א
דין חזקת שדה הלבן והאילן ובו כ' סעיפים:
שלש שנים שאמרו מיום ליום אפי' היו חסרים יום א' לא החזיק ומסלקין אותו ממנה במה דברים אמורים בקרקע שהם עושים פירות (תמיד) הבתים והחצירות והבורות והשיחין והמערות והחניות והפונדקאות והמרחצאות והשובכות ובתי הבדי' ובתי השלחין (פי' שעוצרין שם הזיתים ופי' בתי השלחין שדות שצריך להשקותן ביד תרגום עיף ויגע משלהי ולאי ואותיות אהח"ע מתחלפות ופי' שדה הבעל שדה שהגשמים משקין אותה והרי הן לה כבעל הנותן הריון לאשתו להולידה ולהצמיחה) שמשקין אותם תמיד וזורעים בהן ונוטעים והגנות והפרדסים וכן עבדים המהלכים אבל שדה הבעל שהיא שותה מי גשמים בלבד ושדה אילן אינה מיום ליום אלא כיון שאכל שלש תבואות ממין אחד הרי אלו כשלשה שנים כיצד היתה שדה תמרים וגדר שלש גדרות או שדה ענבים ובצר שלשה בצירות או שדה זיתים ומסק שלשה מסיקות הרי אלו כשלש שנים והחזיק ואפי' היו האילנות רצופים ולא היה ביניהם הרחק כראוי שהרי סופן ליבש הואיל ואכלן שלש' [תבואות] החזיק: הגה ויש אומרים דגם בשדה בעל ושדה אילן בעינן חזקה ג' שנים (טור בשם הרא"ש וה"ר יונה) וכנ"ל להורות:
ב
ג' שנים שאמרו צריך (שיהיו) רצופות זו אחר זו הרי שהחזיק בשדה וזרעה שנה והוביר שנה (פירוש הניחה שממה תרגום והאדמה לא תשם לא תבור) אפי' עשה כן כמה שנים לא החזיק:
ג
היה דרך בני אותו המקום להוביר אף ע"פ שמקצתם זורעים שנה אחר שנה ה"ז החזיק ואע"פ שהשלש שנים שאכל הן מפוזרות שהרי הוא אומר לא הוברתי אותה אלא כדי שתעשה הרבה בשעת הזריעה:
ד
אכלה שלש שנים רצופות באתרא דמוברי יש מי שאומר דהוי חזקה ויש מי שאומר שאינה חזקה:
ה
נרה שנה אחר שנה אפי' כמה שנים הואיל ולא נהנה בה אינה חזקה וכן אם פתח בה שבילי המים ופתח בה ושדד בלבד הואיל ולא אכל פירות אינה חזקה:
ו
זרעה ולא הרויח בה כלום אלא זרע כור ואסף כור לא החזיק שהרי לא נהנה אבל אם הוציא עליה הוצאות ממקו' אחר עד שלא הרויח בה אין מבטל החזקה (ב"י בשם הרשב"א):
ז
ראוהו חורש קוצר מעמר זורה ובורר ולא ראוהו מכניס פירות אינה חזקה:
ח
אם בנה אדם חורבתו של חבירו ג' שנים או שנה אחת מג' שנים (ודר בו ב' שנים) לא עלתה לו חזקה. הגה וכן אם תקן השדה בהשקאת מים יש אומרים דלא הוי חזקה (כ"כ הרשב"א בתשו') כיון שאין הנאה למחזיק באותה עבודה וכן אם זרעה בלא חרישה י"א דלא הוי חזקה (כל זה בטור):
ט
ניר לא הוי חזקה שאפילו אותם ימים שנר בהם אינם עולים לחשבון שלש שנים של חזקה שאין מונים אלא משעת זריעה ואילך ויש חולקים (וסבירא להו דמשעת כניסה לשדה מונין לה ג' שנים הואיל ולבסוף אכל הפירות) (טור בשם המפרשים והרא"ש) .
י
אכלה שחת (פי' תבואה שלא הביאה שליש וקוצרין אותה לבהמות) לא החזיק ואם היו בני המקום דרכן לזרוע לשחת מפני שדמיו יקרים הרי זה חזקה: הגה וכן אם באתה לידו בעודה שחת כשיגיע השנה הג' מיום ליום הוי חזקה אע"פ שלא יאכלנה בשלישית אלא שחת (טור):
יא
אכלה ערלה שביעית וכלאים אע"פ שנהנה בעבירה ה"ז חזקה (ויש חולקין וס"ל דלא הוי חזקה אא"כ אכל הזמורות או כיוצא בזה שאין בו איסור (טור ושכ"כ הרא"ש):
יב
היה המקום שהחזיק בו סלע או חלמיש שאינו ראוי לזריעה צריך ליהנות בו בדבר הראוי לו כגון שישטח בו פירות או יעמיד בו בהמה וכיוצא בזה ואם לא נהנה בו בכל אותם השלש שנים בדבר הראוי לו לא החזיק:
יג
שדה שהי' מוקפ' גדר ובא זה שהחזיק בה וזרע חוץ לגדר ונהנ' בכל מקום שאינו שמור אע"פ שאכלו שנה אחר שנה לא עלתה לו חזקה וה"ה לכל הזורע מקום שאינו שמור אלא רגל חיה ויד כל אדם מצויים בו:
יד
אכלה כולה חוץ מבית רובע (פי' שיעור קרקע כדי שיוכל לזרוע בו רובע הקב) החזיק בכולה חוץ מאותו בית רובע שלא נהנה בו אפי' היה חלמיש בתוך השדה הואיל ולא נשתמש בו כראוי אין לו בה חזקה ואם היה פחות מבית רובע בטל אגב השדה:
טו
אם האילן משיר פירותיו קודם שילקטם אע"פ שעמדו על האילן עד שגדלו כל צרכם אינה חזקה דלא הוי חזקה אלא עד שילקט הפירות בידו (טור):
טז
היתה השדה נטועה אילנות שאין עושים פירות אלא אחת לשלש שנים כגון בנות שוח (פי' מין תאנים לבנות) י"א שאם התחיל בשני חזקה בשנה הראשונה שחנטו ונעל וגדר השלשה שנים ותיקן צרכי האילנות ואכל הפירות בשנה השלישית הוי חזקה:
יז
שדה אילן שהיה בו שלשים אילנות בתוך בית ג' סאין ואכל עשרה בשנה ראשונה ועשרה בשנה שנייה ועשרה בשנה שלישית הוחזק בכל והוא שיהיו עשרה שאכל מפוזרות בכל הבית שלש סאים ולא הוציאו שאר האילנות פירות (באותה השנה) אבל אם הוציאו שאר האילנות פירות ולא אכלן לא הוחזק אלא במה שאכל בד"א כשאכל הוא מקצת הפירות ובזזו העם שאר הפירות אבל אם הניח פירותיהם עליהם הואיל ואכל אילן מכאן ואילן מכאן מכל השדה החזיק בכל השדה אע"פ שלא אסף כל פירותיהם: הגה ודוקא שנטועים [עשרה לבית] סאה אבל אם מגיע יותר מבית סאה לעשרה ואכלן מפוזר לא החזיק בקרקע רק הצריך לאילנות ויש אומרים דה"ה אם היו רצופין יותר מעשרה לבית סאה וי"א דבכה"ג הוי חזקה אא"כ היו תוך ארבע (כל זה בטור):
יח
החזיק בשדה האילן שאילנותיו נטועים רצופים ואכל כל האילנות שבה כל ג' שנים אפי' הם נטועים בפחות מארבע אמות מזה לזה הוי חזקה:
יט
החזיק אחד באילנות ואכל פירותיהם ואחר החזיק בקרקע וזרעה ואכל פירותיה וכל אחד משניהם טוען שהכל שלי ואני לקחתיו זה שהחזיק באילנות ואכלן שלשה שנים יש לו האילנות וקרקע שצריכים לו והוא כמלא האורה (פי' מלקט התאנים מן האילן) וסלו חוצה לכל אילן ואילן וזה שהחזיק בקרקע יש לו שאר [הקרקע]:
כ
האוכל כל פירות אילן שלשה שנים וטען על בעל האילן אתה מכרת לי אילן זה וקרקעו הרי זה יש לו קרקע בעובי האילן עד התהום לפיכך המוכר אילן יחידי לחבירו צריך למחות בו בתוך כל ג' כדי שלא יחזיק בקרקע:
באר היטב חשן משפט
קמ״א
א
הבדים. גם הם מקרי עושים פירות תדיר כי יש בני אדם שמצניעים כל השנה ודורכים במעט מעט כן כתבו התוספות. סמ"ע:
ב
המהלכים. פירוש לאפוקי קטנים שאינם מהלכים וכמו שכתבו הט"ו בס"ס קל"ה גם נקט עבד לאפוקי בהמה דאין לה חזקה אפילו אחר ג"ש כמו שכתב המחבר שם ע"ש. שם:
ג
כראוי. כן הוא לשון הרמב"ם ולשון הטור הוא אפי' הן נטועין בפחות מד' אמות וכ"כ המחבר בסי"ח וע"ש. שם:
ד
אחר. בתשובת הרשב"א סיים וכ' ז"ל הואיל שאין זה מכח כחישת הארץ דאל"כ בטלת בזה"ז כל החזקות מאחר שגרם החטא שנתרבו המסים עד שאין הפירות מספיקין כו' ע"ש (ודעת הט"ז לחלק בין אם הצמיחה הרבה אלא שהוא לא אכל יותר ממה שזרע ובין שלא הצמיחה יותר והוא לקח הכל. ע"ש):
ה
חולקין. מסידור ל' המחבר ורמ"א משמע דדוקא בדין זה י"ח דהניר וזריעה ואכילה הכל משנה א' הוא אבל בסעיף הקודם כ"ע מודים כיון דלא נהנה בכל אותה שנה שבנה בה אינה עולה לשני חזקה מיהו נ"ל שגם שם פליגי הי"א ואפי' בנה עד קרוב לסוף ג"ש ס"ל דהוי חזקה כיון דבונה כדי לישב ולדור באותו בנין מיד שיכלה בנינו ודומיא דבנות שוח דבסט"ז ע"ש. סמ"ע:
ו
בשלישי. משמע הא בשנים הראשונים לא אכלה שחת ומש"ה הוי חזקה ומיירי שכבר אכל ג' תבואות גמורות ולבסוף ככלות הג"ש אכל שחת ממנה וקמ"ל דל"ת דבעי' דוקא שיאכל כל התבואו' הגדילין בג' השנים בגמרן משא"כ ברישא דמיירי שאכלה שחת עכ"פ שנה א' מג' הראשונים מש"ה לא הוי חזקה כו' עכ"ל הסמ"ע (והט"ז הקשה על דבריו ופי' הוא בענין אחר ע"ש):
ז
חוץ. ודרכן לזרוע שם כדי שיבואו החיות לאכול משם ולא יכנסו תוך השדה המוקפת גדר ויכול זה לו' שע"י זריעתו של זה נשמר מה שבתוך הגדד ולכך לא מחיתי לו. סמ"ע:
ח
שלשים. נראה דה"ה אם היו י' אילנות בתוך בית סאה ואכל בכל שנה מג' אילנות מפוזרות שבו אע"פ שלא אכל בכל שנה שליש גמור דהא חסר השליש מאילן העשירי שלא אכל בכל שנה מ"מ הוי חזקה. שם:
ט
שאכל. אינו ר"ל דהוחזק באותן אילנות שאכל ובקרקעותיהן דכיון שאין מצטרפין בכה"ג ומאילן שאכל שנה זו לא אכל שנה האחר' במה יהיה לו חזקה אלא נ"ל דר"ל דאין לו חזקה כלל אלא בפירות דשמיט ואכל שנה שעברה ולא יאכל הפירות אפי' לשנים הבאות עכ"ל הסמ"ע ואין פי' זה מחוור וגם הדין הוא תמוה לפירושו למה לא ישלם הפירות שאכל כיון דאין לו חזקה באילנות שאכל א"כ שלא כדין אכלם וכמ"ש בסי' קמ"ה דכל היכא דאין לו חזקה צריך להחזיר גם הפירות אלא נראה דר"ל דלא הוחזק כו' אם אכל כדין חזקה ואתא לאשמועינן דאף שאכל י' במקום אחר ג"ש רצופים ואח"כ אכל גם האחרים לא הוי חזקה להשאר אלא למה שאכל. ש"ך:
י
מפוזר. נראה דה"ק ואכלן כולן מפוזר כלומר שהם רחוקים זה מזה כיון שנטועים יותר מבית סאה לעשרה. שם:
יא
יותר. פי' ולא אכל כולן בכל שנה אלא עשרה. סמ"ע:
יב
קרקע. בטור מפורש יותר וז"ל אע"פ שהקונה אילן א' בשדה חבירו לא קנה קרקע ואם יבש לא יטע אחר במקומו וגם המוכר יכול לחפור תחתיו למטה מהשרשים רק בענין שלא יזיק לאילן אם אכלו ג"ש ובא בטענה שמכרו לו ע"מ ליטע אחר תחתיו טענתו טענה לפיכך וכו'. שם:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
קמ״א
א
ל' הרמב"ם ריש פרק י"ב מהל' טוען וכתב ה"ה משנה שם חזקת הבתים כו' (דף כ"ח ע"א) ואלו שהזכיר רבינו מהם מפורשים במשנה בגמרא (שם דף כט) ומהם יוצאים מן הכלל שאמרו וכל דבר שעושה פירות תדיר חזקתן שלשה שנים ואינה מיום ליום
ב
שם כדאמר שמואל זו דברי ר' ישמעאל ורבי עקיבא אבל חכמים אומרים וכו' וקי"ל כשמואל אליבא דחכמים
ג
שם כרבא שם דהקשה אהא דאמרי נהרדעי וקי"ל כוותיה
ד
כן הוא ברמב"ם וטור:
ה
ל' הרמב"ם שם דין ד' מימרא דרב הונא שם דף כ"ט ע"א:
ו
שם וכדאמר רב חמא ומודי רב הונא באתרא דמוברי באגי וכו':
ז
טור ס"ה בשם ה"ר ישעיה דכ"ש דה"ל למחויי דלא מיתבה ארעיה:
ח
טור לדעתו דיכול המערער לומר גלית בדעתך שאינה שלך שעשית כמו גזלן ששומט ואוכל כל מה שיכול להוציא ממנה ואינו חושש לשנים הבאות מפני שיודע שלא תשאר בידו:
ט
ל' הרמב"ם שם דין ט' פלוגתא דתנאי דאמוראי שם דף ל"ו ע"ב ומשמע דלמסקנא לא הוי חזקה וכ"פ ש"פ.
י
כ' ה"ה זהו שאמרו שם (ע"א) אמר רב נחמן תפתיחא לא הוי חזקה וכן פי' רבינו האי ז"ל בספר מקח וממכר ופרושים אחרים יש וזה עיקר
יא
פי' פתח שחרשה ושדדה שהחליקה אחר החרישה בכלי כדרך הכפריים ופסוק הוא בישעיה סימן כ"ח:
יב
שם אפיק כורא ועייל כורא וכו':
יג
טור ס"ו בשם הירושלמי
יד
שם ס"ז בשם הרמב"ן שלמדוהו הדיינין מדין ראוהו חורש וכו'. דלעיל:
טו
ג"ז שם ס"ח בשם הרמב"ן מהירושלמי
טז
שם בשם שאר מפרשים ואביו הרא"ש וכמ"ש הרמ"א
יז
ל' הרמב"ם שם פי"ב די"א מימרא דרב יוסף שם דף ל"ו ע"א.
יח
שם מימרא דרבא שם
יט
שם דין י"ב וכתב ה"ה שם אמר רב יהודה אכלה ערלה הרי זו חזקה תנ"ה אכלה ערלה וכו' הוי חזקה כך היא גירסת הגאונים וההלכות ע"כ וכן כתבו התו' שם בשם ר"ת
כ
והראב"ד בהשגות כן כתב כמגיד בשם יש מן המפרשים ובכלאים נדחקו לפרש בזורע בין הגפני' והוסיפו הפירות ולא הוסיפו הזמורות וכן כתבו התוספות שם והביאו ראיה מעובדא דרב יהודא בחבילי זמורות כו' כתובות דף פ' ע"א
כא
שם דין י"ג וכתב הרב המגיד מפורש ר"פ חזקת (בבא בתרא דף כ"ח) ע"ב
כב
שם דין ט"ו וכתב הרב המגיד שם (דף ל"ו ע"א) אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק מגודא דארודי ולבר כו' וטעמו מבואר שם.
כג
שם ד"ז וכתב ה"ה שם בראש הפ' מימרא דרבה וכאתקפתא דרב ביבי בר אביי (שם דף כ"ט ע"ב) .
כד
טור סי"ד בפסק ו כיון דלא הוי דבר חשוב:
כה
שם סט"ו מהא דאמרינן (שם דף ל"ו ע"ב) דאיכא בינייהו דקל נערה וכפרש"י בשם ר"ח וכשמואל וכן פי' הרא"ש בשם ר' האי:
כו
שם סי"ז בשם אביו הרא"ש
כז
ל' הרמב"ם שם פי"ב די"ט וכתב ה"ה שם (דף ל"ו ע"ב) אמר אביי מדר' ישמעאל נשמע וכו'
כח
כתב ה"ה שלמדנו דין זה ממאי דאמר ר' ישמעאל דבשדה אילן כנס את תבואתו וכו' ובודאי התבואה היא מפוזרת בכל השדה וכן הזתים והקיץ וכו' שכן דרכן של בני אדם לפזרן בשדה ולזה הוה חזקה כל חד לחבריה וכן הדין באילנות אלו דדוקא מפוזרין וזהו דעת רבינו:
כט
שם דף ל"ז ע"א התוספת פירשו שם בשם ר"ח כגון בנות שוח שמשעת שנחנטות עד לקיטתן ג' שנים ועשרה שאכל בראשונה חנטו כבר לפני ב' שנים ושל שנייה חנטו אשתקד ושל שנה ג' חנטו בשנה ראשונה שהתחיל להחזיק וכ"כ הטור:
ל
כתב ה"ה שם בגמרא והוא דבאזי בזוזי ופי' רבינו דוקא כשבזזו העם שאר הפירות אבל הראב"ד בהשגתו פירש כמו בזעי בזיעי והוא ל' פזור שאכל ג' מכאן וג' מכאן כו' וכן פי' הרשב"ם והתוספת והרא"ש שם שאכל בכל שנה שלשה מפוזרות בכל בית סאה וכן כתב הטור וגם את זה לא ידעתי מה שלא הגיה עליו הרמ"ה בדין זה:
לא
כנ"ל וכן הוא בטור ובגמרא ממימרא דאביי.
לב
טור וכדפירש רשב"ם שם ותוספת כתבו שם דלא קנה קרקע כל עיקר:
לג
שם בשם רשב"ם:
לד
שם בשם ר"י וכ"ב הרמ"ה.
לה
שם בשם הרמ"ה
לו
פי' שאין אחד מחבירו ד' אמות:
לז
לשון הטור שם ס"כ כאתקפתא דרבא שם דף ל"ו ע"ב וטעמו מבואר שם:
לח
ל' הרמב"ם שם דין י"ז וכן כתב הטור סכ"א במימרא דרב פפא שם ע"א וחצי קרקע דקאמר לאו דוקא אלא הצריך לאילנות תחתיהן וביניהם וכן כתב הטור בשם פי' רשב"ם וכתב הרב המגיד ודעת רבינו שסוגיא משמשת לב' ענינים האחד למוכר ולוקח והאחד בחזקת שליש וכ"כ התוס' ולזה הסכים הרשב"א אלא שהם חלוקים בפי' חצי קרקע (כמ"ש התוס' שם)
לט
כן הוא ברמב"ם:
מ
ל' הרמב"ם שם דין י"ח כאתקפתא דרבא וכדמפרש שם בבא מאמת טענה שם ריש דף לח:
מא
טור סנ"ד כדא"ל רב אשי למר קשישא בריה דרב חסדא
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
קמ״א
א
אפילו היו חסרים. שם ל"ו ב' מיום ליום למעוטי ניר דלא ופי' הרמב"ן שאינו עולה לחשבון כמש"ל ס"ט ושם מ' דניר סתמא יום א' ותיסברא לר"ע כו':
ב
והחצירות. שהן ג"כ בכלל העושין פירות תדיר וכן כל הני דחשיב למטה ומפו' ג"כ במתני' נז א' היה מעמיד בחצר כו':
ג
והחנויות. והפונדקאות. שם ך"ט ב' בחנויות דמחוזא. שהן פונדקאות ימשם מ' דג"כ בשאר חנויות רק פונדקאות א"צ רצופין:
ד
והגנות והפרדסין. מתני' ובית השלחין ומפ' שם סח א' א"ד באגי וא"ד גינוניתא דכתיב שלחיך פרדס רימונים וסוגיא דגמ' מ' שם דשלחין באגי כמ"ש שם בברייתא דדוקא פיסקי באגי לא מזדבני ומדל"פ ג"כ במתני' דחזקת הבתים ש"מ דשם בכ"ע:
ה
המהלכים. ל"ו א':
ו
שדה הבעל. ושדה אילן. במתני':
ז
כיון שאכל. שם ל"ו ב' כשמואל ומפ' דקל נערה כפי' הראשון של רשב"ם שם:
ח
ואפילו היו. שם ל"ז ב':
ט
וי"א. כפי' ר"ח:
י
שהרי הוא. כלישנא בתרא שם א"נ כו':
יא
יש מי שאומר. דאל"כ לא שייך ומודי רב הונא דכאן אדרבה אין מועיל רצופות:
יב
ויש מי שאומר. כמ"ש שם ך"ח ב' ה"ד דקדיח כו' ומ"ש ומודי רב הונא לפימ"ש ל"צ דאיכא דמוברי כי' ושם ודאי דמועיל רצופות כמ"ש שם איבעי לך למיזרעא כו' וס' ראשונה מוכיח מן המקשה דס"ל דמיירי באתרא דכלהו מוברי:
יג
אם הוציא עליה. בכתובות עט ופ' המוציא הוצאות על כו' הוציא ולא אכל כו' ושם בגמ' ה"מ היכא דאכיל פירא הא קרנא כו' ושם עבד ר"י עובדא כו' לטעמיה דאר"י הרי שמדמה לפירות דהכא א"כ ה"ה כאן זרע כור כו' דקרקע קאכיל אבל הוציא ממקום אחר אבל השדה הוציא יותר הוי כמתני' דשם הוציא כרבה ואכל קמעא:
יד
אם בנה. כמו ניר שאמרו כל שיבא ושיבא דכרבי כו':
טו
או שנה אחת. כמ"ש שם בניר נרה שנה וזרעה שתים כו':
טז
וכן אם תקן. הוא פי' ר"ה גאון על תפתיחא שכ' ש"ע בס"ה:
יז
וכן אם זרעה. הוא פי' רשב"ם בשם ר"ח על תפתיחא:
יח
ניר לא. שם ל"ו ב' כנ"ל:
יט
שאפי'. לפי' הרמב"ן שם וכן מ' בירו' שם רב אמר עיקר תקנה הכנסת פירות לא מודה רב במנכש ומעדר כו' אלא שאם ראוהו חורש כו' כנ"ל בס"ז מדאמר במנכש ומעדר מ' דבניר שפיר קאמר וס"ד דמקשה דאפילו אינו עולה קאמר רב:
כ
ויש חולקים. דס"ל מ"ש ניר הוא כמ"ש שם נרה שנה כו' והירו' י"ל דבמסקנא לא קיימא הכי ולפי הס"ד קא פריך יותר חזק ממנכש:
כא
וכן אם באתה. שם פירא רבא כו' וכ' תוס' במתנ' ד"ה חזקת שלשה. ונר' לר"י דלא בעי ר"י כו' וי"ל כגון שאוכלה שחת כו':
כב
ויש חולקין. וכ"מ מהא דכתובות עבד ר"י עובדא כו' ועבמ"מ שדחק א"ע לתרץ דברי הרמב"ם מהא דכתובות ע"ש:
כג
ואם היה פחות. מדקא' בית רובע ולא אמר כל שהו:
כד
דלא הוי. שם עד שיגדור כו' לפי' ר"ח כנ"ל:
כה
היתה השדה. כן מ' שם כ"ז ח' וה"מ היכא כו' וכפי' ר"ח שם בתוס' ד"ה היכא כו':
כו
שאם התחיל. כן מ' מתוס' ר"פ ד"ה חזקת ועוד אור"י דאחזיק בה כו' וכן מ' מגמ' שם נז א' דנעל וגדר בכה"ג חזקה דפריך מניר ולא פריך מנעל וגדר:
כז
ואכל. דוקא בכה"ג כנ"ל:
כח
ודוקא שנטועים. רשב"ם שם מדקא' עשרה לבית סאה:
כט
וי"א דה"ה. ר"ל דלא הוי חזקה כלל. רשב"ם וטור:
ל
וי"ח דבכה"ג. רמ"ה דמדמי לאכלן רצופין שם דמדקאמר אלא מכרן רצופין ושם ע"כ בד"א מיירי כמ"ש שם ואע"ג דלא קיימא אכלן רצופין שם כבר תי' בתוס' ד"ה ממטע. ולרשב"א נראה ליישב כו' ע"ש:
לא
אפי' הם נטועין. דבהכי מיירי לפי הס"ד כמש"ל:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
קמ״א:א׳:א׳-ב׳
א
הרי אלו כשלשה שנים בכנה"ג כת' בשם מוהרש"ח שכ' דלדעת הרשב"ם ז"ל הלכה כרב דבעי שלימות אמנם יש לתמוה על מוהרש"ח ז"ל היכן בדברי הרשב"ם דהלכה כרב דבעי שלש שנים שלימות ומיום ליום שרשב"ם לא כת' אלא לפי ל' הזה אפי' שמואל לא בעי לגרוע משלש שנים והכי קי"ל ע"כ ולשון זה מתפרש והכי קי"ל כשמואל ועוד שאפי' זה אינו מדברי רשב"ם אלא מלשון ר"ח אבל רשב"ם עדיין אפשר דסובר דהלכה כשמואל ובג' אכילות אפי' בפחות משלש שנים הוי חזקה ע"ש דבריו ז"ל ולא ראיתי מי שפוסק כרב זולת מ"ש מוהרש"ח ז"ל בביאורו וכתבתיו למעלה דרשב"ם פוסק כרב וכבר כתבתי דלא היא ע"כ:
ב
ותמהני דהא הרשב"ם כתבו להדיא ד"ה דברי ר"ע ור' ישמעאל כו' אבל חכמים אומרים חזקתן שלש שנים מיום ליום ואליבייהו דהני רבנן פרשינן בר"פ טעמא דחזקת שלש שנים דעד תלתא מזדהר אינש בשטרו טפי לא מזדהר וכוותייהו דהני רבנן אליבא דרב קיימא כדמוכח סוגיא דלא אזיל בתר לקיטת שלש פירות של שלש שנים אלא שלש שנים שלימות בעינן בכל דבר ומשום דאין אדם נזהר בשטרו יותר משלש שנים עכ"ל. גם הרמב"ן בחידושיו כתב מדאמרינן עד שלש שנים מזדהר אינש בשטר הזקיקו לרשב"ם לפסוק הלכתא כרב ע"ש:
קמ״א:ב׳
א
החזיק אחד באילנות. ודעת תוס' דף ל"ז דבעל אילנות אין לו בגוף הקרקע כלום אפי' במה שתחתיהם ואין לו כח בקרקע אלא לענין יבשו יטע אחרים במקומן ואפילו בשלשה אין לו בגוף הקרקע כלום כיון שמכרו לאחר ועיין טור. ועיין ב"ח שכתב דלר"י מיירי תלמודא מדין חזקה כמבואר בתו' וזה שהחזיק בקרקע כל הקרקע הוא שלו ויכול לחפור תחת האילנות בכל השדה רק בענין שלא יזיק באילנות וזה שהחזיק באילנות לא קנה בקרקע אלא לענין יבשו עכ"ל. מיהו נראה דבסעיף שאח"ז בהחזיק באילן אחד ובא מחמת טענה אז הקרקע מה שתחת האילן הוא שלו ואין בעל שדה רשאי לחפור תחתיו כדאמרי נהרדעי פ' חזקת (בבא בתרא דף ל"ו) האי מאן דזבין דיקלא לחבריה קני ליה משיפולא עד תהומא ומוקי לה בבא מחמת טענה ע"ש ומבואר דקנה כל הקרקע שתחת האילן וא"כ צ"ל דהיכא דהחזיק א' עדיף מהחזיקו שנים דהא בהחזיקו שנים זה באילנות וזה בקרקע אין לו לבעל האילנות בגוף הקרקע כלום רק ליטע אילנות ובעל הקרקע יכול לחפור תחתיהם לענין שלא יזיק לאילנות ואלו א' שהחזיק באילן ובא מחמת טענה קני לה לארעא עד תהומא:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
קמ״א
א
ה"ג שהן עושין פירות תמיד כגון הבתים והחצרות כו'. וכן הוא בהרמב"ם שם וגם בית הבדים מקרי עושים פירות תדיר כי יש בני אדם שמצניעי' כל השנה ודורכי' במעט מעט כ"כ התוס' ודין חזקת בתים וחלוקין שבו כבר נתבאר בסי' ק"מ מסעיף ח' ואילך ע"ש לכך לא נקטינהו הטור בלישני' כאן:
ב
וזורעי' בהן "ונוטלין בג' מיני דפוס ספרי הרמב"ם שבידי נתפס בהם ונוטעי' וק' לפי אות' הגירסא הא מסיק וכתב דבשדה האילן אינה מיום ליום וצריכי' להאי גירסא לומר דמכח שהוא בית השלחין שמשקין אותה תמיד גם האילנות שבתוכו עושין פירות יותר מפעם א' בשנה וז"א דא"כ גם בסיפא לא ה"ל לנקוט שדה אילן בפני עצמו דהרי הוא בכלל במ"ש אבל שדה הבעל שהוא היפך שדה השלחין ואפשר לומר דהאי ונוטעים אינו ר"ל שנטע אילנות אלא הצבת מיני זרעי' בקרקע ג"כ נטיעה קרי ליה והוא דוחק גם א"כ ה"ל להפך ולכתוב זורעין ונוטעין בהן ויהיה קאי תיבת "בהן אשניהן לכן נראה דבכוון הגיה המחבר "ונוטלין במקו' ונוטעין ור"ל דנוטלין תמיד ראשון ראשון מיד אחר שנתגדל ודו"ק:
ג
והגנות והפרדסי'. נראה דפרדס ג"כ דומיא דגינה קאמר שאין צומחין בו אלא מיני זרעי':
ד
וכן עבדים המהלכי' פי' לאפוקי קטני' שאינם מהלכי' וכמ"ש הטור והמחבר בס"ס קל"ה גם נקט עבד לאפוקי בהמה דס"ל להמחבר דאין לה חזקה אפילו אחר ג"ש וכמ"ש שם בסימן קל"ה ע"ש:
ה
אלא כיון שאכל ג' תבואות הטעם כיון שאין גדל בהן פירות אלא פעם א' בשנה כל שאכל ג' פירות והוא שתק מחשב כג' שנים שלמי':
ו
ולא היה ביניה' הרחק כראוי כן הוא לשון הרמב"ם ול' הטור בסעיף כ' אפי' הן נטועין בפחות מד' אמות וכ"כ המחבר בסמוך בסי"ח ומ"ה חזר וכתבו שם ועיין מ"ש שם בסמ"ע:
ז
וי"א דגם בשדה בעל כו'. עד"ר שם כתבתי טעם פלוגתתן:
ח
יש מי שאומר דהוי חזקה. הטור מסיק בטעמו כו' ז"ל הוי חזקה דכ"ש דה"ל למחויי דלא מתבר ארעא ונרא' דלא הוי חזקה דמצי לערער ולו' גלית בדעתך שאינה שלך שעשית כמו גזלן ששומט ואוכל כל מה שיכול להוציא ממנו ואינו חושש לשנים הבאות מפני שידע שלא תשאר בידו עכ"ל:
ט
ופתח בה ושדד. פי' חרשה והחליקה אחר החרישה בכלי העשוי לכך כדרך הכפרים ופסוק הוא בישעיה:
י
אבל אם הוציא עליה הוצאות ממקום אחר כו'. שם בתשובת רשב"א סיים וכ' ז"ל הואיל שאין זה מכח כחישות הארץ דאם לא כן בטלת בזמן הזה כל החזקות מאחר שגרם החטא שנתרבו המסין עד שאין הפירות מספיקין להמסים כו' ע"ש:
יא
וכן אם תיקן השדה בהשקאת מים כו'. כבר כ' המחבר לעיל בסמוך בס"ה ז"ל וכן אם פתח בהן שבילי מים ושם נקט המחבר ל' הרמב"ם וכאן נקט מור"ם ל' הטור:
יב
וכן אם זרעה בלא חרישה. ז"ל הטור תפתיח לא הוי חזקה פי' ר"ח שלא חרשה אלא הוגשמה ונשבה הרוח וזרח השמש ונבקע כגון פתח חרישה וזרע בה:
יג
שאפילו אותן ימים ?שנר בהן כו' פי' אע"פ שזרעה ואכל אח"כ פירות בשני החזק' אין מתחילין למנות ג' שני החזק' אלא מימי הזריעה וז"ש מור"ם על מ"ש המחבר דיש חולקין וס"ל הואיל לבסוף אכל פירות מונין משעת כניסה וק"ל:
יד
ויש חולקין כו' מסידור ל' המחבר ומור"ם משמע דדוקא אדין זה דהניר והזריעה והאכילה היא הכל בשנה אחת הוא דקאמר דיש חולקין אבל אדין הנזכר בסעיף שלפני זה הכל מודים דכיון דלא נהנה בכל אותו שנה שבנה בה אינו עולה לחשבון שני חזקה ומיהו בפרישה כתבתי שנ"ל שגם אחותה בבא פליג ואפילו בנה עד קרוב לסוף ג' שנים י"ל דפליגי וס"ל דהוי חזקה כיון דבונה בה כדי ליישב ולדור באותו הבנין מיד שיכלה הבנין ודומיא דבנות שוח דבסמוך סי"ו ולא הוצרך למור"ם לכתוב הטעם הואיל ולבסוף אוכל הפירות דמשמע הואיל ואכל' באותו שנה אלא דוקא בניר משום דניר דשנה זו אינה עומדת ליהנות ממנה לשנה הבאה מה שא"כ בבנין ע"ש ודו"ק:
טו
אכלה שחת לא החזיק כו'. המחבר קיצר ולא העתיק אלא ל' הרמב"ם דפי"ב דטוען דין י"א ע"ש והטור חולק וכ' דהיינו דוקא כשהמתין מלקצור השחת עד שנעש' גבעול בענין שאינו חוזר וגדל כו' ע"ש:
טז
מפני שדמיו יקרים כו' לשון הטור ובמקומות שיש להם בהמות הרבה ודרכם לקצור תבואות שחת לבהמתם הוי חזקה:
יז
אע"פ שלא יאכלנה בשלישי' אלא שחת. כל' זה כ' ג"כ הטור אות באות ומדקדק לכתוב אע"פ שלא יאכלנ' בשלישית אלא שחת דמשמע הא בשנים הראשונים לא אכלה שחת ומ"ה דוקא הוי חזקה ומיירי שכבר אכלו ג' תבואות גמורות ושחת אוכל ממנה לבסוף בכלות הג' שנים דרך משל באתה לידו בחודש תמוז ואז היתה שחת ולא אכלה עד ר"ח אלול שאז נגמר התבואה נמצא שאכל תבואה גמורה משדה זו בשנה ראשונה אחר ב' חדשים ראשוני' שבאת' השדה לידו וכן אכלה בשנה שנייה ושלישית בכל פעם באלול בשעה שנגמר' הרי באלול השלישי כבר אכל ג' תבואו' גמורות ועדיין לא הי' השדה בידו כי אם ב' שנים וב' חדשים ובכלות ג"ש לחזקתו דהיינו כשיגיע לסוף חדש סיון השלישי יאכל שחת וקמ"ל דל"ת דבעינן שיאכלנה כל התבואות הגדילין בהג' שנים בגמרן משא"כ ברישא דמיירי דאכל' שחת גם בג"ש ראשונים או בשנה אחת מהם מ"ה לא הוי חזקה כנ"ל ביאור דברי הטור ומור"ם שהעתיקו ולפ"ז ק"ק דלא ה"ל למור"ם לסתום ולכתוב כן דהא לפי מ"ש המחבר בס"א די בג' תבואות דג' שנים אע"ג דלא החזיק בו ג' שנים מיום ליום ומאי קמ"ל בזה דכ' אע"ג דלא יאכלנה בשלישית אלא שחת וי"ל דקמ"ל דאפי' לדעת י"א דכ' מור"ם שם דבעינן חזקת ג"ש מיום ליום מודי' בזה וגם הטור שכ' האי דינא הוא משום דמצריך להחזיק ג"ש מיום ליום ע"ש:
יח
אכלה ערלה ושביעית. פי' כגון דעבר וחרש וזרעה בשביעי' דגידוליה אסורין ומ"ה נקטה הברייתא והרמב"ם שביעית באמצע ללמד דבאיסור מיירי ול"ת דשביעית קמ"ל אע"ג דהוא הפקר כדפי' רשב"ם עפ"ר:
יט
אלא א"כ אכל הזמורות. מור"ם קיצר ולא כתב חילוק ביניהם באכילת זמורות משמע מלשונו דבשלשתן אין בהן איסור וז"א דדוקא בערלה דכתיב ביה וערלתם את פריו ולמדנו מיני פריו ולא עצו וה"ה די"ל בשביעית כן משא"כ בכלאים דאם ניתוסף בהן חלק ממאתים בהיתר דנאסר ומצינו היתר בזמורות ולא בפירות כגון שהכרם היה כבר נטוע ואח"כ זרע בצדו מיני זרעים ואחר הזריע' נתגדל הפירי באיסור והזמורות שכבר גדלו בהיתר נשארו בהיתרן עד שיתוסף בהן חלק אחד ממאתים בהיתר וכ"כ התוספו' ועפ"ר:
כ
כגון שישטח בו פירות כו' והיינו דוקא במקום שאינו ראוי לדבר אחר אבל במקום הראוי לזרוע ולנטוע ולאכול הפירות כבר פסק המחבר בר"ס זה דבאכלו מיניה ג' מיני תבואות הוי חזקה אף דלא כלו הג' שנים ע"ש:
כא
וזרע חוץ לגדר. ומפני שמה שחוץ לגדר הוה הפקר ודרכן לזרוע חוץ לגדר כדי שיבואו החיות לאכול אותן ולא יכנסו לתוך השדה המוקפת גדר ויכול זה לומר ע"י זריעתו של זה היה משומר לי מה שבתוך הגדר מ"ה לא מחיתינהו:
כב
אע"פ שעמדו על האילן כו'. דין זה למדו הרא"ש בשם רב האי מדקל נערה האמור בגמ' שפירשוהו שמנער הפירו' מעצמו ולא כפי' ר"ח שפי' שמנער פירותיו קודם גמר בישולן ובב"י משוה פי' ר"ח לפי' רב האי וז"א אלא כמ"ש כאן בש"ע דלר' האי אפי' משירן אחר שגדלו כל צרכן כיון דלא לקטן בידיו לא הוי חזקה ועד"ר בריש סי' זה וגם על הע"ש יש לדקדק מ"ש בדין זה ז"ל אע"פ שעכשיו עמדו על האילן כו' למה כ' שעכשיו הא אפילו דרכן כן בכל שנה לא הוי חזקה כיון שנושרין לבסוף מעצמן ועד"ר:
כג
שלשים אילנות בתוך בית ג' סאין כו' עד"ר דשם כתבתי דנראה דה"ה אם היו עשרה אילנות בתוך בית סאה ואכל בכל שנה מג' אילנות מפוזרות שבו אע"פ שאינו אוכל בכל שנה שליש גמור (דהא שליש הוא ג' אילנות ועוד שליש יש מאילן העשירי) וכתבתי דנראה דמ"ה נקט ג' בית סאין לרבות' דאם אינן מפוזרות כדין דלא הוי חזקה כי האי מפזורות פי' הטור בשם ר"י (וגם הרמב"ם והמחבר נראה דס"ל הכי) דבעינן שיהיו גם בכל בית סאה מפוזרות ג' ואם כן יהיה בו רבותא דאם אינן מפוזרות ג' בכל סאה אע"ג דבכלל היקף הג' בית סאין יהיו מפוזרין לא הוי חזקה ע"ש ודו"ק:
כד
ולא הוציאו שאר אילנות בטור כתוב כגון בנות שוח שעושה פרי א' לג' שנים ועשרה שאוכל בשנה ראשונה חנטו כבר לפני ב' שנים ושל שנה שנייה חנטו אשתקד ושל שנה שלישית חנטו בשנה ראשונ' שהתחיל להחזיק:
כה
לא הוחזק אלא במה שאכל כ"ה ג"כ ל' הרמב"ם אבל בטור אינו וצ"ל דאינו ר"ל דהוחזק באותן אילנות שאכל ובקרקעותיהן דכיון דאין מצטרפי' בכה"ג ומאילן שאכל שנה זו לא אכל בשנה אחרת במה יהיה לו חזקה אלא נ"ל דר"ל דאין לו חזקה כלל אלא בפירות דשמיט ואכל שנה שעברה ולא יאכל אפי' הפירות לשנים הבאים ודוק:
כו
ובזזו העם שאר הפירות. כן הוא ל' הרמב"ם ע"פ שטתו בביאור הגמ' ובטור כתב שטה אחר' ע"פ ביאור התוס' והרא"ש והראב"ד ע"ש בדרישה וע"פ אותו שטה אין חילוק בזה ויש חילוקי שאר דינים בזה ע"ש:
כז
שנטועי' ל' אילנות לג' בית סאה כצ"ל ועיין בטור סי"ט אם נטע ט' אילנות זקנים בתוך בית ג' סאין ואכל מהן מפוזרות ג' בכל שנה אי מהני:
כח
רצופין יותר מי' לבית סאה. פי' ולא אכל כולן בכל שנה אלא עשרה וכנ"ל ועמ"ש אחר זה:
כט
אלא אם כן היו תוך ד' אמות. ל' הטור בשם הרמ"ה דאז הוו כעקורין דנהי דהיכא דאכלינהו לכולהו ג"ש רצופים הוי חזקה (וכמ"ש המחבר בסעיף שאח"ז) השתא דלא אכל אלא עשרה מינייהו בכל שנה לא הוי חזקה אלא היכא דהוי בני קיימא עכ"ל ועפ"ר שם כתשבתי דהך ד' אמות דקאמר ר"ל שאין א' מחבירו ד' אמות "ולא כע"ש שכתב דמיירי שכל העשרה עומדי' בתוך ד' אמות ע"ש:
ל
החזיק אחד באילנות כו'. כאן כתב המחבר הדין לענין אם כל אחד טוען כולה שלי ואומר שקנה השדה עם האילנות והיה לי שטר על כולה ואבדתי השטר לאחר שהחזקתי בה ג"ש ואחד מהן הביא ראיה שהחזיק ג"ש בהקרקע וחזקתו בקרקע שקנה מהני גם להאילנות שבה והשני מביא ראיה שהחזיק בה ג' שנים בהאילנות והמחזיק בהאילנות קנה ג"כ הקרקע כמו שכתבו הטור והמחבר סימן רי"ו ולק' ס"ס רי"ו ס"ג כתב זה הדין בשני לקוחות שקנה אחד קרקע ואחד אילנות ושניהם מודים זה לזה ואין בעל הקרקע מבקש האילנות אלא שמחולקי' בהקרקע אם היא נמכרת עם האילנות או לא ושם כתב מור"ם דיש חולקין וס"ל דאין לו בקרקע אלא שאם יבשו כו' ואותן החולקי' חולקי' גם בדין חזקה וכמ"ש הטור בסימן זה ושם בסימן רי"ו ועד"ר:
לא
כמלא אורה וסלו. פי' כמלא מקום שיכול המלקט הפירות עם סלו לעמוד חוץ לאילן וללקט קנה מהקרקע ובכללו הוא גם מה שתחת האילנות וכן הוא בטור:
לב
האוכל כל פירות האילן כו'. המחבר נקט לשון רמב"ם ובטור מפורש יותר ז"ל אע"פ שהקונה אילן אחד בשדה חבירו לא קנה קרקע ואם יבש לא יטע אחר במקומו וגם המוכר יכול לחפור לו תחתיו למטה מהשרשין רק בענין שלא יזיק לאילן ואם אכלו שלשה שנים ובא בטענה שמכרו לו ע"מ ליטע אחר תחתיו טענתו טענה לפיכך כו':
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
קמ״א
א
שדר בהם אינו עולה לחשבון ולכאורה תמוה דהא דין זה לא כתב הרשב"א רק למאן דס"ל דבעינן ג' שנים שלימות אז שייך לומר דניר אינו עולה לחשבון ג"ש וכיון דהמחבר בסעי' א' פסק דבאכיל' שלשה פירות סגי ולא בעינן שלש שנים א"כ אין שייך לומר כלל דאינה עולה לחשבון כיון שחרש וזרע ואכל שלשה פירות מה יש לו לעשות עוד ונראה לפרש דהנה הרשב"א בב"ב דף ל"ו בד"ה דקל נערה כתב דמחלוקת שבין רב ושמואל דשמואל לא בעי אלא שלש אכילות של שדה זו דוקא ולרב בעי שלש שנים של בציר שלימות של כל העולם ולא אזיל בתר שדה זו. ולפ"ז אפשר ליישב דניר אינו עולה לחשבון כגון שדרך לחרוש אחר ראש השנה והוא חרש לפני ר"ה דאם היה ימי הניר עולה לחשבון היינו חושבין מהתחלת החרישה ג"ש כיון שעכ"פ שהה בידו ג"ש וג"ש שלימות מהני לעולם אבל כשימי הניר אינה עולה לחשבון וליכא ג"ש צריך שישהא בידו עד שיוגמר אכילת פירות של ג"ש לפי רוב העולם ואם דרך רוב העולם כשחורשין אחר ר"ה כלה הזמן של שלש אכילות בר"ח אלול ומחמת שחרש קודם כלה ושלש שנים בר"ח אב צריך להמתין עד ר"ח אלול דוקא שאין ימי הניר עולין לחשבון כנ"ל:
ב
אכלה ערלה כולם הקשו על הרמב"ם שפירש הא דאכלה ערלה באכילת איסור א"כ היכא מוכח מינה בכתובות דף פ' דאכילות זמורות הוי אכילה ולפענ"ד נראה דהוכחת הש"ס הוא משביעית דשביעית ודאי קשה דנהי דאכילת איסור שמי' אכילה מ"מ הא שביעית הפקירא היא כמ"ש הרשב"ם ואכילת הפקר ודאי לא שמי' חזקה אלא ע"כ דמיירי שאכל זמורות דלאו הפקירא הוא וא"כ מוכח דאכיל' זמורות חשיב חזקה ואין להקשות על פירוש רשב"ם דפירש דמיירי הא דשביעית בהפקר ולא באכילת איסור וע"כ מיירי שלא זרע וקא חרש בשביעית רק שאכל הספיחים דבזרע הרי יש כאן אכילת איסור וא"כ קשה מ"ש מאתרי דמוברי באגי דאותה שנה שמוביר מחרישה וזריעה אינו עולה לחשבון ובדאי דאפי' אכל הספיחים לא הוי חזקה כיון שמובירה מחרישה וזריעה ואפשר לומר דמיירי שחרש וזרע לא הגיע לעונת המעשרות קודם שביעית דאז הפירות מותרים והויין הפקר כמבואר ברמב"ם ה' שמיטה:
ג
אכל זמורות עסמ"ע ס"ק י"ט ס"ש ליישב הא בכלאים הכל אסור והרמב"ן תי' דבכלאים כיון דהמערער הי' יכול לאכול הפירות בהיתר שלא יזרע בו כלאים הי' לו למחות ומדלא מיחה הוי חזקה משא"כ בערלה דגם להמערער אסורין הפירות ולכך לא הוי חזקה אא"כ אכל הזמורות ובתומי' הוסיף וכתב דבכלאים בלא"ה א"ש כיון דלפי דברי המערער שאומר שגזלה אין הפירות נאסרים כלל דהמסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו לא קידש ע"ש ולדבריו קשה דא"כ כשטוען המערער שכירות ומשכונא דיכול לאסור לא ליהוי חזקה וסתמא אמרו בש"ס דהוי חזקה ועוד דאי המערער נאמן כשטוען שהורידו לפירות בשכירות נגד חזקה דאכילות כלאים א"כ אף נגד טענת גזילה לא ליהוי חזקה דהא צריך המחזיק ליזהר בשטרא שלא יטעון המערער שהורידו לפירות בשכירות כדמוכח בתוס' בב"ב דף ל"ח ע"ב ד"ה ואי לפירי אחתי' ועוד דהנגזל יכול לטעון טענת גזילה ונתייאש ממנו דסתם גזילה יאוש בעלים ויאוש מהני לענין איסור כלאים מדרבנן אף דהקרקע לא נקנה כיאוש כמו שכתבו התו' בסוכה ריש פרק לולב הגזול עוד כתב התומים להוכיח דאכילת זמורות מהני דהא עיקר חזקה נלמד בריש פרק חזקת מקרא דירמיה שהרי נביא עומד בתשיעי וכו' לפי גירסת ר"ח ושנת החורבן שנת שביעית היה וירמי' ע"כ לא ציוה לעשות חזקה באכילת איסור וע"כ ע"י אכילת זמורות הוי חזקה ע"ש אפשר ליישב דמשכחת לה אכילת היתר בשנה השלישית אף שהיתה שנת שביעית כגון לזרוע לפני ר"ה של שלישית שהביאה התבואה שליש לפני ר"ה דאז דין פירות ששית יש לו שמותרים באכילה כמבואר ברמב"ם ה' שמיטה ולענין חזקה מהני אכילה זו שהרי יש כאן אכילת תבואה של שלש שנים שהרי התבואה השלישית נגמרה בשנה השלישית וכי משום שזרע התבואה השלישית לפני ר"ה יתקלקל החזקה:
ד
שלשים אילנות עסמ"ע ס"ק כ"ג דכתב דה"ה אם היה י' אילנות בבית סאה ואכל בכל שגה ג' וכו' כוונתו שבשנה הג' אכל ד' אילנות שבוודאי צריך לאכול מכל העשרה אילנות וכ"ה בפרישה:
ה
שנטועין עשרה לבית סאה עסמ"ע ס"ק כ"ז בדין אם יש ט' אילנות זקנים ובטור מבואר דלא מהני וכן הוא בתוס' ומטעם דבעינן שגם האכילות מאותן השנים יהי' בפיזור וכיון שאין שם רק ג' גדולים בכל ב' סאה הרי לא אכלו בפיזור ולא מהני ולא ביאר הטור אם יש תשעה או עשרה גדולים לבית סאה ואכל ג' בכל שנה בפיזור אי מהני החזקה והנה התו' ב"ב ול"ו בד"ה היה לו לכתבו וז"ל לא בגדולים איירי דבגדולים לא הוי אלא נ' לבית סאה משמע קצת מדבריהם דכמו דבקטנות בעינן דוקא עשרה וכשיש יותר הוי כאכלן רצופין דלא הוי חזקה כשאוכל ג' בכל שנה דסופן ליעקר ה"נ בגדולים בשהן יותר מג' הוי כאכלן רצופין אמנם נראה ברור דהוי חזקה בכה"ג דאלת"ה לא הוי הפוסקים שתקו מזה והיו מחלקין בין קטנות לגדולות אלא ודאי דאין חילוק כלל דהא כתבו התוס' בד"ה ממטע עשרה דדרך ב"א דאין להרחיק יותר מי"ו אמה מאילן לאילן כו' דא"כ לא יטע אדם בשדה גדול אלא ב' אילנות או ג' כו' ע"ש וא"כ לעולם לא משכחת חזקה בגדולים לפי דרך הנטיעה של ב"א וכן גבי מכר אף דקיי"ל במכרן רצופין אין לו קרקע מ"מ לא חילקו במוכר ג' אילנות באם הם גדולים ונטועים יותר מג' לבית סאה דאין לו קרקע אלא ודאי דדרך ב"א ליטע כך ולא בא התוס' למעט רק דכשהן נטיעות בעינן דוקא עשר לסאה וכשהן פחות מעשרה אפי' אכלן כולן לא הוי חזקה דהוי כאכלן מפוזרין משא"כ בגדולים אפי' בג' הוי חזקה זה באו התו' למעט אכל כשהן עשר אפי' בגדולים אף התו' מודו דהוי חזקה והטעם הא דבפחות לא הוי חזקה אף דלא שייך בזה סברא דלמיעקר קיימא נראה דהעיקר תליה בהא דקי"ל בשביעית דבעשרה קטנות חורשין כל בית סאה בשבילן ובחזקה לא סגי באכילת פירות לבד עד שיעשה ג"כ עבודת הקרקע הצריך לאילנות כמ"ש השיטה מקובצת ר"פ חזקת וז"ל אם שדה אילן היא לא תסגי ליה בג' פירות אלא בג' פירות של ג"ש שצריכין ג"כ עבודת קרקע שנה תמימה שאף אילנות חורשין כל השדה בשבילן ע"ש ומש"ה במטע עשרה קטנות או בג' גדולות שהדין שחורשין כל השדה בשבילן וכיון שכל הקרקע צריך עבודה בשביל אילנות נחשב כל הקרקע לשדה אילן ועבודת כל הקרקע חשיב עבודה להאילנות והוי חזקה משא"כ בפחות ממטע עשר קטנות או מג' גדולים לא חשיב הקרקע לשדה אילן כלל ואף שחרש הקרקע כשלא זרע בתוכה לא הוי חזקה כיון שאין החרישה צריך לאילנות ואין להקשות כיון דדרך הוא לקרב היניקות א"כ אמאי כשהן יותר מעשרה לבית סאה לא הוי חזקה הא התוס' בעצמם כתבו אח"כ בד"ה ממטע עשר דבמכר לא קנה קרקע כשהן רחוקין זה מזה בערך מטע עשר וכתבו דדרך לקרב היניקות וא"כ היאך נימא בנטועין יותר מעשרה לבית סאה דלמיעקר קיימי כיון דדרך ב"א ליטע כך אח"כ מצאתי בתומים שהקשה זה אבל באמת לא קשה מידי דאף דדרך ב"א לקרב היניקות של האילנות היינו משום שמ"מ יש הרבה יניקה לכל אילן אבל יותר מעשרה אילנות לבית סאה אין שום אדם נוטע דכשיש יותר מעשרה לכל בית סאה לא יגיע יניקה לכל אילן רק מעט ויתקלקלו אבל עשרה נוטעין אפי' כשהן גדולים כי דרך ב"א לקרב היניקות כמ"ש התוס' ולכך מהני חזקה:
ו
יותר מבית סאה לעשרה עש"ך סק"ד דאפי' אכלן כולן לא הוי חזקה לשאר הקרקע ע"ש ודין זה לא הוי רק בקטנים וכמש"ל דבגדולים אפי' הן רק ג' ואכלן כולן הוו חזקה וכן אם הן תשעה או עשרה בכל סאה הוי חזקה אפי' אכלן בפיזור וכמש"ל אמנם צריך שלא יהיה רחוקין יותר מי"ו אמה בין כל אילן לאילן דבלא"ה לא הוי חזקה לגוף הקרקע כמו במכר אף שהתוס' חילקו בין חזקה למכר מ"מ אף להתוס' צריך שיהיה עכ"פ רחוקין זה מזה משיעור מטע עשרה דהיינו שלא יגיע עכ"פ לכל אילן יותר מי"ו אמות דהא כתבו זה לתרץ הא דבעינן כאן ממטע עשר שהן יותר מריחוק י"ו אמה ולפ"ז בעינן לדין חזקה שלא יהיה מרוחקין זה מזה עכ"פ יותר משיעור מטע עשר' לסאה אמנם דברי התוס' תמוהין לי מאוד דנראה דחזקה ומכר והקדש שווין הן ושיעור אחד להן דכשהן רחוקין י"ו אמה זה מזה ממילא א"א ליטע יותר מעשר לסאה דמה בכך שאילן יונק בעיגול מ"מ א"א ליטע בסאה שהוא נ' על נ' רק ט' שהן ט' עיגולי' מי"ו על י"ו ובתוכ' ט' אילנות כזה? דמה בכך שבין עיגול לעיגול יש מקום פנוי מ"מ הא א"א ליטע בתוכו שלא לערב היניקות ועכ"פ יותר מי' ודאי א"א ליטע ואפי' כשהן עשרה אין אילנות רחוקין זה מזה רק פחות מט"ז מעט רק שאין קפידה דהא יכול לקרבן עד שמונה וא"כ הכל שווין דוודאי צריך שלא יהיה רחוקין זה מזה יותר מי"ו בחזק' כמו במכר וכאן לענין חזקה בא להשמיענו דאפי' הן רחוקין כשיעור דהיינו שמונה ויכול להעמיד שם הרבה אילנות מ"מ כל שהן נטועות יותר מעשר לבית סאה ואכל רק שלשה לא הוי חזקה דלמיעקר קיימי דאין אדם נוטע יותר מעשר לבית סאה כמש"ל וכן הדין במכר או במקדיש רק ג' אילנות בבית סאה שהיא נטוע יותר מעשר שהדין דלא מכר והקדיש הקרקע כיון דלמיעקר קיימא והא דאמר בירושלמי כמה רחוקין ממטע עשר כוונתו ג"כ לזה שלא יהי' עכ"פ נטוע יותר מעשר ולענין קירוב וריחוק בעינן ודאי בחזקה השיעור המבואר במכירה בסי' רט"ז מד' עד י"ו ואף שלא הזכיר המחבר בכאן שיעור הריחוק כמו כן לא הזכיר שלא יהיו מקורבין בפחות מד' אמות ובודאי אף שהן נטועין עשר לבית סאה וקצתן מקורבין פחות מד"א מזה לזה דלמיעקר קיימי עוד נ"ל דמ"ש הרב בהג"ה דכשהן יותר מבית סאה לעשרה דלא החזיק בקרקע רק הצריך לאילנות היינו דוקא כשהן עכ"פ אין מרוחקין יותר מי"ו אמה בין זה לזה רק שמ"מ אינו נטוע רק שמונה ונשאר בקרקע מקום פנוי וכיון שאין בקרקע עשרה נטיעות קטנות דאין חורשין כל השדה בשבילן רק כמלא אורה וסלו כמבואר ברמב"ם פ"ג מה' שביעית ולכך אין לו חזקה ג"כ רק בשיעור זה אבל כשהן רחוקין יותר מי"ו לא הוחזק בקרקע כלל דעכ"פ שיעור מטע עשר בעינן אפילו להתוספות וברחוקין יש לו דין אילן יחידי דלא קנה קרקע ולכך גם חזקה לא מהני להקרקע:
ז
דה"ה אם היו רצופין לא דק בלשונו דברצופין שהן כיער ולמיעקר קיימא אין לו קרקע כלל באכל ג' מאכל בית סאה משא"כ במפוזרין שכתב לעיל החזיק עכ"פ בקרקע כדי אורה וסלו:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
קמ״א
א
ובתי הבדים מקרי עושה פירות תדיר שיש ב"א שדורכין מעט מעט (סמ"ע):
ב
וזורעין בהן ונוטעין ונוטלין גרסינן דנוטעין שייך באילנות ובשדה אילן לא צריך ג"ש כמו שמסיים שכן הגירסא הנכונה ונוטלין כלומר שנוטלים הזרעים ראשון ראשון מיד אחר שנתגדל [סמ"ע]: [שם]
ג
והפרדסים פרדס דומיא דגינה שאין צומחים בו אלא מיני זרעים [סמ"ע]:
ד
עבדים המהלכים לאפוקי קטנים ולאפוקי בהמה כמבואר בסימן קל"ה (סמ"ע):
ה
ג' תבואות דכיון שאין גדל בהן פירות אלא פעם אחת בשנה כשאכל ג' פירות והוא שתק מיחשב כג' שנים [סמ"ע]:
ו
הרחק כראוי ואפי' פחות מד"א עיין סעיף יח [סמ"ע].
ז
דהוי חזקה. דכ"ש דה"ל למחויי דלא מיתבר ארעא [סמ"ע]:
ח
אינה חזקה שיכול לומר גלית בדעתך שאינה שלך שעשית כגזלן (ששומט ואוכל כל מה שיכול ואינו חושש להבא שיידע שלא תשאר בידו [סמ"ע] והט"ז מסיק כדיעה זו:
ט
ופתח בה ושדד פי' חרשה ובחליקה [סמ"ע]:
י
הוצאה ממקום אחר כיון שאינו מכח כחישת הארץ דאל"כ בטלת כל החזקות בזה"ז שנתרבו המסים בעו"ה (סמ"ע):
יא
בלא חרישה כגון שנבקע מחמת גשמים (סמ"ע):
יב
יש חולקין מל' המחבר משמע דדוקא אניר פליגי כיון דעכ"פ אכל ג"כ פירות בשנה זו אבל בבנין חורבה דלא נהנ' בה בשנה זו מודים מיהו נראה דפליגי ג"כ אפי' בבנה עד קרוב לסוף ג"ש ודר בה מעט ס"ל גם כן דהוי חזקה דומיא דבנות שיח דסעיף י"ז (סמ"ע וע"ב):
יג
שחת לא החזיק והיינו שקצר אחר שנעשה גבעול שאינו חוזר וגדל [סמ"ע]:
יד
בשלישית אלא שחת כתב זה להדיעה שהביא ממור"ם בסעיף א' דבעינן ג"ש מיום ליום מיירי שאכל ג' תבואות גמורות ושחת אכל בכלות הג"ש דרך משל שבא לידו בחודש תמוז בעודו שחת ואכל בר"ח אלול כשנגמר התבואה אחר שני חדשים תיכף ואח"כ בשנה שניה ושלישית אכל גם כן ב' תבואות באלול הרי אכל שלש תבואות בב' שנים וב' חדשים ובחודש סיון אכל שחתוקמשמע לן דלאיתימ' דבעינן שיאכל כל התבואות הגדילין בג' שנים בגמרן (סמ"ע) והטורי זהב מפרש דמיירי שבין בחחלה ובין בסוף לא אכל רק שחת ובאמצע אכל שני תבואות גמורות מכל מקום הוי חזקה כיון דבתשלום שנה הג' ליכא אכילה אחרת לא היה להמערער להמתין מלמחות:
טו
שביעית כגון דעבר וזרעה בשביעית דגדוליה אסורין [סמ"ע]:
טז
אכל הזמורות זהו דוקא בערלה ושביעית אבל בכלאים חף הזמורות אסורין ומשכחת לה היתר בזמורות כגון שהיה הכרם כבר נטוע ואחר כך זרע בצדו ונתגדל הפרי באיסור והזמורות שכבר גדלו בהיתר מותרין עד שיתוסף אחד ממאתים (סמ"ע וע"ב):
יז
וזרע חוץ לגדר שהיה דרכן לזרוע שם כדי שיבואו החיות לאכלן ולא יכנסו להשדה והפקירא נינהו ויכול זה לומר על ידי זריעתו היה משומר לי השדה מש"ה לא מחיתינהו (סמ"ע):
יח
מפוזרות בכל הבית ג"ס ובעינן גם כן שהשלש שאוכל מכל בית סאה בכל השנה יהיה גם כן מפוזרות בכל הבית סאה וה"ה אם לא היה לו רק בית סאה אחת עם י' אילנות ואכל בשנה א' ג' מפוזרין וכן בשנה ב' ובשנה ג אבל ד' מפוזרין גם כן הוי חזקה (סמ"ע):
יט
ולא הוציאו שאר האילנות כגון בנות שוח שעישין פרי לג' שנים (סמ"ע):
כ
לא הוחזק אלא במה שאכל פי' בפירות דכבר שמיט ואכל אבל מפירות דשנים הבאים לא יאכל כיון שלא הוחזק בהן (סמ"ע) והש"ך חולק וס"נ דאפי' הפירות ששמט ואכל חייב לשלם דכל היכא דאין לו חזקה הדרא ארעא והדרא פירא והא דכתב המחבר אלא במה שאכל כוונתו דאם אכל יו"ד במקום אחד ג' שנים רצופין דאז עלתה חזקה באותן האילנות שאכל מהן ולא להשאר ובכיוצא בזה כתב לא הוחזק אלא במה שאכל ובפרישה כתב דלכך החזיק באותן שאכל מהם בשנה הג' משום דמיירי בבנות שוח דהוי חזקה בכה"ג כמ"ש בסעיף י"ו אם לא שלא נעל וגדר:
כא
אע"פ שלא אסף והרבה פוסקים סברי דבכל ענין אין לו חזקה אא"כ לא הוציאו כלל ש"ך: (שם)
כב
שנוטעים עשרה בבית סאה ה"ג שנטועין ל' אילנות לג' בית סאה (סמ"ע) ואם נטע ט' אילנות זקנים לג' בית סאה ג' לבית סאה ואכל מפוזרות ג' בכל שנה לא מהני דבעינן שיאכל בכל סאה אילנות בפיזור משא"כ אם לא אכל אלא אחד בכל סאה דליכא פיזור (טור) ☜ וע"ב דבאילנות זקנים שנטועים ג' לבית סאה ואכלן כולן דהוי חזקה גם להקרקע ונן אפי' נטועים עשרה אילנות זקנים לבית סאה גם כן הוי חזקה ואף דבאילנות זקנים צריך יניקה לשלשה כל בית סאה מ"מ דרך ב"א לקרב היניקה אבל ביותר מעשרה אפי' בקטנות גם כן אין אדם נוטע שלא יתמעט היניקה לכל אילן לכך לא הוי חזקה:
כג
ואכלן מפוזר אפי' כולן לא הוי חזקה (ש"ך) ☜ וע"ב דזה דוקא בקטנים אבל בגדולים אפי' בג' לבית סאה הוי חזקה כשאכל כלן כמש"ל רק באופן שלא יהיו רחוקין זה מזה יותר מי"ו אמה:
כד
דה"ה אם היו רצופין ולא אכל בכל שנה אלא עשרה (סמ"ע) וע"ב דמ"ש וה"ה הוא לאו דוקא דבמפוזרין קנה עכ"פ הקרקע כדי אורה וסלו וברצופין דלמיעקר קיימי לא קנה כלל קרקע:
כה
אא"כ היה תוך ד"א פי' שאין אחד מחבירו ד"א דאז הוי כעקורין דנהי דהיכא דאכל לכולן הוי חזקה השתא שלא אכל אלא עשרה בכל שנה לא הוי חזקה כיון דלאו בני קיימא הן (סמ"ע) .
כו
החזיק אחד באילנות פי' שכל אחד טוען שקנה בפירוש הקרקע והאילנות וזה מביא ראיה שעשה חזקה בהקרקע ומהני גם להאילנות וזה מביא ראיה שהחזיק בהאילנות דמהני מן הדין גם להקרקע ובס"ס רי"ו מיירי באם שניהם מודים שזה קנה הקרקע וזה האילנות רק שמחולקים בהקרקע אם היא נמכרת עם האילנות ושם כ' הרמ"א דיש חולקים והחולקים חולקים ג"כ (סמ"ע):
כז
כמלאה אורה וסלו ובכלל זה הוא גם מה שתחת האילנות [סמ"ע]:
כח
האוכל כל פירות אילן ג' שנים אע"פ שהקונה אילן אחד לא קנה קרקע ואם יבש לא יטע אחר תחתיו וגם המוכר יכול לחפור תחתיו כשאינו מזיק לאילן מ"מ כשהחזיק ג"ש ובא בטענה שמכר גם הקרקע טענתו טענה:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
קמ״א
א
מיום ליום. אפי' כו'. עיין בס' שער משפט שכתב יש להסתפק אם חודש העיבור הוא בכלל ג' שנים או לא כו' והניח בצ"ע ע"ש וע' בתשובות שרמזתי בפ"ת לאה"ע סימן נ"ג סקי"א ובסימן ק"א סק"א:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
קמ״א
א
[שו"ע] שאינו חזקה. נ"ב ולפמ"ש הסמ"ע לקמן סי' קמ"ה ס"ק ב' וג' דהרמב"ם שם מיירי באתרי דמוברי ואין מכחישי' ע"ש א"כ מדלא הוי חזקה דהא לכל עד ועד הוי חזקה מוכח לענ"ד דהרמב"ם סובר כדעת הטור דבמוברי ואכל רצופים לא הוחזקה וא"כ כשתצטרף ב' העדים נמצא דאכלו רצופים מש"ה לא הוי חזקה:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
קמ״א:א׳
א
אא"כ אכל הזמורות כו' אפילו הוציא יותר משווי הזמורות וכן מוכח מתשובת רשב"א שהביא ב"י ס"ז ומור"ם ס"ט [ס"ו] ע"ש ודלא כמו שכתב הטור וכ"כ הב"ח:
קמ״א:ב׳
א
לא הוחזק אלא במה שאכל כו'. ונ"ל דאינו ר"ל דהוחזק באותן אילנות שאכל ובקרקעותיהן דכיון דאין מצטרפין בכה"ג ומאילן שאכל בשנה זו לא אכל שנה אחרת במה יהיה לו חזקה אלא נ"ל דר"ל דאין לו חזקה כלל אלא בפירות דשמיט ואכל שנה שעברה ולא יאכל הפירות אפי' לשנים הבאים עכ"ל הסמ"ע ואין פירוש זה מחוור וגם הדין הוא תמוה לפירושו למה לא ישלם הפירות שאכל כיון דאין לו חזקה באילנות שאכל אם כן שלא כדין אכלם וכדאמרי' לקמן סי' קמ"ה דכל היכא דאין לו חזקה צריך להחזיר גם הפירות אלא נראה דר"ל לא הוחזק אלא במה שאכל אם אכל כדין חזקה ואתא לאשמועי' דאף שאכל י' במקו' אחד ג' שנים רצופי' ואח"כ אכל גם האחרי' לא הוי חזקה להשאר אלא למה שאכל ודו"ק:
קמ״א:ג׳
א
אע"פ שלא אסף כל פירותיה' כו'. ולדברי רשב"ם והראב"ד והטור ושאר פוסקי' בכל ענין אין לו חזקה אא"כ לא הוציאו ע"ש ודו"ק:
קמ״א:ד׳
א
ואכלן מפוזר לא הוחזק בקרקע כו'. לא ידענא מנ"ל הא דאפי' אכלם כולם ג' שנים רצופי' לא הוי חזקה לשאר הקרקע כדמשמע ברשב"ם וטור להדיא ונראה דגם הרב ה"ק ואכלם כולם מפוזר כלו' שהם רחוקי' זה מזה כיון שהם נטועין יותר מבי' סאה לעשר' ודוק:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
קמ״א
א
(ס"ד ויש מ"ש שאינה חזקה). היא דעת רבינו מטעם דלא חש למחות כיון ששומט ואוכל כגזלן וק"ל הא אמר בגמ' אמר רב הונא ג"ש שאמרו בעינן רצופין ומודה רב הונא באתרא דמוברי באגי פשיטא ל"צ מלשון מודה רב הונא משמע דשם די אפי' מפוזרות וכ"פ רשב"ם להדיא משמע כ"ש דמהני רצופות וע"כ צריך לדחוק ולפרש דה"ק מודה רב הונא באתרי כו' דבעינן דוקא מפוזרזת אלא דקשה א"כ מאי פריך פשיטא ודלמא היא גופא קמ"ל דבעינן דוקא מפוזרות אלא ע"כ דאין זה בל' ומודה וי"ל דאם זה היה עיקר החידוש לא היה לו לומר לשון ומודה כיון שלפי פשוטו יש לפרש בהיפך דכ"ש רצופות ועמ"ש בסימן קמ"ט ס"ט דנראה העיקר כדעת רבינו:
ב
(ס"ו ולא הרויח כלום) כ"כ רבינו רס"ה ואחר כך כתבו בסי"א דין זה בפי' תפתיח ובגמרא איתנהו תרווייהו ונראה עיקר דכאן מיירי שהצמיחה הרבה אלא שהוא לא אכל יותר ממה שזרע דאין זה חזקה דלא אכל אלא מה שזרע ותפתיח היינו שלא הצמיח יותר והוא לקח הכל:
ג
(ס"י בהג"ה אלא שחת) לפי' סמ"ע קי"ז קשה הא אפי' לא אכל כלל שחת של שנה ד' הוה חזקה כיון שאכל מה ששייך לאכול בג"ש דהיינו תבואה גמורה ומ"ש שכ"כ לפי דעת החולקין דלפי הנראה דגם הרא"ש מודה דזה דל"ד [דל"ב] אכילת שחת של שנה ג' כיון שאכל ג' תבואות גמורות מה יזיק שלא אכל שחת של סוף ג"ש דחדרבה אומר אני המתנתי עד שיהיו פירות גמורים ונלע"ד דמיירי בשחת שבתחלת החזקה אכל מיד ונמצא שלא אכל אחר כך אלא ב' שנים ב' תבואות ושחת של שנה ג' הוא בחשבון החזקה ואף דשחת בתחלה לא הוי בחשבון היינו שכל מה שגדל בשני חזקתו צריך שיהיה אכילה ברורה משא"כ שחת דבתשלום שנה הג' דאז אין שם אכילה אחרת בתשלום זמן החזקה ולא הוה למערער להמתין עוד מלמחות כיון שרואה שאוכל בכל שנה אכילה השייך בזה ומ"ש רמ"א שלא אכל בשנה ג' אלא שחת היינו לענין חשבון שני חזקה דלא חשבינן לשחת שנה א' כן נראה לעניות דעתי:
ד
(סי"א ערלה שביעית) רבינו כשכתב דעתו לא זכר כלאים וכן בגמרא נ"ל דכיון דבא לחלק בין הזמורות שהם בהיתר ובין פירות שהם באיסור וזה לא שייך רק בערלה ושביעית דבאותה שעה שיש איסו' בפי' יש היתר בזמורות משא"כ בכלאים דאין היתר בזמורות יותר מפירות רק הטעם שהם מוקדמים קודם שהוסיף במאתים בהיתר ולא נאסרו הפירות אלא אחר שהוסיף וא"כ אין רבותא בזמורות יותר מפירות וכיון דרבינו נקט בהדיא חילוק שבין הפירות לזמורות הוה כ"ש בכלאים דיש חזקה בשעת היתר בין לזמורות בין לפירות אבל בתלמודא דלא הזכיר בהדיא החילוק בין פירות לזמורות נקט גם כן כלאים ומשום הכי בדעת הרמב"ם דסבירא ליה אכילת איסור הוא חזקה חשיב ג"כ כלאים:
אורים ותומים, תומים
קמ״א
א
אלא כדי שתעשה הרבה בעת זריעה בטור משמע דאם השדה טובה שא"צ להובירה וגם אנשי בקעה בסביבות השדה היו זורעי' אז דלא שייך טעמא חדא שדה לא מצי למנער לא הוי חזקה ע"ש ומסתימו' ל' הרמב"ם והמחבר משמע דלא שנא והטעם דיכול לומר מ"מ אף שהיא משובחת אם תנוח תהיה משובחת ביותר ואין לטובה גבול וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש דהשמיטו הך תי' בגמרא חדא שדה בכל באגי לא מצי למינטר רק הביאו תי' בתרא דהכי ניחא ליה דעבדי טפי ואלו לשיטת הטור ה"ל להביאו גם כן דנ"מ כשהוא שדה טובה דלא שייך ה"ט דמ"מ שייך האי טעמא דלא מצי למינטר שדה אחת. א"ו דס"ל דלעולם לא מצי למטען הך טענה דהכי ניחא ליה ואם כן אין נ"מ בתי' הראשון. ולכך השמיטהו. וצ"ע על הטור דפוסק דלא כדברי אביו הרא"ש:
ב
י"א דהוי חזקה זהו דעת ר' ישעיה בטור וכתב הטעם דכ"ש ה"ל למחויי דלא מתבר ארעא ומזו ברור דמיירי באתרא דכולם מוברי דאי במקום דקצתם מוברי וקצתם אינו מוברי פשיטא דהוי חזקה דהא אין כאן ריעותא כלל למחזיק דהא יאמר אני הוא מאותן דלא מוברי דהא יש כאן כתות כתות ומה צורך לכ"ש וגם דלא מיתבר ארעא לא שייך כאן דהא הרבה בני אדם שאין מוברין וקרקע שלהם קיימת בלי נזק ועכצ"ל דמיירי באתרא דכולא מוברי כי לא נשא הארץ במקום ההוא לישא פירות רצופין בלי הברה ולכך נתן הטעם דכ"ש הוי חזקה דה"ל למחויי ולחוס אקרקע שלא יהיה חריבה לרב נשיאת פירות ופשוט. והב"ח כ' דהטור לא עמד על סוף דעת ר"י דהוא מיירי במקום דמקצת מוברי' וקצתם אינו מוברי'. ואין מקום לדבריו כמ"ש כי ע"כ ר"י מיירי באתרא דכולם מוברין ובאופן זה חולק הטור ארבינו ישעיה. אבל במקום דקצת מוברין וקצת אינם מוברין לכ"ע הוי חזקה והנה מסתימת דברי הרמב"ם פט"ו מהל' טוען דין ב' הביאו מחב' לקמן סי' קמ"ה דע"א או' דאכל אג"ה וא' בד"ו דאין עדותן מצטרפי' שעל שנה שמעיד זה לא מעיד זה. ולא פי' באופן שמכחישין זה את זה דאחד אומר לא אכל בשנת בד"ו השני אומר לא אכל בשנת אג"ה: ש"מ דאפילו סתמא אין מצטרפין ומזה מוכח דלא ס"ל כרבינו ישעיה דאי ס"ל כוותי' למה לא יצטרפו הא מיירי באתרא דמוברין כמ"ש המ"מ והסמ"ע לקמן בסי' קמ"ה ואם כן כל אחד העיד על שנת חזקה והוי כמו אחד אומר דאכל בשאר שדות אב"ג וא' דה"ו דמצטרפין דמ"ש א"ו דס"ל כדעת טור ואם כן בממ"נ אה נימא דאין מכחישין ושניהם אומרים אמת הרי אכל באתרי דמוברי ששה שנים רצופי' ואין כאן חזקה דלא אחזיק כדאכלי אינשי. ואם אין כאן ב' עדות וכמ"ש הטור לקמן בסי' קמ"ה ומוכח להדיא דלא כר"י. ולכך הש"ע דסתם לקמן בסי' קמ"ה כהרמב"ם לא ה"ל להביאו כאן דעת רבינו ישעיה ובפרט בראשונה. והעיקר כדעת הטור דלא הוי חזקה:
ג
אבל אם הוציא וכו' עיין סמ"ע ס"ק יו"ד דכתב בשם הרשב"א דאל"כ בטלת כל החזקות בזמה"ז כי בעו"ה נתרבו המסי' עד שאין הפירות מספיקין וכו' עכ"ל נראה דמיירי דאין כל שנה ושנה ההוצאות רצופי' רק לפרקים וכן מסים בעת מלחמה וכדומה אבל בעת שלום אין מסים אבל אם הוצאה תמיד מה חזקה יש הלא ניחא ליה לבעה"ב שיאכל ויוציא כדי להרוויח ובזו ניחא הראיה דמביא רשב"א מאכלה ערלה דודאי הוצאות יותר מן אכילת עצים דהתם ודאי אלו שני ערלה מתמידין תמיד מי פתי יוציא הוצאות בשביל עצים רק הואיל לאחר כלות שני ערלה הרי אוכל כל פירות ולא סגי בלא"ה שיוציא בשני ערלה אף דאז הוצאות מרובה משא"כ בשדה דתמיד ההוצאות יותר מאכילה הרי זו שדה גזרה ומה לי שהוצאות מרובות סוף כל סוף אין חפץ בשדה זו כי ההוצאות מרובה על שבח ומה יקפיד בה הבעל השדה אם אחרים אוכלים היוצא השדה ונותנים הוצאה המרובה. אבל ודאי דאין הוצאות כסדרן ודמי' לערלה ופשוט. וכן מעיד המציאות דאם המסי' תמידין וכן בהוצאות מרובי' אף הפירות מתייקרין דלפי הוצאות כן השער הפירות לפי ערך ואינו במציאות שירבה ההוצאות על השבח רק מיירי כמש"ל דלפעמים המס מתגבר ולכך השער מהפירות בזול לפי שנים הפשוטים וזה פשוט. אך מכל מקום דין זה צל"ע ותמהני מהרמ"א דהביאו להלכה בלי חולק דדין זה באמת צ"ע דהא כל ראיה רשב"א מן הך דערלה ולפי דעת הרמב"ם וכ"כ המחבר בסעי' י"א דפי' של ערלה דהיינו דאכל פירות ערלה באיסור אין ראיה משם ומכ"ש לפי דעת הטור דס"ל דאף דבערלה דפי' אכילת עצמן מכל מקום צריך להיות בעצים יותר מההוצאה אם כן ליתא לדינו של רשב"א ואף דהב"ח וכן בש"ך בס"ק א' הכריע כרשב"א נגד הטור מנבד דלא ידעתי למה פסקו דלא כטור דהא מסתבר טעמיה אף גם כיון דהרמב"ם מסכי' בזה דהא דעתו באכילה זמורת שאינן היותר על הוצאה לא הוי חזקה דאלו ס"ל כן לא הוי דוחק' לפרש דאכילת איסור הוי חזקה (דל"ל דס"ל דאכילה זמור' לא שמי' אכילה דהא מבואר בכתוב' דף פ' דקרוי אכילה) וע"כ דטעמו משום דסתמא דזמורי' אינם יותר מהוצאה כמ"ש הרשב"א ולא ס"ל דהוי בכך חזקה ואם כן דהרמב"ם והטור בחדא דינא וטעמא איך אפשר לפסוק דלא כוותי' על סברת הרשב"א לחוד' ולכן השמיט רבינו המחבר הך דינא דרשב"א היותו פוסק כרמב"ם ודינא דרמ"א צ"ע:
ד
בנה אדם חורבתו וכו' עיין סמ"ע ס"ק י"ד דרצונו לומר דהך דינא אליבא דכ"ע נשני'. ע"ש שדחק ואין לנו לבדות דברים מלבנו בסברות דחוקים כי ברמב"ן מבואר בסוף פיסקא מאי בינייהו דקל נערה דברי הטור דלמדו הדיינים שאין בנין החורבה עולה למנין ג"ש ונתן הטעם דמימר אמר כל ממונו יוציא לבנין כדאמרינן כל שיבא דכרבא לעילי' בה עכ"ל הרי דמדמהו להך דניר דאין לו חזקה מטעם דכל שיביא דכרבא לעיל ביה. אף בבנין כן בלי שינוי ופשוט. והסמ"ע לא ראה דברי הרמב"ן כי כתב בפרישא שלא נמצא בחידושי רמב"ן שלפנינו דברי הטור ולא חיפש כל הצורך כי חפש בפסקא דניר הוי חזקה ושם לא נזכר דבר אבל דברי הרמב"ן הם אח"כ בפסקא המתחלת מ"ב דקל נערה וכו' ואלו ראה לא כתב כן. וברור דהך דבנין במחלוקת הפוסקים אתמר
ה
וכן אם תקן השדה בהשקאת מים וכו' היינו שנה אחת כדי שעי"כ יוכל לזרוע ולהצמיח בשנה שניה ועשה כן בשנה שניה ושלישית מכל מקום אין שנה זו מצטרפת להך דיעה דבנין אין מצטרף אף דזו הוא עיקר לעבודת השדה מ"מ הרי לא נהנה בשדה זו. וא"ש דכפל הרמ"א אף דכבר אמור לעיל בדברי מחבר ס"ה דלעיל מיירי דכן עשה כל ג"ש בלי אכילת פירות כלל וכאן קמ"ל דאף דעי"כ הולידה הארץ והצמיחה פירות ואכלן בשנה שניה מכל מקום אין שנה ההוא שלא אכל רק תקן מקום שוקת מים מצטרף וא"ש וא"צ למ"ש הסמ"ע בס"ק י"א.
ו
וכן אם באתה לידו בעודה שחת וכו' אעפ"י שלא יאכל בשלישי' אלא שחת עי' סמ"ע ס"ק ט"ו דפירש דאכל ג' תבואות והשחת היה לשנה רביעית והקשה דלדיעה דס"ל לעיל בסעיף א' דבג' אכילה סגי לא קמ"ל מידי ותי' וקמ"ל להך דיעה דבעי ג"ש מיום ליום ע"ש ועדיין לא תי' כמ"ש הב"ח דגם בזה לא קמ"ל דכיון דאכל ג' אכילות ושהה בידו ג' שנים מה ה"ל למעבד יותר ומהכ"ת לא יהיה לו חזקה. ועד מתי ליתחזק וליזול וע"ש בב"ח דדחק. ונראה דהטור ס"ל כהנך דסברי כמ"ש הרמב"ן בחידושיו פסקא פירא רבא וכו' דהא דבעי ר"י ור"ע חדשי' לפירי רבא וזוטרא אף דאזלינן בתר אכילות הוא הטעם משום דאם זרעו בעלי' והגיע קמה לקצור ונכנס זה וקצרה אין אכילה זו עולה לו שהרי שנה זו בחזקת ראשון עומדת ואין אומרים בקמתה מכרה ואין אכילה עולה אלא לזרוע וקוצר וכו' ע"ש. ולפ"ז ה"א ה"ה לחכמי' דס"ל בג"ש מ"מ בעי ג' אכילות גם כן הדין כן ואם כן זה שהחזיק בתמוז שהיה אז התבואה עומדת לקצור והיה שחת ואכלה באב אין זה אכילה עולה לו רק שייך לבעל הראשון ואין לו לחשוב רק מה שזורע אחר אב וקוצר באב הבאה זו אכילה יחשב לו אם כן אין כאן אכילות רק שנים בב' שנים כי אכילה באב השניה לשנה ראשונה יחשב שהיה החרישה וזריעה וכן האכילה באב בשנה השלישית ומן אב בשנה הג' עד תמוז תשלום שנה ג' אין כאן אכילה אלא שחת ואם כן אין כאן רק ב' אכילות בג' שנים וה"א דאין לו חזקה וקמ"ל הטור דהוא חזקה חדא דהא עכ"פ החזיק ג' שנים ואכל כל מה שהיה ראוי לו לאכול בשלשה שנים הללו הן רב או מעט ועוד בממ"נ אם אתה מחזיק אכילה ראשונה ללא כלום הואיל ועיקר חרישה וזריעה היה ביד בעל הראשון אף אתה אמור בשנה אחרון שהחרישה וזריעה ברשותו נעשה אף דלא קצר מ"מ הוי אכילה וקרוי דהחזיק בג' אכילות וזהו שכ' הטור ומתבר בבוא לידו בעודו שחת ואכלה בשנה שלישית בעודו שחת דהוי חזקה והיינו מכח ממ"נ כמ"ש ולק"מ כי טובא קמ"ל וזה ברור בכוונת הטור והרמ"א ולק"מ מקושית הסמ"ע וב"ח:
ז
אע"פ שנהנה בטבירה ה"ז חזקה. זהו דעת הגאונים ורמב"ם ותמהו דהא בגמ' דכתוב' פרק האשה אמרינן אפי' אכל חבילי זמורות ר"י לטעמיה דאמר ר' יהודא אכלה ערלה ה"ז חזקה ואי הפי' כמ"ש הרמב"ם דאכל אכילה גמורה באיסור אין כאן ראיה דחבילי זמורת קרוי אכילה. ומ"ש המ"מ ליישב דבערלה באמת הפי' אכילה חבלי זמורת או אכילה באיסור רק בכלאי' ע"כ הפירוש אכילה באיסור דבכלאי' אף העצים אסורים עדיין אינו מיושב כל הצורך דמ"מ מנלן למידק מה דאכלה ערלה הוי חזקה דאכילת עצי' קרוי אכילה דלמא לא קרוי אכילה רק בערלה הפי' אכילת פירות גמורים ובאיסור דמהני בחזקה כמו כלאי' ולכן צריך לומר דודאי בערלה ובשביעית לא מהני אכילה באיסור דלמה ימחה המערער מה איכפת ליה הא הפירות הם אסורים עליו ולשרפה עומדים רק תזקה דמהני בהו הוא באכילה חבלי זמור' דהן עצים דהיתירא אבל בכלאי' דאי אתה מוצא עצים דהיתירא באמת הפירוש דאכיל באיסור ומכל מקום יש בו חזקה דאנן אמרינן למערער למה לא מחית הלא הייתה יכול לאכול מתוך שדך בהיתר פירות דכי היתה מחויב לזרוע כלאים שתאסור בהנאה. ואיך תנוח שדך ביד זרים וכן כתב הרמב"ן. ואני מוסיף עוד טעם דודאי אכילת איסור לא שמי' אכילה והמערער ברואהו שאוכל באיסור הוא כאכילת גזלן ואינו משגיח למחות. מה שאין כן באכילת כלאים אמרינן למערער בממ"נ אם כדברך כן הוא שאין הקרקע למחזיק רק שלך אם כן אינו אוכל באיסור כלל דהא כלאים כשאינו שלו לא נאסר כמו שכתב הרמב"ם בהלכות כלאים פ"ה דין ת' סיכך גפן חבירו על תבואת חבירו לא קידש אחד מהן שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וע"ש דמשמע זולת פועל של בעה"ב אף לדידיה לא קנסהו ומותר בהנאה ואם כן יפה אכל והיה לך למחות וא"ש. ולפ"ז צ"ל הא דקתני דאכילת איסור מהני היינו בכלאים אבל בערלה ושביעית באמת לא מהני רק באכילת עצים ולא כן משמע דברי רמב"ם ודברי המ"מ ולכן אפשר לומר דס"ל לרמב"ם דאכילת איסור הוי חזקה כמשמעות הגמרא רק צריך טעם דמה ה"ל למערער למחות ומה נ"מ ליה באכילות כיון שהמה אסורי הנאה וצ"ל כיון דערלה וכלאים מהנשרפים וכן שביעית כתב הרמב"ם דהוי מנשרפים וקי"ל כל הנשרפים אפרם מותר ובשלה ע"ג גחלים של ערלה וכלאים מותר א"כ ה"ל למחות דיש הנאה בערלה להנות מגחלתן וא"כ שפיר דייק הגמרא מזה בכתובות בבעל המוציא הוצאות על נכסי אשתו דאם אכל קמעא דמפסיד דאף אכילת עצים קרוי אכילה דהא כאן כל הנאת המערער למחות היה בשביל הנאת תשמיש עצים. וש"מ דזה קרוי הנאה ואכילה וא"ש ודוק. ובלא"ה נראה דאף דיעה זו ס"ל דאם לא אכל באיסור רק אכל עצים בעלמא דהוי חזקה דהא אמרינן בגמרא מנלן דג"ש חזקה וילפינן שהרי הנביא עומד בעשירי (ולגי' ר"ח עומד בתשיעי) ומזהיר על אחד עשרה וכתב שדות בכסף יקנו והגמרא פריך דלמא עצה טובה קמ"ל וקשה הא מבואר דהבית נחרב במוצאי שביעית ועיין בעירובין דשנת ל"ו ליובל נחרב הבית והיינו מוצאי שביעית דל"ה ליובל שנת שביעית וא"כ שנה עשירי שמיטה היה ומה החזקה שיחזיקו בשנת שביעית בשדה ההוא. וכי נאמר הנבואה לעושי רשעה ת"ו שיאכלו באיסור שביעית ועכצ"ל דגם בשביעית משכחת ליה אכילת היתר דהיינו עצים ויש בהו חזקה וברור:
ח
אא"כ אכל זמורה ומבואר בחידושי רמב"ן בפי' ירושלמי דאמר על מחלוקת ר"י ור"ע שני ערלה איכא ביניהם דאם אכל עליו וקנוקנות וכדומה דלא הוי פירי לר"י וגרע אכילתן מחבלי זמורת ע"ש בפסקא פירי רבא וכו'. ונראה דאף החולקים על הדיעה קמייתא היינו בערלה ושביעית אבל בכלאים מודה דהוי חזקה מטעם שכתבתי לעיל בדברי הרמב"ם וכ"כ הרמב"ן בחידושיו להדיא דבכלאים יש חזקה דמ"מ המערער הפסיד וה"ל למחויי וכ"כ הנ"י וכן מבואר בטור דכתב אכלה באיסור כגון ערלה ושביעית לא הוי חזקה ודחקו הפרישה והב"ח דלמה השמיט כלאים השנויה ג"כ בברייתא ומ"ש לתרץ דקשה למצוא בכלאים זמורת דחוק דכיון דבברייתא קתני להו אף הטור ה"ל למתני ועוד דעל אכלה באיסור דלא הוי חזקה דמיירי דאכל פירות אין זו תי' ובכאן ה"ל לטור למחשב. ובזו פתח תחילה אבל ברור דכרמב"ן ס"ל ולכך כשכתב דהאוכל באיסור לא הוי חזקה מנה רק ערלה ושביעית אבל בכלאים הוי חזקה וא"ש ודברי הטור ברורים. ומאחר דבלא"ה דעת גאונים ורמב"ם דבכ"מ הוי אכילת איסור חזקה א"כ פשיטא דבכלאים הדין כמ"ש הרמב"ן והנ"י ומשמע להדיא כן מדברי הטור ופשוט:
ט
אם האילן משיר פירותיו וכו' אינו חזקה צ"ע דהביא המחבר דין זה הנזכר בטור מבלי תולק דמלבד דלפי' ר"ח הוא דוקא אילן שמשיר פירותיו קידם זמן כמ"ש הסמ"ע והב"ח אף גם הא הרמב"ן בחדושיו מפרש איפכא דלרב באילן המשיר פירותיו הוא דלא הוי חזקה משא"כ לשמואל דקי"ל כוותיה אף בזו תזקה וא"כ יש כאן ספיקא דדינא. אלא שלענ"ד לשיטת המחבר הך דינא ליתא דהא על א"ב דקל נערה יש שני פירושים פירוש א' דקל המשיר פירותיו ופי' שני שעושה פעמיי' בשנה והני ב' פירושי' נ"מ דלפי' ראשון ע"כ מוכח דאף לשמואל בעי' ג"ש מיום ליום דאל"כ הל"ל בפשוט א"ב חרפי ואפלי וכמ"ש הרא"ש להדיא ולמה בחר בנ"מ בדבר בלתי שכיח ונמצא: אבל לפירש שני י"ל לשמואל לא בעי ג"ש ותלי בעשיית פירות ג"פ לבד וא"כ הך דיעה דס"ל דבשדה אילן בנ' אכילות סגי ע"כ דס"ל כפי' השני דקל נערה שעושה ב"פ בשנה וכ"כ הב"ת להדיא דרמב"ם ס"ל כלישנא בתרא לשמואל וכוונתו לישנא בתרא של פי' ר"ח לשמואל דדקל נערה פי' שעושה פירות ב"פ לשנה. ולפי' הזה אין כאן ראיה כלל דנאמר אילן המשיר פרותיו בעצמו בלי לקיטה דלא יהיה בו חזקה. דהא לא מצינן לו רמז בגמ' ומי יבדה זאת מלבו וא"כ צ"ע על מחבר דבסעיף א' סתם כרמב"ם דבג' אכילות סגי וע"כ דמפרש דקל נערה שעשה ב"פ לשנה הפירות ואם כן הך דינא באילן המשיר פירותיו אין לו מקור לדינא וא"כ לא ה"ל לסתום פה כהטור דגריר בתר שיטת הרא"ש דס"ל תמיד בעינן ג"ש אף לשמואל ותופס הך פירוש דקל נערה שמשיר פירותיו לעיקר מה דלא קרוי להלכה לשיטת הרמב"ם. ודוחק לומר דהמחבר במטבע קצר שלו חזר מע"ש בב"ה וס"ל דאף הרמב"ם ס"ל כהך פירוש דקל נערה שמשיר פירותיו וס"ל דקושיא הגמ' מה בינייהו כך הוא דודאי לשמואל דסגי בג' אכילות א"צ לפנים דהא אמר להדי' עד שיגדור ג' גדירות וכו' ולא הזכיר כלל מענין ג"ש רק על רב דאמר ג"ש מיום ליום הנך ג"ש מאי עבידתא דהא אין חזקה אלא באכילת פירות ואם יושב בתוך שדהו בטל אפי' אלף שנים לא הוי חזקה וע"כ דאכילת פירות עיקר דאין אדם רואה חבירו אוכל ג"פ פירות מתוך שדהו ושותק כמ"ש הרמב"ן אם כן הך ג"ש מה עבידתא הל"ל ג"פ אכילת פירות ומה איכא בינייהו דהא העיקר תלוי באכילת פירות וע"ז משני דבאמת הכל תלוי באכילת פירות רק לרב הכל תלוי באכילת פירות וג"ש דנקט דכך דרך ג"ש לאכול ג' פירות וכמ"ש הרא"ש וא"כ אפילו לא קעביד מעשה רק הוא מעצמו אוכל הפירות דנשרו מכל מקום כיון שאכל ג' פירות הוי חזקה אבל לשמואל בעי דיעבוד מעשה אבל אם מעצמן נשרו לא הוי חזקה ולכך קאמר עד שיגדר והלכתא כוותי' אבל אכל ג' אכילות הוי חזקה לכ"ע אפי' לרב ולכך דינו של מחבר א"ש אבל מ"מ צ"ע דיהיה המחבר מחדש פירוש אחר מה דלא מצינו לו לשום מחבר ואפשר דקשי' ליה מ"ש הטור בשם ר"ח דס"ל בג' אכילות סגי אף דר"ת מפרש בחד לישנא דקל נערה דקל המשיר פירותיו ועכצ"ל דאף לפי' הזה סגי בג' אכילות והוא הדבר שכתבתי ומ"מ צ"ע:
י
י"א שאם התחיל וכו' גם זה צל"ע דלא ה"ל למחבר לסתום דהא מדברי הטור נראה להדיא דהך דינא תלוי בהך דין דניר לעיל אם אותן ימי' עולה למנין ג"ש או לא והרא"ש דס"ל הך דינא אף בניר ס"ל דמצטרף למנין ג"ש ואם כן המחבר דהביא לעיקר לעיל בסעיף ט' דניר אינו עולה וכמו שנראה מדבריו בסעיף ח' וכמש"ל לא ה"ל להביא הך דינא דבנות שוח דלשיטתו בעינן ג' אכילות דוקא וזה מבואר בטור וצ"ע.
יא
לא הוחזק אלא במה שאכל היינו בסאה אחד לא הוציא שאר אילנות הפירות רק אותן הג' אכל מהן כל שנה ובשאר שני סאין הוציאו שאר אילנות גם כן אם כן לב' סאין אין לו חזקה אבל לסאה ג' יש חזקה דהא בכל שנה אכל ג' אילנות מהסאה והנשארים לא הוציאו פירות וא"ש וזהו דלא כסמ"ע כאשר השיגו הש"ך ובפירושי הכל מיושב וא"ש:
יב
וי"א דה"ה אם היו רצופי' וכו' בטור הקשה בשם ר"י על דיעה זו דהא קי"ל אכלן רצופי' הוי חזקה והקשה הדרישה וכן הב"ח דהא י"ל כמ"ש הטור לאחר זה בנטועי' בפחות מד"א דיש הבדל בין אכלן כולן או קצת מהן דבעינן דיאכל אותן דלאו למעקר קאי. ובאמת כ"כ התוס' בישוב דברי הרשב"ם אבל גם זה לא הבנתי דהא התו' הקשו אח"כ בד"ה ממטע וכו' דהא במכר כשהן נטועי' י' לבית סאה קי"ל לא קנה קרקע דבעי מד"א עד י"ו אמות שהן עגולות (ובמלחמות ה' פ' המוכר משמע דהך שעורא נפיש משיעור יניקה ר"ן אמה וע"כ ס"ל דהן מרובעות ובאמת כן ס"ד בתוס' בעירובין אבל אסיקו כמ"ש התוס' כאן דהוי עגולות) ואינו שיעור ר"ן אמה שהוא י' לבית סאה. ותי' התוס' דרך בני אדם מבלי ליטע כ"כ מפוזרין י' לבי' סאה רק אין מקפידים על יניקתם זה מזה ונטעו רצופים ולכך במכר לא קנה אם אינו רצופין כ"כ כדרך בני אדם ליטע משא"כ בחזקה אע"פ שהן מרוחקים כשיעור יניקה הוי חזקה עכ"ל וא"כ איך נימא בנטועין ברצופין מי' לבית סאה דעומדים לעקור מה שסדרן של בני אדם ליטע כך ואם הם נטועין י' לבית סאה לא קנה קרקע כלל עד שיהיה נטועין רצופים ואיך נימא עליהם למעקר קאי ולא יועיל בהם חזקה. אדרבא דרך ממכר הוא שקונה ג"א קנה קרקע ברצופים. ולכך לא תי' הטור כן רק ברצופים מפחות מד"א דקי"ל אף במכר לא קנה דלמעקר קאי וכן דייק לשון התוס' דכתבו אבל בחזקה אע"פ שהן מרוחקים וכו' הרי דכתבו אע"פ שהן מרוחקים ומכ"ש מקורבים דהוי כמו מכר ודברי התוס' בישוב דברי רשב"ם צל"ע דנראה לכאורה דסתרו דבריהם שאח"כ וצ"ע ודברי הטור ברורים ודוק:
אורים ותומים, אורים
קמ״א
א
ובתי הבדים גם הם מיקרי עושה פירות תדיר כי יש בני אדם שמצניעים כל השנה ודורכים במעט מעט כ"כ התוס' ב"ב סמ"ע:
ב
המהלכים פי' לאפוקי קטנים שאינם מהלכים וכמ"ש הט"ו ס"ס קל"ה גם נקט עבד לאפוקי בהמה דאין לה חזקה אפילו ג"ש כמ"ש המחבר שם סמ"ע וכן דעת הסמ"ע לעיל סימן קל"ה דיש חילוק בין עבד לבהמה אבל לא כן דעת הש"ך לעיל רק דעתו דאין חילוק כלל וכמ"ש המחבר סי' ע"ב סכ"א ע"ש ועיין מש"ל באריכות:
ג
הרחק כראוי כן הוא לשון הרמב"ם ולשון הטור הוא אפילו הן נטועין בפחות מד' אמות וכ"כ המחבר בסעיף י"ח מש"ה חזר וכתבו שם סמ"ע:
ד
כדי שתעשה הרבה וכו' בטור משמע דאם השדה טובה שא"צ להובירה וגם אנשי בקעה בסביבות השדה היה זורעין אז לא הוי חזקה ועיין בתומים דהעליתי דיפה עשה המחבר שהשמיט דעת הטור ואדרבא צ"ע על הטור דפוסק דלא כדעת אביו ז"ל ע"ש:
ה
י"א דהוי חזקה זהו דעת ר"י בטור והב"ח כתב דהטור לא ירד לסוף דעת ר"י דהוא באתרא דמקצת מוברין ומקצת וכו' ושרי ליה מרא דע"כ ר"י איירי באתרא דכולן מוברין ועיין תומים שהוכחתי כן ואם קצתם מוברים גם הטור מודה לר"י ועיין עוד מ"ש שצ"ע על המחבר שהעתיק דעת ר"י בראשונה ואני הוכחתי שרמב"ם לא ס"ל כוותיה ולקמן סימן קמ"ה פסק דינא דרמב"ם וצ"ע עכ"פ העיקר כטור דלא הוי חזקה וכאשר הוכחתי בתומים:
ו
אבל אם הוציא וכו' בתשובת רשב"א סיים וכתב ז"ל הואיל שאין זה מכח כחישת הארץ דאל"כ בטלה בזה"ז כל החזקות מאחר שבעו"ה נתרבו המסים עד שאין מספיקין הפירות סמ"ע ועיין תומים כתבתי שנראה דמיירי דאין הדבר תמיד רק לפרקים בעת מלחמה וכדומה דאם יתמיד ה"ל ארץ גזירה ול"ש חזקה דניחא לב"ה שיוציא אחר הוצאה יתר על השבח ע"ש וניחא בזה ראיית רשב"א מערלה ע"ש מ"מ העליתי צ"ע על הרמ"א דכל ראית רשב"א הוא מערלה ולשיטת הרמב"ם ויתר גאונים מהך דערלה אין ראיה וכן פי' המחבר לקמן סעיף י"א ולכך השמיט כאן דעת רשב"א ובפרט לדעת הטור לכן צ"ע על הרמ"א דהביא כאן כאילו אין חולק עליו ובסעיף י"א הניח דברי המחבר בלי הג"ה וצ"ע:
ז
אם בנה וכו' כתב הסמ"ע שאין בזה מחלוקת וד"ה הוא ומשום כך דחק עצמו ועיין תומים שזה גרם כמו שתמה בפרישה על הטור מ"ש בשם רמב"ן לא נמצא ברמב"ן ע"ש ולא דקדק כל הצורך כי עיין בפסקא הרמב"ן ד"ה ניר אבל האמת עם הטור שכ"כ הרמב"ן בפסקא ד"ה מ"ב דקל וכו' ומשם מבואר דאיכא פלוגתא גם בדין זה ואילו ראה הסמ"ע זאת לא כתב שד"ה היא ועיין תומים באריכות:
ח
השקאת המים כתב הסמ"ע כבר כתב המחבר לעיל ס"ה וכן אם פתח וכו' ושם נקט המחבר לשון הרמב"ם ומהר"ם כאן נקט לשון הטור ועיין תומים דא"צ לזה רק הפי' דעשה כן שנה אחת שעי"כ יוכל לזרוע ולהצמיח בשנה ב' וכן עשה בשנה ב' וג' ע"ש ותמצא רה קמ"ל הרמ"א יותר מהמחבר לעיל ס"ה ע"ש ודלא כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"א ע"ש:
ט
מפני וכו' לשון הטור ובמקום שיש להם בהמות הרבה ודרכם לקצור תבואות שחת לבהמתם הוי חזקה סמ"ע:
י
אע"פ שלא וכו' שחת כתב הסמ"ע כ"כ הטור ג"כ בדקדוק אע"פ שלא יאכלנה בשלישית אלא וכו' משמע שנים הראשונים לא אכלה שחת ומ"ה דוקא הוי חזקה ומיירי שכבר אכלו ג' תבואו' גמורות ושחת אוכל ממנה בסוף ג' שנים ד"מ באתא לידו בתמוז והיה שחת ובאלול נגמרה ואכלה והוא תבואה גמורה וכן באלול בשנה ב' וכן באלול בשנה ג' וא"כ אכלה ג' תבואה גמורה ולא היה מ"מ השדה כ"א ב' שנה וב"ח ובכלות ג"ש מיום ליום אכלו שחת כי עדיין לא נגמרה וקמ"ל דל"ת דדיינן לאכול כל תבואה שגדילין בגמרן באותן ג"ש משא"כ ברישא דמיירי דאכל שחת גם בג"ש ראשונים וכו' מ"ה לא ה"ל חזקה כנ"ל לבאר הטור ורמ"א וק"ק מה קמ"ל הא לפ"ד שהביא מחבר ס"א די בג' תבואת דג"ש אע"ג שלא החזיקו בו ג"ש מיום ליום וי"ל דקמ"ל אפילו לדעת י"א שם דבעינן ג"ש מיום וכו' מודים בזה וגם הטור כ"כ משום דהצריך ג"ש מליאים עכ"ל ועיין תומים שהבאתי דברי הב"ח דתמה ע"ז דקשה מקמ"ל פשיטא מה ה"ל למעבד יותר אכלו ג' תבואה וגם היה שם ג' שנים מליאים וע"ש מה שדחק ואני העליתי פי' מספיק בטור ורמ"א וטובא קמ"ל ולק"מ קושית הב"ח וסמ"ע ע"ש כי אין רצוני להכפיל הדברים אבל דברים נכונים המה:
יא
אע"פ שנהנה בעבירה ה"ז חזקה זה דעת הרמב"ם ועיין תומים שהבאתי קושית המ"מ ואין תירוצו מספיק והעליתי תי' אחר ונכון ע"ש וגם כתבתי טעם נכון למה הוי חזקה דאף דאכילת איסור כיון דהוא ראוי להנות מאפרן וגם הוכחתי בראיה דגם לדעה זו אם אכל עצים היינו אכילת היתר הוי חזקה ע"ש:
יב
אא"כ אכל זמורות ועיין תומים שכתב' שבכיון השמיט הטור כלאים דאף החולקים על דיעה קמייתא מודה בכלאים ועיין בב"ח ופרישה דדחקו למה השמיט הטור כלאים וכן העליתי לדינא דבכלאים כ"ע מודה דהוי חזקה ע"ש ומ"ש הש"ך והב"ח להכריע כרשב"א עיין מ"ש בתומים ס"ק ג' דלא נראה כדבריהם ע"ש:
יג
וזרע חוץ וכו' ודרכן לזרוע שם כדי שיבואו החיות לאכול משם ולא יכנסו תוך השדה המוקפת גדר ויכול זה לומר שע"י זריעתו של זה נשמר מה שבתוך הגדר ולכך לא מחיתי לו סמ"ע:
יד
משיר פירותיו וכו' אינו חזקה כ"כ הטור מהרא"ש אביו בשם רב האי ולמדו מגמרא א"ב דקל נערה שפירשוהו שמנער הפירות מעצמו ולא כפי' הר"ח שפי' שמנער פירותיו קודם גמר בישול ובב"י משוה פי' ר"ח לפי' ר"ה וז"א כמ"ש בש"ע דלרב האי אפילו משירן אחר שגדל כל צורכן כיון דלא לקטו בידים לא הוי חזקה וכו' סמ"ע ועיין תומים דצ"ע על המחבר חדא דהביא דעת הטור בפשיטות מבלי חולק ומלבד שר"ח הנ"ל חולק אף גם הבאתי פי' הרמב"ן דפי' לשמואל דקיי"ל כוותיה הוי חזקה א"כ יש כאן עכ"פ ספיקא דדינא וצ"ע עוד העליתי צ"ע על המחבר דלפי דבריו בב"ה סותר עצמו לכאן שפסק כטור שסותם כאביו הרא"ש ולעיל ס"א סותם כהרמב"ם דבג' אכילות סגי וצע"ג ואף שכתבתי שחזר בו ממ"ש בב"ה וס"ל פי' אחר בגמרא מ"מ צ"ע שיתחדש פי' חדש בגמרא ע"ש:
טו
י"א שאם התחיל וכו' עיין תומים שצע"ג על המחבר דכפי שנראה מדברי הטור תלוי בדין ניר ולעיל ס"ט פי' המחבר דניר אין עולה וצע"ג:
טז
אלא במה שאכל אינו ר"ל דהוחזק באותן אילנות שאכל ובקרקעותיה דכיון שאין מצטרפים בכה"ג ומאילן שאכל שנה זו לא אכל שנה האחרת במה יהיה לו חזקה אלא נ"ל דר"ל דאין לו חזקה כלל אלא בפירות דשמיט ואכל שנה שנה שעברה ולא יאכל הפירות אפי' לשנים הבאות סמ"ע וכתב הש"ך מלבד דפירושו דחוק הדין תמוה הא מבואר לקמן סימן קמ"ה דכל היכא דאין לו חזקה צריך להחזיק גם הפירות ופי' הוא וז"ל דר"ל לא הוחזק כו' אם אכל כדין חזקה ואתא לאשמעינן דאף שאכל י' במקום אחד ג"ש רצופים ואח"כ אכל גם האחרים לא הוי חזקה להשאר אלא מה שאכל ועיין תומים כי האמת עם הש"ך מ"ש על הסמ"ע אבל גם פירושו דחוק ואני העליתי לפענ"ד פי' מספיק והוא בסאה אחד לא הוציא שאר אילנות פירות רק אותן הג' שאכל מהן כל שנה ובשאר ב' סאין הוציא שאר אילנות ג"כ א"כ לב' סאים אין לו חזקה אבל לסאה ג' יש חזקה דהא בכל שנה אכל ג' אילנות מהסאה והנשארים לא הוציא פירות ונכון:
יז
דה"ה אם היו וכו' זהו פירוש רשב"ם ובטור תמה על דיעה זו בשם ר"י הא קיי"ל אכלן רצופים הוי חזקה ופרישה וכן הב"ח תמהו על הטור ועיין תומים שנמשכו אחרי דברי תוס' בב"ב אבל גם דברי תוס' צ"ע וסותרין א"ע והנכון עם הטור ע"ש באריכות:
יח
יש לו קרקע וכו' בטור מפורש יותר וז"ל אע"פ שהקונה אילן אחד בשדה חבירו לא קנה קרקע ואם יבש לא יטע אחר במקומו וגם המוכר יוכל לחפור תחתיו למטה משרשים רק בענין שלא יזיק לאילן אם אכלה ג"ש ובא בטענה שמכרו לו ע"מ ליטע אחר תחתיו טענתו טענה וכו' סמ"ע:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5