א
עבד ואשה וקטן שערבו ושנים שנעשו ערבים בשביל אחד ואחד בשביל שנים ובו ו' סעיפים:
עבד או אשת איש שערבו לאחרים או נכנסו קבלנים ונתחייבו לשלם אין חייבים לשלם עד שישתחרר העבד ותתאלמן האשה או תתגרש אבל קטן שערב לאחרים אינו חייב לשלם אף לכשיגדיל (טור ס"ב בשם הגאונים):
ב
אשה פנויה שערבה לאחרים ונשאת דינה כלוותה ונשאת שאם ערבה על פה (אינה) חייבת לשלם עד שתתאלמן או תתגרש ואם ערבה בשטר גובה ממנה ממה שהכניסה לבעלה:
ג
שנים שערבו לא' כשיבא המלוה ליפרע מהערב יפרע מאיזה מהם שירצה ואם לא היה לאחד מהם כדי החוב חוזר ותובע מהשני שאר החוב ויש חולקים ואומרים שאם יכול להפרע משניהם לא יפרע מאחד מהם הכל אלא גובה מזה מחצה ומזה מחצה אלא א"כ אין לאחד מהם שאז גובה מהשני הכל ואם אמר ממי שארצה אפרע יפרע מאיזה מהם שירצה:
ד
פרע אחד מהם כל החוב למלוה ובירר זה בעדים או בהתקבלתי שכתב לו שפרעו הכל אע"פ שלא אמר לו ערבני ואשלם חוזר ותובע מחבירו חלקו:
ה
אחד שערב בשביל שנים כשיפרע המלוה יודיעו בשביל איזהו מהם הוא פורע כדי שיחזור עליו:
ו
ב' שנכנסו ערבים ופטר המלוה את אחד מהם י"א שיכול המלוה לתבוע כל הממון מהערב הב' וע' בסי' ע"ז:
באר היטב חשן משפט
קל״ב
א
לאחרים. (בתשובת הרשד"ם סי' רי"ו כ' שעבד שערב בעד רבו והאשה שערבה בעד בעלה לא גריעי מאינשי דעלמא ואם יש ביד העבד נכסים מרבו וביד האשה נכסים מבעלה משלמין וע"ש כנה"ג):
ב
שישתחרר. וכ"כ הט"ו בסי' תכ"ד ס"ט לענין חבלה וע"ל סימן צ"ו ובסימן רל"ה ושמ"ט בדין קטן לענין הלואתו ומכירתו ומתנתו. סמ"ע:
ג
בשטר. הכלל דבעל בנכסי אשתו מחשב כלוקח לענין זה ומש"ה חוב שעליה שבע"פ אינו טורף מבעלה ושבשטר טורף וממילא נלמד שאפי' שבשטר אינו גובה אלא מקרקע שהכניס' או ששעבדה מטלטלי אג"ק לדינא דש"ס וע"ל סי' ס' ובסי' קי"ג מיהו נראה דגם למה שתקנו דמפני תקנת השוק לא יגבה מלקוחות מטלטלי המשועבדים לו אג"ק היינו דוקא מלוקח אבל מיורש גובה והכא דאית פסידא למלוה לא עשאו לבעל כלוקח וכמ"ש בסי' ק"ג ע"ש אבל ממ"ש הרמ"א בס"ס קי"ב משמע דגם לענין זה עשאוהו כלוקח עכ"ל הסמ"ע (עמ"ש בסי' קי"ד ס"ק ב' ע"ש) וז"ל הש"ך ולדידי צ"ע כיון דמדינא בעל יורש הוא אלא הטעם דלא איבעי ליה לאזופי בלא שטרא אמרינן איהו דאפסיד אנפשיה וכיון דאוזיף בשטרא אף שלא שעבד מטלטלי אג"ק גובה מיהו כל זה כשהמטלטלים אינם בעין אבל אם הם בעין גובה מהם אפי' במלוה ע"פ דלא גרע מלותה דאם המעות בעין גובה מהן ה"נ כשנשאת היה שעבודו על המטלטלים והרי הם בעין גובה מהם עכ"ל:
ד
שערבו. ובשנים שלוו מא' כ' ב"י בשם הרמב"ם דצריך לגבות מכל א' החצי וכמ"ש המחבר בר"ס ע"ז ושם בארתי הטעם ע"ש עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' י"ב ובתשובת מהרשד"ם סימן פ"ט:
ה
חולקים. כן הוא בתוס' סוף ב"ב מביאם הה"מ והר"ן וכן הוא בתשובת מיי' דמשפטים סי' ס"ג תשובת מהר"מ ועיין בס' גד"ת שער מ"ד. ש"ך:
ו
ואשלם. כ' הסמ"ע דצ"ל ושלם בלא אל"ף ור"ל אע"פ שבערב דעלמא שפרע למלוה אינו חוזר על הלוה עד שיאמר לו מתחלה ערבני ושלם בעבורי מ"מ כאן אצ"ל כן והטעם כיון דיכול המלוה להפרע מאיזה שירצה ה"ל כאילו א"ל ערבני וירד המלוה עם הלוה לדין ונשבע שאין לו דאז אף אם פורע הערב מעצמו חייב הלוה לשלם לו והכי נמי דכוותיה ובדין קבלן שכתב המחבר בסימן ק"ל ס"ב ע"ש עכ"ל ועיין בש"ך שהביא תשובת המבי"ט בדין ג' אנשים שקנו סחורה ביחד וכתבו שט"ח על עצמם ונעשו ע"ק זה לזה ובהגיע ז"פ מחל המוכר לאחד מהם את הערבות שנתחייב בעד חביריו אך שיפרע לו חלקו המגיע עליו כו' ע"ש באריכות מה שהעלה בזה לדינא:
ז
המלוה. כ"כ בטור המלוה וברמב"ם כתב למלוה וכ"כ המחבר בסי' ע"ז ס"ג ואיך שיהיה ר"ל המלוה יודיע להערב על איזה חוב קיבל ממנו המעות כדי שיחזור הערב על אותו הלוה לגבות ממנו שהברירה ביד המלוה לומר על חוב זה קבלתי כמ"ש הט"ו בסימן פ"ג ס"ג עיין שם עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך אבל הלשון דעל איזה מהם פורע לא משמע כן אלא נראה שהמלוה אינו חושש בשביל מי יפרע וקמ"ל דהערב יודיע למלוה בשביל מי פורע דאל"כ א"י לחזור על שום א' מהן דכל חד מצי למדחי אאידך וקמ"ל דסגי בהודעת הערב למלוה ע"כ (וכן פי' הט"ז וכתב ז"ל ונ"ל שאם פרע הערב סתם א"י לתבוע א' מהם עד שיפרע גם החוב השני או שיקח הרשאה מן המלוה עכ"ל):
ח
ופטר. (אם עשה המלוה שטר מחדש לאחד מן הערבים וזקפן עליו במלוה נפטר הערב האחר ואם נעשה שטר החדש בשביל שום חיוב נוסף לא נפטר הערב האחר. הרש"ך ח"ב סימן קנ"ו. כנה"ג):
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ב
א
לשון הטור וכ"כ הרמב"ם פכ"ז מהל' מלוה ולוה דין ט' וכתב ה"ה שלמדו זה כל המפרשים ז"ל מהרבה מקומות ומהם מהמשנ' שבפ' החובל (בבא קמא דף פ"ז ע"ב) העבד והאש' שחבלו באחרים וכו'
ב
שם ושם ודין י"א וביאר שם שאין לקטן דעת כדי לשעבד עצמו בדבר שאינו חייב בו וכתב ה"ה ואינו דומה למתנתו שהיא קיימת במטלטלין ממ"ש וכו' משום דהתם מדעת גמר ומקנ' ומוציא הדבר מרשותו אבל כאן אינו אלא שעבוד וכו'
ג
בעיא דשלח לי' אבוה בר גניבא לרבא בסוף יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ט ע"א) ולא אפשטא וכתבו הרי"ף והרא"ש ובעיין לא איפשטא הלכך מלוה ע"פ לא גבי מיניה דאיהו דאפסיד אנפשי' דלא אבעיא ליה לאוזפי בלא שטרא וכ"כ הרמב"ם שם דף י"ג וכתב שם ☜ ואם היו אותן מעות הלואה עצמן קיימין יחזירו אותה למלו' וכתב ה"ה בדברי רבינו שרירא ורבינו האי ז"ל וכו' ואפשר שיצא להם מע"ש בגמרא שם לותה ואכלה וכו' דמשמע דלא איבעיא אלא דוקא באבלה אבל איתנהו בעין מחזירין למלוה
ד
רמב"ם שם פכ"ה דין י' ומבואר במ"ש בסימן ע"ז ס"ג
ה
טור בשם הראב"ד שם בהשגתו שדנין בזה כפי המנהג ולמדין מן העכו"ם וה"ה בשם יש שדחקו והעמידו וכו' שאין ראי' להרמב"ם מדין האחין שחלקו ובא ב"ח וכו' ב"ב (דף ז' ע"א) והביאו ראיה מהתוספתא שם תניא המלוה את חבירו ע"י ב' ערבים וכו' ואם אמר ממי שארצ' וכו' וזה דעת הרמב"ן ז"ל וכ"כ הטור בשמו אבל הרשב"א הסכים לדברי רבינו וחולק בין ב' ערבים לשנים שלוו
ו
טור שם
ז
שם ס"ה בשם הרמב"ם שם דין א' וכתב ה"ה זה דבר פשוט ולא מצאתי מבואר
ח
טור ס"ו בשם הגאונים וכתב וזה נוטה לדברי הרמב"ם ז"ל שיכול לגבות כל הממון מאיזה מהם שירצה כמ"ש בס"ג:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ב
א
קטן כו'. דמו"מ שלו משום כדי חייו וכן מתנתו כדי דלעבדו ליה מידי וערא"ש שם ועבה"ג:
ב
(ליקוט) שאם כו'. ורשב"ם חולק שם וכן ר"ח ור"ב הביאו בהג"א שם (ע"כ):
ג
ואם ערבה בשטר כו'. דמ"מ בין לוקח בין יורש גובה ממנו:
(ליקוט) ואם ערבה כו'. כמש"ש דלמא וערשב"ם שם ד"ה ומקשינן כו' ופשוט הוא ועמש"ש (ע"כ):
ד
שנים כו' עד סופו. נתבא' בס' ע"ז:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ב:א׳
א
דינה כלוותה ונשאת. בס"פ יש נוחלין שלח לי' אבוה בר גניבא לרבא ילמדנו רבינו לוותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו בעל לוקח הוי או יורש הוי וכו' א"ל ר"פ לרבא לאו היינו דשלח רבין באגרתי' מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו גובה מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונית מנכסיו מתה הבת אמר ר"י בן אחותו של ר"י ב"ח ע"י הי' מעשה ואמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו אי אמרת בשלמא יורש הוי משום הכי אלמנתו ניזונית מנכסיו אלא אי אמרת לוקח הוי אמאי אלמנתו ניזונית מנכסיו אמר אביי אי לאו דשלח רבין באגרתיה אנן לא ידעינן והא תנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו. וכ' רשב"ם וזה לשונו והיורש את אשתו מפרש התם קסבר ירושת הבעל דאוריית' ואי לוקח הוי משעה שנשאה אפי' לאחר מיתה לא נפקא מכלל מקח וממכר ותהדר ביובל ע"כ אמר לו רבה והשתא דשלח מי ידעינן והאמר ר' יוחנן בר תנינ' באושא התקינו אשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא אמר רב אשי בעל שוי' רבנן כיורש ושוי' רבנן כלוקח והיכא דטבא לי' עבדי' לי' גבי יובל שוי' רבנן כיורש משום פסידא דידי' גבי דריב"ח שוי' רבנן כלוקח משום פסידא דידי' גבי דרבין שוי' רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה והא גבי דריב"ח דאי' פסידא דלקוחות ושוי' רבנן כלוקח התם אינהו דאפסידי אנפשייהו כיון דאי' בעל לא אבעי' להו למיזבן מאיתתא דיתבה תותי גברא וכתבו שם תוס' וז"ל בד"ה והיורש אשתו פי' בקו' ואי בעל לוקח הוי מחיים גם לאחר מיתה לא פקע והוי לוקח ואינו נרא' דהא מחיים אין לו אלא פירות וע"ש שכתבו דפשוט מדרבנן דעכ"פ לאחר מיתה הוי יורש ע"ש והנה בש"ך סי' ק"ג ס"ק ט"ז על דברי רמ"א שכת' שם וי"א דוקא כשמתה האשה הוי לוקח וע"ש בש"ך שכת' בשם הב"ח דגם להרא"ש והטור לאו דוקא כשמתה וכנ"ל עיקר דהא הרא"ש והטור ס"ל באה"ע סי' צ' דאפי' גוף הקרקע מוציא הבעל מיד הלקוחות אפי' בנכסי מלוג אפי' בחייה כו' ואע"ג דבחייה לית לה אלא פירי וקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף כו' אלמא דכשמתה ה"ל לוקח למפרע משעת נשואין וה"ל כקונה הגוף מחיים ובזה נלפע"ד לישב מה שהקש' תוס' ס"פ י"נ דף קל"ט ריש ע"ב על רשב"ם ע"ש ודוק עכ"ל ונרא' כוונת הש"ך לישב קושיות תוס' שהקשו על רשב"ם במ"ש דאי לוקח הוי מחיים אין לו אלא פירי לזה כת' הש"ך דאי הוי לוקח כדריב"ח ע"כ הוי לוקח מחיים בגוף וא"כ לאחר מיתה נמי לא פקע. אבל נרא' דאפי' אי נימא דהוי לוקח מחיים בגוף הקרקע לא הוי אלא לפירי דהא קי"ל דהקונה ביובל אין לו אלא פירי ואיפלגי במתני' בס"פ השולח בקונה בזמן שיובל נוהג אם מביא ביכורים או לא וסבר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף וריש לקיש סובר קנין פירות לאו כקנין הגוף וא"כ אכתי לא מתישב קושיות תוס' דהא כיון דביובל לא הוי אלא לוקח לפירי וא"כ לאחר מיתה דיורש את אשתו ירית הגוף ואין לומר כיון דהוי לוקח מחיים גם לאחר מיתה לא פקע דהא מחיים אפי' קנה הגוף מ"מ בזמן שהיובל נוהג לא הוי קנין אלא לפירות ולאחר מיתה יורש את הגוף וא"כ התוס' שפיר מקשין אמנם נרא' לישב דברי רשב"ם דבס"פ השולח גבי פלוגת' דר' יוחנן וריש לקיש בקנין פירות אמרי' שם לימא כתנאי מנין ללוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו שתהא לפ' כשדה אחוזה כו' דברי ר"י ור"ש ר"מ אומר מנין ללוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה כו' ואלו לר"י ור"ש מת אביו ואח"כ הקדישה לא צריכא קרא מאי לאו בהא קמפלגי דר"מ סבר קנין פירות כקנין הגוף דמי ובהא במיתת אביו הוא דלא ירית ולא מידי והלכך מת אביו ואח"כ הקדישה צריכי קרא ר"י ור"ש סברי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובהא במיתת אביו השתא הוא דקא ירית והלכך מת אביו ואח"כ הקדישה ל"צ קרא וכו' וע"ש דאמרו ס"פ השולח מתנית' מסייע לריש לקיש דתנן בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל ופירש"י דאי כקנין הגוף דמי הוי ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי וע"ש ולפ"ז אתי שפיר דברי רשב"ם שכ' דאי לוקח הוי מחיים גם לאחר מיתה לא פרע (פקע) דהא שם במשנ' תנן אלו שאין חוזרין ביובל הבכורה והיורש את אשתו והמייבם אשת אחיו והמתנה דברי רבי מאיר וא"כ כיון דרבי מאיר ואיהו ס"ל קנין פירות כקנין הגוף ואי הוי לוקח מחיים אפי' בפירות לחודי' הוי לי' ראוי לאשה ואין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק דהא מאן דס"ל קנין פירות כקנין הגוף ה"ל ראוי ואע"ג דקי"ל גבי בכור במלוה שעמו פליגי היינו משום דלמא גמר ומקנה לאביו שיהא מוחזק לאביו וכמו שפי' רשב"ם שם בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ד) אבל הכא ל"ש האי סברא דאל"כ מת אביו ואח"כ הקדישה למה לי קרא הא אע"ג דקנין פירות כקנין הגוף הוא גמר ומקני לאביו כדי שירשנה אע"כ כיון דקנין פירות כקנין הגוף ודאי אין לו לאביו כלום להורישנו וא"כ ה"ה הכא ה"ל ראוי כיון דמחיים לא הוי מוחזק לאשה וה"ל כנכסים שנפלו לה לאחר מיתה דאין הבעל יורש משום דהוי ראוי אע"כ דיורש הוה מחיים ואתחלי לה מחיים וגם לאחר מית' לא פקע וא"כ דברי הרשב"ם נכונים:
קל״ב:ב׳
א
יפרע מאיז' מהם שירצ' עמ"ש בסי' ע"ז סק"ג ובסי' ק"ז ס"ק ח':
קל״ב:ג׳
א
חוזר ותובע מחבירו חלקו עש"ך שהביא בשם תשו' מבי"ט דאם מחל לאחד וגבה מהשני אין הערב הב' גובה מערב הא' את חלקו ועמ"ש בסי' ע"ג סק"ח הדין עם המבי"ט ע"ש ברירא דהך מלתא:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ב
א
עבד או אשת איש כו' ונתחייבו לשלם. פי' והוא באופן שחייבין לשלם אם היה להם מעות:
ב
שישתחרר כו'. וכ"כ הטור והמחבר לקמן בסי' תכ"ד ס"ט לענין אם חבלו הם באחרים והטעם שבני חיובא והקנאה נינהו אלא שאין להן ממון לע"ע שמה שקנה עבד קנה רבו ומה שקנתה אשה קנה בעלה וקטן אפי' הוא קבלן לאו בר חיובא והקנאה הוא בדבר שאין לו הנא' ממנו אפי' הגיע לעונות הפעוטות ועפ"ר לכן הוא פטור אף לאחר זמן וע"ל סי' צ"ו ולקמן בסי' רל"ה ושמ"ט בדין קטן לענין הלואתו ומכירתו ומתנתו:
ג
דינא כלות' ונשאת. היינו כשחל עליה חיוב דערבות והוא דאין ביד הלוה לשלם אז הוא דומה ללותה אבל אם יש עדיין ביד הלוה המעות אין דומה ללותה דבהלואה כשהמעות עדיין בעין צריך הבעל להחזירו להמלוה וכמ"ש הרמב"ם פכ"ו ממלוה ומור"ם בא"ע סי' צ"א ס"ד ואפי' הוא מלוה ע"פ. ובערבות כשהמעות בעין ביד הלוה אין צד כפיי' לא על האשה ולא על בעלה כ"א על הלוה וק"ל:
ד
אינ' חייבת לשלם כו'. והכלל דהבעל מחשב בנכסי אשתו כלוקח לענין זה ומשום הכי חוב שעלי' שבעל פה אינו טורף ממנו שהוא משועבדים שלה שבשטר טורף מהן וממילא נלמד אפי' ערבות והלוא' שבשטר אינו גובה מהבעל אלא מהקרקע שהכניס' לו או כששיעבד' להמלו' מטלטלי אג"ק לדינא דגמרא וכדין לוקח ועיין לעיל סימן ס' ובסימן קי"ג מיהו נראה דגם לפי מה שתקנו דמשום תקנת השוק לא יגבה המלוה מהלוקח מטלטלי המשועבדים לו אגב קרקע היינו דוקא מלוקח אבל מיורש גובה ולבעל לא עשאו כלוקח במקום דאית פסידא לאחריני שיש בידו שט"ח כי הא דאית פסידא למלוה וכמש"ל לעיל בסי' ק"ג ע"ש אבל ממ"ש מור"ם ל' ס"ס קי"ב בהג"ה משמע דגם לענין זה עשאוהו כלוקח ועד"ר:
ה
יפרע מאיזה שירצה. ובשנים שלוו מאחד כתב בית יוסף בשם הרמב"ם דצריך לגבות מכל א' החצי וכמ"ש המחבר לעיל ר"ס ע"ז ושם ביארתי הטעם ע"ש:
ו
אע"פ שלא אמר לו ערביני ושלם. כצ"ל ושלם בלא אלף ור"ל אע"פ שבערב דעלמא שפרע חוב הלו' ס"ל להרמב"ם דאינו חוזר על הלו' עד שיאמר לו הלוה מתחלה ערבני ושלם בעבורי וכמ"ש הט"ו בשמו בסי' ק"ל ס"ב (ואפי' להחולקים שם וס"ל כיון דא"ל ערבני אצ"ל לי' לשלם הכא דלא אמר הערב השני ערביני אלא הלוה פייסו להכנס ערב עבורו ה"א דמודה דצ"ל ושלם) קמ"ל דאדרב' דאפי' להרמב"ם אצ"ל כאן ערבני ושלם והטעם כיון דיכול המלו' להפרע מאיזה שירצ' ה"ל כא"ל ערבני וירד המלו' עם הלוה לדין ונשבע שאין לו שאז אף אם פורע הערב מעצמו חייב הלוה לחזור ולשלם לו ה"נ דכוותה וכדין קבלן שכ' המחבר שם בסימן ק"ל ס"ב ע"ש:
ז
כשיפרע המלו' יודיעו כו'. כ"כ בטור המלוה בה"א ובהרמב"ם כתב למלוה בלמ"ד וכ"כ המחבר לעיל בסי' ע"ז ס"ג ואיך שיהיה הוכחתי בפרישה ודרישה דר"ל המלוה יודיעו להערב על איזה חוב קיבל ממנו מעו' כדי שיחזור הערב על אותו הלוה לגבות ממנו כי הברירה ביד המלוה לומר על חוב זה קבלתי המעות כמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' פ"ג ס"ג ע"ש ודו"ק ועד"ר מ"ש עוד מזה:
ח
שיכול המלוה לתבוע כל הממון מהערב השני. וכ"כ המחבר בסי' ע"ז ס"ח והטעם דס"ל כהרמב"ם דיכול לגבות מתחלה כל החוב מאיזה שירצה ונמצא דאף אם לא מחל לו הי' גובה כל החוב מזה כשרצה וק"ל אבל בשני לווין שלוו ממלוה א' ופטר המלוה א' מהן פסק המחבר שם בסי' ע"ז ס"ו דגובה חצי החוב השני מחבירו דהמחבר לטעמי' דס"ל דאף אם לא מחל לו לא הי' יכול לגבות המלו' מאיזה מהן שירצה הכל כמ"ש שם בר"ס ע"ז ואף לדעת הרא"ש דס"ל דבשני לווין יכול לגבות מאיזה שירצה הכל מ"מ כשמחל לא' מהן לא אמרי' דיגבה מהשני הכל כמ"ש בערבות כאן דשאני הכא דנשאר כל החוב על הלו' וכן חילק הטור שם בשם הרא"ש וגם כאן כתב ז"ל ונשאר עליו ועל הלוה ע"ש ודוק:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ב
א
אינו חייב לשלם. עש"ך ס"ק ב' נרשם בטעות וצ"ל הרשימ' בסעיף ב' על אינה חייבת לשלם עד אבל אם הם בעין גובה ממנו. הדברים תמוהין מאוד כמו שתמ' בתומים דדוקא בלותה וגוף הממון שלות' הוא בעין גובה משא"כ בשיש לה מעות אחר בעין. לכן העיקר דאפי' הם בעין אינו גובה:
ב
יפרע מאיז' מהם שירצ'. ובתומים תמה ע"ז דהא הרב המגיד למד דין זה מהא דפרק בית כור בשני אחין שחלקו ובא בע"ח וכו' דהבע"ח יכול לגבות מאיז' מהן שירצ' ונכסי דאינש אינון ערבין ומש"ה פסק גם בשני ערבין הדין כן ולא ס"ל לי' תי' התוס' שם דמיירי באפותיקי א"כ לפי מה שפסק המחבר בסי' ק"ז דאפי' בשני יורשין אין הבע"ח יכול ליטול רק מכל אחד החצי כשיש בו שיעור שדה א"כ אמאי פסק כאן בשני ערבים דנפרע מאיז' מהם שירצ' וכן הקשה בס' קצה"ח סי' ק"ז. ולפע"ד נרא' דהדין עם המחבר דהא דפסק המחבר בסי' ק"ז בשני אחין דנוטל מכל אחד החצי אף דבש"ס פ' בית כור מוכח דהבע"ח יכול לגבות מאחד מהן אף דלא ס"ל תי' התוס' דמיירי באפותיקי היינו טעמא כיון דקיי"ל דאחין שחלקו לקוחות הן דאין בריר' ובגיטין ס"פ השולח (גיטין דף מ"ז) כתב רש"י דהיינו דבכל חלק יש לכ"א החצי והחצי השני הוי כמכר לחבירו בעד חלקו שהי' לו בחלק חבירו ע"ש ומבואר בסי' ק"ז בטור דיורש שמכר נכסי אביו דאין הבע"ח יכול לחזור על היורש אפי' המעות שקיבל הן בעין בידו רק שחוזר על הלוקח שקנה הקרקע וגם מבואר שם דאם היורש מכר הקרקע ונשאר ביד היורשים עוד קרקע דא"י לחזור על הלוקח דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות וא"כ כיון דאחין שחלקו הוי בחלקו כאילו יש לו חצי שדה משלו וקנה חצי שדה מחבירו מש"ה אין יכול לטרוף ממנו רק חצי שדה שהוא שלו שירשו אבל חצי שדה השני שלא ירשו רק שקנאו מאחיו א"י לגבות ממנו דמצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות דהרי יש עדיין ביד חבירו חצי שדה שירש מאביו מש"ה מחויב לחזור על חבירו מחצי שדה שירש וכן אפי' לדעת התוס' בגיטין שם ד"ה טבל וחולין שיש ג"כ ספק שמא כל מה שיקבל בחלקו הן של חבירו והוא בקנין תחת ידו מחבירו וחלק שת"י חבירו הן שלו מ"מ ממ"נ יכול לגבות ממנו החצי דהא אם הכל קנה מחבירו ולא נשאר תח"י חבירו שום דבר ממה שירש בודאי יכול לטרוף ממנו דהא לא מצי א"ל הנחתי רק החצי השני א"י לגבות ממנו דאימר חצי נשאר ביד חבירו בירוש' מש"ה אפי' חלקו בהרב' שדות שביד כל אחד הוא הרב' יותר מחובו מ"מ יש לספק אולי אין בידו ממה שירש רק כנגד חצי החוב והמותר קנה מיד חבירו וא"א לגבות בל זמן שיש ביד חבירו ג"כ חלק ירושה כיון שהן כלקוחות דהא מה"ט אמרינן בבכורות פרק יש בכור דאין מלוה על פה גובה מאחין שחלקו כיון דלקוחות הן ובש"ס פרק בית כור דהבע"ח יכול לגבות מאיז' שירצ' הוא אליבא דמ"ד יש ברירה וליתא בהו דין לקוחות:
ג
חוזר ותובע מחבירו חלקו. עש"ך ס"ק ה' דכשגב' מהערב א' דהערב יכול לתובעו השני החצי אף למאן דס"ל דיכול המלו' לגבות מאיז' ערב שירצה ובספר קצה"ח בסי' ע"ז תמה ע"ז ומדמה אותו לשני לקוחות שקנו שני שדות כא' דאם גבה הבע"ח מאחד מהם דא"י לתבוע מחבירו ע"ש והוא תמוה דשנים שערבו דמי ממש לשנים שלוו דמה לי אם אמרו שנים תן לנו מעות ונהי' חייבים לך או שאמרו תן לפלוני ונהי' חייבים לך דתן לפ' הוי ממש כאומר תן לי דהא באשה אם אמר' תן לפלוני ואקדש לך מקודשת דהוי כקיבלה בעצמ' וה"נ דכוותי' וכן אפי' אם שלא בשעת מ"מ ערבו שנים ביחד ואמרו אנחנו מתחייבים לך בק"ס אם לא יתן זה הוו ערבים זה לזה דמה לי שנים שלוו ביחד שהן ערבים זה לזה כמבואר בסימן ע"ז או שחייבו עצמם ביחד אבל אם כל אחד נעשה ערב בפני עצמו ודאי אין לערב אחד על חבירו כלום וכן הדין במחל לאחד מהן אם נעשו ערבים ביחד ואמרו אנחנו ערבים דמי לשנים שלוו ומה שדימו אותו לב' לקוחות לא דמי כלל דבשני לקוחות בודאי שלא נעשו שותפין בערבות וכן בערבות גופי' אם כל אחד נעשה ערב זה שלא בפני זה ג"כ אינו חוזר וגוב' מחבירו כמ"ש בסמוך וא"י הלוקח שטרפו ממנו בראשונ' לבוא על לוקח ב' רק מצד אחריות ובכה"ג א"א לבוא מצד אחריות דאפי' לוקח שדה אחד והניח שדה אחר ביד הלוה ובא בע"ח ולקח השד' מיד הלוקח כגון שהי' באופן שלא הי' יכול לומר והנחתי לך מקום לגבות כגון שלא הי' השדה כאן אין הלוקח יכול לגבות ממנו כשלקח שלא באחריות דעביד אינש דזבין ארעא ליומא כדאמרי' בב"מ רק משום שקנה באחריות ואפי' קנה בסתם אמרי' דדעתו על אחריות כדאמר בב"מ שם וידוע דאפי' כתוב אחריות אין האחריות מתחיל רק מיום שני כיון שהוא במקום שאין כותבין שעות מש"ה אין הלוקח שנטרף ממנו השדה יכול לטרוף מהלוקח שקנה אחריו משא"כ בשני ערבין שלא שייך סברא זו (ועש"ך ס"ק ה' ויש שם ט"ס וצ"ל ומש"ה כיון שפרע זה כל החוב וכו' מ"ש המחבר סברת הרמב"ם דשנים שערבו נפרע מאיזה מהן שירצה ותיבת לא ט"ס):
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ב
א
ואם ערבה בשטר. עבה"ט עד וז"ל הש"ך ולדידי צ"ע כו' וכיון דאוזיף בשטרא אף שלא שעבד מטלטלי אגב קרקע גובה וע' ספר חידושי רע"ק איגר ז"ל בסוף הספר בליקוטים מס' ב"ב קל"ט ע"ב שכתב עליו ולענ"ד דברי הסמ"ע נכונים דדוקא בשעבד מטלטלי אג"ק גובה אבל בלא שעבד לא והיינו דהא דאמרינן במקום פסידא לאחריני לא הוי הבעל לוקח זהו היכא שאם היה יורש היה חייב מדינא משום הכי הוי פסידא דאחריני במה שנתרצה לדונו כלוקח אבל היכא דמדינא דהש"ס גם אם הוא יורש לא מחייב רק מתקנה בזה יש לומר דבעל דהוי כלוקח לא נכנס בכלל התקנה ודומה לזה כתבו תוספת לענין שומא הדרא כו' ואם כן דברי הסמ"ע נכונים והיינו דבלא אגב אינו גובה דדיינין לבעל כלוקח ול"ש דהוי פסידא דאחריני דהרי אם היה יורש ג"כ אינו גובה דמטלטלי לא משתעבדי מדינא דהש"ס רק בתר תקנת הגאונים כו' אבל בבאו"ג. הוי איפכא דמדינא גובה אף מלקוחות רק מפני תקה"ש תקנת הגאונים דלא לגבי בזה י"ל איפכא דהבעל הוי כיורש ול"ש מפני פסידא דבעל לשוויה כלוקח דהרי אף אם הוא לוקח מדינא גובה ממנו רק מתקנ' א"ג ולזה י"ל דבעל לא נכנס בכלל תקנה דהוי יורש בזה מיושב גם קושיית הסמ"ע מש"ס קי"ב כו' אולם יש לדין במטלטלי בלא אגב רק באפותיקי כו' ע"ש עוד. ומ"ש הבאר היטב עוד בשם הש"ך מיהו כל זמן שהמטלטלין אינם בעין אבל אם הם בעין גובה מהם אפי' במלוה ע"פ דלא גרע מלות' כו' ע' בחידושי רע"ק שם שכתב שדברים תמוהים הן דהדבר ברור להמעיין ברמב"ם דמקור הדין בהלואה בעין הוא ברמב"ם פכ"ו מה' מלוה ומרדכי פרק י"נ ומבואר שם דדוקא בגוף מעות הלואה יש שייכות בזה למלוה וגם בזה כתב הנ"י ס"פ י"נ ובהה"מ שם לחלוק דמ"מ כיון שנטלה להוציאה הוי כשאר מטלטלין אבל במטלטלין שלה שהכניסה פשיטא דהוי כלוקח וכ"כ בהרשב"ם שם ועמדה ונשאת והכניסה לו נ"מ כו' ודברי הש"ך צריכין עיון ע"ש. גם בתומים השיג על הש"ך בזה והסכים עמו בנתיבות המשפט גם בספר בית מאיר לאה"ע סי' ל"א ס"ד תמה על הש"ך בזה ע"ש ועיין עוד בב"ש בחה"ע שם ובשו"ת שבסוף ספר מנחת יעקב סי' ב' ובס' בית מאיר שם עוד מענין זה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
קל״ב
א
[ש"ך אות ב] דלא גרע מלותה. נ"ב והוא דעת הרמב"ם ור"י ומרדכי הובא בהגה אה"ע סי' צ"א ס"ד ומ"מ לא הבנתי הדמיון דהתם המעות שקיבלה בהלואה מהמלוה עדיין בעין בזה אמרי' דאינו זוכה בהם הבעל וכאלו מעולם לא יצאו מרשות המלוה ושלו הוא נוטל משא"כ הכא דהמטלטלין שלה שהכניסה הם בעין זכה בהם הבעל והוי לוקח ואין הבע"ח גובה ממנו:
ב
[סמ"ע אות ז] על חוב זה קבלתי. נ"ב ע' כנה"ג לעיל סי' נ"ח בטור אות ב':
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ב:א׳
א
עבד או א"א שערבו כו'. עיין בתשובת מהרשד"ם סימן ר"ו:
קל״ב:ב׳
א
אינה חייבת לשלם. כתב בסמ"ע ס"ק ד' מיהו נראה דגם לפי מה שתיקנו דמשום תקנת השוק לא יגבה המלוה מלוקח מטלטלי המשועבדים לו אג"ק דהיינו דוקא מלוקח אבל מיורש גובה ולבעל לא עשאו כלוקח במקום דאיכא פסידא לאחרינא כו' עכ"ל וכן עיקר כדאיתא בש"ס ס"פ י"נ דבעל שויה כיורש במקום פסידא דאחריני וטעמא דמ"ד דמלוה ע"פ אינו גובה כאן משום דאיהו דאפסיד אנפשיה דלא ה"ל לאוזפי בלא שטרא לאיתתא דקיימי לאנסובי ומ"ש אבל ממ"ש מור"ם לעיל ס"ס קי"ב כו' ר"ל דס"ל למור"ם דעשאוהו כלוקח אף במקום פסידא דאחרינא וה"ל לכתו' אבל ממ"ש הטור והמחבר ומור"ם כו' דגם מדברי הטור ומחבר שם משמע כן והוא מדברי בעה"ת אבל כבר שדיתי שם נרגא בדבריהם ע"ש וגם אפילו לא שיעבד ליה מטלטלי אג"ק דפשיטא ליה לסמ"ע וכן להב"ח דאינו גובה מהבעל ולדידי צ"ע דנראה דגובה כיון דמדינא בעל יורש הוא אלא מטעם דלא איבעיא ליה לאוזפי בלא שטרא אמרי' איהו דאפסיד אנפשיה וכיון דאוזיף בשטרא אף שלא שעבד מטלטלי אג"ק גובה ומכ"ש למ"ש לעיל ס"ס קי"ב בשם ר"מ יפה והגה' פרישה דה"ט דבלא שטר אינו גובה דהבעל יכול לטעון פרעתי וכתבתי שם שכן משמע בתשובת רשב"א ורמב"ן כדבריהם אם כן פשיטא דבשטר גובה ממטלטלי אפילו לא שעבד אג"ק מיהו כל זה כשהמטלטלין אינם בעין אבל אם הן בעין גובה מהם אפילו במלוה ע"פ דלא גרע מלותה דאם המעות בעין גובה מהן ה"נ כיון שנשאת היה שעבודו על המטלטלין והרי הם בעין גובה מהם ודו"ק:
קל״ב:ג׳
א
שנים שערבו. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ר סי' י"ב ובתשו' מהרשד"ם סי' פ"ט:
קל״ב:ד׳
א
וי"ח ואומרים כו'. וכן הוא בתוס' סוף בבא בתרא מביאם ה' המ' והר"ן סוף שבועות הפקדון וכן הוא בתשובת מיימוני דמשפטים סימן ס"ג תשו' תשובת מהר"מ ופי' הרי"ף ובתוספתא ר"פ המפקיד לדעת הרמב"ם צ"ע ועיין בס' ג"ת שער מ"ד:
קל״ב:ה׳
א
חוזר ותובע מחברו חלקו. כתב בתשו' מבי"ט ח"א סימן כ"ב וח"ב סי' רכ"ח ראובן ושמעון ולוי קנו סחורה ביחד וכתבו ש"ח על עצמם ליודא לפרוע לו כל החוב ונעשו ערבים קבלנים זה לזה ובהגיע זמן הפרעון נמצאו ראובן ושמעון לפרוע את חלקם ולוי לא נמצא ומחל יודא לראובן את הערבות שנתחייב בעד חביריו אך שיפרע לו החלק שהיה מגיע עליו ותבע משמעון חלקו וחלק לוי ופרע לו אח"כ בא שמעון לב"ד לתבוע מראובן החצי שפרע בעד לוי כי שניהם היו ערבים בעד לוי כמו שנזכר וראובן טוען כי כבר פטר אותו יודא הב"ח מהערבות. תשובה כיון שהיה יכול ליפרע מא' מהם אם נפרע משמעון אין שמעון יכול לתבוע מראובן חלקו דאע"ג דהביא בטור סימן קל"ב דאם פרע א' מהערבים כל החוב למלוה זה חוזר ותובע מחברו את חלקו נראה דקאי אשני ערבים לדעת הרמב"ן שאם יכול ליפרע משניהם לא יפרע מא' מהם אלא מחצה ומש"ה כיון שפרע זה כל החוב שלא היה יכול המלוה ליפרע מן הא' שהיה חייב לפרוע מחצה חייב זה השני לפרוע לו חלקו אבל היכא שהיה יכול ליפרע מכל א' מהם הכל מתחלה כי הכא כשנפרע מא' מהם א"י לחזור זה לתבוע מחברו חלקו שלא פרע בעדו שום דבר כו' וכ"ש בנדון זה שמחל יודא כו' ע"ש שהאריך ואין דבריו נראין לפע"ד דאדרבה איפכא מסתברא כשחברו היה מחויב לשלם כל החוב א"כ יכול לחזור ולגבות מהערב הב' חלקו אבל כשלא היה מחויב לשלם הכל הוי כפורע חובו שלא מדעתו למאן דס"ל שצ"לערביני ושלם וכ"כ הבעה"ת שער מ"ד ח"ב להדיא בנדון זה ממ"ש [ממש] דכיון שהמלוה יכול לתבוע הכל מא' מהן כשירצה ע"ד כן נכנסו שיהיו בשיתוף בפסידתן ובכל פרעון ויכול לתבוע המחצה ממנו וכן הוא להדיא בסמ"ע סימן זה שכתב וז"ל דאפילו להרמב"ם אצ"ל כאן ערביני ושלם והטעם דכיון דיכול המלוה להפרע מאיזה מהם שירצה ה"ל כא"ל ערבני וירד המלוה עם הלוה לדין שאז אף אם פרע הערב מעצמו חייב הלוה לחזור ולשלם לו ה"נ דכותיה וכדין קבלן שכתב המחבר בסי' ק"ל עכ"ל והכי מוכח מדברי הטור והמחבר שכתבו כאן בסתם דחוזר ותובע מחברו חלקו והטור משמע דס"ל כדעת הרמב"ם דיפרע מאיזה מהם שירצה וכן לעיל סימן ע"ז הביא תשו' הרא"ש דס"ל כהרמב"ם וגם המחבר בסעיף ג' וכן לעיל סי' ע"ז ס"ג סתם מתחלה כסברת הרמב"ם משמע דס"ל הכי ואפ"ה כתבו כאן דחוזר ותובע מחברו חלקו וכ"כ להדיא בסמ"ע לעיל סימן ע"ז ס"ק י"א על מ"ש המחבר סברת הרמב"ם דשנים שערבו לא יפרע מאיזה מהם שירצה פי' אפילו יש גם להב' לפרוע החצי לא הטריחו רבותינו להמלוה לגבות מכל א' החצי אלא יגבה כולו ממי שירצה וזה שפרע יחזור ויגבה החצי מהשני עכ"ל וכ"כ הב"ח בפשיטות לעיל סי' ע"ז סעיף ד' ומשמע שם מדבריו בפשיטות שגם דעת הטור כן גם מ"ש המבי"ט וכ"ש בנדון זה שמחל יודא כו' לאו מילתא וכמ"ש לעיל סי' ע"ז ס"ק ט"ז דבכה"ג אף שמחל לא' לא מחל לחבירו ותו די"ל דנהי דמחל גם לחברו היינו שהוא לא יתבע חבירו אבל הערב יכול לחזור ולגבות מהב' גם יתר הדברים שבתשו' מבי"ט שם אינם ישרים לכן נראה דבנדון זה ששמעון יכול לתבוע מראובן חלקו כן נ"ל עיין עוד בתשו' מבי"ט ח"ב סי' ר"כ באריכות:
קל״ב:ו׳
א
כשיפרע המלוה. עיין בסמ"ע ס"ק ז' שכתב דר"ל דהמלוה יודיעו לערב על איזה חוב קיבל כו' אבל הל' דעל איזה מהם פורע לא משמע כן אלא נראה שהמלוה אינו חושש בשביל מי יפרע וקמשמע לן דהערב יודיע למלוה בשביל מי פורע דאם לא כן א"י לחזור על שום א' מהן דכל חד מצי למדחי אאידך וקמ"ל דסגי בהודעת הערב למלוה כן נ"ל:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
קל״ב
א
(ס"ה) כשיפרע המלו' כו' ברמב"ם כתוב כשיפרע למלוה ר"ל הערב בשעה שהוא פורע למלוה יודיעהו על איזה מהלווים פורע כדי שיהי' אותו הלו' מחויב לפרוע לו ולא יוכל לומר לא פרעת בשבילי אבל המלוה אינו מקפיד על איזה פורע לו ונ"ל שאם פרע הערב סתם אינו יכול לתבוע אחד מהם עד שיפרע גם החוב השני או שיקח הרשא' מן המלו':
אורים ותומים, תומים
קל״ב
א
אשה פנוי' וכו' אינה חייב' לשלם עיין ש"ך דדעתו בשטר ולא כתבה מא"ק מ"מ גובה מהבעל דבמקום פסידא שוי' כיורש ולשיטתו אזיל דס"ל לעיל גבי דאקני כן בסימן קי"ב ע"ש אבל לפי מש"ל דאפסיד אנפשיה דה"ל לכתוב דאקני מכ"ש כאן דהוה ליה למכתב מא"ק דאף דנימא דיור' הוה מדינא דגמ' מטלטלין דיורשי' לא משתעבדי וא"כ ודאי דלא גבי ואין כאן ספק: אבל ביותר תמהני על דברי הש"ך דכתב אם המטלטלין בעין שהכניסה לו גובה מהן דדבר זה בלתי מובן דלא זו בערב דלא קיבל מהמלוה דבר דאיך שייך דמטלטלין בעין אף גם באשה שלותה אין לדבר זה שרש דהגאוני' אמרו במעות בעין שלותה אף דמלוה להוצאה ניתנה מ"מ הואיל והוא בעין גובה ב"ח אבל אם יש לה מעות אחר אפי' אלפים דינרי' אין ב"ח גובה מהם ומכ"ש מטלטלין כיון דאותם מטלטלים לא קבלה מהמלוה. ומה בכך דשעבודו עליהם בנשאת לבעל פקע שעבודו ואף קרקע שהיה לה לפי דקיי"ל שעבודא דאורייתא אפילו במלוה על פה היה שעבודו עליהן ואם נשאת לבעל אין המלוה גובה אפילו שהוא בעין ומכ"ש במטלטלין דאין שעבוד כלל עליהן דלא משתעבדי כלל ולא מצאתי לדבריו פותר כלל:
ב
יפרע מאיזה מהם שירצה. ויש כאן קצת לתמוה על הש"ע דהא ראית הרמב"ם כמ"ש המ"מ וכן הגי"ת בדף ר' הוא מהך דאחי' שחלקו ובא ב"ח ונטל חלקו של אחד דאם באחי' יש להם לתבוע מאיזה מהן שירצה אף דנכסי בר נש הם ערבי' ה"ה בשני ערבים דיכול לתבוע מאיזה מהן שירצה. וזה ראיית' ותי' התוס' דמיירי בעשהו אפותקי או שאין לזה בינונית לא נח ליה לרמב"ם ומזה למד דין זה ולפ"ז למה דסתם המחבר לעיל בסימן ק"ז ס"ז דאין ב"ח גובה מיורש אחד כי אם בחצי שדה אבל ביש לו כדי שדה א' לכל יורש אינו גובה משניהם רק מזה שדה ומזה שדה א"כ ה"ה בשני ערבי' נמי דהא זה נלמוד מזה וא"כ לעיל דסתם המחבר כדעת תו' ולכך כתב לעיל דוקא באפותקי דגובה מאחד מהן והיינו כתי' התוס' לא ה"ל להביא כאן דעת הרמב"ם ומכ"ש דהביא בראשון וכתב רק וי"ח דמורה הפסק להלכה כדיעה ראשונה ואמת כי גם דברי המ"מ לכאורה נראים כסותרים זא"ז דבהלכות מלוה ולוה פכ"ה בדין זה כתב דהרמב"ן חולק ארמב"ם וס"ל דהך אחי' שחלקו איירי באפותקי ואלו בפ"י מהל' נחלאו' בראשו כתב המ"מ בשם הרמב"ן ורשב"א דאחים שחלקו ולכל א' בינונית רצה מזה גובה רצה מזה גובה וזה מסכים לדברי הרמב"ם מבלי חולק וקו' זו הקשה הרב בעל כה"ג אך באמת נר' דלק"מ דבחדושי רמב"ן לב"ב גופיה יש לדקדק דכתב על הך אחים שחלקו יש שואלין אמאי נוטל חלקו של אחד מהן יתר משל אחיו ויש לומר כשהיה לו בינונית וכו' אי נמי משכחת ליה בדשוי' ניהלי' אפותיקי וכו' ואחר כך כתב ומשמע שאם נוטל בינונית ויש לאחיו בינונית דכוותי' ואתא עליו בעל חוב רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכו' ובירושלמי פרק מי שהיה נשוי מצאתי כן וכו' בין ב' שטרות יוצאין על שדה אחת ובין שטר אחד יוצא על ב' שדות איזה מהן שירצו בית דין להחליט מחליטין ומסתברא תבע הוא את שניהם שודא דדיינא תובע הוא את אחד מהן גובה הימנו רצה מזה גובה רצה מזה גובה שאין הבית דין תובעין מעצמן לעשות שודא עכ"ל והדברים נראים לכאורה מיניה וביה כסותרים דאם רוצה גובה מאיזה שירצה מה קשיא ליה מהך דבעל חוב דנטל חלקו של אחד עד דהוצרך לפרשו באפותיקי. וכן הקושי' לכאורה על הנמוקי יוסף דבב"ק כתב על הך דנטל חלקו של אחד מהן דמיירי באפותיקי דאם לא כן גובה מכל אחד חלקו כדתנן בבכור בכור נותן פי שנים. ואלו בב"ב כתב דלכך אין ברירה דעל דעת כן חלקו כשיבא ב"ח לטרוף מאחד מהן שתבטל חלוקתן דדבר ידוע דב"ח טורף מאיזה מהם שירצה כדאיתא בירושלמי וכו' שטר א' על ב' שדות שודא דדיינא עכ"ל והדבר מבואר כרמב"ם דיכול לגבות מאיזה מהן שירצה. אמנ' נר' דלק"מ דכבר הקשה הגי"ת בשער נ"ה על הרא"ש דכ' בפסקיו ובתשובה סי' ע"ט ס' ז' דכשמגיע לב"ח מכל אח שדה שלימה צריך ליקח מכל אח ואח וא"י לגבות מאחד ב' שדות ומ"מ תי' על הך קושי' התוס' בא ב"ח ונטל חלקו מאחד דמיירי באפותקי ולא תי' דמיירי דלא הגיע לו מאחד רק חצי שדה ורשות בהו לגבות מאחד הכל. והבעל פלפלא חריפתא הרגיש ג"כ בזה ופי' דבאמת כדאסיק הרא"ש שחילוק זה בין חצי שדה לשדה שלי מה חזר מתי' התוס' דמיירי באפותקי ומלבד דדבריו דחוקים בפסקי הרא"ש אף גם בתשוב' הנ"ל א"א לישבם כלל דהרי מתחילה חילק בין שדה שלימה לחצי שדה ואח"כ הביא דברי תוס' דמיירי באפותקי. ולכן נר' דלק"מ דא"א לומר הך שמעתא דבא ב"ח ונטל חלקו מיירי בחצי שדה דהא הבעל פלפלא חריפתא וכן הסמ"ע בסי' ק"ז פירשו דחצי שדה מיקרי שאין בו ט' קבין שיעור שדה דנאמר במשנה ב"ב ושדה שלם פירש ט' קבין וא"כ אי אמרינן דנטל חלקו פי' ט' קבין א"כ ע"כ דחצי חלק פחות מט' קבין דאי הוא ט' קבין נוטל חצי מזה וחצי מזה וא"כ איך אמרינן לר"א נוטל רביע בקרקע רביע במעות הא רביע אין בו ט' קבין ואיך יטול בו חלק הא קי"ל אין חולקים שדה עד שיהיה בו ע' קבין רק יש בו גוד או איגוד וא"כ או הוא נוטל כל קרקע ונותן לאחיו השני מעות או השני נוטל כל קרקע ונותן לו הכל במעות ולעול' לא תמצא דיטול רביע קרקע ורביע מעות. ועכצ"ל דהך רביע קרקע היא כשעור שדה ט' קבין ומיניה דב"ח דנטל חלקו הוא ד' פעמים ט' קבין וקושית הרא"ש שפיר ועכצ"ל באפותקי ודברי הרא"ש נכונים וברורים. ומעתה גם דברי הרמב"ן והנ"י הכי מתפרשי' דמ"ש דאם יש לזה בינונית ולזה בינונית רצה מזה גובה רצה מזה גובה אין הכוונה דיש לזה ב' שדות ולזה ב' שדות דאז גובה מכל א' שדה רק מיירי דלכל א' רק שדה א' אז הברירה בידו לגבות מאיזה שירצה ולא מצי לטעון מה חזית זיל לב"ד ויעשו שודא או נטיל גורל בשל מי יגב' רק הברירה בידו וע"ז סובב ראיה שלו מירושלמי דשם מפורש שטר א' על ב' שדו' שודא הרי דמיירי רק מב' שדות לזה שדה א' ולזה שדה א' וע"כ יש לו ליטול מא' מהן דאין לו ליקח חצי שדה אבל לא קאמר בירושלמי שטר א' על ד' שדות. ובזה נועל רק מכל א' שדה אחת. והדבר ברור ברמב"ן אף דלישנא סתום מ"מ ראיה שלו מירושלמי מורה בבירור על זה כמ"ש דהא לא נאמר רק ב' שדות. וגם דברי הנ"י דתקע יסוד שלו על ירושלמי מיירי ע"כ בזה אופן ואף עפ"י דהנ"י נתן זה טעם דלכך בטלה מחלוקת כו' דדבר ידוע דב"ח טורף לאיזה שירצה והך שמעתא איירי כמש"ל בב"ח דטורף שני שדות ויוחר מ"מ לק"מ דמתחילה כשחלקו וכי ידעי איזה ב"ח שיבא וא"כ אי יבוא ב"ח קטן שכל חובו רק כשויה שדה א' הלא יטול מאיזה מהן שירצה דאינו גובה חצי שדה וא"כ אדעתא דהכי חלקו שלא יפסיד הא' חלקו בגביתו וא"כ אף שבא ב"ח גדול וטורף השדה של אפותקי חייב השני לשלם חלקו וא"ש. והן הן הדברים בתוס' בב"ק דס"ל דלכך אמרינן וויתר גבי שני' שלקחו קרקע ולא בא' קרקע וא' מעו' דהואיל בקרקע כל אחד בספק גביה מב"ח אדעתא דהכי חלקו שיפסיד על מי שיבא הב"ח והקשה מהר"ם מלובלין ומהריב"ל דהא מיירי בשויה אפותקי וא"כ א"א ליה לגבות רק מזה ותי' הגי"ת בשער נ"ה דחה מהר"ם על נכון דאף דנאמר דמ"מ יש לו לב"ח הברירה לגבות משני הואיל ולאו אפותקי מפורש מ"מ א"י לגבות רק חצי חובו משא"כ מזה גובה כל חובו ותי' מהר"ם לא נהיר כנר' אבל באמת לק"מ הא בעת חלוקה לא ידעו מב"ח ההוא ואפותקי כי איך חלקו רק הם מסופקים אולי יבוא ב"ח וא"כ הם מסופקים אולי יבא ב"ח באפותקי וכל א' מסופק אולי קרקע שלי אפותקי וזה אומר אולי קרקע שלי אפותקי ועל תנאי זה חלקו כל מי שיהיה קרקע שלו אפותקי ויהיה נגבה נב"ח שיפסיד ודברי תוס' נכונים. ומעתה גם דברי המ"מ נכונים דמ"ש בהלכות נחלות בשם הרמב"ן דאם יש לזה ולזה בינונית דגובה מאיזה שירצה הכוונה בשטר אחד ושני שדות כמ"ש הרמב"ן אשר למדו מדברי ירושלמי הנ"ל דאז לא סגי בלא"ה דאין מגבין לב"ח חצי שדה כנ"ל אבל במקום שיכול לגבות מכל א' שדה שלימה אין גובה מא' הכל ואף דלשון המ"מ סתו' ומשמע דבכל גווני מיירי מ"מ האמת עד לעצמו דכד מעייני בדברי הרמב"ן בחדושיו ומקורו מירושלמי הדבר ברור בכה"ג איירי ולק"מ ונכונים הדברים. ומעתה הקושיא שהקשינו על הש"ע קשה דכיון דפסק לעיל כהנך פוסקים לחלק בין מגיע לא' חצי שדה ושדה שלימה וכאן פסק אפילו באינו מפורש דגובה מאיזה שירצה הא לשיטת התוס' הך דינא דרמב"ם כאן ליתא. ובאמ' לדינ' מסתב' דעת התו' והרמב"ן והרא"ש והנ"י דבשני שדות גובה מזה שדה ומזה שדה כי הך תוספתא דמביא רמב"ן מסייע לו וגם קושי' התוספות מהך דבכור בבא עליהם חוב הבכור נותן פי שנים. והנה הרב גי"ת נתקשה ברא"ש בב"ק דמתחילה העתיק דברי התוס' דמהך יצאו עליהם שט"ח בכור נותן פ"ש מוכח דגובה מכל א' חלקו וכ"כ בתשובה הנ"ל ובסוף דבריו סיי' והא דקתני בפ' י"נ יצא עליהם שט"ח וכו' דינא קמ"ל דחייב לפרוע פ"ש דלא תימא מתנה יהיב ליה רחמנא כו' ולא לענין שיצטרך ב"ח לגבות ממנו ב' חלקים עכ"ל והדבר סותר לראש דבריו דהביא ראיה מהנ"ל והדברים צריכין עיון. ומה שנ"ל דודאי לא נעלם מעין חכמת התוספות תירוץ זו של הרא"ש רק דא"כ סיפא קשיא ליה דא"כ דהא דנותן פ"ש היינו שכבר גבה ב"ח מאיזה שירצה הוא חייב ליתן בשביל פרעון ב"ח איך קתני ואם אמר אינו נותן ואינו נוטל רשאי ופר"י דהיינו כדי שיהיה יתר נכסים שייך ליתומים קטנים ואין ב"ח גובה ממנם ע"ש הא לא מיירי מב"ח כי הב"ח גובה חלקו מגדולים רק הברייתא איירי דהוא הבכור חייב לחזור ולפרוע ומה שייך כאן אינו נותן ואינו נוטל אם אינו נוטל מרויחים שאר אחי' ופשיטא ול"ל דאיירי בכה"ג דזולת הבכור כולם קטני' ולכך הב"ח כשבא לגבות אינו יכול לגבות רק מבכור וחלק פשוט מבכור אין מספיק לפרעון חובו לגמרי ולכך כשבכור נוטנ פי שנים גובה ב' חלקי' אבל אם אומר איני נוטל אין לו רק ח"א ואין כאן הכרע דאינו יכול מא' לגבות כל חלקו כקושי' התוס' והרא"ש דא"כ קשה פשיטא דבכור נותן פי שנים דהא ירית פי שנים (ול"ל כתי' הרא"ש דה"א מתנה קרי' רחמנא דכיון דאין לב"ח ממקום אחר לגבות זולתו מה איכפת לים לב"ח אי הוה מתנה לו יהא מתנה וכי א"י (לגבות ממנו כשאין מוצא מרווח במקום אחר ואין נפרעין מנכסי' משעובדי' לא שייך כאן כנודע כי אין כאן תיקון עולם וגם דרך משל הבכור נוטל ר' ופשוט ק' וא"כ חובו כמה הוא אי חובו הוא ש' זהובי' ולכך נוטל מבכור כל הר' משא"כ במסלק עצמו מבכורה אין לו רק ק"ן דהשני קטן א"כ פשיטא דבכור כשנוטל פ"ש דמשלם דמה בכך דהוא מתנה הא חובו כנגד כל חלקו ומה איכפת ליה בו במתנה ואי אמרינן דמיירי בכה"ג דחובו הוא ר"ן והא דמתנה קרי' רחמנא ואין לו מבכור רק ק"ן זהו' והק' נשארי' ימתין עד שיגדיל האח הקטן אבל כשאמרינן דבכור משלם פי שנים צריך לשלם קס"ו זה' ושני שליש א"כ עדיין קשה למה קתני דנוטל מבכור רק פי שנים דהוא קס"ו הלא באמת הבכור נוטל לחלקו ר' זהו' והלא הב"ח יש לו הברירה ליטול מאיזה אח שירצה כל חובו ויטול כל הר' מן הבכור הגדול) ועוד תינח לדידן דקיי"ל בטלה מחלוקת אבל למ"ד וויתר קשה אי איירי דכבר גבה מאחד כל חלקו הלא אין לאח השני לשלם כלל ואי דבא מתחילה ליטול הלא נוטל מאיזה אח שירצה ואיך שייך פי שנים ודברי התוספות מוכרחים והא דכתב הרא"ש בסוף דבריו דקמ"ל דחייב לפרוע וכו' היינו דלולי תי' הרא"ש הוה צ"ל בקישיא שלו דמה קמ"ל דפורע פי שנים דמיירי דבכור נטל ב' שדות ופשוט שדה א' וחובו כנגד ב' שדות וא"כ לולי דנטל פי שנים היה גובה מזה שדה ומזה שדה אבל עכשיו נוטל מזה שדה ושליש ומזה ב' שלישי שדה. והוגרע כחו דצריך ליטול כחות משדה א' במקום א' וה"א דב"ח יכול לטעון מה איכפת ליה בבכורתך אלו הוה אביך קיי' היתי גובה שני שדות אף עכשיו כן ומה לי בחלק בכורתך הוא רק מתנ' בעלמא וקמ"ל דלא דאין לו לתבוע רק כפי חלק ונוטל מבכור פי שנים אף דמגיע לו חצי שדה ולפי תירוץ זה יהיה מוכרח דאף חצי שדה נוטל הב"ח מכל אח וזה דלא כמ"ש הרא"ש דבחצי שדה א"א לכופו ולכך כתב הרא"ש והא דקתני בפ' י"נ יצא עליהם שט"ח כו' דינא קמ"ל דחייב לפרוע וכו' ולא לענין שיצטרך ב"ח ליטול הימנו שני חלקים. וזהו דקמ"ל אבל מ"מ דינא של התוס' מוכרח כהנ"ל מדסיפא וגם למ"ד וויתר ובא הרא"ש רק לומר תירוץ על הך קושיא דמה קמ"ל דלא יהא מוכח מיניה דאפילו חצי שדה גובה וא"ש ולק"מ ומ"מ דינו של הש"ע צ"ע:
ג
חוזר ותובע מחבירו חלקו עיין ש"ך ס"ק ה' דהביא דעת המבי"ט דפירש דזהו לשיטת הי"א אבל לדעת הרמב"ם דס"ל מאיזה מהן שירצה יפרע הכל ופרע א' אין לאחד תביעה על השני והש"ך האריך לסתור דבריו וא"צ לכל האריכות דהא המ"מ פירש ברמב"ם כמש"ל דלמד דינו מהך האי' שחלקו דה"ל כשנים שערבו דנכסי בר נש הם ערבים ולכך יש רשות ביד ב"ח לתבוע כל הפרעון מאח אחד. והא התם קי"ל דאם פרע דחוזר וגובה חלק שפרע יותר משאר אחי'. כמבואר בגמרא וע"ש בגמרא כל הפלפול ואפי' לדעת הנ"י דאמרינן אדעתא דהכי חלקו דהא ביד ב"ח לתבוע מאיזה מהם שירצה ולכך דעתם לשלם לחבירו החצי אף כאן כן דהא ביד ב"ח לתבוע מאיזה שירצה ומהיכי תיתי לחלק בין הך להא דאחין כי הך דינא נלמוד משם וברור ופשוט. ועיין תשובת עבודת הגרשוני סימן ע' במ"ש בשם מהרש"ל ע"ש:
ד
שיכול המלוה לתבוע וכו' ואם פרע ערב השני דעת הרב המוסמך המבי"ט דאינו רשות לערב ההוא לחזור ולתבוע החצי מערב הראשון הואיל ומחל לו המלוה ודעת הש"ך בס"ק ה' דמ"מ חוזר עליו ותובע החצי. וצ"ע לדינא בפוסקי' כי לפי הסברא וסתימת לשון הפוסקים משמע כדעת המבי"ט דאם יש לו לערב השני תביעה על הראשון ה"ל לפוסקים להזכירו והרי זה בכלל חוזרים חלילה דערב השני מהראשון והראשון מב"ח דיאמר פטרת אותי וכו' וגם הסברא נותן דהראשון פטור דיטעון מה לי ולך הלא לא ערבתי לך כי אם למלוה והוא פטרני והריני כאנו לא הייתי מעולם ערב. ולכן צל"ע כי אין להכריע מסברא בלי ראיה ברורה מהפוסקים ובשגם שקצת יש להביא ראיה לדברי הש"ך מהא דאחים שחלקו ובא ב"ח וגבה מאחד דצריכין שאר האחים ליתן לו חלק המגיע להם בפרעון. וזהו ברור דאף דב"ח פוטר א' מהאחים וגבה מהשני דמ"מ חייב לסייע בפרעון והרמב"ם כפי מה שכתב המ"מ כהנ"ל מדמה זה לזה אך דיש לחלק על כן צל"ע. והרי זה בספיקא דדינא ואין להוציא ממון מיד המוחזק:
אורים ותומים, אורים
קל״ב
א
ונתחייבו לשלם פי' והוא באופן שחייבין לשלם אם היה להן מעות סמ"ע ועיין בתשובת הרשד"ם סימן ר"ו כתב שעבד שערב בעד רבו ואשה בעבור בעלה אם יש להם מאדונו ומבעלה בידם משלמין ופשוט:
ב
שישתחרר וכו' וכ"כ הטור לקמן סימן תכ"ד לענין אם חבלו הם באחרים והטעם שבני חיובא והקנאה נינהו אלא שאין להם ממון לע"ע שמה שקנאו עבד או אשה קנה רבו או בעלה וקטן אפילו הוא קבלן לאו בר חיובא והקנאה הוא בדבר שאין בו הנאה ממנו אפילו הגיעה לעונת הפעוטת לכן הוא פטור אף לאח"ז וע"ל סימן צ"ו ולקמן סימן רל"ה ושס"ט לענין הלואה ומכירת ומתנת קטן סמ"ע ועמש"ל סימן צ"ו באורים ותומים ולקמן בסימן הנ"ל אי"ה:
ג
דינה כלותה ונשאת היינו כשחל עליה חיוב דערבות והוא דאין ביד הלוה לשלם אז היא דומה ללותה אבל אם עדיין ביד הלוה המעות אינו דומה ללותה דבהלואה כשהמעות עדיין בעין צריך הבעל להחזירו להמלוה כמה שכתב הרמב"ם פ' כ"ו המלוה ורמ"א בא"ע סימן צ"א סעיף ד' ואפילו הוא בעל פה ובערבות כשהמעות בעין ביד הלוה אין צד כפי' לא על האשה ולא על בעלה כ"א על הלוה סמ"ע ובא"ע הארכתי בזה ע"ש:
ד
אינה חייבת לשלם והכלל דהבעל מחשב בנכסי אשתו כלוקח לענין זה ומשום הכי חוב שעליה שבע"פ אינו טורף ממנו שהוא משועבדים שלה ושבשטר טורף מהן וממילא נלמוד דאפילו ערבות והלואה שבשטר אינו גובה מהבעל אלא מהקרקע שהכניסה לו או כששיעבדה להמלוה מטלטלין אג"ק לדינא דגמרא וכלוקח וע"ל סימן ס' וקי"ג ומיהו נראה דגם לפי מה שתקנו דמשום תקנו' השוק לא יגבה המלו' מהלוקח מטלטלין המשועבדי' אג"ק היינו דוקא מלוקח אבל מיורש גובה ולבעל לא עשה כלוקח במקום דיש פסידא לאחרינא דאוזיף בשטר וכמש"ל סימן ק"ג אבל ממ"ש מור"ם ס"ס קי"ב בהג"ה משמע דגם לענין זה עשאוהו כלוקח כ"כ הסמ"ע והש"ך סק"ב הביא דברי הסמ"ע וכתב דנכון הוא והוסיף להביא ראיה מגמרא דב"ב וכתב עוד ומ"ש דממ"ש מור"ם לעיל ה"ל למכתב הטור ומחבר ורמ"א דגם בדבריהם מוכח אבל כבר חלקתי שם עליהם וגם אפילו לא שיעבד ליה מטלטלים אגב קרקע דפשיטא ליה להסמ"ע וב"ח דאינו גובה מהבעל ולדידי צ"ע דנראה דגובה כיון דמדינא הבעל יורש הוא אלא מטעם דאפסיד אנפשיה דאזיף בלי שטר משא"כ הכא דאזיף בשטר ע"ש ואני בתומים העליתי דהנכון עם הסמ"ע והב"ח דהש"ך לשיטתו אזיל דס"ל כן לעיל סימן קי"ב לענין דאיקנא אבל כפי שהעליתי לעיל בתומים דלא כדבריו מכ"ש הכא עוד השגתי בתומים על הש"ך דדעתו אם המטלטלים בעין דגוב' אפילו במע"פ דהוי כלותה ואני העליתי דאפילו בלותה א"ג במטלטלים ומכ"ש בערב ודברי הש"ך סתומים הם בזה ע"ש:
ה
יפרע מאיזה מהם שירצה דין זה למד הב"י מהרמב"ם פ' כ"ה הל' יו"ד הלכות מלוה ולוה וכבר הארכתי בזה לעיל סימן ע"ז ע"ש ועיין בתומים ס"ק ב' שהנחתי הש"ע בצ"ע דכאן העתיק דינו דהרמב"ם וכל ראי' הרמב"ם כמ"ש המ"מ וגי"ת דהוא מגמרא דב"ב אחי' שחלקו ובא ב"ח ונטל חלקו של א' דאם באחי' יש לו לתבוע מאיזה מהן שירצה אף דנכסי ב"נ עריבי' ה"ה בשני ערבים וכו' זהו ראייתם ובאמת תוס' סוגיא הנ"ל תירץ דאיירי בעשהו אפותקי או שאין לזה בינונית אך הרמב"ם לא ס"ל תי' התוס' ולפ"ז קשה על המחבר דלעיל סי' ק"ז ס"ז פסק דאין ב"ח גובה מיורש א' כ"א באפותקי והיינו כתי' התוס' והרא"ש וא"כ ה"ה בערב ולא ה"ל להעתיק פה דינא דרמב"ם בראשונה דמשמע דכן ס"ל כדרכו וצ"ע. ועיין עוד כי העליתי תי' נכון לקו' כה"ג בהמ"מ שסותר דבריו לפ"י דהל' נחלאות וישבתי בזה קו' על הרמב"ן בחדושיו לב"ב בסוגיא הנ"ל וגם סתירת הנ"י מסוגי' הנ"ל לב"ק וגם פי' נוכח בתוס' ב"ק ועוד פלפול ופי' נכון בהרא"ש והסרתי כל תלונת אחרונים בס"ד והירצה לעיין יעיין בתומים אבל מ"מ דינא דש"ע צ"ע לדינא:
ו
אע"פ שלא אמר ערבני ושלם כצ"ל ור"ל אע"פ שבערב דעלמא שפרע חוב ס"ל הרמב"ם דאינו חוזר על הלוה עד שאמר לו תחילה ערבני ושלם וכמש"ל סי' ק"ל (ואפי' החולקים לעיל וס"ל דאצ"ל שלם מודה הכא דצ"ל הכא לשלם כיון דל"א ערבני רק פייסו) קמ"ל דאדרבא אפילו להרמב"ם אצ"ל ערבני ושלם כיון דיוכל המלוה להפרע מאיזה שירצה ה"ל כאילו א"ל ערבני וירד לדין ונשבע שאין לו שאז אף אם פרע מעצמו חייב לחזור ולשלם לו ה"נ דכוותיה וכדין קבלן שכתב המחבר סי' ק"ל ס"ב ע"ש סמ"ע ונכון:
ז
חוזר ותובע מחבירו חלקו הש"ך הביא דעת המבי"ט דזהו לשיטת היש חולקים אבל לדעת הרמב"ם דס"ל מאיזה מהם שירצה יפרע הכל ואם פרע א' הכל אין לזה לתבוע חלקו משני והש"ך האריך לדחות דבריו מסברא וגם מלשון הטור ומחבר וכדומה ועיין תומים שא"צ להאריכות כי הדבר נלמוד שלא כדברי המבי"ט ממקומו דהא הרמב"ם למד הך דינא מגמרא דב"ב דאחים שחלקו ובא ב"ח ונטל וכמש"ל באריכות בשם המ"מ והא שם מבואר בפי' דאם פרע חוזר וגובה מאחים חלקם והדבר ברור ע"ש ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ע' בשם המהרש"ל ע"ש:
ח
המלוה יודיעו כו' כתב הסמ"ע ר"ל המלוה יודיעו לערב על איזה חוב קיבל כו' אבל הלשון דעל איזה מהם פורע לא משמע כן אלא נראה שהמלוה אינו חושש בשביל מי יפרע וקמ"ל דהערב יודיעו למלוה בשביל מי פורע דאל"כ א"י לחזור על שום אחד מהם דכל חד יוכל למדחי אאידך וקמ"ל דסגי בהודעת הערב למלוה כנ"ל ש"ך וכן פי הט"ז והוסיף שאם פרע הערב סתם א"י לתבוע א' מהם עד שיפרע גם החוב השני או שיקח הרשאה מהמלוה ע"ש:
ט
מערב השני ואם פרע ערב השני דעת המבי"ט בתשובה דאין רשות לערב ההוא לחזור ולתבוע החצי מהערב הראשון הואיל ומחל לו המלוה ודעת הש"ך לעיל ס"ק ה' דמ"מ חוזר עליו ותובע החצי ועיין תומים דקשה לפסוק כן נגד המבי"ט בלי ראיה מכרעת כי הסברא נותנת כדעת המבי"ט וכן מסתימת כל הפוסקים ואף שהבאתי דמות ראיה לדברי הש"ך מכל מקום הסכמתי בתומים שהוא ספיקא דדינא ואין להוציא מיד המוחזק עיין שם:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5