א
מי שנתחלפו כליו בבית האבל והמשתה ובו ב"ס.
מי שנתחלפו לו כליו בבית האומן ה"ז ישתמש בהן עד שיבא בעל הכלי ויטול שלו ודוקא שנתן לו האומן עצמו אבל אם לא נתנם לו אלא אשתו ובניו לא ואפי' אומן עצמו דוקא שאמר לו סתם הילך טלית אבל אם אמר לו הילך טליתך לא:
ב
נתחלפו לו כליו בבי' האבל או בבי' המשת' לא ישתמש בהם: הגה וכשיבא בעל החפץ צריך ליתן החפץ לבעליו אע"פ ששלו נאבד וכן כובסת עכו"ם המכבסת לרבים והביאה לאחד שאינו שלו (תרומת הדשן סימן שי"ט):
באר היטב חשן משפט
קל״ו
א
ישתמש. הטעם מבואר בטור דאמרינן מסתמא נתן בעה"ב רשות לאומן למכור טליתו וה"ט דלא התירו באמר לו הילך טליתך כ"א דוקא בטלית סתם וגם לא במסרו לו אשתו ובניו אף שאמרו טלית סתם דמסתמא הם לא ידעו מענין המוכר עם האומן ונתבאר גם כן מאי שנא בית האומן מבית המשתה והאבל משום דשם אין רגילין לומר שימכרו טליתם עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהר"א ששון סי' ק"ט ובהרשד"ם חח"מ סי' קל"ט ובמהריב"ל ס"א סי' ק' ובמשפט צדק ח"א סי' ע"ו:
ב
עצמו. המחבר קיצר כאן ובטור מבואר יותר וז"ל ואם הוא שוה יותר על שלו כשיבא בעלה בשבילה יתן לו העודף או יחזיר לו טליתו והוא יתן לזה דמי טלית שלו שנמכר (ר"ל הברירה ביד זה שהטלית בידו להחזיר לו טליתו או ליתן העודף) ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ליקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שטלית זה היה שלו או יתן בו סימן עכ"ל הסמ"ע ואע"ג דלא ראו עתה בידו החפץ אלא הוא עצמו מודה שאינו שלו צריך להחזיר ואף שהאומן היה נאמן לומר לקוח במגו דהחזרתי כ"כ בתשו' רשד"ם ס"י ע"ש ש"ך:
ג
שלו. (והט"ז דקדק מל' המרדכי בדין זה דאם היה מונח ימים רבים אצל זה שהביאה לו הכובסת דבר שאינו שלו והוא זמן הרבה כ"כ שא"א לבני אדם שלא יחקור אחר שלו ודאי נתייאש ממנו והכובסת סלקה לזה בדבר אחר וע"ש) ודין אומן שנותנין לו כלים לתקן והשכינם ע"ל סי' שנ"ו ס"ז בהג"ה:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ו
א
ברייתא כ"כ דמ"ו ע"א ומטעמא דא"ר הוי יתיבנא קמי דחביבי ואמר לי וכי אין אדם עשוי לומר לאומן מכור לי טליתי וכמו שפירש רשב"ם שם וכתבו התוספ' שם אבל אם לא היה עשוי לו' למכור לא היה מותר מחמת שטעה אומן ונתן את שלו לחבירו דהוי כנתחלפו לו כליו בבית האבל וכו' כמבואר בס"ב
ב
אוקימתא דרב חייא בר רב נחמן שם
ג
ג"ז שם:
ד
כנ"ל וכן הוא שם בגמרא ובטור:
ה
שודאי טעה ואסור להשתמש שלא מדעת. רשב"ם וכמ"ש בסעיף שאחריו:
ו
שם בברייתא.
ז
ממשנה נטלו ליסטים כסותו וכו' בבא קמא דף קי"ד ע"א וכאן לא נתייאשו הבעלים מהם ומברייתא דלעיל וכ"כ בהגהות מרדכי שם בב"ק אבל ודאי אם השכינה עשו בו תקנת השוק וצריך להחזיר הדמים כמבואר לקמן סימן שנ"ו
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ו
א
וכשיבא בעל. שם בבית כו' עד שיבא כו' ול"ק עד שיחזיר לו את שנו:
ב
וכן כובסת. ג"כ שם בבית האומן כו' עד שיבא כו' כנ"ל וכובסת היא אומן כמ"ש שם וטליתו ביד כובס ומהא דב"ק נטלו לסטים כסות וכו':
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ו
א
סעיף ב' (לא ישתמש בהם) מי שיודע שחברו לקח טלית ותפילין למשכון ולובשם בכל יום והגיעו לידו טלית ותפילין של חברו אין לו להניחם בדקיימא לן בנתחלפו כלים בבית אומן או מרחץ עחו"מ סי' קל"ו. ואין לומר שחברו מוחל ודאי (כתבתי במק"א שלפעמים יש לצדד באולי שמסתמא ניחא לי') דאם לא כן מדוע מניח את שנטל משלו. ומצד אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן. י"ל שלחברו פשוט שמצד ניחא לי' לאינש למעבד מצוה בממוני'. אין קפידא בטלית ותפילין וממילא איננו מקפיד על שלו כי אולי יש לו לחברו איזה הוראת היתר מצד מלוה ישינה או שיפייסנו אחר כך או איזה אמתלא ובמק"א כתבתי אודות בתר גנבא גנוב ואין להקל. מנעלים יש לומר דלא קפדי וקיל היטב אודות ההלכה מי שנתחלפו כליו בבית המשתה וראיתי הרבה אין חוששים וכשחסר להם מנעלים במרחץ נוטלים אחרים דלשם ומחזירים תיכף. כי מנעלים מלוכלכים תמיד ואין קפידא כ"כ גם בזמן רפש והליכה לרחוב אינה קרובה כ"כ. וממהרים לשלוח שלא יתעכב מצאתו ממרחץ פנימי ולבישתו בגדיו עיכוב משהו כי בעש"ק קפידא על עכוב משהו וי"א מסתמא בעל מנעלים שלפניו לקח מנעלים שלו ואינם משיבין. אין כל כך סמיכה בכך. גם אם לא הי' שם רק ב' זוגות מנעלים ועכ"פ כשאפשר להוודע מי בעל מנעלים שלפניו יחליף אח"כ וכל אחד ואחד יקח שלו גם כששני הזוגות שוות לגמרי במהות ובחידוש כי גם דלא קפדי כ"כ מ"מ משתמש בשאינו שלו ומפקיעם שלא על מנת להשיב או שיוסכם ביניהם שכל אחד ואחד יקנה מנעלים שבידו ואם אינו יודע מי בעל מנעלים שלפניו לא יקחם כלל כי מכיון דאינו יודע למי ישיב מכיון דילבשם וילך לביתו לא יהי' עוד השבה מכיון דהמנעלים שלו לקח בעל מנעלים שלפניו עתה והלך לו ואינו יודע מי אשר לקח וגם הממונה במרחץ וכל אשר שם אינם יודעים ומסתמא אשר לקח לא ידע להזהר להזכיר במרחץ בכך. וע"י ששוים זל"ז תקלה ביותר כי על ידי זה מסתמא יסבור ששלו לקח ואין עומד להשבה. ואולי במקום צער גדול בכך י"ל קולא בספק ספיקא ספק שאשר לקח יכיר שאינם שלו ויזכיר במרחץ ויהי' השבה לכאו"א מנעלים שלו על ידי שמודיע במרחץ שיודיעו כפי אפשריות וספק שאשר לקח מקנה מנעלים שלו למי שהחליף ורק ספק אחד להחמיר שמא אינו מכיר ולא יכיר ואינו יודע להקנות ולא להודיע וכנגדו ספק ספיקא להקל וספק ספיקא כרוב ואולי עדיף מרוב וגם שאין הולכים בממון אחר רוב היינו משום שחזקת מרי' עדיף מחזקה בעלמא מה שאין כן ספק ספיקא שכפי חזקת מרי' וכנ"ל שאין בהספק ספיקא התנגדות לחזקת מרי' י"ל דקיל ומועיל רוב. גם י"ל שגם שאין הולכים בממון אחר הרוב מכל מקום מה שמצד דררא של איסור פרישות ממון אשר לא הותר לו מהני בכך ס"ס ורוב כמו בכל מילי של איסור ורק לדרכי משפט קבעתה התוה"ק שלא לסמוך א"ע על רוב נגד חזקת מרי'. ובמק"א כתבתי סברא זו במה שאמרו חז"ל בביצה ל"ח יאכל הלה וחדי כו'. גם י"ל שבכך שייך מעין מה שאמרו חז"ל בהאי הנאה גמרי וקני אהדדי גם שבנתחלפו כלים כו' אין אומרים סברא זו מכל מקום בהנ"ל בצער גדול ושווים לגמרי ולא קפדי אינשי י"ל שבמה שעומד למכור יכול ליטלו שלא בפני בעליו ע"י שמשליש שוויו בידא'. וכתבתי במק"א שי"ל שהוא מצד זכי' שהשליש מזכה הממון ע"י זה יוצא המטלטל העומד למכור מרשות בעליו וכן בכך שהחליפים כבר הם ביד בעל מטלטל שרוצה ליקח עתה ואין זכי' גדולה מזו להצילו ע"י חליפים ממכשול גזל במה שבידו על ידי זה שגם כשאינו יודע ואין עומד להוודע מכל מקום מצד זכי' הו"ל כקנין חליפין וחצרו וכ"ש ידו קונה שלא שדעתו ועל ידי זה קונה בחליפים מה שבידו אך באינם שווים ואשר לפניו עתה בהם ש"פ בכך אין צד ליטול שלא על מנת להחזיר ומכל מקום י"ל שאין מוטל להרואים להזהיר בכך בספק אם יציית והרי עוד ספק אולי נודע לבעל מנעלים אלו שהחליף ואמר שמקנה מנעלים שלו למי שהוא נעל מנעלים שלו כדי להציל את עצמו מאיסור וביותר אם ספק גם כן שמא על מנת להחזיר לוקח וספק גם כן אולי ידוע בעל מנעלים אלו לבני מרחץ ויוודע לדקמן להחליף זב"ז:
ב
שם בהגה (צריך ליתן החפץ לבעליו) אחד אבד סידור שלו ומצא אחר שם סידור אחר ובא זה ונטלו ממנו באמרו שבודאי זה שהניח כאן סידור זה נטל את סידור הנאבד וכעת בא בעל סידור הנמצא ואומר שלא נעל סידור כלל פשיטא שיש להשיב הסידור גם שכבר הוא זמן רב כיון שבעל הסידור הנמצא הוא מעיר אחרת ומאז שאבד בביהמ"ד ה"ק דכאן איננו שכיח כלל כאן אין כאן הכרע לומר שנתייאש והרי בספרים ק' אין ייאוש גם במקום שרוב נכריים מכל שכן בביהמ"ד ה"ק. ואם אין לו סימן בהסידור על כל פנים יכול המוצא הסידור ליטול מיד מי שנטלו ממנו ע"י שאבד סידור וגם שהוא זמן רב ששתק לו ונתן לו לא שייך בזה מתנה ולא ייאוש כי כיון שאמרו לו כמה אנשים שיש אומדנא שבודאי הי' בזה חילוף כנ"ל על ידי זה נתן לו גם שהי' יכול לשאול על זה מבני תורה ה"ק. בין שהי' בו דעת לשאול ונתן מכל מקום לפנים משורת הדין בין שלא הי' בו דעת לשאול וסבר שעל ידי אומדנא דחילוף יש לו ליתן את שמצא לזה שאבד והרי לא ראה האבדה ולא שייך בזה סימן. ומכל מקום האמין לו באמרו שאבד אך עכשיו ששומע ממי שעל פי אומדנא שלו אין לחשדו במשקר כעין זה שאמר תחלה שאבד ואולי נאמנותו אצלו יותר מוחזק באומדנתו וגם אם האומדנא בנאמנות השני נגרע ערכה הרבה מכפי האומד שבנאמנות הראשון מכל מקום כיון שאין בזה סתירה והוא מאמין לשניהם רק שתחלה שהי' מוחזק אצלו בלי ספק שהי' בזה חילוף לזה נתן לפניהם משורת הדין. מה שאין כן עכשיו שנודע שאין שייכות בזה גם בגרמות מן סידור אחד לחברו. מדוע יתן הוא סידור שמצא הוא והוא שייך לו. לזה שאבד סידור א' כיון שסידור זה שמצא לא הי' על פיו שום גרמא לאבידת סידור של זה. וכי הוא רחמן יותר מכל אדם ואם יעוררו רחמים על זה שאבד סידור שלו ירחמו עליו רבים עשירים המרויחים בכל עת כעין מציאה באופנים שונים. ומהקובץ יעשו לו נדבה אם ירצו ובודאי אם הי' המוצא יודע מתחלה שלא הי' בזה חילוף לא הי' נותן ואנו רואים שנתן רק על ידי מה שאמרו לפניו שהי' חילוף. וגם אם עכשיו לא נשמע עדיין ממנו שום תביעה כגון דא פתח פיך לאלם הוא להודיעו שאם על פי אומדנא שלו נאמנו דברי שניהם. יכול לחזור בו ממה שעשה תחלה לפנים משורת הדין. וכשיתן הסידור להשני דהיינו לזה שאבד סידור זה ונאמנים דבריו לפי אומדנא בזה יעשה לנכון ביותר בטוב: בקצות החושן השיג על הט"ז ז"ל שם שכ' שכשיש ימים רבים אחר שהונח הסדין בידו מסתמא הי' ייאוש בעלים ואין צריך לחזור וכתב הוא דכיון דקיימא לן שכשאתה לידי' באיסורא לא מהני ייאוש אח"כ. גם בזה לא מהני ייאוש ע"ש. ואולי יש להמליץ עבור הט"ז ז"ל בזה שכוונתו מצד דלא שייך בזה כי אתא לידי' באיסורא אתא לידי' כיון שלא הוטל על הבעה"ב כלל מצוות השבת אבידה בזה ורק גבי מוציא קודם ייאוש שייך כן. גם אם לא הי' כוונתו כלל לזכות לעצמו ולא שייך בזה שום דררא דאיסורא על כל זה אמרינן בזה דאתא לידי' באיסורא דלא יוכל להתעלם מלקיים מצוות השבה אחר שיותן בזה סימן והכוונה רק דאתא לידי' בגדר חיוב חזרה והשבה ולא מהני אחר כך היאוש להפקיע מכלל מצוות השבה מה שאין כן בזה שמעולם לא חל עניו מצוות השבה. ואם תטול הנכריית הסדין הזה לעצמה מי ימחה בידה כיון שאין כאן לפנינו מי שאבד סדין זה וגם אם הי' כאן לפנינו מכל מקום לא על בעל הבית הזה שהובא הסדין לביתו בחזקת שלו המלאכה לטעון מאומה עם הנכרי אודות סדין זה והוא אינו צריך לטעון רק על שיושב לו סדין שלו או שויו. ואין שום שייכות בזה להסדין שה"בח אליו ואלו בדיניהם הייתה הנכריית פטורה מצד השבה דסדין זה יהי' מאיזה אופן שיהי' אם שלא הייתה כובסת שם אם מאיזה צד הרי פשיטא שלא הי' צד לומר שלא ליתן הסדין להנכריית על ידי מה שמודית שהוא של זה שצווח לפנינו שכיון שהנכריית יכולה לתבוע מהבעל הבית בדיניהם ההכרח להשיב לה ודאי כמו כן גם כן במה שהייתה כובסת לסדין זה ומוטל עלי' ודאי ההשבה אך מכל מקום כיון דהימנוה מתחלה על סדין זה יכולים ליתן לה עכשיו הסדין גם שזה צווח אל תאמינוה עוד בזה ולא שייך בזה מצוות השבה ועל פי שורת הדין אין צריך להאמין כלל למה שאומרת שהסדין של בעל הבית ויכולים לומר אולי אין זה רק שלה ולא הי' בזה מצוות ההשבה כלל מתחלה ולזה מהני ייאוש גם אחר שבא לידי' אך אין זה מספיק כשידוע ודאי על פי אומדנא ברורה בלבו שהסדין הוא של בעה"ב הצווח ולא קנחה אותו ודאי שבזה יש גדר השבה תיכף שיש ידיעה שכ"ה ואין ראוי להשיבו ליד הנכריית כלל וגם בדיניהם כ"ה ודאי שכיון שהיא מודית שהוא של בעל הבית שבודאי אין להשיב רק לבעה"ב. ואם כן הר"ז ככל מציאה שבאה לידו קודם הפקעה דייאוש גם שלא נתכוון לזכות בו ולפרש כוונת הט"ז ז"ל בזה שהוא באופן שבכל ימים רבים עד אז סברו שהסדין הוא של בעל הבית זה שהוא בידו ולא נודע בזה עד עכשיו שהכיר זה שהסדין שלו ולומר ששייך בזה כעין מ"ש הט"ז ז"ל בסי' ע"ה גבי מטבע מזוייפת שמחזקינין לפי סברתם גם דעכשיו איגלאי למפרע שאך בטעות היו מחזיקים בזה עד כה ושכ"ה בזה שעל ידי מה שסברו עד כה שהוא שלו לא שייך בזה לומר דאתא לידי' בחזקת חיוב השבה וחל הייאוש שפיר קודם שנודע חיוב ההשבה זה רחוק הוא מסברא כי רק שם שאנו דנין להעמיד על החזקה שכמו שהי' עד כה לא ישתנה שייך בזה שפיר צד חזקה על ידי מה שהי' מוחזק בעינינו עד כה ושלא לתלות בשנוי מזה גם על פי מה שיש לומר שהחזקה שעד כה הייתה בטעות למפרע מה שאין כן בזה שחזקת ההשבה הוא רק מצד מה שכ"ה על פי אמת גם בלי דעתינו שהרי גם המוצא וסובר שאבדו מי שהוא ממקום רחוק או מי שאינו ידע מסי' בזה וכדומה על כל זה פשיטא דלא מהני ייאוש אחר דאתא לידי' אך נראה שעל כל זה גבי הסדין לא שייך כן כי לא חל כלל דררא דהשבה תחלה ורק עכשיו שהסכים בעה"ב דהסדין שלא להאמין עוד להנכריית אז חל צד השבה ליד הישראל מה שאין כן בשעת הנחה דהסדין אצל זה מסתמא הי' אז ניחא לבעל הסדין להשיב הסדין רק אל הנכריית. ואם כן לא הי' שייך בזה גדר חיוב השבת אבידה ואם תטעה הנכריית ותשכח היכן הניחה את זה הסדין ותשלם משלה לבעל הסדין הרי לא מוטל כלל על זה שבידו הסדין שום השבה בזה ועל כל פנים הרי הסדין זה כאלו הי' ביד הנכריית בעת הייאוש כיון שמשורת הדין לא הי' מוטל ההשבה רק לידה וצלע"ע בזה: גם י"ל דברי הט"ז ז"ל הנ"ל אם נימא שטעמא דמלתא במה דלא מהני ייאוש אחר שמטא לידי' שהוא מצד שכיון שמוטל עליו להשיב הרי גם רשותו הוא כשל בעל המציאה. וכמ"ש בה' פסח דרשותו דהמפקיד הוא ע"ש וכ"ה בב"ק ר"פ הפרה אקנויי אקני לי' חצרו על ידי רשות שנתן לו להכניס השור או הפירות ע"ש. ומה שמהני ייאוש ושנוי רשות הייכו מצד שכיון שהי' שנוי רשות איגלאי מלתא למפרע שלא הי' הרשות של בעל המטלטל מה שאין כן אם לא הי' שנוי רשות לבסוף מוחזק ממילא שהרשות שייך לבעל המטלטל ולזה לא מהני בזה ייאוש וכמו שלפעמים לא מהני הייאוש דגרע מהפקר ועל כל פנים לא עדיף מהפקר בזה שהוא מונח ברשות המתיאש וכנ"ל. ואם כן בזה שלא הופקד רק מידי נכרי גם אם הי' הרשות כשל המפקיד מכל מקום לא שייך שהנכרי קנה על ידי ייאוש שהרי אין דין תורת חצר שהוא מדין שליחות גבי נכרי שאין לו תורת שליחות (בקצוה"ח בה' מכירה האריך בזה ועכ"פ כ"ה פשוט בהוראה בין הפוסקים ז"ל שאין חצר קונה בנכרי). וכיון דלא שייך תורת חצר בקנין לנכרי מסתבר לומר שלא נעשה כלל זה החצר של הנכרי מעיקרא וממילא נעשה של בעל הסדין ומהני ייאוש בזה ומכל מקום צלע"ע קצת בזה: גם י"ל שכוונת הט"ז ז"ל בזה מצד מ"ש שם שכבר סילקה הנכריית עבור הסדין וגם שבקצוה"ח תמה גם על זה י"ל שהכוונה היא מצד שעל ידי זה מועיל הייאוש. שי"ל בטעם מה שאמרו חז"ל שלא מהני ייאוש כדאתא לידי' באיסורא שהוא מצד שאמרו חז"ל בבבא בתרא. נהי דמייאש מגופי' מדמי מי מייאש ולגבי המעות הוא ששייך כן שכיון שכבר הי' עליו חזקת חיוב השבת המטלטל או שוויו. אם יפשע בו שיתחייב לכ"ע לשלם או אם שומר אבידה שומר שכר חייב גם בגניבה ואבידה על ידי זה יש חזקת החיוב ולא מהני הייאוש כיון דלא שייך ייאוש לגבי דמי מה שאין כן בזה שכבר סילקה הנכריית עבור הסדין ולא שייך שום צד חיוב במעות ועל גוף המטלטל מהני ייאוש גם אחר שכבר אתא לידי' בדרך חיוב השבה וצלע"ע בכל זה:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ו:א׳
א
וכן כובסת כותי. כ' בת"ה סי' שי"ט ז"ל ולא מבעיא היכא דראובן ידע בודאי שהסדין אינו שלו אלא אי הוי מספקא ליה ושמעון נותן סימנין מובהקין שהסדין שלו נתברר הדבר שנתחלף ע"י טעות או גזילה ולא מצי מעכב עכ"ל ונראה מדבריו דהיינו דוקא היכא דמספקא ליה הוא דמהני סי' מובהק אבל אם טוען ברי שהסדין ודאי שלו אפי' נותן שמעון סי' מובהק אינו צריך להחזיר. וע"ש בסי' רצ"ז סק"א באורך דל"מ סימן מובהק להוציא מיד המוחזק ואפי' מיד יתומים דטענו שמא אלא היכא דלא אמיד ע"ש:
קל״ו:ב׳:א׳-ג׳
א
והביאה לאחד שאינו שלו. בט"ז כ' בשם המרדכי ז"ל מכאן הבאתי ראיה על כובסת כותי וכו' ואבדה סדין אחד ונטלה סדין אחר ונתנה לו תמורת סדין שלו וצויתי להחזיר שהרי אותם יהודים אחרים לא נתייאשו מסדין שלהם אלא היו מרדפין אחר הכובס מפני הסדין שלהם וגם קי"ל גנב ופרע בחובו כו' דלא עשו תקנת השוק וכו' עכ"ל מדכ' שהרי הבעלים מרדפין אחריהם ולפ"ז היה נראה במי שנתנה לו הכובסת סדין א' תחת שלו ואינו ידוע של מי הוא וע"י זה היה מונח ימים רבים אצלו עד זמן שא"א לבלי אדם שלא יחקור אחר שלו ודאי מתייאש ממנו והכובסת סילקה אותו מאחרים עכ"ל:
ב
ולענ"ד לא נהירא דכיון דקי"ל שינוי רשות ואח"כ יאוש לא קנה ומשום דאתי' לידיה באיסורא א"כ אפי' ימים רבים נמי ל"מ כיון דבשעה שנתנה הכובסת לידו לא הוי יאוש וע' רמ"א סי' שנ"ו סעיף ג':
ג
ומ"ש הט"ז והכובסת סילקה אותו מאחרים נראה טעם נוסף על הך טעמא דיאוש. וגם זה אינו נראה דאפי' סילקה אותו בדמים כל שהסדין יש לו בעין חוזרת לבעלים כדאי' ר"פ המפקיד אשתכח כיפי הדרי למארי ומשום דהיו שומא בטעות וכבר כ' הרמב"ם פ"ח משאלה דבשילם נמי הבהמה עצמה חוזרת ועוד דמנא ידעי' שסילקה אותו בדמים שמא פטרה עצמה בטענת אונס ואפי' לדעת הפוסקים בסי' רצ"ה דשילם קנה הבהמה היינו דוקא בשילם מדעתיה ולא אטרחיה לבי דינא ושמא לא סילק בדמים עד דאטרחיה לדינא ולשון המרדכי שכ' שהרי הבעלים מרדפין לא אתי לאפוקי יאוש עכשיו דזה ל"מ כיון דבאיסורא אתי לידיה אלא לאפוקי יאוש קודם שנתנה לו הכובסת. ולכן נראה דהדרא סדין למאריה אא"כ ידוע שנתייאש מרא מיניה קודם שנתנה לזה וז"ב:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ו
א
הרי זה ישתמש כו'. הטעם מבואר בטור דאמרי' מדנתנו לו האומן ואמר לו הילך טלית סתם ולא א"ל הילך טליתך וכדמסיק המחבר ש"מ דגם האומן ידע דטליתו של אחר מסר לו במקום טליתו בכוון ובודאי לא עשה כן אלא מחמת שבעל טלית זה בקש ממנו למכור טליתו וכוון למכור אותו הטלית ונתחלף אותו הטלית בטלית זה וכבר קיבל האומן המעות מהלוקח ונתנו לבעל הטלית הזה ואותו המוכר כבר משתמש בהמעות שקיבל מהאומן מ"ה התירו לו ג"כ להשתמש בטלית זה ולא חששו שמא יחזור הלוקח ויאמר לו על בגד זה נתתי מעותי או ימצא בו מום ויבטל המקח ונמצא שהשתמש בטלית שאינו שלו דכיון דגם המוכר משתמש בהמעות אינו מקפיד כאשר גם זה ישתמש בטלית שלו ומזה יתבאר לך הטעם למה לא התירו לו לשמש כ"א בא"ל הילך טלית סתם וגם לא במסרו לו אשתו ובניו אע"פ שאמרו לו הילך טלית סתם דמסתמא לא ידעו מענין המוכר עם האומן ובלא דקדוק אמרו טלית סתם ונתבאר ג"כ מ"ש נתחלף הטלית בבית האומן מנתחלף בבית המשתה והאבל דה"ט דשם אין רגילין לו' לעושה המשת' ולהאבל שימכרו טליתם וק"ל:
ב
ואפי' אומן עצמו כו'. המחבר קיצר כאן ולא כת' כל חלוקי דין זה כאשר הן מבוארין בטור בסימן זה וז"ל ואם היא שוה יותר על שלו כשיבא בעלה בשביל' יתן לו העודף או יחזיר לחבירו טליתו והוא יתן לזה דמי הטלית שלו שנמכר (ור"ל והברירה ביד זה שנמסר לידו הטלית ליתן לו העודף כיון דזה צוה לאומן למוכרו ולא ביקש להחזיק בטליתו או להחזיר לו טליתו) ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ליקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שזה הטלית הי' שלו או יתן בו סי' דנהי שאנו תולין לו' שציוה להאומן למוכרו היינו כל זמן שהדבר ספק אבל כשבא בעל הטלית וטען ברי נאמן עכ"ל הטור ור"ל דיקח את שלו מיד זה שנמסר לו הטלית והוא יחזור אחר האומן ואף אם נאבד ביד האומן עכ"פ יקח זה את שלו וכמ"ש מור"ם בהג"ה בסעיף שאחר זה ואותו הג"ה קאי גם אדין זה אלא שבדין נתחלפו לו כליו בבית האבל ומשתה כל אימת שבא צריך ליתן החפץ לבעליו דשם מסתמא לא אמרי' דנתנ' להאבל או לבעל המשת' למכרו ומ"ה סתם מור"ם שם וכת' וכשיבא יתן לו משא"כ בזה דאין נותנין לבע"ה אא"כ טוען ואומר לא צויתי למכרו וכו' וק"ל:
ג
ה"ג דוקא שאמר לו סתם הילך טלית אבל א"ל הילך כו':
ד
והביאה לאחד שאינו שלו. שם בת"ה מסיק דלא ישתמש בו וצריך להחזיר כלי זה לבעליו אע"פ ששלו נאבד ודין אומן שנתנו לו כלים לתקן והשכינם ע"ל סי' שנ"ו ס"ז:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ו
א
ואפילו אומן עצמו בסמ"ע בהג"ה הנכתב בתוך ב' חצאי לבנה שהברירה ביד זה שנמסר לידו וכו' לפענ"ד הוא ט"ס דמה"ת יהיה זה ונרא' דהפי' בטור הוא שהדין ביניהם ולפעמי' מחזיר העודף כגון באונאה שתות וכיוצא ולפעמים מחזיר הטלית ולפי הטענות כן הדין:
ב
כובסת עכו"ם עט"ז שפסק דאם אין הבעלים מרדפין אחריה דאמרינן ודאי כבר נתייאש א"נ סילקה אותם בדבר אחר ע"ש והוא קצת ורחוק דדין זה לומר שכיון שאין הבעלים מרדפין דודאי נתייאשו לא נזכר בשום פוסק וגם הקצה"ח תמה דאימר נתייאשו אחר שבא לידו דהוי ש"ר ואח"כ יאוש ואימר פטרה עצמה כטענת אונס ואפשר דהט"ז כתב כן מסברא כיון שאינה מכבסת רק לבני העיר ודאי אילו לא סלקה את האחרים היה נשמע הרדיפה וגם אם לא הי' ת"י הכובסת קודם שבא לידו זמן רב היה נשמע הרדיפה ובוודאי הוא זמן רב ת"י הכובסת עד שאינו נשמע שוב הרדיפה ומקום שבא לידו הוי היאוש:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ו
א
ה"ז ישתמש בהן הטעם כיון שאמר לו הילך טלית סתם אמרינן דודאי בעל הטלית ביקש מהאומן למכור טליתו ונתחלף להאומן ומכר טלית של זה ומסר המעות להמוכר ולא חיישינן שמא יבטל המקח דכיון שמסתמא המוכר משתמש בהמעות לכך התירו לו לזה להשתמש גם בהטלית משא"כ כשאמר טליתך דהרי רואין שטעה וכן באשתו ובניו אמרי' מסתמא לא ידעו בענין האומן וכן בנתחלף בבית המשתה והאבל משום דאין רגילות לומר לעושה משתה למכור לו טליתו וכשבא בעל הטלית ואמר לא צויתי למכרו נאמן כיון שטוען ברי ואף דלא ראו בידו החפץ והיה האומן נאמן לומר לקוח במיגו דהחזרתי אפ"ה נאמן הבעה"ב: [ש"ך] ואם בעל הטלית מודה שציוה למוכרו רק שזה הטלית שוה יותר משלו הברירה ביד זה שנמסר לידו הטלית חו ליתן לו העודף או שיחזיר לו טליתו והוא יתן לו דמי הטלית שנמכר: (סמ"ע) וע"ב דהעיקר כמ"ש דחין לו בריר' וע"ש ואם נודע לו שנאבד שלו צריך להחזיר מיד: [ש"ך]:
ב
כובסת עכו"ם ולא ישתמש בו וצריך להחזיר הכלי בבעלים אף ששלו נאבד [סמ"ע] והט"ז כתב דאם אינו יודע של מי הוא ואין שום אדם רודף אחריו אמרינן דמסתמא נתייאש או שסלקה אותו הכובסת במעות וע"ב:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ו
א
שאינו שלו. עבה"ט שכ' הט"ז דקדק מל' המרדכי דאם היה מונח ימים רבים כו' ועיין בס' קצה"ח שחולק עליו ומסיק ולכן נראה דהדרא סדין למאריה אא"כ ידוע שנתייאש מאריה מיניה קודם שנתנה לזה ע"ש ובנה"מ מיישב דברי הט"ז ע"ש:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ו:א׳
א
הרי זה ישתמש בהן. עיין בתשו' ר"א ן ששון סי' ק"ט וע' בב"ח ודבריו פשוטים דכשנודע שנאבדו שלו צריך לחזור מיד ודמי למ"ש בס"ב ע"ש:
קל״ו:ב׳
א
ואפי' אומן עצמו כו'. ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי למכור טליתי ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ליקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שזו הטלית הי' שלו או יתן בו סי' כ"כ הטור והביאו ג"כ סמ"ע אע"ג דלא ראו עתה בידו החפץ אלא הוא עצמו מודה שאינ' שלו צריך לחזור ואף שאומן הי' נאמן לו' לקוח במגו דהחזרתי כ"כ בתשו' רשד"ם ס"י ע"ש:
קל״ו:ג׳
א
וכשיבא בעל החפץ וכו'. ע' בתשובות מהר"א ן' ששון סי' ק"ט:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ו
א
ס"ב בהג"ה וכן כובסת עכו"ם כו' דין זה הועתק מת"ה והוא תמוה וי"ל על ת"ה עצמו שהרי דין מפורש הוא במרדכי פרק הגוזל בתרא והוא לא הביאו ולפעד"נ ללמוד מדברי המרדכי בזה חידוש אח' שכ' וז"ל ומכאן הבאתי ראיה על כובסת עכו"ם שהיתה רוחצת בגדים לכמה יהודים ואבדה סדין אחד ונטלה סדין א' מן האחרים ונתנה לו תמורות סדין שלו וצויתי להחזיר שהרי אותם יהודים אחרים לא נתייאשו מסדין שלהם אלא היו מרדפין אחר הכובסת מפני הסדין שלהם וגם קי"ל גנב ופרע חובו כו' דלא עשו תקנת השוק ומחזירו בחנם אבל ודאי אם הכובסת משכנה את הסדין לאותו איש הרי עשו תקנת השוק במשכנתא עכ"ל מדכתב שהרי הבעלים מרדפים אחריה וה"ל כאמת גמור ולפ"ז היה נראה במי שנתנה לו הכובסת סדין א' תחת שלו ואינו יודע של מי הוא ועי"ז הוא מונח ימים רבים אצלו עד זמן שא"א לבני אדם שלא יחקור אחר שלו ודאי מתייאש ממנו והכובסת סלקה אותו בדבר אחר ובת"ה סי' שי"ט לא מיירי אלא בשני' באים לפנינו וטוענים בעדו שיחזיר לו מה שאין כן באם לא בא שום אדם וצועק על סדין שלו אמרי' ודאי סלקה הכובסת אותו כל שנשתהה שם כמ"ש:
אורים ותומים, תומים
קל״ו
א
מי שנתחלפו וכו' ועיין סמ"ע וש"ך שהעתיקו דברי טור דאם יבא בעל טלית לתבוע שיאמר מעולם לא צויתי למוכרו אם יש לו עדים שהיה שלו או שיש בו סימן יחזירו לו וכתב הש"ך אע"פ דליכא עדי ראה והיה אומן נאמן במגו דהחזרתי עכ"ל. ויש להבין בממ"נ אי איירי דאומן לפנינו ומודה דהוא שלו ל"ל סימן ואי חיישינן לקנוניא אף סימן לא מהני דהא האומן בקי בו שהיה אצלו ויכול להגיד לו הסימן ואי אין אומן לפנינו מה יועיל סימן נטעון להמחזיק בטלית להד"ם לא היה שלך מעולם רקהיה שלאומן כהנ"ל בסימן קל"ד סעיף ג' ע"ש וצ"ל דהוה מילתא דלא שכיח וכמו דלקמן בסימן רצ"ז מוציאין מיתמי בסימן מטעם דמילתא דל"ש לא טענין ליתמי אף זה כמוהו. דבא בכח אומן לא טענין מילתא דל"ש ואע"ג דשם בעינן דוקא בדלא אמיד אבל באמיד טענין אם לא הפקידו בעדים צ"ל אומן מגרע גרע והוי כהפקידו בעדים דסתמא דמילתא בגדים שהם אצלו הם בחזקת של אחרים. וכ"כ הת"ה בכובסת דעל סימן לחוד מוציאין אף דכובסת כיחש בבעל הסימנים והיינו דטענת גוים לאו טענה ואנן לא טענין מילתא דלא שכיח. והנה ראיתי בתשובת מהורא"ש סימן ק"ט דפלפל בדברי מהרשד"ם דאם ליכא עדי ראה והיה אומן יכול לטעון לקחתי דנטעון ג"כ למחזיק וע"ש ובאמת לפי דעת רשב"א לעיל סימן ע"ב סח"י בהגה דהנפקד הוא עומד במקום ראה אף כאן הדין כן דהמחזיק הוא עומד במקום ראה ולית ליה לאומן מגו וכמש"ל בסימן קל"ד ס"ד ע"ש ותמהני שלא הרגישו בזה דמה יועיל סימן נטעון למחזיק להד"ם כנ"ל:
אורים ותומים, אורים
קל״ו
א
ישתמש בהן הטעם מבואר בטור דאמרינן מסתמא נתן הבעה"ב רשות לאומן למכור טליתו וה"ט דלא התירו באמר לו הילך טליתך כ"א דוקא בטלית סתם וגם במסרו לו אשתו ובניו אף שאמרו טלית סתם דמסתמא הם לא ידעו מענין המוכר עם האומן ונתבאר ג"כ מ"ש בית האומן מבית המשתה והאבל משום דשם אין רגילים לומר שימכרו טליתם סמ"ע:
ב
ואפילו אומן עצמו כו' המחבר קיצר כאן ובטור מבואר יותר וז"ל ואם הוא שוה יותר על שלו כשיבא בעלה בשבילה יתן לו העודף או יחזור לו טליתו והוא יתן לזה דמי טליתו שלו שנמכר (ר"ל הברירה ביד זה שהטלית בידו להחזיר לו טליתו או ליתן העודף) ואם יבא בעל הטלית ויאמר לא צויתי למכור טלית ולא לקחתי ממנו שום דמים נאמן ליקח טליתו מיד זה אם יש לו עדים שטלית זה היה שלו או יתן בו סימן כ"כ הסמ"ע וכ"כ הש"ך ג"כ בשם הטור וכתב ואע"ג דלא ראו עתה בידו החפץ אלא הוא עצמו מודה שאינו שלו צריך לחזור ואף שהאומן היה נאמן לומר לקוח במגו דהחזיר כ"כ בתשובת רשד"ם ע"ש ועיין תומים דלא ידעתי מה מהני סימן או דלא צריך לכך בהודאת אומן או דלא מועיל דחיישינן לקנוניא וע"ש שהוכרח לומר בדוחק דחזקה כל הבגדים שנמצא ביד אומן הם של אחרים ודוחק ע"ש:
ג
וכן כובסת עכו"ם וכו' ואם נתן א' סימן אע"פ שהגוי' הכובסת מכחישו מוציאים כ"כ הת"ה מר' דהאי דינא סימן שי"ט ועיין תומים מ"ש מילתא בטעמא קצת ע"ש:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5