' אותם שאינם פורעי מס הקהלה כלל ומכ"ש לפי מנהג עיר ההוא שעיקר הכנסת הקהל איננו ממס הקצוב לפי ממון ונפשות כ"א מחכירת מיני מאכלים ומשקים ובזה כל אפין שוין ואם כן כל הסך שניתן להם עודף ועשירית הנזק באמת נידון כמו ריוח שנפל לשותפות דאיתא בכתובות צ"ג ע"א אמר שמואל שנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השכר לאמצע ופירש הרי"ף והרמב"ם דוקא בסחורה שאינה עשוים לחלוק אך תוספת והרא"ש פליגי וס"ל לעולם השכר לאמצע ומייתי ירושלמי כו' ע' ברא"ש באורך ודעת הט"ז וש"ך סימן קע"ו סק"י נוטה לזה והכא בנ"ד לפע"ד לכ"ע השכר לאמצע שוה בשוה שהרי השתתפותם היה ע"י שטף מים רבים וההיזק הוא הביאם בשיתוף הזה ולא היה אפשר להם לפרד אחד מחבירו וגם אח"כ בענין השתדלות אצל השרים ידוע כי לא הצבור יפה וחבורם נאה להם וההיזק שהיה לצבור בס"ת ובהכ"נ היה עושה עין אצל השרים יותר ממה שהוזק כל יחיד בפ"ע ולולא שהיו הממונים מכניסים עצמם בעסק זה בהשתדלות רב לא היה נגמר שום דבר והם שלוחי הצבור בשוה א"כ אומדן דעת דבריוח זה כולם בשוה. וגם אין נראה לומר שכיון שזה הסך ניכה להם השררה מחוב המס שלהם א"כ יהיה הריוח לפי סכום המס שלהם ויקח העשיר הרב' ולדמות זה למ"ש מהרי"ק הביאו רמ"א סי' קס"ג ס"ג קהל שהלוו לשר כו' זה אינו דמלבד דהט"ז והח"צ חלקו על זה לא דמי כלל דהתם היה השר מוחל להם מס הקצוב עליהם ובאומרו שמוחל להם אלף זהובים מהמס ממילא מרויח העשיר לפי עשרו ומשמיא חסו עליו ונהי דכוונת השר היה לפרוע חובו ובענין פרעון החוב אין ענין לעשירים של עכשיו שהיו עניים בשעת הלואה מ"מ מה לנו למחשבות השר כיון שכבר נתיאשו מהחוב כהפקר דיינינן ליה כמחילת מס דאתי מעלמא הוא משא"כ בנ"ד אין כאן שום מחילת החוב שהרי אותן אלף זהובים יוגבו מבני המדינ' ויבואו לידי השר לתנם ליהודים הניזוקין אלא שהוא טורף מהם ומעכבם בשביל חוב שחייבים לו במסים וכיון שהדין נותן שהמעות לנגבים שייך לאמצע שזה בשוה כבר זכו בשוה וכי טורף השר מעותן בשביל חוב העשירים אנן מי שתקינן כו'. אך כל זה בריוח שמגיע יותר על עישור שלהם אך גוף עישור היזק שלהם נ"ל דיותן לבעלי ההיזק ואין לדמות זה למ"ש בסי' קפ"א בשיירא ההולכת במדבר ועמד עליה גייס ועמד אחד והציל דהציל לאמצע בשיכולים להציל ע"י הדחק וע"ש ס"ב ובסמ"ע סק"א דז"א דהכ' לא הוי יאוש כלל דמדרכם של שרי המדינ' לסייע להניזוקין כו' היוצא ממ"ש שכל אחד יברר היזקו כמה היה ואם לא יאמינו לו צריך לישבע ויפטר אותו הסכום מפרעון המס שלו ואם הוא שיש שאינו פורע נמצא שהוא נוטל אפ"ה ישבע ויטול ע' סי' צ"א בהגה וגם הקהל יקחו לקופת הקהל עישור הפסד ס"ת ובה"כ וכדומ' וכל ההוצאות שעלו ע"ז יקחו כולו והמותר אח"כ יחלקו שוה בשוה ויותן מזה גם למי שאינו מפורעי המס רק שהיה דר אז בקהלה שנמצא נפסד גם חלקו בס"ת ובה"נ אזי יותן גם לו חלק בריוח הנ"ל כשהוא תובע אבל מי שאינו תובע אינם מחוייבים ליתן לו כלום כיון שהיה בעיר ולא בא לתבוע אימר אחולי אחיל עכ"ד ע"ש וצ"ע למעשה. וע' עוד בח"ס חיו"ד סי' רל"ט:
יח
א"צ ליתן מרבית כו'. עיין בתשובת ח"ס חח"מ סי' נ"ט שכתב וז"ל אודות החובות לא ישומו אלא הקרן לא הרבית שעלו עליה כמבואר בש"ע אמנם למצא קולא בחובות עצמם קשה מאד ואותן שלבו אומר שנתיאשו לגמרי יקבל עליו ליתן לקהל מחצה שליש ורביע אם ישיג ידו ועי"ז יפטר עתה מנתינת מסים. ושארי חובות איזה נקרא בטוח ממש או בהפך קשה למצא הגדר בענין זה והנראה כי אותן שנושא ונותן בהן נותן סחורה בהקפה או מלוה מעות וחזר ונפרע [וחוזר ונותן] הרי הם בטוחים ממש כמאן דמונח בקופסא ואותן שכבר עברו שנתיים ולא השיגה ידו להציל ראיתי מנהג עשירים נחשוב חיבות כמו אלו רק כמו שני שלישים מעות א"כ לענין השומא יש להקל לחשבן רק חצי כו' והחוב שברור שצריך להוציא עליו הוצאות ינוכה באומד יפה כמה ראוי להוציא כו' כל זה נלע"ד ראוי לפי הענין והזמן אם לא נודע מנהג מתנגד כי אז הולכים אחריו עכ"ל:
יט
ויש חולקין. עבה"ט שכתב בתשובת הר"ן משמע כו' כו' ועיין בתשובת שב יעקב ס"ס ד' שדעתו לפסוק כדיעה הראשונה וכ' על נדון דידיה שהדין עם הקהל כיון דהר"מ מריזבורק מהרי"ל ומרי"ו ומהרא"י בתה"ד והרמ"א בד"מ סי' קס"ג כולם ס"ל שנותנין מממון שחוץ למדינה אף דהרשב"א ומהרי"ק ס"ל דאין נותנין בטלים נגד רוב פוסקים ובפרט דהרשב"א בכרגא ס"ל נמי דמשועבד אפי' מה שהוא חוץ למדינא ולא פליג רק בטסקא ונ"ד הוי כרגא דמוטל על קרקפתא ועוד אפי' לא הוי רוב פוסקי' עם הצבור יכולין לומר קים לן כאותן פוסקים דס"ל דחייבי' כו' ובפרט בנ"ד שמבואר בתקנה דמי שיש לו תביעות וטענות על הקהל יפרע חלקו מה שנסדר בעול ואח"כ יערער א"כ ממילא נעשים הקהל מוחזקים כו' ע"ש עוד וע' בעט"צ שכ' דיש לעשות פשר שיתן חציה וכן פסק למעש' ע"ש:
כ
אבל אינו כ"כ כמו שאר ממון. ע' בתשובת ח"ס סימן נ"ט שכ' וז"ל אודות תכשיטין כסף וזהב ומלבושים כ' בש"ע שנותני' משם אך לא כמו משאר סחורות אמנם מנהג פשוט בכל הקהלות שמשערים בכמה ראוי לשמש בחול ושבת ויו"ט כך וכך לויט כסף לכך וכך אלף ומהשאר יתן ואותה הסחורה יושם כפי שווי כסף שבור לא כפי שווי הכלים בעצמותם ויש לזה שורש בתה"ד שם אם לא שהם ממולאים בתרשיש שוהם וישפה ושוים הרבה הגם שבמנהג שנזכר בתה"ד אינו ממש כמ"ש מ"מ הולכין אחר מנהג המדינות עתה עכ"ל:
כא
וע' בא"ח סי' נ"ג. ר"ל דשם כ' דמנהג הקהלות שגובין חצי לפי ממון וחצי לפי הנפשות וע' במג"א שם. וע' בתשובת שב יעקב חח"מ ס"ס יו"ד שכ' דפ"א שאלו ממנו בני מדינתו בענין שכירות הרבנות שהוא דומה לשכירו' הש"ץ ונפל ספק ביניהם שיגבו שכירות הנ"ל כשאר מסים ועולים שהנהוג שם לגבות שליש על ראשי הבית וב' שלישי' לפי הערך והשיב דראוי לעשו' פשר בזה לחלק ההפרש מה שיש בין אם נגבה כחצי על ראשי הבית ובין אם נגבה השליש ע"ש:
כב
וכן בנין בהכ"נ גובין לפי ממון. עיין בתשוב' מהר"ם פדואה סי' מ"ב מקור דין זה מבוא' שם דאם אין בוני' רק שוכרי' בה"כ לכל השנ' יש לשלם בכל שנה חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות כמו בשכירות החזן לכל השנ' שמנהגנו בכל קהלות שגובין חצי לפ"מ וחצי לפ"נ ודוק' אם אין שוכרים רק לימים נוראי' לבד אז גובין רק לפי ממון מטע' שכ' המרדכי פ"ק דב"ב [סי' תע"ט] כי העניי' יוכלו לילך לקהל' סמוכ' להתפלל ולא העשירי' שלא יוכלו לעזוב בתיהם אבל בתמידו' לא שייך טעם זה ע"כ ישלמו חצי לפי ממון וחצי לפ"נ אמנם בנין בהכ"נ שהוא על זמן מרובה אפשר שבאורך הזמן יעקרו עניים דירתם משא"כ עשירים ועוד עניים די להם בצריפי דאורבנ' ע"כ ישלמו רק לפי ממון ע"ש. וע' בתשובת ח"ס חח"מ סי' קס"ז שהזכיר דברי מהרמ"פ הנ"ל וכ' שדבריו צריכים ישוב קצת למה בבנין בהכ"נ גובין רק לפי ממון הא עכ"פ צריכים עניים לשלם כפי בנין צריפי דאורבנ' ועוד על כל פנים צריכים לשכור בית הכנסת ולמה ירויחו העניים מפני שבונים ולא שוכרים. ויען כי אי אפשר להעמיד דברים אלו על דין תורה כמ"ש בתה"ד ע"כ אי קמי דידי הוה אתי הייתי מפשר על אופן זה עכ"פ כפי בנין הפחות שבבתי כנסיות הראויים לכנסות עניים אותו סך ישלמו חצי לפי נפשות וחצי לפי ממון ונפשות היינו כל בע"ב עם כל ב"ב אנשים ונשים וטף הסמוכי' עליו נפש א' יחשב וחצי לפי ממון היינו ממונו שיש לו בבהכ"נ מקום הן בעז"א והן בעז"נ זהו לפי ממון ושוב מה שעלה הבנין יותר מבנין בבהכ"נ עניים אותו ישולם רק לפי ממון עשיר לפי עשרו ואותם המתגוררי' שלא ע"פ דינא דמלכות' ולמיעקר ומיזל קאי יוטל עליהם שכירות לכל שנה כך וכך או יתנו סך מה לצורך הבנין במקום השכירות ואותו הסך ינוכה מחשבון הוצאת בהכ"נ וירויחו הנותני' הנ"ל עכ"ד ושם בסי' קנ"ט כ' אודות תשלומי מעות בה"כ כפי הנראה לדעתי ראוי שישולם שליש לפי הגולגולת היינו פאמיליע שליש לפי ערך הממון אשר ברכו ה' שליש לפי ערך מקומות בבה"כ וזה הגון ונכון בעיני מאד כי' ע"ש [ויש לעיין בתשו' שער אפרים שהביא המסגרת ובס' עט"צ ובס' מאמר קדישין ר"ס זה]. ושם בתשו' ח"ס חלק ששי סימן ל"ב אודות בה"כ שנשרף והשתדלו אצל השר עד שבנה אותה מחדש אך העמיס עליהם מס נפול מה ששילמו מקדם ודנו היחידים בענין התשלומין כי לפנים נתנו רק לפי הנפשות כל בע"ב ג' זהובים לשנה ואחרים רוצים שהמס היתר יתנו אותם שיש להם מקומות בבהכ"נ ההוא. והשיב הנה בתחלת בנין ב"ה אין ספק שראוי לשלם לפ"ע נפשות שבני עיר כופין זה אצל זה לבנות ב"ה וכ"ע צריכים לזה כגדול כקטן אך בודאי העניים סגי להו בבנין ענים ועשירים רוצים בבנין מפואר לפאר בית אלהינו ואפילו במקום שהשר בונה משלו ומטיל מס השכירות בכל שנה על הקהלה בכל שנה מ"מ לפי רוב הוצאותיו על הבנין מטיל רוב מס מסת שנה בשנה וזה מטעם העשירים לפי כבוד עשרם ויכולתם לרומם בית אלהינו ע"כ יותן גם לפי ממון אבל עיקר הבנין הוא לפי נפשות כו' וכל זה בתחלת בנין ב"ה ועדיין לא נקבע מקום לשום אדם ולכל בני עיר חלק שוה בשוה אמנם כשכבר נבנה מנהג קדמונים למכור השותפים האלו זה לזה או להחזיק במקום ידוע אפילו הבה"כ מושכר מהשר מ"מ שוכרים וקונים החזקה ומי שאין לו מקום קבוע מ"מ שותפות לא הפסיד ויעמוד באמצע ואם אח"כ אירע מקרה שנשרף ח"ו מ"מ מקומו לא הפסיד ונהי שאינו יכול להכריח הצבור לבנות ב"ה אחר במקום הזה דוקא ואז כשבונים במקום אחר אין לבעלי המקומות כלום מ"מ כשבוני' במקום הראשון לא הפסיד כל א' מקום המצויין לו ומעתה בנ"ד י"ל לבעלי המקומות דקא משתרשי להו ע"י שהטרחנו והשתדלנו לבנות על מקומו הראשון דאל"ה הפסדתם מקומכ' ואפי' לא היה אפשר בשום אופן לבנות במקו' ועל כרחם היו צריכי' לבנות פה מ"מ לא ה"ל כזה נהנה וזה לא חסר כיון דגלי דעתיה דניחא להו שהרי לא ירויחו לעמוד אחר במקומם וע"כ יסייעו בתשלומין לפ"ע שווי המקומות ומעתה אותן ג' מאות שישלמו לפי נפשו' שוה בשוה יהיה עדיין כן והמותר ישלמו קצת לפי יופי תפארת הבנין לפי ממון והנשאר לפי ערך שווי מקומות בבה"כ ההוא. ומ"ש השואל שיש עניים שיש להם כמה מקומות בב"ה ומנא להו לשלם. אם אין לו יעמוד אחר במקומו וישלם עבורו דמאן דיהב טסקא ליכול ארעא כו' עכ"ד עש"ה:
כג
אע"פ שמקצתן אינן צריכין. משמע שאם הוא דבר שהרוב אינן צריכין לו אין חייבין הרוב ליתן סיוע לזה וכן מבואר להדיא במקור הדין בתשו' מהר"י מינץ סי' ז' שכתב דכל דבר שהוא תועלת או תיקון הקהל או לרוב הקהל כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סס"ו בהגה ס"ק כ"ח:
כד
וכל זה שפטרוהו קודם כו'. עיין בתשו' חו"י סימן מ"א מענין זה:
כה
ואם פטרו מעצמו הרי הוא שלו לבד. עמ"ש לקמן סי' שס"ט ס"ק סק"א:
כו
כל הקהלות כו' חייבין ליתן לזה. עיין בתשו' שבו"י ח"א סי' קנ"ח שהקשה על זה ממ"ש הרמ"א לקמן סי' רס"ד ס"ד בהגה ואם נראה לב"ד כו' דאפילו בשבילו לבדו היה צריך לכל הוצאות אלו אינו חייב ליתן לו כלום דזה נהנה וזה אינו חסר כו' ואם כן אמאי כאן מחוייבים כל הקהלות ליתן לסיוע וכתב לתרץ דיש חילוק בין דבר שנוגע לצבור וקהל או ליחיד דדוקא כדבר שנוגע לצבור וקהל בזה כתב מהרי"ק דכולם שהם בכלל הצלתם צריכין ליתן לסיוע כדי שלא יהא כקדרה דבי שותפי ויבא לידי סכנת צבור משא"כ ביחיד המדיין עם יחיד כל שלא ירד מתחלה על דעת שניהם או שגילה דעתו דניחא ליה א"צ ליתן לסיוע כלום כדמסיק הש"ס דכל זה נהנה וזה לא חסר פטור וראיה ברורה לחילוק זה מתשו' מהר"ם ב"ב דפוס פראג סי' צ"ט וכו' ודלא כתשו' בית יעקב סי' קמ"ח שרוצ' לדחות דברי הרמ"א דסי' רס"ד הנ"ל מהלכ' ע"ש עוד בח"ב סי' קנ"ה מענין זה. אולם בתשו' ח"צ סי' קל"ב מבואר שדעתו לדחות דברי הרמ"א שבכאן מהלכ' וכתב שדברי מהרי"ק שורש ד' מקור הגה זו סותרים למה שפסק מהרי"ק בעצמו בשורש קכ"ד דאף דהיו החבילות תוך המהפכה אלא שלא נשתתפו עמהם (וגם לא היה עושה עין) אף שניצולו בהשתדלותם ובהוצאת ממונם אין עליהם שום חיוב כו' וקשה לזווגם ולחלק בין הנושאים ובלא"ה תשובה זו דשורש ד' תמוה בעיני אף שרמ"א ז"ל הביאה להלכ' וכן שמעתי בימי חרפי שיש עליה עוררין באופן שדבריו שבשורש קכ"ד הם עיקר עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' פרי תבואה סי' נ"ח שהוא ז"ל עמד ג"כ בזה שדברי הרמ"א בכאן סותרים למ"ש לקמן סי' רס"ד ס"ד בהגה וכ' ליישב דכאן מיירי שבתחלה אין בני עיר זו רוצים לעשות הוצא' משלה' אלא על אופן שגם אלו יתנו דהוי כיורד ע"ד שניהם ע"ש:
כז
או להפרידן. עבה"ט בשם מהריב"ל. וכיוצא בזה כתב הרמ"א לקמן סי' שפ"ח ס"ב בהגה ב' היה רואה נזק בא עליו מותר כו' ובסמ"ע שם בשם הנ"י דאם כבר בא הנזק עליו אסור כו' ע"ש ועיין בתשובת נו"ב תניינא חס"ד סי' ע"ד הובא קצת בפ"ת ליו"ד סי' קנ"ז ס"ק י"ג ועי' בתשובת ח"ס חלק ששי ס"ט כ"ט:
כח
י"א שאם הוצרכו להוציא כו'. עסמ"ע לעיל ס"ק ל"ב שכ' ע"ד הרמ"א שם כל צרכי העיר אע"פ שמקצתן אינן צריכין כו' נראה דוקא כל כהני דכל ישראל צריכין לבית חתנות או מקוה כו' משא"כ כשהוציאו שיעזור להן השר בענין שט"ח שאינו ענין כללי כו' ע"ש ומשמע מדבריו דהכא גבי הוצאות שיעזור להם עם שט"ח אפילו אם רוב אנשי העיר נו"נ בשטרות אין המיעוט צריכין ליתן להם לסיוע כיון שאינו ענין כללי הנהוג בכל קהלות ישראל ובאמת בד"מ אות ט' כ' בשם תשו' הרא"ש באם מקצת הקהל הוצרכו להוציא שיתקיימו שטרי חובותיהן וכו' אך מדברי הרמ"א בהגהת ש"ע שהשמיט תיבת מקצת משמע דה"ה אם רוב הקהל הוצרכו וכמשמעות הסמ"ע הנ"ל ויש לעיין בתשו' הרא"ש שם וגם בת' הריב"ש סי' קל"ב שרמז הד"מ שם:
כט
קהל שפטרו לאחד ממסים. עיין בתשו' צ"צ סימן נ"ז מנידון כזה ועיין בתשו' ח"ס חח"מ סי' ס' מ"ש לחלק בין נידון דהצ"צ ובין נידון דידיה עש"ה. ועיין בסמ"ע ס"ק ט"ל (והובא בבאר הגולה אות ה') שכ' וכב"י מחס"ב בשם הריטב"א שאם הסכימו הצבור על אדם א' כו' חייבים יורשיו לפרוע מס כו' והנה באמת בב"י שם בשם הריטב"א מסיים בזה וז"ל ומורי הרב חילק בזה דש"ה שהוא פטור נכסים ונתקבלו שכר ונפטרו נכסים ממש לכל אותו הזמן עכ"ל אמנם מדברי הסמ"ע שלא העתיק סוף דברי הריטב"א בזה משמע שתופס עיקר כדעה הראשונ'. ועיין בתשובת נו"ב סי' כ"ג שכ' דגם מורו של הריטב"א לא פליג אלא בפטרוהו משום טובה שעשה להם או בשביל שמלא רצונם לבא לדור אצלם אבל בלא"ה לכ"ע לא נפטרו היורשי' וכן בנידון מהר"ם מריזבורק שהביא בס"ק הנ"ל גם מורו של הריטב"א מודה כי שם רק נתנו רשות להפריד אבל לא פטרוהו כו' ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
קס״ג
א
[הגה] ולא תבעו ממנו מס. נ"ב ואם תבעו ממנו על שנה הוי מטילה על שנים שעברו צ"צ סל"ו:
ב
[הגה] אחר שהושם המס. נ"ב וחייב ביום הקצוב בכל שנה ושנה. וצריך ליתן חלקו אף אם יהי' בעיר אחרת זמן רב ואינו נפטר מחלקו רק מיום שמתחדש מס אחר צאתו. גם צריך ליתן לפרעון חובות שנתחייבו קודם צאתו. שו"ת מהרח"ש סי' צ"ה ובתשו' הראנ"ח ח"ב סי' ס"ג כתב וכ"ש לפי המנהג שנוהגים עכשיו בין הקהלות שכל היוצא מהעיר אינו נפטר מחיוב המסים לעולם אלא צריך להניח בשבילו ערב להיות פורע כל המסים שעתידים להתבקש עכ"ל:
ג
[שו"ע] לפי קירוב הבתים. נ"ב ובחצר עי' לעיל סי' קס"א ס"ג:
ד
[סמ"ע אות יג] וצ"ע. נ"ב עיין במ"ל פ"ב הי"א מהל' גזילה ואבידה ועיין תשו' כנסת יחזקאל חא"ח סי' י':
ה
[הגה] ונתפשרו עם המושל. נ"ב ואם רבים טוענים שיתפשרו ואח"כ יקוב הדין את ההר איך יהי' הדין ובעלי הסכום טוענים שאין רוצים לפשר אא"כ שיקבלו עליהם לשלם כפי הנפשות. עיין תשובת צ"צ סי' י"ח:
ו
[ש"ך אות יד] ר"מ אלשיך. נ"ב ובשו"ת מהרי"ט ח"ב חח"מ סימן נ"ט ובספר בני יעקב על העיטור בשו"ת שבסוף הספר סי' א':
ז
[ש"ך אות טז] במרדכי שם. נ"ב עיין תשובת מהרח"ש ח"ג סי' ק"ח באורך ובתשובת להגאון מוה' דוד אפענהיים נדפס בתשובת אבן השוהם בסופו:
ח
[הגה] חייבים ליתן לזה. נ"ב עיין סי' רס"ד ס"ד בהגה ועיין תשובת חכ"צ סי' קל"ב:
ט
[הגה] קהל שפטרו. נ"ב עיין תשו' הראנ"ח ח"ב סי' כ"ג בארוכה:
י
[הגה] אין צריך קנין. נ"ב ולענין אם שייך בהם טענת השטאה עיין לעיל רס"י פ"א ובש"ך שם ס"ק ד':
יא
[ש"ך אות יח] יכנסו אחרים. נ"ב עיין לקמן סי' שפ"ח ס"ד בהגה:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
קס״ג:א׳
א
כופין בני העיר כו' עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' צ"ו וצ"ט מדיני מסים ועיין ע"ש סי' ס"ד ובתשו' מהר"י מינץ סי' ז' ובתשו' מהר"מ פדאוה סי' מ"ב ובתשובת מהרי"ט ר"ס ס"ט ובתשו' ר"א ן' חיים סי' צ"א ובתשוב' ר"ש כהן ס"ב סי' מ"ה ובתשו' ר"י לבית לוי סי' כ"ג:
קס״ג:ב׳
א
מי שיש לו חצר בעיר אחרת כו' עיין בתשו' ר"מ אלשיך סי' ס"ה ובתשו' רשד"ם סי' שצ"ט ות' ותמ"ב ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' ע"ז וסי' פ"א:
קס״ג:ג׳
א
שרוצה לקבוע בעיר כו' (הג"ה וכ' הר"ן בתשו' סי' י"א מי שנשא אשה במקום א' ואינו הוכח' שרוצה לדור שם אינו כבני העיר לכופו לדון שם לפני ב"ד שבעיר עד שיעשה הוכחה שירצה לדור שם עכ"ל סמ"ע) עיין בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' ר':
קס״ג:ד׳
א
כגון שחלה כו' (הגה וכ' מהר"ם מריזבורק בליקוטיו וז"ל וטענ' אונס העיבור לאשה אינו אונס דלפעמים נשים שהם בחדש ז' או ח' רוכבות והולכות בדרך ואם אמר שהקהל הרשוהו לדור שם עד שתלד אשתו א"צ לישבע ע"ז אך יתנו חרם כו' וכ' עוד אם הקהל טוענים על א' שדר אצלן שהן צריכין לישבע ע"ז או להביא ראי' ואם אינן מביאין ראיה ואינם רוצים לישבע ישבע הנתבע וע"ש ד"מ ד' הביאו עכ"ל סמ"ע):
קס״ג:ה׳
א
בצאתו מן העיר (הגה וכ' שם במרדכי דאף שיצא לא"י צריך לתת חלקו וכ' בת"ה סי' שמ"ב דאם יתחדש מס תוך ל' אחר צאתו מן העיר צריך לתת לזה עכ"ל סמ"ע) עיין בתשוב' מבי"ט ח"ב סי' קפ"ח וסי' שי"ו ובתשובת מהרשד"ם סי' שס"ט וש"ע:
קס״ג:ו׳
א
וכן אם טעו חבורה ע"ל סי' רע"ב סט"ו:
קס״ג:ז׳
א
וכן צריכין לתת כו' ובתשו' ן' לב ספר ג' סי' ק' פסק דאין ליתן מנכסי מלוג סכומות ע"ש ונראה דלא פליג אמור"ם ומור"ם איירי במעות שאין לבעל פירות מהם כגון שנתנו להע"מ שאין לבעלה רשות בהן וכיוצא בזה וק"ל נ"ל עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ע"א ובתשו' מהרשד"ם סי' ת"א:
קס״ג:ח׳
א
או בנותיו הקטנים (הגה וכתב מהר"מ מריזבורק מי שהניח מעות ביד שליש לנדן בתו אם יגמרו השידוכין ינתנו לחתן צריך לתת מהן ד"מ שם עכ"ל סמ"ע) ע' בס' א"א ריש דף צ' ובתשוב' ר"א ן' חיים סי' מ' ובתשו' מנחם עזריה סי' מ"ג ובתשוב' מהר"מ מלובלין סי' מ"א:
קס״ג:ט׳
א
אע"פ שהוא מנהג גרוע כו'. עיין בס' באר שבע דף צ"ו ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קס"ב:
קס״ג:י׳
א
אם ראוין ליפרע נותן מהם. (הגה) אבל אם יש בידו שטר שהוא פרוע או שקר ומחזיקו בידו עד עת שיוכל לתובעו וכן מי שיכול להוציא מהעכו"ם ממון ע"י תביעו' וערעורי' א"צ לתת מזה כלום כ"כ בת"ה סי' שמ"ב ד"מ שם וכ' מהרי"ו סי' קכ"ד דהשמאי' נאמנים על א' כמה הודה לפניהם אע"פ שכבר נסתלקו מן השמאו' וע"ש אבל במרדכי דף רמ"ב ע"ב משמע דאין בני העיר נאמנים על א' כמה הודה לו כ"ז שנוגעין בדבר עכ"ל ד"מ שם וכיון דהקהל הם מוחזקין כמ"ש לעיל סי' ד' הדין עם הקהל דבספיקא דדינא הדין עם המוחזק כמ"ש לעיל סי' כ"ה בהגה ס"ב עכ"ל) ע"ל סי' ד' בסמ"ע ס"ק ו':
קס״ג:י״א
א
אין צריכין ליתן מריבית כו'. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' רל"ו וע"ל סי' ק"ד בסמ"ע ס"ק ל"ד:
קס״ג:י״ב
א
מי שיש לו פקדון כו' י"א דחייב ליתן מהם כו' וי"ח. שם בת"ה הביא שני הדעות וכתב דלהחולקים אם סגר ממונו ונתנו ביד נאמן א"צ ליתן ממנו מס אם לא שהוא עשיר מופלג שאז עין השלטון עליו בכל ענין ומסיק שם בת"ה לנהוג כסברא הראשונה עכ"ל סמ"ע ועיין בתשובת הר"ן סי' י' משמע שנוהגים איפכא ע"ש עיין בתשו' מהרשד"ם סי' שס"ב ושס"ד ות"ג ות"ד ות"ה:
קס״ג:י״ג
א
במקום שנותנין ע"פ הערכה ע' בסמ"ע ס"ק כ"ט עד משא"כ אם גביות המס הוא ע"פ מה שישבע כ"א מה שיש לו בזה ודאי י"ל מאחר שהדברים תלוי בנישום לו' האמת ע"פ שבועתו אף אם כבר נשבע אם יוכל לברר טעותו שומעין לו ומנכין לו מן השומא ואף דכ' הטור סי' פ"א סל"א כו' עכ"ל והמעיין במהרי"ו שם יראה להדיא דלא מיירי כלל כשאומר הנשבע שטע' אלא קאי שם אשמאים ומ"מ לענין דינא נרא' דאם יכול לברר טעותו שומעין לו ובלא"ה ל"ד כלל לסי' פ"א דהכא אינו נשבע שיש לו אלא נשבע שאין לו יותר מסך פלוני ואפי' הביא רשימה ונשבע מסתמא לא נשבע שהרשימה אמת אלא נשבע שאין לו יותר מהרשימה כן נ"ל:
קס״ג:י״ד
א
ת"ח פטורים ממסים לשון ספר חסידים סי' תתרי"ג דוקא אותם שלומדים יום ולילה ואין להן ענין אחר אבל אם לומד ועוסק בדרך ארץ הרי הוא כאחרים ויסייע לכל עלים שמטילים הקהל עכ"ל ודעת הפוסקים אינו כן כמו שנתבאר בי"ד סי' רמ"ג ע"ש ע' בתשו' מבי"ט ח"א סי' כ"ה ובתשובת מהרשד"ם סי' ש"ס ובתשו' ן' לב סי' מ"ג ומ"ז ובתשו' ר"ל ן' חביב סי' ק"ל ובתשו' ר"מ אלשיך סי' נ"ב:
קס״ג:ט״ו
א
אדם שהוא בטל עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' קמ"ה וס"ג סי' קמ"ג וקמ"ז ובמהרשד"ם סי' שמ"ד ושע"א ועיין בשלטי גבורי' סוף בבא מציעא באריכות מדיני מסים:
קס״ג:ט״ז
א
אין כח ביד השר כו' דהיינו שהשר יעשה כן ע"פ בקשת א' מהן אבל אם השר עושה כן מעצמו פטור כן הוא במרדכי שם בשם מהר"מ ומביאו ב"י לקמן סי' קע"ח וע"ש:
קס״ג:י״ז
א
ומחל אח"כ לאחד חלקו כו' ואינו מכביד בשביל זה יותר על הקהל כן מוכח שם עיין בס' א"א דף צ' ע"א ובתשו' מהרא"ן ששון סי' ע"ו דף צ"ח ע"ש וסי' פ"ד ופ"ה:
קס״ג:י״ח
א
או להפרידן כו' המלך או שר שמטיל איזה דבר על עשיר א' או ב' ויש ליהודי א' כח בהיכל המלך והשר להשתדל לפוטרם אם הדבר ברור ודאי שאם יפטרם לאלו יטיל על אחרים אי רשאי להצילם לאלו או לא פסק בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' מ' דאם כבר הטיל המלך על אנשים ידועים ופרט אותם ונלכדו ברשתו אזי אין יהודי רשאי להשתדל לפוטרן בשום ענין שיזיק לאחרים בודאי אבל אם יצא גזרה להטיל על ב' אנשים בסתם יכול יהודי להשתדל על איזה אנשים שרוצה שלא יהיו בכלל הגזירה אף שבודאי יכנסו אחרים והביא ראיה ברור' ממפיבש' בפרק הערל שהתפלל דוד עליו שלא יקלטנו הארון (אבל בעכו"ם) אמרי' דמשוא פנים יש בדבר עיין בש"ס ולענין ממון אצל העכו"ם הוי כמו נפשות כתוא מכמר והאריך ע"ש ודוק כי נכון הוא עיין בתשובת ר"א ן' חיים סי' מ"ט ובתשובת מהרשד"ם סי' ש"ד ובתשו' מהרא"ן ששון סי' מ"ח דף ע' ע"ג ובתשו' ן' לב דף ע"א וע"ב ובספר א' ריש כלל י"ב:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
קס״ג
א
(סעיף ג' בהג"ה) ואם שמו המס על כל א' מה יתן והתחילו לגבות לכאורה משמע דתרתי בעינא שימת המס והתחלת לגבות מאיזה אנשים וכן הבין בעל הסמ"ע ותמוה הוא מה תועלת בתחלת הגבייה בזו ותו בתשו' הרשב"א שם בסימן תת"ז כתב ג"כ בלשון זה תחלה וז"ל משעה שפסקו הנאמני' אותו מס על הקהל והתחילו לגבותו מאותו שעה ואילך נתחייב ראובן בכל מה שיגיע לחלקו לפרוע בכל אותו מס והרי זה חוב עליו כשאר חוב עכ"ל. ואח"כ באותו תשובה כתב עוד י"ל והם כבעל חוב משעה שהוטלה הפסקא על פורעי המס כו' הרי דבפסקא לחוד תניא ולא בהתחלה לגבות וכן מבואר הדברים עוד סי' תשע"ז וז"ל בשעה שזקפוהו ואפילו היה עשיר והעני יפרע אפי' מגלימא דעל כתפי' עכ"ל וכן הדבר בשומת ההערכה סגי דמאותה שעה מוטל עליו החוב ודבר זה עצמו קרוי גבייה כיון שעוסקי' בגבייה ולא בא לאפוקי אלא אם שמו חיוב על הקהל שיסלקו סך פלוני באיזה זמן שיקבעו אח"כ נמצא שלא חל עליהם זמן פרעון באותו שעה בזה ודאי הוא הדבר תלוי בהערכה שישומו באותו זמן ע"כ כ' כאן והתחילו לגבות שהעמידו הערכה לגבות תיכף ע"פ אותו הגביי וכן לדידן שמנהגנו בכל שנה או שנתיים עושים שומא על כל א' וא' מבני הקהלה מה יתן לכל מה שיצטרכו הקהל תוך השנה זו הוה ג"כ החיוב עליו משעת עשיית השומא אף לאותו שיגבו בסוף השנה או שנתיים דקיימו וקבלו עליהם מן אותה שעה וכן במ"ש רמ"א באם היה עני והעשיר הולכין אחר זמן הגבייה ר"ל אחר עשיות הגבייה היינו עשיית השומא וע"ז כתב אח"כ שבא כעיר בין הזמן שנתחייבו במס ההוא ובין זמן הגבייה כו' פי' שהיו כבר הקהל חייבים איזה חיב קודם שבא זה לשם ובשעה שבא זה לשם עשו גבייה דהיינו שומא והערכה מה יתן כל א' לזה אין אנו אומרים כיון שהיה זה בשעת עשיית השומא חל עליו החוב של אותה גבייה כי מחלו בזה כיון שבעיקר החוב אין לו שייכות עמהם וזה מבואר שם בריב"ש סי' תע"ז דאין רשות ביד הקהל להטיל על זה שיתן עמהם בחובות קדומים ועל זה סיים רמ"א מיהו י"א דאי המס הוא תועלת הבאים חייב ליתן עמהם אע"פ שחוב ההוא כבר היה דהיינו שהקהל חייבים ליתן בתחלת כל שנה סך קצוב על כל שנה וזה בא אחר התחלת השנה חייב ליתן עמהם אע"פ שלא היה בשעת עשיית השומא זה מבואר בתשובת הרא"ש כלל ד' סי"ב וז"ל שאלה מס שהטיל השלטון על הקהל והקהל הוציא המעות ברבית עד זמן ידוע ובסוף הזמן חלקו המעות על הקהל ועתה יש בעיר אנשים שהיו פטורי' בשעה שהטיל השלטון הנתינה על הקהל או מפני שלא הי' בעיר באותה שעה או שהיו עניים והעשירו ואומרי' אלו לא הוציאו המעות ברבית בעת ההיא היו צריכי' לפרוע מיד נמצאו שבאותה שעה לא חל עליהם החיוב תשובה אם המס שהטיל הוא הקצבה שרגילי' ליתן בכל שנה ושנה נמצאו שהיה הקהל פטורי' עד זמן ידוע באותו המס שנתנו הרי יש בו תועלת לאותו הבא לדור עד אותו זמן ידוע מחמת אותו המס שנתנו הקהל כבר וחייבי' לפרוע חלקם המגיע' ואם באו או העשירו בחצי זמן חייבים בחצי חלקם הכל לפי הזמן ואם מס מחודש הטיל עליהם ואינו מקצבה שנותני' לשנה אותן שבאו לעיר או העשירו אחרי שנתרצו לתת המס לשלטון פטורי' אע"פ שלוו הקהל בריבית המעות ופרעום אחר שבא מ"מ פטור עכ"ל והרי מבואר דלא תלוי בהיה החיוב בשעת עשיית השומא בזה אלא צריך ליתן לפי ערך הזמן שיש לו תועלת מאותה נתינה והך מס מחודש דנקט הרא"ש פירושו דרך מקרה פעם א' לחוד אבל אם המושל רוצה להטיל דבר חדש על הקהל להיות נוהג כן מהיום כל שנה ודאי הוי דינו כמו מס הרגיל שזכר ברישא והרב בעל הסמ"ע הבין דהך בזמן הגביי' דנקט רמ"א קאי על מה שגובין מעות מן הקהל אחר פיסוק השומא ומתוך כך פי' דתרתי בעינן פיסוק וגביי' ועוד הוכרח לפרש דמ"ש רמ"א עני והעשיר הולכין תמיד אחר זמן הגביי' דהיינו שגובין המעות אחר שהעשיר ולפי דבריו היינו מוכרחים לעשות שומא חדשה בכל גביי' בשנה אחת וזה לא נשמע ולא נראה אלא ברור הוא דהך גביי' שזכר רמ"א פירושו העמדת הגביי' והיינו עשיית השומא וכעין שזכרנו ובזה לחוד סגי שמאז חל עליו חיוב על כל השנה לתת כל מה שיגבה לפי אותו הערך עד עשיית שומא חדשה:
ב
שם (בהג"ה ונתייאשו מן החוב כו' (שם במהרי"ק כתב ואף כי טענו היחידים שלא נתייאשו מעולם אלא שמו על השי"ת את יהבם שיהפוך לב האדון על היהודי' לטוב' ושבזמני' הבאים ינכה להם ואע"פ שעברו שני פורוענות שלא רצה לנכות להם נלע"ד שאין בטענה זו ממש אלא אם יש לאמת ולראות אם היה ראוי להתייאש כו' ומסיק דהוי יאוש מחמת רוע האדון שהרע לעשות מאוד כמה פעמים והאריך בזה ותמהתי שהרי מצינו בסי' ק"א ס"ג דבגזל אנס את בני חורין אינו טורף ממשעבדי מפני שעשויים בעלי זרוע ליפול וסוף שיגב' חובו הרי דאלימא סברא זאת שבשביל' אנו מעכבים את הפרעון של המלוה שיש שט"ח בידו ק"ו שבשביל סברא זאת נימא שלא להפקיע ממון היחידים שהלוו מעותיהם ואולי יקבלו הפרעון ולמה נאמר שלא יתנו ליחידים כלום מחמת שנתייאשו אין זה אלא תמו' ותו דלפ"ז מי שיש לו חוב אצל אחד והעני ה"נ נימא דהוה יאוש כיון דאינו ראוי לפרוע כעת וכ"ת דגזלן גרע טפי זה אינו דהא בפ' ח"ה דמ"ד מוכח דטפי מצוי להוציא מגזלן הגזילה ממה שמצוי להוציא חוב ממי שנעשה עני ויעשה עשיר שהרי אמרי' התם ולוקמי' בגזלן פי' שלא יעיד הנגזל לגזלן משום שכוונתו להוציא אח"כ הגזילה מידו ואלו בנעשה עני אמרי' שם בדמ"ה בתו' ד"ה מאי נפקא מינה דשפיר מעיד לו ולא חיישינן שמא יתעשר ותו דאפי ביאוש גמור איתא סי' רנ"ט דראוי להחזיר דינא דמלכות' ק"ו בזה לענין מעשה בזה להפסיד היחידים:
(א"ה נלע"ד דלק"מ דההיא דסי' קי"א שאני דמיירי בקרקע דאין קרקע נגזלת ולא שייך בה יאוש כלל ואדרבא תמה אני על הרב ט"ז ז"ל אדפריך ליה למוהר"ק תיקש' לי' אתלמוד ערוך פרק הגוזל בתרא נטלו ליסטין את כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשים וכן במציל מן הליסטין וכו' אלא דמחלק בגמרא בין ליסטים עכו"ם לליסטי' ישראל לענין סתמא אבל בדשמעי' דאייאש כ"ע מודו דהוה ייאוש ואפי' רבנן דפליגי עליה דר"ש בסתם גזלן וזה ברור שם בגמרא. ובהכי אזדא ליה גם הקושיא השנייה דהתם נמי בקרקע איירי אבל בפרה וטלית היכי דמכר' ה"נ דהוי ייאוש והתם גופה מוכח דיש חילוק בין קרקע למטלטלין גם מה שהקשה מסי' רנ"ט לא ידענא מאי קושיא דשם גזר המושל להחזיר וכאן המושל גופי' הוא הגזלן אבל לדידי קשיא לי בעיקר דינו של מהרי"ק קושיא עצומה וזה נלע"ד דבחוב לא מהני יאוש כלל וכסתמיות לשון רבינו בנימין דמייתי מוהרי"ק ואף דקאמר אין זה ייאוש לגבי חוב מלת זה לאו דוקא ואף שמהרי"ק בנה עלייה דייק איהו גופיה רפי' בידיה כמבואר שם בתשו' ומאי דאתי עלי' מדין ק"ו מאבידה ודאי ק"ו פריכ' הוא לענ"ד דבאבידה גופא הא אמרי' פא"מ ונטלה לפני ייאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזל' עובר משום השב תשיבם ש"מ אף דבהיתר' אתו לידיה ואח"כ נתייאש ממנה אפ"ה מחויב להחזיר שהרי מצות השבה חלה עליו משעה שנטל' עד שישבנ' וכן בפריעת ב"ח שהיא מ"ע כמו סוכה ולולב חלה עליו משעת הלואה עד שעת פרעון וזהו פשוט בכולי תלמודא. דאף שנתייאש הנגזל לא נפטר הגזלן עד שישוב ואף לר"י שהביא הטור סימן שנ"ג שס"ח שס"ט דא"צ להחזיר כלום היינו הלוקח מגזלן אבל גזלן גופא ליכא למ"ד ובהדיא אמרי' פ' ח"ה דף מ"ד נהי דמייאש מגופיה מדמי מי מייאש ע"ש ברשב"ם וכן מוכח מתוס' פא"מ שם דכ"ו ד"ה מתנה בעלמא דאף לאחר ייאוש צריך להשיב משום והשיבאת הגזילה וא"כ לא מבעי' בנדון מוהרי"ק דבגזל' תפוס בזה ואף דרש"י כ' דלא שייך גזילה אלא בשעת נטיל' הא כתבו התוס' דאף מ"ע דהשב תשיבם נמי תיקן בחזר' ואף בנטלה על מנת להחזירה מוכח בגמרא דלעיל דאף כשנתייאש אחר כך לא פקע מיניה חיוב ההשב' וה"ה בהלואה. וכיון שמוטל על האדון לפרוע אף לאחר יאוש ונשתעבדו נכסיו א"כ מה שפרע' הדוכסות אחרי מות בעלה דינא הוא ואינו זכי' מן ההפקר ובודאי דלא דמי למציל מן הליסטים ששנינו שם בהגוזל בתרא אם נתייאשו הבעלים הרי אלו שלו דשאני התם כיון דכבר נתייאשו הבעלים מחפץ זה הו"ל חפץ זה ככל שאר ממון הליסטים ואין לבעלי' שום זכות בו יותר מבשאר ממון הליסטים והמציל מהם הרי הוא זוכה בממון הליסטין אבל הליסטין מיהו מחוייבים לשלם דאלת"ה למאי דאמרי' הכא בהגוזל בתרא אלא אי איתמר וכו' לא שנו אלא עכו"ם אבל ליסטים ישראל כיון דאמרו מימר מייאש דבגזלן ישראל סתמ' הוי ייאוש א"כ למאי הוצרך רבי לתקן בהגוזל קמא דף צ"ד ע"ב דהגזלנין שהחזירו אין מקבלין מהן הא בלא"ה אין מחייבין להחזיר ואין לחלק בין באו להחזיר מחמת תשובה כדמוכח בתוס' ד"ה בימי רבי נשנית דרבי בתרווייהו תיקן ואין לומר נמי דהכי פריך המקשן מדחזינן דאם לא רצו לעשות תשו' מחזירין מהם בע"כ לא הי' לו לרבי לתקן ברצו לעשות תשובה דהא ליכא למיחש שמא ימנע דאא"ב אם לא החזיר מרצונו אין כופין איכא למיחש שמא ימנע דבמניעתו הוא מרויח שהרי אין כופין אא"א כופין מאי ירויח במניעתו הא יכפוהו ב"ד ויוציאו ממנו ע"כ שלא בטובתו הא ודאי ליתא דוודאי פעמים הרבה אין יכולת ביד ב"ד לשבר מתלעות עול. וכן מוכח מההוא דגזל אפדנ' דתורי מחברי' דמייתי התוס' בדבור זה. ימשנ' שלימה שנינו כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אלא ודאי הדבר ברור כשמש דאף אי אמרי' דייאוש קני וסתם גזלה הוי ייאוש היינו לענין שלא להחזיר אותו הדבר בעין אבל דמיו מחוייב לשלם וממילא ה"ה בחוב דלא נסתלק' מעליו מצות פריעת החוב בשום אופן ייאוש בעולם בין היכא דאמר ווי לחסרון כיס או שאר מיני הוכחות שבעולם ואף שראוי להתייאש ובלסטים נמי אם החזירו החפץ ליד א' וא"ל קבל זה לשם פלוני שגזלתיו ממנו פשיטא ופשיטא שזכה בו הנגזל ואין צרך לפנים. ומש"כ מוהרי"ק לחלק בין ייאוש לייאוש דבחוב כיון דכל אשראי ספק אתי ולפעמים המלו' סובר שהלו' עני או אלם ואין דעתו לפורעו ואינו כך אבל בדבר שסתמא הוי ייאוש וא"צ גילוי דעת הבעלים פשייטא דמהני ביה ייאוש. מהאי דהגוזל בתרא הוי תיובתי' דהא קי"ל כעולא דאמר מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה ייאוש קנו ופירש רש"י במתני' דאם נתייאשו היינו דאמר ווי לחסרון כיס והא הכא דבסתם לא הוי ייאוש וע"כ צריך גילוי דעת ובודאי כל גזילה מסופקת יותר אם תבא אם לא וגם הגזלן אלם הוא ואע"ג דס"ל דבסתמא לא הוי ייאוש מ"מ מהני גילוי דעת ואמירת ווי לחסייון כיס ואף דאיכא למיתלי הא דאמר ווי לחסרון כיס היינו משום דאיכא הנך אמתלאי דספק אתא והגזלן אלם ואפ"ה מהני וא"ל דהוא הכותנת כיון דבאמת איכא ריעותא שהגזלן אלם הוא באמת לכך מהני ווי לח"כ. הא לאו מלתא היא דהא חזינן דהאי ריעותא לא מהני לעשותו ייאוש מאיליו דהא למ"ד מסתמא לא הוי ייאוש קיימי' ואם כן קשיא במכ"ש לפ"ד מוהרי"ק ז"ל דהשתא ומה התם דלא היה כ"כ צדדים לומר ווי לח"כ שסתם מלוה משלם הוא אפ"ה תלינן אמירא ווי לח"כ באמתלאה כ"ש הכא דהמתלאות לפניו ודין הוא דלא תועיל אמירת ווי לח"כ וזו היא ודאי קושי' עצומה כלפי' סנאי' דמהרי"ק ז"ל. וע"ק דהא בזוכ' בזכי' גמורה בייאוש ושינוי רשות אמרי' בגמרא אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים דמדת חסידות הוא להחזיר לבעלי' הראשונים הגע עצמך הרי שהחזיר ליד א' שיחזירהו לבעלים הראשונים האמור נאמר שיזכה בו הלה זה ודאי לא עלה על הדעת ומה לי עכו"ם או ישראל בענין זה ובוודאי בלא"ה קשה נמי כיון שהדוכסים לא ניכתה אותן החמשת אלפים אלא על דרך פרעון החוב ולא בתורת הפקר ומתנ' מאיזה טעם יזכו האחרים שלא הלוו להאדון כלום בפרעון זה. ובהכי אזדא ליה כל מ"ש מוהרי"ק ז"ל לעיל והאריך להביא ההיא פלוגתא דר"י ור"מ בנותן ממון לחבירו שיפרענו לעכו"ם ושכחם והטור הביאו ססי' קפ"ג ופלפל הרב ז"ל אי שייך למימר אדעתא דדוכוס לחוד אפקרינהו ע"כ כל התשו' ואחרי נשיקת עפרות זהב לו אני בעניי לא באתי לידי מדה זו דמה ענין אדעתא דדוכוס בענין ההלואה שהלווה וודאי דכל מלוה מלוה ע"ד שיעשה בו הלו' כל מה שירצה ואם לאח"כ נתייאשו וזכה בהם הדוכוס לפ"ד פשיטא דהלוקח מן הדוכוס זכה לפי דעתו ואי דמיא הך פלוגתא דרבינו אפרים ור"מ לסיפ' דמילתא דמיא ר"ל להחזרה שהחזיר' הדוכסת ופרע' החמשת אלפים בשביל חוב בעלה דודאי בתורת חוב פרעה ולא בתורת מתנה והפקר וא"כ לא מבעי' לר"מ דצריכין לתת ליחידים חלקם כמאז בשעת הלואה דאדעת' דהכי פרעי' וניכתה המס אלא אפי' ר"א ורי"ק מודים בזה שהרי היחידים עומדים וצווחים ורוצים את שלהם ובמה יזכו הקהל בממון היחידים תכף כשפרעה הדוכסית זכו הקהל לצורך היחידים והו"ל הקהל כשלוחי היחידים דישראל נעשה שליח לישראל חברו לקבל מעותיו מן העכו"ם וזהו פשוט והדר הוה ליה אף לפ"ד כישראל שרצ' להתחסד ולהחזיר אחר ייאוש ושינוי רשות והחזירו ע"י שליח וא"ל זכה בו לפלוני דזכה ובודאי אין סברא כלל לחלק משום דלא אמרה הדוכסים זכו בו לה חידים שהרי כל הלשונות כשרות ושוות בפרעון כדאיתא בר"ס קכ"ה לבר מהחזיר שפקפקו בו ואין כאן מקום להאריך באופן דהנך מילי דמוהרי"ק ז"ל מרפסן איגרי ועוד קשיא לי קושיא עצומ' בראיה אחרונה שהביא מוהרי"ק ז"ל מהסמ"ג שכתב בהל' מקח וממכר דף נ"ח ע"ד דהא דאיצטריך למעוטי שטרות מאונא' היינו במוצי' שטרות לאחר יאוש שזכה בהן המוצאן וחזר ומכרן לבעלים הראשונים דהמכיר' היא דאורייתא כיון שהשטר נכתב על שמו וכ' עליו הרב ז"ל וז"ל והרי לך בהדיא דמהני ייאוש לענין חובות עכ"ל ואשתומם על המראה פה קדוש יאמר דבר כזה דמה ענין ייאוש השטרות לייאוש החוב לעולם אימא לך דייאוש בחוב לא מהני מהטעמים שכתבנו למעלה אבל בשטרות האבודי' ממנו ונתייאש מן השטרות ומצאם אחר אחר ייאוש פשיטא דזכה בהן המוצאן שהרי בהיתירא באו לידו ואף על גב דאינו יכול לגבות בהם מכל מקום הרי הם שלו ויכול לעשות בהם מה שירצה לצור ע"פ צלוחיתו וכיוצא והמלו' לקחם ממנו לראי' ולטרוף מלקוחות. ולא די שאין לי ז"ל ראיה מכאן אדרבא מכאן מוכח בהדיא דאדרבא ייאוש לא מהני כלל וכלל בחוב לפ"ד דמיירי שנתייאש מן החוב דודאי יקרא לאו ברשיעי עסיק שרוצה לגבות מה שאינו שלו ואי כדבריו דמיירי שנתייאש גם מהחוב ולכך זכה המוצ' בהשטרות וא"כ למאי קנו להו המלו' לגבות בהם ולטרוף ממשעבדי הא אינו יכול לגבות בהן כלל מן הדין כיון שנתייאש מהחוב א"ו אף דנתייאש לא מהני אלא לענין השטרות ולא לענין החוב ודוק היטב וא"כ דברי מוהרי"ק קשים להולמם ואם כי צעיר אנכי לימים ולא בינת אדם לי נ"ל שאין לעשות מעשה כדברי מוהרי"ק הללו וגם הרב רמ"א ז"ל אחר בקשת המחילה מעצמותיו הקדושים לא כוון יפה בהביאו דברי מוהרי"ק הללו להלכה בסי' רס"ב ס"ה ומהתימא על האחרונים ז"ל שלא הרגישו בזה ובודאי מקום הניחו לי מן השמים. ס"ד דברי הר"ב ט"ז קיימין לענין הלכה ולא מטעמיה עכ"ה):
ג
(שם) ואין צריכין לשלם חלק כו' משמע דאם לא התייאשו ודאי צריכין לתת להם חלק וקשה הא בתר פסק' דהשת' אזלי' דהא כתב הרשב"א בתשו' סימן תשע"ז נשאל זה עשרה שנים קיימו הקהל עליהם חוב ועכשיו יש עליהם לשלם ונשתנ' הפיסוק בנתים מקצתן אומרים שיש לפרוע עכשיו לפי פסק הראשון ומקצתן אומרים לפי פסק של עכשיו. והשיב מנהג ידוע כמו בארצות הללו שלעולם הולכין אחר הפיסוק דהשתא הלכך הכל הולך אחר המנהג אבל ודאי מן הדין הולכין אחר פיסוק הראשון כמו שהיו חייבים חוב בעלמא כו' אך בשעת שזקפוהו אפילו היה עשיר והעני יפרע אפילו מגלימ' דעל כתפי' עכ"ל וא"כ ה"נ דניזל בתר השתא ואין ליחידים כלום אפי' לא נתייאשו ונ"ל דודאי אם היו היחידים עדיין בכלל נותני מס אלא שנשתנ' השומ' היו נחשבים אחר השומ' דהשתא כההיא דרשב"א דמנהג כן אבל בנדון דמהרי"ק שירדו היחידים מנכסיהם ואינם בכלל נתינ' ושומא כלל בזה אין שייך מנהג אלא שבקינן על הדין ועל כן היחידים נטלו [נוטלין] כפי מה שהיו נותנים להלו' (אפילו) [אם] לא נתייאשו. ומזה למדתי במעשה שהי' שפרעו כל הקהל שומא שלהם כל א' מה שמגיע עליו וכדי למלאות הגבייה הוכרחו אותם שכבר נתנו מס שלהן ליתן עוד איזה סך נוסף על מה שנתנו כבר והינו בשביל איזה עניים שלא נתנו ואח"כ העשירו העניים ומוכרחים לפרוע מה שלא נתנו תחלה אותו הפרעון יהיה לאנשי הקהל כפי השומ' של עכשיו וה"ה ליחיד שבא ליטול חלקו מאותו פרעון נוטל ג"כ כפי השומ' של עכשיו וכבר ראיתי מי שטעה בזה לומר שיטול כפי השומ' שנתן אז דלא כן הוא מצד המנהג שזכר הרשב"א ואין זה ענין לההוא דמהרי"ק שזכרנו אבל באמת דברי מהרי"ק צ"ע כמ"ש:
ד
סעיף ו' ומי שמחל לו השר כו'] צריך ביאור להבין מהבין פסק זה לאדם בטל שקודם לזה אמרינן בתוס' שותפין שמחלו להם המכס מחלו לאמצע ואם אמרו משום פלוני מחלנו מה שמחלו מחל לו והקשה רבינו שמחה מאי קמ"ל רישא ותירץ דמיירי שביקש א' מהם למחול לו מה שמחלו מחלו לאמצע כאלו הי' שליחם ואם אמרו משום פלוני מחלנו פי' שמעצמם אמרו כן בלא שום פיוס שלא בקשו על כך מחלו לו וכתב מהר"ם שיש לדחות דברישא איירי שבקש א' מהם למחול בסתם אע"פ שלא היה שם מי שביקע אלא הוא מחלו לאמצע כיון שמחלו בסתם אבל אם פירשו שמחלו בשביל פלוני אפי' הוא ע"י בקשתו מחל לו ע"כ באשר"י פ' בתרא דב"ק וכתב המרדכי עוד בשם מהר"ם דאם כבר פשרו הקהל עם השר ושוב ביקש א' לפטור מחלקו הציל לעצמו ופטור אבל אם קודם הפשרה ביקש אחד מהם מהשר לפטרו חייב דלאו כל כמיניה להקל על עצמו ולהכביד על אחרים אמנם אם השר מעצמו אמר פלוני לא יתן מס אלא פלוני ופלוני יתנו אותו פטור ואע"ג דהרגילו לתת ביחד כו' ואח"כ כתב דרך אחר שכל שהם שותפי' לגמרי יכול להיות אפי' אמר המלך מעצמו פלוני לא יתן כלום אעפ"כ חייב נמצא בהא פליגי ר' שמחה ס"ל אפי' אם אנו רואים שמנכה המלך מן הסכום הגבייה משום פלוני מ"מ אמרי' שאותו פלוני הוא שליח לכולם כיון שנעשה ע"י בקשתו משא"כ אם אמר המלך מעצמו כן ומהר"ם ס"ל דכל שרואין שמנכה ודאי לא אחל אלא לו אפי' אם נעשה דרך בקשה והיינו אם הזכיר בבקשה שמחל לו וכל שעשה קודם הפשרה של מלך עם הקהל אין אנו יכולים לידע אם מנכה בשביל חלקו או לא דאמרי' מסתמא מכביד על אחרים ולאו כל כמיניה להשתדל עליו ולהכביד על אחרי' רק שאם אומר השר מעצמו שפטרו בזה כ' מהר"ם ב' לשונו' ל' ראשון לפטור ואחרון לחיוב והביאו רמ"א דברי רבינו שמחה ואח"כ דעת מהר"ם בשם י"א וכפי ל' אחרון ורש"ל פסק כמהר"ם וכלישנא קמא דכל שיש פסידא יכול שותף לחלוק שלא מדעת חבירו כדלקמן סי' קפ"א וכ"ש כאן שהמלך חילק אותם קודם הפשרה וכנלע"ד דלישנא קמא עיקר דהא באדם בטל בסעיף שלפני זה פסק נ"י שקודם הקביעות של מס יכול לפטור המלך אותו וכן בשכחו אותו כ' רשב"ס דפטור ולא אמרינן לאו כל כמיניה להקל על עצמו ולהכביד על אחרים אלא ע"כ דס"ל בלישנא קמא דמהר"ם שאמיר' מעצמו בפי' מהני קודם קביעת המס ובסמ"ע סקל"ז כתב ליישב דין זה דאדם בטל שזכר המחבר עם דעת י"א ותמוה הוא דהא בפוטרו מתחלה מעצמו אין חילוק בין אדם בטל או שכחוהו להך דהכא ומ"ש התם דמהני טפי מהכא אלא כמ"ש:
חתם סופר על שלחן ערוך חושן משפט
קס״ג
א
ש"ך סק"ז איירי במעות כצ"ל:
ב
שם בהג"ה העי' ג' ולתקן ע"פ השבועה נ"ב עיין תשובתי ח"ס חו"מ סי' קכ"ה:
ג
שם בהג"ה אחר זמן נ"ב דאם נמשך זמן מה בין חיוב המס לזמן עשיית הפנקס הגביי' ובין כך עלו אנשים או ירדו מנכסיהן הולכין הכל אחר זמן עשיית הפנקס הגביי' כ"כ מהרמ"ל סי' מ"א עפ"י תשוב' ריב"ש ורשב"א ועפ"י מנהגי הקהל ע"ש:
ד
שם הג"ה או מקוה וכדומה נ"ב עיין תשובתי ח"ס חו"מ סי' קס"ז:
ה
שם הג"ה סוף הסימן אינן צריכין קנין נ"ב עיין ש"ך סי' פ"א סק"ד:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5